כבר בשעות הערב של 12 בפברואר 1940, בפעולה מתואמת, הגיעו לדירותיהם של יהודי שטטין אנשי משטרה מלווים בכוח עזר של אנשי ס"ס, ס"א והסניף המקומי של המפלגה הנאצית. השוטרים מסרו ליהודים הודעה על פינויים הקרוב ונתנו להם פרק זמן קצר – חצי שעה עד ארבע שעות – לארוז מזוודה לכל אדם ולמלא הצהרות רכוש. היו שעודדו את המגורשים ללבוש שתי מערכות בגדים חמים ולהתכונן לחיים באזור קר. המגורשים נדרשו לכתוב את שמותיהם ואת תאריכי הלידה שלהם על מזוודותיהם ועל כרטיסים קטנים שנתלו סביב צווארם. בקרב המגורשים היו רוב דיירי שני בתי האבות בשטטין, כמה מהם בני יותר משמונים. שלא כמו בשילוחים המאוחרים יותר, בשילוח זה גורשו גם יהודים רבים שהיו נשואים ללא יהודים, ובני זוגם הורשו להצטרף אליהם. רק זוגות מעורבים שבן הזוג הלא יהודי בהם לא התגייר, דיירי בית היתומים היהודי ואנשים שהיו חולים מכדי לנסוע היו פטורים מן הגירוש.
ההיסטוריון יקוב פייזר (Jacob Peiser) מספר כי לוסי לחמן (Lucie Lachmann), רעייתו הלא יהודייה של יהודי תושב שטטין, הצליחה להגיע לברלין בבוקר ה-12 בפברואר והודיעה להתאחדות יהודי הרייך בגרמניה (Reichsvereinigung der Juden in Deutschland) על הגירוש המתוכנן. ההתאחדות נשאה ונתנה עם RSHA, וזו פרסמה הוראה לעצור את השילוח. ב-13 בפברואר הגיעה התשובה משטטין במברק: "הרכבת כבר יצאה, חזרה בלתי אפשרית".
היהודים נלקחו מדירותיהם לתחנת רכבות המטען בכלי רכב שסיפקה חברת התעבורה העירונית (Stettiner Stattwerke). הם הוכנסו למחסן ונשארו בו עד הבוקר. הם נדרשו להירשם, להגיש את הצהרות הרכוש שלהם ולמסור את כל חפצי הערך שהביאו עמם, פרט לשעונים פשוטים ולטבעות נישואים. כל אחד מהמגורשים קיבל סכום זעום של 20 זלוטי ושק מסורבל של מצרכים לנסיעה....