Online Store Contact us About us
Yad Vashem logo

Testimony of Shmaryahu Weiss, born in Papa, Hungary, 1939, regarding his aliya to Israel through a certificate, 1943

Testimony
null
null
null
היום יום חמישי. ג' סיוון תשע"ב. 24 במאי 2012.
שמי משה שיקלר.
אני עורך ריאיון מטעם יד ושם עם מר וייס שמריהו.
יליד פאפה. הונגריה. 1939.
הריאיון נערך בביתו בבני ברק.
ברחוב. אה. גרשטנקורן 18.
בראיונו יספר מר וייס על ילדותו.
בשנת 1943 צורף ל.
יחד עם אחיו. לדודו ודודתו מברטיסלבה.
שהיה בידם סרטיפיקט.
ויזה לעלות לארץ ישראל.
הם יצאו לדרך. דרך בולגריה. יוגוסלביה.
טורקיה. סוריה. לבנון.
הגיעו לחיפה ועברו לירושלים.
שמה את הכל ילדותו.
חינוכו. וגר שנים רבות.
הקים משפחה וגר בירושלים.
שלום. מר וייס.
שלום וברכה. אדון שיקלר.
ברשותך. אנחנו נתחיל. אה.
את הריאיון על משפחתך.
על הוריך. סבא וסבתא.
את שמותיהם. אחים. אחיות.
אה. ידוע לי גם שאתה עזבת את עיר הולדתך בגיל 4.
ולמרות זאת. אולי תוכל אחרי זה
בשיחה גם לספר קצת על הקהילה.
כפי שאתה יודע בדיעבד.
אם כך. בבקשה. מר וייס.
טוב. אני. נתחיל מהתחלה. מהשורשים.
כן. על. על המשפחה.
שמות. ונשוחח על זה.
סבא וייס. רבי יעקב בן רבי ישראל וייס.
היה יהודי מבונהאד.
הוא היה גם יליד בונהאד. הוא היה יהודי.
הונגריה?
בהונגריה. הוא היה יהודי תלמיד חכם.
ובנוסף גם היה לו בית דפוס.
בבית הדפוס שלו. זה.
באותה תקופה בית דפוס כלל הדפסה. כריכה. מכשירי כתיבה.
והוא נפטר מאוד צעיר.
רעייתו. סבתא שיינדל.
בת רבי משה אליהו גליס. מגרוסוורדיין.
היא הייתה נצר למשפחה מכובדת מאוד.
שאחותה הייתה נשואה לרבי שאול בראך.
שהיה מגדולי רבני הונגריה.
הם גרו בבונהאד.
היו להם 8 ילדים.
סבא נפטר. סבא רבא.
ש. זאת אומרת סבא שלי. רבי יעקב.
נפטר כשאבי. שמואל צבי.
היה בסביבות גיל ה-17.
אז אנחנו מדברים בערך על איזו שנה?
על. אה. סביבות 1920.
כן. כבר לאחר המלחמה.
24'. כבר אחרי מלחמת העולם הראשונה.
אחרי מלחמת העולם הראשונה. כן.
נכון. כאשר אבא נכנס לעסק של האבא שלו.
ובעצם הוטל עליו. על אבא.
לפרנס את אמו ואת 8 אחיו ואחיותיו.
כלומר הם ג. הוא.
הם גרו עוד בעיר האחרת. לא בפאפה.
הם גרו בבונהאד.
כן.
אהה. לימים.
בשנת 34'. 35'.
אבא הכיר את אמא.
השם ינקום דמה.
שהיא הייתה בת למשפחת פורייס מדונסרדהלי.
סבא לוי צבי פורייס היה ראש הקהל וראש החברה קדישא.
יהודי תלמיד חכם גדול.
מכובד מאוד. וסבתא אסתר.
שהיא הייתה עקרת הבית.
היו להם 7 או 8 ילדים.
אה. אבא ואמא התחתנו בגלנטה.
ואז אבא עבר לפאפה.
בפאפה הוא פתח בית דפוס
עצמאי והשאיר את העסק של הסבא. של אביו.
לאמא שלו את. אה.
הקטע של מכשירי כתיבה.
ול-2 האחים שלו את הקטע של הדפוס והכריכייה.
אני מבין שגם אמך היא לא מפאפה.
אה. אתה יודע בדיעבד ל.
למה הם התיישבו בעיר פאפה?
אה. פאפה הייתה עיר מאוד. אה. מכובדת.
הייתה בה ישיבה גדולה.
הייתה בה קהילה מאוד מאוד.
אה. מסודרת. חרוצה.
אנשים תלמידי חכמים.
שעבדו כל אחד למחייתו.
אבל במקביל לשעות הלימוד הקבוע שלהם.
הם החזיקו
את אחת הישיבות הגדולות ביותר שהיו באותה תקופה בהונגריה.
כן.
בנשיאותו של הרב גרינוולד.
והם מצאו שם את מקומם.
אבא פתח את העסק. התחיל לעבוד.
בשנת 36' נולדה אחותי הגדולה.
שקראו לה אסתר.
על שם הסבתא שנפטרה באותה תקופה.
בשנת 37'. בנובמבר.
חנוכה. נולד אחי יעקב. שיהיה בריא.
אני נולדתי ביום כ"ז.
בשבת. זך באב. כ"ז באב.
תרצ"ט. שזה היה בלועזית 12 לאוגוסט 1939.
כ-18 יום לפני פרוץ מלחמת העולם השנייה.
לאחר מכן. בשנת 41' נולדה אחותי הקטנה.
שבהונגרית קראו לה אריקה.
וביידיש קראו לה טרויילה.
טרויילה זה מתורגם לעברית נכונה.
נאמנה. או אמיתית.
אינני יודע את התרגום הבדיוק. אבל.
כן. כן.
זה היה שמה.
ואנחנו היינו משפחה בני.
אבא. אמא ו-4 ילדים.
אז אמרת את שמות של 4 ילדים.
את. אה. ש. אהה.
2 אח. אה. בנים.
בת. 2 בנים ובת.
כן. 2 בנות ו-2 בנים.
נכון.
אה. מה ש. לפני שאנחנו נמשיך.
רציתי לשאו. אה. לשאול אותך.
אם אתה מביט לאחור.
תאמר לי. מאיזה גיל אתה חושב שאתה זוכר? זה חשוב.
זה נורא מעניין.
מאחר והיו לי המון שנים שבהם הייתי כמעט לבד.
או יחד עם אחי.
אבל במסגרות חוץ משפחתיות.
ניסיתי לשחזר ולזכור.
ואני זוכר די.
די הרבה דברים מגיל 3.
3 וחצי. 4.
מגיל 4 אני זוכר כמעט הכול.
כן.
אבל גם מגיל 3 וחצי.
כלומר אתה תוכל גם מגיל כזה לספר.
בהחלט.
תמונות. תמונות לפחות שנחרתו בזיכרונך.
בהחלט. נכון.
רציתי עוד. אהה. אתה.
את הסבא מצד האבא לא הכרת.
אבל את הסבא וסבתא.
אה. מצד אמא אתה פגשת?
אתה זוכר אותם או שלא?
פגשתי אותם. אני זוכר שהייתי שם.
אני זוכר את הבית שלהם.
קשה לי להגיד שאני זוכר שיחה מלב אל לב.
גלוית לב. כי הייתי ילד בן 3.
כן. בטח.
אבל אני זוכר.
פגשת אותם?
פגשתי אותם.
נפלא.
ראיתי אותם ב.
הייתי בן 3. אולי 3 וחצי.
אני זוכר ש-2 דודים מדונסרדהלי.
שניהם. שיהיו בריאים.
עדיין בארץ ישראל היום.
אחד בירושלים. אחד במשק יסודות.
אני זוכר שהם באו לבקר בפאפה.
כן?
כן. אני זוכר אותם בחצר. על יד הבאר.
מת. בבוקר מתרחצים.
מתלבשים. הולכים ללמוד בישיבה.
אני זוכר אותם.
כן.
מאותם נשאר לי. אני גם זוכר
את תחנת כיבוי האש שהייתה על יד הדפוס.
כן.
זאת אומרת אני זוכר. גם הייתי.
בתור ילד קטן זה היה. זו הייתה אטרקציה.
אטרקציה. על יד הדפוס של אבא שלי.
שלשם הייתי חופשי להיכנס.
למרות שהיו מכונות והכול.
היה ליד זה גם תחנת כיבוי אש.
גם זה נחרת בזיכרוני.
כן.
אבל בזיכרון ה. הרחוק.
על. על מנת שאולי.
אה. ננציח ב.
באיזשהו. אה.
ידע מפיך על הקהילה בפאפה.
אולי אתה יכול לספר.
בדיעבד. דברים שידועים לך.
ידוע לי שהיא הייתה קהילה מאוד מאוד אורתודוקסית.
כל האנשים שבה היו חברים בקהילה.
כאשר כל יום היו בבית הכנסת המרכזי של העיר.
אה. סוגי שיעורים שונים.
היה יהודים של.
שידעו לקרוא תהילים. לא יותר.
היו יהודים שידעו כבר יותר.
אז היה גם שיעור יומי בחומש. רש"י. מפרשים.
היה חבר'ה "משנייעס".
שזה בעצם כבר דרגה יותר גבוהה.
כן. יותר.
הם למדו משניות.
ועל כולם היה חבר'ה ש"ס.
חבר'ה ש"ס זה היו כבר אנשים שידעו להוציא גמרא.
את התלמוד הבבלי. לשבת שיעור.
לשמוע שיעור. ללמוד בחברותות.
כי הייתה אווירה של לימוד.
כי הבחורי ישיבה באותה תקופה לא היו בישיבות פנימיות.
הבחורים הלכו לאכול.
בעברית קראו לזה טעג. יום.
כן.
זאת אומרת. כל יום הם הלכו למשפחה אחרת.
הלכו למשפחה אחרת.
לתזונה. בחור כ זה.
זה לא רק בעיר הזו ולא רק בהונגריה.
לא. בכל אירופה באותה תקופה.
כן. כן. כן.
עד ש. אה.
לראשונה רבי מאיר שפירא מלובלין הקים בישיבה פנימייה.
עד אז כולם אכלו בבתים של הבעלי בתים.
כן.
אחד הפלוסים האדירים של הדבר הזה.
שכשבא בחור ישיבה.
הוא השרה אווירה של לימוד תורה בכל המשפחה.
וזה כל יום היה בחור אחר.
ואז היה אפשר ללמוד מהם המון.
גם בלימוד. וגם בהתנהגות ובכל הדרך ארץ שהייתה אז.
היית יכול. אה. לציין.
אנחנו הרי מדברים למעשה עד 39'.
40'. על הקהילה בפאפה.
כן.
אה. רבנים ידועים שהם מפאפה ושראוי
להזכיר. לציין את שמם?
בוא נגיד שמהדור האחרון אני הייתי מציין.
בצורה אפילו חריגה לטובה.
את כבוד הרב רבי יצחק שלוימה אונגר.
שהוא היה רבה של חוג חתם סופר בבני
ברק קרוב ל-40. 50 שנה.
ואת אביו. שעל שמו קרויה הישיבה של הרב אונגר.
מחנה אברהם. שגם היו בפאפה.
זה היו דמויות רבות הוד של תלמידי חכמים אדירים. במושגים.
אה. עולמיים. אנשים בעלי ידע ובעלי כושר להנהגה ו.
כן.
אני חושב שזכרם.
למרות שעברו מאז שהוצא להוג.
להורג. אה. הרב.
הרב אונגר הז.
המבוגר. הסניור.
אני חושב ששמו מונצח בצורה יוצאת מהכלל.
גם על ידי ספריו וגם על ידי תלמידיו.
יש. אתה יודע אולי. אה.
מספר היהודים בפאפה?
הקהילה היהודית?
לא. אני לא יודע.
לא.
אני לא.
אז אני משער.
זאת אומרת אני יודע שבישיבה היו קרוב.
בין 200 ל-300 תלמידים.
כן. אז. אה.
אז זאת אומרת היו לפחות כ-600.
700 משפחות שגרו בפאפה.
מינימום.
כן.
כן. ויש להניח שהיו גם בקהילה יהודים.
אה. מסוג שונה של.
אה. אולי מסורתיים רק בלבד.
כמעט ולא היו נאולוגים בפאפה.
כן?
כמעט ולא היו.
כן.
העיירה הייתה אורתודוקסית מלאה.
כן.
גם בפאפה. בבונהאד כבר היו כמה דוקטורים שכבר באו עם ה.
ממקומות אחרים והתיישבו שם.
שהם אולי היו שייכים לנאולוגים.
כן.
אבל לא היה איתם קשר. אה.
כן.
הדוק.
מה הייתה שפת האם שלך?
שפת האם בעצם הייתה הונגרית.
לא יידיש?
לא. ב. בקטע הזה של הונגריה.
שהוא צמוד לסלובקיה.
כן.
שפת האם הייתה הונגרית.
ושפה שנייה הייתה גרמנית.
כן.
אם אני מסתכל היום על תמונות של הדפוס בפאפה.
כן.
אז כתוב [משובש] (הונגרית).
זה בהונגרית דפוס.
וכתוב [משובש] (גרמנית). שזה בגרמנית דפוס.
בוודאי.
וכתוב. ב.
אבל זה. גם ביידיש. את. אותו שם.
אבל זה גם כתוב בגרמנית ב.
כן. כן. ברור. ברור.
בשלט.
אתה חושב. אהה.
ש. טוב. זה גם ה.
מדובר שהייתה לפני זה אוסטרו-הונגריה.
כן. ברור.
לכן. לכן. אה. כל הקשר הזה עם. עם התרבות הגרמנית.
נכון.
אז. אה.
אם אנחנו עכשיו.
אנחנו אחרי זה.
אהה. נשוחח כבר.
אה. ש.
לאחר שהגעת לארץ ישראל.
על הבית. על החינוך.
אבל יש לך איזשהם בכל זאת הבזקי זיכרון מ.
ה. מהבית שלכם. איפה שגרתם?
זה מאוד. אני.
זה מאוד מפליא. אבל ברוך השם.
הזיכרון שלי עובד כמו שהיום עובדת מסרטה או מצלמה משוכללת.
אני זוכר דברים.
חזותיים.
כסדרם. בצורה מסודרת.
את כל המהלך שבעצם היה שם.
אז בוא. ב. בוא נתחיל.
ספר על התמונות שנחרתו.
אז בוא. אני אספר.
את הכל. את כל ההבזקים.
אני לא אספר הבזקים.
אני אספר את הסרט.
הא. בסדר.
הסרט בעצם מתחיל בסביבות 41'. 42'.
ואני ילד מאוד קטן.
ולקחו את אבא למונקה-טבור.
כן. אני.
בעברית מחנה עבודה.
אה. אני רק אשלים שזה.
המדובר שבאותם השנים גייסו י. אה.
אה. יהודים צעירים.
למעשה. כביכול לצבא ההונגרי.
אבל הם שירתו. אה.
באותו זמן. וגם מאוחר יותר.
בעבודות כפייה במקומות שונים.
נכון. אז.
עד אוקראינה.
נכון. אנחנו נגיע ל.
גם לקטע הזה שקרה גם ב-45'. 46' עם אבא.
אבל אני רוצה לעבור כרונולוגי.
כן.
אנחנו היינו בפאפה.
אבא נלקח למחנה עבודה.
אמא נשארה בבית. אהה.
עם 4 ילדים.
נכון. למען הסדר הטוב ולמען הידע הכללי.
קטעים מסוימים של סלובקיה עברו מיד ליד
. מהונגריה לסלובקיה.
כן.
מסלובקיה להונגריה.
בסוף שנות ה-30 4 פעמים היה כיבוש הלוך ושוב.
אה. לאמא הייתה אחות שהייתה נשואה לרבי אהרון.
דוד ארתור קסטנר בפרסבורג.
שמה של הדודה היה דודה פילי.
זה היה הכינוי שלה.
שמה היהודי היה פייגה.
ולא הכוונה לציפור אלא לתאנה.
אה-הא.
והיו להם 2 ילדים.
הבן. דוד.
שיהיה בריא. הוא קצת יותר גדול מיעקב אחי.
ובין שנינו כאילו השתלבה אסתר.
שתהיה בריאה. אה.
שהיא נולדה ב-38'.
יעקב אחי ב-37'.
אני ב-39'. היינו רביעייה כזו.
באותה תקופה מי שהיה
לו פספורט הונגרי. גירשו אותו מסלובקיה.
והדוד והדודה.
ברגע האחרון שהיה כבר אי אפשר להישאר בפרסבורג.
בסלובקיה. הם עברו לפאפה.
כן. בוא נאמר שפרסבורג.
הרבה אנשים שהיום.
אה. יודעים. זה ברטיסלבה. סלובקיה.
ברטיסלבה של היום.
כן.
נכון. מקום. עיר מרכזית חשובה. אה. הדוד היה.
בירת. אה. בירת סלובקיה.
הדוד היה ממשפחה מאוד מכובדת ומאוד עשירה.
והיו לו אחים. היה לו אח בארץ ישראל.
שגם יצא בצורה. אה.
מאוד מסודרת עוד.
הספיק לצאת. והם עברו לגור בפאפה.
אנחנו מדברים שהם עברו לפאפה בערך באיזה שנה?
ארבעים ושלו. 42'. 43'.
הם הגיעו לפאפה. הם היו בפאפה.
היה להם פספורט הונגרי.
והיה להם סרטיפיקט לפלשתינה.
משום מה.
מ. א. מאחיו של. של הדוד?
נכון. משום מה.
אותו פקיד שכתב את הפספורט ההונגרי.
לא ציין בפספורט כמה ילדים.
כתוב רק ילדים או שבכלל לא.
יש סעיף ילדים וזה לא היה ממולא.
כן.
אני רוצה כאן לנסות להתרכז בצורה שוטפת בקטע ה.
לדעתי הכי גורלי של החיים שלי.
באותה תקופה בבודפשט היה רבי מבעלז.
הרבי מבעלז ברח מגליציה.
ברח. הוריד את הזקן.
התחפש לגנרל גרמני.
והבריחו אותו להונגריה. והוא היה בבודפשט.
אה. הדוד מאוד התלבט מה לעשות.
כי אמא. זכרה לברכה. ואחותה.
החליטו ביניהם דבר אחד.
שכל הידיעות שמגיעות.
הן מהחזית והן מפולניה וגליציה.
על ההשמדה. עשוי להיות אמיתי.
למרות שזה לא בטוח.
אבל יהדות הונגריה כמעט נמנעה
מלהכיל במוחה את הרעיון שיש מושג השמדה.
אנשים מאוד חכמים ואני מרשה לעצמי להגיד.
גם על אמא. זיכרונה לברכה. וגם אחותה.
שאחרי זה הכרתי אותה עשרות שנים.
פשוט נשים חכמות.
והם החליטו כך.
שהם שולחים חלק מהילדים החוצה.
והיה אם תפרוץ מלחמה והעולם ייחרב.
אז לפחות אלה יינצלו.
ואם לא יקרה כלום והכול יחזור למקומו בשלום.
אז הם יבואו חזרה הביתה.
שאתה אומר החוצה. למה הכוונה הייתה?
באותו רגע עוד לא ידעו לאן.
הדוד נסע לבודפשט לשאול עצה מהרבי מבעלז.
למרות שהדוד היה.
מה שאצלנו קוראים יהודי אשכנזי טהור.
כלומר לא חסיד. אה.
התפלל נוסח אשכנז. אה.
מגולח. אה. אירו.
יהדות של אירופה של פעם.
ששמרו על תרי"ג מצוות כעל בבת עיניהם.
אבל לא עברו לקהילות החסידיות.
הוא הגיע לבודפשט והוא רצה להיכנס לרבי מבעלז.
אבל זה היה מאוד קשה.
כי היו שם אלפי אנשים שנדחקו להיכנס לקבל ברכה.
כאשר הוא ראה שיש תור כזה גדול.
מה עושה יהודי כזה?
הוציא מהכיס ספר תהילים ופרק משניות.
והתיישב בחצר על איזה ספסל או אבן והתחיל להתפלל.
עבר אחיו של הרבי מבעלז.
שהוא היה הרבי מבילגריי.
שהיום הבן שלו זה אדמו"ר מבעלז בירושלים.
אז הוא עוד היה לא נשוי. הוא היה רווק.
והוא ראה את היהודי הזה עו. יושב ומתפלל.
הוא הלך. אחרי כמה שעות הוא חזר.
הוא ראה את היהודי יושב בדיוק באותו מקום.
באותה צורה. וממשיך להתפלל.
והוא ראה עליו שהוא יהודי אשכנזי.
שלא שייך לקהל החסידים.
הוא ניגש אליו ושאל אותו: "מה אתה עושה פה?"
אמר לו: "באתי לשאול שאלה מהרבי.
ואני פשוט לא מסוגל להידחק בצורה
הזו שמקובל בין החסידים לעמוד בתור לרבי".
אמר לו: "בוא איתי".
והוא לקח אותו לרבי מבעלז.
שאל אותו הרבי מבעלז: "מה יש לך ביד?"
הוא אמר: "יש לי פספורט הונגרי ויש לי
סרטיפיקט שאני קניתי מהסוכנות בבודפשט.
לצאת מפה. להיכנס לפלשתינה".
אמר לו הרבי מבעלז: "תחזור לסוכנות.
יש שם יהודי בשם קראוס.
תשלם כמה שזה עולה.
ואת אותו סרטיפיקט תהפוך מ-2 ילדים ל-4.
הוא באמת עשה את זה.
הוא נסע לבודפשט. הוא נכנס לאדון קראוס.
לקח כמה זמן.
ואחרי זמן מסוים היה לו ביד סרטיפיקט ל-4 ילדים לרכבת.
זה היה בסוף שנת. אה.
תרצ"ג. אה. תש"ג.
כלומר יולי. אוגוסט 43'.
עד שכל הפרוצדורות הסתדרו.
הוא חזר לפאפה ואמר לאשתו ולאמא:
"אני לוקח את 2 הילדים שלי ואת 2 הבנים שלך".
כי הרבי אמר לו: "תיקח איתך את 2 הבנים
של גיסתך ותתכוננו לנסיעה".
אנחנו יצאנו מבודפשט ברכבת.
במוצאי יום כיפור 1943.
נסענו דרך יוגוסלביה. בולגריה.
טורקיה. שם עברנו לספינה.
עד אז נסענו ברכבת.
שם עברנו את הבוספורוס בספינה.
ועלינו על אוטובוס שהמשיך לכיוון סוריה.
לבנון ופלשתינה.
מר וייס. ברשותך.
בוא. בוא עוד נחזור.
אני אחזור. כן. יש לי פה.
כן.
את הפואנטה של הדרך.
כן. כן. אני. אני רוצה שעוד. אה.
נתעכב. אה. בפאפה.
אתה ציינת שזכור לך הרבה מהגיל הזה.
אה. 3. 4 שאתה זוכר.
את. זכור לך את הפרידה מ.
ה. מהבית. מההורים?
זאת אומרת הפרידה הייתה מאמא והאחיות.
האבא היה הרי ב. בעבודות כפיה.
האחות הקטנה לא הייתה בעיה.
האחות הגדולה. אני זוכר ש.
אני זוכר אותה.
אבל להגיד לך שהיו סצנות.
אה. אה. אני לא זוכר.
עם האמא? עם האמא?
עם האמא לא היו סצנות.
למרות שבדיעבד אני יודע.
כן.
שהמון חברות מהעיר אמרו לה: "יונקה.
את לא נורמלית. את אישה לא אחראית.
מה את מפקירה את הבנים שלך?"
היא ענתה להם: "אם העולם ייחרב.
הם יישארו. אם העולם יחזור. הם גם יחזרו".
כן.
והיה לה מלחמה מאוד קשה.
היא גם כתבה ודיברה על זה עם המכרים שלה.
כמה קשה לה ההטרדות של השכנות שהסתכלו עליה.
כן.
בצורה. "את אכזרית לילדים שלך".
אני לא רוצה לחזור על המשפט הזה בהונגרית.
כי הוא נורא חריף. כן?
כן.
אבל זה כמו. זה פשוט לא יאומן.
והיא עמדה בזה. היא עמדה בזה בגבורה.
שאני אסיר תודה עד היום.
מ. אתה אומר שאתה אסיר ת. אה.
אלה אמהות יהודיות שראית
אמא שדואגת לבניה בצורה שונה.
בהחלט.
זה אולי היה מקובל.
אבל זאת אמא שהיה לה איזשהו.
נקרא לזה חזון. מילה.
מילה אחרת. שמה עלול לקרות בעתיד הקרוב.
אני יודע. אם כי אני לא זוכר איפה נמצאת הגלויה הזו.
שאבא ממחנה העבודה שלח לאמא.
שהיהודים מפולניה שמצטרפים למחנות העבודה מדברים
על השמדה טוטאלית של היהודים באירופה.
כן. אני.
גם זה היה ביד שלה.
זאת אומרת. אם היה לה עוד צורך לאיזשהו גיבוי למעשה שלה.
אותו גלויה או מכתב של האבא סיים את כל ההתלבטויות.
והיא עשתה את זה בלב שלם.
כואב. אני בטוח שכאב לה.
בטוח.
אבל היא ידעה שהיא מצילה את החיים של 2 ילדים שלה.
כן.
כי כבר היה בטוח ב-43'.
גם מי שלא רצה להאמין.
בתת ההכרה זה כבר היה לו בפנים.
משמידים את הי. עם היהודי.
הם רק לא ידעו. המשמידים.
שאת עם היהודי אי אפשר להשמיד.
תראה. היו יהודים בהתחלה.
בייחוד מחוץ לפולין.
שהגיעו הידיעות מפולין. אמרו דבר כזה: "לא יכול ל.
לקרות דבר כזה.
אצלנו בטח שלא יכול לקרות".
ואתה יודע את הסוף.
מה ש. אה. מה שקרה.
והיו גם יהודים. מה.
שאתה בטח יודע על רכבת קסטנר.
בוודאי.
שאז יצאה הרכבת ביוני ארב. 44'.
זה כבר הרבה יותר מאוחר.
כן. ועל הרכבת הזו היו כ-1864 יהודים.
ביניהם רבנים. ומכל. מ. מכל שכבות.
בעיקר ה. בעיקר היו אנשים.
מכל מיני שכבות. היו ציונים.
בעיקר היו השכבות העשירות שקנו בכסף.
‮ב-‭Kolozsvár‬. ובגרוסוורדיין.‬
1.000. היו ששילמו 1.000 דולר גם.
שזה היה סכום עתק.
אדיר. כן.
אדיר.
משום מה. אבל הם היו צריכים לשלם לגרמנים את ה. את הכסף.
בוא. אנחנו נעזוב את הקטע
של כל היואל
ברנד וכל הדברים האלה. אני לא רוצה להיכנס לזה.
לא. לא ניכנס לזה.
אני רציתי רק להגיד.
כן.
שגם מהרכבת הזו היו יהודים שירדו מהרכבת.
ולא האמינו שהרכבת תיסע לכיוון שווייץ. גם כאלה היו.
עכשיו. אני רוצה להוסיף פה.
כאשר הדוד היה אצל הרבי מבעלז.
כן.
הרבי מבעלז אמר לו.
אחרי שהוא חזר. שהוא סידר את הסרטיפיקט ל-4 ילדים.
הא. הוא חזר עוד פעם אליו?
הוא חזר אליו. הוא אמר לו:
"תחזור אליי אחרי שסידרת את העניין".
הוא חזר אליו.
ואז היו שם 2 נקודות מאוד מעניינות בסיפור הזה.
כן.
אני לא יודע אם אתם יודעים.
אבל אצל רבי בליל שבת יש לחם מ-2.
2 חלות גדולות.
כן.
ו-10 חלות קטנות.
כלומר. יש בקידוש 12 חלות.
הרבי מבעלז לקח 2 חלות קטנות ואמר לו
: "עם החלות האלה תגיע לארץ ישראל". זה אחד.
דבר שני. הוא אמר לו: "כתוב ששלוחי מצווה אינם ניזוקים.
אני עושה אותך שליח מצווה. לך.
תיתן את המטבע הזו בתל אביב לצדקה.
אז אתה שליח מצווה.
אבל אני מצרף בזה מכתב.
המכתב הזה מיועד לאחותי שגרה בתל אביב".
אחותו של ה. הרב?
של הרבי מבעלז.
הייתה בתל אביב.
הרבנית פרלוב. גרה ברחוב אחד העם באותה תקופה.
הוא אמר לה: "תיגש אליה.
תיתן לה את זה.
אני אומר לך מה כתוב במכתב.
שאני מבקש ממנה שתפעל לסדר
סרטיפיקט לי ולאחי. לצאת לארץ ישראל".
מ-המ.
עם 2 הדברים האלה.
דברים חשובים מאוד.
מה שאתה אומ. מספר.
עם 2 הדברים האלה ארזו אותי ואת אחי בתוך ארגז גדול.
שהיום היו קוראים לזה מזוודה ענקית.
אנחנו לאורך כל הדרך.
מבודפשט עד כמעט טורקיה.
היינו יום יום.
מעלות השחר עד שהולכים לישון.
בתוך הארגז. מחובאים.
כי בסרטיפיקט הופיעו אמנם 4 ילדים.
אבל זה אי אפשר להראות לשוטרים הבולגרים
ו. ה. היוגוסלבים.
משום מה?
כי מאיפה. ל.
למה הם לא כתובים בפספורט?
אז היו. כדי לא להסתבך.
הוא החזיק את הפספורט של אשתו.
שהיו כתובים 2 הילדים.
בפספורט שלו לא היה כתוב מספר ילדים.
וזה הוא שמר בצד.
הבהרת טוב.
עכשיו. לילה אחד.
אני ילד בן 4.
כמה אפשר להיות בתוך ארגז?
לילה אחד באמצע הנסיעה.
כשהוציאו אותנו להתאוורר.
אני ניגשתי. יצאתי מהתא.
ויש מסדרון ארוך ברכבת. בקרון.
היו שם מסכים כאלה.
וילונות. אבל אני רציתי לראות מה יש מעבר לווילון.
ואני הרמתי את הווילון.
ילד בן 4.
ועמד על ידי חייל יוגוסלבי.
ובדיוק. פונקט באותה שנייה. הדליק סיגריה.
ברגע שהוא הדליק את הגפרור.
מבחוץ התחילו יריות על הרכבת.
ואז הבחורצ'יק החביב הזה.
בגב היד שלו הוריד לי סטירה. לפה.
ומאותו יום באוזן שמאל נקרע לי עור התוף.
סבלתי עד היום מהאוזן הזו.
או. אני לא שומע על אוזן אחת.
אבל החיים שלי ניצלו.
ואני מודה לאלוקים. אולי היה לי.
בזכות הסטירה הזו הייתי יותר שקט.
פחות הסתובבתי. וכך ניצלנו.
כן.
זה.
אם כך. בתור.
לציין. אז. אה.
דעתו של הרב מבעלז בבודפשט.
היה לו דבר מכריע בעלייתכם לארץ ישראל.
במפורש אני מכיר. אסיר תודה לו ולאחיו.
אחיו טמון בטבריה. בבית הקברות העתיק.
הרבי. שהיה צדיק שאנחנו לא מסוגלים לתאר את הדרגת.
כמעט בדרגה של מלאך אלוקים.
אני הייתי אצלו מספר פעמים.
אני זוכר לילה אחד.
בליל שבת אחד.
יומיים לפני שפרצה ב-56' מבצע סיני. היה שם.
הוא בכה וזע. בשבת.
בדרך כלל בשבת לא בוכים.
והוא התפלל על החיילים שיבואו בשלום.
ואף אחד לא ידע על מה הוא מדבר.
אף אחד לא ידע יומיים קודם שתהיה מלחמה.
כן.
זה. אני כל כך אסיר תודה לו.
שבזכות הברכה שלו. התפילות של כולם.
זכינו. ועלינו והגענו לפלשתינה.
אני רוצה עוד להבהיר.
כלומר קבלת ה. מ.
מהסיפור שלך. קבלת הסרטיפיקט.
זה לא כל כך. אה.
משום ההמלצה או הבקשה של ה.
אחיו של הדוד. אלא בסוכנות של. של בודפשט.
הדוד קראוס. שליח הסוכנות בבודפשט.
תמורת מה שהוא קיבל.
לקח את הריזיקו. ו.
הח. החליף סרטיפיקט.
אני רוצה להסביר לך. זה
תקופה שהסרטיפיקטים חולקו לפי מפתח מפלגתי.
כן.
חרדים לא נכללו במכסה.
רק בשנת 46' הורידו. לפי הוראות הבריטים.
6% מהסרטיפיקטים לחרדים.
עד אז לא נתנו לחרדים סרטיפיקטים לארץ ישראל.
אבל זה בוצע.
וזה אני. כשאני קם כל יום בבוקר.
במשך כל חיי. אני לפחות 3 פעמים אומר את מודה לי.
כי כל פעם אני מ.
נזכר מחדש שאני חי בזכות רק ניסים.
ואני מודה לאלוקים על כל יום מחיי.
שאני זוכה ונמצא כאן.
ואז הגענו ביום הושענא רבה לחיפה.
יום הושענא רבה זה ערב חג שמחת תורה.
לפנות ערב הגענו לחיפה.
קיבל אותנו שם בתחנת הרכבת יהודי בשם פרידמן.
שהיה לו בזמנו חנות בשר בחיפה.
ולקח אותנו לביתו ואירח אותנו.
אירח אותנו ב. פ.
סבר פנים יפות. יפות מאוד.
בשמחת תורה בבית הכנסת של חיפה.
אז פעם ראשונה שאנחנו ראינו שמחה.
אנחנו כל השנים לא ראינו דבר כזה.
זה השאיר עליי רושם אדיר.
ולמחרת. יותר נכון במוצאי החג.
הוא אומר לדוד: "אה.
ארתור. אתה צריך לשמור יום טוב שני של גלויות".
אמר לו אדון פרידמן: "אני גמרתי.
אני מארץ ישראל לא יוצא יותר".
דרך אגב. בשנת 63' בתו הייתה מאוד מאוד חולה. בלונדון.
בחורה שנסעה ללמוד באנגליה.
חלתה והסתבך שם המצב.
והיא הייתה ממש במצב כמעט.
והדודה באה כמובן.
הדוד לא יצא מארץ ישראל עד סוף ימיו.
כן. רציתי עוד לשאול אותך על הרכבת הזו. שאתה.
אה. ציינת. סיפרת.
מהסיבוב של כל הארצות.
כן.
רק המשפחה שלכם הייתה עליה או שהיו עוד?
זו הייתה רכבת שלא היה בה חוץ מאיתנו שום יהודי. אני חושב.
זהו. רק אתם?
אנחנו היינו היהודים היחידים.
זה היה רכבת שמורכב או מחיילים.
או מאזרחים עובדי הצבא.
או אזרחים עם פספורטים
שלא כלולים באויבים של הארצות של אירופה.
כלומר. תושבים זרים.
וזו נדמה לי הייתה הרכבת האחרונה
הסדירה שיצאה מבודפשט עד קושטא.
כן. זכור לך אולי איזשהם אירועים מיוחדים שהי. היו בדרך?
הספיק לי האירוע היחיד הזה עם האוזן.
לכל החיים שלי.
זה. זאת הייתה בדרך.
אני לא זו.
בהתחלת הדרך. זה היה עוד ביו.
זה היה ממש ממש.
ב. ביוגוסלביה?
בתחילת הדרך.
כן.
ובוא נגיד שהיום קוראים לזה בעברית פוסט טראומה.
כן.
הפוסט טראומה של ה. ש.
סטירה הזו שמרה אותי כילד.
למרות שאומרים לי שהייתי שובב. כילד שקט מאוד.
מרים. הוא מרים את הווילון להסתכל?
עד היום זוכ.
אה. חושב ש.
כן.
אני לא שוכח את זה.
מה. אי אפשר.
אבל אני לא שוכח.
ומודה לאלוקים כל יום מחדש על דרך ההצלה של אחי ושלי.
שזכינו. ברוך השם. להגיע לפלשתינה.
והסיפור שלנו עוד ארוך. זה רק ההקדמה.
כן.
אבל כל היום רק תודה.
כן. האם זה המקום כבר לשאול מה היה.
עוד איזשהו קשר עם המשפחה?
עם האמא ועם האחות?
נורא. נורא. נורא קשה לדבר על
זה מסיבה אחת פשוטה. אחי ואני.
עם כל המהלך של אותו פרידה והכול.
כאילו הפכנו לילדים של הדודה.
כן.
אנחנו למחרת שמחת תורה בחיפה. עברנו לגור בירושלים.
כן.
ודוד. הדוד והדודה שכרו דירה.
ואנחנו גרנו בה.
ואחרי זה עברנו דירות נוספות.
אבל אנחנו היינו. אני.
יש לי אפילו הגדה של פסח מאותה תקופה בבית ספר עממי.
שאני כתוב "שמריהו קסטנר".
בכלל. היינו מעורים.
אחים ואח. אח. 3.
היינו אחות אחת ו-3 בנים.
כן. אבל בדיעבד אתה יודע. ל.
לדודתך. שהיא הייתה אחות של אמך.
כן.
היה להם עוד קשר עם ה. מכתבים?
היה קשר מאוד מאוד נדיר.
או בדרישות שלום של מי שהצליח להימלט.
או מאלה שהיו אפילו. אני זוכ.
יודע היום בדיעבד. אה.
נשים שהיו עם אמא באושוויץ.
כי כאשר אנחנו עזבנו.
אנחנו בעצם. לא היה לנו יותר קשר.
לא.
לא היה קשר.
ויש להניח שהם היו בבית בערך עד מחצית 44'.
הם היו בבית עד ח. אמצע.
44'.
חודש אייר 44'.
הם הגיעו לאושוויץ ב-17 בתמוז.
ובאותו יום הם עלו על המוקד.
יום למחרת. י"ח בתמוז.
עלו על המוקד היהודים שהגיעו מהסביבה הקרובה. פקש.
ואני חושב שבונהאד הייתה עיר
האחרונה שממנה הגיעו יהודים לאושוויץ.
ובזה נגמרה יהדות הונגריה באותה תקופה.
כלומר י"ז. י"ח תמוז.
אלה ימי היארצייט.
אני מכיר נשים. ביניהם דודה אחת שלי.
שתהיה בריאה. שהיא הייתה בפאפה.
והיא נסעה באותה תקופה שאנחנו מדברים עליה.
ללמוד בבודפשט אמנות.
ולכן היא לא הייתה במקום.
אבל. אהה.
ז. הם נפגשו.
הייתה לי דודה נוספת שנפטרה.
דודה מגדי. היא הייתה באושוויץ עם אמא שלי.
והיא חזרה. הגיעה ארצה ב-49'. 50'.
והיא זוכרת.
והיא ראתה והיא נפרדה מהם. אבל לנו לא הגיע שום.
אז קיבלת אינפורמציה מ. ה.
כן. חוץ מדבר אחד.
לא הצלחתי לקבל תעודת פטירה על אמא ואחיות.
כי באיזה משרד ממשלתי מכובד בארץ.
כשהגשתי תביעה על נזקי בריאות.
אמרי לי. אמרו לי: "תביא תעודת פטירה של אמא".
אז. אה. זה לא קיבלתי.
אבל. אהה.
יש לי תעודת הלידה המקורית שלי בפאפה.
ו. אבל מעבר לזה כמעט לא היה קשר.
ומאבא. אה. ב. בדיעבד.
אבא עכשיו. אז בוא נתחיל.
סיפר לך. סיפר לך שהוא ידע בכלל שאתה עזבת?
כן. אבא ידע.
אמא כתבה לאבא: "שלחתי את 2 הילדים.
את יעקב ושמריה עם פילי. אחותי.
לפלשתינה. עם הדוד ארתור". אבא ידע.
נעבור לאבא. אבא היה במחנה עבודה.
כאשר נגמרה המלחמה ב-45'.
מאי. משהו מעין זה.
הוא השתחרר בטמשוואר.
לשם החזירו אותם.
לילה אחד.
זה בטרנסילבניה?
כן. לילה אחד הם ישנו שם באיזה מרתף של בית ספר.
בבוקר הגיעו המשאיות הרוסיות.
קודם כל אמרו להם לעמוד במסדר.
והורידו לכל מי שהיה שעון יד או כיס.
זה קודם כל לקחו.
"אתם לא צריכים לדעת זמן".
לקחו את אבא. הרוסים.
משם. לשנה נוספת למחנה עבודה.
בדונבאס?
בקצה הג. גבוה ביותר של רוסיה. על יד פינלנד.
שאבא סיפר. הוא היה שם כמעט שנה.
אבא סיפר שהוא.
כבר לא מדבר שאם אתה שופך מים זה קופא באוויר.
כי היה 70 מעלות מינוס.
מי שבטעות נגע באוזן.
אז האוזן פשוט התפרקה לו.
שנה שלמה הוא היה במחנה הרוסי הזה.
וב-46'. ב-46'.
תחילת 46'. הוא חזר להונגריה.
הוא ניגש לפאפה.
הוא רצה לראות מה נשאר מהבית.
מה נשאר מהעסק. אבל הוא רצה לדעת מה קרה עם המשפחה.
הוא בא לשם. התברר לו " [משובש] (שפה זרה)".
כך קיבלו אותו. "אין יותר יהודים".
אין יהודים.
הוא ניגש לעירייה. הוא הוציא תעודות. העתקי תעודות.
ייאמר לזכותם של המשרדים באירופה.
שהיה סדר לא רגיל. עד היום יש.
אתה מחפש תעודה. אתה יכול להשיג אותה.
הוא ביקש העתקי תעודות.
היה לו תרמיל. בתרמיל היה עוד חולצה אחת. יותר לא היה.
היה לו טלית ותפילין.
והוא יצא לפלשתינה.
הוא ידע של. מה לחפש שם.
היכן היה אבא. אתה יודע?
בזמן ה. מ. המלחמה.
מ-42' עד 45'. ארבעים ו.
במחנות עבודה שונים בהונגריה. הם זזו.
הכול בתוך הונגריה?
כן. כי הם היו בעצם פלוגת העבודה של פלוגת הוסרים.
אתה יודע מה זה הוסר?
כן.
פרשים.
כן.
חיל הפרשים.
הם היו בעצם הפלוגת המסייעת שלהם.
כן.
שירותים. מטבח. אה. אוכל.
תזונה. זה הם היו.
והם זזו ממקום למקום.
אבא הגיע לאיטליה. לבארי.
בארי הייתה עיר. אה.
נמל. ושם הוא רצה לעלות על אונייה לישראל.
זה היה בפברואר 46'. כנראה.
הוא הגיע לבארי והוא רצ. ביקש סרטיפיקט.
וכמובן שהוא לא קיבל.
כי הוא לא היה שייך למפלגה המתאימה.
ואז. יום אחד הוא פגש יהודי בשם רבי בנימין מינץ.
שהיה יותר מאוחר שר הדואר והסעד של מדינת ישראל.
כן. אה. כן.
רבי בנימין מינץ היה זה
שהצליח להוציא מהבריטים הנחיה
ש-6% מהסרטיפיקטים יתנו לחרדים.
והוא אסף חבורה של יהודים שהוא הכיר בבארי.
פולנים. וגם אבא הצטרף לחבורה הזו.
הם עלו על הספינה אורד וינגייט.
שהגיעה לתל אביב בכ"ג אדר תש"ו.
זה היה. נדמה לי. אמצע אפריל 46'.
עכשיו. התל אביבים הוותיקים יודעים
שבאותו לילה שהספינה הגיעה לתל אביב.
ורצו להוריד את העולים.
הבריטים שלחו משרונה.
מה שהיום קוראים הקרייה.
משוריינים לרציף הרברט סמואל.
לחוף. לעצור את העולים.
ההגנה העמידה ברחוב יהודה הלוי פינת מרמורק.
משמרת שתעכב את המשוריינים.
בין המשמרת הזו הייתה נערה בשם ברכה פולד.
ברכה פולד ראתה את המשוריין.
היא הייתה ילדה בת 18.
הסיפור שלה הוא גם סיפור מאוד מעניין.
אבל לא רלוונטי כרגע.
היא. היא קמה.
ירתה במשוריין ועצרה אותו.
ואז הבריטים ירדו מהמשוריין.
נכנסו לחצר. וריססו אותה וגמרו אותה במקום.
הספינה באותו לילה ברחה מתל אביב לכיוון.
רצו כפר ויתקין.
זה לא כל כך הלך.
כי ח. שם חשבו.
יורידו אותם ואז הם יתערבבו בין תושבי כפר ויתקין.
ואז לקחו אותם לחיפה.
ומחיפה לקחו אותם למחנה המעפילים. המעצר בעתלית.
Testimony of Shmaryahu Weiss, born in Papa, Hungary, 1939, regarding his aliya to Israel through a certificate, 1943 Family background. Enlistment of his father to the labor battalions and his work in a forced labor camp, 1942; deportation of his aunt, uncle and their two children from Bratislava, and their arrival in the hometown of witness ,Papa, 1943; attaching the witness and his brother to the certificate with the uncles; approval of aliya to Eretz Israel with consultation and recommendation of Rabbi Meltz in Budapest; crossing to Budapest and departing by train, evening of Yom Kippur 1943; travel to Israel via Bulgaria, Yugoslavia, Turkey, Syria and Lebanon, 1943; his mother and sister were deported to Auschwitz. Absorption in Jerusalem in his uncles' house; aliya of his father to Eretz Israel, 1946; a touching meeting with his father; information of the death of his mother and sister; life in the country.
item Id
9916628
First Name
Shmariahu
Last Name
Veis
Date of Birth
12/08/1939
Place of Birth
Papa, Hungary
Type of material
Testimony
Language
Hebrew
Record Group
O.3 - Testimonies Department of the Yad Vashem Archives
Date of Creation - earliest
24/05/2012
Date of Creation - latest
24/05/2012
Name of Submitter
וייס שמריהו
Original
YES
Interview Location
ISRAEL
Connected to Item
O.3 - Testimonies gathered by Yad Vashem
Form of Testimony
Video
Dedication
Moshal Repository, Yad Vashem Archival Collection
The transcription of this testimony was made possible with the assistance of the Conference on Jewish Material Claims Against Germany, Supported by the Foundation Remembrance, Responsibility and Future (EVZ) and by the German Federal Ministry of Finance