מעדותה של רחל פישר על צעדות המוות ורגע השחרור

רחל פישר, ילידת קולשוור שבהונגריה, הגיעה לאושוויץ במאי 1944 ופונתה בצעדת המוות מבירקנאו בינואר 1945. היום, היום הראשון של שנת 1945 .רוח קרה נושבת, שלג גבוה עוטף את המחנה. מרחוק נשמעים רעמי תותחים. זה סימן שהחזית מתקרבת, הרוסים מתקרבים. כבר כמה ימים נשמעים קולות אלה. סימני עצבות נראים על שומרינו. חיוכו של "מונה ליזה" עדיין אכזרי מאוד, אך לאחר הרעמים האלה משתדל להשתלט על רגשותיו. אף אנחנו עצבניות יותר, ואני זרקתי בימים אלה את אפודתי היחידה שקיבלתי בתחילת החורף כי הייתה כל-כך מלאה בכנים שכל עמל לא עזר לנקות אותה...אחרי הצהריים ביום אחד נשמעו רעמי התותחים מקרוב מאוד. הייתה תנועה מתמדת מסביב לצריף ואנשי הס"ס פחות ופחות השגיחו עלינו וסימני אי שקט היו מורגשים בכל מקום. כבר התחיל להחשיך כאשר הופיע אחד משומרינו והודיע שהגיע משלוח נעליים ומי שאין לה נעליים שתתייצב בפניו. רצנו אליו ואמנם הצלחנו לקבל, יחד עם אמי, זוג נעלי עץ. זה לא היה פשוט, כי התקוטטות וריב קדמו לכל חלוקה כזאת... אך העיקר שהשגנו נעליים. היו אלה אמנם כבדים כמשקל של כמה קילוגרמים, סוליות כבדות מעץ, אך שמרו איכשהו על רגלינו. לאחר שעות אחדות ציוו עלינו לאסוף את חפצינו ולהתכונן לדרך. ההתרגשות הייתה רבה.הרוסים מתקרבים. לו יכולנו להישאר שישחררו אותנו! התחלנו לקוות ולהאמין בעתיד. שוב הסתדרנו בשורות, היה לילה אפל והשלג ירד עלינו. חיילי הס"ס ניסו בצעקות רמות לסדר את השורות, ואנחנו בנעליים הכבדות ועם הקש המלא כנים על גבנו יצאנו לדרך רועדות מקור. ופתאום נתגנבה לידנו הבחורה הפולנייה שאתה יצאתי פעם לבקש אוכל. "בואו", אמרה, "ננסה להסתדר ולהתגנב לתוך הרפת וניתן לקבוצה לעבור. אני יודעת פולנית. אנחנו נסתתר בביתו של אחד האיכרים עד בואם של הרוסים". עכשיו לא היה קשה לברוח כי הס"ס היה במתח רב ושמרו יותר על עורם מאשר עלינו. כבר לא ספרו אותנו בחיפזונם הרב. "האם באות אתן?" שאלה הבת, "כי אם לא, אני אקרא לאחרות". אני ואמי היינו בפחד ומתח עצום.האם ללכת או לא? אם זה יצליח, החופש מחכה לנו, אך אם לא, מוות בטוח יהיה מנת חלקנו. "אתן באות?" לוחצת הבת. "לא", מחליטה אני גם בשם אמי. כך הרגשתי, שעדיין לא הגיע הזמן. "אלוהים אתכן" אמרה. "שתצליחי" ענינו, והיא נעלמה בחשכה. לאחר זמן קצר יצאנו לדרך עם הקבוצה האומללה. נביחות כלבים, המעילים השחורים של אנשי הס"ס הופיעו כרוחות רפאים בשלג הצחור פעם פה, פעם שם. צריחות "לוז-לוז" ואנחנו צועדות. עוד לא יצאנו מן החצר המגודרת, כאשר נביחות כלבים חזקות נשמעו מכיוון השיח.לאחר מכן שלוש יריות ואחר-כך שקט. שלוש יריות אלה שמו קץ לחייהן של שלוש בנות שניסו, קיוו, לא הצליחו. ואנחנו? אלוהים דחף אותי לומר "לא". שנייה אחת, החלטה אחרת, ואנחנו היינו במקומן. היה לנו מזל, הגורל עמד לצדנו, אנחנו חיות וצועדות בלילה האפל שרק לובן השלג מאיר אותו. לאחר הליכה של כמה דקות, הרגשנו שנעלי העץ לא שיפרו את גורלנו. השלג הרך נדבק לסוליות העבות ממילא והכביד על ההליכה עד מאוד. המשקל של הנעליים גדל פי שלושה והשלג שנדבק אליהן בצורה לא שווה גרם לכך שהליכתנו הייתה לבלתי מאוזנת. דרכנו הובילה לפעמים ליד ואדיות עמוקות בשבילים צרים. הלילה השחור-לבן דמה עוד יותר מסתורי מכפי שהיה באמת. אני כל הזמן רעדתי מפחד שאמי לא תגיע לקצה השביל פן תיפול לתוך הוואדי. "אמי היקרה, תתרחקי מהשולים", זה היה הפזמון החוזר. והיא המסכנה הלכה בקושי, מצד אל צד. ניסינו ללכת שלובות זרוע, אך אז קפאו אצבעותינו. כך שהסתרנו את ידינו לתוך הסמרטוטים וכך הלכנו וניסינו לשמור ולהגן אחת על רעותה. היינו חייבות ללכת כי שומרינו "עודדו" אותנו בצעקות "לוז" ובמקלות, פן מישהי תפסיק ללכת. לפעמים היינו חייבות לעצור על מנת להוריד את השלג מעל הסוליות, כי ההליכה נעשתה בלתי אפשרית. לאן מובילים אותנו? לאן אנחנו הולכות, אף אחת לא ידעה. הקבוצה הרועדת התקדמה כאילו בחלום. בהתחלה היינו 500 ,וכמה אנחנו עכשיו? לא יותר מחצי. "לא לעצור", שאג הס"ס, "עוד מעט תנוחו". אך בינתיים עבר חצי לילה ואנחנו עדיין הולכות... ופתאום, שאגה: "לעזאזל, רוצות אתן לברוח לאויב? חיות מסריחות, אני אתן לכן בריחה!". צעקות, בכי, התחננות, בקעו בחשכת הלילה, אך כלום לא עזר. וחיית התופת הוציא את נשקו וירה בבנות... כבר לא שאלנו כמה זמן עבר, מתי נוכל לנוח, רק הלכנו, הלכנו בלילה הקר, הרוח העזה, כאוטומטים הזזנו רגלינו הכבדות מנשוא. ואחר-כך, לפנות בוקר, הגענו לסביבת כפר קטן, הבחנו בעשן היוצא מהארובות, כאילו סימנו שכאן גרים אנשים בחדרים חמים ואוכלים אוכל חם. העייפות והרעב השתלטו עלינו כליל. ואז, למרות הכל, הגיעה הגאולה. הכניסו אותנו לתוך חצרו של אחד הבתים ויכולנו סוף-סוף לשבת. שעה אחת מנוחה, אמרו, ואנחנו נפלנו בו במקום איפה שעמדנו, הורדנו את הנעליים, ניקינו אותן ואז ראיתי שרגלי התנפחה לכפליים. גם אמי ובוודאי כל היתר סבלו מכאבי תופת. איך אפשר להמשיך כך? ליטפנו את רגלינו בידיים קפואות ואחר כך נשכבנו על הקש הרטוב לנוח. לנוח ולא לקום לעולם. זו הייתה משאלתנו, וחתיכת לחם, חתיכה קטנטונת של לחם... אך זה לא היה. "בהפסקה הבאה", אמרו, תקבלו אוכל חם. ואנחנו, על סמך ניסיוננו, כבר לא האמנו להם. נרדמנו, אך לצעקות "לוז" אדירות התעוררנו. היינו צריכות לקפוץ מהר כי קולות התותחים נשמעו כבר מקרוב והיינו צריכים לעזוב את הכפר בדחיפות. את נעלינו הכבדות בקושי יכולנו לנעול על רגלינו הכואבות. כל צעד גרם לייסורים. למה לא השאירו אותנו שם? למה לא ברחו רק הם? לא יכולנו להבין. אולי לא רצו להשאיר אחריהם הוכחות חיות. כוונתם הייתה כנראה שכולנו נמות בדרך מהקור והרעב. הם השיגו את מטרתם ב- 90 אחוזים. אך בינתיים המצב האומלל נמשך, שוב יצאנו לדרך, לא לפני שביצעו ספירה מהירה. בשביל מה? למה זה היה טוב, אם בדרך הרגו כמה וכמה מאתנו. הם בעצמם כבר לא ידעו כמה נשארנו, אך הדיוק הגרמני תבע לספור. כך המשכנו ללכת. השלג פסק לרדת, רק הקור עוד גבר. היינו עייפות, רעבות ואומללות מאוד. רק רעם התותחים נשמע כקול מן השמיים, ותקוותנו היחידה הייתה שהרוסים אולי ישיגו אותנו. היום השני היה עוד יותר קשה. בקושי רב יכולנו להזיז את רגלינו הנפוחות, וגם היריות היו תכופות יותר. אחיותינו המסכנות, שלא יכלו לעמוד בסבל ההליכה, מצאו את מנוחתן הסופית בשלג הצחור, שרק דמן הטרי האדים ... ירד הערב ושוב מצאנו את עצמנו בכפר פולני קטן. הוכנסנו לתוך מחסן קש גדוש עד התקרה.היה זה קש רך, ריחני. אנחנו, עם אמי ועוד כמה בנות, טיפסנו עד למעלה. כיסינו את עצמנו עם ערמות קש על מנת להתחמם קצת ומיד נרדמנו. עוד חושך בחוץ, לפנות בוקר, כאשר התעוררנו לצעקות "auf) "לקום!). בכל חלקי גופנו הרגשנו כאב עז, רגלינו היו נפוחות, בקושי רב יכולנו להזיז את עצמנו. "אמא" - אמרתי - "למה שנייסר את עצמנו ללכת עוד כמה קילומטרים? הלא בין כה וכה לא נוכל להמשיך ללכת, והסוף יהיה כדור בראש. אנחנו לא נזוז מכאן, נסתתר בתוך ערמת הקש ואם ימצאו אותנו, נגמור מהר יותר עם הסבל והייסורים. ואם לא, יהיה מזל...". ביקשנו גם את היתר שגם הם יסתתרו, אך הזהירו אותנו בפחד בל נעשה זאת, כי אם ימצאו אותנו מיד יירו בנו. "אנחנו לא נלך הלאה" - השבנו - "ואם לא תישארו, כסו אותנו היטב בקש ואלוהים יהיה אתכן ואתנו". ואמנם רק כיסו אותנו בקש והשאירו חור קטן לנשום דרכו, ואז באו הרגעים הגורליים, המתוחים. למטה, הבנות כבר הסתדרו בשורות. ירדו גם מלמעלה. רק אנחנו נשארנו תחת ערמות הקש ופחדנו שדפיקות לבנו החזקות יגלו אותנו. אנשי הס"ס שאגו שייצאו כולם, כי תהיה ספירה. המחסן התרוקן ושני אנשי ס"ס נכנסו, האירו בפנסים את המחסן וצעקו: "האם יש עוד מישהו בפנים?". הם דקרו את רוביהם בכמה מקומות לתוך הקש כדי לבדוק אם לא מסתתר מישהו בתוכו. פחד מוות אחז בנו. עכשיו יעלו אלינו, ירגישו בנו, וזה יהיה סופנו. אין אני מסוגלת לתאר רגשי חרדה אלה. רק מי שעבר חוויה כזו יודע מה זה פחד מוות. אך הם לא עלו אל ראש הערמה, אולי מפני שבהלה תפסה אותם בגלל הסרחון הנורא, כי הרי כולנו עשינו את צרכינו במקום שבו נמצאנו באותו רגע. לא הורשינו לצאת, המקום התמלא בזוהמה ולכלוך, ואולי הצחנה הייתה זו שהצילה את חיינו. שאנחנו חופשיות עוד לא יכולנו להאמין, וזה עוד לא היה בטוח. העתיד היה מעורפל, אך מי חשב עכשיו על העתיד? מה שחשוב זה ההווה: שלא עוד נסחבים בנעלי העץ הכבדות בשלג.הס"ס ונביחות הכלבים רחוקים מאתנו. וקפה שחור חם בתוך הקיבה שלנו ... עכשיו הגיע תורנו לצאת ולהתבונן בכפר. אני עם אמי ועוד שתי בחורות יצאנו לדרך. אחרי זמן רב, רב מאוד, צעדים ראשונים חופשיים בלי שומרים. בכפר מהומה רבה, רוב התושבים עזבו בחיפזון את בתיהם, פחדו מהחזית, לא ידעו מה יביאו עליהם הרוסים. עגלות עמוסות עם נשים וילדים נעו על הכבישים. אף אחד לא שם לב אלינו. נזהרנו רק לא להגיע לקרבת חיילי הצבא הגרמני, וכשאנו נדבקות אל קירות הבתים, התקדמנו צעד-צעד. הגענו ליד חצרו של בית עזוב, ומאחר שלא ראינו איש, העזנו להיכנס פנימה. הדלתות היו פתוחות. בבית היה מטבח גדול, ובתוכו תנור כפרי ענקי שעדיין היה חם נראה שהדיירים רק עתה עזבו את הבית. לא חשבנו הרבה, רצנו בחזרה אל הבנות עם הבשורה שמצאנו לנו בית. בהתרגשות גדולה יצאה הקבוצה הקטנה, בלויה ומלאה כנים, לכיוון ביתנו החדש. רק עכשיו הבחנו שזה היה ממש גן עדן עלי אדמות. במחסן מצאנו קמח, סוכר, קפה, תפוחי אדמה. אוי, אלי, איזה אוצר. מיד התחלנו לבשל, התנור עדיין היה חם והיה לנו כבר מה לאכול. מאוחר יותר שמנו לב שבחדר היחידי ובשתי המיטות אשר בו לא היה מקום ל- 13 בנות, אולם היינו כל-כך עייפות שזה כבר לא היה חשוב. אולי מחר נמצא בית יותר גדול. בינתיים שכבנו כולנו איכשהו וכך, במנוחה, תכננו את יום המחרת. רעם התותחים נשמע כבר מקרוב. החשיך מהר, ואנחנו, צפופות אחת ליד השנייה, נפלנו בשינה ובחלום עמוק-עמוק. בבוקר מוקדם התעוררנו קפואות מקור, הדלקנו אש והכנו קפה. אמי היקרה הייתה פעילה מאוד והכינה לכולנו משהו מהקמח שמצאנו. במלה אחת, אנחנו עוד בחיים. ושכמעט היינו בטוחות שניצלנו, הדלת נפתחה פתאום ושני חיילים גרמנים הופיעו בפתח. "מי אתן?" שאגו."עריקים יהודים? תיכף נירה בכן". הדם קפא בנו. לא, לא יכול להיות שזה יקרה דווקא עכשיו, כאשר היינו כמעט חופשיות. ואז, בת אחת מעירנו שידעה יפה גרמנית ניסתה להסביר שאנחנו פליטים רומנים. אולם הגרמנים לא רצו להאמין, ואז מחזה דרמטי התרחש לנגד עינינו: היא זרקה את עצמה לרגלי החיילים והתחננה שלא יגעו בנו כי אנחנו לא יהודים.שיאמינו לה כי אנחנו פליטים רומנים. הגרמנים הסתכלו אחד ברעהו בעצבנות רבה. כנראה לא היה להם כבר זמן רב להתעסק אתנו, כי הרוסים עמדו כל רגע להגיע לכפר. "נו, עכשיו עוד יצאנו מזה," אמרו, ועזבו אותנו. שקט עמוק נשאר אחריהם ומעיני כולנו זלגו דמעות.היינו מלאות תודה לחברתנו שהצילה את חיינו... אז ראינו שמלבד העובדה שלא היה מספיק מקום לכולנו, היה גם מסוכן להישאר יחד במספר כה גדול. הבית שלידנו היה אף הוא ריק, דייריו ברחו. שבע בנות עברו לשם ושש בנות נשארנו. היום עבר ברחיצה, ניסינו להיפטר מהכנים... למחרת בבוקר התעוררנו לדפיקות חזקות בדלת. פתאום החדר התמלא בחיילים גרמנים.עייפים היו ונרגשים. לא היה איכפת להם מי אנחנו ומה מעשינו שם, האדמה בערה מתחת לרגליהם... הם ציוו עלינו לעזוב את הבתים, מפני שתוך דקות ספורות תהיה שם חזית הקרב. אמרו - וכבר התחילו לזרוק אותנו החוצה. רצונם היה לתפוס בעצמם את הבית, מאחר שחלונותיו היו בכיוון הכביש וזה איפשר להם לראות את הרוסים באים ולירות בהם. אני התעלפתי בגלל המתח הנורא וכשהתעוררתי התחלתי להקיא. אמי היקרה, למרות שהיא בעצמה הייתה מבוהלת מאוד, ניסתה להרגיעני באומרה: "עוד מעט, תחזיקי מעמד, בתי הקטנה. השחרור הולך ומתקרב". השלג הגיע עד לבטן והכדורים שרקו מעל ראשינו, הבנות מהבית הסמוך הצטרפו אלינו וכך יצאנו שוב 13 הבנות לדרך, בשלג הגבוה. שני חיילים גרמנים סחבו פצוע גרמני. עכשיו בפעם הראשונה שמענו גרמני בוכה מכאבים, שמענו את רעש הטנקים הרוסיים המתקרבים. קולות של ירי ורכב מלאו את האוויר. "לוז, לוז!" צעקו עלינו הגרמנים והצביעו על בית מעל הגבעה. ציוו עלינו שנרוץ לשם. אלה לא היו חיילי ס"ס, כי אם חיילים גרמנים פשוטים שחשבו אותנו לכפריים פולנים. בגלל הירי הסמוך חייבים היינו לשכב על השלג אשר לא הפסיק לרדת. כך שכבנו, יד ביד עם אמי, אולי רגעים ואולי שעות. אנחנו יחד! אנחנו יחד! והנה הפוגה בקרב ואנחנו התחלנו לזחול בידיים וברגליים לכוון הבית הגואל והגענו אליו כולנו, כל 13 הבנות. מצאנו את עצמנו באחוזה כפרית גדולה, רפת מלאה פרות, השערים פתוחים לרווחה. מטבח ענקי, עם תנורי בישול וכלים עליו. כנראה שהיה זה איכר עשיר שעזב את הבית בחיפזון עם בני ביתו. פחדו מהרוסים. אנחנו ביקשנו רק להתרחק מהחזית ולהיות תחת גג מגן. הסתדרנו כולנו במטבח סביב לתנור והמתנו לבאות. לא ידענו מה קורה שם למטה בכפר, איך הקרב מתפתח. ישבנו וחיכינו. אני תמיד הייתי אופטימית וגם הפעם האמנתי שהסוף יהיה טוב. והנה מרחוק נקודה שחורה מתקרבת אלינו, וכשניתן להבחין, ראינו שזה חייל, אך לא במדים הגרמניים המוכרים. "זה חייל רוסי" צעקנו, וכאשר הגיע אלינו ראינו שאמנם הוא היה חייל רוסי, נמוך קומה, כנראה ממוצא מונגולי, עם כובע פרווה על ראשו. כולנו התנפלנו עליו בנשיקות וחיבוקים.צחקנו ובכינו, לא האמנו למראה עינינו. "אנחנו חופשיות, חופשיות, חופשיות" צעקנו. וניסינו להסביר בידיים וברגליים לחייל המסכן מי אנחנו, עד שלבסוף הבת הפולנייה הצליחה להסביר לחייל מי אנחנו. "טק-טק" אמר, כן, כן, וכך השתחררנו. ב-24 בינואר, שנת 1945 . מקור: ארכיון יד ושם 1905/033