שילוח ובו 1,139 יהודים יצא בתחילת דצמבר 1939 מקולו לאיזביצה לובלסקה (Izbica Lubelska), כפר במחוז לובלין, המרוחק כ-430 קילומטרים מקולו. התאריך המדויק של יציאת השילוח אינו ברור: ככל הנראה השילוח יצא מקולו ב-10 בדצמבר. על פי כמה עדויות, היהודים רוכזו בקולו זמן מה לפני עזיבתם, כבר ב-4 או ב-8 בדצמבר. מנדי חזקל (Mende Chaskiel) גורש בשילוח זה, ובעדות שמסר אחרי המלחמה סיפר שבארבעת הימים הראשונים לפלישת הגרמנים לקולו נרצחו כמה יהודים, ויהודים אחרים נתפסו ורוכזו בבית כנסת מקומי. הם נדרשו לעזוב את בתיהם בתוך שעה והורשו לקחת עמם רק מזוודה קטנה ו-50 זלוטי במזומן. כשבית הכנסת התמלא, הדלתות ננעלו והמפתח נמסר לגסטפו. המגורשים הוחזקו שם שמונה ימים תחת משמר של אנשי גסטפו, ואחר כך הובלו ברגל אל תחנת הרכבת ושולחו לאיזביצה לובלסקה בקרונות חתומים, 60 איש בכל קרון. הקהילה היהודית בקולו ציידה כל אחד מן המגורשים בשתי כיכרות חלה, קפה ולבנים. הנסיעה ארכה בין יום לשלושה ימים. שתי נשים, ששמות המשפחה שלהן היו קרוסנייבסקה (Krośniewska) וסובייבסקה (Szubiewska), נספו בדרך. ב-11 בדצמבר 1939, או מאוחר יותר, עם הגעת המגורשים איזביצה לובלסקה [Izbica Lubelska], לקחו החיילים הגרמנים בתחנת הרכבת את חפציהם האישיים של המגורשים, לרבות המזון שקיבלו בקולו. הקהילה היהודית באיזביצה לובלסקה הכינה מראש רשימת משפחות יהודיות מקומיות שבבתיהן יוכלו המגורשים להתגורר. כל משפחה קיבלה שישה מגורשים. טוביה טומש בלאט (Tuvia Tomasz Blatt), תושב איזביצה לובלסקה, סיפר בעדותו אחרי המלחמה כי לביתו הגיעו שתי משפחות – קומינקובסקי (Kominkowski) ופרנקל (Frenkel). כמה מן היהודים נשלחו לעיירות ולכפרים סמוכים: 175 יהודים הועברו לזמושץ (Zamość) ו-62 הועברו לקרסניסטב (Krasnystaw), טורובין (Turobin), קומרוב (Komarów) והרוביישוב (Hrubieszów). בפברואר 1940 שלחו ראש הקהילה היהודית בקולו וחברים נוספים בקהילה מכתב לארגון הג'וינט בוורשה, ובו כתבו שבעקבות גירושם של יותר מ-1,000 יהודים לאיזביצה נד ויפרזם (Izbica nad Wieprzem, איזביצה לובלסקה) בדצמבר 1939, היהודים שנשארו בקולו זקוקים לסיוע כספי. הקהילה היהודית בקולו חוסלה בדצמבר 1941 כשכל חבריה שולחו לחלמנו (Chelmno), וקולו עצמה נעשתה מחנה מעבר ליהודי הוורטלנד (Wartheland) שגורשו לחלמנו