שילוח מ - Kolo, Kolo, Lodz, פולין ל - Bugaj, גטו, פולין ב- 02/10/1940

ב-1 באוקטובר 1940 הוכנסו כמה יהודים מקולו בכוח לבית הכנסת המקומי. בערך ב-21:00 בערב למחרת, ערב ראש השנה, רוכזו בבית הכנסת כ-150 משפחות (כ-560 יהודים). כמה שעות אחר כך, ב-1:00 בלילה, הם גורשו לגטו בוגאי ונוביני ברדוסבקיה. זה היה הגירוש השני בהיקפו מן העיירה קולו (קדם לו גירוש המוני אחד לגנרלגוברנמן בדצמבר 1939).
על פי מכתב של עד ראיה שנקרא נוימן (Neumann) – המכתב נמצא בארכיון המחתרתי "עונג שבת" בגטו ורשה, בראשות ההיסטוריון עמנואל רינגלבלום – נשמרו המגורשים בידי יחידות נאציות שונות, כגון ה-NSKK (Nationalsozialistisches Kraftfahrkorps, החיל הממונע הנציונל-סוציאליסטי), שמפקדן בקולו היה אמיל צימרמן (Emil Zimmermann). היודנראט בקולו אולץ להכין את רשימת המגורשים.
בין המגורשים היו גם הדסה בקר (Hadassa Becker, ילידת 1925) ומשפחתה. בריאיון אחרי המלחמה סיפרה שיום אחד בשעת בוקר מוקדמת ריכזו אותם הגרמנים לפתע מחוץ לבתיהם. קשישים וילדים הובלו בעגלות רתומות לסוסים לגטו, וכל האחרים הובלו לשם ברגל. כששיירת הקשישים והילדים הגיעה ליער בוגאי ונוביני ברדובסקיה, לא הורשו הנוסעים לרדת מן העגלות אלא אולצו להמתין בגשם כשהגרמנים פינו את הפולנים המקומיים מבתיהם, וכשהיהודים נכנסו לגטו מצד אחד, גורשו הפולנים מן הצד השני. אל בתי האיכרים שהתרוקנו נדחסו קבוצות של מגורשים יהודים רבים. לדברי הדסה בקר, הגברים הפולנים נשלחו לגרמניה והנשים הפולניות נשלחו לכפרים סמוכים. אברהם הרפ (Abraham Harap) מקולו סיפר בספר יזכור לאחר המלחמה שכשהמגורשים הורדו לבסוף באלימות מן העגלות, נשכח תינוק אחד במהומה, וכשאמו הבחינה בכך כעבור כמה דקות ורצה בחזרה לעגלה גילתה שכבר מת....