Testimony of Sara Laks née Rosenblum, born in 1929 in Chmielnik, Poland, about her experiences in the Chmielnik ghetto, the camp in Kielce, Przeoborz, Chęstochowa, and Bergen-Belsen

ראיון עם גברת לקס שרה

תאריך: 22.4.2009

מראיינת: בינה קוטנר

מתמללת: אורלי בן יונה

שמות מקומות

CHMIELNIK

KIELCE HASAG

PRZEDBORZ

CZESTOCHOWA

BERGEB BELSEN

ש. ניסן תשס"ט, 22.4.2009, אנו מראיינים מטעם יד ושם את הגברת לקס רוזנבלום שרה סלה, בביתה ברמת אביב. הגברת לקס היא ילידת חמיילניק CHMIELNIK, מחוז קיילצה KIELCE, פולין, 1929. בוקר טוב.

ת. בוקר טוב.

ש. ספרי לי בבקשה על המשפחה שלך.

ת. המשפחה שלי, אבא שלי, זה מוכרח להתחיל מזה, אבא שלי. אבא שלי, הקוזאקים תפסו אותו בגיל ארבע עשרה, ולכן הוא חזר לחיילמניק CHMIELNIK רק בגיל עשרים ושש. ואחרי הרבה שנים, הוא קיבל את כל המונופולים שהיו בחיילמניק CHMIELNIK, רק אצלנו אפשר היה לקנות ספרים, אפשר היה לקנות מכשירי כתיבה, אפשר היה לקנות משקאות חריפים, לכן אבא שלי היה כבר בתור רווק, עשיר.

ש. השם שלו, בבקשה?

ת. יוסף רוזנבלום. והוא התאהב באימא שלי, שהייתה בת שש עשרה.

ש. ששמה?

ת. שמה אסתר רוקוביטה. וחיזר אחריה, וכמובן שהיא לא רצתה להתחתן אתו, אבל היא הסתבכה ממש בבית, ולמרות שהייתה אצל אם חורגת וממש התעללו בה, היא העדיפה הכל על להתחתן עם אבא שלי, מפני שהיא בכלל לא הכירה אותו, הרי אסור היה ככה להיפגש. אבא שלי יום אחד לקח עגלה וסוס, עם נהג, אני לא יודעת איך קראו לזה, נסע אליה שתראה במי מדובר. ואז כולם אמרו לה "מה את מדברת? כל חיילמניק CHMLIENIK הולכת אחריו ואת לא רוצה?", ואז היא הסכימה, הרב אמר לה "כן, את יתומה, מתעללים בך, ואת חייבת להתחתן עם האיש הזה". והיא הייתה ממש מלכה אצלו. מלכה. מכיוון שכל הדברים האלה שהוא קיבל, בגלל זה שהוא חזר אינווליד, ניתחו אותו במוסקבה MOSKVA, היה לו שם רומן עם רופאה רוסייה, והוא רצה כל הזמן לעזוב, ולא היה קל, כי לא רצו לתת לו פרוטזה, העיקר שהתחילו הרוסים להכיר בכל הסבל שלו, שמונה פעמים ניתחו לו את הרגל, רק הרדמה זה היה ... אבא שלי בא העירה, מלך הוא היה בעיר, הוא היה ... בפולנית זה נקרא יועץ לראש העיר. הוא לא היה נכה, כולם היו נכים לעומתו. מעולם לא שמענו אותו מקטר על משהו, כל שנה הוא הלך לווארשה WARSZAWA, להחליף את הרגל מעץ, והיה חוזר, ובשלג הוא הלך. ואנחנו הילדים לא ידענו שלאבא אין רגל, עד גיל שש. הלכתי לכיתה א', אז בת אחת פולנייה, אמרה "את יודעת, המורה שלי אמר "את כל כך ילדה יפה, לא יכול להיות שאת בת של צולע", אז אמרתי לה "אבא שלי צולע?", "כן. לאבא שלך אין רגל". אמרתי "לאבא שלי אין רגל?", עזבתי את הכיתה, רצתי הביתה, ואמרתי לאבא "אבא, אין לך רגל?", ואבא עמד בחנות, בדיוק מכר משקאות חריפים, ואנשים כולם, אז הוא אמר "לא, אין לי", ,אז איך אתה עושה לי ככה... ", אז הוא אמר "תמיד על רגל אחת". ולא שמתי לב אפילו. באתי לאחותי, אז היא אמרה לי "איך יכול להיות שאת לא רואה?", אז אמרתי "אני לא ראיתי את זה". מאוד נעלבתי. אבא היה מאוד מכובד, אימא הייתה מלכה אצלו, אי אפשר להאמין בכלל, בכלל לא התלבשה אצלנו בעיר, נסעה לקרקוב KRAKOW, נסעה, תמיד אבא אמר "אימא חולנית". היא מתה בגיל תשעים ושלוש. "אימא חולנית", "מה יש לה אבא?", "כליות וכל מיני דברים". אז היא כל פעם נסעה, בחורף היה לה קשה, נסעה למקומות יותר חמים, אותו לא ראיתי אף פעם נוסע לחופש. זה היה מין זוג שאי אפשר להאמין, שהכל נשען. אני חושבת שאבא שלי היה מאוד מאוד מיני, היא הייתה יפיפייה, והיא הייתה קצת דתייה, פה היה אסור את זה ופה היה אסור את זה. היא מצאה לה כל מיני תאריכים, ואני הייתי ילדה מאוד סקרנית, ילדה בגיל הזה לא הייתה אמורה לדעת, אבל יום אחד אמרתי את זה לאחותי "את צריכה ללכת לרופא, את יותר מדי יודעת", אז אמרתי לה "אז מה את חושבת, הוא כל כך אוהב אותה", "יכול להיות, אבל אני לא מסתכלת על דברים כאלה". היה לה העולם שלה. עכשיו, אבא שלי לא רצה לנצל שום זכות של נכות לגבי המשפחה, אני הלכתי לבית ספר גם עם נוצריות, אבל בעיקר עם יהודיות, שמצבן הכלכלי היה טוב. כי מי שלא היה לו, לא כל כך הלך לבית ספר, היו צריכים בגדים חמים, הלוא בפולניה מאוד קר. תראי, אני לא אגיד לך שזה היה משהו תרבותי יוצא מן הכלל, היה שם איזה מקום שהיו מציגים פעם איזה סרט של בובות או משהו כזה. היינו חוזרים מבית ספר, לכל אחד כמעט הייתה עוזרת פולנייה, שהביאו אותה בגיל ארבע עשרה ולקחו אותה בגיל עשרים ושתיים, היא באה עם השקית שלה על הגב, ואימא שלה באה כל חודש לקחת את המשכורת, כך זה היה בפולניה. אני הייתי מאוד מאוד קשורה לעוזרת הזאת, ובעצם היא הייתה נותנת את הטון, כי אימא שלי בבית, אימא שלי הייתה הולכת עם אבא לחנות, לא היה שם שיש לך עוזר או עוזרת, רק אימא שלי ואבא ניהלו את החנות. אבא שלי היה בעל צדקה, את לא יכולה לתאר לך, כמה הוא נתן צדקה, ותמיד הוא אמר לגויה שלנו "תכיני חמישה סנדוויצ'ים", אז היא אמרה "אתה כזה רזה, בשביל מה אתה צריך כל כך הרבה?", "אולי מישהו ייכנס". ותמיד כך היה אומר, גם לי הוא אמר "שורלה, תיקחי שני סנדוויצ'ים, אולי יהיה מישהו בלי". עכשיו, חתונות, תמיד היה לנו פלצ'ר, את יודעת מה זה פלצ'ר?

ש. מין רופא. רופא כפרי.

ת. מין רופא ומין אחד שקובר, הכל הוא היה. אצלו בחצר היו כל החתונות, ואצלו, בחדר הזה שהיה גר, שני חדרים, שם בטח שישה איש, היו כל הבריתות. ולי היה תפקיד, כשאני הולכת לבית הספר, ישר על ידו, כי שם תמיד היה אקשן, הייתה לוויה, הייתה חתונה, ובבית לא כל כך חיכו לי, כי העוזרת עוד לא שטפה את הרצפות. תמיד היה אותו MENU, היה מרק, בפרוזדור, כי העוזרת עוד עבדה, אחר כך היה משהו קטן, האוכל העיקרי היה כשאבא חזר מבית הכנסת. והיה לי סבא, שהוא נפטר כבר בגיל שישים ושבע, אבל בגיל חמישים ושש הוא החליט שהוא לא יכול לבוא אלינו, יש שם הר, אז על מי זרקו את התפקיד וברצון קיבלה? שורלה. אני. אבא שלי הסביר לי שזו מצווה, ובגלל זה אני אהיה, אני הייתי מאוד מכוערת כילדה, אני פזלתי, וזה הכל בגלל העוזרת. אהבתי את העוזרת, היא פזלה, אז הייתי מחקה אותה, מחקה אותה ממש עם העיניים. ואימא שלי נסעה לבית הבראה, אישה אחת אמרה לה "אסתרקה, את לא כל כך חולה, את יכולה להישאר יותר בבית, להסתכל על הבת שלך איך היא נראית". מה זה אימא שלי נעלבה. ובאותו מצב, בפרוזדור אבא שלי עבר "היא תהיה כמו טווס, היא תפרוש כנפיים, היא תהיה הכי יפה בעיר". אז אמרתי "אבא, איך אתה יודע?", אז הוא אמר "תראי, אנחנו ניסע לרופא עיניים, ונשאל אותו למה את פוזלת". שבאנו לרופא עיניים, הם סיפרו לו את הכל, אבל את הסיפור על העוזרת לא, כי לא היה להם נוח, איך היה אפשר בלי סאפקה? בלי סאפקה כל העולם היה מתמוטט. אז שרה פתחה את הפה, ואמרתי "אתה יודע למה? אני אוהבת את סאפקה יותר מאשר את אימא שלי, לאימא שלי אין זמן לחבק אותי, לשבת אתי". היא הייתה יושבת אתי, עושה שיעורים, מציירת לי את הציורים שמעולם לא ידעתי, אז בוודאי שאני המלצתי עליה. אז הוא אומר "מה? היא חייבת לעזוב את הבית". כבר כל כך הצטערתי שאמרתי את זה, אין לך מושג, אכלתי את עצמי, ותיכף סחבו אותי לרב שהוא יאשר את העניין. באתי, אז הם עשו ... אני כל היום מסתכלת על סאפקה אני כל כך אוהבת אותה, היא זו שמשכיבה אותי, היא זו שמבשלת בשבילי, הכל היא עשתה. והייתה גם כובסת, יאג'יאה, היא הייתה באה פעם בשבוע ומכבסת, מיום ראשון עד יום חמישי, את יודעת איך זה הלך, כל סיר שמה על האש בשביל הכביסה. לא היו לנו מים זורמים, היה לנו פסח שואב המים. על זה אני כתבתי סיפור, שפה יש ב"אליאנס". פסח שואב המים היה בא פעמיים ביום עם שני דליים, ולא רק הביא מים, תמיד הביא איזו בדיחה תפלה, ואנחנו השתגענו הילדים, זאת אומרת לא אחותי, רק אני והקטנים. פסח הביא לנו תמיד מים. עכשיו חשמל גם לא היה, היו לוקסים, את מבינה? אני לא זוכרת שעזבתי את פולין, שראיתי אצלי בבית מים זורמים, אבל ראיתי, היה איזה איש מאוד מאוד עשיר, מאוד מקודם, האיש הזה היה נוסע הרבה לווארשה WARSZAWA, הוא כנראה ראה את העולם, ראה אנשים וראה זה, אז הוא תמיד היה בא רווי חוויות, והוא סידר אצלו מים זורמים. אז בשבת היית יכולה לראות, כל המשפחות הלכו לראות, פתחו ברז, הוא הרשה, והסתכלנו. אלה היו החוויות של חמיילניק CHMIELNIK, לא מורחבות.

ש. רגע, את מספרת על האחות שלך הגדולה ועל שאר הילדים במשפחה, ואת לא הצגת אותם בשם, אז ספרי עליהם בבקשה?

ת. אחותי ...

ש. הגדולה?

ת. גניה. היא ... גניה, היא הייתה יפיפייה כפי שראית, כי אצלנו כל ילד היה יפה. הייתה קצת שמנמנה. ומכיוון שאני הייתי כמו מקל, אז זה מאוד בלט בבית. הטענה היחידה והחיסרון היחידי שבלט לעין, זה היה רק שהיא הייתה קצת שמנה. וכשאני חושבת היום כמה היא עברה בגלל זה, "שרה, אל תתני לה חתיכת סנדוויץ', היא צריכה לאכול רק את זה", וירדו לחיים שלה. ואני לא חושבת שזה הביא להתנתקות שלה מהמשפחה, לא זה. היא נולדה טרם זמנה, בשביל חמיילניק CHMIELNIK. היא לא הייתה טיפוס בשביל חמיילניק CHMLIELNIK, את מבינה? היא כבר בגיל שבע רצתה לדעת לטינית, ואבא שלי קנה לה ספר ולמדה לטינית. והיא אחר כך אמרה "מה אני אעשה עם לטינית, אולי אני לא אהיה רופאה", אז אבא שלי קנה לה ספר, למדה אנגלית. תמיד ישבה מתחת למיטה עם נר, היה לנו מזווה למטה, שהיינו מחזיקים את החלב ואת הכל, הרי לא היו מקררים, הכל היה בקבר.

ש. במרתף?

ת. במרתף. אז היא הייתה במרתף מבלה לפעמים, ואוספת את כל שחקניות העולם, עם קורות חיים שלהן, .... היא באה מבית הספר, היא הייתה אשת ספר. במה שקורה בבית היא לא הייתה מעורבת, זה רק התחיל אצלה בזמן המלחמה, כשהיא ראתה שפה אין ברירה, היא התחילה להיות ... היא למדה לעשות חזיות, שזה מאוד קשה.

ש. כן. אבל זה כבר על התקופה של השואה, אנחנו בינתיים עוד מדברים על החיים לפני.

ת. אחי משה, היה למיד חכם, מגיל ארבע הלך ל"חדר,. הילד ישב מהבוקר עד שש בערב ולמד תורה. ושוב פעם, אחד מאתנו או אימא שלי שהייתה יוצאת לרגע מהחנות, או שהייתי שוב פעם אני, שהבאתי לו אוכל. אבל מסכן, הפסיד, כי אני הייתי מאוד רעבה, אז בדרך אכלתי לו קצת. לא יכולה לסלוח לעצמי עד היום על זה, טעמתי. והוא בא ואמר לי "את בטוחה שאימא לא שלחה לי מצה שלמה?", כי מצה שלמה היו מכניסים במרק. זה היה ה... אז הייתי מכל קצה חותכת חתיכה קטנה ובולעת. אז אמרתי "לא, זה נשבר לי בדרך", "אז איפה החתיכות?". היה חמוד נורא, הוא לא ידע מה זה ג'ולות, רק ללמוד ולמוד וללמוד. החיים היו קשים לילדים האלה. אני הלכתי ל"יבנה"...

ש. בואי נמשיך הלאה עם האחים והאחיות?

ת. מיכל. על מיכל אין מה לדבר.

ש. כך קראו לה שם, לפני המלחמה?

ת. לא. היא נולדה כבר במלחמה.

ש. מה השם שלה היה?

ת. השם שלה היה מכצ'ה.

ש. שזה מיכל?

ת. זה מיכל. בעברית זה מיכל. מכצ'ה. אבל היא נולדה ב- 1941. היא נולדה כנראה, בת ארבע וחצי לקחו אותה מהבית. אבל זה היה משהו, אבל את אומרת שנספר את זה אחר כך. אני חושבת שהיא הייתה עולה על כולם.

ש. הילדה הקטנה?

ת. כן. היא הייתה הולכת, כשהיינו בגטו...

ש. בסדר, תספרי.

ת. לספר?

ש. כן.

ת. בגטו, הלוא מותר היה לפולנים לאפות, לעשות הכל, וכשהוציאו אותנו לגטו, היה פולני אחד שגר אתנו, כל החיים, מאז שאני זוכרת. והוא אמר שמכצ'ה תבוא, היא קטנה, שתזחל, ושנתפור לה מעיל, הוא נתן את הרעיון, ואחותי תפרה לה מעיל עם המון כיסים, מלפנים ומאחור, הוא היה ממלא את זה עם לחם, והיא הייתה חוזרת הביתה. אז כבר היה לנו, תמיד היה מכניס נקניק שלא יראו, כל מיני דברים, כי לא היה לנו כסף, הוא מאוד היה נחמד אלינו, למשפחה. יום אחד באו גרמנים וראו את הילדה בחנות, אז הוא תיכף קרא לה ונישק אותה, והם אומרים לו "מה אתה מספר, זו לא הבת שלך, זו הבת של יוסף רוזנברג". ביניהם היה אחד שהכיר את אבא שלי, ורצה לקחת אותה. היא ברחה. אני לא זוכרת איך היא ברחה, אני חושבת ששם היה בית שימוש חור, עם חזירים, חזירים הלוא שם אכלו רק את ה... אז היא ככה הסתתרה בין החזירים שם, היא באה הביתה ואמרה שיותר היא לא אוכלת. אז לקחו אותה ל...

ש. לזה אנחנו נגיע.

ת. אחר כך מוישלה, אני אומרת לך, לא ידע חיים, רק למד ולמד.

ש. את התחלת להגיד שלמדת בבית?

ת. למדתי בבית ספר, שם למדו ככה, בני שש, שבע שמונה.

ש. מה שם בית הספר?

ת. "שמיניצקה שקולה". זה היה הרבה ללכת מהבית, והפולנים היו מציקים לנו כבר, זורקים אבנים, אבל אנחנו היינו הכי טובים תמיד. היהודים היו הכי טובים.

ש. את עצמך הרגשת את האנטישמיות, הרגשת שזורקים אבנים? הרגשת את זה על בשרך?

ת. בטח זרקו. אבל הילדים של יוסף רוזנבלום זה היה משהו מיוחד, לנו לא הציקו כל כך. ראשית כל, הם היו כאלה טמבלים, תמיד באו שאנחנו נעשה להם שיעורים, ואנחנו עשינו להם, בעד זה שפחדנו. חוויות מיוחדות, אז היו ככה, הייתה אישה שהייתה מורטת, בחמיילניק CHMIELNIK הייתה אישה אחת שהיה לה מגרש למריטת עופות. היום אין דברים כאלה. אנחנו בילינו שם, ומהנוצות עשינו כל מיני סלסלות ודברים. זה היה, עזרו לאימא שלי, כשרצו להיפטר ממני שלא אפריע, אז אמרו לי "שורלה, תרוצי לשם", לשרה גולדווסר, אצלה כולם קיבלו קצת לאכול. לא היו שם שאיפות גדולות, חוץ מלאחותי ולעוד כמה.

ש. איך הייתם מבלים שם הנוער?

ת. היה "השומר הצעיר", אבל אני הייתי קטנה, לא קיבלו אותי. אחותי הייתה רק בשנה לפני, בדיוק שנה לפני הגטו, כשכבר הכל היה מבוטל, אנילביץ' היה אצלנו, הוא בא לראות את "השומר הצעיר". אני זוכרת שישבו בכזו בוטקה, כמו עכשיו אני הרי הייתי צריכה לראות את הכל, אז גם לשם נכנסתי, וזרקו אותי כמובן.

ש. אז לא שמעת את ההרצאה שלו?

ת. לא. מה פתאום. מה פתאום. תמיד אמרו לי "היא כבר הולכת", "היא כבר באה", הייתי טרדנית, לא באתי... ולבלות, תראי, היה מין צריף כזה, אולי היו קוראים לו היום האנגר, ושם לפעמים היו באים והיו מראים איזה סרטים "מיקי מאוס", דברים כאלה. תראי, גירויים סביבתיים לא השפיעו עלינו, כי לא היו. את מבינה? אבל מה שכן השפיע יותר, וגם ההורים, היום שאני חושבת ואני מבינה, אז הם גם כן היו "סובייברים", כי לאבא שלי היו כנראה עם הרגל, כאבים איומים, הוא פשוט לא גילה. אימא שלי הייתה קצת מפונקת, פאני מתה בגיל תשעים ושלוש, והאחיות שלה, שלוש שבועות לפני צילמו אותן, הן היו בסדר. היא מתה בדיוק במשקל שהיא יצאה ממחנה ריכוז, שלושים ושלושה קילו.

ש. אנחנו נחזור לעיירה שלכם, את אומרת שהיה "השומר הצעיר"?

ת. היה עוד משהו, שהיום זה "ליכוד", של ז'בוטינסקי.

ש. בית"ר?

ת. בית"ר, כן.

ש. עכשיו, אצלכם במשפחה דיברו על ארץ ישראל, על ציונות?

ת. אצלנו אבא שלי חלם, שבגלל זה שהוא נכה, יתנו לו פה להיות מנהל בנק של פה.קה.או.

ש. פה בארץ?

ת. בקיילצה KIELCE. בגלל זה, אנחנו נורא חסכנו כסף, ותמיד הוא אמר "אנחנו נבוא, את תלכי לתיכון וכולם תלכו לתיכון, ואולי נצליח שמוישלה כבר יהיה חסיד גדול", תמיד הוא דיבר רק על הפה.קה.או. ועל הארץ. ותמיד הוא תרם. אבל את מוכרחה לדעת שלאימא שלי היו פה שלושה אחים, אח בכפר ויתקין, שהשאיר פרדסים ובתים, ואח אחד בבית הלל, ואח אחד בחיפה.

ש. אז מה מנע מאבא שלך לעלות?

ת. בגלל זה שהוא היה ... הוא פחד שלא יוכל לפרנס אותנו, אז הוא רצה ראשית כל לבנות לנו בית. הוא בנה בית בקיילצה KIELCE, היה לנו בית, והפציצו אותו במלחמה. וכשנגמר הבית, הגרמנים באו וכל החלום שלו הלך. הוא רצה רק לארץ. הייתה לו כזאת שאיפה להיות מנהל בפה.קה.או., אדם שמעולם לא היה בבית ספר, איך הוא ידע? איך פעם זה היה? תגידי לי, עם מוטיבציה? גנטיקה? בחיים לא ביקר בבית ספר, כתב כל כך יפה, וידע מתמטיקה, רק הכל בפנקס הוא רשם. תמיד שאלתי אותו, ברוסיה, שבע שנים בבית חולים, כל שנה חתכו, אז עוד פעם חצי שנה. היו לו חיים כל כך, מגיל חמש עשרה הקוזאקים תפסו אותו. באמת, כשאני חושבת...

ש. כשאת אומרת קוזאקים, זה החיילים של הצאר?

ת. של הצאר. תפסו אותו והביאו אותו לרוסיה.

ש. הוא היה חייל של הצאר?

ת. כן. ואחר כך במלחמת יפן אתם, הם התחילו להכיר באנשים האלה, הכניסו אותם לבית חולים, היו משקים אותם עם אלכוהול.

ש. הייתי רוצה שתספרי על אורח החיים בבית?

ת. אורח החיים היה כזה, היינו דתיים, וביום זה התחיל כך, אמרתי לך, אכלנו תמיד מרק בפרוזדור, כל הילדים של הבית.

ש. למה?

ת. בגלל שהעוזרות ניקו את הבית, אי אפשר להיכנס. זה היה כזה...

ש. את מדברת על שישי בצהריים?

ת. כן. חזרנו מבית ספר, זרקנו ילקוטים, והתיישבנו, שם היה כזה כמו ... משהו גבוה, כל אחד שם את הכרית שלו, וזו הייתה חוויה בלתי רגילה. כל אחד הסתכל לשני, ונתנו לטעום. אני חושבת שזה היה נורא חמוד, כי זה נורא... ובסך הכל כמה היו שם, שתי קומות בבית הזה? היו שניים עשר ילדים או עשרה, אני כבר לא זוכרת היום את כולם, את השמות כן, אבל גם בפנים. אני רק יודעת שכולם היו כל כך יפים שם בבית שלנו. כאלה שערות שחורות, העיניים כמו ...

ש. אז את אומרת, שבצהריים, ביום שישי, אכלתם בפרוזדור?

ת. כן. היינו נכנסים הביתה והיינו מתקלחים, ואיך היינו מלווים את אבא לבית הכנסת, איך היינו מתלבשים, כאילו את יודעת, את רואה פה בתמונה, גרביים אותו דבר, נעליים אותו דבר, שמלות אותו דבר. חיכינו למטה, כל הילדים שיחקנו, וחיכינו עד שההורים גמרו בבית הכנסת.

ש. ספרי לי על בית הכנסת, מה השם שלו? היה לו שם?

ת. לא זוכרת. היה רק אחד. על יד זה היה בית קברות, ועל יד זה היה מקום שקראו לו "הלפיש", שזה מקום להומלסים.

ש. בית תמחוי?

ת. בית תמחוי. שם שכבו ילדים עניים, תמיד היה עול גדול להביא להם אוכל. לא היה בן אדם שיצא מבית הכנסת בלי אורח, אין דבר כזה, את לא מכובדת. אבל אבי הביא שניים, שלושה. בכלל לא הייתה הגבלה בבית, נניח הדוד בא פינצ'ן, אז הוא גם כן בא הביתה. לספר את הבדיחה עם הדוד מפינצ'ן? ישב שלושה שבועות, ואבא שלי רצה כבר שייסע הביתה. אז אבא שלי אמר לאימא שלי "בואו נריב, ואם הוא יתערב, אז אנחנו נגיד לו שאם לא מתאים לו, אז אולי הוא ייסע עכשיו הביתה ויחזור בעוד כמה שבועות, כי אנחנו צריכים אורח אחר", והוא מה זה פתח את הפה, הוא אמר "מה, אני? בכלל לא חושב לנסוע הביתה. אני באתי פה לחודש, יש לי עוד שבוע". לא היה מה לעשות, אבא לקח אותו לבית הכנסת, אנשים אמרו לו "מה? אתה עוד פה?", אז הוא בא הביתה אומר "מאוד נעלבתי, מה זה השכנים מתערבים?", לקח את הזה שלו והלך הביתה.

ש. אז שבת את אומרת, יום שישי היה... ?

ת. ביום שישי אבא היה מביא את כל מי שנשאר, הוא אמר שבגלל זה שלו יש שני חדרים גדולים, אז הוא צריך להביא שלושה אורחים. ואכלנו, תמיד היה, אימא שלי הייתה קמה ביום שישי בארבע וחצי בבוקר, אני רואה אותה עכשיו, עם התחתונים הארוכים, עם הסינור, אני רואה אותה כאילו הייתה עכשיו. והיא הייתה עושה, אתה יודעת מה זה ... ?

ש. לא.

ת. את לא יודעת. את יודעת, ביער יש כאלה שחורים...

ש. אוכמניות? כמו אוכמניות?

ת. אוכמניות. כמו אוכמניות?

ת. כמו אוכמניות, זה לא אוכמניות. היום משתמשים, הבת שלי שמה בכל סלט, פשוט יצא לי מהזיכרון. יש כאלה אדומים ויש... אימא הייתה עושה בצק שמרים והייתה עושה כזה רול על הקרש, ואחר כך חותכת, סוגרת, כמו ... וזה הלך ישר לאופה. לא היה בבית תנור. העוזרת הייתה הולכת וחוזרת. ואימא שלי הייתה עושה עוגות שמרים ואת הדגים, בכל יום שישי היו דגים.

ש. ולשבת היא הייתה מכינה צ'ולנט?

ת. זה היה כזה כבוד ללכת עם הצ'ולנט, את יודעת איך נהניתי? כי לנו היה סיר ענק, ואני הלכתי כל פעם ושאלתי אחרים "תגידי לי, מה אימא שלך מכניסה לצ'ולנט?", אז היא הייתה אומרת לי "יותר טוב מאימא שלך", אמרתי "אבל את לא יודעת מה אימא שלי מכניסה". אז אימא שלי אמרה לי "שרה, זה לא יפה, את משוויצה". ובשתיים עשרה, כמו שעון שוויצרי, ראית "חמארות", ילדים הלכו להביא את הצ'ולנט.

ש. מה זה "חמארות"?

ת. המונים. כל ילד רצה, רב, בשביל ללכת עם הצ'ולנט. זו הייתה חוויה, פגשנו, לקחנו טיפהלה, תפסנו איזה תפוח אדמה, וזה היה צ'ולנט, לא כמו הצ'ולנט שעושים פה, מחכים כל כך הרבה, כי אצלנו הלוא בפולניה בשר זה היה הדבר הכי זול. את יודעת, אווזים זה היה... את זה אני כן רוצה לספר לך: בכל יום ראשון, באה אישה, קראו לה ציפוירה, הכל "רה", הוסיפו, ציפוירה, והייתה הולכת עם קערה כזאת, אני לא יודעת מאיפה היה לה כוח, היום אני לא יכולה ללכת. והייתה קערה כזאת, והיא אמרה "אסתר, תבחרי". ואימא הייתה לוקחת מה שהיא רוצה, כנפיים, את ה... את השניצלים, ולא עשתה שניצלים, הכל נכנס לתנור. וככה היא הייתה עושה את זה, היא הייתה באה ביום ראשון, וביום שני סאפקה הייתה מכניסה את זה, ואת זה כל השבוע אכלנו, לפעמים קציצות, לא היה כזה, לא היה שם אף אחד גורמיסט, בלי גורמה.

ש. לא מזמן היה פה בארץ פסח, איך היה אצלכם פסח?

ת. עכשיו, פסח היה אצלנו, ראשית כל, שהיינו הולכים לנהר, עם כל הכלים, כל הילדים. והיינו רוחצים מעבירים אותם ... מחטאים אותם. אחר כך זה היה עומד בחוץ ומתייבש. מה זה היו מנקים? עם מקל כזה ועליו היה סמרטוט, וכל פינה, לכל פינה נכנסו. לא היה כזה חנטריש כמו פה, ניקו. ה... הזה, האווירה.

ש. ואת המצות מאיפה השגתם?

ת. מצות? אצלנו אפו, הייתה מאפייה. הוא חיכה מסכן כל השנה, הכל מצה שמורה. אף אחד לא קנה מצה רגילה. החרוסת, איזו חרוסת היו עושים. והיו קונים את החריים? מה פתאום, גם אני עושה לבד, קצת, לזכר ההורים. אני גם קונה. דרך אגב, אני כבר לא עושה ליל סדר המון שנים, הבנות שלי עושות.

ש. הסדר אצלכם בבית איך היה?

ת. בסדר אצלנו בבית היה שולחן ענק, כי הרבה אורחים היו צריכים להביא. אבא היה חוזר רק בתשע וחצי, היינו כל כך מורעבים. אני זוכרת שהייתה בת ארבע, עד גיל חמש לא ראיתי סדר עד הסוף, כי אבא בא בעשר מבית הכנסת, אז הסדר היה נגמר בשתיים עשרה וחצי. אני אגיד לך, שמרוב כל זה, לפעמים לא אהבתי את הסדר. כל היום לרעוב, חמץ כבר בעשר לא נתנו, אבל לא נתנו גם מצות, אז המרק רק היה. בעקרון הסדר היה די סיוטי, אבל שרנו את כל השירים.

ש. ומי שר "מה נשתנה"? הייתה פעם שאת שרת?

ת. הייתה. אני זוכרת שפעם אני ואחר כך אחי ואחר כך אחותי, אפילו בגטו עשינו סדר.

ש. איפה למדתם לקרוא? את, איפה למדת לקרוא בעברית או לשיר בעברית?

ת. בעברית לא למדתי הרבה לקרוא, למדתי להתפלל. הלכתי אחר כך ל"בית יעקב", אז ידעתי כמעט את כל התפילות. זה עזר לי טוב בלימוד עברית, את הא"ב ידעתי.

ש. את למדת ב"בית יעקב" עד איזו שנה?

ת. ב"בית יעקב" למדתי, כשהלכתי לבית ספר גם למדתי, עד גיל... בסך הכל למדתי שתי כיתות. כל מה שאני יודעת עברית, אני אף פעם לא למדתי. אני באתי ארצה בלי עברית, ולמדתי עברית לבד.

ש. את למדת שתי כיתות, ומה אחר כך?

ת. אחר כך כשנכנסו לגטו...

ש. רגע, לפני שנכנסתם לגטו, מה קרה? איך פרצה המלחמה אצלכם? תספרי על זה.

ת. את רוצה עכשיו שאני אספר על זה?

ש. כן. היום הראשון של ה...

ת. כשפרצה המלחמה, אז הלשינו, ראשית כל יומיים לפני זה אמרו לכולם לשים נייר שחור על החלונות.

ש. לפני שהתחילה? לפני שפרצה המלחמה?

ת. הכינו.

ש. בחודש האחרון, אתם הרגשתם שעומדת לפרוץ מלחמה?

ת. כן.

ש. היה איזשהו מתח באוויר?

ת. כן. היה מתח באוויר והתחילו לבוא אלינו פליטים.

ש. עוד לפני ספטמבר?

ת. כן. כנראה שהיו אנשים שידעו יותר מאשר בחמיילניק CHMIELNIK, ואמרו שבעיירות קטנות, גם אנחנו היינו אחרונים שם על יד קיילצה KIELCE. קיילצה KIELCE יצאו לפנינו. אנחנו אחר כך. אני זוכרת רק, אני לא יכולה להגיד לך מה שאני לא זוכרת, אני זוכרת, שאמרו שהגרמנים ייכנסו לפולניה, אז כל האנשים ציוו עליהם לקנות נייר שחור ולכסות את החלונות, שאם יהיו אווירונים או משהו, שלא יהיה להם כל כך קל להפציץ. ולנו היה המון נייר שחור, אז אבא שלי, פתחנו את החנות, ואת כולם הוא נתן, עד האחרון. גם אנחנו הדבקנו. ופתאום בלילה, שמענו סוסים, ארבעה סוסים עם אנשים, מהחנות אבא שלי ראה שהוא לא מכיר אותם, הם לא נראו כמו צבא פולני. אז אבא שלי אמר "אוי, בעיירה יש צבא אחר". את זה אני זוכרת, שבאו לאסור את אבא, בגלל זה שהוא היה ... בגלל זה שאבא שלי היה יועץ לראש העיר, אז מישהו הלשין, שכאילו את יודעת... אז אנחנו הסתרנו את אבא. ובאותו לילה גורלי, אנחנו אמרנו, קיבלנו כל כך הרבה כסף על נייר שחור, אנחנו ניקח עגלה, כולנו נוסעים לגבול, כולם נסעו לרוסיה, הלוא ברוסיה ניצלו הכי הרבה. אז אבא אמר "יש לי ילדים מוכשרים, ילכו לבית ספר, אני יודע רוסית, אולי יש שם אנשים שמכירים אותי". ומה קרה? שהם שדדו לנו את החנות, אנחנו הסתרנו את אבא וברחנו לדירה למעלה לפולנים, אז הם שדדו את החנות.

ש. מי זה הם?

ת. הפולנים. האנטישמים באו לשם ואמרו...

ש. שכנים?

ת. אבא אפילו לא ידע מי זה הם. אבל כשאבא ירד אחר כך, אז האלכוהול היה שפוך, נייר כבר לא היה וכסף לא היה לנו. אבא שלי הלך לאחד ואמר לו "קח את כל מה שנשאר, גם את החנות, ותן לנו רק עגלה עם סוסים, שנגיע לגבול רוסיה". זאת אומרת שנתקדם לגבול רוסיה. הם אמרו "מה זה, קח את החנות לבד, אנחנו לא צריכים אותה", ולא רצו. ולא היה לנו כסף, ובגלל זה הם כולם נשרפו. כי לאבא שלי היו תמיד תוכניות מצוינות, היינו נוסעים לרוסיה, לא היו שולחים אדם כזה לסיביר, היו מטפחים את הילדים שלו, כי הוא היה אצלם. תראי, אני לעצמי, כל מה שאני יודעת, אני יודעת מעצמי, כי אף אחד לא סיפר ולא הספקתי לקרוא את זה במלחמה. אני תמיד הרגשתי שהגורל מתעתע. פשוט השינויים שהיו בחיים, אף אחד לא יכול לקום.

ש. מה קרה אחר כך? אז הבנתם שאתם לא יכולים לברוח? אז איך התארגנתם?

ת. המון בחורים היו מאוהבים באחותי, אבל אחד, זה היה בשבילו אובססיה, הוא היה בחור נורא אינטליגנטי, עם הורים פשוטים, אבל היה להם משק בתוך כפר. אז הוא בא אלינו, אני כבר יורדת לרומנטיקה, בא אלינו, בא לאבא ואמר "אנחנו התכוננו כבר", וזה היה בסוכות, אני זוכרת, הייתה עוגה על הארון, חתוכה לחתיכות קטנות, שאבא אמר שכל אחד ייקח חתיכת עוגה, כי הוא רוצה להגיד לנו משהו. אנחנו אכלנו את העוגה והוא אמר לנו ככה "תראו, עד עכשיו הייתי אבא שלכם, כבר לא, אני לא יכול להגן עליכם, אני לא יכול להסתיר אתכם, שום דבר, אתם ... כל אחד מוכרח איכשהו להגן על החיים שלו. ואני רוצה לבקש ודורש, שלפחות אחד הילדים יישאר, שיספר את הסיפור שלנו, אולי תהיה לו גם משפחה". אנחנו היינו כל כך שבורים, כולנו בכינו, ופתאום דופקים בדלת. נכנס בחור שקוראים לו דוד, הוא אומר ככה לאבא שלי "תראה, אני נורא אוהב את גניה, ואני יודע שאני לא שידוך אידיאלי בשבילך, אתה בטח חשבת שהבת שלך כזו גאונה, כזו יפה, אבל אני אוהב אותה ואני רוצה להציל אותה". זה סיפור ארוך... אז אבא אמר "אני נותן לך אותה, וגניה מוכנה ללכת, אבל יש לי תנאי, חייבים לקחת את התנאי הזה, בלי שרה, אף אחד לא יוצא. אני רוצה שגם היא תלך אתה". הקטנים, איך הוא יכול לקחת קטנים? אז אחותי בהתחלה לא הסכימה, אבל אחר כך היא אמרה טוב.

ש. באיזו שנה זה היה?

ת. זה היה ב- 1941.

ש. עכשיו, מ- 1939, מתי פרצה המלחמה, ב- 1939?

ת. כן. ב- 1940 הלכנו לגטו.

ש. מה שאת מספרת עכשיו, זה על הגטו כבר?

ת. כן, בגטו.

ש. אז אני עוד רוצה שתספרי עד הגטו מה קרה? איך אתם ניהלתם את החיים עד הגטו?

ת. עד הגטו, זה היה שאנשים היו מתאספים, היו מדברים מה קורה לנו, באו אנשים מפלוצק PLOCK, שהכניסו המון צבע לעיירה, הם היו אנשים משכילים יותר, מודרניים יותר, הם הכניסו מודרניזציה, שאיפות אחרות, התחתנו עם בחורות שלנו, כי לבחורות שלנו בכל זאת היו שורשים בחמיילניק CHMIELNIK, והם היו עניים שבאו בלי שום דבר, מפלוצק PLOCK, מקיילצה KIELCE, מזאמוש ZAMOSC, משידלוב SZYDLOW, מכל הסביבה. ובאו אלינו, כי חשבו שאנחנו נהיה האחרונים. אנחנו באמת היינו האחרונים.

ש. ואיפה הם גרו? איפה הם התגוררו?

ת. הם גרו ככה, את יודעת, איפה מלכה ליטרמן הייתה גרה? אני אומרת לך, המון גרו אצל האנשים שהיו להם דירות, כמונו, וגם הרבה התחתנו, באו באמת הרבה רווקים, איזה אצילי נפש, הבנות שלנו לעולם לא היו זוכות לכאלה חתנים, כמו שזכו שבאו אלה מפלוצק PLOCK, מזאמוש ZAMOSC, באו באמת האינטליגנציה של האינטליגנציה, וגם אלה היו ב"השומר הצעיר", אלה היו בבית"ר. בית"ר אני זוכרת, זה חולצות חומות, בית"ר? אני זוכרת אותם. בטח. אבל אני לא הייתי פונקציה, ילדה בת שתיים עשרה, ... אצלי רק דיברו על יופי וטופי.

ש. איך התנהלו החיים אחרי שאמרת שבזזו לכם את החנות, איך נמשכו החיים?

ת. באנו כולנו למטה, ומה שנשאר סידרנו ואבא פתח את החנות. אבא פתח את החנות ועד הגטו החנות הייתה פתוחה. אבל גם בגטו היה לנו משהו, מין משהו שעלו על מדרגות, אני זוכרת, תראי מה קורה? אני עכשיו מתראיינת מאוחר, החברות שלי, נניח ביקום, כמה הן ביקשו ממני שם אז, רצו לקחת אותי מיקום שאני אתראיין ובירושלים...

ש. עכשיו את מתראיינת, אז תספרי מה שאת זוכרת.

ת. אני כבר לא כל כך זוכרת. יש בחורה אחת, אישה אחת שנפטרה, שאצלה התקיימתי, אז בטח זכרתי את הדברים האלה. היום אני זוכרת דברים מאוד מאוד חשובים, אבל לא ... בתקופה ההיא. בתקופה ההיא...

ש. סימנו אתכם כיהודים?

ת. עוד היה מה לאכול...

ש. אני שואלת, סימנו אתכם?

ת. כן. אבל לא את הילדים, אני לא זוכרת שהיה לי טלאי צהוב.

ש. איזה סימן שמו לכם, טלאי או סרט?

ת. כאן על היד.

ש. סרט.

ת. אחר כך היה כוכב. אני זוכרת שאו לאבא שלי או לאימא שלי, אבל אני לא חושבת שלי היה. ולא לאחותי.

ש. את החנות שלכם סימנו גם כחנות של יהודים?

ת. לא. כל זמן שהייתה חנות ולא היה גטו, לא סימנו לנו. כי בכל זאת, את יודעת, ז'אבה הזה, המפקד של המשטרה, הוא רצה לנסוע לטרבלינקה TREBLINKA, הוא רצה אפילו להציל את אבא שלי. אבל אבא שלי אמר "אני מוכן, אבל גם עם הילדים". הילדים ישבו אתו על העגלה כשנסעו לטרבלינקה TREBLINKA. "אני הולך רק אם הילדים שלי הולכים".

ש. בינתיים אני רוצה שנחזור לחיים לפני הגטו.

ת. לפני הגטו אני לא זוכרת. אני זוכרת שהלכתי לבית ספר...

ש. המשכת? היה...

ת. ... והיינו לפעמים נשארים שם, וכולם ידעו, אבל כולם חשבו שאליהם לא יכנסו. את מבינה? כל אחד היה מלא תקווה, אולי יבואו האנגלים. אני פעם יצאתי החוצה, אז אמרתי, תראי, איך לא מביישת השמש לזרוח, לי תמיד היו אמרות שלא נדע, שאנחנו כל כך בצרות, למה הם לא באים ולא מפציצים. עד שהם באו, לקח הרבה שנים.

ש. ואחר כך, איך הודיעו לכם שאתם צריכים להיות בגטו?

ת. הם באו ואמרו שאנחנו הולכים להיסגר בגטו, וסגרו דווקא הרבה בתים בתוך הגטו, כל חמיילניק CHMIELNIK הייתה כל כך קטנה, חמש אלפים תושבים, ומזה שלושת אלפים יהודים, אלפיים גויים, שהם לא הלכו לגטו, אבל אנטישמים הם היו. זה היה משהו כזה, בקיילצה KIELCE עוד יותר גרוע. כל הזמן היו מפחידים אותנו. תראי, מצד אחד היה להם כבוד, מאיפה עוד הם באו? באו גם הרבה מקרקוב KRAKOW, אחד שאחותי הייתה מאוהבת בו, חליק נוימן, הוא היום פרופסור ב... אוניברסיטי בפולניה. אנחנו היינו בפולניה אחרי המלחמה, עם אימא שלי, אבל אני השארתי אותה. אז הוא בא לבקר אותנו.

ש. רגע, אני חוזרת עכשיו לגטו.

ת. אז אני אומרת לך שהוא גם היה שם, מאיזו עיירה הוא היה? אני לא יודעת.

ש. אז הודיעו לכם שמה?

ת. שהולכים לגטו, ולא הפחידו אותנו באופן מיוחד, ואמרו שכל אחד יקבל דירה. אז קיבלנו את הדירה.

ש. איפה היא הייתה?

ת. ממול בדיוק איפה שהיינו גרים. ואז המויסקי הזה שהיה גר אתנו, שככה היטיב אתנו עם הלחם וזה, הוא נכנס שם לדירה.

ש. לדירה שלכם?

ת. לדירה שלנו, את החנות סגרו. ואבא שלי פתח משהו, אני לא זוכרת, היו ארבע מדרגות, ורק מכר ניירות, ניירות צבעוניים, ניירות שחורים, מכרנו, לא מכרנו כבר משקאות, זה כבר לא היה, רק מחברות, ספרים, משהו ... בזה אני בטוחה.

ש. ואז את אומרת, שאת רוב האוכל, האחות הקטנה, היא זאת שהביאה לכם?

ת. לא. היא לא את רוב האוכל, רק את הלחם. ואצלו היה טרף, ואימא שלי הייתה כל כך דתייה, אבל לפעמים לילד היה נותן חתיכה, ולמרות שהייתה לו כיפה, אז היא הייתה מביאה בשביל האח שלה משהו. לפעמים נתן סוכריות, את יודעת, הכל היה משהו. והכל היה סגור, זה מה שאני זוכרת, בארון זכוכית. שחס וחלילה לא נתפתה לגשת לא בזמן שכולם אוכלים ונחטוף. ואימא הייתה בבוקר נותנת לכל אחד, ובצהריים. וחוץ מזה אני זוכרת, שתפוחי אדמה היו לנו בשבת.

ש. רעב את לא הרגשת אז?

ת. אני לא זוכרת בדיוק מאיפה הם לקחו, אבל לקחו, הם לא גנבו, לא היה לנו שדה. ואת העשרה קילו תפוחי אדמה שהיינו אוכלים במשך היום, אני ואחותי היינו מקלפות. את זה אני זוכרת. גם מהגטו אני לא זוכרת כל כך הרבה, אני רק זוכרת מה קרה לי בגטו.

ש. מה קרה לך?

ת. שאחותי כל כך נבהלה, והיא סירבה, אז...

ש. אחותך הקטנה?

ת. כן. אז תפרו עלי, וגם לי תפרו כזה בגד. אני כמעט שילמתי בחיים עם הסקרנות שלי. יום אחד הלכתי לזרוייסקי לקנות לחם, הוא מילא לי את כל הסוגים, מכאן ומכאן, איך שעמדתי לצאת, הגיע אוטו שחור, אוטו שחור היה סימן שזה המשטרה החשאית של הגסטאפו, של הגרמנים. ואני ככה, אז המוייסקה הזה רצה לקרוא לי בחזרה, והוא לא היה יכול, אז אני ככה הרהרתי לאיזה צד ללכת, פתאום הם ככה היו נורא ידידותיים, קראו לי "בואי ילדה", ואני אידיוטית, איך שניגשתי, הכניסו לי את הראש וסגרו את המכונית. ומוייסקי היה מאוד חכם, הוא יצא ואמר "איך אתם עוברים על יד חנות כמו שלי, ולא אוכלים את כל הנקניקים שלי, את הבירות, את היין שאני לקחתי מאיזה יהודי פה" וכל הדברים האלה, קילל וגידף אז הם יצאו והם אמרו "את פה", אף פעם לא היה לי חוש טכני, אבל פה, אני לא יודעת, אלוהים פתח את החלון, ואני קפצתי וברחתי. ברחתי עד לנהר, ושם הסתתרתי, ומה היה בבית? לא קיבלו את הלחם, לא קיבלו אותי, חיכו עד הערב, ישבו "שבעה". האנשים בגטו נכנסו לשבת עם ההורים שלי, ובכו, ואני לא ידעתי מה לעשות. אם בלילה לקחת, בלילה ממש, וללכת הביתה, יתפסו אותי גרמנים אחרים. אם אני לא אלך הביתה, ההורים ימותו מזה. לא היו ... ולא היה פלאפון, לא היו דברים כאלה שאפשר אתם להודיע. אז פגשתי יהודי עם זקן ואמרתי לו "תראה, אתה מבוגר ואני ילדה, אני לא מבינה מה לעשות? הדבר הראשון זה ההורים שלי, ואני מפחדת שהם ימותו, שהם ישמעו שאני לא חזרתי", לא בגלל... אלא בגלל ש... אז הוא אמר "בואי, אני אלביש לך את הקפוטה שלי, וכך אנחנו נלך קצת קצת, אני לא מכיר את יוסף רוזנבלום, אני לא אביא את הילדה שלו?", והוא הביא אותי הביתה, הם חשבו שמת נכנס. מה שהיה בבית, אי אפשר לתאר, כל השכונה פרחה, כי גם אני רוצה להגיד לך, הרגשתי כזו גיבורה. וברוך השם חזרתי. ובגטו זה היה, תראי, כל יום חיכינו שיבואו ויוציאו אותנו. זה כאילו שיש לך פסק דין מוות ולא יודעים מתי יוציאו אותו.

ש. מה אתם ידעתם, כשאת אומרת שאתם הרגשתם שיש עוד מעט פסק דין מוות, מה אתם ידעתם אז?

ת. אנחנו ידענו שמפלוצק PLOCK לא נשאר אף אחד, אז הם באו אלינו, אלה שנשארו, שברחו מהיערות. אז אנחנו ידענו שזה לא יכול להיות, מה חיימלניק CHMIELNIK זה משהו מיוחד?

ש. כשאת אומרת "גזר דין מוות", ידעתם שהסוף זה מוות?

ת. אנחנו שמענו על טרבלינקה TREBLINKA, אבל לא ידענו ששורפים. אנחנו חשבנו, לא, אבא שלי כבר ידע כשהוא ישב בעגלה, אבל אני אחותי, בגלל דוד הזה, זה סיפור מהסרטים. אם אני חיה, זה כי דוד הזה הקריב את עצמו בשבילנו, ממש הקריב. אבל ...

ש. את אומרת שהייתה לכם הרגשה שזה משהו לא טוב?

ת. מה זה משהו לא טוב? שמעו שהיה גטו ווארשה WARSZAWA, הכל ידענו. הכל ידענו.

ש. את אמרת שנכנס הבחור הזה דוד, ואמר שהוא רוצה את גניה, ואבא אמר "אם אתה לוקח את גניה, תיקח גם את שרה", ומה קרה?

ת. אבא שלי לא ידע, מסכן, שאחרי יומיים יצאו כולם. אנחנו יצאנו ונפרדנו והלכנו ליער, ואז בא הדוד, דוד אחד...

ש. איפה בא, ליער?

ת. לא. לפני שנחנו יצאנו, בא הדוד ואמר כך "יוסף שמע, אותך לא ייקחו לעבוד, אתה כזה מכובד, ובגלל הרגל, אנחנו ניקח את אסתר", הם לקחו את אימא שלי להסתתר יחד אתם.

ש. הדוד לקח את אסתר, את וגניה הלכתן עם דוד?

ת. אבא שלי לא רצה ללכת בגלל זה, הוא היה ממש מטורף על אחותי הקטנה, ואנחנו רצינו שהיא תחיה, אז נתנו אותה שלושה ימים לפני הכל לאימוץ, לא לאימוץ, אבל היה אסון, היא לא ידעה פולנית, היא הייתה בת ארבע ודיברנו יידיש בבית. הפולנייה הזאת לקחה אותה והתחננה לפניה שהיא תישאר, ובלילה היא ברחה, היא עלתה בחזרה לאבא. כשהיא באה לאבא, אבא אמר לז'אבה "לא, אני הולך עם שני הילדים". ואת אימא אי אפשר היה למצוא, כי הדוד שלי הלך ביער כל כך רחוק, כי אז היה הכל גורלי, הכל רגעי, הכל במחשבה, יותר מהר הלך מאשר המחשבה. ולכן אני נשארתי עם אימא שלי.

ש. אז את הלכת עם גניה ודוד, הוא לקח אתכן. אימא שלך הלכה עם הדוד, אבא שלך נשאר עם משה ומיכל?

ת. נכון.

ש. בבית?

ת. בבית.

ש. עכשיו תספרי מה עבר עליך, דוד לקח אתכן?

ת. אנחנו באנו ליער, חשבנו שאנחנו שם יחידים, ולא...

ש. במה הצטיידת לפני שיצאת? מה לקחת אתך?

ת. אבא נתן לנו לחם, הוא גם כן לקח לחם אצל ההורים שלו. לו היה יותר אוכל, כי להם היה בכפר כזה ... כזה כמו משק קטן. אימא נתנה לי, לא היה לי הרבה, נתנה לי עוד נעליים, ונתנה לנו שתי שקיות.

ש. מתי זה היה, באיזה תאריך? זה היה בסוכות?

ת. זה היה בסוכות. אני לא זוכרת את השנים. תראי, אם אפשר להוסיף את זה, אז אני יכולה לצלצל ל...

ש. מה היה מזג האוויר אז?

ת. היה קר.

ש. היה קר?

ת. אבל לא כפור.

ש. אתן ידעתן שאתן הולכות ליער, את ואחותך?

ת. בטח. הוא אמר לנו שאנחנו הולכים ליער, ואז הוא יביא אותנו לאחד שעובד אצלם, גוי, מה זה, חסיד אומות העולם, אל תשאלי. ואנחנו שם נחכה, אחר כך הוא יחזור ויביא את ההורים שלנו. ואנחנו הלכנו והלכנו, ופתאום התיישבנו שם ביער, הוא אמר "פה אתן תשבו", זה היה יום לפני שהוציאו את כולם. הוא לא ידע, הוא בא לעיירה, הוציאו גם אותו. ואנחנו נשארנו באותו יום לבד ביער.

ש. את ואחותך?

ת. היו עוד אנשים. היו שם כל מיני כאלה פושעים. פתאום מהחושך יוצא איש ואומר "תגידו, אתן הבנות של רוזנבלום?", אמרנו "כן", "יש לכן מכתב מאבא שלכן". את המכתב סחבתי, את יודעת, עד ברגן בלזן BERHEN BELSEN. אבל בברגן בלזן BERGEN BELSEN הפשיטו אותנו ערומים, אז אין לי אותו. ושם הוא כותב, שהוא לא שלח אותנו מתוך איזו אידיאה פיקס, הוא שלח אותנו בגלל שידע שדוד זה בן אדם כל כך הגון, והוא אמר לנו, שאנחנו ... שבעוד כמה שעות הוא נוסע לפולין עם הילדים, ושהוא מתחנן שנעשה את הכל שנישאר בחיים. הוא בירך אותנו בכל מיני ברכות ונפרד מאתנו כל כך... והגוי עומד על ידנו ובוכה, הוא אמר "אני לא יודע מה לעשות אתכם, לקחת אתכם אלי הביתה, הילדים כל כך אנטישמים, ישר ילשינו עליכם".

ש. מי זה היה הגוי הזה?

ת. הגוי הזה היה חבר של אבא, שבא להיפרד ממנו, כי הוא ידע שהוא הולך לטרבלינקה TREBLINKA.

ש. והוא סיפר לכם על הבן אדם?

ת. הוא סיפר על אבא וסיפר איך הילדים. הורידו את החולצות ואמרו "פה בחזה יירו בנו, אבל אנחנו את אבא לעולם לא נעזוב".

ש. הילדים הקטנים, משה ומיכל?

ת. אבא אמר אותו דבר "אני לא הולך בלעדיהם". "אבל אתה לא יכול לעלות לעגלה", הם אמרו לו, "אתה נכה", "יהיו מספיק יהודים טובים ש... אותי". ובאמת אישה נהדרת ישבה לידו. אבל זהו. אחותי אמרה "חוזרים העירה", אמרתי לה "טוב".

ש. אתם שמעתם ביער מה קורה?

ת. לא שמענו שום רעש אפילו מהעיירה. זה היה רחוק. אבל אני האמנתי לו, אבא שלי כותב. אבא שלי כותב "תראי, הם התחילו אצל ... ואיפה אנחנו? קרוב. הם יבואו לקחת אותי עם הילדים, והילדים כל כך רוצים שאתן תישארו בחיים, וגם אני" ואני מבקש שתעשו את הכל". ואני ואחותי נשארנו ביער, ובלילה היו שם צרחות של אנשים שהגיעו ליער וברחו, ובכיות כאלה. לא ידענו מה לעשות. בבוקר, בינתיים, כשהם באו להוציא את היהודים מהגטו, הרבה ברחו, המון. אבל אבא שלי לא יכול היה לברוח, בגלל הרגל. ואלה שברחו, לא ברחו בדיוק ליער שלנו, היו כאלה שנשארו בדירה ואמר "אנחנו לא הולכים". המון הרוגים מצאו אחר כך, הם באו והרגו את כולם. ולא היה כל כך אמביציה להביא אותם עד טרבלינקה TREBLINKA. אלינו באו, על יד היער היה סנדלר, ובאמת אני אומרת לך, אני הייתי צריכה לכתוב ספר, תאמיני לי, זה היה בסדר, הוא היה סנדלר, כל החיים הוא לא העז להגיד לאחותי שלום, הוא היה כזה בחור מתוסכל, שאפילו אני בתור ילדה בת שבע אמרתי "למה הוא לא מסתכל לעיניים, אני לא מבינה למה בן אדם לא מסתכל בעיניים". אז הוא ניגש אלינו, הוא אמר שהגרמנים צריכים סנדלר, והוא יוצא עכשיו מהיער, והוא יכול לקחת אותנו. להגיד לך, אפילו לי זה היה נראה ... מה זה סנדלר? אני מכירה אותו, זיומף, גר אחר כך המון שנים בארץ. אז אחותי אמרה "שרה, עכשיו לא מסתכלים על כיבודים, אם הוא יכול, שייקח אותנו".

ש. לאן?

ת. לעיירה, ימשוך אותנו למשטרה. "אני רוצה לראות, שז'אבה, שכל כך צריך סנדלר, יהרוג את שתי המעריצות שלו". אז נכנסנו למשטרה, וז'אבה ראה אותנו, ואנחנו רואים, שם יושבים אולי, לא הרבה, חמישים חמיילניקאים בתוך המשטרה, שהם לא הצליחו לצוד אותם, הגרמנים, ועזבו את העיר, זה לא היה סימן שלא יחזרו יותר. כי אחר כך היה ... האקציה השנייה, שבה הייתה לך כבר בחירה, או שאת הולכת שוב פעם לטרבלינקה TREBLINKA, למיידאנק MAJDANEK, או שאת הולכת למחנה עבודה. באו שני אוטובוסים ואמרו לאיפה כל אחד רוצה. בינתיים נשארנו בגלל הסנדלר הזה, שבועיים שלושה חופשיים, ואימא חזרה עם הדוד מנדול, עם המשפחה שלו.

קלטת 1, צד ב'

ת. לא היה לנו מה לאכול, אז היא הלכה לקורס כזה של חזיות, למדה את זה אחת שתיים, זה לא היה כזה "סופיסטיקידט", זה היה משהו כזה שקושרים. אני לא הייתי צריכה, אבל האחרות היו צריכות. ואחרי שלושה חודשים, באו ואמרו "אתם עכשיו הולכים באקציה. יש פה שני אוטובוסים". כמו שאומרים, מי שרוצה ללכת ולעבוד בשביל הגרמנים בנשק, יש בית חרושת הכי גדול בצ'נסטוחובה CZESTOCHOWA או בקיילצה KIELCE, אבל לא נתנו בחירה לאן. אבל בכל זאת אני הסברתי לאימא שלי, אני ואחותי, בקיילצה KIELCE מכירים אותנו הרבה אנשים, ובקיילצה KIELCE לא מפרידים ביני לבין אימא שלי, אנשי קיילצה KIELCE כבר יש המון, ולפי ההיגיון שלי, אמרתי קיילצה KIELCE. הלכנו. אחותי אמרה "אני לא הולכת", ולמה? אני מפחדת שאני יותר מדי מפשטת את הדברים, אתם תבואו אלי שבוע... אני מפשטת את הדברים, אני עושה אותם יותר מדי רחבים. לאבא שלי היה חבר קיז'רסקי, שגם הוא היה ברוסיה, גם הוא היה נכה, אז הוא אמר לו "תראה, אם יבואו להוציא את כל היהודים, ואתה תרצה שהבת שלך תבוא אלי ותחיה אצלי, אני רווק ויש לי אח, שנינו מוכנים לשמור עליה". וזה היה שישה קילומטר מהעיירה ... והיא ידעה את כל הפרטים שאבא סיפר לה ושקיז'רסקי אמר לה, היא אמרה שהיא הולכת לפרשניצה. וכל השנים שאנחנו היינו במחנה, היה לנו קשר אתה. אני לא אספר לך מה שהיה בינתיים.

ש. היא החליטה ללכת ל...

ת. לקיז'רסקי. להסתתר.

ש. ואתם עולים על משאית?

ת. אוטובוס ונוסעים.

ש. אוטובוס זה היה?

ת. אוטובוס שהביא אותנו לקיילצה KIELCE.

ש. לקיילצה KIELCE.

ת. וזה עוד היה בפולניה, זה לא היה כל כך חמור.

ש. עברתן לקיילצה KIELCE, את ואימא?

ת. עברנו לקיילצה KIELCE, והלכנו לצריפים כאלה שהיה קש, כל אחד קיבל קש שלו, ושכב על זה, ארבע קומות. ולקחו אותנו לעבודה. אז ככה, המנהל של קיילצה KIELCE, זה הכל נסים ונפלאות, ניגש לאימא שלי ואמר "אסתר, את יודעת שהבעל שלך היה מאכיל אותי? כל פעם שנתת לו משהו לאכול, הוא בדרך השנייה היה מוציא, ואני אהבתי את האיש הזה, אני אשמור עליך ועל הבת שלך כל זמן שאני אוכל". והוא באמת שמר עלינו, הוא היה המנהל של המחנה.

ש. היה פולני או יהודי?

ת. לא. יהודי. הרב בלאו כותב עליו שהוא הציל אותו, חיים רוזנצוויג קוראים לו. אשתו כבר מתה, אבל הוא חי בקנדה באיזה אי, מיליונר, מולטי מיליונר.

ש. אתם הגעתם למחנה, תתארי לי מה ראיתם כשהגעתם למחנה?

ת. כשבאנו למחנה מאוד נבהלנו, היו המון כלבים, הרי הם השתמשו בכלבים. ונכנסנו למין צריפים כאלה, ובאמצע עמד תנור כזה, זה כל מה שאני זוכרת. כל אחד קיבל את הקש שלו, אפילו שמיכה אני חושבת. הלוואי והיינו עד הסוף שם, שם היה עוד טוב, כי עבדנו והייתה לנו תוצרת, ממני לא כל כך.

ש. במה עבדתם?

ת. תראי, מכיוון שאני הייתי גבוהה, בן דוד שלי היה נמוך, אז תיכף הרגו אותו, הם לא אהבו נמוכים וקטנים. אבל אני הייתי כזאת נראית טוב, אז אני הייתי מביאה את התחמושת, ובנות אחרות שם היו עובדות ממש על יד המכונות, אני לא. היה לי פה משהו כזה, וסחבתי את הסוס, הלכתי עם סוס, עם עוד חברה אחת, ואנחנו סחבנו אותו, הוא היה כל כך רזה, הוא לא יכול היה לסחוב, אנחנו דחפנו אותו. ובהתחלה זה היה כאילו משהו מצחיק שנכנס לחיים, אבל אחר כך התחיל להחמיר, הגסטאפו התחיל להתערב, היו מתחילים, יום אחד לא הגענו בשתיים עשרה בדיוק, אז השאירו אותנו עשרים וארבע שעות לישון עם הסוס, הם נתנו כל מיני עונשים כאלה די אכזריים. אימא שלי הייתה במחנה, היא לא יצאה לעבודה החוצה, הוא סידר לה עבודה בתור כובסת ובתור מגהצת. ועד גיל תשעים ושתיים היא עוד ידעה לגהץ. גיהוץ זה היה המקצוע שלה, היא הייתה מגהצת בשביל כל הקצינים הגרמניים, בשביל כל אלה ששמרו על המחנה, היו מביאים אליה הרים, והיא כמה שיותר הייתה יותר שמחה, כי היא אז קיבלה יותר אוכל.

ש. ואתן? ואת?

ת. היו לי חיים יותר טובים מאשר אחרים, אבל היו הרבה שנשארו במחנה, ניקו או דברים כאלה.

ש. אז מה היה סדר היום שלך?

ת. סדר היום שלי שהלכתי לעבודה.

ש. בבוקר? באיזו שעה?

ת. בבוקר, בשש וחצי. ואימא הייתה נותנת לי, היינו מקבלים שתי פרוסות לחם והיינו צריכים לעבוד עד ארבע.

ש. הייתם יוצאים מחוץ למחנה?

ת. בטח שמחוץ למחנה. ליוו אותנו הגרמנים.

ש. מה היה שם המקום שעבדת בו?

ת. האסאג HASSAG.

ש. וזה היה בית חרושת למה?

ת. רק לנשק. היו כל מיני מכונות. היו מכונות קלות, וכמו מכונה שטוחנים בשר, שניים עשר סיבובים לכדור אחד. אני פעם הלכתי, עשיתי להם הכל שמעלץ, כל הכדורים שלי זרקתי אחר כך, פחדתי שלא יראו, את יודעת, הייתי ילדה, והייתי צריכה עוד אחד לעשות... אז שכחתי, אז אני וחברה שלי קיבלנו עונש, שלא נדע.

ש. אז איך הייתה היציאה מהמחנה?

ת. הגרמנים שמרו, הלכו ברביעיות.

ש. כמו בצבא?

ת. כן.

ש. בצעדה, שמאל ימין או כל אחד חופשי?

ת. כולם ברביעיות. אבל כמובן כל דבר, איך קוראים לך?

ש. בינה.

ת. בינה, יש פרוטקציה, גם שם הייתה. תראי, היו אנשים שהביאו המון כסף מהבית, לנו לא היה כלום, לא הבאנו כלום, את מבינה? אז אלה עבדו בעבודה יותר קלה. כן, בכל מקום יש את הקשרים האלה האישיים. אבל זה לא הפריע, בקיילצה KIELCE היה לנו קשר עם אחותי, כי הוא היה מחלק דואר.

ש. מי זה הוא?

ת. זה שאחותי הייתה אצלו. אז הוא כשחילק דואר, אז הוא ידע את הקשר. יום אחד, תארי לך, שרוזנצוויג אמר לאימא שלי "אני נוסע אתך לחמיילניק CHMIELNIK, אני רוצה שתביאי את הגאונה, שתביאי אותה לכאן". וזה מפשניצה, אני לא יודעת מה השם הפרטי שלו, איפה שאחותי הייתה, לא כתב לנו, זאת אומרת הוא היה בעצם כותב, היא הייתה כותבת, לא היינו כותבים הרבה מכתבים, אפילו פעם קיבלנו שני קילו קמח, את זה אני זוכרת. אבל מה שהיה, שבאותו יום, האיש הזה של הדואר, שהיה צריך לבוא לחמיילניק CHMIELNIK, ולהיפגש עם אנשים שנסעו לקנות חומרים, אוכל, בחמיילניק CHMIELNIK, אז הוא לא הגיע. כשלא הגיע, רוזנצוויג לקח את אימא שלי...

ש. ומה היא כתבה במכתבים? מה את זוכרת?

ת. ברגע שהם מתו, כבר הכל נגמר.

ש. מי זה הם מתו?

ת. הם, שני אחים, אחד מת...

ש. הגויים?

ת. כן. הם היו מבוגרים. אחד היה מבוגר ומת, ואחריו האח.

ש. ומה היא כתבה? כשהיא כתבה, אז מה היא כתבה?

ת. היא בהתחלה כתבה שטוב לה ודואגים לה, היא לא יוצאת, אבל אחרי שמתו, היא לא כתבה כבר.

ש. ומה אתם יודעים, מה קרה לה?

ת. אנחנו יודעים את הכל, אנחנו יודעים שהיא הלכה למנסרה, לעבוד, לרשום את החולים, כאילו לא ידעו שם, איך יכלו לא לדעת שכבר היה שמונה קילומטר מחמיילניק CHMIELNIK. בפולניה היו ... זה כמו גסטאפו פולני, ואחת שם הייתה לבד, הוא בא לשם במנסרה, ואנשי המנסרה לא נתנו לקחת אותה, והוא אמר "או שאת הולכת אתי או שאת תלכי למקום אחר", אבל הוא לא אמר לה בפירוש שירצח אותה. וארבעה לילות הם החזיקו אותה במנסרה, הכל אנחנו יודעים, השאירה מכתב שם. ואחרי זה, הם אמרו שהם מפחדים, אמרו "תלכי, תחזרי לאחים האלה", הרי הם השאירו לה את הדירה, הכל. "ואנחנו מרחוק נשגיח". וכך הם השגיחו, באותו לילה הם הוציאו אותה...

ש. מי זה הם?

ת. הגסטאפו והפולנים, הם באו שישה חבר'ה, בכפר כולם ידעו, היא צעקה, חטפו אותה, הרגו אותה וקברו אותה ביער. וכנראה ששם הייתה כאילו שמועה, שאף אחד לא יספר את זה, איפה היא קבורה. תיכף אחרי המלחמה, את זה אני מוכרחה להגיד לך, אימא שלי אספה כסף ורצתה לתת להם, ונסענו לפולניה, וכשבאנו לשם אף אחד לא אמר שראה. ותארי לך איזו אישה הייתה אימא שלי, היא הלכה לקונסוליה, והיא אמרה, לקונסול, היא נפלה לרגליו "תיסע לפולניה לבקר את המשפחה, לך ליער פיירשניצה, תאסוף את כל הגויים, תשאל אותם, איך יכול להיות שהיא כל כך בכתה, ואף אחד לא שמע?", פתאום קם פולני אחד, מהדור השני כבר, הוא אומר לה "אני יודע". לא נתנו לו לעבור יותר דרך היער הזה, הוא אומר "אחר כך, אולי אחרי שמונה שנים, אנחנו הולכים מסביב. אבא שלי שמע, פחדו לצאת ואף אחד לא בא לעזרה". את יודעת איזה גורל, היא עמדה על מפתן האוטו, ואני חיבקתי, נישקתי, ואמרתי "תבואי, את הכי חזקה...", ואימא כבר התמוטטה ישר. אבל אחר כך אימא הייתה חזקה, עד גיל תשעים ושלוש לחיות, זו לא בדיחה.

ש. אז אנחנו נחזור למחנה שלכם בקיילצה KIELCE?

ת. בקיילצה KIELCE הייתה עבודה קשה, אבל היה אוכל, לי לפחות, כמעט לכולם.

ש. איך שמרתם על ההיגיינה שלכם?

ת. זה היה קשה מאוד. בברגן בלזן BERGEN BELSEN היה חצי סבון.

ש. אבל אנחנו עכשיו בהאסאג HASSAG.

ת. בקיילצה KIELCE לא אכלתי סבון. בקיילצה KIELCE היה לנו אוכל, בכל מחנות עבודה היה אוכל.

ש. אני אומרת, איך שמרתם על ההיגיינה?

ת. היינו מתרחצות ככה.

ש. איפה?

ת. היה לנו ברז.

ש. בחוץ?

ת. היו שני ברזים בחוץ, אבל בחוץ היה כזה וילון, אני לא זוכרת בדיוק, אני זוכרת שאימא שלי רחצה אותי.

ש. אימא שלך רחצה אותך?

ת. כן. אימא שלי הביאה לי אוכל והביאה לי סבון מהמכבסה, הכל הוא שמר עליה.

ש. והיו לכם בגדים להחלפה?

ת. תראי, שם לבשתי מה שהיה, מה שהם נתנו.

ש. הם נתנו?

ת. לא את המעילים האלה עם הפסים, את זה שם לא. אני לא זוכרת מה לבשתי, ... אימא שלי כיבסה וגיהצה, אבל לא לאסירים. לנו לא, רק לי, רק לגרמנים אימא שלי עשתה את זה ולמנהל המחנה.

ש. את אומרת שאת לקחת אתך את המכתב של אבא, החזקת את זה אצלך, היו עוד דברים אישיים שלקחת, שהיו שלך, שהיו חשובים לך?

ת. היה לי, כשהייתי בקיילצה KIELCE, המכתב של אחותי, אחד רק היא כתבה. הוא לא הצליח למסור, הוא היה כזה שליימזל. ואז במכתב הזה היא כותבת, שהם מתייחסים אליה כמו לבת שלהם, היא אוכלת וקנו לה שמלות, וכל הזמן רק בוכה שהיא מתגעגעת אלינו. אבל זה לא היה מכתב כזה כמו שאבא שלי כתב, שובר לב. אז אימא שלי אמרה "את רואה, כמו שאבא רצה, שאחד יישאר, והיא נשארת", אנחנו לא חשבנו שהיא... כל הזמן היא אמרה לי ... היא רצתה לסחוב אותי, ואני לא רציתי. אני אמרתי מהיום הראשון, אימא שלי כבר קבורה על ידי, בבית הקברות הכי מפואר בתל אביב, על ידי. גם אני אשכב שם, בעלי כבר שוכב שם המון שנים. היא אמרה "כל החיים אנחנו נהיה ביחד", ואני לא רציתי להפר את זה וכל החיים היינו ביחד. מה לעשות? כל אחד אמר "שרה, אימא שלך חיה על חשבונך", אמרתי "למה?", "ראשית כל, אין סיפור שאת מספרת שאת לא מכניסה אותה, ואין בת כזאת", אמרו בבית אבות "שבאה שלוש פעמים ביום". אימא שלי הייתה גרה פה מולי, בשניים וחצי חדרים.

ש. אני רוצה שנחזור לקיילצה KIELCE?

ת. בקיילצה KIELCE היו רומנים, היו אהבות, היה לילה אחד נורא קר, הייתה בחורה מאוד יפה פשוט לא מהעולם הזה, והמפקד התאהב בה. אני זוכרת את הלילה הזה, רק את הלילה הזה אם הייתי נותנת לאיזה במאי, אני כל כך מצטערת שהם קראו לי לירושלים, כשהיה זה שמממן אתכם, שכחתי... המממן את ה...

ש. כן. זה לא שפילברג מממן. שפילברג את מתכוונת?

ת. שפילברג היה פה אז כשעשה סרט, אמרו לי "שרה, תיסעי ותספרי לו רק את זה".

ש. אז ספרי בבקשה?

ת. עשו חושך בחדר, הוא נכנס, היא שכבה על הפריץ' שלה, פריץ' קראו לזה.

ש. הדרגש?

ת. דרגש. והוא בא עם שניים ועם כלב, ואמר לה "אסתר, תרדי". שהיא תרד. רצה, את יודעת. ואנחנו פחדנו, שכבנו כולנו ככה בשקט, והוא דיבר אליה, והיא אמרה "אני לא יכולה, יש לי בעל", היה לה בעל. היו הלוא המון זוגות, המון, בקיילצה KIELCE. "אז את רוצה שאני אהרוג את כל הצריף?", וכשהוא אמר את זה, אז היא אמרה שהיא תרד, הוא היה שיכור. ובינתיים יצאו בחורים שלנו, אסירים, שמעו על הדבר הזה, והתחילו להתאסף. כשהתחילו להתאסף, באו שני גרמנים וראו שהוא שיכור לגמרי והוא יכול ל... אנחנו היינו חמישים שם. אז הוא הלך, לקח אותה, הביא אותה לבעלה, ואמר לה "תברחו!", וכשברחו, שלחו אחריהם והרגו את שניהם. הצילה אותנו. אחר כך, אחרי יומיים, בדיוק אצלנו בצריף גם, הייתה אחת שעוד חיה, ובאמת היא כבר עם אלצהיימר בערך חמש שנים, בא אליה לבקר אותה חבר שלה, אז הם ככה היו קרובים, אז בא איזה שוטר, וירה בין שניהם, היא יצאה שלמה. אצלם החיים שלנו לא היו שווים. אבל לעומת כל המקומות, בקיילצה KIELCE, ב... לפי מה שאני רואה, ...

ש. וכשאת עבדת, את היית ילדה בת שתיים עשרה, שלוש עשרה, את היית ילדה במחנה הזה, התייחסו אליך קצת אחרת, הגרמנים, עובדי המחנה?

ת. הם לא התייחסו, רק הבחורים היהודים תמיד ריכלו אותי, שאני אולי אתחתן אתם, כל הזמן זה הלך במחנה. אבל להגיד, תראי, מי שהייתה לו קרבה לרוזנצוויג, החיים שלו היו בכיס. את מבינה? האיש הזה ממש שמר עלי. יום אחד בא צו, כל פעם בא צו להוציא מאה ... שכחתי לספר: במחנה בקיילצה KIELCE כל פעם קיבלו צו לאושוויץ AUSCHWITZ, לפיונק PIONKI, לכל מיני מחנות, אי אפשר לתאר את זה. אז אותי תמיד שמו על הרשימה, את כל הצעירים, רצו להיפטר מאתנו, לא היה לנו תועלת, יכלו למצוא מישהו שיסחב את הסוס. ומה הם עשו? הוא בא תמיד קודם, לקח אותי, ושם אותי במיטה של אשתו, כיסה אותי, ואני חיה ממש בזכותו, בקיילצה KIELCE אני חיה בזכותו, ובברגן בלזן BERGEN BELSEN אני חיה בזכות פרופסור פאטי, כל פעם מישהו לא רצה שאני אמות.

ש. הוא הביא אותך, רוזנצוויג, הוא הביא אותך למיטה של אשתו, ושם?

ת. וסגר אותי. ופעם איזה גרמני אמר "מה אתה, הלוא היא כל פעם ברשימה?", אז הוא אמר "אה, היא לא שווה". אז בסדר. נשארתי. וגם הם אהבו שאימא שלי גיהצה להם. תראי, בגילי לא נשארו הרבה, בן דוד שלי, שני בני דודים שלי, למה הרגו אותם? בגלל זה שהם היו נמוכים. גם הרב לאו היה קטנצ'יק, קטן מאוד. אבל היום, איזה בנים יש לו לרב לאו.

ש. את ידעת שהילד הזה מסתתר?

ת. דיברו ששלושה ילדים מסתתרים, אחד זה מורוטין, אבל אותו ישר מצאו, אחד היה בן דוד שלי. בן דוד שלי אמר שיש עוד אחד, ויש לו אח. במחנה כל אחד, כל האינסטינקטים הכי גרועים שיש בבן אדם התערבבו אז, למה? אפילו דברים אכזריים קרו שלא ברצון. המלחמה, ה- SURVIVIAL של להישאר בחיים, הייתה כל כך חזקה, שאת לא חשבת. אמרו "זה מת", "זה מת", אחרי כן ידענו מי שמת, כי היינו מאתיים וחמישים מאותה העיירה. וגם כן, אחד החיים שאני חושבת שנשארנו בחיים עם הבנים, שהיינו שייכות לאותה קבוצת חמיילניקאים, אם נניח מישהו מת, אז ידעת, הסתכלת "אוי, למה חנה לא חזרה? כנראה נפלה בדרך או הרגו אותה", אבל לפחות ידענו לתת עדות על זה. את מבינה? זה שהיינו, ותאמיני לי, מהמאתיים וחמישים שהיינו ביחד, רק שניים מתו, שלושה מתו. תמיד זה היה בפלוצק PLOCK, היינו עם הונגריות ביחד, אחר כך...

ש. אז אתם פה בהאסאג HASAG, כמה זמן היית במקום הזה?

ת. בהאסאג HASAG היינו הרבה זמן. אני חושבת שיצאנו מהאסאג HASAG ב- 1943. ב- 1942 וחצי, משהו כזה. לא כתוב, גם אז לא ידענו, הייתי יכולה לתת לך את זה, אבל לא עכשיו. תראי, אני רציתי להכין את זה, אבל האיש הזה בפולניה, מאוד מאוד הצליח בפולניה, והוא עכשיו כל כמה חודשים נוסע על חשבון הפולנים, הוא הביא לי את תעודת הלידה שלי.

ש. יש לך עוד מה לספר על האסאג HASAG?

ת. אני לא יכולה להגיד על משהו שהיה גרוע, היה גרוע מבחינה אישית, כל הזמן אני הלכתי וחשבתי, מה עוד לעשות בשביל להישאר בחיים? אני הייתי "סורבייברית" משהו.

ש. איך הייתה הבריאות שלכן, שלך ושל אימא?

ת. בקיילצה KIELCE בסדר. היינו יותר רזות, בטח שיותר רזות, לא היו לנו שום ויטמינים, לא קיבלנו. לפעמים אכלתי גזר שמישהו גנב בשדה או משהו, היה מביא לאימא שלי שתגהץ לו.

ש. ואת השגת משהו בחוץ? אוכל? כשיצאת החוצה לעבוד?

ת. תראי, כשהייתי בעבודה בבית חרושת, איזה שלושה ימים, כל כך נהנו ממני, הלוואי שייהנו כך מהחיים שלהם. אבל היה שם פולני אחד שכל יום היה מביא לי משהו, רק בזכות, אני אומרת רק בזכות איך שהייתי נראית, לא בזכות האינטלקטואל שלי או משהו, הם לא דיברו אתנו, הוא היה מביא, היה מכניס לי, היה אומר לי "את יודעת, יש לי בת בגילך" או משהו כזה. גם לא הייתי כל כך רעבה, כי באתי הביתה, אז אימא שלי תמיד הכינה לי ... את יודעת, כשהיא שמה את המרק בשביל כולם, לקחה קצת יותר.

ש. ואז איך הם מודיעים לכם שאתם צריכים לעבור הלאה, לעזוב?

ת. באו ואמרו, ראשית כל התחילו להוציא אותנו לסירוגין, וזה היה לפיונק PIONKI, לאושוויץ AUSCHWITZ, למיידאנק MAJDANEK אני לא יודעת, כי את יודעת שזו הייתה תקופה כבר שבאושוויץ AUSCHWITZ לא עבדו בתנורים, הלוא התחילו להאט. בפניונק PIONKI עבדו עם חומרים כאלה, שכל אחד שבא לשם, מת מצהבת. זה היה ממש, הם ידעו. אמרו פיונק PIONKI, אמרו צהבת. אמרו צהבת, אמרו מוות.

ש. איך אתם עברתם? מה קרה אז כשעזבתם את המקום, את האסאג HASAG?

ת. אז ככה, בין האחרונים. הכניסו אותנו לוואגון, לא יכולנו ללכת, זה היה רחוק. והביאו אותנו לצ'נסטוחובה CZESTOCHOWA, זה היה בדיוק אותו בית חרושת, האסאג HASAG.

ש. מה את זוכרת...

ת. מהנסיעה אני זוכרת שזו הייתה נסיעה אנושית, כולם ישבו וכבר לא היה הרבה, וגם הוא נסע המנהל, וכל הצוות שלו, שזה היה יותר קל בשבילנו.

ש. כשאת אומרת המנהל, את מתכוונת רוזנצוויג?

ת. רוזנצוויג. גורלו היה מר ונמהר, אבל הוא חי. לא כולם היו שרה לקס, לא בכולם הוא תמך, באלה שהוא לא תמך בהם, עשו לו אחרי המלחמה, שלא נדע, היה בורח מארץ לארץ. היה לו עונש גדול.

ש. אז אתם נסעתם ברכבת, איזו רכבת זאת הייתה? את אומרת שישבתם?

ת. רכבת, וואגון של בהמות, כל אחד ישב על הרצפה, לא נתנו לנו ספסלים.

ש. ציידו אתכם לדרך?

ת. תראי, המחנה הזה של צ'נסטוחובה CZESTOCHOWA...

ש. רגע, ציידו אתכם?

ת. אחר כך סידרו אותנו שוב פעם ב...

ש. לפני שיצאתם מהמחנה, ציידו אתכם במזון?

ת. לא. זה היה כל כך קרוב. את זה אני לא זוכרת.

ש. וידעתם לאן אתם עוברים?

ת. כן. לצ'נסטוחובה CZESTOCHOWA ידענו.

ש. ידעתם?

ת. כן. זה היה מחנה ענק, הרבה יותר גדול.

ש. תתארי לי את המחנה?

ת. מחנה בדיוק כמו בקיילצה KIELCE. עם המיטות האלה, ארבע קומות, אפילו אולי יותר, היה אוכל, אולי קצת פחות, בגלל שהיא שוב פעם עבדה במכבסה, במחנה. אף פעם הוא לא נתן לאימא שלי לצאת. ומעניין, לארבע הוא לא נתן לצאת, יום אחד בא איזה גסטאפו, מסתבר גרוע, לקח מהן שלוש, והשאיר את אימא שלי. לקח אותן לאושוויץ AUSCHWITZ. הוא אמר, שהוא לא יכול לסבול כאלה זקנות, אבל אימא שלי, ראית את התמונות שלה. סליחה, שכחתי לספר פשדבורש PRZEDBORZ. הביאו אותנו ראשית כל לפשדבורש PRZEDBORZ, רק את אלה שבאמת בריאות כאלה, לקחו אותנו שנעשה בשביל החיילים את השוחות. ובאנו לשם, וגם כן גרנו בצריפים כאלה.

ש. אז את נפרדת אז מאימא?

ת. לא.

ש. עם אימא?

ת. תמיד אני עם אימא.

ש. אז גם אימא חפרה בשוחות?

ת. כן. מה אימא הייתה? אפילו שמתה בגיל תשעים ושלוש, שבעים שנה עברו, שישים שנה, עד שמתה. אימא שלי הייתה, מה אני אגיד לך, תראי שם בתמונות, ממש סוף הדרך יפיפייה, לא היה שום דבר, ידיים ורגליים, הכל הכל.

ש. אז היה שם המחנה בפשדבורש PRZEDBORZ?

ת. שם היה די טוב... אנחנו פחדנו, מפני שהיינו בשדה ענק, שתלנו גזר ותפוחי אדמה, בשביל החיילים, ועשינו את השוחות. על יד כל שוחה עשינו משהו, אני לא זוכרת מה, שתלנו בשדה, את זה אני זוכרת. ומאוד סבלתי, כי הייתי ילדה עם נוכחות, כולם הלכו לעשות פיפי, לעשות את זה ואת זה, כשאני הלכתי, תיכף חיפשו אותי. סבלתי גיהינום מזה. יום אחד הלכתי, קטפתי גזרים, בשביל להביא לאימא שלי, תיכף קיבלתי כאלה פליקים, הלכתי הביתה כחולה, ואחרות הלכו. שאלתי פעם את המנהל שם, כי הייתי הכי גבוהה, כולן היו כאלה, כי בפולין לא היו אנשים גבוהים, מאוד נמוכים אפילו, מאוד מאוד נמוכים. ועבדנו שם, פתאום, בכל מקום קראו לנו נסים, רוזנצוויג לא היה שם, לא יודעת איפה, את רוזנצוויג פגשנו בפעם השנייה בצ'נסטוחובה CZESTOCHOWA. אבל היה שם מישהו אחר, שהוא בא, וכאן הייתה היד הכחולה, אבל גמרתי את הגזרים, אחת שתיים, עד שהוא בא. ובא וחיפש מישהו שינקה לו את החדר, והלך עלי, אמר לי "אולי את תבואי?", ואני פחדתי, מה זה, יכול לאנוס אותי, יכול לרצוח אותי. אמרתי "לא, אני לא רוצה". אימא שלי נכנסת ואומרת "אני הולכת אתה". הוא אומר "בסדר". לקח אותנו וניקינו לו את החדר, לא רק את שלו, את כל הבית שם, אבל הוא היה, תארי לי שאחרי המלחמה, אנחנו חיפשנו אותנו בדנציג DANZIG, הוא היה מדנציג DANZIG, הוא היה מגבול פולניה-גרמניה, שאימא שלי השקיעה את הגרושים האחרונים, רצינו להגיד לו תודה רבה, כי הוא אמר לנו את האמת "מכאן אתם הולכים לצ'נסטוחובה CZESTOCHOWA, אחר כך תלכו לברגן בלזן BERGEN BELSEN", את כל התוכנית הוא ידע. והוא צייד אותנו יפה, גם את אימא שלי וגם אותי בחולצות, בבגדים.

ש. מה השם שלו?

ת. אני היום זוכרת? אימא שלי כבר לא זכרה. כל כך חיפשנו אותו. אבל תראי, אם הוא היה חי, אם אני הייתי בת ארבע עשרה, הוא היה בטח בן שלושים, הוא היה כזה מילואימניק, איזה אדם. כל בוקר התייצב ולקח אותנו אליהם שם לבית, נתן לנו אוכל וסיפר לנו איך הוא שונא את הנאצים, הוא לא פחד מכלום. בשביל אימא שלי זו הייתה הצלה, כי היה לה קשה עם השוחות. אני דווקא פרחתי שם, כי הייתי בחוץ, באוויר. זו הייתה תקופה קטנה, שישה שבועות או חודשיים.

ש. באיזו שנה?

ת. אני לא זוכרת. מה זה היה יכול להיות? אני יודעת מתי נסעתי לברגן בלזן BERGEN BELSEN, את זה אני אף פעם לא אשכח.

ש. מתי הגעתם לצ'נסטוחוב CZESTOCHOWA?

ת. לצ'נסטוחובה CZESTOCHOWA כנראה ב... היה מוכרח להיות 1944, כי ב- 1945 השתחררנו.

ש. אז לצ'נסטוחובה CZESTOCHOWA...

ת. היינו בצ'נסטוחוביינה CZESTOCHOWA. תראי... הייתי ב- 1943...

ש. בפשדבורש PRZEDBORZ?

ת. בפשדבורש PRZEDBORZ היינו אולי חודשיים, אני זוכרת שזה היה זמן קצר, כל כך התגעגענו. ואז לקחו מאתנו חצי מפשדבורש PRZEDBORZ ושלחו אותם, לא זוכרת לאן, אבל אלה היו ילדי ברנדוט אחר כך, כל כך הצטערתי שלא לקחו גם אותי. הם היו ילדי ברנדוט. חצי משלנו. אבל זה כבר לא היה חצי, כי מהמאתיים וחמישים האלה, כל פעם לקחו למקומות אחרים. וכשבאנו לצ'נסטוחביינה CZESTOCHOWA, צ'נסטוחובה CZESTOCHOWA, אז היה בדיוק אורח חיים כמו בקיילצה KIELCE. בבוקר הלכנו לעבודה, שם עבדתי בנשק, על מכונה כזאת לא מתוחכמת, שעבדו כל הצעירות, כבר כמעט לא היו כל כך צעירות, וככה גלגלנו את זה, והיינו צריכים רק לזכור כמה פעמים עשינו את זה. ושם התחילו קליקות, אנשים שכאילו באו עם כסף, אבל אנחנו לא.

ש. תספרי על המקום הזה, מה עברת במקום הזה?

ת. בצ'נסטוחוביינה CZESTOCHOWA לא עברתי שום דברים טראגיים, הלכתי לעבודה, חזרתי מהעבודה, פחדתי, כי היו שם המון פולנים בבית החרושת מה זה אנטישמיים, והם תמיד אמרו לי "איזו פולנית נהדרת את מדברת", אפשר לחשוב שגמרתי אוניברסיטה. ועד עכשיו, לא מזמן, דיברתי פולנית יוצאת מהכלל. כי הייתה לי החברה הזאת חמש עשרה שנה, שסיפרתי לך, חברת נפש, היא הייתה באה כל חודשיים, היינו מדברות. עכשיו אין לי כל כך הרבה הזדמנות, זאת אומרת אני יכולה לנסוע לפולניה לדבר, אבל זה כבר לא שוטף. שם לא היו לנו שום בילויים, שום דבר, אבל כל אחד בא מהעבודה בשש בערב, בשבע, בישלנו, קיבלנו פרודוקטים, היה לנו תנור באמצע הצריף. החבר'ה ככה, לא היה מקרה שגנבו, ארגנו, את יודעת, ארגנו להם, אז ארגנו להם כל מיני אביזרים, כל מיני דברים...

ש. מאיפה ארגנו?

ת. ארגנו את זה שהם הלכו הביתה, אינני יודעת, הם הלכו הרי לקנות את הסחורה בקיילצה KIELCE, אבל בצ'נסטוחובה CZESTOCHOWA נסעו לצ'נסטוחובה CZESTOCHOWA, אנחנו היינו לא בתוך צ'נסטוחובה CZESTOCHOWA, הלוא יותר ב... אז אני חושבת שמשם, אז ארגנו קצת יותר אוכל. היו רומנים, רומנים גדולים מאוד, שאפילו התגשמו אחרי המלחמה. תראי, אני לא הייתי, את מבינה? שם זה לא הלך לפי הגיל או לפי משהו, הם בחרו. הייתה לי שם חברה שבחרו אותה לג'וב כזה נוראי, לנקות את בתי השימוש בכל המחנה, וכך נפל גורלה, הייתה בשנתיים יותר גדולה ממני.

ש. ואימא, במה עבדה?

ת. אימא שלי תמיד הייתה כובסת או מגהצת, כי שם עוד שלט שוב רוזנצוויג.

ש. וגם שם הוא עזר לכן?

ת. מה זה עזר לנו? שם כבר הוציאו את כולם ביחד, כבר לא היו טרנספורטים, טרנספורטים, זה התחיל להיות הכל יותר ... את יודעת, כשאני באתי לברגן בלזן BERGEN BELSEN, כבר לא היו משרפות, היו מיליוני גופות, אבל לא משרפות. כבר אסור היה. בכל זאת, את יודעת, כשאנחנו עברנו מצ'נסטוחוביינה CZESTOCHOWA לברגן בלזן BERGEN BELSEN, אז הרוסים היו כבר ברחובות, אנחנו אידיוטים נסענו. כי באו, אמרו לנו שהם אונסים, וזה לא נכון, וכל מיני דברים, והם התחילו להאיץ בנו. ומי שקפץ מהרכבת, לא עבר את ברגן בלזן BERGEN BELSEN. הכל היה גורל. אימא שלי הייתה מאוד דתייה, תמיד אמרה לי...

ש. את זוכרת חגים?

ת. תרשמי משהו על הדף הזה, הקצין ברכבת. אם אני אשכח את הסיפור הזה.

ש. את זוכרת חגים במחנות?

ת. אני לא חושבת.

ש. פסח? מישהו הזכיר היום זה פסח?

ת. במחנה הייתה מטרה אחת, ... אני לא זוכרת פעם אחת, שאימא שלי הדתייה אמרה לי "היום יום כיפור", אף פעם לא, את זה אני לא זוכרת, אולי אחרים כן. אני יודעת שמהבוקר עד הערב חשבתי אם אני אחזור הביתה, אם אימא שלי כבר שמה לי בקונטיינר משהו, מה יהיה היום? אלה היו המחשבות שלי, שאני אחזור הביתה, שאני אבשל לעצמי מרק, משמונים חבילות פתיתים. כי עד שאני לא ... מה זה אושר? חלמתי רק על דברים תאכלס, את מבינה? לא היו לי רומנטיקות בראש. אני זוכרת שאימא שלי אמרה "אני לא חיה מהבוקר עד הערב, עד שאת לא באה, כשאת חוזרת...", הייתה לי אימא טובה מאוד.

ש. את זוכרת שיחות ביניכן? שיחות שדיברתן?

ת. אני ואימא רק על אחותי, ידענו שכולם מתו. על אחותי דיברנו הרבה, הרבה מאוד. מה היא לא עשתה? זו הייתה אישה שלא היו לה גבולות. את ידעת שהיא הוציאה ... אבל אני הייתי בירושלים בדיוק כשהיה המצור, והיחידה שהוציאו במצור מבית החלוצות זו הייתי אני, כשבא ג'יפ עם שניים עשר חיילים, הם אמרו "באנו לקחת את שרה רוזנבלום", אני חשבתי שאני פושעת, שמשהו עם הבעל שלי, מה זה פתאום באו לקחת אותי חיילים? ירדה מגדה, המנהלת, היא אומרת "את לא יודעת, אימא שלך הייתה אצל...", הוא היה אחראי על כל ירושלים, כתוב לי השם שלו, ונפלה לרגליו ואמרה לו ככה "תשמע, או שאתה מביא את הבת שלי", וסיפרה לו את הסיפור, "או שאני מתאבדת".

ש. אנחנו בכל אופן נמשיך לצ'נסטוחובה CZESTOCHOWA, אתם שם במחנה, עובדים?

ת. אין שם שום דבר שיכול לעניין, זה היה כמו בהאסאג HASAG.

ש. ואת זוכרת, זאת אומרת אתם ידעתם מה קורה בעולם בזמן הזה?

ת. ידענו ככה, לא האמנו, זה שהאבא שלי והילדים לא חיים, ידענו, אבל כשנכנסנו לברגן בלזן BERGEN BELSEN רק אז ראינו מה הם עשו.

ש. את האסון. אבל אני אומרת, כשהייתם במחנה בקיילצה KIELCE, את אומרת שכשיצאתם מהמחנה כבר היו הרוסים שם במקום, אתם ידעתם שהחזית מתקרבת?

ת. לא. באו אלינו לרכבת, כשרצינו לשתות, צעקנו, באו והביאו שתייה לרכבת, אבל מה הם עשו? דפקו בדלת ואמרו "תצאו! תצאו!".

ש. מי זה דפקו?

ת. אנשים פולנים, "תצאו! תצאו! למה אתם יושבים שם? יש כבר רוסים!". ואחר כך חברה שלי סיפרה לי, שהיא קפצה, אז היא ישבה בבית סוהר רוסי בצ'נסטוחובה CZESTOCHOWA, אבל לא חשוב, אולי הייתי צריכה את ההתנסות הזאת בחיים, אני לא יודעת, אני אמרתי לאימא, עמדנו על יד הדלת, זה לא שהיינו צריכות להידחף, אנחנו קמנו שתינו וראינו איזה איש כזה שעוד לא כל כך רזה, גדול. אז הוא אמר "אסתרול", לאימא שלי "..." (ביידיש) "תבואו אתנו, אתי". הדלת הייתה כמעט פתוחה, אז אימא שלי אמרה לי "לא, יתפסו אותנו הרוסים". תמיד היא פחדה, את יודעת שהיו שם בחורות שלא ראו אור עולם, אבל אימא שלי תמיד אמרה "אל תלכי איפה שעומדים, תגידי לי מה אומר לך הלב?", "הלב אומר לי, אני לא יודעת, הלב אומר לי ללכת תמיד אתך, אבל לאן? לאיזה כיוון? אני לא יודעת". לא יצאנו. אחר כך כתבו כל העיתונים על הרוסים.

ש. כמה זמן הייתן שם בצ'נסטוחובה CZESTOCHOWA, עד איזו שנה?

ת. אני חושבת שבצ'נסטוחובה CZESTOCHOWA היינו עד 1944, כי ב- 1944 נסענו לברגן בלזן BERGEN BELSEN. נסענו אולי חודש, זו הייתה באמת טרגדיה.

ש. מה את זוכרת מהנסיעה הזאת?

ת. נסענו, והגענו לעיירה שקוראים לה פירט FURTH.

ש. את אמרת לי שאני אזכיר לך על הקצין?

ת. זה הקצין. זה באמת סיפור שכמעט בשלושה בתי ספר ישנו, ... את הסיפור הכי ... לא סיפרתי לך...

ש. שמה?

ת. תרשמי "כלנית". פה הבת שלי כתבה, תקראי את הסיפור הזה. היא לא כתבה את הסיפור...

ש. אבל זה בברגן בלזן BERGEN BELSEN, אנחנו בינתיים ברכבת?

ת. כן. אנחנו נסענו ברכבת, אז צעקנו "מים! מים!", בינתיים מתו לנו בדרך, כי כבר היינו שלושה ימים בדרך בלי אוכל ובלי שתייה. אז הפולנים מפירט FURTH הלכו מה... מהכנסייה...

ש. אתם צועקים, אנחנו ברכבת עדיין.

ת. אנחנו ברכבת, אז אנחנו צועקים "מים! מים! אנשים מתים!". אז הם הלכו מה... כנסייה, רצו הביתה וזרקו לנו קופסאות שימורים, קומפוט, אבל כמה? זה לא הספיק. זה לא הספיק. פתאום פתחו את הדלתות והתחילו... הגענו לפרנקפורט FRANKFURT. בפרנקפורט על נהר מיין FRANKFURT AM MAIN, כשראינו כמה הרבה גוויות צפות על המים, ופתאום פותחים אצלנו גם כן, אז אני קיבלתי כמו שיתוק, אז אימא השכיבה אותי בין שתיים, אחד על השני, היו תנאים, אני לא יודעת איך יצאתי משם. ואמרתי "אימא, קרה לי משהו ברגליים, אני כבר לא אלך". פתאום זזנו משם, נפתחה הדלת, נכנס קצין עם כזה תיק כמו שהחיילים שלנו לוקחים פה, לא על הגב, עבר, אימא שלי אומרת, אולי ארבעים, התיישב עלי ככה, והוא אמר "תקומי!". לא רציתי. "תקומי!", לא רציתי. פתאום הוא הושיב אותי, פתח את המימייה שלו, השקה אותי לאט לאט, נתן לי מהסנדוויץ' שלו, ועוד פעם השקה אותי, הסתכל, אני ראיתי טוב בעיניים, אני זוכרת, אף פעם לא ראיתי גרמני עם איזה טוב בעיניים. משהו שמרגש אותך. ככה הסתכל, ואני כל הזמן מראה לו את אימא שלי. ונתן סימן שהרכבת תעמוד, עם דגל אדום ככה, ואני רואה אותו נעלם. אבל אחרי זה נרדמתי וחלמתי, ולכן אני כל כך ... שזה היה בכלל אבא שלי, איפה אבא שלי? שהוא כבר נשרף בטרבלינקה TREBLINKA, אבל ממש חלמתי שזה אבא שלי שלח אותו ודחף אותו לזה. וזה היה חלום שליווה אותי הרבה שנים. ולכן, כל נכד שלי, כל נכד שלי כתב, הנכדה שלי הייתה בוושינגטון, וכל החיבור עלי, זה תמונות של כל המשפחה שם, בוושינגטון הכל את תראי שם. אחר כך בית ספר "אליאנס" הוציא ספר, שלושה דפים עם סיפורים שלי, והתמונות שם, אני בעצמי לא מאמינה שזו אני. תמונות הכי יפות היא בחרה. אחר כך הנכד שלי היה בארצות הברית, לקח את זה, ונתנו לו להקריא, ובעיירה המקומית פרסמו את זה, שבא ילד וסיפר שהסבתא שלו יודעת לתת את הברכות הכי טובות, וסיפר עלי כאלה דברים, כאלה שבחים. את יודעת שבבית ספר "רימון", הביא אותי הנכד שלי בן ארבע עשרה, חמש עשרה, כי הוא אמר "סבתא שלי מספרת סיפורים". היה להם כבר מישהו.

ש. אז הקצין הזה האכיל אותך, השקה אותך ויצא?

ת. ונעלם. אימא שלי הסתכלה... אז אני כבר לא יודעת אם כל זה היה חלום, אבל אני יודעת שאני באותו יום הזזתי את שתי הרגליים ועד עכשיו.

ש. אימא ראתה את החייל הזה?

ת. בוודאי שראתה אותו. עוד ראו אותו. אבל שתיים שראו אותו, הן מתו. אין לי עדות. מה אני עשיתי? ביום שהזמינו אותי לתת עדות של הבמאי הזה שהיה בירושלים, אימא שלי גססה, זה היה לפני שמונה שנים, ואני לא יכולתי לנסוע.

ש. אז אחרי שהקצין השקה אותך והאכיל אותך, את לאט לאט התאוששת?

ת. התאוששתי, לא התאוששתי לגמרי, אבל התחלתי להזיז את הרגליים. כך אימא אמרה.

ש. ואז?

ת. ואז הגענו למקום שחיכו לנו כלבים, אני לא מגזימה, בגובה כזה. רעבים ממש. קפצו עלינו, חתכו לנו את הבגדים, ועמדו שם המון חיילים, והיה כתוב "ארבייט מאכט לייבן זיס", שהעבודה ממתיקה את החיים. ואני ראיתי את הקצינים הגרמנים, ואימא שלי ראתה את הקצינים האלה, הורידו אותנו למטה.

ש. לאן הגעתם?

ת. הגענו לברגן בלזן BERGEN BELSEN, למחנה ריכוז. הורידו אותנו למטה, והכניסו אותנו, על זה סיפרה סיפור בטלוויזיה בשנה שעברה, אחת משלנו שכבר לא חיה יותר. את זה היא סיפרה, רק את זה, איך ששמו אותנו במקום, ואמרו לנו שהם לא יעשו לנו כלום, רק רוצים לרחוץ אותנו. ואנחנו אמרנו בינינו, כששמענו, שהמקלחות האלה זה גז.

ש. שמעתם כבר על הגז אז?

ת. כן. ידענו. אז אמרנו "אנחנו לא הולכים, לשם לא הולכים ולא מתרחצים". מה הם הביאו? גילחו את כולם, אני לא רציתי את זה, זה היה נראה כאילו שאני גיבור היום, אבל אותי לא גילחו, כי ... גרמנייה ולא גילחה. את שתיים עשרה האחרונים כבר לא היה מי שיגלח, ואני כל הזמן ברחתי לסוף, לסוף, היה לי שיער עד כאן ולא רציתי להתגלח. מה שקרה, נתנו לנו, הפשיטו אותנו וסחבו אותנו ערומים, היה שש עשרה מעלות מתחת לאפס, כל כך קר. ובאנו, אז ראו שבשום אופן הם לא יכניסו אותנו למקלחות, לא יוכלו. אנחנו היינו מאתיים, אני לא יודעת אם מאתיים או מאה וחמישים, אבל צעקנו "גוועלד". אמרנו, אם ניכנס למקלחות, די. אז נכנסנו לשם, והם נתנו לנו מעילים, לגבוהות נתנו ככה, לקטנות נתנו ככה. ואימא שלי מסכנה לא ידעה שהחיים שלה הם כבר לא שלה, הם לא שייכים לה, אלא להם, הלכה לערער על המעיל שלה, אז נתנו לה בעיטה, שהיא קפצה על שלושה כלבים. והיה נורא איזה פצעים פתוחים היו לה. נכנסנו לברגן בלזן BERGEN BELSEN, ופה באמת התחיל הגיהינום. ממש גיהינום. כי תראי, לא הייתה עבודה סיזיפית ולא היה כלום. ... בתשע בבוקר קיבלת פרוסת לחם, והיה לך כאילו מאתיים גרם, וזה היה כמו ... את יודעת, רטוב וחם. זה היה. ואחר כך עד שש בערב, נתנו לך קופסה של שימורים, טיפה יותר גבוהה, וקיבלת מרק. וזה היה רעב טוטאלי. תתארי לך שכשאני נכנסתי למקלחת, אכלתי את הסבון (תגידי, הבת שלי כתבה עוד משהו שם או לא?).

ש. היא כתבה על הקשיים וסיפור הכלנית.

ת. כלנית, זה היה בברגן בלזן BERGEN BELSEN. סיפור הכלנית יש כמעט בכל בית ספר, כי הבת שלי כתבה ראשונה, והיא כבר היום בת חמישים וארבע, והבן שלי כתב, וכולם כתבו את סיפור הכלנית בכל בתי הספר.

ש. מה הסיפור?

ת. אני לא אספר לך באמצע. ... באנו לשם, ראשית כל שכבנו מתחת לאדמה, ולא היה עלינו אור. קיבלנו נעליים שכל נעל שקלה, אני חושבת שחמישה קילו, ולא היו לנו גרביים והיינו ערומות ולא קיבלנו תחתונים, וכל יום יצאנו ל"אפל", ועמדנו דום וספרו אותנו. כל יום ויום. פעמיים ביום, בבוקר ובערב. ואנחנו כולנו אז כל כך קשורים אחד לשני, כי ממש שכבנו על יד השני, בלי הפרדה.

קלטת 2, צד א'

ת. שעה בבוקר, שעה בערב, לפעמים לא הוטרדנו במשך כל היום ושכבנו מתחת לאדמה, לא יצאנו, לא הוטרדנו, אבל בברגן בלזן BERGEN BELSEN היה מחנה של נשים בלבד. לא היה שם אף גבר. היו נשים מהונגריה, את יודעת, הם היו אחרונים שבאו, כבר לפני השחרור. כשהגענו לברגן בלזן BERGEN BELSEN, קיבלנו שוק כזה, מאות של נשים היו לא קבורות, מאות, הגישה לקחת את האוכל בצהריים, הייתה ממש הלכת על מתים, כבר לא היו להם מגרשים בשביל לשים כל כך הרבה מתים. אבל הם, גם השוטרים, היה להם אסור להתקרב אלינו, באו אלינו רק שוטרות. רק נשים. ושם היו קאפו, את שמעת מה זה קאפו? שם היו שתי אחיות שהיו קאפו, שהיה לי הכבוד לפגוש אותן ברעננה אחרי המלחמה, והן היו, אני לא חושבת שגרמנייה יכולה להיות אכזרית כמוהן. הן לפעמים היו נכנסות אלינו, ואנחנו היינו כל כך מאומנות, שרק ראינו את השמש, ראינו את האור, כבר רצנו לעמוד ב"אפל". פעם בשבוע הייתה לנו רשות, קיבלנו סבון, ותאמיני לי אם לא הייתה אחת שלא אכלה אותו, אז אני לא יודעת, אבל אני אכלתי את הסבון שלי. אני חושבת שאימא שלי לא סבלה חצי מהרעב כמו שאני סבלתי, בגלל שאני הייתי בהתפתחות, למרות שלא היה שם וסת לאף אחת, את יודעת, ולא היו שדיים ולא היה שום דבר. אבל באיזשהו מקום, חצי יום הייתי עסוקה בזה מה אני אעשה, מה אני אוכל ואיך אני אשאר בחיים, ולא יותר מדי להתקרב לאנשים, תמיד חשדתי במה שאחר כך בא אלי, טיפוס. פתאום היה טיפוס. וטיפוס כתמים, כך שיכולת לראות, כל אחת שהיו לה כתמים על ... זה היה טיפוס. והיחס של הקאפו היה יותר גרוע מאשר של הגרמנים, כי הן חיו מזה, הן היו צריכות למצוא חן בעיני הגרמנים. היום אני יכולה להבין שבשביל להישאר בחיים, אולי הכל אנשים עושים, את יודעת, אני חושבת שבדובה וברוזאנה הזאת כל האינסטינקטים החייתיים ביותר שיכולים להיות היו אצלן. פשוט אי אפשר לתאר שאישה לוקחת על עצמה תפקיד כזה. אבל פה אי אפשר, היא לא לקחה, נתנו לה. הכריחו. על זה אין ספק. וככה עברו הימים, וידענו שהאנגלים יצאו למלחמה, וידענו שהאמריקאים כבר מפציצים, וידענו, מישהו סיפר לנו על ילדי ברנדוט, אנחנו כל כך קינאנו בהם, כי הם היו בשבדיה. וכך כבר עבר הזמן, אבל התחלנו להיות סקלטים. את יודעת מה זה סקלטים? אני יצאתי מהמחנה עשרים ותשע קילו, מטר שבעים גובה, את יכולה לתאר לך? כשהלכתי על יד הקיר, כי לא היה לי כוח, אנשים ברחו, חשבו שאני מפלצת. היה נורא. מאוד סבלתי מרעב. הנה שמענו שהולכים להוציא אותנו... כן, אמרו שעושים מארש המוות, ומארש המוות אצלנו, מהקבוצה שלנו התחיל יותר מאוחר, אבל כבר שמענו, שעל יד השער יצאו, הגרמנים מתחילים להסתתר, יש לי המון סיפורים על ברגן בלזן BERGEN BELSEN, אבל אני לא אספר, כי אי אפשר, אתם תשבו פה יומיים. אנה פרנק הייתה שם ואחותה, אנחנו לא ידענו שהשאירה יומן, אבל היא גרה לא רחוק מהצריף שלנו.

ש. את הכרת אותה? את דיברת אתה?

ת. לא דיברתי אתה בחיים, אבל ידעתי שהן שתי אחיות, ושזאת כזאת נחמדה, אנה. אבל לא ידעתי אפילו שקוראים לה אנה. אחר כך כשאמרו לי שבצרף 12, "את יודעת מי הייתה שם?", אמרתי "אני לא יודעת", ראיתי אותן פעמיים, גם כן הלוא זאת מתה מטיפוס והשנייה מתה מטיפוס. שתיהן. אבל אנה מתה לפני זה. הטיפוס הזה כל כך התפשט, יום אחד אני באה הביתה, אני רואה את אימא שלי מלאת כתמים. אני אומרת "מה אני אעשה אתה? אם אני אתן אותה לבית חולים, יהרגו אותה. אם אני לא אתן אותה לבית חולים, יתחילו לצעוק פה". הלכתי לעבודה באותו יום, אמרו לי שאני עובדת במחסן בגדים, מה שהורידו מאנשים, מהמתים. ואני רואה שם של אדום, על זה אני אוכל לספר, גם הבנות שלי כתבו על זה, לקחתי את השל, לא ידעתי בחיים מה זה של, כזה רחב, זה היה מההונגריות כנראה, כזה אלגנטי, ועטפתי את עצמי וקשרתי את עצמי, ויצאתי מהמחסן, אף אחד לא עצר אותי. באתי הביתה, אמרתי לאימא, הבאתי לה אפילו משם, מישהו ירק משהו, אני לא זוכרת איך אספתי את זה, ישר הבאתי לאימא שלי, או שהייתה סוכרייה או שהיה... היה יכול להיות רק סוכרייה או גזר, כי גזר היה שם די חופשי, אבל לא יכולנו להגיע. והגעתי הביתה עם השל הזה, עטפתי אותה, ושטפתי אותה. גם כן התחילו לדבר למה אסתר עטופה, היא רוצה להרוג אותה, את יודעת, כל הדברים, היא רוצה לחמם אותה, אבל יש לה חום, רואים שבקושי היא קמה ונופלת, קמה ונופלת. יום אחד אני באה, וסוחבים אותה על אלונקה לבית חולים. היא באה לבית חולים, זה היה רחוק, ואני הייתי צריכה לרוץ לשם, בשביל לקבל את המנה שלה. יום אחד באתי, הבאתי שתי מנות, היא אומרת לי "שרה, מה את אומרת שלא תאכלי היום, אני אתמול לא אכלתי", לא ידעתי שזוהי מנה כפולה, אבל ראיתי שאימא שלי שמה את הלחם שלה מתחת ללחם שלי. ואחר כך היא אומרת "אבל היום אני ...", אמרתי לה "אימא, אחד לאחד, או שאני אמות או שאת, כי אין לי כוח לבוא לכאן יותר". זה היה המון, כל הזמן הלכתי, נפלתי, הלכתי, נפלתי. אבל רגע אחד, איפה שכבתי בבית חולים? הרי זה סיפור חיים שלי, באיזה מקום? מברגן בלזן BERGEN BELSEN הביאו אותי לשם? כנראה ש... להם לא סיפרתי על זה, על הרופא הצרפתי, זה סיפור שבאמת... איך אני הגעתי לבית חולים בדכאו DACHAU... כשהייתי בצריף למטה, שמעו כולם שהולכת להיות עכשיו אקציה, ומי שלא מוציאים אותו מפה, מת כאן, כי כל האוכל מורעל, הכל ידעו. באו אנשים וסיפרו. כשהוציאו אותנו, אז אני רצתי לבית חולים, עטפתי את אימא שלי אחת-שתיים, ממש אחת-שתיים, ואמרתי לחברה שלי שנחזיק אותה ככה, ובשום אופן אם לא ייקחו את המספר שלה, בגלל זה שהמספר שלה בבית חולים, ואני פה, אני הולכת אתה. חברה שלי אמרה "מה אני אעשה בלעדיך? אני רוצה להיות אתך". אז אמרתי לה "שתדעי לך, אם לא קוראים את המספר של אימא שלי, אני לא הולכת". פתאום אני מסתכלת למטה, מתחילה לבכות, רואה כלנית שצומחת ענקית, אז אני אומרת "אני אקח את הכלנית, אני אצבע את כל מי שבשורה שלי", צבעתי את כולם, היו שש, אותי, אימא שלי, שמתי לה אחר כך מה שהתייבש ככה בתוך ... שלה, עשיתי אותה ל"חתיכה", סידרתי לה קצת את השערות, היו לה כבר שערות, ואמרתי לה "עכשיו אנחנו ...", לא קראו לא את המספר שלי ולא את שלה. ואני דחפתי, עברה הגרמנייה, אמרה "אתם יוצאים!". אני הייתי המומה, היא אמרה "בזכות הכלנית". אני אף פעם לא אדע, מה היא הלכה ושתלה לי כלנית? הייתה שם כלנית, כי כשראיינו אותי בבית ספר, שאלו כל הילדים "מאיפה הייתה כלנית?", תראי, אני לא שתלתי אותה, היא אומרת שהיא לא שתלה אותה, אז היא הייתה שם וחיכתה. ועוד משהו, אני עמדתי יותר ברחוב, אז פתאום באה אחת שנשארה עם טיפה בשר, ודחפה אותי לשם. פשוט יכולתי לא לראות אותה. אבל אחר כך כשבאתי עם הכלנית, שמתי גם לה רוז', והם אמרו, הם ראו את הרוז' והייתה... אז זה כל כך ברק. נתנו לנו לעבור, ובאנו ואמרנו "אנחנו בורחים", אימא שלי "תראי אותה, בקושי הולכת על הרגליים", אמרתי "אימא, אני אסחב אותך, אבל אנחנו בורחות, אני לא הולכת למארש המוות, את יודעת ללכת?". ברחתי. ברחנו.

ש. רגע, התחלתם כבר ללכת?

ת. ללכת, ראינו מרחוק יער, וראינו שליער הזה אנחנו לא נגיע, אני לא יכולה לסחוב אותה, גם אני שקלתי שלושים קילו, אז מה?

ש. כמה זמן הלכתן עד שהחלטת שאת פה בורחת?

ת. שאני פה בורחת, הלכנו איזה חצי שעה וראינו אוטו משא גדול מגיע, והנהג ככה מנער את עצמו כאילו מטיול כזה מלוכלך, ונכנס לבית. ראינו בית שם, על יד היער. לא היה שומר על הבית. אני יודעת. ואנחנו הלכנו לשם, ואני מתחננת "תנו לי קצת מים", הוא אומר לי "מי אתם?", אמרתי "מה אתה לא יודע שאתה גר על יד ברגן בלזן BERGEN BELSEN? אתה לא יודע מה עשו לנו פה?", אז הוא אמר "לא, אבל האנגלים כבר לא רחוק, האמריקאים כבר היו ביער". אז אמרתי לו "אולי תביא אותנו ליער, אנחנו לא יכולים ללכת". אז הוא נתן לנו הצעה ודי הגיונית, הוא אמר ככה "אתם לא יודעים ללכת, אני לא רוצה להסתכן, יש לי ארבעה ילדים, אתם תשכבו מתחת לאוטו שלי, ושם תישנו. ובבוקר אני מבטיח, איך שתזרח השמש, אני אבוא ואני אעזור לכם להגיע ליער". אני לא סמכתי עליו, אמרתי, מה אני אעשה אם בלילה הוא יפעיל את האוטו? אמרתי "אימא, תלכי על ארבע". הלכנו ככה, והגענו לקצה היער, ראינו פתאום כל כך הרבה אנשים שם, שגם כן ברחו. אז אלה עזרו לנו, סחבו אותנו, ושמו אותנו ליד עץ. שמו אותנו על יד העץ ואולי שעתיים אחרי זה מגיע ג'יפ, מדברים אנגלית, אני לא יודעת אנגלית, ואוספים את האנשים לבית חולים. זה היה על יד בית חולים שדה כזה של האמריקאים. ואני אמרתי, אני לא מאמינה להם, הם מתחפשים, הם לא אמריקאים, אנחנו לא יודעים מה הם רוצים. פתאום אחד יודע יידיש, והוא אומר לי ... (ביידיש), אני אומרת לו "... מחמיילניק CHMIELNIK... (ביידיש), אבל אני אמרתי "בשביל מה באת? בשבילי זה יותר מדי מאוחר, אימא שלי הולכת למות, לך תיקח את אלה לגמרי למטה, שהם עוד הולכים". לא, הוא רוצה לקחת אותנו. לקח אותנו, יש לי אפילו תמונות. לקח אותנו לג'יפ, פעם ראשונה שראיתי דבר כזה ג'יפ, וראשית כל נתנו לנו לשתות. מה קרה בברגן בלזן BERGEN BELSEN? הם הרעילו את כל האוכל ועשו אוכל די דל, ואנשים, איך אנה פרנק את חושבת נהרגה? לא מהטיפוס, מהאוכל המורעל, גם אחותה. היו שם הרבה אנה פרנק שהלכו ומתו, רק אף אחת לא כתבה יומן. המון המון היו. ולקחו אותנו לשם, ואני מחזיקה כל הזמן את השל האדום, גם זה סיפור, אני מחזיקה אותו, ולא ידעתי, הרי כל כך הרבה כינים היו לי, שכבר לא ידעתי מאיפה הם באים. מיליונים. הכל היה כינים. אני עם השל הזה, עטופה באדום, באה לבית חולים, אני הולכת למיטה, שמים אותי במיטה ואת אימא שלי. מביאים אותי למיטה, לאימא שלי היו כינים, לאחרים גם כן, רחצו אותי, מה אני אגיד לך, כמעט הורידו לי את העור, רק עצמות היו לי. תאמיני לי, פה לא היה שום דבר, רק עצם אחת. ומה הם שהם עושים, לא עוזר, כי כל פעם שהם רחצו אותי, אני שוב פעם לבשתי את השל האדום. עד שהם באו יום אחד לעשות את המיטה, ואני שכחתי את השל, והם ראו שיש לו מיליוני כינים, אז הם לקחו לי את השל. ואני באתי בחזרה, ... כזה כיסא, ואני אומרת "קר לי", והרופא אמר לי "מה קרה לך? את מתגעגעת לשל שלך?", אז אמרתי "כן. אני רוצה לקחת אותו לחופשי, אם אני אצא". הוא אומר לי "לא, חמודה, זה כזה של שיכול להרוג אנשים", אמרתי "אתה רואה, אותי לא הרג", בשום אופן לא רצה. ואז הוא אמר שנתנו עונש, זה היה בווידר גלטיגן, זה בגרמניה. בווידר גלטיגן נתנו אותנו למשפחה, והמשפחה הזאת נתנה לנו אוכל והם נתנו לנו בגדים, הם שנאו אותנו שנאת מוות, כמובן. אבל יום אחד, שמענו אופנוע, אופנוע אימא שלי אומרת "... ראשית כל להסתתר", אמרתי לאימא "מי יכול עכשיו להיות פה?", אז בא חבר, שהכרתי אותו במחנה בצ'נסטוחוביינה CZESTOCHOWA, והוא ברח אז כשהרוסים באו, היה לו שכל. בא עם אופנוע "פולובקוקס". הוא אמר "באתי, שמעתי שאתם פה, אני רוצה לקחת אתכן מפה, אני גר באנסבאך ANSBACH, אני גר בווילה, אני כבר גר שם שנה, אני אפרנס אתכן, אני אתן לכן", אימא שלי אומרת "...", "הוא רוצה להתחתן אתך". אמרתי "באמת? הוא רוצה לעשות לי טובה? אני לא מתחתנת, אני כבר לא רוצה לנסוע אתו". הוא לא מצא חן בעיני, היה לו כזה אף עקום. ואימא שלי אומרת "הרי אצלם להיות זו סכנה, שונאים אותנו, את לא רוצה לנסוע לאנסבאך ANSBACH?", אחר כך חשבתי, אימא אמרה לי, אני לא אסע? נסענו לאנסבאך ANSBACH, ושם גרנו אצלו והלכנו ל"יוניצף" והלכנו לאונר"א, ולא התביישנו, נרשמנו. והם כל יום נתנו לנו אוכל בצהריים, וזה היה הסוף. נתנו לנו טיול, והכל היה טוב, אילולא חמיליקאי אחד בא אלינו ואמר לנו, הוא ראה את אחותי שהתנצרה ונמצאת במנזר. שמעת איזו אכזריות? אימא שלי אומרת "לא נחפש את יינה, אולי היא מתביישת בנו", וכל מיני פנטזיות שאת לא יכולה להמציא, היא המציאה לי, לקחה אותי לפולניה. ושם תפסו אותנו הרוסים, שמו אותנו עם שניים עשר רוצחים ביחד בבית סוהר.

ש. למה?

ת. כי עברנו את הגבול בלי רישיון. נפלנו על ההתקוממות בקיילצה KIELCE, וכל רגע היה לנו ... אבל שם עם הרוסים היה יותר גרוע מאשר במחנה ריכוז, כי אף אחד לא הכיר אותנו, לא ידע שאנחנו יושבים שם. הם ממש הרוצחים אמרו כל רגע "אנחנו יכולים לרצוח אתכן, אף אחד לא יודע". אבל אלוהים יודע, יום אחד, אחד שם קיבל שלשול, וכמעט מת, אז הם הלכו לקרוא לעזרה למעלה, ולמעלה היו רופאים, הרופאים אמרו "מה אתם רוצים?", "אסרנו שני...", אז הם ירדו למטה, והוויה דולורוזה עברה, חזרנו לפולניה, זה היה שקר וכזב.

ש. לא מצאת את האחות?

ת. אף פעם לא מצאנו אותה, ואנחנו יודעים כל מה שהיה אתה, ועל עוד שניים מחמיילניק CHMIELNIK, שהיו מוסתרים שם.

ש. מתי אתם מתחילים לחשוב מה אתם הולכים לעשות הלאה?

ת. אנחנו לא יודעים. הדוד שלי מאמריקה שולח לנו אפידוויט, רשות לנסוע לאמריקה. זה כבר קצת מצחיק, הוא אומר שהוא תמיד נורא אהב את אימא, היא הייתה גיסתו, אבא שלי והוא היו... והוא רוצה שנבנה בית מחדש. אימא שלי הייתה בת ארבעים וחמש. ואנחנו נתפסים במכתב הזה, ואימא שלי אומרת, שאין לה חשק לאמריקה, יש לה פה שלושה אחים, הם יקבלו אותנו נהדר. קיבלו אותנו, ביידיש אומרים ... פשוט נורא.

ש. איך הייתה העלייה? תתארי לי את העלייה?

ת. זה היה. רגע. אבל שלחו לנו סרטיפיקאט, נסענו עם "פרובידנס", ופה אני מוכרחה לספר לך, אפילו שאני אתעלף, עלינו על "פרובידנס", ומישהו, אתמול דיברו על קבוצת נוער שנסעה, קבוצת נוער של הנוער הכי טוב בארץ, כמו הבן אח של דיין, כמו מכפר מיחזקאל, כמו מנהריה, רק מטובי הבנים, להקת זמר וריקוד. נסעו לרקוד לפני הפליטים, וחזרו יחד אתנו. היחס שלהם אלינו היה כזה מאיים, כזה, איך הם קראו לנו? "סבון". כי אכלנו סבון במחנות, קראו לנו "סבונים". ורק זוג אחד ידע עברית על בוריה, הם באו מביאליסטוק BIALYSTOCK, והיו כל המלחמה בביאליסטוק BIALYSTOCK, והם למדו שם עברית. הם היו משפחה של מיליונרים, אם הם יכלו ככה דבר כזה לעשות. ומה שהם אמרו, הם תרגמו. יום אחד הם ניגשו אלי, והוא אומר לי "את יודעת שאת בחורה יפה?", אמרתי "אני יודעת, אבל איך אתם מתייחסים אלינו?", הם ישבו ואכלו סעודות, אוכל שהביאו משוויצריה, עם גבינה עם ריח, בכלל לא ידעתי שקיים דבר כזה, אני אמרתי שבטח מקולקלת. אבל אני רוצה להגיד לך, שכל כך ראיתי שאני ... אני לא יודעת איך יקבלו אותי באמריקה, אבל פה כבר ראיתי איך מקבלים אותי. אנחנו באים לאונייה, כבר הגענו, איזה טלטלות, איזה הקאות, והם חיים כמו מלכים. רוקדים, צוחקים. אחר כך כשפגשתי אותו בירושלים, בתור תלמידה בבית ספר לאחיות, הוא נידש אלי עם עוד חבר, והוא אומר "אני חושב שראיתי אותך באונייה".

ש. מי זה הוא?

ת. האח של דיין, שנהרג.

ש. זוריק?

ת. זוריק. זוריק היה, אבל הכי נחמדים היו מכפר יחזקאל.

ש. אז פגשת אותו ואמרת לו?

ת. פגשתי אותו ויצאתי אז עם בחור יוצא מן הכלל בירושלים, אז הוא הכיר את הבחור הזה גם כן, מהאליטה הירושלמית. אז הוא פתאום ניגש אלי ואומר לי "את יודעת שהיא נסעה וקראנו לה סבון", אמרתי "אתה לא מתבייש להגיד את זה?", אנחנו באנו, הייתי בטוחה שבאונייה, כל אחד שהוא ישראלי, מה זה יחבק אותנו. הדוד שלי, כשהגענו באונייה, אמר לי, אני מאוד חושש שלא יהיה לך סיכוי להתחתן, יש לי רגליים יותר מדי גבוהות, כי הבת שלו הייתה ... ויותר מדי רזה. זה מה שהיה לו להגיד לי כשבאתי לארץ. אמרתי לו ,אל תדאג, אני לא צריכה להתחתן, אני בת שש עשרה". זה מה שאמרתי לו. הדודים לקחו אותנו לכפר ויתקין, היינו שם שלושה שבועות, בשביל קצת להבריא ולהסתדר, ואחרי זה נסענו לחיפה. בחיפה קיבלנו מהסוכנות דירה קטנטונת בקריית ים, כי אז קריית ים הייתה בהתפתחותה, עם כל העלייה הגרמנית, מ"סטרומה", שטבעו, וכולם גרו שם. ובאנו לשם, לסביבה מאוד תרבותית ומאוד טובה. אימא שלי, מסכנה, רחצה כלים, היה מחנה עולים בקריית שמואל, ואני בעצמי נסעתי לחפש, אמרו לי, נסעתי לירושלים, כי אמרתי שאני רוצה להתקבל לבית ספר לאחיות, אמרו, נותנים לך שלושה חודשים, נפתח קורס חדש, אם את יודעת עברית עד אז, לא ידעתי כלום, לא אמרו לי שאני אדע עברית על בוריה, "אז תבואי עוד פעם לבחינה". באתי עוד פעם לבחינה, ואז הם קיבלו אותי. אז הייתה לי בעיה של מגורים, הלכתי לבית החלוצות, כי לא הגיעו לי מגורים, שנה ראשונה זה מבחן. אז הלכתי לבית החלוצות כמובן, והייתי בבית החלוצות ורעבתי כמעט כמו במחנה ריכוז, כי לא היו לי משאבים ממי לקבל כסף, ורק בצהריים מגדה החליטה שאני מקבלת ארוחה חינם, אז אכלתי שתי אשכוליות ליום. וכשחזרתי הביתה לקריית חיים, אף אחד לא הכיר אותי, הייתי ככה, כמעט כמו מוזלמנית. ואז החלטתי שאני בתנאים כאלה בכלל לא יכולה לחיות, כמעט רציתי להתחתן, אבל לא התחתנתי, כי לא רציתי שזה יהיה הפתרון לעוני שלי. והייתי שם, אז פתאום אימא שלי קיבלה משרה בחנות, וקיבלנו דירה בשכונה ערבית ואדי סאליב, שם גרנו עם הערבים ביחד, היה פעם בשבוע מותר לבשל, בת השימוש היה חור, ושם גרנו. אני נסעתי לירושלים, והדודים התחילו קצת להתעורר, כל פעם מישהו שלח לי משהו, ביצים, לא בדואר, דרך חברים שנסעו לירושלים. וכבר הייתי שנה שנייה, והיה מצור. במצור הייתי ממש כמו מנותקת. אימא שלי הלכה ל...

ש. כן. את הסיפור איך שהיא הוציאה אותך.

ת. למפקד של ירושלים, את כבר יודעת. ושחררו אותי, באתי לחיפה, חיכיתי עד שמלחמת השחרור נגמרה. הייתי בחיפה, אבל לא ישר במצור לקחו אותי, בסוף רק. ואחר כך אני זוכרת שנסעתי לירושלים, למדתי עוד שנתיים, ובאתי הביתה, ויש רציתי להיות אחות בטיפת חלב. וזה היה קשה כמו מכאן ללכת להונג קונג. אבל שרה לקס תמיד מצאה ... שיוציא אותה. אז נסעתי באוטובוס, וראיתי טיפת חלב כתוב, אז נכנסתי, שאלתי אותם "תגידו, את מי מקבלים? לי כבר יש תעודה ואני רוצה לעבוד עם תינוקות", אז היא חשבה שאני... "מה את רוצה עם תינוקות? אצלנו יש מפקחת ויש פקידים, צריך אחת-שתיים ללכת, זה מתגלגל". אז אני אמרתי "איפה היא יושבת?", "ב...".

ש. בטיפת חלב התקבלת?

ת. באתי לטיפת חלב וקיבלו אותי, ובחיפה התחתנתי, ואחר כך מחיפה...

ש. מה שם בעלך בבקשה?

ת. בעלי יצחק. יצחק לקס. בעלי התמנה כמנכ"ל "סולל בונה", ואנחנו עברנו לכאן, לרמת אביב, וזו הדירה השלישית שלי.

ש. עברתם לרמת אביב כבר עם ילדים?

ת. עם ילדים, הכי גדול היה בכיתה ד'.

ש. מה השמות של הילדים, בבקשה?

ת. יוסף.

ש. יוסף זה על שם אבא שלך, אני מבינה?

ת. על שם אבא שלי. יוסף, מיכל וגליה. והילדים שלהם זה תומר הכי גדול.

ש. של מי, של מיכל?

ת. של מיכל. תומר, כרמל ושחר. יש לי בת גליה, הילדים שלה זה מעיין ויובל. קוראים לה גליה. זהו. אלה הילדים שלי. ועברנו לכאן, והבן שלי רופא, הבת שלי עורכת דין וגם עושה גישור, יש לה משרד ברמת אביב. ואחר כך יש לי בן רופא ובת פסיכולוגית עם קליניקה פה. וקוראים לה גליה.

ש. את סיפרת את הסיפור שלך לילדים שלך ולנכדים?

ת. בהתחלה בכלל לא סיפרתי כלום, לילדים שלי לא סיפרתי, עד שבא בן דוד שלהם, שהוא נולד חירש, היה קשה מאוד לדבר אתו. הוא בא אלי לקריית שמונה, אנחנו גרנו בגליל שנה, והוא אמר "שרה, אני רוצה את הסיפור", ועם המכשיר סיפרתי לו. אבל מתי התחילו להתעניין? כשהלכו לבית ספר, פתאום אנחנו ה"שואיסטים", אלה שהיו בשואה, מה זה מכובדים, "גברת לקס, תבואי להרצות", הייתה בשואה, היא בטח חולה, בטח יש לה משהו, בטח לא יודעת קרוא וכתוב. אני חושבת שזוריק אמר לזה מרעננה "מי הן בכלל? הן יפות, אבל מי הן? עד שהם יסתדרו ייקח שנים". לא קיבלו אותנו יפה בארץ, בכלל לא. ועכשיו פתאום כולם מתלקקים, כבר אין...

ש. מה היית רוצה לומר לסיום לילדים שלך, לנכדים, מה שאת זוכרת?

ת. בבלוק רשמתי שני משפטים, כי הבן שלי לא רצה שיהיו יותר משני משפטים. תהיו אנושיים, עם עזרה הדדית לחלש, לזכור את ה... לשאוב מזה השראה וכוח עמידות, ולא לשכוח את המורשת.

ש. את זה את כתבת, חשבת על זה וכתבת. את רוצה בכל אופן משהו מהלב עכשיו?

ת. אני רוצה מהלב, שיישארו כנים, שיעזרו אחד לשני, שיעזרו לזולת, כולם במצב כלכלי טוב, שלא ישכחו גם אנשים אחרים, והם לא שוכחים. ואני יודעת, כל אחד תורם, כי זה מצוות, שמכניסים... והייתי רוצה שכל זמן שאני עוד חיה, שאני אקבל אותו כבוד שאני מקבלת עכשיו, שיטפלו בי באותה צורה, שיתעניינו בי. הם מאוד גאים על איך אני תמיד מתלבשת, איך אני תמיד יוצאת, אבל זה לא כל כך חשוב, מה שחשוב לי, שיביאו לי את העולם ... לבית שלי, ושגם יתחלקו עם כל הטוב שיש בעולם, שאני התחלקתי כל החיים, שגם הם יתחלקו.

ש. תודה רבה.

סוף הראיון