Online Store Contact us About us
Yad Vashem logo

Testimony of Taube (Gelber) Livescu, born in Radauti, Romania, 1937, regarding her experiences in Marculesti, Yampol and the Obodovka Ghetto

Testimony
היום יום חמישי. ט' באדר תשס"ט.
חמישה במרץ 2009.
אני. תמי כץ.
מראיינת מטעם "יד ושם" את הגברת טאובה ליבסקו לבית גלבר.
ילידת רדאוץ. רומניה. 1937.
גברת ליבסקו תספר לנו על הגירוש לטרנסניסטריה 1941.
על החיים ב"גטו אובודובקה" עד לשחרור בידי הרוסים ב-1944.
על השיבה לסירט ולרדאוץ רומניה ב-1944.
על החיים ברדאוץ עד לעלייתה ארצה ב-1976 וקליטתה.
שלום גברת ליבסקו. -שלום.
בואי ספרי לנו איפה ומתי נולדת.
נולדתי ברדאוץ ב26 למאי. 1937.
רומניה. -ברומניה. כן. בבוקובינה. אזור בוקובינה.
לפני שנדבר על המשפחה.
מה את זוכרת מהילדות מהעיר?
את יכולה לספר לנו קצת על העיר עצמה מזיכרון של הילדות או היית...?
לא. לא. -לא.
כי... בגיל 4 וחצי גירשתי...
-כבר גורשת...
אין לך זיכרון מהעיר מלפני המלחמה.
לא. מהחצר של הבית שלנו. -כן.
יש לי זיכרון אחד או שניים.
מה? איזה בית זה היה?
בית פרטי?
בית פרטי. קרקע. די גדול.
ו...
אני זוכרת באיזה שבת. אמא הלבישה אותנו מאוד יפה.
את אחותי ואותי. והיינו צריכים ללכת לסבתא.
והיה אחרי גשם. היה יום מאוד יפה.
וליד הכניסה היה...
מין אמבטיה גדולה מעץ שהתמלאה במים.
ואני פשוט נכנסתי לתוך הדלי הזה
והשמלה נעשתה כמו מטריה סביבי ונורא נהניתי מזה.
ובוודאי כבר לא הלכו אחר...
לא הלכנו לסבתא.. -זה זיכרון ראשוני.
זה אני זוכרת בוודאות.
אתם גרתם באזור של שכונה יהודית? אזור...?
לא. העיר הייתה מעורבת מאוד. -כן.
באמת ספרי קצת על העיר.
מה שאני יודעת. לא מאז אלא אחרי כן. -כן.
כשיצאנו לטרנסניסטריה אנחנו.
העיר הייתה בת בערך 18 אלף תושבים.
מתוכם 10.000 אלפים היו יהודים.
כלומר הרוב. -הרוב.
עיר מאוד יהודית.
אה. היה עיר מאוד תרבותית. -כן.
גם ההבדל בין גויים... בין נוצרים.
קתולים או אורתודוקסים.
יהודים היו. היו מאוד קטנים.
כל אחד בקהילה שלו עצמו היה מבלה.
אבל גם ביחד. גם ביחד. -נכון. היו קשרים.
הבתי הספר היו מעורבים. -מעורבים. תכף נדבר על זה.
התושבים היו. הלא יהודים היו רומנים?
רומנים. גרמנים. אוקראינים. ליפובנים.
רותנים גם?
רותנים. אלה ה... -כן.
אוכלוסייה מעורבת. -כן.
גם הונגרים?
לא. -לא היו...
לא כאוכלוסייה מוכרת.
כן. אז בואי ספרי על המשפחה.
מה? מי היה אבא שלך. מה שמו?
אבא שלי. הרמן גלבר.
היה... -הוא נולד ברדאוץ?
הוא נולד בבריאזה...
שזה כבר במחוז קומפולונג
ואבא שלי... אמא שלי הייתה ממש. נולדה ברדאוץ.
אה אוקיי. המשפחה של אבא.
מי היו ההורים שלו. מה היה שמם? את יודעת?
כן. סולמון היה אבא וטאובה אימא.
אני נושאת את שמה.
את הכרת אותם? -לא.
לא הכרת. נולדת אחרי שהם נפטרו.
הסבא שלי נפטר בגיל צעיר מאוד.
ב...921. 23'. סליחה. -כן. מה הם...?
במה הם עסקו הסבא והסבתא. את יודעת?
היה להם חווה מאוד גדולה של בקר והרבה יערות באזור ברזה.
זה אזור הררי. והם היו די עשירים.
אם לא בין העשירים באזור.
לא נשאר כלום מזה אחרי המלחמה. אבל זהו.
אחרי מלחמת הראשונה. כבר... -מלחמת העולם הראשונה.
נעלמו הרבה...
מרכוש שלהם.
הסבא השתתף במלחמת העולם הראשונה? -הסבא...
כן. הסבא השתתף במלחמה.
בצבא האוסטרו הונגרי?
כן. לא. אני לא יודעת.
סליחה. -או בצבא הרומני?
אני לא יודעת. לא. לא יודעת. -אוקיי.
אני כן יודעת שהוא עזב כפליט
את האזור עם כל המשפחה.
והדודה שלנו הקטנה. האחות הקטנה של אבא
נולדה בדרך חזרה מצ'כיה לרומניה. -לרומניה.
והם התיישבו אז ברדאוץ
כבר לא חזרו לקמפולונג. התיישבו ברדאוץ.
סבא קנה את הבית שבו גרנו אחר כך.
וכל המשפחה התחילה להתפתח מרדאוץ.
מה הוא עסק ברדאוץ. את יודעת? -לא.
הוא נפטר די מהר אחרי. -זאת הייתה משפחה דתית. אורתודוקסית?
לא. אבל מסורתית בהחלט. כן. -מסורתית.
כלומר. אבא קיבל חינוך כללי?
אבא קיבל חינוך כללי. -וגם חינוך יהודי?
בוודאי. ועד היום האחרון הוא...
לפני מותו הוא עדיין היה הולך
אם לא כל יום. אבל רוב השבוע לבית כנסת. -בית כנסת.
בשבת בוודאי.
הוא הלך לחדר...?
אבא שלי הלך לחדר ואח"כ לבית ספר רגיל. -כן.
אבל... והוא יצא מהבית הספר די מהר. בגיל...
גיל 16 בערך והוא פעל מאוד חזק ב...
"שומר הצעיר". -אה. אה. הוא היה חבר של.
האבא היה חבר בתנועת השומר הצעיר. -חבר של השומר הצעיר.
וגם אימא אחר כך גם כן הייתה.
הם בערך באותו גיל. -כן.
אז... ומה היה השם של אימא?
לוטי קלינגר.
כן. והיא הייתה מרדאוץ? -היא נולדה ברדאוץ.
ומי היו ההורים שלה?
הסבים שלי מטעם אימא... -מה היה שמם?
היה... חיה סבתא וחסקל הסבא.
הם באו כל המשפחות האלו.
באו אחד מהונגריה.
אחד מצ'כיה והתיישבו בבוקובינה.
שאז הכל היה תחת שלטון אוסטרו-הונגרי. כן. -אוסטרו-הונגריה. כן.
והם... -והיה להם אזרחות אוסטרו-הונגרי.
תעודת אזרחות מאוד יפה.
היא הלכה לאיבוד. אני לא יודעת...
אה. אני חושבת שהיא נמצאת גם היום.
והסבא הזה. את יודעת אם השתתף במלחמת העולם הראשונה?
לא יודעת. לא יודעת.
במה הם עסקו?
הם... סבא היה תופר.
חייט? -חייט לבגדי גברים.
והיה איש מאוד...
את הכרת אותם.
את הסבא והסבתא מצד אמא את לא הכרת... -לא.
לא. רק את הסבתא הכרתי.
כי הסבתא הגיעה איתנו לטרנסטריסטריה.
והיא מתה אחר כך בחורף הראשון. -אבל את הסבא לא הכרת.
את סבא לא.
אבל תמיד שמעתי מאמא ומהאחים שלה והאחיות שלה.
כל הסיפורים שהיו בבית של הסבים.
היה בית מאוד פתוח ועם הרבה חברים
והרבה נשפים שהיו מאורגנים שם.
הם היו גם מסורתיים? -כן. כן.
אורתודוקסים או...? יותר...?
לא. לא. -מסורתיים.
מסורתיים. -אז אמא...
לא ממש אורתודוקסים.
אמא שלי שמרה כשרות גם בטרנסניסטריה.
אם את יכולה לתאר לעצמך כזה דבר.
תכף. תכף ברשותך נגיע לטרנסניסטריה -כן. לא. אני רק...
ואמא קיבלה גם חינוך כללי ויהודי? -אמא קיבלה... כן.
והיא עשתה אחר כך את הבית הספר העממי ואת התיכון.
והיא יצאה מהתיכון לצורך עבודה בגיל...
גיל... 17.
היה לה מקצוע גם?
היא הייתה...
לא יודעת איך...
היא הייתה תופרת... פרוות.
אה. אה. פרוונית. -פרוונית. כן.
למדה את זה אצל אחותה הגדולה.
להם היה ממש...
בית מלאכה מאוד גדול וגם חנות. -היא עבדה איתה...
את האחות. -אצל האחות.
לאחות ואימא עבדה אצלה.
אה.אה. ברדאוץ. -כן. ברדאוץ.
עכשיו. ההורים נפגשו והתחתנו ברדאוץ. -כן.
היו הם שניהם ב"שומר הצעיר"
ומשם ההיכרות. -כן.
שם התחתנו גם.
במה אבא עסק?
אבא היה מכונאי. היה להם בית... -כן.
מוסך?
מוסך גדול.
וגם... -זה היה שלו המוסך?
כן. שלו ושל אחיו הקטן יותר. -אה. אה. הם היו בעלי המוסך.
כן. וגם עסק בנהיגה.
היו בשנים האלה הרבה רכבים שם. ברדאוץ?
מעט רכבים. אם אני לא טועה הוא היה היחיד.
אה. המוסך היחידי.
עם מונית ברחוב.
כמה מוניות ברחוב.
שתיים או שלושה. אני לא זוכרת.
היה תקופה עם שלושה ועם שניים.
כלומר הם היו בעלי מוניות גם?
גם בעלי מוניות. וגם מוסך גדול. -אה.אה.
וגם עבודות... -המצב הכלכלי. הבית היה במצב כלכלי טוב.
כן. כן.
אמיד? -אמיד.
היה לאמא תמיד עוזרת בית. -כן.
ולעבודות קשות ורבות לקראת החגים.
היה בא עוד מישהו לעזרה.
כן. אבל היה בית יפה. -היה מצב כלכלי טוב.
טוב. -הדירה עצמה הייתה מרווחת. הבית?
הדירה הייתה מאוד יפה.
אחת. שתיים. שלוש.
אני חושבת ארבע חדרים היו להם פלוס מטבח.
המטבח היה מאוד יפה שם.
כי זה היה מטבח ענק
ומאורגן גם כחדר יום. כחדר... -שם היו יושבים?
הרבה פעם היו יושבים שם.
במטבח. -במטבח.
כשהגיעו... אני קיבלתי את הדירה הזאת אחר כך.
ואצלי זה נמשך בערך את המסורת של אמא.
שיושבים במטבח. -כן.
למסיבות היו יושבים בסלון. אבל כשהיו... -החיים הביתיים התרכזו במטבח.
כן. התרכזו במטבח ולא מעט...
בלי הודעה מראש.
היו נפגשים שתיים. שלושה. ארבע משפחות והיה מאוד שמח.
כשהיה לנו גם זמן. -עכשיו...
עכשיו הייתם. נולדו להם שלושה ילדים. אני מבינה.
להורים. -להורים שלי. כן.
בואי ספרי על אחים והאחות.
האחות הגדולה. היא נולדה ב-30 במאי. ב-31'.
מה שמה? -שולמית.
אחרי... היא נושאת את שם של סבא מטעם אבא.
ואחר כך נולד אחי ב-40'.
האח הצעיר. זאת אומרת את היית באמצע? -אני הייתי האמצעית.
והאח הקטן נולד ב-1940.
כשאבא שלי היה במילואים בצבא.
עוד נדבר על זה. ומה שמו של אחיך?
חסקל. -חסקל.
יחזקאל. -על שם הסבא.
על שם סבא מטעם אמא. כן.
ואיזה שפות דיברו בבית? -גרמנית.
אמרת. ההורים באו מרקע
של האימפריה האוסטרו-הונגרית. -כן.
החינוך היה גרמני. אוסטרי. -והם עצמם היו דוברי גרמנית.
גרמנית.
ואנחנו גם כן הילדים.
אנחנו למדנו רומנית כשהתחלנו ללכת לבית ספר.
זאת אומרת. בבית לא דיברו רומנית. -לא.
לא. -דיברו רומנית עם מי שהיה נכנס.
כן. -גם יידיש דיברו ההורים שלי עם מי שהיה נכנס
והיה מדבר השפה אז הם שלטו בשפה.
אבא שלט מאוד טוב גם בשפה אוקראינית.
אמא לא. -כן. ואת גם ידעת יידיש או רק...?
רק... רק כששמעתי. -הבנת.
אני הבנתי.
לדבר ממש לא היה לי עם מי.
אבל. נהנינו מאוד לשמוע בדיחות ביידיש.
ולספר בדיחות ביידיש.
גם ידעו הונגרית? -לא.
לא. לא. לא היה... כן.
אז בבית דיברו גרמנית... -גרמנית. כן.
והייתה השפעה גם של התרבות הגרמנית. -כן.
עכשיו הבעיה...
ההורים שלי עשו את בית הספר בגרמנית עוד.
הם עצמם למדו בבית ספר גרמנית. -הם עצמם.
אחרי המלחמה. -שזה הפך לרומניה.
שזה הפך לרומניה.
אימא התחילה ללמוד רומנית. -רומנית.
בבית ספר. בתיכון כבר. כשהייתה תיכוניסטית. -כן.
הבית היה בית מסורתי. -מסורתי לחלוטין.
את... את אומרת שמרו על כשר. כשרות.
על כשרות ועל שבת...
איך הייתה השבת באמת? את יכולה לספר?
זוכרת משהו מלפני?
מלפני שחזרתי... לפני. לא...
אני לא חוזרת הרבה.
הסיפור שסיפרתי עם השמלה.
זה היה בטוח בשבת.
כי בשבת אימא הייתה נוהגת. -לקחת אותכם.
לקחת אותנו לסבתא.
אם לא הסבתא הייתה באה אלינו. -אליכם.
אחותי מספרת.
אני כבר לא זוכרת את זה.
אחותי מספרת שסבתא הייתה
באה עם כיסים גדולים
שהיו מלאים עם מתנות לילדים.
עם עוגיות או מתנות קטנות.
ויש לך איזה זיכרון מליל שבת.
סעודת שבת. קידוש. משהו? -לא. לא.
אבל את אומרת שאבא היה הולך לבית הכנסת.
כן. אחרי המלחמה. אני זוכרת. -אני שואלת...
זה היה... - אני שואלת מלפני. את זוכרת משהו?
לא. -אבל הוא היה.
את יודעת שהוא היה נוהג ללכת לבית הכנסת. -כן. בוודאות.
בוודאות. -כן. כן.
כי הוא המשיך עם אותו מסורת
גם כשחזרנו מטרנסיטריה. כן.
ו... חגים? משהו. יש לך זיכרון משהו מהחגים?
אני יודעת שתמיד...
אה. טוב. פסח וראש השנה זה היה ברור.
אבל אני רוצה לשמוע על זה.
את זוכרת את זה? חגגו את פסח?
יש לך איזה זיכרון מליל הסדר?
היית מאוד קטנה לפני המלחמה.
לא. לא. יש לך איזשהו זיכרון?
לא. מלפני המלחמה. אני לא זוכרת את זה.
הם היו. ממה שאת יודעת.
הם היו חוגגים משפחה מורחבת.
או מצומצם בבית. ליל הסדר.
סבתא. מטעם אמא.
מטעם אבא.
הייתה גרה איתנו בבניין.
הייתה לה דירה משלה.
והיא הייתה גרה עם הבת הקטנה שלה. -כן.
ואמא הייתה... היא.
היא הייתה.
אמא שלי הייתה יותר הבת שלה.
מאשר הבנות שלה והבנים שלה. -הייתה קרבה גדולה. כן.
אמא הייתה גם כזאת שתמיד הייתה שקטה
ותמיד הייתה מוצאת את הפתרון הנכון ביותר.
והטוב ביותר על מנת... -שלום בית.
כן. לשלום בית' לא רק זה.
אבל גם כדי להשקיט את כולם... -כן.
להרגיע. - להרגיע את כולם. כן.
והייתה לה... -אישיות.
עד סוף ימיה. זה היה ככה.
אני לא... -אז יש לך איזה זיכרון ממשהו מפסח.
מההכנות. -לא. לא.
מליל הסדר. -לא. לא.
שום דבר... -לפני המלחמה לא.
מחגים אחרים איזשהו זיכרון? -לא. לא.
מראש השנה? -לא. לא. שום דבר.
ומה את יודעת. איך חגגו?
יש לך בדיעבד איזשהו. סיפרו לך?
אני יודעת שהם חגגו מאוד יפה.
הייתה לנו...
מסורת בוא נגיד.
שלקראת שבת היו אופים
כל מיני דברים. -חלות?
חלות. בוודאי.
אני זוכרת שאמא הייתה עושה
מין לחמניות מיוחדות.
סכרלך היו קוראים להם. -כן.
לשבת? -לשבת.
כי זה היה נוח יותר... -לבצוע את זה.
לבצוע. ולא היו צריכים... לחתוך. -לפרוס.
יש לך זיכרון מהריחות?
ויש לי את הזיכרון של הריחות.
ואמא הייתה. עשתה אותו דבר גם אחרי המלחמה. -המשיכו.
החיים שהם ניהלו אחרי המלחמה היו דומים לחיים שלפני המלחמה?
היו... מבחינת מסורת היו. -מבחינת מסורת היו אולי דומים.
אם לא בדיוק אותו דבר.
אבל המשטר כבר לא אפשר אחר כך.
אנחנו נדבר על זה.
המשטר היה דבר אחד.
הבית היה דבר אחר.
אוקיי. אז אנחנו נגיע לזה.
ההורים ניסו לא לעורר מהומות. להפך.
את יודעת אם אמא גם הייתה הולכת לבית הכנסת?
אני יודעת שהיא הייתה הולכת לבית כנסת בחגים.
היה לה מקום קבוע.
כן. ואנחנו היינו באים אליה רק לביקור.
יש לך איזה זיכרון מבית הכנסת כילדה?
מלפני? לא. -מלפני המלחמה. לא.
אז ההורים ניהלו אורח חיים יהודי מסורתי. -כן.
היה להם קשר לקהילה היהודית? -בוודאי.
היו פעילים? -בוודאי.
גם אבא היה פעיל במוסדות של הקהילה?
אני לא יודעת את זה. לפני המלחמה. -כן.
לפני המלחמה. את לא יודעת. -לא.
אחרי המלחמה. אני יודעת שהיו נפגשים מדי פעם.
לא תמיד. -כן. כי רדאוץ כמו שאמרת.
הרוב היה רוב יהודי.
והייתה קהילה מאוד מאורגנת עם ארגונים. -הייתה קהילה יהודית מאוד יפה.
היו המון... -מוסדות חינוך.
בתי כנסת. -גם.
מוסדות צדקה. ארגונים פוליטיים... -כן.
כל הארגונים הפוליטיים היו. -כן. גם.
אבא היה קשור לאיזשהו ארגון פוליטי יהודי? -לא. לא.
אבל ציונות כן.
ציונות היה בשבילו משהו קדוש.
כן. אבל לא היה. לא היה. -אבל. איך הוא הגיע לזה?
ההורים שלו היו גם קשורים בציונות.
או זה משהו שהוא הגיע אליו? -לא. הוא הגיע אליו עם החברים.
תוך כדי החברות שנוצר בעיני הילדים.
-והוא היה. פעיל בסניף של השומר הצעיר. -כן.
אקטיבי. -כן.
הוא גם הדריך? הוא היה גם מדריך? -לא יודעת.
את לא יודעת. -אני לא חושבת אבל...
הוא הזדהה גם עם האידיאולוגיה הסוציאליסטית.
הוא עצמו היה בעל מוסך בורגני.
אבל זה לא...
הוא היה עובד כבעל מוסך כמו כל פועל רגיל.
הבנתי. -הוא לא היה ה"אדון".
אז הוא פגש את אמא ב"שומר הצעיר". -כן.
גם היא הגיעה לשומר הצעיר... -כן.
היו להם אז מחשבות. בשנים שהם היו.
לפני המלחמה כמובן. שנות השלושים. מחשבות לעלות לארץ?
אני לא יודעת. -להגר? את לא יודעת.
לא יודעת. כי הם היו ב"שומר הצעיר".
והיו "גרעינים". "הכשרה".
נכון. אני לא ידעתי. -הם לא הלכו ל"הכשרה".
אני חושבת שלא.
כי אבא היה מספר את מה שהוא.
אבא הרי היה חלוץ בישראל לפני שהוא התחתן. -תכף נאמר על זה. נדבר על זה.
והוא חזר עם געגועים לשם.
זאת אומרת שהוא כן היה מחשבה לעלות.
אז בואי תספרי לי מתי הוא עלה לארץ. -אבל. לא בדיוק.
אבא עלה לארץ. -כחלוץ.
זאת אומרת שאבא בכל זאת עלה לפני נישואיו.
זה מטעם ה"שומר". בוודאי.
אז כן היו מחשבות לעלות לארץ. -אהה...
הוא כן חשב להגשים את זה. את הציונות.
זה נכון. -באיזה שנה הוא עולה?
ב- 23'. נדמה לי. 24'. -לפני שהוא...
לפני שהוא מתחתן.
לפני. הוא התחתן ב-30'.
והוא פגש כבר את אמא או טרם פגש את אמא? -לא. לא.
אז אז הוא מחליט.
הוא מחליט עם עוד חבורה
של צעירים לעלות ארצה. -לעלות לארץ.
איך המשפחה מקבלת את זה. את יודעת? ההורים...
אני לא. אם אבא שלו כבר לא היה. לא חי. -אוקיי.
ואמא שלו. גם כן.
עם אבא. הוא.
היא הסתדרה הכי טוב מכל הילדים. -ילדים.
היו לה...
שישה ילדים נדמה לי.
הבת הגדולה הייתה נשואה.
היחידה שהייתה נשואה. -כן.
ובעלה התחיל לנהל את המשק של ה... -סבא.
סבא וסבתא. וכנראה ש... מאז נעלם...
נעלמה. נעלם כל הרכוש שלהם.
הבנתי. אז אבא מחליט לעלות ועולה.
אבא מחליט לעלות. -איזה שנה אז שהוא עולה?
לעלות ארצה? אה. אז... -לא. בניסיון הראשון. כחלוץ.
אני אומרת 23 או ארבע. -ארבע.
הוא עולה לארץ. -כן. ותוך...
עם גרעין של "שומר הצעיר". -כן.
לאן?
לחיפה. אזור חיפה. -חיפה.
לא לקיבוץ?
לא. של "שומר הצעיר"...?
לא. אני לא יודעת אם הוא היה בקיבוץ או לא.
אני יודעת שהסתובב עם. הוא עבד.
בוודאי. -כן.
עם קבוצות פועלים. -כן.
בדרך כלל בבניין.
הוא למד קצת את העבודות בניין.
הדבר הזה עזר לנו
אחר כך בטרנסיסטריה מאוד.
כי הוא היה בעל מקצוע.
כן. הוא עם זה הסתדר קצת.
כמה שנים הוא היה בארץ כחלוץ?
שלוש שנים בערך. כן. -שלוש שנים.
ומה גורם לו לחזור לרומניה?
אמא הייתה כותבת לו כל הזמן.
אה. הוא כבר הכיר את אימא.
לא. אמא שלו. -אה. אמא שלו.
הייתה כותבת לו כל הזמן שיחזור.
כי אם הוא לא יחזור. היא תמות.
אה. אה. אז היה לחץ משפחתי.
מאוד גדול. -שרצו שהוא יחזור.
הוא היה. ממה שהוא סיפר.
ממה שאת יודעת. הוא היה מרוצה בארץ כחלוץ כשהוא בא?
מרוצה. כן.
אבל הוא גם הכיר את החיים הקשים מאוד
של כל החלוצים בתקופה ההיא. -כן. כן.
ואת כל המחלות של מלריה שסבלו ממנה.
הוא גם סבל? הוא גם נדבק או שאת לא יודעת? -אני לא יודעת.
אז את אומרת שאת חושבת אבל שאלמלא הלחץ של אימא.
אולי הוא היה נשאר. -כן. זה היה... כן. בטוח.
הוא היה נשאר בארץ ישראל. -בטוח.
אבל הלחץ של האימא. -הוא גם. אנחנו יודעים.
כן. -שהוא קנה גם אדמה כאן בארץ.
את יודעת איפה?
לא יודעת.
הוא לא. הוא היה צעיר.
הוא לא חשב על משהו לסדר לעתיד.
והוא לא ידע לא איפה האדמה.
היא צריכה להיות באזור עתלית.
אבל איפה בדיוק וכמה אפילו לא זכר.
אנחנו היינו שואלים אותו.
"איך לא? אין לך מסמך".
אז הוא אומר. הוא היה אומר: "מה אני צריכה את זה?"
"כשאני אחזור. אני אמצא את זה".
המחשבות שלו היו שהוא חוזר לרומניה.
ויחזור בשלב מאוחר יותר... -ויחזור בשלב מאוחר יותר לישראל.
הוא לא דמיין ש...
אבל... -החיים התגלגלו אחרת.
אחרת לחלוטין.
כשהייתם ילדים קטנים.
הוא סיפר על ארץ ישראל?
יש לך זיכרון מדיבורים? -לא.
בכלל כילדה. את זוכרת דיבורים על ארץ ישראל? -לא.
אחרי המלחמה אני זוכרת.
לפני. אני שואלת... -לא.
ממש לא. אבל כשהוא חזר לרומניה.
אחרי שלוש שנים. לפי מה שאת אומרת. -הוא חזר.
סביב 27'. משהו כזה. -כן. כן. 27'. 28'...
הא חזר. הוא עדיין היה...
המשיך להיות פעיל. צעיר.
הוא המשיך להיות. פעיל ב"שומר הצעיר". -צעיר.
זה אני חושבת שכן.
כי את אומרת שהוא פגש את אמא.
אני לא יודעת. אני לא יודעת בוודאות תהליכים שהוא עבר.
אבל הוא פגש את אימא ב"שומר הצעיר".
והיא הייתה. ולה לא היו מחשבות לעלות. את יודעת?
אני לא יודעת. -לא...
אז הם התחתנו והם נשארו כבר ברדאוץ. -התחתנו וכבר כן.
הקימו את הבית ברדאוץ. בבית שלו. -כן. כן.
שהוא בעצם. אחרי שאמא...
אה. אחרי שאבא שלו נפטר
ונשארה האחות הקטנה בגיל בית ספר.
בגיל 13. 14. משהו כזה. -כן.
האחים הגדולים החליטו לוותר על צד שלהם של הירושה.
והבית היה שליש של אבא
ושני שליש של הדודה הקטנה.
והיא. אחרי שגם אמא נפטרה. היא נשארה אצלנו.
איתכם. -איתנו.
כן. -והיא הסתדרה שוב פעם עם אמא כאחות ולא כ...
רק כשהיה לה משהו יוצא דופן.
היה. אולי הולכת ל...
אלוהים.
הייתה רבה על שטויות. בוודאי. כמו בכל בית. -כן. כן.
אבל היא נשארה אצלנו.
ואני כילדה. אני מאוד אהבתי אותה.
היית קשורה אליה.
הייתי מאוד קשורה לדודה. -מה היה שמה?
ברוניה. ברוניה. -ברוניה
והייתי אומרת לה: "בובה".
וזאת הייתה הדודה הכי אהובה עליי. כי...
היא טיפלה בכם? -כן. היא...
הייתה גם מטפלת חוץ מעוזרת בבית? -סליחה?
סיפרת שהייתה לכם עוזרת או עזרה. -כן. כן.
אבל הייתה גם מטפלת לילדים?
לא. לא. -לא.
אימא הייתה מטפלת בנו ו...
היו. -אני זוכרת.
לא. רק אימא טיפלה בנו. -רק אימא.
את יכולה עוד משהו. את באמת היית ילדה קטנה ואת עוד זיכרונות מהילדות שלך.
היו צעצועים...? -אני לא זוכרת את הצעצועים. לא.
אני לא זוכרת. אני זוכרת משהו אחר. -כן.
שהדודה הזאת. בובה.
הייתה לוקחת אותנו.
את אחותי. אותי.
לפעמים אותי לבד.
כשהייתה הולכת לפגוש את החברים שלה.
הייתה לוקחת אותנו איתה. -איתה. לטיולים.
לטיולים... -בכלל הייתם בעיר מטיילים. הזכרת...
סיפרת לי שהיו הרבה פארקים ברדאוץ -נכון. העיר הייתה...
עיר מאוד ירוקה. -מאוד ירוקה. הייתה עיר מאוד נקייה.
כן. -ממש נקייה.
גם אחרי המלחמה הייתה נקייה.
יושבת על קרבה של נהר. נכון. גם?
הייתה... טופליצה היו קוראים לה.
זה היה נהר. מין... -פלג.
פלג. -פלג. כן.
שעברה דרך העיר.
בתקופות הגשמים הייתה הרבה פעמים יוצאת... -הצפה. הצפה.
גדותיה והייתה מוצפת. שטח... שטח רב. -כן.
יש לך עוד דברים שאת יודעת או... שוב פעם.
היית קטנה מהקהילה היהודית שם?
מה עוד עסקו שמה היהודים?
היו. אני לא זוכרת את זה מאז.
אבל מי שחזר מטרנסיסטריה
וחזרו בסביבות אלפיים וחצי אנשים. -ששרדו.
ששרדו. מתוך 10.500. -כן.
חמישית בערך.
ובעלי המלאכה היו. פתחו.
ניסו לפתוח מיד שוב בתי מלאכה.
אני מדברת על יותר. -האינטלקטואלים התחילו לעבוד שוב במקצועותם.
והיה. היו הרבה רופאים ועורכי דין.
מלא מקצועות חופשיים.
כן. כן.
אז עוד כשחזרנו.
עוד הייתה המלך. אחותך...
בשלטון. -כן. נכון.
אחותך הגדולה עוד הספיקה ללכת לבית ספר. נכון?
כן. -את עוד היית קטנה לבית הספר.
אני לא. -הלכת לגן?
לא. לא. גם לא לגן היית בבית.
לא לגן. בבית. -בבית.
ואחותך לאיזה בית ספר הלכה?
לבית ספר.
קודם התחילה ללכת לבית ספר יהודי... -כללי?
כללי. עממי. -נכון.
ו... נדמה לי שבשנה.
סגרו. הרחיקו את הילדים. -ג'...
הרחיקו את היהודים
והיא המשיכה ללכת לבית ספר יהודי. -כן. נכון.
אבל את... -כמה חודשים או שנה אני לא יודעת.
אבל את לא הלכת לשום מסגרת... רק בבית. -לשום מסגרת. רק בבית.
ואמא הייתה אחראית על החינוך או את? -כן.
אמא -אמא הייתה.
אמא.
משהו עוד הספקת ללמוד בבית או...? לא. היית קטנה.
האמת שאני לא זוכרת
שידעתי את השירים האלו לפני המלחמה.
אבל כשחזרנו ואני הייתי שומעת... -כן.
אבל גם בטרנסיסטריה אמא הייתה שרה מדי פעם.
שרים ילדות... גרמניות. -שירים בגרמנית.
בגרמנית בלבד.
וזה אני זוכרת.
אני. הייתי שרה לנכדים שלי אח"כ אותם השירים.
אותם השירים. אז סיפרת שהבית היה בית מסורתי.
אבל את עצמך לא כל כך זוכרת מלפני המלחמה את החגים ואת השבת.
ואמרת שההורים גדלו בתרבות הגרמנית.
הם היו. את יכולה לתאר דברים נוספים?
מה קראו ספרים בבית?
קראו ספרים בגרמנית. בעיקרון בגרמנית. -גרמנית.
היו גם עיתונים? -בוודאי.
גם בגרמנית או רומנית?
לא. בגרמנית וגם רומנית.
גרמנית וגם רומנית. -וגם רומנית. עיתונים.
אז קראו ספרים. ספרות יפה גם? -נכון.
שני ההורים? -שני ההורים.
אבל גרמנית. -גרמנית. ואבא שלי.
מזה שהוא עזב את הבית הספר מוקדם.
הוא נורא הצטער על כך אחר כך. -כן.
והוא היה מין אאוטודידקט
והתחיל לקרוא מכל דבר.
מספרים פשוטים של עבודות בחקלאות.
במכניקה. בפיזיקה.
בהיסטוריה אחר כך... בפילוסופיה.
אבא שלי היה יכול לספר לך על שפינוזה
מה שאחרים עם הרבה... לימודים. לא ידעו. -השכלה.
כן. כן. והיה רדיו בבית?
היה. לפני המלחמה הייתה.
אחרי המלחמה לא. -לא.
רק הרבה שנים אחר כך.
אבל לפני המלחמה היה. -יה.
הם היו אנשי תרבות גם. יוצאים לתיאטרון...?
לתיאטרון ולאופרטות. כן. -לאופרטות...
זה היה בגרמנית או ברומנית?
גם וגם. אבל הם באו... -היה גם תיאטרון יידיש?
בצ'רנוביץ. -היו נוסעים לצ'רנוביץ?
היו נוסעים לצ'רנוביץ.
האחות הגדולה של אבא הייתה גרה בצ'רנוביץ. -אז היו נוסעים לעיר.
היו נוסעים מידי פעם. -היא הייתה העיר הגדולה.
כן. -כן.
והיו יוצאים. את אומרת. לאופרטות ותיאטרון. -כן. כן.
גם אם... -כשהיו באים לעיר. תמיד היו הולכים.
כן. -אימא שלי מכירה את האופרטות של להאר.
הייתה מכירה של להאר ושל שטראוס ושל... -כן.
כמו. של קאלם.
היא הייתה יכולה לדקלם מא' עד ת' את כל האופרטות.
יש לך זיכרונות מחברות בגיל הזה?
לא. אין לך זכרונות... -אני יודעת משהו.
מולנו הייתה גרה משפחת קסטנר.
לא מאותה. לא מקסטנרים מהונגריה. -לא קסטנרים מהונגריה.
לא קשורים לקסטנרים מהונגריה. -כן. כן.
והיו שני אחים שהתחתנו עם שתי...
אחיות וגרו מולנו. -אחיות. כן.
ולאחת מהמשפחות האלה הייתה ילדה בת שנה פחות ממני.
שקראו לה שני.
אני כנראה שיחקתי עם שני הזאת כי פגשתי אותה אחר כך במקרה.
כשהגענו בדרך לטרנסיסטריה.
ליער קוסואוץ והיינו צריכים ללון שם.
שם פגשתי אותה.
הזדמן להיות ביחד איתם.
אבל אין לך זיכרון מרדאוץ? -לא. ואני יודעת...
מחברות וילדים שהיית משחקת? -לא. לא.
על שני אני זוכרת את השני הזאת. -אה. אה.
אבל אני זוכרת אותו מיער קוזואוץ יותר מאשר. -כן.
השכנים היו יהודים?
לא. לא. -מעורב.
היו לכם שכנים... -שכן אחד היה יהודי. ד"ר וייס.
והשכן השני היו קתולים. נוצרים קתולים.
רומנים? -לא.
אבל רומנים או...
את לא יודעת. -אני חושבת שהיו ממוצא אוסטרית.
אוסטרי. כן.
כן. לא רומנים "הקמן".
והיינו ביחסים מאוד טובים. -היחסים היו טובים.
בכלל סיפרת שהאוכלוסייה הייתה מעורבת. -האוכלוסייה הייתה מעורבת
והיו הרבה בתים יהודים ברחוב שלנו. -כן.
אבל. גם ביניהם כל מיני...
וגם הבית ספר שאחותך הלכה בהתחלה היה בית ספר מעורב.
מעורב. בוודאי.
להורים. ההורים היו חברים יהודים.
אבל היו להם חברים גם לא יהודים.
גם לא יהודים.
ביחסים טובים. -לא חברות כזאת שהיו מבקרים...
אבל חברים שקליינטים גם שהיו מגיעים לאבא...?
כנראה. את זה אני לא יודעת.
אבל אני יודעת למשל שעם ה"הקמנים" האלו.
היינו חברים מאוד טובים.
זאת אומרת. תמיד היו מדברים
והיו לפעמים מתקנים את הגדר המשותף ביחד
או... היה לנו עץ תה.
איך קוראים לזה בעברית? -עץ התה.
תה? -כן.
אם את מתכוונת לזה. לעץ התה.
עץ התה. -כן.
הוא היה מאוד יפה ומאוד גדול והוא חלק נכבד ממנו.
היה נכנס לחצר של "הקמנים". -כן.
והם היו אוספים את הפרי בצד שלהם ואנחנו בצד שלנו.
וזה היה חגיגה ממש.
הייתם נוסעים גם לנופש?
היה כזה מושג? חופש?
את... יודעת אם ההורים היו...
לפני המלחמה אני לא יודעת.
את לא יודעת.
עכשיו אבא... -אני יודעת שאבא היה מברזה. קמפולונג.
זה אזור הררי מאוד יפה. אזור נופש.
היו גם הרבה משפחה בקמפולונג. -הזכרת שהיו נוסעים לצ'רנוביל...
יכול להיות שנסעו. אני לא יודעת. -בוקרשט? או אזורים אחרית גם?
לא. לבוקרשט לא.
ומחוץ...? -לא.
לפני המלחמה בטוח לא.
אחרי המלחמה כבר לא היו אמצעים. -כן.
נסיעה מרדאוץ לבוקרשט זה 500 קילומטר -ברור. ברור.
וזה היה.. -אני מדברת אם היה.
היו יוצאים כמו שיוצאים לסקי או ל... -לבילוי. לא לסקי. לבילוי.
למרחצאות או דברים מהסוג הזה. לא זוכרת. אני לא יודעת.
איזה מין ילדה היית?
כילדה קטנה לפני המלחמה. מה היית יכולה להגיד על עצמך?
שובבה. די שובבה. כן.
בסך הכול זאת נראית ילדות מאוד שמחה.
שלווה ושמחה.
בטוח.
אני לא זוכרת את זה הרבה.
אבל בטוח מכיוון שהייתה לנו...
אני כבר לא ראיתי את התמונה עכשיו.
אבל אחותי מספרת שיצאתי לפארק ומישהו מהשכנים צילם אותנו.
אבל אני לא רציתי להצטלם ורצתי.
והיא הייתה רצה...
היא רצה אחריי.
ויש תמונה כזאת.
שהיא תופסת אותי.
הייתה לי את התמונה.
אני לא מצאתי אותה עכשיו.
עכשיו. הזכרת את הניסיון של אבא לעלות לישראל.
לארץ ישראל. ב-24' כחלוץ ואת חזרתו לרומניה.
היו לכם עוד קרובים בארץ ישראל?
עוד אנשים מהמשפחה שעלו לפני המלחמה? -אני לא יודעת. אני לא יודעת.
או קרובים במקומות אחרים בעולם? כן.
היו. -בוודאי.
לפני המלחמה. -לפני וגם אחרי.
כן.
היו בארצות הברית בני דודים ודודה של אבא.
כן.
ובאוסטרליה היה לאבא גם כן משפחה.
היה קשר.
אני יודעת שאח אחד של אבא.
נסע לפריס כי הוא רצה ללמוד משחק.
היו לו כנראה כישרונות ורצה ללמוד משחק.
כנראה שהוא נספה באושוויץ.
יש לנו עדות קטנה מאוד
ולא בטוחה
ממישהו שהכיר אותו
והיא ידעה שהוא פתאום נעלם עם קבוצת יהודים
ולא יודעים שום דבר על זה.
יכול להיות. לא הצלחנו למצוא אותה. אותו. -אבל...
אני שאלתי על אם היה מישהו מהמשפחה בחו"ל.
כן. -כלומר חו"ל של רומניה.
וסיפרת שהיו במקומות שונים.
והסיבה שאני בין היתר שואלת זה גם האם להורים.
אחרי שאבא כבר חזר.
ואחרי שאתם נולדתם. לפני המלחמה.
את יודעת אולי או שמעת אם היה להם כוונות להגר.
לעזוב את רומניה.
או שהם הרגישו ממש בטוחים.
לא. אני לא זוכרת.
לא היו מחשבות על עזיבה.
הסיבה שאני שואלת בנוסף היא.
שכשאת. את מתארת יחסים מאוד יפים. -מאוד יפים.
עם השכנים. עם הגויים.
אבל בשנות ה-30 הולכת ומתגברת האנטישמיות.
את... אתם לא חוויתם. -לא.
אבל בשנות ה-30 ברומניה.
הולכת ומתגברת האנטישמיות. -נכון.
עוד לפני שהם משתפים פעולה עם הגרמנים. -אמת. אמת.
היו "התנועה הפשיסטית". "משמר הברזל". באוניברסיטאות.
בדיוק. בדיוק. -היו מקומות שהיו...
הברית של אחי.
נעשה עם החלונות סגורות.
כן. אז זה כבר ב-40'. חכי אנחנו נגיע לזה. -ב-40'.
אני רוצה עוד לפני 40'. עוד ראשית שנות ה-30'.
יש כבר "נומרוס קלאוזוס".
לא מאפשרים ליהודים לעסוק בכל מיני ניסיון
ל"משמר הברזל" או הליגיונרים שצומחים בעיקר.
נולדו חלק ברדאוץ דרך אגב. -נכון. וחלק ביאשי.
וחלק ביאשי. -באוניברסיטאות הסטודנטים...
זה מוקד מאוד גדול של אנטישמיות.
תקופה קצרה כשאת נולדת ב-37'.
ממשלת "גוגה קוזה".
פשיסטית. אנטישמית. שצמחו...
יש שמה מתחים עם המשטר המלוכני וכולי.
אבל המדינה מקבלת יותר ויותר גוון של אנטישמיות.
אמת לחלוטין. -מדיניות אנטישמית.
אבל כל מה שאת אומרת אני יודעת אחרי. -בדיעבד.
בדיעבד ואחר. אחרי המלחמה.
אתם לא... את לא זוכרת. אני לא זוכרת.
את זוכרת דיבורים בבית על זה או משהו...? -לא זוכרת.
או איזשהו... את יודעת בדיעבד על הגבלות שהיו...?
כן. ובכל זאת... -אצל ההורים בעבודה...
העוזרות היו ממשיכים לעבוד אצלנו והיו... ואהבו את ההורים שלנו.
כי גם ההורים כנראה התייחסו יפה אליהם. -כן.
אני לא שמעתי
מההורים שלי שסבלו ממש מאנטישמיות.
מה עוד. שאבא היה אומר שהוא החייל המתמיד.
כי בכל השנים האלו.
שנים שלושים.
שנות השלושים. -שנות השלושים.
הוא עשה הרבה מילואים.
בצבא. -בצבא.
בצבא הרומני. -כיהודי.
כיהודי. בצבא הרומני.
הוא גם שירת כבחור צעיר בצבא הרומני?
זה את לא יודעת. -אני לא יודעת את זה.
אבל מילואים. -אבל הוא עשה מילואים.
אז הוא הרגיש פטריוט רומני. במובן מסוים.
היו מגייסים אותו ונקודה.
הוא לא היה האיש שהיה.
אולי חיפש לשלם למישהו שיעשה במקומו. -כן.
כמו ששמעתי על אחרים.
אבל ביום יום הם לא הרגישו -לא.
באווירה האנטישמית המתגברת. -לא. לא.
הם לא הרגישו בכך.
אני אגיד לך. לא הרגשנו את זה אנחנו. המשפחה שלנו.
לא נתקלו בליגיונרים. לא...
היו הרי הגבלות על העיסוקים של היהודים.
היה חוק האזרחות שבדקו את האזרחות.
לקחו...
אלה שהגיעו לרומניה או לבוקובינה? -לא. לא.
לא. לא. -לא. שום דבר.
ההורים שלי...
הם בעצמם אני לא שמעתי אף פעם שסבלו מאנטישמיות. להפך.
היו חברים מכל הצדדים... ולא. מה כן?
לקחו לאבא את הרכב.
גויסו את הרכב.
תקופה מסוימת גויסו אותו... -גייסו.
גייסו אותו הרבה פעם
כשאני נולדתי. -ב-37'.
ב-37'. אבא היה במילואים
וכשמישהו הודיע לו שאני כבר ילדתי. נולדתי
הוא קיבל כמה שעות לבוא לראות את הבת שלו.
ושכן כשראה את אבא כשהוא הגיע.
הוא קרא לו מרחוק: "הרמן. [גרמנית]?"
אני הבת השנייה. -שלישית. השנייה.
השנייה. אז כנראה תבוא גם השלישית. -בית של בנות.
בית של בנות. כן.
הוא היה... וכשאימא נכנסה להיריון עם אחי. -כן.
אבא היה במילואים...
כמעט כל ההיריון שלה הוא היה במילואים. -במילואים.
היה בא הביתה מדי פעם.
איפה הוא שירת את יודעת?
קרוב לרדאוץ? -לא.
במולדובה איפה שהוא אבל לא יודעת איפה בדיוק.
ואת יודעת. הוא סיפר איך היה היחס אליו בצבא?
שמעת משהו על זה...? -לא. דבר ש...
שדיברו עליו או שהיה עניין.
כן. שהיה עניין בזה. לא. -כן. כן.
אז אתם לא חוויתם. כי בערים מסוימות היו גם פרעות.
גם... היו גם ברדאוץ פרעות.
העניין הוא שכנראה.
אנחנו לא בלטנו במיוחד.
לא לרעה. לא לטובה.
ולא היה מתח?
עכשיו... -בבית בטוח היה מתח.
כי אני זוכרת ואת זה אני זוכרת.
שסגרו. את הברית אני לא זוכרת.
שאחיך נולד ב-40'. -ב-40'.
שזה כבר... -באוקטובר 40'.
כן.
ואני יודעת...
אני זוכרת שהלכו מחדר לחדר. -כן.
וסגרו את החלונות ושמו גם חלונות...
אטומות. -כן. כדי שאף אחד לא יראה.
כן. שלא יראו שלא ידעו שיש ברית. -ברית.
שלא יהיה מהומה. -מהומות.
אבל עוד לפני שאת נולדת. את כבר
ב-33' בגרמניה.
עולה כבר היטלר לשלטון והנאצים. -כן. כן...
כשאת ילדה באמת קטנה אבל משהו מזה כילדה...
אני לא יודעת. ממש לא יודעת.
בדיעבד ההורים פעם סיפרו על זה?
אם זה השפיע עליהם. מה הם ידעו?
על מה שמתרחש בגרמניה? -הם ידעו די הרבה.
הם הרי היו קשורים בתרבות הגרמנית.
הם ידעו מה שהעיתונים היו כותבים. -כן.
לא יותר מזה.
אני לא יודעת.
לא זוכרת שדיברו.
בטוח לא איתי.
מלפני כן אני לא זוכרת את זה. ממש לא.
כן.
וכשאת בת שנתיים בעצם פורצת מלחמת העולם השנייה.
לא יודעת כלום על זה. -טוב. את ילדה קטנה.
הגרמנים כובשים את פולין ומתחילה המלחמה.
את בשלב שנה אחרי זה הרומנים.
בעצם בשיתוף פעולה עם הגרמנים.
ואז חלה עוד יותר הרעה והחמרה.
במדיניות של המשטר. -אני לא זוכרת.
עולה אחר כך אחרי מאבקים שונים שם -נכון. נכון.
בין מלוכנים ובין אנשי הפאשיסטית.
אני מכירה את זה... עולה אנטונסקו בסופו של דבר
ואז הוא בהשפעת גרמניה. יש לו אפילו יועץ מיוחד שמגיע.
מתחילים להיות הפקעת רכוש.
כן. לא... -בתים בבעלות. לא לקחו.
לא לקחו לנו כלום.
אני לא יודעת... -אנשים סולקו.
הזכרנו את בתי הספר שסילקו את התלמידים מבית הספר.
זה לא מזיכרון אלא... -ממה ששמעת.
ממה שאני יודעת.
את יודעת שסילקו את אחותך. את סיפרת. -כן. כן.
לא שסילקו אותה. אני חושבת שההורים לקחו אותה לפני שסילקו אותה.
והכניסו אותה. -fi' והביאו אותה לבית ספר יהודי.
כן. אני. אני' נדמה לי... -את זוכרת את שנות הארבעים?
את ילדה בעצם בת שלוש.
משהו מהאווירה שהולכת ומחריפה משתנה משהו?
אני לא יודעת.
בבית שלווה. ביטחון. את לא...
אני פשוט לא זוכרת שום דבר... שהיו.
התחילו לקחת אנשים לעבודות כפייה.
לא. לא. אצלנו לא.
אולי לקחו. אבל אני לא יודעת. -כן. כן.
לא יודעת על זה ממש לא.
עד אז. מה היה את יודעת בדיעבד על.
איך ההורים ראו את המשטר עד אז. עד שאנטונסקו.
את המשטר המלוכני.
איזה מין...? -לא יודעת.
לא יודעת. -מה ש...
אומרים ש. -היה ברדאוץ.
היו אנשים שחיו במשטר האוסטרו-והונגרי.
תמיד מזכירים את הגעגועים לתקופת פרנץ יוזף. -לפרנץ יוזף. אלה היו סיפורים.
זה הסיפורים ששמעתם? -אבל לא שאני זוכרת אותם. לא.
לא. אז מה בעצם הזיכרון שלך. איפה הוא מתחיל?
ככה באופן ברור. מה...? -באופן ברור.
בליל שבו ההורים שלי
התחילו לאסוף את השטיחים.
היו לנו שטיחים רומנים.
מצמר שחור עם שושנים אדומות. -כן. כן.
זה היה...
אלה היו שטיחים מאוד יקרי ערך. -כן.
עבודות יד לחלוטין.
אז מהשטיחים האלו הם תפרו שקיות
ובתוכם הכניסו כל מיני דברים
ומילאו עם זה עגלה שלמה שהשכירו אותה.
נדמה לי שהדודה השכירה את...
אני לא יודעת מי השכיר. -אז הרקע לזה.
את לא יודעת את זה כי את ילדה.
אבל הרקע הוא הצו הגירוש שהוציא אנטונסקו.
כן. כן. כן. -לגרש... אנחנו מדברים על.
לא. אני חושבת עוד משהו.
שבתקופה האחרונה לפני הגירוש לאבא לא היה מכונית.
לקחו לו אותה. -כנראה שלקחו לו.
אבל בבית לא פגעו. -לא.
לא בבית ולא בבית מלאכה.
במוסך גם לא פגעו. -לא. לא.
אבל אנחנו מדברים בעצם על סוף. שלהי הקיץ.
ספטמבר אוקטובר.
אחרי הצו של אנטונסקו
לגירוש היהודים לטרנסיסטריה. -כן.
אני לא יודעת. לא זוכרת את זה. -זוכרת...
אבל את חווה את זה כשמתחילים בבית... -אני חווה בערב לפני.
למחרת עלינו על הגג. -אומרים לך משהו כילדה?
לא. כלום. - זכור לך שההורים מסבירים משהו?
כלום. הם צחקו ממני. שאתם צריכים לעזוב את הבית?
אני זוכרת שהייתי רוקדת בין השקיות המוכנות. -כן.
והייתי שרה שאני מאוד שמחה שאני נוסעת לדודה בובה.
זאת אומרת ראית את זה כאילו את יוצאת לטיול.
אני לא ידעתי שום דבר אחר.
את זוכרת מה היו בשקיות?
מה שמו בשקיות האלה שארזו. איזה דברים? אוכל?
בגדים? מה היה שם?
אוכל לא כל כך.
אני לא יודעת איזה אוכל שמו.
אני יודעת שאמא יצאה עם עגלה.
עם אחי בתוך העגלה.
אחיך היה תינוק בן שנה.
שנה בדיוק.
ב-6 באוקטובר הוא נולד.
ב-11 באוקטובר אחרי שנה גורשנו. -כן.
הגירושים התחילו עוד בספטמבר... -אנחנו באוקטובר.
ב-11 באוקטובר... -זה היה סביב יום כיפור. לא?
יכול להיות. אני לא יודעת. -כן. כן. סביב החגים בכל אופן.
יכול להיות. -לא זכור...
כן. -והיה לכם...
השקים האלה היו רוקזקים שגם...? -לא. היו...
היו שקים... לא רוקזק. -לא רוקזק.
היו גם רוקזק. לא רוקזק. -רוקזק.
לא. אני לא זוכרת.
ואת לא זוכרת מה? -אני לא זוכרת רוקזק במיוחד.
אני זוכרת את השקיות האלו שהיו די גדולים. -כן.
והכניסו בגדים. -כן.
גם כלי בית קצת. -כן.
ואני יודעת ש...
אמא האכילה את אחי.
היא הכניסה אוכל בשביל אחי. -כן. לתינוק.
אבל זה נגמר די מהר והיא.
אז רגע. מה את זוכרת מהיציאה מהבית?
רק זה. את השקיות.
את השקיות האלה. ואז למחרת? -שאני רוקדת ונוסעת לדודה ברוניה כי...
כשאחי. לפני שאחי נולד.
הדודה ברוניה הזאת שהייתה איתנו
היא הייתה גם כן ב"שומר הצעיר".
היא הייתה קצת יוצאת דופן.
ביום אחד היא...
היא הייתה בבית הספר בתיכון בכיתה שביעית.
ובאחד. היא הייתה בוודאי בארגון...
ה"שומר הצעיר״.
ובאחת ההפסקות בבית ספר
היא כתבה על הלוח שיר.
שיר אחד. בית אחד של התקווה. בעברית.
אגב. אצלכם ידעו עברית בבית?
ידעו קצת. ההורים ידעו. -ההורים ידעו מה״שומר הצעיר״.
קצת. כן.
אתם הילדים. משהו? -לא.
שום דבר. ההורים למדו במסגרות הציונית? -כן.
אבל אתם לא ידעתם. -כלום.
ובמקרה נכנסת מנהלת הבית הספר לכיתה.
כנראה היה רעש בכיתה.
רואה את...
את הבית הזה שהיא כתבה. כן. -הכתב.
שאלה מי כתב. ברוניה קמה. היא כתבה את זה.
גורשו אותה מכל הבתי ספר מכל הארץ.
היא הייתה. בת כמה אז? -17 בערך.
תלמידת תיכון. -כן.
כן. -בכיתה...
-י"א. י"ב. בשביעית.
י"א. -גימנסיה בשביעי.
ולא עזר שההורים לקחו
כומר שיפרש מה כתוב.
שיקרא ושיתרגם מה כתוב.
והוא עשה את זה ולא עזר כלום. גירשו אותה.
אז כל התעסוקה שלה הייתה רק הכ"ן. הארגון.
ויחד עם כמה.
משפחות?
לא. כמה אנשים.
כמה צעירים מהכ"ן. הם עזבו לצ'רנוביץ. עזבו...
באופן (שפה זרה). עזבו את רומניה
נסעו לצ'רנוביץ. כבר היה גבול.
צ'רנוביץ כבר הייתה של הרוסים. -בצד הרוסי. כן.
בדיוק הייתה לידכם בעצם הפרדה. -כן. בדיוק.
חילקו את... -את רומניה. את בוקובינה.
בעקבות הסכמי מולוטוב-ריבנטרופ. -בדיוק.
חלק הלך להונגרים. טרנסילבניה. -בדיוק.
חלק הלך לרומנים וחלק הלך. -כן.
רומניה הפסידה שם שטחים לרוסיה. -כן. בדיוק.
אז... כן. הם עזבו. -צפון בוקובינה.
כן. הם עזבו לצ'רנוביץ. לרוסים. -הם עברו לרוסים...
אחר כך. בדיעבד גם...
זאת אומרת אחר כך חזרו לשם הרומנים והגרמנים -כן.
פשוט אז איבדנו את עקבותיה.
איבדתם קשר איתה. -כן.
דרך הדודה עוד היו אנשים
שהיו עוברים את הגבול והיו מספרים. -גבול. כן.
ובזה נשארנו.
והגענו. מצאנו את הדודה הזאת.
אחרי המלחמה דרך צלב האדום.
כי אנחנו חיפשנו אותו וחיפשנו. -כן.
וב-58' היא הגיעה בהפתעה לרדאוץ.
אז אתם. בואי נחזור להתארגנות שלכם.
זה מרגש אותך הקטע הזה שמצאתם אותה.
מכמה סיבות. -סיבות.
שמצאתם אותה אחרי המלחמה. -לטוב ולרע.
אולי עוד נחזור לזה שתספרי על אחרי המלחמה.
זה מה שאני זוכרת. אחר כך אני זוכרת שיצאנו עם העגלה.
אני לא זוכרת איפה אנחנו הילדים היינו למטה.
למעלה. אני לא זוכרת את זה.
אבל יום שלם יצאנו. נסענו.
עגלה עם סוס? ועגלון? -עם סוס. מלא.
רומני? מישהו? -לא.
אבא מוביל את זה?
אני חושבת שאבא. אני לא זוכרת את זה.
לא. כנראה שלא מכיוון שאחר כך אבא הציל אותי והוא לא היה בעגלה.
אוקיי.
בכל מקרה. נסענו עם העגלה הזאת עד למרקולשט. -כן.
היינו צריכים ללון שם.
אני לא יודעת אם לנו רק לילה אחד או יותר. -כן.
אני זוכרת את הפיאצה הזאת...
זה היה שטח פתוח. -כן.
ושם נתנו לנו ללון ולמחרת.
אמרו שרק מה שיכולים לקחת על עצמנו.
בזה אנחנו ממשיכים בדרך.
כל השאר נשאר.
לפני כן. -מי מלווה אתכם את זוכרת ז'נדרמים?
היו. לא. צבא רומני.
הצבא או ז'נדרמים?
אני חושבת שהיו חיילים.
אני חושבת שהיו חיילים עם ביונטים. עם רובים.
את זוכרת אותך איך את מרגישה בנסיעה הזאת. פחד?
או עדיין מרגישה שאת יוצאת לטיול?
לא. אני לא פחדתי.
לא פוחדת.
לא ידעתי. אני רק זוכרת דבר מה.
שאת זה אני זוכרת בוודאות.
שהיה גשם. יום גשום כנראה.
זה היה לפני מרקולשט בכל מקרה.
כי אחרי הם כבר לא היו עגלות. -כן.
היה יום גשום.
והיה... אני.
או שנפלתי או שאני לא יודעת מה.
העלו אותי על העגלה.
בעגלה היו הרבה אנשים. הרבה דברים.
את סבתא שלי. אמא של אמא. -אתם לוקחים גם אותה איתכם.
נכון. ואת האחות הגדולה של אמא עם הבנים שלה.
אתם ביחד.
אנחנו כולנו היינו ביחד באותה עגלה.
כן.
והעלו אותי גם כן על העגלה.
אמא סחבה את העגלה של אחי.
אחותי לידה.
אבא גם כן לידם איפה שהוא.
אני לא יודעת בדיוק.
וכנראה שהדרך היה מאוד לא נוח.
ואו שהעגלה התנדנדה.
או שאני הסתובבתי כי שמעתי איזשהו.
אני זוכרת ששמעתי משהו כי הסתובבתי.
ולא שמתי לב ונפלתי.
ונפלתי מתחת לעגלה ואבא שלי הרים את העגלה.
את הגלגל האחורי.
הרים אותו מעליי ומהיד השנייה הוציא אותי מהעגלה.
אחרת כנראה שלא היית מדברת איתי עכשיו.
כלומר. כמעט נדרסת. -כן.
והוא היה איש גבוה ומלא כוח...
איך הייתה... משהו זכור לך מהאווירה?
הורים לחוצים? פאניקה או...? -אני לא זוכרת.
את לא זוכרת. -לא.
אבל אני זוכרת שהיו חיילים ליד. בקרבת העגלות.
הייתה שיירה שלמה של עגלות.
ולא פחדת מהחיילים? -לא.
לא. -לא ידעתי לפחד.
התייחסו... -יש לך זיכרון איך הם מתייחסים אליכם?
אני לא זוכרת.
אני. אני חושבת ששמעתי. ירייה כשהסתובבתי.
אני לא בטוחה.
ומסביבכם את רואה שיירה.
שיירה שלמה של העגלות.
עם אנשים בשני הצדדים של העגלות.
נוסעים לאן? אלוהים איתנו.
ואת חושבת שאתם יוצאים לטיול. איזשהו טיול.
בתפיסה הילדותית שלך. של ילדה. -כן. כן חשבתי שיוצאים לבובה. נוסעים לבובה.
אחרת לא ידעתי שום דבר. -כן.
ובמרקולשט אני זוכרת. הבוקר. -כן.
כשהיה רעש אדיר בין האנשים.
איפה אתם ישנים שם. אמרת?
על האדמה. על... הוצאנו מהבגדים...
תחת כיפת השמיים? -תחת כיפת השמיים.
זה כבר אוקטובר. זה קר. זה סתיו. -תחת כיפת השמיים.
לא היה שום דבר אחר.
ואני זוכרת שדודה שלי אמרה לאימא.
אני זוכרת. יש לי את התמונה.
שאמא לובשת שני מעילים. אחד של הדודה ומעליה שלה.
של הדודה היה מפרווה.
אז היא אמרה:
"צריכים לקחת משהו יקר ערך על מנת..." -להחליף...
"מי. מי יודע מה. למה זה יצטרך". -כן.
לקחו. בדיעבד את יודעת שלקחו גם עוד דברי ערך?
כסף? תכשיטים? -שום דבר.
לא לקחו או את לא יודעת?
לא. לא לקחו. -לא לקחו.
לא. לא היה אפשרות לקחת.
את זוכרת... -גם אמרו.
כנראה שהיה משהו שאמרו מה להכניס לתוך ה... -ואת זוכרת...
אני זוכרת משהו אחר. הנה עכשיו נזכרתי.
שהייתה שיחה בין אמא לבין אישה מקומית. גויה.
איפה? ברדאוץ? -ברדאוץ.
ואמא נותנת לה חבילה שלמה... -לשמור?
לשמור סכו״ם. מכסף.
מכסף. וזאת הייתה חברה או...? -לא חברה. לא כלום.
מכרה שהייתה מביאה לנו חלב כל בוקר. -מכרה.
ואמא נותנת לה. מפקידה אצל הדברים.
אצלה את הסכו״ם וגם חלק מהריהוט.
כן. נתנו.
היא באה לקחת אותם. לשמור. -כן.
את זוכרת אולי או יודעת אם הסתירו גם דברים?
החביאו בחצר? -לא.
את יודעת בדיעבד? -לא. לא. לא.
אם אבא החביא או הסתיר דברים? -לא. לא. לא.
מה שהיה. לא היו לנו כנראה דברי ערך. רבים.
כסף. -איזה תכשיטים או משהו היו על...
על אמא. -על אמא...
וזה בוודאי לקחו לה עכשיו במרקולשט הכל. -כן.
אז מה עשו במרקולשט? אמרו לכם...
אמרו לקחת על הגב מה שאפשר לסחוב ולא יותר. -כן.
אז אתם נאלצים להשאיר הרבה מאוד מהדברים. -הכול נשאר ערימות. ערימות.
אני זוכרת את הערימות.
אני זוכרת גם עוד משהו.
שעברנו דרך בפני שולחן ארוך
שבו ישבו אנשי צבא.
רומנים. -רומנים.
אני לא אגיד לך שהיו מצבא או ז'נדרמים.
את זה אני לא יודעת. -רק רומנים היו שם או היו שם גם גרמנים?
לא. רק רק רומנים. רק רומנים.
והיינו צריכים. אני.
כנראה שקיבלו הוראה כזאת. ההורים. -כן.
ועברנו כולנו בשיירה של איש איש.
ילד. איש לא משנה דרך השולחן הזה וכל מה שהיה.
עגילים... -היו צריכים למסור.
כל התכשיטים שהיו. היו צריכים למסור להם.
ואחותי. הייתה לה שעון אנקר קטן. של ילד.
והיא חשבה שזה משהו מאוד יפה
לתת את כל ה... אז היא שאלה גם כן אם... -צריכה לתת.
אם מותר לה לתת את השעון.
ואחד מהם הסתכל ואמר "לא. את יכולה ללכת איתו"
השעון הזה נדמה לי היה הדבר הראשון
שנמכר עבור לחם ב... עם הגויים..
סחר חליפין. כן.
כן. עשו עסקות חליפין עם הגויים שנשארו.
ואיך ביום הזה אתם. עדיין עם אוכל מהבית או...?
עם אוכל מהבית. אף פעם לא קיבלנו שום דבר.
תמיד היו. אז ביום הזה אתם.
אני לא זוכרת בדיוק מה אכלנו ואיך אכלנו?
אז בשלב הזה עוד היה אוכל מהבית.
כנראה. רק כנראה. כי אחרת... -כן.
אני לא זוכרת את זה. -כן. כן.
אחר כך זכור לי בדרך לטרנסיסטריה.
שוב... -אתם יוצאים ממרקולשט ברגל?
ברגל.
וממשיכים צעידה ברגל.
שוב פעם. אני חושבת שלקחו אותי מדי פעם מישהו על הידיים. כי לא...
יכלת ללכת. אני לא מתארת לעצמי שהלכתי.
כן.
אני זוכרת אחר כך לילה אחד.
הכל ברגל. -הכל ברגל.
אתם צועדים.
סליחה? -אתם צועדים.
רק צועדים. -ימים. ימים.
לילות. ישנים תחת כיפת השמיים.
אני לא זוכרת כמה צעדנו וכל הדרך.
אבל. אני יודעת עכשיו בדיעבד שההליכה לקחה חודש שלם.
מה את זוכרת מההליכה הזאת?
זהו. אני זוכרת את הקולחוז.
את (שפה זרה)זה היה. -חזירים?
לחזירים.
דיר חזירים? -בדיוק.
אבל אני זוכרת ש... -בדרך זה היה?
בדרך. הוכנסו אותנו שם ללון.
לדיר חזירים. -לדיר חזירים.
לא היו חזירים שם היו אבל אנשים חולים
ומתים שנשארו מהנגלה הקודמת שעברה שם.
את זוכרת את זה במראה?
אני זוכרת במראה שאבא מחפש מקום ריק.
היה חושך.
רק עם הרגליים.
חיפשו בין הקשים שהיו שם מקום להתיישב... -ללון.
ויצא שאחותי נדמה לי.
לא. אני לא זוכרת מה היא עשתה אבל היא הלכה מאיתנו
עם כלי ביד.
מישהו צעק "מים. מים. מים".
לא צעק. בקושי דיבר. "מים. מים". -כן.
וכנראה שהיא הלכה להביא לו קצת מהמים שלה.
אני לא זוכרת. לא יודעת בדיוק. את לא זוכרת...
אבל מה שאני כן זוכרת. -כן.
שהתיישבנו וזה היה ריח נוראי
והתחלתי לבכות. -כן.
כי זה ושמתי את היד איפשהו לידי כנראה ונכנסתי ללכלוך.
והתחלתי לבכות ושמעתי מדי פעם קולות.
לא יודעת כמה ישנתי.
לא יודעת כמה הייתי ערה.
את זה אני זוכרת.
את הלכלוך. החושך וקולות...
שנהנו?
אנחות? נאנחו. -נאנחו.
כן. -כן.
זה זיכרון חקוק. -זה נשאר לי ממש בזיכרון.
ואחותי הולכת מאיתנו.
ואני לא יודעת מה היא עשתה.
את זוכרת בכל התקופה הזאת שאתם הולכים.
רעב? צמא? מחסור באוכל?
אין לך זיכרון? -לא.
עכשיו סליחה. שכחתי דבר נוראי
לפני (שפה זרה) הזאת. -הדיר חזירים.
הדיר חזירים.
אנחנו לנו לילה אחד ביער קוסאוץ. -כן.
יער קוסאוץ. -כן.
מה היה שם?
מה שאני זוכרת.
שאמרו לנו להיכנס שם לתוך היער וללון.
לשים מה שיכולים על האדמה ושוב ללון.
וההורים שלי היה להם שמיכה אחת. -שהם הצליחו.
שמו אותה למטה על האדמה
ועם הבגדים כיסו אותנו ופתאום...
כששמנו את השמיכה הזאת
אני ראיתי את שני. -את הילדה.
את הילדה שממולנו ברדאוץ.
ונורא שמחנו שנינו.
ולא רצינו ללכת לישון כי רצינו לשחק.
ופתאום בא לנו לעשות פיפי.
ושני ואני התרחקנו מה... -מחנה.
מאיפה שלנתם. -מהמקום שבו. כדי שלא יראו אותנו.
כן. -ממש דיברנו. שנינו. שלא יראו אותנו.
וכמעט ונפלנו לתוך בור עם מלא גופות.
היה בור פתוח. -ביער.
ביער.
היו שם בורות הריגה. -ואת זה אני זוכרת. את הבור הזה כי.
לו היינו עושים אולי עוד צעד או עוד שני צעדים.
היינו נופלים לתוך הבור הזה. -כן.
היה פתוח מלא גופות ריקות של אנשים.
לא ידענו מה זה.
את יודעת בדיעבד מה זה?
היו הריגות לפנינו. לפנינו! -לפני כן...
הריגות שהרגו את היהודים המקומיים.
אני לא יודעת של איזה.
"איינזצגרופן". כן. של הגרמנים
-כנראה. כנראה. שהיו בורות הריגה...
כי זה היו שתי בורות. -כן.
אל אחד היינו כמעט נופלים.
מה את הבנת? -לא הבנתי כלום. אני רק פחדתי.
ראיתי משהו שאני לא ידעתי להסביר מה זה. -הבנת שהם מתים?
אני חושבת שכן. כן. -וסיפרת שחזרת לאמא ואבא?
לא! אחותי הלכה לחפש אותנו.
ושמעתי פתאום שצועקים: "טאובה! שני! טאובה! שני!".
ואז... הסתובבנו וחזרנו
ואמרתי: "יש שם משהו."
ואחותי התקרבה לראות מה ראינו והיא נעלבה.
היא פתאום חשבה שזה... הייתה בהלם. -כן.
אז ככה אתם צועדים חודש ימים.
חודש ימים.
את הולכת ברגל? את ילדה קטנה. או שסוחבים אותך?
יש לך זיכרונות? -לא.
אין לך זיכרונות מתנאי מזג האוויר?
זה מתחיל להיות לקראת החורף. -קר. קר.
אני זוכרת שהייתה לי מעיל. -זה חורף מאוד...
חורף מאוד גשום והרבה מאוד מים ובוץ. -כן. בוץ.
יש לך זיכרון מזה? -לא.
יש לי זיכרון רק על דבר אחד.
שהיה לי מעיל.
אני חושבת בצבע של
החרוזים שלך. מאוד יפה. -כן.
שמאוד אהבתי אותו.
זה אני לא הורדתי ממני כל הזמן. לא הורידו.
ובתוך המסע הארוך הזה.
את שואלת שאלות כילדה קטנה? -לא.
אני לא זוכרת. -את עדיין חושבת שאת בטיול?
אני לא זוכרת.
-את זוכרת... -אני לא זוכרת מה דיברתי.
אם דיברתי. עם מי דיברתי. אני לא זוכרת את זה.
היה לי... הלם. -רצון...
חלק שאומרים: "מתי אנחנו חוזרים הביתה?"
"אני רוצה הביתה". כמו ילד קטן.
"אני רוצה הביתה". -גם את זה אני לא יודעת.
לא יודעת. -לא.
איך אבא ואמא? יש לך זיכרון מהם בתקופה הזו?
הם היו מאוד דאגנים.
מאוד עצובים. -כן.
עצובים נורא.
זה אני זוכרת. -זוכרת.
את המבט של אמא במיוחד. -איך אמא...?
את זוכרת את העניין הזה.
המבט של אמא. הרבה פעם. מאוד.
אבל גם מרגיעים? מגוננים?
כנראה. אני לא יודעת.
כנראה. -ואיך אמא מסתדרת עם תינוק?
תינוק בן שנה.
נגמר האוכל שהביא איתה והיא החזיקה אותה.
התחילה לתת לה שוב... -להניק.
להניק אותו. עד שהוא מצץ פשוט רק את העור שלה.
את הזיעה והעור.
כי גם חלב לא היה לה.
הוא היה כבר בן שנה.
היא התחילה מזמן להפסיק לו. -לגמול. לגמול אותו. כן.
את הניקה. -כן.
אבל כנראה שזה הפחד... -כן.
החוסר...
ואיך הסבתא מחזיקה מעמד אתכם?
ללכת. -הסבתא הולכת ושותקת.
הולכת ברגל כל הזמן.
כנראה. -יש לך?
היא נכנסת. היא מתה בחורף הראשון.
בבית איפה ש... היינו כשהגענו אחרי זמן מה. -הייתם. כשהגעתם.
עכשיו אתם צועדים לעבר הדניסטר. לעבר הנהר. -מעבר כבר.
קוסאוץ. יער קוסאוץ הוא על גדות הנהר.
אז לא סיפרת על המעבר.
את זוכרת משהו? איפה עברתם. באטקי? -אני...
ביאמפול. ביאמפול עברתם.
ביאמפול.
וביאמפול. מיאמפול גם חזרנו אחר כך.
אבל עברתם ביאמפול.
-מיאמפול. יש לך איזה...
איזה זיכרון מהמעבר עד הדניסטר? משהו מזה? -לא.
בדרך חזרה אני זוכרת. -כן. לא. בדרך לשם.
לא. -לא.
אין לך שום. אז אתם צועדים לכיוון מלטה? לאן?
לכיוון מלטה ובדרך קוסאוץ.
אנחנו לא נכנסנו למלטה. -לא.
מקום אחר.
אני חושבת שעברנו דרך ברשד.
דרך ברשד. אני לא. גם את זה אני לא יודעת בוודאות.
אבל מה שאני יודעת. -יש לך איזה זיכרון או לא?
לא. -לא.
מה שאני יודעת... רגע.
אני לא יודעת אם זה מזיכרון או ממה שסיפרו לי אח"כ או דיברו ביניהם ואני שמעתי.
ששם ב[שפה זרה] אבא החליט.
לעשות כל מה שרק אפשר.
לעזוב את השיירה.
ו... -ולהתקדם.
להתקדם לבד לאן שהוא.
הוא ימצא עזרה אולי איפה שהוא.
וזה מה שהוא עשה?
הוא נפרד מהשיירה?
ביחד עם עוד משפחה אחד או שניים. -כן.
הם עזבו את השיירה בלילה. -כן.
וצעדו בשלג. בתוך שלג.
והגיעו לאובודובקה
בנפרד מהשיירה. -כנראה. כנראה כל השאר הגיע גם כן אחרי...
אחרינו לאובודובקה. -הם...
את אומרת שאת חושבת שעברו בברשד אבל לא אפשרו להם להישאר שם?
או שהם לא רצו?
את יודעת משהו?
אני לא יודעת...
תודה לאל שלא נשארנו בברשד. -כן.
זה אבא תמיד היה אומר. -כן.
"תודה לאל שלא נשארנו בברשד".
או מוגילב או משהו כזה.
לא. מוגילב היה. מי שהיה במוגילב היה ב... איך אומרים? בחממה.
לעומת מה שסבלנו כי הם היו בעיר גדולה.
היה אפשרות להעסיק את האנשים איך שהוא. -כן.
היהודים לקחו יוזמה.
היה ארגון פנימי. כן. אצלנו שום דבר.
אז אתם מגיעים לאובודובקה
מגיעים ל... -זה איזור. זה כפר? עיירה?
זה כפר. זה כפר.
מה שאני לא זוכרת. איך הוא נראה? את זוכרת את המראה של המקום?
את המראה של המקום אני זוכרת.
אבל לא מיד שהגענו.
את זה אני לא זוכרת. -את ההגעה? את ההגעה את לא זוכרת.
אני לא יודעת איך הגענו... -וכשאתם מגיעים. אתם נפרדתם מהשיירה.
אז אין לכם כבר ליווי גם.
אף אחד לא. אף אחד... -אין ליווי. אין כלום. זה היה בסתר.
כן. -אבל אחרי יומיים התחילו להגיע
כל אלה שהיו באותה (שפה זרה) איתנו.
מרדאוץ. -מרדאוץ.
שכנים. חברים הגיעו? -כן. כן. כן.
מה אתם מוצאים באובודובקה?
אנחנו נכנסנו.
זה הדבר הראשון שאבא מצא.
איזה בית הרוס.
יש לך. רק לפני שאנחנו נכנסים לתיאור של אובודובקה.
יש לך עוד איזה זיכרונות מהדרך?
מה.את רואה בדרך כילדה?
הזכרת את בור ההריגה. את רואה בדרך?
הבור הזה. אני זוכרת.
אבל חוץ מזה. אנשים בדרך מתים. נופלים.
את זוכרת משהו מזה?
אנשים שלא עומדים בתלאות הדרך. בצעידה.
בבוץ בקור. -אני.. את זה אני לא זוכרת.
אין לך זיכרון. -ממש לא זוכרת.
אוקיי. אז בואי תמשיכי.
יש לי רק תמונות. תמונות שאני זוכרת. -תמונות. כן.
וכשהגענו לאובודובקה.
כשהגענו לאובודובקה. אבא מצא
הבית. המחסה הראשון. ובו הוא נכנס.
וזה היה ערב.
מה זה היה? איזה זה מין בית?
זה היה בית. די גדול.
ממה בנוי?
מעץ. מעץ ולבנים. -מעץ.
אבל הוא לא היה גמור הבית.
פרוץ? הוא היה פרוץ? -לא.
רק למחרת בבוקר גילינו שבחלק הגדול של הבית גרו אנשים.
כבר גרו. מסירט מצאנו משפחות ומבסרביה.
אז לפני שאנחנו נמשיך את תיאור החיים שלך.
כי בעצם באובודובקה הייתם עד סוף המלחמה.
כן. -אנחנו עושים הפסקה.
טוב. -כן. בבקשה.
מה שאני זוכרת כשהגענו.
זה שהגענו לתוך.
עברנו מין גרין.
מין קורה מעץ. -כן.
כי הבית היה בנוי משלד עץ
וממולא בחלקו
בלבנים ובחלקו
מלבנים. מטין שעושים במקום.
טין וקש. -קש. כן.
ואין גג על החלק הזה.
ואחר כך רואים דלת ונכנסנו גם לדלת.
פתחנו את הדלת השנייה.
ושם היה פרוזדור.
בצד ימין היה דלת כניסה לאיזה חדר.
החדר הזה היה מלא.
היה עם חלונות.
ונכנסנו כולנו לשם.
והפרוזדור היה מאוד חשוך.
בסופו היה. אני לא יודעת.
דלת או משהו. או ארון.
אבל זה היה סגור.
ונכנסנו כל המשפחה.
כל מי שהיה איתנו.
נכנסנו לאותו חדר.
כמה אנשים בערך? לדעתך.
-בסביבות ה-17. 18 אנשים באותו חדר. -17 איש בחדר...
מצטופפים בחדר אחד.
זה היה סבתא של אמא.
ההורים שלי ואנחנו. שלושה.
דודה. האחות הגדולה של אימא.
עם שלושה בנים.
עם שני בנים.
סליחה. עם שני בנים.
היה דודה אחרת.
האחות השנייה של אמא עם בעלה ושני בנים.
האחות הקטנה של אמא עם הארוס שלה.
היא הייתה... זמן קצר לפני היציאה לטרנסיסטריה
היא התארסה עם מישהו או אפילו עשו...
נדמה לי שהתחתנו חתונה אזרחית.
כי הרי ברומניה היו צריכים לעשות חתונה אזרחית.
ולאחר מכן היו מקבלים "פיקדישן"... -כן. מהרבנות.
מהרב. כן. אחרת לא.
והם היו. היה בן דוד של אמא.
והיה ילד מאומץ. ילד.
נער מאומץ על אחד הדודות שלנו.
היינו המון אנשים.
וכולם מרוב עייפות.
כולכם בחדר אחד.
כולם בחדר אחד של שלוש על שלוש.
התיישבו כולם כמו סרדינים בקופסה.
והיו מאוד מאוד עייפים ומאוד רעבים ומאוד צמאים.
עוד ירודים מכל הדרך. -בדיוק.
ומרוצים בכל זאת שמצאו מחסה. -קורת גג.
עכשיו את אומרת שבחדרים אחרים של הבית היו כבר משפחות.
למחרת בבוקר. גילינו שבצד ימין
היה עוד כניסה לבית והבית היה גמור
ושם נכנסו שתי משפחות מסירט.
המעניין הוא
שאחד המשפחות האלו
היו הסבים של טריסי אברמוביץ' השחקנית ש...
שהיום חיה בישראל. -אוקיי.
אמא שלה הייתה בחורה מאוד יפה.
כזאת בחורה יפה לא רואים כל יום.
אני זוכרת אותה.
אני נורא הערצתי אותה.
היה לה שיער שחור. מלא תלתלים. יפיפייה.
היא הייתה אולי בגיל 16. 17. משהו כזה.
ההורים שלה.
האח שלה.
והקרובים של המשפחה הזאת. ״נימהויזר״ קראו.
שכחתי איך היו קוראים למשפחה הזאת.
אבל את המשפחה השנייה שנדמה לי שהנשים היו אחיות.
״נימהויזר״. קראו לה.
אז היו שמה עוד משפחות שכבר הגיעו לפניכם. -ובצד החזית. זה היה מאחורה.
כן. -ובצד החזית של הבית גרו אנשים מבסרביה
שכנראה הגיעו עוד לפנינו בגל אחר. -לפניכם. בגל. בגל...
עכשיו. באובודובקה היו.
נשארו בכלל תושבים מקומיים יהודים?
מעט מאוד. יהודים לא. -אוקארינים?
אוקראינים כן. -אוקראינים כן. אבל יהודים כבר לא היו.
לא היו יהודים. -כולם הושמדו.
כנראה או עזבו או הושמדו.
מה... מה גודל של העיירה הזאת? -עיירה?
מה היית אומרת? כמה רחובות?
ממש עיירה קטנה?
רחובות היו. כן. -כן.
היה רחוב ראשי. -כן. אז בואי תתארי.
מה שאני זוכרת. -כן.
מול הבית שלנו.
היה שטח עצום.
אולי היום הייתי רואה את זה כ-30 על 30.
בעיניים שלך. בעיניים של ילדה. -כן.
היה שטח עצום.
שמולנו היה קתדרלה.
ומאחורי הקתדרלה היה איזה בית חולים או ליד הקתדרלה היה בית חולים.
כן. -משהו כזה.
אני לא זוכרת שמישהו היה נכנס לבית חולים הזה.
אולי היה הרוס.
בצד. לצד הקתדרלה הזאת היה דרך
שהייתה עולה קצת על גבעה
ובצד השני היה גדר מאוד יפה
מבטון...
וקרשים גם. וזה היה
בפנים. אחרי הגדר הזה היה בעצם פארק אדיר.
עם בית של המושל.
וילה יפהפייה.
ראינו אותה במקרה אחר כך.
יש לנו סיפור עם זה. -כן.
ולפני הקתדרלה היה דרך.
בין הקתדרלה והדרך התחיל פארק מסוים
שנגמר שוב באיזה פיאצטה.
בצד השני של ה...
הפארק הזה הייתה שורת בתים ואנחנו בין השורה הזאת.
לידנו בצד ימין הייתה עוד בית אחד. -כן.
מאוכלס. לא יודעת אם לפנינו או אחרינו
אבל מאוכלס מיהודי צ'רנוביץ. אנדורה. משהו כזה.
אז למרות שהם הגיעו בשלב יותר מאוחר?
לא יודעת. לא יודעת אם מצאנו אותם שם.
או שהגיעו לפנינו.
זה אני לא יודעת. -כן.
אבל אחרי הבית הזה.
כלומר. בכל הבתים האלה היו מגורשים שהגיעו. -מגורשים שהגיעו מתקופות שונות.
מבוקובינה. בסרביה. מכל המקומות שגירשו... -מבוקובינה. כן. כן.
ואחרי הבית הזה. -כן.
היה כנראה ההמשך של הדרך שעלה למעלה. היה יורד.
ואני זוכרת בתים שם בירידה.
אבל לא יודעת.
אני יודעת שבחורף.
בחורף השני.
השלישי אבא עשה לנו מקרשים איזה. -מזחלות?
מזחלה ואנחנו היינו יוצאים לשחק. עד שהיו באים...
הילדים. הבנים של הגויים והיו מגרשים אותנו באבנים או בצעקות.
האוקראינים. האוקראינים. -האוקראינים.
בין היתר. היה בן של המושל שהיה בא. -כן.
את יודעת איך קראו לו. את זוכרת?
לא. אבל אני יודעת שהבחור הזה היה בא תמיד לבוש מאוד. מאוד יפה.
עם מזחלה יפהפייה שאני לא אשכח אותה לעולם.
עם עבודת... -גילוף של עץ?
גילוף של ה... -של העץ.
מסילות. -כן.
והוא היה בא מלווה על ידי אישה וגבר.
אז בואי עכשיו. -ואז היינו צריכים לפנות את המקום
בשביל הילד הזה.
אז בואי עכשיו תתארי אחרי הלילה.
קודם כל. איך עובר הלילה הראשון הזה או שכבר.
אמרת שכבר באיזה שהוא מקום קצת רווח לכם אחרי הטלטולים הקשים של הדרך.
כן. כן. אנחנו... -ואיך מתארגנים עכשיו החיים באובודקה?
מה קורה? אנחנו. אני יודעת שאבא היה יוצא לראות
מי יש. אם הוא מכיר את מישהו. אם הוא.
עכשיו מסביב יש ז'נדרמיה? חיילים?
יש חיילים אבל לא. -רומנים.
לא. כן. -לא בתוך...
לא מפריעים לנו.
הם לא יושבים בתוך העיר עצמה?
לא. כן. היה להם מחנה צבאי. -כן.
מאורגן היטב.
אבל לא מפריעים לנו.
נתנו לנו לחיות. -לחיות.
אבל יש כמובן הגבלות.
אני אומרת.
זה ידענו אחרי כן.
כן. בואי תספרי.
איזה הגבלות היו?
עד שש בערב אפשר היה לצאת.
אחרי שש בערב הסגר?
הסגר לחלוטין.
אפשר היה לצאת לרחוב.
אבל אי אפשר היה לצאת מאובודובקה. -לא.
אתם לא. כי זה כמו מחנה.
אבל לא היו גדרות סביב. -כן.
אבל היו. היה כנראה... -אבל היה צו.
היה כנראה משמר סביב.
היה צו. היה צו שאסור לצאת.
היה צו שאסור לצאת.
וכל פעם היו עושים מסדרים לראות מי יש. מי אין.
את זוכרת את המסדרים?
מאוחר יותר. מאוחר יותר. -מאוחר יותר.
הרומנים. החיילים. היו עושים מסדרים?
כן. כן. כן. -אוקיי.
היו. עברו גם הגרמנים אצלנו בעיירה.
את זוכרת אותם?
אני זוכרת שהיו באים ו...
היו מחפשים את הבנות היפות האלו.
את ריטה ואת אמא של ריטה.
והייתה עוד לילי וולט שהייתה גרה לידנו.
בחורה יפהפייה.
היו מחפשים ומה? לוקחים אותם בכוח. מה?
כן. לו היו מוצאים אותם בחוץ. זה.
היו לוקחים אותם.
לקחו כנראה אחרים.
את זה אני יודעת מאחרים. -ומקרים של אונס גם?
מקרים של אונס. -כנראה. כנראה.
אני לא יודעת. לא ראיתי את זה. אבל אני יודעת שפחדו נורא.
כן. בת כמה אחותך אז. בת 11? משהו כזה?
אחותי בת תשע וחצי כשיצאנו לטרנסיסטריה.
היא בת תשע וחצי. -כן.
ואת? -ההבדל בינינו הוא חמש שנים.
אה. את ארבע. כן.
ואז. איך מתארגנים באמת החיים? מה קורה?
אני לא יודעת מה עושים.
אבל יוצאים לראות מי קיים.
איפה אפשר להשיג משהו. באיזה צורה.
היה איזה שוק. -כן.
שהאוקראיניות היו באות עם כל מיני מוצרים.
הכפריים. -הכפריים. כן.
פעם בשבוע הם היו באות או...? -אני לא יודעת. לא יודעת.
ואיך? -ואז היו יוצאים היהודים.
הם היו מחליפים עבור כוס מלח או לחם. -כן.
הם היו אופות לחמות מאוד גדולות.
לחמים גדולים.
לחמים גדולים. סליחה.
מרוב... -מה. את זוכרת איך אתם מסתדרים?
איך אתם רוכשים אוכל? -אני.
מה אתם מחליפים?
אני זוכרת. -אתם הולכים להחליף דברים?
כן. אספו כל אחד מאיתנו. מי שהיה יכול לצאת. -כן.
היה יוצא ממשהו להחליף. להביא קצת אוכל.
גם לוקחים לעבודה?
סליחה. -רגע. רגע. רגע. שבי.
אה... בעלי...
אנחנו ממשיכים
אבא יוצא לעבוד גם?
הזכרת כבר... -קודם לא. קודם לא.
בחודשים הראשונים לא. -לא.
אבא חלה מיד בטיפוס.
ובטיפוס איזה צורה של טיפוס. מאוד חזק. -הבהרות?
גם אחרים חלו.
סבתא מתה אחרי חודשיים או שלושה.
את ראית אותה? -כן. כן.
מה את זוכרת? -לה עשו מין מיטה. (שפה זרה).
אתם כל הזמן. אותו הרכב של אנשים באותו חדר? -באותו חדר.
אמרת משהו כמו 15 איש. אתם כל הזמן...? -כן.
כשהתחילו למות מהם. נשארנו פחות.
ואחרי. בקיץ הראשון.
דודה אחד עם שני הבנים יצאה מהבית היא מצאה איזה בית אחר. יצאה מאיתנו.
אוקי. אנשים אחרים? -אבל כל השאר נשארנו עד הסוף.
ואז סבתא מתה כתוצאה ממחלה?
או פשוט היא לא עומדת ב...?
היא לא עומדת כנראה גם בכל העומס הזה.
היא לא יכלה לאכול בלי מלח.
ומלח היה דבר מאוד נדיר ומאוד יקר.
וגם אחרים.
אחרים מתו ממחלות פשוט.
אמא שלי הייתה הגיבורה.
את רואה את האנשים מתים לידך?
אני ראיתי את האנשים שהוציאו אותם.
אחד אני זוכרת שהוציאו אותו מהבית מת.
איך...? -את הדוד שלי.
איך מגיבים? -היתר.
כן. איך זה...? -אני לא יודעת. לא זוכרת.
את רואה אנשים בוכים. צועקים. יש איזה... -לא. אני לא זוכרת.
אני לא זוכרת. -התרגשות?
פרצופים עצובות אני רואה כל הזמן. -עצובים.
ואת כילדה. מה את מבינה פתאום
שאת רואה מתים? -שום דבר.
לא הבנתי מה איתם. -זה נראה לך כאילו טבעי שמתים?
לא ידעתי מה קורה איתם.
ההורים מדברים איתך על זה? -לא.
אני לא זוכרת שדיברו איתי על זה.
קוברים אותם את האנשים? קוברים את האנשים?
זכור לך?
כנראה שיצאו. כנראה שיצאו.
לסבתא הייתה לוויה או משהו כזה?
כן. לסבתא הייתה לוויה.
ואת כילדה לוקחים אותך...?
לא. מה פתאום. -לא. את בבית.
אני בבית. -אבל את יודעת שהייתה לה לוויה שם.
אני יודעת שהייתה לוויה כי כל האנשים שהיו על הרגליים יצאו.
ועשו לה גם קבר נפרד לסבתא.
לא קבר אחים. -כן.
יש לה ממש קבר. -יש לה קבר.
ואת זה הייתי מאוד רוצה לראות. -כן. כן.
זה היה בהתחלה עוד... -בחודשים הראשונים.
הראשונים... היה חורף אדיר.
היה חורף קשה. -מאוד מאוד קשה.
איך אתם מסתדרים עם הקור?
זה מה שאני רוצה לומר.
אחותי ישבה עם הרגליים.
לפינה של חדר. -כן.
והפינה הזאת הייתה סדוקה. -כן.
אבל סדק שיכולנו להכניס יד.
ואבא ניסה עם ניירות. עם סמרטוטים.
עם לא יודעת. לסתום את הסמרטוט.
אבל אפילו שהיה סתום.
הרוח. הייתה לפעמים כל כך חזקה
שהייתה מעיפה את הסמרטוטים מבפנים.
ואחותי הייתה הרבה פעם.
רוב הזמן הייתה יושבת.
והיא מחזיקה את הבן.
את האח שלי על הברכיים. -את התינוק.
כשאימא הייתה צריכה לטפל באנשים.
היה לנו מזל שאמא חלתה בטיפוס במלחמת העולם הראשונה.
אז היא עברה את זה.
עברה את זה והיא הייתה הבריאה היחידה.
היחידה בחדר.
והיא יכלה לטפל.
והיא הייתה יכול לטפל.
אז הייתה יוצאת לאסוף שלג.
להמיס אותו שיהיה לנו מים.
הייתה יוצאת להחליף משהו
או ביחד עם אחרים שעוד היו יכולים לעשות את זה.
ובזה. -עזרה.
החזקנו את עצמנו.
אנשים אחרים. כולכם נדבקתם בטיפוס? גם את?
אני לא יודעת מה היה לי. כנראה טיפוס.
לא... בחודשים הראשונים. אלא טיפה.
אבל עדיין בחורף ועדיין... -כן.
ועדיין. -אז גם את היית חולה.
ומי שהציל אותי.
אני כבר הייתי ללא הכרה.
לידנו. גרו שני רופאים.
אחד דוקטור קרקשטיין מסדיגורה עם אשתו.
הייתה גם אחותה התאומה
ולאחותה היה בן.
שנה נדמה לי גדול ממני.
ועוד רופא. פרנס. מבסרביה איפשהו.
אבל ממש מבסרביה
מבלץ או מסורקה. או אני לא יודעת בדיוק.
אותו... והיה לו גם ילד.
עם המשפחה הזאת. עם פרנס. לא יכולנו ליצור קשר.
היו מופנים. -מופנמים.
מופנמים. לא. אני לא זוכרת אם הילד. דוד. -כן.
היו משחקים לפעמים. -כן.
אבל לא נהיינו חברים. בכלל לא.
עם הרברט. הבן של... -הרופא.
לא. היה הנכד של. הבן אחותה של הרופא.
איתו כן שיחקנו.
אז אמרת שהמזל היה שהרופא.
המזל שלנו היה שדוקטור קרקשטיין.
כשהוציאו אותם מסדגורה.
הוא לקח עימו מזוודה שלמה של תרופות.
אה-הא. כי. כי לא היה שום מרפאה.
באובודובקה. שום עזרה רפואה. -כלום! שום דבר!
-שום דבר. שום דבר. שום דבר.
ולא היה.
ועוד בחורף הראשון. בלי התארגנות. בלי כלום. -בלי כלום.
היינו עזובים לנפשנו. -לנפשכם. פשוט נטשו.
ו... אז הוא היה עם תרופות. -עם תרופות.
והוא עזר להמון אנשים עם התרופות האלו בלי כסף. בלי בלי שום דבר.
זאת אומרת שהציל אותך. -הוא הציל אותי.
אבא. הלך להביא אותו. שאני מתה.
שאני כבר מתה.
שיבדוק אותי אם עוד יש אפשרות לעשות משהו.
ואת אומרת שגם אבא חלה.
אחרי. -אחרי כן. ואחותך ואחיך?
אחותי הייתה חולה.
התינוק? -אחותי איבדה את האצבעות מהרגליים.
כי. מקור. -מקור.
כי ישבה כל הזמן עם הרגליים. -שמה באובודובקה.
אז אין לה אצבעות ברגליים. -אין לה. יש לה...
פרוטזה? פרוטזה? -לא. לא.
לא כל הרגליים. לא כל האצבעות...
אלא חלק מהאצבעות. -מהאצבעות.
קטעו. -חלק. חלק לגמרי. וחלק רק קטעו.
מהקור. -מהקור.
קפאו האצבעות. -כן. והיא הייתה אומרת ש...
איך היו. עשו משהו. ניסיון אבא לחמם?
היו מביאים עצים או משהו?
מהאנשים... שרפו בית ספר שלם. -כן.
גם הגג שהיה על הבית שלנו. -מקש היה?
לא היה גג. בית. היה גג מרעפים עץ. רעפי עץ. -רעפים... עץ.
והכל נשרף על ידי המשפחות שבאו לפנינו. -משפחות...
כן. אז כשאתם הגעתם לא היה אפילו מה לשרוף. לחמם.
לא כל כך היה...
היו צריכים לצאת החוצה למצוא משהו. -לקושש עצים.
ולבשל? איך בישלו?
אז... אבא. -היה מטבח או בתוך החדר?
בתוך החדר. לא היה מטבח.
אבא הכין. מצא. הכין.
תיקן איזה תנור מפח. -כירה?
כן. -כזה עגול שעמד על.
תמיד היינו אומרים שהוא עומד על הרגליים רחיתיות.
כן. -כי זה היה מאוד קשה.
והוציאו את העשן דרך החלון עם ארובה. -ארובה.
גם כן... -ושם היו מבשלים?
שם היו מחממים מים ומבשלים על סיר אחד.
אמא... -החליפה?
החליפה. לא יודעת מה. עבור סיר מאלומיניום גדול.
והייתה מבשלת? -וזה היה הסיר שלנו.
של כל המשפחה או רק אתם? -לא. לכולם. כל מי שהיה בבית.
כל מי שהיה בחדר שם. -כן.
מה. את זוכרת? מה אכלו? את זוכרת?
היו יוצאים... -היה רעב בחודשים האלה?
אני לא זוכרת רעב. אני לא זוכרת אותו. אבל כנראה.
היו יוצאים לשדות. -כן.
כי השדות היו עדיין מלאות
תפוחי אדמה ושעועית וגזר ולא יודעת מה.
ואספו משם ואת זה בישלו. -בישלו. בישלו.
כן.
מה ש...
וככה עוברים החודשים הראשונים של החורף הקשה.
הראשונים היו גרועים.
אז אני רציתי לומר
שדוקטור קלצ'ין הציל אותי. -כן.
אחר כך. כשחזרנו מטרנסיסטריה.
הוא רצה לאמץ אותי.
[בוכה] שמרתם על קשר.
חיינו חיים מאוד קשים שם.
התנאים היו מאוד מאוד קשים.
בלתי אפשרי לתאר. -כן.
היינו מלאים כינים.
באותו חורף הראשון מילאנו את כינים.
אמא אמרה ביום אחד שאם היא לא תתחיל
לעשות משהו.
הכינים כנראה יוציאו אותנו החוצה.
כן.
והרי לא החלפנו בגדים והשטיפה הייתה טיפה על הידיים.
או על הפנים. -לא היו שם תנאים סניטריים. שום מים זורמים.
כדי לצאת לשירותים היינו צריכים לצאת החוצה.
והיו שירותים בחוץ? -לא היו שירותים.
בשדה... -בשדה... מוסתר בין החבילות.
כן. -מוסתר בין החבילות.
היו הרבה ערימות של בתים הרוסים.
שם היו הולכים. -שם היו הולכים.
וזה היה קר וקשה ובלתי אפשרי. -מים היו מביאים בדלי מהשלג?
ככה היה לכם מים? -נכון. בסיר הזה.
עד שיותר מאוחר השגנו גם סיר. גם דלי למים.
אבל המים... -בלי תנאים סניטריים בסיסיים.
שום דבר. שום דבר. שום דבר.
ובחורף הזה הראשון אפילו המים היחידים היו השלג.
כן.
אחר כך גילינו שיש... -באר?
באר. שאפשר להוציא מים ממנו.
הדרך הייתה די ארוכה.
מהבית שלנו עד לבאר.
ובדרך. הרבה פעם באו הילדים של האוקראינים
והיו זורקים אבנים לתוך הדליים. -כן.
וכך שהיינו צריכים לעשות את זה עוד פעם ועוד פעם.
ועד שהם היו מגיעים הביתה עם דלי נקי של מים.
את אמרת שלכם היה מזל שאמא יכלה לטפל בכם. -כן.
היו אנשים שחששו להתקרב לחולים.
שמא ידבקו. דברים כאלה. -כנראה. יכול להיות. אני לא יודעת.
אף אחד לא ביקר אצלנו בתקופה ההיא.
וגם אנחנו לא יצאנו. -כן.
חוץ מאבא כשעוד היה בריא.
הוא היה יוצא לראות מי עוד הגיע.
וכך הוא היה חוזר ומספר. -כן.
עכשיו בתקופה הזאת.
בתקופה הראשונית הזאת. יש לכם איזשהו.
אתם מנותקים או יש לכם איזשהו קשר?
שומעים משהו על רדאוץ? על מקומות אחרים? -כלום. כלום.
שומעים מה שנעשה במלחמה? בעולם? כלום. -כלום. שום דבר.
מנותקים לחלוטין. -מנותקים לחלוטין.
אין קשר בשלב הזה שום קשר.
מכתבים. חבילות. -כלום.
כי יותר מאוחר כבר היה. -שום דבר. נכון.
אבל אז אין שום דבר. אתם מנותקים לחלוטין. -שום דבר. לחלוטין.
אין לכם מושג.
ואת זוכרת שוב פעם כילדה.
שאת באיזשהו שלב שואלת גם שאלות?
לא. אני רק... -למה אנחנו פה? מתי חוזרים הביתה?
לא. לא. -כלום. את מקבלת את זה.
אני קיבלתי את זה כנתון. -כן.
אני רק... -איך מעבירים? איך מעבירים את הזמן?
סליחה. אני קטעתי אותך.
עם סיפורים.
ההורים? -ההורים. הדודים.
מעסיקים את הילדים בסיפורים?
בן אחד של...
אמרתי שהייתה אחות הגדולה של אימא.
אחות השנייה והקטנה.
הקטנה מתה כמעט מיד.
איך את מבינה את זה כילדה בת 4. 5 שפתאום.
אני לא. אני יודעת רק שהיא נעלמת מהבית.
ראיתי רק שהיא איננה. -בשבילך נעלמים אנשים.
נעלמים אנשים. -ומה אומרים לך?
אומרים לך שהיא מתה? -שום דבר.
ההורים מסבירים?
אני לא זוכרת שאמרו לי או שהסבירו לי משהו.
כי את ממש מוקפת במוות. -נכון.
זה לא מצב רגיל לילד בן חמש להיות מוקף במוות.
אני. אני לא זוכרת שמישהו הסביר לי משהו. או. פשוט אנשים נעלמו מאיתנו. -נעלמים.
יותר מאוחר כן. סיפרו לי.
ויש לך איזו חרדה שגם אימא תעלם? אבא יעלם?
את זוכרת חרדות כאלה? -לא. לא.
אמא ואבא היו קדושים.
ואין לך את החרדה שאם זה נעלם גם הם יעלמו? -לא.
את לא מודעת לזה. -לא. אני לא מודעת בזה.
אני מודעת במשהו אחר.
למה? -צחוק העולם.
שאמא טיפלה באחותי. כי היא עזרה לה. -כן.
ובאח הקטן. כי הוא היה קטן. -כן.
ואותי. אליי לא התייחסו בכלל.
ואת מרגישה מוזנחת. -והייתי מרגישה שלא אוהבים אותי.
והייתי בלילה מתקרבת לאמא או לאבא
והייתי לוחשת להם לאוזן שהם חייבים לאהוב גם אותי.
היה חסר לך תשומת לב. הרגשת שמזניחים אותך.
כשיש תינוק... -זה אני זוכרת.
כן. ממש. ועד היום הזה כשאני בוכה.
עכשיו אני לא בוכה כל כך הרבה אבל.
מזכירים לי את זה. -כן.
כבדיחה. -כבדיחה שהרגשת.
כן. -עצובה.
נטושה. -נטושה לגמרי.
ההורים טרודים ואמא דואגת... -זה היה ברור שקיבלתי גם אני אוכל
וגם חילקו איתי גם כן.
אבל גם תחושה של הזנחה נפשית. -כן.
כי אנשים היו עסוקים בהישרדות.
כן. בדיוק. אותי.
ואת חווה את זה מאוד חזק.
הייתי אומרת להם: ״אתם חייבים לאהוב גם אותי".
ומה היו אומרים?
INAUDIBLE (שפה זרה)
מה הם היו אומרים?
היו משקיטים אותי שבאמת. -מרגיעים?
מרגיעים... מרגיעים אותי שבאמת שאוהבים אותי וזה אבל.
זה חזר לא פעם אחת שאני אמרתי את זה.
כן. כן.
זאת חוויה שליוותה אותך הרבה שנים
או שעם השנים הבנת שהם היו במצב? -לא. לא.
זה משהו שנשאר כטראומה?
אני דווקא חושבת שמזה שאני נשארתי עם ההורים.
זה היה איכשהו. אני הכי דומה לאמא.
האחים שלי. גם אחותי וגם אחי דומים למשפחה של אבא.
אני דומה למשפחת קלינגר.
ואחר כך כש... דרך אגב.
גם אני חזרתי
לחיות ברדאוץ אחרי האוניברסיטה
מכיוון שאמא שלי אמרה: "יש לנו בית כל כך גדול"
"אני צריכה לקבל כאן אנשים זרים"
ולא שאתם תגורו גם כן אצל זרים?"
גם ברדאוץ חיים אנשים.
אתם יכולים לבוא לחיות ברדאוץ.
וזה לא היה מכתב אחד אלא.
בעלי מכיר את המכתבים האלו. -כן.
אז נחזור רגע לחודשים הראשונים. -זהו...
איך הילדים מעבירים את הזמן?
יש. את אומרת סיפורים. זה המבוגרים.
הם גם מקריאים לכם סיפורים? -לא. לא היה ממה להקריא כלום.
אז איך אתם מעבירים את הזמן?
את ילדה קטנה. משחקים?
אני... לא. לא היה אפשרות לצאת.
שום דבר. אז איך עובר הזמן לילדה קטנה?
אז... -צריך להעסיק את הילדים.
אז הדודה השנייה.
אחותה השנייה של אמא.
היה לה בן שהוא היה גדול מאיתנו. -כן.
גם לדודה הראשונה היו שני בנים שהיו גדולים מאיתנו בהרבה.
כן.
והם. היו כל הזמן מספרים דברים. -מעסיקים אתכם.
ומחזיקים גם אותנו בתוך החבורה שלהם. -כן. כן.
עכשיו. ליטמן. הבן הזה של השני.
הוא איבד את אבא ואת האח שלו והם נשארו וחזרו אמא והוא.
והוא. כשכבר יצא מהחדר. הוא היה קצת שובב.
כשהוא יצא כבר מהחדר ב...
אביב הראשון.
הוא אסף דברים. הוא היה כנראה היו לו ידיים מוכשרות.
והוא עשה לנו משחק שח.
ומשחק טאבלה ומשחק דומינו -כן.
והוא היה משחק איתנו . -משחק אתכם.
אז ככה העבירו את ה... העסיקו את הילדים. -זה היה בהמשך.
בהמשך גם עשינו משהו אחר.
אמא למדה אותנו לתפור כדורים מסמרטוטים.
כן.
אני לא יודעת מאיפה היה צמר.
או היה חוט ומחט.
מספריים אני יודעת שלא היו לנו.
אבל היו אצל שכנים.
כן.
ואני זוכרת שתפרתי ביום אחד.
הייתי כבר בת 6 אני חושבת.
תפרתי בובה.
ואדון נימהויזר מהבית השני הסתכל.
היה אוהב לשחק איתנו.
כשהיה יוצא החוצה הוא הרבה פעם סיפר לנו סיפורים ושיחק איתנו.
הוא היה כזה. לו לא היו ילדים.
הוא אהב מאוד את הילדים של גיסתו. -כן.
והוא שיחק איתנו.
ופעם הוא לקח את הבובה הזאת והפכה אותה.
ואמר לה "אבל אין לה תחתונים".
היו לו רגליים. אבל אין לה תחתונים.
איך יכולה בובה להיות בלי תחתונים?
ואני התחלתי לבכות ונכנסתי לאמא ואמרתי לה:
"תראי. עשית לי. עזרת לי לעשות בובה בלי תחתונים."
אז היא התיישבה איתי.
וחטפנו מאיזה סמרטוט משהו ועשינו
מין... לא תפרנו אלא. -חיתול.
מין חיתול כזה.
ויצאתי והראיתי לאדון נימהויזר
שיש לבובה התחתונים. -שהבובה בסדר.
אז עכשיו את אומרת שבשלב הראשוני לא עבדו.
אבל אחר כך התחילו לעבוד?
אבא מיד שהוא הרגיש כבר טוב. -כן.
הוא התחיל לחפש עבודה.
כן. במה עבדו שם יהודים?
מזה שהוא למד בישראל בנייה. -בארץ ישראל.
בארץ ישראל בנייה.
לא היה. לא היה מומחה גדול אבל מה שהוא הביא.
היה לו ניסיון.
הוא היה. הוא קיבל עבודה אצל
המשפחות האוקראיניות לתקן להן תנורים.
התנורים היו בנויים.
מלבנים? -מלבנים.
ולפעמים היו סתומים.
לפעמים היה נופל חלק מהם.
והוא היה מתקן.
ומה מקבל אוכל בתמורה? -והיה מקבל אוכל.
לחם. מלח. לפעמים חלב.
לפעמים חתיכת... חמאה.
אז קצת רווח לכם. יחסית.
כשהוא התחיל לעבוד טיפה התחיל להיות לנו יותר קל.
טיפת יותר קל.
היו גטאות שבהן אנשים קיבלו גם תלושי מזון.
לא. אין כזה דבר. -אצלכם לא היה כזה דבר.
אני יודעת שהייתה אחר כך ברדאוץ
מין מועצה של יהודים.
את מדברת על אובודובקה. -על אובודובקה.
לא. אמרת ברדאוץ. -אה. סליחה.
התכוונת להגיד אובודובקה. -סליחה. סליחה. באובודובקה.
זה הדבר הבא שרציתי לשאול אותך.
האם יש התארגנות פנימית? -יש.
ועד? קהילה שמתארגנת לדאוג אחד לשני.
מין מועצה. -כן.
שהתארגנה ושהיא הייתה אמורה.
לדאוג. -כן. אבא גם במועצה הזו?
לא. לא. -לא.
היו כמה אנשים. אני זוכרת אחד. -כן.
עורך דין.
אני לא זוכרת בדיוק איך קראו לו.
היה לי הרגשה שקראו לו "דויטש"
או "וייס" או משהו כזה. -כן.
אבל אני לא יודעת.
אני זוכרת אותו ולו הייתי רואה אותו היום.
אמרתי את זה הרבה פעם לפני כן.
אני הייתי מסוגלת להרוג אותו. -מדוע?
הוא היה אכזרי עם היהודים.
שזה היה בלתי אפשרי לתאר.
הייתה גם משטרה יהודית?
לא. -לא.
כי יש גטאות שהקימו משטרה יהודית.
לא. לא יודעת.
בערים הגדולות יותר.
על משטרה יהודית אני לא יודעת.
אני יודעת רק על המועצה הזאת. -אבל הוא עמד...
הוא היה במועצה והתאכזר ליהודים?
הוא היה במועצה. -והתאכזר ליהודים?
כן. -באיזה אופן זה בא לידי ביטוי?
היה לוקח מהם את הרכוש.
על כל שטות. על מילה.
על... -אה. פחדו ממנו.
היו צריכים לשלם לו על כל דבר.
לא פחדו ממנו.
אבל ידעו שאם רוצים להשיג משהו הכי קטן. -היו צריכים לשלם לו.
צריכים לשלם לו. -כמו שוחד כזה.
מה שקרה לנו. -כן.
אחרי שכולנו כבר היינו בריאים והיינו עובדים כבר.
אבא היה עובד. אמא. זה היה בחורף.
בקיץ האחרון.
אמא חלתה במלריה.
היה שם נהר שעבר
והיו המון. המון. המון יתושים. -יתושים.
אבל לפני שאנחנו מגיעים לתיאור הזה.
אמא בתקופה הזאת גם מוצאת איזו שהיא עבודה?
לא. היה לה כל כך הרבה.
לדאוג לכל ה... -לדאוג...
ואבא. במה שהוא עובד ומביא אוכל.
זה מספיק למשפחה המורחבת? לכולם?
אני חושבת. אני לא יודעת בוודאות.
אבל אני חושבת שגם ליפמן היה יוצא לעבוד.
הבן של הדודה הזאת.
כן.
ולפני שנגיע לקיץ האחרון שאת מתארת את המחלה של אמא. עוד קצת שאלות.
את אומרת שהיה. היה...
ועד יהודי. איזה שהוא מועצה. -כן.
מה היה התפקיד שלה? מה היא עשתה?
מעבר לזה שאמרת שכל דבר הייתם צריכים לשלם להם.
אני לא יודעת. נדמה לי. -ארגנו את הילדים ללימודים?
התחילו לארגן ילדים לבית ספר?
לא היה בית ספר. -אבל ארגנו כיתות?
לא ארגנו כלום.
לא. כי היו ערים. גטאות שארגנו.
לימודים... כלום. כלום. כלום.
היו. מתברר אחר כך. -כן.
שהם היו בקשר עם רומניה.
עם בוקרשט. עם ועד ההצלה. -עם בוקרשט.
לא יודעת. -עם הקהילה.
קיבלו הרבה עזרה עבור האנשים ולא מסרו אותה.
אה. הא. נכון. היה שלב מסוים שבו ועד העזרה בבוקרשט ארגן משלוחים.
כן. -חבילות.
כן. -ששלחו לטרנסיסטריה.
גם אנחנו... -שהשלטונות אפשרו איזה תקופה מסוימת לשלוח.
ואת אומרת שהם קיבלו ולא אמרו. -הם קיבלו ולא אמרו לאיש דבר.
לא ידעתם מזה. -לא. בוודאי שלא ידענו.
לא קיבלתם בפועל. -לא קיבלנו כלום.
בחורף. בקיץ... -וגם לא מכתבים וחבילות?
שום דבר.
עד לרגע מסוים.
ואת זה אני. יש המון דברים שאני. -כן.
על העזרה.
כשאמא חלתה במלריה.
שזה היה כבר בשנה האחרונה?
זה היה כבר בשנה האחרונה.
ב-44'?
סליחה? -43'. 44'?
43'. קיץ 43'. -ב-43'. קיץ 43'. כן.
אבא הלך למועצה. -כן.
לדוקטור קלגשטיין כבר לא היו תרופות.
נגמרו הכל. -כן.
ידעו שבמועצה מקבלים תרופות.
מאיפה? לא יודעת.
אז אבא הלך לבקש עזרה לכינים. -עזרה.
כן. -לכינים.
לקבל כינין. -כינין כן.
נגד מלריה. -נגד מלריה.
והעורך דין הזה אמר:
"יש לך עדיין שן אחד זהב בתוך הפה"
"תן לי אותו. אני אתן לך כמה כינין."
ואבא הוציא. -כדורי כינים.
הוא הוציא את השן ככה בלי.
כי בלי לחשוש.
שן זהב.
כן. כי הוא היה מאוד רזה ולא כאב כבר אפילו כל כך את ה
- אבל הוא ביד. ביד שלו.
הוא היה במצב של תת תזונה?
בוודאי. בוודאי.
אז הוא תלש? הוא עקר -הוא תלש.
הוא עקר את השן זהב בתמורה לכינין -את השן נתן לו קיבל שלושה.
אה. שלוש כדורים. -לאמא.
שלוש כדורים.
מה זה. שלוש כדורים?
בשביל השן זהב.
זה מה שהוא עשה.
אז אמא בסופו של דבר התגברה על המלריה?
התגברה ותודה לאל וחזרנו כולנו.
עכשיו. תוך. אבל היו עוד.
עוד מקרים. מקרים שונים לטובה ולרעה
כן.
למשל: הייתה. כשסוף סוף הגיע אביב הראשון.
והוציאו אותנו קצת החוצה לנשום אוויר צח.
אני זוכרת שהיינו משחקים בחול חם.
והיינו מכניסים את הידיים ואת הרגליים הערומות לתוך החול החם הזה.
וזה היה כאילו הרגשה נפלאה. מרוב קור שסבלנו כנראה.
כן. כן.
אממ.
בחור.
באחד ה.
חורפים?
הימים. בסתיו. ב
אביב.
אחותי יצאה החוצה.
אחותי הייתה שמנמונת.
וכשיצאה.
כשעברה את החורף הקשה הזה.
היא ירדה נורא במשקל והפנים שלה קיבלו קמטים.
עד כדי כך.
ילדה ש. כמו זקנה.
כמו זקנה.
ואת זה
אני. או שמהסיפורים
או שאני חוויתי
את זה. אני לא יודעת בדיוק.
אבל אני זוכרת.
אני יודעת שאחותי ישבה. בקושי
עמדה על הרגליים.
עם המעיל
הקרוע ועם איזו
סמרטוט על הראש.
עבר דוקטור קרקשטיין ועוד מישהו.
והוא אומר. ד"ר קרקשטיין אומר
לאיש שלידו: "תראי את הזקנה הזאת.
היא חיה. וכל כך הרבה צעירים נפטרו."
הוא חשב שזאת אישה זקנה.
עד כדי כך. -עד כדי כך השתנה.
והיא הייתה ילדה בת
בת תשע. -בת תשע.
עשר. -תשע וחצי.
אולי כבר עשר כי זה היה במאי. עשר.
עד כדי כך היו ה.
זה מראה כבר הכל.
דבר נוסף. -כן.
אחי לימד לדבר ב-Transnistria.
הוא היה בן אחד כשהגענו. -כן.
ו. -הוא לומד ללכת.
הוא לומד. כל הדברים של תינוק. -ללכת וכל זה הוא. הוא לומד שם.
ו.
כשהיה לחם בבית.
אמא הייתה תולה את זה על הקיר בתוך שקית. כי היו הרבה עכברים.
והוא לימד לדבר כשהוא היה רעב.
הוא היה מראה עם היד.
עם האצבע ללחם והיה אומר "מיאו הונגר" כלומר?
אני. גם אני רעב.
זאת אומרת. "תן לי. אני רעב".
כלומר ילד בן שנה.
כן. -כן.
כבר גדלנו ושיחקנו
בנהר הזה שהיה שם.
היה מאוד מוזנח סביב הנהר
היו הרבה שיחים
ובתוך השיחים היו
אוח. שכחתי איך קוראים לזה בעברית.
מן
הפירות? -איך?
פירות כמו פירות יער.
פטל. -לא. לא. לא!
חיה שהייתה מוצצת דם.
יתושים? -לא יתושים.
חוץ מיתושים.
עלוקות? -עלוקות.
כן.
ונורא פחדנו מהם.
והם ליד שפת הנהר היו הרבה בין השיחים. -כן.
והיו תקופות שהיו להקות שלמותֿ.
ותקופות יותר נעימות. -כן.
וכשהיה נדבקת כזאת לרגליים.
זה היה מאוד כאוב.
ואולי. לא כל כך כאוב כמו...
סלידה.
גרמה לי לסלידה. -כן.
זה הגעיל אתכם.
הגעיל. -כן.
אז אלה היו המשחקים שלנו בתוך ה. -משחקים. כן.
אני רוצה לשאול עוד כמה שאלות על החוויה ב-Transnistria.
על החיים ב-Transnistria.
בדיעבד או האם את יודעת כמה מגורשים הייתם ב-Obodivka?
יש לך איזו הערכה או ידיעה?
אני לא יודעת.
כמה מאות? אלפים?
יכול להיות שהיו מעל אלף.
איך היו היחסים בין האנשים?
הרי כל אחד נאבק להישרד.
יש גילויים של עזרה הדדית או אחד אוכל את השני כי אתם במאבק הישרדות?
אני לא זוכרת כזה דבר -משהו מזה ידוע לך?
אני זוכרת דבר אחר.
שהיו מאוד שמחים להיפגש.
כשמישהו נפגש והיו תמיד מדברים מי נשאר.
מי עוד חי. מי נפטר.
והיו נורא שמחים להיפגש.
ואת לא זוכרת גילויים של עזרה הדדית. דברים כאלה?
או כל אחד במלחמה שלו.
אני זוכרת בין הגרישיים "עזרה הדדית".
במרכאות את אומרת. במרכאות.
בחדר שלנו היה מן ארון.
יותר טוב. מדפים
שהיו בנויים לתוך הקיר
והשתמשנו במדפים האלו.
מתברר שביום אחד השכן מב-Bessarabia.
מוישל'ה. קראו לו.
נכנס. ואמר לאבא שייתן לו
לפתוח את ה.
להיכנס לתוך ה.
מחסה.
לא. הוא קרא לה.
מן מחסה.
ואבא אומר: "מה. מה אתה מדבר.
אין לנו כזה דבר."
אז הוא אומר: "כן. יש. יש. אתם לא יודעים."
הוא נכנס ופתח את הארון הזה מוציא אותו החוצה.
אבל כמו דלת!
כן.
ובפנים היה
בור.
כן.
עם כמה.
בתוך האדמה. לא בנוי.
אלא רק חפור
והוא ירד
שלושה מדרגות
והוציא משם שק
מלא מלח
ושתי שקיות קמח חיטה
ושק אחד קמח תירס.
אנחנו מתים מרעב
ולא יודעים ששם
הוא החביא
כזה דבר.
נתן לכם משהו? -אני לא יודעת.
מה פתאום. אולי לו היה.
לו היינו יודעים.
אני בטוחה ב-100% שאף אחד
לא היה מעיז להיכנס לבד
אבל היה יודע שיש.
והיה הולך אליו או להחליף משהו איתו או לדרוש מתנה.
כן. כן.
על עזרה הדדית.
אבל. על.
אבל אחר כך ידענו שאותו המחסה שימש גם ל.
לפרטיזנים.
או. אז זה מה שרציתי לשאול גם. -כן.
היו פרטיזנים.
לא כל כך נכנסו אלינו.
פעם אחת נדמה לי אבא החביא מישהו.
או לפחות מה שאני זוכרת.
יהודי?
פרטיזן יהודי או אוקראיני? -לא יודעת.
לא יודעת. לא יודעת.
פרטיזן. פרטיזן. -ידעתם.
ידענו שיש פרטיזנים בעיירה ומסתובבים ועוזרים להם.
כן.
גם הגויים. דרך אגב.
ונתפסו אנשים.
כי היו מקומות שתפסו אנשים שעזרו לפרטיזנים.
והוצאו להורג.
לא. לא. -אצלכם לא היה?
לא זוכרת.
לא ידעו. לא ידעו. לא ידעו.
לו היו יודעים. לא היה לנו נוח. -כן.
אבל לא היו מקרים? את לא זוכרת מקרים?
אני לא יודעת על מקרים כאלה.
את זוכרת מקרים של אנשים שניסו לברוח?
הרי לא יכולתם לצאת מ-Obodivka. -לא. לא.
אני יודעת. -אנשים שניסו לברוח.
את זוכרת מקרים של ענישה? -לא.
לא. אני יודעת. -של ענישה?
ענישה. כן.
אני זוכרת במו עיניים ראיתי דבר.
ואם אני אספר גם את תקבלי חרדה.
ביום אחד יוצאים.
אנחנו משחקים בחוץ
ומולנו היה.
היו כמה ערמות של בתים שנהרסו. -כן.
אבל היו גם.
חפרו בור. זה היה כבר אחרי החורף הראשון.
חפרו בור ושם הכניסו את הזבל מ.
משירותים.
כי כל אחד השיג משהו לתוך הבית.
איזה מן דלי או. והוציא החוצה לתוך הבור הזה.
כן.
הבור היה מכוסה עם משהו.
עם פתח שאפשר היה לפתוח אותו.
על הבור הזה. פתאום. שמענו
צעקות ויצאנו החוצה
ממש לתוך החצר
וראיתי קצין
רומני שדוחף
עם המגפיים שלו על בטן
של אישה בהיריון.
היא נפטרה. דוחף אותה לבור?
לא לבור. היא ישבה. היא שכבה.
הוא הפיל אותה על הבור הזה.
על המכסה והתחיל.
איכשהו לדחוף עם המגפיים על הבטן שלה.
לרמוס אותה. לרמוס אותה.
את יודעת מה הרקע?
מה ה"למה"?
לא. לא יודעת.
הכרת אותה?
לא.
אני לא יודעת מי היא.
מה זה עשה לך באותו רגע? את זוכרת?
אנחנו התחלנו לצעוק: "רד משם!
לך משם!". אבל מה?
ואם צעקנו.
אה. הוא עוד. היו גם יצאו גם אנשים.
הצעקות של האישה היו נוראיות ויצאו אנשים מהבתים סביב.
אבל לא יכלו לעשות כלום.
זה היה מראות רגילים?
את זה אני זוכרת. חוץ מזה אני לא זוכרת.
דרך אגב. אותו הקצין קראו לו נדמה לי מרין.
לא יודעת איך.
מישהו שהיה ב-Obodivka ראה אותו ביום אחד בבוקרשט על הרחוב.
זכר.
זכר אותו.
הלך למשטרה.
ו. -דיווח עליו.
רדפו אחריו ומצאו אותו והוא קיבל עונש מוות.
עונש מוות. -עונש מוות.
את יודעת את זה?
כן. את זה יודעים אח"כ.
ידענו אח"כ. -אז היית
חשופה להרבה
אכזריות והרבה
מוות סביבך.
כל הזמן אנשים מתים סביבך.
אני אומרת אני לא זוכרת שזה.
הנושא המוות היה מוכר לי.
עכשיו הזכרת את החייל הרומני והזכרת את הפרטיזני.
אני מזכירה עוד משהו.
היו גם אנשי מיליציה אוקראינית?
לא.
אצלכם לא היו אנשי מיליציה. -לא. לא.
רק רומנים ומדי פעם צבא גרמני.
אני לא יודעת. אולי בהעברה דרך העירה שלנו.
אבל התיישבו לזמן מה.
כן.
עכשיו הזכרת גם את האוקראינים.
מעט אוקראינים מקומיים.
איך היו היחסים איתם?
והכפריים שהיו באים ליריד. איך היו.
הם היו פושטים?
מתנפלים לפעמים?
שודדים?
היו התקפות כאלה עליכם? -לא יודעת.
מצד האוכלוסייה המקומית?
אני לא ראיתי ולא זוכרת.
אני זוכרת סיפורים על זה
שהם לא פעם אחת
היו מעליבים ו.
את היהודים
שהיו באים להחליף איתם.
אגב. הייתם שמה.
והיו מרמים אותם.
והייתם עם טלאי? -כן.
לא הזכרת את זה.
בוודאי שהיינו עם טלאי.
הייתם עם הטלאי הצהוב.
עם הטלאי כל הזמן.
כל הזמן.
את זוכרת איך מסבירים לך כילדה מה זה הטלאי הזה?
לא. לא.
זה היה צריך להיות. ראיתי אצל כולם.
אז גם אני. לא ידעתי מה זה מסמל. -לא ידעת משהו אחר. כן.
ובעצם את שם שלוש שנים.
מסתובבת כילדה בלי מסגרת. בלי בית ספר.
המסגרת שלי הייתה המשפחה. -המשפחה.
יש עוד משהו. אממ. -כן.
האח הקטן של אמא היה גם איתנו. אבל לא באותו חדר ולא בא באותה עגלה איתנו.
בנפרד עם המשפחה שלו.
והם פתחו
בתקופה מסוימת איזה מן קונדיטוריה אם את רוצה לדעת.
מי היו האוכלים בקונדיטוריה?
החיילים במיוחד ומידי פעם מי שהיה לו כסף היה נכנס.
אבל היו נכנסים היהודים לדבר איתם.
ו.
הם השיגו את ה.
חומר.
מעט חומר. חלב. חמאה.
קמח בוודאי.
ביצים. הם היו משגים מהמשפחות האוקראיניות.
ואני זוכרת שמדי פעם.
לעתים רחוקות.
דודה לא הייתה כל כך מרוצה שבאה המשפחה לאכול אצלה כי זה היה חינם.
אבל היא לא אמרה שום דבר.
אבל היינו רואים על הפרצוף שלה. ואמא תמיד הייתה אומרת: "אל תיכנסו למיצי."
"אל תיכנסו למיצי."
שלא לגרום אי נוחיות.
נוחות. כן. -כן.
והיא הייתה נותנת לנו איזה קרם שניט או מה שהייתה עושה.
פינוק. איזשהו פינוק. -כן. כן.
עכשיו.
לאורך כל התקופה אתם לא מקבלים מכתבים או שיש איזה שלב שכן?
לא. מכתבים לא קיבלנו אף פעם ובכלל.
אז את. אז הניתוק. -אבל.
הוא לאורך כל השלוש שנים. אתם לא יודעים מה קורה?
ב-Radauti. במקומות אחרים.
לא ידענו.
על מה שקורה במלחמה. למשל.
על תבוסת הגרמנים.
על Stalingrad ב-43'.
רק מי ש. לא.
שמועות?
שמועות אולי כן. אולי כן.
מה שקורה ליהודים במקומות אחרים כמו בפולין. יש לכם מושג?
גם מחנות ההשמדה.
כלום. -גטאות?
שום דבר. -כלום. כלום. כלום.
מה שכן.
בתקופה מסוימת אבא עבד.
ב. אה.
קראו לזה ברומנית "מנותנצה". זה
המטבח של המחנה הצבאי של הרומנים.
זה בנוסף לעבודתו כבנאי של תנורים או זה במקום?
לא. לא. כבנאי של תנורים.
אה. אוקיי.
כשהיה מתקלקל משהו אצלם.
היו מזמינים אותו שיבוא לתקן ושם היינו מקבלים לחם של צבא.
היה לחם כזה אה.
אה.
מרובע.
מרובע.
די גדול אולי שני קילו לחם אולי אפילו יותר.
אני לא יודעת. זה היה מסיבה אצלנו בבית שאבא היה חוזר עם לחם כזה.
וביום אחד אבא קיבל. אה.
אני הייתי אוהבת לבקר אצלו.
לעבודה.
לעבודה. -יכולת להסתובב?
יכולתי להסתובב. -לא הייתה בעיה?
במשך היום לא הייתה בעיה. -חופשי.
וזה לא היה רחוק מדי וזה.
אהבתי ללכת. אבא אהב את זה. -כן.
אני חושבת שהתחלתי או המשכתי ללכת שם.
כשפעם ראשונה
איזה קצין צעיר נתן
לי
עוגיית שוקולד
לאכול.
והוא דיבר איתי
אבל לא ידעתי לענות לו כי הוא דיבר רומנית ואני רומנית לא ידעתי בזמנו.
אתם מדברים ביניכם גרמנית?
גרמנית כל הזמן.
אוקראינית אתם גם יודעים?
לא. לא.
אבא ידע אוקראינית.
את בגיל הזה לא יודעת רומנית עדיין?
לא. אני למדתי רומנית בגיל שבע.
כשחזרתם. -כשחזרנו.
כן.
אולי מה. -שמיעה
מהשמיעה ידעתי כמה מילים. אבל לדבר. לא.
כן.
אז המשכתי לבוא מידי פעם.
אצל אבא כי ידעתי שהוא נותן לי משהו.
ותמיד היה נותן לי או חתיכת לחם עם משהו. עם...
לא עם חמאה.
עם ג'ם. עם...
ריבה.
ריבה.
או היה נותן לי סוכרייה.
היה מדבר איתי.
ראיתי שהוא גם שמח לראות ילדה
שמשחקת.
זה דבר אחד. ביום אחד אבא חוזר מהצבא.
מהמחנה.
מהמחנה הצבאי הזה
עם חבילה
של עוגיות דבש
שקיבל כמתנה ממישהו משם.
ואנחנו שמחים מאוד
ואני נותנת.
לא. אבא נותן לאחי עוגה כזאת.
סליחה סוכריה כזאת שהייתה עטופה גם באיזה נייר
צלופן? -צהוב.
צלופן צהוב.
ואחי ניסוג אחורה ואומר: "מה. אני. חוט נחושת לא אוכל?"
הוא לא ידע מה זה הצבע.
הוא ידע כבר מהמשחקים ומצאנו הרבה דברים ששיחקנו איתם.
הוא ידע. על חוט נחושת הוא ידע.
אבל עוגיית דבש.
לא ידע שקיים כזה דבר.
הוא לא רצה לאכול חוט נחושת. אני לא אוכל.
כן.
את הזכרת מוקדם יותר שאמא מאוד הקפידה על הכשרות.
ואני זוכרת שאמרת "אפילו ב-Transnistria.".
אפילו ב-Transnistria.
איך היא מקפידה ב-Transnistria.
על הכשרות?
היא השיגה עוד.
היא השיגה כלים.
עוד סיר.
כן.
ועוד ספל.
שהשתמש. -מה. היה בכלל בשר או משהו הזה?
עופות. אני חושבת שעופות.
אז היא מצליחה לשמור על ההפרדה בין בשר וחלב?
כן. כן.
על אותו סיר שהייתה
מבשלת
בשר. עוף. מה שהיה.
אם היה כבר.
היא לא הייתה מבשלת שום דבר אחר.
היא מקפידה גם שם. -כן.
בתנאים הקשים האלה היא דואגת לשמור.
אמא לא עברה את הכשרות בחיים שלה.
שומרת כל הזמן. -בחיים שלה.
ובהקשר הזה.
אתם הייתם בית מסורתי. אבא היה סיפרת.
אבא היה הולך לבית כנסת וחגים ותפילות. ב-Transnistria.
מה קורה לכל זה. מצליחים לקיים משהו?
אני לא יודעת. היה בית כנסת.
זכור לך?
היה בית כנסת ב-Obodivka?
אני לא יודעת.
אבא ממשיך להתפלל?
מניח תפילין? -אבא המשיך ללכת.
אני חושבת לאיזה בית כנסת.
שמה? -כן.
מניח. -אם זה היה בית כנסת אמיתי.
או איזה חדר שהתווספו אנשים.
אני לא יודעת. -חגים?
משהו מהחגים? זכור לך? -לא זוכרת.
שבת?
לא זוכרת משהו מיוחד בשבת. -לא זוכרת. לא.
לא זכור לך.
וגם לא מהחגים. אין לך שום.
בכל שלוש השנים האלה אין לך זיכרון איזשהו שחוגגים או מצלמים.
לא. לא. לא יודעת.
לא יודעת. -את לא יודעת מזה.
אני אמרתי שבחורף האחרון.
בשנה האחרונה אחרי שאמא
קמה מהמלריה.
הדודה. עוד דודה. יצאה מה.
הדודה הגדולה יצאה מהבית שלנו
עוד בקיץ הראשון
ומצאה דירה ב.
לא רחוק מאיתנו והיינו מבקרים
די הרבה.
אני מאוד אהבתי את הדודה הזאת כי
היא אף פעם לא אמרה לי "אסור."
היא הייתה מסבירה. -כן.
אבל לא אמרה לי. "אסור."
היא נשארה אלמנה בגיל 34 עם ארבע בנים
כן.
ליטמן אלטפר .
היא הגיעה ארצה. ל-Transnistria.
עם שלושה בנים. אמרתי שניים. לא. עם שלושה.
אחד מהבנים עזב גם כן
ל-Chernivtsi ב.
מיד אחרי שנות ה-40'
ואיבדו את עקבותיו.
ממש איבדו את עקבותיו.
הוא עשה את כל המלחמה בצבא האדום.
וב-47' הוא חזר ל-Radauti.
לבד. -כן.
ופתאומי. אבל הוא רצה מאוד לחזור
ל-Radauti.
היה שם זמן מה ואחר כך עזב גם את Radauti והוא כבר איננו.
כן.
אבל הדודה הזאת עם שלושת הבנים.
הקטן ביניהם.
אבא איכשהו
הצליח לחנך אותו.
אבא שלך? -אבא שלי. כן.
אנחנו היינו מאוד.
ביחסים מאוד קרובים עם המשפחה. -כן.
ומכיוון שלה לא היה בעל.
אז אבא שלי איכשהו.
דאג לילדים. -דאג לילד הקטן.
הגדולים היו כבר גדולים מדי. הם עזרו כבר לאמא.
ולא ניסו לארגן לכם שיעורים? משהו?
לא היה מי שיארגן לנו שיעורים. - מורה משהו ללמד?
כי היו. אמרתי.
היו מקומות שכן ארגנו. -לא.
לא היה אף אחד. -עכשיו הזכרנו.
מידי פעם ככה בינינו
היו משחקים תוך כדי לימוד.
תוך כדי שיעורים או אם היה כבר משהו לקרוא.
כי בינתיים מצאו אצל מישהו משהו לקרוא.
את יודעת כבר לקרוא?
לא. לא יודעת כלום.
את בעצם מתחילה להיות באיזשהו פיגור קטן.
יחסית לילדים בגילך -כלום. לא ידעתי כלום.
עכשיו הזכרנו כבר את "ועד ההצלה". "ועד
העזרה". מ-Bucharest
והועד הזה את
אמרת שלא קיבלתם את החבילות.
לא. שום דבר. לא ידענו ששלחו בכלל.
הם גם שלחו משלחות לבקר הייתה משלחת בראש.
בקיץ האחרון.
לבקר בגטאות ולתת דוח. -בקיץ האחרון
אחרי שאמא חלתה.
חלתה במלריה. -כן.
אחרי שהיא החלימה.
מישהי מהשכנים
מב-Bessarabia.
משפחת גלמן.
הגיעה אלינו ואמרה לאמא.
שהגיע שליח מ-Bucharest מהבת דודה שלה
והביאה משהו עבור משפחת גלבר.
שזה אתם.
האם אמא שלי היא גלבר.
לוטי גלבר. עבור לוטי גלבר.
האם אמא שלי היא לוטי גלבר.
כי היא התחילה לשאול.
ואמא היא אמרה "כן".
אז יש לך אצלנו
לא זוכרת כמה. איזה כסף.
שלחו כסף.
כסף שלחו.
50. לא יודעת.
שזה היה ליי שזה היה -רובלה.
רובל. -רובל.
או שזה היה הרובל המזויף.
זה אני לא יודעת.
אבל אמא נשארה המומה שמישהו דואג לה
וזה היה בן דוד שלה ב-Bucharest.
ישראל אדלשטיין
הוא שלח כסף
שהיה נשוי למישהי ממשפחת גלמן מ-Bessarabia
ומכיוון שריבה
ידעה על המשפחה
שלה שהגיעה ל-Obodivka.
היא התחילה לשלוח עזרה.
היא שלחה עזרה כמעט מהתחלה. -ולא הגיעה אליכם.
ולא ידעו שגם אנחנו קיימים שם.
כנראה שדרך הדודה הזאת שהיא גרה באותו בית עם המשפחה גלמן הזאת.
כנראה שדרך הדודה הגיעו לגלבר לוטי.
וכך הגיע כמעט בסוף עזרה של חמישים לא יודעת מה.
כסף. -לאמא שלה.
כן. כן. אבל.
הלא היה חשוב כל כך הכסף.
היה חשוב כי היית יכולה משהו לקנות עם כסף.
אבל היה מאוד חשוב שמישהו דואג לנו.
מישהו הזכיר בנו בפעם -נזכר שאתם קיימים.
שקיימים.
הרגשתם נטושים.
לגמרי. -לגמרי.
ולא הגיעו מהוועדה אליכם?
מהוועדות. מהמשלחות. אליכם לא הגיעו?
שום דבר. -לא. כי היו ב-Bershad.
היה. ב-42'. ב.
לא. אצלנו לא.
לא. לא.
שום דבר. לפחות לא למשפחה שלנו.
עכשיו. את יודעת על הסיפור שבסוף 43' כבר היה.
אנטונסקו הסכים שיחזירו את הקבוצה של היתומים?
ילדים. -ידעתם מזה?
כן. אז בואי ספרי.
הגיעו גם אלינו.
כזה דבר שאם רוצים לשלוח את הילדים
לרומניה. -זה כבר מתחיל להיות בעת הזה ש.
הרומנים מתחילים להבחין גם
שהגרמנים מתחילים בתבוסה והם מגששים
פוליטית דרך למצוא. -ייתכן.
דרך לבעלות הברית.
את זה אני יודעת היום אני לא מדברת על זה בוודאי.
אבל אז שלחו.
דוקטור קרקשטיין שלח את הרברט ככה.
וגם ילד של. -ואותכם לא שקלו?
אבא שלי. -כי אתם לא הייתם יתומים בעצם.
גם לא יתומים.
אבל גם יכולנו לנסוע גם אנחנו. -כן.
אבל אבא שלי אמר שהוא לא נפרד מהילדים שלו לעולם.
מה שיקרה לו. יקרו גם לילדים שלו.
ומה יקרה לילד. יקרה גם לו. -אז. אז.
זאת הייתה אפשרות שעמדה לנגד עיניהם?
עמדה לנגד המשפחה לשלוח. -הם החליטו ש. ההורים.
הם רצו לשלוח את אחותי האמת -כן.
לא את כל. לא את שלושתנו.
אחותי הייתה כבר גדולה. -כן.
רצו לשלוח אותה.
והיא התחילה גם כן לבכות "מה אני.
מה יקרה אתכם אם אני אחיה ואתם תמותו?
אני לא רוצה."
ואבא אמר אחר כך. "איזה מן אידיוט אני.
מה יקרה עם הילדים שלי. יקרה גם איתי.
אני לא שולחת שום דבר.
אני לא יודעת מה יהיה איתם שם."
ולא שלח.
כן.
ובחורף.
ב. כן. בחורף. ה.
בסתיו האחרון. -כן.
הרי מ-Obodivka היו לוקחים כל פעם
אנשים לעבודות פרך. -עבודות כפייה.
בחזית מלחמתית. -כן.
ב-Mykolaiv במיוחד. -כן.
את זה אני זוכרת.
את אבא לא לקחו?
ואני זוכרת גם שדיברו בבית הרבה.
שכשהיו שומעים שבאים לעשות מסדר ולהוציא את הגברים למסדר ולשלוח אותם.
היו מתחילים לחפש מחסה.
מחבוא. -מחבוא.
מסתתרים. -מסתתרים כדי לא.
שלא יגייסו אותם. -כן.
את אבא לא הוציאו כי הוא
מישהו מהמחנה הצבאי
אמר שהוא נחוץ שם
כבעל מלאכה
ולא נותנים לו.
עדיין הוא לא פנוי לשום דבר.
זה היה. -הקלה.
הקלה בלתי רגילה לה.
בחורף. בסתיו האחרון כבר לא הייתה את זה.
ולקחו גם את אבא.
ל-Mykolaiv? -ל-Mykolaiv. אבל
את זה שוב אני זוכרת בוודאות כאילו אני מסתכלת על סרט בפניי.
היה יום גשום מאוד.
וכל הגברים היו במן (inaudible)
וקראו את שמותיהם.
ולמי שקראו את השם היו צריכים להיכנס למחנה לתוך החצר
כדי.
להסתדר עם ההנחיות ליציאה.
אבא ביניהם. בוודאי.
הגברות עם הילדים.
כולם בחוץ בוכים וזה משהו בלתי רגיל. כי
אף אחד מכל אלה
שיצאו ל-Mykolaiv בתקופות הקודמות לא חזרו.
כן.
אף אחד. -הם מתו מה.
מתו מהתנאים הקשים. -מהתנאים ומהקור.
ואמא פתאום ראתה שעושים כבר את המסדר לצאת.
נותנים פקודה לכל השיירה שתצא מהחצר של
המחנה הצבאי.
ואמא רצה למפקד שעוד עמד טיפה.
הוא התחיל ללכת בעצם
לכיוון החצר של המחנה
ואמא רצה אחריו
וקוראת לו
"אדון מפקד"
והוא מסתובב ונעמד.
ואמא שהייתה עם אחי על הידיים.
ואותנו הבנות לידה.
אני אז לא ידעתי מה היא אמרה.
אבל אחר כך שמעתי מה היא סיפרה ליתר.
היא אמרה לו שאם הוא לוקח את אבא
למחנה.
שיקח גם אותנו.
כי אין לנו מה לעשות לבד.
אנחנו אבודים לחלוטין לבד.
הוא הסתכל כך לאמא.
וככה מן מבט משונה כזה ואומר "איך קוראים לבעלך?"
ואמא אומרת "הרמן גלבר".
ואז הוא קורא בקול רם.
"הרמן גלבר שייצא מהשורה!"
ואבא יוצא
ויוצא לרחוב והוא צועק
לאבא "קח את אשתך ואת ילדיך ורוץ מפה!"
וכך אנחנו נוצלנו.
ניצלנו. -ניצלנו.
ויש לך איזה הסבר לזה בדיעבד. היום?
שום הסבר.
כשהיום את חושבת על זה?
רק רגע של חולשה.
של לב -אנושי.
אנושי.
רק רגע של לב אנושי. -הודות לאמא.
הודות לאמא.
הודות לאמא.
וכשאנחנו רצנו לכיוון הבית שלנו.
באו אחרינו הרבה נשים.
לשאול את אמא. מה היא אמרה?
מה היא עשתה?
איך היא הצליחה?
ואימא אמרה מה שהיא עשתה.
אני שמעתי מה אמא אמרה.
כן.
כן. וכך ניצלנו.
אז היו גם.
לצד רגעי האכזריות.
היו גם רגעים של.
בדיוק. זה מה שרציתי לומר.
של טוב לב. חמלה.
תראי. רגע של חולשה. של מפקד.
של חמלה.
של חמלה.
אני יודעת. ככה. כן.
אין לי הסבר אחר.
אז בואי.
ואבא תמיד היה אומר כשחזרנו מ-Transnistria והיינו כולם.
כל החמישה. -כן.
אבא היה. וקרה לנו משהו.
לא משנה מה והייתי באה להתלונן.
אז אבא לפחות לי הוא היה אומר: "טאובה תשתקי". "הם מקנאים בנו!
אנחנו כולנו חזרנו!"
כן.
ולא היה משנה אם זה היה מדובר על זה או היה קשור לזה.. לא.
הוא תמיד זכר. -הוא היה כל כך.
העריך את זה שכולכם.
כשהוא ראה מסביב איך כולם מתו שם כמו זבובים.
כן. הוא היה מאוד גאה בזה.
שהוא הצליח לשמור על משפחתו.
כן.
אז בואי נספר.
נדבר עכשיו על השחרור.
אלא אם יש עוד משהו.
יש עוד משהו. על השחרור. יש הרבה דברים
שקשה לי ואולי
אני כרגע אולי
עוברת עליהם ואני אזכור אותם אחר כך.
זה יכול להיות. -כן.
אבל הרגע שגם אני זוכרת אותו בוודאות. -אוקיי.
רק. רגע.
לפני השחרור.
באחד. נדמה לי שזה היה גם כן בקיץ האחרון.
הקיץ האחרון היה כבר אנשים התחילו.
התאימו את עצמם למקום ולצרות והתחילו לחיות איכשהו את הצרה הזאת.
הסתגלו. את אומרת.
הסתגלו. כן.
כי אף אחד לא ידע עד מתי זה יהיה ואם אנחנו בכלל
נזכה אי פעם לחזור ל-Radauti.
אבל ב-44' עדיין לא שמעתם על הנסיגה של הגרמנים. על התבוסות שלהם?
יכול להיות.
יכול להיות.
את לא יודעת. -אני לא יודעת.
אבל מה כן אני יודעת שהגיע -כן.
מישהו
שעזב את Bershad והסתובב
לא יודעת איפה.
אגב. ידעתם על המקומות האחרים האלה? על Bershad ו?
שמעו כבר.
שהרי לא כולם היו איתנו ושמענו שיש עוד מקומות שבהם.
מרוכזים היהודים.
כן. מרוכזים היהודים.
אז. -אז הגיע מישהו מ-Bershad.
הגיע מישהו שעזב את Bershad וסיפר להורים שלנו
שאחותה של אבא.
בעלה. ואת התינוק שלהם
נהרגו על ידי
איזה
חייל גרמני
שהוא
והאחות היו
עדים כשהחייל פשוט קרע את התינוק.
ואני דמיינתי כל הזמן את הנושא הזה.
עד היום הזה אני לא מבינה איך ומה.
איך קורה כזה דבר.
ואת שמעת וזה?
שמעתי. הייתי נוכחת כשהוא סיפר.
וזה?
וזה. -אני לא יודעת.
הטיל עלייך אימה?
כן.
אני לא. אני הייתי עם הבובות
ולא הבנתי איך אפשר לקרוע.
תינוק. -תינוק.
גם בובה אני לא יכולה לקרוע.
איך קורעים. איך קורה כזה דבר?
והוא סיפר כבר.
הוא ידע. הוא הסתובב.
בסתר.
ידעתי גם את שמו ושכחתי.
ואת. הפחדים האלה?
האימה הזאת?
את חולקת עם מישהו?
את מדברת עם אמא?
על הרגשות?
אני לא זוכרת שדיברנו על זה.
אבל זה נשאר אצלך.
אבל. אני מדמיינת לי עד היום הזה איך אפשר לקרות כזה דבר!
ומה צריך להיות ההרגשה של הדודה שלי כשראתה את זה.
ואחר כך הוא הרג גם אותה.
את הדודה?
כן.
אני חושבת שלטובתה.
כי היא הייתה משתגעת.
אני בטוחה ש.
כן.
אוי.
זהו.
אבל. את ה.
היה כבר כמעט סוף. היה מרץ.
כמעט סוף ה.
אנחנו מדברים על מרץ 44'.
מרץ 44'.
והרי הבית שלנו.
אף אחד לא תיקן אותו.
את הגג ואת. שום דבר. להפך.
עוד הורידו מה שעוד היה אפשר להוריד על מנת לא.
אה. לא
לא לשבור את כל הבית.
ופתאום מישהו בא ואומר
ששומעים מטוסים.
ויבוא כנראה נפילת בומבדמנט.
פצצות. הפצצה.
כן. תהייה הפצצה.
וההפצצה תהייה על Obodivka.
המזל שההורים שלי
היו אנשים רגועים
ולא נכנסו
מיד לפחד.
זה מטבעו.
מטבעם. -אז זה עזר לכם מאוד לאורך כל הדרך.
זה עזר הרבה. -זה שהם היו אנשים רגועים ובשליטה.
ולא רק זה. הם הצליחו להרגיע גם את האחרים.
או אולי בגלל התכונה הזאת.
האחרים האמינו שרק אצל אמא שלי וליד אמא שלי הם בטוחים.
וכך. כשאמרו שתהיה הפצצה.
וכשהתחלנו לשמוע את המטוסים.
התווספו פתאום אלינו.
דווקא בחדר הראשון הזה ללא גג.
הרבה אנשים מהשכנים.
באו. הרגישו יותר בטוח להיות ביחד?
ליד. אצל אמא. הם הרגישו כנראה יותר בטוח.
זה. זה לא יאומן.
ובדיוק שמענו את המטוסים.
ראינו גם חלק מהם.
אבל לא ירד.
לא ירדה אף פצצה.
היו מטוסים של מי?
של רוסים.
של הרוסים. -של הרוסים.
ולא. -וידעתם שהרוסים קרובים?
כן.
כבר היו שמועות?
זה כבר.
היו שמועות שהמלחמה. -עומדת להסתיים.
עומדת.
היא ב. היא בנקודת הכרעה.
והיו שמועות.
כבר היו קשרים עם העולם וגם הגיעו לאמא. -אז ידעתם יותר מה קורה.
יותר דברים.
ותוך כדי
זה שאנשים עומדים
שם ומחכים שחס וחלילה לא יקרה משהו.
אמא אומרת לי. אומרת לאנשים שם:
"תראו. אתם באתם אלינו דווקא כשהגג הזה הוא ריק.
הרי יכול להיות שדווקא פה ייפול פצצה".
"לא. לא. לידך לא ייפול שום דבר."
וככה התחילו לצחוק ולדבר תוך כדי ובאמת המצב הרוח נרגע קצת.
ואז אמא אמרה: "כאן אין לי בית.
זה הבית.
אבל אם יזדמן לנו פעם שנחזור הביתה ותעברו דרך Radauti.
אתם כולם מוזמנים אלינו הביתה."
הזמינה את כולם.
כן.
והסתכלו עליה כאילו למשוגעת שיצאה מדעתה.
"יש לנו בית גדול". היא אמרה.
"כולם מוזמנים אלינו הביתה."
והגיע הזמן שבאמת כך זה היה.
והבית שלנו ב-Radauti נקרא קולחוז גלבר.
הקולחוז גלבר.
הרבה שנים. -כן.
בואי תספרי על השחרור.
על השחרור.
אחרי ה. -הפצצות.
הפצצות האלו.
שבאמת קרו.
אבל דווקא לא אצלנו במקום. -אבל נפלו?
נפלו. אבל לא ב-Obodivka -לא ב-Obodivka.
אולי אני לא יודעת בדיוק.
ונפלו בסביבת Obodivka. אבל
באזור המרכז לא נפלו.
ואחרי כן התחילו.
אחרי שבועיים או שלושה
שבועות התחילו
להיכנס ממש טנקים
עם החיילים
של צבא רוסיה.
הצבא האדום.
כן. אנחנו מדברים על אפריל 44'?
אפריל 44'.
את זוכרת את היום שהם מגיעים?
היום הראשון? -כן. כן.
כי כולנו יצאנו החוצה.
וכולנו הגיעו דרך שהיה ליד המחנה הצבאי הרומני.
מה קורה עם הרומנים?
עזבו. -עזבו כבר?
יומיים לא היה איש.
איש מצבא כלשהי שם בעיירה.
כן. ואז מגיעים הטנקים.
ובאים הטנקים.
אתם מבינים שזה הרוסים שמשחררים? -כן.
כן. מיד הבינו שזה הרוסים. -איך מקבלים אותם?
מקבלים אותם. עם פרחים ועם צעקות ועם הורה.
גם חששות? -לא.
כלום חששות.
שמחה. -שמחה.
הייתה התפרצות של שמחה ברחוב? -כן. כן.
ועוד איזה שמחה. -מה את זוכרת?
ו.
הם נכנסו. נעמדו על המשטח הזה הרחב
שהיה ליד הבית שלנו
וגם בעוד פיאצטה יותר מרוחקת.
עשו הפסקה. וחיילים ירדו מהטנקים.
ומי שידע רוסית דיבר איתם.
אתם ידעתם משהו. רוסית? -לא. אמא. אבא ידע.
אבא ידע קצת רוסית? -אוקראינית. אבל הוא הסתדר איתם.
אני לא זוכרת.
ואז הבנתם שזה בשבילכם זה סוף? -שבשבילנו זה יהיה הסוף.
אבל עדיין. הם אמרו לנו.
סתם החיילים.
שהמלחמה לא נגמרה.
המלחמה עוד לא הסתיימה.
ואנחנו לא יודעים מה יהיה לנו בהמשך.
אבל אנחנו נכנסים לרומניה.
והם אמרו גם: "אל תצאו איתנו מיד"
כי לא יודעים מה יקרה
בהמשך.
היו כאלה שיצאו.
היו שהגיעו ל-Radauti או למקומות אחרים.
והיו כאלה שלא הגיעו לעולם הביתה.
נפגעו בדרך. -נאבדו בדרך.
נפגעו. -נפגעו או לא יודעת להגיד לך.
כי גם הדרך חזרה הייתה לא קל.
אז מתי אתם חוזרים?
אנחנו ב-2 במאי יוצאים מ-Radauti. מ-Obodivka.
עם אבא. אמא.
שלושת הילדים. ו.
אה.
חסרים לי מילים בעברית עכשיו שאני אפילו מתביישת.
כי את מתרגשת. -כן.
אז לאט לאט.
עם
תיק? -עגלה? לא תיק. איזה תיק?
אבא עשה.
טוב בואי נתקדם. אתם חוזרים.
מן. לא. זה.
זה. זה המראה. -כן.
יפה.
אבא עשה לעצמו מן עגלה על גלגל אחד.
אה כמו מריצה? -מריצה!
אוקי. כן. אתם יוצאים עם מריצה.
עם מריצה. שיש בה פלטפורמה בלבד. עליה
שקית שהייתה בעצם
ציפה של כרית. -כן.
ובתוכה מה שהיה לנו.
המעט. -המעט.
מטלטלין שבמרכאות "צברתם". -כל מה שהיה לנו. זהו.
ואחי על העגלה הזאת. על המריצה.
ואבא סוחב את המריצה ואנחנו שלושתנו אחריו.
לכיוון? -לכיוון רומניה.
ל inaudible. עוד פעם. -סליחה?
לעבור צריך לחצות חזרה את ה-Dnister. -אבל הפעם אבא הכיר את המקום
די טוב ובחר לעצמו דרך בין הערים.
העיירות הקטנות.
הכול ברגל? -ברגל.
והגענו ל-Zhabokrich -כן.
לאחותי יש יום הולדת בשלישי במאי.
וחוגגים לה ב-Zhabokrich את היום הולדת.
בדרך חזרה הביתה. -בדרך חזרה הביתה.
אני לא זוכרת איך חוגגים.
אמא לקחה איתנו. היא בישלה משהו. היא אפה איזה
עוגייה מדלעת.
אני לא אוכלת עד היום דלעת.
מכיוון שדלעת בשבילי זה Transnistria.
היא למדה שם לעשות כל מיני עוגיות מדלעת.
הן היו טובות. היו בסדר.
אבל בשבילי דלעת זה Transnistria.
בשבילי כשהאור
נפסק זה Transnistria..
יש לי כמה דברים שאני לא סובלת.
כן. ישר אסוציאציה קופצת לך. -מיד אסוציאציה של מלחמה!
של עוני. מלחמה וקושי.
כן.
והיא עשתה איזו עוגייה מדלעת
ובזה חגגנו את היום הולדת של אחותי.
ונשארנו שם ב-Zhabokrich נדמה לי יומיים.
שלושה. אני לא זוכרת והמשכנו את הדרך.
כן.
ואני לא זוכרת בדיוק את כל התחנות.
לבד או איתכם עוד אנשים?
אנחנו יצאנו לבד.
אבל בדרך נפגשנו עם עוד קבוצת אנשים. -מתחילה תנועה. כן?
כן. הייתה תנועה של אנשים. -פליטים שחוזרים.
פליטים שחוזרים הביתה.
זאת הייתה הרגשה מצד אחד מאוד יפה וטובה.
מצד שני קשה מאוד.
קשה מאוד.
והגענו ל-Yampil.
וב-Yampil לא יכולנו לעבור את ה-Dnister מכיוון שהיו
קרבות
וכמעט כל יום
הגשר היה מוסתר
על מנת לא להיפגע.
כן. ושלא יפציצו אותו.
שלא יפציצו אותו.
ולכן גם אנשים לא יכלו.
אז חיכינו כמה ימים עד שביום אחד
מישהו בא אלינו
ואמר שלמחרת בבוקר
בין השעות כך וכך
ניתן לעבור את הגשר.
ואז כולנו התווספנו כי היו בינתיים
המון אנשים. -שחיכו לחזור.
שחיכו לעבור את ה-Dnister.
ואני התחלתי
לבכות שאני יותר ברגל לא הולכת.
אני לא יכולה.
היו לי. האמת. המון. -יבלות?
יבלות. לא יבלות. -שלפוחיות?
בדיוק.
וזה מה שנורא הפריע לי וכאב לי ולא היה מה לעשות
ולא היו לנו נעליים.
הלכנו יחפים. -יחפים.
אז אמא התיישבה ואמרה לי שאת יודעת מה?
אני עושה לך נעליים ובאלה תלכו.
ומה היא עשתה? לקחה מאיזה סמרטוט וחתכה
שני. שתי סוליות וגם משהו שתשים סביב.
ועשתה לי נעליים. את מבינה?
מסמרטוט.
ואמרתי "אבל הם לא יפים". עוד לא היו לי יפים.
ואז אמא
ריקמה. -רקמה.
רקמה שלושה פרחים על כל נעל.
ובזה הלכתי 20 קילומטר.
עד ש. עד שהגענו בוודאי.
שוב. הכול היה קרוע.
הנעליים כבר לא היו נעליים.
כן.
אבל הלכתי.
ושוב את הסיפור הזה לא שוכחים לי.
שבלי הפרחים לא רציתי ללבוש את הנעליים.
לנעול את הנעליים.
הרבה תושייה של אמא באותו רגע.
זה.
לא יודעת.
אז לאן הגעתם בסופו של דבר. ל-Radauti?
לא. הגענו ל-Chernivtsi ל-Radauti לא הייתה אפשרות ללכת.
בדרך גם
הצלחנו לעלות.
עבר איזה משאית עם רוסי. נהג רוסי. -לקח אתכם?
מצה"ל. ולקח אותנו. -לא מהצה"ל מהצבא האדום.
סליחה. מהצבא האדום.
ולקח לנו. לקח אותנו לחלק מהדרך.
עד שהוא היה צריך לנסוע לכיוון אחר.
והגעתם ל-Chernivtsi.
אחר כך עלינו באיזו רכבת עוד.
התעכבתם ב-Chernivtsi?
כן. שלושה שבועות.
אצל מישהו היה לכם?
אצל דודה שלנו.
אצל הדודה. -אצל אחות של אבא.
היא הייתה שם עדיין.
חשבנו שאנחנו מצאנו את אלוהים.
והיא הייתה שם לאורך? -היא הייתה שם.
היא נמצא. היא נשארה שם בכל תקופת המלחמה.
היא ידעה? היא ידעה. הקרובים שלכם ידעו שאתם ב-Transnistria?
לא.
הם לא ידעו? -הם לא ידעו כלום עלינו.
הם לא ידעו שאתם שם.
יכול להיות שידעו שאנחנו ב-Transnistria.
לא ידעו איפה. -אבל לא ידעו איפה לא ידעו עלינו כלום.
אוקיי. אז הייתם.
והיא הייתה מאוד שמחה איתנו.
אבל בעלה התייחס אלינו כאל זבל. כי באנו מלוכלכים.
עם כינים אולי.
כבר לא היה לנו אבל עם כינים.
עם. רעבים.
מה. אנחנו נתיישב ונאכל את האוכל שלהם?
התייחסו אלינו בכזה כעס.
והיה להם מכולת.
למכולת היה לנו אסור להיכנס.
חס וחלילה שנגנוב איזו סוכרייה.
הוא היה יהודי? -יהודי. ועוד איזה יהודי.
הוא חשב את עצמו ל
חוויה מאוד לא נעימה.
זה היה. -לחזור מהגטו ו..
זה היה מכה בשביל אבא.
בשביל אמא.
השפלה.
השפלה נוראית ולא די בזה מצאנו שאפשר כבר
לשכור איזו משאית ולנסוע ל-Radauti.
כך חשבנו. כך אמרו לנו שניתן להיכנס ל-Radauti.
אבל אחותי קיבלה חום
והייתה איזה
אפידמיה.
מגיפה. -מגיפה של דיפטריה.
וחשבו שגם אחותי חלתה בדיפטריה.
והבן דוד שלי הנחמד.
אחד הבנים של אותה דודה.
לא רצה לשמוע אפילו רגע שהיא רק.
כי אולי היא התקררה.
אולי משהו.
מיד הכניסה אותה לבית חולים לחולי אפידמיה.
ושם היא הייתה עשרה ימים ואמא נשארה בבית.
אבא איתנו. עם אחי ואותי ואני.
נסענו עם המשאית הזאת ונשארנו ב-Mihaileni כי לא ב-Siret.
לא ב-Radauti הייתה אפשרות להיכנס. -כן.
זה היה קיץ.
זה היה מאי. יוני!
זה היה כבר יוני. אה!
27. 26 במאי
זה היום ההולדת שלי
והבת דודה שלי לקחה אותי לסרט.
קנתה לי כוס
גרעיני. -פופקורן.
לא!
כוס גרעינים של דלעת.
כן. -גרעיני דלעת.
והלכה איתי ל
לקולנוע.
וראינו את הסרט "סטלינגרד".
וכשראיתי אחר כך את "סטלינגרד"
עוד פעם. את הסרט.
אמרתי: "זה מוכר לי".
אז יצאתי מזה ואמרתי: "רק מלחמה.
רק מלחמה". אני יצאתי קצת. הייתי בת שבע.
כן.
אבל אחר כך נזכרתי תמונה בתמונה.
בסופו של דבר. מתי אתם מגיעים ל-Radauti?
ואנחנו נשארנו ב-Mihaileni עד שאמא גם כן
הגיעה ואיתה ביחד ועם אחותי
נסענו ל-Siret.
ל-Siret. -כן.
כי לא הייתה אפשרות עדיין להיכנס ל-Radauti.
העיר Radauti נוקה מאנשים
והוכנה לחזית מלחמתית. -צכן.
כך שגם הגויים עזבו את Radauti.
ב-Siret כמה זמן הייתם?
שלושה חודשים.
אצל מי?
מצאנו בית ריק. נכנסנו.
גם אחרים ככה.
ממה אתם חיים? -זהו.
אני לא יודעת ממה חיים.
ממש לא יודעת.
אז אחרי שלושה. -אבל שוב.
כנראה שעבד משהו.
אבל את לא זוכרת. -לא זוכרת מה.
ואחרי שלושה חודשים אתם חוזרים הביתה ל-Radauti.
חוזרים ל-Radauti ב-2 באוקטובר 44'.
את זוכרת את היום כשאתם נכנסים הביתה?
אני זוכרת את היום.
אני זוכרת את הרחוב.
נכנסים מרחוב.
מקצה הרחוב לא מהתחלת הרחוב.
והיינו המשפחה השמינית שחזרה.
מה היה בבית? הוא היה ריק?
הוא היה סגור?
הבית היה ריק לגמרי. פתוח.
אתם כשעזבתם נעלתם.
אנחנו. לא יודעת.
כנראה נעלנו.
לא נכנסו לגור פה? -לא.
היה אבל משהו אחר. המכבי האש שהיו ב-Radauti בחרו את הבית
שלנו ואת החצר שלנו הגדולה והבית.
היה גם בחצר בית שהיו בו שני מוסכים.
דירה ואורווה לסוס.
והם בחרו
בבית שלנו וכל המפקדה הייתה
בתוך הבית.
וכל המשק עזר בבית שבחצר.
והפכו.
שינו קצת את המקום.
את הבנייה וחיו שם.
כן.
תקופה כנראה די גדולה.
לפחות שנתיים אם לא יותר.
כן.
כשאנחנו הגענו ל- Radauti הבית היה ריק.
בכמה חדרים היו ערימות קש.
בשני חדרים היו סימני שחיטה.
כנראה ששחטו שם חזירים.
עופות. אני יודעת מה. לאכול.
לאוכל השתמשו במטבח הגדול של הבית.
כמטבח בשבילם.
היה נוח מאוד.
החצר היה להם מאוד נוח כי היה חצר גדול.
בזמנו. ב-40' כשהמלך
מיכאי היה בן עשר או משהו.
עשו מאנברה INAUDIBLE (שפה זרה) איך אומרים לזה?
מאנברה.
ניסיון מלחמתי.
מרד.
לא מרד. לא. לא.
לא.
עשו מין מסדר צבאי גדול לתוך החצר שלנו.
כי זה היה הכי מתאים בכל העיר בשביל זה.
הבנתי.
נכנסו לתוך
הרחוב. לבית של החצר שלנו.
כי רק שם יכלו להסתובב ולצאת שוב.
אז בואי עכשיו.
בקצרה. אתם חוזרים אחרי המלחמה.
חזרנו.
בואי תספרי בקצרה.
מתחילים החיים להתגלגל חזרה?
חוזרים?
אכלנו בגינה.
הייתה לנו גינה גדולה מאוד עם פירות. -כן.
אכלנו אני חושבת שלוש שנים רק פירות.
פירות.
ומצאנו בתוך ה- -למה רק פירות?
לא רק פירות. גם ירקות.
כי מצאנו בתוך האדמה
פירות ש.
נשמרו שם?
נשמרו. לא!
שגדלו מעצמם שוב ושוב.
כמה עונות! -כן.
אבל בואי תספרי.
אבא חוזר לבית המלאכה שלו? -לא. אין
אין כבר
כלום.
אין מכונית.
אין שום דבר. שום דבר.
אז ממה הוא מתפרנס?
אתן חוזרות לבית הספר? -לא.
לא היה בית ספר. לא היה.
עברו כמה חודשים עד שנכנסו יתר האנשים.
גם נוצרים חזרו. גם אנחנו.
לא מצאנו שום דבר מהדברים שלנו.
גם המשפחה לא הייתה.
כשהם חזרו הם סיפרו לנו שאיבדו הרבה דברים.
השתמשו בהרבה דברים כדי לחיות הם עצמם.
כי היה להם מאוד קשה.
מצאנו איזה ספסל מהמטבח שהיה בעצם.
אה.
אה INAUDIBLE (שפה זרה) -לא. לא. לא. דברי איתי
לא חשוב. -מקום לאחסון.
כן.
ארגז -ארגז לאחסון.
כן.
ואיזה ארון אחד.
אחד בלבד וזהו.
אוקיי. ובואי קצת נתקדם.
אבל היחסים היו
יפים עם האנשים
רק שפרצה שוב
אפידמיה של
טיפוס.
כן.
והיו כמה בתי ספר שנפתחו.
כן.
מה שלא סיפרתי
שב-Siret התארגנו המורים
שחזרו ללמד
קצת את התלמידים
שאיבדו כל כך הרבה שנים.
את בכלל לא הספקת ללכת עוד לבית ספר.
אני עוד לא הספקתי אבל אני הצטרפתי לאחותי.
ואחי לא.
הוא היה קטן אבל אני הצטרפתי לאחותי ולמדתי לקרוא.
ולמדתי קצת חשבון.
התחלת להדביק את הפער.
לא איזה פער?
אני הייתי צריכה להיכנס לכיתה א'.
כן. אבל אני אומרת התחלת להדביק טיפה את הפער.
זהו. נכון.
וכשהגעתי לבית הספר בוודאי רשמו אותי לכיתה א'.
אבל נורא השתעממתי בכיתה א' כי אני ידעתי הרבה יותר מאשר האחרים.
ואמרתי לאמא שאם זה נקרא בית ספר.
אני לא הולכת לבית ספר.
כי אני יודעת הכול.
ואז לקחו אותי ל. -זה היה בית ספר רומני?
רומני.
הכול ברומנית.
אתם ממשיכים לדבר בבית גרמנית?
גרמנית. -בחוץ רומנית.
ואני התחלתי ללמוד קצת בבית עם אמא.
אמא והשכנים.
במה אבא עוסק?
אבא בינתיים מנסה
עם חבר ששוב חזר
למצוא חלקים ממכוניות.
כן.
היו. העיר הייתה ריקה. -כן.
אז עברו דרך הרבה חצרות.
מצאו משהו אבל לא הכול.
ניסו להקים אוטו.
לבנות מחדש אוטו.
כן.
לא. -לא הצליחו.
לא הצליחו.
אז ממה הוא מתפרנס?
עוד לא.
אנחנו פשוט רוצים קצת להתקדם.
זהו. וכשלחבר שלו היה משהו.
כסף או חברים או משהו.
הוא הצליח למצוא.
החלק החסר.
הצליחו להקים אוטו.
אבל לא היה עם מי לנסוע.
לא היו. -את מי להסיע?
את מי להסיע.
ואז
התחילו כל מיני קשרים עם הצלב האדום. -כן.
וביום אחד הגיע אלינו
מכתב: "הרמן גלבר.
רומניה.
Radauti".
כן. -זה היה הכתובת.
"הרמן גלבר. רומניה."
אה.Obodivka עוד היה כתוב.
כן. -Radauti.
וזה היה מאיזה בן דוד של אבא שחי בארצות הברית.
והמכתב הזה כנראה הגיע לרומניה. דרך הצלב האדום.
אני לא יודעת איך. הגיע אלינו.
והוא שאל אם אנחנו קיימים.
אם חיים. איך עברנו את זה.
ואם אנחנו צריכים משהו.
הוא מוכן לעזור לנו במשהו.
ואז אבא כתב.
בעצם אמא כתבה.
לא אבא. היא הייתה.
הכתבנית. -הכתבנית.
כתבה שאם הוא יכול
למצוא איזושהי דרך ואם זה לא
קשה לו לשלוח
לו כמה חלקים למכונית פורד.
ואבא נתן לו איזה אז בזה הוא היה עוזר לו.
כן.
כי הם ניסו להקים אוטו וחסרים חלקים.
כאילו. שירות מונית.
כן. -וזה מה שהיה?
ואז הוא שלח גם כמה חלקים.
שבאמת לא היה אפשר למצוא.
בכל מקרה לא בסביבת העיירה שלנו ולא בעיירה.
ול-Bucharest וזה לא הגיעו.
ואחרי. נדמה לי. שנה.
הוא שלח לאבא כסף שיקנה אוטו חדש.
ואז אבא חזר לעסוק במונית.
הוא חזר לעסוק במונית אבל בינתיים הוא קנה. אה.
הוא שלח כסף קצת והוא הצליח לקנות שתי פרות קודם פרה אחת ואח"כ פרה שנייה.
ואנחנו חיינו מהפרות האלו והתחלנו לגדל עופות בחצר.
לצרוך את. -ומזה חיינו אנחנו.
הייתה תקופת הצנע ב-46'.
ברומניה.
ברומניה. צנע בלתי רגילה.
עכשיו. אין מחשבה מיד אחרי המלחמה לעזוב את רומניה?
לא. להורים שלי לא.
להגר לאמריקה לקרוב? -לא. לא.
להגר לפלשתינה?
לא. ואני אגיד גם למה.
כי הם היו כל כך חלשים. וכל כך
שבע רצון להתיישב ולהתחיל להירגע ולהתחיל שוב להקים משהו.
שלא חשבו למשהו אחר בכלל בתקופה הזאת.
כי היו הרבה אנשים שכן היגרו בתקופה הזאת. -הצעירים. אבל רק צעירים.
ולמי שהיה כסף לשלם עבור אונייה.
לנו לא היה כלום. כלום.
היה הבית הריק. -כן.
עכשיו באותה תקופה אחרי המלחמה.
היינו חייבים לקחת שני בנים
מכפרים כדי להאכיל אותם אצלנו.
שיגורו אצלנו.
שיאכיל אותם. -תמורת תשלום.
שום דבר. שום תשלום.
זה חייבו את האנשים.
הממשלה?
הממשלה. חייבו אנשים.
עכשיו בשלב מסוים.
אנחנו מדברים על משטר קומוניסטי.
עוד לא. עוד לא.
עד חמישים ו.
מן תקופת ביניים. -לא. זו תקופת ביניים מאוד לא יציבה.
מאוד לא ברורה.
אז בואי -ב-47' אני הייתי כבר תלמידה בכיתה א'.
בכיתה
ד'. -כן.
בכיתה ו'.
לא ד'. ו'. -כן.
והייתי. זה היה גימנסיה כבר.
עברתי את התקופה.
ובכל התקופה הזאת אני רוצה פשוט להתקדם.
אין מחשבה בשלב הזה לעלות לישראל? -לא.
ב-48' התחלנו לחשוב לעלות לארצות. -כשהקימו את המדינה?
אנחנו כל הזמן כשהייתה המלחמה.
מלחמת השחרור.
במלחמת השחרור אנחנו לא עזבנו את הרדיו.
אבל עד אז יש לי סיפור מאוד מעניין של קולחוז גלבר.
שזו הייתה תקופה
שכולם בעיר זוכרים אותה ומזכירים אותה.
כשחזרנו אבא היה
יוצא כמעט כל יום
העירה לראות אם פוגש מישהו
שחזר. ולמי שחזר ולא היה לו בית הוא הזמין אותו לבית שלנו.
כך שפתאום הבית היה מאוד גדול.
באמת. היו לנו.
הייתם פתאום מקלט לכל מיני פליטים שחזרו.
קלט. לא היה מקום
לזרוק מחט כמו שאומרים.
הכול התמלא באנשים
שהם מ-Radauti או ממקומות אחרים ועברו דרך Radauti.
כולם חיו.
באו אלינו.
אם היה משהו לאכול. אכלו גם הם.
אם נכנסו לגינה לקחת. לקחו גם הם.
זה היה.
כן.
ואחת מהגברות האלה שהייתה איתנו ב-Transnistria.
אמרה: "אנחנו לא האמנו שיש לכם באמת בית גדול ואפשר לקלוט אותנו".
כן.
ובאחד הימים אני עם אחותי מנקים את הטרסה שלצד הכביש.
ורואים שדוקטור קלקשטיין עם אשתו.
עובר דרך.
שם במדרכה.
והיינו המומים.
אני התחלתי לדבר איתם.
אבא. אחותי נסעה להזמין את ההורים החוצה.
ובוודאי הזמנו אותם מיד הביתה.
והם אמרו שהם בדרך ל-Bucharest.
כי הם רוצים לעזוב את הארץ.
ונשארו 16 שנים אצלנו בבית.
גרו אצלכם 16 שנים?
לא יכלו לעזוב או מה?
הזמנתם אותם לגור אצלכם.
בוודאי. הזמנו אותם.
הוא חזר לעבוד כרופא?
הוא היה רופא גינקולוג.
וגרו אצלכם?
גר אצלנו.
היה לו הדירה היפה ביותר.
חילקו חדרים חדרים וכל אחד הסתדר עם החדרים האלה.
עכשיו אני רוצה לשאול על התקופה של אחרי המלחמה.
ראשית. מתי אתם. את מבינה.
את בכל זאת ילדה צעירה. מה קרה במלחמה הזאת?
מה קרה ליהודים? -מיד.
מיד. מיד. מיד.
שמעתם בפולין על היהודים בפולין. על אושוויץ. מחנות ההשמדה?
היה. האנשים. אז הבנתי וסיפרו לנו.
שב-39' כשהגרמנים נכנסו לפולין.
הרבה פולנים באו אלינו.
ל-Bukovina כולם.
כן. פליטים. הרבה פליטים.
כפליטים.
גם אצלנו בעיירה היו הרבה פליטים פולנים.
ולא סיפרת על זה?
לא ידעתי. -כן. לא זכרת.
לא ידעתי. לא זכרתי.
עכשיו את.
עכשיו אני הבנתי שזה נשוי לפולנייה שבא ב-39'.
וזאת פולנייה. וזה פולני.
וכך הלאה.
וזה לא חזר וזה חזר.
ואז ידעת גם מה קרה במלחמה?
כבר למדת על המחנות?
לאט לאט. בבית שלנו התחילו לדבר מייד.
מייד. מה קורה.
התחילו מכתבים
עם חוץ לארץ וכך
התחילו להבין ולשמוע בעצם
מה קרה במלחמה הזאת.
כן.
ואתם כשאתם חוזרים הביתה אתם חוזרים לקיים אורח חיים מסורתי?
רגילים. זאת אומרת מסורתי.
יש קשר עם שאר הנשים בקהילה?
בוודאי.
חוגגים חגים?
בוודאי.
החגים חוזרים?
חוזרים חגים.
שבת? -הפעילות בבית הכנסת הגדול
ובבתי הכנסת הקטנות יותר.
בשטיבלך.
וגם ב- -לא שטיבלך.
ממש בתי כנסת קטנים.
שכונתיים.
כן. כן. בשבת?
הכול.
גם כשהקומוניסטים עולים לשלטון?
גם כשהקומוניסטים עולים לשלטון בבית לא השתנה דבר אבל.
היו כאלה מאוד אורתודוקסים שביקשו מהבנות. שהוציאו.
קיבלו גם אישור על כך ששבת הבנות לא ילכו לבית הספר. רבנים.
היו כאלה שביקשו רק
שלא יכריחו את הבנות לכתוב
בשבת בבית ספר.
והיו כאלה שלא אמרו כלום ואני הייתי בין אלה
שגם כתבה וגם קראה
וגם הלכה לבית ספר
בבית היה
שבת.
ואיך היחס של הרומנים אליכם?
יש עדיין אווירה אנטישמית או בכלל לא? יודעים שאת פליטה ומה עבר עליך?
איך מתייחסים אלייך המורות -מזה שגם הם היו פליטים מ-Radauti.
שהפליטה הייתה רק הכרחית הייתה רק חצי שנה או שלושת רבעי שנה.
אבל הרבה נשארו עוד כמה שנים.
כי בינתיים הלך
להם במקומות שבהם. -ואין התפרצויות של אנטישמיות
של עוינות כלפיכם?
אחרי המלחמה?
באופן רסמי. לא. -לא.
ולא באופן רסמי?
באופן לא רסמי.
הייתי שומעת מדי פעם משהו אני אמרתי שלא סבלתי מעולם מאנטישמיות.
כן.
חוץ מפעם אחת. הייתי בכיתה ו'.
כיתה ז' כבר.
הייתה איתנו איזו בחורה שאבא שלה היה כומר.
היה כומר. כן.
באיזה כפר. אבל הם היו ב-Radauti.
גרו ב-Radauti ובאחת ההפסקות. כנראה
שנגעתי בה.
אנחנו בהפסקות היינו נוהגים לשחק. לרקוד.
לרקוד. כן.
יכול להיות שפגעתי במשהו אבל לא ש- תוך כדי הריקוד!
תוך כדי משחק. כן. -כן.
והיא מסתובבת אליי ואומרת לי: "ז'ידאו קא פרשיבא".
כלומר. יהודייה מלוכלכת.
המילה "ז'ידן"
זה מילה נורמלית.
ככה היא בשפה הרומנית.
"אבריו" זה שפה -גבוהה.
ספרותית.
אבל כשרצו לפגוע בנו היו אומרים "ז'ידן"
בכזה בכעס.
הטון היה גרוע מאשר המילה.
כן. כן.
ואני לא
חשבתי הרבה הסתובבתי גם כן
אליה ונתתי לה פליק
על הפנים ככה עם היד
היד החיצונית.
התחילה לבכות והלכה להתלונן עליי ש -הרבצת לה.
הרבצתי לה.
והייתה לנו מורה.
איך אומרים. -מנהלת?
לא. לא. -מחנכת.
מחנכת. הייתה
אישה מאוד רצינית.
מאוד קפדנית.
מאוד
שתלטנית.
קצת פחדנו ממנה. אז.
היא נכנסה לכיתה.
קוראת לי ואומרת לי: "באיזו זכות את מרביצה."
אמרתי: "היא סיפרה.
דוינה סיפרה לך רק שאני הרבצתי לה.
אבל היא לא סיפרה מה קדם לזה״.
אז דוינה מתחילה: "לא קרה כלום. מה. לא עשיתי לה כלום."
אז: "אם לא עשית לי כלום גם אני לא הרבצתי לך."
כן.
והמחנכת הזאת לא אמרה מילה יותר.
אוקיי.
בואי.
אח"כ היא דיברה עם אמא שלי ואמרה:
"תחנכי את הבת שלך שלא תרביץ. היא צדקה.
"אבל שלא תרביץ כי זה לא יפה."
ואבא שלי
חינך אותי שאני אעשה לי
צדק לפני
שאני אחכה
שיעשו לאחרים צדק.
בואי טאובה נדבר
ככה בקיצור בבקשה על ההמשך סיימת את הלימודים.
סיימתי לימודים.
הלכת לאוניברסיטה?
הלכתי לאוניברסיטה. -מה למדת?
למדתי הנדסת בנייה ואזרחי. -ב-Radauti?
לא. ב-Bucharest. -ב-Bucharest.
ב-Radauti לא היו. -עברת ל-Bucharest.
עברתי. לא. רק אני.
רק את? למדת הנדסה.
אחותי קודם התחתנה.
כן.
היא הלכה ללמוד באוניברסיטה ביאסי.
כן.
והאוניברסיטה שלה.
המכון שלה עבר לגל"צ. והיא עברה עם האוניברסיטה לגל"צ.
שם היא הכירה את בעלה שהוא גם כן ממוצא Bukovina אפילו Radauti.
אבל בואי נדבר עלייך. את הלכת ללמוד.
אני הלכתי ל-Bucharest ללמוד.
ולמדת כמה שנים הנדסה?
חמש שנים.
חמש שנים הנדסת בניין.
ההורים נשארו ב-Radauti.
כן. מתי נישאת ועם מי?
נישאתי עם קרול ליבוביץ'.
הכרתי את קרול ליבוביץ בתיאטרון "ברשהום" ב-Bucharest
כסטודנטית.
בשנה ראשונה שהגעתי ללמוד.
כן. הוא היה מ-?
הוא היה מ-Botosani. -כן.
והוא גם כן היה בשנה ראשונה באוניברסיטה לחקלאות.
כן.
כי לו היה מקור
של קולטורה ושל בית ספר לחקלאות בעקבות זה
שהוא היה בקולטורה
הוא היה בהכשרה לעלות ארצה אבל בינתיים
הכול הסתבך ב-49' עם סגירת ה. -גבולות.
הגבולות. לא הגבולות.
כל ההתארגנות הציונית.
הציונית. כן.
באיזו שנה נישאתם?
ב-57'. -ב-57' התחתנתם.
בעשרה בפברואר 57'. -ב-Radauti?
ב-Radauti.
חתונה יהודית?
יהודית לחלוטין.
קודם עשינו חתונה אזרחית ב-Bucharest כי
היינו צריכים להציג תעודת נישואין על מנת לקבל
חדר במלון של
סטודנטים נשואים. -מעון.
מעונות. -מעונות.
מה אמרתי?
מלון לא חשוב.
לא. מעונות ולסטודנטים
היו מעונות לסטודנטים נשואים ולסטודנטים.
אז את נהיית מהנדסת בניין.
בניין.
ובעלך מה המקצוע?
מהנדס אגרונום.
אגרונום.
ונולדו שתי בנות.
גרתם ב-Bucharest?
או חזרתם ל-Radauti?
חזרנו ל-Radauti כי אמא שלי.
כשהיינו לקראת הגמר אמא נורא כתבה שצריך לחזור.
שגם ב-Radauti חיים אנשים ושלא לחפש
מקומות אחרים. שנחזור ל-Radauti.
אז חזרתם. -אבל לפני כן אני חייבת לספר משהו.
שזה נורא חשוב בשביל החיים שלנו.
כן. בבקשה.
בעלי כשהיה בשנה האחרונה.
לקראת תעודת הגמר.
ניגש אליו אחד המרצים. -כן.
שקראו לו ביאנו ואמר לו: "תראה ליבוביץ.
אתה תגמור כאן. תלך לעבוד בין גויים.
זה מאוד חשוב שיכי. ש.
לחיים קלים יותר בשבילך.
יהיה מאוד חשוב שתהפוך את היום.
את השם שלך לשם רומני״.
זה בדיוק מה שרציתי לשאול.
כי את אומרת כל הזמן ליבוביץ'. -"קרול ליבוביץ'"
ואצלך כתוב "לבסקו"
אנחנו קרול ליבוביץ.
הוא קרול ליבוביץ'. -כן.
והוא הבין שהוא צודק. הוא הלך והוא שאל אם אני מסכימה. בוודאי.
ושיניתם את השם.
הוא שינה את השם לליביו ליבסקו.
שיישמע יותר רומני.
כן.
הגענו ל-Radauti. הוא התחיל לעבוד.
ואחרי כמה חודשים אבא
שלי פוגש איזשהו איש
מכפר Gelenes והוא אומר לאבא: "אני לא
מבינה. לא מבין אותך אדון גלבר.
חשבתי שאתה איש עם שכל בראש.
איך התחתנת את הבת שלך לנוצרי?"
ואז צחקו שניהם ואבא סיפר שהוא. -כן.
אבל זה כבר לא החזיק לו.
לא. זה לא הזיק לו מכיוון שהכירו את האופי שלו ואת העבודה
שלו וכיבדו אותו
לאורך כל הדרך. וגם אותי.
ומתי נולדו הבנות?
אחת ב-60'.
מה שמה?
רוני.
היא הגדולה? -הגדולה.
ואחת ב-64'.
שמה? -קורינה.
והיא הקטנה.
לרוני קוראים לה רוזה
על שם אמו של בעלי. -כן.
ולקטנה קוראים לה חיה.
על שם של סבתא שלי שנפטרה ב-Transnistria. -כן.
אבל איך מתאים רוזה וחיה לליבסקו?
כן. -הרי זה לא מתאים.
אז אחד נהיה רוני ואחד קורינה.
אוקיי. -עכשיו אני אספר עוד משהו.
גם תוך כדי.
היינו באיזו מסיבת גן.
עם כבר שתי הבנות.
הקטנה הייתה בעגלה והגדולה.
והייתה מסיבה של הגדולה
ואני עוד
דיברתי משהו עם מישהו ואני אומרת לרוני
שתשמור על העגלה למטה.
וכשאני חוזרת לרוני היא אומרת לי: "אמא. את יודעת?
הזאתי אמרה לי 'ז'ידאו
קפרשיבה' INAUDIBLE (שפה זרה) "ואני
אמרתי לה 'אני לא ז'ידאו קפרשיבה.
אני רוני ליבסקו'."
היא לא ידעה מה זה. -מה זה יהודי.
עכשיו באמת כשאתם עצמכם ב-Radauti את עבדת כמהנדסת בניין. אני מבינה.
אתם כבר בתקופה הקומוניסטית.
לא הייתי במפלגה.
הייתי. הייתי כן. כילדה פיוניר. -פיוניר.
בתנועת הנוער הקומוניסטית. -כן.
גם היום אחותי לפעמים ב-30 באפריל.
מטלפנת לי ואומרת לי: "שלום. פיוניר".
זה היה. -לקראת האחד במאי. כן.
ו. -לא. זה היה יום שהיווסדה הארגון.
אתם הזדהתם. הזדהת עם ה. -קומוניסטים?
עם הקומוניזם?
כן. -כן.
הרגשת חלק מה- -הרגשתי חלק.
הייתי מאוד. הרגשתי מאוד בטוחה בעצמי.
איש לא נגע בי.
איש לא אמרה לי כלום.
ולא. -איש לא התייחס אליי כיהודייה כמינוריטה.
כן. -לא. בכלל לא.
ו. -באופן רסמי.
הכל היה תקין.
אם היה מקרה אנטישמי.
היה כשתפסו יהודי עושה ביזנס בלתי חוקי
ואז התייחסו אליו מאוד לא יפה.
ואז. ‎האנטישמיות גם
יצאה לאור וההרגשה של האנטישמיות
של היהודים היה בולט
במיוחד.
היו אנטישמים לפעמים ככה ברחוב.
אנשים פשוטים ש. גם לא פשוטים אבל.
לא העזו להראות שהם.
כן. אנטישמים.
כאלה.
היו לי חברים נוצרים כיהודים ביחסים.
והקהילה היהודית מתפקדת?
הייתה קהילה יהודית.
מתפקדת? חוגגים חגים?
חוגגים חגים בבית כנסת.
ואתם מקיימים את המסורת בבית? -בבית.
בבית. כן. -אבל מקיימים.
תחת המשטר הקומוניסטי?
תחת המשטר הקומוניסטי.
אני נשארתי לעבוד כל יום כיפור.
לפעמים כשזה היה יוצא סוף חודש.
בוודאי בצום.
אבל עבדתי.
ולפעמים. הנוצרים ידעו.
לפעמים לא ידעו שזה יום כיפור. -כן.
על זה היה.
אבל כשידעו וראו אותי עובדת.
אף אחד לא היה עושה את העבודה שלי!
זה היה תאריך מסוים. -ברור.
והיו אומרים: "טאובה. אני לא מבינה אותך.
לכי הביתה. לכי לבית כנסת.
תעשי משהו. מה את עושה פה?"
אמרתי: "אתה תשב במקומי לעשות.
אז אני אלך."
עקבתם אחרי מה שקורה במדינת ישראל?
כל הזמן ובמלוא הידע
וביחסים מאוד טובים עם כל
מי שהצליח לעזוב לפנינו.
הרי אנחנו קיבלנו סירוב מ-51' עד ש.
מ-51' אתם מנסים לעלות? -כן.
וכל הזמן אתם מקבלים סירוב.
כן. -ולא מתנכלים לכם?
לא. לא. -כל התקופה הזאת שאתם מבקשים לעלות?
לא אז. עוד לא היו.
אתם הייתם בעידן גם של צ'אוצ'סקו. -בוודאי.
ו. -כשהייתי באוניברסיטה והתחיל.
הייתה עלייה ב-57'. 58'. -כן. כן.
הייתה עלייה גדולה.
הרבה חברים שלנו
נאלצו לעזוב את האוניברסיטה בשנה
האחרונה או לפני האחרונה
מכיוון ש. -ביקשו לעלות.
ביקשו לעלות. -אבל את לא נפגעת.
אני לא ביקשתי אז לעלות.
ההורים שלנו אמרו: "תגמרו.
את הלימודים.
שיהיה לך מקצוע ביד.
ואז נעזוב." -אחרי המלחמה.
אבל כל פעם קרה משהו. -וזה נדחה.
אחרי המלחמה.
שמעת על המשפטי נירנברג ששפטו?
מה זאת אומרת? השתתפנו ב- אנחנו.
אצלנו. כשהייתי עוד קטנה לא היה לנו רדיו. רק לדוקטור קרקשטיין.
ונהגו לבוא להתווסף אצלנו ואצל ד"ר קרקשטיין ואנחנו כולנו.
הרי כל הבית לא היה סגור. -כן. כן.
היו יכולים להיכנס למקום אחד ולהסתובב בין כל המשפחות.
ולצאת למקום אחר.
אה. היינו צמודים ל"רדיו לונדון" בשפה גרמנית
ול"רדיו אירופה ליבר" בשפה ה.
רומנית. -ועקבתם אחרי המשפטים של פושעי המלחמה?
ידענו הכול. הכול ידענו. בוודאי.
ידעתם גם על משפט אייכמן לדוגמה. בישראל? -לא.
זה לא ידעתם. -זה כבר. לא.
הייתי כבר.
לא. ידענו. אנחנו עוד לא היינו בישראל. -כן אבל שמעתם על זה?
שמענו.
אנחנו שמענו על משפט קסטנר בישראל.
ומכיוון. היה לנו מקרה מאוד לא יפה שהגיעה מהמשטרה
לגברת קסטנר שגרה ממולנו. -אה. שחשבו שזה קסטנה.
שחשבו שהיה איזשהו קשר. -קשר.
ורצו לדעת אם היא יודעת משהו.
אם היא מהמשפחה.
אבל משפט אייכמן יכולתם לעקוב אחרי זה גם? -כן.
כן. -מה הרגשת אז?
זכור לך משהו?
אני. הנה יש לי צמרמורת.
כל הזמן היה לי צמרמורת על זה.
כי לא ידענו.
כמה שסיפרו "אירופה ליבר" או "לונדון". זה מה שידענו.
ארץ ישראל לא.
לא יכולנו לשמוע. לא ידענו.
ומבחינת היחס לרומנים שעשו לכם מה שעשו לכם.
גירשו אתכם לטרנסמיסטריה. ואז.
היה איזשהו. -היה מן שקט.
תחושה שלכם?
לא. -של רצון להעניש. לנקום?
לא היה.
לא הגענו לזה מכיוון שהם.
יש פתגם ביידיש.
"מנ האר דה נט צפאר דה פיש"
את לא מבינה את זה.
הדייגים אוספים את הרשתות לפני שה.
הדגים נכנסו לתוכו.
אז ככה נהגו הרומנים.
הרי מיד היה שלטון דמוקרטי. -דמוקרטי. כן.
ומיד נתנו ליהודים הרבה כבוד. זה ב.
בממשלה היו הרבה שרים יהודים.
אנה פאוקר בטוח שמעת. -איזשהו ניסיון לרצות את חושבת?
איכשהו. -להרגיע
להרגיע אותנו. -כן.
וזה הייתה תקופה טובה בשביל יהודים מבחינה זו.
את ידעת גם למשל על הוויכוח?
אבל. אבל. באותה הזדמנות.
כל פושעים שמצאו אותם.
העמידו למשפט.
העמידו אותם למשפט. והיו משפטים גדולים.
משפטי ראווה? -גם.
אולי אני. את זה. -כן.
לא. כי זה היה כשהייתי עוד ילדה ולא. -ילדה.
אבל מדי פעם היינו שומעים על זה שנתפס.
וכשהיה בארץ.
אתם לא הייתם פה. אבל האם שמעת על הוויכוח שהיה בנושא הפיצויים והשילומים מגרמניה?
לא. אני לא יודעת על זה. -לא ידעת על זה כלום.
לא ידעת על זה. -כלום אני לא יודעת על זה.
הרבה לאחר מכן. הגיעו.
ב-67' היה. הכריזו על שנת
תיירות עולמית.
וזו הייתה השנה הראשונה
שהגיעו תיירים מישראל לרומניה. -לרומניה.
ואז נפתחו כל הדברים. -הדברים.
לא ידענו אז הרבה דברים. ואיתם התחלנו לדעת המון.
הבנתי. עם הילדות שלך כשהיו קטנות.
סיפרת להן על מה עבר עליכם?
דיברת איתן?
על ה. -הם היו על Transnistria. הם ידעו.
הם ידעו מה עבר עליכם.
כן. אבל לא.
על השואה דיברתם גם? -לא.
אבל לא בצורה ש.
שינחמו עלינו.
או ש. לא. -כן.
ואת רוצה לדעת משהו.
הייתה תקופה מאוד קשה.
ואני אולם הייתי יהודיה די גאה.
אף פעם לא הסתרתי את זה לאף אחד ולשום מקום ובשום מקום.
אבל לא. לא רציתי לעבור
גבול מסוים שאני אתן למישהו סיבה לשנות אותי או לדבר איתי לא יפה או כזה דבר.
היה לי חברה נוצרייה
שעשתה בית ספר העממי במנזר.
היא ידעה את התנ"ך שלנו הרבה יותר טוב ממני.
אני לא ידעתי כלום מהתנ"ך.
או רק מה שאבא היה מספר סביב התנ"ך. היא ידעה את התנ"ך.
היא לימדה את הבנות שלי את הלימודים הראשונים על התנ"ך.
אתם נתתם.
הבנות שלך הלכו ברומניה לבית ספר רומני. -לבית ספר.
נתתם איזה חינוך יהודי או משהו? הן קיבלו?
הן קיבלו חינוך יהודי בבית. -בבית.
לא בשפה העברית. -כן.
אני אגיד לך משהו.
אבא רצה ללמד אותנו עברית. -כן.
היה מישהי שהייתה
גם מורה לעברית
לפני המלחמה והיא ידעה היטב.
ו.
בתקופה מסוימת. למדתי קצת אולי כמה חודשים.
לא מצא חן בעיניי בכלל.
לא את המורה כנראה בגלל זה. ובזה התחיל.
לא את השפה. -ולא את.
ואחר כך אמרתי.
מה אני צריכה שפה כזאת מתה?
כשאני לעולם לא אצטרך לדבר אותה!
כן. אז מתי?
אני נזכרתי בזה כל השנים שאני בארץ.
אז באמת מתי עליתם לארץ?
עלינו ארצה.
בעקבות זה.
שהיה צירוף מקרים. כמה צירופי מקרים.
אחותי כבר הייתה בארץ.
אמא שלי נפטרה
ב-Radauti? ב-Radauti.
אני הייתי בהלם אחרי מותה של אמא.
זה. אני לא יכולה לספר על זה.
עד כמה שזה פגע בי כי חייתי לידה.
ידעתי כבר שהיא חולת סכרת.
הייתי מדי פעם שואלת אותה אם עשתה את הבדיקות.
אם לקחה את הכדורים.
אמא הייתה אישה אינטליגנטית.
לא חשבתי לעצמי אף פעם שהיא לא מטפלת בעצמה.
הייתי מאוד עסוקה.
שעות העבודה שלי היו שעות רסמיות.
עשרה שעות ביום. -כן.
ולא רסמית. עד כמה שיכולתי.
אז אחרי. -עבודה מאוד קשה הייתה לי ברומניה.
ואמא פתאום נכנסה לקומה ותוך חודש נעלמה.
ובחודש הזה אני השתגעתי לידה וליד כל הרופאים שיכולתי להשיג.
אבל להציל את אמא אמרו לי "את לוחמת עם הטחנות רוח."
ואז החלטתם לעלות וזה התאפשר?
זה לא התאפשר.
אז אנחנו גם ביקשנו מהקרובים
שלנו שיוציאו אותנו עם כסף
כי היו לנו מכרים שכך יצאו. כן.
וקיבלתי מכתבים ממש לא יפים ממי שהיה לו כסף.
אמרתי "אנחנו נצטרך למצוא מקום אחר. אפשרות אחרת."
אבא שלי היה כאן תייר כשאחותי הגיעה ארצה.
אבא שלי נסע פעמיים כתייר. -כן.
בעלי היה כתייר אחד.
וכשאמא שלי נפטרה והייתי במצב בלתי רגיל.
הוא כנראה כתב לדודה שלו בקנדה שאני.
היה טוב אם אני הייתי יכולה לנסוע.
להתאוורר קצת.
לראות משהו אחר כי הוא מאבד אותי.
והיא אמרה שהיא תשיג את הכרטיסים
אבל כשאני אגיע ארצה אני אמצא 1.000 דולר אצל מישהי
ועם זה אני אחיה כמו בן אדם.
כי אם רצית לנסוע לישראל מרומניה.
התשלום עבור הכרטיס נסיעה עלה פעמיים את המשכורת שלי החודשי.
וכאן. היית צריכה לחכות שמישהו ייתן לך משהו.
כי היית יכולה להוציא חמש דולר דמי כיס.
מה תעשה בישראל?
ואני אמרתי בתנאים כאלה אני לא נוסעת.
אז באת כתיירת ונשארת פה?
ובאתי כתיירת וראיתי את ישראל והתאהבתי בישראל שאי אפשר
לתאר וצילמתי. ומה ש.
מאוד משך אותי זה ה.
ההתפתחות של הארץ
ואת היופי של החיים.
ואני הייתי ב-74'.
שנה אחרי מלחמת יום כיפור.
והכרתי אנשים שאמרתי עם עין אחת בוכה ועם עין אחת צוחק.
וזה דבר שלעולם לא. אני לא אמצא
באף מקום ואני לא
נוסעת לאף מקום אחר
אם אני נוסעת מרומניה
אלא רק לישראל.
בעלי בוודאי הסכים.
זה לא היה שום.
דרך אגב. דודה הזאת מקנדה עשתה את
כל המאמצים להוציא אותנו לקנדה ואפילו
הייתה לנו
אשרת כניסה. לקנדה.
לא הייתה לנו יציאה מרומניה וזה היינו צריכים לדאוג אנחנו לזה.
איך לדאוג לזה איך להגיד לאנשים.
לא לאנשים. ל. -לעבודה.
לשלטונות. -לשלטונות שאנחנו רוצים.
היינו יוצאים מהעבודה מיד. ועוד פעם.
לא היו לנו אמצעים כדי לשרוד.
בלי כמה חודשים.
אז אנחנו לא היינו כאלה שהיינו הולכים לבקש נדבה.
כן. אז איך בסוף זה התאפשר?
בסוף הייתה
בדיון מתמיד בארצות הברית
על רומניה שתקבל
עדיפות בסחר עולמי.
ואז תמורת.
תמורת הוצאת הגרמנים לגרמניה ואת היהודים לישראל.
וכך עליתם. -וכך עלינו.
עלינו ביום אחד 28.
אנשים מ-Radauti.
נשארו אולי עוד 140 או 150 איש.
והגעתם לאן? לרחובות?
לא. הגענו לשדה תעופה.
אבא שלי בינתיים חלה מאוד לא זה.
הסוכנות היהודית היא ארגון יוצאת מן הכלל טוב.
בבת אחת עם הגרוע ביותר.
אז בואי רק נקצר כי אנחנו.
הגענו ארצה היינו באשדוד באולפן.
אבא איתי.
חלק איתי חלק אצל אחותי
והתחלנו.
בעלי עוד כשהיינו באולפן התחיל לחפש עבודה.
הגענו ארצה ביום
חמישי הלכנו לאחותי
ללילה אחד והבת שלה
התחילה לכתוב
לכל מיני מוסדות
שהגענו ארצה ורוצים עבודה.
כן. אז הסתדרתם איפה?
הסתדרנו בסופו של דבר בבאר שבע.
לבעלי הגיעו.
אני רציתי שהוא קודם ימצא עבודה.
כי הוא אגרונום. איפה הוא עובד? -כן.
והוא מצא כמה תשובות. הגיעו
לעבודה בגלעד שליד באר שבע.
אז גרתם שמה?
גרנו 20 שנה בבאר שבע.
עליי לא דאגתי.
אמרתי "אני אעשה כל מיני דברים" חוץ מזה אבא שלי היה מאוד חולה.
אמרתי. "אני לא יודעת מה אני אעשה. אני צריכה לדאוג"
אז גרתם 20 שנה ואחר כך עברתם לפה?
אחר כך עברנו לפה.
ועבדת גם בארץ כמהנדסת בניין.
כמהנדסת בניין בעירייה.
לא כבנייה.
לא עשיתי בנייה אלא במחלקת תכנון.
ומזה שברומניה עבדתי
על בנייה ודאגתי על
תכנון ודאגתי על
ביצוע ודאגתי על
מקומות
נו לכסף.
מקומות אשרה.
הייתי עם ידע מסוים שהמהנדס בעניין בעצמו.
אין לו אותה. -הבנתי.
הגעתי לארץ.
הגעתי לעירייה הייתי בבית.
הכרתי את כל. -הבנות כבר גדלו פה.
הבנות גדלו פה.
נשואות?
נשואות. -יש לכם נכדים?
יש לי חמישה נכדים.
שתיים אצל הבת הגדולה ושלוש אצל הבת הקטנה.
עם הנכדים דיברת על מה שעבר עליהם במלחמה?
אני מספרת להם כל פעם.
וכשהן עושות את העבודות שורשים.
אז כל פעם. זה כבר הפעם החמישית.
לא. הרביעית.
הקטן עוד לא הגיע לזה.
שאני מספרת ומקליטה להן.
הם היו עצמם בפולין?
במסעות של בתי הספר?
לא. לא.
יכול להיות שהבת ה
בת של הבת הגדולה. הנכדה הגדולה.
ייתכן שהיא תצא עכשיו לפולין אבל אני לא יודעת.
היא סיפרה לי.
הם נפגשים אצלנו כל יום שישי בערב ואז מספרים ומדברים ו.
נקלטתם בארץ.
מרגישה בבית?
לחלוטין בבית.
הרגשת סטיגמה של עולה חדשה?
לי לא. לא.
לא. אני אגיד לך משהו.
אנחנו אנשי עבודה והמשכנו לעבוד בישראל.
גם בעלי וגם אני
כמו שעבדנו גם שם
ותפסו אותנו כאלה
שעובדים ומי שעובד
אין לו זמן לעשות כסף.
זה מה שאומרים ואנחנו כאלה.
אבל.
היו לי כמה תכונות שאולי לאחרים אין.
היה לנו שכר מינימלי. -כן.
גם לי גם לו כי הוא היה עובד מדינה.
עם שתי בנות.
שכל הזמן בבית הספר.
עם הרכילויות של בית הספר ועם ההתנהגות של בית הספר.
הייתה לנו קודם בעיה שבאו
החברות ושאלו
איך היא יודעת כל כך הרבה פיזיקה ומתמטיקה?
ברומניה למדו.
הבנות שלי היו תלמידות מאוד טובות
והן ידעו אנגלית.
כשאני הייתי בביקור בישראל. בעלי
הכניס את הבנות שלי למישהו ללמוד אנגלית.
ואני הייתי מאוד שמחה.
הן באו ארצה. -עם ידע.
מוכנות לחלוטין.
חוץ משפה עברית.
ואת זאת הן למדו כאן.
אוקיי. אני רוצה לסיום.
אנחנו מתקרבות ממש לסיום.
לשאול כמה עוד שאלות בהקשר של הילדות שלך.
השנים הקשות האלה.
באיזו מידה השנים האלה
השפיעו לדעתך על
מי שאת היום?
מאוד. -באיזה אופן?
מאוד.
דוגמה טיפשית וקטנה.
רציתי שהבנות שלי לא יסבלו
לא מחוסר אוכל ולא מחוסר
לבוש ולא מחוסר
ספרים ולא מחוסר חברים.
ולא מחוסר כלום.
שיהיה להם במידת האפשרויות שלנו.
שלא יחסר להם כלום.
הרצון שלא יהיה מחסור אף פעם.
שלא יהיה מחסור.
חוץ מזה. הייתה תקופה גם ברומניה מאד קשה.
השנים ה-60' היו שנים קשות.
וזו הייתה תקופה של החלפת שלטונות.
גיורגיודש מת מכיוון שהרוסים
אומרים שהוא מת.
הוא על ידי הרוסים.
כי הוא לא רצה להשתחוות כל הזמן ועם הכול.
הרי הרוסים הוציאו מאיתנו.
מהאזור שלנו.
חתכו יערות שלמות.
כל ה.
כן. אבל בואי תחזרי למה שרצית להגיד בהקשר שלך.
אני אומרת שהיה מחסור בכל דבר.
ואת רצית שיהיה.
איפה שהייתי עוברת. תוך כדי עבודה.
הייתי עושה הפסקה של כמה דקות להיכנס לאיזו חנות לראות אם יש משהו שחסר לי בבית.
וזה היה תחתונים לילדות.
גרביים ילדות.
נעליים לילדות.
צמר כדי לסרוג הם משהו.
זה שטויות. כן.
אבל זה -השפיע עלייך.
כל הזמן. -דברים אחרים.
אני תפרתי לעצמי הרבה דברים.
כי לא היה לי מה לא היה לי אמצעים לא לקנות מוכן ולא ללכת לתופרת.
השנים האלה השפיעו על האופן שאת.
שאני רואה את האנשים.
השקפת העולם שלך. -אני מסתכלת לאנשים.
אני מסתכלת. -את האופן שחינכת את הילדות.
יש לזה קשר? -שיהיו בני אדם קודם כול.
קודם כול שיהיו בני אדם.
ולא משנה שהוא נוצרי או גרמני או מוסלמי או מה שהוא.
שיהיה בן אדם.
אחר כך תשאלי בהמשך ותראה אם את מסתדרת איתו.
אם לא.
אבל קודם שיהיו בני אדם.
וזה. אני חושבת שזה אנחנו דיברנו הרבה עם הילדים.
כן. -לפעמים היה לי. כואב לי.
הרי הייתי עובדת.
הייתי חוזרת הביתה בצהריים כי היה לנו הפסקת צהריים ועל זה הקפדתי נורא.
כדי לדעת שלפחות ארוחה אחת אני רואה מה אוכלות הבנות.
עכשיו. את סיפרת ב-Transnistria שנתקלת ברוע ואכזריות.
אבל גם בחמלה ובטוב לב.
כן.
את חושבת לפעמים על הדברים האלה.
מה עושה בן אדם אחד לזה שהוא מתנהג כך ברוע נוראי והשני בחמלה ובעזרה?
זה משהו שגרם לך למחשבות?
אני לא יודעת אם זה. אבל
אני לא עושה אפיון של בן אדם על פי מה שאני רואה.
אני צריכה לדעת עליו יותר.
את חושבת שזה תוצאה מחוויית הילדות שלך?
אני חושבת שזה חינוך ביתי. -זה השפיע?
ומה שעברתי.
ומה שראיתי.
ומה שחוויתי בעצמי.
אני לא.
עכשיו אני רוצה לשאול מכיוון אחר.
ויש לי משהו שאני לא חושבת שכל בן אדם יכול להגיד.
יש לי בן זוג.
מאוד סובלני
ומאוד שקט.
אנחנו יכולים לשתוק
מצוין בינינו ולדעת כל אחד מה הוא חושב
וגם לדבר בינינו
וגם לכבד אחד את השני
בכל מצב. בכל דבר.
וכנראה שהעניין הזה.
השקט שלנו.
אולי זה מה
נותן לנו את ה. נתן לנו את החוזק לעבור כל מה שעברנו.
ואת רואה שיש לזה איזשהו קשר למה שעברת בילדות.
למלחמה ב-Transnistria?
לא עבר.
אנחנו חיים טובים.
אני אומרת. -כן.
יש לנו פנסיה. אנחנו מסתדרים.
אני אומרת מזה שעבדתי בעצמי על הרבה דברים חסכתי המון.
לפעמים כשאני כועסת. אני אומרת לבעלי: "ומה היית
עושה אם היה לך אישה
שלא יודעת לעשות כלום.
היית זורקת אותה החוצה?
לא היית צריכה לדאוג. לקנות לה.
צריך לדאוג לקנות לה משהו. -כן.
כן. -אז צוחקים על זה.
כן.
אבל תודה לאל שבזה.
אני עזרתי המון ל-
אני רוצה לשאול אותך עכשיו שאלה לגבי הנושא של לא דת.
את באת מבית מסורתי. -כן.
אבל הנושא של אמונה. אמונה.
יש אנשים שבעקבות המלחמה.
השואה. מה שעברו. -לא.
האמונה התערערה? לא.
ויש אנשים שהאמונה התחזקה.
מה את מרגישה?
לא התחזקה ולא נעלמה לי.
אני לא קיצונית בשום מקום.
אני לא מדברת על דת אני מדברת על האמונה.
אני מאמינה. אני מאמינה.
באופי שלי. אני מאמינה.
אני.
כשהבת שלי הגדולה נכנסה לצבא.
אני התחלתי
לכבס דברים
בשבת ואמרתי
אין לי אפשרות אחרת
כי מחר בבוקר צריכה ללכת לצבא.
אף אחד לא יודע ולא צריך לדעת מה אני עושה בשבת.
אבל אין לי אפשרות אחרת היא ישנה ואני מכבסת דברים.
זהו. לכן אני אומרת. אני מאמינה.
אבל אני לא קיצונית.
והיום
את חוזרת. חולמת על ילדות. על Transnistria.
כן. -את חוזרת במחשבות?
אני לא פעם אחת אני מדברת עם אחותי ולפעמים גם עם אחי.
אחי גר עדיין בבאר שבע בעקבותינו.
אחי בא לבאר שבע.
ועכשיו אנחנו עזבנו נורא חסר לי אותו.
כן. -הוא נורא.
עם אחותי אני מתראה הרבה יותר מאשר איתו.
וזה מפריע לי מאוד.
אבל אני שואלת אם את חולמת על Transnistria?
על טTransnistria אנחנו חולמים הרבה פעמים.
את חולמת עליה?
על התקופה הזאת?
אני מדברת הרבה על זה.
אני לא יודעת אם אני חולמת.
אם אני חולמת.
אני חולמת על Radauti את ההורים.
את מה ש. -היה.
אבל לא. אני חולמת את הבית ואת ההורים שלי בתוכו. אבל לא.
התרגשויות שונות.
לא בדיוק מה שקרה.
ומכל התקופה הזאת של הילדות ב-Transnistria והמלחמה.
יש איזה רגע או משהו ספציפי שנחרט בך.
יותר מכל דבר אחר ושמלווה אותך כל החיים?
שזה איתך תמיד?
איזה משהו?
לתת לסבול כמה שפחות לאנשים.
לנו וגם לאחרים.
שלא יסבלו. שלא יסבלו.
שלא יסבלו. כי הסבל.
אף פעם לא יודעים איך יוצאים ממנו.
לפעמים טוב.
לפעמים רע מאוד.
ועוד משהו. שהסבל אם הוא לא.
אם עשוי על ידי גורם חיצוני ועוד לא צודק.
אני יש לי כמה משימות בחיים.
כן.
אני מספרת על כל דבר.
אם את חברה שלי.
את תסמכי על הטוב שלי.
אם את האויבת שלי.
את תסבלי מהטוב שלי.
אז למה לא לספר?
לשמוח בטוב. -ועוד משהו.
כן.
האמת הוא השקר הטוב ביותר.
אני לא יכולה.
אני לא אוהבת שקרים.
אני לא אוהבת אי צדק.
אני לא אוהבת
שידברו. -רכילות.
רכילות.
אני לא ריכלתי בחיים שלי.
קיבלתי מאחרים הרבה דברים.
כן.
אבל אני לא.
לא יודעת על כך. לא יודעת את זה.
טוב. טאובה אנחנו בעצם מגיעים לסיום הראיון.
יש עוד משהו שאת רוצה לומר לילדים.
לנכדים. מניסיון חייך?
אני מאוד לוחמת עם המשפחה שלי.
שתחזיקו מעמד ביחד.
שיחיו. שיידעו אחד על השני.
שיפגשו אחד על השני.
כי אחרי שאנחנו נמות.
שיהיה להם עדיין קשר. קשר חזק.
משפחה זה דבר חשוב לך.
המשפחה היא דבר חשוב.
אני אגיד לך משהו.
הבת שלי הגדולה.
בלי שאנחנו נדע.
חיה חיי נישואים לא
לא מוצלחים.
ולא ידענו.
ואנחנו נורא אהבנו את החתן שלנו כמו הבת שלי.
ולא ידעתי שהוא אין לו אופי.
אין לו. הוא נשאר ילד. בגיל 50. והוא עדיין ילד.
לא. אבל
היא לא סיפרה לנו
על החיים הלא טובים שלה
מכיוון שהיא ידעה שאנחנו
נורא נסבול מזה.
כי בשבילנו הנישואים זה קדוש.
זה. -המשפחה.
זה. עצם. זה התא הגרעיני של המשפחה. -כן.
טוב. אני רוצה להודות לך!
שהסכמת להתראיין. -הייתי רוצה עוד משהו להגיד.
כן.
שהבנות שלי עומדות בעצמן על רגליים.
הגדולה היא למדה פסיכולוגיה
והיא עכשיו. היא אחר כך למדה רפלקסולוגיה
והיא מתעסקת עם זה
בכל מיני תחומים והיא מוצלחת.
מזה שאחד שולח את השני. זה אומר שהיא מצליחה.
והקטנה למדה אדריכלות
והיא גם נשואה לאדריכל. ויש לה שלושה ילדים.
אנחנו תכף נראה. אנחנו מיד נראה את התמונות גם.
ומוצלחים.
יופי. אז אני באמת. כמו שאמרתי. רוצה להודות לך על הריאיון
בשמי ובשם יד ושם.
תודה. -ולאחל לך הרבה בריאות ונחת.
אמן. אמן. אמן. תודה גם לכם כל טוב.
ואני פעם הבטחתי שאני אספר ביקרתי פעם במונטריאול
במוזיאון יהודי.
מצא חן בעיניי מאוד.
אבל הסבל על היהודים מרומניה לא מצאתי זכר.
ושאלתי מישהי שעבדה שם. "למה?"
אז היא אומרת "אין לנו חומר."
לו היה לנו חומר היינו שולחים.
וחשבתי שאני אבוא כאן ליד ושם ואני אספר ואני אבקש שישלחו.
ולא הצלחתי אף פעם.
אבל הנה סיפרת את הסיפור שלך. -הנה זה.
סיפרת את הסיפור. אז תודה רבה.
בתמונה שלפנינו רואים את משפחת קלינגר.
הם הסבים שלי מטעם אמא.
וכמה מהבנות והבנים שלהם.
היו להם סך הכל שמונה ילדים.
מתוכם ארבעה בנים. ארבע בנות.
התמונה מתארת את סבתא טאובה ואת הבת הגדולה שלה גוסטה.
היא האימא של אבא שלי.
בתמונה רואים את אבא עם עוד שלושה חברים.
בישראל כשהיה חלוץ כאן בשנות ה-20'.
איפה הוא נמצא?
אבא היה. אבא הוא בצד השמאלי של התמונה. -שם?
אה.הרמן גלבר קוראים לו.
זאת אמא שלי ליד הקבר של אבא שלה בבית קברות ב-Radauti.
זאת אחותי ואני.
שולמית וטאובה.
בתמונה הזאת רואים את דודה שלי טוני.
האמצעית.
שהיא אחותה הקטנה של אמא.
אתה רואה?
רואים את המשפחה שלי: אבא. אמא.
אחותי ואח שלי.
ב-1947. התמונה
הזאת היא מחתונה של שכנים
שההורים שלי
בעצם היו השושבינים.
הכול בקיצור.
רואים בתמונה את הבית שלנו ב-Radauti ברחוב
סולידריטציה 9.
רואים את התמונה שלי בגיל 15.
בואי נשלב את זה.
זאת תמונה מהחתונה שלנו ב-Radauti בחורף 57'.
שם בעלך?
שם בעלי ליבסקו
רואים את המשפחה שלי כולה
על המרפסת של הבית שלנו ב-Radauti .
ותמונה?
התמונה היא מחתונתה של הנכדה הראשונה שלנו. טל.
עם אביו קלן.
ורואים בתמונה את אמא שלה שהיא צמודה לכלה.
ובהמשך. החתן. -שמה?
שם של האמא.
השם של האמא רוני.
ולידה אלי.
החתן הקטן.
ואת קורינה. אשתו.
ואת לפניי. והילדים הם אורי.
ליה ואלעד.
אבל פה אני מוסיפה.
כאן רואים גם כן בחתונה.
אותה חתונה של טל.
רואים גם את אחיה. עמי.
זאת תמונה של בעלי ואני.
ביום החתונה ה-52.
רואים כאן את שלושת האחים
בגינה שלנו ב-Radauti
בשנות. בשנה 46'
אחרי שהגענו מ-Transnistria כאן נמצא אחותי.
כאן נמצא אחותי. אחי ואני.
אני חושבת שהתמונה הזאת היא משנות ה-60'.
Testimony of Taube (Gelber) Livescu, born in Radauti, Romania, 1937, regarding her experiences in Marculesti, Yampol and the Obodovka Ghetto Deportation from Radauti to Transnistria, October 1941; transfer on foot via Marculesti, Besserabia, and crossing the Dniester river from Yampol; hardships en route for approximately one month; arrival in Obodovka; life in the Obodovka Ghetto including typhus, her father's work and the survival of the family, from 1941; liberation by the Red Army, April 1944. Her family's return to Romania, to Cernauti and Siret, 1944; return home to Radauti, 1944; rehabilitation of their lives after the war; aliya to Israel, 1976.
item Id
7751086
First Name
Tauba
Taube
Last Name
Libesku
Livescu
Maiden Name
Gelber
Date of Birth
26/05/1937
Place of Birth
Radauti, Romania
Type of material
Testimony
Language
Hebrew
Record Group
O.3 - Testimonies Department of the Yad Vashem Archives
Date of Creation - earliest
05/03/09
Date of Creation - latest
05/03/09
Name of Submitter
Livescu Taube
Interview Location
ISRAEL
Connected to Item
O.3 - Testimonies gathered by Yad Vashem
Form of Testimony
Video
Dedication
Moshal Repository, Yad Vashem Archival Collection
The transcription of this testimony was made possible with the assistance of the Conference on Jewish Material Claims Against Germany, Supported by the Foundation Remembrance, Responsibility and Future (EVZ) and by the German Federal Ministry of Finance