700 מגורשי השילוח השמיני מגטו לודז' אל חֶלְמנוֹ (Chełmno) כונסו בבית הכלא המרכזי בגטו בתשעה ביולי 1944. הם המתינו ליציאה בבוקר שלמוחרת, כביכול לעבודה בגרמניה.[1] וכך כתבו מחברי הכרוניקה של גטו לודז': "לעבודה מחוץ לגטו. [מכסת] השילוח המתוכנן למחר הושלמה. 'הוועדה הבין מחלקתית' עובדת בקדחתנות. בקשות לשחרור מן השילוח מוסיפות להגיע, והוועדה מעניקה אישורי שחרור במקרים הראויים להתחשבות״.[2]
הרשויות הגרמניות כפו על היודנראט לספק מכסה של מגורשים בלשילוחים שיצאו בכל ימי שני, רביעי ושישי. היודנראט דרש מראשי כל מחלקות העבודה לבחור באלה שנחשבו פחות חיוניים, ולספק רשימה של 20–25 אחוזים מעובדיהם. עד שישה ביולי סיפקו רוב המנהלים את הרשימות, וכמה מהן נשמרו בתיקי היודנראט.[3] הרשימות הועברו לוועדה הבין מחלקתית (Inter-Ressort Commission) שהקים היודנראט.[4] משימתה העיקרית הייתה למלא את מכסת המגורשים שדרשו הגרמנים, וליצור רשימות גירוש לפי הרשימות שסיפקו מנהלי מחלקות העבודה. הם גם קיבלו פניות מאנשים שביקשו להוציא אותם מן הרשימות. מאות פניות נשמרו בתיקי היודנראט שבארכיון הלאומי של פולין.[5] הוועדה בדקה כל בקשה, וכך התעכב השילוח של אלה שהגישו בקשות לפטור.
רבקה זיגלמן (Zygelman, ילידת 1908) הופיעה ברשימה שפרסם מנהל מחלקת הכביסה, וב־28 ביוני היא כתבה להנהלת המחלקה: "אני מצהירה שעבדתי שנתיים שלמות בתור כובסת. כאן [בגטו] איבדתי את בעלי ואת שני ילדיי. יש לי מחלת לב. אני סובלת מהתקפים. אינני מתאימה לעבודה קשה. אני מבקשת לקבל פטור. מצורף מסמך רפואי".[6] בקשתה נדחתה, ושמה הועבר לוועדה. חברי הוועדה העדיפו לבחור תחילה באלה שלא היו להם משפחות, ורבקה הוכנסה לרשימת השילוח שיועד לצאת מן הגטו בעשרה ביולי....