מזיכרונותיה של ג'וליאנה טדסקי: צעדות המוות והשחרור

לחם, סבלנות... כבר זמן מה לא נשמעו אזעקות מפני התקפות אויר, לא ביום ולא בלילה. רק שניים שלושה מטוסים חלפו בבוקר מעל המחנה , אבל הקצינים הגרמנים נעצרו כדי להתבונן במטוסים, בתשומת לב יוצאת דופן.- הרוסים קרובים...! - הגיעה השמועה מפלוגות הגברים.- אכן, הרוסים קרובים...! - ענו בספקנות הנשים, אחרי חודשים רבים של תקוות, אשליות ואכזבות מרות. - גם לפני ארבעה חודשים הם היו במרחק של שישים קילומטרים מכאן -.וכמה נשים הוסיפו באירוניה: - בעוד חודשיים...- אף אחת לא רצתה לוותר על ההרגשה של מעין שלוות נפש שהושגה במאמץ כה רב. האורות כבו באולם השינה. בין הלחשושים האחרונים הלא ברורים הגיע לאוזני, מן המיטה 1 התחתונה, קולה של מאדאם פול: ...être-peut nuit Cette- האסירות נרדמו מבלי לחשוד במאומה, מסרבות להתרגש ומגרשות מלבן את המחשבה עוכרת השלווה על שחרור שהולך ומתקרב. מישהו עלה במרוצה במדרגות ונכנס לחדרון של ראש הבלוק. רבע שעה אחר כך נדלקו האורות באולם השינה והקאפו הכריזה שעם עלות השחר, יצאו כמה פלוגות במסע רגלי.קפצנו מן המיטות נסערות: מתוך האפרוריות הקודרת והחד-גונית של חיי המחנה בקעה סוף סוף הוודאות כי האירועים מתגלגלים בתאוצה מוגברת. הידיים השתהו על השמיכות, העין סקרה סביב את אולם השינה ושבה נבוכה אל פניהן של העמיתות: פרק הסיום הזה שכה ייחלנו לו היה עדיין אפוף כולו מסתורית של סיכון והונאה והנשים לא יכלו לשמוח בו. מראה בבואתם של בני המשפחה שנמצאים במרחקים הלמו בלבנו ובמוחנו המותשים כבר מרוב התרגשות והעזיבה את מחנה הייסורים הפכה להיות גם היא, לגבי מי שהרהיב עז ויצא לעבר הלא נודע והמפחיד, פרידה מחודשת ושוברת לב מן המשפחות שלנו, מן הבתים שלנו, מן האדמה שלנו. - צריך לגלגל שמיכה , כל אחת תגלגל שמיכה אחת - אמרה אולגה וכדי להרגיע את עצמה היא התמסרה בלהיטות מופרזת לעשייה תכליתית. הלילה עבר במפקדים ובבדיקות; אבל עם עלות השחר זרחה שמש בטוחה בעצמה כאילו הייתה אות מבשר טובות והאוויר החריף עורר את עצביהן של האסירות. "אולי הלילה" (בצרפתית) 1 שער המחנה נפתח בפעם האחרונה: בראש מורם ובצעד נחוש ומתוך ידיעה שעם כל פסיעה אנו הולכים ומתרחקים לעולמים מן המחנה, הרגשנו כיצד צומח הכביש מאחורינו מבלי שהבטנו בו. מעבר לגדר ולבלוקים הכתה בנו השמש במלוא כוחה; המתח שהיה ניכר על פניה של כל אחת הלך ופינה את מקומו לחיוך ספקני. כאשר כבר היינו רחוקות מן המחנה והגענו אל הפנייה בדרך הראשית, הסבתי את ראשי ונעצרתי כדי להתבונן בנוף. באמצע אדמת המישור הלבנה שעצים נוקשים ומצומקים הזדקרו מעליה, בתוך בוהק של שלג נוצץ בשמש, על רקע של שמיים צלולים ותכולים, השתרעה לה, בדממה, אושוויץ המתעתעת. מרחוק נראה הכפר שמגדל הכנסייה הצר שלו השקיף על הסביבה, המראה היחיד של חיים עירוניים ושל קיום אנושי רגיל שלא היה חסום בפנינו בגלל גובהו של המגדל.בחזית עמדו בניינים עשויים מלבנים אדומות, שהוכתמו והושחתו על ידי כתמי הסוואה ענקיים. הבניינים נראו כאילו היו עשויים מעיסת נייר, כמו כיסוי בלתי טבעי בנוף שבו יכולים היו הטבע בלבושו החורפי מחד והכפר עם הכנסייה העתיקה והבתים בעלי הגגות המשופעים, מאידך, להתמזג זה בזה בהרמוניה שנוצרה מתוך מסורת ויופי.- הביטי, הם נראים כמו עיסת נייר - אמרתי לאולגה כשאני מצביעה בידי. - בטח הם ממולכדים ויפלו אפיים ארצה כמו ארמונות קלפים שנבנים על ידי ילדים -. הסתובבנו בשקט והמשכנו ללכת: מאותו רגע עזבנו את אושוויץ לעולמים; מעתה, לבנו היה דרוך כולו אל העתיד והעתיד היה החירות. צעדנו קדימה בקפיצות ובניתורים כמו כבשים ששוחררו מהמכלאה.- מה קורה כאן? - שאלתי פתאום את חברתי. – כן, שם: האנשים סוטים מן הדרך, מצטופפים בהמוניהם בשולי הדרך! באמצע הטור נחפזו נשים רבות וחמקו אל תוך תעלה מכוסה שלג בשולי הדרך.- אני רואה משהו כמו בקתת עץ - ענתה היא בעצימת עפעפיים. ,Brot, Brot - לחם, לחם! - שמענו צעקות. עגלה גדולה שיצולה נטה הצידה, הידרדרה מן הכביש, למטה, אל תוך כר הדשא והתהפכה עם כל מטענה על השלג. כיכרות הלחם שצורתן הייתה הצורה הקלאסית המרובעת, נראו כאילו נשפכו מתוך איזו קרן שפע ענקית והיו מוטלים בערמות קטנות או מפוזרים פה ושם על פני השלג. הנשים הסתערו על הלחם וכל אחת לקחה כמה שרק יכלה לשאת תוך שהן נאבקות ביניהן, לעתים בפראות, על כיכר לחם במלחמת גוף בגוף. חתיכת לחם פירושה היה עוד כמה ימים של חיים, חתיכת לחם הגבירה את הכוחות הדרושים למצעד ומעל לכל היא הפיחה תקווה בלב. המסורות התנכיות העתיקות, עם היסוד הניסי שבהן, אשר הקסימו את ילדותי, ואשר עוררו בי חשדות וספקות בתקופת ההתבגרות, שבו והתייצבו במחשבותיי. "לחם, סבלנות..." אומר הפתגם העממי. הייתי המומה מן המקרה יוצא הדופן ולא הרמתי עוד לחם. - הטור מתארך, נשים נוספות מצטרפות וצועדות אחרי הקבוצה מאושוויץ. אלו נשות בירקנאו, בסך הכל שלוש עשרה או ארבע עשרה אלף נשים נעות בדרכים.האם נמצאות גם אלה שהשארנו מאחורינו? נטליה, דינה, רות וכל השאר? לא, נשים רבות כבר יצאו לפני כמה חודשים במשלוח למחנות עבודה אחרים בגרמניה. דינה, רות... נחשבות (כבר) כאבודות, הן הביטו בעוזבות, בכל אלה שהצליחו לעמוד על רגליהן, בעיניים כבויות למחצה ואדישות. עכשיו הן שוכבות על מזרני הקש שלהן בין המיטות הריקות בתוך אי הסדר בבלוק בית החולים שעקבות מנוסת הפינוי עדיין ניכרים בו. להן כבר אין ציפיות לשינוי. הנשים צועדות כבר מאז עלות השחר, עליהן לשמור על הטור ולהלך בצד הדרך; בצד שמאל, מלווים ה-Posten, במרווחים מסוימים, את הנשים כשרובים משתלשלים מכתפיהם וכן כמה Aufseherin ;הנשים מן ה-Polizei נושאות את האקדח בתוך החגורה. אחרות, על עגלה קטנה מקרטעת, כבר חלפו ועקפו את הטור ונראה היה שהן מחפשות ישועה בתוך המנוסה הכללית. כבר עברנו שלושים קילומטרים והשמש עמדה לשקוע. הנוף מתעקש לא להשתנות: אזור כפרי שטוח, אינסופי, בתוך הלובן האטום של השמיים ושל השלג אשר מקהה את החושים הסחוטים זה מכבר. הגרמנים מאיצים את צעדם, אינם מרשים לנו עוד לעצור להפסקה. שמא קיים יעד שעלינו להגיע אליו? בעוד כמה קילומטרים, מתי? או אולי הצעדה הזו תימשך עד אין סוף, ללא הפסקה, ללא יעד? מכאן והלאה נעות הרגליים מתוך אינרציה. הדרך זרועה בשמיכות משום שנשים רבות העדיפו לוותר עליהן כשהעייפות הכריעה אותן. אי אפשר להרים את המבט לשמיים: העיניים, בעקשנות, נשארות צמודות לאדמה, נמשכות אל תנועת הרגליים של השורה שלפנים אשר מתקדמות באותו קצב: רגליים בתוך כפכפים, רגליים עטופות בסמרטוטים ובקרעי שמיכות, רגליים מציצות בעליבות מתוך נעליים קרועות.כשהאיר היום ניסתה כל אחת מאתנו לעקוב במבטה אחר צעידתן של חברותיה. כמה נשים הלכו קדימה אל ראש הטור, אחרות נסוגו לאחור, וויאולט עם אפה הסמוק מן הרגיל, עיניה הנפוחות מבכי, הניעה בקושי את רגליה הנפוחות. אמרתי לה משהו בעת שצעדה לצדי, לשווא חיפשתי אותה מעט אחר כך. הדרך בלעה אותה. בבוקר, עשר ידיים הושטו כדי לעזור למי שהחליק על הקרח, אך בערב מי שהחליק, נשאר שרוע במקום בו נפל. לא נותר עוד כוח לעשות תנועה כלשהי אלא רק להניע את הרגליים קדימה וגם תנועה זו כבר הייתה לא רצונית: זזנו בעדינות כדי לא לדרוך על הנופלות שהתגוללו בין רגלינו והמשכנו הלאה, בלי להסתכל.הירח עלה: פני הנוף לבשו מראה רפאים, הרוח יללה בין החורשות הצפופות בעצי אשוח, פצעה את הפנים, חדרה אל תוך העצמות דרך הבגדים הקלים. נשמע הד יריות הרובה הראשונות כשהוא נמוג בתוך השקט של סבך שיחי היער.האזנו בהיסוס, אחר כך, כמו עדת נרדפים סחבנו את עצמנו קדימה.- אולגה... ויקי...ג'וליאנה... - הקריאות שקראנו אחת לשניה, מידי פעם, נסכו בנו בטחון, בחשיכה, שאכן כולן שם; אבוי אם חס וחלילה ייקרע קשר ההתנגדות שאיחד אותנו! עכשיו, ויאולט, אימה של ילדה קטנה צרפתיה וכמוה עוד נשים שלא יכלו להמשיך, היו מוטלות על האדמה כשפניהן לשמיים, שחורות על רקע הלובן, ופלג קטן של דם הלך ושקע בשלג. לבסוף בצד ימין על אדמת המישור מסתמנת קבוצה של בקתות רועים! בבקתות אלו עלינו לעבור את הלילה כשאנו דחוסות יחד! * השמש נראתה שוב, עם שחר, כשהיינו כבר בדרכנו. מי שהלכה לאיבוד בחושך נמצאה בשמחה בבוקר, עם צמיחתן מחדש של תקוות רעננות. השביל שכבר טורי אסירים רבים דרכו עליו הפך לביצה מטונפת. שיירות האספקה הגרמניות וכלי הרכב של הצלב האדום חולפים על פנינו: מפלה מורגשת באוויר! טור של גברים מדביק אותנו; גם הם מגיעים מאושוויץ. הם מחישים את צעדיהם תחת מטר הצעקות של הגרמנים, הם עוקפים אותנו, ופונים לשביל שבין החורשות.- הגברים מסוסנוביץ... - אני שואלת - פגשתם את הגברים מסוסנוביץ? - כן, כן, - עונה לי אחד מהם - הם נמצאים מאחורינו - ומתרחק מהר.רגליי רועדות, אני עומדת להחליק. "אולי אצליח לראות אותו, - אני חושבת - אצליח לראות אותו עובר לרגע, את בעלי, לשמוע מתוך קולו ברכה של תקווה". ואני לוקחת חתיכת לחם בידי השמאלית ומתכוננת להושיט לו אותה ברגע שיעבור.לא כלום. הקילומטרים רצים בזה אחר זה, אין נפש חיה על אדמת המישור פרט לעדר האומלל שלנו. אבל פה ושם, בשולי הדרך, בתעלה, קצת הלאה, על שדות השלג, מונחות כמה גופות עטופות במדי פסים. מי שמרגיש שכוח ההתנגדות שלו דעך, אוזר, מתוך אימה וסלידה, את שארית כוחותיו שמפיחה בו עדיין רוח חיים. החזית אינה רחוקה: בלילות, הבהק אור מאיר את השמיים והד הפצצות והתותחים נשמע באויר. ביום השלישי, כעורות ופרועות, שאלנו את עצמנו: "כמה ימים עדיין? עד היכן?". תכופות נשמעה זעקת תחנונים: - כמו אנחה של שכיב מרע . 2!-Pause, Pause לקראת הצהריים השתררה מהומה: הטור התנודד, התפזר, עמד מלכת.הקרונות, הקרונות! - לבסוף צעקת התקווה מגיעה לאוזנינו. רכס גבעות סגר על האופק, לרגליו נפרשה מסילת הברזל ועל שלוש מסילות עמדו מוכנים עשרות רבות של קרונות, ללא גג, המיועדים להובלת בהמות. היינו בברסלאו, על גבול גרמניה. הפעילות הקדחתנית שהייתה כרוכה בעליה לרכבת ארכה כמה שעות ולא התמצתה בנוסחת השוויון הגאונית, הכלל עולמית של משלוחי רכבת, דהיינו: "שמונה סוסים –(שווים) ארבעים בני אדם". שמונה סוסים – (שווים) מאה נשים. העיקר לא ללכת עוד ברגל! * מי שמטפס ומגיע אל רצפת הקרשים של הקרון מרגיש שהגיע סוף סוף אל קרקע יציבה קבועה ועומדת. האדמה, אחרי כל כך הרבה קילומטרים, נראתה כאילו נחונה בתנועתיות, בעוצמה, והייתה אף מסוגלת להקנות את התנועתיות הזו לאברים אשר התהלכו עליה. עתה, תודה לאל, הייתה היא, האדמה אשר רצה מתחתינו בעוד שרגלינו, בכל כובד עייפותן, נהנו מן המנוחה! מוטב להיות בחבורה של מאה איש מאשר בחבורה של אלפים רבים: ההמוניות החד-גונית מעוררת תחושת בחילה. אחרי תחושת האבדון כתוצאה של העדר גבולות סגורים, הקנתה הקופסה הצרה תחושת ביטחון. אחרי הצווחות והדחיפות באה מעין הפוגה שלשביעות רצון ורגיעה. אבל מהר מאד החלו הרגליים להציק: הן סרבו להישאר מכווצות או מקופלות וחיפשו כל הזמן איזו פיסה קטנה של מרחב בלתי קיים. במשך היום היה זה לגמרי בלתי אפשרי לקיים מצב כלשהו של איזון כללי ועם רדת הלילה, לא נשאר מן הגופים שלנו דבר מלבד פקעת אחת נאנקת של ראשים ורגליים שמתוכה ביצבצו קעריות וכפכפים. הוי, מרחבי השמיים הבלתי מושגים, מולם בלטו הצללים המתחמקים של העצים! כל אבר בגופינו היה חבול, כל עצם כאבה, כל מוח התערפל. ההמון מרוט העצבים התבהם או יצא מדעתו ובגיהנום הזה הגיעו הניגודים בין גזעים, מעמדות, מנטליות ורגישויות לנקודת שיא. אפילו החברות לשבי, אשר בברית ללא מלים, שימשו זו לזו כעוגן הצלה, הרגישו, ברגעים מסוימים כי הן מוכרעות תחת לחצים חייתים. הן ביטאו רגשות תרעומת, כעס וקוצר רוח והצטיירו זו בעיני זו כאנוכיות ורעות לב, למרות שידעו שקשר הידידות שקיים אותן עמד מעל לכל הנסיבות. "הפסקה" (בגרמנית) 2 - אספסוף! - אמרו בינן לבין עצמן האיטלקיות והצרפתיות והסתכלו בעיניים עקומות על הפולניות האריות, שהיו רבות מהן ומחוזקות מתוך מאות שנות אנטישמיות. הן נשענו על דפנות הקרון ודחו אותנו בבעיטות ובאגרופים כדי שיוכלו למתוח את רגליהן במלוא אורכן.בלילה, נדמה היה שהשטח מצטמצם. צעקה ויקי, בעמידה, בקול מתחנן, על פולניה 3! -nehmen Platz meinen mir Las- . . 4 צעירה, אשר, באטימות לב, סירבה לוותר על מילימטר. !Polin verfluchte, mir Las - הפולניה זינקה והתנפלה עליה, תלשה את משקפיה, והשתיים נשכבו אחת על השניה על רגליהן של החברות הצורחות, ונאבקו זו בזו כדי לכבוש את המקום ולהשיב את המשקפיים.- Ohne Augengläser bin ich wie - .רועדת, ויקי התייפחה - Hässlich, blöde -, והיא לפתה באגרופה קווצת שער של הבחורה אשר ניפצה בחמת זעם את 5!- blind המשקפיים. כאשר ראתה אולגה את ויקי מובסת, היא התייצבה לצידה, וכשעיניה נעוצות בפולניה, הוציאה סכין מכיסה ואחזה בו בתנועה מאיימת.- אי, אי, - צעקה דודה ברט מן הקצה השני של הקרון - תוקעים לי מחטים בגב, verfluchte ארורות - אבל הנשים הפולניות דחפו אותה ברגליהן בצעקות: 6! -Bande - weg, Franzuska!. 7 הנשים היותר מבוגרות, משאיבדו את מקומן בגלל חוסר השקט שלהן, התיישבו בעקשנות בלתי מובנת . בטניהן של הנשים האחרות, תוך תלונות וגידופים.- Enfin, Tante Berthe, levez vous… vous m'emmerdez8 אף Madame Paul…-. אחד לא התפלא כשמצא עצמו צועק. במאבק העיקש להישרדות לא היה מקום לכבוד לזולת או לרוחב לב. על ההמון האנושי הצורח הזה, שהתדרדר לדרגת בהמות, השקיפו ה-Posten השומרים במבטם המשוגע וחסר המודעות והשליטו צדק, בהכותם באקראי בראשינו בקתות הרובים, וכאשר שבה השמש והאירה את האומללות שלנו, חברה חומלת ניקתה והמיסה עם השלג המונח על הבגדים ועל השמיכות, גלידי דם שנקרשו על השער. כאשר יצאו הדמויות מן החשכה, וניתן היה להבחין בין רגליים לידיים, בין קערות וראשים, צעקה אולגה: - הקערית שלי, היכן הקערית שלי! היו בה עדיין חתיכת לחם ומרגרינה! הקערית, בעת מצוקה קיצונית, היא בבחינת אוצר. יושבים על הקערית, ישנים עליה, מאמצים אותה אל הגוף בחוזקה. מי שמאבד אותה, נוחל תבוסה, ולא נותר לו אלא להשלים עם "זוזי, צרפתיה" (בגרמנית-פולנית) 7" כנופיה ארורה" (בגרמנית) 6! blind… Hässlich" , מכוערת, מטומטמת... ללא משקפיים אני כמו עיוורת" (בגרמנית) 5" עזבי אותי, פולניה ארורה" (בגרמנית) 4" הניחי לי לתפוס את מקומי" (בגרמנית) 3 "נו... קומי...את מעצבנת אותי" (בצרפתית) 8 המוות המתקרב. הקערית של אולגה נמצאה תחת רגליה של פולניה חסונה וזעופה. בוכים כאשר מוצאים את הקערית... - ...Posten Herr, Posten Herr - צעקה דודה ברט, בקול צרוד. פניה הושחתו, צורתם שונתה בגלל הנפיחויות, עיניה היו כבויות ומרוחקות. בעימותים הבלתי פוסקים עם הפולניות, אשר לא ויתרו לה אפילו על פיסה קטנה ביותר של מקום לשבת, היא פנתה במחאה ל-Posten . Huren alte ,תנו לה לשבת! - צעק ה-Posten .באותו היום, ה-Posten ,לא היה 9 - אתן, מאלה האכזריים, אלא צעיר קל-דעת ובוטה. , האם את יודעת לשיר כמו ששרות הנשים 10?singen du kannst, Französin, Du- הצרפתיות? - הוא שאל, בפנותו לדודה ברט, בטון מתבדח. כשהיא יושבת ובחיקה צרור סחבות, מטפחתה פרועה, קשורה תחת פרצוף מוכה תימהון ותשוש, ישבה האישה ולא הבינה שהביאו אותה אל עמוד הקלון. היא פתחה את פיה: ממנו יצא בקושי, קול עלוב מתנשף, ומאומץ, תווים ושורות ראשונות מתוך רומנסה מן המאה הקודמת. האישה נשמה בכבדות, היא לא יכלה להמשיך, וביאושה על שלא יכלה לזכות בטוב לבו של הגרמני, החלה להתנצל. כן, בזמנו, היא ידעה לשיר וגם לנגן בפסנתר. כמובן שאז הכל היה אחרת, היו לה בגדים הדורים. בבית שלה... בצרפת..., היא אמרה, וטון דיבורה הלך וגבה בנימה של עליונות ומכובדות. אולגה, ג'וליאן ואני הורדנו את ראשינו במבוכה: לחלל כך, לפני גרמני, את הבית, את החיים האמיתיים: ללא ספק, ניכר היה מדבריה, שהייתה מעורערת נפשית. - הנח לה, אדון Posten .אני אשיר לך שיר איטלקי יפה -. היה זה המוצא היחיד באותו רגע כדי למנוע את הביזיון. - היא משוגעת, - לחשה אולגה לג'וליאן אחרי שבחנה אותי במבטה - היא משוגעת. כולנו משוגעות. עשיתי מאמץ לשלוט בעצמי, גייסתי את כל כוחותיי ושרתי שיר ישן מחבל אברוצו שהיה חביב עליי במיוחד בגלל חינו הכפרי. - Tu tene’na vucchella…11 נדהמתי לשמוע את צליל קולי: הוא היה חסר רוח חיים, מתכתי, מרוחק. לא יכולתי למצוא בשירה שלי, לא את השתפכות הנפש ולא את החדווה: הפרצופים המעוותים האלה , הגסים, קמו וניצבו אילמים, לפניי, בין טלטולי גלגלי הקרון שהיה חזיון תעתועים שנזרק לעבר הלא נודע. "זונות זקנות" (בגרמנית) 9 "את, צרפתיה, האם את יודעת לשיר?" (בגרמנית) 10 ”יש לך פה חמוד" (בניב של חבל אברוצו. שיר מאת גבריאלה ד'אנונציו 11 - את, האיטלקיה, שירי לנו עוד שיר! הפציר ה-Posten ,כשהגעתי במאמץ רב לסוף. לא חביבי, לא שרתי למענך ואיני מתכוונת לשיר. * על השלט הלבן המואר על ידי פס אור הנשלח מן הזרקור, כתוב: רוונזברוק. אחרי שלושה ימים ושלושה לילות נעצרת רכבת הרפאים. אנו יורדים באפילת הלילה ומסתדרים שוב בחמישיות. שוב נפתח שער בחריקה, קול גרמני נשמע סופר את האנשים. שרלוט אומרת שאנו נמצאים, כנראה, בבוואריה משום שהבתים שנראו בחטף, בחושך, נראו כולם חווילות נמוכות עם גגות מחודדים שסביבן היו ודאי, חורשות נפלאות. תחת זאת אנו נמצאים במקלמבורג, ב-Straflager) מחנה עונשין), בנוי בתוך בקעה מוקפת חומה גבוהה, ומגגות הבלוקים תלויים נטיפי קרח שגודלם כשמונים סנטימטרים. המחנה, כמוהו, כשאר המחנות המקשטים את האזור: אך יש לו רק סימן היכר אחד, החומה המקיפה אותו, המסתירה את הנוף והירק. החומה כה גבוהה עד כי נדמה כאילו אנו ירדנו אלי קבר; אכן קבר, אך מאוכלס מידי! ברור שלא נמצא מקום עבור הנשים שהגיעו מאושוויץ; המחנות עמוסים כולם לעייפה משום שהמתים מוחלפים באנשים חדשים בקלות רבה. אנחנו מושלכות החוצה לשבילים שבין הצריפים, רעבות, צמאות, קפואות. מן הצריפים לא נזכה אלא רק ברצפה; נתכרבל אך לא נשכב במתיחת אברים. יסגרו אותנו בהמונינו בתוך ה-Waschraum ,נצטנף כפקעות בתוך האמבטיות העגולות אשר מן החלק העליון שלהן ניתזים סילוני מים.אישה הונגריה, שאריות גוף, פרועת שער ומלוכלכת, קרובה מדי אליי, מסתכלת על החולצה שלה ומועכת משהו בין ציפורניה. - , צועקות הנשים האחרות בסלידה, מצטופפות אחת על השניה עד 12!Schwein Weg- כמה שאפשר. לשווא. הכינה הראשונה חוצה את הגבול; אחרי יומיים שלושה וכבר כולן מתגרדות, מתבוננות בבגדים ומועכות משהו בין האצבעות. מצב הרוח של כולן ירד מאד.ממטבח המחנה עולה עשן יום ולילה ללא הפסקה. המרק עשוי להגיע בכל שעה משעות הלילה. העגלה עם Kubel המרק נעצרת ברחבה רחוקה. התורניות האחראיות על העברת המרק, בקבוצות של ארבע, ממהרות להתקרב. ה-Kubel כבדים ומונחים במקום גבוה בתוך העגלה: חייבים להיות חזקים וזריזים. בחושך נשמעות צעקות, גידופים, אנשים קוראים זה לזה. חביות אחדות מתהפכות, מפעפעות. כאשר תופסים, במאמץ רב את ה- Kubel , מיד מגיחות מפינת צריף כלשהו, שני צללים גבוהים ושחורים, ראשיהם עטופים בצעיף. אלו הן האוקראיניות הגזלניות: אפשר לשכוח את המרק. הן "אירגנו" את ה-Kubel "זוזי, חזירה!" (בגרמנית) 12 וכעת הן סוחבות אותו בריצה. אין אוכלים, אין אוכלים כמעט אף פעם וכאשר מצליחים למצוא משהו, הרי זה במחיר מאמצים עצומים או הצלפות.נוסף על כך, בבלוקים, בהם מתגוררות הגרמניות האריות, היהודיות אינן אוכלות כלל, משום שאין להן זכות לאכול, וגרוע מכך, הן חשופות לשוד של מה שעדיין נותר להן, אם דבר כלשהו ימצא חן בעיני אשת בית-מרזח בלונדינית. המפקדים נמשכים, לעתים, משעה שש בבוקר ועד חצות היום, על השביל המרכזי: המפקד נקרא: Strafappel) מפקד עונשין) וכולם שואלים: Strafe , על שום מה? נוסף על כך, מקיימים מסדרי ביקורת ואז מחטטים פנימה וחוצה ואנו מאבדות מסרקים, כפיות, אולרים וחגורות ואפודות וקעריות. הבדיקות הללו משמשות אמצעי להעביר את הזמן , הלא הזמן הוא הדבר היחיד שיש בשפע.צריך לחכות חצי שעה בקור לפני שמצליחים להיכנס לצריף השירותים! ועם כל זאת, הפנים מחווירים, הידיים מתהדקות, הגוף מתכווץ, לשמע הקריאה:"!antreten Juden . “ כל יום "antreten Juden " במשך כמה שעות, אחר כך כמה מאות נשים יהודיות יוצאות במשלוח. לאן? לעבודות פרך? לחצוב שוחות, לפנות הריסות? * אחרי רוונזברוק, מלכאו היא גן עדן. ישנים על הרצפה על מזרוני קש, מתרחצים בחדרי כיורים ולא עובדים, משום שאין עבודה גם לא לפלוגות אשר מזה שנים, נוצלו בבתי חרושת לייצור תחמושת שהיו חבויים בתוך היערות. אבל כעת מה שנותר מהנשים הוא לא יותר מאשר צללים מבהילים והרעב שולט בכל. קצבת הלחם היא פרוסה אחת שרוחבה שתי אצבעות, מנת המרק צומצמה לחצי ליטר מים לא מתובלים ותפלים עליהם צפות כמה פרוסות של לפת! לא פעם, אנו נשארות במשך עשרים ושש שעות בלי אוכל כלל. דאגתנו העיקרית היא להשתדל לחסוך בכוחות ולהישאר במצב של שכיבה. מי שנזקקת לצריף השירותים ממששת את הדופק ומקשיבה לפעימות הלב. בשעת המפקד, מתוך השקט, נשמע, לעתים קרובות, קול חבטה של גוף נופל. משמתפזרות השורות, ביאנקה, הרופאה של אושוויץ שיד המקרה הביאה אותה למלכאו, לפני שהגענו אנו, רצה להושיט עזרה. תנועותיה מהירות ובטוחות ועל המצח חמור הסבר, עליו מצטיירים שוב היחס והכבוד המקצועיים, נחרת קמט. - שום דבר. דופק חלש מאד, - היא אומרת; - נשכיב אותה על הקרקע, במדרון. הראש למטה כך יזרום הדם למוח. מתחת לעיניים, נפיחות צהבהבה מתפשטת על כל פניה של האישה המעולפת, ועם לחץ אצבעותינו העור שוקע ומלבין.- בצקת - אומרת ביאנקה. -זהו סימן ההיכר הראשון. * יחד עם הרעב התפשט במחנה דיבוק, התמכרות למתכוני בישול ולסעודות דמיוניות, תופעה פתולוגית של ממש.- רביולי עם מילוי בשר - אמרה ביאנקה כשהיא יושבת על מזרון הקש שלי, והלובן בעיניה נראה מתרחב והולך. - ואחר כך ... פילה סול במיונית.- לא, - התערבה מישהי - יותר טוב בשר צלי עם תפוחי אדמה מטוגנים, פריכים וממולחים... - אוי... הרעב "החושני"! אמרה ביאנקה. - נדמה לי שאני מרגישה כבר את הטעם בפה....- די, מספיק! - צרחתי, כשאני קמה מן השק. - תפסיקו עם זה, או שאכה אתכן. הרעב שלכן הוא "חושני", אבל שלי הוא "טורפני", אתן מבינות? הוא מעבר לאפיסת הכוחות ולדמדומי ההכרה. מעיי מתפתלים, בטני כואבת, כבר איני מרגישה שום דבר אחר, איני חושבת על שום דבר אחר. כאשר אתן מדברות על אוכל, משתלט עליי יצר חייתי... הייתי מעדיפה, ביאנקה, לדבר איתך על מחלת השחפת... מיהרתי לצאת מן הבלוק ופניתי לעבר השירותים. עם הזינוק המהיר של הצעדים הראשונים איבדתי כמעט את שיווי המשקל והרגשתי מתחת לרגליי הרועדות כאילו עקביי נמוכים יותר מקצות הרגליים.- Dis donc, tu te rappelles, toi, de la soupe aux haricots blancs?13 נשים שתי- צרפתיות היו שקועות בשיחה ליד דלת הכניסה לצריף השירותים. ברחתי והסתגרתי בבית השימוש , סגרתי את דלת הכניסה והעברתי את ידי על השקערורית של בטני הריקה.* אישה בעלת מבנה גוף חסון נכנסה בבהילות לבלוק ופנתה בצעדים מהירים ובזהירות לאגף בו התגוררו הנשים הרוסיות. תחת מעילה הקצר, מעיל המדים עשוי הפסים, היא הסתירה משהו גדול ממדים. קלת תנועה, היא הניחה בחשאי ובזהירות, את המציאה שהביאה עימה, תחת מזרון הקש וקראה לחברותיה.מעט אחר כך, חזרה הנערה הצעירה ביותר בחבורה, עם אבן גדולה. מתחת למזרון הקש הוציאו עצם כבירה, עצם הירך של חיה כלשהי, נקיה לחלוטין מבשר, אוצר שנסחב מערימת האשפה של מטבח האס-אס. הרוסיה החזקה ביותר לקחה את האבן, אישה אחרת החזיקה בכח את העצם והחברות יצרו התאספו סביבן. לבסוף, אחרי מהלומות רבות, נכנעה העצם והתפוררה.כשהן מכורבלות, ראשיהן עטופים בצעיפים, עצם בידן או בחיקן, נראו הנשים הללו כמו שדים סביב נבלה. הן פצחו בזמר: תחילה נישא קולה הצלול והחם של נטשה הגדולה, אחר כך, "הגידי, את זוכרת את מרק השעועית?" (בצרפתית) 13 הצטרפו במקהלה שאר הנשים. היה זה שיר געגועים, שופע הדי צלילים מארץ רחוקה, רחבת ידיים וקסומה, צלילי אדמת מישור שאין גבול למרחביה, מכוסה שלג שטרויקות השאירו בו עקבות. קבוצה של נשים צרפתיות האזינו לשירה בהתלהבות; לפניהן היתה מונחת קערית מלאה בקליפות תפוחי אדמה חתוכות בקפידה, מתובלות בראשי בצל ירוק וקמצוץ מלח מינרלי.... - מדוע שלחו הגרמנים, בתחילת אפריל, מחצית מן האסירות, ממלכאו, ששכנה, ללא ספק, באזור פחות מאוים, ללייפציג, דבר זה נעלם מאיתנו. מחנה לייפציג, הורעש כבר אז, ללא הפסקה, מהפצצות אויר והפגזות תותחים; אגף בבניין המרכזי כבר ניזוק על ידי ההפצצות. המצור התהדק: חסרו רק קילומטרים ספורים: מזה חמישה ימים לא חילקו הגרמנים לחם כלל.במחנה, האווירה הייתה טעונה ונסערת ביותר, כולם ציפו בקוצר רוח לבאות.- ,voir allez Vous - אמרו הצרפתיות, שהיו תמיד ראשונות להתלהב, ou nuit Cette- bien demain… Bientôt en France…14 פקודת הפינוי הגיעה במפתיע בשעה עשר בלילה. בשעה אחת עשרה, היינו, באלפינו, שוב בדרכים. צעדנו מזרחה, חזרה לגבול הרוסי. אלפים רבים של אסירים, ממחנות שונים, נעו ונדו בתוך אזור צר של שישים קילומטרים, בערך, שהלך והצטמצם מיום ליום. הו, יערות שחצינו בלילות, כשמבטנו נישא אל על, אל צמרות העצים, בתחינה משוועת לחופש מן השמיים זרועי הכוכבים, הצוננים והאדישים! ורעם המטוסים שחלפו מעל ראשינו בפשיטות בלתי פוסקות! נדמה היה כאילו הגיע הרעש הפינות הנידחות ביותר מבין שיחי היער כדי להאיץ בתוכנו את דופק הלב.הנוף הקודר רדף אותנו ודכדך את נשמותינו. הוא נטע בלבנו תחושה מתמדת של סכנה אורבת, של מארב ושל מוות.עם שחר, תמרורי הדרך הראשונים העידו שלא עזבנו את אזור רייסה: המצעד היה, אם כן, אחיזת עיניים ולמעשה היינו כבר מכותרים. חנינו בשבילים ובקרחות היער; כל חורשה המתה אדם. הגופות קרסו באפיסת כוחות על אדמת הטרשים או על העשב הלח והרך, רעדנו מקור ומהחום שעלה. אפסה כל תקווה ,France en… Vous" אתם תראו... הלילה או מחר... בקרוב בצרפת..."(בצרפתית) 14 לאספקת מזון. וכמו ארבה, הסתערו הנשים אל שולי השדות שם צמחו צמחי ברוקולי רכים, ואל האחו בו, החמניות כבר היו במלוא פריחתן והושיטו את עליהן ואת ליבת הניצנים. אבל אפילו אחרי עשרה ימים של צום, של צעידה ושל קור, להרים גוש עפר ולקחת נבט תפוח אדמה נחשב לפשע כה חמור עד שה-Posten היה עלול לחסל אותך בכדור בראש. -Où est Tante Berthe? ...évadée est’s Berthe Tante, Oui - שמענו, בין השורות, חרדות ומבוהלות, עם תחילת הצעדה. הוסיפה, שלושה ימים אחר כך, חברה אחת - היא לא יכלה כבר 15…aussi Thérèse- ללכת. היא נכנסה דרך שערו של בית גרמני, בשעה שחצינו את העיר... - אלי שלי, מה יעלה בגורלן? - תהתה כל אחת. היה זה מאוחר אחרי הצהריים. גשם דק ועדין ירד מזה שעות ונספג בבגדים והרוח הקרה כקרח הקפיאה על גופינו את הבגדים הרטובים.הדרך הייתה מלאה שלוליות, כרי המרעה היו ספוגים מים: כבר לא היה מפלט לעייפות שלנו. ערפל דק כיסה את מרחבי השדות. נדמה היה שאפילו הטבע עצמו הפקיר אותנו ורצה להכחיד אותנו ביגונו. נפשנו הייתה שוממה ואילמת, כל יכולת להגיב הלכה ודעכה.הרעב והחולשה הפכו אותנו לשלדים, שארית הכוחות הגופניים כבר כלתה, אפילו לדבר כבר לא נותר כוח. משהגיע טור הצועדות לנהר האלבה הוא נעצר. התעכבנו במשך שעות ולא ידענו למה, היינו רטובות מן הגשם ומעונות מן הקור. עם רדת הלילה עברה שמועה שהגשר מעל הנהר נותק ועלינו לחכות לבוקר כדי לעבור.הקור גבר, חשנו כאבים בכתפיים והשיניים נקשו. מצאתי מחסה ליד קיר יחד עם עוד ארבע חברות. הרגשתי שהחיים אוזלים ונגמרים לאט לאט וחרדה אחזה בי. הרגשתי באופן ממשי שאני כבר קרובה ל"פתרון הסופי". אחרי חודשים רבים של סבל, של התגברות על כל סוג של עינוי, נפשי וגופני, לראות שאך פסע בינך ובין החופש ולפחד, לפחד נואשות שלא יהיה לך עוד את אותו מעט כוח שעדיין נחוץ כדי לשרוד! געגוע עמוק אשר הבקיע אל מעבר לכל רגש של חיבה וקשר משפחתי, הצער על אובדן החיים עצמם הציף אותי בהתרגשות מתוקה. הייתה זו פרידה הדרגתית מן החיים שהתרחשה, שלב אחר שלב, כבר ללא זעזועים, ככל שכוחותיי הגופניים הלכו וכלו. ובכל זאת, העולם, היוצא מטוהר וחדש מן הסבל העצום הזה, יהיה טוב יותר, יצטרך להיות טוב יותר, יהיה עליו, על העולם, לספק את הצורך שלנו בשלמות, לרוות את הצמא שלנו לתיקון, כדי שייסוריהם של בני אדם רבים כל כך, לא יהיו לשווא. אני רוצה לחיות משום שאני זקוקה לעולם הזה הנבנה מחדש, אני צריכה להרגיש את עצמי נולדת שוב! ,aussi Thèrèse… Où" היכן דודה ברט?" "כן, דודה ברט ברחה", "גם תרז" (בצרפתית) 15 עמוק בתוך הלילה. הגשר ההרוס מנע את התקדמות האסירים. עוד טורי צועדים הצטרפו אלינו והתפזרו בסביבה. היה זה כמו נס. בתוך שאון הצעדים הכבדים על רצפת האבנים המרוצפות, שמענו לפתע את הצליל המוכר של השפה שלנו. קולות מאיטליה הצפונית, צורת הדיבור המתגלגלת של אזור ונטו, צלילי ניבים דרומיים מצטלצלים, חביבים אף יותר ברעננותם המיידית."איטלקים, איטלקים!".הדמויות יצאו מן האפילה ופסעו, בזה אחר זה, לתוך מעגל האור שהפיץ פנס קרוב.הפרצופים התגלו במשך דקות ספורות ובאותן דקות חיפשנו בקוצר רוח וזיהינו בשמחה את תווי ההיכר של האנשים שלנו. היותר קרובים נעצרו נדהמים: שלוש איטלקיות בתוך טור אינסופי של פולניות, הונגריות רוסיות וצרפתיות.- הי, למען השם, אנחנו כבר לא יכולות יותר. לא אכלנו כבר עשרה ימים ואנו צועדות ללא הפסקה. האם יש לכם משהו לתת לנו? - אין לנו דבר, - ענה מישהו מטרייסטה - חוץ מכמה תפוחי אדמה... לא מבושלים... רעד עבר בגופינו; אולי, עדיין, לא הכל היה אבוד. - אוי כן, בבקשה, - קולנו רעד - תפוחי אדמה לא מבושלים... הלוואי... - האיש הצעיר חזר עם אוצר: תשעה תפוחי אדמה לא מבושלים ובנוסף, אחוות אחים תומכת מכל הלב. הוא הצטער על שלא היה לו עוד דבר לתת לנו, לא לו ולא לחבריו, לבו כאב בראותו נשים, בנות ארצו, שרויות בעליבות כזו. חיבקנו אחת את השניה בהתרגשות. כשאנו מצטנפות על הארץ, פרסנו את תשעת תפוחי האדמה וחילקנו אותם שווה בשווה בינינו. רק הספיקו מעט הפרוסות הלא מבושלות לנחם את הבטן המרוקנת וכבר הבזיק במוחנו רעיון, לברוח, לנטוש את הגרמנים. הרעיון נקלט והפך מיד לוודאות הכרחית. בקוצר רוח ובהתרגשות, תלשנו מן הבגדים את המספר האישי שלנו, סימן ההיכר של המחנה.התקרבנו אל קבוצה אחרת של איטלקים, חיילים לשעבר והחלטנו לקשור את גורלנו בגורלם.הלילה עבר. עם שחר אספו קציני האס-אס וה-Posten את טור הצועדים כדי לחצות את האלבה; בלב רועד נצמדנו למקום מחבואנו. הגברים, כולם, יצאו לחפש מזון. הם הבעירו אש והושיבו אותנו להתחמם בזמן שתפוחי האדמה התבשלו בתוך פנכות הפח. אכלנו אותם על קליפתם. רעדנו, ידינו היו עצבניות וקדחתניות מדי.- אכלו, אכלו לאט - הם אמרו - מעתה יהיה לנו מספיק, אל תחששו! בינתיים, חלף טור האסירות כולו. מעתה כבר היה ברור שאף אחד כבר לא שם לב אלינו.הגיע הזמן בו על הגרמנים היה לדאוג לעצמם. לאורך הנהר השתרכה שורה אינסופית של עגלות, רכבים משוריינים , כלי רכב מכל סוג שהוא, עגלות טיול ובתוכן תינוקות מייבבים, אמהות בהולות נושאות בידיהן ילדים וצרורות, גברים שגררו משאות עצומים של כלי בית.לאזרחים הגרמנים הייתה שמורה, כמובן, זכות קדימה. במשך כל היום חיכינו לשווא שתינתן לנו האפשרות לעבור את הנהר והבחנו שמצבורי התחמושת הופצצו. חיפשנו מחסה בתוך מרתף למשך הלילה: היה זה ליל המאסר האחרון שלנו. פתאום נשמעה יריית תותח. במשך שעתיים רעד הבית מן ההתפוצצויות . לא היה עוד ספק, היינו בתווך, באמצע קרב! שמענו צעקות רחוקות, עמומות, אולי היו אלה קריאות הידד.אחרי זמן קצר, נעצר חייל על סוס בפתח המרתף ושאל: - רוסים או גרמנים? - איש לא ענה: עדיין היה חושך ואי אפשר היה להבחין מי האיש.משפסקה האש, יצא מישהו וחזר כשהוא צועק: - הרוסים הגיעו! הם שיחררו אותנו! כבר לא היינו מסוגלים לחוש בריגוש כלשהו. הרגישות היתה משותקת, הנפש קהתה; כל התרגשות הושעתה בהכרח. הגברים הביאו לנו אספקה ראשונית. "לחם, לחם!". ובחשיכה אכלנו, ללא הכרה, ריבה ונקניק , סוכר וממרח כבד, ביסקויטים ובשר, הכל, באי סדר, בערבוביה, המומות מכל כך הרבה טעמים שונים, אשר לגבינו התמזגו בבולמוס של תאווה שלא ידעה שבעה. יצאנו עם אור ראשון של שחר. במקום בו, ערב קודם, עמדו מאות אזרחים גרמנים והמתינו לחצות את נהר האלבה, נמצאו, עתה, עגלות הפוכות. דברי מאכל, בגדים וכלי בית, מפוזרים באי-סדר על הקרקע, מזוודות פתוחות, סלים קרועים, מלבושים ולבנים שהיו ספוגים בבוץ.האנשים, ברובם, כבר ברחו, רבים נסחפו בזרם הנהר, כמה מתים שכבו על האדמה. פה ושם נמצאו גוויות של חיילים ושל סוסים, תרמילי קליעים ריקים היו מפוזרים בכל מקום. חצינו במהירות את שדה הקרב כדי להגיע מוקדם ככל האפשר אל המפקדה הרוסית. פנינו אל שביל בתוך השדות : ואז, סוף סוף, הבטתי סביבי. לא עוד גדרות תיל, לא עוד הסיוט של צעדה בחמישיות, ללכת מאחורי אנשים אחרים, לראות את רגליהם נעות לפניך כאשר בעקבותיך צועדים אחרים! להיות אדון הדרך, מותר ללכת באלכסון, באמצע, בשוליים, לעצור, להסתובב, לצעוק; אנו חופשיות, סוף סוף, חופשיות! השמש הסתתרה, מזג האוויר היה אפור. שוב עלה במוחי מראה הגוויות המפוזרות על הקרקע כשפניהן פונים לשמיים, אותם קרעים של חיי משפחה שנזנחו בצורה כה טרגית, שנשדדו ונהרסו, שרידיה של אנושות אבסורדית מטורפת וסוטה, ואז חיפשתי מחסה בתוך הערפל הקליל של השחר. כמה חיילים רוסים חלפו על פנינו ונופפו לנו בלבביות: - הסתכלנו על משחררנו, אנשים מרקע אתני שונה משלנו, 16! charasciò, italianke, Ah- מחוספסים, אך ישירים, ידידותיים, ובתערובת של שפות כגון ,charasciò, russki "הי, איטלקיות, טוב!" (ברוסית) 16 , ניסינו להביע את תודתנו. כאשר עולים הרגשות Gefangene17, italianki, gut, spassiba על גדותיהם והנסיבות כה יוצאות דופן, אנשים אינם זקוקים למלים כדי להבין זה את זה. ואז, ממרחק, התקרבה קבוצה של קצינים. - מדים צרפתים! - צעקה ג'וליאן. רופא בדרגת סרן, קצין רפואה, מלווה בקצינים אחרים, התקרב אל האסירים כדי להושיט להם עזרה. ג'וליאן אצה כחץ מקשת ונפלה על צוואריו: - J’embrasse en vous la France, monsieur!18 . ואז השתחרר משהו בתוכנו. ההתרגשות, שתחילה הייתה רדומה, אחר כך, מרוסנת, מושהית, מהולה בפחד, התפרצה, כעת, בדמעות ובאנחות גיל. התחבקנו כולנו, משוכנעות, סוף כל סוף, אכן, חופשיות אנו. מתוך: ג'וליאנה טדסקי, יש מקום על פני האדמה, סדרה ע"ש קורצ'אק, יד ושם, .180-161 'עמ , 2001 17 "אני מחבקת בך את צרפת, אדוני!" (בצרפתית) 18