באומן לנצמן Testimony of Sonia Lancman Bauman, born in 1933 in Danzig, Poland-Germany: immigration to Eretz Israel aboard the Patria in Testimony of Sonia Lantzman Bauman, born in 1933 in Danzig, Poland-Germany: immigration to Eretz Israel aboard the Patria in 1940

שם המרואיינת: סוניה באומן

שם המראיין: משה שיקלר

תאריך הראיון: 25.05.2010

שם המדפיסה: בתיה שטהל

שמות מקומות:

Danzig

Bratislava

Praha

Derben

היום יום שלישי י"ב סיוון תש"ע, עשרים וחמישה במאי 2010. שמי משה שיקלר, ואני עורך ראיון מטעם יד-ושם עם גברת באומן סוניה, ילידת דנציג (Danzig) 1933. הראיון נערך בביתה בתל-אביב, רמת-אביב, רחוב רבינא 5. בראיונה תספר גברת באומן על ילדותה בבית הוריה. על החיים לפני המלחמה. על פרוץ המלחמה בספטמבר 1939. על ההיתר לעלות לארץ בטרנספורט האחרון עם האוניה 'אטלנטיק' בשנת 1940. על העלייה באוניה 'פטריה'. על מחלת הטיפוס של האב, שהועבר לבית-חולים בקפריסין. לאחר-מכן הייתה כשנה במחנה ההסגר עתלית. לאחר-מכן היה האיחוד עם האב. ההגליה למלאווי (Malawi) באפריקה. ב-1946 הותר שובם לקפריסין, הם חיו בקפריסין כשנתיים, וב-1948 עלו לישראל.

ש: שלום, גברת באומן. ברשותך, אנחנו נתחיל את השיחה ראשית על המשפחה, על הילדות שלך, על חוויות הילדות. אבל, אולי, ראשית אנא, תאמרי את שמות הורייך, שם האח, סבא וסבתא משני הצדדים, בבקשה גברת באומן.

ת: שלום, קוראים לי סוניה. לאבא שלי קראו אברהם לנצמן, לאימא שלי קראו ברוניה לנצמן מבית רוזנברג. לסבתא שלי, מהצד של אימא, שלי קראו רחל, ולסבא שלי, מצד אימא, שלי קראו נחום. לסבא, מהצד של אבא שלי, קראו יוסף. אחי, זיכרונו לברכה, קראו לו נתן יוסף על שם הסבא יוסף, האבא של אבא שלי.

ש: המשפחה הייתה גרה בדנציג (Danzig) שנים רבות, כלומר, עוד לפני המלחמה?

ת: אני לא יודעת באיזו שנה אבא שלי הגיע לדנציג (Danzig). הוא הגיע מסוסנוביץ ממשפחה דתית, והוא רצה לשיר. כמובן שלא נתנו לו, אז הוא עזב את סוסנוביץ, ונסע לדנציג (Danzig). שם קיבלו אותו באופרה, אבל . כדי לפרנס את עצמו הוא היה צריך לעבוד, אז הוא עבד בתור חייט.

ש: השירה באופרה זה היה הובי?

ת: אני חושבת שהוא אהב את זה מאוד, מאוד, מאוד, ובגלל זה הוא עזב את התורה.

ש: כלומר, ההורים מצד אבא גרו בסוסנוביץ בפולין, ויש להניח שגם הסבא והסבתא מצד האבא גרו באותה סביבה?

ת: את הסבתא מצד אבא שלי אני לא הכרתי, מכיוון שהיא נפטרה אחרי מלחמת העולם הראשונה משחפת. אני לא זוכרת אם אני הכרתי את סבא שלי. יכול להיות שב-35' או ב-36' נסענו לפולניה, ואז נדמה לי שראיתי אותו.

ש: תאמרי לי בבקשה, מצד האימא המשפחה גם-כן הייתה מפולין?

ת: כן, בהחלט. אבל אימא שלי, אני לא יודעת, כי היא נולדה בפינשוק, אבל היא אמרה שהיא נולדה בקטוביץ', ובגלל מלחמת העולם הראשונה הם עברו לפינשוק, ושם הם היו עד הסוף, עד שלקחו אותם.

ש: ההורים שלך נישאו בדנציג (Danzig)?

ת: לא, ההורים שלי הכירו בפולניה, כשאבא שלי במקרה הגיע לשם לביקור. אחרי זה אבא שלי חזר לדנציג (Danzig), והוא סידר את הכל בשביל שאימא גם-כן תבוא לשם.

ש: את ציינת שאבא שלך בא מבית דתי, מה באשר למשפחה שלכם? האם במשפחה שלך, כלומר, ההורים שלך, האח ואת, המשפחה שלך המצומצמת היה גם-כן בית דתי?

ת: לא, הבית שלנו היה בית מסורתי. אבא שלי גם-כן היה שר בבית-הכנסת הגדול בדנציג (Danzig), הוא היה במקהלה. אני לא זוכרת כל-כך, אבל אני יודעת שהיה כשר אצלנו בדנציג (Danzig). בחגים, כמובן, שהלכנו לבית-הכנסת.

ש: את זוכרת משהו, דברים ספציפיים מחגים, למשל, את פסח או את ראש השנה?

ת: אחי עוד היה קטן.

ש: את היית הגדולה?

ת: כן, היינו שניים, ואחי נפטר ב , אז נשארתי לבד.

ש: בבית שלכם, יש לך איזה שהם זיכרונות שאת נושאת איתך מחגים בבית?

ת: תמיד אני זוכרת שהיו חוגגים את החגים.

ש: למשל בפסח?

ת: בפסח עזרתי לאימא, וזה היה תמיד, בגלל שהיה לי מיוחד בשביל זה.

ש: בפסח הלכתם לבית-הכנסת?

ת: כן, בהחלט הלכנו לבית-הכנסת.

ש: גם בחגים האחרים הלכתם לבית-הכנסת?

ת: הלכנו בראש השנה ובפסח. אני לא זוכרת כל-כך אם בשבתות גם-כן הלכנו, כנראה שלפעמים כן, בגלל שאני זוכרת את בית-הכנסת.

ש: חגים שהיה קשור בהם ילדים, כמו חנוכה ואחרי זה פורים, את זוכרת משהו מהם?

ת: את פורים אני לא זוכרת, אבל אני זוכרת את חנוכה. אני הלכתי לגן יהודי, ואני זוכרת שהיינו הולכים, היו שם הצגות. הייתי קטנה, אבל אני זוכרת. היינו הולכים אל הגננת הביתה, היו שם אצלה שולחנות קטנים, והיינו משחקים שם עם הסביבון על שוקולדים קטנים, זה אני כן זוכרת. אחר-כך הלכתי לבית-ספר יהודי.

ש: בטח לא הספקת הרבה ללכת לבית-הספר, אולי רק שנה?

ת: לא, לא, אפילו שנה לא הלכתי שם לבית-הספר, כי הם סגרו אותו אחרי זמן קצר.

ש: גברת באומן, בואי נעבור על הבית שלך. או אולי קודם לכן, אם את מביטה על שנות ילדותך, מאיפה עד היכן מגיע הזיכרון שלך?

ת: הזיכרון שלי מגיע רחוק מאוד. בגלל שאני ספרתי פעם לאימא שלי, שאני זוכרת שהלכתי ברחוב מסוים בדנציג (Danzig) עם המטפלת לבית, ואני אמרתי לה מה אני לבשתי. אימא אמרה לי: "את לא יכולה לזכור את זה, כי היית אז אולי בת שנתיים וחצי, שלוש מקסימום ואפילו זה לא, אז איך את זוכרת את זה"? אבל אני זכרתי את זה. אני זכרתי שנסענו לפולניה לבקר את הסבתא. אני זוכרת שבאנו לשם, וגם-כן הייתי אז אולי בת ארבע וחצי. אני זוכרת ששתי דודות עמדו בסוף הרחוב, הן דפקו את השטיח, ואני זוכרת בדיוק מה הן לבשו. שתיהן לבשו אותו הדבר. סיפרתי את זה לדודה שלי, אבל היא כבר לא זוכרת, מכיוון שנשארה לי דודה אחת, שעכשיו היא תהיה בת מאה ושתיים, אחות של אימא שלי.

ש: עד מאה ועשרים. בבקשה, בואי נחזור, תספרי על הבית עצמו.

ת: אבא שלי עבד, הוא עבד בבית כמעט עד הראשון לספטמבר.

ש: כמה חדרים היו לכם בבית?

ת: הייתה לנו תמיד דירה גדולה. הדירה הראשונה אני לא חושבת שהיא הייתה דירה גדולה, זה היה עד שאחי נולד, שאז עברנו לדירה גדולה. אני צריכה להיזכר מה היה שם במטבח, איך שהכינו (ברית מילה של אחי? ) ממה שאכלו, אני זוכרת את החלב. אחר-כך התחילו להיות הבעיות עם הנאצים, אז אבא שלי החליט, שאנחנו נוסעים לגידיניה (Gydinia). בגידיניה (Gydinia) אבא לקח דירה מאוד מאוד מפוארת עם מעלית בזמנו, עם חימום מרכזי , וקנו את כל הרהיטים רק את המנורות לא. בערב הלכנו לראות את הדודה, ובלילה דפקו אצלנו בדלת, באו לעצור את אבא.

ש: זה כבר היה...?

ת: זה היה לפני המלחמה. החזיקו את אבא לילה בבית-הסוהר עם כל מיני טיפוסים, ובבוקר לקחו אותו לרכבת, ושלחו אותו לבד. אימא שלי נסעה כל יום, לפחות אחת מהאחיות של אימא שלי באה מפולניה והייתה איתנו, ואימא נסעה כל יום לאבא שלי עם הרכבת. היא חזרה בערב.

ש: איזה מרחק זה היה?

ת: זה היה לא רחוק, אני לא יודעת, אבל זה לא היה יכול להיות רחוק אם היא נסעה לשם עם האוכל. עד שהחליטו שאנחנו חוזרים לדנציג (Danzig). עזבנו שם את הכל, וחזרנו לדנציג (Danzig).

ש: כמה זמן הייתם שם בערך לדעתך, חודשים?

ת: היינו שם מעט מאוד, עוד לא הספיקו לגמרי לרהט את הבית. אני זוכרת שהחדר שלי ושל אחי לא היה מרוהט, חוץ ממיטה שלי ומיטה של אחי, זה היה ממש זמן קצר מאוד. אז חזרנו לדנציג (Danzig), ואבא לקח שם דירה מאוד גדולה. גרנו שם, והשכרנו חצי מהדירה, כי זאת הייתה דירה של איזה שבעה חדרים. השכרנו חצי מהדירה לזוג, שהוא היה יהודי והיא הייתה גויה. היו להם שלושה ילדים, שבת אחת הייתה בגילי, וקראו לה גם-כן סוניה. זה חשוב לי לספר לך, בגלל שתראה אחר-כך את התוצאות הטובות. אחר-כך התחילו ל . יום אחד הייתי בבית עם אימא שלי, ואבא שלי עבד בחדר, מה שאסור היה לו. צלצלו בדלת, אני פתחתי את הדלת, עמד שם גבר עם מקל כזה, והוא שאל אותי: "אבא שלך בבית"? אני סגרתי את הדלת, והלכתי לחדר. ראיתי שאבא שלי הסתכל דרך החלון, והוא ראה מלא גברים שעמדו שם, ממש שרשרת של גברים. אימא שלי הלכה לדלת, היא פתחה את הדלת, והיא שאלה את האדם הזה: "מה אתה רוצה"? הוא אמר לה: "את בעלך!" היא שאלה: "בשביל מה אתם צריכים את בעלי"? הם אמרו: "אנחנו באנו להרוג אותו". היא טרקה את הדלת, והיא קיבלה עוד מכה על הגב. אני עמדתי על יד זה, אימא התעלפה, אבל היא צעקה. אבא שלי שמע את הצעקה, הוא שאל: "מה קרה? מה קרה"? זהו זה, מאז התחילו לזרוק על הבית שלנו, כלומר, גרנו בקומה ראשונה, וכל לילה זרקו בלוקים לבית שלנו.

ש: מי עשה את זה? מי היו הגברים האלה?

ת: אלה היו נאצים.

ש: את מדברת על התקופה שעוד לפני המלחמה?

ת: כן, כן, זה היה זמן קצר לפני המלחמה.

ש: מי היו אלה שגרו שם, גרו שם פולקסדויטשה?

ת: איפה?

ש: שכנים שלך?

ת: בבניין, בדירה?

ש: כן, בבניין ובסביבה?

ת: כולם שם היו גרמנים, לא היו שם יהודים. בגלל זה אימא שלי הייתה צריכה להיות בבית-חולים, היא עברה איזה ניתוח, ואבא שלי החליט שאנחנו עוזבים את הבית. הוא מצא חדר אצל משפחה גרמנית, ששניים או שלושה בנים שלהם היו באס.אס, הם השכירו לנו חדר. היינו צריכים לעבור בשלושים ואחד, וכולם אמרו לאבא: "מה אתה הולך לעבור בשלושים בלילה עם שלושה ילדים"? מכיוון שהדודה שלי הייתה אז בערך בת שש-עשרה, כשהיא הייתה שם, היא הייתה בת שבע-עשרה והיא הייתה איתנו. אמרו לאבא: "תחכה עד מחר בבוקר". אבא שלי אמר: "לא, אני החלטתי הלילה לעבור", ועברנו לחדר הזה. בלילה אני שמעתי בום גדול, התעוררתי, תפסתי את אבא שלי והוא שאל: "מה קרה? מה קרה"? הוא קפץ מהמיטה, פתח את הרדיו, ושמע שהתחילה מלחמה.

ש: כלומר, זה היה בראשון לספטמבר 39'. אבל, ברשותך, נחזור עוד קצת לילדות שלך. סיפרת על החוויות הקשות, שאת עברת בילדות. אבל תראי, חוויות ילדות מורכבים מחוויות של בית-ספר, שהרבה לא התאפשר לך, חוויות משפחתיות, חוויות של נוף של ילדות. האם מכל הדברים האלה שאני הזכרתי כרגע, יש דברים שנחרטו בזיכרונך? בנוף ילדותך היו חוויות מיוחדות של משפחה?

ת: אנחנו נסענו ביום ראשון בקיץ, נסענו לעיר, למקום שקראו לה הויבודה, שזה היה שם הים. אנחנו בילינו שם בים כל היום, אחרי-הצהריים עלינו שם והיה שם יער. בקיץ תמיד אימא שלי לקחה אותי, ונסענו לשפת הים שם. מהנסיעה לפולניה, אני זוכרת את אח של אבא שלי ואת הבית ה של סבתא שלי. קרה לי משהו מעניין, אני לא הייתי שובבה, הייתי ילדה נורא, נורא טובה, אבל אימא שלי נתנה לי כסף ללכת לקולנוע. היה קולנוע סיפורים של . אבל בזמן המלחמה באנו לשם לקולנוע, זה היה דבר חדש לגמרי ואני הייתי סקרנית. אז לקחתי את אח שלי, שקראו לו נתן, אבל בגרמניה קוראים לכל ילד נני. אמרתי לו: "תשמע, כשאנחנו יוצאים לרחוב, אתה פטר, השם שלך הוא פטר וזהו זה". אנחנו הלכנו לקולנוע החדש, שהיה כתוב שם: "ליהודים וכלבים הכניסה אסורה!" אבל אני רציתי לראות את הקולנוע. אני לקחתי את אחי, נכנסנו, קנינו כרטיסים וישבנו שם. התחיל היומן, שזה היה, כמובן, על המלחמה. הסדרנית באמת באה אלינו, ואמרה לנו שאנחנו צריכים לצאת. בחוץ חיכו שני גסטאפו, מנהל הקולנוע והסדרנית של הסרט. הוא שאל אותי: "את יהודייה"? אמרתי: "לא!" הוא שאל אותי: "איך קוראים לך"? אמרתי: "סוניה", שכחתי את שם המשפחה שאמרתי, שזה בעצם, היה השם של הדיירת שלי, שהיא הייתה לפי השם של אימא שלה. ביום ראשון היינו נוסעים לסבתא שלה לשחק שם, ולשתות קפה ועוגה, כל יום ראשון.

ש: בדנציג (Danzig)?

ת: כן, בדנציג (Danzig). נתתי את שם המשפחה שלה. על אחי לא היה מה לשאול, בגלל שהוא היה עם שיער כמעט לבן, הוא היה בלונדיני עם עיניים כחולות חומות, אז בכלל לא שאלו אותו שאלות. אבל אותי הם שאלו. אם הם היו שואלים, איפה אני גרה? הייתי נותנת את הכתובת של הסבתא. אבל הסתכלו אחד על השני, ואמרו לנו להיכנס בחזרה לקולנוע. היה לי את האומץ להיכנס בשקט ושלווה לקולנוע, להישאר שם עד הסוף ולצאת. ההורים שלי אף פעם לא ידעו מכל זה, מכיוון שאם היו באמת תופסים, ישר היו לוקחים אותי הביתה, היו לוקחים את ההורים, והיו גומרים איתנו. אני זוכרת את בית-הכנסת, כנראה שזה היה, אני לא יודעת אם זה היה ב-40', אבל זה היה ב-39', שהיה סרט לבן כזה מסביב לבית-הכנסת, היה כתוב " ", את זה אני זוכרת. אני זוכרת את הרחוב הראשי, שניים היה . אני זוכרת שהייתי הולכת ללונה-פארק, פעם בשנה בא לונה-פארק הכי, הכי, הכי גדול, ואני זוכרת שאני הייתי הולכת לשם.

ש: להורים שלך היו חברים יהודים שהיו מגיעים לבית שלכם?

ת: אני לא יודעת אם היו מגיעים לבית שלנו. אני זוכרת שהיינו נפגשים, אני זוכרת יותר את הבית של החברים, שהיינו הולכים אליהם.

ש: מה הייתה שפת האם שלך?

ת: שפת האם שלי הייתה גרמנית.

ש: אם הייתי שואל אותך, מה זה אומר בשבילך צירוף שלושת המילים בית אימא ואבא?

ת: שאני נורא אהבתי אותו. אף פעם לא קיבלתי מכות. אבא היה אדם מאוד רגוע. אימא שלי הייתה קצת יותר טמפרמנטית, אבל אני עד היום זוכרת על ההורים, כמה שעד היום, כשאני חושבת במיוחד על אבא שלי.

ש: בהמשך אולי אני אשאל אותך, איזה ערכים את לקחת איתך מהבית, שאת שומרת עליהם, ומעבירה אותם עד היום?

ת: אני מדליקה נרות בשבת. ביום זיכרון להורים אני מדליקה נר. בפסח כשר אצלי, אני בחיים לא אכלתי משהו מקמח. היינו באפריקה, בשנה הראשונה שהגענו לשם, המצות לא הגיעו בזמן לדרום אפריקה, היינו שם במחנה, ולא אכלנו שם לחם, הסתדרנו טוב מאוד בלי לחם.

ש: היות ועברתם כמה פעמים מגורים לדירות אחרות, האם הייתה שם איזו דירה שאת רואה אותה עד היום? שאת יכולה להיזכר בה?

ת: אני זוכרת את הדירה בגידיניה (Gydinia), חוץ מהמטבח.

ש: את זוכרת דירה בדנציג (Danzig)?

ת: כן, בדנציג (Danzig) את הדירה האחרונה, זאת אומרת, הדירה הגדולה, אני זוכרת אותה מצוין.

ש: תגידי לי ככה, אם את ואני היינו נכנסים לבית שלכם, מה היינו רואים, מה היינו מרגישים, מה היה אופייני אולי לבית יהודי מסורתי?

ת: בית של יהודים מסורתיים, הייתה שם החנוכייה, היו שם נרות. אבא שלי לא הלך עם כיפה, כשהוא עזב את פולניה לאט, לאט הוא ירד מזה, בגלל שהוא היה עם אנשים, שזה לא התקבל כל-כך. אני זוכרת, שאבא הלך לבית-הכנסת על-פי רוב. אני לא זוכרת משהו מיוחד, יכול להיות שאני לא התקשרתי לשום דבר...

ש: מכיוון שכל פעם זה היה משהו זמני?

ת: אנחנו גרנו גם-כן כמעט שנה גרנו בעליית גג בדנציג (Danzig), זה היה כבר אצל הגרמנים.

ש: כלומר, זה היה כבר אחרי פרוץ המלחמה?

ת: אנחנו נכנסנו בשלושים ואחד באוגוסט, וכשלא באו לקחת אותנו בשניים-עשר בפברואר ב , אז הם העלו אותנו לעליית הגג.

ש: מי זה הם?

ת: הגרמנייה הזאת שגרנו אצלה.

ש: בואי אנחנו צריכים להבהיר את כל השתלשלות העניינים. תראי, אולי עוד הבהרה. את אמרת ששפת האם שלך הייתה גרמנית, שבבית דיברו גרמנית.

ת: אימא שלי דיברה גם יידיש.

ש: אבל עם הילדים?

ת: עם הילדים היא דיברה גרמנית.

ש: מה באשר לחיי תרבות בבית? האם היה מגיע איזשהו עיתון? האם היה לכם איזה קשר עם היהדות של פולין? האם היו בבית ספרים ואיזה סוג?

ת: אני לא זוכרת. אני זוכרת שאבא שלי למד אנגלית, בגלל שרצינו לעבור לארצות-הברית, לכן הוא למד.

ש: מתי אבא שלך ראה אולי את הנולד, והוא רצה לעזוב את דנציג (Danzig)?

ת: אני חושבת שזה היה בטח אחרי 39'. אימא שלי לא רצתה, לפלשתינה היא בטח שלא רצתה לנסוע, היא הלכה עם . היא לא רצתה לנסוע רחוק יותר . עכשיו כשאני מדברת פשוט הכל עולה. אימא לא רצתה לנסוע, אולי כי היא לא רצתה לעזוב את אימא שלה, למרות שאנחנו היינו בדנציג (Danzig) ואימא שלה הייתה בפולניה, אבל היא לא רצתה להיות רחוק ממנה, וככה נשארנו בדנציג (Danzig).

ש: את זוכרת שבכלל דיברו על ארץ-ישראל? יכול להיות שאצל אבא שלך כן היה בא בחשבון לעלות לארץ-ישראל?

ת: כן, בהחלט, בהחלט, אבא שלי רצה לעלות לארץ-ישראל, אבל אימא שלי אמרה שאין שם תפוחים, לכן היא לא רוצה לנסוע, בגלל זה היא לא רצתה.

ש: אז נשארתם בדנציג (Danzig), וסיפרת כבר על החוויות הקשות, שהיית נוכחת בעצמך באירועים האלה, שהנאצים הגיעו לדירה שלכם, דפקו בדלת, ומה שאת סיפרת. אם כך, כפי שכבר הזכרנו, המלחמה פרצה בראשון לספטמבר 39'.

ת: כן, המלחמה פרצה בארבע בבוקר.

ש: היכן זה מצא אותך?

ת: זה מצא אותי באמצע הלילה במיטה עם אבא שלי.

ש: אני מתכוון ביום הראשון השני.

ת: ביום הראשון אמרו, שכל אלה שזרקו אותם, אבא שלי היה מפולניה, ולקחו לו את הנתינות הפולנית.

ש: כלומר, הוא היה אזרח פולין?

ת: כן, הוא היה אזרח פולין.

ש: אני משער שגם אימא הייתה אזרחית פולין?

ת: כן, גם אימא הייתה אזרחית פולין. אז הוא קיבל תעודה שטפלוש.

ש: שטפלוש זה מחוסר אזרחות?

ת: כן, זה מחוסר אזרחות. עכשיו, בראשון איך שפרצה המלחמה, הם הודיעו ברדיו, שכל הפולנים צריכים להגיע לבית-ספר עם . אז הדודה שלי הייתה צריכה ללכת גם-כן.

ש: דודה אחת, שהיא הייתה אחות של מי?

ת: היא הייתה אחות של אימא שלי.

ש: שהיא גרה גם-כן בדנציג (Danzig)?

ת: היא גרה איתנו.

ש: היא גרה איתכם בבית?

ת: כן, כן, היא גרה איתנו בדנציג (Danzig).

ש: היא הייתה בחורה צעירה?

ת: היא הייתה בת שש-עשרה.

ש: כלומר, היא הייתה אפילו נערה. היא הייתה גרה אצל אחותה, כלומר, אצל אימא שלך?

ת: כן, והיא גם נסעה איתנו לארץ.

ש: זה היה בשלב מאוחר יותר. ממנה לא שללו את האזרחות הפולנית?

ת: לא, לא שללו ממנה את האזרחות הפולנית.

ש: היא הייתה אזרחית פולין, ואתם כבר לא הייתם אזרחים פולני.

ת: לא. היא הייתה צריכה ללכת לבית-הספר הזה, אימא שלי הייתה בבית-חולים, ואני הייתי עם אבא שלי בבית עם המשפחה הגרמנית, אבל הבנים שלה לא היו בבית. חיכינו, חיכינו כל היום, אבל היא לא חזרה הביתה, ואנחנו נורא דאגנו.

ש: הדודה?

ת: כן, הדודה. בערב היא הגיעה בחזרה, אז אותם שם, למה אנשים ? היא לא ידעה

, והיא הגיעה הביתה. אחר-כך, אחרי כמה ימים כנראה שאימא שלי חזרה מ...?

ש: אולי את יודעת בדיעבד, כשאמרו שאת ילדה קטנה, מה היו היחסים של המשפחה עם הגרמנים לפני המלחמה? אחר-כך כשהיטלר עלה לשלטון בגרמניה ב-1933, הרי הדברים ידועים על מה שקרה, האנטישמיות שנפוצה, גזירות נגד היהודים, שהיו ראשית כל בגרמניה, ואחרי זה הגענו לליל הבדולח. האם בדנציג (Danzig) עצמה, לפי מה שאת יודעת, האם שכל פעם החריפו היחסים עם האוכלוסייה הגרמנית בדנציג (Danzig)?

ת: אני לא חושבת. היו לנו ידידים, אבא שלי עבד, למרות שאסור היה לו כבר לעבוד.

ש: מי היו הקליינטים של אבא?

ת: הקליינטים של אבא היו גרמנים. היה לו פעם קליינט, שהיה חבר כנסת, , אני חושבת שזה היה משהו כמו חבר כנסת. אבא בא אליו הביתה להביא לו את החליפה, הייתה שם איזו מסיבה, היו קצינים גרמנים גבוהים, ואבא שלי עמד על-יד הדלת. הוא אמר לאבא: "אין דבר, אין דבר, אתה יכול להיכנס, אין בעיות", עד כדי כך זה היה. כשאימא שלי הלכה לעשות קניות, באה איזו יהודייה גרמנייה, והגרמנייה שאלה את אימא שלי: "תגידי מה יהיה עכשיו איתכם"? האישה היהודייה הגרמנייה אמרה: "הם לא חושבים עלינו, זה רק על היהודים מהמזרח". האישה הזאת תמיד שמה, היה לנו קופונים...

ש: כלומר, רק האוסט-יודן?

ת: כן, רק האוסט-יודן. היו לנו תלושים, שהיה כתוב על זה J, אז קיבלנו הרבה פחות ממה שאחרים קיבלו. אז האישה שמה תמיד דברים בצד בשביל אימא שלי, היא נתנה לאימא לחכות עד הסוף, ונתנה לה דברים. אני זוכרת ששלחו אותי, זה היה עוד לפני שנסענו לגידיניה (Gydinia), זה מה שאני זוכרת. חילקו ביצים בחורף, כלומר, ביצים שבורים, ואני עמדתי בתור. קיבלתי סיר קטן, ואימא שלחה אותי להביא ביצים. אני הייתי ילדה והיה שלג, אני באתי הביתה קפואה, ועמדתי על-יד האח. אז התחממו, הרגליים והידיים נהיו קפואות, ואני התקררתי. אבא שלי אמר: "לא צריכים לאכול ביצים, שוב הילדה לא תלך".

ש: למרות שאת היית באותן השנים ילדה קטנה, אבל היית מאוד מודעת למצב. אם אני חוזר אל הסיפור שלך, שהלכת לקולנוע, ושהוציאו אותך מהאולם איפה שהסריטו, ושאלו אותך מה השם שלך, אז היית מודעת לכך שהיית צריכה להגיד שם אחר, שם לא יהודי. לאחיך את אמרת, שקוראים לו פטר. האם קיבלת פעם, או שאלת פעם איזשהו הסבר מההורים למה מגיע לי בתור ילדה, מה אני שונה ממרגרטה או שם אחר גרמני?

ת: לא, לא שאלתי. אני חושבת שבזמנו ילדים לא היו כל-כך מעורבים בעניינים כאלה.

ש: כן, אבל את ידעת שאת יהודייה, שרודפים אותך, ואת צריכה להגיד דבר אחר על-מנת להשתחרר.

ת: אבל איך אני יכולתי להגיד שאני יהודייה, אם היה כתוב שליהודים אסור להיכנס?

ש: כן, אבל אני שאלתי אם את שאלת את ההורים, לא את מישהו אחר, מדוע מגיע לך את זה?

ת: לא, אני לא שאלתי, כנראה שהייתי קטנה מידי בשביל לשאול שאלות כאלה.

ש: זה הסבר נכון. בואי נחזור לכך שאת רצית להתחיל לספר, שבשלב כלשהו לאחר פרוץ המלחמה, הדיירת שלכם בדירה, שבעלה היה יהודי והיא הייתה גרמנייה, היא הציעה לכם להסתתר בעליית הגג?

ת: לא, זאת לא הייתה המשפחה הזאת שהיא הייתה יהודייה??

ש: לא, את סיפרת שהיא הייתה נוצרייה.

ת: כן, אבל זה לא קשור לשם של הילדה, זה משהו אחר.

ש: אני אומר, שאנחנו חוזרים לסיפור הזה, שאת התחלת לספר, שבאיזשהו שלב לאחר שהמלחמה התחילה, הדיירת הציעה לכם שאתם תסתתרו בעליית הגג.

ת: למה היא עשתה את זה?

ש: לא, תספרי מה קרה באותה תקופה.

ת: תראה, היא ידעה שיבואו לקחת אותנו, אולי היא ידעה יותר לאן, והיא רצתה לעזור לנו, למרות שהבנים שלה היו באס.אס. הבנים שלה ידעו שאנחנו יהודים. יום לפני השניים-עשר לאחד-עשר יש לי יומולדת, אבא עשה לי יומולדת גדול, והבנים שלה באו לשתות איתנו לחיים. היו אנשים טובים, ואז עוד לא היה עד כדי כך אולי, שאסור היה להסתיר יהודים. אבל אני חושבת שהיא עשתה את זה בגלל הלב הטוב שלה.

ש: זה בלי צל של ספק. עזבתם את הדירה, ומה היה בעליית הגג?

ת: בעליית הגג היו שני חדרים, ששם היו שמים את הכביסה בחורף. היא נתנה לנו את שני החדרים, שהם היו קטנטנים. בחדר אחד אנחנו ישנו, אכלנו וחיינו, שזה היה מאוד, מאוד צפוף. לא היה שם מקום לשלוש מיטות, אז אימא ואבא ישנו במיטה אחת, אחי ישן במיטת תינוק, והדודה שלי ואני ישנו על הרצפה.

ש: ומאיפה היה לכם מזון באותה תקופה?

ת: אימא שלי הלכה לקנות.

ש: זאת אומרת, הייתם גרים שם, אבל אימא הייתה יוצאת?

ת: כן, היינו גרים שם, אבל אימא יצאה.

ש: באותה תקופה היהודים עדיין לא היו חייבים ללכת עם טלאי צהוב?

ת: לא, באותה תקופה עדיין לא היינו חייבים ללכת עם טלאי צהוב. אז עוד יכולנו להסתובב חופשי, בדרך כלל אף אחד לא... . כלומר, היו שם מכולות, ואני ראיתי אחרי ליל הבדולח, אני הלכתי ברחוב הראשי, ראיתי חלונות שבורים, והיה כתוב שם "יודה", את זה אני זוכרת. אני זוכרת שהיטלר בא לדנציג (Danzig), והייתי סקרנית לראות אותו. אני הלכתי, עמדתי על המדרכה בשורה הראשונה, והוא עבר עם האוטו על ידי. ההורים שלי לא ידעו שהלכתי.

ש: את הצגת את עצמך שלא היית ילדה שובבה?

ת: אני לא הייתי ילדה שובבה, אבל אני חושבת שהיית ילדה עם אומץ.

ש: כן, זה בלי ספק. זה היה עוד בסוף 39' תחילת 40' כשהוא ביקר בדנציג (Danzig)?

ת: זה היה כבר אחרי שהמלחמה התחילה, מכיוון שהוא נסע, והחיילים נסעו אחריו, אז אנשים כולם יצאו, וזרקו עליהם סיגריות וסוכריות. לכן, זה היה צריך להיות כבר בזמן המלחמה, לא לפני המלחמה.

ש: לגבי מזון בשבילכם, אימא הייתה יוצאת לערוך קניות?

ת: כן, אימא הייתה יוצאת לערוך קניות.

ש: הגברת הזאת שעזרה לכם להסתתר, היו זמנים שגם היא הייתה מביאה לכם מזון כשלא יכולתם לצאת?

ת: אני לא זוכרת.

ש: מה קרה בהמשך?

ת: בהמשך, אנחנו גרנו במרחק של שני בתים בערך מהקהילה היהודית, מהמשרדים של הקהילה. ידענו שנוסעים לחוץ-לארץ. הם אמרו, שהאמריקאים שלחו חמש מאות דולר לאיש, אז בגלל זה הגרמנים נתנו לצאת. אבא שלי הלך כל יום לשאול, אם נוסעים? פעם ראשונה אישרו לנו, אבל אישה אחת באה, והתלוננה שיש לנו פרוטקציה, שאנחנו עם ילד קטן, ולה לא נותנים עם ילדה קטנה, אז מחקו אותנו. אחרי זה נסע הטרנספורט האחרון ואנחנו נסענו.

ש: כלומר, יצאו כמה טרנספורטים?

ת: כן, יצאו כמה טרנספורטים.

ש: אנחנו מדברים כבר על שנת 1940?

ת: כן, אנחנו מדברים כבר על שנת 1940. אני יודעת שהיה טרנספורט אחד לפנינו, שלא יכולנו לעלות עליו, ואז על השני אנחנו עלינו. אבא שלי הלך לברר במשרד, והם אמרו לו, שאנחנו צריכים להיות בשעה שתיים בתחנת הרכבת. אבא בא הביתה, אני זוכרת שאימא שלי ישבה ותיקנה גרביים, הוא בא בשעה שתיים-עשרה, והוא אמר לנו: "בשעה שתיים צריכים להיות בתחנת הרכבת".

ש: זה היה עוד כשהייתם גרים בעליית הגג?

ת: כן, כן, זה היה כשהיינו גרים בעליית הגג.

ש: זה היה הקולטוס גימיינדה, כלומר, הוועד היהודי שהיה קרוב מאוד לדירתכם?

ת: כן, הם היו במרחק של שתי דקות מהמקום שגרנו בו.

ש: הם היו האנשים שארגנו את הנסיעה?

ת: כן, הם ארגנו את הנסיעה. אז אני זוכרת, שהגיעה הפגישה של השגריר הזה, כלומר, שאבא שלי הלך אז למסור את החליפה לשגריר. אשתו הגיעה אלינו הביתה לעליית גג, והיא הביאה לנו סבון, אוכל וקופסאות כדי שיהיה לנו, כי היא, כנראה, שמעה על זה שאנחנו נוסעים. היא הביאה לנו קופסה עם אוכל וסבון, כי היה להם שם גם-כן מפעל של סבון.

ש: של זה שהיה שגריר גרמני?

ת: כן, אני חושבת כך.

ש: זאת הייתה משפחה גם-כן נאצית?

ת: לא, הם לא היו נאצים, בסוף עצרו אותו, בסוף הוא היה במחנה.

ש: מפני שסיפרת שכשאבא בא אליו להביא לו את החליפה, אז היו שם קצינים גרמנים גבוהים.

ת: כן, היו שם קצינים גרמנים.

ש: לכן אני חשבתי שהוא עצמו היה גם-כן קשור איתם?

ת: לא, הוא לא היה קשור איתם מבחינה פוליטית, אני לא מאמינה שהוא היה קשור איתם מבחינה פוליטית.

ש: אז עשיתם את כל הסידורים לעזוב את המקום תוך שעתיים, משתיים-עשרה עד שעה שתיים?

ת: כן, בשתיים היינו צריכים להיות בתחנת הרכבת.

ש: מה התרחש אז בבית?

ת: שום דבר. לכל אחד מאיתנו היה תרמיל גב, אפילו לאחי הקטן היה תרמיל גב.

ש: זה היה מוכן?

ת: אני חושבת שזה היה, כנראה, מוכן כבר מזמן. לכל אחד היה תרמיל גב עם שמיכה והכל, אני זוכרת גם עם סיר. למה אני זוכרת את הסיר, מכיוון שכשהיינו על האוניה האח שלי היה הולך שם לאלה שעבדו במטבח, אל הצוות של האוניה, והם היו נותנים לו מרק עוף עם ירקות, הוא בא, והיה מביא לנו את המרק הזה. אני יודעת שהיה ספל, שהייתי עומדת בתור בשביל לקבל מים לשבוע.

ש: הבשורה שאתם עומדים לעלות לארץ באותו יום, בערך מתי זה היה ב-1940?

ת: זה היה באוגוסט 1940. יש לי את התאריך, אני חושבת שזה היה בשמיני לאוגוסט.

ש: באוגוסט 1940.

ת: כן, בהתחלת אוגוסט.

ש: אז כל אחד נשא את התרמיל שלו?

ת: לקחנו תכשיטים, כסף, תמונות ספרים אסור היה לקחת.

ש: אז נפרדתם מהתכשיטים?

ת: כן, כי אחרת הם היו לוקחים לנו את זה כשהם בדקו אותנו בנמל.

ש: עזבתם את הבית, אצל מי השארתם את המפתחות?

ת: הכל היה פתוח. יכול להיות שאנחנו נתנו את המפתחות לאישה שגרה למטה, למרות שבמילא אף אחד לא היה בא, וגם לא יכולנו לקחת.

ש: יצאתם לדרך, תחנת הרכבת הייתה בקרבת מקום או שאת לא יודעת?

ת: אני זוכרת שהלכנו הרבה, אבל זה היה, כנראה, מתחנת הרכבת לאוניה, לאיפה שהייתה האוניה, לשם הלכו כל היהודים, ככה אני חושבת שזה היה.

ש: אבל קודם הייתה הנסיעה לתחנת הרכבת, נסעתם לברטיסלאבה (Bratislava)?

ת: כן, יכול להיות שקודם הלכנו לנמל, ואחר-כך הלכנו לרכבת, אני לא זוכרת. אני יודעת שהיינו ליד הים, ואחר-כך אני יודעת שנסענו לברטיסלאבה (Bratislava) עם הרכבת עם הגרמנים לשם.

ש: הגרמנים ליוו אתכם?

ת: כן, הגרמנים ליוו אותנו עם אוכל, עם נקניק ועם גבינות.

ש: שהם נתנו?

ת: כן, הם נתנו לנו.

ש: כלומר, הגרמנים האלה שליוו אתכם, הם עשו את זה בשביל שלא יאונה לכם משהו בדרך?

ת: אני לא יודעת, אולי כדי שאנחנו לא נברח, זה נראה לי יותר.

ש: אולי הם עשו את זה בגלל ממון, בגלל כסף שקיבלו. אז הגעתם לברטיסלאבה (Bratislava)?

ת: כן, הגענו לברטיסלאבה (Bratislava) בלילה, בערב, היה חושך. היו שם ארגזים, אני לא יודעת, אנשים לקחו שם דברים חוץ מהתרמיל, והיו צריכים להעביר את זה לאוניה.

צד שני:

מה שקראתי, הוא היה מבוגר יותר, אבל הוא פשוט כתב יומן כל יום עם תאריכים ועם שעות.

ש: מי זה הוא?

ת: קוראים לו דויטש, הוא התחתן עם אלה שגרו אצלנו, היא נסעה עם אבא שלה על האוניה, והאימא נשארה עם שני הילדים בגרמניה. הם הגיעו למאוריציוס, מכיוון שהם לא היו על הפטריה, שם היא הכירה אותו, והם התחתנו.

ש: רצית להזכיר משהו, שאבא ניסה להשיג סרטיפיקטים, בטח או לארצות-הברית או לדרום אמריקה?

ת: לא, זה היה לאיפה שנסעו כל היהודים, זה היה לבוליביה, שזה גם בדרום אמריקה, אז הוא למד ספרדית. אבל בהתחלה זה היה עניין של שנחאי, אז הוא למד אנגלית.

ש: גברת באומן, סיפרת על הנסיעה ברכבת בליווי של חיילים גרמנים עד ברטיסלאבה (Bratislava). הגעתם לברטיסלאבה (Bratislava) המשפחה שלך עם עוד יהודים נוספים, שהיו ברשימה גם-כן לעלות לארץ. בבקשה תמשיכי, ותספרי לנו מה קרה לאחר-מכן מברטיסלאבה (Bratislava) ואילך?

ת: אנחנו הגענו לברטיסלאבה (Bratislava) בלילה, והתחילו להעביר את הדברים מהרכבת. אז קרה האסון הראשון. האסון הראשון היה עם אדם, שהיה מאוד בריא ומאוד חזק, שהוא עזר להעביר את הדברים, והוא נפל לתוך הדונה. זה היה חושך, הדונה אז היה מאוד סוער, ואי אפשר היה להציל אותו. אני זוכרת את זה, בגלל שהוא השאיר אישה עם ילדה קטנה. אני זוכרת את זה טוב מאוד, בגלל שהאוניה, זה מה שהיה ה . זה היה נורא, נורא עצוב, בגלל שהוא היה בן-אדם מאוד חזק, אבל אי אפשר היה להציל אותו, וככה התחילה הנסיעה.

ש: הקרבן הראשון?

ת: כן, הוא היה הקרבן הראשון. אחר-כך נסענו, והגיעו עוד אנשים, אני לא יודעת מאיפה, אבל הם היו גם-כן על האוניה, אנשים שלא היו מדנציג (Danzig), ואנחנו נסענו דרך הדונה לים השחור. בדרך עברנו בפראג (Praha), ששם עלתה קבוצה של צ'כים, שהם כנראה היו שייכים למין קבוצה, שהם באו אחר-כך על האוניה האטלנטית.

ש: הם היו גם-כן יהודים?

ת: כן, בטח הם היו יהודים. הם הגיעו על האוניה האטלנטית, ששם היה בלגן, בגלל ששם...

ש: זה היה בלב הים?

ת: כן, זה היה בלב הים עברנו. הבלגן היה נורא, בגלל שזאת הייתה איזו אוניה מסכנה ישנה, שזה היה בשביל שמונה מאות איש מקסימום, או חמש מאות איש, והיינו אלף שמונה מאות איש על האוניה הזאת.

ש: הייתם שמונה מאות עולים בה?

ת: לא, היו יותר, אבל האוניה הייתה עשויה, אני חושבת בשביל חמש מאות איש, והיינו אלף שמונה מאות על האוניה. המצב על האוניה היה גרוע, אי אפשר היה בכלל לזוז שם, לא , לא שום דבר. כל אחד תפס מהר והמצב שם היה גרוע. עד שבאו הצ'כים, הם לקחו את העניין לידיים, והם סידרו הגנה על האוניה, שאבא שלי היה גם-כן בהגנה הצ'כית, שנסעו גם-כן אחרים. אי אפשר היה ללכת כמו שרצו, אם היו צריכים ללכת היו הולכים בדרך אחת על האוניה. כלומר, היה מסלול אחד, אחרת היינו . ההורים שלי ישנו על הדיקט, אבל הם ישנו שם כמו הרינגים על הדיקט.

ש: זה נקרא דג מלוח?

ת: כן, הם שכבו כמו דג מלוח על הצד. הם סיפרו, שאם אחד רצה להסתובב לצד השני, אז כולם היו צריכים להסתובב, מכיוון שאחרת זה אי אפשר היה. אני ישנתי למטה בקבינה, שהקבינה זה היה מין אולם כזה. הם עשו שם מיטות, אבל הן היו צרות מאוד, אולי שישים ס"מ מקסימום שלוש קומות. הדודה שלי ישנה עם אחי במיטה הזאת, ואני ישנתי על הרצפה. מתחתי היה חדר המכונות והיה חם. חלון לא היה שם, היה וזה היה די נמוך.

ש: זה היה בקיץ, אתם נסעתם בקיץ?

ת: כן, זה היה באוגוסט.

ש: עזבתם באוגוסט את דנציג (Danzig).

ת: לא היה אוויר, אי אפשר היה לפתוח שם חלון והיה חם מאוד, אבל ככה נסענו. מה שהיה על האוניה, אני קראתי את זה במקרה אתמול, זה היה משהו לא יאומן. מה שהוא אומר שם, שעכשיו אני חושבת על זה, שבשביל כל דבר היו צריכים לעמוד בתור. דבר ראשון, היה שם בית-שימוש בתוכו, אבל זה מיד נסתם. אז הם בנו מעץ, אבל זה היה מעבר לאוניה, הם בנו שני בתי-שימוש לגברים ושניים לנשים, אבל שם היו צריכים לעמוד בתור. היו צריכים לעמוד בתור גם לאוכל וגם למים. מהבוקר עמדו רק בתור לקחת. אני זוכרת שנתנו לי, פעם חילקו סרדינים, כולם היו אאוט עלי, בגלל שהים היה מאוד סוער, אז כולם היו חולי ים ושכבנו. אני זוכרת ששלחו אותי לקחת את הסרדין או שניים לחמישה אנשים בסוף האוניה. קיבלתי שם את הסרדין, חזרתי עם זה וזה היה דליקטס. לא היה מה לאכול על האוניה. אני רק זוכרת את הביסקוויטים, שזה היה כמו פתי-בר עבה יותר, אבל זה היה עשוי ממים וקמח, זה היה כמו מצות אבל עבות. הדברים האלה היו עם עובש, אז היינו מורידים את זה עם מברשת שיניים ועם מי ים שהיו לנו, כי לא היו שם מים. קיבלנו שם מים ספל אחד לחמישה אנשים לשבוע. אז היינו שמים את הביסקוויטים האלה במי ים כדי שהם יהיו קצת יותר רכים, כדי שאפשר יהיה לאכול את זה. אני זוכרת את הסיפור, שהיה שם מחסן של בצל. לילה אחד אבא שלי שמר על זה, היה אחד רצה לגנוב, אז בא אחר, ותקע לו סכין פה בשביל בצל. אני זוכרת שהיה מרק שעועית שחורה. כל יום הסתכלנו מלמעלה, אפשר היה להסתכל ישר מה הם מבשלים לנו. מהשעועית השחורה בישלנו לנו מרק, והתה היה עשוי ממי ים. עד לפני שנה אולי לא אכלתי שעועית שחורה, וגם היום אני לא מבשלת את זה. זה מה שאני זוכרת שאכלנו. אני לא זוכרת שהתרחצנו, זה אני בכלל לא זוכרת. מה אני אגיד לך?

ש: בדרך קרו דברים?

ת: כן, קרו דברים בדרך. אנחנו עצרנו בנמלים, ושם באופן מיוחד ביוון, אבל, נדמה לי, עצרנו עוד לפני יוון באיזה מקום, והם הביאו לנו ירקות. הם הביאו לנו פלפלים, ואנחנו לא ידענו מה זה פלפלים. אבא שלי אכל את הפלפל, הוא זרק את הקליפה, אבל את הגרעינים הוא לא זרק.

ש: הוא אכל את החריף?

ת: כן. זה מה שאבא אכל. חוץ מזה לא היה אוכל, רק מה שנתנו , לא היה שום דבר. נשארנו בלי פחם, התחילו להרים את הדברים מעץ, כל מה שהיה מעץ על האוניה, התחילו לשבור, ולהרים אותו בשביל שנוכל להמשיך להפליג. אבא סיפר לילה אחד משהו, שאני קראתי על זה גם-כן בעיתון, ביומן שאני קראתי, שהיו טורפדות, שהן הלכו ישר אלינו, אבל הן לא הגיעו. אתמול קראתי שהיו כמה טורפדות שהלכו מולנו. ככה נסחבנו עד שנדמה לי שהגענו לקפריסין. מקפריסין אי אפשר היה להמשיך, אז סחבו אותנו לקפריסין. שם התחילו להביא טבעות .

ש: אבל בדרך גם קרה שאבא שלך והדודה שלך חלו?

ת: כן. הייתה אפידמיה של טיפוס על האוניה, אבל הם לא אמרו, הם השתיקו את זה, בגלל שלא רצו לעשות פאניקה. אבא שלי קיבל טיפוס, וגם דודה שלי, שהיא הייתה אז בת שמונה-עשרה, היא גם קיבלה טיפוס. אני חושבת שזה היה, כי היה לנו בקבוק אחד, ששם שמנו את המים שקיבלנו אותם פעם בשבוע. בדרך כלל זה היה בשביל אחי ובשבילי, אבל גם אבא שלי שתה מזה, וגם דודה שלי שתתה מזה, ושניהם קיבלו טיפוס. הדודה שלי נורא, נורא סבלה, גם אבא שלי נורא סבל, והדודה שלי נפטרה יום יומיים לפני שהגענו לקפריסין.

ש: כלומר, היא נפטרה עוד על האוניה?

ת: כן, היא נפטרה על האוניה. ידעו שאנחנו על-יד קפריסין, אז החזיקו אותה בפרוטקציה על האוניה. היה שם ספסל המתים, ששמו אותם על הספסל לפני שזרקו אותם בלילה. אני זוכרת אותה על הספסל מכוסה. כשהגענו לקפריסין הורידו אותה, הורידו את אבא שלי, הורידו עוד גבר ואישה, ולקחו אותם לבית-חולים. את דודה שלי קברו בקפריסין, ואנחנו המשכנו. אחרי שתיקנו את האוניה, ונתנו לנו מים, אנחנו המשכנו.

ש: באוניה 'אטלנטיק'?

ת: כן, באוניה 'אטלנטיק'.

ש: המשכתם מקפריסין לאיזה כיוון?

ת: המשכנו מקפריסין לכיוון חיפה. התקרבנו לכיוון חיפה, היינו , ואז כולם התחילו לשיר בשקט ולבכות. דבר ראשון הורידו נשים וילדים. אבא שלי לא היה, אבא שלי היה בקפריסין, אז אנחנו היינו הראשונים שהורידו אותנו. העבירו אותנו מהאוניה 'אטלנטיק' לאוניה גדולה, ולא הבנו מה הולך שם. באנו לאוניה הגדולה, היו שם מלא חיילים בריטיים. דבר ראשון הפשיטו אותנו, אמרו לנו להוריד את הבגדים. אז אני נזכרתי מה שסיפרו לי סיפורים על גזים, ונורא, נורא פחדתי. אבל הם פשוט שמו עלינו פליט.

ש: די.די.טי?

ת: כן, הם שמו עלינו די.די.טי שהיה אז, שזאת הייתה אבקה. הם עשו גם על הבגדים שלנו די.די.טי, והחזירו לנו את הדברים.

ש: כלומר, התחילו להעביר אתכם מהאוניה 'אטלנטיק' ל'פטריה'?

ת: כן, העבירו אותנו מהאוניה 'אטלנטיק' ל'פטריה'.

ש: העבירו את כל העולים?

ת: לא, לא העבירו את כל העולים.

[ש: אלא?

ת: הגיעו רק כמה סירות, זה היה אחרי-הצהריים, אז לא לקחו יותר עד למחרת. אנחנו ישנו, כלומר, עוד לא סידרו לנו תאים, אז היה שם אולם למעלה, שזה היה כנראה חדר אוכל.

ש: ידעתם לאיזו מטה העבירו אתכם?

ת: לא ידענו, בגלל שלא היה לנו קשר עם האנשים שחיכו. היו שלוש אוניות שיצאו מאירופה, שנסענו על הדנובה ביחד איתנו. הם הגיעו כבר איזה שלושה שבועות לפנינו, והם חיכו לנו. הם ידעו מה הולך.

ש: את מתכוונת חיכו, כלומר, שהאנגלים חיכו לבוא האוניה?

ת: כן, האנגלים חיכו ל'אטלנטיק'.

ש: בשבילם זאת הייתה אוניה בלתי ליגאלית?

ת: כן, אנחנו היינו בשבילם בלתי ליגאלים.

ש: אתם לא ידעתם שהמטרה שלהם הייתה להגלות אתכם?

ת: לא, אנחנו לא הבנו בכלל, אבל במקום לרדת לנמל, אנחנו עלינו על אוניה אחרת.

ש: כל אלה שבאו עברו ל'פטריה'?

ת: לא, לא כולם, לא כולם. אלה שהספיקו לעבור אחרי-הצהריים הגיעו ל'פטריה'. אנחנו ישנו על ה וזה מאוד חשוב.

ש: מי הועבר מהאוניה של ה'אטלנטיק' לאוניה של ה'פטריה'?

ת: הועברו כמה סירות, קודם כל הועברו נשים עם ילדים, או הועברו נשים לבד, זה מה שאני קראתי. אבל לא עברו הרבה, בגלל שבאנו אחרי-הצהריים, אז לא העבירו הרבה אנשים.

ש: והכוונה שלהם הייתה שלמחרת ימשיכו?

ת: כן, המטרה שלהם הייתה להעביר את כולם, להמשיך להעביר אותנו. כמו שאמרתי, אנחנו ישנו שם על הדיקט. נתנו לנו מזרונים, ישנו כל הלילה, ובבוקר אמרו לנו לצאת, כי אמרו שרוצים לסדר את המקום.

ש: אלה שאמרו לכם הם היו חיילים בריטיים?

ת: כן, הם היו חיילים בריטיים. אנחנו טיילנו על הסיפון ולא שמעתי את הפצצה. אני זוכרת שדבר ראשון קיבלנו חלב, הילדים קיבלו חלב. אחי פתאום התחיל לצעוק: "תצילו אותי". בן כמה הוא היה? הוא נולד ב-36', הוא היה אז בן ארבע. הוא צעק: "תצילו אותי, האוניה טובעת". אנשים אמרו לאימא: "גברת, תשתיקי את הילד", אבל אי אפשר היה להשתיק אותו. אימא החזיקה אותו על הידיים, והוא צרח. לא עבר הרבה זמן, אנחנו טיילנו, והאוניה התחילה להתקפל על הצד.

ש: גברת באומן, כלומר, הם הטמינו פצצה באוניה?

ת: ההגנה הטמינו פצצה באוניה.

ש: הם הטמינו, את מתארת לך למה, כי הם רצו למנוע את הגליה?

ת: כן, הם רצו למנוע את ההגליה. אני מבינה שאנשים עשו שביתות רעב וכל מיני דברים. ביקשו מהממשלה הבריטית, שישאירו אותנו כאן בארץ, כי אנחנו ברחנו מגרמניה. אבל שום דבר לא עזר. אז ההגנה החליטו לשים פצצה על האוניה. האוניה הייתה בנמל, אז היא הייתה רחוקה מאנשים, לכן הם חשבו שזה לא יהיה אסון, אבל כולם יישארו. אבל מה קרה? האוניה הייתה עם אנשים, הקירות של אנשים היו דקים, הם לא היו כאלה עבים. אז זה כנראה לקח איזה תשע דקות, וזה התפוצץ. אנחנו יצאנו לטייל, אז בדיוק הגעתי אל החדר ששם ישנו בלילה. כאן הייתה ארובה קטנה, וכאן היו המדרגות שהיו יורדות לאלה שעבדו למטה בחדר מכונות. אני עמדתי שם, והאוניה התחילה לשקוע. אנשים שעבדו שם על האוניה הם היו או סינים או משהו, הם היו עם מטפחות כאלה, הם התחילו לרוץ ואני הייתי על ידם. איך שהאוניה הלכה, אני דחפתי את אימא שלי כאן. הם היו , אני דחפתי, ודחפתי אותה, עד שהיא שכבה על-יד הקיר, אבל במשך רגעים הקיר הפך לרצפה.

ש: הקיר התקפל?

ת: כן, הקיר נהיה פתאום רצפה והאוניה הייתה על הצד. זה היה המזל שלנו, מכיוון שאח שלי היה היסטרי, אימא שלי הייתה היסטרית, אני הייתי היחידה שהייתי קרה, וידעתי מה לעשות. ראיתי כאן איך האנשים נופלים ומנסים. אבל הצרה הייתה שהיו שם על הסיפון האחורי עצים ארוכים כאלה. בגלל שאנחנו לא עמדנו בנמל הם לא היו קשורים והיו ערימות כאלה. אז כשהאוניה התקפלה, אנשים נפלו והעצים היו עליהם. אני חושבת שזה חלק מזה שהרבה נהרגו בצורה כזאת.

ש: נהרגו גם חיילים בריטיים?

ת: יכול להיות, יכול להיות. אחרי כמה זמן שהאוניה הייתה על הצד, בא חייל בריטי, ובאו הרבה אנשים על ידינו. הוא ראה ילדה ואישה עם ילד, בכל הקבוצה הזאת לא היו עוד ילדים, והוא אמר להם להרים אותי. הם הרימו אותי . אנשים רצו שירימו אותם. אני זוכרת, כמו שאמרתי, אבא שלי למד אנגלית, אז אני ידעתי להגיד באנגלית אבא, אימא, אח, אלה הדברים הראשונים שלומדים. תפסתי אותו במכנסיים ואמרתי לו באנגלית: "אימא שלי, אח שלי". הוא אמר להם, שאם הם לא יתנו לו לקחת את הילד, הוא לא יעזור לאף אחד. אז העבירו לו את הילד וגם את אימא שלי. אני לא יודעת יותר מה שקרה שם. הוא התחיל ללכת איתנו בדרך על האוניה. אימא שלי הייתה בצד הזה עם הילד, החייל הבריטי היה באמצע ואני הייתי בצד הזה. פתאום אני מצאתי את עצמי במים, הוא פשוט לקח אותי, וזרק אותי לים. הגיעה בדיוק סירת דיג של ערבים, והם הוציאו אותי מהמים, והם שמו אותי בסירה. אחר-כך הם העבירו חבל, קשרו את זה לאוניה, ואנשים ירדו ככה. אז אימא שלי ירדה, ואת אחי היא שמה, כלומר, קשרו אותו על גבר מבוגר על הגב, כי הרי אי אפשר היה לזרוק אותו לים, בגלל שהוא צרח. ככה הם הגיעו גם-כן לתוך הסירה.

ש: לאותה סירה שאת היית שם?

ת: כן, זה היה לאותה סירה שאני הייתי שם, זאת הייתה הסירה הראשונה שהייתי עליה.

ש: והחייל הבריטי כביכול רצה להציל אותך בזה שהוא זרק אותך למים?

ת: כן, בטח, הוא רצה להציל אותי.

ש: הוא לא שאל שאולי ילדה קטנה כזאת לא יודעת לשחות?

ת: כן, אבל אני חושבת שאני זכרתי, בגלל שאנחנו עצרנו באמצע הים בדרך, ואנשים קפצו שם לים להתרחץ. הדודה שלי היה לה חבר, היא הכירה שם מישהו, שהיא רצתה להתחתן איתו, הם גם-כן נכנסו שם למים, וגם אני רציתי להיכנס למים. נתנו לי גלגל, ככה נכנסתי למים, והם אמרו לי מה לעשות. אבל אחרי כמה זמן אני רציתי ללכת בחזרה. יכול להיות שזה חזר לי, בגלל שאימא שלי אמרה, שהייתי ככה, והסתכלתי למעלה הביאו אותנו לנמל.

ש: אוניה אחת הייתה מחוץ לנמל?

ת: לא, לא, היא הייתה קשורה ל..

ש: היא הייתה כבר קשורה למזח?

ת: כן, היא הייתה קשורה למזח. יש כזה מזח שיוצא החוצה, אז היא הייתה קשורה למזח.

ש: הפיצוץ של האוניה היה ביום?

ת: כן, הפיצוץ של האוניה היה בבוקר בתשע. האנשים שהיו על הסירה, היו צריכים להגיע מה'אטלנטיק ל'פטריה'. הם שמעו את הפיצוץ, והם ראו את האוניה טובעת.

ש: העולים שהיו ב'אטלנטיק'?

ת: אלה שעמדו בדרך מה'אטלנטיק' ל'פטריה'?

ש: כלומר, הם היו בסירות מה'אטלנטיק' ל'פטריה'?

ת: כן, הם היו על הסירות מה'אטלנטיק' ל'פטריה', אז החזירו אותם בחזרה.

ש: החזירו אותם ל'אטלנטיק'?

ת: כן, החזירו אותם ל'אטלנטיק'. לקחו אותנו לנמל. דבר ראשון עמדה שם אישה עם שולחן קטן עם סמובר עם תה אנגלי, וקיבלנו תה. אחר-כך הביאו בגדים, אנשים התפשטו, סיפרו שאנשים התפשטו ברחוב. 'אתא' שלחה המון בגדים לילדים. ישבנו שם על...

ש: מה שאת מספרת על 'אתא', למען הידע, 'אתא' היה בית-חרושת לבגדים לנשים ולגברים, שזאת הייתה האופנה של אותן השנים.

ת: הביאו אוכל, ואני זוכרת שהביאו המון שוקולד, הביאו חבילות גדולות ועבות כאלה.

ש: מי הביא את כל זה? עם מי היה לכם את המגע?

ת: היה לנו מגע רק עם החיילים הבריטיים ומתנדבים בריטיים, נשים מתנדבות.

ש: לא היה שום מגע עם התושבים היהודים מארץ-ישראל?

ת: עד כמה שאני זוכרת, לא היה לנו מגע עם התושבים היהודים מארץ-ישראל. אחרי-הצהריים אני התחלתי לרעוד, לקחו אותי, שמו לי טרמומטר בפה, אני לא ידעתי מה הולכים לעשות איתי, ואני לא את זה בכלל. לקחו אותי לבית-חולים רוטשילד. לא ידעתי שזה בית-חולים רוטשילד. כשבאתי ארצה רציתי לדעת, שאלתי על בית-חולים על הר. אמרו לי, שיש שני בתי-חולים, אחד על הים. אמרתי, שלא, זה לא בית-החולים הזה. אז ידעתי שזה בית-חולים רוטשילד. בערב כנראה החום ירד, ולקחו אותי בחזרה לאולם הזה, איפה שהיו המחסנים האלה בנמל.

ש: לשם הכניסו אתכם. כמה אנשים הייתם שם להערכתך, עשרות?

ת: היינו שם המון, המון, המון אנשים.

ש: שם היו כבר אנשים שלמחרת...?

ת: לא, שם היו רק האנשים האלה שהיו על ה'פטריה'.

ש: כשאת אומרת המון, את מתכוונת למאות?

ת: כן, היו שם כנראה יותר מאלף, בגלל שזה היה משתיים וחצי או שלוש אוניות. הביאו אותנו לשם, וכשחזרתי בחזרה בערב אימא שלי כבר לא הייתה שם, ואחי כבר לא היה. הייתה שם משפחת פולק, שהם התיידדו איתנו, הם היו צ'כים, והם עוד היו שם.

ש: הם התיידדו איתכם באוניה?

ת: כן, הם התיידדו איתנו באוניה. הם טיפלו בי, ושמרו עלי. אז הכניסו אותנו לאוטובוסים לאט, לאט, חלק כבר נסעו, והגענו לעתלית. בעתלית היה חושך מצרים, בגלל שזאת הייתה מלחמה. אימא שלי צעקה: "סוניה, סוניה", על כל אוטובוס שהגיע היא הייתה צועקת, ואז מצאתי את אימא שלי. היא לקחה אותי לצריף ששם היא ישנה, שהיו שם שלושים וכמה אנשים בצריף. למחרת העבירו אותנו ל . אחרי כמה ימים, יומיים שלושה, הגיעו נשים שהיו מה'אטלנטיק'. מחנה עתלית היה מחולק לשני צדדים, באמצע היה כביש, אבל היה משני הצדדים, אי אפשר היה לעבור מצד אחד לצד השני.

ש: ממחנה אחד למחנה השני?

ת: לא, זה היה אותו המחנה, רק היו שם שני צדדים. אפשר היה לעבור מצד אחד לשני רק דרך המטבח. העבירו את כל אלה שבאו מה'פטריה' לצד אחד. אחר-כך הביאו את הנשים והילדים מה'אטלנטיק' והם היו בצד השני. ראיתי את החבר של דודה שלי בצד השני, ורציתי לעבור לשם, אבל אימא שלי לא נתנה לי. אחרי יום יומיים, אני לא יודעת בדיוק כמה, הגיעו הגברים, בגלל שאת הגברים מה'אטלנטיק' לקחו לבית-הסוהר בעכו. הם היו שם כמה ימים, עד שהביאו אותם אחרי-הצהריים לעתלית.

ש: כלומר, האנגלים הפרידו מה'אטלנטיק' בין הנשים והגברים?

ת: כן, בארץ.

ש: בנמל חיפה?

ת: כן, בנמל חיפה. את הנשים עם הילדים הם הביאו לעתלית, ואת הגברים הביאו לעכו. הגברים הגיעו, ואני רציתי לעבור, אבל אימא שלי לא נתנה לי לעבור. רציתי לעבור, כי רציתי לראות את החבר של הדודה שלי. בלילה הם באו, ונעלו אותנו בצריפים. אסור היה לפתוח את החלונות, הכל היה סגור הרמטית, היינו ב , ולא ידענו מה הולך. בלילה או בבוקר התחילו הצעקות והצרחות, ובאו להוציא אותנו. אבל הם כבר ידעו, אז הם נתנו פקודה שכולם צריכים להתפשט עירומים, אלה שבאו מה'אטלנטיק'. אבל זה לא עזר להם. הם שחררו את כל השוטרים היהודים והיו שם רק שוטרים ערבים ובריטים, והבריטים נתנו להם להשתולל. הוציאום, לקחו אותם, היו צרחות, והוציאו אותם בשמיכות.

ש: לאן לקחו אותם?

ת: אחר-כך נודע לנו, שהעבירו אותם על אוניה אחרת, ולקחו אותם למאוריציוס. שם הכניסו אותם לבית-הסוהר בית-הסוהר במאוריציוס. ראיתי את התמונות של מישהו שצייר אותן בבית-הסוהר. אנחנו נשארנו. אחר-כך נתנו לנו לעבור, הלכנו לקחת מזרון, אז ראינו שם מזרונים עם דם מהמכות.

ש: כל אותו זמן לא ידעתם בקשר לאבא, מה גורלו?

ת: לא ידענו על אבא שום דבר. זה לקח איזה שלושה חודשים. לא היה לנו כסף בשביל בול. בא שרת עם המזכירה, שזה לא יפה לספר, אבל אני מספרת, שאימא הלכה, וביקשה ממנו בול, כי בעלה בבית-חולים, והיא לא שמעה ממנו. אבל היא לא קיבלה ממנו את הבול. אז הצ'כים נתנו לה בול, והיא כתבה.

ש: מה פירוש הצ'כים, את מתכוונת לאותה משפחה שסיפרת עליהם?

ת: היו שם קבוצה של צ'כים, שהם אנשים מקסימים. אין לי מה להגיד על הצ'כים, הם אנשים כל-כך מקסימים. באמת כל הצ'כים שאני נפגשתי איתם במשך השנים הם אנשים נורא טובים. העיקר שאחרי שלושה חודשים קיבלנו מברק. כמובן, שאימא שלי לא יכלה לקרוא את המברק, אז היא הלכה לשוטרת, שהיא התיידדה איתה. בגלל שאימא שלי קצת ירדה מהפסים, כי אחותה נפטרה, ישר אחרי זה לקחו את בעלה, ויומיים, שלושה ימים אחרי זה היה עם האוניה, כל האסונות האלה היו בתוך איזה שבוע, שבוע וחצי. כשהיינו על האוניה אימא לא שמרה עלי רוב הזמן, היא הייתה עם אחי ועם אבא שלי בבית-חולים שם בחדר חולים, הם היו באותה המיטה. שניהם היו חולים, היא טיפלה בהם ואנחנו היינו לבד בחדר השני. לכן אנשים כנראה נורא ריחמו עליה. הייתה שם שוטרת, שאני זוכרת אותה.

ש: שוטרת בריטית?

ת: לא, היא הייתה יהודייה. אחרי כל העניין, שהוציאו את האנשים האלה למאוריציוס, החזירו את השוטרים היהודים.

ש: היא הייתה שוטרת אצל הבריטים, אבל היא הייתה יהודייה?

ת: כן, כנראה. אימא הלכה אליה, היא התחילה לקרוא את המברק, והיא התחילה לבכות. היא אמרה לאימא שלי: "הוא בסדר, הוא חי". אימא שלי לא יכלה להבין את זה, למה היא בוכה בכלל אם הוא חי. היה שם עוד שוטר אחד, אז אימא הלכה אליו. אנחנו התיידדנו גם איתו, היינו איתו בקשר אפילו כשחזרנו מאפריקה. הוא שוב, הוא נחנק, היה לו קשה לדבר והוא אמר: "הוא חי!" היא הלכה לצ'כים, אבל הם לא ידעו אנגלית, אבל הם אמרו שהוא חי, אז היא האמינה להם. אז אבא רצה לבוא לארץ, הרי הוא היה שלושה חודשים בבית-חולים. למחרת שזה קרה, הרופא בא אליו ואמר לו: "אתה יודע, אוניה בשם 'פטריה' טבעה בחיפה". אז אבא אמר לו: "המשפחה שלי על ה'אטלנטיק'". אחרי שלושה חודשים שחררו אותו מבית-חולים, אבל לא נתנו לו לבוא לארץ, אמרו לו: "עכשיו יש מלחמה, אחרי המלחמה". רק אחרי שהגרמנים היו בכרתים, והתחילו להפציץ את קפריסין, כשהוציאו משם את הפולנים ואת היהודים, והביאו אותם לארץ, עד שתהיה אוניה.

ש: תספרי על החיים בתקופה הזאת כשהיית בעתלית.

ת: כשהיינו בעתלית היה צפוף, אבל זה לא היה נורא. הסדר שם היה כמו בצבא הבריטי, שהמיטות היו בדיוק ככה, השמיכה הייתה בדיוק ככה, ועשו ביקורת ביום שישי בבוקר. בחמישי היו צריכים להוציא את הכל, זה היה עץ על כאלה חמורים. היו שם שלוש חתיכות עץ, ואני תמיד השגתי עוד אחד. בסוף השבוע הייתי צריכה להחזיר את זה, ולמחרת לקחתי את זה שוב בחזרה. אני זוכרת שהיה שם חלבה, ונורא נורא אהבתי חלבה. בגלל שהפועל של אבא שלי היה גר בגידיניה (Gydinia), וכשהוא היה בא הוא היה מביא בלוקים של חלבה מגידיניה (Gydinia), ואני נורא אהבתי את זה. אז בעתלית קיבלנו גם חלבה לצהריים בתור מנה אחרונה, לא הייתה בעיה של אוכל. המקלחות היו שם בחוץ, הכל היה בחוץ.

ש: היה לכם קשר עם הישוב?

ת: לא, איזה קשר היה? הייתה לי דודה שהיא עזבה את דנציג (Danzig) ב-39', והיא באה לכאן לאסתיה והיה לנו איזה קשר איתה. לאבא שלי היה אח אחד, שהוא הגיע לכאן ב-1920 או 1922, הוא עלה מפולניה. היה לאבא גם אח חורג, כי אימא שלו נפטרה בגיל צעיר, היא השאירה את האבא עם הרבה ילדים והיא הייתה אלמנה. אחר-כך היא התחתנה עם מישהו שהיו לו גם ילדים וביחד היו לה עוד שני ילדים, אז הם היו ארבעה-עשר ילדים ביחד. כלומר, לאבא היה כאן אח והיה לו גם אח חורג. נודע להם שאנחנו הגענו לעתלית, והם באו לבקר אותנו. זה לקח הרבה שמן עד שקיבלו רישיון, והם באו לבקר. אבל אפשר היה לדבר רק דרך הגדר, דרך שביל וגדר, הם עמדו ככה וככה.

ש: זה היה כבר לאחר שהתאחדתם עם אבא?

ת: לא, לא, זה היה הרבה לפני זה.

ש: היה משהו שהאנגלים אפשרו לילדים איזה לימודים או משהו כזה?

ת: כן, אני חושבת שכן. אבל לא היו לי נעליים, זה היה סיפור. אז מה היה? היו שם תנועות נוער, היה הבונים, היה בית"ר, היה שומר הצעיר, וכולם קיבלו בגדים בשביל האנשים.

ש: את רוצה לומר, שבתוך המחנה פעלו תנועות ציונית?

ת: כן, כנראה. מי האנשים שהיו שם? הם היו ציונים. בכל פעם כשידעתי שזה מקבל נעליים, אז אני אמרתי: "אני שייכת לכם". אבל לא השגתי נעליים. עד שיום אחד בית"ר קיבלו נעליים, והלכתי לבית"ר. ראיתי, יופי, היו שם ערימות, והיה צריך לקחת. לקחתי זוג נעליים, אבל אני לא זוכרת אם שניהם היו אותו מספר של נעל, או שאחד מהם היה גדול ואחד היה קטן, וזה לא עזר. בסוף כנראה שקיבלתי מהם משהו, בגלל שלמחרת ביום שישי לתל-אביב, בשבת בבוקר אבא לקח אותי ליפו.

ש: בואי נעשה סדר.

ת: אני רצתי קדימה.

ש: כמה חודשים להערתך את היית בעתלית?

ת: הייתי אחד-עשר וחצי חודשים בעתלית.

ש: היית שם שנה ביחד עם האח ואימא שלך?

ת: כן, הייתי שם ביחד עם האח ואימא שלי.

ש: עם הידיעה שאבא שלך נמצא בריא ושלום בקפריסין.

ש: יש לך עוד משהו, דברים מיוחדים שאת זוכרת שקרו בעתלית?

ת: מה שקרה, שבקיץ לקחו את הילדים לים. היה לי בגד ים חצי עם שלייקעס. המבוגרים לא הלכו, היה שם מישהו ששמר עלינו, חיילים. היה שם בשפת הים בית והיו שם סברס. ידענו שאלה הם פירות, ילדים גדולים יותר ממני, והחליטו לגנוב את הפירות. הם אמרו לי: "את תעמדי, ואנחנו נזרוק לך". אני החזקתי את הסברס עם העלים ככה.

ש: עם הקוצים?

ת: עם הקוצים עד כאן. אז התחלתי לצרוח. כשחזרנו למחנה לקחו אותי לחדר חולים, והתחילו להוציא לי את הקוצים. כל פעם כשאני רואה סברס אני זוכרת את זה. זאת הייתה איזו חוויה מיוחדת. אחר-כך זה כנראה היה פורים, אני הייתי מלכת אסתר, ואימא סיפרה לי סיפורים וכל מיני מעשיות. אימא עשתה לי תחפושת של מלכת אסתר, וההופעה הייתה מאחורה, שהייתה שם חצר גדולה. בחורף אני זוכרת בפברואר שהיו רוחות, היה סוער, אני עמדתי על-יד החלון, ואי אפשר היה לצאת. היו שם המקלחות, אז הגג פתאום עף למים, הסתובב ונפל. זאת אחת מהחוויות שהיו שם. היו שם כל מיני דברים כאלה. אבל לא סבלתי שם. פעם ראשונה שהתעלפתי, אימא שלי הייתה בתורנות בצהריים להביא את הדברים, אני הלכתי איתה להחזיר אותם, ראינו אווירון למעלה, והוא זרק פצצות. אני ראיתי את זה, ואני התעלפתי על-יד אימא שלי. אני זוכרת את זה טוב מאוד, זה היה מטוס איטלקי.

ש: מה היית אומרת בפרק הילדות שלך על המצב במחנה הפליטים?

ת: כמו שאני אמרתי לבעלי ולחברות שלי, שאני אף פעם לא סבלתי. אני אף פעם לא לקחתי את זה כדבר נורא.

ש: אנחנו מדברים על עתלית?

ת: כן, אנחנו מדברים על עתלית וגם על האוניה. אני זוכרת שלא היה מה לאכול על האוניה, אני זוכרת את הביסקוויטים, אבל זה הכל היה מובן. זה לא שסבלתי, לא הייתי חולה או משהו. נכון שאבא שלי היה בבית-חולים, ולא נתנו לי כל-כך ללכת אליו, אבל בכל זאת הלכתי לבקר אותו.

ש: איזה בית-חולים?

ת: הוא היה בחדר חולים על האוניה 'אטלנטיק'.

ש: זה היה עוד לפני שהוא הועבר לקפריסין לבית-חולים?

ת: אבל אפילו לישון על הרצפה, אני לא חושבת שאני בכיתי או התלוננתי, זה מה שהיה. תראה, היום כשאני מספרת את זה לילדים ולנכדות בכלל, אומנם הן כבר גדולות, אתה יודע, זה לא אומר להם שום דבר, הם לא מרגישים כמו שאני הרגשתי אתמול. אתמול זה היה, וגם היום זה ממשיך בגלל אתמול, לא בגלל עכשיו אלא בגלל אתמול שאני התרגשתי כל-כך. אני ממש שבורה. אבל כשאני הייתי על האוניה זה לא היה לי טעים לאכול את המרק או לשתות את התה, אבל זה מה שהיה.

ש: תראי, חלפה שנה במחנה המעצר, והנה זה היה אוגוסט 41'. איך נודע לכם על אבא? ראשית כל, הבשורה שאתם יכולים .

ת: אבא שלי הגיע מקפריסין.

ש: הוא הגיע עוד לעתלית?

ת: כן, הוא הגיע עוד כשהיינו בעתלית, הוא בא לבקר אותנו.

ש: הוא בא לבקר, או שהביאו אותו מקפריסין גם-כן לעתלית?

ת: לא, לא, הוא כבר לא היה שייך לנו. הוא בא לארץ, והוא קיבל רישיון, בגלל שהיה צריך לקבל אישור שמותר לבקר לעתלית, היה צריך לנסוע לירושלים לקבל את האישור. אבא שלי הגיע לעתלית, הם היו מאוד, מאוד נחמדים, ובמקום שאנחנו נדבר איתו ככה כמו כל אחד, הם נתנו לנו לצאת לצריף של השוטרים ושל הצבא, היה שם משרד, ונתנו לנו לשבת איתו שם ביחד.

ש: לדעתך, אבא שלך הגיע לארץ מקפריסין כעבור כמה זמן?

ת: אני לא יודעת.

ש: חודשים או כמה?

ת: כן, חודשים, כי הרי שלושה חודשים הוא היה בבית-חולים. אחר-כך הוא יצא, הוא הבריא, והוא התחיל לעבוד שם.

ש: כלומר, הוא הגיע לארץ גם-כן סמוך לשנה הזאת, בסוף השנה כשאתם הייתם בעתלית?

ת: אני חושבת שאולי הוא היגע חודשיים או משהו לפני זה. בגלל שאתה שואל אותי, אני עושה חישוב. מכיוון שברגע שידעו שאנחנו נוסעים איתו, אז שחררו אותנו, והיינו רק כמה חודשים בתל-אביב.

ש: לא כל האנשים שוחררו?

ת: לא, לא כל האנשים שוחררו.

ש: כעבור שנה רק אתם שוחררתם, רק המשפחה שלך, זאת אומרת, אימא, את והאח?

ת: עד כמה שידוע לי כן, רק אנחנו שוחררנו.

ש: אז אבא הגיע ולקח אתכם לתל-אביב?

ת: לא. אבא שלי הגיע לכאן, הוא התחיל לעבוד כאן, הוא שכר דירה גדולה. אז היה מקובל לשכור דירה עם עוד שתי משפחות. אבא לקח דירה חדשה, שהקבלן רצה את זה, אבל לא היה לו כסף. הם קיבלו כל שבוע כסף מהממשלה הבריטית.

ש: אבא קיבל?

ת: כן, אלה שבאו מקפריסין. אבא שכר את הדירה, הוא השתדל, הוא נסע לירושלים ולכל מיני מקומות. הוא אמר: "אני לא שייך לקפריסין, במקרה הורידו אותי מהאוניה. אשתי במחנה, אבל אני שייך אליה, אני לא שייך לאנשים של קפריסין, זה רק מקרה". הבריטים אמרו לו: "הם יכולים לנסוע איתך על חשבוננו..."

ש: מה שאת מספרת זה כבר לאחר ששוחררתם?

ת: לא, הוא ניסה לפני זה.

ש: כן, הוא ניסה לשחרר אתכם. אחרי שהוא שחרר אתכם, אז עברתם לגור איתו?

ת: כן, עברנו לגור איתו.

ש: זה היה בתל-אביב?

ת: כן, זה היה בתל-אביב, בגדוד העברי.

ש: עברתם, וכל המשפחה התאחדה בערך ביולי, אוגוסט או ספטמבר 41'?

ת: כן.

ש: ואבא שלך כבר עבד, הוא פרנס כבר משפחה?

ת: כן, אבא כבר עבד, הוא הביא לנו כסף כשהוא בא לבקר, אז יכולנו לקנות דברים במחנה.

ש: כלומר, הייתם בחוץ כמשפחה בתל-אביב?

ת: כן, היינו בחוץ בתל-אביב כמשפחה.

ש: ומה קרה אז?

ת: יום אחד שחררו אותנו, אמרו לנו שאנחנו יכולים לנסוע לאבא שלי, הייתה לנו הכתובת שלו. נסענו באוטובוס, הגענו לתל-אביב, זה היה כבר ערב יום שישי. נסענו עם סוס ועגלה לכתובת שלו, אבל הוא לא היה בבית.

ש: הוא לא ידע שמשחררים אתכם?

ת: לא הוא לא ידע והוא לא היה בבית.

ש: כששחררו אתכם, מה אמרו לכם, למה משחררים אתכם?

ת: אני לא יודעת. הוא לא היה בבית, אבל הבת-דודה של אימא שלי הייתה גרה במרחק של שלושה בתים מאיפה שהוא היה גר. הלכנו לבית של הבת-דודה שלי, אבא שלי היה שם, כי הוא בא לשם לארוחת ערב בליל שבת, אח שלו מירושלים גם היה שם, ואנחנו נכנסנו.

ש: לדירה ששם הוא היה גר?

ת: לא, לדירה של הבת-דודה של אימא שלי, ששם הוא היה.

ש: הוא היה גר שם?

ת: לא, הוא בא אליה לארוחת ערב.

ש: אבל לאחר-מכן עברתם לדירה שלו?

ת: כן, הלכנו ברגל לדירה שלו.

ש: והוא המשיך לעבוד?

ת: כן, הוא המשיך לעבוד.

ש: במה הוא עבד באותן השנים?

ת: הוא עבד בחייטות. הוא התחיל עם זה, מאז שהוא רצה לשיר הוא התחיל עם חייטות.

ש: וכעבור כמה זמן באו הבריטים, ומה הם אמרו?

ת: אחרי כמה זמן אמרו שנוסעים ביום זה וזה, שצריכים להיות בתחנת הרכבת בשעה הזאת.

ש: מה אמרו לאבא, למה הוא צריך לעזוב?

ת: זה אמרו להם עוד בקפריסין, שלוקחים אותם לאיזה מקום, אבל לא הייתה אוניה, אז הביאו אותם בינתיים לארץ, עד שתהיה אוניה שתיקח אותנו לאפריקה.

ש: באופן כללי רצו לשלוח אותו, להגלות אותו לאפריקה מקפריסין, ולא להביא אותו לארץ?

ת: נכון.

ש: אבל אז בכל זאת בגלל חוסר באוניה הביאו אותו לארץ, והוא כבר התאקלם פה?

ת: הוא היה חופשי לגמרי.

ש: ופתאום אחרי כמה חודשים אמרו לו...

ת: זה לא היה פתאומי, אלא הוא כנראה הלך כל שבוע או משהו כזה לברר מתי הם נוסעים. הוא לא רצה להישאר כאן אי-ליגאלי בגלל הילדים בתי-ספר וגן. הוא לא רצה לברוח ממקום למקום, אז הוא הסכים לנסוע.

ש: זאת אומרת, אתכם לא רצו להגלות אלא רק אותו?

ת: כן, אבל הם אמרו לנו, שאנחנו יכולים לנסוע איתו, אבל הוא לא יכול היה להישאר בארץ.

ש: והוא לא רצה לעבור למקום אחר ולהסתתר?

ת: לא, בגלל הילדים ובגלל בית-הספר והגן, הוא לא רצה לברוח .

ש: אם כך, אז יום אחד, זה היה עדיין ב-41'?

ת: כן, זה היה עדיין ב-41'.

ש: באו ואמרו לאבא: "יש אוניה, ואתה עוזב את המקום".

ת: כן, אמרו לו: "בתאריך זה וזה צריכים להגיע לתחנת הרכבת".

ש: ואז החלטתם שלא נפרדים שוב, ומצטרפים לאבא?

ת: כן.

ש: בבקשה תמשיכי ותספרי.

ת: נסענו עם הרכבת הישראלית למצרים, ואחר-כך המשכנו שם לקהיר. בקהיר הכניסו או תנו למלון מפואר, שזה היה מול הארמון של המלך.

ש: הגעתם קודם לאלכסנדריה?

ת: לא, לא, הגענו לקהיר.

ש: זאת הייתה כבר רכבת אחרת לקהיר, אבל הגעתם קודם לאלכסנדריה?

ת: לא, אנחנו לא היינו באלכסנדריה, אני לא יודעת איך לא היינו. יש רכבת שהולכת עד לאיזה מקום, אחר-כך ממשיכים רכבת, וממשיכים לקהיר. שם בקהיר היינו במלון והיינו חופשיים לגמרי, טיילנו והלכנו. היינו שם כמה ימים עד שהאוניה הייתה מוכנה. בסוף אמרו לנו: "מחר כנראה עולים על האוניה, אז נסענו שם לאיפה שהייתה האוניה. אני זוכרת את האוניה, זאת הייתה אוניה באמת גדולה. היו שם בלונים כאלה כמו צפלין מלא באוויר, ועלינו על האוניה. השם של האוניה זה היה 'ניו-אמשטרדם', שזאת אחת מהאוניות המפורסמות שהייתה, מכיוון שאיפה שאני באתי באירופה כשיש מיניאטורה, אז דבר ראשון אני רואה את האוניה הזאת בקטן. זאת הייתה אוניה הולנדית.

ש: ברכבת שעזבתם את הארץ, כשהגעתם לקהיר, היו איתכם עוד משפחות?

ת: כן, היינו איזה תשעים וכמה איש.

ש: האנשים האחרים היו גם-כן משפחות עם ילדים?

ת: כן, היו משפחות עם ילדים. עלינו על האוניה, היו שם החדרים, היו שם סוויטות. היו שם שבויים איטלקים.

צד שלישי:

ש: גברת באומן, סיפרת שהגעתם ברכבת עד לקהיר, ועליתם על האוניה 'ניו-אמסטרדם'. הייתם מלבד המשפחה שלכם, בנוסף לכך, היו עוד כתשעים וכמה אנשים, שהם גם-כן הוגלו מהארץ. בבקשה ספרי על השיט עד שהגעתם לאפריקה.

ת: כמו שאמרתי, על האוניה היו שבויים איטלקים. הם ניקו שם את המקום, והכל הלך בשירה, האיטלקים שרו. היה שם כל-כך טוב, לא היה שם שום דבר רע. היה אוכל, היה שם כל טוב שאפשר היה לחשוב, למרות שזה היה בזמן מלחמה. בערב היה שם קולנוע. בערב היינו יושבים, היה שם חושך מצרים ונסענו. אנחנו היינו בקומה העליונה והאיטלקים היו בקומה מתחתינו. בערב הם היו יושבים בחוץ עם הגיטרות, והיו שרים ומנגנים את כל השירים האיטלקים. אני הייתי אומנם צעירה, אבל כל-כך נהניתי, הנסיעה הזאת הייתה נהדרת. עד שבאנו לדרבן (Derben), שזה בדרום אפריקה. היו שם גם-כן חיילים שחזרו מהקרב.

ש: חיילים אנגלים?

ת: כן, חיילים אנגלים. כשהאוניה עגנה בנמל, עמדה שם אישה, אני זוכרת שהיא הייתה אישה מלאה כזאת, והיא שרה. היא הייתה מקבלת כל אוניה שהביאה חיילים בשירה. זה היה נורא, נורא יפה ומרגש. אחר-כך עברנו לרכבת, ועם הרכבת הזאת התחלנו לנסוע.

ש: כלומר, השיט באוניה הסתיים בדרבן (Derben)?

ת: כן, השיט באוניה הסתיים בדרבן (Derben). אני לא יודעת כמה זמן זה לקח.

ש: זה לקח בטח ימים?

ת: כן, בטח ימים.

ש: ומשם לאן נסעתם ברכבת?

ת: משם נסענו ברכבת למלאווי (Malawi). הרכבת של אז הייתה כל-כך איטית, שאפשר היה ללכת ברגל. כשהגענו למעלה יותר, היינו צריכים לעצור כל כמה זמן כדי לקחת מים. כשבאנו לתחנות, כשבאו לזימבבואה, היום קוראים לזה זימבבואה, אז קראו לזה רודזיה. באנו לבולאאו, שאני חושבת שזאת הייתה עיר הבירה שלהם, בולאאו. חיכו לנו שם יהודים. גם בדרום אפריקה עוד הכניסו לנו דרך החלונות חבילות עם בגדים ועם אוכל. כל הדרך זה היה ככה ואותו דבר היה בבולאאו. אחר-כך הגענו לסוסבוי, שעכשיו זה זימבבואה.

ש: מאיפה היו שם יהודים?

ת: היו שם יהודים שגרו שם.

ש: שגרו שם עוד לפני המלחמה?

ת: כן, יהודים שגרו שם עוד לפני המלחמה. ככה זה היה כל הדרך, עד שאנחנו הגענו. אחר-כך הגענו לווירה, שזה היום של מוזמביק, וממוזמביק הגענו למלאווי (Malawi).

ש: כל זה נסעתם ברכבת?

ת: כן, כל זה נסענו ברכבת.

ש: זה היה ברכבות?

ת: לא, זה היה ברכבת אחת.

ש: כולם ביחד, כל התשעים וכמה אנשים?

ת: כן, כולם ביחד, כל התשעים וכמה אנשים. בכל אופן באנו לשם, ומשם לקחו אותנו למקום באמצע הג'ונגל. המקום שם הוא מאוד, מאוד קטן, ובעיר יש שם, איפה שגרנו אחר-כך, קראו לזה בלמטה, היה שם מלון אחד. מה זה היה המלון? זאת הייתה דירה עם איזה שניים, שלושה חדרים, אז אי אפשר היה לאכסן שם בכלל את האנשים. בנו שם מחנה צבאי, בדיוק כמו, היו שם שני בתים, כאן היה אולם, שזה היה אולם להרצאות ולכל מיני דברים. אני זוכרת שהיה שם בר-מצווה, היה שם בית-כנסת, ובצד הזה הלכו לחדר האוכל. כל אחד קיבל חדר עם מין מרפסת אחורית, כי זה היה כנראה שם גם השירותים, אבל אני לא זוכרת. הייתה שם מרפסת שהיא הלכה כל הדרך, זה היה כמו במחנה צבאי בריטי, ומהמרפסת נכנסו לחדרים. ההורים קיבלו חדר אחד, ואחי ואני קיבלנו עוד חדר. בכל חדר היו שתי מיטות, שולחן, שני כיסאות וזהו זה.

ש: המחנה הזה היה מחוץ לבירה?

ת: המחנה הזה היה באמצע הג'ונגל, זה היה רחוק מהבירה, זה היה רחוק מכל עיר.

ש: לא היה שם שום דבר מסביב, זה היה ממש באמצע הג'ונגל?

ת: היו שם עצי אקליפטוס והיו שם קופים.

ש: אבל לא היה שם שום ישוב?

ת: לא היה שם שום דבר, הכושים גרו שם.

ש: כלומר, זה היה באמצע המדבר?

ת: לא, זה היה באמצע הג'ונגל, זה מעניין יותר. כנראה שקיבלנו את הסדינים, את השמיכות, את כל הדברים שצריכים לבית וכמובן משהו נגד יתושים, כלומר, קיבלנו כילה. שם היינו, הייתה הרצאה על מה לעשות, ומה לא לעשות. איך לשמור על הבגדים כשתולים אותם ומגהצים אותם כאשר יש שם זבובים שהם מטילים ביצים, זה יכול להיכנס לנו לעור, וצריכים להוציא את זה. מה צריכים לעשות שם בנוגע למזג אוויר, היו שם כל מיני הוראות כאלה נחמדות, שהם הסבירו לנו. אלה לא היו דברים, שהם דיברו על כך שאנחנו אסירים שם. לא היה שום גדר. אחרי כמה זמן שהיינו שם, לקחו כמה ילדים, היינו שם איזה חמישה, שישה ילדים קטנים והיו גם גדולים. את הקטנים, אני לא זוכרת אם עוד מישהי הלכה איתי, או רק אני ואחי, הכניסו אותנו למנזר. לא היה בית-ספר בסביבה, אז כדי להגיע לבית-ספר היינו צריכים לנסוע עם אוטו, וזה לקח בטח שעה ואולי יתר לנסוע באוטו. אבל, כמובן, שלאף אחד לא היה אוטו ולא היו אוטובוסים, אז באתי הביתה פעם בחודש וחצי. לא ידעתי את השפה.

ש: זאת אומרת, ההורים הסכימו?

ת: כן, כן, בטח, ההורים הסכימו.

ש: הייתם במנזר נוצרי?

ת: כן, נכון, היינו במנזר נוצרי.

ש: זה היה מנזר של גברים או של נשים?

ת: לא, זה היה מנזר של ילדים.

ש: ומי היו המטפלים?

ת: הנזירות היו המטפלות. לא ידעתי את השפה שדיברו שם, לא ידעתי אנגלית אלא רק גרמנית. נדמה לי, שהייה שם עוד מישהי איתי, וגם אחי היה איתי. כן, הייתה איתי עוד מישהי והיה איתה גם אח שלה. אבל אח שלה מיד הלך הביתה, הוא היה בן ארבע, אבל גם אחי היה בן ארבע. שם היה משטר בשקט ובשלווה, האוכל היה בזמן, היה אוכל טוב. היה שם אבוקדו, שאף פעם לא ידענו איך לאכול את זה, שקיבלתי את זה בפעם הראשונה. זה היה נורא, בגלל שזה לא היה מספיק בשל, אז היה לזה טעם של סבון. ידעתי שככה זה לא צריך להיות, אבל היינו צריכים לאכול את זה. כל פעם קיבלנו כוס מים שהיינו צריכים לשתות אותו עד הסוף, אז לקחתי את האבוקדו, ושתיתי אחרי זה מים. ככה זה היה . היו שם כל הדברים האלה שאנחנו לא הכרנו אותם. התגעגעתי, אבל לא היה נורא. לגבי אחי, היו רק כמה בנים, אולי עשרה בנים שה היו קטנים. הילד הגדול שם היה בן שמונה. היה שם אולם גדול בשביל הבנות, , מסביב היה משהו נגד היתושים. אנחנו לא סידרנו את המיטות, היו שם נזירות חדשות, שהן היו מתלמדות או עובדות, והן סידרו לנו את המיטות והכל.

ש: אלה היו נזירות מאירופה?

ת: הנזירות היו שחורות, אבל הנזירות האלה היו מצרפת, מאנגליה והייתה שם אחת אמריקאית.

ש: את אומרת שזה היה מנזר קתולי?

ת: לא היינו צריכים ללמוד תנ"ך, ולא היינו צריכים לעשות את הצלב.

ש: בדיוק עמדתי להגיד לך, שהרי אתן הייתן יהודיות, והם ידעו את זה?

ת: כן, בהחלט, הם ידעו את זה. לא היינו הולכים לכנסיה, גם לא כל הילדות הלכו לכנסיה, אלא רק ה . היו שם ילדים ממוזמביק, אלכס וסילביה, שאבא שלהם היה שגריר צרפתי, אני לא יודעת בדיוק, אבל הוא היה שגריר במוזמביק, והם למדו איתנו ביחד.

ש: מה למדתם שם?

ת: למדתי שם כמו בבית-ספר. למדנו תנ"ך מאדם וחווה.

ש: משהו ניטראלי כזה?

ת: כן, זה היה משהו ניטראלי. כשלמדו את הברית החדשה, אז אנחנו היינו הולכות לחדר. לא היו לנו בכלל בעיות. בליל שבת וביום ראשון היו סרטים כמו צ'רלי צ'פלין וכל מיני דברים . שיחקנו שם ולא היו בעיות. למדתי שם איך לתקן גרביים, ואפילו האח שלי, שהוא היה בגיל ארבע לימדו אותו. אבל אחי בהתחלה נורא, נורא התגעגע להורים, בלילה הוא היה בוכה, ואני הייתי שומעת אותו. בגלל שהחדר שלהם היה קטן יחסית והחדר שלנו היה אולם. באמצע היה חדר קטן מאוד עם מיטה אחת וארון, ששם ישנה הנזירה ששמרה עלינו בלילה. אני שמעתי את אחי בוכה בלילה וזה היה נורא בשבילי, זה היה . אחרי כמה זמן אחי קיבל חזרת, אז שלחו אותו הביתה, והוא נשאר בבית. אז ההורים שלי, אבא שלי היה במחנה, ולא עשה שום דבר. כל שבוע קיבלנו כסף מהבריטים. יום אחד עבר שם איזה יווני, הוא הגיע למחנה הזה. הוא היה בן-אדם מאוד, מאוד עשיר, שהוא בא מסלוניקי או מאיזה אי שם ביוון. הוא הביא לשם את כל האחים שלו. הם היו אנשים של דיג, כלומר, הייתה להם כבר חברה, הם לא הלכו בעצמם לעשות את הדיג, אלא הייתה להם חברה. היו להם בתים אנגלים בזמן המלחמה עם החברה וכל מיני דברים כאלה. הם היו מאוד, מאוד, מאוד נחמדים. הוא הגיע למחנה, והוא אמר שיש פה חייט. הביאו אותו לאבא שלי, והוא שאל את אבא שלי, אם הוא יכול לעשות לו חליפה? הוא אמר, שהוא שמע שהוא חייט טוב, והוא ביקש מאבא שלי שיעשה לו חליפה. אבל אבא שלי אמר לו: "אין לי מכונת תפירה, אין לי כלום". הוא אמר לאבא: "אין בעיה, אני אביא לך מכונה, אני אביא לך בדים ויש לי את הכל". הוא הביא את זה לאבא שלי, ואבא שלי התחיל לעבוד גם-כן במחנה. אחר-כך אבא שאל את ה שם, אם מותר לו לצאת? אמרו לו: "כן, מתי שאתה רוצה". בזמן שאני הייתי בבית-חולים היו לי כל מיני חוויות.

ש: באיזה בית-חולים היית? האם את חלית?

ת: כן, אני חליתי, היה לי התקף של אפנדציט, אבל לא ניתחו אותי בסוף, זה עבר, אבל הייתי שם. אבל קרה לי, שגם אצלי נכנסו התולעים לגוף. אז לקחו אותי לשם, והיו צריכים להוציא לי את זה. הוציאו אותם חיים. אז היו מגהצים את הדברים אחרי שהיו שמים את הכביסה על הדשא, כי זה מלבין את הכביסה. אז היו מגהצים את זה על הצד בפנים. יום אחד זה לא היה , הלכנו לשחק שם בחוץ על-יד הווילה הזאת, שזה היה גם-חדר חולים והיה שם גם רופא. שמו לנו שם נדנדה, והיינו הולכים לשם אחרי-הצהריים להתנדנד. עד שיום אחד הביאו לשם קופים, קופים לבנים. בהתחלה הם היו מרחוק, וכל יום הם התקרבו. הם התקרבו, עד שהם היו די קרובים, לקחנו אבנים, וזרקנו עליהם, אז הם עשו את אותו הדבר לנו, ואז אנחנו כבר לא הלכנו לשם לשחק. אבל כשהלכנו לטייל שם, היה שם מין כביש שהוביל החוצה מהמחנה הזה. היו שם עצים, ועל העצים היה משהו ששכחתי איך קוראים לזה, הם אכלו, וזרקו עלינו את הגרעינים. נזכרתי, זה היה מנגו, היו שם עצי מנגו. הם אכלו את המנגו, וזרקו עלינו את הגרעינים. אנחנו יכולנו לאסוף את המנגו שנפל שם. אבל הם שיחקו למעלה, והם לא הפריעו לנו. לילה אחד שמעתי אריה שואג, אז לא נתתי לאימא שלי ללכת לחדר שלה, היא הייתה צריכה להישאר איתי בחדר, כי כדי ללכת לחדר שלה, היא הייתה צריכה לצאת למרפסת, ואני לא רציתי להישאר לבד בחדר כשהיה אריה בחוץ. היו שם גם נחשים. אבל זה לא היה כל-כך נורא.

ש: כמה זמן היית שם במנזר?

ת: במנזר גמרתי שם עממי.

ש: כלומר, למדת שם שלוש, ארבע שנים?

ת: כן, למדתי שם שלוש, ארבע שנים. אז ההורים שלחו אותי, אבא שלי נסע לחפש בית-ספר בסונפרי.

ש: כלומר, אתם המשכתם לגור במחנה?

ת: לא, לא, אבא שלי יצא מהמחנה אחרי כמה זמן. הוא הכיר שם אישה אנגליה, שאחרי המלחמה היא קיבלה את האות ליידי, והיא לקחה את אבא שלי תחת הכנפיים שלה.

ש: הכל היה במלאווי (Malawi)?

ת: כן, הכל היה מלאווי (Malawi), אבל זה היה בעיר שקראו לה בלאקפייר. היא עזרה לאבא לחפש לו בית קטן, והיא עזרה לו לקנות כלים בשביל הבית. היא עזרה לו הרבה, הרבה, הרבה מאוד. אז כשבאתי מבית-הספר, נסעתי לבית שלנו. בינתיים היא ידעה שאני צריכה להגיע, היא לא הכירה אותי, אבל היא שלחה מיטה, שמיכות צבעוניות, שלא הכרנו דבר כזה, סדינים צבעוניים עם פרחים.

ש: זאת אומרת, באיזו שנה את מניחה שאת חזרת?

ת: זה היה אולי אחרי שלוש שנים.

ש: זאת אומרת, זה היה בערך בשנת 1945 כשעזבת את ה...

ת: המחנה?

ש: לא, במחנה הייתם אולי חודשים?

ת: כן, במחנה היינו חודשים.

ש: אבל את המשכת ללמוד במנזר?

ת: כן, אני המשכתי ללמוד במנזר זמן קצר עד שגמרתי את העממי. אז אבא שלי לקח אותי...

ש: כן, אבל בית-ספר עממי זה לא עניין של חודשים, זה עניין של שנים?

ת: לא, זה היה אולי עניין של שנה, שנתיים, כי קפצתי כיתות. מהרגע שידעתי את השפה, אחרי שלמדתי את זה, כשבאתי הביתה אחרי שלושה חודשים אני כבר דיברתי אנגלית. אז קפצתי כיתות, לא התחלתי מכיתה א'.

ש: את חושבת שהיית שם במנזר...?

ת: אני חושבת שאני הייתי אולי בת שתיים-עשרה כשעברתי לסולז'ביר בזימבבואה. לפני-כן אבא נסע לזימבבואה לחפש בית-ספר טוב בשבילי.

ש: כלומר, את עברתם בכלל ממלאווי (Malawi) לזימבבואה?

ת: לא, ההורים נשארו בבלנטה במלאווי (Malawi).

ש: ואת כשהיית בת שתיים-עשרה, כמו שאני אומר, זה היה ב-1945.

ת: לא, לא יכול להיות.

ש: תראי, את נולדת ב-1933 ועוד שתיים-עשרה שנה, זה 45'.

ת: אבל אני לא עשיתי שתיים-עשרה שנה, אני קיצרתי את הכל. אני הגעתי לזימבבואה...

ש: אבל את אומרת, שכשעזבת את המנזר היית בת שתיים-עשרה?

ת: לא, אני לא יודעת בת כמה אני הייתי. יכול להיות שאני הייתי בערך שנתיים, נגיד שנתיים אני הייתי בבית-ספר...

ש: אבל כמה שנים היית במנזר?

ת: אני לא יכולה להגיד לך, אני יודעת מתי אני עזבתי את אפריקה.

ש: עזבת את אפריקה ב-46'?

ת: כן, עזבתי את אפריקה ב-46', עד אז הייתי...

ש: אבא שלך מצא בית-ספר תיכון?

ת: כן, אבא שלי מצא בית-ספר תיכון, הוא קנה לי את המדים לבית-הספר, את הספרים, סידר לי את הכל, ואז הוא לקח אותי, כנראה שהוא לקח אותי לזימבבואה. הוא סידר שם גם-כן את המגורים בבורדינג האוז. זה לא היה בית-ספר שגרתי שם, אלא זה היה בית, ששם גרו תלמידים שבאו מרחוק, ומשם הלכו כל יום לבית-הספר.

ש: למעשה, היית רוב הזמן מחוץ לבית, כי פעם היית במנזר ופעם היית בזימבבואה?

ת: לא חשבתי על זה עד עכשיו.

ש: אני מזכיר לך?

ת: כן, אף פעם לא חשבתי על זה, בגלל שאיפה שהייתי היה לי טוב.

ש: הסתדרת טוב?

ת: כן, הסתדרתי בכל מקום.

ש: היו לך חברות?

ת: כן, בהחלט היו לי חברות.

ש: ואיך היו היחסים עם המורים?

ת: תמיד היו לי יחסים טובים עם המורים, לא קיבלתי עונשים.

ש: היו שם אנגלים?

ת: איפה בדרום אפריקה, ברודזיה? בטח שהיו שם אנגלים. יכול להיות שהיו שם גם-כן דרום אפריקאים.

ש: איך זכורה לך התקופה הזאת?

ת: בזימבבואה?

ש: איך זכורה לך התקופה הזאת באפריקה?

ת: התקופה הזאת זכורה לי כגן עדן.

ש: זאת אומרת, זה זיכרון טוב?

ת: כן, זה זיכרון טוב מאוד.

ש: למרות שהיית שם לבדך, לא הייתה ביחד עם ההורים?

ת: לא, אבל כתבתי מכתבים, וקיבלתי מכתבים. כשהייתי בזימבבואה באתי הביתה אחרי שלושה חודשים. אבא בא לבקר אותי פעם במשך הזמן.

ש: תאמרי לי, האם את נזכרת אם שמעת אי פעם באותן השנים כשהייתם באפריקה בין 41' ל-46', שמעתם על מה שהתרחש באירופה עם היהודים?

ת: כן, בטח, אז ידענו.

ש: שמעתם על מחנות, על מחנות השמדה, במיוחד שהייתה להם משפחה הכי קרובה בפולין, האם ידעתם משהו?

ת: אני חושבת שכבר ידענו, מכיוון שאימא שלי כתבה מכתבים, והיא כתבה לצלב האדום. ידענו כבר.

ש: אני לא אשאל אותך איך המידע הגיע, מכיוון שהיית ילדה.

ת: כנראה אולי גם-כן דרך הרדיו או דרך העיתון, אין לי מושג. אני ראיתי את זה אחרי המלחמה, הייתי בקולנוע בזימבבואה, נתנו שם יומן, וביקשו מילדים עד גיל מסוים לעזוב את האולם. אז הראו איך שהצבא נכנס שם למחנות, וראו את כל הזוועות. אני הצצתי גם , אז ראיתי חלק. אבל אז ראו את הזוועות.

ש: ב-1946 את חזרת לבית של ההורים?

ת: כן. הם שלחו לי מברק לבוא מיד בחזרה, בגלל שאנחנו נוסעים בחזרה לקפריסין. היו לי שם חברים ולהורים היו חברים בזימבבואה.

ש: חברים יהודים?

ת: כן, הם היו חברים יהודים. אימא שלי עברה ניתוח בזימבבואה, ואבא שלי עשה כבר קשר עם היהודים, כי שם אם אתה הולך לבית-הכנסת או משהו כזה, אז יש קשר עם היהודים. אבא יצר שם קשר גם עם הרב הספרדי וגם עם הרב האשכנזי. היו שם שני בתי-כנסת.

ש: את זוכרת שההורים היו הולכים שם לבית-הכנסת?

ת: לא, ההורים לא גרו בזימבבואה, אני הייתי בזימבבואה.

ש: כלומר, את מדברת על כך שבזימבבואה היו שני בתי-כנסת, לא איפה שההורים גרו?

ת: לא, איפה שההורים היו היה רק במחנה, אז בחגים, בראש השנה וביום כיפור, אבא שלי הלך להתפלל שם בתור חזן, כי הוא התפלל שם חלק מהתפילות ביום כיפור ובראש השנה.

ש: כלומר, אבא היה הולך למחנה להתפלל?

ת: כן. מכיוון שלא היה שם רב, חוץ מאבא שלי ידע, היה שם שוחט, והוא קרא, אבל כשאבא שלי בא...

ש: אבא ידע את כל התפילות?

ת: כן, בהחלט, אבא ידע את כל התפילות.

ש: עד כדי כך?

ת: כן, אבא למד ב'חדר'. אח של אבא קיבל בגיל שמונה-עשרה את התואר של רב. אבא בא מבית מאוד דתי.

ש: גברת באומן, איך זה קרה שב-46' אמרו להורים שלך, את יכולים לעזוב לקפריסין?

ת: כן, אמרו להורים שלי, שהם יכולים לעזוב לקפריסין.

ש: בעקבות מה זה היה?

ת: המלחמה נגמרה, אז החזירו את כולם.

ש: אבל המלחמה הסתיימה עוד שנה קודם?

ת: אחרי המלחמה הם אמרו שחוזרים, אני אפילו לא יודעת מתי זה היה בדיוק. אבא שלי עבד באפריקה, ושם הוא עבד בשביל כל הממשלה הבריטית, כי החייטים שהם היו מאוד , וכשהיה אחד , אז כמובן שהלכו אליו. באו אליו מהמושל של מלאווי (Malawi) עד השופט הראשי שם. העיקר שכולם היו צריכים לחזור, אי אפשר היה להישאר שם.

ש: חיסלו גם את המחנה שהיה שם?

ת: אנחנו לא היינו במחנה, אנחנו היינו בעיר. אבא שלי קיבל מכתב מן המושל והשופט הראשי, הוא בעצמו הביא את המכתב לאבא שלי עם בקשה שאבא שלי יישאר שם. אנשים רצו לשלם עשרת אלפים לירות סטרלינג, שזה היה המון כסף בזמנו, כדי להישאר שם, אבל לא נתנו להם. אבל לנו הוא הביא באופן מיוחד מכתב עם בקשה להישאר שם. אבא שלי לא רצה להישאר שם, אימא שלי דווקא כן רצתה. אבל בינתיים נודע לאבא שלי שנשאר לו אח ושתי אחיות אחרי מחנות ריכוז. הם היו בגרמניה, באיטליה, במילאנו, במינכן ועוד אחות . אז אבא החליט, שהוא ייסע בחזרה לקפריסין על חשבון הבריטים, שם הוא ייפגש איתם איכשהו, או שהוא ייסע לבקר אותם או משהו. הוא יראה את מה שנשאר לו מהמשפחה, ואנחנו נחזור לאפריקה. אני קיבלתי מברק לחזור הביתה, אבל אני אמרתי, שאני הולכת לזרוק את עצמי מהרכבת, כי אני לא רוצה, אני רוצה להישאר כאן. כי כל פעם היו לי בתי-ספר אחרים, כל פעם הייתי צריכה להתחיל עם חברים חדשים וזה היה לא קל. אם הייתי עוד בפנימייה אז המצב לא היה כל-כך , אבל ככה זה היה קשה מאוד. באתי לשם, אז אבא שלי אמר, שאנחנו נחזור. בינתיים היינו בקפריסין, ואבא עבד. קיבלנו כבר הודעה, שהמשפחה של אימא שלי איננה. בקפריסין הלכתי לבית-ספר.

ש: איפה גרתם בקפריסין?

ת: גרנו בניקוסיה. שם היה בית-ספר תיכון, היי סקול, אני הלכתי שם לבית-ספר, שם גמרתי את בית-הספר.

ש: כשעברתם ב-46' לקפריסין לא רציתם לעלות ישר לארץ?

ת: לא, מה פתאום.

ש: התכנית הייתה לא לעלות לארץ?

ת: לא, אנחנו רצינו לחזור לאפריקה, מה פתאום לארץ, לא היה לנו שום קשר לארץ.

ש: היה לאבא כאן אח?

ת: כן, היה לאבא כאן אח ועוד אח, אבל היה טוב באפריקה, הוא עשה שם כסף, באנו לשם עם כלום, והוא עשה שם כסף. היה שם טוב ונוח בשביל אימא, היו שם שישה אנשים שעבדו בבית. שם כל משרת שחור עושה את העבודה שלו. מי שמבשל במטבח, הוא לא מקלף, ולא מנקה. בשביל זה יש ילד קטן, שהוא עובד שם, והוא עושה את העבודות האלה. לרחוץ כלים, מה פתאום, הקוקי יעשה את זה? אין דבר כזה. היו שתיים במטבח, היה גנן, היה שומר, והיו אנשים שעבדו בבית לנקות. אבא לימד כושים לעבוד, הם עבדו יפה מאוד, והם עבדו איתו. היו לנו שם חיים של גן עדן.

ש: אז למה אתם לא חזרתם?

ת: למה לא חזרנו? מפני שהוקמה מדינת ישראל. ברגע שהקימו את מדינת ישראל אבא שלי אמר: "אני עולה ארצה!" אימא שלי השתוללה ואני גם-כן קצת. אבא אמר: "אני זוכר את האנגלים באפריקה, שהם אף פעם לא היו באנגליה, הם רק שמעו על אנגליה. הם אמרו: 'אחרי המלחמה אנחנו חוזרים הביתה'. עכשיו יש לי בית, אני הולך הביתה". הגענו לכאן בעשרים ושביעי לדצמבר.

ש: אבא החליט לעזוב את התכנית הקודמת, ולעלות ארצה?

ת: כן, אבא החליט לעזוב את התוכנית הקודמת, ולבוא ארצה.

ש: מתי זה היה?

ת: זה היה בעשרים ושביעי לדצמבר, שזה היומולדת שלי, זה היה ב-48.

ש: זה בדיוק חצי שנה לאחר הכרזת המדינה.

ת: כן, נכון.

ש: ופה התחיל פרק חדש?

ת: כן, פה התחיל פרק חדש. באו אנשים מהארץ, אחד היה תעשיין של גרביים, שהיה לו בית-חרושת ברחוב שבזי. אנחנו גרנו באפריקה בווילה, מה זה ווילה? עם שבעה חדרים. לעוזרת היו שני חדרים. זאת הייתה ווילה עם גינה ועם הכל, הראיתי לחברות שלי את הבית. הוא בא לשם אלינו עם גינה עם ענבים בגודל כזה. הוא היה לוקח ענבים לארץ, להראות איזה ענבים יש אצלנו. היו שם פירות מאחורה, היה גרז', היו תרנגולות. איזה חיים. העיקר שהוא שאל: "כמה צריכה לעלות דירה בתל-אביב עם ארבעה חדרים"? אני לא יודעת מה הוא סיפר לו ועם עזרה בבית? העיקר שבסופו של דבר אנחנו הגענו לכאן, ולא בנו כאן, לא היה לנו איפה לגור. אבא רצה להתחיל לעבוד, אבל הוא רצה לסדר את המשפחה. אז קודם כל גרנו ברחובות, נסענו ישר לרחובות לדודה שלי, ואבא הלך בינתיים לחפש דירה וחנות ליד זה. אבל הוא לא מצא. חנות הוא מצא בבן-יהודה, אבל דירה הוא לא מצא. הבן-אדם הזה, המכיר שלו, אמר לו: "תשמע, אני רואה שאתה לא יכול למצוא דירה, אם אתה רוצה, אני אתן לך שני חדרים אצלי בבית-חרושת". מחוסר ברירה הלכנו לגור שם. זה היה בלי מטבח, שירותים היו בחוץ, בלי מקלחת. הלכנו לקולנוע עדן, שם היה מקווה, ולשם היינו הולכים להתרחץ. עד שסוף סוף, זה לקח זמן, ואבא מצא דירה בחולון. רצינו לקנות שם בית, גרנו בחולון, ואחר-כך אבא המשיך לחפש דירה על-יד החנות. בסופו של דבר הם מצאו דירה ברחוב בן-יהודה 206 והחנות הייתה ב-184. אז אני גם-כן התחתנתי.

ש: מתי התחתנת?

ת: אני התחתנתי בשישה-עשר למרץ 55'.

ש: מה היה שם בעלך?

ת: שם בעלי יעקב באומן, ולבן הבכור שלי קוראים ישעיהו באומן על שם אבא שלו.

ש: לאן עברת לגור אחרי שהתחתנת?

ת: גם-כן לא מצאנו דירה. אבל כמו שאמרתי לך, בעלי עבד בחברת השילומים, והיו לו הרבה קשרים, שהוא ראה שאפשר ל דברים מגרמניה, והוא הכיר שם את הקבלנים גולדברג, שהם בנו בגבעתיים. יום אחד הם באו, והוא אמר להם, שהוא מחפש דירה. הם אמרו לו: "אתה יודע, אנחנו מתחילים עוד מעט לבנות בית, תבוא אלינו ותראה". באנו לשם. בינתיים גרנו אצל ההורים שלי, כי בעלי היה בצבא. הוא הראה לנו את הבית, שהם מתחילים לבנות, שם דירה. גם שנבוא לקנות, וגם אני באתי.

ש: מתי נולדו לך ילדים?

ת: רוני נולד ברביעי לפברואר 57'. אורי נולד בשני לנובמבר 59', ודני נולד בראשון לספטמבר 69'.

ש: הפסקה של עשר שנים?

ת: כן.

ש: בעלך המשיך לעבוד בשילומים?

ת: כשרוני נולד או כשאורי נולד הם סגרו את חברת השילומים, והציעו לו להיות נספח. מכיוון שהוא היה בצבא נספח אווירי בלונדון.

ש: מתי הוא היה נספח?

ת: הוא היה נספח צבאי או משהו כזה בלונדון.

ש: לפני שהוא התחתן?

ת: כן, לפני שהוא התחתן. כשהוא עזב את לונדון, רצו לשלוח אותו ל בתור קניין בשביל החברה. אבל זה היה בתנאי שנצטרך לגור בחוץ-לארץ. אמרתי, שאני לא עוזבת את ההורים שלי. אז רצו לשלוח אותו לבאר-שבע, אז התחילו לבנות את הכור, הוא היה צריך להיות הקניין, ורוב הזמן לשבת בשוויצריה. התנאי היה שאנחנו נגור בבאר-שבע. אמרתי, שאני לא הולכת לגור בבאר-שבע באמצע המדבר. אני לא יודעת את השפה, אני לא יודעת עברית, מפני שכשעבדתי, עבדתי באנגלית.

ש: את עבדת בארץ?

ת: כן, אני עבדתי בארץ.

ש: חוץ מהמשפחה שזה היה מספיק עבודה?

ת: לא, אני עבדתי עוד לפני זה, בגלל שבהתחלה אני ביליתי בים, זה היה עוד מהמח"ל, אז הייתה לי חברה שיכולתי לדבר איתם, מכיוון שכאן בארץ לא יכולתי לדבר אפילו עם בן-דוד שלי. הייתי מבלה על שפת הים, למעלה היה מועדון, בערב היו סרטים והיה לי טוב. אבא שלי שאל אותי: "בשביל מה את רוצה ללכת לעבוד"? לא ידעתי גם-כן מה לעשות. היינו מוזמנים לארוחת ערב והיה שם . אשתו שאלה אותי: "מה את עושה"? אמרתי לה: "שום דבר". היא שאלה אותי: "למה, את לא רוצה ללכת לעבוד אצל בעלי"? אמרתי לה: "כן". השעות היו נוחות, זה היה משמונה עד שלוש והסכמתי. הוא אמר לי לבוא אלי. כשבאתי לשם הוא ראיין אותי, וקיבל אותי, אבל זה היה בשביל . כשאני יצאתי, שכחתי לשאול משהו, אם לקחת אוכל איתי או משהו, ואני צלצלתי, אז המנהל שם אמר לי: "תראי, את לא צריכה לבוא, את לא מתאימה". אחרי חצי שעה אני לא הייתי מתאימה. אני הלכתי בחזרה, רציתי להיכנס אליו לחדר, אבל הוא לא כל-כך רצה. בסוף הוא נתן לי להיכנס לחדר שם ואמרתי לו: "צלצלתי, רציתי לדעת אם להגיע, אז העגלון הזה אמר, שאתם לא צריכים אותי פה". אני באמת התחלתי לעבוד ב , עד שהבן שלי נולד. יומיים, שלושה לפני זה, ביום שישי אני הפסקתי, ביום שני הבן שלי נולד, ואחר-כך לא הלכתי יותר. בעלי עזב את חברת השילומים, ואז הוא נכנס לפלסטיקה, שאז זה היה דבר חדש. פתחו מפעל עם סימן טוב גאנה, אני כבר לא זוכרת בדיוק, זה היה גיבור ישראל, שהוא היה כל מיני , הוא הכיר את בעלי כשהוא בא לבקש משהו, והם נורא, נורא התיידדו. הוא אמר, שהוא מסדר את המקומות, הוא מקבל . נכנס מטע בורשטיין, שני האחים, אחד פעיל ואחד לא פעיל, הם נכנסו למפעל. אז זה היה פלסטיק פשוט.

ש: למה זה היה?

ת: זה היה לפלסטיקה. מה הם עשו? הם עשו קופסאות, אמבטיות לתינוקות וכל מיני דברים.

ש: מהזמנים ההם?

ת: כן, מהזמנים ההם. הם עשו נרות, בלונים כאלה של התינוק וכל מיעי שטויות. אבל זה לא היה בשבילנו, מכיוון שלהם היה הרבה כסף, והם לא היו צריכים את המשכורת. סימן טוב הוא גם-כן רצה את המשכורת, אבל הוא קיבל פנסיה טובה מהצבא, והוא תמיד סידר דברים לאנשים, אז גם לא הייתה לו בעיה. אצלנו הייתה בעיה, כי היינו צריכים לקבל משכורת. כאן הם אמרו, שהם לא מוציאים משכורת, הם משאירים את המפעל כדי לפתח . אבל אצלנו זה לא הספיק בשביל להביא כסף הביתה בסוף שבוע שום כלום, שאני הייתי חייבת. בעלי עזב את זה, והוא פתח משהו בעצמו. זה היה גם-כן בפלסטיק, הרעיון של פלסטיק זה היה רעיון שלו. הוא פתח משהו קטן לכל מיני דברים, אבל שמו לו רגליים, ומיד זאת לא הייתה בעיה להעתיק, וזה לא כל-כך הלך. זה הלך יותר טוב או פחות טוב, זה לא הלך. בסוף הבן שלי נכנס לזה עם בעלי ביחד. כשאורי היה בצבא, הוא היה בחיל אוויר, הוא היה קצין, הוא הלך לקצונה, אז בזמן החופשי שלו, למשל בשבת הוא היה הולך ל , אבל עד חמש אחרי זה הוא הלך למפעל. הוא עזר הרבה מאוד. כשבעלי הפסיק לעבוד, הוא התחיל לנהל את מרכבים, והוא נכנס לדברים אחרי לגמרי ברמה.

ש: בעלך הלך לפנסיה?

ת: כן, בעלי הלך לפנסיה, אבל את הדברים עם המחשב והדברים האלה הוא עשה בבית. הוא היה הולך שלוש פעמים בשבוע אבל לא לכל היום. רוני עבד איתו בתור סוכן. אורי אחר-כך נכנס בתור איש טכני, הוא גמר חשמל, גמר כלכלה, הוא בחור מאוד..., הוא יודע את הכל. הוא התחיל לנהל את העסק, עכשיו הוא מנהל את העסק, והמפעל עכשיו על שמו. דני עשה את כל הלימודים לבד על חשבונו. הוא לא שיחק, הוא למד באוניברסיטה כלכלה, ובאותו הזמן הוא גם, ובעצם עוד לפני זה, הוא שיחק כדוריד באוניברסיטה, ושם נתנו לו גם-כן לצאת ללמד בבית-ספר וכאן בארזים. במשך שנה הוא הרוויח כסף. הוא מרוויח כסף. אחר-כך הוא התחיל ללמוד כלכלה, זה היה חלק של המשכורת כאילו. הוא גמר כלכלה, הוא למד באותו הזמן משפטים, אחר-כך הוא למד מנהל עסקים, והוא פתח עסק משלו.

ש: עסק למה זה?

ת: לכלכלה לעזר לפני מבחנים באוניברסיטה. הוא עשה את זה בלי עזרה של ההורים.

ש: ומה בעלך עשה?

ת: לבעלי היו אחר-כך בעיות של לב, הוא הלך לבית-חולים, הוא היה בבית-חולים, הוא עמד לצאת, בלילה הוא קיבל התקפה, ובבוקר הוא הגיע .

ש: מתי זה היה?

ת: זה היה ב .

ש: ועכשיו מה קורה איתך?

ת: אז אני הכרתי את איתן, זה היה אחרי שבעלי נפטר ו . הוא נורא אוהב את הילדים, הילדים הם מקסימים. אם צריך דבר הכי קטן, הם כבר עושים לו. עכשיו הוא היה

כדורגל, אז כל האחים באו לאורי, הבן האמצעי, גם אדמונד היה מוזמן, ואווה הבת של ברונו הזמינה אותי להצגה ביידיש כדורגל. היה שם מלא לאכול, ואתמול אורי בא ואמר , בעלי בסוף לא הלך, הוא התלבש, אבל הוא לא רצה ללכת, כי הוא לא הרגיש כל-כך טוב. הוא לא הלך. אורי אמר: "אני באופן מיוחד עשיתי לו מיץ לימון, אבל לא עם סוכרזית". טוב להם שטוב לי. יש לי ילדים מקסימים, באמת אני מודה לאלוהים כל יום ובכל יום שישי.

ש: איך את היית מגדירה את הקליטה שלך בארץ?

ת: זה היה קשה, קשה מאוד.

ש: כשהגעת לארץ, האם מישהו שאל אותך אם יש לך סיפור מיוחד?

ת: לא שאלו אותי כלום והיה לי נורא קשה. שכבתי במיטה, לא רציתי לקום, בכיתי כל הזמן. לא היו לי חברים, לא היה לי עם מי לדבר. אחר-כך כשהכרתי את אלה שבאו מחוץ-לארץ, היה לי כבר עם מי לדבר, אז התחלתי לעבוד, הלכתי לצבא ושם היה לי נורא. בגלל שביקשו ממני מחיל האוויר, הזמינו אותי, ושאלו אותי אם אני רוצה לבוא לצבא לפני הזמן? אמרתי להם, שבתנאי שאני באה אליהם. אמרתי להם: "כן ". בסוף אני באתי, נתנו לי מספר, ואמרו לי לצלצל כשאני אגיע לתל-נוף. אמרו לי שיהיה לי מספר אישי, ולקחו אותנו לתל-נוף, אבל לא נתנו לי לצלצל משם, לא נתנו לי לבוא לצד השני של חיל האוויר לצלצל. בוקר אחד אמרו לי: "אלה ואלה לעלות על המשאית, ולקחו אותנו לפרדס חנה למחנה שמונים של הנח"ל. אני הייתי עם ציפורניים כאלה ועם הליפסטיק, באתי לנח"ל בלי לדעת עברית, עם הבחורות מהקיבוצים, עם בחורות עולים חדשים, שכולם שם היו מרומניה, מפולניה ומכל העולם. נתנו לנו מדים שלא היו מתאימים לי בכלל, בלי סמל ובלי כלום. זה היה גם מחנה של בחורים וגם של בחורות באוהלים. בערב היינו צריכים ללכת, לקחו אותנו לאולם. שמו שם את השולחנות בצד, ומישהו עם כיפה או עם אקורדיון הצליחו לשיר. אני הסתכלתי וזה היה נורא.

צד רביעי:

ש: תראי בבקשה, את סיפרת את כל תולדות החיים שלך. התמקדת בתקופה הכי קשה בדנציג (Danzig), הנסיעה, השיט לארץ-ישראל ב'אטלנטיק', וסיפרת גם על , כל התקופה הקשה הזאת. אם אני אשאל אותך, מה היה בשבילך הרגע הכי קשה מאותה תקופה, או האירוע הכי קשה שנחרת בזיכרונך?

ת: הדבר הכי גרוע, אני לא יודעת, כשאבא שלי נפטר.

ש: זה היה כבר בארץ?

ת: כן, זה כבר היה בארץ. לפני שבאתי ארצה?

ש: כן, בתקופת המלחמה.

ת: כשבאו להרביץ לאבא שלי. אני לא זוכרת שום דבר רע כשהייתי בדנציג (Danzig).

ש: כל אותם האירועים שאת עברת, שסיפרת על הילדות שלך, ואחרי זה כשהיית כמה שנים לבד בלי ההורים, כשאת למדת במנזר ואחרי זה במקום אחר ובעיר אחרת, האם כל הדברים האלה השפיעו באיזשהו אופן על הדרך שבה את חינכת את הבנים שלך?

ת: תראה, אני חושבת שאני חלק יקית וחלק עם חינוך האנגלי. החינוך האנגלי זה עושה את הבן-אדם , לא תוסס. אני בכלל לא תוססת. כשאני אומרת, אני כל-כך מקנאה באנשים שהם תוססים, בחברות שלי, שהם יכולים להתרגש ולצעוק. אצלי זה לא יכול לקרות. בפנים אני לא כל-כך קרה כמו שאני עושה אולי את הרושם. אני רואה שתמיד היה לי את הראש במקום, כי אחרת אנחנו לא היינו חיים אחרי מה שקרה לאוניה ל'פטריה'. חלק זה של האופי, וחלק זה שלמדתי. כשאבא שלי בא לבקר אותי במנזר, הוא אמר: "זה כמו ב כל-כך ". כשאני התחתנתי, וגרנו אצל ההורים שלי, או גם לפני זה כשבאתי הביתה, וההורים ישנו, הורדתי נעליים בחוץ, לא נכנסתי עם נעליים. גם בעלי עשה את זה כשגרנו עם ההורים. לא הדלקנו את האור, כדי לא להעיר אותם. זה בא מהחינוך שקיבלתי כל החיים.

ש: יוצא לך לפעמים לחלום על אותן השנים שעליהן את סיפרת?

ת: זה קשה לשים את הכל, את הילדים ואת הכל בצד. תראה, באפריקה הייתה לי תקופה טובה וגם בקפריסין. היה לי טוב יותר ממה שהיה לי בארץ . בגלל שאיכשהו אני מרגישה כאילו, תראה, אני לא נולדתי כאן. אני אוהבת את הארץ. אני יכולה להתרגז, שזה לא בסדר וזה לא בסדר, אבל כשאני חוזרת הביתה או לארץ, אני בוכה באווירון רק כשאני מגיעה. כמה שאני כועסת כאן על הכל וזה לא טוב לי כאן. כשבאתי לכאן לא היה לי אף אחד והייתי כל-כך אומללה. מה שהיה לי טוב, שלא היו לי בעיות, כשהייתי באפריקה היה לי את הכל, לא היה חסר לי שום דבר. בקפריסין חייתי בגן עדן. גם עכשיו טוב לי, אני לא אומרת שלא טוב לי.

ש: שאלתי אותך, האם את חולמת מידי פעם על אותן השנים. האם יש איזשהו חלום, שהיית עוד רוצה שהוא יתגשם?

ת: לא. תראה, יש לי ילדים כל-כך טובים, שאני לא חושבת שיכולים להיות טובים יותר. יש לי נכדים, שחלק הם בסדר והקטנים הם מקסימים.

ש: למה את מתגעגעת למעשה?

ת: אני מתגעגעת למשפחה שלי.

ש: להורים?

ת: ל .

ש: תראי, החיים בדרך כלל הם אוסף של חוויות, אם אפשר היה לגלגל אחורה את השנים, איפה הייתה עוצרת?

ת: אני לא יודעת, אף פעם לא חשבתי על זה. אני לא יודעת, אני לא יכולה לתת תשובה, בגלל שאני אף פעם לא חושבת על דבר כזה. אני יכולה לחשוב על הזמנים באפריקה, ואני מספרת לחברות על קפריסין. אני נורא רוצה לנסוע לשם, אבל אני יודעת שאחרי, כלומר, אני הייתי שם בקפריסין, אבל עכשיו אם אני אבוא לשם בית-הספר כבר לא יהיה כמו שזה היה, גם יהיה שם. הבית שלנו, בטח כבר בנו איזה בית גדול שם. אז אם אני אחזור לשם, זה יהיה עולם אחר. כמה שאני רוצה לחזור ולראות, כשאני רואה בטלוויזיה אני מתגעגעת, אבל אני מפחדת. לפולניה אני לא מוכנה לנסוע בשום פנים ואופן. אבל עכשיו היה מתחשק לי לנסוע לדנציג (Danzig), בגלל שיש לי את הכתובות של הבתים ששם גרנו. זה רק לפני שבוע קרה, שמישהו שאל אותי: "את בטח פולנייה"? אמרתי: "ההורים שלי". הוא שאל אותי: "אז מאיפה את"? אמרתי: "אני מדנציג (Danzig)". הוא אמר: "מה מדנציג (Danzig)"? הוא כל-כך התפלא והוא שאל אותי: "את היית שם? אני הייתי שם, זה כל-כך מקסים". הוא אמר: "זה בחזרה כמו שזה היה". אמרתי לו: "לא, לא הייתי שם". אני לא יכולה , כי אני מרגישה שאני הולכת שם על דם. אבל פתאום קיבלתי חשק לנסוע לדנציג (Danzig), כי זה לא פולניה בשבילי.

ש: מה הוא היום הכי מאושר בשבילך?

ת: אני חושבת שכאשר נולדו לי הנכדות. כשנולדה לי הנכדה הראשונה, נטלי, והבן שלי הגיע בגלל שהאסימון נפל לו בבית-חולים, ולא היה קשר, אז הוא בא ואמר לי. הוא אמר לי: "חבל שלא יכולתי לצלם אותך, את קפצת עד התקרה". הייתי מה זה מאושרת, כל-כך רציתי תמיד בת, אבל לא היה לי, אז עכשיו יש לי פיצוי, יש לי חמש נכדות.

ש: הרבה נחת.

ת: אני חושבת שזה היה היום הכי מאושר בחיים שלי.

ש: מאז תום המלחמה עברו כשישים וחמש שנה, ואת עם הסיפור שלך, מה היית אומרת היום, מה היית רוצה לומר היום לבנים שלך, לנכדים שלך ואולי לכולם?

ת: אני רוצה לומר להם, שהיה לי מזל. שלאבא שלי היה דעות נכונות. אני לא יודעת איך להסביר את זה, זה היה עניין של הרגשה, מזל, גורל.

ש: מזל, גורל, אולי זה שאת ניצלת?

ת: נכון, שאנחנו כולנו ניצלנו.

ש: את ניצלת, למרות שזרקו אותך למים בנמל חיפה, ומישהו בא עם איזו סירה של דייגים.

ת: הוא ראה שהוא בא, והוציא אותי. אב אני חושבת שזה הכל היו ניסים.

ש: אנחנו מתקרבים לסוף. תאמרי לי, כיום מה משמח אותך?

ת: כשאני רואה את הנכדות. הילדים מאוד, מאוד משמחים אותי, לא רק בגלל שהם טובים, אלא הם גם גרים על ידי. הם ממש גרים על ידי, ואני רואה אותם הרבה מאוד, לפחות פעם בשבוע. מה עוד אני יכולה לבקש?

ש: לבסוף, תאמרי לי האם את רוצה אולי עוד להוסיף משהו, לומר, להגיד. אולי יש דבר שאני לא שאלתי אותך?

ת: אולי . אני מקווה שהנכדות שלי יראו את הסרט, זה מה שאני הייתי רוצה, שסוף סוף הן תכרנה אותי. אני חושבת שהם לא מכירים אותי, כי אף פעם הם לא שמעו שום דבר.

ש: אם כך, אני רוצה להודות לך על הראיון שהענקת לנו. אני רוצה לאכל לך בריאות טובה, רוב נחת מהמשפחה, ושוב תודה רבה לך.

ת: תודה. אני רוצה להגיד תודה רבה לאווה על הראיון הזה, שהיא סידרה את זה. היא דיברה עם אבא שלה, עם ברונו, והוא סידר את זה כל-כך מהר, שאין לי מילים בשבילו. בכלל הוא בן-אדם מקסים, והיא גם-כן כל-כך מקסימה, אני מאוד אוהבת אותה.

ש: תודה רבה.

ת: תודה רבה לך.

ש: ברונו זה מדובר על מר לנצברג, שהוא טלפן אלי.

ת: אווה זאת הבת שלו.

ש: שוב תודה רבה לך.