מעדותו של נתן צים על צעדות המוות מפולין לבוכנוואלד

צים נתן, יליד סוסנוביץ (Sosnowiec ,(פולין, 1924. סוסנוביץ שכנה בשלזיה העילית, הידועה גם כזגלמביה שבפולין. הגרמנים פלשו לפולין בספטמבר 1939 והאזור סופח לגרמניה. העד הועבר לגטו שרודולה (Srodula .(ב-1942 נשלח העד למחנה בלכהאמר. במחנה פגש העד את אחיו עמו שהה עד השחרור. העד השתתף בצעדת-מוות לגרוס רוזן (Rosen-Gross (ולבוכנואלד (Buchenwald .(העד שוחרר על ידי הצבא האמריקאי, ובשנת 1945 עלה לארץ ישראל ...בלכהאמר זה, לעומת דברים אחרים, שאחר כך, אז זה היה זהב. כי אחר כך התחיל העניין הזה שפתאום הודיעו, שמענו כבר את ה-, הודיעו לנו, אמרו, הודיעו לנו? אמרו, שמועות היו שהרוסים מתקרבים. ופתאום אומרים לנו שאנחנו צריכים לצאת, ומתחילים עם צעדת המוות.ש. מבלכהאמר? ת. מבלכהאמר. ואז מה היה? כשאנחנו יצאנו משער של בלכהאמר היו כבר אנשים שהובילו אותם מאושוויץ. ואנחנו הצטרפנו אליהם, והתחלנו ללכת. אפילו, כשיצאנו ראינו אפילו טנק רוסי מתקרב, ובאיזושהי צורה מסתובב ונוסע חזרה. ואנחנו, וראינו כבר את הוילהלם הזה, שהוא זורק את הכובע, הוא חשב שהנה, כבר, אבל פתאום הסתובב הטנק, וברח. ואנחנו המשכנו ללכת.ש. דרך איפה הלכתם? ת. שוב פעם, הלכנו כל הדרך עד לגרוסרוזן, דרך כל מיני ערים וכפרים, כאשר זה היה בינואר, שלג, היה לנו נעליים, זה לא עם סוליות אלא מעץ, ולעץ הזה נדבק השלג, כך שאי אפשר היה ללכת. אז פשוט זרקנו את הנעליים, ועם כל מיני סמרטוטים, מה שמצאנו, כל מיני ניירות, עטפנו את הרגליים וככה הלכנו ברגל.ש. אתם עוברים? ת. אותו ה-, באותה הזה, באותה צעדה ליווה אותנו דווקא תומיקס הזה. היה לו זוג אופניים, עם תרמיל גב על הזוג, על האופניים. כל פעם הוא היה לוקח מישהו, שיוביל את האופניים.הוא לא יכל, ופשוט מאוד, ש. ירה בו.ת. ירה בו ואנשים נשארו בדרך.ש. אנשי ה-ס"ס הם שליוו אתכם? היו גם אחרים? ת. זה היה ס"ס, אני זוכר, אני זוכר את, מה שזכור לי זה הוא. הוא זה הדומיננטי לגבי העניין הזה. האיש הזה, אני חי איתו כל הזמן. לא יכול לשכוח את הבנאדם הזה. וכל פעם, לפנות ערב, היו מביאים אותנו לאיזושהי חווה, לא שאנחנו יכולנו להיכנס לחווה הזו, ולהיכנס לתוך האסם, לישון בתוך האסם - לא. בחוץ, בחצר. וכל אחד, עמדנו בתור, כל אחד הלך עם כובע, היה לנו מין, מין סיר כזה, עם מכסה, ששם היינו שמים שלג, שיהיה לנו מה לשתות. מהשלג נהיה מים, ואז היינו מגיעים לאותו מקום, היה תור, ועמדנו בתור וכל אחד קיבל לתוך הכובע שני תפוחי אדמה, עם קליפה. זאת אומרת, הם קראו לזה פלקרטופל. שהם הכינו את זה שמה. זה מה שהם נתנו. ערב אחד, הגענו. [...] בדרך אמרתי לאחי: אתה יודע מה? לפנות ערב אני אגש לתומיקס, אני אקח את האופניים, וכשנגיע, אולי הוא ייתן לנו קצת יותר תפוחי אדמה. אז הוא אומר לי: נאתק, אתה השתגעת? הרי הוא יהרוג אותך. אתה לא תוכל לסחוב את זה. אמרתי: לא, אתה תעזור לי. אני לא רציתי להגיד לו שזה אחי, אחרת הוא היה יורה באחד, או שב-, או שבשנינו או שב-, והוא היה גבוה מאוד, הוא עד היום גבוה מאוד, ואני ניגש אליו ואני אומר לו בגרמנית, כמובן, שאני אקח את האופניים. הוא אומר: ... (גרמנית) - אתה הקטן תיקח את האופניים? אמרתי: יא. הראיתי על אחי, ... (גרמנית) - הוא יעזור לי.וביקשתי שהוא יבוא, קראתי לו, ואנחנו לקחנו את זה והגענו לשמה. הוא באמת לקח אותנו, לא עמדנו בתור, ונתן לנו, לשנינו, לתוך הזה, יותר תפוחי אדמה, ואמר לנו שאנחנו ניכנס לתוך האסם שמה, משום ששמה יותר חם, שמה יש פרות, שמה יש חום.ואז נכנסנו פנימה, אמרנו: אתה יודע מה? אספנו שלג בתוך הזה, נכנסנו לתוך האסם, ואמרנו: זהו, הם, למחרת בבוקר הם יילכו, אנחנו נהיה חופשיים. למחרת בבוקר באו אוקראינים עם קלשונים ארוכים, והוציאו אותנו החוצה, כי התברר לנו שחוץ מאיתנו היו עוד שמה שהתגנבו פנימה. הוציאו אותנו והמשכנו בצורה כזו עד גרוסרוזן, שבדרך היו נופלים אנשים, היו יורה, הוא, ש. אתם עברתם, יצא לכם לעבור למשל דרך כפרים, דרך, ת. כן, עברנו דרך, אני לא זוכר ש-, ש. מה היה, קרה שמישהו, ת. עיירה אחת, אני זוכר שעברנו בה, ש. שמישהו ניסה לעזור לכם פעם? ת. עברנו דרך עיירה אחת, שאני זוכר שמהחלונות היו זורקים כל מיני דברים, לחם ובגדים.ש. זאת אומרת, קרה, לפעמים היו דברים כאלה, שזרקו.ת. כן כן, עיירה גרמנית.ש. אתה זוכר מאיזו? ת. נדמה לי שזה נוישטאט או איזהשהוא, אני לא זוכר בדיוק את השם. אבל רצו לזרוק, אבל הם ירו ב-, לחלונות. הם ממש ירו בתוך החלונות.ש. זאת אומרת, התושבים לפעמים כן רצו לזרוק. ת. כנראה ש-, את יודעת מה? כנראה שהם ידעו שזה הסוף. שלפחות עם זה יסלחו להם.אבל לא. הם ירו בהם, כאילו שזה, בעד מה אתם עושים את זה? לא, אנחנו יורים בהם, אתם זורקים להם בגדים? וככה הגענו עד לגרוסרוזן, ושמה היינו עוד יום. ש. אתה זוכר דרך איזה מקומות עברת? ת. לא, זה כפרים, כפרים. כל מיני כפרים. הגענו לגרוסרוזן, היה גשם ושלג כזה, אפילו לא הכניסו אותנו לתוך בלוקים, לתוך הבניינים האלה, אלא השאירו אותנו לשבת, שמה, הייתי עכשיו שמה, באותו מקום איפה שישבתי. ישבנו שמה יום או יומיים, ושמה אחר כך הביאו אותנו ל-, לקרונות, קרונות פתוחים, ומשמה נסענו עד לויימאר. בויימאר התחילה הפצצה, אז הפצצה איומה, של בנות הברית. וחשבנו שזהו זה, אבל בינתיים, ויימאר זה סך הכל 5 קילומטר מבוכנואלד. אספו אותנו והביאו אותנו לבוכנואלד. מקור: ארכיון יד ושם 9591/ 3.0