שילוח מ - Lodz, גטו, פולין ל - Auschwitz Birkenau, מחנה השמדה, פולין ב- 08/08/1944

מתוך ­­­כ־206,000 יהודים שחיו בגטו לודז' (Łódź, ליצמנשטט [Litzmannstadt]) במהלך השואה, נותרו בו באחד באוגוסט 1944 רק 68,516: 40,023 נשים וילדות ו־28,493 גברים וילדים.^[1] בחיסולו של הגטו במהלך חודש אוגוסט גורשו כמעט כולם לאושוויץ. למרות המחקר הרב בנושא, אין בידינו פרטים מלאים ומדויקים של הגירושים ההמוניים במהלך חיסול הגטו, שנמשך אולי עד תחילת ספטמבר. תבוסתה המתקרבת של גרמניה הנאצית, יחד עם חוסר הסדר ששרר בגטו בחודשים האחרונים לקיומו, השפיעו על התיעוד שניהלו הן הנאצים והן היהודים.^[2] המחלקה הסטטיסטית ביודנראט אומנם ניהלה רישומים עד 21 באוגוסט, אך תיעוד הגירושים הראשונים באותו חודש נעשה בדיעבד, מרשימות שנכתבו בתאריכים 18–21 באוגוסט על גירושים שהתבצעו בתאריכים 7–11 ו־13 באוגוסט, ובהם 12,400 מגורשים.^[3] מן המחקר שלנו עולה כי שני השילוחים הראשונים יצאו כנראה בארבעה ובחמישה באוגוסט, ולא ברור אם המחלקה הסטטיסטית רשמה תאריכי גירוש שגויים בטעות או בכוונה.^[4] ב־19 באוגוסט נכתב בדוח של המחלקה הסטטיסטית שבשמונה באוגוסט נשלחו לאושוויץ 1,300 יהודים^[5] – מספר שתואם לזה שיעקב פוזננסקי (Jakub Poznański) כתב ביומנו בתשעה באוגוסט.^[6]

בחמישה באוגוסט פורסמה בגטו הודעה על גירוש בשמונה באוגוסט, בשם ראש הגסטפו בעיר וראש העיר אוטו ברדפיש (Otto Bradfisch) ובחתימת ראש היודנראט מרדכי חיים רומקובסקי (Mordechai Chaim Rumkowski). נאמר בה שהשילוח יכלול את עובדי סדנאות החייטים 3 ו־4 מרח' לאגייווניצקה (Łagiewnicka, האנסיאטן [Hanseaten]) 53 ומרח' פרושווג (Froschweg, ז'אביה [Żabia]) 13, עם בני משפחותיהם. כל אדם יוכל לקחת עד 20 ק"ג. מנהלי הסדנאות היו צריכים לוודא שכל עובדיהם שנרשמו לגירוש יתייצבו.^[7] בשבעה באוגוסט נשא הנס ביבוב (Hans Biebow), ראש ה-Gettoverwaltung (המִנהל הגרמני של הגטו),  נאום ברח' לאגייווניצקה 53 בפני חלק מהמיועדים לגירוש.^[8] לפי יעקב פוזננסקי, בליל שבעה באוגוסט "נלקחו ממיטותיהם" 250 יהודים, אחרי שרק 14 איש התייצבו לשילוח באותו יום. בשמונה באוגוסט התייצבו פחות מ־20.^[9] סביר להניח שהתנגדות סבילה מסוג זה הייתה הסיבה לכך שאנשי הגסטפו התחילו לכתר גושי בניינים ב-8 באוגוסט 1944 והכריחו את היהודים לצאת לשילוח. ארגונים גרמניים נוספים ערכו חיפושים שיטתיים בגטו.^[10] המשטרה היהודית (Ordnungsdienst) בגטו סייעה בהעברת מגורשים מבתיהם לנקודות הכינוס שבהן העבירו את הלילה שלפני הגירוש.^[11]

כדי לנסות להכריח את המיועדים לגירוש להתייצב, עצרו הגרמנים את הקצבות המזון שלהם. הם יכלו לקבל מזון רק באתרי הכינוס לגירושים. אחד מהמקומות היה לפני הבניין שבו גרה משפחת מלין (Malin). חמיה (Chemia) מלין (יליד 28 ביוני 1920 או 23 ביוני 1922), שאימו מרים (לבית הנדליך [Hendlich]) ואחותו פרנצ'סקה (Franciszka), שהיו תופרות^[12] וגורשו בשמונה באוגוסט, כתב ביומנו ביום בו הן נלקחו שבנקודת הכינוס היו חיילים גרמנים, שירו בתושבי הגטו אשר ניסו לקחת אוכל.^[13] שרה ברקוביץ' (Sarah Berkowitz, לבית ביק [Bick/Byk], נולדה ב־18 באוגוסט 1924) נלקחה מביתה על ידי כבאים יהודים לאחת מנקודות הכינוס וגורשה בשמונה באוגוסט. בזיכרונותיה היא כתבה שבנקודת הריכוז היו ירקות, והמגורשים נדחפו אל תפוחי האדמה. ככל שהובאו יותר אנשים גברה המהומה, ילדים בכו ואנשים התעלפו. היה חם והלחות הייתה גבוהה. כמה אנשים נרמסו למוות.^[14] בתשעה באוגוסט, יום אחרי הגירוש, כתב יעקב פוזננסקי ביומנו דברים המספקים מסגרת גיאוגרפית מדויקת לנקודת הריכוז של הבתים בהם התגוררו בני משפחת מאלין (רח' אינזלשטראסה [Inselstrasse] [זאווישי (Zawiszy)]) 19 ושרה ברקוביץ (רח' ברזזינסקה [Brzezińska] 20). כמו כן, תיאורים אלה נותנים רמזים לגבי הכתובות של כמה ממגורשי השילוח לפני שנלקחו לאושוויץ:^[15]...