שילוח מ - Kolo, Kolo, Lodz, פולין ל - Steineck, מחנה, פולין ב- 12/1940

בתחילת המלחמה היו היהודים כמעט מחצית מ-12,000 תושבי העיירה קולו (Koło); לאחר שהגרמנים כבשו אותה ב-18 בספטמבר 1939 הם שינו את שמה לוורטבריקן (Wartbrücken). בדצמבר 1939 גורשו יותר מאלף יהודים מן העיר לאיזביצה לובלסקה (Izbica Lubelska) שבגנרלגוברנמן, ובאוקטובר 1940 גורשו 150 משפחות יהודיות לגטאות בכפרים הסמוכים לבוגאי (Bugaj) ולנוביני ברדובסקיה (Nowiny Brdowskie).
בתחילת דצמבר 1940 הוקם גטו בקולו, וקבוצת גברים יהודים נשלחה לפוזנן בהוראת פריץ נוימן (Fritz Neumann), מי שעמד בראש המשרד להנדסה אזרחית (Leiter des Tiefbauamtes) בפוזנן והיה אחראי על כמה ממחנות עבודות הכפייה באזור.על פי עדות שמסר שמעון פריידלביץ' (Szymon Frajdlewicz, יליד 1915) ב-1948 לאגף פשעי המלחמה במחלקה המשפטית של הוועד המרכזי ליהודים משוחררים במינכן, הם נעצרו והוחזקו שלושה ימים ללא מזון בבית הכנסת המקומי בקולו תחת משמר של אנשי ס"ס, ונוימן הורה להם לירות בכל מי שיבוא להיפרד מהמגורשים. אחר כך הועלו העצורים לשש משאיות ונלקחו לשטיינאק (Steineck [קז'יז'ובניקי, Krzyżowniki]), אחד מ-29 מחנות העבודה בעיר פוזנן ובסביבתה. כשהגיעו למחנה נשלחה משם קבוצה אחת, ולא ידוע מה עלה בגורלה.
האסירים היהודיים במחנה העבודה שטיינאק הועסקו בסלילת כבישים, בהנחת מסילות ברזל, בעבודות הובלה ובעבודה בגן בוטני. החברות שהשתמשו בהם היו "גרין אונד בילפינגר בע"מ" (Grün und Bilfinger AG), "הולצמן" (Holzmann), "נוימן" (Neumann) ו"פרכט" (Pracht). כפי שנשמרו מחנות עבודה אחרים באזור פוזנן, כגון שטדיון (Stadion), פורט רדז'יוויל (Fort Radziwill), אייכוולד (Eichwald [דמבייץ, Dębiec]), גוטנברון (Gutenbrunn [קובילפולה, Kobylepole]) ולנצינגן (Lenzingen), גם מחנה שטיינאק נשמר בידי פולנים תחת פיקוח גרמני.