Yad Vashem logo

Testimony of Rina (Schnitzer) Feinmesser, born in Krakow, Poland, 1937, regarding her experiences in hiding and while using a false identity

Testimony
היום יום שני. כ"ה אלול תשס"ט. 14 בספטמבר 2009.
אנו מראיינים מטעם יד ושם את הגברת
רינה פיינמסר. בביתה בקיבוץ מזרע.
הגרת. הגברת פיינמסר היא ילידת העיר קרקוב.
1937. מראיין יגאל וילפנד.
מכיוון שרינה הייתה פעוטה בעת שפרצה המלחמה.
ובעת שהועברה לדודתה בוורשה.
יהיה הראיון מבוסס על דברים ששמעה
וליקטה במשך השנים. ועל רסיסי זיכרונות.
רינה. איך קראו לך בילדות?
אה. אני נולדתי תחת השם אירקה.
אירנה. אירנה שניצר. זה היה שמי.
ומה את יודעת על משפחתך?
אהה. מה שאני יודעת על משפחתי.
זה שהייתה לי אחות גדולה ממני במספר שנים.
אני לא יודעת בכמה שנים.
שקראו לה טושה. טושקה.
אהה. אני יודעת שלאבא שלי קראו רומן. אברהם.
לאמא שלי קראו רוז'ה. שושנה.
ו. וזה הכל.
זה מה שאני יודעת על משפחתי.
את יודעת מה. מה הם עשו. ההורים?
לא. אני ב. בדיעבד. עם השנים.
כשהתחלתי להתחקות אחרי השורשים שלי.
אז. אה. נודע לי שאבא שלי.
הוא היה. אממ. איזשהו איש. אה. ש.
שהוא עסק משהו בתחום הטכני בתחנת רכבת בקרקוב.
אני לא יודעת בדיוק.
אה. איזה מקצוע זה היה.
אבל זה היה מקצוע שהיו צריכים. אה. ללמוד אותו.
ואמא שלי. אני לא יודעת מה.
במה היא עס.
עסקה. אם בכלל.
מ-המ. ומה. את יודעת מה. מה קרה? איך?
האמת היא שאני לא יודעת מה קרה.
אני זוכרת את עצמי בערך מגיל. אה.
הכל זה ככה הערכות. אה.
יכול להיות שהייתי בת 5.
שההורים שלי מסרו אותי לדודתי.
אחות אמי. כי היא.
אה. היה לה מראה ארי.
והיא חיה בוורשה. והם כנראה הבינו שעל מנת.
אה. להציל אותי. זאת.
אה. אפשרות שאני אהיה איתה.
ואני זוכרת מעט מאוד מהשהות שלי איתה בוורשה.
היא הייתה. בעלה. אה.
כמעט ולא היה בבית. הוא. אה.
עבד במכרות פחם. והעוצר היה מאוד מוקדם.
אז הרבה פעמים הוא לא היה מספיק להגיע הביתה.
אבל היה לה בן שאותו אני זוכרת וזכרתי. תמיד זכרתי אותו.
קראו לו יורק. ו.
איך קוראים לה?
לדודה?
כן.
אני לא. אני לא זוכרת.
אני לא זוכרת איך קראו לדודה.
אבל לו. ל.
לדוד. לאבא שלו קראו ברונו.
ולו קראו יורק. והוא היה גם כן.
ת. הוא כנראה היה בערך בגיל של אחותי.
הוא היה גדול ממני במספר שנים.
בן 10 בערך?
כן. כן. ו.
למה את זוכרת אותו? מה.
אני לא יודעת. מעניין שאני לא יודעת.
יכול להיות. אני סיפרתי את זה לילדים שלי.
שעד היום אני זוכרת.
אהה. דבר מאוד. אה.
שטותי כזה. שהייתי מקניטה אותו.
אני הייתי הקטנה והוא היה הגדול.
הוא כנראה מאוד קינא בזה שפתאום הופיעה לו מתחרה בבית.
ו. אז כנראה שהיינו מתקוטטים או משהו כזה.
ואז הייתי אומרת לו בפולנית.
מה היית אומרת לו?
הייתי אומרת לו: " [משובש] (פולנית)."
מה זה?
התרגום הוא. יורק. מלפפון. אה. נקניק וחבל.
אה. [משובש] (פולנית).
הנקניק ברח ויורק הלך לגיהנום. זה התרגום.
וכשכבר לא זכרתי בכלל פולנית.
ואת זה זכרת?
כן. את השיר הזה זכרתי.
וזה. הרבה פעמים חשבתי לעצמי ככה.
ביני לביני. הרבה פעמים חשבתי שהזיכרון זה דבר מאוד מוזר.
שהמון דברים שהם משמעותיים בחיים וזה.
לא זכרתי. אבל את השיר הזה.
הכאילו טיפשי. זכרתי אותו.
איך.
וגם את ה. וגם הבנתי.
הבנתי את כל מה ששרתי לו.
איך הוא היה מגיב עליו?
הוא היה מאוד. אה.
כועס. ואמא שלו הייתה הרבה פעמים. את זה אני זוכרת.
הייתה מענישה אותו. והייתה
מכניסה אותו לחדר אחר וסוגרת את הדלת.
עד שהוא יידע להתנהג.
ואל. ואליך איך היא התנהגה?
אליי היא התנהגה מאוד יפה.
בכלל אני חושבת שלאורך כל השנים שעברתי.
ועברתי המון המון תחנות.
מה שאני זוכרת זה תמיד את היחס היפה שזכיתי לו.
היא חיבקה.
שאהבו אותי.
היא חיבקה אותך?
כן.
מה עוד את זוכרת ממנה?
אהה. אני ז. לא זוכרת הרבה.
אבל מה שאני זוכרת ממנה.
זה שהיא העבירה אותי לפולנים.
בואי. עוד רגע אני אתעכב על ה. את אומרת.
את בוורשה כנראה ב. באזור של 1942.
כן.
בערך.
כן.
איך. את שומעת.
אה. יריות. חיפושים. מה קורה?
אני לא. זה אני ממש לא זוכרת.
אני גם לא זוכרת.
אני פגשתי את בן דודי הזה.
את יורק. פגשתי אותו פה בישראל.
אחרי הרבה הרבה שנים?
אח. אחרי. כן. ודאי. כשכבר הייתי.
אה. נערה בת. אה. 15 לפחות.
והוא. אה. הסתבר שהוא שירת ברמת דוד.
בצבא קבע. בתור טכנאי אווירונים.
אה-הא.
ונודע לו. כנראה שהוא גם כן חיפש. אה.
משפחה. ונודע לו שאני במזרע. והוא הגיע הנה.
אז הוא סיפר לי שאמא שלו.
לפני שהיא מסרה אותי למשפחה הפולניה.
היא העבירה אותי למנזר.
אבל אני. את. את השהות שלי במנזר.
ואת כל התקופה הזאת פשוט לא זוכרת באופן מוחלט.
פשוט לא זוכרת.
אילולא הוא היה מספר לי את זה.
בכלל לא הייתי יודעת.
והדבר היחידי שאני זוכרת.
וזה מתקשר לי עם מנזר.
שכשהיא. הדודה שלי.
מדי פעם כנראה הייתה מבקרת אותי שם.
ומה שהיא התרשמה.
ששמה לא טוב לי.
ששמה אני רעבה. וששמה לא טוב לי.
ואז היא הוציאה אותי משם.
ואחרי שהיא הוציאה אותי משם.
היא החליטה להעביר אותי למשפחה פולניה. ו. ו. ב.
אז. אה. אז כשאת אומרת.
אה. אנחנו נגיע אליה.
כן. אבל ה.
כמובן המשפחה. כשאת אומרת שהיית רעבה.
את יכולה לתאר את זה?
לא. הדבר היחידי ש.
שאני כאילו מתרגמת לעצמי שהייתי רעבה. זה שכש.
אה. בתחנת הרכבת פגשה אותי המשפחה הזאת.
הפולנית. הם אמרו לי.
זה אני זוכרת. שיש לי בטן נפוחה.
וזה מרעב. זה אני זוכרת.
אני לא זוכרת את תחושת הרעב כי.
כי שום דבר מהמנזר אני לא זוכרת.
ולפני זה. כשהיית אצל הדודה.
אז אני גם כן לא.
אז הייתה בעיה של רעב?
לא זוכרת. לא זוכרת.
לא זוכרת בכלל את הנושא של התנאים.
ואם היה לי קר. אם היה לי חם.
אם התגעגעתי. אם בכיתי.
אם. אה. שום דבר.
את לא זוכרת שום דבר ש.
שמביאים אותך לשם. ש.
לא. לא.
רק את הסיטואציה שהייתי שם.
שהיית שם. ואת זוכרת את יורק?
כן.
ואת זוכרת שאבא. שאבי המשפחה עבד
במכרות פחם והיה מגיע לפעמים מאוחר או בכלל לא?
נכון.
כי היה עוצר?
נכון.
אז היו שמה הדודה.
בעלה ו. ויורק.
נכון.
היית אומרת שאת היית שם איזה תקופה.
לא תקופה ארוכה.
קצרה.
כן.
עוד משהו משם את זוכרת?
לא. אבל. אה. אני מת.
כשמביאים אותך לרכבת?
כן. את זה אני זוכרת.
את זה אני זוכרת.
תתארי מה. מה קורה שם?
שהדודה שלי הביאה אותי לתחנת הרכבת.
והיא קנתה לי סבא מקל.
עם סוכריות קטנות כאלה.
אני זוכרת את זה.
ואני זוכרת את הפגישה עם אישה שבאה לקחת אותי.
לא ידעתי מי זאת האישה.
אה. כמובן ש.
איך. איך. איך. אה.
איך זה התרחש. ה. המעבר הזה?
אה. אני לא זוכרת את זה. ואני רק בתור.
אהה. אישה מבוגרת.
כשהרבה חשבתי על העבר שלי.
ועל מה שעברתי ועל. אה.
על מה ש.
כאילו. הייתי צריכה לקבל
כדבר מובן מאליו שזאת הייתה הילדות שלי.
אממ. הרבה פעמים חשבתי על זה שאנחנו
בתור הורים כל כך. אה. מייחסים חשיבות.
אם. אה. הילד שלנו נמצא עם דמות שהוא כבר מכיר.
שהוא כבר התרגל אליה. ש.
שאנחנו בטוחים שיש. אה.
לא יאונה לו שום דבר רע.
וש. ושלא תהיה לו.
לא תהיינו. אה. לא תי.
לא יהיו לו שום טראומות.
וכל הדברים האלה. כאילו.
אני. אה. אף אחד לא שאל אותי: "זה יהיה לך טוב.
זה יהיה לך רע. זה יהיה. אה.
זה. איך זה ישפיע עלייך?
מה." אה. זאת הייתה מין מציאות
שהמבוגרים עשו מה שהם
קיוו שזה יציל את החיים שלי.
וזה היה הדבר החשוב.
איך. אה. כאילו. איך אני אצא מזה?
זה בכלל. אה. אני לא חושבת שזה
בכלל העסיק את מישהו. העיקר שאני אנצל.
ואני כנראה גם כן. אה.
התרגלתי למציאות כזאת. שכמו חבילה.
מעבירים אותי מההורים לדודה.
ושבטח לא הכרתי אותה מי יודע כמה. מהדודה לפולנים.
אה. זה לא חשוב. הכרת אותם.
לא הכרת אותם. אה.
הם ידעו אם הם יהיו טובים אליי.
אם הם לא יהיו טובים אליי.
מה שאני יודעת.
שהבטיחו להם תשלום עבור האחזקה שלי.
הדוד שלי היה משלם להם אחת לאיזשהו זמן. אה.
כסף. הם היו נוסעות לוורשה ומקבלות את הכסף.
מי זה הם?
אממ. אני. כל החיים שלי זכרתי 2 נשים.
שהייתי אצל 2 נשים.
שאני לא ידעתי אף פעם מה הן היו אחת לשנייה.
מה הייתה הקרבה ביניהם.
וזכרתי איש מבוגר בבית הזה.
איפה שאני ח. הייתי. ו.
איש מבוגר שהוא מה?
לא ידעתי. לא ידעתי כלום.
זכרתי 2 נשים פולני.
את השמות שלהם את יודעת?
לא. לא ידעתי לא את השמות ולא מה הם היו אחד לשני.
זכרתי 2 נשים.
שאילו הייתי פוגשת אותם.
ודאי שלא הייתי מכירה אותם.
כי לא זכרתי קלסר.
קלסטר פנים. לא זכרתי.
מ-המ.
זכרתי שהיו 2 נשים.
אחת מהן הביאה אותי לכפר.
זכרתי שכשהגעתי לכפר.
הכפר זה בלזץ?
בלזץ. כן.
שהוא. את יודעת. אה.
היום את יודעת איזה מרחק הוא מוורשה?
לא.
מ-המ.
אני לא יודעת.
אה. אז את אומרת מביאים אותך לכפר.
את זוכרת. את זוכרת איך.
אבל. אבל. אה. נסעתי ברכבת.
את נוסעת ברכבת.
כן.
עם 2 הנשים או רק אחת מהן?
לא. עם אחת מהן.
וזכרתי שכשהלכתי איתה ברחוב.
אז הציצו בחלונות. אנשים הציצו מ.
ה. הכפריים הציצו בחלונות.
וזכרתי שהייתי לבושה כמו ילדה עירונית.
עם סרט בשיער ועם שמלה יפה.
והייתי ככה. הייתי מטופחת. הייתי בהחלט מטופחת.
ואת. את אומרת הם מציצים.
ואת מרגישה כאילו. אה.
מסתכלים עלייך באיזה מבט מיוחד או?
לא. אני. בלי לתת לעצמי דין בחשבון.
באיזה מבט או מה מבט.
אבל אני זוכרת את זה שהסתכלו בח.
הציצו בחלונות. למסע הזה שאני צעדתי עם האישה הזאת.
והאישה הזאת נותנת לך יד?
זה אני לא זוכרת.
לא זוכרת?
לא.
את הולכת על ידה [משובש].
כן.
ולאן אתן מגיעות?
אה. זה. אני לא יכולה
לספר לך את זה כמו סיפור שאנחנו מקריאים מספר.
כאילו יש לזה המשך.
ועוד המשך ועוד המשך.
זהו. אנחנו לא מגיעות.
אני זוכרת קטעים קטעים.
אני זוכרת את הקטע הזה
שאנחנו הולכות ואנשים מסתכלים בחלונות.
אחר כך. לגמרי לחוד.
אני זוכרת את הבית.
כן. תארי את הבית.
הבית. אה. הייתה כניסה.
מה שאני זוכרת. הייתה כניסה.
ה. בכניסה.
ישר בכניסה זה היה המטבח.
כיריים גדולים. אה. סירים. דליים על הכיריים.
מול הכניסה. ממש מול.
הייתה עוד דלת.
הדלת הזאת נפתחה לכיוון החצר. לכיוון של המשק.
אה. שמה היו חזירים. היו תרנגולות.
היה הרבה בוץ טובעני כזה.
זה מה שזכור לי.
ובצד שמאל של הכיריים היה חדר.
ובחדר הזה אני ישנתי.
וגם הסבא הזה ישן בחדר הזה.
ומה שאני עוד זוכרת מהחדר הזה.
אני זוכרת. אממ. מין. אה.
תנור לבנים שהיה בנוי ככה עד התקרה.
והיו מסיקים אותו עם עצים.
ולפעמים הייתי.
אני זוכרת שהפולניה הייתה לפעמים שמה את השמיכה
ככה על התנור.
ומכסה אותי עם השמיכה החמה.
מ-המ.
זה מה שאני זוכרת.
אני זוכרת גם שהייתי מתפללת לפני השינה.
מתפללת בבוקר. הייתי.
את זוכרת את התפילה?
לא. לא.
היית מתפללת לנוצרים?
בוודאי. למריה.
למריה. גם הם היו מתפללים?
אה. זה אני לא זוכרת.
אני זוכרת שהייתי הולכת לכנסייה כל יום ראשון.
עם מי היית הולכת?
המעניין הוא שאני זוכרת שהייתי הולכת לכנסייה.
ואני לא זוכרת את האנשים שסובבו אותי.
ואת הכנסייה את זוכרת?
אה. כמעט ולא.
אני זוכרת את המעמד הזה ששמים את הלחם.
אה. קד. לחם קודש הזה על הלשון.
כן.
את הסיטואציה הזאת אני זוכרת.
ומה שאני עוד זוכרת. שפעם אחת. אה.
הלבישו אותי יפה. ולקחו אותי לכנסייה.
ועשו לי הטבלה. הטבילו אותי.
אני זוכרת איך זה היה?
אני לא כל כך זוכרת את התהליך.
אבל אני זוכרת שהיו אנשים שהיו יותר מ.
ה. מ-2 הנשים האלה.
היו שם מספר אנשים. ו.
מי עושה את הטקס?
כומר.
את זוכרת אותו?
אה. אני לא זוכרת את תווי פניו או משהו כזה.
אני זוכרת דמות עם התלבושת.
ואת יכולה לתאר מה את מרגישה?
אה. אני לא יכולה לתאר מה אני מרגישה.
אבל אני יכולה להגיד שהדבר
הזה הוא בהחלט מאוד מאוד השפיע על המשך החיים שלי.
זה מאוד העסיק אותי.
הדבר הזה. הוא מאוד מאוד העסיק אותי.
אני הרבה פעמים חשבתי שאני אולי לא יהודיה בגלל זה.
והרבה פעמים גם חשבתי שאני לא אספר את זה לאף אחד.
שזה יהיה הסוד רק שלי.
כי אם אני לא אספר.
אז מי עוד יכול לספ?
מי עוד יכול להתחקות על מה שקרה לי?
על מה שעשו לי?
אף אחד לא. כי רק אני יודעת את זה. ו. ה.
יתר האנשים שיודעים את זה.
הם לא איתי. הם שייכים לעבר.
ואני בכלל לא האמנתי.
אף פעם. שכל מה שקרה לי.
ואנשים שהיו איתי כשהייתי ילדה.
שאני אי פעם אפגוש אותם או אתקל בהם בחיים הנוכחיים שלי.
זה בדיעבד. אבל ה. אה.
כן. זה בדיעבד.
אבל השאלה אם שמה. במעמד הזה.
לא.
אם יש לך איזה רגש?
בשום אופן לא. לא.
אז זאת אומרת. כאילו את.
אה. זורמת עם זה.
נכון. אני פסיבית. נכון. נכון.
[משובש] אפשר להגיד: "אני ילדה קטנה."
נכון. נכון מאוד.
הדבר. אני פעם
אחת זוכרת שקיבלתי איזשהו התקף כעס מאוד גדול.
שאמרתי שאני לא רוצה להיות יהודיה.
אני לא רוצה להיות יהודייה.
וזה בגלל שכל פעם שהופיעו בכפר גרמנים.
ולפעמים הם היו מופיעים. אה. ממש ככה.
אה. במפתיע. בלי שמישהו.
אה. ידע מראש שהם יופיעו.
והיו פשוט מ.
מתמקמים בבתים של הכפריים האלה.
אה. פורסים שמיכות ו.
ש. מעבירים לילה.
אז. אה. כשהם היו מספיקים.
הם היו מחביאים אותי.
עכשיו. מה שאני זוכרת.
שהיו מחביאים אותי במתבן. ביער.
זה מה שאני זוכרת.
כי אחר כך כשעשינו את המסע ו. והיינו בכפר.
אז המשפחה. הם הראו לי גם. אהה. מין.
אה. מרתף של תפוחי אדמה ודברים כאלה.
שהם היו שומרים שם. ש.
בתוך הבית?
בחוץ.
אה-הא.
שהיא. היא סיפרה לי.
המריה. שהיא קוראת ל.
היא קוראת לעצמה שהיא אחותי.
היא אמרה: "פה היינו מחביאים אותך ואת מאוד פחדת.
אז הרבה פעמים אני הייתי נכנסת איתך למחבוא הזה.
כי היה שם חושך."
אבל את זה אני לא זוכרת. זה.
היא הייתה ילדה אז?
היא הייתה. אני בכלל לא זוכ. עד ש.
עד שהמשפחה הזאת עלתה על עקבותיי לפני. אה. כ-5 שנים.
מ-המ.
אה. לא זכרתי שזאת הייתה משפחה עם אבא.
ואמא ו-3 ילדים.
ו-2 הנשים האלה. כל מה שזכרתי זה את 2 הנשים.
את זכרת את 2 הנשים ואת הסבא?
כן. כן.
עכשיו. אה.
והיא אומרת שהיא הייתה הולכת ומתחבאת איתך שלא תפחדי.
כן. כן. כן.
אבל לפעמים הי. הייתה גם.
היו סיטואציות שלא הספקתי להתחבא.
שהם לא הספיקו להחביא אותי.
מ-המ.
ואז הייתי מעבירה את הלילה יחד עם כולם.
עם הגרמנים. ועם המשפחה ועם כולם.
הגרמנים היו נכנסים לבית וישנים בו גם?
נכון. כן.
ומה את זוכרת מהם?
ואני זוכרת פעם אחת.
שהיה איזה גרמני שהושיב אותי על הב.
על הברכיים שלו. והוא ממש.
אה. ככה צ'יפצ'פ איתי. פינק אותי.
כן.
ובדיעבד אני.
הייתה לי איזשהי חשיבה שהוא חשד שאני לא שייכת למשפחה הזאת.
אבל הוא לא עשה עם זה שום דבר.
מ-המ.
כי הרבה פעמים היו אומרים
לי הפולנים: "למה את נולדת כל כך שחורה?"
איך הם היו נראים?
הם היו גויים. בלונדינים.
בהירי שיער. בהירי עור.
לי היה שיער כהה. ואני שחומה.
מ-המ.
ו. ב. על ידם זה עוד יותר בלט.
ובכלל כנראה. זה לא סתם.
כי כשכבר הייתי בחברת ילדים בלשו.
אף אחד לא קרא לי אירקה.
קראו לי ציגנקה. וציגנקה זה צועניה.
אה-הא.
זאת אומרת שהצבע עור שלי.
שהיית ניראת כצועניה.
כן. שזה בהחלט בלט.
וככה אני גם. אה.
בזמנו אני. זה דברים שאף אחד לא אמר לי.
זו תחושה. שאני זוכרת את התחושה הזאת.
שהאיש הזה. הגרמני הזה.
הוא פשוט העלים עין.
אולי הוא ראה בך. אה.
אם יש לפעמים גם אצלם דברים אנושיים כמו.
אולי הבת שלו. ו. ו.
אולי.
כן. א. א.
את אז ידעת משהו שאת.
אה. יהודיה. כשאת אומרת שאת לא ביקשת?
כן. אני.
מה. מה ידעת?
אני ראיתי. מה ראיתי?
ראיתי שאות. שכש.
אהה. באים הגרמנים.
אני צריכה להתחבא. ואני תמיד צריכה להתחבא.
ואני. וגם לא שלחו אותי לבית ספר.
ואני ח. אני הרגשתי שאני חיה אחרת.
את זוכרת את הסדר יום שלך שם.
אם אפשר להגיד סדר יום?
ממש לא. ממש אני לא זוכרת את הסדר יום שלי.
חוץ משאני זוכרת שלפעמים היינו כמה ילדות משחקות קלאס.
ככה על יד הבית.
מי זה הילדות האלה?
אה. שכנים. אבל. אה.
זה ממש. כמו שאומרים.
רסיסי זיכרונות. זה לא ממש ממש זיכרון כזה.
האוכל שמה?
אה. האוכל. אני כנראה לא הייתי רעבה ממש.
אה. היה מחסור. אה.
ללא ספק. אבל. אה.
היינו. מה שאני זוכרת מהאוכל.
אני זוכרת שאכלנו המון לחם.
לחם שהיו מורחים את ה.
את הקשה של הלחם היו מורחים בשום.
אה. עכשיו. זה היה משק חקלאי.
אז בכל זאת היה. אה. חלב וביצים.
ואני זוכרת. אה. שלפעמים בימי ראשון היו עושים. אה.
הם היו עושים כיסונים.
היו שמים את זה על השולחן בקערה גדולה.
אה-הא.
וכל אחד היה ככה לוקח כיסון.
ובקערה השנייה הייתה שמנת.
היו טובלים בשמנת את הכיסון. ואוכלים.
אממ. מה שעוד אני זוכרת.
זה שעשו ס. אה. מ.
עשו תרד מסרפד. בישלו תרד מסרפד.
כן.
כי אני זוכרת שהיינו צריכים לקטוף את הסרפד.
והסרפד נורא בוער.
ושורף וזה. היה צריך להיזהר ש.
לקטוף ככה שזה. מה שפחות ישרוף.
ומרקים היו שם?
אהה.
הבורשט המפורסם?
אה. זה אני דווקא לא זוכרת.
זה אני דווקא לא זוכרת.
ואני כן זוכרת שהם היו מבשלים דלעת.
ואני לא אהבתי דלעת.
אף פעם לא אהבתי דלעת.
אז הכריחו אותך לאכול?
זה אני לא כל כך זוכרת אם הכריחו אותי. אבל. אה.
אבל אז הרגשת. היית במצב יותר טוב מ.
שהם אמרו לך בהתחלה שאת.
אה. נפוחה. ו?
תראה. אה. אני לא יכולה להגיד
שאני בכלל השוויתי משהו. אני לא השוויתי.
מה שאני זוכרת זה נתון. וזהו.
היו שמה חגים?
לא זוכרת. לא זוכרת חגים.
לא זוכרת שמחות. לא זוכרת חתונות. לא זוכרת אבל.
אה. הדבר היחידי שאני זוכרת.
זה כשנגמרה המלחמה והרוסים נכנסו.
זה אני זוכרת מאוד מאוד.
כי כשהרוסים נכנסו אז הגרמנים ברחו. כשהגרמנים ברחו.
הם הפגיזו הפגזה שבפני הפגזה כזאת.
בכפר הזה לפחות.
לא היה איפה להתחבא.
מי הפגיז? ה.
הגרמנים.
הגרמנים?
מהמטוסים.
מ-המ.
הם זרקו. זרקו פצצות מהמטוסים.
שזה היה פשוט. זה אני ממש זוכרת.
איפה את היית?
הייתי סתם בשדה. בשדה פתוח. ונשכבנו על האדמה.
וזחלתי. ופתאום הרגשתי איזה בור.
ונכנסתי לתוך הבור. ובתוך הבור היה חייל.
ואני נורא נבהלתי. אבל החייל הזה.
הוא דיבר רוסית. זה מה שאני זוכרת.
אני לא זוכרת אחר כך מה היה.
אבל זה מה שאני זוכרת.
ואני זוכרת ש.
אהה. כשהרוסים כבר נכנסו.
ממש ככה עם טנקים. ו.
רגע. עוד בבור. אז. אז.
בבור אני.
אתם ביחד?
זה מה שאני זוכרת.
את נמצאת איתו ביחד אחר כך?
כן. לא. זאת אומרת.
אני לא יודעת מה היה אחר כך. לא יודעת.
אבל. אה. אני זוכרת את המציאות הזאת. שזחלתי.
ופתאום הרגשתי שיש איזה בור.
ונכנסתי פנימה ושם היה חייל.
ומה קורה ל.
לא יודעת.
אנשים איתך?
לא יודעת. לא יודעת.
ואת חוזרת אחר כך ל. לבית?
כן. אני יודעת ש.
אני רוצה עוד. אה. כן.
היה לי חלום. היה לי חלום.
כל הילדות שלי. שכבר. אה.
עברתי את המלחמה. ובדרך. אה.
בין בית יתומים אחד לבית יתומים שני.
וכו. וכו. כל מה שעברתי.
עברת יותר מאוחר.
כן. אני זוכרת שהיה לי חלום שחזר על עצמו המון המון פעמים.
והחלום הוא היה שאני שוכבת בשדה הזה.
איפה שהייתה ההפגזה הזאת.
ופתאום אני מרגישה משהו חם נורא בראש. ואני מתעוררת.
והחלום הזה. הוא חזר לי המון פעמים.
ואני הרבה פעמים חשבתי שזה ח.
החלום הזה הוא של.
של סוף המלחמה הזאת.
של ההפגזה הזאת. וכמובן. אה.
הפחד קיים. ש.
שאני גם לא אצא מזה בחיים.
אבל זה כנראה יותר אינסטינקטים מאשר.
אהה. איזשהו דין וחשבון שמסרתי לעצמי או משהו כזה.
ו. ואני זוכרת את ה.
את הגר. את הרוסים.
החייל הרוסי.
שהם נכנסו עם הטנקים.
והפולנים זרקו עליהם פרחים.
ופתחו בירות. ושתו. והשתכרו.
וצהלו ושמחו. ואני זוכרת את התמונה הזאת ככה מול העיניים.
ואת. מה את מרגישה?
אני לא מרגישה. אני בן אדם לא מרגיש.
ב. בתקופה הקצ.
לפני זה. יש ב. בכפר.
אה. אנשים ש.
שנהרגים. יש אנשים שהשתתפו.
אין לי מושג. אין לי מושג. אני לא יודעת.
יש לך הערכה או ש.
ממה שלמדת יותר מאוחר.
כמה זמן את נמצאת שמה?
אממ. אני חושבת שהייתי שמה.
כשנתיים?
כ. כשנתיים.
ואולי אפילו קצת יותר.
כן.
וכל אותה תקופה. את אומרת. את לא לומדת.
את לא הולכת. את כבר צריכה ללכת כאילו לכיתה א'.
נכון.
ואת יוד. מישהו קורא איתך. מישהו. אה.
אני לא זוכרת את זה.
מה שאני כן זוכרת שהם כן שלחו אותי לפעמים לבית הספר.
אבל זה לא היה משהו קבוע.
ממש אני זוכרת שלפעמים הייתי הולכת לבית הספר. אבל. אה.
לא כזה יום יום ו.
אה. הדבר הזה גם כן די העסיק אותי.
למה זה העסיק אותי?
בגלל ש.
[כך במקור] לפעמים הם שולחים אותך לבית ספר. את זוכרת?
ה. האמת שמשהו.
משהו זכור לי שהייתי.
כי אני לא כל כך זוכרת את הבית
ספר כמו שיש סיטואציה למשל שאני זוכרת ש.
יש. יש מורה. שהוא אומר. אממ. הוא.
הוא מטיף לדבר הזה שלא כל כך חשוב. אה.
שאנחנו נבוא בבגדים חגיגיים או יפים.
הכי חשוב שאנחנו נבוא נקיים.
זה מה שהיה מאוד חשוב שנבוא נקיים.
שאפילו אם יש לנו בגדים. אה.
סמרטוטים ובלויי סחבות וככה. שזה יהיה נקי.
זה משהו שזכור לי מבית ספר.
אבל אני לא זוכרת. אה.
שהלכתי לבית ספר וישבתי ולמדתי וכן ידעתי ולא ידעתי.
ו. ואת הילדים שישבו על ידי בבית הספר ו.
זה אני לא זוכרת.
אבל שוב. אני מזה שהתבגרתי ו.
אה. חשבתי על זה.
מאיפה אני יודעת לקרוא ולכתוב בפולנית.
מאיפה אני יודעת? הרי מעצמו זה לא בא.
אז כנראה שבכל זאת אני איפשהו קצת למדתי.
מתי את זוכרת שאת. אה. קוראת כותבת?
זה. אה. בעיקר. אה.
כבר שמתי לב לזה כשהייתי בצרפת בלשו.
כי שמה הייתי עם הרבה ילדים.
וכנראה ששמה יכולתי להשוות מה ילדים אחרים
יודעים ומה אני יודעת.
ובסך הכל הגענו לשמה מאוד צעירים.
כי גם בצרפת אנחנו חיכינו לעלייה.
היינו שמה מעל שנה.
אז. אה. ו.
והגעתי לארץ הייתי בת 12.
אז בסך הכל היינו ילדים. אה. צעירים.
ו. ואני זוכרת שכתבתי מצרפת.
כתבתי מכתבים בפולנית לדוד שלי ברונו.
מ-המ.
הוא נש. הוא שרד את המלחמה. הוא נשאר בפולין.
אה. בדיעבד נודע לי שהוא
החביאה אותו איזה פולניה והוא נשאר לחיות איתה.
אשתו הדודה שלי. היא.
אהה. הלשינו עליה הפולנים.
אשתו. ש.
שהייתה.
שהסתירה אותך בוורשה?
כן. כן. כן.
שקוראים לה?
אנה.
אנה.
אנה. היא. אממ. הוציאו אותה באמצע הלילה הגסטפו.
הוציאו אותה באמצע הלילה לרחוב וירו בה.
וככה. בזה זה נגמר. הדוד שלי. אה.
ונשארו ברונו ו.
נשאר ברונו בפולין. ואני הייתי כותבת לו מכתבים.
בורנו ויורק נשאר.
אבל על. על יורק לא ידעתי כלום.
מ-המ.
על ברונו. אממ. אני.
אני פגשתי את ברונו.
כשהייתי בבית היתומים בקרקוב אחרי המלחמה.
פגשתי אותו ברחוב.
ומזה ידעתי שהוא בחיים.
אני לא יודעת איך ידעתי לשלוח לו.
לאיזה כתובת לשלוח לו את המכתבים.
אבל מה שאני כן זוכרת שקודם כל כתבתי לו בפולנית.
וחוץ מזה. הייתי כותבת לו לא לדוד שלי.
הייתי כותבת לו לאבא שלי.
ואני ידעתי טוב מאוד שהוא לא אבא שלי.
מ-המ.
אבל כנראה שהיה לי כל כך חסר.
שאף פעם לא קראתי לאף אחד אבא.
שכת. כתב. כתבתי לו לאבא שלי.
מ-המ. זה כבר בתקופה יותר מאוחרת.
כן.
שנחזור אליה. אבל אנחנו עוד. בכפר בבלז'ץ.
כן.
בתקופה שאת בבלז'ץ.
גם מה שאת זוכרת וגם מה שידוע לך ב. בדיעבד.
המשפחה שעכשיו סיפרת עליה. אה.
היה. היה איזה קשר בין המשפחה בוורשה לבין המשפחה בבלז'ץ?
מה שאני ידעתי זה שאחת לאיזשהו זמן.
אחת מהפולניות הייתה נוסעת לוורשה. לקבל תשלום עבורי.
אהה. פעם אחת כש.
אחת מהפולניות האלה חזרו. אה.
הם סיפרו ש. זהו שהדודה נרצחה.
הם סיפרו לך?
כן. כן.
את זוכרת שהם סיפור?
כן.
מה את זוכרת שהם סיפרו?
זה מה שאני זוכרת.
שהיא לא בחיים ו.
אה. הם. הם לא סיפרו לי. זאת אומרת.
אני לא כל כך זוכרת.
אה. את המילים ואת ה.
אבל אני הבנתי מזה שהם יותר לא נוסעות.
כי גם אין להם.
אין להם את הכתובת. אין להם.
זאת אומרת אין. אף אחד לא ייתן להם יותר כלום כי היא איננה.
היא כנראה הייתה מקשרת.
ו. ואז הפסיקו הנסיעות.
ואת זוכרת איך את. אה.
ואני לא זוכרת אם אני לא.
לא זוכרת אם אני הייתי עצובה.
אם. ממש לא זוכרת.
ובדיעבד מה שאת יודעת עכשיו.
זה שהם. אה. המשיכו להחזיק אותך?
נכון.
גם ב. בלי התשלום.
נכון.
ואם נחזור לרגשות שלך.
את מרגישה שהם. אה.
מתייחסים אלייך כמו בת או כמו.
אני לא מרגישה. אני לא זוכרת את המשפחה.
ואני לא זוכרת את הפינוקים. אני לא זוכרת.
אני יותר. אני התחלתי לזכור את ה.
את התשומת לב האישית.
האינדיווידואלית יותר כשכבר הייתי.
אה. כשכבר התחלתי ל. להיות בבתי יתומים.
שם כבר יותר. אני זוכרת שככה לקחו אותי על הידיים ו.
אה. עלו על זה שאני יודעת לשיר יפה.
אז הם היו המטפלות. היו אומרות.
שואלות אחת השנייה. את שמעת אותה איך שהיא שרה?
תשירי משהו.
מה היית שרה?
ואני. זהו. אני לא זוכרת מה הייתי שרה אפילו.
אני לא זוכר. אני עד היום לא מכירה שום שיר בפולנית.
ואני לא זוכרת מה הייתי שרה להם.
אבל אני זוכרת שהם היו מדברות על זה.
ועם השנים. אה.
התברר שכנראה שניחנתי בקול יפה.
מ-המ.
כי אחר כך פה במזרע הייתי סולנית הרבה שנים.
כן?
כן. והורשתי את הקול הזה ל. אה.
הורשתי כל הילדים שלי שרים נכון ו.
ואוהבים לשיר. אבל פועה היא שרה.
כן.
ממש.
אז בסוף נשמע גם שירים ב [משובש].
אבל. אה. אה. אז כנראה למדת את זה.
שמעת כנראה איזשהם שירים ב.
כנראה. כנראה.
באחד הבתים. או בבית של הפולנים.
או בבית. אה. של הדודה קודם.
כן. אבל זה לא זכור לי.
או בבית ההורים אפילו.
תראה. אה.
מה. מה את זוכרת כן.
מה את אוהבת לשמוע?
איזה שירים וילדות את אוהבת לשמוע?
איזה שירים אני אוהבת?
אני. אני אוהבת שיר עם.
מ-המ.
אני אוהבת גם קלאסיקה. אבל. אהה. אה.
לא יכולה להגיד שאני. אה.
כל כך. אהה. להוטה שאני.
אני אוהבת מוזיקה ווקאלית בעיקר.
אה-הא. אז אם נחזור לילדות שמה ב. בכפר.
המלחמה נגמרת ואיך. איך הם.
אה. את. את מספרת שהרוסים. אה.
נכנסים. מה קורה בבית?
לא יודעת. לא יודעת.
כל מה שאני זוכרת.
שאחרי שנגמרת המלחמה אני מגיעה עם אחת הפולניות לקרקוב ל.
עכשיו את יודעת את השם שלהם?
אממ. אני לא זוכרת כרגע. אני.
מה שאני כן יודעת זה שהן היו פשוט.
אה. אחת מהן הייתה בת דודה של המשפחה.
והשנייה הייתה חברה שלה.
אה-הא. יש אחת אנטונינה ואחת?
לא. אה. אנטונינה זאת אחותי.
אחותי זאת אומרת ה. ה. הבחורה.
לא. לא. לא. אחותי.
אה. אחות שלך?
כן.
האחות המבוגרת יותר.
כן.
אז את אומרת ש. שאחת מהאנשים לוקחת אותך ב. רכבת?
והיא. זה אני כבר לא זוכרת איך היא לוקחת אותי.
אבל אני זוכרת שהיא מביאה אותי לבית יתומים בקרקוב.
אבל בבית שהיא אומרת לך.
מה היא אומרת לך? לאן. לאן תיסעו?
לא יודעת.
לא יודעת? זאת אומרת. מה
שאת זוכרת שאת מגיעה לבית יתומים בקרקוב.
נכון.
את זוכרת את הפרידה ממנה?
אני זוכרת את הפרידה.
אני זוכרת שמאוד בכיתי. שלא רציתי להיפרד.
מ-המ. ואיך היא הגיבה?
זה דברים שהיא ידעה שהיא באה למסור אותי.
להחזיר אותי. וזהו.
אם היה לה קשה רגשית או לא? אין לי מושג.
ואת בוכה.
אני בוכה. כן.
והיא אומרת לך שזה.
זה בית ילדים יהודי?
היא לא אומרת לי כלום.
זה בית יתומים יהודי?
לפחות אני לא זוכרת.
כן. זה בית יתומים יהודי.
ומי מקבל אותך שם?
עוד פעם איזה פרצוף זר.
עוד פעם איזה.
אישה?
כן.
שמדברת פולנית?
כן. זאת השפה היחידה שאני דיברתי.
כן. זה בקרקוב?
כן.
כנראה ב-45'.
כן.
ויש שמה עוד ילדים?
ויש שמה עוד ילדים.
ומה את זוכרת משם?
אה. משם אני זוכרת.
אהה. קודם כל אני זוכרת. אה. תספורת.
כן.
תספורת שסיפרו אותי מאוד קצר.
אה. כבר אמרתי שבטח.
אה. הדבר הכי חשוב זה היה לשמור על. אה. הגיינה.
מ-המ.
ולבית היתומים וודאי הגיעו ילדים מכל מיני מקומות.
ו. אני זוכרת משם מעט מאוד.
מה שאני זוכרת זה שבית היתומים הזה הוא היה בקומה. אה.
בקומה שנייה. בקומה שנייה.
הוא היה בקומה. זה היה בית קומות.
בקומה שנייה זה היה בית יתומים.
כשירדנו קומה. אז זה היה שמה כמו בית חולים.
ראינו שמה הרבה אנשים עם קביים.
עם תחבושות על הראש. ו.
אה. ככה זה נראה כמו איזה בית חולים.
מאולתר. מאוד מאולתר.
ובקומת קרקע היה שם מדור לחיפוש קרובים.
ושמה אני פגשתי את הדוד שלי. את ברונו.
מ-המ.
ואני הכרתי אותו.
ואני רצתי אליו ואני חיבקתי אותו.
ו. היו לוקחים אותנו. אה.
מהבית יתומים היו לוקחים אותנו.
אה. לטייל ב.
היו לוקחים אותנו לגנים ציבוריים בתוך העיר.
שנצא קצת מהבניין.
אז כשהיה מזג אוויר מתאים.
אז היינו הולכים צמדים צמדים לאחד הגנים לשחק.
כן.
ו.
והוא הלך איתך?
לא. הוא לא הלך איתי.
אבל אני. אני כן זוכרת שהוא היה בא
מדי פעם לבקר אותי שם בבית היתומים.
ואז הוא היה לוקח אותי קצת לטייל
ברחובות וקונה לי לפעמים איזה לחמנייה.
אבל תמיד מחזיר אותי לשם.
שמה שאלת אותו פעם על אבא ואמא?
הדבר היחידי. הדבר היחידי שאני זו.
זכרתי ששאלתי אותו. זה מתי יום ההולדת שלי.
ומה הוא אמר?
והוא אמר לי את תאריך יום ההולדת שלי
ואני כל החיים שלי זכרתי את מה שהוא אמר.
אבל היה לי תמיד ספק.
הוא אמר לי את זה בפולנית. ותמיד.
תמיד היה לי ספק אם אני זוכרת נכון.
והיה לי נורא נורא חשוב שתהיה לי תעודת לידה.
מ-המ.
ו. מה שאני יכולה להגיד שכשכבר השגתי את תעודת הלידה בגיל.
אה. אה. 65. 66.
מ-המ.
אז. אה. הסתבר שהתאריך. אה.
זה היה התאריך שאני זכרתי. 13 ליולי 1937.
וכשקיבלתי את התעודה הזאת. הם עשו לי.
הפולנים עשו לי הרבה בעיות.
אה. להוציא את התעודת לידה.
אה. כשהייתי אצלם במשרד הפנים.
הם לא נתנו לי. כי הם אמרו שאני
צריכה להוכיח שאני אירנה שניצר.
כן.
ואז הייתי צריכה לחזור לארץ.
ופה ממשרד הפנים פה שלחו להם.
אה. קצת מה. אה.
ניירות של העלייה שלי.
שאז הופעת בשם אירנה שניצר?
כן. כן.
ואז הם שלחו לי בדואר את התעודה.
וכשזה הגיע בדואר. וזה הגיע לשגרירות הפולנית בתל אביב.
אז הבן שלי הלך להוציא את זה.
וכשהוא הביא לי את ה.
את התעודה ואני פתחתי את המעטפה וראיתי שזה ה-13 ביולי.
אז התגובה שלי הייתה. איך הם ידעו?
ואת ה. ואת ברונו שאלת על התאריך.
שאלת פעם על אבא ואמא?
אף פעם. אף פעם.
אף פעם לא שאלת.
אף פעם.
אף פעם לא העזת?
לא. אני לא זוכרת שאי פעם שאלתי.
בדיעבד. למה את חושבת ש. ששלא שאלת?
אהה. בדיעבד אני חושבת שאני כל החיים
שלי חייתי עם ילדים שההורים שלהם נספו בשואה.
ו. אני.
אני ידעתי שאין לי הורים.
דרך אגב. באמת כש. אה.
כשהייתי אז בבית היתומים בקרקוב והייתי מסתכלת
ברחוב על אנשים.
אז. אה. ר. ראיתי.
ראיתי שיש אנשים שהולכים ומחזיקים ילד יד ביד.
מ-המ.
וזה היה לי מחזה מאוד. אה.
מוזר?
מוזר. כן.
וגם מה שאני זוכרת.
שאני בתור ילדה שמתי לב שאנשים מתלבשים בעיקר נשים.
גורבות גרבי נילון ונועלות נעלי עקב ושמות. אה. שפתון.
וחשבתי איך זה יכול להיות שאחרי מלחמה כזאת איומה ונוראה.
אנשים יכולים להמשיך לחיות כאילו לא קרה שום דבר?
כאילו היה לי בראש שכל העולם צריך להתאבל.
זה מה ש.
היה לי נראה יותר הגיוני.
מ-המ.
ו. אבל זה דברים שאני זוכרת שתמיד.
אני חשבתי לעצמי. אני אף פעם לא
דיברתי על הדברים האלה עם אף אחד.
ו. כמובן שלספר.
אז זה בכלל עניין של.
אה. כמה שנים אחרונות.
כי אני אף פעם לא סיפרתי שום דבר לאף אחד.
ואני חושבת שהבעל שלי.
הוא חשב שההגנה הכי
טובה עליי היא תהיה שאף
אחד לא ישאל אותי כלום.
שאני לא אצטרך לספר לאף אחד שום דבר.
שבכלל לא ניגע במה שהיה.
לא נפתח את הסיפור הזה.
כן. כן.
הוא.
הוא היה אדם מקסים.
הוא היה אדם רגיש מאוד.
אה. מאוד אהב אותי.
ו. זה ברור לי שכל מה שהוא חשב והוא עשה.
זה תמיד היה עם הכוונה הכי.
הכי כנה לעש.
לעשות ככה שזה יהיה הכי טוב בשבילי.
הכי טוב. הכי נכון. הכי מתאים.
זה. זה אסא?
כן.
אני בטוח ש. שככה באמת רצה וחשב.
באותה ב. ב.
ב. בבית היתומים את.
אה. היה לך מישהו קרוב שיכולת לדבר איתו?
לא. אף פעם לא היה לי.
עד. אני יכולה להגיד עד. אה. לשו.
בלשו כבר היינו יותר.
אה. מחולקים זאת אומרת.
כבר היו על ידי.
נגיע ל.
ילדים בגילי.
נגיע ל. לשו.
כן.
אני רוצה עוד ב. ב.
לא.
שמה.
תמיד. תמיד. אני עם אני. אני עם עצמי.
כן. ושמה. אה.
יש איזושהי התרחשות.
פעילות. של הילדים?
לא. אני לא זוכרת שם שום דבר. שום דבר.
רק קיום? רק.
רק קיום. כן. רק קיום.
ואני לא הייתי שמה.
אני חושבת שלא הייתי שמה הרבה זמן.
בגלל ש. אחרי המלחמה. אהה.
הייתה התעוררות של. אהה.
כל מיני גופים. אה.
ותרומות. אה. ל.
לתרום ליתומים. אה. יהודים ששרדו את המלחמה ו. אה.
היה מצב כזה ש.
איזה נדבן מאוד עשיר בדרום אפריקה. אה.
תרם הרבה כסף שיקימו בית ספר לילדים ששרדו את השואה.
לילדים יתומים ששרדו את השואה. ו.
בדרום אפריקה?
כן. והבתי יתומים. אה.
הבית יתומים שאני הייתי בו הוא היה של הבונד.
כן.
והם. אה. עשו את הכל
כדי שהילדים יגיעו לכל מקום חוץ מל. לארץ.
לארץ ישראל.
כן.
אה. קומוניסטים.
כן. ואז. אה. בחר.
עשו איזושהי משלחת של. אה.
6 ילדים שהי. היו אמורים מ.
מכל מיני בתי יתומים באירופה.
היה איזה מקום שהיה.
היו צריכים להתרכז אז כך וכך ילדים ו.
אה. אותי בחרו בתור המבוגרת.
אני הייתי הבוגרת שהייתי אחראית על עוד 5 או 6 ילדים.
והחליטו ששולחים אותנו למקום האיסוף הזה
שזה היה נקרא שווידר ו.
בגרמניה?
לא. לא. זה היה בפולין.
ה. בפולין. סליחה. כן.
ו. ומשם הייתי אמורה להישלח לדרום אפריקה.
ומה קרה?
ומה שקרה שבמקום הזה. אה.
הייתה פעילות של שליחים מטעם השומר הצעיר.
אה-הא.
ושמה אני פגשתי את שיבי.
כי ה. השליחים האלה.
הם. אה. פשוט. אה.
היו נכנסים למקומות כאלה שהם
ידעו שהילדים מיועדים לא לארץ ישראל. והיו מבריחים אותם.
אז. אה. שמה התארגנה קבוצה.
אני כיוון שהייתי הבוגרת בין הילדים.
מה זה בוגרת? היית בת 8.
כן. אבל הייתי הבוגרת.
כן.
ו. אה. על ידי היו ילדים בני 6.
אבל לא נסע איתך מבוגר?
לא. לא. לא.
אנחנו היינו שם. לא יודעת.
קבוצת ילדים די גדולה מכל בית. אה.
יתומים הגיעו 6.7. 10 ילדים.
שמה פגשתי כל מיני ילדים.
ש. שמה ארג.
המטפלת גם כן הייתה שתולה.
והתחילו להכין אותנו לזה שאנחנו יום אחד נברח משם.
את זוכרת את השמות של האנשים?
אני זוכרת את השם של המטפלת.
איך קוראים לה?
שקראו לה גוטה.
את יודעת מאיפה היא הייתה?
לא. לא יודעת.
היא גם נעלמה לנו.
ברגע מסוים היא נעלמה.
יעקב שרון. זה היה אחר כך?
זה היה. כן. זה היה בלשו.
אז הייתה גוטה. היה עוד מישהו?
היא הייתה היחידה. היא הייתה היחידה שהייתה בסוד העניין.
היא ארגנה. אה. היינו שמה 7 ילדים שארגנה אותנו לבריחה.
אז היא סיפרה לנו הרבה על ארץ ישראל ועל.
אה. זה ש.
יום אחד תבוא משאית.
ואנחנו לא נלך לאכול ארוחת בוקר יחד עם
כל הילדים. אנחנו נישאר.
אה. בצריף שלנו. וזה היה בחורף היה שלג.
אה. היא חתכה ה.
המחנה הזה. מחנה קיץ זה היה.
זה היו צריפים. המחנה הזה היה מגודר ג.
אה. גדר תיל.
היא חתכה בלילה את התיל.
אה. יצרה איזשהו פתח.
ואנחנו כשכל הילדים הלכו לאכול ארוחת בוקר.
שיחקנו בחוץ. הקמנו שם איש שלג שהסתיר קצת את החור הזה.
וידענו שברגע שהמשאית מגיעה.
אז ידענו מי הראש.
מי הצמד הראשון שרץ לכיוון המשאית.
ואחר כך הצמד השני והשלישי.
והיא ארגנה אותנו. אמרה לנו אתם לובשים
את כל הבגדים שיש לכם.
אחד על השני. אחד על השני.
ושלא תשאירו כלום. הרבה לא היה לנו.
ובאמת. אה. כש.
בארוחת בוקר כנראה לא שמו לב שאנחנו לא הגענו.
וכשהגיעה ארוחת הצהריים וראו שלא הגענו.
אז התחילו לחפש אחרינו.
אבל אז אנחנו כבר.
הייתם רחוקים.
עשינו כברה דרך רצינית.
מה שאני זוכרת. שבאמת נסענו עם המשאית הזאת.
וזרקו עלינו ברזנט. וכל מיני טאיירים וככה כיסו אותנו.
והמטפלת הזאת באה איתנו.
אה-הא.
היא באה איתנו. ו.
ואני זוכרת שאחר כך שירדנו מהמשאית הזאת.
אז באמת היינו גם בכל מיני. אה. אה.
תחבורה ציבורית כזאת של חשמליות.
ו. ולאט לאט התחלנו לשים לב שיש משטרה.
ונתנו לנו להבין שמחפשים אותנו.
והיו הכשרות בכל מיני ערים.
קיבוצים של.
כן. נכון.
השומר הצעיר.
כן. אז שמה היינו מעבירים לילות ב. בקיבוצים האלה.
ומעד שהצלחנו להגיע לצ'כוסלובקיה.
מ-המ. או-הא. אז כמה.
את זוכרת כמה זמן זה?
אני לא זוכרת. אולי צ'יבי זוכר.
אבל אני לא זוכרת.
צ'יבי לא סיפר לכם?
צ'י. צ'יבי הוא כבר. הוא.
הוא גם כן במשאית הזאת?
כן. כן.
אז אתם 6-8 ילדים?
כן.
אלה שהם מיועדים לדרום אפריקה. נוסעים.
ל. בינתיים.
בינתיים מגיעים ל. לצ'כיה.
בינתיים מגיעים.
מגיעים לפראג?
לצ'כוסלובקיה. כן.
ושמה גם כן היינו. אה. בערך כחודש.
שמה יש רפי בן שלום והחבר'ה האלה.
שמה היה.
שמה.
זה היה. זה היה חורף.
מ-המ.
היה קר. לא היה אוכל. זה אני זוכרת.
כן.
כי כבר הייתי גדולה יותר.
מה שאני זוכרת ש. אה. ה.
היו מביאים לנו קופסאות של חלב מרוכז.
חלב מתוק מרוכז כזה?
היינו יונקים את החלב הזה.
זה היה מזון מרוכז.
זאת אומרת ממש היה רעב?
ממש. כן.
וזהו. ומשם.
רגע. אז אתם ב.
אתם בלילות ב.
בקיבוצים. עד שאתם מגיעים לפראג?
כן.
שם את נמצאים כחודש?
כן. כן.
היא איתכם כל הזמן גוטה?
כן. היא איתנו עד לשו.
ואומרים לכם שזה כבר.
אומרים לכם שזה כבר השומר הצעיר וזה?
אהה. אני לא כל כך זוכרת את זה.
אבל אני זוכרת שידענו שאנחנו בדרך לארץ ישראל.
מ-המ.
זה מה שידענו.
ויש גם קצת מנסים.
אה. עברית ודברים כאלה?
זה עוד לא. זה עוד לא. זה הכל בלשו.
ופה את. אה. מתחברת עם הילדים?
כן. פה כבר. כן.
איך החיבורים? מה.
אהה. אנחנו כולנו ישנים באותו חדר.
אנחנו. אה. בהכשרות האלה יש הרבה פעמים בעלי חיים. אז. אה.
פתאום אתה רואה שילדה אחת נורא אוהבת. אה. סוסים.
ואחת אוהבת כלבים ו. אה. כבר.
אה. החיים מתחילים להיות כבר יותר נורמלים.
ו. ולא פוחדים. בעיקר לא פוחדים.
כשאת אומרת לא פוחדים אז.
לא צריך להתחבא. לא צריך להסתתר.
להתחבא מפני מי עכשיו?
מפני גם הגרמנים וגם הפולנים.
כי אני זוכרת שכשהיינו בבית היתומים בקרקוב.
היו. היו תופעות של ילדים שזרקו אבנים עלינו.
מ-המ. עלייך גם?
כן.
את זוכרת?
כן.
תספרי.
זה מה שאני זוכרת.
שזורקים אבנים?
כן. ו. ופחדנו. פשוט פחדנו.
אבל אני חושבת שזה ה. הפחד.
זה אני יכולה להגיד היום שהפחד הוא היה
‮‭built in‬. זה ככה חיינו.‬
זה. זה מה שאני זוכרת מהחיים שלי.
שאני תמיד צריכה איכשהו.
זה להיות דרוכה. שמשהו יקרה. שמשהו עלול לקרות.
ובלילות ילדים. אה. צועקים?
אני לא זוכרת. אני לא זוכרת.
כי האמת שאני לא זוכרת את זה. כי עד.
אה. עד צ'כוסלובקיה. אני
לא זוכרת שבכלל הייתי עם עוד ילדים.
אני לא כל כך זוכרת שבבית היתומים הייתי עם עוד ילדים.
אני ממש לא. לא זוכרת את זה.
לא. אבל זאת אומרת זה במסע.
כן.
את כבר היית עם ילדים.
אז כן. אז אני אומרת שב.
אה. שם. במסע אז היינו מתפזרים לבתים.
מ-המ.
אז פה היו 2 ופה היו 2. ככה היינו במשפחות.
במשפחות של ה.
של ההכשרה.
חברי הקיבוצים?
כן. כן.
שהם בעצמם נערים.
אה. יכול להיות. אבל. אה.
יודע.
הערכות גיל זה.
כן.
בגיל של. שלי אז. לא.
עשיתי ספר עם החברת נוער שלנו.
הם היו קיבוץ על אדמת גרמניה.
כן.
הם נקראו חביב ערייק.
אז הם היו. שהיום את ה.
זה הם היו כולם בני 16.
17. 14. 15. 16. 17.
היו שמה 2 ילדות של השליחים שלשתיהן קראו רותי.
הם היו בנות שנה. הם היו כאילו ה.
הילדות של ה. של הגרעין.
כן.
אז כשאת אומרת שהייתם אצלם.
אז בעצם יכול להיות שהייתם אצל. אה.
כן. יכול להיות.
כן. בכל אופן.
אבל. אה.
אתם מגיעים ל. לפראג.
ומפראג אני לא זוכרת את ההגעה.
אבל ה. אני זוכרת.
חלק מהדרך. אני זוכרת שנסענו באוטובוסים.
אבל אני לא זוכרת.
אני לא זוכרת. אה.
כאילו את כל המסע עד לשו.
כן. זה כבר הבריחה עושה את זה. יש הארגון.
כן.
הבריחה שהוא.
כן. כן.
מעביר בכל מיני צורות.
נכון.
ילדים [משובש].
נכון.
זאת אומרת עוברים מפראג. לאן את יודעת?
את. זה מסתיים בלשו בצרפת.
זה מסתיים. כן. ו.
אני לא זוכרת את ה. עוד תחנות בדרך.
מ-המ. מגיעים לשמה.
מגיעים לשמה. שמה זה בית טירה ענקית. יפיפייה.
משם גוטה הזאת נעלמת לנו לגמרי. נעלמת. אהה.
היא חסרה לכם?
לא.
מ-המ. ומי.
לא.
ומי הופך להיות. אה. מוביל?
ושוב. שוב מטפלות. אה.
חדשות. אהה. שמה אני קצת זוכרת.
הייתה איזה שפרה. אה. רוב ה.
רוב המטפלים. המטפלות. זה שליחים. שליחים מהארץ.
היה יוסף מ.
יוסף תאני?
כן.
הגעת מגלאון?
כן. כן.
מ-המ.
אממ.
היה יעקב שרון.
נכון.
חנה.
הייתה רינה. רינה מקיבוץ נירים.
מ-המ.
שבעלה. אני יודעת. היה. אה.
איזה כתב. אהה. איזה עיתונאי בפריז.
אה-הא.
אה. ובוודאי היו עוד שאני לא זוכרת.
היו גם. אה. כאלה שהם גם היו בדרך ל.
אנשים מבוגרים. שהיו. לצורך העניין.
שמה הם היו. עבדו איתנו.
ועלו לארץ. אנשים מבוגרים.
היה שמה איזה זוג ש.
אני זוכרת שלו קראו שמעון.
ולה. אני לא כל כך זוכרת.
משהו אלה. משהו כזה. הם היו זוג.
[כך במקור ] ונסעו. אתם. אה.
קבוצה של. אה. בני נוער.
בני. עוד לא בני נוער. אפילו.
כן.
ילדים.
ילדים.
כולם. אהה. רובם או כולם בלי הורים?
כן.
תתארי את החיים שמה.
אהה. ב- [משובש] באמת.
אהה. התחילו חיים. כבר.
אהה. פעם
ראשונה באמת שהרגשתי שאני
כמו אחרים.
שכל הילדים שאיתי. הם.
כל אחד. אהה.
בא מ.
בא מ.
ממקום. כל אחד היה לו. האמת שלא.
לא כל כך דיברנו.
אבל מדי פעם היה פה ושם איזה.
אה. עלו איזשהן שיחות על.
אהה. שפתאום איזה ילדה התחילה לספר.
שהיא הייתה עם האח שלה.
והם היו עם הפרטיזנים.
ו. ואני זוכרת הייתה. סיפרה שהיא הייתה.
אהה. אצל משפחה. אצל משפחה כזאת.
וזאת הייתה. פתאום התחלנו למצוא איזשהו מחנה משותף בינינו.
אבל. אהה. אני לא זוכ.
לא זוכרת בכלל ש.
שהיינו עצובים על מר גורלנו. ש.
שהרגשנו שעבר עלינו משהו איום ונורא.
אהה. בכלל לא.
אני. אה.
היינו כל כך. אה.
אני חושבת שהיינו כל כך רגילים לזה.
ש. שבעצם אף אחד לא דואג לנו.
פשוט היינו רגילים לזה.
אני יכולה להגיד לך שאני למשל. בתור ילדה.
מאוד סבלתי מכאבי אוזניים.
נורא כאבו לי האוזניים.
אני לא זוכ. אני לא זוכרת שכאבו לי האוזניים.
אהה. כשהייתי אצל הגויים או מקודם.
אבל ב- [משובש] אני זוכרת שהיו לילות שלמים ששכבתי
עם כאבי אוזניים נוראים ובכיתי ו.
ו. ולא היה לי מה לעשות.
מה. מה יכולתי לעשות?
לא היה מה לעשות.
לא היה לי למי להגיד את זה?
לא היה לי למי להגיד.
אבל יום אח. לילה אחד.
אממ. כנראה שבכל זאת. אה.
הייתה לי איזה תושייה.
והתעוררתי עם כאב אוזניים מאוד חזק.
ואז בקומה מעל.
מעלינו גרה המורה שלנו.
גם כן אישה שהצטרפה ל.
לצוות עובדים שם.
שהיא הייתה אמורה לעלות לישראל. עם הבת שלה.
וכנראה שהיא התאימה שמה ל.
ל. לצוות. כי היא הייתה מורה שלנו לעברית.
אהה. וידעתי שהיא גרה קומה מעל.
מעלינו. עליתי אליה בלילה.
דפקתי לה בדלת. פתחה לי.
ושאלה: "מה קרה?"
אמרתי לה שנורא נורא כואבת לי האוזן.
ואני זוכרת שהיא לקחה צלחת פח וחיממה אותה.
ועטפה אותה בנייר עיתון.
היא אמרה לי תשימי על זה את הראש שלך.
את האוזן שלך. ותראי שזה יעשה לך טוב.
אני זוכרת את הסיטואציה הזאת.
אני לא זוכרת. כאילו.
זה.
כן עזר. לא עזר.
אה. אה. איך היה הלאה. מה היה?
אבל את זה זכרתי.
וזכרתי את זה כאיזשהו דבר ש.
מאז שהייתי ילדה ועד היום.
אני זוכרת את זה.
משהו של חום של. אה. תשומת לב.
כן. עכשיו. לילה אחד.
מה עשיתי? נכנסתי לילדה למיטה.
כן.
וזה מעניין. שנכנסתי למישהי למיטה.
שעם השנים התברר לי שהנערה הזאת.
זאת בחורה שיש לה איזה אינסטינקטים בריאים.
שהיא מאוד יודעת לתמוך.
מאוד יודעת להאזין. מאוד. אהה.
פיקחית. אממ. יש לה רגישות לכאלה חריגים.
זה שמתי לב שהייתי יותר מבוגרת.
אבל לאותה ילדה נכנסתי למיטה.
כשהיינו ב- [משובש].
ואמרתי לה: "עליזה.
נורא. נורא כואבת לי האוזן."
אז מה היא עשתה?
היא נשפה לי אוויר חם לתוך האוזן.
מ-המ.
זה אינסטינקט.
כן.
ש. וזה עזר.
וזה עוזר. דבר כזה עוזר.
אז. אהה. מפה התחיל ככה להתפתח כבר. אה. חברויות.
מ-המ.
אה. חברויות בין בנות. אהה.
שהרגשתי שהם ככה יותר.
אהה. שיש לי מה.
שאנ. שאני.
שיש לכן משותף.
כן. איזשהו מחנה משותף. אני לא יכולה לפ.
אפילו לפ. לפרט לפרטי פרטים.
אבל. עובדה היא שאיתן התחברתי.
כנראה שהייתה לנו איזושהי שפה משותפת.
ואיתן הגעתי למזרע ו.
הן סיפרו לך גם כן על מה שהיה?
אהה. לא. מעט מאוד.
וגם שכבר היינו הרבה יותר מבוגרים.
אבל שמה ה.
החברות נוצרה של. של ילדים.
שממש. אה. מין שותפות גורל כזאת.
כן.
הייתה שותפות גורל. גם שם.
לפי דעתי. אממ. הייתה.
מבחינת הכלכלה למשל. מבחינת האוכל.
לא נתנו לנו למשל. אה.
לחם טרי. כי לחם טרי אוכלים הרבה.
נתנו לנו לחם לא טרי ש.
שלא נאכל כל כך הרבה. כי.
מ-המ.
כנראה היה חסר.
בכל זאת כנראה לא היה מספיק.
כן.
אבל. אה. בכל זאת.
היו לנו ארוחות. בוקר. צהריים.
ערב. וישבנו בחדר אוכל. והיו לנו.
אה. מסיבות ולימדו אותנו ריקודי עם.
ולמדנו עברית וחשבון.
מ-המ.
והתחילו להגיע כל מיני.
אה. אה. טיפולים אמבולטוריים.
כל מיני מס. אה.
מכוניות כאלה לטיפול שיניים.
לצילומים. צילומי ריאות. קיבלנו שמן דגים.
שמן קיק?
שמן דגים.
כן.
ועשו שמה. אהה. ב.
ב. בדיקות. למשל.
עקרו להמון ילדים. עקרו שקדים.
כן.
מי שהיו שקדים מוגדלים.
עקרו לו את השקדים.
אני הצלחתי לברוח מהדבר הזה. פשוט ברחתי.
אני פחדתי. ידעתי שתמיד שהייתי פותחת את
הפה בשביל להראות את הגרון.
אז תמיד אמרו: "וואי.
איזה שקדים גדולים יש לך."
אז ידעתי שלא יוותרו
לי והסתלקתי ועד היום
אף אחד לא חושב שצריכים לעקור לי את השקדים.
מ-המ. ושמה היית שרה גם כן?
שמה לא. את הקול שלי. אהה.
שוב. חוץ מהמטפלות האלה.
את הקול שלי. גילו במזרע.
אה-הא.
המורה שלנו למוזיקה. צופיה נהרין.
כן.
היא עלתה על זה שאני שרה יפה.
אימו. אימו של אוהד ו. ו.
כן.
אשתו של. אהה. עד שהתגרשה ו.
נכון.
אז. אהה. שמה.
שמה את בכל זאת. אה.
חווה. איזשהם. אהה.
ילדות יותר. אה.
כן.
מאושרת.
שם. בהחלט.
שמה אנחנו רקמנו דגל.
שמה כבר שיחקנו קצת בשומר הצעיר.
ואנחנו שם המלכנו את עצמנו. שמישהו.
אהה. אמר שאנחנו בגיל של.
אהה. אה.
בני מצדה?
לא. לא בני מצדה.
כבר היינו הצופים.
אה-הא.
כי היה לנו דגל כחול.
כן.
לא ירוק. וכשבאנו למזרע.
אז הורידו אותנו.
[משובש].
ונורא נעלבנו מזה.
כן.
נורא נעלבנו.
מה הכי אהבת שמה?
אהה. קודם כל היה.
מה שהיה שם נורא כיף. המון טיילנו.
מ-המ.
והמון לקחו אותנו לטייל.
ועשו לנו כל מיני מחנות צופיים.
אז זה היה כיף.
וחברה. הייתה חברה של ילדים.
והרבה שרנו והרבה רקדנו.
ובאמת היה לנו שם טוב.
פשוט היה לנו שם טוב.
שמה אתם נמצאים כשנתיים. בערך.
פחות. פחות.
כן?
משנתיים.
שנה וחצי.
כן.
ו.
פשוט חיכו שתהיה עלייה לגאלית.
מ-המ.
שכבר. אה.
ש.
לא ייקחו אותנו לקפריסין. שתפרוץ המדינה.
כן. ושם יש איזשהם.
אהה. ניסיונות לדעת. אה. מה קרה?
לא.
שום דבר?
לא.
ויש ילדים שבאים ולוקחים אותם. אהה.
שפתאום באים הורים שחזרו. או בני משפחה?
זה לא זכור לי.
זה לא זכור לי.
מה שזכור לי. שפה במזרע כבר. אהה.
היה בן כיתה אחד שלי שפתאום.
אה. נודע לו שאימא שלו בחיים.
ואומנם הוא. היא לא הוציאה אותו מכאן.
אבל. הייתה לו פתאום אימא.
הייתה לו משפחה.
כן. אבל. אה. רובנו.
אה. עד סוף הצבא.
כי אחר כך. אה.
כבר. החבר'ה התפזרו. רובנו.
עד סוף הצבא. אהה.
הנושא היה טאבו. לא דיברו עליו.
אממ. אנחנו. מה שכן.
אנחנו. ה. הכיתה שלי הייתה.
כל הכיתה הייתה הילדים שעלינו מ- [משובש].
לא ערבבו אותנו פה במזרע עם ילדי קיבוץ.
אנחנו היינו כולנו.
בני גולה.
אני חושבת. כן. אני חושבת שזה היה בסך הכול טוב. כי.
אהה. אני חושבת שזה מאוד.
אהה. מאוד. אה.
מקל כשאתה מרגיש שכולם סביבך.
הם שווים לך. הם לא יותר ממך.
הם לא פחות ממך. הם כמוך.
כן. אני רוצה עוד לחזור. אממ. לרגע.
גם ליציאה מ. מצרפת.
וגם לרגע שאתם מגיעים לארץ. אם את ז. זוכרת.
אממ. כן. אני זוכרת שאנחנו עלינו באונייה. האונייה הייתה.
אני לא זוכרת איך קראו לה.
אבל האונייה הזאת הייתה אוניית משא.
והעמיסו פי 3 או פי 4. ממה ש.
מותר היה.
מותר היה. היה צפוף נורא. אממ.
רוב הילדים הרגישו מאוד.
מאוד נורא רע. הקיאו את נשמתם.
אני לא. אני. למזלי.
אה. בקטע הזה אין לי בעיות.
ואני אף פעם לא נסעתי רע. ואף פעם.
אז גם באונייה המתטלטלת הזאת.
אני הרגשתי בסדר גמור.
אבל החברים שלי.
הם שכבו חצי מתים בבטן האונייה.
ואי אפשר היה להוציא אותם אפילו בשביל שישאפו טיפה אוויר.
אהה. זה לקח שבוע ימים. ההפלגה הזאת.
ומה שאני זוכרת. שכשהגענו לחיפה.
אני בלילה הייתי צריכה לשירותים.
ואני קמתי ויצאתי.
השירותים. אה. בשביל לש.
ללכת לשירותים הייתי צריכה ל. לצאת לסיפון.
מ-המ.
ופתאום ראיתי את כל האורות של חיפה.
אחרי שבוע שלם. שאתה לא רואה כלום.
רק ים.ים. וים.
פתאום ראיתי איזה אורות של חיפה.
ואני זוכרת שזה עשה לי כזה בום.
מ-המ.
זה היה מחזה פשוט מדהים. מדהים.
אבל כמובן שעם הירידה מהאונייה.
אז מה שמספרים כל העולים.
גם אנחנו עברנו את הבוטקה.
‮עם ה-‭D.D.T‬. בהחלט. עברנו את זה.‬
לא נשארו לי מזה זיכרונות טראומטיים. פשוט לא.
זה. זה היה כמו עוד משהו שעברתי. בכלל לא.
לא הרגשתי שזה השפיל אותי ולא הרגשתי שזה.
שזה עשה לי משהו.
שום דבר. פשוט כלום.
ומשם. אה. הגע.
הכינו אתכם לקראת זה?
לא. לא. לא הכינו אותנו.
מ-המ.
לקראת זה.
משמה הגעתם ל.
משמה הגענו ל.
לרמת הדסה?
נכון. לרמת הדסה.
ומי בא לקחת אתכם?
מי שבא לקחת אותנו זה.
קודם כל באו לא ישר לקחת אותנו.
באו להכין אותנו. שאנחנו מגיעים לקיבוץ מזרע.
וזה היה. אה. יהודה שדמי.
מ-המ.
אהה.
יקירינו יהודה שדמי.
כן.
פרופסור. אז לא היה פרופסור.
אה. כן. אבל. אה.
תמיד היה. אדם מבריק.
כן.
תמיד היה אדם מבריק.
אבל הוא התחיל לאט לאט לס.
לטפטף לנו ולספר לנו מה מחכה לנו פה בקיבוץ מזרע.
קודם כל הוא סיפר לנו שאנחנו נ. נגור.
בנים עם בנות ביחד בחדר.
ושיש גם דבר כזה שמתרחצים ביחד. בנים ובנות.
מקלחת משותפת.
כן. כשאני שמעתי על המקלחת המשותפת.
אז שם נכנסים מתחת למיטה.
שמה ה. הרגשתי הכי מוגנת.
ו. וגם המטפלת שהייתה
אמורה להיות המטפלת שלנו באה ו. אבל מה.
מה שהיה הכי טראומטי.
זה טוב שלא שכחתי.
אהה. החליפו לנו את השמות.
איך זה היה?
לא שאלו אותנו. לא דיברו איתנו על זה.
לא הכינו אותנו לזה. פשוט.
את נולדת אירקה? אז תהיי רינה.
מי אמר את זה?
יהודה.
יהודה?
כן.
ומה את אמרת?
לא אמרתי כלום כמו שלא אמרתי כלום כל החיים שלי.
אני אף פעם לא אמרתי כלום.
אני לא ידעתי לעמוד על דעתי.
אני הכול קיבלתי כי. אממ.
צריך לשרוד?
זה מה שאמרו וזה מה שצריך להיות. פשוט מאוד.
הכי מצחיק היה. שהייתה בינינו ילדה שקראו לה רעיה.
אז החליפו לה את השם לרחל.
למה?
לא יודעת. עד היום אנחנו צוחקים מזה.
כי רעיה זה שם. אהה.
כן. זה. זה. א. א. אני.
אבל ב. בתוכך מה הרגשת?
ש. כש. כשהוא אומר.
כשהוא אומר לך ככה.
אהה. אני חושבת שבתוכי לא הרגשתי כלום.
רק כשהתבגרתי. זה הכעיס אותי.
מ-המ.
רק כשהתבגרתי.
אמרת לו את זה פעם?
אני לא חושבת.
מ-המ.
לא חושבת.
אבל בהחלפת השם יש גם איזה.
אבל את שם המשפחה את ש. שמרת.
שם המשפחה נשאר אבל השם הפרטי. ו.
וכאן ב. ב. במזרע.
ובמזרע.
באיזשהו שלב חיפשת את ה.
אני מדבר עכשיו על הנעורים. על ה.
כן.
כאילו.
מה חיפש.
שאלת על משפחה? על.
לא.
אבל. אהה. כאן במזרע.
אהה. קודם כל. אהה.
אנחנו איכשהו דילגנו על איזה קטע שהיה לי.
שכשהייתי בבית היתומים בקרקוב.
אז חוץ מברונו.
בא לבקר אותי. אח של אבא שלי.
אהה. שכנראה אחרי חיפושי קרובים וזה.
הוא עלה על עקבותיי.
והוא בא לבקר אותי שם בבית היתומים הזה.
אבל הוא בא לבקר אותי.
והוא השאיר אותי שם.
ו.
את זוכרת את זה או שאת.
כן. לא. אני זוכרת את זה. אני זוכרת את זה.
איך קוראים לו?
אה. בניק.
בניק. ואז הוא בא.
מה את זוכרת מזה שהוא בא?
אני זוכרת שהוא חיבק אותי והוא נישק אותי. ואולי בכה קצת.
כן.
אבל.
הוא אמר שהוא האח של אבא?
כן. אבל אני לא
זוכרת שהנושא הזה יותר מדי העסיק אותי במשך ה.
אהה. כל הדרך שלי לישראל והכול.
אבל מה שאני כן זוכרת.
שכשכבר הייתי במזרע וכבר הייתי פחות או יותר בגיל. אה.
15. משהו כזה. אהה.
יום אחד הופיעה פה איזה אישה.
והיא הציגה את עצמה בתור הגיסה של הדוד שלי.
מ-המ.
והיא התחילה לספר לי שיש לי משפחה.
שנשארה לי. ששרדה לי משפחה.
שנשארו 3 אחים של אבא בחיים.
2 בחיפה ו-1 בתל אביב.
והם מאוד. אה. מאוד. מאוד.
אה. רוצים. אה. לפגוש אותי.
ולראות אותי. ו.
ואני אמרתי לה: "אבל אני לא רוצה לראות אותם."
ואז היא שאלה אותי: "למה?"
ואז אמרתי לה: "תראי.
זה שהוא דוד שלי.
זה קרבת דם.
אבל זה לא עושה אותו שום דבר יותר מזה. קרוב אליי.
וכשהוא פגש אותי בפולין.
שמה בבית היתומים. והוא השאיר אותי שם.
אז. אהה.
אז הוא לא זכר שאנחנו.
שאני האחיינית שלו ושהוא צריך לקחת אותי משם?
אז הוא לא זכר? ועכשיו שאני פה בקיבוץ.
וכבר אני בטוחה. וכבר טוב לי.
ואני. כבר יש לי פה בית וזה.
עכשיו הוא פתאום מתחיל להגיד לי
שמשפחה זה הדבר הכי חשוב בחיים וזה?
אני לא מרגישה כלפיו כלום.
אני גם כלפיי אבא שלי לא מרגישה כלום.
הוא אח של אבא שלי.
לי זה לא אומר שום דבר.
זה הכול מילים. מילים. מילים.
אבל אני לא מרגישה שום דבר.
אנשים שפה מטפלים בי.
עושים בשבילי. איתם אני מרגישה הרבה יותר."
וזה לקח ממש מספר שנים עד שאני יצרתי איתם קשר.
ממש הייתי כבר חיילת ש.
שהסכמתי ליצור איתם קשר.
והכעס עזב אותי. כשכבר הייתי ממש אישה מבוגרת.
שכבר הייתי אימא ושכבר.
מ-המ.
שממש. ממש הייתי כבר אישה בוגרת.
שיצרת איתם קשר.
את זוכרת את הפגישה הראשונה?
בהחלט. אני זוכרת את הפגישה.
הם גרו בחיפה ברחוב סטנטון.
זה היה בעיר הערבית.
בתנאים נוראיים. עם. אהה.
עוד משפחה באותו.
באותו בית?
כן. עם מטבח משותף ושירותים משותפים.
ממש תנאים ש.
שלא ידעתי שככה גרים אנשים בישראל.
ו. אבל ממה שמאוד התרשמתי. זה מקבלת הפנים.
זאת הייתה קבלת פנים מאוד. מאוד. מאוד חמה.
בעיקר. הדודה שלי.
ה. א. אשתו של הדוד שלי.
אשתו של הדוד שלי.
אה. אחר כך כבר הכרתי אותה.
ובאמת היה לו מזל גדול בחיים.
שהוא התחתן עם אישה כזאת.
שהיא הייתה אישה מאוד חמה.
והם שניהם עברו את השואה.
אהה. הם הכירו בדרך לישראל.
באיטליה. והוא היה מבוגר ממנה בהרבה שנים ו.
איך קראו להם?
הוא היה שבר כלי.
הוא היה אדם שהמלחמה פשוט הרסה אותו.
שאלת איך קראו להם?
זה בניק ש. שסיפרתי לך.
שם משפחה?
אה. שניצר.
שניצר. והם סיפרו לך משהו על אבא?
ותראה מה. אני לא שאלתי אותם כלום.
אני לא שאלתי אותם.
זה פשוט מדהים. היום.
אני פשוט לא. לא תופסת את זה.
מ-המ.
עד כמה ש.
אה. אני לא יודעת אם זה לא עניין אותי. או.
א. אני. אני לא יודעת. אני.
אני לא מסוגלת בעצמי להבין.
הוא סיפר לי. הוא סיפר לי שהאבא שלי.
שהם היו 7 אחים.
ושאבא שלי הוא היה האח ההכי מבוגר.
והוא גם היה נשוי.
ושהם ניהלו. אבא שלי עם אימא שלי.
ניהלו בית. אהה. מתבולל.
בית. אה.
מ-המ.
שהם. האחים.
היו באים אלינו בשבת. כי ב.
אצלנו אפשר היה לעשן בשבת.
ואצלנו. אפשר היה לעשות כל מיני דברים שבבית של אימא.
אסור היה?
אסור היה. כי הבית היה מאוד. אהה. דתי.
והוא דיבר עליו בהרבה הערכה.
מ-המ.
ובהרבה אהבה.
גם עליו וגם על אימא שלי.
אבל אני לא. אני.
אני לא. לא יודעת למה אני לא שאלתי אותו.
לא. כמעט ולא שאלתי אותו שום דבר.
הוא סיפר שאחותי הייתה ילדה
מקסימה ומאוד יפה. ושלא היינו דומות.
שאחת. אח.
שהיא הייתה בלונדינית. ואני הייתי כהה. ו.
ומה קרה לה?
זהו. ואני לא שאלתי אותו.
אני לא שאלתי אותו למה היא לא שרדה.
למה לא הצליחו להציל אותה ואותי כן. לא שאלתי.
ואני גם. אה.
להגיד את האמת. אני חושבת שהם גם לא ידעו.
אני לא חושבת שהם ידעו. כי אחרת.
הם היו ב. ב.
אפילו מעידים ב.
ביד ושם. והם לא העידו.
הם לא סיפרו את הסיפור.
איפה ההורים שלי נספו.
זה לא הם ש. שסיפרו.
היו עדי ראייה. אבל לא הם.
היו להם ילדים?
לא. הם לא. אה. ל. אה.
אה. לדעתי הם לא היו נשואים.
לא. לא. ל.
לבניק?
לבניק ו.
לא. לא. לא.
הם לא היו נשואים. הם לא היו נשואים.
הם לא היו נשואים מ. מתי. כש. אבל כשביקרת אותם.
בזמן ה. אה. כן. כשביקרתי אות.
אני שואל אם.
אה.
אחר כך היו להם ילדים?
כן. הוא לא רצה ילדים.
מ-המ.
הוא לא רצה ילדים.
והיא התעקשה ונולדו להם בדרך.
בדרך לישראל. נולדו להם שני בנים.
ונכון ש.
ואיתם היה לך קשר?
איתם עד היום יש לי קשר.
יש לך קשר.
כן. הם חיים בארצות הברית.
אבל מאז שנפגשתם בחיפה.
אז אחר כך שמרת איתם על קשרים?
אה. כן. אחר כך כבר שמרתי איתם על קשרים ו.
אה. יש פער גילאים. אה.
די גדול ביני לבין. אה. בן.
בני הדודים שלי. אה. גדול.
10 שנים. 10 שנים.
כן. 10. אה. 12.
מ-המ. אז מהם. את אומרת.
בעצם י. ידעת איזשהו. איזשהם דברים.
למשל על השאלה. את אומרת למה היא.
למה האחות לא שרדה?
אבל הם סיפרו. או אמרו משהו. אהה.
שהם ידעו שאת נמסרת ל. לדודה?
אני לא יודעת אם הם ידעו שאני נמסרתי לדודה.
אני רק מתארת לעצמי שאחרי
המלחמה הם התחילו לחפש מי נשאר בחיים.
ומה ש. למה שהם הגיעו. שאירקה. נשארה בחיים.
מ-המ. והוא.
אבל לא דיברנו. מעט מאוד דיברנו על ה.
לא אמרת לו שום דבר על זה ש.
שכשהוא ביקר אותך שמה ב.
אני לא חושבת שאמרתי לו.
בבית הילדים.
אמרתי ל. אמרתי לאחות
אשתו שהיא באה פה למזרע להטיף לי מוסר.
למה אני לא. לא יוצרת איתם קשר. ולמה.
בשיחה הזאת.
אני לא ב.
בגיל 15.
כן. כן. אבל. אהה.
ככה לא. לא.
והיא ענתה לך משהו על זה אז. אחות אשתו?
אהה. בוא נגיד שאני לא כל כך זוכרת.
אה. בדיוק מה אני אמרתי ומה היא מילה במילה.
אני זוכרת את. אהה. רוח הדברים.
ורוח הדברים הייתה. שהיא ניסתה. אה.
לה היה יותר קל בגלל שהיא.
כשהיא עלתה לישראל. אז היא שירתה כבר בצבא.
והיא כבר ידעה את השפה. היא דיברה עברית.
הדודים שלי ידעו רק יידיש ופולנית.
עברית. אה. מאוד עילגת.
מ-המ.
ו. והיא גם הייתה כבר חיילת.
האחות של. אה. אשת דודי.
מ-המ.
והיא גם אחר כך עבדה בחנות.
באיוניר. אז היא פגשה ציבור. אנשים.
היא כבר. אז. אה.
היא ככה הרגישה שהיא יכולה להשפיע יותר מהם.
וגם קצת. אה. לא כל כך.
אהה. מקורבת. לא יותר מדי.
כן.
ב. בתוך. אז. אה.
היא ניסתה לרכך אותי.
והיא ניסתה לשדל אותי.
ואני כנראה. אני כנראה תמיד הייתי עקשנית.
מה שמסתבר שאני. שאני מתעקש. שאני יודעת להתעקש.
ו. וזה לקח זמן עד ש.
עד שזה בא ממני.
כן.
זה ממש בא ממני.
ואני זוכרת שאני החלטתי ואני אמרתי.
אני פעם אחת מנסה לבוא אליהם
ונראה איך אני אתרשם ולפי זה אני אחליט הלאה.
וכשראיתי שהם קיבלו אותי כל כך בחום וכל כך בהתרגשות.
הרי שום דבר אחר שמה לא יכול היה לעשות עליי רושם.
הם גרו בתנאים נוראיים.
והדוד שלי היה אדם.
מה זה עצבני ו.
ועל הילדים שלו הוא היה.
הייתי רואה שם תופעות.
אה. עוד רץ עם החגורה ו.
מ-המ.
אז מה שבאמת שבה את ליבי זה קודם כל הדודה.
שהיא הייתה אישה עם לב מאוד מאוד חם.
ו. וככה לאט לאט ה.
השכל התחיל. אה. לעבוד אצלי.
מ-המ.
והתחלתי להגיד לעצמי רינה.
מה את מצפה מהאנשים האלה?
הרי הם עברו גיהנום. הם עברו גיהנום.
כאילו מצד אחד יכולים להגיד.
למי היה יותר קשה?
ל. לבני השנתיים. 3.
שפרצה המלחמה. או לבני ה-15.
16. או לב לפני ה-30. ה-40?
למי היה יותר קשה?
אין תשובה.
זה פילוסופיה.
זה היה כל כך נורא גם.
וברגע שהתחלתי לחשוב על הכיוון הזה של.
על מי את כועסת?
על מה את כועסת?
אז התחלתי באמת לקבל.
אהה. לקבל אותם.
מ-המ.
עכשיו. היו לי עוד דודים.
היה לי. זה רק דוד אחד.
שהוא באמת. אהה.
היה יותר אקטיבי ויותר. אהה.
היה לי עוד דוד.
עוד אח של אבא.
שגר בנשר. אהה.
הוא. אה. עשה פחות מאמצים.
אבל. אהה. אבל התראינו. התראינו.
מ-המ.
והיה לי עוד דוד.
שהוא האבא של מאיר שניצר.
מ-המ.
הכתב במעריב.
כתב קולנוע הכי חשוב בארץ.
כן. זה בן דודי.
אה-הא.
ואיתם לא הצלחתי ליצור קשר. ה.
מה זה.
ה.
מה זה לא הצלחת?
לא הצלחתי. הם לא הביעו שום.
אהה. התעניינות. רצון. אממ.
אהה. הדוד שלי היה אדם.
עד כמה שהצלחתי בטיפ טיפה שפגשתי אותו.
אדם. מאוד. מאוד שבור. מאוד.
מאוד. אהה. מדוכא. מדוכא.
מדוכא.
אהה. שני ילדים יש להם.
היו להם. כי הם כבר לא בחיים.
אה. זה מאיר ויש לו אחות חווה.
אהה. לא הצלחתי להתקשר למאיר ולחווה. לא הצלחתי.
מ-המ.
נפגשנו. היו כמה מפגשים משפחתיים.
ש. שהתר. שפשוט היינו ביחד.
איזה בר מצווה של. אה.
של הבן של חווה. שנפגשנו.
איזה אירוע. אני כבר לא זוכרת איזה.
אמרנו שלום. שלום.
מ-המ.
לא. לא נדבק. לא נדבק.
הוא כנראה אדם מאוד מוכשר.
אני שומעת מבני דודים אחרים שלי.
שהוא מקסים. שהוא נורא נחמד.
שהם פוגשים אותו. הם חיים בארצות הברית.
כי הדודים שלי לא הסתדרו פה בארץ.
והם ירדו בארצות הברית.
אממ. הוא שומר על קשר עם יתר בני הדודים שלי.
איתי. זה לא בא מצידו.
וזה לא בא מצידי.
זאת אומרת. אני. אה. לתחושתי.
אני ניסיתי. אבל אני הרגשתי שאני. כאילו.
קיר חלק?
קיר חלק. זאת אומרת.
לא באה שום תגובה.
שום. שום דבר. ו.
כן.
ועד היום אין בינינו שום קרבה ושום דבר.
ורק אתמול קיבלתי טלפון מבת דודתי מארצות הברית.
שמאחלת לי שנה טובה.
והיא מספרת לי שהיא רואה את מאיר.
לפחות פעמיים בשנה. כי הוא מגיע לארצות הברית.
בענייני עבודה ו.
להרצות ו.
כן. ו. אבל הוא לא הקים משפחה.
אה-הא.
יש לו תמיד חברה.
אבל. אה. משפחה הוא לא הקים.
מעניין. בהזדמנות אפשר לס.
לבדוק את זה. אבל זה סיפור אחר.
כן.
פה במזרע. יש לך משפחה מאמצת? הייתה?
זה היה סיפור עם משפחה מאמצת שלי. אממ.
הרבה דברים שקרו במזרע.
בוא נגיד. אנחנו ילדי גולה.
אנחנו. כאילו. היינו אמורים.
אהה. להיות אסירי תודה על כל מה שעשו בשבילנו.
אה. לא היו לנו פה הורים.
שהקימו את הקיבוץ ושעבדו
בשביל לבנות את הקיבוץ היפה הזה ו.
[כך במקור] כן.
אז יש חברים במזרע שחושבים שאנחנו צריכים.
אה. להודות להם על כל מה שהם עשו.
אה. ויש משפחה מאמצת?
כן. ו. אה. אה.
אני. אה.
אני חושבת שהרעיון של משפחות. אה. מאמצות.
זה רעיון. אהה. מאוד. אהה. מבורך.
עבור ילדים כמונו. ובכלל עבור ילדים שחיים בפנימייה.
הרי היו פה גם ילדי חוץ.
שהיו להם הורים. אה.
מחוץ לקיבוץ. גם הם קיבלו משפחה מאמצת.
שיהיה להם איזושהי פינה.
כן.
אהה. ל. לאן להיכנס ו.
ו. אבל. אהה.
בקטע הזה אני. קודם כל ק.
קודם כל אני קיבלתי את זה די קשה.
אהה. פתאום. אהה.
כמו שכל החיים שלי. היא לא.
לא העסיקה אותי ה.
לא העסיק אותי העניין הזה שאין לי הורים.
זאת אומרת. לא שלא העסיק אותי. זאת אומרת.
קיבלתי את זה כעובדה ו.
ולא. בוא נגיד. זה לא כל פעם מחדש עלה לסדר היום.
מ-המ.
כ. ידעתי שככה אני.
זה הגורל שלי וככה אני חיה.
אה. כשאמרו לנו שאנחנו נקבל משפחה מאמצת.
אני הגבתי מאוד בתוקפנות. אהה. לא הסכמתי.
מ-המ.
אמרתי. לי הייתה אימא אחת.
ואני לא מוכנה לקבל עוד אימא.
אני לא רוצה עוד אימא.
ושיבצו אותי לאישה שהיא לא הייתה משפחה.
מ-המ.
זאת הייתה אישה עם בן.
היום יש לזה שם. חד הורית.
חד הורית.
חד הורית. ואז.
היא הייתה אישה עם ילד.
והצורך שלה לקבל ילדה.
אהה. הוא היה פחות או יותר.
אה. אולי א.
אולי אפילו יותר מהצורך שלי לקבל.
אה. משפחה שתאמץ אותי.
ו. אבל אני לא הסכמתי.
אני לא הסכמתי לשתף פעולה בנושא הזה.
ואז היא באמת הייתה צריכה לבוא. אה.
כמה וכמה פעמים אלי למוסד.
כמו שזה היה נקרא.
המוסד החינוכי.
אה. כן. ו.
ולבלות איתי שם אחר הצהריים.
עד שאני אלמד קצת להכיר אותה ו.
מ-המ.
עד שבאמת. אה. התאימה.
התאימה הסיטואציה שאני אסכים לבוא איתה אליה הביתה.
עכשיו. אממ. ממה שאני זוכרת. מהבית שלה.
זה ש. הבן הזה שהיה לה.
לא כל כך נוצר בינינו קשר.
למרות שמבחינת הגיל הוא היה גדול ממני בשנה.
מ-המ.
הוא היה ש. כיתה אחת מעליי.
וזה כבר גיל הנעורים. זה קצת.
אה. לא. לא נוצר. אה.
גיל הנעורים. אני באתי בת 12.
והוא בן 13.
הוא היה בן 13.
עכשיו. אהה. זה לא 13 של היום.
כן.
זה 13 שלפני הרבה. הרבה שנים.
ומה שאני הרגשתי ש.
האישה הזאת זקוקה להרבה תשומת לב.
מ-המ.
זאת אומרת. זה היה מין מצב כזה ש.
מה ק. [כך במקור] אז את מתרצה בסוף?
אה. בסוף אני מתרצה ו. אבל ה.
הקשר ביני לבין. אהה.
אותה אימא מאמצת.
היה קשר שהוא היה קשר בעייתי רוב הזמן.
כי אני ז. ז.
זוכרת שכל הזמן מאוד ניסיתי לרצות אותה.
מ-המ.
מאוד השתדלתי לעשות לה כל מיני הפתעות. אה. אהה. הייתי.
כשהיא הלכה לשיחת קיבוץ. הייתי מ.
מציעה לה את המיטה ומשאירה לה תנור
דולק וכשהיא הייתה חוזרת מנסיעה הייתי מסדרת את הבית.
וכל מיני כאלה דברים.
והיא אף פעם לא. היא לא הודתה.
אף פעם היא לא. לא יודעה להגיד תודה.
ו. והדבר הזה הוא.
איפשהו כנראה מאוד. אה. פגע בי.
כי עם השנים. אהה.
אני בכל זאת התחתנתי ונולדו לי ילדים.
והבן זוג שלי. הוא לא קיבל אותה כמובן מאליו.
מ-המ.
ומאוד הפריע לו שהיא נמצאת אצלנו בבית.
ואחר כך. אהה. מספרת.
אה. בכל מיני מקומות.
דברים שהיא שומעת אצלנו.
שהיא רואה אצלנו וזה ו.
וככה. אה. די בעידודו.
הקשר בינינו. הוא נותק.
מ-המ.
ואני זוכרת שבסך הכול היה לי די
קשה מבחינה מצפונית לנתק את הקשר הזה.
אבל אמרתי לעצמי שכנראה
שמתישהו צריך להגיע השלב שאני צריכה
כל הזמן להגיד תודה רבה לכולם.
על הכול להודות. להודות על זה שנשארתי בחיים.
ולהודות על זה שהגעתי.
ולהודות על זה שטיפלו בי
ושלימדו אותי ושהלבישו אותי ושהאכילו אותי וש.
ושהתמסרו לי וש. וש. וש.
כל הזמן. אני כל הזמן צריכה להיות אסירת תודה.
ויום אחד אני צריכה איפשהו להגיד.
להינתק מזה.
זהו. די.
מ-המ.
ואני. אני חושבת שכאילו.
עשיתי לעצמי משהו שיהיה לי מצפון יותר נקי.
בניתוק הזה של הקשר בינינו ש.
זה לא. זה לא התאים.
זה לא הצליח כל כך.
זה היה אולי טוב לתקופה הזאת.
זה לא מתאים ל. להיום. וזהו.
אז. אהה. זה בקשר למשפחה המאמצת.
עם ההורים של אסא. אחר כך?
עם ההורים של אסא היה לי קשר טוב.
בהחלט היה לי קשר טוב.
ואני חושבת שהייתי. הייתי כלה טובה.
בטוח. איך עם בני הקיבוץ הסתדרתם?
הקבוצה של בני העולים?
אהה. השם הזה. היה לך.
בבקשה?
השם הזה בני העלים. זה לא.
אה. אה. ילדי קיבוץ קראו לנו קבוצת חרדים.
אנחנו היינו קבוצת חרדים.
משום שאנחנו היינו מאוד ממושמעים.
וכאלה ששקדנו על הלימודים.
לכולנו. היה חסר המון חומר. למעשה.
אף אחד מאיתנו לא למד את כל התקופה של בית ספר יסודי.
לאף אחד לא היה. אף אחד לא למד.
באנו עם המון. אה. חוסרים.
ואם אנחנו חושבים על זה היום.
אז בטח מבחינה נפשית.
היה לנו גם הרבה בעיות.
כל אחד סחב איתו חבילה מאוד מאוד רצינית.
ובגדול היינו כיתה טובה.
היינו כיתה לימודית טובה.
ומאוד ממושמעת. לא היינו חצופים כמו הצברים.
אז קראו. קראו לנו קבוצת חרדים.
אבל בסך הכל אני חושבת שהכיתה המקבילה לנו.
שזאת הקבוצה של הדסה.
כן.
הם המקבילים לנו קבוצת איילה. אנחנו אבוקה.
הם היו איילה. וביחד היינו גדוד דראל. אז. אהה.
מהשומר הצעיר?
כן. ו. היו בינינו יחסים טובים.
היו בינינו בהחלט יחסים טובים.
היינו יוצאים לטיולים תנועתיים.
אז היינו יוצאים ביחד. ו.
אה. היו התחברויות. ובסך הכל אני לא.
לא חושבת שהציקו לנו. או צחקו.
הייתה תקופה בהתחלה שדיברנו הרבה פולנית וירדו עלינו.
שנפסיק לדבר פולנית. שנדבר עברית. ועשינו די להכעיס.
כן.
אבל. אה. זה. עם הזמן חולף.
ובסך הכל. אה. אני חושבת שאנחנו היינו.
היה לנו טוב פה.
ולא נשאר לי עם הרבה ילדים קשר.
אבל עם 2.
3 בנות שיש לי קשר.
הן כולן זוכרות את מזרע כתקופה יוצאת מן הכלל טובה.
כולם זוכרים את מזרע כתקופה יפה בחיים.
הם לא נשארו פה. זה סיפור אחר.
אבל. אה. הם זוכרים את מזרע כבית.
היו פה מציינים את. אה. יום השואה?
כן. מציינים פה את יום השואה. אה.
ואתם הייתם חלק מזה?
ממש לא. אהה.
אני בעצמי זוכרת שהרבה שנים.
כשציינו את יום השואה בחדר האוכל.
אז היו כמה תקופות. כשהייתי מאוד צעירה.
אז אני זוכרת את עצמי שרה ביום השואה. אהה.
מה היית.
בטקס.
מה היית שרה?
אהה.
עיירה?
כן. כן. אב.
זה. זה היה.
זה אני זוכרת. זה היה אולי שנתיים. אולי 3.
אחר כך הגיעה תקופה שלא הייתי נכנסת לחדר האוכל.
אבל הצביון של יום השואה כל פעם השתנה.
ואני חושבת שמה שהוציא אותי.
אני לא בטוחה מה שאני אומרת עכשיו.
אני לא מוכנה לחתום על זה.
אבל אני ממש.
כרגע זה ככה מתבשל לי בראש.
שמה שמאוד התחיל להרתיע אותי בטקס.
זה כשהתחילו לקרוא את השמות.
כשהתחילו לקרוא את השמות של
המשפחות אני לא נכנסתי לחדר האוכל.
ולא נכנסתי לחדר אוכל כמה שנים.
מספר שנים. אסא היה הולך עם הילדים. בלעדיי.
ו. ממש.
ממש ממש במספר שנים האחרונות שאני עברתי עם עצמי.
אה. ממש. אה. אה.
זה. זה לא רק שאני עברתי. זה.
כיוון שבכלל בארץ ה. כל הפתיחות.
הנושא הרבה יותר. אה. בבתי ספר.
ו. והנוער.
ועם כל הנושא.
המסעות לפולין.
המסעות לפולין. ועבודת השורשים.
ושהנכדים היו באים לשאול.
אה. אה. בשביל עבודת השורשים.
על הילדות שלי ועל.
לאט לאט זה התחיל להבשיל כל הנושא הזה. לצערי.
זה כבר. אה. אסא כבר לא היה.
הוא כבר לא היה איתנו כשאני ככה התחלתי יותר להתקרב לנושא.
ועד שהלכתי.
יש לנו חברה שהיא פשוט לקחה את זה ממש בתור מפעל חיים.
שהיא מעבירה קורסים.
עידית?
אהה. עידית.
והלכתי ללמוד.
פעם הייתי אומרת מה אותי למדו על השואה?
אני. אני צריכה ללכת ללמוד על השואה.
מה יכולים ל. ללמד אותי על השואה?
ועד שהגיע הזמן שהקרקע הייתה בשאלה ואמרתי כן.
אני רוצה ללכת ללמוד על השואה.
והלכתי. ובאותה שנה שהייתי בקורס הזה של עידית.
אז. אה. גם הגיע המייל הזה מארצות הברית שמחפשים.
עם התמונה הזאת בעיתון. עיתון פולני.
שמחפשים את אירנה שניצר.
זה מייל שהגיע לאווה פלו. פלורסהיים?
כן.
ו. וכיוון שהייתי איתה בקשר בעזרתו של צ'יבי.
אז היא ישר. אה.
התקשרה לצ'יבי ואמרה מחפשים את רינה. ומאז.
אה. כל הנושא של הנסיעה לפולין נעשה אקטואלי.
כמובן שהוא נעשה אקטואלי לילדים שלי. לא לי.
אני אמרתי חכו. עוד. אה.
עוד נראה. עוד. עוד.
אה. אני צריכה עוד לחשוב.
אני עוד צריכה לעכל.
אני עוד צריכה ככה.
ואני עוד צריכה שמכה. אבל.
רגע. המייל.
המייל הזה מגיע.
המייל הזה מגיע.
כן. לאווה.
מארצות הברית.
כן.
איך הוא מגיע? המשפחה.
המשפחה שהחביאה אותי. למשפחה הזאת היו 3 ילדים. 2 בנות ובן.
עכשיו. כשההורים נפטרו. ההורים.
ההורים התחילו לחפש אותי. אחרי המלחמה.
שנים הם מחפשים אותך?
שנים. אבל זה חור נידח.
הבלז'ץ הזה. פשוט חור נידח.
ו. לא היה להם למעשה שום אמצעים לחפש.
אחרי שהם נפטרו. הבת.
מריה. זאת הבת הכי צעירה.
היא לקחה על עצמה להמשיך לחפש אותי.
ולא הצליחה. ולה יש 5 ילדים.
עכשיו. אחד מהילדים שלה חיפש עבודה.
מחפש. חיפש עבודה בארצות הברית.
אז הוא היגר עם המשפחה לארצות הברית.
הוא שיפוצניק.
הוא התחיל לעבוד בכל מיני משרדים.
ובכל מקום שאל. הראה את התמונה.
שאל. עד שמישהו אמר לו תשמע. אני אעזור לך.
ישראלי?
כן. אני יודע.
ונתן לו את הכתובת של אווה.
וככה נסגר המעגל. שלמעשה.
הנכדים של המשפחה.
מחפשים אותך.
כן.
וכשאת שומעת. מאווה או מצ'יבי.
אז מה. איך את מגיבה?
אני. אני לא מאמינה. אני לא מאמינה.
אומנם אני רואה את התמונה ואני מזהה את עצמי.
אבל אני פשוט. אני בהלם. אני בשוק.
אנחנו פה היינו. ב.
בבית הזה. ביום שישי.
כל יום שישי אחרי ארוחת הערב שבחדר האוכל.
כל המשפחה שלי. כיוון שיש לי פה 3 בנות. כן.
אז כל המשפחה שלי ביום שישי אחרי ארוחת
ערב. מתכנסת בבית הזה.
ואנחנו מתכבדים. ומפטפטים.
וקוראים עיתונים. ופותרים תשבצים. ומבלים את הערב.
ומה קורה?
ובערב כזה צ'יבי נכנס עם ה.
כי לי פשוט אין מחשב בבית ולו יש.
והוא בא עם התמונה הזאת.
ופועה ישר ראתה שזה כתוב מקרקוב.
הא. לא מקרקוב. מבלז'ץ.
בלז'ץ.
מבלז'ץ. ואז. אה. היא אומרת: "אימא.
מבלז'ץ זה. זה. זה את.
זה. ואת רואה שזה את."
כן.
טוב. אה. כמובן שכולם מתרגשים. וההתרגשות היא עצומה.
ועוד באותו ערב כבר.
אה. יוצרים קשר טלפוני עם אותו נכד.
איפה הוא נמצא?
בארצות הברית.
אבל. אה.
ומה אומרים לו?
אה. אה. איתו אפשר לדבר באנגלית.
אני לא יכולה לדבר באנגלית.
כי אני מה זה גרועה באנגלית.
אבל הילדים שלי מדברים איתו באנגלית.
ואז. אה. ואז הוא אמר. אה.
מה הוא אמר?
הוא אמר ש.
קודם כל הוא מאוד התרגש.
הוא אמר שאימא שלו היא כרגע בבית חולים.
אבל הוא התקשר ויגיד מתי אפשר להתקשר אליהם הביתה.
כן. ואני התחלתי עם שבירת שיניים.
ל. לשפשף את הפולנית שלי.
לקראת השיחה איתה?
אהה. מאוד קשה לי לדבר.
וגם קשה לי להבין. אבל הכל.
אה. הכל מצמרר. הכל. אה.
בלתי נתפס. ממש ממש בלתי נתפס.
בעיקר. שאני פשוט לא זכרתי שאני חייתי עם משפחה.
אני פשוט לא זכרתי את זה.
ומאז התחיל. אה.
התחלנו לתפור את המסע הזה לפולין.
ואת הפגישה עם המשפחה. ו.
אבל כמובן שישר.
כל הילדים שלי אמרו: "אימא. אנחנו באים איתך."
וככה זה היה. נסענו. אני נסעתי עם 4 היהלומים שלי.
מתי זה קורה? לפני שנתיים?
לא. זה כבר יותר.
זה כבר. אה. 3 וחצי שנים?
שלוש וחצי שנים.
כן. בואי. נספר את הסיפור.
נספר את הסיפור של הפגישה? של מה?
של הנסיעה. של הפגישה.
הא. קודם כל. אה.
כשכל הסיפור הזה נודע. אז הכנסנו. אה.
שיתפנו בזה את עידית.
ועידית לא יכלה בכלל לוותר
שאני אספר את זה לקבוצה שלמדתי איתה.
אני הייתי נוסעת פעם בשבוע לעפולה. כדי.
להיפגש עם הקבוצה.
כן. עם הקבוצה.
ועידית הייתה צריכה לעבוד עליי חזק מאוד
שאני אשב על הבמה ואספר.
כי זה בכלל לא דבר מובן מאליו.
ומי שמכיר אותי אז הוא יודע שאני מאוד נחבאת אל הכלים.
ולא רגילה לשבת בפרונט.
ועידית יש לה כוח שנועה. בהחלט. אה.
היא אמרה לי: "אני אשב על ידך.
ואני אעזור לך. ואני. ואני. ואני."
וטוב. ואין מה להגיד שכל הקבוצה.
אז האנשים שם התרגשו והוציאו ממחטות.
וזה היה מאוד מאוד מרגש.
והתחלנו לתכנן את הטיול ואת המסע.
והחלטנו שאנחנו עושים את המסע עם עידית.
עם קבוצה. קבוצה רגילה שהיא תמיד. אה.
יוצאת עם קבוצת מבוגרים. מסע לפולין.
שאנחנו מצטרפים לקבוצה כזאת. ו. אה.
בשלב מסוים אנחנו מתנתקים מהקבוצה.
אה. עידית דואגת לנו לנהג.
שיביא אותנו לבלז'ץ. אהה.
שמה תהיה פגישה בינינו לבין המשפחה.
מספר שעות. ואחר כך הוא ייקח אותנו חזרה לקבוצה.
אממ. ה.
אתם נוסעים לבלז'ץ מוורשה? מאיפה?
לא.
קרקוב?
לא. לא. מאיפה נסענו?
מלובלין. מלובלין.
כן. זה יצא הכי קרוב.
כן.
היה לנו נהג. אה. מונית שהוא טס.
אה. היינו שם.
אה. הפגישה הייתה מאוד מאוד מרגשת.
אני. מריה. זאת הבת הצעירה. היא זכרה אותי.
אבל אני לא זכרתי אותה.
אז כמו שנפגשנו.
היא אומרת לי בפולנית [משובש] (פולנית) "את דומה."
זאת אומרת. היא ראתה אותי ואני הזכרתי לה את הילדה.
מאז?
כן.
אה. אני לא זכרתי פשוט כלום.
ושמה הם באמת הת.
התכוננו לקראתנו. והייתה התרגשות עצומה.
היא. אה. עברה מהבית שבו אני העברתי את המלחמה.
היא לא גרה בבית הזה.
אבל בבית הזה גר האח שלה.
האח שלה. שעבר אירוע מוחי.
וכבר לא מסוגל לדבר. אבל הוא מבין.
והיא סיפרה לו שאנחנו נבוא לשם.
וכשאנחנו הגענו. ואני חיבקתי אותו.
הוא כל הזמן בכה.
הוא כל הזמן בכה.
הוא לא יכול היה לדבר.
אבל הוא בכה כל הזמן.
ואחר כך גם פגשנו על יד.
ו. ונכנסנו לבית.
זה היה רגע. שזה באמת.
אה. אי אפשר לתאר אותו. אי אפשר לתאר אותו.
ואני. כשכל החיים שלי בעצם.
מאז שעזבתי את המקום הזה. את בלז'ץ.
ועד שנסעתי לשם. שעזבתי.
שהייתי בת 8. ושהגעתי לשמה.
שהייתי בת. אה. שישים ו. 69. 68.
זכרתי את הבית הזה בצורה מסוימת.
אני פתאום רואה את הבית.
ואני כל הזמן חושבת לעצמי. רינה.
אולי זה לא. אולי את סתם. אה.
מדמיינת?
מדמיינת. סתם. אה.
יצרת לעצמך איזשהו סיפור שיהיה לך למה להתחבר.
אני פתאום עומדת על יד הבית הזה.
וזה הבית שאני. כל החיים שלי בעצם זוכרת אותו.
אני לא זכרתי את האנשים שגרו בחדר על יד.
אני לא זכרתי את האנשים.
שמריה מספרת שהם אהבו אותי.
והם חיבקו אותי. והם נישקו אותי.
והיא אמרה לי: "ואת התפללת כל כך יפה.
ואני תמיד קינאתי בך.
שאת יודעת להתפלל כל כך יפה."
ו. ועוד היא. והיא. והיא.
כאילו מתנצלת על זה שהם עשו לי את טקס ההטבלה.
היא מתנצלת על זה.
היא אומרת: "אנחנו היינו מאויימים. אנחנו פחדנו שילשינו.
וככה זה נתן לנו יותר ביטחון."
ואני אמרתי לה שאני זוכרת את הטקס. וכשהתבגרתי.
כל הזמן אמרתי לעצמי שאם עשו לי את זה.
לא עשו את זה סתם.
זה בטח היה בשביל לשמור עליי. בשביל להגן עליי.
כי הרי אנשים. שמחזיקים בבית ילדה יהודייה.
אה. רק. אה.
סכנת מוות?
בוודאי. אה. רק לירות בהם.
ו. ו. וזהו.
אז. אה. כשאני נכנסתי לבית הזה.
ואני ראיתי שכל מה שכל החיים שלי היה לי ספק.
אם אני זוכרת דבר נכון.
ופתאום אני רואה שאני זכרתי את הבית
הזה כל כך. כמו שהוא היה.
בעיקר המקומות האלה ש.
שהייתי בו. כנראה הר. יותר זמן.
זה הכניסה לבית. המטבח.
שזה מרכז הבית. המטבח.
והחדר שאני ישנתי בו.
לא החדר של המשפחה.
אני ישנתי עם הסבא.
ומתברר שאכן היה שם סבא.
שהוא נפטר בזמן שאני הייתי שם.
ואני ממש זכרתי את הבית הזה.
את החדר הזה שאני גרתי בו.
זכרתי אותו כמו שהוא היה.
רק את הגג החליפו. מטעמי בטי.
ביטחון. כי זה בית מקש. אז. אה. הגג.
גג היה מקש. שריפות או משהו. החליפו את הגג.
כל היתר היה כמו לפני 60 שנה.
עם הבית שימוש בחוץ. כזה צ.
מעצים. עם. אה. אה. ששואבים מים.
כן. מהבאר. מה היה שם?
לא. זה.
איזה בור?
כן. אבל יש מין.
אה. לא ברז רק.
כן. מכשיר כזה.
כן. ושם היא הר.
שם היא הראתה לי את המרתף הזה של התפוחי אדמה.
ששם היו שמים אותך לפעמים?
ששמה היו. כן. כן. כן.
ממש חפרו בתוך האדמה.
שם היה קריר. שמה הם הטמינו תפוחי אדמה ו.
הם סיפרו מה. מה קרה להםבסוף המלחמה. אחרי המלחמה?
היה הכל כל כך מרוכז.
המפגש. הוא היה למעשה קצר מאוד.
אני הייתי צריכה לתרגם. הלוך חזור.
מה שמריה אמרה. הייתי צריכה לתרגם לילדים שלי.
מה שהילדים שלי אמרו.
הייתי צריכה לתרגם לה.
אנגלית. הם לא יודעים.
הכל היה התרגשות אחת גדולה.
הכל היה מאוד צפוף. ובעיקר.
שהיינו בבית שלה. היא עוד הכינה ארוחת צהריים.
הכוס תה שהיא עשתה לי. אני לא שתיתי.
כי כל הזמן היינו ב.
ב. ב. החלפת. אה. רשמים.
רגשות. אה. היא רצתה שאני אראה את הבית.
היא רצתה שאני אראה את האח והאחות.
והקימו שם. אה. אה. מקום. אה.
אתר. אתר זיכרון.
משהו מרשים בצורה בלתי רגילה.
כי שמה היה. הייתה משר.
ה. הש. משר.
אחת המשרפות הייתה בבלז'ץ.
ואני תמיד הייתי מספרת לילדים. שכשהייתי בלילות.
אה. לא ישנה. הייתי שומעת את הרכבת נוסעת.
מאחורי הבית הייתה נוסעת רכבת.
וכל הזמן שמעתי את ה.
הקול המונוטוני הזה של הרכבת. אז. אה.
הבן שלי זכר את זה. הוא פשוט הלך.
והלך לחפש את פסי הרכבת.
והוא אמר לבן של.
אה. מריה. שאל אותו אם יש פה פסי רכבת.
והוא אמר כן. והם שניהם הלכו וראו
את פסי הרכבת שנגמרים בשלב מסוים.
לא. לא ממשיכים לשום מקום.
שם היו מגיעים. מורידים. וטובחים?
כן. לא טובחים.
שור. אה. חונקים.
שורפים.
שורפים. כן.
והם סיפרו על החיפושים אחרייך. אחרי המלחמה?
קצת. שהיא אמרה. שלפעמים היו.
אה. אה. איזה אירועים שהיה.
שהיו מגיעים אנשים מחוץ לכפר.
וככה קהל. קהל יותר גדול של. אה. אנשים.
אז היא הייתה שואלת. מתעניינת. אבל. אה.
זה היה סוג של החיפוש.
שפחות או יותר. אה. התנהל.
ואיך נמשך הקשר אחרי מה שהיה?
אהה. אנחנו מדברות בטלפון. אהה.
אנחנו מדברות בטלפון. אה. הנכדים שלי.
אממ. אחרי. אחרי המסע שלנו. אה. היה. אה.
נכד שלי ונכדה שלי.
הבת של פועה.
אה. הבת של פועה והבן של. אה.
הבת ה. אה.
השנייה שלי. הם. אה.
נסעו למסע. למסע לפולין.
אז. אה. במאמצים מאוד גדולים שנעשו מצד המשפחה שלי. הצל.
הצל. הם הצליחו להביא את מריה למקום מפגש עם הקבוצה של ה.
עם הקבוצה שנסעה מהארץ. ומריה סיפרה להם.
אה. את הסיפור של המשפחה.
איך הם הצילו אותי.
הם. המשפחה שלי הכינה למריה אלבום תמונות של כל המשפחה.
של כל הנ. הילדים והנכדים.
אלבום מק. אלבום מקסים.
ו. טוב.
היא פגשה אותה אישית.
היא בעצמה באה עם הבן שלה ועם נכדה. הבת של הבן.
והייתה שמה התרגשות מאוד מאוד גדולה.
וכמובן שזה חוויה מאוד. אה.
מרשימה לקבוצה עצמה. שהם ז.
זכו. להיות שותפים לסיפור הזה.
כשהם מכירים את ה.
את עומר ואת אור.
אור זה. הבת של פועה.
ועומר זה הבן של גלעד.
כן.
אהה. זה היה מאוד מרגש.
אה. מה שעוד דאגנו.
זה שתקבל. אה.
את אות חסידי אומות העולם.
והיא תקבל?
והיא קיבלה.
היא קיבלה?
כן.
היא קיבלה.
היא באה לארץ?
בשם המשפחה.
לא. זה נעשה בחו"ל.
בשגרירות בפולין?
כן.
כן.
אהה. מה ש.
מה שאני לא הצלחתי לממש.
וקשה לי להסביר אפילו למה ואיך.
זה להביא אותם לארץ.
לא יודעת. אה. או שאני.
או שאני מפחדת מ.
מההתרגשות הנוספת ה.
שתהיה. אני לא יודעת להסביר את זה.
אני יכולה להגיד שיש לחץ מצד המשפחה
להביא אותם הנה. ואיפשהו..
עוד לא מימשתם את זה?
כ. לא.
רינה. אחרי המסע.
אתם מחליטים גם לחפש.
אה. מסמכים שקשורים איתך. תספרי בבקשה.
כן. זה. אממ.
אווה כל הזמן. אה.
אמרה לי שהיא משוכנעת ש.
אה. כמו שהגרמנים היו מסודרים.
שבארכיון בקרקוב בטוח יש חומר על המשפחה שלי.
היא בטוחה בזה. ורק צריך
למצוא את הבן אדם המתאים שיוכל להוציא את זה משם.
כי היא אומרת. אה.
קרקוב לא נהרסה. ואצל הגרמנים יש סדר.
ובאמת. אהה. בשלב מסוים.
אממ. היא. אווה.
יצרה קשר איתי ועם הילדים שלי.
ונתנה לנו שם של.
אה. אישה פולנייה. שהיא
אמרה שזאת הפרנסה שלה. היא מתפרנסת מזה.
שהיא נכנסת לארכיון. וכיוון שהיא דוברת שפה.
והיא בעצמה פולנייה. ו.
היא. היא מצליחה.
נותנים לה. פשוט נותנים לה ל.
לחפש. ולנבור שמה בניירת.
ותמורת תשלום היא מוכנה לחפש.
אה. לחפש ונראה.
וצריך לראות מה שהיא תמצא.
אז באמת. אה. נוצר הקשר. ו.
אה. זה לא היה פשוט.
אהה. אבל. אה. בכל זאת.
אממ. אמרנו לה. קודם כל.
שכל תמונה שיש. תמונות זה עדיפות ראשונה.
קודם כל. כל תמונה שיש.
אנחנו רו. רוצים.
ואחר כך. אהה. מדי פעם היא הייתה מתקשרת ושואלת.
אה. אם את זה.
אה. זה לשלוח לכם. זה לשלוח לכם?
כי כל דף. אה.
היה צריך לשלם כך וכך דולר בשביל. אה. לרכוש אותו.
ו. ולמעשה. כל.
כל החומר שהיום יש לי.
זה אותה ויולה. האישה הזאת.
היא הוציאה לנו מהארכיון.
אז איזה חומר השגתם?
אז. אהה. השגנו תמונות.
אה. קודם כל התמונות של ההורים שלי.
כן.
שעד גיל. אה. 69.
לא ידעתי איך. איך נראים ההורים שלי.
ואחר כך. אה. תמונות של סבא וסבתא. ודודים ודודות.
לצערי הגדול. תמונה של אחותי לא הייתה.
אה. התמונות של ההורים זה כנראה
מתעודות שהגרמנים עשו ליהודים.
שתהיה להם איזושהי תעודת זהות.
ואחותי הייתה ילדה. אז כנראה שהילדים לא. לא נשאו תעודות.
אז ככה ש.
מהתעודות אפשר לדעת איפה הם. אה. נרצחו?
כן.
איפה?
אהה. אני חושבת. אימא שלי בבלז'ץ.
אימא שלי בבלז'ץ.
ואבא שלי. אני לא יודעת.
ואחות את אומרת שלא. לא נזכרת בשום.
לא.
בשום מקום?
לא.
וגם לא התעודת לידה. אי אפשר היה למצוא?
לא. כן. לא. לא. יש תעודת לידה.
אבל אני מאמינה שאחותי בטח הלכה עם אימא.
כי זה. נראה לי הכי הגיוני.
השגתם תמונות. תעודות לידה. עוד דברים?
אהה. קצת. אה. אוטוביוגרפיה על
החיים של ההורים שלי לפני המלחמה. אה.
באיזה דירה הם גרו. הכל מוזכר שם.
כמה חדרים היו.
וכמה. ו. ו.
וכל מיני דברים שלגרמנים היו מאוד חשובים. ו.
מה הרגשת אז?
אה. אני חושבת ש.
היום. בתור. אה. אישה מבוגרת.
אימא וסבתא. אני יכולה להגיד ש
. תחושת החמצה ענקית.
אהה.
אני. היו לי הרבה תקופות בחיים.
שלא. לא הרגשתי שאני מתגעגעת להורים שלי.
אבל הרבה פעמים
הייתי מקנאה כשהייתי רואה אח ואחות למשל. או אחות ואחות.
ו.
ואני מוכרחה להגיד שלמרות שהיום יש לי משפחה.
שהרבה אנשים שמכירים אותנו.
וזה. אומרים לי. רינה.
זה הניצחון שלך.
הקמת כזאת משפחה. ותראי איזה משפחה.
ואיזה ילדים. ואיזה נכדים.
והרבה נחת והרבה וזה. וזה. וזה.
והיו לי הרבה תקופות שהייתי צעירה ופחדתי שאני
לא אדע להיות אמא ושאני לא אדע ליצור.
אה. קשר עם הילדים שלי.
קשר. אה. קשר. קשר קשר.
קשר אימהי.
אממ. עד היום יש לי תחושה של נכות.
של נכות בצד הרגשי שלי.
זה נובעת מ. משמה?
סליחה?
שנובעת. את אומרת מה. מהחוסר ה.
שנובעת מזה ש.
שלא הייתה לי ילדות. אהה.
שלא גדלתי בבית. עם הורים.
עם. עם אהבה. עם.
שמישהו ציין פעם את יום ההולדת שלי.
שמישהו פעם אמר לי שעשיתי דבר טוב.
או עשיתי דבר רע. ש.
ש. שאני.
שאני יפה שאני מכוערת.
שאני מוצלחת. שאני לא מוצלחת.
שאני. כן.
יש לי עד היום תחושה של נכות רגשית.
וזה לא משנה מה שיגידו לי.
וזה לא משנה מה שינסו לשכנע אותי.
אבל תראי. אבל תראי.
אבל תראי. אני גאה במה שיש לי.
אבל זה יושב פה.
אז אני לא אגיד לך את מה שאת אומרת שכל הזה.
אבל אני כן אגיד לך ש.
ששומעים את הסיפור שלך.
אז. אה. באמת אין. אה. אין מילים.
וזה נשמע באמת. באמת.
מה יש לך היום?
אז את תגידי.
זה. את אומרת לא ניצחון.
זה. זה ניצחון. זה אושר גדול. אז מה יש לך היום?
היום יש לי. האא.
אה. קודם כל. יש לי בעל שאני מתגעגעת אליו כל יום.
ויש לי 4 ילדים מקסימים.
שכל אחד מהם הקים משפחה.
ונולדו לי 14 נכדים. מקסימים.
ו. אני. אה.
מודה לילדים שלי שהם.
כל הזמן ערים ורגישים לשתף אותי בחיים שלהם.
בגידול הילדים שלהם. אני שותפה לכל מה שקורה. לארבעתם.
וכל שמחה שיש במשפחה. אני משת. משתדלת.
אה. מאוד לשמוח.
וכמה שאני רק יכולה.
אף פעם זה לא יהיה שלם.
כי אסא לא איתי.
אבל אני בכל זאת מאוד מאוד משתדלת. אה.
לחוות כל חוויה משפחתית.
ו. ואני מקווה שאני עוד אזכה להרבה שמחות.
מאוד מאוד מודה לך על הראיון שנתת לנו. שחווינו יחד איתך.
מעט מסיפור חייך המרגש נורא. תודה רבה.
זה אבא שלי. שאת התמונה.
אה. קיבלתי לפני שנה בערך. ו.
מה שמו?
שמו. אני לא ידעתי ששמו אברהם.
אני ידעתי ששמו רומן.
אבל כנראה שפה כתוב.
ש. ש. שניצר אברהם.
אז כנראה שבכל זאת היו לו שם עו.
שם יהודי. ושם פולני.
וזאת אימא שלי. אה.
שמה רוזליה. וולפוביץ' מהבית. שניצר. אחרי נישואיה.
זאת. אה. תעודת הזהות של אבא שלי.
שמצאנו בארכיון. אה. היא ניתנה לאבא על ידי הנאצים.
אה. זאת תעודת הלידה שלי.
שכל החיים שלי חלמתי להשיג אותה.
כדי להיות בטוחה. שתאריך הלידה שלי
הוא כמו ש. חשבתי שאני זוכרת.
אה. בתמונה הזאת רואים אותי הקטנה. והגבוהה זאת מריה.
הבת של המשפחה שהצילה אותי.
ו. אה. היא צולמה.
כשאני הובאתי למשפחה. ועל סמך הת.
והתמונה הזאת צולמה. אה.
כשהמשפחה הזאת ניסתה לעלות על עקבותיי אחרי המלחמה.
בבקשה. בערך ב-2006. יצאנו למסע. אה.
שורשים עם עידית לפולין. ופה בתמונה. אה.
אנחנו רואים שאני בבית.
אה. של המשפחה שהצילה אותי.
בתמונה למעלה. האח של מריה.
שהוא מאוד מתרגש ובוכה. ומריה עומדת.
מסתכלת מהצד. בתמונה מתחתה.
מתחת לתמונה הזאת. שוב האח עם מריה.
התמונה יותר למטה. זה 2 הנכדים של האח.
והתמונה משמאל זה 3 האחים של המשפחה שהצילה אותי.
מריה ואחותה. ואחיה. ואני.
בבקשה.
ליד הבית נחפר מרתף קטן לאחסון תפוחי אדמה.
במרתף זה הוחבאה. הוחבאתי כשבאו הגרמנים.
מריה מספרת. שכשפחדתי להיכנס למרתף. כי חשוך.
היא התנדבה להיכנס איתי.
והיא אמרה שהיא שומרת עליי.
כי אני אחותה הק. אני אחותה הקטנה.
בבקשה.
זאת קסברה בורגובסקה. בת דודה של מש. של המשפחה.
היא. אה. הייתה אלמנה שחיה יחד עם המשפחה.
בבלז'ץ. והיא הייתה זאת שהביאה אותי מוורשה לבלז'ץ.
בבקשה.
אה. בתמונה הימנית. אה.
אני ואסא. זאת תמונת חתונה שלנו.
אני פה בת 19 וחצי. ואסא בן 23.
בתמונה השנייה זה אסא.
בבקשה.
זאת. אה. תמונה משפחתית.
אהה. אנח. יש לי 4 ילדים.
3 בנות ובן. ו-14 נכדים.
הגדול בן 29. והקטן בין שנתיים וחצי.
Testimony of Rina (Schnitzer) Feinmesser, born in Krakow, Poland, 1937, regarding her experiences in hiding and while using a false identity Orphaned. In hiding; life in Poland while using a false identity; rescued by a family.
LOADING MORE ITEMS....
details.fullDetails.itemId
8040958
details.fullDetails.firstName
Rina
details.fullDetails.lastName
Feinmeser
details.fullDetails.maidenName
Shnitzer
details.fullDetails.dob
1937
details.fullDetails.pob
Krakow, Poland
details.fullDetails.materialType
Testimony
details.fullDetails.language
Hebrew
details.fullDetails.recordGroup
O.3 - Testimonies Department of the Yad Vashem Archives
details.fullDetails.earliestDate
14/09/09
details.fullDetails.latestDate
14/09/09
details.fullDetails.submitter
Feinmeser Shnitzer Rina
details.fullDetails.original
YES
details.fullDetails.interviewLocation
ISRAEL
details.fullDetails.belongsTo
O.3 - Testimonies gathered by Yad Vashem
details.fullDetails.testimonyForm
Video
details.fullDetails.dedication
Moshal Repository, Yad Vashem Archival Collection
banner.documents.disclaimer