Testimony of Michael Kaftori, born in Wlodawa, Poland, 1926, regarding his experiences in the Adanpol forests and as a partisan in the Sarny region

שם המרואיין: כפתורי, מיכאל

שם המראיינת: דינה שפט

תאריך הריאיון: 23 במרץ, 2008

שם המדפיסה: אביבית קדרון

מקומות:

Wlodawa

Adampol

Sarny

Cyprus

Italy

תקליטור מספר 1

היום ט"ז באדר ב תשס"ח, 23 במרץ, 2008. אני דינה שפט מטעם יד ושם מראיינת את כפתורי מיכאל יליד Wlodawa פולין שנולד בשנת 1926.

ש: ספר לי, מיכאל, זיכרונות ראשונים מילדותך – את הרקע המשפחתי. וכשאתה מדבר על בני משפחתך, אנא הזכיר אותם בשמותיהם המלאים שזה יהיה עבורם מצבת זיכרון.

ת: כן. ובכן נולדתי בכפר Kulatche ליד Wlodawa, אבל גדלתי וחונכתי בעיר Wlodawa אצל דוד שקראו לו משה בלושטיין ואשתו פרדעל. הייתה להם רק בת אחת. והוא היה מעוניין שאני אגור אצלו במשך השנים שלמדתי ב'חדר' ובישיבה. הוא אפילו אמר ש"אני דיברתי עם ההורים שלך. ואני רוצה לאמץ אותך", כי היה מקובל אצל אנשים מסורתיים שיהיה להם, כמו שאומרים ביידיש (...יידיש). הוא היה בן אדם בערך בגיל חמישים וחמש, שישים. לפני שבעים שנה זה כבר היה גיל מבוגר לא כמו היום שתוחלת החיים יותר גבוהה. וממש גדלתי אצלו כמו בן שלו.

הוא היה איש מאוד עסוק, טרוד והיה סוחר יערות. כמעט כל השבוע הוא הסתובב בין פריצים של האצולה שהיו ביערות, בשטחים. בשבת, כשהיה בא הביתה, ביום שישי היה לוקח אותי למרחץ. לקח אותי למרחץ והיה משפשף לי עם מברשת כזאת את הגב. ואני שפשפתי לו את הגב, כן, והיה מאוד נהנה. באנו הביתה, התלבשנו. ביום שישי הלכנו לבית כנסת. הוא היה חסיד גור – אחת החסידויות הידועות בפולין העשירה. והוא היה נחשב כאחד מהאנשים שנהנה מקרבת הרב. היה, כמובן, תורם לו כמו שהיה מקובל אצל אנשים עשירים. היה תורם לרבי מגור אחוז מההכנסות שלו. אינני יודע כמה זה היה. וזה היה סימן להצלחת העסק. ככה היה מקובל, כן.

ב – 1939 כשהגרמנים נכנסו לעיירה, הוא הציע לי לברוח להורים שלי שגרו בכפר Kulatche. והגרמנים לקחו את כל העשירים, קבוצה גדולה של עשירים, אסרו אותם, הובילו אותם ל – Chelm שישים קילומטר מ – Wlodawa. היו מרביצים להם שמה מכות רצח (...). היו מנפחים אותם, מביאים את הנשים מהבית לראות באיזה מצב הגברים נראים. והנשים נדרשו להביא כופר זהב כמה שהגרמנים דרשו. וזה חזר על עצמו פעם-פעמיים-שלוש פעמים. וכבר לא היה מה להביא. אז החזירו אותם הביתה. החזירו אותם הביתה. ואני במקרה הייתי נוכח פעם. אנשים היו מנופחים, פצועים מהמכות רצח שהם קיבלו.

ש: מיכאל, מכיוון שאתה, בכל אופן, נולדת ב – 1926 הייתי רוצה לפני שאנחנו ממשיכים שבכל אופן תספר, תרחיב קצת על החיים שלך במשך שתים עשרה שנה – על חיי היום-יום על ההורים שלך, מה היה משלוח ידם? קצת ...

ת: בסדר. עכשיו ככה ב – Wlodawa למדתי ב'חדר' אצל רב מענדעל אחד, בעל 'חדר' שרק ילדים של אנשים עשירים היו יכולים ללמוד אצלו. הוא גבה סכומים גבוהים. אחרי זה למדתי היות שהייתי תלמיד מצטיין, אז הדוד שלי מסר אותי לישיבת Międzyrzec. זאת הייתה ישיבה, סניף של עיר Międzyrzec ידועה בתקופה הזאת הייתה מפורסמת, כן. הצטיינתי בלימודים, אבל היו מקרים שבשבת התגעגעתי להורים, לאחיי, לאחיותיי. היינו תשעה ילדים בבית. ונסעתי אליהם. למען האמת, לא נסעתי, אלא זה היה מרחק של עשרה קילומטרים. והפרוטה לא הייתה מצויה כל כך בכיס. הלכנו ברגל. הורדנו את הנעליים מהרגליים. וכשהגענו להורים, לפני ההורים הלבשתי לי גרביים, רחצתי את רגליי והתלבשתי. וזה בכדי לחסוך לא לקלקל את הנעליים שיחזיקו מעמד הרבה זמן.

וביום ראשון תמיד קמתי מוקדם עם עלות השחר. וברגל רצתי בחזרה ל – Wlodawa לישיבה.

ש: מה היה משלוח היד של אביך?

ת: אבי היה סוחר. הייתה לו חנות...

ש: שמו בבקשה.

ת: שם אבי – יעקב בן שלמה.

ש: ושם אימך?

ת: שם אימי היה פייגע. בת לפייבעל או שרגא וינוגרד. שם משפחתה מהבית היה וינוגרד, כן. שם האימא שלה היה יהודית. הם היו שתי בנות בבית. לשתיהן – לכל אחת היו תשעה ילדים. זאת אומרת, היו להם שמונה עשר נכדים. והסבא שלי שהוא היה סוחר...

ש: שמו?

ת: פייבעל או שרגא, כן. הוא היה יהודי, אפשר להגיד, בעל אמצעים. הרוויח יפה, ורוב הכספים – בעזרה לבנות שלו. לאימא שלי הוא לא היה צריך כל כך לעזור כי אבא שלי התפרנס בכבוד. אבל הבעל של הבת הצעירה שלו שהייתה צעירה מאימא שלי – היא התחתנה לעילוי ישיבה. והוא חצי יום עסק בלימודים. ואחרי הצהריים היה בבית. לה הייתה מכולת בתוך הבית. והוא היה עוזר לה. אבל הפרנסה הייתה מצומצמת. אילולא העזרה מהסבא פייבעל או שרגא, כן...

ש: ממה הוא עשה את כספו?

ת: הוא היה סוחר של מוצרי עור. היה נוסע פעם בשבוע-שבועיים לעיר Parysow או Wlodawa, כן, הוא היה גר בעיירה קטנה שקראו לה Sosnowiec. והיה קונה בכמויות גדולות סחורות. והסוחרים – הסנדלרים בעלי המלאכה היו באים אליו או מוצרי עור אחרים שהם קנו לבד. והיה מוכר להם, היה מתפרנס בכבוד.

באה מלחמה. והוא ברח כשחיסלו את היהודים בעיירה שלו, אז הוא ברח לגיס שלו שהוא היה דוד שלי ל - Wlodawa למשה בלושטיין. ושמה הוא הסתתר עם אשתו, עם הסבתא שלי שקראו לה יהודית. ואילו הבת הקטנה הזאת שהיו לה תשעה ילדים – כולם הובלו ל – Sobibor ב – 1942. כולם הושמדו.

ש: אתה לא הזכרת לנו את שמותיהם של אחיך.

ת: בבקשה – להורים שלי היו תשעה ילדים. כפי שאמרתי, לאבא שלי קראו יעקב, לאימא שלי קראו פייגע. עכשיו האחים והאחיות שלי לפי שנת לידה: נחום – נולד ב – 1919, אברהם – 1925. אברהם נהרג, אפשר להגיד, ב – 1941. הוא ברח מ – Wlodawa לרוסיה. הגיעו הגרמנים. אז הוא התחזה לפולני וגם אחי נחום. והאוקראינים הלשינו לפני הגרמנים שהוא יהודי. לקחו את שניהם להוציא אותם להורג. שניהם התחילו לברוח. נחום הצליח. ואילו אברהם שהוא היה יליד 1925- הרגו אותו וקברו אותו.

הילד השלישי היה מיכאל שנולד ב – 1926. זה אני. אחרי זה הייתה אחות שקראו לה בלה שהיא נולדה ב – 1929. אחרי זה הייתה אחות בשם פערעל – נולדה ב – 1931. אחרי זה הייתה אחות בשם דבורה – נולדה ב – 1935. אחרי זה הייתה אחות טובה. נולדה ב – 1935...דבורה נולדה ב – 1933, סליחה. וטובה נולדה ב – 1935. אחרי זה היה לי אח קטן שקראו לו איסֵר. נולד ב – 1937. הוא היה האח הכי קטן והכי אהוב על כולם עם עיניים כחולות שקראו לו נתן. הוא נולד בשנת 1939 בשנת פרוץ המלחמה.

זאת אומרת, היינו תשעה ילדים. אחד נהרג ונשארנו שמונה ילדים. בבקשה, תמשיכי לשאול.

ש: רציתי לדעת אם הבית היה בית ציוני, היה...

ת: תראי, היה בית מסורתי – דתי, לא קיצוני. ואבי גם היה חסיד של הרבי מ -Radzyn. ולאבי הייתה חנות. בהתחלה הייתה לו חנות טקסטיל. אז פרצו לבית וגנבו את הכול. אז הוא פתח מכולת. והאימא הייתה עוסקת בזה. והילדים היו עוזרים. התפרנסו בכבוד. היה גם משק עזר בבית – פרה, עופות בחצר. והתפרנסו בכבוד. בכל אופן, לא הרגשתי מחסור בבית כיוון שהאימא שלי בתור אימא לתשעה ילדים בהשוואה לאימהות פה בארץ היא עבדה מאוד קשה – מעלות השחר עד שקיעת השמש. אבל כל הילדים היו מסודרים, נקיים. והעיקר היה ביום שישי בהדלקת נרות, בקבלת שבת. והיו חיי משפחה סדירים. ככה חיו בעיירות הקטנות. רוב המשפחות בעיירה אצלנו היו רובם בעלי משפחות עם הרבה ילדים.

ש: זכור לך משהו מהחגים היהודיים? מפסח? מיום כיפור?

ת: החגים היהודיים היו מאוד מעניינים. אבא תמיד הלך לבית כנסת. ואני הלכתי איתו. כשהייתי בבית, הייתי בא בשבת לפעמים. אותו דבר – שני האחים שהם היו גדולים – אברהם ונחום. אני זוכר מקרה אחד – שאבא פעם חזר הביתה מבית כנסת, ואחי נחום היה בן שמונה עשרה – תשע עשרה. והוא מצא אותו מעשן סיגריה. הוא נתן לו סטירה. ואחי בהכנעה היה שקט, לא הגיב. והייתה משמעת בבית גם. היה משטר אפשר להגיד, המשטר היה פטריארכאלי.

כשהיינו מתיישבים בשבת לסדר, הילדים ישבו קשובים, מרוכזים. האבא בירך. הוא היה שר שירים וה...

ש: אתה זוכר איזה נעימה? או איזה שיר שהוא שר? או איזה...?

ת: שירים – הוא היה שר שירים. היה לו קול יפה. היה שר שירים בדרך כלל שירים ביידיש – לא יכול לזכור בדיוק. אבל היה גם שר. הוא אהב אופרות, שירי אופרה. היה שר לפעמים שירי אופרה גם בימי שישי.

ש: גם בימי שישי?

ת: כן. הוא אהב את זה. הוא אהב את זה.

ש: אני שאלתי אותך אם אתה זוכר עוד משהו על החגים? על פסח? על יום כיפור? שאתה יכול להרחיב לנו וגם אם המשפחה הייתה ציונית? אם האחים שלך היו בתנועות נוער איזשהן?

ת: תראי, בעיירה אצלנו היו הרבה תנועות נוער, אפשר להגיד מכל המפלגות. אבל בתקופת המלחמה אנחנו עברנו לכפר Kulatche מכיוון שהסבא שלי שהוא היה אבא של אבי – היה לו שמה מפעל לשמנים. הוא היה מתפרנס בכבוד. והיה עוזר גם לכל הילדים. וחלק מהמשפחה – שני אחים של הסבא שלי ושלוש אחיות היו גרים בכפר אחד ב...והחיים היו מאוד מעניינים. כל שבת, אני זוכר, היינו הולכים לסבתא. והיא הייתה מכינה כל מיני מתנות לכל הנכדים. והיו לה בלי עין רעה, אפשר להגיד, עשרות נכדים. רק בבית אצלנו היינו תשעה ילדים. ולכולם היא הכינה כל מיני גרעינים – פרות מיובשים ו...דברים טובים – כל מיני עוגיות, לא שוקולד. שוקולד היה דבר יקר.

אבל היו חגים שהיא כיבדה. היא החזיקה לפעמים חבילה אחת שוקולד. והיא חילקה את זה לכל אחד בשביל לטעום.

ש: היו לך או לחבריך? או לאחיך? או להוריך? קשרים עם הגויים? קשרים יותר אישיים? אני מדברת?

ת: לי, היות שלמדתי אצל הדוד, כפי שאמרתי לך, למדתי ב'חדר' בישיבה לאהיו לי שום קשרים. לעומת זאת, שני האחים שלי – היה להם קשר עם..הם היו משחקים כדורגל, כדורסל. הם היו נפגשים עם גויים. אפשר להגיד שהקשרים עם הגויים – רובם היו אוקראינים.

הם הגיעו לכפרים האלה בתקופת הצארינה הרוסית יקטרינה לפני מאות שנים. זאת הייתה מין התנחלות. הביאו לרוסיה והייתה התיישבות. הרוסים שלטו מאות שנים בפולין. והקשרים עם האוכלוסייה האוקראינית היו די טובים.

ש: הרגשת? אמנם היית ילד צעיר, אבל הרגשת באווירה אנטישמיות כילד עד המלחמה?

ת: תראי, הגויים היו כשהלכתי לבית ספר, הגויים היו לועגים לנו, היו מתבטאים נגד יהודים. גם המורים היו אנטישמיים. אתן לך, לדוגמה, היינו הרבה ילדים. היינו מלובשים נקיים, אבל לא תמיד...הגויים - היה להם לבוש יותר חדיש. המורה, לפעמים, הייתה מסלקת אותי מהבית ספר שהלבוש לא מספיק ייצוגי, יותר מסודר. היו גילויי אנטישמיות. בעיקר, היו גילויי אנטישמיות לפני פרוץ מלחמת העולם השנייה – שנה שנתיים, אני זוכר.

ש: הייתי רוצה באמת שתרחיב גם...אתה הזכרת את בית הספר שלך קצת?

ת: בבית הספר למדתי בערך חמש-שש כיתות פולנית.

ש: בית ספר מקומי – פולני?

ת: פולני ב – Wlodawa. במקביל למדתי ב'חדר'. ב'חדר' למדתי בעיקר אחרי הצהריים. לפני הצהריים למדתי בבית ספר פולני. אבל היות שהייתי תלמיד טוב, אז הסבא שלי מצד האימא החליט שצריך לעשות ממני 'מענטש'. מה פירוש 'מענטש'? אני צריך ללמוד בישיבה. ואם אני אצטיין, אז הסבא היה אומר: "אולי תהיה רב? אולי תהיה שוחט? מוהל? או סופר סת"ם?" ואני מאוד נהניתי מהלימודים האלה. הצטיינתי בהם.

ומלחמת העולם השנייה הפסיקה את זה. ועם פרוץ מלחמת העולם השנייה, כפי שאמרתי קודם, אני ברחתי להורים שלי. והדוד שלי שהייתי גר אצלו נאסר על ידי הגרמנים. וסחטו מהם תמלוגים של כסף – זהב. ובסופו של דבר באקציה האחרונה, באקציה הרביעית מתי שאני הייתי הם לקחו את כל העשירים לבית העלמין. הם לא נתנו להם להיות יחד עם האוכלוסייה היהודית פן ימרידו אותם או משהו כזה. והרגו אותם ממש...שחטו אותם ממש בצורה ברוטלית את כל התשעה עשירים שהם היו ברובם גם ביודנראט. והם חשבו שהם חסינים. בכל אופן, הגרמנים הבטיחו להם ככה אם ישתפו פעולה.

ש: אתה זוכר כמה שמות מהם? ידעת כמה שמות מהם?

ת: אני זוכר כמה שמות.

ש: למשל?

ת: הכרתי אחד מענטעל. הכרתי אחד וייצמן. אני לא זוכר את כל השמות שלהם, אבל הכרתי את כולם באופן אישי כי הייתי פוגש אותם בבית כנסת. ולפעמים בשבת היות שהייתי תלמיד טוב, אז היו אנשים עשירים שאהבו להזמין בשבת תלמיד טוב, בכדי אחרי האוכל להתווכח על התלמוד – מה למדתי ועל משניות. פשוט הם רצו שתהיה הרגשה שעוסקים בתורה. ואני הכרתי את כולם. העיירה הייתה קטנה. הייתה בסך הכול של שמונת אלפים תושבים. שני שליש היו יהודים. שליש היו פולנים. והיו אוקראינים. והאוקראינים היו בערך אלף – אלף חמש מאות.

יש לציין שבתי הכנסת והסינגוגות השטיבעלעך של הרבנים היו מרוכזים בעיקר ברחוב שהיו קוראים לו רחוב בּוֹץ. בפולנית זה בְּלוֹטְנָה. מעניין הדבר. והגויים בשבת הם לא נכנסו העגלות לתוך הכפר הזה כדי לכבד את היהודים. הם ברובם גם התפרנסו מהיהודים. כלומר הייתה סבלנות במידה מסוימת. אבל כשהתחילה המלחמה, הם שינו את פרצופיהם.

ש: עד אז לא, זאת אומרת, עד אז אתה חוץ מבית הספר אתה לא זוכר גילויי אנטישמיות.

ת: לא במיוחד כי הם התפרנסו, כי רוב האוכלוסייה האזרחית הפולנית האוקראינית התפרנסו מהיהודים. היו הרבה בתי עסק סיטונאים. כל יהודי העסיק קבוצה של...אפילו אצלנו בישיבה היו שני גויים שעבדו, חטבו עצים. היו מביאים מים. היו מנקים את החצר. והם היו טולרנטים, כמו שאומרים. אבל כשהתחילה המלחמה, הם הפכו את פרצופיהם. הם נהפכו כולם לאנטישמים. הם שיתפו פעולה עם הנאצים.

ש: אתה התחלת לדבר על פרוץ המלחמה, על...

ת: עכשיו, ככה – פרוץ המלחמה – ב – 1939 כשהגרמנים פלשו, התחילו פרעות נגד היהודים בשיתוף פעולה עם האוכלוסייה המקומית. התחילה ביזה שהאוכלוסייה הפולנית השתתפה בזה. התחילו רדיפות, רצח. ואז אבי החליט, הוא ראה את הנולד והחליט מה לעשות עם המשפחה. אז שני אחים שלי שהיו ברוסיה...הוא עוד לא ידע שאחד נהרג. ונחום המשיך שמה להיות ברוסיה עד שאחרי שנתיים ברח משמה והגיע הביתה ואותי ועוד אחות, בלהה, מה שהזכרתי אותה פה הוא מסר אותי לגוי, להיות רועה. לגוי הזה קראו לו יורצ'וק. היה גוי נחמד. היה לו בן אחד שקראו לו ניקולאי. והגרמנים תכף גייסו אותו ושלחו אותו לאזור Lublin לעבור הדרכה בבית ספר איך להשמיד יהודים ואיך לשתף פעולה עם הגרמנים.

והגוי הזה התייחס אליי יפה כי אני הבאתי לו גם תועלת. הייתי רועה טוב. היה לו עדר גדול מאוד. היו לו בערך שבע עשרה פרות, עגלות, שניים או שלושה פרים ועשרות- עשרות כבשים. כל יום בבוקר כש (...) הופיעו, הייתי לוקח את העדר. ובפעם הראשונה הוא ליווה אותי. הוא רכב על סוסה. הוא הראה לי את המקום איפה שצריך להיות העדר. ואחרי זה הוא חזר לכפר ולפנות ערב חזרתי עם העדר והוא היה מרוצה.

קרה לי דבר כזה ביער שהעדר שלי פלש לאיזשהו שטח שאסור למרעה. אז פתאום אני שומע משרוקית. אני מנסה להתקרב. אז גוי אחד אומר: "מי אתה? בן כלבה!" ככה הוא צועק עליי. אמרתי לו: "אני הרועה צאן של יורצ'וק. תסלח לי, לא ידעתי שהעדר שלי פלש אליך. תסלח לי". אז הוא אומר: "איך קוראים לבעל הבית שלך?" אמרתי לו: "יורצ'וק". "יורצ'וק", הוא אומר, "יימח שמו. האוקראינים – אנחנו לא סובלים אותם".

היות שהיה לי אוכל לכל יום. יורצ'וק היה שם לי קצת ביצים, חלב, אז אמרתי לפקח הזה: "נשאר לי עודף אוכל. בוא, תשב תאכל". אז היות שאני פעם לא הייתי רגיל לאכול בשר חזיר. המעיים התהפכו לי, רק הרחתי את זה, אז נתתי לו את הכול. והוא אכל לשובע ולקח חלק הביתה. ואחרי זה היה מחפש אותי כל יום בכדי...והייתי מביא לו. ואני לא אכלתי חזיר תקופה ארוכה. לא יכולתי לאכול את זה. הייתי אוכל – היה לי מספיק לחם, ביצים, חלב. והוא התיידד איתי.

והעדר שלי – תמיד הייתי יכול ללכת איתו איפה שרציתי, איפה שהיה מרעה טוב שרועי צאן אחרים לא יכלו ללכת לשמה תמיד חזרו מלאים, נתנו תנובת חלב גדולה. והיורצ'וק הזה ידע להעריך אותי. הוא גם היה גוי משכיל. הוא ידע – את הברית החדשה הוא ידע על בוריה. ולא פעם היה מתווכח איתי האם נכון שהיהודים הרגו את ישו? או לא הרגו את ישו? אז הייתי אומר לו. והוא העריך את זה. אם אתה רוצה תשובה שזה מניח את הדעת של הנוצרים, אז אתם מאמינים שהיהודים עשו את זה. אבל לפי מה שאני יודע, אז הרומאים היו שותפים לזה. יכול להיות שהיהודים היו אדישים, לא הפריעו. אבל לא היהודים יזמו להרוג את ישו. הוא היה מבסוט מהתשובה הזאת. והוא אומר: "אני מאוד מעריך אותך שאתה אומר לי את האמת".

ש: לא פחדת מאחרים שם כשהייתם חוזרים לכפר? לא חשדו בך? הלוא בוודאי חלק הכירו אותך?

ת: תסתכלי, עד פרוץ המלחמה נגד רוסיה ב – 1941 הם אפילו פחדו ממני כי הם ידעו שאני רועה צאן של...הוא היה אז סוֹלְטֶאס. הוא היה מוכתר של הכפר. והוא היה מאוד נכבד. והם התייחסו אליי יפה. אבל כשהגרמנים פלשו לרוסיה ב – 1941, אז הסולטאס הזה – יורצ'וק היה חייב להסגיר את כל המשפחה שלי. להעביר אותם, לתת להם הוראה לעבור ל- Wlodawa גטו. וגם אמר לי: "אם הגרמנים ימצאו אותך אצלי, יהרגו אותך וחבל". הוא צייד אותי בשקית עם לחם ובשר חזיר. ואמר לי: "לך ליער. אולי תשרוד בחיים".

ש: ובאותו זמן ההורים שלך – איפה נשארו?

ת: באותו זמן ההורים שלי עברו ל – Wlodawa לדוד בלושטיין. הוא היה יהודי מאוד עשיר. והיו לו מחסנים. היו לו מחסנים והוא סידר לאבי ולסבי ולכל המשפחה בעליית הגג במחסנים בנה עוד מקום מסתור. וכולם היו שמה. אבל באקציה הרביעית שהייתה בנובמבר 1942 אני הייתי כבר ביער אז. אז ההורים שלי הצליחו לברוח. הם ברחו ליער...ליערות Adampol. זה בערך חמישה קילומטרים מ – Wlodawa. ואבי יצר קשר עם מנהל עבודה פולני. ותמורת שוחד הוא סידר עם מנהל החווה החקלאית שהיה גרמני אחד איש S.S. שקראו לו זֵלִינְגֵר. וכל המשפחה שלי עברה ל – Adampol. והיו גרים שמה...לפני המלחמה הייתה שמה נפחייה. וכל המשפחה גרו...שישה ילדים גרו באפשר להגיד בשני מטר על שני מטר. אבל היות שאבי עבד בחקלאות אצל מנהל העבודה הזה, אז בלילות הוא היה לוקח כמה אחים ואחיות שלי לאורוות סוסים. ושמה היה ישן כי לא היה מקום לישון לכולם. והאימא נשארה עם כמה ילדים. ב – 1943 בערך בחודש, אני חושב שזה היה באוגוסט באו הגרמנים והשמידו את כל היהודים שהיו גרים ב – Adampol. אני כבר הייתי אז ביערות. הסתובבתי כשעזבתי את יורצ'וק. ביערות כבר מצאתי הרבה יהודים שברחו מהאקציות.

ש: אז אתה לא חזרת, אתה פשוט...

ת: חזרתי ועזבתי.

ש: כשאתה חוזר הביתה...

ת: כשאני חוזר, אז חזרתי רק בלילה שלא יראו אותי.

ש: מיורצ'וק.

ת: בלילה שרק לא יראו אותי. ראיתי שההורים שלי בחרדה גדולה. הם לא ידעו. הם ראו ...הם ידעו שב – Wlodawa באקציה האחרונה שהייתה במאי 1943 הפכו את Wlodawa Judenrein– חיסלו את כל היהודים. וכל היהודים ברחו להגיע לכאן.

במאי 1943 היה Judenrein ב – Wlodawa. בערך באוגוסט או בספטמבר 1943 חיסלו את כל היהודים ב – Adampol. וחודש אחרי זה היה מרד ב – Sobibor. וחוסלו כולם. ואני באחת הפעמים שהייתי ב – Adampol, אז פגשתי את הסבא שלי מצד האימא. כשההורים שלי ברחו מ – Wlodawa, הוא לא יכול היה לברוח עם הסבתא כי הרגליים שלהם היו קפואות. ושניהם לא יכלו ללכת. אז הוא זחל חמישה ימים עד שהגיע ל – Adampol במצב קשה מאוד. את הסבתא הוא השאיר כי לא יכול היה לסחוב אותה. ויום אחד אני מזדמן ל – Adampol. ואני מוצא את הסבא שלי בוכה. הוא מספר לי מה שעבר עליו. הסבתא נשארה, והחיים שלו לא חיים בלי הסבתא. ואני אומר לו: "סבא, אני הולך להביא לך את סבתא, לחפש אותה". הוא תיאר לי שמה איפה היא נמצאת שמה באחד המחסנים למעלה. אמרתי לו: "אני הרי נמצא ביורצ'וק כבר אף אחד לא הכיר אותי שאני יהודי". וביערות גם חשבו אותי שאני לא יהודי. לא נראיתי יהודי. "ואני הולך להביא לך את הסבתא, לחפש". אני מאוד אהבתי את הסבתא הזאת. כשלמדתי בישיבה, היא...

ש: שמה של הסבתא?

ת: יהודית קראו לה.

ש: כשלמדתי בישיבה, היא תמיד הייתה שולחת לי בכל שבוע כל מיני דברי מאפה. והסבא היה מבקר אותי בישיבה. הוא שילם תשלום חודשי – חמישה זלוטי לחודש – דמי לימוד. זה היה הרבה כסף. והיה משאיר לי זלוטי אחד לאכילת גלידה או משהו כזה. מאוד אהבתי אותו יצאתי לכביש. מצאתי שיירת אוקראינים עם שקי תבואה בשביל הגרמנים, בשביל תחנת הקמח שהייתה בניהול הגרמנים. פעם היא הייתה שייכת תחנת הקמח ליהודי. והגעתי לכניסת Wlodawa. בכניסה ל – Wlodawa הראשונה עמדו גרמנים עם פולנים עם אוקראינים. ביקשו מהגויים רישיון מעבר. הייתה שיירה בערך של עשרות. אני לא זוכר כמה עגלות. והם הסתכלו לי בעיניים ולא חשבו שאני יהודי. ועברתי.

בכניסה השנייה שזה היה ממש בכניסה לעיר שוב הייתה ביקורת. ושני גויים שהם היו חוטבי עצים ושואבי מים בישיבה הכירו אותי וצעקו: "הנה מצאנו יהודי!" הרביצו לי מכות רצח. ורצו להוציא אותי להורג. והיה לי מזל שקצין גרמני שנסע על סוס הוציא בעזרת אוקראיני יהודים מכל מיני מחבואים, נתן שריקה לשני הגרמנים שהוליכו אותי להרוג אותי לצרף אותי למשלוח יהודים אחר. וככה ניצלתי. והגעתי עם עוד עשרות, מאות יהודים לבית ספר פולני ששמה התרכזו כל אלה שהיו אמורים להישלח להשמדה ב – Sobibor.

תקליטור מספר 2

ת: נכנסתי ל – Wlodawa כשזאת הייתה האקציה הרביעית. זה היה בנובמבר, בסוף נובמבר, נדמה לי ואחרי שהפולנים הלשינו עליי שאני יהודי ורצו להרוג אותי. אז היה לי מזל שקצין גרמני שהיה צריך לשני הגרמנים האלה שיעזרו לו אמר לצרף אותי לקבוצה גדולה של יהודים. והביא את כולנו לחצר של בית ספר פולני גדול שפעם שמה למדתי. ושמה כבר היו מרוכזים הרבה מאוד יהודים. זאת הייתה אקציה גדולה.

ריכוז היהודים נמשך בערך משעות הבוקר המוקדמות עד בערך שעה שתיים אחרי הצהריים, בערך. ריכזו שם הרבה יהודים. והמקום היה מורכב גם בחוץ וגם בפנים על ידי אוקראינים עם נשק, עם מגלבים. הם התחילו לצופף על ידי מכות שנתנו, על ידי הפרדת ילדים קטנים מהאימהות והפרדת נשים מהגברים. התחילה מהומה גדולה. והייתה פאניקה גדולה. ואני זוכר יהודי אחד מענטעל קראו לו. הוא לא יכול היה להתמודד עם הסבל הזה שנגרם. התמוטט. התמוטט וקם והרים את הידיים כלפי אלוהים, כלפי השמיים וצעק: "אייכה אלוהים?! אייכה אלוהים?! אל תסתיר את פניך! תעזור לנו!" האוקראינים ניגשו אליו, נתנו לו מכות רצח. והוא נפל. וזרקו אותו לעגלה.

וגם אני חשבתי לעצמי שגם אני אתפלל לאלוהים. התפללתי לאלוהים שיציל אותנו. והגיעה השעה בערך שתיים אחרי הצהריים. נכנסו עגלות, עשרות עגלות של גויים. הפרידו את הילדים מהאימהות. את הזקנים שלא יכלו ללכת - זרקו אותם על עגלות. וניתנה פקודה להסתדר בשיירה ארבע-ארבע. והתחלנו לצעוד לכיוון תחנת הרכבת Orhove. Orhove הייתה תחנת הרכבת של העיר Wlodawa. זה היה מרחק של בערך ארבעה קילומטר מ – Wlodawa.

והייתה התעללות ברברית מצד האוקראינים במשך ההליכה. היו אימהות שעוד היו להם ילדים. הסתירו אותם אצלם וזרקו אותם בכדי שהגויים יאספו אותם. והאוקראינים הגיבו באכזריות – זרקו את הילדים על העגלות ונתנו מכות רצח לאימהות. מי שלא יכול היה ללכת, קיבל כדור בראש וזרקו אותו על העגלות. תוך שעה וחצי – שעתיים הליכה הגענו לתחנת הרכבת.

ש: הכול נעשה שם על ידי האוקראינים?

ת: כן.

ש: לא היה בסיפור הזה?

ת: היו גרמנים שפיקדו על זה.

ש: מה הם רק פיקדו? הם לא עשו שום דבר?

ת: הם פיקדו. הם בדרך כלל לא היו...הם היו מספר כזה גדול. הם לא היו מספר גדול. היו נגיד עשרים-שלושים גרמנים. והיו מאה אוקראינים – כן, ליטאים גם, קרואטים. כל מיני חולירות – כן.

ש: היו אוקראינים שאתה הכרת?

ת: לא. אני לא הכרתי אותם. אלה היו אוקראינים בדרך כלל ...בדרך כלל, שהם היו במחתרת אוקראינית. ושיתפו פעולה עם הנאצים. הם גייסו אותם למשטרה הגרמנית, אימנו אותם.

הגענו לתחנת הרכבת בערך חמש מאות מטרים. את הנשים, קודם כול את הילדים על העגלות. זרקו אותם ישר לקרונות רכבת. הקרונות רכבת כבר היו מלאים עם אנשים שלא היו בחיים. חצי מהקרונות – ראינו שהם מלאים. הצטרכנו לזרוק את הילדים על גופות מתים שהגיעו מגרמניה. ואחרי זה – אנשים. ואחרי זה – אנחנו, אחרונים. והיה לי ידיד משפחה שקראו לו שלמה לֵמְבֶּרְגֵר. עוד לפני שעמדנו ללכת לקרונות, אמרתי לשלמה: "שלמה, בוא נתחיל לברוח. אולי עוד אנשים יברחו אחרינו כי למה שנלך לקרונות המוות?"

ש: איך ידעת? שמעת? מה שמעת? מה ידעת אז?

ת: אנחנו ידענו.

ש: מי סיפר? איך הגיעו שמועות?

ת: הגיעו שמועות גם מיהודים שברחו מ – Sobibor.

ש: ידעתם משהו על תאי גזים?

ת: על הגז – עוד לא. הגז התחיל ב – 1942. אבל אחרי זה ידענו גם על הגז.

ש: ידעתם?

ת: כן. כי הגויים היו מביאים תמיד יום ולילה עגלות גם מכל העיירות הקטנות. והם חזרו עם חתיכות סבון. והם אמרו: "הנה, שורפים את היהודים". והם הראו חתיכות סבון. יכול להיות שזה נכון. יכול להיות שהגרמנים סתם חילקו להם. אבל היו שמועות ששרפו אותם, ועשו מיהודים, מהשומן עשו סבון. היו שמועות כאלה. אני לא יודע אם זה הוכח או לא, אבל היו שמועות כאלה.

בכל אופן, ידענו שמי שנכנס ל – Sobibor - אז דינו אחת – היו מפשיטים את כולם וזורקים גז לתוך...היה עולה גרמני או אוקראיני לגג וזורק חומר שהיה חונק את כולם. ואחרי זה היו דוחפים את כולם למשרפות והיו שורפים אותם.

אמרתי לשלמה: "בוא נברח". אז הוא אמר לי: "אתה רואה שאנחנו מוקפים? ויפתחו ביריות ויחסלו את כולנו". אמרתי לו: "שלמה, אני כבר הייתי ביערות. ראיתי שבויים רוסים שברחו גם מ – Sobibor וגם יהודים שברחו מ – Sobibor בהתחלה עוד לפני שהפעילו את הגזים. ואנחנו לא צריכים ללכת כצאן לטבח". אז הוא הסכים איתי. בעוד אנחנו מדברים, הגרמנים נתנו פקודה לקום ורצנו לקרונות. זרקו אותנו לקרונות. כשנכנסנו לקרונות, אז שלמה אמר לי: "אני פעם הצלחתי...תפסו אותי עם אשתי, עם שני ילדים – נסעתי ל – Sobibor והצלחתי לקפוץ. תהיה על ידי. אנחנו נגיע לחלון קטן. נפתח את הגדר. ואני אקפוץ ראשון ואתה – אחריי".

וככה זה היה. זרקו אותנו. ואנחנו פשוט דרכנו על מתים. אלה היו יהודים – אחד או שניים היו בחיים קצת. אלה היו יהודים שנשלחו לגרמניה. החזיקו אותם שבועות בלי אוכל, בלי שום דבר. היה ריח בלתי נסבל. ושלמה הגיע לחלון. החלון היה בגודל צוהר קטן, כמו התמונה הזאת. והתחלנו עם השיניים לפתוח קצה של חוט ועם השיניים כשדם רב זב מהשיניים שלי, של שלמה ושל אחרים הצלחנו להוציא חוט של גדר החוצה. ואחרי זה המלאכה הייתה יותר קלה כבר. ושאלתי את שלמה: "איך קופצים מרכבת כזו? " אז הוא אומר: "אתה תדחוף אותי עם הרגליים החוצה, ואני אחזיק את עצמי עם הידיים באדן החלון הזה. וצריך לקפוץ עם כיוון הרכבת שנוסעת כי אם תקפוץ ישר למטה, אז אתה נופל מתחת הגלגלים".

אני הייתי צריך לקפוץ השני. והיו יותר חזקים ממני – דחפו אותי. לא נתנו לי. ובכל אופן, כשהרכבת התקרבה והאטה דרכה וזה היה ממש קרוב מאוד ל – Sobibor כמה מאות מטרים, אף אחד כבר לא רצה לקפוץ. ביקשתי שידחפו אותי החוצה. ודחפו אותי החוצה. מעצמת הנפילה נפגעתי בכל הגוף, אבל חיש מהר אמרתי לעצמי: "צריך לברוח מהמקום". שמעתי מהמחנה יריות, נביחות כלבים. התברר אחרי זה שהגיע משלוח של יהודים מהולנד ברכבת לפנינו. והיהודים לא רצו לרדת כי הבטיחו להם שמביאים אותם לאוקראינה לעבוד בחקלאות. והם הגיעו למחנה. פתאום הם רואים ארובה שפולטת עשן. הם הבינו שהביאו אותם לשרפה והם לא רצו לרדת. הגרמנים פתחו ביריות, חיסלו את כולם. והוציאו אותם מתים על עגלות ישר לשרפה – יהודים מהולנד.

קיבלתי לזה אישור שאספר אותו אחרי זה.

התחלתי לברוח. היה חושך. והתחלתי לרוץ. נפלתי לתוך תעלת מים. פתאום אני רואה זרקור מסתובב ומגיע קרוב אליי. זרקתי את עצמי עם הראש מתחת למים כמה שיכולתי להחזיק מעמד. אבל, בכל אופן, כשהרמתי את הראש, הזרקור שהסתובב כבר היה אחריי. ראיתי לפניי מחנה מואר. לא ידעתי בדיוק איפה שקפצתי. ממש קפצתי מטרים מקפיצת רכבת המוות ל – Sobibor.

מדוע האטה דרכה? כפי שאמרתי, שם היה מרד של היהודים מהולנד, לא רצו לרדת. אז הם העמידו. (לא היה מקום שהרכבת שלנו תיכנס). אז העמידו את הרכבת. ואני ניצלתי את ההזדמנות וקפצתי. התחלתי לשחות והגעתי לקצה המים. תפסתי את עצמי ב...ראיתי כבר כל פעם את התאורה של המחנה. ראיתי שיחים. תפסתי שיח כדי לצאת החוצה. וזה התמוטט עליי. המשכתי הלאה לשחות. תפסתי שיח עם שורשים כנראה יותר חזקים ויצאתי החוצה. יצאתי החוצה, שוב הזרקור מגיע שוב. אז הסתתרתי מתחת לשיחים וראיתי ברור את ארובת המוות, את העשן ואת התאורה בתוך המחנה. ראיתי את הזקיפים האוקראינים שהם עמדו בכל מקום שהם פיקחו על ה...שמרו על המחנה. והתחלתי לרוץ. איפה שהלכתי, איפה שרצתי תמיד נפלתי לתוך בוץ, לתוך בורות. היו מקרים שכל מיני חיות קרבו אליי כי הייתי מלא בוץ. איבדתי גם את הנעליים. אלה לא היו נעליים, אלה היו פוֹסְטֵלֵס. כשהייתי רועה צאן (הגויים עושים סנדלים מקליפות עץ. בחורף זה טוב. כשיש שלג, שמים סמרטוטים, אבל גם בקיץ אפשר ללכת עם זה)...כשרציתי לצאת מהבוץ, אז הפּוֹסְטֵלֵס האלה, הנעליים האלה נשמטו. רצתי יחף כל הזמן. ואיפה שרצתי, רציתי להגיע ל...כמו שנדברתי עם שלמה, כשהוא יקפוץ, אז הוא ילך לכיוון הרכבת כלומר ל – Sobibor, ואני ארוץ בכיוון הנגדי.

ושלמה קבע ססמה - אם הוא ייתן שתי שריקות, אני אתן שריקה אחת. אם הוא ייתן שריקה אחת, אני אתן שתיים. וככה, בסופו של דבר, היה.

כל הלילה רצתי ולא יכולתי להגיע לפסי הרכבת. פתאום שמעתי שקשוק גלגלי רכבת. אז ידעתי איפה לקחת כיוון והתחלתי לרוץ. ופתאום אני מרגיש דקירות בנעליים היחפות שלי. ואני שומע שהרכבת...התיישבתי בין הפסים. פתאום אני שומע שהרכבת מתקרבת. זרקתי את עצמי החוצה. והקיטור של הרכבת השפריץ עליי מים חמים. והרגשתי שניצלתי. לו איחרתי בדקה ולא קפצתי, אז הרכבת הייתה דורסת אותי.

מתברר שקפצנו שלושה עשר איש. ואני ושלמה נשארנו בחיים. דרך אגב, יש לי פה גם תמונה של שלמה.

ש: מכיוון שאתה מדבר על שלמה, אולי קצת אינפורמציה על שלמה. הוא היה חבר ילדות?

ת: שלמה היה גר בעיירהSiedlce קראו לה. והוא היה בידידות...הוא היה סוחר. הוא היה סוחר והוא היה בידידות עם האבא שלי. ומכאן כשהוא ראה אותי בחצר איפה שאספו את כל היהודים, אז הוא תכף ניגש אליי. והוא אומר: "מיכאל, תהיה איתי". וכשחיכינו באוכל לפני הכניסה לקרונות, אז הוא גילה לי את הסוד שהוא פעם קפץ. אשתו הייתה בקרון אחר. אז היא...שרפו אותה עם הילדים. והודות לו...אני חייב לו את החיים עד היום....והודות לו אני חי.

ונפגשנו. אחרי שמצאתי את הרכבת, התרחקתי נגיד חמישים קילומטר ליער. הגרמנים היו כורתים את העצים חמישים מטר מפסי הרכבת. אז אני הלכתי בצד מסילת הברזל ביער. וגם הוא התקרב אליי. ונפגשנו ככה ...אפשר להגיד אחרי – זה כבר היה לקראת דמדומי בוקר. זאת אומרת, הוא ואני חיפשנו אחד את השני במשך שתים עשרה שעות בלי אוכל, רטובים. ואני בלי נעליים. דם – הרגשתי דקירות בכל מקום – דם זב לי מהרגליים.

והתחבקנו. והחזקנו אחד את השני בלי יכולת לדבר, לפצות את הפה. והוא לא האמין. הוא אומר: "לא האמנתי שאתה נשארת בחיים. כל הלילה אני מחפש אותך. ואני רץ. בוא נחזיק אחד את השני ולא ניפרד לעולם".

התחילו דמדומי בוקר. התחבקנו, התנשקנו. וסיכמנו שאם אנחנו ביום נרצה להסתלק ולהגיע ליערות Adampol (אנחנו ידענו את הכיוון), אז יתפסו, יגלו אותנו ויהרגו אותנו. אז אמרנו: "ניכנס ליער ונחפש מסתור". התרחקנו בערך מאה מטר איפה שהיה יער עבות. ומצאנו אזור שהוא הרבה שיחים. הסתתרנו.

פתאום גשם זלעפות התחיל לרדת מעורב בשלג. זה היה נובמבר. זה כבר באירופה זה חורף. ונשכבנו. האדמה הייתה רטובה ככל שהגשם ירד. אז חצי גוף היה במים. רעדנו מקור. המעיים התהפכו לנו מרעב שלא אכלנו שלושים ושש שעות. היינו באפיסת כוחות.

וככה שכבנו עד בערך...עד הערב. קודם כול, לא רצינו להתגלות. אם היינו מתגלים דרך רועה איזשהו...שמענו קולות איפה שהסתתרנו. אבל הם לא הגיעו אלינו. לו רועי צאן רועי בהמות היו מגיעים אלינו, היו מגלים אותנו ומוסרים אותנו לגרמנים. ו...

ש: ממה התקיימתם אחרי השלושים ושש שעות האלה?

ת: אחרי השלושים ושש שעות אחרי שהתחיל הערב, התחלנו לרוץ. רצנו חמישה עשר קילומטרים ריצת אֵמוק אפשר להגיד בכדי להגיע ליערות Adampol. אוכל לא היה לנו בכלל.

והגענו, בסופו של דבר, הגענו ליערות Adampol. הגענו ליערות Adampol. מצאנו שם הרבה יהודים שבויים רוסים. והיו הרבה יהודים שברחו מהאקציות.

ויהודי אחד סיפר לי שאבא שלי והמשפחה שלי נמצאים ב – Adampol. ואם אנחנו רוצים להיכנס ל – Adampol, אז רק בלילה כי יש משמרות גרמניים מסביב ל – Adampol. וצריך מאוד להיזהר. בכל אופן, חיפשנו לנו מסתור עם עוד שבויים רוסיים ונשארנו ללון שוב פעם בקור, בגשם, נשארנו ללון ביערות Adampol.

למחרת ביום השני בערב נכנסתי ועוד מצאתי את ההורים שלי. זה היה הרי בנובמבר-דצמבר 1942.

ההורים שלי עוד היו בחיים.

ש: באיזה מצב אתה? איך אתה פוגש אותם?

ת: אני פוגש אותם במצב קשה, במצב קשה מאוד. הם שמעו שהייתה, כפי שאמרתי קודם, אקציה אחרונה ב – Wlodawa והם תיארו לעצמם גם פה שיבואו להרוג את כולם. אם כי זלינגר הבטיח ליהודים...מתברר שלגרמנים היה תכסיס. הם ידעו שהיהודים בורחים ליערות ומקימים פלוגות פרטיזנים. אז הם אמרו: "מי שייצא מהיערות ויבוא לעבוד, אז יישאר בחיים".

המחנה הזה לא היה מגודר – החווה החקלאית. אבל לגרמנים היו שיטות לעקוף. היו להם, כנראה, סוכנים שהיו מסתובבים סביב לוודא שאף אחד לא יצא ואף אחד לא ייכנס.

ובאותו זמן התארגנה כבר קבוצת פרטיזנים ביער. אנחנו כבר פגשנו אותם. המפקד של הפרטיזנים – קראו לו מוישה ליכנטברג. והיו איתו עוד שני חברים שהם היו פעם חיילים בצבא הפולני. הם ידעו לאחוז בנשק. והם ארגנו קבוצת פרטיזנים.

אחי הצטרף לקבוצה. כשברחתי...כשעזבתי את ההורים והגעתי ליערות Adampol, כבר מצאתי שמה את אחי ואת מוישה ליכטנברג. מוישה ליכטנברג רצה לחסל אותי כי אני אז הייתי צעיר. הוא רצה בדרך כלל שיבואו צעירים עם נשק בכדי שהם יהיו קבוצה ניידת. המצב חייב איפה שאתה ביום או אתה בלילה, אתה לא יכול להיות ביום כי הגרמנים היו משחדים את רועי הצאן. והם היו מגלים לגרמנים איפה שאנחנו נמצאים כי הרבה נשק עוד לא היה לנו. אז הוא רצה לסלק אותי. אז אחי אמר לו: "אם אתה מסלק את אחי היחידי, לי יש כבר נשק, אז אני עוזב. אני אקים לי קבוצת פרטיזנים נפרדת". ואז הוא הסכים. נשק עוד לא היה לי.

הקונצפציה של מוישה ליכנטברג הייתה...הוא ראה שהגרמנים מנצחים את רוסיה. (אני זוכר שיחות שהיו) והיה בטוח שהגרמנים ינצחו. "מותר לנו", הוא אומר, "להיות קבוצת פרטיזנים לוחמת רק עם נשק בכדי להרוג, לנקום מה שיותר גרמנים. וספק אם מישהו יישאר בחיים מאיתנו". אבל הוא עשה שגיאה אחת גדולה. שלושת המפקדים בחרו להם שלוש חברות שלהם יפהפיות. והם היו יחד איתם. וזאת הייתה קבוצה בהתחלה של בערך שלושים איש. והוא לאף אחד לכל אחד את החברה המכירה. הוא לא נתן לאף אחד. אז היו שלושה חבר'ה שהתמרדו נגדו. אז הוא גירש אותם מקבוצת הפרטיזנים. והם נספו אחרי זה.

ואיפה שהיינו יום, איפה שהיינו לילה, תמיד היינו חייבים להיות בתנועה. כלכלה לקחנו. היינו נכנסים לכפר בכוח הנשק. ולקחנו אוכל מהאיכרים. והאיכרים פחדו. באנו עם נשק.

ויום בהיר אחד אחרי כמה חודשים הופיעו שני רוסים. הם באו מביילורוסיה מ...זה כבר היה 1943. זה היה בערך באפריל-מאי 1943. הפרטיזנים היו בביילורוסיה מאורגנים במתכונת צבאית. והאיכרים סיפקו אספקה לפי מכסה שהוטלה עליהם. לא היה חוסר באוכל.

ובאו שני פרטיזנים שנשלחו על ידי הבריגדה הרוסית ואמרו: "בואו, תעברו אלינו. אנחנו צריכים אתכם. אנחנו מחפשים סנדלרים. אנחנו מחפשים חייטים. אנחנו מחפשים רופאים – אין לנו". לרוסים הייתה גם טקטיקה. הם ראו אותנו כפולנים למרות שהיינו קבוצה יהודית. הם ראו בנו פולנים. ולהם הייתה מדיניות לטווח הרחוק. הם ידעו שיש קבוצות מחתרת פולניות שהם נגד הרוסים ונגד פרטיזנים יהודיים בעיקר שהיו הורגים אותם. והיו פרטיזנים אוקראינים. והם רצו שנעבור מעבר ל – Bug.

התחלנו ללכת ואנחנו פגשנו קבוצת פרטיזנים גדולה של יהודים. מפקד הפרטיזנים היהודיים – קראו לו יחיאל גרינשפן. הם היו כבר מאורגנים עם הרבה נשק.

ש: מאיפה הם השיגו את הנשק?

ת: את הנשק השיגו בכוח. הגויים – הייתה הרי מלחמה בין רוסיה, כשהם פלשו לפולניה, אז היה צבא פולני. והם זרקו נשק. הם רצו להתחבא. הם זרקו נשק. והגויים, מטבעם, אספו נשק. היה להם נשק. היו להם חרבות. היו להם פגיונות. בתמורת כסף וזהב, אספו זהב. תמורת טבעת, תמורת שרשרת. הם היו מוכנים לתת רובה.

שני הרוסים האלה רצו לשכנע אותי שנלך. אנחנו רצינו לעבור לקבוצת הפרטיזנים היהודית. אבל הרוסים האלה אמרו: "אנחנו באנו במטרה להביא אתכם אלינו". ונפרדנו מהקבוצה. הגענו לנהר Bug. ושני הרוסים האלה כבר ידעו – זה נהר רחב, מים סוערים. זה בסתיו. והם ידעו פחות או יותר מקום איפה שאפשר לעבור. נכנסנו לאיזשהו כפר ולקחנו חבלים. קשרנו חבל לחבל בערך של מאתיים מטרים. והראשון הלך עם החבל ומשך. והיתר עם החבל נסחפו. מי שנפל, נפל. אז לא נשאר בחיים, אבל הרוב עברו.

שמה הפרטיזנים הרוסים קיבלו אותנו יפה וצירפו אותנו אליהם. ושמה הפרטיזנים כבר היו מאורגנים. ולחמנו נגד הגרמנים כל הזמן.

ש: לא הרגשת בקרב הקבוצה של הפרטיזנים הלא יהודים, הרוסים אנטישמיות?

ת: הייתה משמעת ...היו גם פרטיזנים בין הפרטיזנים שהם היו בזרם קומוניסטי-מוסקבאי היו הרבה לאומים – אוקראינים, פולנים. הם היו אנטישמים. והם היו הורגים יהודים אפילו בתוך הקבוצה כשהיו. אבל הייתה משמעת ברזל של פיקוד הפרטיזנים הרוסים. והם הפסיקו את זה. היו דנים למוות את מי שפגע. אבל בהתחלה הייתה מלחמה כזו שאחד לחם עם השני. לא רק שנלחמת נגד הגרמנים והצלחת להוריד רכבות, הצלחת להילחם נגד פרטיזנים פולנים, נגד פרטיזנים אוקראינים. מי שהיה לו נשק, מי שידע ארגון ...אבל שם הייתה קבוצת פרטיזנים כבר אפשר להגיד – רבבות פרטיזנים היו כבר שם. הם השתלטו על הכפרים ולחמו עד הסוף.

פגשתי את הצבא הרוסי ב – 1944. ורצו להכניס אותנו לצבא הרוסי. את רובם הכניסו. ואני רציתי לראות את המשפחה שלי – אם מישהו נשאר בחיים. ואמרתי....

ש: אתה בעצם עזבת ...זאת אומרת, המפגש האחרון שלך עם בני המשפחה היה ביערות?

ת: כן. אחרי שעזבתי את ההורים, כעבור חודש הרגו את כולם ב – Adampol. זה היה בערך בחודש אוגוסט 1943. כשאני הייתי ביערות, כבר שמעתי שהרגו את כולם. לא היה לי כבר מה ללכת לשם. אני תכף אספר לך סיפור.

ש: ידועה לך קצת אינפורמציה ממישהו על הזמן האחרון של הוריך?

ת: כן. אני תכף מגיע לסיפור מאוד מרתק שמטריד אותי עד היום והוא ילווה אותי עד סוף חיי. אחרי המלחמה הסתלקתי והגעתי לעיירה שלי, ל – Wlodawa. הרוסים שחררו את Wlodawa ביולי 1944. אנחנו פגשנו את הצבא הרוסי באפריל-מאי, 1944. ואני הסתלקתי, לא רציתי ללכת לצבא. רציתי ללכת לצבא הפולני, אבל זה לא הצליח.

הגעתי ל – Wlodawa. הדבר הראשון – אני קופץ ל – Adampol. למרות שידעתי שכולם נהרגו, חשבתי שאולי, בכל זאת, מישהו נשאר בחיים. סיפר לי מנהל עבודה שהוא היה מיודד עם אבי שאחות שלי, דבורה, כשירו בכולם, אז היא נפלה מתחת להרוגים, מתחת לאימא ואחים. והיא הצליחה לברוח. והוא סיפר לי שהוא ראה אותה חודש-חודשיים לפני שהרוסים הגיעו ב – 1944 מסתובבת ביערות.

ללכת לכפרים זאת הייתה סכנת מוות. אמנם הרוסים הגיעו כבר מעבר ל – Lublin, על יד Warszawa. אבל בעורף הייתה מחתרת פולנית, הייתה מחתרת אוקראינית שלחמו נגד הרוסים. ובעיקר הרגו יהודים. קיבלנו נשק מהמשטרה הפולנית שהייתה בפיקוד הרוסים ויהודי. זה היה מין משמר אזרחי עם נשק. הצלחנו להגן על עצמנו. בלילה כשהיינו הולכים לישון, יצאו מהיערות אני יודע בערך נפגשנו עשרה-חמישה עשר חבר'ה מכל עיירה. שניים הסתובבו ושמרו עלינו כי אחרת הפולנים היו שוחטים אותנו והורגים אותנו.

הוא סיפר לי שהוא ראה את אחות שלי. אמרתי: "אני חייב למצוא אותה, ללכת". הלכתי למפקד המשטרה שקראו לו במקרה מוישה קנופמכר. הוא לא היה קרוב משפחה שלי, אבל שם המשפחה שלו היה כשמנו. אמרתי לו: "תן לי שוטר אחד עזרה ללכת לכפרים לחפש את אחותי". הוא אומר: "אתה יודע איפה היא? שנית, ללכת לכפרים האלה שהם ברובם אוקראינים צריך ללכת עם טנקים נגדם. יהרגו אותך". אמרתי: "תמות נפשי".

הוא נתן לי שני רימונים. הוא רצה לתת לי רובה בשבילי, אבל לו הייתי נכנס לכפר עם רובה, אז האוכלוסייה האוקראינית הייתה מגלה אותי והייתה מחסלת אותי. ובעיקר הלכתי ביערות. בעיקר הלכתי בחושך, בלילות יותר נכון, רציתי להגיד. בלילות הכרתי את השטח. עוד מתקופת היותי בפרטיזנים הכרתי את האזור טוב. והייתי נכנס לגויים לשאול אותם אם הם ראו מישהו. אולי עוד מישהו ברח מ – Adampol. באחד המקרים גוי אחד מספר לנו שהוא הכיר את המשפחה שלי שבת דודה שלי שקוראים לה פרלה קנופמכר – אבא שלה היה האח של אבי. זאת אומרת, היא הייתה בת דודה שלי. הגרמנים באו לכפר Kulatche לחפש יהודים אחרי שהיה Judenrein. לקחו את הגויים והלכו לפי שיטה בשדות תבואה שיהודים היו מתחבאים והגויים היו צריכים לגלות אם יש יהודים או לא. הוא אומר: "אני דרכתי עליה ולא הסגרתי אותה לגרמנים. ואני לא יודע איפה היא". "איך אתה לא יודע איפה היא?" בלילה התגנבתי אליו הביתה. והוא ניגש לצלב של ישו, הצטלב. הוא חשב שאני אהרוג אותו. והוא אמר: "אני מספר לך סיפור אמת. אני ראיתי את הבת דודה שלך, אבל אני לא יודע איפה היא".

התחלתי ללכת באותו כפר מגוי לגוי. ובעיקר התרכזתי ללכת בחוות. היו איכרים עשירים אשר היה להם במרחק קילומטר מהכפר הייתה להם חווה גדולה. באחד הימים אני מגיע לחווה בלילה לגוי שקוראים לו פָּרָדוֹבְסְקי. היה ידיד משפחתנו. הוא היה נוצרי – אוקראיני, אבל היה גוי משכיל. ואני בא אליו ואני מספר לו שגוי זה וזה סיפר לי שהוא ראה את הבת דודה שלי "אולי אתה יודע. אולי שמעת איפה היא". הוא אומר: "לו היא הייתה מגיעה אליי, הייתי מסתיר אותה כי אני הכרתי את ההורים שלה, הכרתי גם את ההורים שלך. והייתי מסתיר אותם אצלי ביער". והציע לי...זה כבר היה לילה – הציע לי להישאר ללון. כיבד אותי בארוחת ערב. ישנתי אצלו. בבוקר מוקדם הסתלקתי. רצתי ביערות של בערך עשרה קילומטרים. הגעתי בחזרה ל – Wlodawa.

למחרת לפנות ערב שוב הלכתי. אני מגיע שוב לגוי הזה. הוא עורר אצלי איזשהם תקוות. הוא אומר שלו היא הייתה באה אליו, היה מסתיר אותה. ואני אומר לו: "אולי תתעניין. אולי תשמע". אז הוא אומר לי: "בכל יום חמישי אני מגיע לשוק". בעיירה Wlodawa היה שוק בכל יום חמישי. הגויים היו מביאים למכירה עופות, ביצים וכבשים. יש שוק והוא היה קונה בחזרה מה שגוי צריך – קצת נפט, קצת בד, קצת ..."אני אהיה ביום חמישי בשוק. תבוא אליי". אני חיכיתי לו כבר ביום חמישי. והוא לקח אותי לקְרֵצְ'מֶה – מין מסעדה כזאת. הוציא בקבוק וודקה – תוצרת עצמית. הוציא בשר, ביצים ואני הייתי די רעב. אכלנו, דיברנו, שתינו. והתחלתי לדבר איתו. והוא אחרי שיחה גדולה אומר לי: "אני מוכרח לספר לך את האמת"...

ש: אתה זוכר שדיברת על זה שהלכת לחפש את הסבתא...

ת: כפי שאמרתי, ישבתי עם אדון פרדובסקי במסעדה. ואחרי שהוא שתה כמה כוסיות וודקה ואכל וכיבד גם אותי במאכל, אז הוא סיפר לי: "אני מוכרח לספר לך את האמת. אני הצלתי את הבת דודה שלך שאתה מחפש אותה – פרלה. היא הייתה אצלי מוסתרת. נכנס פעם שכן באופן בלתי צפוי והוא הבחין בה. ואני פחדתי שהוא יסגיר אותה ויסגירו אותי ויהרגו אותי. אז אמרתי לו: 'היא רק נכנסה לפני כמה דקות, ואני מגרש אותה'." ככה הוא אמר לשכן. למחרת בבוקר (זה היה חורף. זה כבר בינואר 1943) לקח מזחלה עם שני סוסים. שם ארגז גדול שזה מלאי בשביל הסוסים. הכניס אותה לארגז. הוא ואשתו התיישבו על הארגז. והם נסעו בערך חמישים קילומטר לסביבת Chelm. בדרך הם נתקלו בהרבה משמרות גרמניים, אבל הגרמנים לא רצחו אותו – אין שום דבר. נתנו לו לעבור. הוא הגיע לכפר ליד Chelm. ושמה היה לו קרוב משפחה שהוא היה בפטיסט ולא היו לו ילדים. אז הוא אומר: "הבאתי לך ילדה יפה שאני מכיר אותה תעביר אותה לנצרות, תאמץ אותה ותהיה לך ילדה". ככה הוא מספר לי.

הודיתי לגוי הזה. אמרתי: "אני מאוד מעריך אותך". ועזבתי אותו. ידעתי את שם הכפר. הוא אמר לי. (רשום אצלי באיזשהו מקום שם הכפר). חזרתי הביתה ואני הולך לאדון מוישה קנופמכר שהוא היה ראש המשטרה בעיירה שלנו Wlodawa. ואני אומר לו: "גיליתי בת דודה שלי. תן לי עזרה – כמה שוטרים שילוו אותי". הוא מסתכל על המפה ואומר: "לכפר הזה – זה אזור של מחתרת אוקראינית. הצבא הרוסי נוסע על הכביש. הוא לא מעז להיכנס לכפרים. אני לא יכול שום דבר לעזור לך".

ביקשתי מהחברים שלי שילוו לי כסף לקנות בקבוק וודקה. ידעתי שאם אני אצא לכביש הראשי ונוסעות שיירות של צבא רוסי לכיוון Chelm Lublin . אם אני אראה שיש לי בקבוק וודקה, ייקחו אותי טרמפ. אני יוצא לכביש, מוציא בקבוק וודקה. זה היה תוצרת עצמית. זה לא היה 'כרמל מזרחי', תוצרת עצמית. קראו לוודקה הזאת סַמֶרְגוֹנְד – תוצרת עצמית. ונעצרת שיירה של שריוניות הצבא הרוסי. והקצין שואל אותי (הוא היה רב סרן, מלא מדליות): "מה אתה רוצה? מי אתה?" אמרתי לו את האמת: "אני יהודי. סיפרו לי שבת דודה שלי נמצאת על יד Chelm. אני רוצה שתיקח אותי טרמפ לשמה". הוא מסתכל על המפה. (הייתה לו בשריונית מפה). הוא רואה "הכפר הזה", הוא אומר, "אני רק יכול לנסוע על הכביש הראשי. על הכפר הזה יש סיכה אדומה ועוד כפרים. לכפר הזה אני לא יכול להיכנס, אבל אני יכול להוריד אותך. אני אעצור את השיירה לארוחת ערב. ואני עד ארוחת בוקר אחזיק אותך. בשעה מוקדמת כשאין עוד אור, אתה תיכנס לכפר. ואז אני אסע עם הצבא הלאה". מתברר שהיה יהודי הרב סרן הזה. נסענו בערך חמישים קילומטר והגענו בערך למקום הזה שזה היה חמישה קילומטר מהכביש. הוא עצר את כל השיירה בערך עשרים-שלושים שריוניות לארוחת ערב. הדליקו מדורה. ואני הייתי איתם כל הלילה במדורה. בשעת בוקר מוקדמת הוא אומר: "אני מוכרח לנסוע לחזית". ואני נכנסתי לכפר. וזה היה יום מקובל אצל איכרים שכל גוי עוזר לשני לדוש את התבואה. פעם בשנה אוספים מהשדות את חבילות קש כאלה ומוציאים את הגרעינים. סוס מסתובב וכל הגויים באים. אני בא מוקדם. ואני רואה...האיש שהגעתי אליו שאלתי על שם הגוי. אמרו לי: "לך לשמה. אם תראה חצר עם הרבה עוזרים שמה, תיכנס. שמה גר האיש שאתה מחפש אותו". אני נכנס לחצר. הסוסים מסתובבים. וגויים עוזרים לו, זורקים אחרי שמוציאים את הגרעינים, זורקים את זה למעלה. ואני מסתכל שמה למעלה עומדת הבת דודה שלי. היא הבחינה בי, ואני גם הבחנתי בה. והיא בוכה. היא התחבאה. ואני ניגש לגוי. ואני אומר לו: "תשמע, שלח אותי הבן דוד שלך, אדון פרדובסקי. אתה עשית דבר גדול כשלקחת את הילדה הזאת. ואני רוצה לראות אותה". הוא עצר לארוחת בוקר את כל התהליך של כל הוצאת הגרעינים מה...אני לא יודע בדיוק איך לקרוא לזה בעברית, של הוצאת הגרעינים. היום מוציאים את זה פה על ידי טרקטורים כשהם חותכים את ה...אצל הגויים חתכו את זה עם מגל. ואני אומר לו: "קח את הבת דודה שלי ובוא ניכנס אליך לבית". אנחנו נכנסים לבית, והילדה רצה לישו. והיא צועקת: "ישו, תציל אותי! אני לא רוצה להיות יהודייה! שוב יבואו הגרמנים ושוב יהרגו אותנו. פה טוב לי. הם אימצו אותי. ואני רוצה להיות נוצרייה שלא יהרגו אותי". "אולי שמעת מה קרה עם האחות שלי, דבורל'ה? שגם היא כמוך הסתתרה מתחת לגופות ב – Adampol". היא אומרת היא לא שמעה שום דבר. והיא סיפרה לי את הסיפור שהגוי הזה דרך עליה ועזב אותה. "אבל אני לא רוצה להיות יותר יהודייה". אמרתי לה: "בכוח אני לא אקח אותך". ואמרתי גם לגוי: "תשמור עליה. אני מאוד מעריך אותך שעשית דבר כזה". וסיפרתי לה שיש שתי דודות שהם ברחו לרוסיה והם ברוסיה. באותו זמן שהייתי בעיירה ב – Wlodawa סיפרתי לה אחרי שהרוסים כבשו, הם כתבו מכתבים לעירייה שהם בחיים והם רוצים לחזור לרוסיה. סיפרתי לה שקיבלתי מכתבים והדודות האלה יחזרו. "אני לא יודע אם אני אוכל להגיע אלייך, אבל הדודות יגיעו אלייך. אני אשאיר להם את הכתובת שלך".

ובהזדמנות ברגע שהם הגיעו לרוסיה ב – 1946, הם נסעו לשמה והם לקחו אותה. והם לקחו אותה, והיא באה איתם ל – Wlodawa. אני קיבלתי עידוד מזה שמצאתי שיש מקרים שגויים בכל זאת לא הרגו את כולם שברחו. אמרתי – זה נותן לי עידוד לחפש את האחות שלי. ושוב אני הולך חודשים ומחפש. ומצאתי בן דוד שלי. הוא היה יותר צעיר. קראו לו מוישל'ה זליקוביץ'. יש לו אח במשטרת ירושלים, קצין בכיר מאוד. הוא חי בירושלים עם אשתו. מוישל'ה הזה הגיע ארצה. הוא היה ממשפחה מסורתית – דתית כמוני, למד בישיבה בכפר חסידים. הכיר בחורה ממשפחה דתית שהיא למדה באיך קראו לזה? בית ספר אומנה של דתיות. הוא התחתן איתה והתחיל לעבוד בחברת חשמל, התקדם. היה טכנאי חשמל, למד. והוא עד היום גר בטבריה.

ש: ואיך אותו מצאת?

ת: עכשיו, ככה איך מצאתי אותו? על מוישל'ה – כשהייתי ב – Lublin, סיפר לי בן דוד שלי שקראו לו פְּפֵרקוֹרן לוֹיְנְקָה. לוינקה זה היה שם כינוי שלו. הוא מת לפני שנה בחיפה. אשתו חיה בחיפה. הוא סיפר לי שבסוף המלחמה הוא ראה אותו בכפר אחד אצל איכר פולני. והוא אומר: "באחד הכפרים האלה אני לא יכול להגיד לך באיזה כפר זה היה כי היו שם הרבה כפרים. תלך מכפר לכפר ותשאל איפה שיש" (זה כבר היה אחרי השחרור. הגויים כבר התחשבו בכך). אני בא לכפר אחד..."אם יש פה אחד מוישל'ה רועה בהמות".

אין. אין. הלכתי לעוד כפר, לעוד כפר עד שגוי אחד אומר לי: "תיגש לגוי"...נכנסתי שוב לסולטאס אחד לכפר (סולטאס זה מוכתר). ואני מספר לו את הסיפור, את מי שאני מחפש. הוא אומר: "כן. יש לנו אחד – מוישל'ה שהוא רועה בהמות". אני בא לגוי. הוא אומר לי: "הוא נמצא בשדות מרעה". אני בא לשדות מרעה. הוא אומר: "אני לא יכול לעזוב וללכת איתך כי אני – יש לי עדר של עשר פרות ואני צריך לעזור לגוי שהפרות יהיו שבעות". חיכיתי לו עד הערב.

באנו לכפר. הוא הסכים ללכת איתי והבאתי אותו ל – Wlodawa. ב – Wlodawa הוא מצא יהודים ממשפחה שלו. והם הביאו אותו ארצה והביאו אותו לישיבה, כפי שסיפרתי. והוא בחיים עד היום. יש לו שתי בנות בקנדה – התחתנו עם בחורים מסורתיים-דתיים. יש לו הרבה נחת מהמשפחה שלו.

אחרי שמצאתי את מוישל'ה, כבר קיבלתי שוב פעם עידוד. אמרתי – אני צריך לחפש את דבורל'ה שלי. ואני מחפש ומחפש. ועד היום אני חושב שהיו חילופי אוכלוסייה בין פולניה לרוסיה ב – 1946. הרוסים החזירו כמה מיליוני פולנים ביניהם יהודים פולנים לפולניה. והם לקחו את כל המיליונים של אוקראינים שהצארינה יקטרינה הביאה אותם ב – 1800 או בשנה אחרת. אני כבר לא זוכר שהיא הביאה אותם לפולניה. ויש סברה, אצלי, בכל אופן, יש סברה שיכול להיות שהיא בחיים. התכתבתי ואני יכול להראות לכם. יש לי פה מכתבים עם הצלב האדום הפולני הרוסי הצלב האדום. וביקשתי מהם שיודיעו לי לאיזה כפר נשלחו הכפר Kulatche. לא קיבלתי שום תשובה כי הפולנים אמרו לי: "תפנה לצלב האדום ב – Moskva". כתבתי להם מכתבים. הם לא ענו לי אף פעם.

בינתיים בכפר Kulatche כולם הרי הוחלפו. ועד היום אני חושב שאולי יש לי איזושהי אחות שהיא בחיים. זה הכול יכול להיות.

ש: יש לך את ההרגשה הזאת?

ת: יש לי ההרגשה הזאת. הייתי ב – Wlodawa, כפי שסיפרתי לכם ב – 2000 במסגרת משלחת של יוצאי Wlodawa. ומצאתי גוי אחד שקוראים לו סקיבינסקי. הוא אומר: "אני שמעתי באמת שניצלו כמה יהודיות והתחתנו עם...הגויים חיתנו אותם עם בנים שלהם". והוא נתן לי רמז על כפר אחד שקוראים לו Bruse. ואני הגעתי ל - Bruse והתעניינתי אצל הגויים. והם אמרו שלא יודעים.

פניתי לסקיבינסקי הזה. נתתי לו מאה דולר בכדי שהוא ייסע עם הרכב שלו ל – Bruse. וללא תוצאות. עד היום יש לי הרגשה שיש לי באיזשהו מקום אחות.

בינתיים – אחי היה בפרטיזנים. אחי ...כשנפגשתי עם הצבא הרוסי, אז בא גנרל אחד מ – Pinsk שהוא היה ראש העיר Pinsk. הרוסים מינו אותו. והוא בא למחנה המעבר הזה של כל הפרטיזנים וחיפש בעלי מקצוע. הוא חיפש נהגים, מכונאים, רופאי שיניים, חייטים, פרוונים. והוא לקח את אחי ל – Pinsk. ואני חזרתי ל – Wlodawa לבד.

בינתיים אחי חזר. והוא הצטרף לקבוצת הפרטיזנים. אז הוא לקח אותי ואמר: "מיכאל"...והמשכתי לחפש בכפרים. בינתיים התחילו האקציות בפולניה, והיהודים פחדו. הגיעו גם שליחים. השנה הייתה כבר 1945. זה היה באפריל-מאי 1945. פולין כבר שוחררה לגמרי. ועזבתי אותו והגעתי למחנה מעבר באיטליה – Santa Maria בדרום איטליה. שם היינו שנה במחנה UNNRA. היה לנו שמה קיבוץ שקראו לו פח"ח. פח"ח זה היה פרטיזנים, חיילים, חלוצים. והיה אחד שהוא היה פרטיזן. פעם והוא נשלח מטעם ההגנה. והוא ארגן את הקיבוץ הזה בכדי להכין עתודה לצבא שלנו. קראו לו לידובסקי. ואחי אמר לי: "מיכאל, אני יודע שעשית דבר מעל כוחותיך. בוא, נעזוב, ניסע כי אחרת יהרגו אותנו הפולנים".

הגעתי לאיטליה. הייתי שנה באיטליה. עליתי באנייה "כ"ג" בנמל קטן La Spezia קראו לזה.

ש: אבל, מיכאל, מכיוון שדיברנו על סדר כרונולוגי, יש לי כמה סיפורים לא גמורים.

ת: בבקשה.

ש: כמו הסיפור עם...

ת: עם הסבתא. אני אספר לך על הסבתא.

ש: כמו הסיפור – גם כן את היערות כבר נעזוב את זה. אבל השחרור, הימים האחרונים של סוף המלחמה – השחרור.

ת: קודם כול עם הסבתא. זה מאוד חשוב לי. כשהייתי בטחנת הקמח, הגוי לקח אותי בתנאי שאני אעזור לו לפרק...הוא היה גוי מבוגר...שאני אעזור לו לפרק את השקים. ואני הצצתי ל...היה בערך חמישים-שישים מטר מתחנת הקמח לבית של הדוד שלי. הצצתי מרחוק וקפצתי דרך גדרות. והגעתי לחצר של הדוד שלי. מעניין, הבית היה נעול. אף אחד לא גר שמה. ואני נכנסתי למחסן איפה שסבא שלי סידר לי. ניגשתי למחסן והתחלתי לעלות לגג. והתחלתי לדפוק – אולי מישהו יענה לי. אף אחד לא ענה לי.

מצאתי באיזשהו מקום, ראיתי קרש שהוא לא סגור לגמרי במחבוא. ואני נכנס למחבוא הזה ואני מוצא את הסבתא ועיניה עצומות. ניגשתי אליה ואמרתי לה: "סבתא, סבתא, זה אני – הנכד שלך – מיכאל. סבא שלח אותי אלייך. חייו בלעדייך אינם חיים. ואני באתי להציל אותך". היא פוקחת עיניה. ככה בתימהון הסתכלה עליי. בעוד אני עומד מסתכל עליה, היא סגרה עיניים. אני רצתי למטה לחפש מים אולי להשקות אותה. אבל כשחזרתי, היא כבר לא התעוררה. וככה השארתי אותה באמת והגרמנים....

ש: היא נשארה כל הזמן בבית הדוד שלך - הסבתא?

ת: לא. הסבתא נשארה ב – Wlodawa ב...

ש: כן, אבל בביתו של דודך? של קרוב משפחה או בביתה היא?

ת: הסבתא נשארה בבית, במחסן של הדוד.

ש: של הדוד.

ת: של הדוד. וכשאני הגעתי אחרי השחרור, הלכתי לשמה למחסן לחפש. אפילו גופה מתה לא מצאתי. כנראה שהגרמנים הוציאו אותה ושרפו אותה. וזה סיפור של הסבתא שגם כואב לי עד היום.

ש: ואחרי זה...אז אתה בעצם נתפסת ו...

ת: אז אני חזרתי לטחנת הקמח. וכשהתחלנו לצאת, סיפרתי החוצה, אז הגויים הלשינו עליי. והם סוגרים את הסיפור הזה.

ש: עכשיו גם עוד...א. בימים האחרונים אתה היית בעצם בצבא הרוסי.

ת: לא. לא הייתי בצבא.

ש: בפרטיזנים הרוסים.

ת: בפרטיזנים הרוסים – כן.

ש: נלחמתם בוודאי.

ת: נלחמנו כל הזמן יום ולילה. יום ולילה היינו חייבים להילחם. יום אחד לא הייתה לנו מנוחה. הייתה פקודה של הפיקוד הפרטיזני שהם היו קשורים ל – Moskva לא לתת לשום רכבת לעבור. כל הלילות שכבנו על מסילות ברזל ופוצצנו רכבות כדי שהגרמנים לא יוכלו לעבור. אחרי זה הצבא הגרמני...

ש: באיזה אזורים זה היה?

ת: זה היה באזור איפה שבן גוריון נולד. זה היה באזור ביילורוסיה – אוקראינה, מרחק של כמה עשרות קילומטרים מ – Pinsk בביצות שמה. שם היינו כל הזמן. הבסיס שלנו היה ביערות. והגרמנים לא העזו ל...

ש: להתקרב.

ת: להתקרב – כן. יש לי הרבה סיפורים כאלה לספר וקשה לי מאוד.

ש: אני רואה שקשה לך.

תקליטור מספר 3

ת: "בעודני מחובק עם שלמה, הרגשתי ששלמה באפיסת כוחות וקשה לו לעמוד על רגליו. שלמה סיפר לי שהוא נחבט בכל חלקי גופו בעיקר ברגליו בזמן קפיצה מהרכבת שהובילה אותו ל – Sobibor. הוא היה נאלץ לזחול בכיוון שהרכבת נסעה ל – Sobibor כדי לנסות ולפגוש אותי כפי שנדברנו לפני הקפיצה מהרכבת. אמרתי לשלמה שהזמן דוחק ופועל לרעתנו. עלינו להסתלק מיד מאזור פסי הרכבת כדי שהגרמנים לא יגלו אותנו. היה ברור לנו שאם נברח באור היום, הכפריים המקומיים יגלו אותנו ויסגירו אותנו לגרמנים או שיהרגו אותנו.

סוכם בינינו שעלינו להתרחק לעומק היער ולמצוא מסתור בתוך היער עד שקיעת השמש רק כדי לצבור כוחות, להתאושש במשך היום. ועם תחילת החשכה נתחיל לרוץ כדי להגיע ליערות Adampol – מרחק של עשרה, חמישה עשר קילומטרים. וככה עשינו. בתוך היער מצאנו בור. תלשנו הרבה-הרבה ענפים מהעצים כדי להסוות ולכסות אותנו שלא יבחינו בנו. והצלחנו בזה. למזלנו הטוב, השמיים התקדרו וגשמי זלעפות ירדו כל היום. ושנינו רעדנו מקור ומפחד כל היום. אבל זה שהגשם ירד, הכפריים או רועי הצאן לא באו ליערות. והצלחנו להסוות את עצמנו ולהישאר בחיים. אבל אף אחד לא גילה אותנו.

עם שקיעת השמש התחלנו לרוץ במהירות והגענו ליערות Adampol. אחרי מנוחה קצרה שמענו קולות של הולכים ביער ופגשנו קבוצה של שבויים רוסים שברחו מהשבי. התברר לנו בהמשך השיחה שהם ברובם יהודים. השבויים התחלקו איתנו עם פירורי לחם שהם קיבלו מהכפריים באזור ועזרו לנו להתחזק ולהתאושש.

באחד הלילות התקרבנו ל – Adampol. וכל אחד מאיתנו פגש קרובי משפחה שהם לא האמינו שנשארנו בחיים כי הם ידעו שהיינו ברכבת המוות ל – Sobibor.

אחרי יומיים – שלושה נאלצנו לברוח ליערות כדי שמשתפי פעולה עם הגרמנים בתוך Adampol לא יסגירו אותנו לידם. ועל ידי זה הם יענישו גם אחרים. ביערות הצטרפנו לקבוצות פרטיזנים. והודות לכך שרדנו את המלחמה". זה בקיצור.

ש: נחזור אליך.

ת: בבקשה.

ש: מה קורה איתך?

ת: כן. מה קורה איתי? גם אני הצלחתי להגיע להורים שלי. הם חיו בפחד כי הם שמעו שכמעט ואין יהודים ב – Wlodawa. והם ידעו שיהיה Judenrein ב – Wlodawa, אז הם יתחילו לבוא ל – Adampol להרוג את כולם. זאת הייתה התחושה שלהם. ואז היות שאחי כבר הספיק להיות ביער וידעתי שהוא בקבוצת פרטיזנים יהודית, ברחתי ליער ופגשתי את הקבוצה וגם אחי.

והיינו קבוצת פרטיזנים יהודית. במשך חודש-חודשיים באו שני רוסים מ – Minsk והציעו לנו לעבור את ה – Bug.

ש: 'לכם' זה לכל המשפחה?

ת: לא, למשפחה שלי – לא. לקבוצת הפרטיזנים.

ש: לקבוצה – כן, לכל משפחת הפרטיזנים.

ת: הציעו לקבוצת הפרטיזנים לעבור מעבר ל – Bug ולהצטרף אליהם. הסיבה לכך שהם באו – הם לא כל כך היו מעוניינים בקבוצות פרטיזנים פולניות עצמאיות. והם חיפשו דרך שהקבוצות האלה יצטרפו אליהם בכדי לשלוט עליהם.

התחלנו ללכת לעבר ה – Bug. וכשהגענו ל – Bug בכדי לצלוח אותו הגרמנים גילו אותנו. התחילו יריות. וקבוצת הפרטיזנים שלנו התפצלה לכל מיני קבוצות. חלק הצלחנו לעבור, חלק התחבא והגיע כעבור יומיים מעבר ל – Bug. הנהלת קבוצת הפרטיזנים נשארה, לא הצליחה לעבור והזדמנה לאחד הכפרים. בתוך הכפרים הם פגשו קבוצת פרטיזנים רוסית שהם התחזו לפרטיזנים בעלי נטייה למשטר הרוסי – הקומוניסטי בו בזמן שהם היו פרטיזנים אוקראינים לאומנים. והם לחמו גם נגד היהודים וגם נגד הפרטיזנים שפעלו בתיאום עם Moskva. והם הרגו, לקחו מהם את ה..., איך קראו לזה, מכונת ירייה אקדחים ורימונים. הרגו לנו שניים מהקבוצה. והם לא זכו לעבור אלינו.

ואילו אנחנו הגענו לבריגדה מולוטוב. וקיבלו אותנו יפה. וקיבלנו נשק יותר טוב. ולחמנו איתם עד שהרוסים הגיעו ושחררו את האזור באפריל 1944. באפריל 1944 כשהרוסים הגיעו.

ש: איפה זה היה בדיוק שאתה השתחררת?

ת: זה היה באזור Wolyn, קרוב ל – Sarny, קרוב לאוקראינה, על גבול אוקראינה, קרוב לעיר Sarny.

הרוסים החליטו שהם רוצים לשלוח, לגייס אותנו ולשלוח אותנו לחזית, בין היתר גם לחזית במזרח. הם התכוננו למלחמה נגד יפן. הקבוצה שלנו טענה שהיות שאנחנו אזרחי פולין ויש צבא פולני שמתכונן להגיע לפולין שיצרפו אותנו לצבא הפולני. וזה בהתאם להסכם בין סטלין

ל - Wanda Wasilewska. הם סירבו בטענה שרוב הפרטיזנים שהיינו מבריגדה מולוטוב ומעוד בריגדות – בערך עשרת אלפים איש מתאימים למלחמה נגד היפנים. אני סירבתי והסתלקתי. לא התגייסתי. ובערך באוקטובר-נובמבר הגעתי לעיירה שלי ל– Wlodawa. ושמה פגשתי כמה חברים שהכרתי אותם בגיל ילדות שלי.

חיינו בתוך העיירה היו מסוכנים כי הייתה מחתרת פולנית-לאומית. ובכל פעם שהם פגשו יהודי, הם ניסו לחסל אותו.

ש: כשאתה חוזר ל – Wlodawa, אתה רואה בוודאי יהודים מצד אחד, אבל גם ...א. האם אתה חוזר לבית שלכם? האם אתה רואה משהו בבית שלכם? האם מישהו מקבל את פניכם? איך זה? מה קורה בדיוק?

ת: כן. ההורים שלי כשהגרמנים פלשו לרוסיה, גרו בכפר Kulatche קראו לזה, בערך מרחק של עשרה קילומטרים. אבל אני למדתי וחייתי ב – Wlodawa אצל דוד שלי שקראו לו משה בלושטיין. רציתי להיכנס לראות את הבית מפני שחייתי שמה בערך חמש-שש שנים. והתושבים המקומיים תפסו גרזן ורצו לחסל אותנו. וברחתי.

וזה היה המצב. היינו נאלצים בלילות להעמיד משמר איפה שגרנו. קיבלנו נשק מהמשטרה המקומית ושמרנו על עצמנו.

הגענו ל – Lublin. ולשמה הגיעו שליחים מישראל מההגנה.

ש: זאת אומרת, לא רציתם להישאר ב – Wlodawa.

ת: לא רצינו להישאר ב – Wlodawa, פחדנו כי הם הרגו כמה משפחות יהודיות.

ש: באותו זמן שאתה היית.

ת: באותו זמן שהייתי, כמה משפחות יצאו לכפרים. נסעו לראות את הבתים שלהם בכפרים או בעיירות.

ש: אבל לא ב – Wlodawa עצמה?

ת: לא ב – Wlodawa. והרגו אותם.

הגענו ל – Lublin. ושמה שמענו על הפוגרום ב – Kielce, פוגרום נגד יהודים ב – Kielce. ושליחים מטעם הבריגדה היהודית שהם היו נאמנים מטעם ההגנה בישראל הציעו לנו לעזוב את פולין. זה היה מאורגן. נסענו ברכבת...

ש: איך אתם נפגשים? אתה אומר אתם מגיעים ל – Lublin. מה אתם? איך אתם מסתדרים שם? למי אתם פונים?

ת: פנינו לחברים שלנו היו בפרטיזנים. והם היו שמה בממשל, במשטרה כי הם לא האמינו, הרוסים לא האמינו כל כך לפולנים. והם אירחו אותנו ודאגו לנו. באותו זמן נפתחה כבר מסעדה של הג'וינט שמה למרות שהמלחמה עוד לא נגמרה.

וכשהגיעו השליחים מישראל, הם ארגנו אותנו ו...

ש: איך היה המפגש? פתאום אתה פוגש בפעם הראשונה שליחים מישראל?

ת: מאוד התרגשנו. זאת הייתה בשבילנו הפתעה גדולה. ועלינו על רכבת והגענו לצ'כיה. מצ'כיה הגענו להונגריה. ומהונגריה רגלית הגענו לאוסטריה. ומאוסטריה עברנו לאיטליה. ושמה כבר פגשנו יחידות צבאיות ששירתו במסגרת הצבא הבריטי. והם דאגו לנו והעבירו אותנו לדרום איטליה באזור Bari.

ש: כשאתה עובר בכל המקומות האלה בצ'כיה ואוסטריה וכל המקומות האלה, מה אתה...? את מי אתה פוגש? איפה אתה נמצא? איפה אתה...?

ת: בהתאם להוראות של ההגנה, לא התחזינו כיהודים. אמרנו שאנחנו פליטים שהיו במחנות השמדה מיוון. ראש הקבוצה היה מצויד באישורים כאלה. לא באנו בקשר עם שום בן אדם עד שלא הגענו לאיטליה. באיטליה כבר האיטלקים קיבלו אותנו יפה. היו שם מחנות UNNRA. ושמה גרנו כפר נופש שקראו לו Santa Caterina.

ש: איפה זה היה?

ת: זה היה בדרום איטליה בכפר נופש שהיה שייך למוסוליני בשם Santa Maria, Santa Caterina. ושמה היינו במשך שנה.

ש: זה היה מחנה עקורים?

ת: זה לא היה מגודר. זה היה כפר שהתרכזו שמה בעיקר יהודים. אבל לאו דווקא...היו גם קבוצות אחרות – פליטים שרצו להגר, להגיע לאמריקה או לקנדה או לארצות אחרות. היינו שמה בערך עד יוני 1945.

ש: מה אתה זוכר מהחיים שלך שם?

ת: שמה ההגנה ארגנה או השליחים מישראל...

ש: עם מי היית שם, בעצם?

ת: אני הייתי עם אחי ועם עוד חברים מ – Wlodawa. והשליחים ארגנו לנו מין קיבוץ. וקיבלנו הרצאות על ישראל ועל החיים בישראל. והכשירו אותנו שנגיע לישראל שנעבור לקיבוץ אם נרצה.

ש: רוב האנשים היו מאיזה מקומות?

ת: רוב האנשים היו מאזור Wlodawa - הקבוצה שלנו.

ש: רובם.

ת: כן. רובם מאזור Wlodawa. זו הייתה קבוצה מאורגנת.

ש: באותה תקופה אנשים מדברים? הלוא כל אחד נשא איתו סיפורי זוועה, סיפורים של סיכונים. דיברתם ביניכם על מה שקרה? על הבית? על ההורים? על המשפחות?

ת: ללא ספק שדיברנו. וכל אחד הרגיש את העצב ואת התוגה שלו, את האסון שקרה לנו, אבל לא יכולנו לשנות את המציאות למה שהיינו צריכים להגיע לישראל, לארגן את החיים ולחיות שם. וככה זה היה. עזבנו את...

ש: Santa Caterina.

ת: איטליה לנמל בשם La Spezia ושם עלינו על אנייה שקראו לה 'כ"ג'. וכשהתקרבנו אחרי שבוע ימים לחופי המדינה, לחופי ישראל, מטוסים בריטיים גילו אותנו. והם התחילו ללוות אותנו. ליוו אותנו עד נמל חיפה והעבירו אותנו לאנייה שלהם והביאו אותנו לקפריסין. זה היה ביוני 1946. בקפריסין היינו שנה שלמה. ובינואר 1947 עליתי לישראל.

ש: מה אתה זוכר? היית בכל אופן שנה שלמה בקפריסין? מה אתה זוכר מחייך בקפריסין? מה אתה זוכר מאותו זמן?

ת: היינו שם כמו במחנה עצורים. זה היה מחנה מגודר עם שמירה אנגלית שלא נברח. השליחים מישראל שהיו איתנו בתוך האנייה 'כ"ג' ארגנו לנו חיי חברה, פעילות חברתית. וחיכינו לעלייה לישראל עם סרטיפיקט עד שהאנגלים הרשו לנו.

בכל אופן בינואר 1947 הם התחילו לתת סרטיפיקטים לקבוצה ניכרת. ואני הייתי ביניהם והגענו לחיפה בינואר 1947. התבקשתי ללכת לאיזשהו מחנה זמני שהסוכנות הכינה. אבל חיפשתי עבודה. מצאתי עבודה במועדון קצינים אנגלים. ובמשך חודשיים – שלושה עבדתי שמה והתחלתי להתעניין מתי אחי יגיע מקפריסין. אחי הגיע בסוף 1947 התחלת 1948 עם חברה שלו, עם אשתו. והם קיבלו דיור מטעם המדינה, ואילו אני התחלתי לעבוד בסוכנות היהודית במחנה עולים עתלית והמשכתי לעבוד עד 1952 – 1953.

ש: איך הייתה ההתאקלמות שלך?

ת: ההתאקלמות שלי הייתה, אפשר להגיד, די סבירה מכיוון שכל אחד הבין שהוא צריך לעבוד ולהתפרנס ולחיות. והמדינה הייתה במצב כלכלי קשה. הייתה תקופת קיצוב. וב – 1948 פרצה המלחמה של מדינות ערב נגדנו. וחיינו בתקווה שהכול יסתדר, שננצח. והמדינה ניצחה את כל הערבים. וכל אחד התחיל להסתדר בעבודה ולחיות חיים רגילים.

ש: ומה ידעת בעצם על המשפחה שהושמדה?

ת: על המשפחה שהושמדה עוד ידעתי כשעזבתי את Adampol והייתי ביער. הם הושמדו ב – Adampol בערך בעשרה בתמוז. זה היה בערך ביולי 1943. ידענו שהגרמנים חיסלו בערך חמש מאות – שש מאות יהודים ב – Adampol. וכשחזרנו כשהייתי ב – Wlodawa, אז רצתי ל – Adampol והתושבים המקומיים סיפרו לנו את זה.

ש: מה הם באו? אתה הלכת לשכן ספציפי? או...

ת: אני הלכתי, אני כשהגעתי ל – Wlodawa, רצתי קודם כול ל – Adampol לקבל עדות מהתושבים המקומיים מה קרה עם ההורים שלי ועם כל היהודים שגרו שם. הם סיפרו לנו שבאחד הלילות ביולי 1943 הגיעו גרמנים עם אוקראינים. אספו אותם שמה ליד הרפתות של הסוסים, של הבהמות וירו בכולם. ירו בכולם וקברו אותם במרחק קילומטר מ – Adampol שם באיזשהו יער. ואחרי זה העבירו אותם לאיזשהו מקום אחר וקברו אותם שנית. וזאת הייתה המציאות.

ש: והמשפחה המורחבת יותר – ידעת מה קרה להם?

ת: המשפחה המורחבת – רובם נלקחו בשנת 1942, שנת 1943 נלקחו ל – Sobibor. ונשרפו שמה בגזים. היינו משפחה של בערך מאתיים נפשות, המשפחה המורחבת. וקשה לדבר על זה כל כך.

ושתי דודות שלי ב – 1939 ברחו לרוסיה. כשהגענו ל – Wlodawa, אז מצאנו בעירייה מכתבים שהם כתבו שהם חיים ב – Siberia והם מקווים שבגמר המלחמה ב – 1945 יתנו להם לעזוב ולחזור לפולניה.

וכך היה. ב – 1946 כל היהודים שברחו ב – 1939 לרוסיה בערך כחמש מאות אלף איש הורשו לצאת לפולין. ובתמורה על זו הפולנים קלטו מאות אלפים פולנים שגרו באזור מה שפעם היה פולניה הם קלטו אותם והכריחו מאות אלפים לצאת לרוסיה בתמורה.

הגענו לפולניה. האוכלוסייה הייתה עוינת לנו. וכפי שסיפרתי קודם, עזבנו. דרך איטליה וקפריסין הגענו לישראל.

ש: ואתה התגייסת לצה"ל.

ת: אני התגייסתי לצה"ל. לתקופה קצרה. שירתי בהג"א תקופה קצרה, אבל מטעמי בריאות שחררו אותי. לא הספקתי לשרת הרבה.

ש: ומה קורה לך אחר כך?

ת: אחרי זה מצאתי עבודה בסוכנות ועבדתי שמה בבית עולים עתלית, בצפת, בקריית שמונה. עד 1952 עבדתי בסוכנות. אז הכרתי את אשתי לעתיד.

ש: היא גם הייתה ניצולת שואה?

ת: היא הייתה ניצולת שואה, אבל היא הגיעה ארצה מרומניה ב – 1951. וב – 1954 התחתנתי והולדתי שני ילדים. ועבדנו. והחיים היו סדירים. כל אחד הבין שהוא צריך לעבוד, והסתדרנו די טוב.

ש: ו...?

ת: מה היה ההמשך? ההמשך היה שעברנו כמה מלחמות במדינת ישראל, אבל חיי החברה היו כסדרם. חיינו, הסתדרנו. הולדתי שתי בנות. והיום יש לי גם שני נינים. ויש לי סיפוק והנאה מהמשפחה.

ש: אתה עשית ביקור חוזר ב – Wlodawa?

ת: ב – Wlodawa עשיתי ביקור חוזר.

ש: מתי?

ת: בשנת 2000. זה היה ביקור שורשים של ילידי Wlodawa והסביבה. ביקרנו בכל מחנות ההשמדה, ובעיקר שמנו את הדגש על Sobibor על Wlodawa. וגם שמה קיבלנו יותר פרטים על מה שקרה לכל היהודים.

ש: מה ידעת שם יותר, למשל? מה הבנת יותר כשהיית שם?

ת: הבינונו מה שידענו שחמישה מיליון יהודים נהרגו ונשרפו, בתוכם יהודי פולין.

ש: שישה.

ת: שישה מיליון יהודים. אבל הבינונו שצריך לחיות, צריך להמשיך. והכול התנהל בסדר.

ש: הרגשת איזה משהו למקום? פגשת מישהו שהכיר אותך מה...?

ת: הרגשתי ב – Wlodawa, פגשתי שמה משפחות פולניות שהכירו את המשפחה שלי. הם גם ידעו שהם נהרגו ב – Adampol. אבל לפני שעזבנו את Wlodawa ב – 1945 עם גמר המלחמה, כשהייתי ב – Adampol, סיפר לי מנהל עבודה שאחות שלי בשם דבורה – כשהרגו את כולם, היא הסתתרה מתחת לגופות של אימא והאחים והאחיות ובלילה הצליחה לברוח. הוא סיפר לי שבהתחלת 1944 עוד לפני שנגמרה המלחמה, הוא ראה אותה ביערות Adampol עם קבוצת פרטיזנים.

רצתי ל – Lublin לפרטיזנים שהיו באזור Wlodawa ושאלתי אותם אם הם ראו את האחות שלי ביערות. הם אמרו לי שהם לא זוכרים. הם לא ראו אותה. לעומת זאת, הם ראו בן דוד שלי שהיה צריך להיות אז בערך בגיל שמונה-תשע בשם זליקוביץ' משה. הוא היה איתם ביערות. ובסוף המלחמה אחד הכפריים אוקראיני קלט אותו והעסיק אותו כרועה צאן.

זה נתן לי דחיפה להמשיך ולחפש את האחות שלי. במשך חצי שנה בערך מנובמבר 1944 עד גמר המלחמה ב – 1945 עסקתי בחיפוש האחות שלי. עברתי וביקרתי בכל הכפרים באזור Wlodawa. הייתי נאלץ ללכת בחושך ביערות בלילות כי פחדתי מהמחתרת גם האוקראינית וגם הפולנית שהם הרגו יהודים. ומדי פעם ופעם שמעתי שילדים התגלו בכנסיות פולניות שקלטו אותם. ביקרתי בכל הכנסיות ולא קיבלתי שום אינפורמציה על האחות שלי. אבל באחד הימים שביקרתי בכפר Kulatche, פגשתי תושב מקומי שהוא היה מוכר לי ולמשפחה שלי בעיקר. ושאלתי אותו אולי הוא ראה, אולי הוא שמע מה קרה עם האחות שלי. הוא לא ענה לי. לעומת זאת, הוא אמר לי שבת דודה שלי שקראו לה פּרלה קנופמכר – היא הסתתרה בכפר Kulatche. הגויים ראו אותה ולא פגעו בה. והוא לא יודע איפה היא נעלמה. בהזדמנות אחת היא באה אליו, אבל הגויים שגרו על ידו – שכנים אמרו לו: "אתה מסתכן ואתה לא יכול להחזיק אותה". פרדובסקי (זה היה בחורף 1945) רתם את הסוסים למזחלה, הכניס אותה לארגז איפה שמחזיקים אוכל לסוסים. והוא ואשתו התיישבו על ה...

ש: ...ארגז.

ת: על הארגז הזה. והוא נסע לכיוון Chelm . שמה היה לו קרוב משפחה שלא היו להם ילדים. והם היו שייכים לכת נוצרית שקראו להם לא סובותניקים, אלא כת פולנית אחרת שהם בדרך כלל התייחסו ליהודים יפה. לא זוכר בדיוק את הכת הזאת. אבל זה הוא לא סיפר לי בפגישה הראשונה. זה הוא סיפר לי אחרי כמה ביקורים אצלו, הוא סיפר לי את הסיפור הזה. ואז מצאתי את פרלה. והיא נמצאת בארץ פה. היא התחתנה ויש לה שלושה ילדים ונינים. גרים בתל אביב.

זה נתן לי דחיפה להמשיך לחפש את אחותי.

ש: את דבורה?

ת: את דבורה. בינתיים מצאתי את מוישל'ה שהוא הגיע ארצה.

ש: איך מצאת אותו?

ת: הלכתי מכפר לכפר. חיפשתי. הייתי נכנס לאיכרים. הייתי נכנס לסולטאס ושאלתי: "אולי יש לכם איזה יהודים שנקלטו על ידי משפחות?" והם סיפרו לי על מוישל'ה אחד. "יש מוישל'ה אחד". הם ידעו שהוא קרוב משפחה שלי. וככה מצאתי אותו ולקחתי אותו איתי ל – Wlodawa.

אחרי זה הלכתי עוד פעם לפרדובסקי הזה ודיברתי על לבו שהוא יתעניין איפה פרלה הייתה כשהיא עזבה אותו. אז הוא אמר לי: "אני בא בכל יום חמישי ל – Wlodawa לשוק למכור דברים ולקנות דברים". ישבנו ואכלנו. ואמרתי לו: "אדון פרדובסקי, אתה חייב לספר לי. אתה חייב לשתף איתי פעולה ולהגיד לי מה קרה לפרלה כי אם אני אמצא את פרלה, אולי היא ראתה את האחות שלי". תוך כדי אכילה ושתייה אז הוא גילה לי את הסוד שהוא לקח אותה בחורף 1945 והסיע אותה לכפר על יד Chelm.

החלטתי להגיע אליה גם בכדי לקחת אותה ל – Wlodawa. ידעתי ששתי דודות יגיעו מרוסיה. ונכנסתי לקצין המשטרה שהוא היה יהודי ואמרתי לו: "אולי תיתן לי שוטר – שניים שיעזרו לי להגיע לכפר הזה" כי הכפר הזה – היה ידוע שיש בו מחתרות אוקראיניות ופולניות והם הורגים יהודים. הוא אומר: "אני לא יכול לסכן חיילים כי הם יהרגו את כולם". עלה בדעתי רעיון – נסעו שיירות של צבא רוסי לכיוון Chelm – Lublin. זה היה בערך בסוף 1944, התחלת 1945. לקחתי...קניתי בקבוק וודקה. יצאתי לכביש. נסעה שיירה של שריוניות מהצבא הרוסי. הרימותי יד אחת. ביד שנייה החזקתי בקבוק וודקה. והם עצרו. עצרו. שאל אותי הקצין: "מי אתה? מה אתה? לאן אתה רוצה להגיע? למה אתה עוצר אותנו?" סיפרתי לו את האמת. ראיתי שדמעות זולגות מעיניו. התברר שהוא היה יהודי. הוא אומר: "אני לוקח אותך לא בגלל הבקבוק וודקה, אלא בגלל זה שאני רוצה לעזור לך".

אבל הוא הסתכל על המפה מה שהייתה לו בתוך השריונית: "אני נוסע ישר ל – Chelm. ומ – Chelm אנחנו צריכים להגיע ל – Lublin. לא אוכל להיכנס לכפר כי אני מסכן את החיילים שלי ואסור לי גם לסטות מהקו. אבל אני אוריד אותך", הוא הסתכל על המפה, "מול הכפר הזה". הוא עצר. זה כבר היה לפנות ערב. הוא עצר ועשה חנייה לכל הגדוד של השריוניות. הם הדליקו אש ואכלו שמה ארוחת ערב. והוא החליט שהוא יצא בשעות הבוקר כשיהיו דמדומי בוקר. אז הוא הראה לי את הכפר. וכך היה. השיירה זזה, ואני החלטתי להיכנס לכפר.

תקליטור מספר 4

ת: כזכור, הקצין הרוסי לא רצה להיכנס איתי לכפר כי אסור היה לו לסטות מהקו שהוא קיבל מהפיקוד. והוא חיכה עד שעות הבוקר. במשך כל הלילה הוא הפעיל מדורה. ובשעות הבוקר הוא אמר: "הנה, זה הכפר. תהיה זהיר". נכנסתי לכפר וחיפשתי כמובן את הסולטאס (סולטאס זה המוכתר של הכפר) ואמרתי לו שבאתי לבקר את התושב....(אני כרגע לא זוכר את שמו) ושיואיל להראות לי איפה גר האיכר הזה.

הוא יצא איתי והראה לי את הבית שלו. וכשאני הגעתי אליו, התאספו שמה כמו שמקובל אצל איכרים כשהם דשים את התבואות, מתאספים כל האיכרים לעזור. ואני נכנסתי וניגשתי ושאלתי: "מי בעל הבית?" אז אחד הזדהה ואמרתי: "אני מחפש את הבת דודה שלי, פרלה". דרך אגב, היה לה כבר שם אחר שאני לא זוכר את שמה. והוא הראה לי: "תסתכל שמה למעלה. היא נמצאת במתבן והיא זורקת חבילות קש". ברגע שהיא ראתה אותי, אז היא הסתלקה. אז ביקשתי ממנו בכל זאת שילך וייקח אותה ויביא אותה הביתה. וכך הוא עשה. נכנסנו לבית. והדבר הראשון מה שהיא עשתה – רצה לצילום של ישו.

ש: את זה אתה סיפרת לנו הכול בפעם שעברה.

ת: כן. נשכבה על רגליה ואמרה: "ישו, תציל אותי מהיהודים. אני לא רוצה לחזור אליהם".

ש: על הבת דודה אתה כבר סיפרת לנו.

ת: ואת האחות שלי לא מצאתי עד היום.

ש: על דבורה תסיים בזה שאתה אומר שאתה לא מצאת.

ת: אחרי שהייתי ב – Wlodawa ב – 2000, המשכתי להתכתב עם משרד הפנים, עם הצלב האדום. יש לי המון מכתבים. ולא עלה בידי למצוא את אחותי. ועד היום אני חי בתחושה שאיזשהו גוי קלט אותה, חיתן אותה עם הבנים שלו כי שמעתי אחד החברים שלי שהיה בערך לפני שש שנים בפולין שמע על סיפור כזה שילדה נקלטה והתחתנה עם בנים של הגוי שאימץ אותה. והיא לא רוצה לשמור על היהדות שלה.

והדבר הזה כואב לי עד היום. התחושה הזאת שיש לי אחות, ואני לא יכול למצוא אותה. וזה מטריד אותי. אין לי שקט מזה. בזה אני חושב שאני מסיים את הסיפור. אולי יש לך עוד שאלה ספציפית – בבקשה. נתחיל בסיפור הזה.

ש : אתה דיברת עם ילדיך? השואה הייתה קיימת?

ת: האמת היא שעם הילדים שלי הרבה-הרבה שנים לא דיברתי על נושא השואה. ואשתי ז"ל שהיא נפטרה לפני שלוש עשרה שנה לא הייתה מוכנה שאני אדבר על השואה ואני אספר על כל הזוועות האלה שאני עברתי – מה שקרה למשפחתי. הנושא הזה...

ש : עם מי, בעצם, דיברת? עם מי שוחחת?

ת: עם אחי. היה לי אח בארץ שהוא נפטר לפני שלוש עשרה שנה שהוא היה איתי שהזכרתי אותו שהוא היה איתי בפרטיזנים.

עם אחי הייתי בקשר, והיינו נפגשים לעתים קרובות בינינו. עם עוד חברים בתוך העיר היינו מדברים על נושא השואה. אבל עם הילדים שלי כמעט ולא. המודעות שלהם...

ש: אתה נפגשת עם אנשי העיירה שלך? העיר שלך?

ת: כן. כן. כן עם חלק מהם גם. גרתי בקריית חיים.

ש : והייתם עושים פגישות?

ת: היינו עושים פגישות ומדברים. גם במשפחות שלהם, הם אמרו, הם ממעטים לדבר עם הילדים שלהם.

ש: אז דיברתם ביניכם.

ת: בינינו דיברנו תמיד. והילדים שלי באו למודעות כשאחת הנכדות שלי הראשונה נסעה במסגרת יד ושם במשרד החינוך היא נסעה לפולין. והיא ביקרה שמה בפולין. במקרה היא ביקשה שיבקרו בעיירה שלי Wlodawa ב – Sobibor. והיא חזרה והיא אומרת: "סבא, איך אתה לא סיפרת לנו?" אמרתי לה שקשה היה לי לדבר על הנושא הזה. אחרי זה נסעו יתר הנכדים שלי. שישה נכדים יש לי. והם היו מודעים לזה. וכשחילקתי להם את סיפור החיים שלי זה הפעם הראשונה, אז הם אומרים: "איך זה יש לך כושר כתיבה וכתבת?" והם רוצים לראות את הדיסק כבר. הם רוצים לשמוע. הם רוצים ללמוד את זה.

ש: ממתי הרגשת שאתה רוצה לכתוב על הדברים?

ת: הרגשתי מציפי. כשציפי באה אליי. היא קיבלה הפנייה מאריאלה, ממנהלת המוסד. היא פנתה אליה וסיפרה לה שב – 30 ביוני היא מוציאה קבוצה של חמישה עשר סטודנטים וחמישה עשר מורים מ – Pittsburg והיא מוכנה לקלוט אחד שהוא מפולין והוא יוכל לתת הסברים על Wlodawa, על Sobibor, אז היא אמרה לי – היא מציעה שאני אכתוב בקיצור סיפור חיים ואשלח לה את זה דרך ה – e-mail. זה הסיפור הזה שאני מחזיק. היא תכף טלפנה אליי. נדמה לי שֶשַלְמִי היה אז ב – Pittsburg. והיא אמרה שהיא התרשמה מהסיפור והיא רוצה שאני אמשיך. אמרתי לה: "קשה לי להמשיך לכתוב למרות שיש לי הרבה חומר לכתיבה". אז היא הציעה שהיא תפנה את יד ושם אליי להשלים את הסיפור. ואני חושב שבזה שאת ראיינת אותי בשתי פגישות זה משלים את הסיפור.

ש: האם יש עוד איזה דבר שאתה רוצה להגיד?

ת: לא. אין לי כוחות להמשיך ולספר. קשה לי מאוד.

ש: כבר לא יכול.

ת: לא יכול. קשה לי. אני רק רוצה להקריא את הסיפור הזה.

ש: טוב. אנחנו מודים לך בינתיים עד שאתה תקריא לנו.

ת: תודה רבה גם לך וגם לשלמי.

מציג תמונות:

תמונה מספר 1: הסבא והסבתא שלי יושבים באמצע. לסבא שלי קראו שלמה קנופמכר. ולסבתא שלי קראו שרה אידיס. היו לה ארבעה בנים וארבע בנות. ולכל הבנים והבנות, כפי שהיה מקובל במזרח אירופה, היו משפחות מרובות ילדים. במשפחה שלי היינו תשעה ילדים. האבא שלי השני מצד שמאל היה בן ארבעים וארבע כשהגרמנים הרגו אותו. מצד ימינו עם הזקן זה אח שלו. השני גם אח שלו. והקיצונית מצד שמאל – קראו לה דבורה. ויש לו פה שלוש בנות. היתר לא מופיעים בצילום הזה. והצילום הזה – שתי דודות היו ברוסיה והן הביאו את הצילום הזה.

תמונה מספר 2 – התמונה השמאלית היא של אח שלי עם כובע קסקט לראשו. ב – 1939 כשהגרמנים פלשו לפולין, הוא ברח לרוסיה יחד עם אחי נחום שהוא נמצא בתמונה הימנית (תמונה מספר 3). הם למדו שמה נהגות ומכונאות. וכשהגרמנים הגיעו, הם התחזו כפולנים ועבדו אצל הגרמנים במוסך עד שמישהו מהחברים שלהם ידעו שהם יהודים. גילו אותם. תפסו אותם. שניהם התחילו לברוח. אחי בצילום השני שאני מופיע איתו בצילום הצליח לברוח. ואילו הוא נורה ונפצע והגרמנים הרגו אותו.

(חוזר לתמונה מספר 2)– בתמונה הימנית אני עם אחי באיטליה ב - 1945.

תמונה מספר 4 – התמונה הזו מראה לנו קבוצה של עשרות פרטיזנים. כשליש מהם הם יהודים ומתוכם אני. אני עומד בצד ימין על יד סוס, לבוש כובע פולני שמצאתי אותו ביערות. התמונה הזו נעשתה על ידי טייס רוסי שהיה מגיע פעם בחודש-חודשיים לקחת פצועים או להביא נשק. והוא צילם את זה. ובביקור הבא ביערות הוא נתן לי את התמונה הזו.

תמונה מספר 5 – התמונה בצד ימין איפה שאני מצולם יחידי היא תמונה שכשהגעתי ארצה בינואר 1947 מקפריסין, האנגלים צילמו אותה כדי לתת לי תעודת זהות.

תמונה מספר 6 – התמונה השנייה היא צילום מהנישואין שלי עם סוניה אברמוביץ'. התחתנו ב – 7 בספטמבר, 1954. חייתי עם אשתי...ארבעים ושתיים שנה היינו נשואים עד שהיא נפטרה ב – 1995.

תמונה מספר 7 – זאת תמונה של הבת הבכורה שלי. קוראים לה מלכה. בתמונה אחת (תמונה מספר 8) היא לבד מופיעה. בתמונה שנייה – בנישואין שלה שהיו ב – 1974. יש לה שתי בנות ובן.

תמונה מספר 9 – זאת תמונה של הבת הצעירה שלי. קוראים לה ציפורה. היא התחתנה בשנת 1979 ויש לה שלושה ילדים.

תמונה מספר 10 – זאת תמונה של שתי הבנות שלי בתחפושת פורים.

תמונה מספר 11 – זאת תמונה של הנינה הראשונה שלי. וקוראים לה ליה. והיא כיום בת שנתיים.

לפי בקשת הגברת ציפי מ – Pittsburg מאמריקה, כתבתי זיכרונות מתקופת השואה משנים 1939 – 1945 מאת מיכאל כפתורי (קנופמכר).

הסיפור הוא ראשי פרקים. והנושא הראשון הוא תיאור כללי ותמציתי של העיירה Wlodawa.

"נולדתי בפולין, בעיירה Wlodawa על שפת נהר Bug במחוז Lublin. במסמכים רשמיים מוזכר שהיהודים גרו ב – Wlodawa משנת 1536. עם פרוץ מלחמת העולם השנייה בחודש ספטמבר 1939, גרו בעיירה כשמונת אלפים תושבים – שני שלוש מהם יהודים, והיתר – פולנים ומיעוט קטן של אוקראינים. עם כיבוש העיירה על ידי הגרמנים בספטמבר 1939 הגיעו זמנים קשים של תלאות נוראיות ליהודים: רצח, ביזה, השפלה, רעב, עבודות כפייה, שלילת פרנסה ועוד. החיים נהפכו למצוקה יום-יומית וסבל שקשה לתארו.

בעיירה השתרר מצב של חוסר אונים ומצוקה נפשית. האוכלוסייה הפולנית והאוקראינית העוינת והאנטישמית שיתפה פעולה ברצון עם הגרמנים בפעולות ברבריות נגד היהודים.

בשנים 1942 – 1943 ביצעו הגרמנים ב – Wlodawa חמש אקציות ובהן גירשו את כל האוכלוסייה היהודית: נשים, ילדים, גברים וקשישים למחנה ההשמדה Sobibor. שם הומתו בתאי הגזים אשר הוכנו מראש למטרה זו.

סיפור שני – תכנית להצלת משפחתנו. אימי פייגע ואבי יעקב ז"ל עשו הערכת מצב והגיעו למסקנות קשות וקודרות למה שעלול לקרות ליהודים ולמשפחתם. למרות שהם הבינו את הקשיים והסיכונים הקשורים בכל התכנית, הם העלו רעיונות ושלבי פעולה לביצוע תכניתם.

שלב ראשון – כל המשפחה תברח ליערות ותרד למחתרת.

שלב שני – ליצור קשר עם איכרים פולנים ואוקראינים בסביבת Wlodawa ולבקשם להסתיר את ילדיהם תמורת הטבות שונות. משפחתנו מנתה אחת עשרה נפשות – הורים ותשעה ילדים מגיל ארבע עד גיל עשרים.

שלב שלישי – אבי ואימי זיכרונם לברכה הציעו לשני אחיי המבוגרים נחום בן העשרים ואברהם בן השמונה עשרה לעבור את נהר Bug אל המקום שבו שלטו הרוסים, להגיע לעיירה קטנה בשם Tomaszow ולהתחבר לאח של אחי – נחמיה – אשר היה תושב המקום Tomaszow זה עשרות שנים. שני אחיי קיבלו את עצת ההורים, עברו את הנהר Bug. והדוד נחמיה קלט את נחום ואברהם ואף עזר להם להשתלב בעבודה.

שלב רביעי – שני איכרים מסביבת Wlodawa שאבי היה איתם בקשרי מסחר במשך שנים רבות הסכימו תמורת תכשיטים לקלוט את אחותי בלהה בת שש עשרה ואותי מיכאל בן שלוש עשרה.

שלב חמישי – בתקופת היותם בגטו Wlodawa הסתתרו הוריי וילדיהם הנותרים בעליית גג אצל הדוד משה ופרדעל בלושטיין שהיו קרובי משפחתנו וגרו ברחוב זַגְבונִיה מספר 1 ב – Wlodawa. באקציה הרביעית בנובמבר 1942 הצליחו הוריי וחמשת ילדיהם לברוח בחשכת הליל ליערות Adampol. Adampol הייתה במרחק של חמישה קילומטר מ – Wlodawa.

בהיותם ביערות, נודע לאבי שב – Adampol קיימת חווה חקלאית גדולה שמנהלה הוא גרמני בשם זלינגר. והוא מוכן לקלוט יהודים לעבודה חקלאית בתיווכו של איכר פולני אשר קיבל תשלום הוגן, הסכים זלינגר לקבל את משפחתי. והם עסקו בעבודה חקלאית.

איך מסר אותי אבי לאיכר בכפר Kulatche? באחד הימים לעת ערב לקח אותי אבי לאיכר אמיד בשם יורצ'וק ופנה אליו בזה הלשון: "אדון יורצ'וק, באתי אליך לעת מצוקה קשה למשפחתי, אחד מידידי הוותיקים ומנכבדי הכפר, הבאתי אליך את בני, יקירי מיכאל – תלמיד מחונן וילד עם מזג טוב. אנא קח אותו אליך כפיקדון עד יעבור זעם. כל משימה שתטיל עליו הוא ימלא ללא עוררין בין אם כרועה צאן, חוטב עצים, שואב מים א כל עבודות שונות במשקך".

אדון יורצ'וק קם, הזדקף במלוא קומתו הגבוהה בת שני מטרים, מתח את חגורתו הרחבה מעל הרובשקה הרוסית, העלה אש במקטרתו, שאף עמוקות ניחוח הטבק הריחני והחריף, פלט טבעות עשן סמיך , השמיע שיעול חזק ואמר לאבי: "ידוע לי היטב מצב היהודים ומה צפוי לכם תחת שלטונם של הגרמנים, אבל מדוע זה תרצה לסכן אותי ואת משפחתי? "

לאחר משא ומתן עם אבי והבטחת תמורה נאותה התרצה אדון יורצ'וק והסכים לקבלני כרועה צאן וכמבצע עבודות נוספות שיוטלו עליי.

יורצ'וק פנה לאבי ואמר לו: "דָבֵּר אל בנך והסבר לו שעליו לשוות לעצמו חיצונית של רומאי בין הרועים. לצורך זה עליך לגזוז את פאותיו המסולסלות הכרוכות מסביב אוזניו".

אבי נטל מספריים, עשה כמצוות יורצ'וק וגזז את פאותיי. תוך כדי גזיזת פאותיי, הבחנתי שאבי לכוד בסערת רגשות עזה, ודמעות זולגות מעיניו. אבי הגיש לי שקית עם בגדים שהביא מהבית ואמר לי בקול חנוק: "בני, יקירי, בתוך השקית מצוי סידור תפילה עתיק יומין. אם יימצא לך זמן פנוי ושעת כושר, תתפלל למען משפחתך. ואל תשכח מורשת אבות".

אבי נפרד ממני בתקווה שבעזרת אלוהים עוד נשוב ונתראה. הוא נשק לי על מצחי ועזב את הבית של האיכר. בצעדים מהירים רצתי החוצה וצעקתי: 'אבא, אבא, חכה לי! אני רוצה למסור דרישת שלום חמה לאימי, לאחיי ולאחיותיי'.

אבל לשווא. אבי נעלם בחשכת הלילה הארוך מבלי לחזור אליי. שבתי לבית האיכר. אדון יורצ'וק הוביל אותי למתבן והמשיך : "זה מקום השינה הקבוע שלך". הודיתי לו על רצונו הטוב ובירכתיו בלילה טוב. באותו לילה ראשון של ניתוק ממשפחתי לא יכולתי להירדם ולא מצאתי מרגוע לנפשי. בכיתי חרישית לבל ישמעו אותי. הרהרתי בלבי מה יהיה גורלם של הוריי, אחיי ואחיותיי. מדוע זה לא זז אבי אחורה? ולא נענה לצעקותיי? שמא לא רצה כי אראה את סערת רגשותיו ואת הדמעות שזלגו מעיניו. שלפתי בידי את סידור התפילה והתפללתי חירש לאלוהי ישראל. ביקשתי בקול את רחמיו. מאורע זה אשר אירע לפני שישים ותשע שנים ממשיך להטריד את מחשבותיי ולייסר את נפשי עד היום. הוא ילווני עד אחרית חיי.

יום ראשון בחיי כרועה. לאחר לילה של נים ולא נים עם פציעת השחר כשקרני השמש הראשונות מפציעות באופק, סר אדון יורצ'וק לארמון מגוריי במתבן ובקול רם הכריז: "קום מלצ'יק! הגיע הזמן להוציא מהרפתות את העדר לשדות המרעה ביערות". הוא פתח את הדלתות וקרא לי: "מלצ'יק, תן לעדרים לצאת לחצר וספור את הראשים". ספרתי שבע עשרה פרות חולבות, חמישה עגלים, שלושה שוורים וחמישים כבשים. "ספרת נכון", אמר אדון יורצ'וק והושיט לי שוט רועים עשוי רצועה כשלושה מטרים אורכה. וזאת לאחר שהדגים בפניי איך משתמשים בשוט. הוא קפץ על סוסתו האצילה וציווה עליי להפעיל בחזקה את השוט ולזוז קדימה עם העדר.

עשיתי כדבריו. הנפתי והפלתי בחזקה את השוט שהשמיע קולות עזים ורמים. העדר נע קדימה בעקבות הסוסה שאדון יורצ'וק רכב עליה. ואני הרועה הייתי מדרבן את העדר בעזרת השוט שהתאים את עצמו לקצב הרוכב והסוסה.

לאחר הליכה של כחמישה קילומטרים הגענו ליער גדול. אדון יורצ'וק הראה לי את שטחי המרעה המותרים והושיט לי שקית אוכל שכולה כיכר לחם איכרים שחור, ארבע בימים, נתח שֶמֶן חזיר ממולח, בקבוק חלב גדול. ויורצ'וק הוסיף ואמר: "האוכל צריך להספיק לך עד שקיעת השמש וחזרתך למשק".

למרות גילו המתקדם (חמישים וחמש שנה), קפץ אדון יורצ'וק בזריזות מפליאה על סוסתו כנער בן חמש עשרה. הוא משך בחזקה את המושכות. הסוסה השמיעה קול צהלה, הזדקפה על שתי רגליה האחוריות וזינקה קדימה בשעטה אדירה ומרהיבה אל עבר הכפר Kulatche. לאחר שעתיים של שמירה והליכה בעקבות העדר, התיישבתי לאכול ארוחת בוקר. הוצאתי את האוכל מהשקית. וריח שומן חזיר מלוח ומפולפל חדר לנחיריי. מעיי התהפכו בקרבי, והסתפקתי באכילת לחם וביצים. לקינוח שתיתי חצי בקבוק חלב. בירכתי ברכת המזון והתלבטתי ביני לבין עצמי איך נער יהודי שגדל על ברכי המסורת ודת מחזיק בכליו בשר טריפה?! בשאט נפש החזרתי את נתח החזיר לשקית האוכל והמשכתי ללכת בעקבות העדר והצאן.

פתאום שמעתי שריקת משרוקית וצעקות בשפה הפולנית: 'רועה בן כלבה, אינך רואה שפלשת עם העדר שלך לשטחים שאסורים למרעה? התקרבתי וראיתי לפניי פקח יערות במדים. "אדון פקח", פניתי אליו בפולנית, "אני רועה עדר חדש. עוד לא הספקתי להכיר את השטחים המותרים למרעה. ולכן לא ידעתי שהעדר שלי השיג גבול. אנא סלח לי ולא אחזור עוד על המשגה שעשיתי". "מי אתה בחור?" שאל הפקח. השיבותי: "אני נער פולני שהוריו נהרגו בהפצצת הגרמנים ב – Wlodawa. והעדר שייך לאדון יורצ'וק מהכפר Kulatche", השבתי. "יש לך מזל, נער פולני", אמר הפקח והמשיך: "אני שונא את האיכרים בכפר Kulatche שהם ברובם אוקראינים. יימח שמם וזיכרם!" "אדון פקח", הצעתי לו, "אתה בוודאי רעב. בוא נשב ואכבד אותך בנתח שומן חזיר". לאחר שהפקח אכל לשובע, אמרתי לו בנדיבות: "קח את עודף הבשר עבור ילדיך". הפקח נענה להצעתי בהתלהבות וברצון ואמר: "היית אדיב כלפיי. ולכן גם אם אתפוס אותך בעתיד בשטחי מרעה אסורים, לא אגע בך". עניתי לו והוספתי בתחושת הקלה שגם בעתיד אכבד אותו בנתחי שומן חזיר. נפרדנו לשלום ופנינו איש-איש לדרכו.

השמש שקעה והגיעה העת להחזיר את העדר לכפר. בדרך חזרה לכפר חשבתי על אודות היום הראשון להיותי רועה וסיכמתי: "העדר זלל ושבע. נפטרתי מעונש של הפקח הממשלתי וגם מצאתי פתרון מהיר בדת לבעיית האוכל הכשר.

כשהתקרבתי למשק, פתח אדון יורצ'וק את שער העץ הגדול וציווה עליי להכניס את העדר לרפתות ולבוא לארוחת ערב. ארוחת ערב כללה מרק שעועית, נתחי בשר חזיר מטוגנים, לחם בחביצה רוסית. אמרתי לאדון יורצ'וק שאינני יכול לאכול פעמיים ביום בשר. "אם כך", אמר יורצ'וק, "אפצה אותך במנה כפולה של מרק ותפוחי אדמה".

לבסוף קמתי בקושי מהשולחן וגררתי את רגליי למתבן. באמצע הלילה התעוררתי. והנה בטני תפוחה מרוב אכילה. בקושי רב נרדמתי שנית.

אני נאלץ לברוח ליערות ולרדת למחתרת. אחרי פלישת הגרמנים לרוסיה ביוני 1941 ואחרי החלטת ועידת ואנזה בתחילת 1942 שבו החליטו הגרמנים על הפתרון הסופי היא השמדת כל היהודים באירופה, הוחמר ביותר מצבם של היהודים בפולין. רדיפות, רצח והרג נעשו בגלוי לעין כול. והעולם החריש. הוצאו צווים לריכוז יהודים בגטאות ובמחנות עבודה שהפכו מאוחר יותר למחנות השמדה שבהם נשרפו היהודים בתאי גזים.

באחד הלילות בא אליי אדון יורצ'וק למתבן ואמר לי שבאספה הכללית של הכפר בחרו בו לסולטאס, כלומר מוכתר הכפר. הוא הצטווה על ידי המשטרה הגרמנית ה – S.S. למסור לידם רשימה של כל היהודים בכפר Kulatche לצורך גירושם לגטאות ולמחנות השמדה, קרי השמדתם. "אי לכך", פקד עליי אדון יורצ'וק, "עליך לעזוב מיד את המשק ואת הכפר פן יתפסו אותך הגרמנים ויוציאו אותך להורג". בדברו הושיט לי שקית שהכילה שלוש כיכרות לחם ואמר: "לך לשלום ואל תחזור עוד לכפר Kulatche". הודיתי לו על המחווה ועל יחסו הטוב כלפיי במשך השנים האחרונות 1939 – 1941. והבעתי משאלה לבקרו כשיהיה רעב. אדון יורצ'וק שתק ולא הגיב. ואני פירשתי את שתיקתו כהסכמה לבקשתי.

עזבתי במהירות את המשק. בחוץ ירד גשם זלעפות. בעלטת הליל שירכתי את רגליי בבוץ הסמיך. הרגשתי אבוד ובודד בעולם מבלי שאדע לאן אני הולך ומה יביא לי יום המחר.

המציאות והסכנות הרבות ביערות. עם עלות השחר כשקרני האור הראשונות נראו באופק, הגעתי סופסוף יגע וחסר אונים ליערות באזור Adampol. חיפשתי ומצאתי מקום מסתור מתאים. הדלקתי מדורת אש כדי להתחמם ובעיקר כדי לייבש את הלחם שבשקית שהפך לעיסה סמיכה בתוך השקית שקיבלתי מיורצ'וק. במשך כמה ימים שוטטתי בודד ביערות לצורך הכרת השטח. ובמחשבה שאולי אגלה ...אצליח לפגוש יהודים אחרים שברחו מהאקציה ב – Wlodawa ליערות Adampol. הרחק ממקום המסתור שלי שמעתי בימים ובלילות קולות של אנשים שעברו וחלפו. אבל לא העזתי להתקרב אליהם מחוסר ודאות באשר לזהותם.

באחד הימים בשעות הבוקר הגעתי לפאתי יער וראיתי חלקת אדמה מעובדת בה מצאתי גידולי כרוב, סלק וירק אחרים. במרחק של מאות מטרים מהשדות ראיתי חווה חקלאית וגם רועה בהמות עם עדרו. ניגשתי אל הרועה שנראה כבן עשר ושאלתי לשם הכפר. "לכפר קוראים Sachova". המשכתי לשאול: "ואיפה נמצאת חוות Adampol?" הוא ענה שחוות Adampol נמצאת מעבר לכביש במרחק חמישה קילומטרים. "אבל", המשיך ואמר, "חוות Adampol מוקפת שוטרים גרמנים ואוקראינים. וכל מי שמתקרב ללא רישיון כניסה – דינו מוות".

בשדות אספתי ירקות בכמות שיכולתי לשאת. והסתלקתי במהירות למקום המסתור. אחרי שאזלו הלחם והירקות, הלך הרעב וגבר. החלטתי לחזור לכפר Kulatche ולבקש מאדון יורצ'וק לציידני במספר כיכרות לחם, ביצים וחלב ולהתיר לי לחפש את שקית הבגדים שהשאיר לי אבי.

לאחר הליכה מפרכת של כעשרים קילומטרים הגעתי בחצות הלילה לכפר Kulatche. ביצעתי תצפית לביתו של יורצ'וק והבחנתי באורות דלוקים בביתו. הסקתי מכך שאנשי משטרה גרמנים ואוקראינים נמצאים בביתו. הבנתי שאם יבחינו בי, יהרגו אותי במקום. לאחר מנוחה קצרה החלטתי להתקרב לחוות יורצ'וק שהייתה במרחק של כשלושים מטר מביתו ולנסות להיכנס למתבן כדי למצוא את בגדיי. בהיכנסי למתבן, נכונה לי אכזבה. לא היה זכר לשקית, וגם לא מצאתי את סידור התפילה שהשאיר לי אבי. המשכתי לרפת כדי לבקר את חבריי וידידיי על ארבע שלהם הייתי רועה במשך מספר שנים. והנה הפעם חיכתה לי הפתעה נעימה ומרגשת שלא אשכח אותה כל חיי. הסוסים צהלו. הפרות והעגלים געו, והכבשים השמיעו קולות של: "מָה, בֶּה, מָה". וחיפשתי ומצאתי חבילת קש גדולה ונשכבתי עליה כדי לנוח קצת ולצבור כוחות על מנת לחזור ליערות. הכבשים הקיפוני ועטו עליי מכל הצדדים. והחגיגה נמשכה. לאחר קבלת פנים זאת, לאחר שרעדתי מקור ומפחד גלי חום התפשטו בגופי ובנפשי. ליטפתי את הכבשים. והם החזירו לי חום עד שנרגעתי.

אחרי מנוחה קצרה עזבתי את הרפת ועברתי דרך דיר חזירים. שם גיליתי אוצר שלא יסולֶה בפז ומצאתי כמות גדולה של תפוחי אדמה שהחזירים לא הספיקו לזלול או שמאסו בהם. במהירות חזרתי למקום המסתור ביערות ואיתי חצי שק תפוחי אדמה שאותם חילקתי למנות שהספיקו לי לארוחות מעדנים למספר ימים.

המשכתי להרהר בקבלת הפנים החמה של הפרות ושל הכבשים. ונזכרתי בדברי קהלת שקבעה כי 'מותר אדם מהבהמה' – אין. אילו שלמה המלך היה חי במאה העשרים, הוא היה רואה איך הצוררים הנאצים (...) רוצחים, הורגים ושורפים חיים בתאי הגזים גברים, נשים וטף, היה בוודאי קובע כי 'מותר האדם מין הבהמה' – יש.

המשכתי לשוטט ביערות ונתקלתי במשפחות יהודיות עם ילדים קטנים שהצליחו לברוח מהאקציה ב – Wlodawa בניסיון להגיע ל – Adampol כדי להצטרף לכמה מאות יהודים שחיים ועובדים שם. כמו כן פגשתי ביערות עשרות שבויים רוסים, מרביתם יהודים שהצליחו לברוח ממחנות שבויים של הגרמנים וחיפשו דרך לחצות את הנהר Bug ולהתחבר שוב לצבא הרוסי. באחד הימים פגשתי ביער יהודי שהצליח לברוח לבדו מהאקציה ב – Wlodawa. הוא הגיע ל – Adampol ושם נפגש עם מכרים וביניהם פגש את אבי שעזר לו להכיר מנהל עבודה פולני. וזה הבטיח תמורת תכשיטים לקלוט אותו ואת משפחתו ב – Adampol.

באחד הלילות הצלחתי להגיע ל – Adampol. שם נפגשתי עם הוריי, אחיי ואחיותיי. על פניהם של בני משפחתי ניכרו היטב הסבל והתלאות שעוברים עליהם. הרגשתי את החרדה והפחד שחלחלו בהם מפני מה שעלול לקרות כל יום, כל רגע. ההורים סיפרו לי שאחי הבכור נחום ואחי אברהם שברחו לרוסיה ב – 1939. התחזו שמה כפולנים ועבדו במוסכים של הגרמנים. אוקראינים שעבדו איתם הלשינו עליהם לפני הגרמנים שהם יהודים. והגרמנים הובילו אותם ליער כדי להוציאם להורג. שניהם התחילו לברוח. נחום שרד. ואילו אברהם, האח הצעיר ממנו, נתפס על ידי האוקראינים ועבר עינויים קשים. הכריחו אותו לכרות לעצמו קבר. ואחר כך הרגוהו האוקראינים. אחי נחום שמע מהוריי שהתקבלתי לעבוד אצל אדון יורצ'וק מ – Kulatche. והוא התחיל לחפש אותי ב – Kulatche וביערות Adampol. לבסוף עלה בידו למצוא אותי.

לשאלתי אודות הסבא והסבתא מצד אימי, ענו לי הוריי שבזמן האקציה כשהם הצליחו לברוח מ – Wlodawa, סבא וסבתא לא היו מסוגלים לקום על רגליהם כיוון שרגליהם היו קפואות. אך הם נשארו במסתור בעליית הגג של גיסם משה בלושטיין. סבא הצליח לצאת וזחל במשך חמישה ימים ולילות ביערות עד שהגיע להוריי ל– Adampol. "כרגע הוא מסתתר באורוות הסוסים עם כמה מנכדיו – אחיי ואחיותיי.

הפגישה עם הסבתא הייתה מאוד מרגשת. הוא טען שחייו בלי הסבתא אינם חיים. עליי להוסיף שמאוד אהבתי את סבי וסבתי והייתי קשור אליהם בנפשי. כשלמדתי בישיבה ב – Wlodawa, היה הסבא מבקר אצלי בכל שבוע ומביא לי מאפים שהסבתא הכינה בשבילי. סבא גם מימן את לימודיי בישיבה וגם השאיר לי זלוטי אחד שהיה בזמנו כסף רב עבורי. אמרתי לסבי כי היות וחייתי מספר שנים הן ב – Kulatche הן ביערות ואני מתחזה תמיד לגוי ושפת דיבורי וחזותי אינם כשל יהודי, אני יוצא לבד לחפש את הסבתא ואעשה את הכול על מנת להביאה אליו. סבא חיבק ונישק אותי ארוכות. ואני יצאתי לדרך לחפש את סבתי.

החיפוש אחרי סבתי יהודית המסתתרת ב – Wlodawa. בדמדומי הבוקר יצאתי לכיוון Wlodawa ופגשתי שיירה של עגלות רתומות לסוסים ועמוסות תבואה המיועדות לתחנת קמח ב – Wlodawa שניהלו הגרמנים. ביקשתי באוקראינית מהאיכר שייקח אותי. הוא הסכים בתנאי שבתמורה אעזור לו לפרק את שקי התבואה ואף הבטיח שיחזיר אותי לכפרו שעל יד Adampol.

בכניסה ל – Wlodawa נתקלנו במחסום ראשון מאויש במספר רב של גרמנים ואוקראינים. הגרמנים הורו לראש השיירה להציג בפניהם תעודת מעבר. וכשזו הוצגה בפניהם, ניתנה לשיירה רשות לעבור לטחנת הקמח. בלבושי ובמראי לא עוררתי כל חשש או ספק אצל הגרמנים שאני יהודי.

עד מהרה התברר לי שנכנסתי לעיירה ב – 30 בנובמבר, 1942 בדיוק ביום של אקציה, כלומר מבצע לתפיסת יהודים מתחבאים וגירושם ל – Sobibor. ככל שהשיירה נעה ברחובות העיירה, נתגלו בפניי מחזות זוועה איומים ומחרידים – הוצאת יהודים מבתיהם ממרתפים ומעליות גג ומשאר מקומות מחבוא. המבצע התנהל בברוטליות, ברדיפה אחרי יהודים שידיהם מורמות והצלפות בשוטים על כל חלקי גופם. קשישים שלא היו מסוגלים לרוץ נזרקו על עגלות שהוכנו מראש. הגרמנים נתנו הוראה לאיכרים להכניס במהירות את כל השיירה לטחנת הקמח. עזרתי לאיכר לפרוק את שקי התבואה מהעגלה למקום המיועד להם. היות שהאיכר הבטיח להחזירני לכפרו לאחר שכל השיירה תסיים לפרוק, שאלתי את מנהל העבודה כמה זמן תימשך הפריקה. נאמר לי שזה ייקח כשעתיים. בטחנת הקמח השקפתי על בית הדוד בלושטיין שבו הייתה סבתי אמורה להסתתר. הערכתי את המרחק – חמישים, שישים מטרים. האזור נראה שקט. ואני קפצתי ודילגתי במהירות מעל הגדרות עד לבית הדוד. עליתי על עליית הגג של אחד המחסנים. שם לפי עדות הסבתא הסתתרה סבתי.

אחרי חיפוש מדוקדק מצאתי לבסוף את הסבתא שוכבת ללא ניע, כולה נפוחה ועיניה עצומות. אחזתי בידה וזעקתי: "סבתא! סבתא! זה אני, מיכאל, הנכד שלך האוהב אותך. אנא קומי! סבא שלח אותי להביאך אליו. חייו אינם חיים בלעדייך". סבתא פקחה לרגע קט את עיניה הגדולות והיפות, הסתכלה בי בתימהון מהול בעצב רב ושבה ועצמה את עיניה הגדולות. חיפשתי באר מים בחצר כדי להביא מים להשקותה ולהשיב את נפשה. אולם איחרתי את המועד. כבר לא היה את מי להציל. סבתי החזירה את נשמתה לבורא עולם. נשקתי לה בהתרגשות רבה ואמרתי לה: "אנא, סבתי יקירתי, התפללי בעולם הבא למען משפחתך – שתי בנותייך ושמונה עשר נכדייך".

רצתי חזרה לטחנת הקמח. ואז הבחנתי באיכרים החוזרים לטחנה כשידיהם מגואלות בדם. והם נושאים איתם שלל רב שאותו שדדו מהיהודים. בצהריים זזה השיירה בכיוון היציאה מהעיירה. במחסום הראשון בדקו הגרמנים את רישיון המעבר מחוץ לעיר. לאחר שבחנו היטב את פרצופי היוצאים, הניחו לנו לעבור. נדמה היה לי שניצלתי מהגיהינום של Sobibor. במחסום השני ביציאה מהעיר שוב נעצרה השיירה. והגרמנים בליווי השוטרים האוקראינים בדקו בקפידה את זהות פני היוצאים. פולני שעבד כחוטב עצים ושואב מים בישיבת Miedzyrzec ו – Wlodawa הכיר אותי ופנה לגרמנים: "הנה מצאתי יהודי". מיד הונחתו עליי מכות רצח מכל הכיוונים. לשאלת אחד הגרמנים: "מה ייעשה עם היהודי ההוא?" באה תשובה מהשני נחרצת: "נחסלו במקום".

התחילו לדחוף אותי ולגרור אותי לכיוון הסמטה הראשונה כדי להרגני. באותו רגע נשמעה שריקה חדה ממשרוקית של קצין גרמני שרכב על סוסו מעבר לכביש. הוא ציווה על הגרמנים שהיו לידי להצטרף מיד לעזרתו על מנת להוציא קבוצה גדולה של יהודים שהסתתרו באחד המרתפים ולצרף אותי אליהם ולהוביל את כולם למקום הריכוז של כל היהודים המיועדים למשלוח למחנה Sobibor.

דרך הייסורים למחנה Sobibor. בית הספר המרכזי הממשלתי היה מוקף חומה גבוהה בעמדות שמירה בכל פינות החצר מאוישות בגרמנים ומשתפי פעולה המוכנים להסתער לקראת התחלת הגירוש ל – Sobibor. הגרמנים הכניסו לחצר בית הספר שיירה גדולה של עגלות רתומות לסוסים. הם ציוו לזרוק את כל הזקנים, הפצועים והתינוקות שהופרדו בכוח ובאכזריות מאימותיהם לתוך העגלות. באותו זמן התחילו האוקראינים, הליטאים וחוליגנים – רובם שיכורים – בהתעללות שיטתית בכל היהודים שרוכזו בחצר בית הספר. ההתעללות התבטאה במכות רצח עם אלות גומי, דקירות בפגיונות וכדומה. קשה לי לתאר את הזוועות המחרידות שהלכו וגברו. גברים ונשים – דעתם נטרפה ברוב סבל ואיומים על חייהם. עד היום אינני יכול לשכוח את מותו של רב מענדעל – יהודי מכובד, סוחר עורות אמיד שהכרתי מהעיירה. מנדעל לא יכול היה לראות את הזוועות בחצר בית הספר. הוא התמוטט וחזר וקם על רגליו, נשא ידיו למרום וצעק בגרון ניחר קורע לב: "איכה אלוהים?! איכה אלוהים?! מדוע תסתיר את פניך מעם ישראל?" גברים ונשים אחוזי ייאוש הצטרפו בהמוניהם לזעקתו של רב מנדעל. הייתי מזועזע ממראה עיניי. הרמתי את ראשי אל מרומי השמים בצפייה אולי יקרה נס. אבל שערי השמים היו נעולים, והזוועות הלכו ונמשכו ללא הפוגה.

בתגובה לצעקות, המשיכו הגרמנים ושותפיהם בהתעללות ביתר שאת – הכו באלות גומי על ראשיהם של נשים וגברים עד שהתמוטטו ונזרקו באפיסת כוחות ובחוסר אונים את העגלות שהיו מיועדות להביאם ל – Sobibor. קצין גרמני הכריז ברמקול שעל כולם להסתדר ברביעיות ולצעוד לכביש הראשי, משם לכיוון תחנת הרכבת Orchova- כחמישה קילומטר מ – Wlodawa. האיכרים האוקראינים שהיו בעלי עגלות הצטוו להסתדר בתור עגלה אחרי עגלה ולזוז קדימה בעקבותיהם של אלף גברים ונשים בדרכם לתחנת הרכבת. הגרמנים נצמדו לשיירה עם כלבים. וכשאפסו כוחותיו של מי מהצועדים, ירו בו, והרגו אותו. את גופתו זרקו אל ערמת הגופות באחת העגלות. זעקותיהם של הפצועים והתינוקות בעגלות הלכו וגברו. (...) אטם אוזניו, הסתיר פניו והסתגר באבלו.

כעבור שעה-שעתיים הגיעו הצועדים בשארית כוחותיהם לקרבת תחנת הרכבת ב – Orchova. הם הצטוו לשבת על האדמה הרטובה בלי לזוז. הקצין הגרמני הכריז שכל מי שיעז לקום – דינו מוות. האזור היה מוקף במשמרות מוגברות של הגרמנים ושל משתפיהם עם כלבים אימתניים המחכים לטרף.

שיירת העגלות עמוסות הנפגעים והמתים פונתה הישר לעשרים קרונות משא שהיו מוכנות להעמסת הנפגעים. הגרמנים (...) עשרות גברים ציוו עליהם לרוץ לקרונות להעמיס עליהם את כל הנפגעים. הפקודה הייתה לבצע את המשימה במהירות הבזק. נשים וגברים, ילדים ותינוקות נזרקו לקרונות כחפצים. מי מהמעמיסים שלא עמד במבחן הביצוע, כפי שחשבו הגרמנים, נדקר בפגיונו ונזרק אף הוא לקרונות הרכבת.

עם גמר המבצע, סגרו הגרמנים את דלתות הקרונות, שמו חותמת גומי וציוו על האיכרים בעלי העגלות לפנות את המקום ולחזור לכפריהם.

בעודנו יושבים על האדמה במרחק של חמש מאות מטרים מהקרונות, לחשתי על אזנו של ידיד משפחתנו – שלמה למברגר - ואמרתי לו: "האם נלך כצאן לטבח ונחכה שיכניסו אותנו לקרונות המוות ויסיעו אותנו ל – Sobibor כדי לחסלנו בתאי הגזים? האם לא כדאי שנתארגן ונברח ליערות הנמצאים במרחק קטן מכאן?" שלמה ענה: "אינך רואה שאנו מוקפים במשמרות של גרמנים ושותפיהם? וכל תזוזה תביא לרצח". כדי לשכנעו אמרתי לשלמה שבהיותי ביערות Adampol, פגשתי יהודים וחיילים רוסים שהעזו וברחו מהאקציות וממחנות סגורים ונשארו בחיים. שלמה הנהן בראשו לאות הסכמה. הצעתי שאני אברח ראשון והוא בעקבותיי ונציע לכולם לברוח אחרינו. ואולי חלק מאיתנו יישארו בחיים.

בעודנו מתלחשים, פתחו הגרמנים ושותפיהם בהסתערות עלינו עם כלביהם תוך כדי צעקות אימה פראיות לקום ולרוץ קדימה לקרונות הרכבת. קשה לתאר את מחזות האימה שהתרחשו לנגד עינינו עד שהגענו לקרונות המוות. הגרמנים שהזיזו את דלתות הקרונות הצליפו על גבינו והכו בנו. הכו בגב מכות אכזריות כדי לזרז אותנו לרוץ במהירות. כשכולם נכנסו, הוזזו הדלתות וננעלו על מנעול ובריח ונחתמו בחותמת גומי.

לאחר שנזרקנו לקרון המוות, מצאתי את עצמי ביחד עם שלמה בקרון משא שנועד להובלת בהמות ומשאות. הקרון היה מלא עד אפס מקום בגופות של גברים, נשים וילדים שהובאו מגרמניה. הבודדים ששרדו סיפרו לנו שמזה כמה שבועות הם נוסעים בלי אוכל ושתייה וללא תנאים סניטריים כלשהם. הצחנה בקרון הייתה ללא נשוא, והצפיפות בו לא תיאמן. לא היה מקום לעמוד. אנשים נערמו זה על זה, התמוטטו ונדרסו למוות. שלמה הצביע על צוהר קטן שהיה בצדו השמאלי של הקרון והציע שננסה לסלק את רשת התיל הדוקרני הקבועה בו. וכשהרכבת תתחיל לזוז, נקפוץ ממנו. כדי לשכנעני, לחש באוזניי כי בעבר כבר הצליח לקפוץ מרכבת מוות שנסעה ל – Sobibor.

הגענו בזחילה על גבי גופות אל הצוהר. ובלי לאבד רגע החילונו בהסרת חוטי התיל הדוקרני שהיה מחוזק בווים קטנים אל מסגרת החלון הקטן. בסיום הכינו בשיניים. וכשדם רב זב מפינו, הצלחנו למצוא נקודות תורפה בעץ. וברגע שהזזנו חוט תיל אחד, הפכה מלאכת הפירוק לקלה יותר עד שהצלחנו להסיר את הרשת כולה.

איך קופצים מחלון צר וקטן של רכבת נוסעת? שלמה אמר לי שברגע שיחשיך והרכבת תתחיל לנסוע, נדחוף אחד את השני דרך החלון הקטן. כשהרגליים כלפי חוץ, על הקופץ להיאחז בידיו באדן החלון ולשמוט את עצמו לעבר הכיוון שאליו נוסעת הרכבת. המשכתי ושאלתי: "איך והיכן ניפגש אם נצליח לשרוד את הקפיצה?" שלמה השיב שהוא יקפוץ ראשון, ואני – אחריו. הוא יתקדם בפאתי היער, בכיוון נסיעת הרכבת. ואני לאחר שאקפוץ, אתקדם לכיוון הנגדי. כאמצעי זהירות קבע שלמה ססמה לפגישתנו. אם אחד משנינו ישמע שריקה רפה אחת, ישמיע שתי שריקות רפות. אם הראשון ישרוק שתי שריקות, יענה השני בשריקה אחת.

בינתיים גבר המתח בקרון. כל דקה נמשכה עד אין קץ. מחשבות התערבלו במוחי הקודח. הקפיצה המסוכנת עלולה לגרום לפציעה ואפילו למותי. איך ידעו הוריי ואחיותיי מה קרה איתי ועוד מיני שאלות שלא הייתה לי כל תשובה עליהן. כדי להרגיע את עצמי נזכרתי בתפילות מהסידור העתיק שאבי השאיר לי בשקית בהיותי אצל יורצ'וק. וכך הוספתי גם פירוש מתוקן שלי כדלהלן: "אלי שבשמיים, מחה-נא את הנאצים ושותפיהם מעל פני האדמה. אנא אלוהים, נקום דמם של אנשים, נשים, טף וזקנים חפים מפשע. אנא אלוהים, שחרר אותנו מקרונות המוות לפני שישרפו אותנו בתאי הגזים ב – Sobibor".

אך לשווא. אלוהים לא התחשב בתפילות ובתחנוניי. הפחד והייאוש הלכו וגברו אצל כולם. פתאום שמענו רעש וצעקות מחוץ לקרונות. הגרמנים נתנו הוראות לאוקראינים שיבדקו פעם נוספת את המנעולים החיצוניים אם דלתות הקרונות נעולות היטב. דרך החלון ראינו שהגרמנים עלו לרכבת ותפסו עמדות שמירה מיוחדות בין קרון אחד למשנהו. ברגע שהחשיך, נשמעה צפירת משרוקית חדשה. וגלגלי הרכבת התחילו לנוע במלוא הקיטור לעבר הגיהינום ב – Sobibor. אני ביחד עם שני גברים נוספים דחפנו במהירות את שלמה החוצה. צרורות של יריות נשמעו בחוץ לאורך הרכבת הנוסעת. הגרמנים ירו על מנת להרוג את מי שהעז לקפוץ ולהפחיד את מי שהעז לחשוב על כך. ביקשתי מאנשים שעמדו על ידי שידחפו אותי. אולם סולקתי בכוח הצדה בטענה שמגיע להם לקפוץ לפניי. בלית בררה, הסכמתי לדחוף אחרים וחיכיתי להזדמנות שלי לקפוץ.

לפתע הרגשתי שהרכבת האטה את נסיעתה. נשמעו יריות, צעקות ונביחות כלבים. הבנתי שהרכבת נמצאת במרחק קטן משערי Sobibor וכי זאת הזדמנות אחרונה שלי לקפוץ ממנה ואולי כך לשרוד. נצמדתי לחלון הקטן, ואנשים נענו לבקשתי ולתחנוניי ודחפו אותי במהירות החוצה. נצמדתי לאדן החלון מבחוץ ושמטתי את עצמי בתנופה לכיוון שאליו נסעה הרכבת. מעצמת הנפילה נחבטתי בכל חלקי גופי. אמנם קמתי במהירות והתחלתי לרוץ מבלי לראות בשל החושך לאן אני רץ ובלבד שאתרחק מהאזור. תוך כדי ריצה נפלתי לתעלת מים. התחלתי לשחות בתקווה להגיע לחוף מבטחים. בעודי שוחה, הבחנתי באור זרקור הסורק את השטח מסביב ומתקרב אליי. הכנסתי את גופי וראשי מתחת לפני המים כדי שלא יבחינו בי. חיכיתי מספר דקות והמשכתי לשחות על מנת להתרחק מהאזור.

בסיבוב השני של הזרקור הבחנתי באזור של חורשות יער ושיחים מצד שמאל של התעלה ושחיתי אליו. בהגיעי, נאחזתי בשיח כדי לצאת מתעלת המים. לרוע מזלי, שיח ביחד עם גוש אדמה התמוטט עליי ונהדפתי לאחור בניסיון נוסף לצאת מהמים. הצלחתי להיאחז בשיח בעל שורשים עמוקים ולצאת אל היבשה. במשך זמן רב הלכתי באדמה בוצית ליד בורות מים ושלוליות רבות מבלי שאדע לאן אני הולך, מה הכיוון שעליי לקחת. תוך כדי הליכה שקעתי בבוץ עמוק עד גובה הברכיים. משכתי בחזקה את רגלי הימנית החוצה. והסנדל (...) סנדל עשוי קליפות עץ שקיבלתי מיורצ'וק נשמט מרגלי. במאמץ רב משכתי את רגלי השמאלית החוצה, וגם הסנדל השני נשמט. למרות האבדה, הייתי עכשיו קל תנועה יותר ויכולתי להתקדם במהירות רבה יותר.

בסיבוב נוסף של הזרקור נשכבתי על הקרקע מאחורי השיחים וסובבתי את ראשי כדי לראות מאיזה כיוון יוצא הזרקור. יכולתי לראות מחנה מואר וארובה שהתנשאה לגובה רב והעלתה עשן סמיך ושחור שהתרומם לכיוון הרוח. הבינותי שמדובר בארובה שפולטת עשן משרפת הגופות מתאי הגזים של Sobibor. המראה הזה הטיל עליי אימה. רעדתי מקור ומפחד. שיניי נקשו זו בזו וטלטלו את גופי הכחוש טלטלה איומה. בקושי קמתי על רגליי והתחלתי לנוע. הייתי באפיסת כוחות. ומדי פעם כשהתיישבתי לנוח, עטו מעליי המוני עורבים שניסו לפגוע בי. מחשבות נוגות ומשונות הטרידוני שמא אני נראה בעיני העורבים כרמס, שרץ או פגר, והם מנסים לטרוף אותי. נאלצתי להרים מפעם לפעם את שתי ידיי על מנת להדוף אותם. יגעתי ומצאתי את שלמה למברגר – ידיד נפשי.

תוך כדי התקדמותי הגיע לאוזניי רעש שקשוק גלגלי הרכבת. הסתובבתי והתחלתי ללכת לכיוון הרעש, אך לא הצלחתי למצוא את מסילת הברזל.

כל אותו זמן ייסרו אותי מחשבות – מה אעשה אם יאיר השחר, ולא אמצא את מסילת הברזל? מה יהיה אם אמצא את שלמה, והוא שוכב פצוע מעצמת הנפילה? איך ובמה אטפל בו? גמלה בלבי החלטה נחושה להמשיך בכל כוחי לכיוון המטרה שהצבתי לעצמי ולו גם במחיר חיי. דמדומי שחר הופיעו באופק. ושוב נשמע רעש שקשוק גלגלי הרכבת. התיישבתי לנוח קצת, אבל כנראה נרדמתי. התעוררתי מהמנוחה הקצרה. ובמעט הכוח שנותר בי קמתי, שינסתי מותניי וזינקתי קדימה בריצה מהירה.

עד מהרה הרגשתי שרגליי היחפות עומדות על חצץ דוקרני. עשיתי צעד נוסף ומצאתי את עצמי בין פסי מסילת הברזל. מרוב שמחה התיישבתי כדי לתכנן את צעדיי הבאים. עודני יושב טרוד במחשבות, שמעתי רעש רכבת מתקרבת לעברי. הזזתי את עצמי מחוץ לפסים ונשכבתי על החצץ. באותו רגע ממש הרגשתי נשיפת קיטור חם על פניי. גצי האש שניתזו מהקטר ונפלו על גופי הפיחו בי רוח חיים בתקווה למצוא את שלמה.

קפצתי ורצתי כחמישים מטר לפאתי היער לאורך פסי מסילת הברזל בתקווה למצוא את שלמה. אחרי כל ריצה של מאה מטר נעמדתי. נשענתי על עץ והקשבתי לכל תנועה – אולי אשמע אות חיים ממנו. אולם התוצאות לא איחרו לבוא. מאי שם לא הרחק ממני שמעתי את הססמה שקבענו. שמעתי שריקה רפה אחת ועניתי עם שתי שריקות. שמעתי שתי שריקות ועניתי בשריקה אחת. היה לי ברור שאלה הן השריקות של שלמה. רצנו שנינו, איש לקראת רעהו. ומעצמת ההתרגשות התחבקנו בחזקה ועמדנו צמודים כשני מאובנים בלי לזוז או לפצות פה.

ברכתו של הרבי מ – Radzyn. גרנו בכפר Kulatche על יד Wlodawa. ביתנו עמד בהצטלבות הדרכים (...פולנית?) ב – Wlodawa. והנה פעם בחורף של שנת 1942 בחצות הלילה שמענו קולות ונקישות חזקות בדלת. ומישהו אמר: "יענקעל, אנא פתח, תן לנו להיכנס. באנו בעניין חשוב מאוד. כמובן שכולנו הופתענו. אולם אבי הכיר מיד את קולו של המדבר ופתח את הדלת. לפניו עמדו כמה מנכבדי העיר Wlodawa, חסידי האדמו"ר מ – Radzyn. זכרתי שמות כמו וייצמאן ומענדעל. הם פנו אל אבי בבקשה: "אנא, רב יענקעל, אנא ארח את הרבי שינום בביתך. זכות גדולה היא לך".

הם סיפרו איך הצליחו להבריח את הרבי ועכשיו עליהם לחכות לקבלת רשות כניסה ל – Wlodawa והרבי זקוק למנוחה. אימי – מרת פייגע לבית וינוגרד – קמה ממיטתה, הדליקה את התנור, הרתיחה מים בקומקום והתכוננה לקבל את פניו של הרבי. באותה שעה נדמה היה כי ימי נעוריה חוזרים אליה. בזריזות גדולה היא הכינה את הכיבוד לרבי וחסידיו. ותוך כדי השיחה של החסידים, נשמעו קולות וצעדים לעבר ביתנו. והחסידים הסבירו: "הרבי מגיע".

הדלת נפתחה לרווחה, והרבי נכנס מוקף קבוצות חסידים – אנשי מעשה לפי ארשת פניהם ושיחותיהם השמורות בזיכרוני. הרגשתי את רצינות המצב. פניו של הרב היו נתונות בתחבושת לבנה שבה הוסווה זקנו מפחד מפני הגרמנים אשר היו גוזרים את זקניהם של היהודים אשר נתקלו בדרכם. נער הייתי, אולם רבות כבר שמעתי על גדולתו של הרבי שמאהבתו את ישראל, מוסר היה נפשו עליהם אפילו על הפשוט שבישראל. ראיתיו עכשיו שקוע במחשבות. והוא – קדושה נסוכה על פניו מלאות ההבעה ואצילות הנפש.

נאנח הרבי אנחה שוברת לב. קם על רגליו והתחיל להשמיע פרקי תהילים. וכל החסידים שהיו בביתנו הצטרפו לתפילת הרבי. קול התפילה מאותה שעה של אחרי חצות הלילה עדיין הומה באוזניי עד עצם היום. ימים מרובים ובמצוקת נפש רבה נשאתי בלבי את התמונה ואת קולות מתפללים, את ההתלהבות ואת חרדת הקודש שאחזה בכל המתפללים. דמעות זלגו מעיניהם והרטיבו את הדרת זקניהם.

מיד לאחר התפילה הגיעה משלחת נוספת של חסידי הרבי. הם מסרו לאבי שגמרו את המשא ומתן עם אנשי הגסטפו והשיגו עבור הרבי אשרת כניסה לעיר Wlodawa. זכורני יפה הלך הרוח באותו לילה – כיצד החסידים החלו להיפרד מהוריי. אבי קיבל את ברכתו מהרבי. ואילו אימי התייפחה בבכי. הרבי הבחין במתרחש בלבה ופנה אליה (..): "גברת פייגע, אני מבין את רגשותייך. אנא הירגעי ואמרי לי את משאלת לבך".

אימי נרגעה לרגע קט, ודבריה התפרצו משפתותיה הנעות בלחש מחמת המיית לבה: "הרבי הקדוש, הרי ידוע איך המרצחים מתעללים בשארית היהודים. מי יודע איזה גורל צפוי לכולנו. ילדתי וגידלתי תשעה ילדים – חמישה בנים וארבע בנות. והם עכשיו בגיל ארבע עד עשרים. אנא רבי, תן לי את ברכתך שלפחות מבניי יישאר בחיים להגיד 'קדיש' אחרי מותנו".

שתיקת אימים השתררה בחדר. המון רחמים רמים איתרו את הנפשות הנוגעות. ונדמה לי, שכבשו אנחותיהם בלבם והצטרפו כולם לשמוע את ברכת הרבי ששפתותיו מלמלו בלחש את הברכה.

הרבי וחסידיו עזבו את ביתנו. וראיתי דרך החלון שיירת מזחלות רתומות לסוסים פותחת בדהרה לכיוון Wlodawa.

סופו המר והרע של הרבי מ – Radzyn ידוע לכל בית בישראל. הגרמנים התעללו בו ורצחוהו. משפחתי עברה לגור ב – Adampol. שם נרצחו ב – 13 ביולי 1943. הוריי ושבעת אחיי נספו. ואני 'הקדיש' נשארתי בחיים. "ארץ ארץ, אל תכסי נחלי דמים". זה הסוף.

ש: רק דבר אחד לא הבנתי. אתם נשלחתם ברכבת. אתה קפצת על החבר שלך מהרכבת.

ת: הוא קפץ הראשון.

ש: האם ההורים שלך היו ברכבת הזאת?

ת: לא. אני עזבתי אותם ב – Adampol.

ש: באיזו שנה זה היה?

ת: זה היה בסוף 1942. ההורים נשארו ב – Adampol עד יולי 1943. ביולי 1943 אספו את כולם.

ש: אתה ברחת...יש משהו שלא הבנתי. אתה ברחת? אתה היית איתם ב – Adampol? או לא היית בכלל?

ת: ב – Adampol גם כשהייתי ביערות כל זמן שהם חיו, הייתי קופץ ותכף...אסור היה, לפי הוראות הגרמנים, לארח בן אדם מהחוץ כי אחרת הם היו מענישים את כולם. באתי (אותו דבר אחי) באתי והסתלקנו מהר.

ש: אבל היית בכפרים בסביבה?

ת: היינו ביערות בסביבה. היינו ביערות בסביבה – זה נכון.

ש: אז אתה היית בכפרים וביערות. עכשיו, אחר כך העבירו אתכם...בעקבות הלשנות העבירו אתכם ...איך העבירו אותך לתחנת הרכבת?

ת: הרי זה סיפרתי את הסיפור.

ש: כן. סיפרת, אבל לא היה ברור איך הגעת לרכבת.

ת: הרי סיפרתי...

ש: אמרת על הלשנות. סיפרת על הלשנות של הפולנים. הייתם ביערות ואחר כך.

ת: הייתי ביערות. וההורים שלי נהרגו ביולי. ואחרי זה הפרטיזנים הרוסים לקחו אותנו מעבר ל – Bug מרוסיה הלבנה לאוקראינה. ושמה גמרתי את ה...ב – 1944...

ש: אני לא שואלת את זה. אני שואלת מתי שאתה קפצת עם החבר מהרכבת – מה היה לפני זה?

ת: לפני זה הרי נסעתי ל – Wlodawa לעזור לאיכר להוריד את התבואות.

ש: כן. נכון.

ת: כן. והגרמנים תפסו אותי, ונשלחתי ל – Sobibor.

ש: בעקבות הלשנה.

ת: בעקבות הלשנה. בדיוק ככה סיפרתי את זה.

את הסיפור הזה על יום השואה הקראתי קודם – נכון? הקראתי אותו?

ש: לא. זה לא הקראת. מה שאתה חושב על יום השואה לא הקראת.

ת: אני חושב שכן. אני יכול להקריא אותו עכשיו – בבקשה.

"פעמי הזמן וזיכרונות השואה. למעלה מיובל שנים חלפו ועברו משנות האימה והשואה. פעמי הזמן הזורם אינו משכיח מאומה. ומחלחלים בקרבי עצבות ותוגה. חלומות זוועה ומחשבות נוגות רודפים וטורדים את מנוחת נפשי. בחשכת הליל אקום ממשכבי ואדליק נר נשמה לזכר כל משפחתי שנספתה בשואה. בתפילה חרישית ודמעה אשפוך את ייסורי נפשי לפני בורא עולם. פעמי הזמן הזורם אינם מניחים לשכוח אבדן הורים, אחים ואחיות ויקירים שנספו בשואה".

נכתב ביום השואה 30 באפריל, 2008.

ש: אני מאוד מודה לך.

ת: אני מודה לך בשביל הרצון הטוב והשאלות.