Testimony of Sidonia (Hersch) Ozerovitz, born in Dej, Romania, 1926, regarding her experiences in Dej, the Bungar River, Auschwitz, Vainode camp, Dundanga camp and other places
Testimony of Sidonia (Hersch) Ozerovitz, born in Dej, Romania, 1926, regarding her experiences in Dej, the Bungar River, Auschwitz, Vainode camp, Dundanga camp and other places
Testimony
ראיון עם גברת עוזרוביץ סידוניה
תאריך: 24.5.2007
מראיינת: נאוה גיבורי
כתבנית: אורלי בן יונה
שמות מקומות
DEJ
AUSCHWITZ
STUTTHOF
VAINODE
RIGA KAISERWALD
DUNDANGA
LIEBAU
DANZIG AREA
GUTTAU
BIALYSTOK
ש. התאריך היום ז' בסיוון תשס"ז, 24.5.2007. ראיון עם גברת עוזרוביץ' סידוניה, ילידת דאז' DEJ, רומניה, 1926. הראיון נערך על ידי נאוה גיבורי, מטעם יד ושם, ומתקיים בביתה. סידוניה, באיזה שם נולדת?
ת. הרש.
ש. הרש סידוניה?
ת. כן....
ש. תיכף נדבר על המשפחה, איפה נולדת?
ת. בדאז' DEJ.
ש. שהייתה אז תחת שלטון?
ת. רומניה.
ש. באיזו שנה נולדת?
ת. ב- 1926, באוקטובר, ב- 14.
ש. איך קראו לאבא שלך?
ת. שמואל.
ש. איך קראו לאימא?
ת. מרישקה, בהונגרית.
ש. ואת זוכרת את שם משפחתה שלפני נישואיה?
ת. ...
ש. שניהם היו ילידי דאז' DEJ?
ת. רק אבא.
ש. במה אבא עסק?
ת. היה סנדלר.
ש. היה עסק פעיל?
ת. היה קושי גדול להתקיים.
ש. כמה נפשות מנתה המשפחה?
ת. היינו ארבעה ילדים, אימא ואבא וקצת עזרה לאחות הזו שהייתה עיוורת.
ש. אחות של מי?
ת. של אבא.
ש. מאיזו עיר אימא במקור, המשפחה שלה?
ת. אימא מאזור ברומנית בורמאלי, בהונגרית זה נאג'באניה.
ש. שזה באזור דאז' DEJ, קרוב?
ת. לא. אזור אחר.
ש. ויש לך מושג איך הם נפגשו?
ת. האחיות שלנו?
ש. אבא ואימא שלך?
ת. איך נפגשו אני לא יודעת, אני רק יודעת שלאבא הייתה אישה קודמת, היה נשוי, לפני מלחמת העולם הראשונה. כשהוא חזר, לא מצא אותה בבית, ואמרו שיש לה ילד, ארבע שנים אבא היה שבוי בוולדיווסטוק ברוסיה. הוא הלך לחפש אותה, אמרו שהיא בבודפשט BUDAPEST, הלך לחפש אותה, מצא אותה, קיבל ממה גט, ואחרי שש שנים רק התחתן עם אימא.
ש. זאת אומרת אבא היה יחסית מבוגר?
ת. היה שבע עשרה שנה הבדל ביניהם. אימא נולדה ב- 1900, ואבא ב- 1883, בראשון במאי, אימא אני לא יודעת באיזה תאריך, רק 1900 אני זוכרת.
ש. אז אני מבינה שהיו בבית מצוקות של פרנסה?
ת. מאוד.
ש. איך זה בא לידי ביטוי בחיי היום יום?
ת. למרות שאימא עזרה בפרנסה, הייתה תופרת שמלות לכפריות, וחצאיות משולשות למכירה, ו... אבל פרוטות. היה מאוד קשה. ולאבא, עבודה בבית, ...
ש. מי היו האנשים שהיו באים לתקן נעליים, יהודים בעיקר?
ת. כל אחד, לא היה הבדל. על פי רוב באו הכפריים. באו הכפריים, אבא שלי והם הסתדרו מאוד יפה, היו תקופות למשל, בזמן ההונגרים, שהיה חוסר במצרכים בשוק, אי אפשר היה להשיג, אז כשאבא עבד עם הכפריים, אז הוא ביקש מצרכים במקום כסף. אז אנחנו הלכנו להביא, הלכנו לעבוד בבוקר, בערב חזרנו, כי בכניסה לעיר היה מוכס.
ש. כי אסור היה לעשות את זה?
ת. הם הביאו את הסחורה שלהם, אז לקחו מהם מכס בדרך. אחרי הצהריים כבר לא בא אף אחד, אז הם הסתלקו, המוכסים, אז אנחנו עברנו.
ש. זאת אומרת אבא היה מתקן נעליים ומקבל במקום זה מוצרי חלב, ירקות, דברים כאלה?
ת. לא מוצרי חלב, קמח, לא היה בעיר לחם, הייתה תקופת המלחמה. קמח תירס.
ש. את מדברת כבר על שנות הארבעים או יותר מוקדם?
ת. ב- 1939 התחילה המלחמה, זה מההתחלה.
ש. אמרת שהייתם ארבעה ילדים בבית, את היית...
ת. הגדולה.
ש. ואחריך מי היה?
ת. בן.
ש. איך קראו לו?
ת. נוח.
ש. ואחריו?
ת. הסקי ברט, היה וורמאט בהונגרית. ורבקהלה, אחותי הקטנה בת שש.
ש. בתור הבת הבכורה חלו עליך חובות?
ת. כן.
ש. לעזור?
ת. בית ספר, בקושי הגעתי לגמור שבע כיתות, ואחר כך חיפשתי, רציתי לעבוד במשהו, להיות תופרת, לא הלכתי לבית ספר, אצל שכנה למדתי קצת, אבל הרבה לא יצא לי, כי היו תקופות קשות. והם, את יודעת, היו נוצרים, שכנים, אבל הם היו גם כן תחת השפעה של שנאת יהודים.
ש. בואי תספרי לי קצת על קהילת דאז' DEJ, על היהודים בדאז' DEJ, איזו סוג של יהדות זאת הייתה? אורתודוכסית?
ת. אנחנו למשל היינו מאוד מאוד דתיים, למרות שאני לא האמנתי.
ש. מה זה מאוד דתיים, סבא היה מניח תפילין?
ת. היה הולך לבית הכנסת בערב, בבוקר, בערב, בגלל זה את יודעת, גם העבודה, הייתה לו דאגה ללכת לבית הכנסת, לא זקן, אבל היה מתגלח עם החומר הזה שמסריח.
ש. היהודים אצלכם בעיר היו ככה...
ת. הרוב דתי. פה ושם...
ש. בתי ספר יהודיים?
ת. היה. האחים שלי למדו בבית ספר יהודי. חצי יום בחומר כללי, וחצי יום יהדות.
ש. ואת איפה למדת?
ת. אני למדתי בבית ספר ממשלתי עממי.
ש. ברומנית? בשפה הרומנית?
ת. כן. לא הייתי תלמידה טובה. לא בגלל זה שלא רציתי, רציתי מאוד. אבל הייתה לי בעיה, הייתי ...
ש. קצרת רואי?
ת. כן. את יודעת, ההורים שלי, אז לא הבינו בדברים כאלה, אמרתי שאני לא רואה מהלוח, "שיחליפו לך מקום יותר קדימה", לא תפסו. ואם היו תופסים, לא היה כסף לקחת אותי להיבדק ומשקפיים. עשיתי מה שיכולתי.
ש. כשאת חושבת היום על הילדות הזאת עד פרוץ המלחמה, עד סוף שנות השלושים, מה הזיכרון הכי נעים שעולה בדעתך?
ת. אהבת אחים וההורים שלי. אימא, לא ראיתי עוד אימא כזאת כמו האימא שלי.
ש. למה את מתכוונת?
ת. הייתה לה גינה די גדולה, והייתה שם שמה תירס, כדי שלא יראו מה יש בין התירס, היו עגבניות, היו מלפפונים, היה ... היה כל מה שהיה צריך, פטרוזיליה, כרפס. ואימא הייתה עובדת קשה בבית וגם בגינה. היא הייתה קמה בבוקר מוקדם, הייתה עושה דברים בגינה, וקוטפת דברים עגבניות, מלפפונים, בצלים, ועושה סלט, כשאנחנו קמנו הסלט עמד באמצע השולחן, הכל טרי. ומהכל היא הייתה עושה דברים משהו. שום דבר לא היה, זה חסר, זה חסר, אבל במה שהיה, כל אחד ליקק את השפתיים ממה שהיה, מרק, משהו ככה.
ש. היא גם הייתה שומרת מצוות?
ת. כן. בטח. היא לא הלכה עם שערות.
ש. איך הייתה קבלת שבת?
ת. מאוד יפה. אבא היה הולך לבית כנסת, היה בא הביתה, היה מברך את כל הילדים, שם על הראש, מברך, יושבים, עושים קידוש, נרות וחלות על השולחן שאימא אפתה. היה יפה ככה, מצד אחד. מצד אחר היה קשה מאוד. אני זוכרת שאבא לא היה לו כסף, היה רוצה משהו לקנות, מתקרב שבת וצריך משהו, היה בא הביתה עם איזה עוף או כל מיני דברים... הוא אמר שהוא רוצה לבוא לעשות איזה תיקון משהו, אז אמרתי לו "...". היה קשה, קשה. אני זוכרת את התקופה הזו, היה גם בשביל האחים שלי, היה כמו צופים או גדנ"ע, יותר נכון גדנ"ע, לפני לכתם לצבא, אבל גם לא הלכו לצבא, אז הם לקחו אותם בתור גדנע"ים, הם ניקו את השירותים, הם ניקו את החצרות, כל מה שמלוכלך הם היו עושים.
ש. זה את מתארת אחרי שהם כבר גויסו או בזמן הלימודים בבית הספר?
ת. בלימודים, בבית ספר.
ש. הגויים היו בשיעורי גדנ"ע?
ת. הם היו עושים ניקיון וגם מקבלים עונשים, סוגרים אותם במרתף, והיו עושים מה ש...
ש. את מספרת על איזושהי אנטישמיות שהייתה שם?
ת. מאז ומתמיד הייתה.
ש. מה את זוכרת?
ת. למשל, אימא שלי שמעה אותי ברחוב ורצתה שאבוא הביתה, לא קראה לי "שרוקה", איך שבדרך כלל קראה לי בבית, "סידי", שגויים לא ישמעו "שרוקה", זה...
ש. זה שרה?
ת. שרה, כן.
ש. זאת אומרת היה ממש כל הזמן...
ת. לא. ...
ש. לא רצו להתבלט?
ת. כן. נכון. ולא היה נחוץ לשמוע את כל ההערות שהם היו עושים, למנוע את זה.
ש. איך המורים בבית ספר התייחסו אליכם?
ת. המורים תלוי, היו כאלה והיו כאלה. אבל בדרך כלל אני לא יכולה להתלונן על המורים, היה להם ללמד וזהו.
ש. ההורים שלך, המשפחה שלך, הם ראו את עצמם רומנים או הונגרים?
ת. רומנים.
ש. מה הייתה נטיית הלב כלפי השלטונות?
ת. לא במיוחד. לא היה להם...
ש. באיזו שפה דיברו אצלכם?
ת. דיברו בעת ובעונה אחת שלוש שפות, יידיש, הונגרית ורומנית.
ש. ואת איזה שפות דיברת?
ת. אני, היום?
ש. אז?
ת. אז ידעתי את כל שלושתם, והיה שפת האם, שלושתם.
ש. זאת אומרת למרות שזה היה שלטון רומני, כולם ידעו גם הונגרית?
ת. הונגרית, רומנית ויידיש.
ש. חברות היו לך רק יהודיות או גם גויות?
ת. חברה הייתה לי גויה אחת, בת של רופא, אולגה, מאוד אהבנו זו את זו, לא הייתה שום בעיה שאני יהודייה, להפך. היא הייתה מעבירה לי ספרים לקרוא, ואני בלעתי ספרים בילדותי, אחר כך היה לי קשה, כי לא היה כבר ממי לקחת, כסף לא היה, בית לא היה, אני חזרתי מהמחנה לרחוב.
ש. את בת ארבע עשרה בערך או בת שלוש עשרה או יותר צעירה, כשהדברים משתנים, באיזו שנה את זוכרת שהאזור שלכם מחליף שלטון?
ת. בשנות הארבעים, כשההונגרים נכנסו, הכל השתנה.
ש. זה קורה בבת אחת או שזה קורה באופן הדרגתי?
ת. כשהרומנים שהלכו, עשו צרות כבר ליהודים, זרקו אותם מרכבות, תלשו להם את הזקנים.
ש. זה קורה עוד אצל הרומנים?
ת. אצל הרומנים. אז חשבנו, כשבאים ההונגרים, זו הצלה, אבל זה היה יותר גרוע.
ש. למה בעצם מתחיל הגל הזה, אם את יודעת, מתחיל הגל הזה של אנטישמיות? למה הרומנים מתחילים לזרוק מרכבות?
ת. אנטישמיות תמיד הייתה. אבל זה קורה בגלל שברומניה פרץ העימות הזה, גם ... מה זה אירופה, מה זה רומניה, מה זה הונגריה.
ש. כשהשלטונות הרומניים מתחילים להתנכל ליהודים, זה גם משפיע על היחס של השכנים אליכם?
ת. לא. הם לא כל כך בעד, אבל יש, את רואה בפרצופים שזה לא זה. זה משפיע איכשהו.
ש. ואז נכנסים ההונגרים, ואיך זה?
ת. ההונגרים לאט לאט מתחילים, כבר להצטער שהרומנים הלכו, ההונגרים התחילו להיות פי כמה יותר גרועים. למשל, שהלכו עם הנוצות, את יודעת, ז'נדרמים, והיו ממש עושים כרצונם ביהודים, תופסים, מכניסים לבית סוהר, עושים להם שם כל מיני דברים.
ש. סתם ככה, בלי סיבה?
ת. יש לי שם תמונה של סבא שלי, את זה שכחתי להוריד אותה. סבא שלי, עוד לא היו הגירושים, לפני, יהודים עברו מפולניה להונגריה, כדי לברוח ממה שהיה להם, פליטים, אז סבא שלי, בא אליו מי שברח משם, והוא ... וסבא שלי הושיב אותו על ידו, ואכלו ביחד מה שהיה בבית אצל דודה שלי. באו ההונגרים, הז'נדרמים האלה, תפסו את היהודי הזה, יחד אתו גם את סבא שלי, קיבל מכות על הגב, מכות רצח, שהוא יצא משם מכופף לשניים. אחרי שבוע, שבועיים מת מהמכות האלה.
ש. למעשה, מכיוון שמבחינת השלטונות אסור היה לעזור לפליטים?
ת. לא, מצאו שם זר, יכול להיות ... מי יודע מה. זה היה כבר מספיק כדי לעצור אותו.
ש. במקום שלכם בדאז' DEJ, רואים הרבה פליטים שמגיעים מפולין?
ת. אנחנו לא ראינו הרבה, כי אנחנו גרנו באזור עם נוצרים.
ש. ואיפה סבא גר?
ת. סבא גר בכפר אצל הדודה. האחות של אימא.
ש. מחוץ לעיר?
ת. רחוק מהעיר.
ש. ואיזה אדם הוא היה שאת מספרת שהיה עוזר לפליטים?
ת. הוא היה בן אדם משהו, אני זוכרת שהייתי קטנה היה בא לפעמים לבקר אצל אימא. היה לו זקן לבן יפה, ובשערות שלי היה מסרק אדום, את יודעת ששמים, הוצאתי את המסרק מהראש ושמתי אותו בזקן של סבא, וכל כך נהניתי, האדום עם הזקן הלבן.
ש. ממי שמעתם על הסיפור הזה שסבא נעצר?
ת. מאחות של אימא. אימא הלכה ללוויה של סבא. לנו היה מאוד קשה בתקופה ההיא לצאת מהבית, אבל זה היה מדובר על אבא שלה.
ש. את יודעת את שם הכפר שבו הוא גר?
ת. כן.
ש. איך קראו לכפר?
ת. נאדנירש...
ש. אז כאילו יש את הסיפור של סבא, ובעצם דרך זה אני מבינה שחיי היהודים...
ת. כל פעם השתבשו יותר, עד ש...
ש. מה מותר ומה אסור לעשות?
ת. הייתה תקופה שכבר התחילו הבעיות, ליהודים היה אסור ללכת לשוק, לעשות קניות, היו צריכים טלאי צהוב.
ש. אני מנסה לדבר עדיין על התקופה של בין 1940 לבין 1944, לפני שהגרמנים כובשים את הונגריה, בשנים האלה שלפני, גם בשנים האלה יש קושי?
ת. בטח, יש קושי.
ש. מה אז, מבחינת לימודים?
ת. פה לא הולכים לימודים, ופה ליהודים אסור משעה זו עד שעה זו לצאת לקנות. כל מיני דברים.
ש. בנים מתגייסים לצבא?
ת. בנים? לא.
ש. לפלוגות?
ת. לא פלוגות, איזה פלוגות, למחנות עבודה.
ש. האחים שלך עוד צעירים, עוד לא הולכים?
ת. כן. בטח. הגדול היה בן חמש עשרה.
ש. את אבא לוקחים?
ת. את אבא לא, הוא היה זקן.
ש. ובעיות של שחיטה, בעיות של קיום כשרות?
ת. כן. בטח. היו ימים מסוימים, לא הלך איך שרצית. חיים משובשים.
ש. איך המשפחה הקטנה שלך, אבא, אימא אתם, ככה נזהרים, נשמרים, שלא יקרה לכם כלום? על מה אתם מקפידים באותה תקופה?
ת. מקפידים כמה שפחות לבלוט. ופעם אחת, אני לא אשכח בחיים שלי, היה חורף, אבא היה קם בבוקר, בחמש ככה, ללכת לבית הכנסת, וכשהיו יוצאים מהבית, הוא רואה איזה מישהו שנראה לו ששמו שם מישהו. היה לנו שכן, שהוא תיקן חביות, והיו לו שם חביות מפורקות כדי לתקן אותן, והשכנים גנבו אותן וזרקו אותן אלינו, שיבואו למחרת, יחפשו אותן, ימצאו אותן אצל יהודים. ואבא יצא וראה את זה, מהר הוא הקים את כולנו, נכניס את זה הביתה, נשרוף אותם עם תנור חימום. אז בבוקר כבר לא היה זכר לזה. והם באו לחפש חביות, ושאלו אותנו אם לא...
ש. חביות מעץ?
ת. מעץ, כן. והיה שלג, אלוהים נתן שהשלג המשיך וכיסה את העקבות.
ש. לאבא היה ברור שמישהו מנסה להפיל אותו?
ת. כן. לו לא היה מגלה את זה, אז היו לו צרות, היו לוקחים אותו לבית סוהר ומשפטים ומי יודע מה.
ש. בשנים האלה שהין 1940 לבין 1944, ממש יהודים באזור שלכם מרגישים שמתנכלים להם, שמחפשים אותם?
ת. בטח.
ש. יש לי גם עוד שאלה, בקשר לסבא שמסתיר את הפליטים, הפליטים האלה מספרים?
ת. פליט אחד.
ש. הפליט מספר, אתם יודעים איזה...
ת. כן. סיפר, אבל...
ש. אתם מאמינים?
ת. זהו, שלא כל כך האמינו. אמרו, מה אנחנו עושים להם? למה שירצו להרוג את היהודים? אז הוא אמר, "אתם נאיבים, אתם לא חושבים מה הולך". לא רצו להאמין, למרות שהיו כל מיני סימנים לזה שהם עושים. עשו רושם כל כך, כשנכנסו הגרמנים זה היה יום עצוב מאוד. איך שנכנסו, אני לא יודעת באמת באיזה חודש ב- 1944, אבל בפסח ...
ש. במרץ 1944.
ת. במאי, זה היה, אני לא יודעת אם גמרנו פסח בבית או לא, הוציאו אותנו החוצה, ונלקחנו ליער.
ש. בואי נדבר על היום הראשון שאת יודעת שיש גרמנים בהונגריה או בטרנסילבניה?
ת. לא קורה כלום, אנחנו בבית, לא נעים ללכת להסתובב.
ש. איך מגיבים לחדשות האלה, בבהלה?
ת. איפה את חושבת, שידענו משהו? היינו בבית.
ש. איך שמעת על זה שהגרמנים?
ת. מפה לאוזן.
ש. זה מפחיד?
ת. בוודאי שמפחיד. השמועה אומרת שייקחו אותנו, שיעבירו אותנו, שאף אחד לא יודע לאן... לאיפה לקחו אותנו? ארבעה קילומטר מהעיר היה יער.
ש. את אומרת שהגרמנים נכנסו במרץ, וכבר בראשית מאי מפנים את הבתים, איך זה נעשה?
ת. בשלישי במאי, נכנסנו ליער הזה, בלי שום אוהלים או משהו, הכל תחת כיפת השמיים.
ש. איך קוראים ליער?
ת. גומבור.
ש. וזה קרוב לדאז' DEJ?
ת. ארבעה קילומטר.
ש. מכל הקהילה?
ת. כן.
ש. יש לך מושג כמה בערך יהודים?
ת. היינו שמונת אלפים, לפי השמועה, כשחזרתי אמרו שהיו שמונת אלפים בגומבור, וחזרנו אלף וחמש מאות.
ש. בגומבור מחזיקים רק יהודים מדאז' DEJ או ממקומות נוספים?
ת. מהסביבה.
ש. מה יש ביער הזה שהם הופכים אותו ל...?
ת. אין כלום ביער הזה. היה צריך מקום איפה לאסוף אותנו, וזה היה קרוב לפסי רכבת.
ש. יער, ממש...
ת. יער, כן. יער.
ש. כשאתם יוצאים מהבתים, אתם לוקחים משהו אתכם?
ת. לקחנו מה שחשבנו שנצטרך, משהו להתכסות, בגדים להחליף.
ש. לא נתנו לכם להתארגן?
ת. לא נתנו לנו בכלל להתארגן. לקחנו מה שהיה. לקחנו.
ת. בוודאי. אם מוציאים בן אדם מהבית שלו, זורקים אותו ליער, איזה סימנים יכולים לנחש מזה?
ש. איך ההורים מתמודדים עם זה?
ת. ההורים לוקחים אותנו, הם מקבלים את זה בשקט, לא אומרים כלום, עושים מה שאומרים וזהו.
ש. כמה זמן אתם בתוך היער הזה?
ת. חודש.
ש. ואיך הקהילה מתארגנת שם?
ת. הם התחילו שם לבשל, ב"קאזנים" אוכל, ומחלקים.
ש. מה זה "קאזנים"?
ת. ...
ש. מטבח משותף?
ת. לא. מה פתאום. אלה סירי לחץ ענקיים, מכניסים שם...
ש. זאת אומרת כל משפחה מבשלת לעצמה?
ת. לא. מה פתאום, איפה היה? כשהיה משהו, תפוחי אדמה, משהו שרצו לבשל, אז עשו אש כזו, זה בעיה לבשל, זה לא...
ש. אז מי לוקח על זה אחריות? אתם גרים שם חודש, אתם צריכים לאכול?
ת. כן. אז זהו, שהיו לנו כפריים, חברים טובים, היו באים מדי פעם, מביאים איזה גלגל לחם, קצת תפוחי אדמה וקצת שמנת, מה שיכלו.
ש. רוב היהודים נשענים על העזרה של הכפריים?
ת. איפה רוב היהודים, לא לכולם היה קשר עם הכפריים, על פי רוב לא היה קשר. אבא עבד להם, היו באים פעם בשבוע לשוק, מביאים סחורה, אז הם היו באים להורים שלי וישנים על הרצפה, שמחו אותם במה שיש.
ש. בתקופה שגרתם בבית?
ת. כן. על האש יש סיר גדול עם מים רותחים, כל אחד בחורף רוצה לחמם את עצמו, חיממו להם מים רותחים. אז לא שוכחים דברים כאלה, אז הם ניסו גם כן לעזור פה ושם, אבל הם לא נתנו.
ש. אתם נמצאים שם ביער, ארבעה ילדים, הורים, יש עוד קרובי משפחה אתכם?
ת. הדודה.
ש. על מה חושבים? מה השיחות? על מה משוחחים?
ת. לא חושבים שום דבר, מחכים שיהיה מה שיהיה. אין מה לעשות. שומרים עלינו שם מסביב, אם אין תזוזה.
ש. מי שומר?
ת. שומרים, משטרה. כן. אין קשר אתם, הם חנטרישים. הם מאוד אכזריים. שם לנו לקחו ... שבעה עשר יהודים מתו שם ממכות, כשבערב שמו את הזהב והתכשיטים ואת הכסף. קיבלו מכות רצח.
ש. זאת אומרת כל הזמן מבקשים מכם שתתנו את הכסף?
ת. הם החביאו את זה העשירים בעיר, ולנו לא היה מה להחביא, אנחנו היינו קטנים מאוד. אבל היו אנשים עשירים, תמיד יהודים ידעו להסתדר, מי פחות, מי יותר, אבל ...
ש. איך אנשים מקיימים מצוות למשל? ממשיכים שם בתוך היער לנהל איזה אורח חיים יהודי?
ת. מי שדתי דתי, מה שהוא יכול היה, עשה.
ש. שירותי...
ת. איפה? מה את מדברת? איזה שירותים. תראי, כל החיים השתבשו, ולא היה מה שהיה. זה הכל התהפך.
ש. וכשאת חושבת על זה היום, ונזכרת במקום הזה בתוך היער?
ת. הלוואי והיו משאירים אותנו...
ש. ...
ת. אפשר ל... איפה שיש שמש, אבל אנחנו היינו מגודרים.
ש. איך נראית לך האווירה שם? איזו אווירה את זוכרת?
ת. קשה. קשה. קשה מאוד. לראות את האימא, איך שיורדות לה דמעות מהעיניים, ובגשם למשל, יורד עלינו גשם, ואנחנו נרטבים, הילדים. אחות שלי בסך הכל הייתה בת שש. הבנים, אחד בן חמש עשרה, השני בן שלוש עשרה, היה צריך לעשות בר מצווה, אבל לא. הכל היה לגמרי משהו אחר. עד היום שהעמיסו אותנו לרכבות, וזהו, נלקחנו.
ש. כשמגיעות הרכבות, אתם רוצים לצאת משם?
ת. מוציאים אותנו, מה את חושבת ש...
ש. אחרי חודש ימים בתוך יער, בלי להבין מה קורה עם החיים?
ת. ידענו שמתכוננים לגרש אותנו. ידענו. את זה ידענו.
ש. לאן חשבתם שמגרשים אתכם?
ת. לא היה לנו מושג. ולא ידענו על קיום אושוויץ AUSCHWITZ, לא ידענו.
ש. שמועות יש?
ת. לנו לא. יכול להיות שלאחרים. היו צעירים שהתארגנו, אבל הם לא הגיעו רחוק.
ש. צעירים זה תנועות נוער ציוניות?
ת. כן. היו הרבה.
ש. לך היה קשר אתם?
ת. לא. אבא לא אפשר לי, הוא אמר שצעירים הולכים מתערבבים "זה לא בשבילך".
ש. בעצם את בת שבע עשרה, שמונה עשרה, כש...
ת. כן. הייתי בת שבע עשרה, ובאוקטובר מלאו לי שמונה עשרה. אבל זו תקופה...
ש. את מרגישה שבעצם את צריכה לקחת עליך אחריות לאחים הקטנים, להורים המבוגרים?
ת. לא היה איך לקחת אחריות. לא היה, לא יכולת לעשות.
ש. היו לך חברות שהיו שם?
ת. היו חברות. כל אחד היה עסוק עם עצמו, לא היה מצב רוח בשביל... היה קיום במתח מה יהיה.
ש. היו לדעתך מי שניסו לברוח משם או שזה היה בלתי אפשרי?
ת. בחורה אחת הצליחה לברוח, זה מה שאני הכרתי אתה אחרי. הכרתי אותה גם לפני, אבל שמעתי את הסיפור שלה אחרי. באו כפריים, חברים טובים, עמוסים עם קש, בעגלה, וקברו אותה בקש ולקחו אותה אליהם הביתה. שם היא עברה את המלחמה. אבל הרבה היו.
ש. ביום שהגיעה הרכבת, מה את זוכרת?
ת. מה אני זוכרת? איך שמעמיסים אותנו, זורקים אותנו לרכבת, ארבעה אנשים במעט מקום, שההורים שלי רצו שאנחנו נשב אז הם קמו ועמדו. ואחר כך הם...
ש. על הרצפה?
ת. על הרצפה, כן. אבל לא היה מקום לכולם. הכניסו המון אנשים לקרון. דלת סגורה, הגענו לאושוויץ AUSCHWITZ אחרי שלושה ימים, פותחים את הדלתות ומתחילים כמו חיות.
ש. בתוך הטרנספורט מישהו מבין שחציתם את הגבול לפולין?
ת. ראינו, בטח. מהחלון רואים שהגענו לקאשה KASSA, זה בצ'כוסלובקיה.
ש. מה קורה בתוך הקרון, צפוף?
ת. צפוף, אין מים, אין אוכל, אין כלום, שלושה ימים.
ש. אז איך אנשים מתמודדים?
ת. שלושה ימים, נשארים בחיים, מקבלים את הכל, אין מה לעשות.
ש. האחים הקטנים שלך, אחותך בת השש, איך הילדים הקטנים עומדים בזה?
ת. כמו שהם. הולכים, מחכים, מה שיהיה, שלושה ימים נסענו בתנאים לא אנושיים. באנו, פתחו את הדלת והוציאו אותנו. זונדר קומנדו, ס.ס. עמדו שם, דחפו. אני הלכתי עם הדודה העיוורת הזו, יד ביד, אחות של אבא. ועד שהגענו למנגלה. מנגלה לימין, והדודה, אני כבר לא זוכרת בכלל, אז היא נשארה שם תקועה, אימא הייתה קדימה עם אחותי, לא ראתה מה קורה. יכול להיות שמישהו לקח אותה אתה. אבא שלי מסכן, נחזור לדודה, הוא לימד אותנו, לפני שאנחנו באים מבית הספר, לבוא לדודה, להביא מה שהיא צריכה מהמכולת, להכניס לה מים, להכניס לה עצים, שאם זה היה בחורף, ולדאוג לה לכל צרכיה. והיה יום יום יום, בית הספר פה, ויש דרך להגיע הביתה ישר, עשינו סיבוב כזה עד לדודה, משם בחזרה הביתה. בחורף זה לא היה קל, אנחנו לא לבושים, קר לנו, קפאו לנו הברכיים, עבר. עשינו.
ש. לא הייתה לה משפחה משלה?
ת. היו לה שני בנים ובת אחת באמריקה.
ש. זאת אומרת היא כבר הייתה אישה מבוגרת?
ת. בלי כלום, לא הייתה לה שום עזרה, רק מה שאבא נתן לה. ועם מה שלא היה לו, חילק אתה.
ש. הבנתי שאימא הלכה קדימה, בעצם לא ראית אותה?
ת. אימא עם אחותי.
ש. ומה עם אבא והאחים?
ת. הם בין הגברים.
ש. זאת אומרת פתאום...
ת. נשים שורה אחת וגברים בשורה אחרת. אבא שלי הלך עם שני האחים שלי.
ש. ואז את מוצאת את עצמך לבד, בלי המשפחה?
ת. כן. מאותו רגע, רק חשבתי מי יודע מתי אני אראה את ההורים שלי ואת האחים שלי. וכשהגענו למחנה, כשסידרו אותנו בבלוקים, היו במחנה חמשת אלפים בחורות, שחילקו אותן לשני בלוקים, אלפיים חמש מאות ואלפיים חמש מאות, אחד מעל השני. אנחנו היינו מיועדים ללכת לעבודה, לעזוב את אושוויץ AUSCHWITZ, לא ידענו מתי.
ש. כל זה קורה ממש ביום, יומיים הראשונים שאתם מגיעים?
ת. כן. ביום הראשון, אחרי שעוברים, מורידים לנו שערות, והביאו לנו את ה... הקיטור.
ש. אני רק עוד אאט קצת את הקצב, את נכנסת ואת עוברת את התהליך הזה, בואי תגידי איזה תהליך?
ת. הפשיטו אותך ערומה, לקחת את הנעליים שלך ביד ולעבור את הקיטור הזה עם הנעליים, ומצד שני לקבל, אנחנו הרי ערומות, לקבל שמלות אחידות, אפורות עם שרוול קצר, ותו לא. אנחנו ממשיכים.
ש. כמה זמן כל זה?
ת. ... אין הרבה זמן. סידרו אותנו אלפיים וחמש מאות בבארק אחד, אלפיים וחמש מאות בשני, ושם מחכים, למה מחכים? שיבוא היום שייקחו אותנו, אבל עד אז עומדים כל יום ב"אפל" בחוץ, אסור בפנים בבארק, בבלוק להיות. והשמיכות, כי שם זה קר באזור הזה בלילה, לקחת את מה שאת לבושה ושמיכה לקחת, זה היה צריך רק כשנכנסים לישון. מה זה לישון? מי שיש לו מקום, רץ קדימה מהר, תופס מקום, אני והחברה שלי ישנו, היא פה עם הראש, ואני אצלה פה. ככה. אם אנחנו נכנסנו בין הראשונות, היה לנו מקום, אבל אלה שנכנסו אחר כך, בסוף, לא היה להם אפילו לשבת, רק בעמידה.
ש. כמה בנות אתן על דרגש?
ת. איזה דרגש? לא היה שום דרגש, הייתה רצפה וזהו, כי פה הם לא רצו אותנו, לא היה משתלם לנו לתת לנו דרגש, לסדר לנו מקום, קומות, אפשר לסדר אלפיים וחמש מאות, אם יש שתיים, שלוש שורות דרגשים. אפשר לסדר. אבל על הרצפה לא היה מקום, אלפיים וחמש מאות בחורות, כל היום עמדנו בחוץ, ב"צאל אפל". כשפיזרו אותנו, אז הלכנו, רצנו זו על יד זו, להתחמם קצת. למרות שהייתה שמש, אבל היה קר. זה שמונה עשר יום.
ש. שמונה עשר יום אתם עדיין באושוויץ AUSCHWITZ?
ת. היינו באושוויץ AUSCHWITZ.
ש. בשלב הזה שמגלחים אתכם ושמים עליכם שמלה, כל המעבר הזה מחיים...
ת. היינו ... שוב, את מקבלת מה ששם, לא אכפת לך, קיבלנו איזה כוח כזה לא להתייחס, לא לעשות מזה טרגדיה. זה מה שיש. גמרנו. היו מביאים אוכל עם כלים מיוחדים, שבתוך זה היה מין מרק, מלא חול, שאת מתמלאת מזה, הרגשתי את החול בין השיניים. ונתנו סיר, עשר בחורות שתו מאותו הסיר. לא היה כלום, זה סתם היה מין נוזל שחור כזה שבתוכו חול.
ש. שזה אמור להיות קפה או מרק?
ת. אמור היה להיות מרק, מין מרק. אבל זה היה רחוק מלהיות מרק, אבל לא משנה, זה מה שהיה. לחם לא כל כך קיבלנו שם, לחם לא היה, כי היינו יותר מדי בבלוק אחד, שיוכלו לחלק משהו אחר. נתנו סיר מרק, ועשר בחורות שתו מזה. היה לה ...
ש. אתן הייתן ביניכן מסתדרות, משאירות כל אחת, לומדות להסתדר?
ת. כן. לא הייתה ברירה. חברות טובות ידעו איך לחלק. ביום האחרון שאנחנו יוצאים, עוזבים את אושוויץ AUSCHWITZ, היו לנו אחראיות צ'כיות, הן היו כבר איזה שלוש שנים שם, שנתיים ורצו לנקום בנו, שאנחנו רק הגענו בסוף המלחמה, ב- 1944, זה כבר 1945. אז מה הן עשו? כדי לתת לנו הרגשה טובה, הכניסו אותנו לבארק, איפה שהיו המרחצאות, משהו, וזה היה אולם לא גדול, אבל מה הן עשו? לקחו חבלים משני הצדדים, חבל פה וחבל פה, פה היה ריק, ואנחנו נדחסנו בין שני החבלים, חום, אין אוויר, אין כלום, כולם מזיעים, כבר אין כוח, ונופלים ככה בין ... מתיישבים, הם כבר לא יכולים. בחמש בבוקר, משחררים, זאת אומרת מוציאים אותנו מהגיהינום הזה, וקר לנו, קופאים מקור, אנחנו רטובים מזיעה, מה עושים? בקור, בלילה מאוד קר שם, בריצה, עוברים על יד שני דוכנים כאלה. במקום אחד נותנים לנו שני לחמים, בשולחן השני נותנים לנו נקניק עשוי מכבד, למרוח על הלחם, וזה נותנים לנו, צידה לדרך.
ש. כל בחורה מקבלת שני לחמים?
ת. כן.
ש. למה את אומרת שהבנות הסלובקיות ניסו להתנקם בכן?
ת. כי הן ...
ש. אבל מה היה ב...
ת. הם דחסו אותנו, הכו בזה, הכו בזה, זה היה גיהינום. הן לא היו מוכרחות לעשות כך, ... לעשות מקום פחות באמצע, הגברות לא יכלו לעבור בפחות מקום? לתת לנו קצת נשימה? יצאנו משם והגענו לרכבת, והכניסו אותנו חמישים בקרון אחד, עשרים וחמש בצד אחד ועשרים וחמש בצד שני, ובאמצע חייל צעיר גרמני "היטלר יוגנד", ולמזלנו היה בחור משהו משהו, הרבה לא פגשנו כאלה. למשל, הייתה לו הקערה שלו, במה שהוא קיבל את האוכל שלו, תמיד הוא השאיר קצת אוכל בפנים ונתן למישהי אחרת שתגמור את מה שנשאר ותשטוף את הכלי. זה אחד. אחר כך אחת הבחורות נעשה לה רע, רעדה מקור, והרגישה רע מאוד. הוא לקח את השמיכה שלו ושם עליה, וזה לא היה יכול לקרות במקום אחר.
ש. אני מנסה לדמיין את הקרון, זה קרון ששמים עשרים וחמש בנות, עשרים וחמש בנות, ועדיין יש רווח?
ת. במרכז כן. הוא עם המזרון שלו ועם הכלים שלו. אבל הוא נתן לנו הרגשה שאין ממי לפחד. זה היה אחרי כל מה שראינו ומה שעבר, זו הייתה הפתעה.
ש. זאת אומרת אחרי השמונה עשר יום האלה באושוויץ AUSCHWITZ, ההתנהגות שלו הייתה משהו מעולם אחר?
ת. עולם אחר. כן.
ש. אתן יודעות לאן אתן נוסעות?
ת. לא ידענו, אבל הגענו לעבודה.
ש. כמה ימי נסיעה זה לקח בערך?
ת. יומיים אולי. שלושה. לא זוכרת בדיוק, וזה לא נשאר בזיכרון, כי שזה עבר מהר, לא סבלנו, הייתה לנו דווקא הרגשה עם הבן אדם הזה, הוא דיבר אתנו, הוא לא עשה...
ש. האוכל הספיק לכן? היה לכן אוכל?
ת. כן. הספיק, כמה שהיה. אז באנו לריגה RIGA, שם חמשת אלפים כולנו, אתנו הכניסו אלפיים וחמש מאות, גם שני גדרי תיל, היה מרחב של שלושה מטר אחד מהשני, גדר. דחסו אותנו לשם, ועמדנו שם כמה שעות, עד שאלפיים וחמש מאות עברו על אונייה, ואנחנו נשארנו בקייזרוואלד KAISERWALD, זה היה נקרא המקום הזה קייזרוואלד KAISERWALD, ואת האלפיים וחמש מאות העבירו עם אונייה לשפונגה.
ש. שזה גם בלטביה?
ת. כן. זה בריגה RIGA. אבל כדי להגיע לשם, זה היה נראה שהיה צריך לעבור לשם עם סירות, עם אונייה. משם חזרו רק חמש מאות, אלפיים שמו באונייה והטביעו אותם.
ש. הטביעו אותם כשפינו אותם משם?
ת. כן. חמש מאות העבירו אלינו בחזרה, ושם, איפה ... הייתה בת דודה שלי גם ביניהם.
ש. כשאת מגיעה לקייזרוואלד KAISERWALD או לריגה RIGA, את יודעת איפה זה ריגה RIGA?
ת. בטח שאני יודעת איפה. בטח.
ש. לאן אתן נכנסות?
ת. זה היה יער גם כן, אבל זה היה עם בלוקים, כמו באושוויץ AUSCHWITZ, אבל קיבלנו מזרון קש כזה, וקיבלנו צלחת מעץ, שהיו לה ככה שתי ידיות, זה היה עמוק קצת, ושתי ידיות משני הצדדים. וקיבלנו גם כף מעץ, וקיבלנו גם חוט משהו, שנתלה את הצלחת על המותניים. בשביל הכף לא היה מקום, היינו צריכים להחזיק אותה ביד. ושם קיבלנו, עשו לנו מרק עם כרוב, עם גזר, לא היה רע. אכלנו, אחרי כל הזמנים שלא אכלנו, זה היה משהו דליקטס. מילאו לנו את הצלחת, אכלנו כמו בני אדם, כבר לא עשר מסיר אחד. ושם עבדנו, אולי היינו איזה שלושה שבועות, היה בשביל דשא מלאכותי, היינו צריכים לפרק אותו, זה בא בקוביות כאלה, היינו עובדים עם סכינים.
ש. זו עבודה שעושים בחוץ?
ת. בחוץ. יש ערימה גדולה, מסביב אנחנו ויש גם קאפו אחד.
ש. קאפו זה יהודי?
ת. יהודייה. אני לא יודעת אם הייתה יהודייה, אבל היא שם גם כן עצורה, משגיחה. אבל לא עשתה לנו בעיות. הייתה בלונדינית אחת.
ש. אני אחזור אתך, אתן מגיעות למחנה שאת אומרת זה קייזרוואלד KAISERWALD, שם אתן ישנות, אבל אתן יוצאות לעבוד בחוץ?
ת. לא. במקום.
ש. ואותה מנת מרק משביעה, זה פעם ביום?
ת. כן. פעם ביום. ונתנו לנו גם רבע לחם, ואת זה אוכלים בערב. בערב נותנים לחם, בצהריים היו נותנים את המרק הזה, לפעמים היו נותנים את הכל ביחד. ואני, כדי שאני לא אצטרך להשגיח על זה, הייתי אוכלת את הכל בבת אחת. חברה הייתה עושה לי ... "כל היום את לא לוקחת שום דבר לפה, זה אי אפשר", אמרתי לה "תשמעי, את תאכלי איך שאת רוצה, אני רוצה להשגיח על חתיכת לחם, שמישהו לא יגנוב לי אותו", כי זה קרה לא פעם, ...
ש. ואחר כך היית מסתדרת?
ת. לא. הרגשתי יום אחד, ש... זה היה הבדל כבר, כל זמן שהייתי שם, זה היה.
ש. כמה שעות אתן עובדות?
ת. זה לא הלך לפי שעון, כשמתחשק לקאפו, עובדים, כשיושבים, יושבים.
ש. הייתה קשה או בסדר?
ת. הייתה קשה מבחינה שעם הסכין עבדנו וכל הידיים שלנו היו מלאות בבועות מהסכין. זו לא הייתה עבודה קלה, לפרק את הקוביות האלה.
ש. כולכן בעצם בנות צעירות, נערות בגיל ההתבגרות? כולכן נשים צעירות?
ת. כן. היו צעירות, גם ילדות אפשר להגיד, אלה שהיו ככה יותר גדולות, הן ניצלו.
ש. ונשים היו גם, אימהות?
ת. אימהות עם ילדות היו גם. כן. אבל גדולות, לא קטנות. כן. הייתה לנו אימא אחת שעבדה, יותר מאוחר, אצל הגרמנים במטבח, הכינה להם אוכל, שתי בנות היו לה, הביאה להן מה שיכלה מהמטבח שם, והן לא סבלו רעב. אבל בכל זאת לילה אחד, כשהאימא קמה בבוקר, מצאה את שתיהן מתות, למרות זה. לא עשו שום דבר, אבל לא יכלו לשאת יותר את ה...
ש. את אומרת שבבוקר למצוא, אנשים מתו שם מכל מיני סיבות כל הזמן?
ת. כן.
ש. זאת אומרת הייתה תמותה?
ת. בטח. חלק ממכות שקיבלו בעבודה, חלק רעבו, לא היה להם מספיק, לא היה בכלל. רעבו. כן. כל זה השפיע.
ש. מחלות היו שם?
ת. מחלות בהתחלה, לא, לא זכור לי. רק אני יודעת דבר אחד, זה היה משהו מיוחד במינו, במקום אחד, לי היה פצע, אפילו מנגלה ראה את זה, אבל לא התייחס. כאן היה לי פצע פתוח עם מוגלה. עד שהגעתי לאיזה מקום, היה שם רופא מבוגר, פולני, הוא מרח לי משחה, למחרת כבר לא היה. זה היה משהו, נס.
ש. כשאת עוברת סלקציה, את אומרת שאפילו מנגלה ראה את הפצע...?
ת. הפצע היה קשור עם איזה משהו, אז הוא לא התייחס, לא שם לב שיש לי פצע. הייתה לי חברה אחת, שעשתה אינפקציה ברגל, וכשהגענו למקום מסוים, נגיע גם לזה, היא קיבלה קו אדום ברגל, וידענו שזו אינפקציה, ולא ידענו מה לעשות, לשם הגענו אתה, כמעט סחבנו אותה. שם לקחו אותה ל"רוויר", למרפאה, ומשם יותר לא יצאה.
ש. אז באותו מקום אתן נמצאות, באותה עבודה אתן עושות את השלושה שבועות?
ת. כן.
ש. ומה קורה?
ת. לא רק בעבודה כזו, היו כל מיני. אנחנו היינו מסופקים לעבודה הזו.
ש. ואחר כך?
ת. אחר כך נלקחנו, הביאו אותנו לרכבות, את יודעת, חצאי רכבות.
ש. פתוחות?
ת. כן. פתוחות. והשאירו אותנו על ארגזי תחמושת, שמהאווירונים לא יראו שיש תחמושת. הגענו מריגה RIGA זה באותה המדינה בליטא, לדונדנגה DUNDANGA.
ש. דונדנגה DUNDANGA?
ת. דונדנגה DUNDANGA. שם לא עשינו כלום, השתזפנו, לא היו כאלה רודנים, לא היה מה לעשות, חיכינו שייקחו אותנו לאיזה מקום איפה ש...
ש. את כל האלפיים וחמש מאות בנות מעבירים לדונדנגה DUNDANGA?
ת. כן.
ש. שזה מה, זה מחנה?
ת. זה מחנה שהיה עשוי מפלטות כאלה, לא אסבסט, פורניר, משהו כזה.
קלטת 1, צד ב'
ש. רק נשים היו שם?
ת. היו גם גברים, אבל במחנה על יד. הם התאספו גם הם בחוץ, אנחנו בחוץ, והיו ביניהם זמרים טובים ועשו ודיברו כל מיני בדיחות, כל מיני סיפורים, צחקנו, שמענו.
ש. יהודים? אסירים?
ת. יהודים, כן. אבל לא באותו מחנה, הייתה גדר. בדונדנגה DUNDANGA היינו תקופה, שם עמדנו בחוץ, הלכנו, לא היינו מוגבלים לדברים מסוימים.
ש. עבודה הייתן צריכות לעשות?
ת. שם לא עשינו כלום.
ש. בעצם ישבתן כאסירות בתוך...
ת. בחוץ, בפנים.
ש. מי שמר עליכן?
ת. הייתה שמירה, אבל לא אכזריים.
ש. מי?
ת. גרמנים. ... הם עמדו שם גם כן ושמעו אותם.
ש. איזה שירים למשל שרו שם?
ת. בגרמנית. הם היו גרמנים. הגברים היו גרמנים.
ש. יהודים מגרמניה?
ת. יהודים מגרמניה.
ש. אז כמה זמן הייתם בדונדנגה DUNDANGA?
ת. לא הרבה, גם כן כמה שבועות.
ש. את זוכרת את התקופה הזאת כסוג של מנוחה?
ת. זה סוג של בלי פחד. לא סוג של מנוחה, מה זה מנוחה? אנחנו השתעממנו, הבינו שפה לא מחזיקים אנשים שלא עובדים, זה היה ברור לנו, אבל שם לא היה מה לעשות, אז ככה שהחזיקו אותנו, עד שיום אחד לקחו אותנו לליבאו LIEBAU, גם ברכבות.
ש. איפה זה ליבאו LIEBAU?
ת. ליבאו LIEBAU זה על שפת הים הבלטי, שם הגיעו אוניות עם תחמושת, עם כל מיני. היו צריכים לפרק את האונייה, להוריד את הסחורות, אני לא הייתי על האונייה, אבל אחרים היו שם. אנחנו התעסקנו איפה שהארגזים עם התחמושת היו ... בלילה העבירו את הכל. ככה זה מה שעשינו שם, הרמנו שלושים ושניים קילו כל ארגז, ממקום למקום.
ש. זו עבודה שכל המטרה שלה הייתה שתעבדו?
ת. הסוואה. כשגמרנו את החבילה, זאת אומרת ארגזים אחד על השני, היינו צריכים להביא ענפים ולזרוק על זה. ואיפה שירו באותו לילה, למחרת היו מעבירים אותם למקום אחר.
ש. זאת אומרת כל הזמן הזזתם את בסחורה שלא יראו אותה מהאוויר?
ת. כן.
ש. וגם כל הזמן היו מגיעות אוניות ופורקות סחורה?
ת. מגיעות אוניות שפורקות אותם, ואנחנו...
ש. שלושים ושניים קילו כל ארגז?
ת. כן.
ש. ואיך הייתן סוחבות את זה?
ת. שתיים שתיים.
ש. יום שלם?
ת. היינו על יד הים, קיבלנו רשות ללכת קצת לטבול במים, והיה אחד שהכריח אותנו להוריד את התחתונים, לא תחתונים, כי לא היה לנו, אבל את השמלה. אנחנו נכנסנו עם השמלה. זרק עלינו אבנים שאנחנו נתפשט. מישהו היה קרוב לאבנים...
ש. מה הייתה המטרה שלו?
ת. לראות. היה זקן מטומטם.
ש. היה זקן גרמני?
ת. כן. גרמני. שטומפיהרר, משהו ככה.
ש. בעל דרגה?
ת. כן. אבל כשסיפר למפקד מה הוא עושה, כנראה קיבל על הראש. היה מפקד משהו משהו שם. הלאגר אלטסטה הייתה יהודייה, הייתה מסדרת שם, מדברת אתם בקשר לעבודה, מתי ... מתי אלה יורדים, סימנים. אז נודע לה שהקומנדנט הזה היה יום הולדת אחרי כמה ימים והציע לנו לאסוף לו קצת פרחים מהשדה, וניתן לו ב"צאל אפל" בבוקר, ניתן לו את הפרחים ונאחל לו יום הולדת שמח. באותו יום קיבלנו אוכל של מלכים, תפוחי אדמה מבושלים, קופסה עם בשר שמור, פתחנו, אכלנו מתפוחי האדמה. בבוקר קיבלנו גבינה לבנה מעורבבת קצת עם שמנת, ולחם אחד מתנה זה היה, הודות לה.
ש. עצם זה שיכולתם בכלל להתלונן לפניו, זה לא משהו ש...
ת. תראי, לא אנחנו, הבלוק אלסטסה אמרה.
ש. אתן סיפרתן לבלוק אלסטה והיא סיפרה למפקד?
ת. כן. הם דיברו, בזמן שהכינו את תוכנית העבודה, הם ידעו מה זה עושה. זה לא יפה, בן אדם מבוגר, רציני, למה עושה את זה?
ש. לרוב אנחנו שומעים על זה שהגרמנים לא התייחסו לנשים היהודיות כמו ...
ת. כמו בני אדם. לא.
ש. זה לא נכון?
ת. זה נכון. אבל היו אי אילו. את יודעת, זה לא הכל ירוק ביער, יש גם... היו. אחד היה שקראנו לו פאפא, תראי, מהרוב, היו פה ושם. אבל ... תיכף הבחנו.
ש. קראתם לו פאפא כי הוא התייחס אליכן יפה?
ת. אנחנו אחר כך בליבאו LIEBAU גמרנו את העבודה שם, כי הרוסים התקרבו, כל פעם שהם התקרבו הרוסים, אנחנו מסולקים למקום אחר. מדונדנגה DUNDANGA עשינו תשעים קילומטר ברגל, עד שהגענו למקום, גם כן בליטא, קוראים לזה ליבאו LIEBAU. אכסנו אותנו בבית חרושת לשעבר, אז לא פעל בית החרושת, היו פסי רכבת שם בתוך זה, ועל פסי הרכבת האלה קיבלנו שם איזה קש, משהו שמו לנו וישנו עליו. לא היה הכי נעים. ושם זה היה פחד אלוהים להיות, היו אנשים שראו אותנו מאיפה, תיכף אפשר היה להבין את זה, אז הם זרקו חבילות עם חתיכת לחם.
ש. מקומיים?
ת. לא. גם כן היו שם, ... מעבר לגדר. אנחנו לא ראינו אותם.
ש. אבל אלה שזורקים לכם, הם תושבים?
ת. כנראה. אני לא יודעת. לא ראינו אותם, אבל מה, מי שהתקרב והרים את החבילה, ירו בו והרגו אותו.
ש. זאת אומרת בליבאו LIEBAU כבר שמרו עליכם אנשים אחרים?
ת. אחרים. כן.
ש. גרמנים?
ת. התאספו ... שהיינו, אבל הקומנדנט הזה הטוב כבר לא היה.
ש. ושם מי שלוקחת יורים עליה והורגים?
ת. כן. לא רק זה, בדרך גם. מי שנשאר אחורה, לא יכול היה ללכת, ירו בו ונשאר שם. אני השתדלתי תמיד להיות בראש, ידעתי מה מחכה לי מאחורה. עשינו תשעים קילומטר.
ש. בכמה זמן?
ת. שלושה ימים, בלי מים, ונתנו לנו מהמחסנים שהיו צריכים להשאיר אותם שם, נתנו לנו לקחת מה שרצינו. והבחורות לקחו, היו ... מין קופסאות כאלה עם ידיות, מלאות עם ריבה, כל מיני ריבות, כל מיני טעמים. ובחורות לקחו קופסה כזו, ואחרי כמה זמן קיבלו שלשול, אלוהים ישמור, וזרקו אותם. קודם כל לא יכלו לסחוב, ושנית זה עשה להן רע. אני לא...
ש. למה את לא לקחת?
ת. אני לא לקחתי. לא יודעת, אני רציתי ללכת כמה שיותר קל, שלא יכביד עלי. מים לא היו, ללקק את הריבה בלי מים?
ש. כל הסיפור הזה עם הריבה זה בתוך התשעים קילומטר שאתן הולכות?
ת. בורחים מהרוסים. כן. מדונדנגה DUNDANGA לליבאו LIEBAU. תשעים קילומטר. כל יום שלושים...
ש. כאילו אתם בורחים מהרוסים?
ת. בורחים מהרוסים. כן.
ש. בורחים יותר דרומה על חופי הים הבלטי?
ת. לא היינו קרובים לים, אבל משם הלכנו, לקחו אותנו מליבאו LIEBAU, הגענו לשטוטהוף STUTTHOF.
ש. בליבאו LIEBAU הייתן רק זמן קצר?
ת. זמן קצר מאוד. כמה ימים, עד שמסדרים עם מה לנסוע, עם מה להגיע. גם כן ברכבת הגענו לשטוטהוף STUTTHOF.
ש. ובשלב הזה שאתן הולכות ברגל וגם יורים במי שלא יכולה?
ת. נשאר שם.
ש. אז באופן יחסי התמעטתן או שרק מעט ... בדרך?
ת. מעט. מי שלא יכלה ללכת. מי שאפסו לה הכוחות. כשהגענו לשטוטהוף STUTTHOF, שם החברה הזאת נכנסה ל"רוויר" ונשארה שם, ואנחנו היינו מיועדים ללכת לאיזה מקום עבודה משם. שם לא היה מה לעשות. הייתה אחת ברברה והיה אחד מקס, שעשו את המוות. מקס, כשהלכנו לעמוד בתור לאוכל, מי שעבר על ידו קיבל מה זה בומבה על הגב, עם כל הכוחות. ברברה, לעומת זה, היה לה רוסייה, משהו לא מהעולם הזה. היה לה חדר על יד איפה שאנחנו היינו מתאספים בבלוק אחד, שלא היה מקום לכולם, אז נכנסנו והיה ויכוח, כל אחד רצה לפחות לשבת אם לא לשכב. אז היא שמעה את הרעש, לקחה כמה בחורות שיעזרו לה להרים מים, ועשתה ככה, שפכה עלינו, נכנסה בין הנשים, איפה שהגיעה, שפכה מים, וזה היה קר בלילה.
ש. היא הייתה בעצם, היא הייתה סוג של...
ת. בלוק אלטסטה. היא אחראית על הבלוק.
ש. בכלל החוויה הזאת של להיכנס לשטוטהוף STUTTHOF, מתארים את זה כמחנה איום ונורא?
ת. איום ונורא.
ש. מה את זוכרת מזה?
ת. איום ונורא.
ש. איך נראה לכם המקום?
ת. זוועה. זוועה. לראות את המקס הזה ולראות את הברברה הזו, היה כבר מספיק. ושם לא היינו הרבה זמן, שם חילקו לנו בגדים אחרים, הלכנו להתרחץ. כשיצאנו מהרחצה, קיבלנו, שם קיבלתי שמלת קיץ, שהגיעה לי רק מעל הברך. ונתנו לנו גם מעיל באותו הגודל, אני הייתי גבוהה, וכל הברכיים שלי היו ...
ש. חשופים?
ת. כן. בקור.
ש. יש לך מושג בערך באיזו תקופה של השנה אתן מגיעות לשטוטהוף STUTTHOF? הגעתן במאי לאושוויץ AUSCHWITZ?
ת. במאי הגענו לאושוויץ AUSCHWITZ. אחרי שלושה שבועות הגענו לריגה RIGA, בריגה RIGA גם כן היינו איזה שלושה שבועות, הגענו לדונדנגה DUNDANGA, מדונדנגה DUNDANGA לבילאו BIELAU, גם שם לא היינו הרבה, שלושה שבועות, ובליבאו LIEBAU, שלושה, ארבעה ימים.
ש. באוקטובר אולי הגעתם לשם?
ת. כן. לשטוטהוף STUTTHOF. זה היה כבר קר. לא באוקטובר, זה היה בספטמבר, כי הגענו ל... משטוטהוף STUTTHOF, באנייה, הגענו לדנציג DANZIG.
ש. אז בואי נלך לפי הסדר, את אומרת שאספו אתכם בשטוטהוף STUTTHOF שלא הייתם שם הרבה זמן, ומה היה הצעד הבא?
ת. הצעד הבא היה בבמברג שם עשינו, שם עבדנו.
ש. זאת עיר?
ת. זו לא עיר, זה מין כפר כזה מחוץ לעיר. אנחנו היינו מחוץ לעיר. לא היו שם... אנחנו ...
ש. קרוב לשטוטהוף STUTTHOF?
ת. קרוב לדנציג DANZIG.
ש. הביאו אתכם באוניות?
ת. כן. לא יודעת כבר, באונייה, כן. מאיפה שהיינו בדנציג DANZIG, שם היה הנמל, שם הורידו אותנו, חשבנו שהולכים להטביע אותנו, כי זו הייתה אוניית משא, שלא ראינו גרמנים מסתובבים למעלה, ידענו שזה הסוף שלנו. אבל כשהם התעוררו וראינו, אמרנו...
ש. הייתם יותר מיום על האונייה?
ת. לילה, אני חושבת.
ש. התיאור שלך שאתן בתוך האונייה ואתן חוששות שבעצם רוצים להטביע אתכן, הפחד הזה שרוצים להרוג אתכן קיים כל הזמן?
ת. כל הזמן, בוודאי. הגענו לבמברג שם היו לנו אוהלים קטנים, בכל אוהל היינו עשר בחורות. שם עבדנו לעשות חפירות, תעלות לחימה, וגם מלכודות לטנקים, אם את שמעת על דברים כאלה. מלכודות לטנקים, חפרנו שישה מטר למעלה מההר, ושלושה מטר עומק, ולמטה רק שמונים סנטימטר. שזה היה בור, אם הטנק נפל בפנים, לא יכול היה לצאת.
ש. ואת זה הייתן עושות כמה בנות?
ת. כולן. אלף בחורות.
ש. אלף בחורות עובדות על מלכודת אחת?
ת. אלף היינו במחנה הזה, היו כאלה שלא יצאו לעבודה.
ש. אני מנסה להיות במקום הזה שנערות צעירות צריכות לחפור בור נגד טנקים, נגד מעבר של טנקים, זו עבודה פיסית, עם מה אתם עושים את זה, עם מעדרים?
ת. וגם יש מוקצב כמה צריך לעשות ביום.
ש. זאת אומרת אומרים לכם כמה אתם צריכים להספיק?
ת. כן.
ש. איך אתן עושות את זה, עם מעדרים?
ת. עם מעדרים, בטח.
ש. יש לכן כוח?
ת. היה. למרות שלאכול לא היה מה לאכול, אבל עשינו. העניין היה כזה, שלי הייתה חברה טובה, עד היום היא נמצאת, אמנם עברה מעפולה להוד השרון, אבל אנחנו בקשר תמידי. עם הבחורה הזו יכולנו לעבוד, מה זה, את יודעת שהיו בחורות, זוג שהיו צריכות לעשות עבודות ביחד, ... לא הייתה התאמה, ואנחנו לא סמכנו שהיא תעשה כבר, או שהיא אמרה שהיא תעשה ... זה לא היה. חילקנו את העבודה שווה בשווה, וככה יכולנו.
ש. היא הייתה בת עיר שלך, מדאז' DEJ?
ת. מהסביבה. אבל מההתחלה עד הסוף היינו ביחד.
ש. אני רוצה שתעזרי לי להבין איך ילדות בנות שבע עשרה, שמונה עשרה, מסוגלות להתמודד לאורך תקופה עם כל העבודות הקשות האלה, איך? אין ברירה?
ת. אין ברירה. בוודאי. איזו שאלה, להגיד שאת לא יכולה?
ש. מה קורה באמת לכאלה שהן לא יכולות, שנגמר להן הכוח, שהן עייפות, שהן חלשות?
ת. זהו, אין.
ש. אין מציאות כזאת?
ת. אין.
ש. שומרים עליכם כל הזמן?
ת. כן. כמו שאנחנו יכולנו לעשות, עשינו, כי אנחנו חילקנו שווה בשווה. התעייפנו, שתינו, שווה. ושם ב... הזה הייתה לי בעיה, אני קיבלתי דלקת ריאות, חום גבוה, ורשמו אותי ... זה "נשארת במיטה", איזו מיטה? אבל לא ללכת לעבודה. הייתי יומיים חולה, והחברה הזו שבאה אחרי ... עשתה שניים עשר קילומטר, זאת אומרת שישה לעבודה ושישה בחזרה, וגם עבדה בעבודה כשאני לא הייתי. באה למחנה, הולכת לסחוב מים, כל הסמרטוטים שהיו מסביב לבנות, בגדים, הרטיבה ושמה עלי.
ש. בשביל להוריד לך את החום?
ת. כן. אחר כך אני התחלתי להרגיש קצת, לא אכלתי, לא בא לי שום דבר לשים בפה, היה מרק, לא אכלתי. אז היא אמרה "מרק את לא יכולה לשמור, אבל על הלחם את תשמרי ותראי שזה יציל אותך", זה ככה היה. את המרק היא אכלה, את לחם הכריחה אותי לשמור. ואחרי שלושה ימים בא הרופא משטראסברג STARASSBERG, כל אלה שהם חולים ולא יכולים לעבוד, פינוכטונג לאגר, בשטראסברג STRASSBERG.
ש. מה זאת אומרת? מה הוא אמר בעברית?
ת. פינוכטונג לאגר זה חיסול טוטאלי.
ש. של ה"רוויר", של בית החולים?
ת. לא של בית החולים, של החולים שחולים ולא יכולים לעבוד. והיא הלכה לרופאה הזאת שבעלה היה רופא שיניים, והיא אמרה שהיא רופאה, מבינה ברפואה, הלכו אליה ואמרו "תוציאי את סידי מהרשימה של החולים". אמרה "אני לא יכולה", אמרו לה "את רואה את הקפה הזה שהיה חם, זה יהיה על הפרצוף שלך". מחקה אותי, ואנחנו באותו יום הלכנו גם אנחנו, כולם הלכו משם, ואלה שהיו חולים, הכניסו אותם לאוטו משא ולקחו אותם לשטראסברג STRASSBERG.
ש. שטראסברג STRASSBERG, מה זה, זו עיר?
ת. זו עיר, ממש מחנה חיסול.
ש. זה קרוב לאיפה שהייתם?
ת. אנחנו לא נלקחנו, אנחנו לא יודעים איפה בדיוק, אבל זה נמצא על המפה. שטוטהוף STUTTHOF אני לא רואה על המפה, החליפו את השם כנראה.
ש. שטוטהוף STUTTHOF ליד גדאנסק GDANSK.
ת. כן.
ש. אני רוצה רק להבין את אותה סיטואציה, את מאושפזת עם דלקת ריאות?
ת. לא מאושפזת. ככה באוהל. ובערב באו החברות שלי ומטפלות בי, חברה אחת הייתה...
ש. מי זאת הייתה הרופאה, יהודייה?
ת. יהודייה, בטח. יהודייה. כן.
ש. ואת חוזרת לעבוד?
ת. לא חוזרים לעבוד, מעמיסים אותנו ברכבת נוסעים, לא משא, כל עשר בחורות בתא. ושם הלכה כל המחלה, כשאני חולה תמיד לא יכולה לשים בפה שום דבר, אבל ברגע שבא לי משהו לאכול, זה סימן הכי טוב שלי שאני יוצאת מזה. ככה היה, התחלתי ברכבת עוד פרוסה, והייתה לי מרגרינה שאספתי, שקיבלנו, קוביות כאלה של מרגרינה, והיה לי איזה ספל שם עם מכסה, שם התאספה לי המרגרינה והתחלתי למרוח לחם, מרק לא היה שם, זה היה רכבת, אבל לחם מה שאספתי מקודם, מה שקיבלנו. אכלתי לחם עם מרגרינה, וזה עשה אותי בריאה. מאז ...
ש. ולאן לוקחים אתכם ברכבת?
ת. ברכבת לקחו אותנו, זו הייתה תחנה אחרונה מ... וליבאו LIEBAU, שם עשינו אותו דבר, אותה עבודה.
ש. עדיין שוחות נגד טנקים?
ת. כן. גם כן מחכים לזה, כבר חורף, ואין נעליים ואני לא לבושה במעיל, אין לי שמלה חמה, אין לי כלום, אני קופאת מקור.
ש. באיזה מצב בריאותי, כשאתן מגיעות לגוטאו GUTTAU? את אחרי מחלה, איך נראות הבנות האחרות?
ת. בגוטאו GUTTAU, חברה שלי אומרת כשהסתכלה עלי, היה נדמה לה שהיא רואה מקלות, ידיים ורגליים מקלות. אני אמרתי "אני רואה אותו דבר בך". ככה זה היה. אבל היה שם, חילקו נעליים מעץ, ואני לא קיבלתי, והיה לי קר. יש הרבה דברים לספר בגלל שלא היו לי נעליים, הוציאו אותנו אלה שאין לנו נעליים, גם כן לשלוח אותנו לשטראסברג STRASSBERG, והכניסו אותנו סגורות בנפרד לבארק הזה. זה היה כבר ... כזה, ושתי שורות דרגשים, זאת אומרת למטה, למעלה, והכניסו אותנו באחד נפרד, וגזרו לנו את השערות, שחס וחלילה אנחנו לא נוכל להתערבב באלה שנשארים. הוציאו אותנו ללכת ברגל עד רמל, איפה שהייתה תחנה רכבת.
ש. רמל?
ת. ... משהו כזה.
ש. כשאתן אומרת שגילחו אתכן?
ת. לא גילחו את הכל, רק פה.
ש. עשו לכן פס?
ת. רק מפה מקדימה, הוציאו חלק.
ש. שלא תתערבבו בתוך התושבים?
ת. לא תושבים, אלא בשאר שבאו, לא בחרו, אלה שהיו להם נעליים, אלה הלכו לעבודה, לנו לא היו נעליים, לא יכלו לגרש אותנו לעבודה, כי מי יכולה יחפה ללכת?
ש. ואז מוציאים אתכם לצעוד?
ת. מוציאים אותנו לצעוד.
ש. בלי נעליים?
ת. עד שבעה קילומטר.
ש. בלי נעליים?
ת. בלי. כן. לא היה חורף קר, זה היה סתיו מאוחר יותר. בדרך, אנחנו הולכים, יש מצד זה בוץ ומים, מצד זה אותו דבר, רק לעבור את זה. כל אחד רוצה לעבור ביבש, רגליים רטובות זה לא נעים. כל אחד מקבל שם בוקסים או מכות או מה שהיה, עד שכל אחד עובר את זה. מגיעים קרוב לתחנת רכבת, בא אחד על אופנוע, אומר "יש הודעה משטראסברג STRASSBERG, הכל בחזרה, אין רכבות, אין במה לקחת אתכם, הכל בחזרה". התחלנו לצרוח "מה זה בחזרה? בקושי הגענו לפה, אנחנו רוצים שתיקחו אותנו כבר, שנגמור עם זה". לא עזר כלום, חזרנו לשם, במקום לתת לנו משהו חם לשתות, לא היה כלום, הבחורות ריחמו עלינו ונתנו איזה ביס לחם, משהו, שלושה ימים לא נתנו כלום, כל עוד היינו בצריף הזה מבודדים, לא נתנו.
ש. לא טיפלו בכם? לא נתנו לכם אוכל? לקחו אתכם לתחנת רכבת, כל זה בגלל שלא הייתה לכם עבודה?
ת. לא היו לנו נעליים.
ש. לא היו לכם נעליים ולא יכולתם ללכת לעבודה?
ת. כן.
ש. אז גם לא קיבלתם אוכל?
ת. לא קיבלנו. אלה שלא עובדים, לא מקבלים אוכל. וחזרנו והתחלנו, בהמשך חברה שלי יום אחד אמרה "אני אתן לך את הנעליים שלי, תלכי קצת לעבוד, כי את...", הלכתי לעבוד, אבל היא לא יכלה לשבת בבית, במחנה, ואני לא יכולתי לעבוד, נדבקתי שם, הידיים נדבקו לי שם על האבנים שהיו צריכים לסחוב מפה לשם. היו קרח, נדבקו לי האצבעות לאבנים, וקפאתי מקור, והרגליים, כולי רעדתי. אז הקאתי ואמרתי לה "תלכי לעבודה, אני לא". זה היה כבר בסתיו מאוחר, כבר חורף אפשר להגיד, ואם לא היה נגמר בינואר, אני חושבת שאף אחד לא היה נשאר בחיים. ב- 19 בינואר הגרמנים רצו לגמור אותנו, טוטאלי, אנחנו היינו בקצה של יער, אמרו לנו להיכנס לכיוון היער, אני הבנתי מה יכולה להיות הכוונה, אז אמרתי בלבי, שאני אהיה הראשונה שיהרגו אותי, ואני לא חושבת שזה יקרה. מפני שלראות איך הורגים יהודים אחרים לפני, אני לא רוצה לראות את זה. ראיתי שהם היו עם הגב אלי, שלושה ... היו שם, רק שלושה, ואנחנו היינו, מאה ושבעים היינו שם, אולי היינו יחד שלוש מאות.... שיצטרכו להרוג ביער הזה.
ש. בסוף באמת מוציאים אתכם להורג ביער?
ת. כן.
ש. באזור גוטאו GUTTAU?
ת. כן.
ש. ואיך הם עושים את זה, בנשק?
ת. בנשק, אחר כך לקחו את הנשק והרביצו מכות.
ש. אז תגידי לי איך את נחלצת מזה?
ת. איך אני נחלצת? אני רואה שהם מסתכלים לכיוון אחר, חזרתי לבארקה כזו, התכסיתי עם הלכלוך הזה שהיה שם על הכביש וקברתי את עצמי שם. ובהתחלה, לא שמעתי כלום, אחר כך ששש... היינו עשר בחורות שם שהתחבאנו. מה שהיה מזל, שאני התחבאתי, בא קצין וורמאכט, שלושתם היו עסוקים בלהרוג, אז הוא אומר בגרמנית, את זה אני שמעתי ...(בגרמנית)... "מה אתם רוצים מהמסכנים האלה? תנו להם לחיות את החיים שלהם, עשיתם להם כבר מספיק", "... צריכים להרוג אותם". הם דיברו, אני נכנסתי בחזרה.
ש. אותן נשים שהם מוציאים להורג, זה הבנות שלא יצאו לעבודה, שלא היו להן נעליים?
ת. לא. מהמחנה. סיום.
ש. הייתם שם בערך מאתיים בנות והם ניסו...
ת. נגיד שלוש מאות בנות שלקחו. שש מאות בחורות לקחו, בבוקר השכם, למי שהיו נעליים. והלכו ... שם היה צריך לעזוב את המקום כי הרוסים היו קרובים.
ש. זאת אומרת אלה שהיו עוד בכושר ועם נעליים הצעידו, רק אלה שנשארו, אותן הם רצו לחסל?
ת. כן. הם הלכו עם הפאפא הזה, שכחתי לספר לך, שהלכנו ... והיה לנו אחד קומנדנט, שהיה בא, אם תפס אותנו שלא עובדים, היה עובר ליד כולם ונותן עם החגורה שלו בגב, אז זה היה לו משקפת ביד, היה מלמעלה מההר מסתכל אם בא, אז הוא היה צועק ... התחלתי לספר לך על פאפא, אז הוא היה עם המשקפת, הוא ראה שזה מתקרב, כשהוא בא לבקר אם העבודה הולכת, אז הוא היה צועק "..." (בגרמנית), שהוא ישמע, רק הוא הלך, הוא סידר לנו את כל הכלים האלה בתוך הבור, שנשב וננוח.
ש. זה כבר פעם שנייה שאת מזכירה את פאפא, זאת אומרת היה לכם כזה בכמה מחנות?
ת. לא. אמרתי לך שהיה לנו גם פאפא אחד, זה היה הוא, הוא היה מרים את הזכוכיות, שבדרך, אנחנו יחפים, שלא ...
ש. הוא היה איש וורמאכט?
ת. הוא היה ס.ס., אבל איש מבוגר, והוא עשה מה שעשה ברחמנות, לא כמו "ווילדה-חיה". הבחורות הלכו, שש מאות בבוקר, ואנחנו נשארנו עם השלושה האלה שרצו לגמור אותנו.
ש. באיזשהו שלב גם הם הולכים, הבחורים?
ת. כן. אנחנו שמענו אותם, ... (בגרמנית) אמרו שעברו את הצריף הזה שאנחנו היינו מוחבאים. ושם, ביער, הרגו בחורות, הייתה אחת שנשארה בחיים מתחת לבורות, וכשבאו הכפריים לראות מה הם עשו שם, הם ראו אותה שהיא חיה, הוציאו אותה, הכניסו אותה, היא כבר לא יכלה ללכת על הרגליים, היו קפואות, הלכו ולקחו אותנו לבית חולים, חתכו לה את הרגליים. ואחות שלה לא ידעה מכלום, חיפשה את האחות ולא ידעה איפה היא, לא ידעה אם הצליחה לשרוד, מה קרה. הולכים, אנחנו מחולקים אצל הרוסים כבר בבית חולים, בכמה בתי חולים, לנו היו בעיות עם העור, הכינים שאכלו אותנו, כל העור היה מוגלה ופצעים, ואנחנו שהרגשנו כבר ככה יותר טוב, התחלנו להסתובב, הסתכלנו באיזו חצר וראינו בחורות משלנו. שם היא מצאה את אחותה בלי שתי רגליים, הייתה טרגדיה נוראית.
ש. אני רוצה לחזור לאותו שלב שאתן מסתתרות במחנה, והגרמנים יוצאים, באיזה שלב מגיעים הרוסים?
ת. אנחנו עוזבים ב- 19, הרוסים מגיעים ב- 21.
ש. אתם כבר לבד במחנה?
ת. לבד במחנה. ואנחנו, ששמענו שהם הסתלקו הגרמנים, בדיוק מולנו היה גר הבירגר-מייסטר, ראש העיר של הכפר הזה, הוא היה גרמני והוא הסתלק, הוא השאיר שם פרות ועופות, סוסים וכל זה היה משק גדול. ושם שכן אחד מבוגר שישמור על הדברים שלו. אז הוא היה למעלה מכניס את הידיים בתוך, אנחנו התחבאנו שם בקש הזה...
ש. בחצר, בתוך הקש?
ת. על הבוידם...
ש. מתבן? אסם?
ת. אסם. כן. והוא בא לקחת אוכל לפרות והוא נגע במשהו חם, הוא אומר "מה, אתם פה? תצאו כולם". היינו עשר בחורות, הוצאנו את הראש, אמרנו "כן", הוא אמר "טוב, תישארו פה, אני עוד מעט אחזור". הוא הלך והוא לקח כלי כזה מנחושת עם ידית, שם על האש, שם בזה תפוחי אדמה ובישל אותם, הוא עשה לנו קנקן ענק של קפה, את יודעת מה זה עשה לנו? חיים. אי אפשר לשכוח את זה.
ש. הוא היה גרמני או פולני?
ת. פולני. אבל גם הפולנים היו רעים. זה היה ככה בודדים כאלה. הוא הביא לנו את הקפה החם הזה ואת תפוחי האדמה חמים, משהו אכלנו. היו בחורות שנכנסו לבורגר-מייסטר, לבית שלו, וחיפשו אוכל ומצאו שם בתוך צנצנות, בשר, שהיה שמור בתוך שומן חי, מאווזים, מברווזים, היו שם פולקאס וכל מיני דברים שמורים, והם הוציאו והתחילו לאכול והתנפחו והרבה מתו מזה. אני לא יכולתי להתנפל, למרות שהייתי רעבה, טעמתי פה, טעמתי שם, עד שלאט לאט חזר אלי.
ש. איך המפגש שלכם עם הרוסים?
ת. הרוסים? תראי...
ש. הם מגלים אליכם אהדה, הם מבינים מה עבר עליכם?
ת. אם היה איזה קצין יהודי, היה הכל בסדר. הם הבינו, הם ראו מה הולך, כאב להם.
ש. את אומרת שהם מאשפזים אתכם בבתי חולים?
ת. הם אשפזו אותנו, הייתה לנו גם מנהלת בית חולים אחת יהודייה מבוגרת, קצינה גדולה.
ש. זה בליטא?
ת. לא. בדויטש...
ש. שזה עיר?
ת. כן. כולה בתי חולים, הרוסים הכניסו אותנו גם כן. כל הבניינים היו בתי חולים.
ש. זאת אומרת דבר ראשון אחרי השחרור, הם...
ת. מטפלים בנו, כן. אנחנו נלקחנו לבתי חולים, הורידו לנו את הפצעים האלה מהגוף, למרות שהרופאה הזאת היהודייה באה ואמרה לנו "תראו, פה, בבית חולים הזה, יש הרבה חיילים וחיילות שיש להם סיפיליס, אל תשימו את הידיים על הידיות של הדלתות, תשמרו איך אתם משתמשים בשירותים, ואל תלכו יחפים". לא היה לנו עם מה. הביאה לנו עיתונים, ועם זה סחבנו את העיתונים על הרצפה, הלכנו, ועם זה תפסנו גם ידיות.
ש. כמה זמן לוקח לך את שחוזרת לעצמך, ומרגישה ככה...
ת. יש לי גנים טובים כנראה, כל המחלות שהיו לי, הייתה לי דלקת ריאות, איפה שלא היה אפילו, מה זה כדור אחד בשביל לעזור למישהו. אחר כך הפצעים האלה שזה היה מכינים, שעשינו ככה עם השמיכה, עם הידיים, התמלא לנו כינים היד. כל כך הרבה אכלו אותנו.
ש. הכינים האלה נבעו גם...
ת. מהלכלוך.
ש. לא יכולתם להתרחץ?
ת. לא התרחצנו, אסור היה לנו להחליף בגד, שנכבס אותו ונייבש אותו ונחליף. והיינו...
ש. בואי תגידי מה זה המעבר הזה משנה של מציאות בלתי אפשרית לפתאום ידיעה שזה נגמר?
ת. לא יכולנו להאמין לזה. ... שנרגיש שאנחנו חיים... שהלכנו ברחובות, ... אז בקבוצות, הסתכלנו, כל הזמן הייתה לנו הרגשה שעוקבים אחרינו הגרמנים. זה היה קשה.
ש. ...
ת. לא. פחדנו מכל דבר.
ש. אני שומעת את הסיפורים שלך, ואני רואה את החיוכים שלך בזמן שאת מספרת, זה באמת כל כך הרבה דברים, אבל את לא נותנת יותר מדי מקום לקושי?
ת. כן. ... אם לא הייתי כזו, איפה אני הייתי עכשיו? תראי, לאבד שלוש פעמים משפחה, זה היה איכשהו ... מה שעבר. מה שעכשיו אני עברתי, זה מה שכואב.
ש. מה באמת היה לך שם, מה באמת היה בך שאפשר לך להיות חכמה בכל כך הרבה צמתים, לא לאכול אוכל לא צריך, לא לסחוב את הריבות האלה, מה זה?
ת. זה חינוך.
ש. זה שכל ישר? זה טבע?
ת. אני ידעתי שאם אני אמלא עכשיו את הבטן, טוב זה לא יכול להיות. כי אחרי צום יום כיפור, גם כן אף פעם לא התנפלתי על האוכל, קפה לשתות, אחר כך לאכול משהו קל, חטיף. זהו. עוברים את זה בקלות.
ש. אני כל הזמן שומעת איזה סוג של תבונה כזאת שהייתה לך, לבחור את החברה שתעבדו בצוות כמו שצריך, כאילו...
ת. תראי, לא הולכים לחפש...
ש. להסתגל טוב?
ת. לא הולכים לחפש, זה התאמה, פשוט התאמה. היא אומרת עד היום, היו אצלה לראיין אותה, והיא עוד לפני שבאו לראיין אותה, היא שאלה אותי "תגידי, איפה, לפי הסדר, איפה היינו?", אמרתי לה "פה, פה", "שאני אדע לפחות, אני לא זוכרת כלום". השש מאות האלה שלקחו אותם בבוקר באותו יום שישי, זה היה 19 בינואר, יום שישי, לקחו אותם להרחיק אותם. ושם היה פאפא הזה שהגן עלינו, המפקד. אז הוא בא ואמר לאחראית על הבחורות, יהודייה "תשמעי, אנחנו עוזבים אתכן, אתן נשארות פה על אחריותכן, תשמרי על החבר'ה האלה, את יודעת כבר על המהלכים של הגרמנים, אני והחבר'ה שאתי פה, אנחנו עוזבים, תסתדרו, אתם חופשיים, אבל תשמרו, כי אחרינו יכולים לבוא אחרים, ... מפה". ... את עצמך. הם היו גם כן במחנה, לא מחנה, אצל אחד עשיר, חקלאי.
ש. חווה חקלאית?
ת. חווה חקלאית, כן. שם.
ש. והם שוחררו על ידי הרוסים?
ת. על ידי הרוסים, כן. והחברה הזו שלי ועוד כמה הלכו ולא אכפת להם, הם לוקחים רכבת ומתקרבים הביתה. איפה שייקח אותם. וככה הם עשו, הם הגיעו ראשונים הביתה. אני לא, היו לי בדרך הרבה הפתעות לא נעימות, למשל, אם הייתה רכבת שהייתה מכוסה, חצי קרון היה מכוסה בברזנט, עלינו שם והתיישבנו על הברזנט ונוסעים. מרגישים קור, משהו קופא להם הטוסיק, מרימים את הברזנט, מלא מתים שהביאו מרוסיה, גרמנים. החזירו אותם הביתה, קפואים, מתים.
ש. גרמנים קפואים או רוסים?
ת. גרמנים. אם היו רוסים, היו לוקחים אותם לרוסיה. הם הביאו אותם לגרמניה.
ש. חשבתי שאתן נוסעות כל הזמן מזרחה, הן נסעו דרומה?
ת. הם נסעו לאן שהרכבת לוקחת אותם, ידעו איזו תחנה, ראו איפה נמצאים, אז מכוונות את עצמן.
ש. איך את חוזרת הביתה? מתי?
ת. אצלי היה סיפור ארוך מאוד, הרוסים האלה שיחקו אותה אתנו, העמיסו אותנו. השתחררתי בינואר, היינו ב... בבתי חולים, אחר כך העבירו אותנו לביאליסטוק BIALYSTOK לבית חולים, ומביאליסטוק BIALYSTOK העבירו אותנו למחנה ענק, איפה שהיו שלושים אלף איטלקים, עשרים אלף צרפתים, בלגים, הולנדים.
ש. זה כבר היה על אדמת ברית המועצות?
ת. אלה היו החיילים שלחמו נגד הגרמנים, והגרמנים תפסו אותם שבויים והרוסים שחררו אותם. הם לחמו אתם. ואנחנו היינו שש מאות בחורות, לא, ארבע מאות בערך. וכל האלה בחורים.
ש. איפה זה היה ממוקם?
ת. על יד ביאליסטוק BIALYSTOK. ואמרנו, מה אנחנו עושים פה? אמרנו למפקדים הרוסים, אמרו "אתם צודקים", הלכו עשרה קילומטר מרחק, הם רצו לחלק אותנו לכפריים, עד שאנחנו נחזור, נצא משם הביתה. הם הביאו לנו מצרכים, לעשות אוכל, אוכל מוכן איך שאנחנו רוצים, ושייקחו אותנו משם וישלחו. הכפריים לא רצו לקבל אותנו. מהבוקר עד הערב, בכל בית איפה שהם נכנסו, הם לא רצו. לנו היה מזל, שש בחורות, היינו חבורה, שהגענו לאיזו זקנה, והיא קיבלה אותנו והיא אכלה אתנו, והיא רק הרוויחה.
ש. פולנים?
ת. פולנים. כן. היא רק הרוויחה מאתנו, לא הפסידה כלום, כי מה שהביאו לנו לאכול, אנחנו חילקנו אתה.
ש. יכולתם פשוט לעזוב ולהסתלק?
ת. איך אנחנו נסתלק על דעת עצמנו? איך?
ש. לא היה ניתן?
ת. אם היה ניתן, היה צריך לעשות את זה. מה הייתה הברירה? רכבת שהרוסים, השומרים הרוסיים מחליפים אותנו בקבוצה שהיו צריכים לקחת אותם לסיביר, והם רוצים לקחת אותנו במקומם, הם קיבלו שוחד לקחת אותנו לסיביר. בסוף לא לקחו אותנו לסיביר, אבל לקחו אותנו חודשיים למחנה ענק, עם האיטלקים האלה, אותם גם הביאו לשם, איטלקים, רוסים, צרפתים, בלגים, הולנדים, הם היו במחנה ענק שם, וגם אנחנו, חודשיים.
ש. הייתם סוג של אסירים אצל הרוסים?
ת. אסירים אצל הרוסים. כן. אוכל לא היה, רק עשו תבשיל כזה מתירס.
ש. מה כאילו היה ההסבר של זה מצד הרוסים? מה הם ראו בכם?
ת. שמענו, היה בינינו שם אחד שהוא היה קומוניסט, שהכירו אותו בקרמלין, אז הוא שלח מברק ואמר שהוא רוצה לדבר בקשר אלינו, ... "מה אנחנו עושים פה? אנחנו השתחררנו מהגרמנים, ואתם מחזיקים אותנו פה כאסירים, מה זה?", אז החליטו להחזיר אותנו הביתה.
ש. ומשם את חוזרת לטרנסילבניה?
ת. כן. גם שם היה לי בריאות, חום גבוה, והיה רופא, הוא נתן כדור עם קלציום, והבראתי. כל יום היה בא ודופק ... ואומר "כל הכבוד! כל הכבוד! את משתפרת מיום ליום". אחר כך מה עשיתי? רציתי לצאת קצת החוצה לשמש, הוא אמר לי "אל תלכי לשמש". יצאתי, שכחתי את עצמי, כשבאתי, ארבעים מעלות חום היה לי באותו יום. אז קראו לו מהר, "מה עשית? אמרתי לך לא ללכת לשמש".
ש. בגדים חמים היו לך בשלב הזה?
ת. הרוסים נתנו לנו רובשקות, מכנסיים, נעליים של חיילים רוסיים, עם זה באנו הביתה.
ש. הסיפורים של הצבא הרוסי שהם היו אונסים, זה נכון?
ת. כן. כשהיה לנו הפצעים האלה, הלכנו לבקש משהו לאכול, רוסים עוד לא היו, אנחנו רעבים, הלכנו, יצאנו לדרך ואיפה שהיה איזה בית כפרי, ביקשנו אוכל, משהו. קיבלנו פה ושם דברים, ובדרך לשם, עברה על ידנו משאית עם חיילים, ראו אותנו, אבל איך אנחנו היינו לבושים? שמיכה אחת קשורה על הראש ככה, שמיכה אחרת קשורה למותניים בתור חצאית. הם ראו שאנחנו בכל זאת צעירות, אמרו ... נעלה על זה. אבל הידיים, לא יכולתי לסבול אותן מהפצעים. עשיתי ככה, הרמתי את השמיכה והראיתי להם את הפצעים שיש לי, הוא אמר "סיפיליס?", אמרתי "כן". הלך בבהלה.
ש. היה צריך להיזהר?
ת. מחפשים. מחפשים. אבל צריך היה לדעת איך.
ש. סידוניה, מתי את מגיעה בחזרה לעיר הולדתך?
ת. זה היה קשה לי מאוד. הגעתי הביתה, אין אף אחד, הבית תפוס.
ש. הגעת ברכבות?
ת. ברכבת הגענו דרך אראד ARAD. נכנסנו לעיר אראד ARAD, ושם הוועד היהודי נתנו לנו חמש מאות ליי שיהיה לנו בשביל ההתחלה, וכיבדו אותנו שם באוכל. ואני רואה כמה חבר'ה, אנשים קרובים ושמחה גדולה, ואני יושבת ככה וחושבת, מי יודע אם מישהו יבוא הביתה מהמשפחה שלי, בטח ההורים לא, בטח האחים לא. גם אחותי לא. פתאום אני רואה קבוצת אנשים, ובאמצע יש בחור קטן כזה, קטן קומה, אני מסתכלת ואני רואה שזה בן דוד שלי. הבן של הדודה הזאת העיוורת, הוא חזר הביתה מברגן בלזן BERGEN BELSEN. גם שם היה גיהינום. ...
קלטת 2, צד א'
ש. אז פגשת את הבן דוד?
ת. אתו באתי הביתה.
ש. הוא היחיד מבני המשפחה שהוא שרד?
ת. הוא שרד עם אח שלו, אבל הוא לא היה אתו, הוא הגיע מגרמניה. אחר כך הם עזבו אותי, הוא התחתן, הבן דוד הזה, הייתי קצת אצלו, עד שסידרתי לי את ה...
ש. קיווית שאבא או מישהו יחזור?
ת. לא היה שום סיכוי. לא היה שום סיכוי. כשבאנו הביתה, באתי לראות את הבית של ההורים איפה שגרנו, גרו שם דיירים אחרים. לא נכנסתי הביתה, לא יכולתי, התחילו לרעוד לי הרגליים, הברכיים, התיישבתי שם בחוץ על המדרגה, וקמתי משם והלכתי עוד כמה צעדים. הייתה שם תופרת שלימדה אותי לתפור, ואז היינו חברים טובים, אז היא אומרת "מה, אמרו שהרגו את כולכם, שלא נשאר מכם זכר, רואים שחזרו הרבה", משמונת אלפים יהודים שנלקחו, חזרנו אלף וחמש מאות, זה היה בעיניה הרבה. לא רק בגלל זה, אבל אני הרגשתי שהאדמה בוערת מתחת לרגלי, אני רציתי לעלות לפלסטינה אז. כשהצלחתי, עשיתי הכשרה.
ש. למה פלסטינה? באיזה שלב החלטת?
ת. כשחזרתי. עוד לא הייתה מדינת ישראל.
ש. באיזה שלב את עצמך הופכת להיות ציונית?
ת. אני הרגשתי שזה לא המקום שלנו, איפה ששנאו אותנו, אין לנו מה לחפש, מה אנחנו...
ש. מה את אומרת לאותה תופרת שהיא אומרת מה קרה שכולכם...
ת. אמרתי "זה נראה לך ככה? למה את מדברת ככה? עשינו לך משהו רע כשגרנו פה שכנים אתך? לא עשינו לך שום רע. זה לא יפה מה שאת אומרת". מה, אני יכולה לחנך אותה? גם היום המטפלת הזאת, גם כן אומרת שהיהודים יש להם ראש טוב והם מתקדמים, הם יתפסו את כל העולם. ככה נראה להם.
ש. את מצטרפת לקבוצות הכשרה?
ת. אני נכנסת לקיבוץ הכשרה, אנחנו שבעים חבר'ה, והחיים שעשיתי שם, אני חושבת שלעולם אני לא אעשה יותר. שבעים חבר'ה צעירים, כולם פיקחים, כולם מסודרים ולא עושים בלגנים, עובדים בשקט, ונעים לחיות אתם. כל אחד, בחורות בנפרד, בחורים בנפרד, הם עבדו, אנחנו עבדנו, וזה היה מאוד נעים. ראש העיר מפה היה המנהיג שלנו שם, אז בתקופה. והודות לו, באתי הביתה עם פצע ביד, שלא יכולתי, שום דבר לא עזר לי, הוא בא, ראה אותי שאני קשורה ביד, הוא היה עושה סיבובים בין הקיבוצים, ביקורת, שאל אותי מה יש לי, אמרתי לו "תראה, הייתי אצל רופא זה ורופא זה ולא מצליחים לרפא אותי". "אני אשלח לך מברק, אני אסדר לך אשפוז בבית חולים בבוקרשט BUCHAREST, את תבואי ואכניס אותך לבית חולים, ושם יטפלו בך". וככה זה היה באמת, הגעתי, טיפלו בי, נסגר הפצע, וזהו. עכשיו כשבאתי לפה הייתי כבר אפשר להגיד נשואה רשמית, עשינו חתונה, גם כן קיבוצניק היה. עשינו חתונה בעירייה, אזרחית, ולעשות פה את החתונה, עשרה חודשים זה לקח לי עד שהוא היה כבר פה עשרה חודשים לפני.
ש. איך קוראים לו?
ת. יעקב עוזרוביץ'.
ש. הוא גם מהאזור שלך?
ת. לא. הוא מבראילה, שם היינו בקיבוץ. היינו בסאטומארה, התחלתי להיות שם, שם היינו יותר מדי קרובים לגבול, והעבירו אותנו לבראילה.
ש. שזה ברומניה?
ת. כן. זה היה קרוב לסאטומארה. שם התחלתי. זה קרוב לגבול, אז הם פחדו שאנחנו נעשה ריגול.
ש. אז יצאתם, בעצם הוא יצא לפניך?
ת. בעשרה חודשים, כן. הוא רצה שנעשה את החתונה האזרחית, כדי להבטיח לי את היציאה מפה, זה היה סיוט בשבילי להיות שם, הרגשתי שהאדמה בוערת מתחת לרגליי, רק לעוף משם. עד שהצלחנו, באתי לפה, התחתנו, עברנו לעיר העתיקה בעכו בהתחלה, נולד לנו אחר כך בן כשיצאנו מהעיר העתיקה, לא רצינו שם בין ערבים לעשות ילדים. היינו צריכים קצת לחסוך כסף, כדי לקחת בדמי מפתח בית אחר. אבל לאט לאט, הוא עבד בצבא, הוא היה גם חייל בהתחלה, ואני עבדתי, וזהו, לאט לאט.
ש. איך קוראים לבן?
ת. שמואל אבא.
ש. על שם אביך?
ת. כן. מה להגיד לך, כשהיה נכנס הביתה, היה כאילו השמש זורחת בבית, פרצופו זה היה חיוך, כזה טוב, הוא הלך לאמריקה, והוא פעמיים בתור קאדט מבית הספר.
ש. הוא למד בבית ספר לקציני ים?
ת. כן. הגיע לאמריקה, והחברים, הקצינים אמרו "בוא, תעשה חיים אתנו קצת", הוא אמר "אין לי כסף בשביל זה", הם אמרו "למה, ראינו שיש לך כסף", הוא אומר "כן, אבל אני את הכסף הזה לוקח מאבא חולה, אני לא אלך לבלות עם זה". כזה בן היה. היה קטנצ'יק, עובר ברחוב, הילדים קוטפים את הענפים של העצים הקטנים שרק שמו אותם לייפות את העיר, את הדרך, את הכביש, קוטפים אותם, אז הוא אמר "מה, העץ הזה עשה לך משהו? למה אתה הורס אותו? תעזוב אותו שיגדל, שיהיה לך צל אחר כך והיה לך נעים, למה אתה...?".
ש. התגוררתם בעכו?
ת. כן. עשרים ושש שנה, ופה שלושים ואחת.
ש. בנך נפל.
ת. בטירונות, כן.
ש. מתי הוא התגייס, באיזו שנה?
ת. הוא התגייס ב- 1975.
ש. הוא התגייס לחיל הים?
ת. הוא עשה טירונות בבית ספר למכ"מים, אחר כך הוא היה מיועד לחזור לחיל הים.
ש. ואת איבדת אותו, את יכולה להגיד באיזה נסיבות?
ת. כן. מה שקרה, נרדם בשמירה וקיבל עונש, לעמוד עוד פעם בשמירה ואחר כך אחרי השמירה לא לישון בלילה, שמו אותו במטבח לשטוף את הכלים הענקיים האלה, ואחר כך למחרת יצאו למטווח בריצה, כשחזרו נעשה לו רע, התעלף, והמדריך שלו, הילדים החברים שלו, נכנס לחדר שלו, שלמדו בבית ספר, הכירו אותו שהוא לא שקרן ולא יודע הצגות, כשרצו לעזור לו, לא נתן להם, הוא אמר "הוא עושה הצגות, תעזבו אותו". וככה נפל, עד שבאו לעזור, כבר לא היה למי.
ש. בנך היחיד?
ת. כן.
ש. מה קרה לך ולבעלך אחרי זה?
ת. אחרי שבעה חודשים, הוא הלך. הוא היה חולה, היה לו ... לא יודעת אם את שמעת על זה. דלקת פרקים כרונית, ... מתכווץ, הוא סבל נורא. אחר כך כתוספת קיבל גם סרטן בריאות.
ש. אז מה קורה לך? את נשארת לבד.
ת. אני לבדי. אמרתי שם, אני אחכה, אני חייבת למצוא בן אדם, אני לא רוצה להיות לבדי. אז אני לא יודעת איך סידר לנו ... גם כן אב שכול, אשתו נפטרה, אב שכול, יש לו בן, ואני אמרתי, זה יהיה טוב, נתקרב למשפחה, ... הנכדים שלו הרחיקו אותי מהם, לא רצו קירבה, כאב לי והיה מאוד בסדר, והוא התייחס יפה אלי, ראה שאבא שלו עושה חיים טובים, נוחים, בלי בעיות פרנסה, הוא בשלו ואני בשלי, ביחד, ולא חסר לנו כלום. הוא ראה שאבא שלו מרוצה, אז גם הוא היה מרוצה. אבל אשתו לא סבלה אותי. אהבה בכוח לא הולך, אז אני ... הם היו שכנים שלנו, איך שבאתי לפה הם היו שכנים, אבל הם רק התחתנו, היו צעירים, נולדה להם הבת הגדולה, ושמרתי עליהם, היא הלכה לעבודה והם היו אצלי, שלושתם. עכשיו הקטנה הזאת, את יודעת מה היא עשתה? שישו ושמחו בבית הזה הקטנה הזו.
ש. אז בעצם נהייתה לך משפחה חדשה?
ת. כן.
ש. מאיפה היכולת הזו לקום כל פעם מחדש?
ת. ... אני כבר די מבוגרת, אבל מוכרחים להמשיך. והם עושים לי רק הנאות, הבנות האלה, הקטנה הזו, שלושה ימים אימא שלה באה הביתה מבית חולים, ישר אלינו הביאה את הבת שלה הקטנה, ומאז אנחנו ביחד אתה. היא רצתה לשלם לי בשביל שאני אשמור על הילדים שלה, אמרתי "אהבה לא קונים בכסף, לא יעזור שום דבר, אני עושה את זה מאהבה, ולא בשביל כסף. לא חסר לי כסף, אני לא צריכה את הכסף שלך". אז זה היה שמונה מאות לירות. אז היא רצתה לתת לי חצי, ומה נשאר לה? בשביל מה אני צריכה את זה? ללוקסוס? לא. אף פעם לא לבשתי לוקסוס, לא חיפשתי פירמות. כל דבר שהיה, זה היה טוב. והקטנה הזאת עשתה לנו, שם יש ... שקנה לה שמלה יפה, מרקו, והיא לבושה, ומאוד... היא הולכת פה לבית ספר, פה היא הולכת לגן חובה, פה הכל על יד הבית שתיים עשרה שנה פה אתנו כל הזמן. לוקחים אותה הביתה בערב, היא בוכה, עושה לנו את המוות לחזור אתה, מחזירים אותה לפה, והיא אומרת לי "מחר אני אעשה להם עוד פעם אבכה להם". כשאימא שלה מכניסה אותה לישון, אז היא מוציאה את הראש שלה על יד הדלת, והיא אומרת "אימא שלי הלכה?", אמרתי לה "כן", "אז בואי תני לי לאכול". זה היה בשבילנו חיים שמחים קצת. ... שיש לי נשאר סגור.
ש. איך קראו לבן זוגך השני?
ת. מרקו.
ש. גם כבר לא חי?
ת. לא. את יודעת, בנובמבר, אחרי שנתיים שסבל, הכל השתבש אצלו, שמו לו קוצב לב, הריאות כבר לא פעלו, היה הולך פה בבית עם חמצן, ולפעמים היה מתעלף, ואני חולה, אני שנתיים שכבתי במיטה, שנתיים, מאז שהוא חלה, גם אני חליתי. ועכשיו התאוששתי קצת. שולה קוראים לאימא של הבנות, אבל ממלאה את עצמי בכדורים, כדורים חזקים, עכשיו אמרתי אני לוקחת, אני צריכה לשבת על הכיסא, ואם אני לא אקח את הכדור החזק הזה, אני לא אוכל לשבת, אז לקחתי.
ש. למה החלטת למסור עדות?
ת. לי נראה שחבל שאני אקח את כל זה אתי. תראי, לעולם אי אפשר לספר בדיוק איך שהיה, אבל מה שזכרתי, אני חושבת שדי הרבה זכרתי.
ש. כשאת אומרת שלעולם אי אפשר לספר הכל?
ת. לא.
ש. מה היה חשוב לך לספר? יש לי הרגשה שאת מאוד מעט מדברת על הקשיים, את מזכירה הרבה דמויות שעזרו לכם, אותו גרמני בקרון שנסעתם לריגה RIGA, אותו פאפא, את מתייחסת גם לאנשים טובים, ואת כל המקומות המאוד קשים, ככה מעבירה?
ת. תראי, מה חשוב מה שהיה קשה? עבודה קשה, חפירות, היה לי עוד סיפור קטן אחד, שהחברה שלי, זאת שכמו אחות, וכמה פעמים, איזה פעמיים, גנבו לה מתחת לראש את הלחם, אצלי לא היה מה לגנוב, אני אמרתי לך, אני גמרתי, כשקיבלתי לחם, מרק, הכל שמתי לקיבה ולא היה צריך לשמור על זה. היא הייתה משאירה לעצמה את הלחם למחרת, שתאכל ביס, פעמיים גנבו לה אותו. לידה הייתה בת דודה שלה ומצד שני אני, אז בפעם השלישית היא אמרה "אני חייבת לתפוס מי גונב לי את הלחם, אני לא אישן". בטוח היא חשבה שזו אני, מה בת הדודה שלה תגנוב לה את הלחם? אז היא תפסה לה בלילה את היד שלה, שרצתה לשים יד על הלחם שלה. "וואוו, מה זאת את? את לא מתביישת? ואני חשבתי שהיא עושה את זה". ואני נדרתי, ששלי בשום פנים, מה ששלי, שלי.
ש. את אישה חזקה?
ת. אומרים, חזקה שכבר יכול להיות. אני לא מתבכיינת, זה לא יעזור לי הבכיינות. זה רק, תראי, אם לא היו לי הבעיות, אני יכולתי לבכות, אני שונאת את אלה שצרחות ושורטים את הפנים ומה היו עושים. אני, יש לי מה שיש לי, וזה לא יעזור אם אני אבכה או אם אני אשבור את הראש בקיר, לא.
ש. זה נשמע כאילו שזה משהו שהולך אתך מאז שאת מאוד צעירה, שאלתי אותך בהתחלה על האווירה בתוך הקרון, בטרנספורט, אמרת "זה מה שיש, עם זה צריך לחיות".
ת. כן. יש ברירה אחרת? יכולנו לשנות משהו? לא. אף אחד.
ש. אמרת מתישהו שמה שהיה לך בתקופת המלחמה זה פרח, מאחורי האוזן, ולעומת מה שהיה לך בחיים אחר כך, הבנתי אותך נכון?
ת. פרח מאחורי האוזן, לא. כן. נכון. היו תקופות זוועתיות, אבל את יודעת, קשה לדמיין אותן. אז כשעשינו את הדשא הזה, חתכנו אותו, הייתה מנהלת אחת בלונדינית. יום אחד בחור פולני יהודי התקרב קצת לגדר, כנראה שהוא רצה לעשות פיפי, והשומר עלינו רואה שמתקרב, שהוא רוצה לברוח, גם כן באו שני חיילים, תפסו אתו ואמרו לו "תתקדם!", הוא התקדם וירו לו מאחורה, וזה לפני העיניים שלנו. וזאת אומרת "אל תסתכלו, אל תסתכלו". ומשום מה, לא יודעת מה קרה, למחרת היא באה לעבוד בלי שערות, הכל, קרחת. הם כולם התפללו, שלא נשאל אותה. לא שאלנו.
ש. את אומרת שזו תגובה נפשית?
ת. את לא היית צריכה לדבר, לא היה צורך לדבר, כי כשאנשים מדברים, עושים יותר גרוע, אז היא לא רצתה לנו לעשות.
ש. מישהו גזז לה את השערות?
ת. הגרמנים. בטח. הוא ידע שאנחנו נתחיל לשאול אותה מה, לא מדברים.
ש. סידוניה, היו לך חיים לא פשוטים?
ת. לא.
ש. ואת מנסה להיות מאושרת? את מנסה להיאחז בדברים הטובים שבחיים?
ת. כן. מנסה. זה לא כל כך הולך. הנה זאת, המטפלת הזו, ביום ראשון היא עוזבת, ואם אני אגיד לך את לא תאמיני מאיזה סיבות, קודם כל היא מצאה לה, שמה עין, זה לא שייך לזה, שמה עין על מקום עבודה אחד, ועכשיו זה התרוקן, והיא באה ואומרת "ביום ראשון אני הולכת", היו לנו ויכוחים על זה שהיא לא סובלת רוח פרצים, יש לה בעיה עם ... בעורף. היא לא יכולה לסבול, ואני לא יכולה לסבול חום, אני ישנה כל החורף עם חלון פתוח, אני לא יכולה. ולסגור את החלון פה, לסגור שם, אין שום אוויר בבית. זה אחד. ואחר כך מרגיז אותה רדיו או טלוויזיה, שתלך. אולי זה יותר טוב.
ש. מכל מה שסיפרת פה היום שהולך בעיקר לארכיון של יד ושם, מי חשוב לך שישמע את הדברים האלה?
ת. אנשים...
ש. הילדות שגידלת, היית רוצה שהן ידעו?
ת. בטח. הן מתעניינות. אני אמרתי להן שיבואו, שאני רוצה ש... הם המשפחה שלי היום. אין לי אחרת.
ש. מה עושה לך טוב בהווה?
ת. שיתנו לי לחיות את החיים שלי, שהם יבואו, היא התגרשה מבעלה, אימא שלהן, שהוא היה קמצן, ואנחנו שכנענו אותה שתבוא פה לגור על ידנו, והיא גרה על ידנו, המון עזרה לי עם מרקו. והלכה לבית חולים, אני לא יכולתי, היא הלכה, היא סידרה, היא ביקרה, היא עשתה את הכל. משפחה.
ש. כשאת מסתכלת לאחור על החיים שלך?
ת. הם לא שווים. קשים. קשים. לא שווים לחיות.
ש. ובכל זאת את מחייכת המון?
ת. אני ככה הטבע שלי. אני זורקת פה ושם איזו מילה ככה שהם צוחקים, לימדתי אותה לדבר רומנית, הונגרית, את הקטנה.
ש. זאת התמונה של הבן?
ת. כן. זה היא עשתה לי, שולה, אימא של הבנות. הרבה דברים.
ש. מה את מאחלת לעצמך?
ת. שנחיה, שלא יהיה יותר גרוע. כמה שיש לי לחיות, שלא יהיה יותר גרוע. שהראש שלי יעבוד נורמלי. שלא ישתבש. אלוהים ישמור, אם זה משתבש, אז זה כבר לא שווה באמת כלום.
ש. תקופת המלחמה מלווה אותך כל החיים או שהיו שנים ששמת את זה בצד?
ת. לא. זה לא יוצא, אי אפשר. אי אפשר למחוק, אי אפשר לשכוח, זה לא הולך.
ש. באיזה אופן המלחמה הזאת השפיעה על החיים שלך בבגרות, לדעתך?
ת. נתנה לי הרבה ניסיון חיים, למרות הכל אני חלשה, אני יותר מדי טובה עם מי שהרבה פעמים לא היה צריך. אני ... טובה, טובת לב. ... אבל יש גם אכזבות בגלל זה, הרבה.
ש. עברת המון צער, פחד, כאב ושכול בחיים, ובכל זאת העולם הוא מקום טוב?
ת. בשבילי? לא יכולה להגיד. היום, בגלל שהוא עשה צוואה, הבן זוג שלי, כי הנכדים שלו לא באו לבקר, הכלה שלו לא התעניינה, וחוץ מזה היא עשתה לו הרבה צרות בחיים, לבן אדם הזה, אז הוא עשה צוואה והשאיר את הכל בשבילי. דאגות פרנסה אין לי, הבית שלנו, איך שהוא נראה, כל הנוחיות יש בו, לא חסר כלום. הילדים באים, הם אתי, עושים מה שרוצים, הכל חופשי. יש אוכל, שמים על השולחן, אוכלים כולנו, הם עושים, הם מביאים, זאת לא סבלה את העניין הזה שבאים אלי, והמשפחה, היא צריכה לעבוד יותר. אמרתי לך. זה מה יש.
ת. מה אני אגיד לך? בפעם הקודמת אמרתי ככה: אלוהים נתן לי כל כך הרבה סטירות, מכות, והבן אדם הזה לטיפה אחת, והסתדרנו מאוד יפה. גם לא העצבים שלו, גם לא הבעיות שלו, הרגשות שלו, אבל אני הבנתי אותו. הסתדרנו. המשפחה הזו עוזרת לי הרבה, שולה מצאה לי הליכון כל כך טוב, היא לקחה אותו מגברת ששלחו לה אותו מאמריקה, ובאה הבת שלה לקחת אותה לאמריקה, והיא קנתה ממנה את ההליכון הזה, זה משהו ספיישל. הולכים, אם מתעייפים, יש איפה לשבת, ראית כזה דבר? היא מחפשת רק להקל ולעזור לי.
ש. אז איך את מסיימת את הראיון?
ת. איך את חושבת שהייתי צריכה לסיים?
ש. בואי תגידי את.
ת. אני הייתי רוצה שיהיה שלום במדינה הזו, שאנשים יחיו בשקט עם מה שיש להם. זה מה שהייתי רוצה. כולם ביחד, היהודים, שלא יתפזרו לכל עבר, לכל מקום, זה לא עושה טוב לאף אחד, לא לאלה שחיים פה ולא לאלה שהולכים.
ש. סידוניה, כל טוב, תודה רבה לך.
סוף הראיון
Testimony of Sidonia (Hersch) Ozerovitz, born in Dej, Romania, 1926, regarding her experiences in Dej, the Bungar River, Auschwitz, Vainode camp, Dundanga camp and other places
Life before the war; religious family; persecution of Jews.
Annexation to Hungary, 1940; detention and torture of her grandfather due to his helping a refugee from Poland; eviction from homes and concentration of the Jews in the Bungar forest, May 1945; deportation to Auschwitz; camp life; selection; deportation with 5,000 inmates to Riga; life in Dundanga camp, Vainode camp and Kaiserwald camp including labor camouflaging ammunition crates from air-raids; transfer in a death march to Liebau camp; shooting of the inmates during the march; life in Stutthof; transfer by ship to camps in the Danzig area; life in Guttau camp and digging anti-tank trenches; contracts pneumonia; selection of sick; 200 female inmates without shoes do not perform labor; evacuation of the camp; transfer in a death march with the approach of the Red Army; murder of 160 women who did not perform labor outside of the camp; finds a hiding place.
Receives medical attention by the Red Army; transfer to a POW camp near Bialystok; return to Dej, August 1945; joins aliya training; aliya to Israel, 1950; her son is killed in action during his IDF service, 1975.
LOADING MORE ITEMS....
Resources.tabstitle.details
Resources.tabstitle.map
Resources.tabstitle.hierarchicaltree
details.fullDetails.itemId
6522741
details.fullDetails.firstName
Sidonia
details.fullDetails.lastName
Hersch
Hersh
Ozerovitz
details.fullDetails.maidenName
Harash
details.fullDetails.dob
24/10/1926
details.fullDetails.pob
Dej, Romania
details.fullDetails.materialType
Testimony
details.fullDetails.fileNumber
13129
details.fullDetails.language
Hebrew
details.fullDetails.recordGroup
O.3 - Testimonies Department of the Yad Vashem Archives
details.fullDetails.earliestDate
24/05/07
details.fullDetails.latestDate
24/05/07
details.fullDetails.submitter
Testimony of Sidonia (Hersch) Ozerovitz, born in Dej, Romania, 1926, regarding her experiences in Dej, the Bungar River, Auschwitz, Vainode camp, Dundanga camp and other places