בלא תיעוד רשמי, תאריכי שילוח זה והנתונים עליו מתבססים על עדויותיהם של האנשים שהצליחו לרדת למסתור לפני הגירוש ולא חוו אותו בעצמם. הגרמנים נכנסו לעיר ורויה ב-11 באפריל 1941. דומה ש יהודי ורויה על גירושם הקרב (שנועד למאי) עוד במרס 1943. לקראת סוף אפריל הגיעו לעיר אנשי הקומנדו המיוחד של הס"ד לענייני יהודים (מיחידה IVB 4), היחידה הגרמנית האנטי-יהודית שקבעה את מושבה בסלוניקי ובראשה עמד דיטר ויסליצני (Dieter Wisliceny). ייתכן שליוו אותם כמה עובדים מן הקהילה היהודית של סלוניקי או משתפי פעולה יווניים. על פי עדותם של דניאל יצחק ועמנואל מרדכי, שהתגוררו בווריה באותה העת, הגרמנים הורו לכל הגברים היהודיים בני 45-15 להתייצב בבית הכנסת המקומי, ושם עצרו אותם. מנחם סטרומזה, מי שהיה נשיא הקהילה בתקופת הגירוש, מספר: "יום אחד הגיע שליח והודיע לנו שכל הצעדים המיוחדים ייכנסו לתוקף גם אצלנו. צלצלתי לרב קורץ [רבה הראשי של סלוניקי] והוא אישר זאת. הצעדים נגד היהודים בסלוניקי יופעלו גם נגד יהודי ורויה, פלורינה (Florina) ואדסה (Edessa). יהודי מקדוניה יועברו לקרקוב ויישארו שם עד שיסתיימו מעשי האיבה. בתור נשיא הקהילה קראתי לאנשים להימלט".
תחילה גורשו יהודי העיר הסמוכה פלורינה. לפי הידוע לנו על גירושים מקהילות אחרות בשטח שנשלט בידי הגרמנים, הגברים היהודיים נכלאו בבית הכנסת ומשפחותיהם הצטרפו אליהם אחר כך, או שהם שוחררו ונדרשו להתייצב באתר הכינוס למחרת.
מרים מרדכי, יהודייה מוורויה שירדה למסתור, כתבה בזכרונותיה שלפני הגירוש ניסו הגרמנים ומשתפי פעולה למצוא חפצי ערך רבים ככל האפשר ולהחרים אותם. אחת השיטות לכך הייתה לענות את היהודים האמידים בוורויה. בזיכרונותיה היא מתארת את המצוד האכזרי אחר היהודים:...