Testimony of Bracha (Michalovski) Kaduri, born in Ejszyszki, Poland, 1935, regarding her experiences in the Radom Ghetto, with partisans and farmers

שם המרואיינת : כדורי מיכלובסקי ברכה

תאריך הראיון : 20.2.07

שם המראיינת : רותי גיל

שם הכתבנית : אילה הלברטל

שמות מקומות

EJSZYSZKI

RADOM

שם המרואיינת : כדורי מיכלובסקי ברכה

תאריך הראיון : 20.2.07

שם המראיינת : רותי גיל

שם הכתבנית : אילה הלברטל

היום יום שלישי, ב' אדר תשס"ז, ה20- בפברואר 2007. שמי רותי גיל, ואני מראיינת מטעם "יד ושם" את כדורי ברכה, ילידת Eiszyszki, פולניה, 1935 בביתה.

ש: בוקר טוב לך, ברכה.

ת: בוקר טוב.

ש: מה היה שמל כשנולדת?

ת: ביידיש קראו לי בריינה והשם משפחה מיכלובסקי, לבית מיכלובסקי.

ש: ונשם ברכה מתי הוא ניתן לך?

ת: כשהגעתי לארץ והלכתי לבית ספר, אז המנהל שאל אותי: "מה שמך?", אז אמרתי לו: "ברונייה, בריינה", אז הוא אמר: "מהיום יקראו לך ברכה", ועד עצם היום הזה אני ברכה.

ש: ואיך את קיבלת את השינוי הזה?

ת: בשמחה רבה.

ש: היה לך נחמד להיקרא בשם ישראלי?

ת: כן, שמחתי שיהיה לי שם עברי ולהיפרד מהגלות.

ש: ועברית ידעת כשעלית ארצה?

ת: מעט מאוד, כי לא הספקנו ללמוד בזמן הנדודים, מאז סיום המלחמה היינו כל הזמן בנדודים, בפולין, בגרמניה, צרפת, קפריסין, עד שהגענו לארץ ב48-.

ש: הייתם חלק מקבוצה?

ת: הייתי עם המשפחה, עם אבא ועם אישתו ואחות, שנולדה בשנת 46, השחרור היה ב45-, אבא הכיר אותה ונולדה לי אחות, וככה היינו משפחה.

ש: אנחנו עוד נחזור לפרק הזה בחיים, ועכשיו אנחנו נחזור קצת אחורנית, ואולי תוכלי לומר לנו, מה בעצם הזיכרון הראשון שלך, היית מאוד צעירה כשכל הדברים התרחשו.

ת: הזיכרון הראשון שלי זה אבא שלי..., גרנו בכפר, זאת אומרת קרוב מאוד ל-Eiszyszki, אבא שלי הכיר שם את אימי, הם התחתנו ואבא פתח..., הוא תפר, חייט, אז הוא פתח מתפרה, והוא תפר לכל התושבים של האזור, וכולם הכירו אותנו, הכירו, והיו שמה עוד יהודים.

ש: מה את זוכרת?

ת: אני זוכרת את הבית, היה לנו בית..., אבא שלי הבית שלו הוא בנה אותו, וגם הייתה שמה המשפחה של אימי, הייתי לי סבתא וסבא ודוד, אח של אימי, וזהו, היינו ילדים, לא הלכתי לא לגן, לשום דבר, היינו בבית, ואבי היה לו חדר שהוא תפר שמה.

ש: והיו לו פועלים, לאבא שלך או שהוא היה עצמאי ולבדו?

ת: עצמאי.

ש: לא היו לו עוד אנשים, שעזרו לו בתפירה.

ת: לא, הוא תפר לבד, הוא למד ב-Wilno תפירה, והוא תפר, וכנראה שהלך לו לא רע, הוא עבד ימים שלמים וגם בלילות, כמה שאני זוכרת, גם בלילות הוא עבד, וזהו, אז כש...

ש: עכשיו, רציתי לשאול אותך, את הזכרת, שכל המשפחה הייתה גרה שמה.

ת: מצד אימי.

ש: את אומרת שאבא שלך למד ב-Wilno וחזר, אולי את יודעת כמה דורות המשפחה שלך גרה במקום הזה, זאת אומרת המשפחה של אמא שלך?

ת: אין לי מושג, אבי לא מסר לי פרטים, אנחנו לא דיברנו, באמת אני מצטערת שלא לקחתי ממנו פרטים על המשפחה.

ש: מכל מקום את היית מוקפת בבני משפחה.

ת: כן.

ש: היית בת יחידה?

ת: לא, היו אחרי שני אחים, אני הייתי הבכורה, היה לי אח שנה מתחתי ועוד אח שנתיים, משהו כזה, הבדל של בערך שנה, שנתיים, בזמן השואה הקטן היה בן שלוש, וזה שאחרי היה בסביבות שש.

ש: ומה את זוכרת מהבית שבו גרתם?

ת: אני זוכרת שהיינו מכינים לפתנים לפסח, אז היו אופים לבד מצות, והסבתא שלי הייתה מפטמת אווזים, שיהיה שומן, וזהו, זה בערך מה שאני זוכרת.

ש: היה שפע בבית?

ת: לא יכולה להגיד לך, היה הכל.

ש: בית קטן, גדול?

ת: זה היה מסגנון אחר לגמרי, בית מעץ, במקום קומה זה היה אגף אחורי, היה אגף פונה לכביש והיה אגף אחורי ששמה אף אחד לא גר, גרנו רק באגף הקדמי.

ש: הייתה חצר לבית?

ת: לא זכור לי שהיה חצר.

ש: איפה היית משחקת?

ת: קדימה, על יד הכביש, בירידה מהבית היו כמה מדרגות, והחדרון היה ישר של אבא, הייתה כניסה גם שנייה, והייתי משחקת בחוץ.

ש: עם מי?

ת: עם ילדים.

ש: יהודים, פולנים?

ת: לא זוכרת, אני חושבת שפולנים.

ש: ואת זוכרת באיזה משחקים שיחקתם?

ת: בתופסת, בחבל, בקלס, דברים כאלה היינו משחקים.

ש: ולא ביקרת בשום מוסד כמו גן או חדר.

ת: לא שלחו אותי לגן ולא סיפרו לי סיפורים כמו ש..., כלום, סתם הייתי ככה, איך אומרים, ברחוב.

ש: כל היום?

ת: לא כל היום, אבל רוב היום, לא יודעת באמת, אני חשבתי שסוף הרפת זה סוף העולם, לא הסבירו לי, לא הלכתי, בנים אולי הלכו לחדר, אבל בנות כלום.

ש: משהו אחר עשית עם אמא שלך, נסעת איתה אולי?

ת: כן.

ש: לאן?

ת: המשפחה של אבי הייתה גרה ב-Eiszyszki, אז אבי היה לוקח אותי מידי שבועיים או מה על אופניים, קדימה הייתי יושבת והיה נוסע למשפחה שלו, היינו שמה נוסעים לפני כניסת השבת וחוזרים בצאת השבת.

ש: והייתם מבלים איתם את כל השבת.

ת: אצל ההורים שלו, והאחיות שלו היו שמה, והאחיות שלו היו תופרות גם, הם תפרו לי חליפת מלח, והייתי עם שתי צמות, עם החליפה, זה היה משהו מדהים, כחול, צווארון כזה כחול ובד כזה משי, לבן וכחול, כחול כזה יפה, ועם חצאית פליסה, וזה היה כל כך יפה עלי, והיו לי שתי צמות ארוכות, ואני זוכרת שהיינו נוסעים והיו מקבלים אותנו כל כך יפה, ולא ידעו מה לעשות איתי, כולם נשאו אותי על הידיים, הייתי הבכורה, ובאמת, אבי אף פעם לא לקח את הבנים, רק אותי, תמיד איתי הוא נסע.

ש: זאת אומרת, הבנים נשארו עם האמא ואת נסעת, את היית הילדה של אבא.

ת: בדיוק, נכון, את צודקת.

ש: הוא היה גם משחק איתך?

ת: לא היה לו זמן אף פעם, מבחינה זאת כלום, הוא לא היה אבא כזה, עד היום האחרון אני לא הרגשתי ממנו חמימות, למרות שהוא הציל אותי והכל, זה כבר דבר אחר.

ש: אבל הוא נסע איתך.

ת: כן, הוא תמיד לקח אותי, וזהו, ככה זה היה הבילוי, שנסע להורים שלו, למשפחה, ולקח אותי, זה אני זוכרת עד היום הזה, אפילו אני זוכרת שהיו שם בפולין כאלה אבנים, אז הם אמרו לו: "אל תעלה על זה", הוא היה עם האופניים, ונפל עם האופניים והפיל אותי, ואני קיבלתי מכה, ונורא בכיתי, ולא ידעו מה לעשות איתי, זה אני זוכרת בתור ילדה, שנפלתי עם אבא מהאופניים, על האבנים האלה, זהו.

ש: ואת המאכלים שבשלו למשל לפסח או לחגים אחרים, את זוכרת?

ת: אצלנו בבית הכינו את כל הפסח, באמת, היה לנו תנור גדול, ואפו מצות, מצות מביצים אני זוכרת, ובאמת, זאת הייתה חגיגה ממש.

ש: ועשיתם את זה עם ההורים של אמא שלך שהיו גרים על ידכם?

ת: הסבתא הייתה מעורבת בכל ה..., אפילו בגטו הסבתא הייתה איתנו.

ש: זאת אומרת הייתה מין אידיליה כזאת, נכון? יכולת לשחק, קיבלת פינוקים מהמשפחה.

ת: כן, אני הייתי הבכורה וקיבלתי את זה.

ש: עכשיו, כשהכל השתבש, הכל התהפך, מה הזיכרון הראשון שלך מהמלחמה?

ת: הזיכרון שלי הראשון מהמלחמה, שהגיעו פולנים עם עגלה, והם שדדו לנו, הוריקו לנו את כל הבית, כל הבגדים, ואת חליפת המלח שלי לקחו.

ש: הם היו חיילים?

ת: לא, הם היו אזרחים, אבל שיתפו פעולה עם הגרמנים, והם ממש באו, והכל לקחו לנו, את האוכל, את כל הבגדים, השאירו אותנו כמו שאנחנו, עם מה שלבשנו.

ש: זה היו פולנים שגרו במקום, שהכרתם אותם, שכנים?

ת: אבי הכיר אותם, בוודאי.

ש: שכנים.

ת: כן, זה היה מאותו הכפר.

ש: זאת אומרת, שזה כבר קרה אחרי הכיבוש הגרמני, אחרי שהגרמנים כבר כבשו אז הם הרשו לעצמם להתנהג בצורה שונה?

ת: הם עשו ציון לעצמם והם באו ושדדו, הם ממש הוריקו לנו את הבית.

ש: אבא שלך ניסה לדבר אל ליבם ולומר להם: "תראו, היינו שכנים, למה אתם עושים ככה"?

ת: הם רצו גם להרביץ, הם היו מאוד גם מאוד אלימים, הם עשו את זה בצורה מאוד אלימה עם איומים.

ש: שאם לא תתנו להם, אז יקרה כך וכך?

ת: כן, הם ממש איימו עלינו, והם באו איזה קבוצה, אני זוכרת שהם הוציאו את הכל מהארון, לא השאירו לנו בגדים, לאחר מכן אנחנו כבר התפזרנו, אימי עם אחי על הידיים הייתה, לא יודעת לאן היא ברחה, אבי גם ברח, כי איימו עליו שיהרגו אותו, ואני ואחי עם סבתא וסבא נשארנו, ואיתם הלכנו רגלית איזה כמה ימים, ואני זוכרת, עד שהגענו לגטו, ל-Radom, איתם, ולאחר כמה ימים, שבוע בערך, אימי הגיעה עם אחי על ידיים, ולאחר שבוע נוסף ,אבא הגיע.

ש: אז מי הגיע לשם, את והסבתא?

ת: אני ואחי, הסבתא והסבא, היינו ארבעה שנדדנו ברגל עד שהגענו לגטו הזה.

ש: ובדרך?

ת: אני לא יודעת בדרך, איפה היינו.

ש: איפה לנתם, איפה אכלתם?

ת: אני לא זוכרת כלום מהדרך, אני זוכרת שהלכנו, והסבתא הייתה ממש מדוכאת, כי היא לא ידעה, איפה אמא ואיפה אבא, והגענו לגטו, קיבלנו, אני לא יודעת, איזה מין חדרון קטן כמו...

ש: ולמה דווקא לשם הגעתם?

ת: אינני יודעת, שמה אמרו ללכת, ליהודים, עובדה שגם אימי הגיעה וגם אבי הגיע, ואז התאחדה המשפחה, הסבתא הייתה גרה בנפרד, ואנחנו קיבלנו דירת חדר.

ש: זאת אומרת, האבא, האמא ושלושת האחים.

ת: שלושת הילדים, כן, ואבי, הם לקחו אותו, אז התארגנו, כל היהודים הגיעו לשמה, ואז הגרמנים פתחו בית מלאכה, שהם קראו לזה ארטל, עד היום אני זוכרת את השם, ארטל.

ש: ובבית המלאכה איזה בעלי מלאכה?

ת: אבא שלי עבד.

ש: איזה בעלי מלאכה היו שמה?

ת: סנדלרים וחייטים ואני לא יודעת עוד, אבל זה היו איזה שמונים אנשים, עבדו בבית המלאכה הזה, זה היה משהו בשביל הגרמנים, תפרו והכל עשו בשבילם.

ש: והמבנה, היה מבנה שהם בנו, או לקחו מבנה שהיה קיים?

ת: כנראה היה קיים, אני לא מתארת לי שהם הספיקו לבנות.

ש: וכלים, מכונת תפירה?

ת: היו מכונות תפירה, אני לא יודעת מאיפה, אני הייתי באה לאבא, מביאה לו אוכל, אני הייתי הולכת עם האוכל בשלג והרוב היה נשפך לי בדרך, לא ידעתי, איך להחזיק על מנת שזה לא ישפך לי, הייתי מביאה לו חצי כמות, ככה, זהו, והייתי מביאה לו כל יום אוכל.

ש: והם היו מתקנים מדים או תופרים מדים של הצבא הגרמני?

ת: אני לא יודעת מה הם תפרו, אבל אבי עבד המון שעות, יום שלם כל יום.

ש: אבל הוא חזר בלילה הביתה, לחדרון הזה, הוא היה חוזר?

ת: כן.

ש: הוא לא היה נשאר בבית המלאכה.

ת: הוא היה הולך לעבודה וחוזר בערב הביתה.

ש: כמה זמן בערך הייתם בגטו?

ת: אני אגיד לך, זה היה בערך..., קיץ, ואחר כך היה חורף, אז אני זוכרת שהייתי מביאה לו את האוכל בחורף, ולקראת סוף החורף הם כבר עשו את מה ש...

ש: זאת אומרת בערך שמונה חודשים, אפשר לומר.

ת: בערך, כן, עד שככה היינו, ואבי היה משיג אוכל, אימי הייתה מבשלת, ועד שיום אחד...

ש: ואיזה סוג של אוכל למשל הוא היה יכול להביא לכם?

ת: קוסמת, אני זוכרת שאכלנו קוסמת עם חלב, וזה היה כל כך טעים, אני בתור ילדה זוכרת, אז זה מה שאכלנו, תפוחי אדמה.

ש: הייתה תחושה של רעב במהלך השהות בגטו או שהיה מספיק אוכל?

ת: היה מספיק אוכל, אבל בסוף כבר, כשלקחו את כל היהודים והעבירו אותם למספר בתים, ריכזו את כולם בשלושה בתים, והם עשו הסגר, הסגר מוחלט, שאיש לא יצליח לברוח.

ש: מי שמר, גרמנים או פולנים?

ת: הגרמנים, הגרמנים העסיקו את כולם.

ש: והיו גם משתפי פעולה פולנים שעזרו להם בעניין הזה?

ת: לא זכור לי, לא, בגטו היו גם גרמנים.

ש: ומשטרה יהודית הייתה למשל, יודנראט?

ת: לא, בגטו לא היה אף אחד.

ש: הוא היה סגור עם איזשהו גדר או חומה?

ת: לא, היה חופשי, זה עיירה כזאת, שהם ריכזו את כל היהודים, והיו שם בתים של יהודים, אנחנו גרנו בבית שהיה שייך ליהודים, אז אחרי זה הם ריכזו את כולם, הכניסו את כולם, מאות אנשים, בתוך בית לא גדול, וזה היה לנו מאוד קשה, היינו ממש..., את הצרכים לא יכולנו לצאת לעשות, הכל היה בתוך הבית, גם לא היה אוכל.

ש: ובאותה תקופה אביך המשיך ללכת לבית המלאכה?

ת: היה עוצר מוחלט, איש לא יצא ואיש לא נכנס.

ש: גם לא לעבודה.

ת: לשום דבר, עד שהם החליטו, שהם הולכים לעשות בורות, הם לקחו את השמונים גברים שעבדו בארטל, אמרו להם ככה: "אם אתם תחפרו בורות, נשאיר אתכם בחיים עם המשפחה", והם הבטיחו לאלה שעבדו בשבילם, אז כשהיינו בתוך החדר, אז [...], הם הודיעו, אז אבי לקח את אימי, הוריד אותם למרתף, ואמר: "פה תישארו עד שאני חוזר".

ש: האמא עם שני האחים.

ת: האמא עם שלושת האחים.

ש: איתך ועוד שני אחים.

ת: איתי עם שני הבנים, ירדנו למרתף, לשם ירדו עוד אנשים, ואני זוכרת מקרה מאוד עצוב, שירדה אישה עם תינוק, והתינוק מאוד בכה, אז היא נאלצה לחנוק את התינוק. ישבנו במרתף, והגיעו שמועות שכל אלה שלקחו אותם לחפור את הבורות, הוציאו אותם להורג, אז אימי אמרה, שאם אבי לא חי, גם היא לא רוצה לחיות, היא יצאה מהמרתף, והיינו בחוץ. אז עכשיו אני אספר לך את הסיפור עם אבי, אז לקחו אותם ונתנו להם אתי חפירה, ולקחו אותם לכיוון הבורות, זה היה איזה כמה, שני קילומטר, שלושה, אין לי מושג, המרחק מהעיר לשדה, ששמה...

ש: זה היה שדה או יער?

ת: שדה, בשדה פתוח חפרו את הבורות לאחר מכן, אז הם הלכו, אז בדרך, לפני ש..., שאל אותם מישהו, את הגרמנים: "מה עם כל אלה שעובדים בארטל?", אז הגרמנים אמר: "Alles geht kapput".

ש: את כולם יהרגו.

ת: את כולם יהרגו, אז הוא אמר: "חבר'ה, שמעתם?", אז כשהם אמרו להם, לפנות שמאלה, הם זרקו את האתים על הגרמנים, היו איזה שנים עשר גרמנים ושמונים בחורים, והתחילו להתפזר, לברוח.

ש: כל השמונים?

ת: כל השמונים, איזה עשרים, שלושים..., ובמקום, כי הם תכף התחילו לירות עליהם, אבי התחיל לרוץ לכיוון היער, אז גרמני עלה על סוס, והיה לו נשק, והתחיל עם הסוס לרדוף אחרי הבורחים, ירה לאבי כדור ביד, הכדור יצא לו מצד שני, זה היה חודש מאי, כל הזה היה עם בוץ, זה היה אחרי הפשרת השלגים, אבי נפל ושכב, הגרמני המשיך לדהור, רצה לתפוס את הבחור הזה שהקים את ה..., שאמר לכולם לברוח, והוא לא הצליח לתפוס אותו, הוא היה בחור חזק, רץ לכיוון היער ונגמרו לו הכדורים, הוא חזר, ירד מהסוס, אבי עצר את הנשימה, הוא נתן לו בעיטה ואמר: "kapput", חשב שהוא מת, עלה על הסוס וחזר חזרה, ואבי ככה שמע כבר את הסוס על הכביש, אז הוא זחל אל היער, ושמה היה איזו שלולית מים, אז הוא שטף את היד, הוא הלך לאיזו נוצריה, והיא חבשה לו את היד, והוא לא ידע, מה קורה בגטו, בינתיים הם לקחו קבוצה אחרת, ובקבוצה השניה היה הדוד שלי, אח של אימי, כי הבטיחו להם, שישאירו אותם בחיים, אז הם הלכו לחפור את הבורות...

ש: זאת אומרת, הוא לא התחבא במרתף יחד עם אמא שלך והילדים, הדוד.

ת: לא, הלכו קבוצה שניה, והם חפרו בורות, וזהו, אחרי שהבורות כבר היו מוכנים, אז הם אמרו לכולם..., הם נעמדו בפתחים עם אלות, הגרמנים, ואמרו לכולם לצאת, והם הרביצו, מהר שיצאו, והסתדרו על הכביש שורות, שורות, אז אנחנו גם עמדנו כמובן...

ש: זאת אומרת אתם יצאתם מהמחבוא.

ת: אנחנו יצאנו עוד קודם, והתחלנו ללכת לכיוון הבורות, ואנשים בכו, "הולכים למות, תתפללו, 'שמע ישראל'", ואנשים התעלפו והרגו אותם, מי שלא יכול ללכת, קיבל כדור ונשאר לשכב על הכביש, אנחנו המשכנו.

ש: תגידי לי, ממה אנשים ידעו, שיהרגו אותם?

ת: כי אמרו, אמרו, לא הסתירו.

ש: הגרמנים לא הסתירו, לא אמרו שלוקחים אותם למקום אחר.

ת: לא, לא אמרו שלוקחים אותנו למחנה עבודה, ידעו שהולכים לחפור בורות להרוג את כולם, ואני כל הזמן שהלכתי, בתור ילדה, אמרתי: "אני לא הולכת למות, אני אחיה", הרגשה כזאת הייתה לי, אני זוכרת את זה עד היום הזה, הייתה לי תחושה, שאני לא הולכת למוות, אני הולכת לחיים, הגענו, זה היה כזה מין..., הושיבו את כולם בשדה, בשני הבורות, ואז אימי נודע לה, שאת אחיה, את הדוד שלי משאירים בחיים, העבירו אותם מהנידונים למוות לאלה שנידונים לחיים, השאירו אותם בצד הזה, אז אימי אמרה: "תלכי, תישארי בחיים, וקחי את אברימל'ה, את אחי", לקחתי, הצלחתי לעבור.

ש: ואיך זה קרה, שאת האנשים האלה השאירו בחיים, בזכות מה?

ת: בזכות שהוא חפר את הבורות, הם הבטיחו, הם קיימו, הם בכוונה רצו להשאיר מספר אנשים, לא לרצוח את כולם, על מנת שמי שהתחבא, מי שברח, שיתאספו לאחר מכן, אז אני הלכתי לצד השני ושכבתי על הכביש, והיה אסור, הם נתנו הוראה שאסור להסתכל בנעשה בצד של הבורות, ואיש אחד היה עם ראש מורם, אני זוכרת, והם אמרו להוריד ראשים, והוא לא רצה בשום אופן, אז הוא לקח ונתן לו מכה בראש, ופתח לו, והוא היה כולו זב דם, ולמרות זה הוא לא רצה להוריד את הראש, הוא היה יהודי גאה, אז אנחנו שכבנו על הכביש, הדוד עם אישתו והילדים, היו לו גם שלושה ילדים ואני ואחי, ואני ראיתי, הם לקחו כל פעם קבוצה של עשרה, שנים עשר אנשים לכיוון הבורות, עמדו שמה מכונות ירייה, וכל הזמן אני שמעתי את המכונות, כל הזמן ירו, ללא הפסק, וראיתי את אימי הולכת עם אמא שלה, עם אחי על הידיים עם עוד מספר אנשים לכיוון הבורות, אז כשהם הגיעו על יד הבורות אמרו להם לכולם להתפשט עירומים, לעלות על הגבעה של האדמה, ואז הם ירו, ונפלו לתוך הבורות, זה היה מין כזה..., כל הזמן, וזה ככה נמשך כמה שעות, איזה חצי יום, ונשארה איזו קבוצה או שתים, הגיעו במדים שחורים, ה-SS, הגיעו, והם יצאו מהמכונית, והם הרימו יד ואמרו: "Halt", וברגע שהם הרימו יד, נעשה כזה שקט, והפסיקו לירות, וכל מי שנשאר, צרפו אותם לקבוצה של החיים.

ש: של הדוד.

ת: של אלה ששכבנו על הכביש, כולם קמו, ואני קמתי, ואחי קם, ומה עשה אחי? ברח ממני, רץ לכיוון הבורות ונעלם לי תוך רגע עד עצם היום הזה, לא החזקתי אותו ביד, ויש לי תחושה, כל הזמן רגשי אשמה, למה לא החזקתי אותו ביד? אבל זה גורל, אין מה לעשות, והוא רץ לכיוון הבורות, ואני אמרתי לדוד, והסתובבנו, כבר לא היה, נעלם.

ש: ולא שמעתם...

ת: לא שמעתי, לא ראיתי לאן, כלום, פתאום ראיתי את הילד רץ, נעלם, אז התחלנו לחזור, ובדרך היינו ממש צריכים לדרוך על גופות, כל כך הרבה אנשים היו פזורים על הכביש.

ש: לא סגרו את הבורות אחר כך עם סיד?

ת: אחר כך כנראה, אחרי זה אספו את הגופות, והיה בגטו עוד מקרה עם גופות, זה היה לפני זה, אם מישהו עשה, אני לא יודעת, איזה מעשה, אז נתנו עונש, לכל מי ששיך לעיירה הזאת, הוציאו אותם להורג בזמן החורף הקשה וקברו אותם בשלגים, בתוך השלג, לאחר הפשרת השלגים העלו את כל הגופות על עגלה והובילו אותם, ואני עמדתי בחוץ וראיתי את הגופות השחורות, כולם..., את יודעת, מאז יש לי את הטראומה, לראות דברים [...] שחורים, הובילו את כל הגופות, בקיצור, זה חלק מהזה בגטו, אז זהו, חזרנו, הגענו גטו, ואמרו לכולם להסתדר שורות, שורות, הם יעשו ספירה, ביקורת, אני, היות והייתי לבד, אז עמדתי בסוף השורה, וכל פעם שהם הגיעו לשורה הזאת אני ברחתי לשורה השניה, שהם כבר ספרו.

ש: זאת אומרת, לא הצטרפת למשפחה של הדוד?

ת: לא, אני לא יודעת, הוא לא צרף אותי, אני נשארתי לבד, אז ככה הסתתרתי, פעם הייתי בשורה הזאת ופעם עברתי לשורה השניה, וככה הם לא תפסו אותי, והם אמרו שאני לא יודעת מה, יהרגו את אלה שנשארו בודדים, אינני יודעת, כי פחדתי שהם יתפסו אותי, אז כל פעם עברתי משורה לשורה, אחרי שהם עשו את כל הספירה הם נתנו הוראה, תוך חמש דקות שאיש לא יישאר בחוץ, כולם התחילו לרוץ, ולי לא היה לאן לרוץ, התחלתי לבכות, רצתי ברחוב ובכיתי, נשארתי לבד, אז לא היה לי מה..., לא הדודה והדוד לא לקח אותי, איזו אישה רצתה לקחת אותי בסוף היא התחרטה, אז נשארתי לבד ורצתי לבית שלנו, וככה הייתי הולכת לפה ולשם, והיו לי שתי צמות, וככה בערך שבוע ימים הייתי לבד או שבועיים, וממש התמלאתי כינים, והייתי אצל מישהי בבית, ופתאום ראיתי מישהו הולך מרחוק עם יד קשורה.

ש: ומי נתן לאכול במשך השבועיים?

ת: לא יודעת מי, אנשים ריחמו, נתנו לי אוכל, עובדה ששרדתי, ופתאום ראיתי את אבי, ואני רצתי לרחוב לקראתו, ואבי הגיע, והוא שאל, הוא ראה רק אותי, ואז נעמדו כל האנשים סביבנו ובכו איתנו על הפגישה שלנו, המפגש שהיה בינינו.

ש: כי חשבו שהוא...

ת: הוא לא ידע את מי הוא ימצא, הוא חשב שהוא ימצא אולי את אישתו במרתף, אבל אמא אמרה: "אם הוא לא חי גם אני לא רוצה לחיות", וככה ניצלנו, ואבי מצא אותי, והוא אמר: "אני לא נשאר פה", לקח מה שלקח והלך לאיכרים, והוא תפר להם, והיינו פעם פה, פעם שם, אחרי שבועיים שלא היינו בגטו הם יום אחד באים, לוקחים את כולם, אמרו שלוקחים אותם למחנה עבודה, ולקחו אותם ל-Auschwitz ויותר לא שמעתי ולא ראיתי אף אחד מהמשפחה שלי.

ש: ואת הסיפור הזה שמעת אחרי המלחמה? זאת אומרת, מי אמר לך שלקחו אותם ל-Auschwitz?

ת: בא אלינו, כשאבי היה אצל איכר, הוא אמר: "תראה, מעכשיו אתה צריך להסתתר, כי מעכשיו לא נשאר אף אחד, את כולם לקחו.

ש: זאת אומרת, האיכרים סיפרו בזמן אמת.

ת: האיכרים סיפרו בדיוק מה קורה, באו לאבי וסיפרו לו שהעבירו את כולם ברכבת כנראה, לקחו אותם ל-Auschwitz, והם ידעו שלוקחים אותם למחנה עבודה, "Arbeit macht frei", ככה, לקחו אותם למחנה עבודה, והדוד שלי היה ממש גבר, באמת, איך הוא לא שרד, אינני יודעת, הם לקחו אותו..., הוא חפר את הבורות, ואיש מאיתם לא חזר, אף אחד, אנחנו שנינו מאותו רגע התחלנו להסתתר, והיינו ביערות ביום, אבא היה תופר, גומר לתפור, אז הם פחדו, כי הגרמנים הזהירו, מי שיתפסו יהודים אצל מישהו, יוציאו אותו להורג, ומצאו את זה בגטו, מי שהחזיק יהודי, אז תלו אותם באמצע הרחוב, באמצע הגטו תלו את היהודי ואת הגוי, ומאותו רגע הייתי עם אבא, ולא היה חסר לנו אוכל, אבי תפר ונתנו לנו לחם וחתיכות כאלה של חזיר אכלנו, וככה עברנו מאחד לשני, עד ש..., וסבלנו מספיק, כי בחורף הם לא רצו להחזיק אותנו, פחדו שהגרמנים באים, אז הם לא רצו להחזיק אותנו, אז שלחו אותנו באמצע הלילה או באמצע הזה, אז היינו ביער בגשמים מתחת לעצים, בשלגים הלכנו קילומטרים, ואני כבר..., יום אחד לא יכולתי, לא היה לי כוח, אז אבי הוריד את המעיל, שם את זה על השלג, הושיב אותי, והוא הלך הלוך ושוב שלא יקפא מקור, עד שאני קצת נחתי והמשכנו ללכת.

ש: תאמרי לי בבקשה, ברכה, את יודעת אולי מתי זה קרה, האקציה הגדולה של חיסול הגטו?

ת: איזה תאריך זה היה?

ש: איזו שנה זאת הייתה?

ת: מאי 42, ה10- למאי, אבי תמיד אמר לי שזה השחיטה, הוא קרה לזה שחיטה, היה ב10- למאי 42.

ש: זאת אומרת, ממאי 42 את ואבא שלך הייתם כל הזמן בנדודים.

ת: נכון.

ש: הייתה איזושהי תקופה שהייתם במקום מסוים והיה לכם מקום לישון, גג על הראש או שכל הזמן בחוץ?

ת: לא כל הזמן בחוץ, היינו גם, כשאבי תפר, אז היינו בבית, וכשלא הייתה לו עבודה, אז היינו צריכים להיות בחוץ, ותמיד אבי דאג, שיהיה לו בשק לחם וחזיר, שיהיה לנו מה לאכול, אז יום אחד אנחנו היינו באמת אצל איזה גוי והגיעו גרמנים, והם ידעו, הם ראו שגרמנים באים, אז הם העלו אותנו בסולם על עליית הגג, והם נכנסו לבית, והם שתו וודקה, והם השתכרו, והוא נורא פחד, אז הוא אמר לנו לרדת ושנצא, אז אנחנו ירדנו, הם היו בפנים...

ש: הגרמנים.

ת: הגרמנים היו בפנים, אנחנו ירדנו, ואבא אמר ללכת לאט, לקח אותי, לא חשדו בכלל שזה יהודי, עם ילדה ביד, הלכנו ליער, הגענו ליער, ולא הבאנו כלום איתנו, כי ירדנו בלי כלום, כל היום היינו שמה ולא היה לנו מה לאכול ולא היה לנו מה לאכול, והיתושים אכלו אותנו, עד הלילה היינו שמה, עד שחזרנו אליו חזרה, וככה היינו הולכים ונודדים, יום אחד היה גם חורף מאוד קשה ושלג עד הברכיים, ולא היו לי נעליים, נתנו לי מגפיים של גבר, גדולים עלי עם סמרטוטים בפנים, והשלג היה נכנס לי בפנים, מרוב שהלכנו, השלג היה עד הברכיים, אז ככה לילה אחד הלכנו, והייתה סופה, ואבי תמיד הלך לפי עמודי טלגרף, זה היה סימן, אז אנחנו הולכים, הולכים, ואבדנו את העמודים, הסתובבנו ימינה, שמאלה, לא ידענו איפה ללכת, ובאמצע הלילה, ופתאום אבי נפל לבור, היה בור, אז הוא נפל לבור, את יודעת, אני בתור ילדה זה הצחיק אותי, התחלתי לצחוק, מסכן, הוא נפל, עד שהצליח להיחלץ מהבור, אז לא ידענו לאן ללכת, ראינו איזו נקודה שחורה, איזה בית קטן מרחוק, אבא אומר: "אין לי מה להפסיד, אנחנו הולכים לבית הזה", אנחנו מגיעים לבית, אבי דופק, אז הוא שואל: "מי שם?", אז אבי אומר..., אמר לו מה שאמר, הוא פתח את הדלת..., שואל: "מה אתה רוצה?", אז אבי אומר: "איפה הדרך לכאן ולכאן?", שם של מקום שהוא רצה להגיע, אז הוא אמר: "אני תכף אראה לכם", אני שמעתי את הטון שלו וקיבלתי היסטריה, ולא רציתי להיכנס לבית, הוא פתח את הדלת וראה גבר עם ילדה קטנה, והם שניהם לא הצליחו להכניס אותי, בקושי, הביתה, אני הייתי כל כך היסטרית, פחדתי שהוא יעשה לנו משהו רע, הם מאוד ריחמו עלינו, כולם שמה התעוררו, והיה לי חם בבית, שם היה להם תנור, והיינו שמה, אני יודעת, שעה או יותר, והתחלנו ללכת, הוא אמר לנו: "תלכו", הוא הראה לאבי את הדרך, אנחנו הלכנו ועד שהגענו למקום הזה, כבר היה אור, הבוקר מוקדם.

ש: מה היה המקום הזה שרציתם להגיע?

ת: אבא רצה ללכת לאיזה כפר, שהוא הכיר אותו, והוא לא ידע, הוא איבד את הדרך בגלל שהוא איבד את העמודים, איך שאנחנו הגענו לכפר הזה, לעבור את הכפר הזה, התנפלה עלינו להקת כלבים, איזה..., אני אומרת לך, כאלה כלבים אולי תריסר כלבים מכל הכפר, והם כולם נבחו, וכולם יצאו מהחלונות לראות מה קרה, ואבא אמר לי שלא אעיז לרוץ, והם קרעו לאבי את כל המעיל, היה לו כזה מעיל ארוך, אז עם השיניים קרעו לו את המעיל, ואבי לא הגיב, וככה הלכנו, וככה לאט לאט הם זנחו אותנו, הם נרגעו, והמשכנו ללכת עד שהגענו למקום שאבי רצה להגיע, אני לא זוכרת, או שהיינו ביער או שהיינו אצל מישהו, את זה אני לא זוכרת, לאן הגענו, אבל את הסיטואציה הזאת עם הכלבים זה אי אפשר לשכוח, אז זהו, וככה...

ש: ברכה, רציתי לשאול אותך, אתם הייתם תקופה מאוד ארוכה ככה...

ת: שלוש שנים.

ש: בכל הנדודים האלה, והיו ימים, אולי שעות שהייתם אצל איכרים בבית, האם אבא שלך אמר לך שתתחזי לפולנייה, שאם ישאלו אותך, מי את או מה את ומה השם שלך...

ת: אנחנו נגיע גם לזה, נגיע גם לתקופה הזאת, אז זהו.

ש: בינתיים אתם הייתם בזהות שלכם, זאת אומרת, אם אנשים ישאלו אותך: "ילדה, איך קוראים לך"?

ת: הם לא שאלו, הם ידעו.

ש: הם ידעו שאתם יהודים?

ת: הם ידעו, שאנחנו צריכים להסתתר, שאף אחד לא ידע, שהגרמנים לא ימצאו אותנו...

ש: זאת אומרת ידעו שאתם יהודים.

ת: ידעו, ידעו, בהחלט, לכן הם החזיקו את אבי עד שהוא גמר להם לתפור, ואז הם אמרו לנו: "שהוא יכול ללכת", וככה הוא עבר מזה, וככה עברנו קיץ וחורף, עד שיום אחד הגענו לאיזה מקום, ואבי לא רצה להיכנס לבית, אז נכנסנו לאסם, שם היו להם חבילות קש, אבי הזיז חבילה ונכנסנו פנימה, בין החבילות, ושמענו את הקולות שלהם, ואנחנו היינו כל היום..., כיוון שביום לא הלכנו, שלא יתפסו אותנו, רק בלילות, אז שכבנו בתוך הקש, בתוך הזה כל היום, ורק הסתכלנו בחריצים של הזה החוצה, לראות את אור היום, אבל אנחנו היינו רוב הזמן ביום במחבוא, עד שאני לא יודעת איך, אחרי תקופה התארגנו, אבי מצא..., לא, אז אנחנו הגענו ליער ששם היו המון אנשים, והם חיו ביער, אבל כל יער, כל עץ..., שעשרה אנשים לא יכלו להקיף אותו, כאלה עצים, קראו לזה יערות [...], עד היום אני זוכרת את השם, והיינו שם ביער, והיו משפחות, והמון אנשים היו שמה, והם יצאו לשמירה האנשים, ממש חיו בקהילה כזאת, הביאו, הלכו בלילות, הביאו אוכל, הם הביאו פרות, תתארי לך, לתוך היער, וחלבו את הפרות, ונתנו לנו לשתות חלב, ובנו אוהלים...

ש: את יודעת, מה המקור של האנשים האלה, מאין הם הגיעו, מאיזו עיר?

ת: לא יודעת, אין לי מושג.

ש: הם לא היו אבל פרטיזנים.

ת: זה היו כן פרטיזנים, פרטיזנים, אבל אבי לא היה בפרטיזנים, כי הוא עם המשפחות, והיו כאלה שהיו פרטיזנים ובאמת היו פרטיזנים, והם הלכו, עשו פשיטות בלילות והביאו אוכל ופרות ומה לא?

ש: והם עשו גם סבוטז'?

ת: ובנו את האוהלים מהקליפה של העצים, זה היו כאלה אוהלים אדומים למעלה.

ש: והם עשו גם סבוטז', זאת אומרת, פעילויות נגד הצבא הגרמני, נגד פסי רכבת?

ת: לא, לא, רק דאגו שיהיה אוכל, שיהיה לנו קיום, היינו שמה אני לא יודעת איזו תקופה, ואחרי זה הגרמנים עלו על זה, אז הם הגיעו עם מטוסים והתחילו להפציץ, אז אני רצתי, אני זוכרת את זה כמו עכשיו, ברחנו מהאוהלים, כיוון שהאוהלים הסגירו, זה היה צבא אדום, אז ברחנו לשטח פתוח, והם כל כך הפציצו, שהעצים ממש קצת חרקו, ענפים נפלו, ואחר כך אבי בדיוק היה בשמירה באותו הזמן, ואחר כך הוא איבד אותי, התחיל לרוץ ביער, עד שהוא מצא אותי, אז אחרי שהם גמרו להפציץ, הם שמה היו מחוץ ליער אצל איכרים, והם הלכו רגלית לחפש יהודים ביער, אז הם הלכו עם כלבים, אז אני זוכרת, אני ואבי...

ש: והקבוצה הזאת, המשפחות האלה, אלו היו יהודים או מעורב, גם פולנים...?

ת: לא, רק יהודים, רק יהודים היו שמה, אז אני ואבי עלינו על איזו ביצה, תשמעי, ושכבנו שם תחת הענפים שלא יראו אותנו, ואבי כל הזמן היה משתעל, הוא עישן, אז הוא היה עושה אה, אז שמתי לו יד, שלא יצא לו שיעול, לידנו ממש..., שלושה מטר עברו גרמנים עם כלבים, לא זיהו אותנו למזלנו, אחרי שהם עברו וחיפשו, כולם הסתתרו, הם לא מצאו אף אחד, התארגנו בערב קבוצה של שלושים גברים, ואני הייתי הילדה היחידה בין הגברים, והחליטו לעזוב את היער, לצאת מהיער, התחלנו ללכת, אני ידעתי ללכת מצוין, וכשיצאנו מהיער, ראינו את המשאיות שלהם.

ש: של הגרמנים.

ת: הכלבים היו שמה, אנחנו יצאנו, והיינו צריכים ללכת כל כך בשקט, שהכלבים לא יזהו אותנו, היה צריך לעבור איזה מים זורמים, והיו כאלו אבנים בין..., אני צ'יק צ'ק קפצתי, והייתי כבר בצד השני, התחלנו ללכת קבוצה גדולה, ולפתע אבי קיבל התכווצות שרירים, תשמעי, זה כמו, אני לא יודעת, הוא פתאום התחיל לצעוק, מהתרגשות הוא קיבל התכווצות שרירים, נשכב ולא יכל ללכת, ואני התחלתי לבכות, חשבתי שאבא הולך למות, אז הוא אמר להם: "תניחו לי, תעזבו אותי עם הילדה, תלכו", אז אבי ואני נשארנו ככה כמה שעות, זה עבר לו, הוא נרגע, עברה לו התכווצות, וכל הקבוצה שהם הלכו ביחד, הגרמנים עלו עליהם והרגו אותם, תראי איזה גורל היה, שההתכווצות הצילה את חיינו. אז אבי קם, והלכנו לתוך שדה של חיטה, אני זוכרת את זה כמו עכשיו.

ש: עם שיבולים.

ת: כן, אז ככה נכסנו, שלא יזהו אותנו, וככה היינו שם כל הלילה, בבוקר אבי לפנות בוקר קם, והוא יצא מהזה, אני ישנתי, והוא הלך לראות, היה יער על יד זה, הוא הלך לראות..., ופתאום אני התעוררתי, ואני רואה שאני לבד התחלתי לקפוץ, כי החיטה הייתה גבוהה ממני, התחלתי לקפוץ, ראיתי את אבא, והוא עשה לי עם היד ככה, והוא בא אלי, ושכבנו כל היום בתוך החיטה, ובלילה התחלנו שוב ללכת, וככה הלכנו והלכנו ומפה ומשם, זה היה כבר קיץ, הגענו לאיזה..., על יד הבית שלנו, ממש כמה קילומטרים מושבה כזאת, בתים בודדים שמה היו, איכר, הוא היה אדם "חסיד אומות העולם", אדם נשמה טובה, הוא החזיק שמונה יהודים.

ש: אתם הכרתם אותו מלפני המלחמה?

ת: כן, כנראה, הוא היה אדם מאוד טוב, הוא החזיק אותנו, אבל היה לו בן אנטישמי, אבי הלך בלילות והיה מביא..., הם היו מאוד עניים, לא היה להם, אדם טוב, אבל לא היה לו כלום, הייתה לו פרה אחת שבעטה ושפכה את החלה, והייתה לו אישה מאוד רעה, אז היינו אצלו, ו...

ש: איפה הוא החביא אתכם, היה לו מרתף, היה לו...

ת: לא, היה לו גם מרתף, אבל הייתה לו חדר שהכניסה אליו הייתה בגובה, כמו חלון, [...] גובה של חצי מטר מהרצפה.

ש: קומת קרקע כזו נמוכה.

ת: וחדרון קטן מתחת הייתה שמה, ושמה היו שמונה אנשים, עד שיום אחד הגרמנים עשו פשיטה והם הלכו לחפש יהודים, אז מיד ירדנו למרתף הזה שמה, והיה לו בן שהוא היה ממש, את יודעת, מעוות, אז הוא הושיב אותו על המיטה, והגרמנים פתחו את הדלת וראו אותו, הם נבהלו והלכו, וככה אנחנו ניצלנו, אבל הבן הלך, הלשין עלינו, הבן שלו, ואבי הרגיש, הוא אמר לאבי: "כמה חבל לי עליך?", אז הוא אמר: "מה חבל לך, אני עוד לא מת", ואבי אמר לו: "תראה, אם נשאר אצלם עד סוף המלחמה, אני מבטיח לך שאני אתן לך את הבית שלי, אני לא אשאר פה", הוא אמר, "אין לי מה לעשות פה".

ש: זאת אומרת הוא לא יישאר בפולין.

ת: לא יישאר במקום הזה ולא בפולין, כנראה, "אני אתן לכם את הבית", אבל הוא היה אנטישמי, הבן, הלך, הלשין, למי הוא הלשין? לא לגרמנים, לפרטיזניקה הפולנית, ואבי הרגיש, אז רצינו לעזוב, אבל היה לילה מאוד חשוך, לא היה ירח, שום דבר, היה חושך כזה מצרים, אז אבי אמר..., הם הלכו לישון באסם הזה, ואני הייתי בבית עם הילדים שלו, פתאום באמצע הלילה שמענו יריות, הם נכנסו, הם התחילו לירות בחוץ, הם ידעו שהאבא מחזיק יהודים, הם נכנסו הביתה והם מצאו אותי, הם ידעו, הם הכירו אותי מהבית, כי אבא תפר להם, הם כולם היו מאותו כפר.

ש: זאת אומרת, הפרטיזנים הפולנים, את מתכוונת.

ת: פולנים, זאת הייתה קבוצה של שמונה, הם היו חוליה של שמונה, אז הם אמרו: "הרגנו את זה, הרגנו את אבא שלך", הם ידעו בדיוק, אבל הם לא הרגו את אבא שלי ולא הרגו את אף אחד, כי הם נעמדו ב..., הם לא ראו, היה חושך, לא היו להם פנסים כנראה, אבי לקח תנופה ויצא, הם לא הצליחו לתפוס אותו, זה היה חושך, והוא רץ לכיוון היער, והוא נכנס לביצה, תשמעי, ובביצה הזאת הוא תפס את עצמו בענפים של העצים על מנת לא לשקוע, ולא ידע מה איתי, זה היה לילה, הם נכנסו הביתה, ושאלו אותי: "מי את?", אז אמרתי שאני הבת של [...], "לא נכון, את ברוניה מיכלובסקי", ככה הוא אמר לי: "ואנחנו נהרוג אותך, והרגנו את אבא שלך והרגנו את כולם", אז אני התחלתי לבכות, אמרתי: "אל תהרגו אותי, אני רוצה לחיות", אז אחד מהחוליה ריחם עלי, והוא אמר: "בסדר, לקח אותי על הברכיים, עד היום אני זוכרת, כי אני בכיתי, הוא אמר: "תירגעי, אנחנו נשאיר אותך בחיים, אם תסכימי להיות נוצרייה, להתנצר", אמרתי: "אני מוכנה", אמרתי: "בסדר", ואז הם נתנו הוראה, שאני, אם לא אעזוב את המקום..., שאני לא אלך מפה, וזהו, והשאירו אותי, ואבי חזר בבוקר, אבי הצליח לצאת בבוקר מהביצה, מגף אחד נשאר לו בביצה, מסכן, הוא הגיע עם מגף אחד, והוא מצא אותי, ואל תשאלי, הוא מאוד שמח, והוא הלך, והוא לא נשאר איתי, אני נשארתי לבד, וכל יום לא נתנו לי אוכל, אבי היה מביא לי כל שבוע שק עם אוכל, והוא תפר לי כאלה נעלי בית מפרווה של כבשים, ותפר לי כזאת אפודה כזאת, והוא היה בא בלילה, מעיר אותי, "[...], הבאתי לך", ואני בבוקר מתעוררת, ואני אומרת: "חלמתי, איפה?", אני לא ראיתי שום דבר, הכל נעלם ממני, והיו שולחים אותי לשדה עם הפרה הזאת.

ש: הפכו אותך לרועת צאן.

ת: רועת צאן הייתי, ואנחנו לא היינו עם נעליים, והלכתי יחפה, והלכתי על חיטה וזה דקר, אז שמתי סמרטוטים, אבל הם נפלו לי, ואז כל הרגליים..., העור התפוצץ לי, והייתי יושבת ובכה, עד שיום אחד עבר איזה איכר, הלך לכנסייה, והוא ראה אותי, והכיר אותי מהבית, והוא ראה את הרגליים שלי, אז הוא הלך והביא לי משחה, ואני שמתי משחה, ועם סמרטוטים ככה [...], ואבא היה מביא לי, ולא נתנו לי כלום.

ש: ואיפה אבא שלך היה באותה תקופה?

ת: אבא שלי הסתתר, היה לבד.

ש: לא במקום אחד.

ת: לא, הוא היה כל פעם במקום אחר. יום אחד אני הייתי בחוץ וראיתי את אבא ביער, הוא קרא לי, ואני באתי, והוא אמר: "תביאי לי קצת מים", אני אמרתי: "לא, אסור לי, אסור לי להביא לך מים, אסור לי לבוא אליך", פחדתי.

ש: תגידי לי, הם הפכו אותך לנוצרייה?

ת: כן.

ש: בכנסייה?

ת: כן, אז הם הביאו איזה מים מהכנסייה ושפכו עלי ונתנו לי שם, מריה, אבל כל הזמן הם צעקו לי: "ז'ידובקה".

ש: זאת אומרת, זה לא עזר.

ת: זה הבן היה אנטישמי, וכל הזמן הרביץ לי, הם היו עושים אוכל, הם בישלו את החיטה לא נקייה בכזה סיר, וכל אחד היה עם כף אוכל, ואני אכלתי גם כן, אז הוא נתן לי איזה בוקס, אז הלכתי לבכות מאחורי דלת, אז הוא ראה, אז הוא לקח את הבן והוא הרביץ לו, למה הוא הרביץ לי, אז הוא עוד יותר התנקם בי, וככה הייתי הולכת כל היום בחוץ, רועה את הפרה, ואני הייתי...

ש: כמה זמן היית רועת צאן?

ת: רועת צאן הייתי איזה חצי שנה בקיץ, ואחר כך היה חורף, אז כבר לא יכולתי, אבל כשהיה קיץ, אז הייתי בחוץ עם הפרות.

ש: והיית פוגשת אנשים, כשהיית יוצאת למרעה?

ת: אמרתי לך שפגשתי את האיש הזה שהביא לי, הייתי יושבת לבד, כל היום בלי אוכל, לא יודעת איך החזקתי מעמד, ובלי לשתות, בלי לאכול.

ש: ולא היו שם אנשים שהכירו אותך בתור ברוניה?

ת: לא יודעת, זה היה כזה מין מקום כזה ששמה עברו מעט מאוד אנשים, אז זהו, אז הייתי...

ש: עכשיו, מהזיכרון שלך, כשהיית בחוץ, בשדה עם הפרה, על מה היית חושבת, יום שלם היית לבד, ילדה קטנה, איזו מחשבות היו לך בראש אז? זה היה פחד, זה היה געגועים, זה היה [...]?

ת: אני מאוד פחדתי, את יודעת שנודע לגרמני שהוא מחזיק ילדה יהודייה, הוא השתכר, הגרמני, הוא הגיע למישהו, הייתי שלוש פעמים תחת רובה, תחת ממש בסכנת חיים.

ש: שלוש פעמים ממש מפגש עם גרמנים.

ת: כן, פעם בבורות, ופעם הייתי עם הזה... אז הייתי אצל זה, אז יום אחד באו גרמני ופולני, והוא תירגם לו, ושאלו אותי, הוא אמר, שיש פה ילדה יהודייה, הוא רוצה לבוא לראות, ופתאום ראיתי גרמני, ואני קיבלתי היסטריה, והוא אמר לי, הזה: "תירגעי, תירגעי, לא יעשו לך כלום", כשאני ראיתי מדים גרמנים, אני הייתי בהיסטריה, אז הוא בא, והם שואלים אותי: "איך הגעת לפה?", אז אני בתור ילדה, מה אני אגיד, שהוא החזיק אותנו? לא, אז הם יהרגו אותנו.

ש: ואת אמרת את השם החדש שלך, מריה, שאת בעצם נוצריה ולא יהודיה?

ת: כן, אבל הכומר לא רצה להכניס אותי לכנסיה, לא יודעת.

סוף צד א' בקלטת

ת: אז הם באו ושאלו אותי: "איך הגעת לפה?", אז אני אמרתי: "הלכתי עם אבא, ואבא ברח והשאיר אותי פה, וככה אני נשארתי פה", אז הוא אמר: "אם ככה, תמשיכי להיות פה".

ש: זאת אומרת, הגרמני.

ת: אמרו לו שאני התנצרתי וזה, והם השאירו אותי, הם לא פגעו בי.

ש: זאת אומרת, הגרמני ריחם עליך.

ת: הגרמני ריחם, כנראה שמע או לא שמע, לא אמרתי שהוא החזיק אותנו, הוא אמר לי: "שלא תגידי גם, שאני החזקתי יהודים", אז אמרתי שהתנפלו עלינו, אני יודעת, אבא ראה שזה, אז הוא השאיר אותי ביער, ואני הגעתי, וככה המשכתי להיות שמה, באמת, זאת הייתה תקופה מאוד מאוד קשה, והיו מרביצים לי ולועגים לי, ובלי אוכל, זה היה הדבר הכי גרוע, זה כן, כשהגיעו הפרטיזנקה, כשתפסו אותי, הם ידעו, שהבן הלא סיפר, אז הם הרביצו לו מכות רצח, לאיכר הזה, מה אני אגיד לך, הם ניפחו לו את הפרצוף, הוא שכב ימים במיטה מרוב מכות שהוא קיבל מהם, הם התנקמו בו, למה הוא החזיק יהודים, הם שתפו פעולה עם הגרמנים.

ש: אבל בך לא פגעו הפרטיזנים, אמרת שהושיבו אותך על הברכיים.

ת: כן, והוא אמר: "נשאיר אותך בחיים בתנאי שתהיי נוצרייה, את שאלת אותי, אם הייתה תקופה ששהייתי בתוך נוצריה, אז זאת הייתה תקופה שהייתי בתור נוצריה.

ש: ביקשו ממך למשל להגיד תפילות לפני השינה או...

ת: כן, תפילות לימדו אותי, וכל ערב הייתי צריכה להצטלב ולהגיד את התפילה שלהם.

ש: מי לימד, האיכר, אישתו? מי לימד אותך את ה...?

ת: הילדים, הילדים שלו לימדו אותי, הם עשו את זה ואני איתם ביחד, היה לו בן אחד שהיה מעוות ועוד הבן הזה שהלשין ועוד בת, הבת הזאת היא הייתה יותר טובה אלי, כי היינו בערך באותו גיל, וזהו, ועם הזמן אחרי זה התחילו להתקרב הרוסים, זה כבר היה סוף המלחמה שהייתי שמה לבד, אז התקרבו הרוסים, הרוסים הגיעו, אז התחילו ליפול פצצות, וזה היה ממש..., ברחנו מהבית, באיזה מקום הסתתרנו שמה, וכולם הגיעו שמה, אז לפתע הרוסים הגיעו, מה אני אגיד לך? ואני ראיתי מדים...

ש: שמחת לראות אותם?

ת: אני לא שמחתי, אני הייתי היסטרית, כי חשבתי שהם גרמנים, אני לא ידעתי שאלו..., לא ידעתי, מה זה צבא רוסי, אני ראיתי מדים, חשבתי שזה זה, אז אמרו לי: "תירגעי, זה לא גרמנים, זה רוסים, אז זהו, אז כבר אחרי זה הרוסים הגיעו, והגרמנים לא היו, אבי הגיע...

ש: איך היה המפגש עם החיילים הרוסים?

ת: הם באו [...] הייתי צורחת, אז הם אמרו: "אנחנו לא נעשה לך שום דבר".

ש: ברוסית?

ת: ברוסית.

ש: הבנת אותם?

ת: אני לא כל כך הבנתי, אבל הם אמרו לי: "אל תפחדי, אנחנו לא נעשה לך כלום, אנחנו לא נאצים, אנחנו רוסים", ואז מהר מאוד למדתי את השפה הרוסית, ואבי הגיע, ואמר לי: "עכשיו את באה איתי", אני שקלתי שנים עשר קילו בשחרור, ילדה בגיל עשר, זה תינוק שוקל, אבי לקח אותי, ואני לא רציתי ללכת, אז הוא אמר את זה בפולנית, את המשפט הזה עד היום אני לא אשכח, הוא אמר: "[...], איך האדון רוצה? אתה רוצה, קח אותה, אתה לא רוצה, תשאיר אותה", אז אבי ממש בכוח הוציא אותי משמה וחזרנו לבית.

ש: ומאיפה באה ההתנגדות שלך, למה לא רצית?

ת: כי הם אמרו לי, שאסור ללכת מפה, הפרטיזנקה הפולנית.

ש: אז את פחדת?

ת: אני פחדתי מהם, כן, הם אמרו: "אנחנו נבוא, נבדוק אם את פה, ואם לא תהיי, אנחנו בכל מקום נמצא אותך ונהרוג אותך, איפה שלא תהיי, את ואבא שלך", כי הם אמרו לי: "תגידי לאביך שיבוא אלינו, אנחנו לא נעשה לו שום דבר".

ש: וגם כשהמלחמה הסתיימה, עדיין נשאר לך הפחד הזה מהפרטיזנים.

ת: כן, בטח, אני פחדתי, כי אמרו לי: "פה את צריכה להיות, אסור לך ללכת מפה", זה כל כך נחרט לי, שאסור לי ללכת, אבל אחרי זה הלכנו לבית, ולא נשארנו בבית, כי גם הבית היה ריק, לא היה שום דבר, לקחו לנו את כל הבגדים לפני, ואחרי זה עוד עברנו את כל הגטו, ואחרי זה..., ממש זה היה קרוב לבית שלנו, המקום שהיינו שם בסוף המלחמה, וזהו, התחלנו לנדוד, פה התחילו נדודים חדשים, אז לא נשארנו בבית, אבי לא נתן לו את הבית, הוא בא וביקש, אבי אמר: "אתה עשית לנו רע, אתה הלשנת עלינו, אתה רצית שיהרגו אותי, אני לא נותן לך", הוא בכה, התחנן, אבי לא נתן לו את הבית, הוא השאיר את הבית ככה, מי שלקח, לקח.

ש: ובאיזה שלב לפי דעתך, ברכה, אביך הבין, שהוא לא נשאר בפולין, מתי...

ת: הוא לא רצה להישאר, מיד.

ש: מיד, זאת אומרת, לא היו לו התלבטויות.

ת: לא, בכלל לא, לא רצה להישאר באזור הזה, לא היה לו בשביל מה ובשביל מי.

ש: הוא היה עם כעס כלפי הפולנים?

ת: כן, אני אגיד לך מה, אחרי המלחמה עוד היו כאלה שרצו להרוג את אבי, אחרי המלחמה, כי גם היה מקרה ב-Eiszyszki, יצחק זונזון, הוא כבר נפטר לפני שנתיים בערך, שאת אימו רצח פולני אחרי שנצלו מהמלחמה, אז תתארי לך, שהם הצליחו לרצוח אותה עם תינוק, אז אבי לא רצה להישאר יום אחד שמה והתחלנו לנדוד.

ש: ברכה, את מספרת שגם את אביך רצו להרוג אחרי המלחמה.

ת: את אבי רצו להרוג, כן.

ש: את זוכרת איזשהו מקרה שאת ראית או ממש...

ת: רצו להרוג את אבי, הוא ברח מהבית, אחרי המלחמה.

ש: ב-Eiszyszki או במקום אחר?

ת: במקום אחר, בכפר הזה ששם היינו, אז לא נשארנו, בא איזה מישהו..., היו גם איכרים גויים טובים, שאמרו: "[...] מכלובסקי, אל תישאר, יהרגו אותך".

ש: זאת אומרת הזהירו אותו.

ת: הזהירו אותו, אז הוא לקח אותי...

ש: ולמה את חושבת רצו להרוג אותו, הרי...

ת: היו נאצים.

ש: לא בגלל עניין של רכוש, כי רכוש כבר לא היה לו.

ת: רכוש לא היה, ולא ביקשו מאבי את הבית תמורת החיים, פשוט לא רצו שיישארו יהודים בחיים, כמו שהם אמרו הגרמנים: "Alles geht kapput", אז זהו, אז התחלנו לנדוד, ואז הגענו למקומות שכבר היה שמה ריכוז של יהודים, היינו ב-Lodz, אבל עד ל-Lodz עוד היינו במקומות אחרים, אחרי זה אבי ב45- בקיץ, במאי שיחררו אותנו, אז אבי, היינו באיזה מקום, הוא הכיר את אישתו, ואז הוא התחתן איתה, ונולדה אחותי בפולין והמשכנו עם אחותי, עם התינוקת המשכנו בנדודים, נסענו איזה חודש ברכבת, כל היהודים נסעו ברכבת, להגיע לעיר, ל-Lodz למשל.

ש: ושמה היה ריכוז של יהודים.

ת: ריכוז של יהודים.

ש: ומי החזיק אותם, זה הג'וינט או הצלב האדום?

ת: היה בית ב-Lodz, ששמה כל היהודים עברו, אינני יודעת מי מימן שמה, אבל אבי התחיל להביא, עם היד שהייתי לו משהוא קיבל את הכדור, ועם זה הוא המשיך לעבוד, המשיך לתפור, וזה התרפא לו בלי אנטיביוטיקה, תארי לך.

ש: זאת אומרת, אביך מיד חזר למקצוע שלו.

ת: מיד התחיל לתפור, ומיד הוא רצה להקים משפחה.

ש: הוא פרנס אתכם.

ת: אני אגיד לך מה, כשהוא לקח את אישתו, לא היה לו טוב, היא לא הייתה אישה טובה, היא אמרה לו מלכתחילה: "זאת לא ילדה שלי, אני לא רוצה להכיר אותה", מיד הוא ראה שזאת רחוקה מלהיות..., אם חורגת אמיתית היא הייתה, לא נתנה לי לאכול, והיא הייתה ממש אישה אכזרית, אכזרית אפשר להגיד.

ש: והוא ידע, ממה שהיא עושה?

ת: הוא ידע, אבל שמעי, הוא לא התנתק ממנה, בקיצור, וככה עברנו ממקום למקום בפולין, היינו בכמה ערים ולאחר מכן המשכנו לנדוד, היינו בגרמניה, במחנות בגרמניה.

ש: מחנות עקורים.

ת: בדיוק, ב47-, ואחרי גרמניה היינו בצרפת.

ש: בכל מקום הסתגלת לשפה או שנשארת עם הפולנית?

ת: אני דיברתי יידיש, יידיש זה מהבית, בבית דיברנו יידיש.

ש: אבל בגרמניה למשל, למדת גרמנית?

ת: כן, זאת לא הייתה בעיה, אני הייתי ילדה כל כך עצמאית שהייתי עולה ברכבות בתוך העיר, הייתי נוסעת לבד לכל מיני מקומות, הייתי ממש עצמאית, אני לא יודעת איזה אומץ היה לי לעשות את זה, ב-Berlin היינו, שם הייתי ממש...

ש: שמה גם היית באיזושהי מסגרת, התחלת כבר ללמוד, ריכזו את הילדים לכיתות נגיד?

ת: לא, שום דבר, לא למדנו, בגרמניה אולי...

ש: מתי חזרת להיות באיזושהי מסגרת של ילדים, של לימודים, כיתה?

ת: קצת למדנו בדרך, קצת, עברית, אבל מעט מאוד, כשהגעתי לארץ, ממש לא ידעתי עברית, לא הספקתי ללמוד, תראי, זה היה...

ש: ובארץ למדת משהו?

ת: כן, הגענו לצרפת, מצרפת עלינו על אונייה בלתי לגאלית, ל"קוממיות", "קוממיות", היא נמצאת במבואות חיפה, האונייה שלנו, ובאמצע הלילה עם סירות הביאו אותנו לאונייה, ושמה היינו שבועיים באונייה, והטלטלנו, והייתה לנו באמצע סערה, ועלינו על שרטון והלכנו לטבוע, אל תשאלי, והנה, גם מזה ניצלנו, אלוקים גדול, השאיר אותנו בחיים באונייה, וככה שטנו, והאנגלים עלו עליה, על האונייה, סגרו את כל הפתחים של האוויר, אבי התעלף, אני זוכרת את זה כמו היום, באונייה הזאת, ושכבנו בתאים, ונתנו לנו אז בשפורפרות חלב סמיך, אני זוכרת את זה כמו עכשיו, לאיזה מישהו נשפך החלב, אז [...] ונדבקנו, ולא היו מים, כל התקופה של השיט הייתי על הסיפון, לא יכולתי, אני סבלתי ממחלת ים, אז האנגלים עלו עלינו, כבר ראינו את נמל חיפה, והחזירו אותנו, הם סגרו עלינו והם נכנסו, הם חשבו שאנחנו אולי כמו "אקסודוס", נתנגד, אבל היו שם משפחות, והיינו כל כך רצוצים, מי יכול היה להתנגד? אז הם נכנסו, הם תפסו את הידיים על הראש, איך אנחנו חיינו פה? שבועיים באמת בתנאים תת תנאים, העלו אותנו על אונייה, אני עליתי על האונייה האנגלית, מרווחת עם מדרגות ומרחב, התחלתי לרוץ, זה היה לי כזה כיף פתאום, הגענו לקפריסין.

ש: כמה זמן הייתם בקפריסין?

ת: מחנה קיץ, הוא היה במחנה חורף, אנחנו היינו במחנה קיץ, היינו..., גם לא למדתי, לא היה שמה כלום, כל היום הייתי עושה התעמלות, זה מה שהיה, בים היינו.

ש: אז זאת אומרת שלא למדת [...] ארץ ישראל, כשבאת לארץ ישראל נכנסת לאיזושהי מסגרת של לימודים?

ת: כן, כן.

ש: איפה למדת בארץ?

ת: אני תכף אגיד לך. היינו בקפריסין לא הרבה זמן, כי העלו משפחות עם ילדים, את הצעירים לא רצו להעלות, שילכו לצבא, האנגלים לא נותנים, משפחות הם העלו, אז הגענו באפריל, אני זוכרת שהגענו לארץ באונייה אנגלית, אז בנמל נתנו לנו מצות, זה היה בדיוק בפסח.

ש: אפריל 48.

ת: 48, אפריל 48, שלחו אותנו לבית עולים בקרית בנימין, היה שם בית עולים, אחרי שחיפה התפנתה, העיר התחתית, "קיבוץ גלויות", נתנו לנו דירה שמה, אז התחלתי ללכת לבית ספר.

ש: לאיזו כיתה נכנסת, ברכה?

ת: ישר העלו אותי לכיתה ה', בגלל הגיל, וישבתי בכיתה, לא הבנתי.

ש: המורה עזרה לך קצת?

ת: הייתי בבית ספר בביאליק, בהדר בביאליק היה בית ספר.

ש: על יד העירייה, לא רחוק מעיריית חיפה.

ת: לא רחוק מהעירייה, ממש לא רחוק מהעירייה, היה בית ספר ביאליק שמה, עשיתי את השנה הראשונה ב48-, אחר כך קיבלנו דירה בחליסה, ב"קיבוץ גלויות" אז למדתי בבית ספר, קראו לו "בית חינוך ב'", היום זה שמה עולים חדשים, בדרך נווה שאנן.

ש: סיימת בית ספר עממי?

ת: לא, אני הייתי כיתה ו', ז', והלכתי לקיבוץ בשנת 50, לא היה לי טוב בבית, לא נתנו לי לאכול, והייתי באמת ילדה ממש מוזנחת, אז גם היה לי קשה ללמוד כי על קיבה ריקה..., אז הלכתי לקיבוץ..., הלכתי לתנועת "השומר הצעיר", תנועת נוער, הייתי ב"שומר הצעיר", אז בדיוק המדריך אמר שמארגנים חברת נוער, אז היה "שער עמקים" ו"שער הגולן", אז אמרתי לו: "אני רוצה "שער עמקים", כי זה קרוב לחיפה", הוא אמר: "לא, את מתאימה ל'שער הגולן'", ושלחו אותי לקיבוץ "שער הגולן", אז הלכתי לשער הגולן...

ש: כמה זמן היית בקיבוץ?

ת: שש שנים.

ש: בקיבוץ למדת לימודים וגם מקצוע?

ת: לא, לא מקצוע, אני עבדתי בשדה, הייתי חקלאית, אהבתי את העבודה, גם עבדתי חלק עם ילדים, בבית ילדים עבדתי.

ש: מה סיימת מבחינת לימודים, כמה כיתות סיימת?

ת: אולי עשר.

ש: היה לך איזשהו רצון ללמוד איזשהו מקצוע, משהו משך אותך לעבוד בו?

ת: אני אגיד לך, אני אהבתי לעבוד בחקלאות, וזהו, ואחרי שעזבתי את הקיבוץ, התחתנתי.

ש: שם בעלך?

ת: דב.

ש: ואז כבר לא היית חברת קיבוץ.

ת: לא, אני עזבתי את הקיבוץ, חצי שנה לאחר מכן התחתנתי.

ש: הקמת משפחה, נולדו לך ילדים, נשמע, מי נולד ראשון?

ת: בת.

ש: שקוראים לה?

ת: פנינה.

ש: מה היא עושה?

ת: היא נמצאת בארצות הברית, חיה בארצות הברית, ויש לה ארבעה ילדים. ויש לי בן.

ש: שמו?

ת: יהושוע.

ש: מה המקצוע שלו?

ת: הוא עבד ב"קרן קיימת" במפוי ומדידות, בצילום מפות, והבת הצעירה גרה בחיפה, בנווה שאנן, הבן גר בקריות, והיא גמרה בויצו, עיצוב אופנה, זה במשפחה כנראה, בגנים, תפירה, כי גם הגדולה שלי למדה תפירה.

ש: והיא עוסקת בזה, היא עוסקת במקצוע?

ת: לא, היא לא עוסקת בזה, כי תראי, בשביל לעשות אופנה היו צריכים להמשיך לשנקר, והיא ממש אהבה את תצוגות אופנה, את הדברים האלה, היא לא המשיכה, היא הלכה ללמוד מזכירות, והיא הייתה מזכירה של זה, ועכשיו היא עובדת בבית אבות לספרדים.

ש: ואת, ברכה, חוץ מלהקים משפחה ולגדל שלושה ילדים, את עבדת במהלך השנים שלך בארץ?

ת: טיפלתי בילדים, זהו, זה לא עבודה, סתם היה לי כזה...

ש: זה בהחלט עבודה.

ת: אני עבדתי גם בקיבוץ עם ילדים ואהבתי לעבוד עם ילדים, גידלתי גם את הנכדים, עזרתי לנכדים, לא מעבר לזה.

ש: וכשיום בתואר גמלאית או משהו כזה, מה סדר היום שלך?

ת: סדר היום שלי זה אני עם הבעל בבית, ובאות אלי נכדות מבית הספר.

ש: את נפגשת עם אנשים מפולין או עם אנשים שעברו את השואה?

ת: הלכנו ל"עמך", אבל זה לא בשבילי, כי אני לא רציתי להיות בעמך, כי כל הזמן עם השואה, אמרתי שאני רוצה להתנתק מהתקופה הזאת, לא רוצה כל הזמן להיזכר בזה.

ש: אבל יש לך איזה שהם תחביבים, את הולכת לשמוע הרצאות בנושאים מסוימים?

ת: כן, אנחנו הולכים פעם בשבוע לשמוע הרצאה בגמלאי חברת חשמל, יש לנו שמה..., נתנו לנו את האפשרות לבוא לשמה, בעלי עבד ב"קרן קיימת" ביעור, שלושים ושש שנה, הוא עבר את כל המלחמות כמובן, וזהו. לא למדתי מקצוע, לא הצלחתי.

ש: אבל השגת, היו לך את העיסוקים שלך. עכשיו, תאמרי לי בבקשה ברכה, מהניסיון שעברת, מהניסיון הקשה שלך, את חושבת שזה השפיע באיזושהי צורה על האופן שבו את חינכת את הילדים או גידלת אותם, זאת אומרת, היית אמא קצת אחרת בגלל מה שעבר עליך או שניסית לעשות...

ת: הקיבוץ נתן לי הרבה מאוד, אני אגיד לך, כי הבית היה לי מאוד הרוס, אווירה מאוד לא טובה, ולא יכולתי להיות בבית, כי לא היה טוב, אבי, לא יודעת איך להגדיר את זה, הוא הציל אותי, ושמר עלי כל המלחמה, אבל לאחר מכן זה כבר לא זה היה, הוא כבר היו לו ילדים אחרים ואישה, ואני כבר הייתי מיותרת, אז הלכתי לקיבוץ, ובאמת היה לי טוב בקיבוץ, יצאתי לצבא, עשיתי שנתיים, והייתי שנה חברה, הייתי בארבעה קיבוצים, עברתי, את "שער הגולן" ונחל עין החורש, הייתי בשלט וברעם, הייתי ברבדים, הייתי בארבעה קיבוצים.

ש: עברת את כל הארץ מהצפון לדרום.

ת: כן, מהצפון ועד הדרום.

ש: וזה הפך אותך להיות ישראלית?

ת: ממש, את יודעת, אני כל כך התנתקתי מהכל, כשהחבר'ה בקיבוץ אמרו לי, כשהייתי מספרת להם, אמרו לי: "תפסיקי, את קראת באיזה ספר, זה סיפורים, לא יתכן שעברת את זה, את מלאת חיים, יש לך שמחת חיים", אני פתאום שכחתי מהכל, התנתקתי, אמרתי שאת התקופה הזאת..., היה לי טוב בקיבוץ, הייתי בין חבר'ה, ואהבו אותי, והייתי רוקדת והייתי ספורטאית, פתאום, את יודעת, זה כאילו לא אותה ילדה.

ש: זה הפך אותך ממש לישראלית.

ת: ממש ישראלית, ובאמת אני אוהבת את המדינה, אחרי מה שעברתי, אז לא הייתי מוכנה לחיות באף מקום, רק בארץ.

ש: תודה רבה לך, ברכה, שהזמנת אותנו ושמענו את מה שעבר עליך, ובאמת נעים לשמוע שבן אדם יכול לברוא את עצמו מחדש ולחיות חיים חדשים.

ת: [...] מכירים את הסיפורים שלי.

ש: ויחד עם זה את הפכת להיות ישראלית. אז שתמשיכו ליהנות את ובעלך דב מהילדים, מהנכדים ובריאות טובה.

ת: תודה רבה, רותי, אמן אמן, מהפה שלך...

ישנו הסבר על תמונות בהמשך הראיון