Testimony of Miriam Marta (Noiman) Itzkovitz, born in Mezocsat, Hungary, 1930, regarding her experiences in Hungary and in Auschwitz and other camps

שם המרואיינת: מרים איצקוביץ

שם המראיינת: נאוה גיבורי

תאריך הראיון: י' באייר תשס"ט – 04.05.09

שם המדפיסה: בתיה שטהל

שמות מקומות:

Mezocsat

Miskolc

Auschwitz

Plaszow

Wiesau

Langenbielau

התאריך היום י' באייר תשס"ט, ארבעה במאי 2009. ראיון עם מרים איצקוביץ ילידת מזוצ'אט (Mezocsat), הונגריה, 1930. הראיון נערך על-ידי נאוה גיבורי מטעם יד-ושם ומתקיים בבית העדה.

ש: מרים, באיזה שם נולדת?

ת: נולדתי בשם מרים נוימן.

ש: באיזה תאריך נולדת?

ת: נולדתי בחמישה-עשר בספטמבר 1930.

ש: איפה נולדת?

ת: נולדתי במזוצ'אט (Mezocsat).

ש: איפה זה מזוצ'אט (Mezocsat), זה בהונגריה?

ת: מזוצ'אט (Mezocsat) זה בהונגירה, אקסטרה הונגריה, כלומר, רק הונגרים גרו שם. דווקא בבית דיברו יידיש, כי אבא גם-כן היה שייך לחסידים, אז דיברו בבית ביידיש.

ש: לאיזו חסידות אבא היה שייך?

ת: נדמה לי שזאת הייתה חסידות מרומניה מדאז', אני לא יודעת בדיוק. הילדים, אני הייתי הילדה לפני האחרון, הילדה התשיעית וגם הוא היה הילד התשיעי.

ש: היית קטנה בבית?

ת: כן, הייתי קטנה בבית.

ש: אבא היה איש דתי?

ת: אבא למד מהבוקר עד הלילה, כמעט ראיתי אותו רק לומד.

ש: הוא היה לומד בבית, או שהוא למד בבית-מדרש או בבית-כנסת?

ת: הוא בא הביתה, הוא אכל, והוא התחיל ללמוד. אחרי-הצהריים הוא גם-כל הלך ללמוד עד הלילה.

ש: איך קראו לאבא?

ת: לאבא קראו ישראל יענקל.

ש: אבא נולד במזוצ'אט (Mezocsat) או שהוא בא ממקום אחר? איפה אבא נולד?

ת: אבא נולד שם במזוצ'אט (Mezocsat).

ש: אז המשפחה שלך הייתה יותר מדור אחד במזוצ'אט (Mezocsat), גרו שם הרבה שנים?

ת: זה התחיל מאבא.

ש: מזוצ'אט (Mezocsat) זאת עיר גדולה?

ת: לא, זאת עיירה כזאת.

ש: וחיו שם הרבה יהודים?

ת: היו שם די הרבה יהודים, היה שם תלמוד תורה, הייתה שם ישיבה, זה היה מקום דתי.

ש: באיזה אזור של הונגריה זה נמצא, זה בצפון, זה בדרום או זה במרכז?

ת: זה על-יד מישקולץ (Miskolc).

ש: כלומר, זה בצפון?

ת: כן, זה באמצע.

ש: זה קרוב למישקולץ (Miskolc)?

ת: כן, זה קרוב למישקולץ (Miskolc).

ש: רוב היהודים שהיו במזוצ'אט (Mezocsat) היו יהודים שומרי מצוות דתיים?

ת: לא, היו גם כאלו והיו גם כאלו. היהודים מאוד חכמים, אז הם רוצים לראות גם מה שהולך אצל השכנים.

ש: כלומר, היו כל מיני יהודים?

ת: כן, היו כל מיני יהודים.

ש: את אומרת שאבא למד כל היום תורה, אז הוא גם עבד או שהוא לא עבד?

ת: אבא נפצע במלחמת העולם הראשונה, אז הוא לא יכול היה לעבוד. אימא לקחה את החנות, היא פרנסה, והוא למד. אבל זה כל-כך משנה איך שאומרים, שאיך שמכרו שם. אני לא יודעת, נגיד אם מישהו קונה כאן הוא משלם. אבל שם לגוי לא היה כסף, אבל היו לו ליד הבית תרנגולות וכל מיני דברים. אימא, זיכרונה לברכה, הכירה את הגויים, והיא אמרה להם: "אין דבר, תביאו לי את זה, תביאו לי מה שיש לך על-יד הבית". אז הרווחנו יותר, כי מה שהוא לקח מהחצר מהבית, זה לא עלה לו כסף, אז אימא אמרה לנו: "אני קניתי בזול". מישהו אחר עשה ככה, אז גם השני עשה ככה. בצורה כזאת היה לנו קמח והיה לנו הכל, לא קנינו את הדברים האלה.

ש: ומה מכרתם בחנות?

ת: בחנות מכרו חולצות, כובעים.

ש: נעליים?

ת: מכרו מגפיים, מכרו הכל.

ש: ומאיפה אימא הייתה מביאה את הסחורה, ממישקולץ (Miskolc)?

ת: אימא הייתה מביאה את הסחורה ממישקולץ (Miskolc), מבודפשט (Budapest), ולרוב היא הביאה ממישקולץ (Miskolc), כי לא נסעו הרבה.

ש: איך קראו לאימא שלך?

ת: לאימא שלי קראו רבקה.

ש: ואת יודעת מה היה שם המשפחה של לפני שהיא התחתנה.

ת: שם המשפחה שלה לפני שהיא התחתנה היה שפריי.

ש: אימא גם נולדה במזוצ'אט (Mezocsat)?

ת: לא, זה כל-כך מעניין, שהיא נולדה קצת רחוק משם, אבל אבא שלה התחתן עם בת של שפריי, או בעצם אני כבר לא זוכרת איך קראו לסבתא של הסבתא. בכל אופן, היא באה לשם ואבא היה שם. אבא עבד, הרי אבא למד גם באוניברסיטה. הסבא היה המנהל של המשק של הגרף, ואשתו של הגרף רצתה שהסבא ישלח את הילדים ללמוד באוניברסיטה. אז הם למדו בחוסט ובמרמרוש, ששם הייתה גם ישיבה וגם אוניברסיטה, אז אבא למד גם כאן וגם שם. במלחמת העולם הראשונה אבא היה קצין, הוא נפצע, והוא לא יכול היה לעבוד, אז אימא ז"ל לקחה את הפרנסה על עצמה.

ש: אז בעצם אבא שלך גם למד באוניברסיטה, גם הוא היה...

ת: כן, הוא היה רואה חשבון בשני מקומות, היו שם שני מחסני עצים, אז גם כאן וגם שם הוא עבד.

ש: הוא גם היה קצין בצבא ההונגרי במלחמת העולם הראשונה?

ת: כן, שם זה היה ככה, שמי שעשה בגרות, אז הוא יכול היה להיות קצין.

ש: כלומר, זה סיפור מעניין, כי אבא מצד אחד היה איש משכיל והיה קצין בצבא, ומצד שני הוא היה לומד תורה מאוד בשקדנות, הוא היה אדם דתי ואדם מאמין.

ת: כן, אני אגיד לך, שהילדים לומדים מההורים שלהם. הסבא היה חסיד של הרבי מדאז', מספרים שהוא היה מאוד עשיר. אחרי השואה נשארו שם מכרות של מלח, אז האחים שלי הלכו עם עגלות, והביאו את המלח להונגריה, כי בהונגריה לא היה מלח, אז הם הביאו את המלח הזה.

ש: מכרות המלח האלה היו שייכים לסבא?

ת: כן, מכרות המלח האלה היו שייכים לסבא.

ש: אמרת שאת היית הילדה התשיעית, אז כמה ילדים הייתם בבית, הייתם תשעה?

ת: היינו עשרה ילדים בבית.

ש: את זוכרת את השמות של כולם?

ת: בטח שאני זוכרת את השמות של כולם.

ש: אז בואי תגידי אותם לפי הסדר, מה שאת יכולה.

ת: היה יצחק זאב, אשר, שרגא, אלו, דובי. אחר-כך הייתה שיינדה, אחר-כך עוד ילד בשם ארה. אחר-כך הייתי אני ואחותי הקטנה, שהיא הייתה הכי קטנה. היה גם ילד אחד שקראו לו ברלה, שהוא נפטר במגיפה בגיל שלוש או ארבע משהו כזה.

ש: אז הייתם בהתחלה בנים ואחר-כך בנות?

ת: כן, אחרי שישה בנים היו שלוש בנות.

ש: למשל איזה חינוך קיבלו הבנים, הם למדו בבית-ספר יהודי, או שהם למדו בבית-ספר כללי.

ת: תראי, היה בית-ספר יהודי, אבל אחרי-הצהריים למדנו תנ"ך, חומש, והסבירו לנו על כשרות ועל הכל. ראינו גם בבית, אבל בשביל שכולם ידעו, אז אחרי-הצהריים הלכנו ללמוד את זה.

ש: גם הבנות למדו?

ת: כן, גם הבנות למדו, שם למדו מהבוקר עד הלילה.

ש: למשל האחים הגדולים שלך, חלק מהם הלכו לישיבות?

ת: כן, כולם היו בישיבות.

ש: איפה הם היו בישיבות, במישקולץ (Miskolc) או במזוצ'אט (Mezocsat)?

ת: לא, הם למדו בזרקליצ'ה. האח הגדול למד בחוסט (Hust), אבל יתר האחים למדו בזרקליצ'ה.

ש: והם היו באים רק בסופי שבוע הביתה או לעיתים רחוקות יותר?

ת: לא היה להם כל-כך הרבה חופש.

ש: הם למדו?

ת: כן, הם למדו. שם זה לא היה ככה שקיבלו אוכל בישיבות, אלא היה להם רק מה ששלחו מהבית. אצלנו, ברוך השם, היה בבית, אז שלחנו להם אוכל. אבל היו כאלה בחורי ישיבה שאכלו ימים, כלומר, כל יום הם אכלו אצל משפחה אחרת.

ש: שזה מנהג מאוד יפה.

ת: לפעמים זה יצא, שכל יום הם אכלו מרק שעועית, כי (לא שומעים) .

ש: אבל כשחושבים על הקהילה, על כך שהקהילה עוזרת ומשתתפת זה יפה.

ת: כן, הקהילה הייתה מאוד נחמדה. היה מקום ששם עשו חתונות, ואנשים עזרו אחד לשני. בלילה לקחנו את האוכל לעניים, שהם לא יראו שנותנים להם.

ש: את בעצם מתארת חיים של עזרה הדדית, שיהודים עוזרים אחד לשני?

ת: כן, בטח, הייתה עזרה הדדית.

ש: מה היו השאיפות של בחור בן עשרים בהונגריה. למשל האח הבכור שלך, אחרי שהוא גמר את הישיבה, מה הוא עשה? לאן הוא הלך?

ת: אני גם-כן חשבתי כבר על זה. למשל התחתנו, וההורים נתנו הכל, גם מהצד של החתן וגם מהצד של הכלה. אני אגיד לך, היו אצלנו תשעה ילדים, הבן הגדול היה כבר בן עשרים ותשע, ושבועיים לפני שהגרמנים נכנסו הוא התחתן. אשתו הייתה בהריון כשהיינו כבר באושוויץ (Auschwitz), אז ראו שיש לה בטן.

ש: את היית ככה לקראת גיל ארבע-עשרה כשקרה הכיבוש. אבל עוד לפני זה, היחס ליהודים, איך הרגשתם בתור יהודים בעיירה שלכם?

ת: אני אגיד לך, לא הרגשנו אנטישמיות. הלכנו לבד לבית-הספר, והיינו צריכים ללכת דווקא רחוק, ולא קיבלנו מכות מהגויים. הגויים מאוד אהבו את אימא שלי. את יודעת, אימא שלי הייתה אישה כזאת, שהיא לכל אחד, היא הייתה נחמדה לכל אחד, וכל אחד הכיר את השם שלה. היא הייתה אומרת: "תן לו, תן לו, תן לו, אין לו כסף, ואם יהיה לו אז הוא יביא לי".

ש: היה לה אמון בבני-אדם, ואנשים אהבו אותה?

ת: כן, כן, אנשים אהבו אותה.

ש: את אומרת, שאהבו את אימא שלך, אבל גם ליהודים אחרים התייחסו בסדר?

ת: כן, כן, גם ליהודים אחרים התייחסו בסדר.

ש: זאת אומרת, לא הייתה אנטישמיות על פני השטח?

ת: לא, לא הייתה אנטישמיות על פני השטח. למשל אימא לא הלכה לאף מקום, לא אכלנו באף מקום, כי זה לא היה מספיק כשר, אלא אכלנו רק בבית.

ש: אימא הקפידה מאוד על כשרות?

ת: כן, כן, אימא הקפידה מאוד על כשרות.

ש: לבית-הכנסת הייתם הולכים כל המשפחה?

ת: בשבתות לא כל-כך הלכנו לבית-הכנסת, אבל היה שם בית-כנסת נחמד, והיו שם גם חיי חברה. זה לא היה ככה, שאני לא דיברתי עם זה ועם זה, אלא כל אחד שאל את השני: "מה שלומך"? כלומר, כל אחד התעניין בשני.

ש: היו לך, למשל, חברות לא יהודיות, או שהסתובבתם רק עם יהודיות?

ת: אי אפשר להגיד שלא היו לי חברות לא יהודיות, כי הרי הייתה לנו פרה, היינו צריכים לקנות קש, אז אימא הלכה לגויים, כי רק לגויים היה קש, ליהודים לא היה. אימא נכנסה לשם, והיא דיברה שם עם הגויה. הם גם-כן אהבו את אימא. אני זוכרת, אני לא אשכח, שיום אחד ישנו אצל הדודה. הייתי אז בת שתיים-עשרה, ואז כבר התחילה קצת האנטישמיות, אבל זה היה מהשלטונות, לא מהאוכלוסייה. הגיעה הודעה, שאח שלי צריך ללכת לצבא. אימא מאוד אהבה את הבן הזה, והיא אמרה: "נתתי כבר שני ילדים לצבא, מספיק!" היו גויים שהם הלשינו. אז לילה אחד לקחו את אימא שלי. למחרת יצאה איכשהו משלחת לבודפשט (Budapest) כדי לשחרר את אימא. את זה אני לא שוכחת, כל-כך אהבו אותה.

ש: למה, בעצם, עצרו את אימא ולא את האח שלא התגייס?

ת: כי האח הזה היה בישיבה.

ש: היא פשוט לא אמרה לו?

ת: כן, היא לא אמרה לו.

ש: ושחררו את אימא מבית-הסוהר?

ת: כן, שחררו את אימא. לקחו את הבנים לפלוגת עבודה לעשות חפירות, זה היה מחנה עבודה כזה.

ש: כמה מהאחים שלך לקחו למחנות עבודה, שלושה מהאחים?

ת: לקחו את כל האחים, כולם היו שם.

ש: זה היה בערך בשנות הארבעים, בשנים 42'-43'?

ת: ב-42' הלכו, אבל אחרי כמה זמן השתחררו. אחר-כך ב-43' שוב לקחו אותם, ואז הם נשארו עד השחרור.

ש: כשהאחים שלך הלכו לפלוגות עבודה, אתם ידעתם שיש מלחמה שם באירופה בפולין, בצ'כוסלובקיה?

ת: לכל הפחות אני לא ידעתי.

ש: כלומר, זה לא הגיע אליכם?

ת: לא, זה לא הגיע אלינו. כלומר, תראי, אני אגיד לך, אני הייתי מאוד ילדותית. גם כשהיינו באושוויץ (Auschwitz), כולם הלכו לכאן ולשם ובכו, אבל אני צחקתי על הצרות של אחרים.

ש: אנחנו עוד מעט נגיע לשלב הזה, אבל עכשיו אנחנו נדבר עוד קצת על שנות הארבעים. הדבר היחידי שהיה קשור למלחמה, זאת הייתה העובדה שלקחו את האחים, שאת אומרת שהם חפרו?

ת: אנשים קיבלו את זה, שהם אמרו: "הם יהודים, והם יכולים לעשות ליהודים מה שהם רוצים", ככה אמרו. תראי, הרי מדורי דורות תמיד הייתה האנטישמיות.

ש: אז פתאום משהו השתנה, התחיל להיות פחות טוב גם במזוצ'אט (Mezocsat)?

ת: כן, נהיה פחות טוב.

ש: למשל, את זוכרת אם אבא דאג? אבא שהיה כבר פעם במלחמה, הוא דאג ממה שהולך לקרות?

ת: אנשים שתקו, לקחו את היהודים אבל שתקו. זה כמו שעושים ליהודים, כמו שהערבים עושים לנו צרות, אז שתקו.

ש: האחים שלחו מכתבים, הם באו לבקר, אתם נסעתם לבקר אותם או שלא?

ת: לא, אנחנו לא הלכנו לבקר אותם. אני זוכרת שכל החיים שלי שהייתי בהונגריה, פעם אחת הייתי במישקולץ (Miskolc) כשהייתי בהסגר. הייתי ילדה טובה, ותמיד רציתי לראות מה זה, במישקולץ (Miskolc) זה היה משהו. היה שם ילד גדול על ידי, והוא יצא החוצה. אותו דבר, אני לא השתניתי בנוגע להלך הרוחות, אני נשארתי, וחשבתי שיהיה טוב, יהיה טוב.

ש: הייתם מדברים על ארץ-ישראל בבית? ידעתם שיש ארץ-ישראל?

ת: אימא, זיכרונה לברכה, היא רצתה שאחותי תבוא ב-39', אבל אז כבר היה קשה להשיג אשרות. איכשהו השיגו אשרות, אבל עד שהגיעו האשרות סגרו את כל הגבולות.

ש: כלומר, אחותך חשבה לעלות ארצה ב-39'?

ת: כן, אחותי חשבה לעלות לארץ ב-39'.

ש: למה, כי היו לכם קרובי משפחה בארץ, או שאחותך הייתה ציונית?

ת: הסבא של האימא קבור כאן בהר הזיתים.

ש: הוא עלה ארצה?

ת: כן, הוא בא לארץ.

ש: למה הוא בא, בגלל שהוא רצה לחיות בארץ הקודש? הוא היה אדם דתי?

ת: כן, כן, הוא בא לארץ בגלל שהוא רצה לחיות בארץ הקודש.

ש: והוא ויתר על החיים בהונגריה?

ת: כן, הוא בא לכאן לארץ, וכאן הוא נפטר.

ש: גם סבתא עלתה איתו?

ת: כן, גם סבתא עלתה איתו.

ש: כלומר, היו לך סבא וסבתא שחיו בפלשתינה, בארץ-ישראל?

ת: כן. אבל הוא לא היה הרבה זמן, כי אמרו שהוא היה כבר מבוגר כשהוא בא. תראי, מבוגרים כבר יכלו יותר לעלות לארץ, כי הם כבר לא היו צריכים לעסוק במסחר ובכל זה. כאן ארץ-ישראל, כל העשירים עלו לארץ-ישראל.

ש: מה את חשבת על ארץ-ישראל כשהיית נערה? מה חשבת על המקום הזה? רצית לנסוע לארץ-ישראל, זה עניין אותך?

ת: לא, אז אני לא חשבתי שום דבר. רק את זה אני יודעת, שכשהשתחררנו מהלאגר רצינו ישר לצאת ולעלות לארץ. הגענו בחזרה ב-45', וב-46' כבר עלינו לארץ. אז גם-כן הסתכלו מי עולה לארץ, למשל להונגרים לא נתנו לצאת, אז אמרנו שאנחנו מארץ-ישראל, ואנחנו לא מדברים הונגרית. כל הדרך דיברנו ככה שלא ידענו שאנחנו בורחים.

ש: ב-44' היית בערך בת ארבע-עשרה?

ת: כן, ב-44' הייתי בת ארבע-עשרה.

ש: מה עשית אז, למדת עדיין, היית עדיין בבית-ספר, או שכבר הפסקת ללמוד?

ת: כן, בטח שלמדתי אז בבית-ספר, זה היה ...

ש: זה היה כבר גימנסיה?

ת: לא, זה לא היה גימנסיה, אז כבר לא היה ליהודים שום דבר. אני למדתי, כמו שכאן יוצאים לשירות לאומי, ככה לימדו אותנו שם לבשל, לתפור, ולעשות כל מיני עבודות רקמה.

ש: זה היה בעיירה שלך, במזוצ'אט (Mezocsat)?

ת: כן, זה היה במזוצ'אט (Mezocsat).

ש: זאת אומרת, למדת כל מיני דברים שבנות יודעות לעשות?

ת: לימדו אותנו, אבל אני לא למדתי את זה, כי לא אהבתי.

ש: מה רצית לעשות?

ת: אינני יודעת מה רציתי לעשות, בגיל הזה לא כל-כך חושבים מה לעשות. תראי, היה בית, היה במה לחיות, היה אוכל, אז ילדה בת ארבע-עשרה חושבת שצריך לעשות כך וכך?

ש: האחיות היותר גדולות שלך למשל, מה הן עשו? הן כבר גמרו את הלימודים?

ת: יש לי רק אחות גדולה אחת ממני, והייתה לי האחות הקטנה שנשארה באושוויץ (Auschwitz).

ש: האחות הגדולה למדה, היא עבדה?

ת: כן, היא למדה תפירה, כי הרי לא היה שם בית-ספר.

ש: עזרתם לאימא בעבודה בחנות, או שהיא לא הייתה צריכה עזרה?

ת: אנחנו שיחקנו. זאת גם הייתה עבודה, כי הרי היה כדור לגרביים, שמילאו את הגרביים, את זה זרקנו לגג, וזה לא פגע. הטבע שלי הוא בעצם הציל אותי באושוויץ (Auschwitz). כי לא היה שם אוכל, אבל הטבע שלי היה תמיד, שבכל מקום שזרקו אותי, חשבתי שזה ככה זה. אם היה אוכל, אז היה אוכל, אבל אם לא היה אוכל אז אספתי את הקליפות של תפוחי-האדמה. קיבלתי מכות, לא משנה, אבל רחצתי אותם ואכלתי.

ש: בואי נדבר על המלחמה, אבל לפני שנדבר על המלחמה בואי רק תגידי לי עוד, כשאת חושבת היום על השנים ההן כשהיית בת עשר, שתיים-עשרה, ארבע-עשרה, הילדות שלך בתוך משפחה גדולה...?

ת: זה היה משהו אחר לגמרי, כי כאן הכל ביחד, ויש מי שמארגן. שם לא היה מי שמארגן, כלומר, אפילו אם היהודים היו ביחד, אבל לא היה מי שמארגן. למשל כמו שיש בית-יעקב ויש עליית נוער, יש בכל מקום שאוספים את הבנות ומספרים, אבל שם לא היה. שם למדו רק מה שכתוב בספר, ותלכי הביתה.

ש: בסך-הכל היה לך בית טוב, הייתה לך ילדות טובה?

ת: כן, היה לי בית טוב, הייתה לי ילדות טובה, וככה גדלנו. כאן בארץ לא היה אוכל לילדים, כבר הייתה שנת 53' ולא היה אוכל. באה הביתה הילדה מהגן, היא אמרה לי: "אימא, אני רעבה", ולא היה לי חתיכת לחם בבית לתת לה.

ש: זה היה פה בארץ?

ת: כן, זה היה פה בארץ. הלכתי לצרכנייה וביקשתי מהמוכר: "תן לי בהקפה רק בשביל לחם אחד, שאני אתן לילדה", אבל הוא לא רצה לתת לי. אז פתחתי את הפה שלי, אבל מאז לא... . מה שיש לי ברוך השם, אין אצלי מה שאני רוצה ומה שאני לא רוצה.

ש: את מסתפקת במה שיש לך?

ת: כן, אני מסתפקת במה שיש לי. תראי, שישים שנה עוד לא..., הנשימה שלו...

ש: בואי נחזור אל המלחמה, ובסוף נדבר על המשפחה שלך פה בארץ. ב-1944 כשהתרחש הכיבוש, מה הזיכרון הכי ראשון שלך, הכי מוקדם מהכיבוש, איך את זוכרת שזה קרה? איך נודע לך שהגרמנים נכנסו להונגריה?

ת: לא, תראי, אנחנו לא ידענו שיש דבר כזה. רק את זה אני יכולה לספר לך, שאימא, זיכרונה לברכה, היא הייתה כזאת, שהיא האמינה, אז היא תמיד אמרה: "ילדים, יהיה טוב, תראו שיהיה טוב". כשלקחו אותנו ברכבת...

ש: לפני שלקחו אתכם ברכבת, מה קרה, האם היה גטו או לא היה גטו? האם אספו את היהודים?

ת: הגטו היה במישקולץ (Miskolc).

ש: אז בואי לפני זה, מתי את ידעת שקרה משהו, שהיו גרמנים, שהיו ז'נדרמים הונגרים, מתי ידעת, מה הזיכרון שלך?

ת: זה היה בגטו, זה היה במישקולץ (Miskolc), אז ראיתי אנשים שכבר התחילו קצת לאבד..., כלומר, הם איבדו את כל הצלם שלהם.

ש: אבל כשאמרו לכם לעזוב את הבית, פתאום אמרו לכם לעזוב את הבית שלכם במזוצ'אט (Mezocsat), איך המשפחה הבינה את זה? איך קיבלתם את זה? איך זה קרה?

ת: אני אגיד לך, כשעזבנו את הבית, אז האחים הגדולים כבר לא היו בבית, כי לקחו אותם למחנה עבודה. היינו אז בבית רק שלוש בנות.

ש: וגם אימא?

ת: כן, גם אימא הייתה.

ש: ואיפה היה אבא?

ת: אבא נפטר ב-43'.

ש: אז הייתם בבית אימא ורק שלוש בנות?

ת: כן, היינו בבית אימא ורק שלוש בנות.

ש: את זוכרת שבאו ואמרו לכם, שאתם צריכים לעזוב את הבית, ולעבור למישקולץ (Miskolc)?

ת: לא אמרו לנו לאן אנחנו הולכים, אלא רק כשהגענו לרכבת ראינו שהרכבת נוסעת למישקולץ (Miskolc).

ש: השארתם בבית את כל הרכוש?

ת: כן, הכל נשאר שם.

ש: חשבתם שאולי תחזרו בחזרה אחרי כמה ימים, או שידעתם שאתם יוצאים לדרך...?

ת: משם כבר לקחו אותנו לאושוויץ (Auschwitz).

ש: כשעזבתם את הבית במזוצ'אט (Mezocsat), הייתם צריכים לתת גם את החנות? מה עשיתם עם החנות במזוצ'אט (Mezocsat)?

ת: הכל נשאר שם.

ש: ככה יצאתם מהבית, והלכתם לרכבת?

ת: כן, כן, ככה יצאנו, ולא חשבנו לקחת שום דבר.

ש: מה כן לקחת איתך?

ת: לקחנו סדין, ולקחנו משהו להתכסות, אבל לא נתנו לנו לסחוב כל מיני דברים.

ש: היו אנשים שבאו להיפרד מכם, שאמרו לכם שלום?

ת: לא, אנחנו לא חשבנו שזה יהיה עד כדי כך.

ש: נעלתם את הבית, או שפשוט השארתם שם הכל?

ת: היו שם מהמשטרה, הם לקחו את הכל, וסגרו את הבית.

ש: את היית הילדה הקטנה, אומנם הייתה אחות קטנה יותר ממך, אבל אתן שתיכן הייתן נערות צעירות. כשאת עזבת את מזוצ'אט (Mezocsat) את דאגת? את פחדת?

ת: לא, אני לא ידעתי. יש לי אחות שהיא גדולה ממני בארבע שנים, היא הייתה זאת שהשגיחה עלי, כי היא הייתה כבר בת שמונה-עשרה, היא למדה, והיא כבר ידעה קצת מה שיתחיל ללכת.

ש: אבל את היית לגמרי תמימה?

ת: לא, אבל אני לא כל-כך תפסתי דברים כאלה, לא חשבתי על זה.

ש: אבל ידעת שכל זה קשור לזה שאתם יהודים? זה היה ברור לך?

ת: לא, זה לא היה ברור לי, כי עד אז לא ידעתי על האנטישמיות. לא היו לנו בעיות, סידרנו מה שצריך, לא עשו לנו בעיות בגלל שהיינו יהודים.

ש: יחד איתכם עברו למישקולץ (Miskolc) כל היהודים שהיו בעיירה, כל היהודים של מזוצ'אט (Mezocsat)?

ת: כן, את כל היהודים של מזוצ'אט (Mezocsat) לקחו למישקולץ (Miskolc).

ש: וכולם היו נראים בסדר?

ת: כן, כולם הלכו.

ש: בואי תספרי על הגטו במישקולץ (Miskolc), לאיפה אתם נכנסתם? איפה אתם גרתם?

ת: הכניסו אותנו לאיזה מקום, שאני לא יודעת מה זה היה, רפת או משהו כזה. אני רק יודעת שזה היה משהו גדול בלי כלום, וישנו על הרצפה. אחרי שבועיים, אפילו פחות משבועיים, לקחו אותנו לאושוויץ (Auschwitz).

ש: יחד איתכם היו יהודים שבאו גם מעיירות אחרות?

ת: כן, היו שם גם מהכפרים הקטנים, את כולם הביאו לשם, שם היה מקום הריכוז.

ש: וגם היהודים של מישקולץ (Miskolc) היו שם?

ת: כן, היו שם גם היהודים של מישקולץ (Miskolc).

ש: אז היו שם אלפים?

ת: כן, היו שם אלפים, אלפים, אבל כל יום לקחו משם.

ש: בזמן שאתם הייתם שם אלפים בתוך המבנה הזה, אתם הייתם צריכים לתת כסף, תכשיטים, לקחו מכם דברים או לא?

ת: לא, לא, כי כבר לא היה, את זה לקחו תיכף. איך שהגרמנים נכנסו, אני זוכרת שעמדו, שמו אותנו באיזה מקום, והיינו צריכים לתת את כל מה שהיה לנו.

ש: ואימא נתנה?

ת: לא שאלו.

ש: הייתם מוכרחים לתת?

ת: כן, היינו מוכרחים לתת.

ש: זה נעשה בגסות, בצעקות?

ת: הם חיפשו אצלנו בכל מקום.

ש: כשאתם הייתם בגטו, הגטו היה סגור? היה אפשר לצאת ולבוא, או שאי אפשר היה ללכת לשום מקום?

ת: לא, אי אפשר היה לצאת מהגטו.

ש: מי שמר עליכם?

ת: אני זוכרת שבגטו היה מצב כזה, שמכירים שלנו פתאום השתגעו. לא ידעתי מה קרה.

ש: את אומרת שאנשים השתגעו, אבל למה בעצם? מה קרה? מה את חושבת שקרה?

ת: אני לא יודעת, אני לא חשבתי על הדברים האלה. אני רק הסתכלתי על האנשים איך שהם מתנהגים, זה היה ככה שאנשים השתגעו מרגע לרגע. אני הכרתי אותם כמו אנשים עם כסף ואנשים מכובדים, אבל שם כבר לא היה כסף ולא היה כלום, אז היו אנשים שהשתגעו מזה.

ש: אנשים בכו?

ת: אנשים עשו דברים שלא עושים בדרך כלל, למשל אנשים התפשטו ודברים כאלה.

צד שני:

ש: את אומרת, שאנשים התפשטו, שאנשים התנהגו בצורה אחרת ממה שהם התנהגו תמיד?

ת: כן, בטח.

ש: לדעתך זה היה מתוך פחד? הם היו מבוהלים? הם דאגו? הם נבהלו? הם פחדו? היה לכם שם בגטו איך לאכול?

ת: היה לנו אוכל מה שהאנשים סחבו. היו כאלה שחיפשו כאן אוכל, חיפשו שם אוכל, וכל פעם מצאו קצת באיזו הזדמנות. אבל לא היינו שם הרבה זמן, היינו אולי רק שבוע.

ש: אני אשאל רק עוד שאלה אחת. אתם הייתם הרבה אנשים ביחד, היו תינוקות, היו ילדים, היו נשים בהריון, היו קשישים היו שם צעירים ומבוגרים והיה הכל. את היית נערה בת ארבע-עשרה, איך היה נראה לך שם הכל?

ת: אני אגיד לך, אז הייתי עוד ליד אימא ועם שתי האחיות, וידעתי שאני איתן, אז לא חיפשתי את ה...

ש: אשתו של האח שלך שהייתה בהריון היא הייתה איתכם?

ת: באושוויץ (Auschwitz) היא הייתה איתנו.

ש: היא הייתה גרה במזוצ'אט (Mezocsat)?

ת: כן, היא הייתה גרה במזוצ'אט (Mezocsat).

ש: אז היא הייתה איתכם שם בגטו?

ת: כן, היא הייתה בסך-הכל שבועיים עם בעלה.

ש: אמרת שהייתם במקום שבועיים, ואז התחילו הטרנספורטים?

ת: כן, התחילו הטרנספורטים.

ש: מה אנשים חשבו? לאן הם חשבו שלוקחים אותם?

ת: אני חושבת שאנשים לא חשבו. את יודעת, אצל יהודים יש..., עכשיו יש לנו, ברוך השם, ארץ, יש הכל, אבל יהודים חשבו שהם אנשים סוג ב', והם יכלו לעשות מה שהם רוצים. זאת לא הייתה הפעם הראשונה שעשו צרות ליהודים, הרי מדורי דורות, בכל דור היה איזה היטלר, זה ידוע בהיסטוריה.

ש: בעצם את אומרת, שאנשים קיבלו עליהם את הדין, הם אמרו: "זה קורה".

ת: הם אמרו: "ככה ריבונו של עולם רוצה ויהיה טוב".

ש: כשהגיע הטרנספורט, כשהגיעה הרכבת, אתם רציתם לעלות על הרכבת?

ת: לא רצינו, אבל עלינו לרכבת. רק את זה אני זוכרת, שהרכבת נסעה איזה שלושה ימים, ואימא, זיכרונה לברכה, לא רצתה לאכול, ולא רצתה לשתות. היא אמרה: "עכשיו חושבים שאני משקרת, שאמרתי כל הזמן שיהיה טוב, ועכשיו זה הסוף". אימא הרגישה שזה הסוף.

ש: איך לדעתך היא הרגישה, מה היה שם שגרם לאימא שלך להבין שהולך להיות רע?

ת: כי היא ראתה מה שהולך, איך שאנשים משתנים, שפתאום אנשים נהיו אגרסיביים.

ש: ההונגרים או היהודים?

ת: גם היהודים בעצמם, גנבו אחד לשני את האוכל.

ש: הכל התפרק?

ת: כן, הכל התפרק, הכל התפרק. אני זוכרת ששמו אותנו על הרצפה, והאנשים הסתובבו כמו מעולם אחר, לא ידעו איפה המקום שלהם.

ש: ואימא לקחה על עצמה איזו אחריות, בגלל שתמיד היא אמרה שיהיה טוב, אז פתאום היא הרגישה אשמה?

ת: היא תמיד אמרה שיהיה טוב, אז היא אמרה: "אני עכשיו נחשבת לאישה שקרנית, כי אמרתי שיהיה טוב וזה הסוף".

ש: מה את חשבת אז?

ת: אני אגיד לך, היא הייתה אישה שכל דבר עניין אותה, ובכל דבר היא חיפשה את הטוב. אבל היא ראתה מה שהולך, אז...

ש: יש לך איזה שהן תמונות בזיכרון מהנסיעה ברכבת, מה קרה שם בתוך הקרון?

ת: לא, רק זה מה שקרה בקרון.

ש: אנשים בקרון היו שקטים, אנשים בכו?

ת: תראי, בקרון שמו אנשים לא רק ממזוצ'אט (Mezocsat) אלא מכל מקום, ובכל מקום היו אנשים אחרים.

ש: את יכולת לשבת בקרון, או שהיית צריכה לעמוד? מצאתם לכם מקום לשבת בקרון?

ת: אנחנו היינו ביחד עם אימא וזהו.

ש: הקרון עצר לפעמים בשביל לצאת החוצה או שלא עצר בכלל?

ת: אולי זאת הייתה התכונה של הנרדפים ששותקים, אז שתקנו.

ש: דאגת לאימא שלך, שפתאום היא הרגישה כל-כך...?

ת: לנו היה מזל, כי כשהגענו למישקולץ (Miskolc), גם שם היו לנו קרובי משפחה, אז שמו אותנו באותו הקרון ביחד עם הקרובים האלה. לכן כשנכנסנו לצריפים באושוויץ (Auschwitz) היינו שבע-עשרה בנות-דודות ביחד, ודודה אחת נשארה, היא הייתה אישה שהייתה לה הופעה. אז למרות שהיא הייתה בגיל של אימא שלי, אבל היא הייתה גרה במישקולץ (Miskolc), והיא הייתה אישה עשירה.

ש: אז הגעתם לאושוויץ (Auschwitz), הרכבת הגיעה לאושוויץ (Auschwitz), ואת אומרת, שאתן הייתן הרבה, הרבה בנות-דודות ביחד?

ת: כן, היינו הרבה, הרבה בנות-דודות ביחד, וזה היה המזל שלנו. בכל מקום היינו צריכות להסתדר בחמישיות.

ש: בואי תספרי לי מה קרה כשפתחו את הדלתות של הקרון? בעצם ידעתם שהגעתם לפולין?

ת: כשירדנו מהקרון אז ישר ראינו שם את מנגלה, הוא עשה ככה, והוא עשה ככה.

ש: כל אחד עבר ליד השולחן?

ת: אנחנו היינו שלוש בנות, ואת שלושתנו שלחו לצד ימין. אבל הקטנה ראתה שאימא הלכה לצד שמאל, אז היא אמרה: "אני הולכת לאימא כדי שאימא לא תלך לבד", והיא נשארה שם באושוויץ (Auschwitz). שם זה היה לגמרי אחרת, אני לא יודעת, תמיד אני חושבת איך אפשר במשך ימים לא לאכול.

ש: כשאתן הגעתן לשם, כשאת והאחות הלכתן לצד אחד, ואימא והאחות הקטנה הלכו לצד השני, את הבנת מה זה אומר?

ת: אמרו, שאנחנו ניפגש אחר-כך.

ש: אבל היה משהו ברגע הזה או במקום הזה שהבנתם שזה משהו מאוד שונה?

ת: כן, כי כשהגענו אז ראינו את הבנות עם קרחת, והכרנו את הבת-דודה שהייתה עם קרחת. אז אמרנו אחת לשנייה: "מה קרה לבת-דודה הזאת, הוא השתגעה"? אחרי שעה אנחנו היינו באותו המצב.

ש: את היית עם אחותך ועם הרבה קרובות משפחה?

ת: כן, אני הייתי עם אחותי ועם הרבה קרובות משפחה. אצל אחותי מה שדודה אלזה אמרה זה מה שהיה. למשל במשך עשרה ימים לא אכלנו שם אלא רק לחם, כי המרק לא היה כשר וזה לא היה כשר, אז ככה אכלנו. אחרי עשרה ימים, אני זוכרת כמו היום, שקיבלנו דייסה. אז לקחו אותנו לקראקוב (Krakow) .

ש: במשך עשרה ימים אתן אכלתן רק לחם, זה הספיק לכן?

ת: כנראה שזה הספיק.

ש: למה היה כל-כך חשוב לכן לשמור על הכשרות בכל מחיר?

ת: תראי, אנחנו לא ידענו איפה אנחנו, עוד לא היינו מנותקים לגמרי מהבית, שאנחנו גדלנו בו, ושידענו מה מותר ומה אסור. הרי עשינו קידוש, ולא פתחנו לחם שלם כדי שיהיה לחם משנה, כלומר, השתדלנו.

ש: לאן הכניסו אתכן, איפה שמו אתכן כשהגעתן לאושוויץ (Auschwitz)?

ת: כשהגענו לאושוויץ (Auschwitz) שמו אותנו בצריף ארוך, ארוך והיה שם הכל פריצ'ים, בכל פריץ' היו שתיים-עשרה נשים. כשהלכנו לישון היינו צריכות לשכב בצד, כדי שלכל אחת יהיה מקום. אם בלילה היינו צריכות לקום, בחזור לא היה לנו מקום. את זה ידעתי כבר בלילה הראשון.

ש: כלומר, זה היה מאוד, מאוד צפוף?

ת: כן, זה היה מאוד, מאוד צפוף. אני אגיד לך את האמת, פשוט מאוד מתי שבן-אדם מאבד את השפיות שלו, הוא מסתכל על השני והוא אומר: "מה זה, הוא משוגע, מה זה כאן". אני פשוט מאוד צחקתי על הבנות האלה שעשו כאלה שטויות, כי איך אפשר לעשות כאלה שטויות. הן יצאו לגמרי מלהיות בן-אדם, הן היו כמו לא בן-אדם.

ש: כמו מה? מה למשל עשו שם שפשוט לא הצלחת להבין למה הם מתנהגים כך?

ת: אני כבר לא מדברת על זה שגנבו את הלחם. מה אני עשיתי? פעם אחת חילקו את המרק, את הלחם ואת הכל, אני גמרתי את הכל, ועד למחרת לא היה לי מה לאכול, אבל לא גנבו ממני. תמיד חיפשתי שיהיה לי משהו איכשהו. היה הזבל ששפכו מהמטבח, רחצנו את הדברים ואכלנו, אבל לא עלה לי בראש לקחת מהשני.

ש: אבל בכל זאת, אם הבנתי אותך, היית עשרה ימים באושוויץ (Auschwitz) עד שלקחו אתכם למקום אחר?

ת: כן, היינו עשרה ימים באושוויץ (Auschwitz) עד שלקחו אותנו למקום אחר.

ש: אבל בעשרה ימים האלה לא היה כמעט אוכל, בקושי היה מקום לישון, איך התייחסו אליכם האחראיות על הבלוק, המפקדות?

ת: המפקדות הרביצו וצעקו, הן התייחסו אלינו כמו אל חיות. מה זה היה בשבילן לתת בעיטה? זה היה שום דבר בשבילן. הן היו יהודיות, אלה לא היו גויות. הגרמנים לא הרביצו, אבל כשהקאפו ראה שבא איזה גרמני, אז הוא התחיל להרביץ לבנות.

ש: כאילו הם הרגישו שזה מה שהגרמנים מצפים שהם יעשו?

ת: כן.

ש: את פחדת שם? את בכל זאת היית ילדה קטנה בת ארבע-עשרה, זה הפחיד כל מה שקרה שם?

ת: בגיל ארבע-עשרה עוד לא מפחדים.

ש: ידעת שמשמידים שם יהודים? הבנתם את זה? מישהו אמר ששורפים, שמשמידים?

ת: אני אגיד לך עכשיו את האמת מה היה. ישבנו בחוץ באושוויץ (Auschwitz) לפני הצריף, כאן היה הלאגר שלנו ובשני היה הקרמטוריום. כל פעם הרגשנו את הריח, אז באה יהודייה שהיא שמרה עלינו, ושאלנו אותה: "תגידי, מה זה הריח הלא טוב הזה וכל הזמן העשן"? היא אמרה לנו: "שם שורפים את ההורים שלכם". מה אמרנו? אמרנו לה: "אוי, איזו רעה את".

ש: לא האמנתם?

ת: לא האמנו, אבל היא אמרה את האמת.

ש: אז, בעצם, חשבת שאימא ואחותך נמצאות במחנה אחר, במקום אחר?

ת: לא, לא ידענו, עוד לא ידענו, עד שנפגשנו עם אנשים שעבדו בקרמטוריום. למשל, אותנו לקחו לגז, וחשבנו שהולכים להתרחץ, לא אמרו לאנשים שלוקחים אותם לגז, אלא אמרו להם, שהם הולכים להתרחץ. נכנסנו לשם, והבנות שכבר שבועיים לא התרחצו רצו מהר להתרחץ, והן נדחפו. אז דודה אלזה אמרה לנו: "בנות לא להידחף, לכל אחת יהיו מים". התיישבנו על-יד הכניסה. הן נכנסו, אבל פתאום באה גרמנייה והיא אמרה, שהיא רוצה חמש מאות בנות לעבודה, אז הוציאו אותנו, והאחרות נשארו שם.

ש: מה שאת אומרת זה, שבאותו יום רצו לשלוח אתכן להשמדה?

ת: כן, היינו בקרמטוריום.

ש: את חושבת שהמקלחת הזאת הייתה קרמטוריום?

ת: כן, המקלחת הזאת הייתה קרמטוריום. למה? כי חיכינו שהבנות יצאו.

ש: והן לא יצאו?

ת: לא, הן לא יצאו. היו בנות שהכרנו אותן, ולא ראינו אותן יותר.

ש: לפני שזה קרה עשו לכן סלקציה, אתן עמדתן באפל, אתן עמדתן במסדר ולקחו אתכן? כלומר, כשהלכתן כאילו להתרחץ אז היה קודם...?

ת: כן, הם לא אמרו שלוקחים אותנו לגז, אלא הם אמרו שאנחנו הולכים להתרחץ. הם לא דיברו הרבה.

ש: פתאום הגיעה איזו גרמנייה, שהיא אמרה, שהיא צריכה חמש מאות בנות, והיא לקחה אתכן?

ת: כן, זה היה כשעמדנו בגשם בחוץ. אני לא יודעת, אני עוד לא תופסת את זה, אך עשינו כל מה שאמרו, בלי להגיד, אני לא עושה, או שאני לא רוצה ללכת, לא היה דבר כזה. אמרו וזהו, כי מי שלא השתדלה, קיבלה כבר מכות עם המגלב.

ש: זאת אומרת, ידעת שאם לא תעשי משהו בסדר, אז ירביצו לך?

ת: כן, ידעתי את זה. אני הלכתי לזבל, וידענו שאני אקבל מכות, אבל חשבתי, שאו שאני אמות מרעב או שאני אקבל מכות. אז אמרתי לעצמי, שאני אקבל מכות, אבל שאני אוכל משהו.

ש: זה היה כשחיפשת לעצמך אוכל? אסור היה לך לעשות את זה?

ת: לא, אני הלכתי, כי בסוף כבר שלושה ימים לא קיבלנו אוכל. אז נזכרתי ששתלנו תפוחי-אדמה בשדה. זה היה ככה ששותלים כזה קטן, אחר-כך זה גדול, ומוציאים את זה. זה היה כבר לפני השחרור. אני שכבתי על הבטן, הוצאתי כל פעם קצת תפוחי-אדמה, ואכלתי את זה שם. אחותי שמרה. זה היה כבר קצת אור בבוקר, אז פתאום אחותי אמרה: "איפה הגרמנים הולכים"? את יודעת, הם עזבו את המקום.

ש: בואי נחזור לאושוויץ (Auschwitz) ונדבר על זה אחר-כך.

ת: פתאום הרוסים הגיעו.

ש: כשאת היית באושוויץ (Auschwitz), את אומרת, שבאה גרמנייה, והיא לקחה חמש מאות נשים?

ת: כן, באה גרמנייה, והיא לקחה חמש מאות נשים.

ש: בעצם את אומרת, שהייתם כבר ליד הקרמטוריום, ובאו ולקחו אתכם?

ת: כן, באו ולקחו אותנו.

ש: לאן לקחו אתכם? מה עשו איתכם?

ת: לקחו אותנו לרכבת, ונסענו לקראקוב (Krakow) .

ש: ואמרת שלפני זה נתנו לכם אוכל? נתנו לכם דייסה?

ת: כן, קיבלנו אוכל לדרך, וכל פעם נתנו חצי לחם.

ש: וכשלקחו אותך לקראקוב (Krakow) פלאשוב (Plaszow), את היית עדיין עם אחותך ועם בנות-הדוד?

ת: כשהגענו לקראקוב (Krakow) פלאשוב (Plaszow) זה היה מחנה גדול, היו שם גם גברים וגם נשים. היו שם תנאים מאוד אכזריים.

ש: יש לך מושג באיזה תאריך, בערך באיזה חודש הגעתם לפלאשוב (Plaszow)?

ת: זה היה ספטמבר, עוד לפני החגים.

ש: גורשתם לאושוויץ (Auschwitz) בחודש מאי או יוני?

ת: ביולי היינו באושוויץ (Auschwitz) והיינו שם באוגוסט-ספטמבר, כלומר, היינו באושוויץ (Auschwitz) חודשיים או שלושה חודשים.

ש: אז היית באושוויץ (Auschwitz) איזו תקופה, לא רק עשרה ימים?

ת: אני הייתי באושוויץ (Auschwitz) רק עשרה ימים, אחר-כך הגענו לקראקוב (Krakow) פלאשוב (Plaszow) והיינו שם איזה שלושה חודשים.

ש: אז הגעת לקראקוב (Krakow) פלאשוב (Plaszow) כנראה בחודש יולי והיית שם עד חודש ספטמבר, שלושה חודשים – יולי, אוגוסט, ספטמבר?

ת: כן, היינו שם שלושה חודשים, ואחר-כך חזרנו לאושוויץ (Auschwitz). אז קרה שלקחו את הבנות להתרחץ.

ש: כלומר, זה היה כנראה בפעם השנייה שהייתם באושוויץ (Auschwitz).

ת: כן, ומשם לקחו אותנו לוויצאו (Wiesau).

ש: אז בואי נחזור עכשיו. בהתחלה היית באושוויץ (Auschwitz) תקופה קצרה?

ת: כן, בהתחלה הייתי באושוויץ (Auschwitz) תקופה קצרה.

ש: ומשם העבירו אותך לפלאשוב (Plaszow)?

ת: כן, משם העבירו אותי לפלאשוב (Plaszow).

ש: בואי תספרי על פלאשוב (Plaszow).

ת: פלאשוב (Plaszow) זה היה מחנה עבודה, ושם פגשנו...

ש: את אמרת שהתנאים בפלאשוב (Plaszow) היו מאוד קשים, אמרת שהיו שם תנאים אכזריים.

ת: תראי, חילקו פעם ביום אוכל.

ש: כשהגעת לשם, מה את זוכרת, איך היה נראה המחנה? מה ראיתם כשהגעתם לפלאשוב (Plaszow)?

ת: זה היה מחנה, היו שם צריפים. יש לנו שירים מאושוויץ (Auschwitz) ומקראקוב (Krakow).

ש: שירים שאתם כתבתם?

ת: אצל היהודים יש דבר כזה, שהם כל הזמן אומרים: "יהיה טוב, יהיה טוב, יהיה טוב". היהודים שרים, הלכנו לעבודה, ושרנו כאילו שלוקחים אותנו לדיסקוטק. אני לא יודעת...

ש: מאיפה היה המצב רוח הטוב הזה שאתן שרתן, מאיפה זה בא?

ת: אני לא יודעת. הייתה שם בחורה אחת שכתבה את השירים, אבל אני חושבת שהיא לא חזרה. היא כתבה ממה שאנחנו חיינו. תמיד חשבנו על כך שנשתחרר, נלך הביתה, ונלך לבית-הבראה.

ש: כלומר, מול הקושי של היומיום הייתם שרים שירים של יהיה בסדר, נחזיק מעמד?

ת: כן.

ש: זה עזר לכן?

ת: זה עושה טוב, כי אז את שוכחת את הצרות שלך. למשל, אני זוכרת שירים מגיל ארבע.

ש: אהבת לשיר?

ת: כן, אני אהבתי לשיר. אני אגיד לך, הבית לנו הכל היה מלא שירה, כל הזמן שרו. רוב השירים היו ביידיש, אבל אימא שרה גם-כן בהונגרית, והיא תמיד הייתה הרוח החיה של כולם. הייתה לנו חנות בפינה, שנכנסו לשם מצד אחד, והיה אפשר לצאת מהצד השני לרחוב. אנשים נכנסו לחנות, והיו אומרים לאימא: "נו, גברת נוימן, מה נשמע"? אימא הייתה אומרת להם: "יהיה טוב!" שאלו אותה: "מתי יהיה טוב"? היא הייתה אומרת: "יהיה טוב, אל תדאגו, יהיה טוב"? אם את גדלה באווירה כזאת, אז את לא יכולה להשתנות מהיום למחר, ככה שזה נשאר לי גם באושוויץ (Auschwitz) וגם בכל מקום שהגענו אליו. את יודעת, חשבתי שיהיה טוב, אבל לא חשבתי על התוצאות שתהיינה כל-כך עצובות.

ש: במה אתן עבדתן בפלאשוב (Plaszow)? מה הייתה העבודה שלכם בפלאשוב (Plaszow), מה עשיתן שם?

ת: בפלאשוב (Plaszow) הייתה גבעה, על הגבעה היו אבנים, והיינו צריכות להוריד את האבנים למטה. כשנגמרו האבנים בגבעה, היינו צריכות להעלות את האבנים למעלה על הגבעה.

ש: זאת אומרת, נתנו לכם שם עבודה שלא היה צריך אותה, סתם?

ת: כן, כן, זה מה שעבדנו שם.

ש: למה בעצם?

ת: אני לא יודעת. לפעמים לקחו אותנו לעשות בור, כלומר, לא בור, אלא זה היה ממש שטח גדול עמוק.

ש: הייתן צריכות לחפור?

ת: כן, היינו צריכות לחפור. לי לא הגיע האוכל שהם נתנו, כי אני תמיד ברחתי מהעבודה, ואני תמיד קיבלתי את המכות, כלומר, אני קיבלתי את המנה שלי על כך שאני עשיתי מה שרציתי.

ש: מה זאת אומרת, תסבירי, את לא עשית שם את העבודה?

ת: לא, אני לא עשיתי שם את העבודה, כי כשכולם רצו לעבודה אני התחבאתי, ואחר-כך קיבלתי את המכות, אז אמרתי...

ש: למה עשית את זה בעצם? כאילו את מתחבאת, ואת יודעת שבסוף תחטפי?

ת: כן. מה היה? לקחתי את זה מהם, אז בא הקאפו, והוא התחיל להרביץ לי. זרקתי את זה, ולקחתי אבן גדולה יותר, אבל כנראה שלא היה מישהו אחר, אז הוא הרביץ לי הלאה. אמרתי: "אתה מרביץ לי כשאני לוקחת אבן גדולה", זרקתי את האבן הגדולה, ולקחתי אבן קטנה. פתאום באה איזו ילדה, אז הוא נטפל אליה.

ש: איפה יכולת להתחבא?

ת: היו שם שירותים, אלה היו שירותים ענקיים והיו להם שתי דלתות. כולם ידעו ששם אפשר להתחבא, והתחבאתי שם. פתאום הקפואים ראו שאין מספיק בנות בעבודה, אז הם באו לחפש את הבנות בשירותים. שני קפואים עמדו בדלת, אחד נכנס, והוא הרביץ לבנות כדי שהבנות תצאנה החוצה. קיבלתי את המכות, אבל אני לא חזרתי. התחבאתי מאחורי השירותים, שהייתה שם בליטה קטנה איפה שהייתי, והתחבאתי שם עד שחזרו מהעבודה. כשהם חזרו מהעבודה נכנסתי והיה שקט. פתאום שמעתי מישהי שואלת ביידיש: "מרים, איפה את"? אמרתי לה: "אני כאן, מה את בוכה"?

ש: זאת הייתה אחותך?

ת: כן, זאת הייתה אחותי, שהיא תמיד באה לראות איפה שאני. עד היום כל יום היא מוכרחה להתקשר אלי.

ש: את החלטת להתחבא, ולחטוף מכות, כי זה היה פחות גרוע מאשר לעבוד?

ת: אני ידעתי שאני אקבל מכות, לא היה דבר כזה שהיה עובר יום בלי שאני קיבלתי מכות. כי אני פשוט מאוד אמרתי, שאם אין אוכל, אז אני לא עובדת.

ש: קיבלת מכות עם מקל?

ת: לא, קיבלתי מכות עם מגלב.

ש: וזה השאיר סימנים?

ת: כן, זה השאיר סימנים, היו פעמים שראו את הבשר על הגב שלי. אני שכבתי איזה שבועיים על הבטן, אחותי בכתה, ואני צחקתי.

ש: למה צחקת?

ת: אני צחקתי, כי זה הטבע שלי. אני אומנם עצובה לפעמים, אבל אחרי כמה דקות אני מתנהגת כאילו ששום דבר לא קרה.

ש: היו שם כאלה שמתו מאפיסת כוחות, מהתעללות? ראית שם אנשים שמתו?

ת: לא, אני לא ראיתי אנשים שמתו שם.

ש: זאת אומרת, בתבונה שלך ידעת שתקבלי מכות, אבל יהיה בסדר, שתישארי בחיים?

ת: כן, אני ידעתי שאני אקבל מכות, אבל העדפתי לקבל מכות. איך שנכנסתי לאושוויץ (Auschwitz) קיבלתי מכות. הרי הייתי בגיל ארבע-עשרה, ובגיל ארבע-עשרה צריך לדעת הכל מה זה. היה שם חלון, נכנסתי דרך הדלת, ראיתי שם חלון קטן, שמתי שם את הראש שלי, וקיבלתי שני פליקים. שם חילקו את הלחם, אז היא חשבה...

ש: זאת אומרת, היית ילדה סקרנית, וזה עלה לך במכות. כל הזמן קיבלת מכות, פה מכות ושם מכות, אבל זה היה בסדר? הסתדרת עם זה?

ת: כן, אני הסתדרתי עם זה.

ש: אי אפשר היה לשבור אותך?

ת: בשבוע האחרון גם-כן קיבלתי ככה כהוגן, ואז נפגעה האוזן שלי.

ש: זה היה כבר לקראת סוף המלחמה?

ת: כן, זה היה כבר לקראת סוף המלחמה.

ש: כמה זמן הייתם בפלאשוב (Plaszow)?

ת: בפלאשוב (Plaszow) היינו לא הרבה זמן, היינו שם בערך חודשיים.

ש: וכל הזמן עבדתם במחצבה, באבנים, בלהרים אבנים?

ת: כן, רוב הזמן עבדנו שם בהרמת האבנים, אבל לפעמים עשינו את הבור הזה, כי שם ירד הרבה גשם, אז אי אפשר היה תמיד לעבוד.

ש: איך היו נראים שם שאר האסירים? באיזה מצב גופני היו נראים האסירים בפלאשוב (Plaszow)? הם היו נראים רזים? איך הם היו נראים?

ת: אני לא יודעת, (ביידיש) , לפעמים אני חשבתי איך בא לי הלחם הזה? בסוף יצא שאחותי כל פעם דאגה לי שתהיה לי חתיכת לחם, שאם אני , אז שתהיה לי חתיכת לחם. אבל לא הרגשתי. את יודעת, כשאת נמצאת בפנים כל זה, את לא מרגישה. כשהשתחררנו, אז זה היה, עכשיו הולכים לארץ-ישראל ויהיה טוב.

ש: היית בפלאשוב (Plaszow), כשאת חושבת על זה היום, הרי היית באושוויץ (Auschwitz), בפלאשוב (Plaszow) וגם במחנות אחרים, האם פלאשוב (Plaszow) היה מחנה אכזרי יותר מאשר האחרים?

ת: כן, כי אחרי פלאשוב (Plaszow) היינו במחנה טוב.

ש: אבל עוד רגע על פלאשוב (Plaszow), פלאשוב (Plaszow) היה מחנה קשה במיוחד?

ת: בזמננו, כשלקחו אותנו לפלאשוב (Plaszow), אנחנו היינו האחרונים שהיינו שם, כי אחר-כך כבר השתחררו, אז כבר לא הייתה כזאת אכזריות. תראי, כאן ושם הקפואים עוד הרביצו, אבל לא הייתה כזאת אכזריות כמו שמספרים. בפלאשוב (Plaszow) היה גם משהו כזה, שתלו שם בן-אדם, וכל המחנה היינו צריכים להיות שם ולראות את זה.

ש: ראית שתולים שם אנשים?

ת: כן, ראיתי את זה, אבל רק את זה ולא יותר.

ש: את זוכרת למה בכלל תלו, מה היו הסיבות לתליה? את ידעת למה תולים אנשים?

ת: כבר אז הגברים התחילו לברוח לצד הרוסים, אבל לא הנשים. אצל הנשים היה דבר כזה מעניין, שהן לא האמינו, הן לא חשבו פעמיים להתאבד. אני זוכרת כמו היום בחורה אחת שהיא הייתה איזושהי משגיחה. היא הייתה בחורה בלונדינית יפהפייה, והיא הייתה אומרת לנו: "זה לא יהיה טוב, זה יהיה ככה, זה יהיה ככה". היא נכנסה לגדר, היא תפסה את הגדר והיא נשארה שם.

ש: היו רואים הרבה דברים כאלה?

ת: בסוף ראיתי גם עוד משהו כזה, שאיזו אישה ילדה שם ילד, וכולם כולם החביאו אותו כדי שלא יירו בו, והוא נשאר חי.

ש: זה היה בסוף המלחמה?

ת: כן, זה היה לפני סוף המלחמה, לפני הסוף.

ש: כשאתם חזרתם מפלאשוב (Plaszow), כשלקחו אתכם חזרה מפלאשוב (Plaszow), שכמו שאת אומרת, זה היה אחרי חודשיים, שלושה, לאן העבירו אתכם?

ת: החזירו אותנו לאושוויץ (Auschwitz).

ש: זאת אומרת, יצאתם מאושוויץ (Auschwitz) לפלאשוב (Plaszow), וחזרתם מפלאשוב (Plaszow) לאושוויץ (Auschwitz)?

ת: כן.

ש: ומה קרה איתכם באושוויץ (Auschwitz) בפעם השנייה?

ת: בפעם השנייה באושוויץ (Auschwitz) לא היה לנו מה לעשות. היה שם צילאפל, וישבנו שם בחוץ. אז היה הסיפור הזה שסיפרתי מקודם עם הגז.

ש: זאת אומרת, ישבתם, עשו לכם מסדר, ושלחו אתכם להתרחץ?

ת: לא, לא היו שם כל-כך מים, רק פעמיים בשבוע התרחצנו שם.

ש: באותה פעם ששלחו אתכם בעצם לקרמטוריום, זה קרה בפעם השנייה שבאתם לאושוויץ (Auschwitz)?

ת: כן, זה היה בפעם השנייה שבאנו לאושוויץ (Auschwitz).

ש: כשסיפרת על אותה גרמניה שבאה ואמרה: "אני צריכה חמש מאות נשים", זה קרה בפעם השנייה?

ת: כן, זה היה בפעם השנייה, כשלקחו אותנו מאושוויץ (Auschwitz) לוויצאו (Wiesau), שזה היה מקום חדש.

ש: זה קרה בערך בחודש ספטמבר?

ת: זה היה מקום שגרו שם אס.אסים. שם היה מפקד, שאני לא אשכח אותו אף פעם. ביום כיפור היינו צריכים ללכת לעבוד, אז המפקד אסף את כל הבנות והוא אמר: "אני יודע שהיום יש לכם היום הקדוש, עכשיו אתם לא תקבלו אוכל אלא רק בלילה, ואתם תלכו בחזרה ותתפללו".

צד שלישי:

ש: כשחזרתם לאושוויץ (Auschwitz) בפעם השנייה, זה היה בערך בחודש ספטמבר?

ת: כן, כשחזרנו לאושוויץ (Auschwitz) בפעם השנייה, זה היה בערך בחודש ספטמבר.

ש: אז את עברת...?

ת: באושוויץ (Auschwitz) לא עשו לנו שום דבר.

ש: עשו שם אולי סלקציה?

ת: לא, שם לא עשו לנו שום דבר, רק פעם ביום הם חילקו לנו את האוכל וזהו, שם רק ישבנו בחוץ, והסתכלנו מה קורה.

ש: רציתם לצאת משם? הרגשתם שכדאי לצאת משם? בשלב הזה כבר ידעתם שמשמידים אנשים באושוויץ (Auschwitz) או שעדיין לא ידעתם?

ת: לא רצינו להאמין לבחורה הזאת שהיא אמרה לנו שמשמידים באושוויץ (Auschwitz).

ש: את קיבלת מספר באושוויץ (Auschwitz)?

ת: כן, אני קיבלתי מספר באושוויץ (Auschwitz), זה המספר (מראה למצלמה).

ש: לאן לקחו אתכם אחרי זה? אמרת שלקחו אתכם למחנה בגרמניה?

ת: כן, לקחו אותנו למחנה וויצאו (Wiesau). זה היה מחנה טוב, שם לא קיבלתי מכות, שם היה אוכל. היו שם חמש מאות בנות, היו שם ארבע מאות תשעים ותשע הונגריות והייתה פולניה אחת. שם שמו אותי לעבוד במחסן של בגדים. שם קיבלנו איכשהו אוכל. הבת-דודה שלי בישלה שם את האוכל, אז היה גם... . אבל את יודעת, תמיד אני שואלת את עצמי על כך, שלא חשבתי על הדברים הרעים, אלא תמיד צחקתי. היו דברים, שאי אפשר... . אני מוכרחה לספר לך, הרי השירותים היו מאוד רחוקים מהצריף, אז הבת-דודה שהיא בישלה במטבח, היא אמרה לנו: "אתן יודעות יש פח, שאפשר להביא את זה ליד הצריף כדי שלא נצטרך ללכת לשירותים". אני הייתי בצריף השלישי, והיא שמה את הפח הזה על-ידה. כל לילה היא שאלה: "מי זה"? "מי זה"? היא לא נתנה לאף אחד ללכת לשם אלא רק למשפחה. מה שקרה יום אחד, שכל הדלי התהפך עם כל מה שהיה בפנים. זה היה באמצע הלילה. אבל גם זה היה מזל, כי על ידינו בדיוק היה הוואש רום, איפה שהתרחצנו, היו שם מים חמים, אז היינו עשרים בנות שניקינו שם באמצע הלילה את כל מה שהיה. אני לא אשכח, את יודעת, אני תמיד הוצאתי את הדברים שמשמחים.

ש: הדברים המצחיקים?

ת: כן, הדברים המצחיקים. זה לא עבר, למשל, אם נמצאים שלושה, ארבעה ימים, שלא יקרה שמישהו יעשה איזו שטות. הייתה לי שם בת-דודה, וזרקו עליה איזה לכלוך. שאלו אותה: "באיזה שמפו חפפת את הראש". כל פעם היה למישהו כזה..., כדי שלא יהיה כל-כך...

ש: כלומר, השתדלתם למצוא משהו מצחיק בכל מצב?

ת: כן, השתדלנו למצוא משהו מצחיק בכל מצב. את יודעת, כשידענו, שבעזרת השם, נשתחרר, זה מה שהחזיק אותנו. כי אם לוקחים את הכל בצחוק, זה קל יותר לעבור הלאה גם-כן, מכיוון שכל פעם קרה משהו, כל פעם היה משהו.

ש: אבל צריך אישיות מסוימת, צריך אופי מסוים בשביל להיות מסוגלת לזה.

ת: בכל מקום מצאתי את הדרך כמו שראיתי בבית, שבבית כל הזמן חייכו, ותמיד אמרו שיהיה טוב. אם לא היה אוכל, אז לא היה אוכל.

ש: איפה המחנה הזה וויצאו (Wiesau), זה בגרמניה?

ת: כן, זה בגרמניה.

ש: את יודעת ליד איזה מחנה זה נמצא?

ת: זה היה מחנה קטן, היינו שם רק חמש מאות בנות. שם בקריסמס עשו שם אפילו הצגה לגרמנים. הייתה שם שחקנית מרומניה, והיא עשתה לנו שם את הלילה עד שתיים-עשרה מאוחר.

ש: חוץ מהחמש מאות בנות שבאתן לשם ביחד, היו שם עוד אסירים ואסירות, או שרק אתן הייתן?

ת: לא, רק אנחנו היינו שם.

ש: ומה הייתה העבודה שהייתן צריכות לעשות שם?

ת: שם אנחנו עזרנו לגרמניות, הן לקחו את הדברים להוציא, אז עוד לא היו כל מיני מכשירים. למשל היו צריכים להוציא ביד את התפוח-אדמה ואת הגזר. גם לנו היה.

ש: זאת אומרת, זאת הייתה עבודה חקלאית?

ת: כן, זאת הייתה עבודה חקלאית.

ש: והיו שם אנשי אס.אס במקום?

ת: כן, היו שם אנשי אס.אס.

ש: זאת אומרת, המפקדים של המחנה היו אנשי אס.אס?

ת: לא, המפקד של המחנה בא לשם רק פעם בשבוע. השומעים של המחנה היו זקנים. את יודעת מה שהם עשו? הם הלכו שם לבתים כדי לבקש בשבילנו אוכל, והם נתנו לנו את האוכל.

ש: בעצם ראית שם יחס אנושי?

ת: כן, היה שם יחס אנושי, שם לא הרביצו. בשבת עבדנו שם רק חצי יום, וביום ראשון לא עבדו שם.

ש: סיפרת את הסיפור הזה על יום כיפור, שהמפקד נתן לכם את האפשרות להתפלל ולצום?

ת: כן, הוא נתן לנו את האפשרות הזאת להתפלל ולצום, אז, כנראה, שהוא ידע, כי הוא היה בין היהודים.

ש: בהתחלה כשהגעת לאושוויץ (Auschwitz) שמרת על כשרות. דודה אלזה אמרה לכם לא לאכול מרק, ואכלתם רק לחם?

ת: כן, היא אמרה לנו שזה לא כשר, כי מצאנו שם גם דם של חזיר. אז החלפנו את הבשר הזה תמורת לחם. בפסח אכלנו רק מרק, החלפנו את הלחם תמורת מרק.

ש: זאת אומרת, בעצם, כל הזמן השתדלתם לשמור על כשרות, למרות שבקושי אכלתן, הקפדתן על כשרות?

ת: כן, כן, כמעט כל הזמן שמרנו על הכשרות.

ש: למה?

ת: כי זה היה בתוך הנשמה, ככה נולדנו, ככה זה היה מגיל קטן.

ש: ככה זה היה כולם או ככה רק את היית? גם החברות שלך ניסו לשמור על כשרות?

ת: זה היה תמיד הטבע שלי. כשהשתחררנו הרי חיפשנו בית להיות בו כדי לא להיות במחנה. מצאנו בית גדול, בית ענק עם חדרים. נכנסנו לשני חדרים, היינו שם בנות-דודות. אני אמרתי: "איך אפשר להיכנס לבית בלי מזוזה"? אז הלכתי, כתבתי את ה"שמע ישראל", ושמתי את זה בדלת. כי אצלנו הגדולים היו בנים, וכולם למדו תורה, אז זה משפיע, כי את רואה, ואת שומעת. תראי, עשו עכשיו בית-מדרש על השם של אבא. כל המשפחה שלי היא דתייה.

ש: זה היה לך ברור מאליו, שאם את יכולה לשמור על כשרות, את תשמרי על כשרות?

ת: כן.

ש: מה חשבתם כשאותו מפקד מחנה אמר לכם: "אני יודע שזה יום כיפור, אני יודע שזה יום חשוב, אני מסכים לכם לקיים את התפילה ואת הצום"?

ת: אנחנו היינו המומים, היינו המומים. הוא אמר לנו: "תלכו להתפלל, והיום אתם לא מקבלים את האוכל אלא רק בלילה". היינו המומים, שעד כדי כך גרמני מתנהג.

ש: זה היה חשוב לכל הבנות או רק לדתיות? כלומר, כל הבנות התפללו או רק אלה שבאו ממשפחות דתיות?

ת: הרוב שם היו מבית דתי, אבל כל אחד התנהג איך שהוא רצה, איך שהוא ראה מהבית. בסוף את יודעת, אפילו כבר לא האמנו שאנחנו משתחררים או משהו כזה, אז הכל היה הפקר. אז גנבו אחד לשני את הלחם.

ש: את שמרת על אופטימיות, את האמנת שאתם תשתחררו, או שגם את איבדת את הביטחון?

ת: לא, אני לא איבדתי את הביטחון. אני נשארתי וזהו.

ש: כמה זמן הייתם במחנה הזה בוויצאו (Wiesau)?

ת: היינו שם במחנה הזה עד דצמבר, עד קריסמס.

ש: בשלב הזה אתם ידעתם שהרוסים כבר מתקרבים, או שאתם הייתם מנותקים?

ת: לא, אנחנו לא ידענו אז שום דבר, רק פתאום באו הרוסים. כי המחנה הזה היה מחוץ לעיר, אז הרוסים הלכו רק לאמצע העיר, ואנחנו נשארנו במחנה.

ש: אם הבנתי אותך, אז עבדתם רוב הזמן בחקלאות?

ת: כן, עבדנו שם רוב הזמן בחקלאות.

ש: אבל בחוץ בנובמבר-דצמבר כבר קר מאוד?

ת: אנחנו התחלנו לעבוד שם בספטמבר, הוצאנו שם ירקות, ושמנו אותם בבתים. זאת לא הייתה עבודה קשה.

ש: היו לכם בגדים ונעליים, כל זה היה לכם?

ת: כן.

ת: איך התייחסו אליכם האנשים האזרחים, כשהם ראו אתכם עובדים, מביאים?

ת: לא היה לנו איתם קשר. רק מה, לפי מה שאני זוכרת הביאו עוגות ועוד דברים. הזקנים האלה השומרים סחבו את ה...

ש: היה איכפת להם מכן, גילוי איכפתיות?

ת: כן.

ש: למה, בעצם, אתם עזבתם את המחנה בדצמבר? לאן לקחו אתכם?

ת: משם לקחו אותנו ללאנגנבילאו (Langenbielau), שזה היה המחנה האחרון. שם עבדנו כבר בנשק.

ש: לאנגנבילאו (Langenbielau) זה מחנה גדול, שם היו כבר הרבה אסירים?

ת: כן, לאנגנבילאו (Langenbielau) זה מחנה גדול והיו שם הרבה אסירים?

ש: ובעצם כשאתן הגעתן לשם, אתן הייתן במצב יחסית טוב?

ת: כן, כשאנחנו הגענו לשם, אנחנו היינו במצב טוב יחסית.

ש: בשבילכם המעבר ללאנגנבילאו (Langenbielau) זה היה קשה, זה היה אחר? באיזה מצב היו נראים האנשים שהיו שם?

ת: שם נתנו אוכל ואמרו לנו לעבוד.

ש: בלאנגנבילאו (Langenbielau) היו אנשי אס.אס?

ת: לא, לא היו שם כבר הרבה אנשי אס.אס, שמרו שם או המבוגרים או נשים.

ש: אלה היו אנשי וורמאכט?

ת: כן, היו שם אנשי וורמאכט.

ש: היחס בלאנגנבילאו (Langenbielau) היה בסדר?

ת: כן, היחס בלאנגנבילאו (Langenbielau) היה בסדר. אני קיבלתי שם מכות, כי עשיתי דברים. תראי, הייתה לנו רק שמלה אחת, אז תמיד חיפשתי משהו כדי להתחמם. מצאתי נייר של מלט, שזה נייר עבה, ושמתי את זה כאן מתחת לשמלה. אבל גם את זה היה אסור לעשות. אז באה הגרמנייה, היא ראתה את זה, קיבלתי מכות, והורידו לי את זה. אחרי שהיא הלכה שלוש פסיעות, אני שמתי את זה מהר שוב. למחרת היה אותו הדבר. אחרי שלושה ימים היא ראתה שזה לא הולך איתי, אז היא עזבה אותי.

ש: האומץ שלך, או ההתרסה שלך, או הדווקא הזה, איך את מסבירה את זה?

ת: אני אגיד לך, את נמצאת במצב כזה, ואת צריכה תמיד לחפש לך מה שנוח לך. אם הייתה עבודה פרודוקטית אז אני עבדתי, אבל אם אני ראיתי שסתם עשו את אותו הדבר, אז אני לא עבדתי, כי אמרתי, בשביל מה?

ש: לא פחדת?

ת: לא, לא היה לי פחד.

ש: למרות שידעת שאת מסתכנת, שאם תרגיזי מאוד מישהו אז אולי, אולי...?

ת: אני אגיד לך את האמת, זה גם-כן תלוי מי שנמצא על ידך. אחותי היא מאוד פדנטית. כל יום הייתי צריכה לרדת מהקומה הראשונה, כי שם קפאו המים, אז הייתי צריכה לרדת לקומה התחתונה להתרחץ. הייתי בלי נעליים, רק עם שמלה אחת, בלי מגבת, הייתי צריכה לשכב על הבטון, ואף פעם לא היה לי לא זה, לא זה ולא התקררות.

ש: היית הולכת להתרחץ, כי לאחותך היה חשוב שתשמרו על הניקיון שלכן?

ת: כן, כן, אחותי הייתה כזאת נקיה. את יודעת, זה היה ככה, שהגרמנייה שמה לב איך שאחותי התנהגה, לכן כל יום היא הביאה לה ארוחת בוקר, שלושה סנדוויצ'ים של לחם עם משהו. אבל אף פעם לא לקחנו, כי לא לוקחים מה שהם מביאים.

ש: למה היא לא לקחה, בגלל הכשרות?

ת: לא, אחותי אמרה, שהיא לא לוקחת אוכל מהגרמנים.

ש: זאת אומרת, היה לה גם איזה אופי?

ת: מה זה אופי היה לה? עד היום זה ככה, עד היום כשהיא מחליטה אז זהו. כשהיא נופלת, אז היא נופלת. היא בת שמונים וארבע.

ש: זה היה ככה, שכאילו למרות התנאים של מחנה ריכוז, אתן שתיכן הייתן בעלות עקרונות. היא לא לקחה אוכל, אתן שמרתן כשרות, את לא עשית עבודה שלא רצית לעשות, את היית מוכנה לקבל מכות.

ת: כן, זהו. כמו שאומרים, זה נולד איתי ביחד, זה לא היה קשה בשבילי, לא היה לי קשה.

ש: כשאחותך ראתה שהגרמנייה הרביצה לך, והיא שוב הרביצה לך...?

ת: אז היא שוב הרביצה לי, אז מה? מהיום למחר זה היה מספיק. אני תמיד אומרת, ששלג של מטר וחצי גובה, וללכת חמישה ק"מ בלי נעליים...

ש: איפה זה קרה? מתי זה קרה?

ת: זה היה כבר בלאנגנבילאו (Langenbielau), כי אז גרנו במחנה שפורט שולה, ולקחו אותנו ברגל לעבודה בלאנגנבילאו (Langenbielau).

ש: לא היו לך נעליים?

ת: קיבלנו נעלים מעץ, אבל השלג נדבק, ולי לא הייתה סבלנות לנקות את זה כל פעם.

ש: אז את הלכת יחפה?

ת: כן, אני הלכתי יחפה ושרנו.

ש: ולא קפאו לך הרגליים?

ת: זה אני תמיד אומרת, איך יכולנו לשיר? ואיך האמנו שנלך הביתה?

ש: את אומרת שלא חלית, שלא הצטננת, לא קיבלת חום, אבל מה קרה לכאלה שכן חלו? היה אצלכם טיפול רפואי? מישהו טיפל בבנות שהיו חולות?

ת: אלה שהיו חולות הלכו להשמדה.

ש: כלומר, לא היה טיפול רפואי?

ת: לא היה טיפול רפואי, ואם היה הטיפול הזה, כמו שאומרים זה היה מזל.

ש: סיפרת מקודם על בחורה שילדה ילד בלאנגנבילאו (Langenbielau), שהיא הייתה בהריוו, והיא ילדה את התינוק. אמרת שכולם הסתירו אותה כשהיא הלכה ללדת, זה היה בלאנגנבילאו (Langenbielau)?

ת: כן, זה היה בלאנגנבילאו (Langenbielau).

ש: ומה קרה לה?

ת: היא יכלה להחביא את התינוק, היא תמיד הלכה, ותמיד עזרו לה. את יודעת, כבר לא היה..., כי בכל זאת הגרמנים כבר פחדו שעוד מעט יכנסו הרוסים, לכן המשטר כבר לא היה אז כל-כך חזק.

ש: הרצון לעבוד?

ת: כן. המחנה שם היה מחוץ למקום העבודה, אז לא באו כל-כך גרמנים למחנה. היו שם קפואים יהודים, אבל לא היו שם גרמנים. היו שם שתי נשים גרמניות.

ש: בתקופה האחרונה בלאנגנבילאו (Langenbielau), אתן עבדתן שם ממש עד השחרור, או שבתקופה האחרונה אתן כבר לא עבדתן?

ת: אנחנו לא עבדנו בסוף, כי התחילצו להפציץ את רייכנבאך, שזה היה מאוד קרוב ללאנגנבילאו (Langenbielau). לא לקחו אותנו לעבודה, כי לא היה אוכל, ובלי אוכל אף אחד לא עובד, אז ככה גם לא עבדנו.

ש: וכשהיו הפצצות, אתן ידעתן שאלה הן הפצצות של בעלות-הברית? אתן הבנתן שמפציצים את גרמניה? אתן ידעתן שהשחרור מאוד קרוב?

ת: אנחנו ידענו שהרוסים באים וזהו. אחרי שבוע כבר עזבנו שם, התחלנו ללכת קדימה לכיוון הונגריה.

ש: בואי תספרי על אותו בוקר, שאתן הבנתן שאין גרמנים במחנה, פתאום הם נעלמו?

ת: כן, הם נעלמו. כשהם נעלמו, אז כל אחד שאל: "לאן הם הלכו"? אני ראיתי את הלאגר אלטסטר, שהוא סחב אחריו מזוודה, אבל אני לא חשבתי על זה. אחר-כך כשאמרו שהרוסים באים, אז כבר..., ברוך השם.

ש: אז כשהרוסים הגיעו, מה קרה לכם?

ת: דבר ראשון מצאנו מחסן של לחם, אז אחותי ובת-דודתי הלכו להביא לחם, והן אמרו שאני אשמור. אחר-כך הן אמרו לי: "עכשיו תלכי את". אני הלכתי לראות איך נראית רייכנבאך ולאנגנבילאו (Langenbielau), ועד שאני הגעתי למחסן כבר לא היה שם לחם. אבל היה מספיק לחם.

ש: הרוסים דאגו לכם? הרוסים נתנו לכם אוכל? כלומר, הצבא הרוסי.

ת: לא, הם לא דאגו. אבל למחרת כבר באו מהסוכנות, הם נתנו לנו כסף, והלכנו לקנות לחם, מרגרינה ו .

ש: איפה קניתם, בתוך הערים, ברייכנבאך, נכנסתם לאחד מה...?

ת: לא, זה היה על-יד רייכנבאך.

ש: אנשים שם הבינו שאתם אסירים ששוחררתם מהמחנות, שאתם הפטלינגים?

ת: יכול להיות שכן, כי לא ידענו גרמנית.

ש: הם התייחסו אליכם בסדר?

ת: כן, לא היה שום... . כשיצאנו מהמחנה חיפשנו בית איפה להתרחץ. נכנסנו לבית, הם תיכף סידרו לנו מיטות, ונתנו לנו להתרחץ.

ש: איך היה המעבר משנה של להיות במחנות ריכוז גרמנים, ופתאום להיות אדם חופשי? זה היה טבעי, או שזה לקח זמן להבין שאת אדם חופשי?

ת: אני אגיד לך את האמת, אני לא חשבתי הרבה. אני חשבתי מה שטוב לי, מה שטוב למשפחה.

ש: מה אתן רציתן לעשות? מה אתן חשבתן לעשות? רציתן לחזור להונגריה?

ת: כן, רצינו לחזור להונגריה, אנחנו היינו איזה חודשיים בדרך.

ש: נסעתם ברכבות, או איך נסעתם?

ת: כן, נסענו ברכבות. יצאנו, והגענו למקום שלנו, לעיירה שלנו. היה שם מחנה. אני הייתי ילדה קטנה שחוזרת. היינו צריכים לשתול כרוב, אז הבן-אדם שלימד אותנו לשתול כרוב הסביר לנו, והיא אמרה לנו: "אתם צריכים לגמור את שני הארגזים לשתול עד הצהריים, ואתם יכולים ללכת הביתה". אני אמרתי לבנות: "זה יותר מדי הרבה, בואו נצמצם קצת. שמנו שתיים למטה, אחד למעלה וזה היה בסדר. כשבאנו לארץ, יצאנו החוצה, אז בעתלית פגשנו בנות שיצאו אחרינו. שאלנו אותן: "איך היה הכרוב"? הן אמרו לנו: "אל תשאלו, זה יצא כפל כפליים".

ש: הסיפור עם הכרוב, זה סיפור מהתקופה שעבדתם בחקלאות?

ת: זה היה כבר אחרי המלחמה כשהשתחררנו, אז לימדו אותנו כדי שנדע לעבוד בארץ-ישראל בחקלאות.

ש: זאת הייתה מין הכשרה כזאת?

ת: כן, זאת הייתה מין הכשרה כזאת. גם שם לא היה כל-כך אוכל, אבל אני זוכרת שהיה לחם, מרחנו שמן זית ושמנו בצל, מה שהיה בצל באדמה לקחנו ואכלנו. את יודעת, אני לא אוהבת הרבה לחשוב, כי אם אני מתחילה... . למשל הייתה לי בעיה ביד, שלא הרגשתי, לפני שבוע הלכתי לרופא, והוא אמר לי, שיש לי שריר קרוע. כאב לי, אבל לסחוב אותו למעלה שהוא יקום, לא יכולתי עם זה. אז עד היום עכשיו אני מרגישה את זה. מה שצריך לעשות לגמור וזהו, לא משנה.

ש: כשחזרתם הביתה אחרי המלחמה, את מי פגשתם? מי נשאר בחיים מהמלחמה?

ת: שני אחים היו כבר בבית. הם הביאו את המלח מהמכרות כדי למכור את זה.

ש: אז כמה נשארתם בחיים מהמשפחה? בעצם נשארתם בחיים ארבעה או יותר?

ת: נשארנו שישה.

ש: עוד שני אחים חזרו?

ת: כן, נשארו ארבעה אחים ויש לי עכשיו רק אח אחד.

ש: אבל כל האחים שגויסו לפלוגות עבודה נשארו בחיים?

ת: כן, כולם נשארו בחיים.

ש: אז נספו במחנות אימא והאחות הקטנה שלך?

ת: כן, אימא והאחות הקטנה נספו במחנות.

ש: וכל המשפחה החליטה לעלות לארץ-ישראל?

ת: כן, כולם עלו לארץ-ישראל. אנחנו עלינו ב-46', והם עלו ב-49'.

ש: את עלית ראשונה?

ת: אני אגיד לך, אני חושבת שאף על פי שאני כבר בגיל שמונים, אני נשארתי ילדותית, שלא איכפת לי שום דבר. זה ככה אז זה ככה, אני לא חושבת, אני עוברת. כל פעם השם עוזר לי וזהו. עוד לא היה לי ויכוח. ויכוח יש לי רק עם בעלי, איך בחור זקן בן שמונים יכול להיות כזה מפונק? זה משגע אותי, הוא מפונק. תעשה מאמץ. אני בקושי עשיתי שבת, ועשיתי הכל, אבל הוא לא יכול לקום.

ש: מרים, הגעת לארץ, הגעת לעתלית. מאיפה יצאתם, נסעתם דרך בודפשט (Budapest)?

ת: לא, לא, אני הלכתי לעליית הנוער.

ש: ודרך איזה נמל יצאתם? מאיפה הגעתם לארץ?

ת: נדמה לי שהגענו מאיטליה, והגענו לעתלית.

ש: למרות שאת לא אוהבת לחשוב, למרות שאת מקבלת את החיים כמות שהם, ואת מחפשת לעצמך דרך למצוא את ההומור ואת הצחוק, האם הזיכרונות האלה על המלחמה, הם זיכרונות שאת בדרך כלל שמה אותם בצד, או שאין לך בעיה לחשוב על המלחמה?

ת: אני אגיד לך, אחרי המלחמה היה לי בעלי ואחר-כך הילדים, אז היו דאגות.

ש: עם מי התחתנת? איך קוראים לבעלך?

ת: לבעלי קוראים יום-טוב יהודה, יש לי יום-טוב כל יום.

ש: כמה ילדים נולדו לך?

ת: נולדו לנו חמישה ילדים.

ש: כולם גרים פה בסביבה?

ת: לא. אחד גר ברמת מגשימים, אחד גר בגבעת שמואל, שניים גרים כאן, ואחד גר בכרמיאל.

ש: נולדת למשפחה שומרת מצוות, למשפחה דתית, ואת אדם דתי כל חייך. האמונה, זה דבר שלדעתך עזר לך לעבור את שנת המלחמה, את השואה?

ת: כן, זה הרבה האמונה, זה הרבה האמונה. כי אני אגיד לך, אני לפעמים לא אכלתי במשך ימים, ותמיד קיבלתי את הכוחות מחדש. מה שגם נתן לנו כוח, זה שהיינו הרבה בנות-דודות, שהיה לנו עם מי לדבר, ועם מי לספר, שהכירו את הכל. הייתה גם הדודה אלזה, ומה שהיא אמרה עשינו. היא אמרה, לא לזוז, אז לא הלכנו. עשינו רק לפי מה שהיא אמרה.

ש: היא הייתה איתכם כל המלחמה?

ת: היא הייתה איתנו ממישקולץ (Miskolc), כי הם גרו במישקולץ (Miskolc).

ש: עד השחרור?

ת: כן, היינו ביחד עד השחרור, וגם עוד עלינו ביחד לארץ-ישראל.

ש: אז היא, בעצם, הייתה המנהיגה שלכם, כלומר, היא הייתה הדמות ככה של האימא?

ת: כן.

ש: ולמרות שהיא הייתה יותר מבוגרת, היא גם הצליחה לעבור ממקום למקום ולהחזיק מעמד?

ת: כן, ברוך השם, היא החזיקה מעמד. תראי, בבית שלה היו עוזרות, אבל בעיקר זה עניין של טיפוס, יורשים את זה.

ש: זאת אומרת, את אומרת, שאלה הם תכונות של אופי, שיש כוח שאפשר להתמודד?

ת: כן, אפשר להתמודד עם שכנוע. אבל זה לא שהיא רק אמרה, אלא היא גם עשתה בעצמה דברים, היא הראתה לנו איך עושים ומה עושים. היא דיברה בגרמנית, היא הייתה אישה...

ש: מכל החבורה של הבנות-דוד את היית הכי צעירה?

ת: כן, אני הייתי הכי צעירה מכולן. היו עוד שתיים שהן קצת יותר גדולות ממני, לא בהרבה.

ש: מה חשבו עליך כל הבנות-דוד, כשהן ראו שכל פעם את עושה מין מעשים כאלה, שאת חוטפת עליהם מכות, מה הן חשבו?

ת: אחותי בכתה, אבל ליתר לא היה איכפת.

ש: את יכולה להבין נשים או גברים שבעקבות השואה הפסיקו להאמין באלוקים?

ת: כן, יש כאלה, בטח שיש כאלה.

ש: ומה את חושבת על זה, את מבינה את זה או שאת לא מבינה?

ת: מה שאני עברתי, תראי, גם כאן לא היו לי חיים קלים. אבל לי תמיד היה טוב, מה שהיה אז היה. תראי, מתרגלים לצרות.

צד רביעי:

ש: הגעת לארץ במסגרת עליית הנוער או עליה של תנועת נוער חלוצית?

ת: אני הגעתי במסגרת של בית-יעקב בירושלים.

ש: איפה התארגנה הקבוצה הזאת, במזוצ'אט (Mezocsat), במישקולץ (Miskolc), או בבודפשט (Budapest)?

ת: לא, זה התארגן כאן.

ש: כלומר, זה התארגן רק כאן בארץ?

ת: כן, כשהגענו מ , אז באו מכל מפלגה. מהאגודה ראו בחורה דתיה, אז הם לקחו אותי אליהם. היו כאלה שלקחו לקיבוצים.

ש: איך הם ידעו שאת דתיה? הם שאלו, ואת אמרת שאת דתיה?

ת: כן, בטח אני אמרתי שאני דתיה. הם שאלו שאלות...

ש: זאת אומרת, הם דיברו עם האנשים, ואז ראו שמתאים לך להצטרף לאגודה?

ת: כן, כן.

ש: ואך הגעת לפה למושב מירון?

ת: אנחנו היינו גרים בפתח-תקווה. גיסי היה תיכף . הוא התחתן עם ניצולת שואה, שהיא קיבלה דלקת קרום המוח, היו להם כבר שתי ילדות, והיא נפטרה. הוא נשאר לבד, כי שם לאף אחד לא היה כלום. אז הוא ביקש מיהודה שיבוא לגור כאן. עזרנו לו, לקחנו את הילדות. היה לי חדר, כלומר, קודם היה רק חדר עם מטבח. בחדר הזה גרנו שתי הבנות, ארבעת הילדים שלי, ועוד באו מחוץ-לארץ שני הילדים הגדולים, כולם גרו בחדר אחד. אני ישנתי עם שני ילדים.

ש: זה מושב של הפועל המזרחי?

ת: כן, זה מושב של הפועל המזרחי. קודם היה למעלה איפה שהישיבה של רבי שמעון, שמה היו כמה בתים, אז הם נכנסו לשם. עד שבנו כאן את הבתים, זה בנו אחר-כך.

ש: המושב הזה הוקם על-ידי יוצאי הונגריה?

ת: כן, הקימו אותו יוצאי הונגריה. כמו שאומרים, מצאנו את ה... . אז עוד לא היו כל-כך הישיבות. עכשיו, ברוך השם, יש ישיבות. אני לקחתי את הילדות של הגיס שלנו, טיפלתי בהן, והוא אכל אצלנו בשבת, זה מה שיכולנו לעזור לו.

ש: ממה התפרנסתם, היה לכם פה משק חקלאי?

ת: אז עוד לא היו עצי פרי, כלומר, שתלו כבר, אבל עוד לא היה פרי.

ש: אבל במשך השנים היו לכם עצי פרי?

ת: כן, היו לנו עצי פרי – תפוחים, שזיפים ואגסים.

ש: את אוהבת את המקום?

ת: אני אגיד לך, אני מאוד אהבתי את המקום. היה קשה, כי היה צריך לקום בבוקר מוקדם. היה לנו גם כרם, הלכנו ברגל, כי למי היה אז אוטו. הלכנו ברגל לעבוד בכרם. היה יפה מאוד.

ש: בעלך הוא גם ניצול שואה?

ת: כן, בטח, גם בעלי הוא ניצול שואה.

ש: אתם משפחה ששניכם עברתם את השואה של יהדות הונגריה, הייתם מדברים אחד עם השני על הדברים שקרו לכם במלחמה?

ת: לא, אנחנו לא היינו מדברים על זה.

ש: לא הייתם מספרים אחד לשני מה קרה, מה היה?

ת: לא, הם לא סיפרו לילדים מה שהיה בשואה.

ש: מי זה הם?

ת: היתר, אבל אני תמיד מספרת. הילדים אומרים לי: "אימא בואי נשמע", כל פעם הם באו לשמוע משהו.

ש: למה, לדעתך, הילדים שלך רוצים שתספרי להם?

ת: הם אוהבים לשמוע, הם היו תמיד ככה שהם אהבו את הסיפורים.

ש: אחד הדברים שאת אמרת כשדיברנו, שכאילו לא משנה איפה היית, תמיד החלטת מה שאת רוצה, מה טוב לך, מה את מסכימה לעשות, ומה את לא מסכימה לעשות.

ת: כן, נכון.

ש: אבל רוב האנשים הם לא ככה.

ת: תראי, כל פעם משלוש יוצא אחד. אני תמיד הייתי, כמו שאומרים..., המחשבות לא היו תופסות אותי על מה יהיה ואיך יהיה, כי מה שמחליטים זה מה שיהיה.

ש: את חושבת שיותר יהודים היו צריכים להתנגד לגרמנים, או לא להסכים לעשות מה שאמרו להם?

ת: אני אגיד לך, אני לא כזאת שחושבת על זה הרבה.

ש: את פשוט עשית את זה כי ככה את?

ת: כן, ככה אני.

ש: ובכל זאת הצלחת להגיע בשלום ליום השחרור?

ת: כן, הצלחתי להגיע בשלום ליום השחרור.

ש: מה התכונות החזקות שלך? מה את חושבת על עצמך? מה מיוחד בך, זה שאת יודעת לצחוק?

ת: אני תמיד הייתי, שמה שהיה לי זה שלי, ואני לא רוצה יותר מזה. תראי, דברים שעוברים הם לא מעסיקים אותי, כי זה יעבור וזהו. לא היו לי חיים קלים, אבל תראי, ברוך השם. יש לנו חיים ויש , שהם נסעו עכשיו לארגנטינה. יש , שהוא נמצא בשב"כ כבר שלושים שנה, אני מחכה כבר ליום שהוא ישתחרר. כולם ברוך השם עובדים, ואני לא צריכה משהו. אף פעם אני לא אמרתי, שאני רוצה את זה, ואני רוצה את זה, שאני רוצה תכשיט כזה או אחר.

ש: הנכדים שלך הם באים לבקר?

ת: כן, בטח הנכדים באים לבקר. יש לי כבר גם-כן נינים, ברוך השם.

ש: אז יש לכם משפחה גדולה?

ת: כן, יש לנו משפחה.

ש: כשהבן שלך הציע שתמסרי עדות ליד-ושם רצית לעשות את זה, את מה שאת עושה עכשיו?

ת: אני יודעת? הם כבר גדולים. אני לא יודעת מה השתנה. אני התחתנתי. אתה רוצה להתחתן בגיל עשרים ושתיים אז תתחתן. היה לו בית, בסוף כל דבר היה לו. לאלה אין בית, לזה אין מכונה, והם לא מתחתנים.

ש: העולם השתנה.

ת: עוברים השנים ואלה השנים היפות.

ש: בואי תברכי את המשפחה לסיום, מה את רוצה להגיד לבני המשפחה שלך?

ת: בריאות, רק בריאות. תראי, מה אנחנו כבר צריכים? יש לי בבית הכל. זה הכל בשביל, שהם באים כשיש ל"ג בעומר, כשיש ראש חודש, כשיש החגים, כולם באים לכאן. את המיטה הזאת אני ירשתי מכאן וזה משהו מכאן. כסף אצלי זה לא... . אני יכולה לעזור לאחרים, אבל בשבילי כבר, בגיל שמונים אני אתחיל משהו? יש לי גם-כן ברוך השם. תראי, איפה שיש ילדים, תמיד יש דאגות. מה זה דאגות? שזה יהיה ככה וזה יהיה ככה. אני לא צריכה, אבל אני רוצה שלהם יהיה. ברוך השם. אני חייתי לפני המלחמה, ידעתי איך היהודים היו מסכנים. היינו במחנות וכאן ושם, אבל היום ברוך השם, לפי מה שאני יודעת ומבינה, יש לי עוד קצת שכל, כשיורד גשם אז לעמוד מתחת לגג. צריך לקחת הכל בקלות. אנחנו עושים מה שאנחנו מחליטים, וברוך השם לא... . עברתי הרבה, אבל גם למדתי הרבה.

ש: מה למדת?

ת: מה למדתי? למדתי שלאימא צריך סינר גדול שיכסה את הכל. את יודעת מה זה? זהו. זה לא סתם לקחת ולגדל ילדים. אבל ברוך השם. ברוך השם, אני רואה שבאים והולכים. מתי שאני יכולה אני נותנת להם דברים ואני אומרת להם: "תיקחי את זה הביתה, תיקחי את זה הביתה", זה מה שאימא עשתה. בפורים, בחנוכה, בכל חג הם ביחד, אז אני עושה אוכל מיוחד. רק בשביל זה שיהיה אוכל מיוחד אז כולם באים.

ש: הרווחת, הצלחת.

ת: צריך לקבל הכל יפה, אז הכל יסתדר.

ש: מרים, אני נורא מודה לך, תודה רבה.

ת: אין בעד מה, אין בעד מה, תודה לכם, ושנשמע רק בשורות טובות.