ב־27 באוגוסט 1944 נתלו על קירות גטו לודז' הודעות מטעם הגסטפו, שהודיעו כי על כל היהודים להתייצב באתרי הכינוס ברחובות צ'רנייצגקייגו (Czarnieckiego, הכלא המרכזי) או קרבייצה (Krawiecka) ב־28 באוגוסט עד 6 בערב. נאמר בהן שהשילוח הסופי יצא מהגטו ב־29 באוגוסט, ומי שלא יתייצב באתרי הכינוס יהרג.[1]
יהודים רבים ניסו להתחבא בגטו, אך רובם נמצאו על ידי הגרמנים. היו שעזבו מרצונם את מקומות המחבוא, מסיבות שונות. שמעון סלודובסקי (Szymon Slodowski, נולד ב־6 באוקטובר 1925) העיד לאחר המלחמה שמשפחתו לא יכלה להמשיך להתחבא בגלל הרעש של הילדים והתינוק. כשהגרמנים חיפשו בחצר של מקום המחבוא שלהם, הם יצאו ממנו. הובילו אותם ברגל ובעגלות, תוך כדי מעשי אלימות, אל מרישין (Marysin), שכונה צפונית של הגטו שבה נאספו יהודים רבים, והיא גובלת בתחנת הרכבת רדגסט (Radegast, רדוגושץ' [Radogoszcz]). הוא העיד כי: "המראה ברחובות של הגטו היה איום, מתים היו שוכבים בכל צד, ולא היה מישהו שיטפל או יקבור אותם. המראה הזוועתי, אז אבא שלי אמר "בידיו אפקיד רוחי".[2]
היו יהודים בגטו שקובצו עם בני משפחותיהם ברסורטים (סדנאות) שבהן עבדו עד אוגוסט 1944. יחיאל אברמסון (Jechiel Abrahamson, נולד ב־3 בנובמבר 1929) היה עם משפחתו בסדנה כזו. הוא העיד שהגרמנים התייחסו אליהם שם בחביבות, נתנו להם לחם וריבה, והסבירו שהם יישלחו למקום אחר שבו יעבדו. לכן הם הלכו לתחנת הרכבת ללא התנגדות.[3]...