ב־27 באוגוסט 1944 נתלו על קירות גטו לודז' הודעות מטעם הגסטפו, שהודיעו כי על כל היהודים להתייצב באתרי הכינוס ברחובות צ'רנייצגקייגו (Czarnieckiego, הכלא המרכזי) או קרבייצה (Krawiecka) עד 28 באוגוסט בשעה 6 בערב. נכתב בהן שהשילוח האחרון יצא מהגטו ב־29 באוגוסט, ואלה שלא יגיעו לאתרי הכינוס בזמן ייהרגו.[1]
ב־28 באוגוסט, במנהלת הוורטלנד (Wartheland, ורטגאו [Warthegau]) בפוזנן (Poznań, פוזן [Posen]), ביקש אריך צ'רנולה (Erich Czarnulla), איש ה־Gettoverwaltung (מִנהל גטו לודז' הגרמני) מהָנְס ביבוב (Hans Biebow), ראש ה־Gettoverwaltung, שיעביר לו את מספר היהודים בגטו. ביבוב השיב שבערך 60,000 יהודים כבר "פונו" (abtransportiert, יופמיזם נאצי לגירוש) מהגטו, ונותרו בו כ־8,000. ביבוב העריך שיידרשו שתי רכבות לגירוש אחרוני היהודים, ושעד 31 באוגוסט יגורשו כולם.[2]
יהודים רבים בגטו הסתתרו, ביניהם כותבי היומנים יעקב פוזננסקי (Jakob Poznanski) ומנשה וסרצוג (Menashe Wasercug).[3] רובם התגלו או שיצאו ממקומות המחבוא מרצונם, מסיבות שונות (היו שנבהלו מהאיוּם שבמודעות, למשל). 33 יהודים התחבאו במרתף בית מס' 4 בכיכר קושצ'לני (Kościelny, קירשפלאץ [Kirchplatz]). ביניהם היו ריבה חירורג (Riva Chirurg, לבית ציטרין [Cytryn], נולדה ב־10 באפריל 1920), וכן הילדה דינה סחנובסקה (Dina Sachnowska, נולדה ב־20 במאי 1939).[4] הם החליטו להתייצב באתר הכינוס מפני שלא היה להם מזון, ולא תרופות להלנה סמולנסקה (Helena Smolenska, נולדה ב־18 במאי 1901),[5] שסבלה מצהבת. הם חזרו לדירותיהם ברחוב פרצ'יסקנסקה (Franciszkanska) 30, ארזו חפצים, והצטרפו ליהודים שצעדו לעבר תחנת הרכבת רדגסט (Radegast, רדוגושץ [Radogoszcz]).[6]...