Testimony of Margit (Frim) Steinberger, born in Budapest, Hungary, 1927, regarding her experiences in hiding in Budapest

ראיון עם גב' מרגיט שטיינברגר

תאריך: 18.9.2006

מראיינת: עידית עמית

כתבנית: אורלי בן יונה

שמות מקומות

BUDAPEST

CLUJ

AUSTRIA

ש. שמי עידית עמית. היום יום שני, 18.9.2006, כ"ה באלול תשס"ו. אנחנו נמצאים במרכז קריגר בחיפה. המרואיינת היא מרגיט שטיינברגר, לבית פרים, ילידת בודפשט BUDAPEST, הונגריה, 28.6.1927. מרגיט מתגוררת בחיפה, ברחוב ליאון בלום. מרגיט שלום.

ת. שלום.

ש. תודה שבאת לתת עדות. בואי נתחיל בהתחלה, איפה נולדת? מתי נולדת?

ת. אני נולדתי בבודפשט BUDAPEST, ב- 28.6.1928. את ילדותי, עד שהגעתי לגיל בית ספר, אני ביליתי בטרנסילבניה, אצל ההורים של אימא שלי, שהיא נולדה בטרנסילבניה.

ש. באיזה מקום?

ת. על יד קלוז' CLUJ, בהולדין HOLOD. בהונגרית זה ... סבתא שלי אמרה שבבודפשט BUDAPEST אי אפשר לגדל ילדים, כי אין שם אוויר. אז כל הנכדים, עד שהגיעו לגיל בית ספר היו אצלה. אנחנו היינו ארבעה אנשים, ההורים שלי ואח שלי.

ש. בואי תגידי את השמות של ההורים והאח?

ת. האבא שלי היה פרם יוז'ף. אימא שלי נולדה בשם אמה פישר, ואח שלי היה פרים ארנה, פה בארץ הוא היה יצחק פרי, הוא נפטר לפני שמונה שנים. וכשהגעתי חזרה לבודפשט BUDAPEST, זה היה נורא מעניין, כי גם אחי וגם אני, כשהיינו ילדים אמרנו תמיד שאנחנו הולכים הביתה, זה היה ב... ונוסעים לבודפשט BUDAPEST.

ש. זה היה הבית ב...?

ת. כן.

ש. עכשיו, מה הייתה הפרנסה של המשפחה?

ת. אבא שלי היה עצמאי קטן, הייתה לו נגרייה, הוא התעסק גם בענתיקות וכל מה ששיך. הוא היה כמעט אומן במקצוע שלו. עד כדי כך, כשהיה כבר "הנומרוס קלאוזוס", וליהודים אסור היה לעבוד בעבודות ממשלתיות, הוא תמיד קיבל עבודה, כי הוא היה הכי טוב. אנחנו לא היינו עשירים, אבל...

ש. מצב כלכלי טוב?

ת. רמה נורמלית.

ש. עכשיו, מהתקופה שהיית בטרנסילבניה, יש איזשהו דבר שאת זוכרת באופן מיוחד?

ת. אני לא כל כך זוכרת דברים כאלה, אני זוכרת שאני שם הייתי מאוד מאושרת. לסבתא שלי הייתה גינה ענקית עם הרבה פירות, והיינו שם שישה נכדים כל הקיץ, ובילינו נהדר.

ש. ילדות מאושרת?

ת. כן.

ש. עכשיו, באיזה גיל חזרת לבודפשט BUDAPEST?

ת. בגיל שש, כשהגעתי לבית ספר. וגם אחרי זה, בכל קיץ, אני ביליתי אצל הסבתא.

ש. אחיך ארנה הוא היה מבוגר ממך או צעיר ממך?

ת. הוא היה מבוגר בשלוש שנים ממני.

ש. איך קראו לך בתור ילדה? מה היה השם שקראו לך כל הזמן?

ת. קיש מרגיט, כי הייתה לי דודה מרגיט.

ש. אז קיש זה כאילו מרגיט הקטנה?

ת. כן. עד היום יש לי בת דודה, היא צעירה ממני בעשרים שנה, אבל היא מכירה אותי בתור קיש מרגיט. גם הילדים שלה קוראים לי קיש מרגיט.

ש. זה עושה טוב על הלב שקוראים לך כל החיים ככה, נכון?

ת. כן. היא רצתה לקרוא לי מרגיט, ואני אמרתי "תשמרי על השם האמיתי שלי".

ש. כשחזרת לבודפשט BUDAPEST, הרגשת שאת חוזרת הביתה או שזה היה כאילו לבוא למקום חדש לגמרי?

ת. בהתחלה זה היה מקום חדש, אבל אני נורא אהבתי את ההורים שלי, והם ממש פינקו אותנו, הילדים, כי הייתה לי אחות שנפטרה לפני שאני נולדתי.

ש. ממחלה?

ת. מדיפטריטיס. אז נורא פינקו אותי.

ש. מה המוצא של ההורים שלך, את יודעת?

ת. המוצא?

ש. כן. מאיפה הם הגיעו להונגריה?

ת. זה סיפור מאוד מעניין. אימא שלי מטרנסילבניה, נולדה בטרנסילבניה. האבא שלי קרוב לגבול האוסטרי. במלחמת העולם הראשונה, כשהרומנים הגיעו עד בודפשט BUDAPEST, המשפחה של אימא שלי ברחו, והגיעו למקום איפה שאבא שלי היה גר. אימא שלי הייתה בחורה מאוד יפה, ואבא התאהב בה. ונסע אחריה לטרנסילבניה, ושם התחתנו. אבל בגלל השלטונות, הם לא יכלו להישאר שם, אז עלו לבודפשט BUDAPEST. האח שלי, למשל, עוד נולד בטרנסילבניה. אני כבר נולדתי בבודפשט BUDAPEST.

ש. איזה שפות דיברו בבית?

ת. רוב הזמן הונגרית.

ש. וגם בטרנסילבניה המשפחה דיברה רק הונגרית?

ת. הונגרית, גם קצת רומנית, כשהיה צורך בזה, אבל בבית דיברו הונגרית או יידיש. יידיש דיברו כשלא רצו שאנחנו נבין, בגלל זה אני לא יודעת יידיש.

ש. איך היית מגדירה את המשפחה שלך מבחינת הדת, הייתם משפחה דתית, מסורתית?

ת. אימא שלי הייתה דתייה, ואנחנו שני הילדים, אנחנו למדנו בבית ספר אורתודוכסי. ואני הייתי כל כך דתייה, שאבא שלי תמיד אמר, "כשתגדלי, נחפש לך איזה רב, שתתחתני עם רב".

ש. ואת האמנת בזה, רצית את זה?

ת. לא. זה היה בצחוק. כשגמרתי את בית הספר, אני כבר לא הייתי יותר דתייה. רק בבית הספר.

ש. אז אם אנחנו כבר מדברים על דת, בואי נדבר קצת על חגים, איזה חגים את זוכרת באופן מיוחד שחגגתם בבית?

ת. אנחנו חגגנו את כל החגים היהודיים, כי אימא שלי הייתה דתייה, ואבא השתדל להתנהג בהתאם לזה.

ש. היא עצמה עין, היא ידעה שהוא לא כל כך דתי וזה לא הפריע לה?

ת. לא.

ש. היא הייתה אישה סובלנית?

ת. כן. אני זוכרת, אנחנו גרנו בסביבה יהודית, איפה שהיה גטו אחר כך. ואני זוכרת, למשל, ביום כיפור, אבא שלי היה בבית הכנסת, הוא היה מעשן, אז הלכנו, יצאנו לטייל למקום מאוד מאוד רחוק, המקום הזה.

ש. שאף אחד לא יראה?

ת. שאף אחד לא יראה. ושם הוא הדליק סיגריה, אפילו ביום כיפור.

ש. אז בתור ילדה, זה מעניין אותי לדעת, בתור ילדה, אימא מאוד דתייה ואבא לא דתי, והוא הולך לעשן במקום רחוק, איזה מסר את קיבלת בתור ילדה?

ת. אני לא חשבתי על זה. פשוט זה לא הפריע לי. את רוצה לדעת משהו? אני לא אכלתי, רק דבר כשר. וביום כיפור, הלכנו לטייל, אני כבר צמתי, כי מגיל שתיים עשרה צמתי. ועם החברה שלי הלכנו לטייל ביום כיפור, וראיתי בחלון ראווה שפאק, וכל כך הייתי רוצה לאכול את זה, למרות שאני לא הייתי מסוגלת לאכול לא כשר.

ש. ולא אכלת?

ת. לא אכלתי.

ש. בואי נחזור לנושא של החגים, איזה עוד חג, חוץ מיום כיפור, את זוכרת באופן מיוחד?

ת. כל החגים. כל החגים. פסח, אני זוכרת שלפני ערב פסח, אבא שלי לקח אותנו, הילדים, לאכול גלידה, כי בפסח לא נחשוב על זה שאנחנו רוצים לאכול גלידה. וזה היה טבעי שביום שישי בערב אימא שלי הדליקה נרות, ואני הייתי צריכה לשבת ולהתפלל, ואבא שלי הלך לבית הכנסת, וגם בשבת הוא הלך לבית הכנסת.

ש. אבל את היית מתפללת מתוך אמונה ואהבה או שעשית את זה כי חייבו אותך?

ת. אז כן, כי אני הייתי בבית הספר.

ש. זה עשה לך הרגשה טובה, להתפלל?

ת. כן. אפשר להגיד.

ש. אני אוהבת לשאול על מאכלים, איזה מאכלים היו בבית?

ת. כשר. רק כשר.

ש. מה אימא הייתה מבשלת?

ת. אימא שלי בישלה לרוב משהו בשרי, כי אבא שלי, הוא היה עובד קשה, ואימא חשבה שהוא צריך לאכול דבר מזין.

ש. איזה סוג של בשר היא הייתה מבשלת?

ת. או אווז או בקר. באביב ובקיץ אכלנו עוף, פרגיות, אבל זה היה נדיר. רוב הזמן אנחנו אכלנו או אווז או בקר.

ש. עוף זה כמו לאכול צמחוני, אני מבינה?

ת. כן.

ש. ואיזה מאכלים לא בשריים היא הייתה עושה?

ת. כל יום היה בשר.

ש. קינוחים למשל, עוגות, היא הייתה עושה, מכינה?

ת. כן.

ש. איזה סוגים של עוגות?

ת. עוגות שמרים. כי הגברים בבית אהבו עוגות שמרים. אני דווקא הייתי אוכלת יותר עם קרם. אבל אני לא כל כך אהבתי את העוגות.

ש. איזה סוגים של תיבולים היא הייתה מכניסה למאכלים?

ת. מלח, פלפל פפריקה אדומה.

ש. הרבה פפריקה?

ת. את זה אני כבר לא זוכרת, זה היה לפני המלחמה.

ש. אז את בתור ילדה ונערה אכלת הרבה בשר, כי אבא אכל בשר?

ת. אני בכלל לא אכלתי הרבה. אני בקיץ למשל, כשהיה חם ואני למדתי בבית הספר, במאי, יוני, והיה חם, אני באתי הביתה ולא אכלתי, שתיתי מיץ. פשוט לא יכולתי לאכול.

ש. אז יכול להיות שזה הסוד לבריאות טובה ולאריכות ימים?

ת. אני לא יודעת.

ש. אני מבינה שכל האוכל היה כשר למהדרין בבית?

ת. כן.

ש. את יכולה לתאר את הבית, איך הוא היה נראה? מה היה בתוך הבית?

ת. תראי, זה היה בית רגיל, עם שלושה חדרים, חדר אמבטיה, מטבח, כניסה. מה שאני זוכרת שהיו המון המון ספרים, כי אני וגם האח שלי נורא אהבנו לקרוא. אפילו כשהיינו ילדים. אני רציתי ללמוד לקרוא כבר אצל הסבתא, כבר בגיל ארבע, חמש, אני ידעתי לקרוא, כי לדודות שלי לא הייתה כל הזמן סבלנות לקרוא לי, אז אני אמרתי "אני רוצה לדעת לקרוא", ואני קראתי, ואני זוכרת שכל המכרים שבאו אלינו, לא הביאו משחקים למתנה, רק ספרים.

ש. את זוכרת איזשהו ספר באופן מיוחד?

ת. לא. כי אנחנו קראנו המון ספרים והיו לנו המון ספרים.

ש. חלק מהספרים האלה גם תורגמו לשפות אחרות?

ת. כן.

ש. מה למשל, את יכולה לתת דוגמה?

ת. אני קראתי הרבה ספרים של ז'ול וורן, למשל. ואהבתי מאוד לקסיקונים. ואני הלכתי גם לספרייה העירונית, והיה שם סידור, שלפי הגילים היו מסודרים, ואסור היה לי לקחת ספר של גיל יותר מבוגר, אז אני קיבלתי ספר עונש, משהו מדעי, יותר רציני. אז אני הייתי די ביישנית, והתביישתי לבקש ספר לא לפי הגיל שלי, אז תמיד לקחתי מה שנתנו לי, איזה ספר בעונש, כי את זה אני אהבתי.

ש. אהבת את העונש?

ת. כן. את הספרים האלה.

ש. זה עניין אותך?

ת. כן.

ש. איך אומרים ספר בהונגרית?

ת. "קויינץ".

ש. מתי את נהיית מודעת ליהדות שלך בהונגריה? באיזה שלב היית מודעת?

ת. אני חושבת שכל הזמן, כי אנחנו היינו בסביבה יהודית.

ש. רק יהודית, לא היו גויים בסביבה שלכם?

ת. לא. רק העובדים, הפועלים של אבא שלי. ולאבא שלי היה עוד חבר אחד נוצרי, זה מהצבא, הוא השתתף במלחמת העולם הראשונה, ושם הכיר נוצרים. והיה שם איזה בחור, הוא נפצע שם, והנוצרי הזה הציל את החיים שלו, אז הם היו ידידים.

ש. את זוכרת את השם שלו?

ת. כן. הוא היה עובד אצל אבא שלי, הוא היה גם נגר, לא היה משהו מומחה, אבא שלי ריחם עליו, בגלל הידידות אבא שלי נתן לו עבודה. אבל הוא היה כאילו משפחה.

ש. מה היה שמו, את זוכרת?

ת. רק את השם הפרטי, גשפר. אנחנו קראנו לו דוד גשפר.

ש. זה שם הונגרי?

ת. כן. אני חושבת שכן.

ש. שכחתי לשאול, דיברת על סבתא, איך קראו לסבתא?

ת. לסבתא קראו מגדה.

ש. מה את יכולה לספר על בית הספר שלמדת בו?

ת. להגיד את האמת, אני יודעת שכשהגעתי לכיתה אלף, זה היה נורא משעמם לי, כי אני כבר קראתי, אני כבר ידעתי את כל החומר שהם למדו. אז במשך הזמן, אני השתעממתי. אבל למשל היו עבודות יד, אז סבתא שלי לימדה אותי לסרוג, אז כל הילדות סרגו איזה דוגמאות קטנות, ואני סרגתי סוודר, למשל.

ש. זה היה בית ספר ממלכתי?

ת. לא. זה היה בית ספר יהודי.

ש. היה לו שם, את זוכרת את השם של בית הספר?

ת. לא. אני לא זוכרת, בית ספר אורתודוכסי. זה היה אורתודוכסי ממש. אורתודוכסי.

ש. מה את יכולה להגיד על המורים, המורות?

ת. הם היו יוצאים מן הכלל. הם היו מורים שלא יכלו כבר לעבוד בשום בית ספר נוצרי, והם היו ברמה גבוהה. אני זוכרת שפה אני דיברתי, פה בארץ, דיברתי עם מישהו, שוחחנו הרבה, והוא אמר "בית הספר איפה שאת למדת, רמה בערך כמו פה באוניברסיטה".

ש. את זוכרת מה למדתם?

ת. אנחנו למדנו את כל המקצועות. מתמטיקה, גיאוגרפיה, אני לא זוכרת בדיוק, אבל כל מיני מקצועות.

ש. היה משטר בבית הספר?

ת. כן.

ש. נוקשה?

ת. לא נוקשה. תראי, זה היה כבר כשאני למדתי בבית הספר, אז כבר הייתה אנטישמיות, היה נומרוס קלאוזוס, אז המורים התנהגו אתנו לא ברכות, אבל כולנו היינו יהודים בין הנוצרים, בין הנומרוס קלאוזוס, בין האנטישמיות.

ש. אז אם כבר הזכרת את המושג הזה, איזו תחושה את זוכרת מהתקופה הזאת, להיות יהודי בין נוצרים בתקופה כזאת?

ת. תראי, אני הייתי די מוגנת, כי אני הייתי בסביבה יהודית, אני לא הרגשתי כל כך את האנטישמיות. עד שהגרמנים נכנסו להונגריה.

ש. כלומר, לא הייתה שום דאגה מה יקרה מחר, מה יהיה?

ת. טוב תראי, אני ידעתי, אני ידעתי מה קורה, אבל לא האמנו בזה פשוט. הייתה לי חברה שהייתה להם מסעדה על יד בית הספר התיכון, אפה שאני למדתי, והיא אחרי הלימודים, היא נכנסה ועזרה להורים שלה, היא ישבה בקופה. ונכנסו שם בחורים שברחו מפולניה וסיפרו את הזוועה מה שהם עברו ומה שקורה, ומה שיקרה לנו, ואנחנו לא האמנו. אני סיפרתי את זה כשהגעתי הביתה, אני סיפרתי את זה להורים שלי, והם אמרו "אל תלכי לשם, הם משוגעים", פשוט אנחנו לא האמנו שזה יקרה.

ש. מתי התחלתם להרגיש שהעניינים מתחילים להיות מאוד לא בסדר? יש איזה תאריך ספציפי?

ת. תאריך אני לא זוכרת, אבל אני יודעת שאבא היה צריך לקחת שותף לעסק, שותף נוצרי, כי ליהודי אסור היה להיות עצמאי. אז הוא מצא איזה גבר, ששילם לו, והוא נתן את השם שלו. אני לא זוכרת את השם שלו, ולא זוכרת באיזו שנה זה היה. אני עוד למדתי אז בתיכון.

ש. כלומר, הנוצרי כאילו היה בעל העסק?

ת. כן.

ש. פיקטיבי?

ת. פיקטיבי.

ש. בואי נעשה דבר כזה, תתחילי ממש בצורה כרונולוגית, לפי מה שאת זוכרת, לספר מה קרה לך ולמשפחתך?

ת. מה שהתחיל, זה ב- 1944, ב- 19 במרץ. לאבא שלי היה הרגל, שביום ראשון בבוקר הוא הלך לאיזה בית קפה, כל יום ראשון. כשאני לא למדתי. כי אנחנו למדנו ביום ראשון במקום ביום שבת, וכשאני לא למדתי, אז הוא לקח גם אותנו לאכול שם ארוחת בוקר בבית קפה. זה היה בית קפה מאוד מפורסם. והכירו אותו שם. ובאותו יום ראשון, הוא הלך לשם, ואחרי חצי שעה חזר, כי המלצר הראשי אמר לאבא שלי "אדון פרים, אני מציע שתלך הביתה, כי הגרמנים עכשיו נכנסו לבודפשט BUDAPEST".

ש. אבל רק רגע מרגיט, עד 1944, החיים שלכם היו רגילים?

ת. כן.

ש. אבל את ידעת מה קורה בעולם, מה קורה באירופה?

ת. כן. אני ידעתי שיש מלחמה, לא ידעתי מה הם עושים, ולא חשבתי, אני הייתי עוד ילדה, הייתי מאוד צעירה.

ש. באותו יום ראשון, הגרמנים נכנסו?

ת. כן. ואחרי כמה ימים, את אבא לקחו, בא איזה חייל ולקח את אבא, ושבועיים אנחנו לא ידענו מה קרה לו. עד שיום אחד, הוא בא בליווי איזה חייל נוצרי, והתברר, שהייתה איזו טעות, שבצבא רשמו את אבא כאילו הוא נוצרי, עברנו הרבה דירות במשך הזמן, ושלחו לו צו גיוס והוא לא התייצב. ואז גילו שאבא שלי יהודי. קודם לקחו, כי הוא השתמט מהצבא. ושם התברר שהוא יהודי. אבא שילם המון כסף לחייל הזה שהוא הביא אותו הביתה. ואחרי כמה ימים, שלחו אותו הביתה. ואז הגרמנים ביקשו, היה יודנראט, אני לא יודעת איך אומרים את זה בעברית...

ש. יודנראט, זה בסדר.

ת. עשו ... פה אין אף אחד שמבין את זה... והם ביקשו אנשי מקצוע, והיודנראט מסר את אבא לגרמנים. זה היה לוורמאכט, לא לס.ס. ולא לגסטאפו. הם רצו אנשים שיעבדו בשבילם. מה הם רצו? אבא שלי היה נגר, אז הוא היה צריך לעשות ארגזים, מה שהגרמנים לקחו מהונגריה.

ש. מאיזה עץ היו הארגזים, את יודעת?

ת. אני לא יודעת את זה. לא יודעת. מה שאני יודעת, שאבא שלי אמר, הוא לא היה איש בריא, במלחמת העולם הראשונה הוא קיבל, הוא נפצע בריאה, אז הוא לא היה יכול לעבוד כל כך קשה. אז הוא אמר שיש לו בית מלאכה ויש לו עובדים, אז הגרמנים נתנו את הסחורה, את החומר, ובנגרייה שלנו עשו את הארגזים. אבל את אבא שלי לקחו, אחרי זמן, בהתחלה הוא היה גר בבית, הוא היה בא כל ערב הביתה. ואחרי זמן מה, לקחו את אבא שלי לאיזה מקום שהוא היה צריך לגור שם. והם רצו גם, הם אמרו שהוא ייקח את המשפחה שלו לגור, שנגור ביחד. אבל אבא שלי היה די פיקח, הוא אמר שהוא לא רוצה את המשפחה, המשפחה תישאר בבית. ואם ייקחו אותם לגרמניה, הוא כבר ימצא, הוא כבר הכין לעצמו באיזה מקום, איפה שהוא יכול להסתתר. אבל הוא לא הצליח לברוח, כשלקחו אותם לגרמניה.

ש. ויותר לא ראית אותו?

ת. לא ראיתי אותו. אימא שלי פגשה אותו, והוא אמר "תשמרי על הילדים".

ש. לקחו אותו לגרמניה?

ת. לקחו אותו לגרמניה.

ש. ואת יודעת מה קרה לו?

ת. הוא נפטר.

ש. מתי, את יודעת?

ת. אני לא יודעת. תראי, כל הזמן היה, בערך מיוני-יולי...

ש. 1944?

ת. עכשיו אני נזכרת, כשרומניה יצאה מהמלחמה, אז הורטי עשה איזה דקלרציה, שגם הונגריה יוצאת, ואז בהונגריה הייתה מפלגת "צלב הקרס", אז הם לקחו את השלטון, ומאז אבא לא היה יכול לבוא הביתה. ואני, מכיוון שהייתי כבר בגיל שש עשרה, הייתי צריכה להתייצב למקום מסוים, איפה שלקחו למארש המוות, כי רכבות כבר לא היו, וברגל היינו צריכים ללכת. אבל זה היה, האנשים של "צלב הקרס", עלו לשלטון ב- 15 באוקטובר 1944, ואחרי שבוע, היינו צריכים להתייצב ב... זה היה ביום שני, וביום ראשון, אני בערך מגיל ארבע עשרה או חמש עשרה, אני הייתי ב"נוער הציוני", גם בבודפשט BUDAPEST, זה היה בקלוז' CLUJ, וכשהגעתי חזרה לבודפשט BUDAPEST, אז גם אני הלכתי לאסיפות. זה סיפור ארוך, כי כשהייתי בת שש עשרה, הייתה לי דודה שגרה בקלוז' CLUJ, לא איפה שהסבתא הייתה גרה, ובכל קיץ, היו לה שני בנים והיא תמיד רצתה בת, אז בכל קיץ, אני נסעתי לסבתא, אז נסעתי גם לקלוז' CLUJ, והדודה שלי הייתה תופרת, היא תפרה לי מלתחה כל קיץ. ושם אני הכרתי, עבדה אצלה איזו בחורה יהודייה, שהייתה ב"נוער הציוני", והיא לקחה אותי לשם, והיה שם איזה בחור בדיוק בגיל שלי, קראו לו גרון טיבי, והתיידדנו, וכשעליתי חזרה לבודפשט BUDAPEST, אז התחלנו להתכתב, הוא כתב לי ואני עניתי לו. וכשהגרמנים נכנסו להונגריה, אז כשהתחילו את הדפורטציה, ומטרנסילבניה הוא ברח. הוא דיבר טוב גרמנית והתיידד עם איזה גרמני, עם חייל גרמני מהוורמאכט. והוא רצה להבריח אותו לרומניה. אז הוא אמר שיש לו איזו ידידה בבודפשט BUDAPEST, ורצה לקחת גם אותה, הוא עלה לבודפשט BUDAPEST, והיה שבועיים בבודפשט BUDAPEST, וכל יום הוא בא ורצה לשכנע את ההורים שלי שיתנו לי ללכת אתו. ואחרי שבועיים, הוא כבר לא היה יכול להישאר יותר, כי זה היה הזמן שהחייל הגרמני אמר לו שהוא מוכן לחכות, שבועיים. אז אבא שלי אמר "תראי, אם את רוצה ללכת, תלכי. אבל שתדעי, אם יקרה לך משהו, אז אני מתאבד". אז כמובן שאני ויתרתי על זה. אבל הוא עזב אותנו ככה סתם, הוא הלך, אבל אני לא ידעתי, הוא היה עסקן, וכשהייתי צריכה להתנדב ב... ביום שני, ביום ראשון בא איזה בחור, אני צריכה להגיד, שעל הבית, על השער היה כוכב גדול ענק, שפה גרים יהודים. ואסור היה לנו לצאת מהבית, רק שעתיים ביום. והחצרן היה נוצרי. אז בא איזה בחור, היה לו סרט של הצלב האדום, שהוא בא לקחת את פרים מרגיט והאימא שלה. ואימא מיד תפסה מה קורה, ואיך שאנחנו היינו, היה לנו איזה מעיל שאפשר היה להפוך, בצד אחד היה הכוכב הצהוב ובצד השני לא היה, אז מיד ברחנו מהבית, וכשהיינו בחוץ, אז הוא אמר, "אני באתי מ"הנוער הציוני", וטיבי נתן את הכתובת, שאם יקרה משהו, אנחנו נציל אתכם. אבל אין לנו מקום, תחפשו מקום איפה אתם יכולים להסתתר". ואז התחלנו את ה... מה אני אגיד לך? לא היה לנו לאן ללכת. הלכנו. ובאותו הערב, הלכנו לאיזה עובד, לאיזה פועל שלנו, שהוא היה נוצרי, והוא נתן לנו לילה אחד לישון אצלו, ובבוקר הוא אמר, שאנחנו מוכרחים ללכת משם, כי השכנים יודעים שאנחנו יהודים. אז אנחנו יצאנו, ושוב פעם היינו ברחוב ולא היה לנו לאן ללכת. והיה עוצר, ואסור היה להיות בלילה ברחוב. זה הכל סיפור מאוד ארוך. אז הלכנו, חיפשנו מקום לאן אנחנו הולכים. אז היה איזה מנזר, והיה כתוב שם, שהם נותנים לפליטים, כי אז היו הרבה פליטים מטרנסילבניה, כי הרוסים כבר נכנסו או שהיו כבר קרוב. אז הם ברחו. ופה במנזר, היה כתוב שהם נותנים לישון לפליטים, אז נכנסנו לשם, ואמרנו, לא ראו עלינו שאנחנו יהודים. אז נכנסנו לשם, והנזירות אמרו, שעוד אין מיטה, אנחנו עוד לא יכולים לתת לכם מקום. ואימא אמרה "אנחנו מוכנים לשבת בלילה על כיסא". "לא, אנחנו לא עד כדי כך לא אנושיים, אנחנו לא נותנים לכם לשבת על כיסא, תחפשו מקום אחר לישון". הם היו "מאוד" טובים.

ש. הם חשדו שאתן יהודיות?

ת. לא. פשוט לא היו מיטות, אז תחפשו מקום אחר. אז לא ידענו לאן ללכת, אז אימא אמרה "בואי נלך לתחנת רכבת, כי שם יש גם בלילה אנשים". והלכנו לשם, היו שם המון אנשים. הגיעה הרכבת מטרנסילבניה, עם הפליטים, ואנחנו עמדנו בתור ונכנסנו. נכנסנו למשרד, כשהגענו לשם, ואימא אמרה "תראה, אנחנו פליטים מטרנסילבניה", אימא דיברה כמה מילים ברומנית, היא הכירה את המקום, "אין לנו שום תעודות, כי אנחנו ברחנו יחד עם אבא ועם הרבה אנשים, איבדנו את אבא, וכל הניירות אתו, אין לנו שום מסמכים. מה שאנחנו יודעים, שאנחנו ברחנו משם".

ש. מרגיט, איפה היה בזמן הזה אחיך?

ת. אחי גם כן ברח. הוא קיבל צו גיוס. לקחו אותו למחנה עבודה, אבל בסביבת בודפשט BUDAPEST. בסוף הוא ברח, והוא גם כן הלך ל"הנוער הציוני", ושם עזרו לו והוא עבד שם. הוא הסתתר. זה מה שהוא עשה, אני לא יודעת איך הוא יכול לעשות את זה. נתנו לו איזה נייר שהוא עובד במקום מסוים, שהוא נחוץ, הוא לא יכול להתגייס לצבא, וזה הלך כמה שבועות, כמה חודשים, לא הרבה זמן, וכבר שום תעודה לא עזרה לו, הוא היה צריך להתגייס, אז הוא שבר לעצמו את הזרוע, ושמו על זה גבס, ועם זה הוא ניצל.

ש. אז בואי נחזור לסיפור שלך ושל אימא, שאתן סיפרתן שכל התעודות נמצאות אצל אבא?

ת. כן. אמרנו את זה, כי לא היה לנו שום דבר. אמנם הציונים נתנו לנו איזו תעודה, אבל זה היה כל כך בולט שזה מזויף, שלא השתמשנו בזה. אז מה קרה? כשהגענו לשם, אני הייתי חולה, היה לי גריפה וחום גבוה, והיה קור, היה כבר כמעט חורף. ואמרו שם, כשהגענו לשם לפקידות, "שהלילה אין מקום לאנשים איפה שיכולים לשלוח לישון, אז לכו לחדר המתנה למחלקה ראשונה, שיש שם כורסאות, ותשבו בכורסה, ומחר אנחנו נחפש לכם מקום". אז אנחנו הלכנו וחיפשנו איזו פינה חשוכה, כי זה היה מלא, ומצאנו שם שתי כורסאות וישבנו שם, חשבנו שזה יותר טוב מלהיות בחוץ ונראה מה יהיה. אז פתאום בא איזה דבר, וחיפש איזו אישה עם ילדה חולה, ואנחנו שתקנו, אבל אחרים אמרו, כי אימא חשבה, שאולי הם חשדו בנו. אבל לא, הגבר חיפש אותנו ומצא אותנו, והוא אמר שמצאו לנו מקום איפה שאנחנו יכולים לישון בלילה. ולקח אותנו לאיזה בית ספר, שבאולם היה מלא מזרונים, והרבה אנשים, גברים ונשים וכל מיני טיפוסים. לא היה מקום נחמד. והלכנו לישון שם, ושם גרנו די הרבה זמן.

ש. כמה זמן?

ת. אני לא זוכרת בדיוק, רק אני זוכרת שיום אחד באו מהשלטונות ואמרו שכל מי שישן שם, מי שגר שם, צריך משם ללכת, כי יעשו שם בית חולים לחיילים פצועים. אבל השרת של בית הספר עם המשפחה, עם אשתו, היה גר שם, וכנראה לא הייתי ילדה מאוד מכוערת, והוא רצה להתחיל אתי, והוא אמר שאנחנו יכולים להישאר, ואם יעשו שם בית חולים, אז הוא יפתח את החדר של המורים, ואנחנו נגור שם. אני פחדתי לספר לאימא שלי, שהשרת הזה כל הזמן רץ אחרי. אימא לפעמים יצאה לקנות משהו, ואז אני זוכרת, שאז אכלתי בפעם הראשונה בחיים שלי, חזיר. הם קיבלו איזה חזיר מהקרובים, ואימא לא הייתה שם בבית ספר, הייתה בחוץ, אני לא יודעת מה, לא זוכרת בשביל מה, ובא השרת ולקח אותי לאכול ארוחת צהריים אתם. ואני הייתי מוכרחה לאכול את החזיר, ובקושי אני בלעתי, ומיד אני אמרתי שאני מוכרחה ללכת לבית שימוש, ורצתי והקאתי את המעיים שלי, אני הייתי כל כך חולה מזה. ואז סיפרתי לאימא שלי מה קרה ומה קורה עם השרת הזה, ואנחנו מוכרחים ללכת משם. אבל, את זה שכחתי להגיד, שבתחנת הרכבת, הם נתנו לנו תעודת פליט לזמן מסוים, משהו זמני, אז כבר הייתה לנו איזו תעודה אמיתית. אז עם התעודה הזאת, אימא הלכה ומצאה איזה, אפשר להגיד, לא חדר, מיטה באיזה מקום. ואני גיליתי, זו הייתה דירה בת שני חדרים, הייתה שם אישה שבעלה היה בחזית, והיו לה שתי חברות שבאו, שהם היו גם כן פליטים, כבר לא מטרנסילבניה, היה כבר מיותר קרוב, זה מהונגריה, מסאגאד SZEGED. ובלילה הראשון, אני ישנתי עם אימא שלי באותה המיטה, ופתאום בשער היו דפיקות, אנחנו היינו בקומה שנייה. בשער דפקו אנשים מ"צלב הקרס", שפה, בבניין הזה, הם רוצים לעשות בדיקה, כי שמעו שפה מסתתרים יהודים. זו הייתה הרגשה איומה, אנחנו נורא פחדנו ולא ידענו מה לעשות, ידענו שזה הסוף. אז הם הגיעו עד לקומה הראשונה, אז מישהו אמר, אנחנו היינו לא בבנין הזה, אלא בבניין השני, והם עזבו את הבניין. ואז שתי הנשים שבאו מסאגאד SZEGED, הן גילו, שאוי, אין לנו שום תעודה. אז למחרת, הן הלכו, היה שם מקום, משרד איפה שנתנו תעודות ואישור להישאר בבודפשט BUDAPEST. והן הלכו לשם, זה היה ויגדו, ואימא הלכה אתן, ואותי שלחה, היה משרד של "הנוער הציוני", שהיה הסכם, לא עם "צלב הקרס", אני לא יודעת עם מי, שהם יישארו שם, היה שם משרד, ואימא שלחה אותי שאני אלך לשם, וכשהיא תשיג את התעודה, את האישור שאנחנו יכולים להישאר בבודפשט BUDAPEST, אז היא תבוא לקחת אותי. ואני הלכתי לשם, ועד הערב אימא לא הגיעה, ואני נורא פחדתי ואני הייתי לבד, ולא ידעתי מה לעשות. ובינתיים בא איזה בחור, ואמר, שהמשרד השני איפה שהם היו, היו שם מ"צלב הקרס" ולקחו את כל האנשים. וזה, הגבר הזה, שניהל את המשרד הזה, הוא אמר לי "תברחי מכאן!". אז אני אמרתי "אין לי לאן לברוח, אם אימא לא באה, אז אני לבד, אז יהיה מה שיהיה, אני לא הולכת". ואחרי רבע שעה, אימא הגיעה, והלכנו משם. ואימא השיגה אישור קבוע להישאר בבודפשט BUDAPEST. את זה היא קיבלה, מפני שהציעו לה עבודה באיזה מקום, וגם עבודה בשבילי, ואנחנו התחלנו. אימא לא הלכה למקום הזה, היה לנו מספיק האישור שאנחנו רצינו. וזה היה כבר, אז כבר עשו את הגטו, ולקחו את היהודים לגטו, ואנחנו לא רצינו להישאר במקום הזה. הדירה הזאת איפה שאנחנו היינו, אני גיליתי שזו הייתה דירה של יהודים, שלקחו. היה שם עורך דין שהיה גר, אני מצאתי את המסמכים והספרים וידעתי איפה אנחנו גרים. ואמרתי לאימא, שאני לא רוצה להישאר שם. אז מה היה? לאבא שלי היה בן דוד, שהתחתן עם נוצרייה, וכל המשפחה נידתה, לא רצתה את הקשר עם הבן דוד, שבינתיים הוא נשאר באוקראינה, הוא מת באוקראינה במחנה עבודה. אבל אשתו, אימא הזמינה אותה, והתיידדה אתה. קוראים לה אווה, היא הייתה אישה מאוד מאוד טובת לב. ונפגשנו אתה, והיא אמרה שאנחנו יכולים ללכת, היא גרה עם אחותה, שאחותה גם כן התחתנה עם יהודי. והם היו גרים בזוגלו, זה מין קריות, זה לא בתוך העיר.

ש. פרבר של בודפשט BUDAPEST?

ת. כן. ואנחנו הלכנו לשם, ואנחנו היינו עד הסוף שם. הסתתרנו שם אצלם.

ש. אני רוצה רגע שנייה לעשות הפסקה, אם את יכולה קצת לתאר את התחושות, שאין לך לאן ללכת ואתה לא יודע מה יהיה בעוד רגע, ולקחו את הבית, ואתה ממש בפחד הנוראי, ו"צלב הברזל" מחפש אותך, איך?

ת. הרבה פעמים אני חשבתי, שאולי כדאי לנו להתייצב, כי היה הפחד, כל הזמן הפחד הזה. אם אני הייתי לבד, לא הייתי עוברת את זה. אבל אימא הייתה מאוד מאוד פיקחית. למשל, עשו שסרגו, אני בינתיים עבדתי, אני סרגתי, חיפשתי עבודה, וסרגתי סוודרים לאיזו חנות. אני לא יודעת אם הם ידעו שאני יהודייה או לא, אווה השיגה לי את העבודה הזאת, כי כסף כבר לא היה לנו. היה לנו כסף כשברחנו מהבית, אבל היינו צריכים גם לפרנס את האח שלי. אז אני עבדתי, אני סרגתי משש בוקר עד עשר בלילה, כל שבוע אני סרגתי חמישה, שישה סוודרים. והיינו צריכים ללכת לחנות, לקחת את החוטים, וכשזה היה מוכן, אז להחזיר. ופעם אנחנו יצאנו מהבית, והרחוב היה סגור משני הצדדים עם "צלב הקרס", הם חיפשו יהודים. אז מכיוון שאנחנו היינו פליטים מטרנסילבניה, אימא שלי קשרה את הראש שלה, כאילו היא איזו איכרה. וידענו, אם אנחנו חוזרים חזרה לבית הזה, אנחנו כבר אבודים. אז מה אימא עשתה? הלכנו ישר לאיש "צלב הקרס", ואימא שאלה אותו "תגיד בחורצ'יק, אמרו שמי שיוצא מכאן, לא נותנים לו לחזור, ואנחנו גרים שם, אז אנחנו פוחדים לצאת". אז הוא אמר "תצאו..., אתם יכולים לחזור". ונתן לנו לצאת. וכשהלכנו ברחוב ומישהו הסתכל עלינו מאוד, ואימא חשבה שאולי אנחנו חשודים, אז אימא ישר הלכה ושאלה אותו "תגיד, אנחנו לא מכאן, אנחנו מטרנסילבניה, אנחנו מחפשים את הרחוב הזה, תסביר לנו איך אנחנו נגיע לשם?".

ש. כלומר, היא הלכה ישר לתוך הסכנה?

ת. כן.

ש. איזה אופי יש לאימא?

ת. אימא שלי הייתה יוצאת מן הכלל, בלתי רגילה.

ש. הייתה לה השכלה?

ת. היא קראה הרבה, היא הייתה מאוד אינטליגנטית. אני לא זוכרת, אני לא יודעת איזו השכלה.

ש. היא ידעה להתנהג עם אנשים?

ת. כן.

ש. בזמנים הכי קריטיים?

ת. כן.

ש. כלומר, במבט לאחור, את חושבת שאת ניצלת בזכות אימא?

ת. זה מאה אחוז. אם אני הייתי לבד, הייתי אבודה. למרות שאני לא טיפוס כזה שמאבדת את הראש, את העשתונות, אם קורה משהו, אז היו מקרים כאלה. היו מקרים שאני הצלתי אותה.

ש. תני דוגמה? את יכולה לתת דוגמה?

ת. כן. אני יכולה, האח שלי הוא היה בן תשע עשרה, עשרים, הייתה לו חברה, בחורה מאוד נחמדה. והם גרו במקום מאוד יפה, זו גם כן הייתה דירה של עורך דין יהודי. הם היו גם כן בתור פליטים מטרנסילבניה, אני לא יודעת איזה מסמכים היו לה, איזה תעודות, שהם היו מזויפות או גם הם קיבלו, את זה אני לא זוכרת. האח שלי גם היה שם, היה גר שם, זו הייתה דירה גדולה, וגרו שם הרבה משפחות, ואנחנו הלכנו פעם לבקר את האח שלי. והאימא של החברה אמרה, "יש פה עוד חדר פנוי, תלכו לשוער, לחצרן, ותבקשו ממנו אישור, ותלכו לעירייה ואתם תקבלו את החדר הזה, ואנחנו נהיה ביחד כל המשפחה". ובעיני זה לא מצא חן, אנחנו גרנו במקום כזה, שאז עוד לא היינו בזוגלו אצל אווה, בדירה בת חדר, שמצד אחד היו שתי מיטות, מיטה זוגית, ובדירה אחת הייתה גרה בעלת הדירה, ובמיטה השנייה אנחנו שתינו ביחד. וזה היה מקום מאוד מאוד זול, מה אני אגיד לך? כאילו אנחנו גרים בתל ברוך. אבל הבחורות היו נהדרות, הייתה גם אישה יהודייה עם ילד קטן, והן הצילו אותה. אז זה היה מקום מאוד לא יפה, לא נוח, ושם הייתה דירה נהדרת עם חדר אמבטיה, והכל היה יפה, ולי לא היה חשק ללכת לגור שם. בלילה, אני חלמתי שאני הולכת עם אימא לטייל באיזה מקום שהיה גם ירק וגם שלג וגם בוץ. ואימא כל הזמן רצתה להיכנס לבוץ, ואני תמיד משכתי אותה בחזרה. ובבוקר אני סיפרתי את זה לאימא, ואני אמרתי, שאין לי חשק ללכת לשם. אז אימא אמרה, "את יודעת מה, אחרי מה שאת חלמת, אנחנו לא נלך לשם". מה קרה שם? האח שלי היה מעשן, יצא לקנות סיגריה. אבל מכיוון שהוא היה יהודי, אז הוא הסתכל כשהוא חזר, הוא הסתכל וראה שאת כל... אפילו נוצרים שהיו שם, את כל היהודים לקחו לדנובה, וירו בהם. גם החברה שלו וגם האימא שלה. ואנחנו ניצלנו ככה, וגם האח שלי ניצל בגלל הסיגריה. זה היה מקרה שאני הצלתי את האימא שלי.

ש. ואת לפעמים שואלת את עצמך איך קורה שבן אדם ניצל, בזכות מה, מי שומר עליו?

ת. אני לא יודעת.

ש. זה הוא עצמו או שיש מישהו למעלה?

ת. כנראה יש מישהו למעלה, זה הגורל. תראי, אחרי שאנחנו כבר הגענו לירח, למקומות האלה, אז כבר אני לא יודעת מה הגורל, שיש אלוהים או אין אלוהים. ואם יש אלוהים, אז למה הוא נתן את זה? למה הוא נתן לעשות את זה עם היהודים?

ש. וגם אז שאלת את עצמך את השאלה הזאת?

ת. לא. לא. אז אני לא יכולתי לחשוב על שום דבר, רק על זה, שאיך אנחנו נעבור את היום הזה.

ש. לחיות מרגע לרגע?

ת. מרגע לרגע.

ש. את סיפרת, את הזכרת את גטו בודפשט BUDAPEST, מה את יכולה לספר על גטו בודפשט BUDAPEST?

ת. תראי, אני לא נכנסתי לגטו, כי אנחנו הסתתרנו. רק אני יודעת, שאווה הזאת, הנוצרייה, כל יום לקחה סל מלא עם אוכל ונכנסה לגטו, לתת אוכל ליהודים, לכמה שהיא יכלה. היא הייתה ממש מלאך. ובסוף, היא ניצלה.

קלטת 1, צד ב'

ת. אווה הייתה אישה מאוד חולה. היא טובת לב. הייתה לה בת, היא רצתה, הבת הייתה יותר צעירה ממני, בהתחלה היא רצתה לקחת אותי לכפר שלה, כאילו אני הבת שלה. בהתחלה. זה עוד בהתחלה, כשהגרמנים נכנסו והיא כבר ידעה מה יקרה. אז היא רצתה אותי להציל ככה. ואבא שלי אמר, שבעיר גדולה תמיד אפשר להסתתר, אבל בכפר, אם מישהו יגלה שאני יהודייה, אז אני אבודה. אז היא לא נתנה. גם המשפחה של האימא שלי רצתה, שישלחו אותי לשם. ולקחו אותם בהתחלה, מיד, במאי כבר לקחו אותם. אבא רצה שאני אשאר בבודפשט BUDAPEST, כי שם יש אפשרות להסתתר. כי היא עיר גדולה, יש מקומות שבכלל לא מכירים אותנו. היה מקרה אחד, בטרנסילבניה, כשאנחנו היינו ילדים וגרנו אצל הסבתא, בבית על ידנו הייתה גרה משפחה נוצרייה, והיה להם בן באותו הגיל כמו האח שלי. והם היו חברים מאוד טובים, כל הזמן הם בילו ביחד, עשו כל מיני דברים ביחד, גידלו יונים. ואנחנו טיילנו עם אימא שלי, אנחנו כמובן לא התקרבנו למקום איפה שאנחנו היינו גרים, תמיד במרחק מהמקום איפה שאנחנו גרנו. והלכנו ברחוב, ואת מי פגשנו? את הבחור הזה, והיה על היד שלו צלב קרס. ואנחנו נורא, הוא הכיר אותנו מיד, הוא ידע מי אנחנו, הוא לא אמר שלום, שום דבר, הוא עשה ככה והלך לעצמו. הוא לא הסגיר אותנו. הוא ידע שאנחנו מסתתרים, שאנחנו ברחנו, אבל הוא השאיר אותנו.

ש. זה היה עניין מצפוני או שאולי כדאי היה לו?

ת. כנראה. לא. כי הוא היה גר בטרנסילבניה והוא ברח משם, אז בבודפשט BUDAPEST לא היה שום... הוא היה בחור צעיר, יתכן שהוא בכלל לא היה אנטישמי, רק כמו ההיטלר יוגנד, אולי מצא חן בעיניו. אבל הוא לא עשה לנו שום דבר.

ש. אז באיזה מקום הייתם את התקופה היותר ארוכה במסתור? איפה הייתן הכי הרבה זמן, את ואימא?

ת. אני חושבת שאצל אווה. כי אנחנו היינו בהרבה מקומות.

ש. עכשיו, בזמן שמסתתרים, איזו התנהגות הכי הכי חשוב לשמור?

ת. לא לבלוט. אנחנו לא הלכנו, אני הרווחתי די יפה, שילמו לי די יפה על הסריגות שלי. אנחנו לא נכנסנו לבית קפה. היו הרבה יהודיות, שהיה להן הרבה כסף, אז הלכו למסעדה לאכול. אנחנו הלכנו לאכול במסעדה שנותנים לפליטים אוכל בחינם. היה איזה מרתף, איזה משהו, אני לא יודעת, אני כבר לא זוכרת מה.

ש. ושם לא הייתה סכנה להיתפס?

ת. היו לנו כבר תעודות, שאנחנו פליטים מטרנסילבניה. האימא שלי השיגה את זה. למרות זה היה פחד.

ש. איך הסתדרתם עם כל הקטע של מזון, ביגוד?

ת. ביגוד?

ש. נעליים, גרביים, היגיינה, כל הצד הזה?

ת. היו זמנים שלא היה לנו להחליף, כי יצאנו מהבית איך שאנחנו היינו, ודברי טקסטיל ונעליים, זה לא היה חופשי, אי אפשר היה לקנות, שאני נכנסת לחנות ואני קונה משהו, היו צריכים תלושים לזה, אחרת לא היינו יכולים. אז רק מה שהיה עלינו. אז כשהיינו למשל בבית הספר הזה, שם היה מין דוד, אז הלכנו שם עם אימא שלי, התפשטנו וכיבסנו את הלבנים, את הבגדים העליונים לא יכולנו, אבל לפחות את הלבנים. ושמנו על הדוד להתייבש. אחר כך גרנו...

ש. ואיך מבחינת בריאות, היו איזשהן מחלות? את יודעת, היגיינה, זה יכול לגרום לכל מיני דברים?

ת. לא היה לנו.

ש. יכולתן לחפוף ראש, להסתבן, כל הדברים האלה?

ת. אני לא זוכרת את זה. אני פשוט לא זוכרת את זה. מה שאני זוכרת, שהיו לי שיערות מאוד ארוכות, ועשיתי לי תסרוקת כזאת, עשיתי צמות ושמתי על הראש ככה כמו כתר, וכולם אמרו, שרק לילדה מטרנסילבניה יש תסרוקת יפה כזאת.

ש. היו לך עגילים?

ת. לא. לא היו לנו שום תכשיטים, את התכשיטים לקחו עוד בבית. היינו צריכים למסור את כל התכשיטים.

ש. זה נכון שילדות מרומניה ענדו עגילים מגיל מאוד קטן?

ת. לא זוכרת. לא יודעת. לי לא היו עגילים, כי לא היה לי חור באוזן. אבא שלי אמר שזה דבר מאוד ברברי, יש לך עשר אצבעות, זרועות וצוואר, את יכולה לענוד תכשיטים כמה שאת רוצה, למה צריך לעשות חור באוזן. אני נותן לעשות חור באוזן, רק אם את עושה גם באף.

ש. ככה הוא אמר?

ת. כן.

ש. אז עד היום, בגלל זה, אין לך חורים באוזן?

ת. לא.

ש. נחמד. את ואימא, אני מבינה שהקשר ביניכן היה מאוד מיוחד ומאוד חזק?

ת. כן.

ש. גם דיברתן תוך כדי, בתקופה הזאת, על כל מיני דברים אישיים, או שרק איך לשרוד מהיום להיום?

ת. אני לא זוכרת. אני פשוט לא זוכרת. כי זה היה מלחמה כל הזמן, איך אנחנו נשרוד.

ש. את אמרת שאת סרגת, גם אימא מצאה איזושהי עבודה?

ת. לאימא הייתה עבודה לדאוג לאח שלי.

ש. תפרטי קצת יותר מה זה אומר?

ת. אימא כל הזמן דאגה, כי האח שלי השיג איזה אופנוע, והוא כל הזמן רץ ממקום למקום. ואחר כך, כשהוא שבר את היד שלו, והלך לרופא ושמו לו גבס, זה מה שהציל אותו, גם מהרוסים. כי כשהרוסים נכנסו, אז לקחו המון גברים. אז ראו שזה גבס אמיתי, אז הגבס היה על הזרוע שלו כמה חודשים.

ש. הוא סבל כאבים?

ת. כנראה שכן. הוא תיקן כל הזמן את התאריך, כי היה על זה תאריך מתי צריך להוריד את הגבס. אז הוא הוריד. כשהורידו לו את הגבס, אז הייתה לו זרוע מאוד מאוד דקה.

ש. הוא נשאר נכה?

ת. לא. הוא לא נשאר נכה. אבל הוא היה צריך הרבה לעבוד על זה.

ש. צריך הרבה אומץ לעשות דבר כזה?

ת. כן. אני לא יודעת איך הוא יכול לעשות את זה, אבל פה היה מדובר על כך שאו שהוא עושה את זה או שהוא לא נשאר בחיים.

ש. תראי, מהסיפור הזה, אימא הייתה מאוד אקטיבית ופיקחית והאח היה מאוד אמיץ, איך את מתארת את עצמך בתקופה הזאת? איך את התנהגת?

ת. תראי, אני דאגתי כל הזמן, אני גם כן דאגתי נורא לאח שלי. למשל, כשכבר היינו ביחד, אחרי שהרוסים נכנסו, ולא היה אוכל, לא היה לנו מה לאכול, אז אם השגנו משהו לאכול, אז אני ויתרתי, אני אכלתי ביס, ואת היתר אני נתתי לאח שלי. כי הוא צריך שיהיה לו כוח.

ש. הוא כל הזמן היה אתכן ביחד, אתך ועם אימא?

ת. לא. רק כשכבר הרוסים נכנסו.

ש. אז בואי תספרי, ממש ככה בצורה כרונולוגית, מהרגע שהרוסים מגיעים, מה קורה לכם?

ת. אנחנו היינו שם, זו הייתה מין וילה כזאת, איפה שאווה הייתה גרה עם האחות שלה, והיה שם עוד ילד קטן, פטרקה. והיה בונקר בחצר. זה היה מין חור בתוך האדמה, ואנחנו ירדנו, היה מין קרש כזה עם פסים כאלה, זה לא ממש מדרגות. ולילה אחד, אנחנו היינו, הגרמנים היו בצד אחד, והרוסים היו בצד השני, ומעל הראש שלנו היו היריות כל הזמן. ובוקר אחד היה שקט, לא שמענו שום יריות. אז אני טיפסתי למעלה, להסתכל מה יש, אז פתאום איזה כדור לפני האף שלי, איזה רוסי ראה אותי, ונתן לי אתרעה שאלך בחזרה. אז ירדתי שוב פעם. ועד שאיזה רוסי נכנס לבונקר שלנו, אנחנו נשארנו שם בפנים. ונכנס איזה רוסי, והתברר שהוא יהודי, הוא דיבר יידיש.

ש. את זוכרת את התאריך?

ת. לא. לא, אני לא זוכרת. אמרתי לך שאני לא זוכרת תאריכים.

ש. אז הוא דיבר יידיש?

ת. הוא דיבר יידיש, ואימא גם כן דיברה קצת יידיש. היה שם איזה בקבוק של משקה חריף, ואימא רצתה לתת לרוסי הזה לשתות, וכשהוא ראה את זה, אז הוא אמר לאימא שלי "תסתירו את זה, כי הם שותים, וכשהם שיכורים, אז צריך לפחד מהם". זו הייתה הפגישה הראשונה עם הרוסים. והוא אמר "תישארו בבונקר, יש עוד קרבות בחוץ, קרבות רחוב ולא יודעים מה יקרה. תישארו במקום הזה". אז אנחנו נשארנו. אני לא זוכרת כמה זמן. אבל...

ש. שבוע? כמה ימים? כמה שבועות?

ת. כמה ימים, בערך, אולי שבוע.

ש. איך אכלתם? מאיפה השגתם אוכל בזמן הזה?

ת. אני לא זוכרת. אני לא זוכרת את זה, פשוט יש דברים שאני לא זוכרת. אז כשיצאנו משם, אז האח שלי ידע איפה אנחנו והוא בא, הוא הגיע, ואז כבר היינו ביחד.

ש. מרגע זה הייתם שלושתכם ביחד?

ת. כן. היינו שלושתנו ביחד.

ש. מרגיט, שאלה, איך אימא השלימה עם העובדה שאין לה בעל?

ת. אני לא יודעת. לא דיברנו על זה.

ש. היא לא סיפרה לך שום דבר על הרגשות שלה?

ת. שום דבר. היא הייתה עוד צעירה, היא הייתה בת ארבעים ושבע כשאת אבא לקחו, היא לא אמרה לי, לא. היא רק דאגה לנו, היא לא סיפרה אף פעם. היא הייתה אישה יפה, היא הייתה יכולה להתחתן, היה מי שביקש אותה. לא, היא לא רצתה. היא נשארה לבד. ואנחנו היינו שם.

ש. אז השחרור, מבחינתכם, זה כשהרוסים נכנסו?

ת. כשנכנסו. כן.

ש. אז אתם הייתם שלושתכם יחד עדיין בבונקר?

ת. כן. אחר כך אנחנו יצאנו מהבונקר. בבודפשט BUDAPEST עוד היו הגרמנים, עוד לא יכולנו להיכנס לבודפשט BUDAPEST בחזרה. היו קרבות. אז נשארנו שם בווילה הזאת. והיה עוד בית על ידנו, והרוסים שם עשו אורווה לסוסים. והיו הרבה רוסים שם, והיה שם האח שלי במשך שבועיים, היה לו חוש לשפות, במשך שבועיים הוא כבר פטפט רוסית. והוא התיידד עם הרוסי הזה שטיפל בסוסים, והוא היה גם טבח, הוא בישל גם לחיילים הרוסיים. וכל יום הוא הביא לנו קצת אוכל.

ש. איזה אוכל זה היה?

ת. משהו בלתי אכיל, אבל אכלנו.

ש. מה זה היה, את זוכרת?

ת. אני כבר לא זוכרת. זה לא היה טעים. זה סתם. תראי, הם לא קיבלו אספקה, מה שהם השיגו, פה ושם. אבל הוא תמיד דאג לנו. ובהתחלה, איך שאני זוכרת, הרוסים חיפשו כל הזמן נשים, אז אימא שלי גזזה את השערות שלי, והשיגה איזה בגדים של ילד, והלבישה אותי כילד.

ש. איך הרגשת עם זה?

ת. אני לא זוכרת. וביום, אנחנו הלכנו ממקלט אחד לשני, כל הזמן, שלא ידעו. כי הרוסים ביום הלכו לחפש לאן הם ילכו בלילה. אז שהם לא ידעו איפה אנחנו. אז הלכנו ממקום אחד לשני כל הזמן. אני זוכרת שהיה שם איזה ילד, בערך בגיל של איך שאני נראיתי כמו ילד, בן שלוש עשרה או שתיים עשרה, הייתי רבע עוף, שלושים קילו בסך הכל. אז הוא שאל אותי פעם "תגיד, אתה ילדה או ילד?".

ש. לפי דעתך זה השפיע על ההתפתחות שלך בשנים הבאות, התקופה הזאת?

ת. לא. אני לא חושבת. רק אחר כך, זה היה כבר נמאס כל הזמן להסתובב, אז אווה גילתה שאנחנו יכולים להיכנס לחדר אמבטיה, והיה שם איזה ארון, והם שמו את הארון מלפני האמבטיה, סגרו את זה, ואנחנו היינו שם, וכל יום כשהיה מה לאכול, אז יצאנו לאכול. אני, והייתה לי שם כבר איזו חברה מבודפשט BUDAPEST, שגם באה לשם. ואם בא איזה הרוסי, אז הרוסי הזה שטיפל בסוסים, אז בא והוציא אותו. הוא היה מגן עלינו קצת. אז יום אחד...

ש. עד כדי כך הם היו מסוכנים, הרוסים?

ת. כן. הם היו יורים והם אנסו נשים, ואפילו רצחו את בעלים. רק לילדים הם היו טובים. אז מה קרה? היינו בתוך האמבטיה, ויום אחד, אימא והאח שלי, הם הזיזו את הארון, ראיתי שאיזה רוסי עם כובע פרווה נכנס אלינו, ואימא שלי קראה לי "בואי, תצאי! תצאי!". אני שמעתי ונדהמתי, בא איזה רוסי ואימא שלי רוצה שאני אצא? לא ידעתי מה קורה. אני יצאתי, ומי היה הרוסי? החבר שלי מקלוז' CLUJ. טיבי הזה. הוא בא יחד עם הרוסים. והוא גילה איפה אנחנו נמצאים ובא לקחת אותנו. ובאמת הוא לקח אותנו לטרנסילבניה.

ש. איזה איש נפלא! איך הוא מצא אתכם?

ת. הוא הלך לאיפה שפעם גרנו, ואח שלי היה פעם שם ואמר איפה אנחנו הסתתרנו. אנחנו לא יכולנו לחזור, כי הדירה שלנו הייתה כבר הרוסה. לא יכולנו להיכנס לשם. אז הוא מצא אותנו ולקח אותנו לטרנסילבניה. אפילו לא נכנסנו לבית איפה שגרנו שם.

ש. את זוכרת מתי הגעתם לטרנסילבניה?

ת. זה היה בהתחלת פברואר. זו הייתה נסיעה ארוכה. קודם כל שלושה ימים...

ש. פברואר 1945?

ת. 1945. כן. שלושה ימים הלכנו ברגל, לא בכביש, אלא עד הברך בשלג, עד שמצאנו מקום איפה שמפעם לפעם הייתה רכבת. אז באה איזו רכבת ואנחנו עלינו על הרכבת.

ש. סיפרת שעליתם על הרכבת?

ת. כן. עלינו על הרכבת, ולפני שהרכבת התחילה, אני סיפרתי לך שהאח שלי דיבר קצת רוסית, והטיבי הזה הוא למד במשך הזמן, כי הוא בא כמו פרטיזן צ'כי, הוא הצטרף לרוסים והוא דיבר כבר רוסית. אז באו חיילים רוסיים ועלו על הרכבת, ובא איזה סמל רוסי ואמר, שכל האזרחים צריכים לרדת, כי הרכבת הזו רק לחיילים רוסיים. אז מכיוון שהאח שלי וטיבי דיברו כבר רוסית, אז החיילים הרוסיים לקחו את כובע הפרווה שלהם ושמו לכולנו על הראש. אז בא איזה סמל לבדוק שאין אזרחים ציביליים, הוא הלך עם הפנס ככה וראה רק את הכובעים, אז אנחנו נשארנו על הרכבת. ונסענו עד שהגענו לטרנסילבניה. ומשם ירדנו, וטיבי לקח אותי לקלוז' CLUJ, הוא אמר שיש לו שם איזו דודה, היא התחנה עם נוצרי והיא נשארה שם, והוא לוקח אותי אליה. ואימא והאח שלי ירדו ב... כי שם הייתה גרה המשפחה. למה אנחנו נסענו לשם? חיפשנו שאולי מישהו נשאר מהמשפחה שם, או חזר, כי היו שני דודים שהיו במחנה עבודה, וציפינו שלא לקחו אותם לגרמניה. אז אני הלכתי לדודה של טיבי, הם היו אנשים נהדרים, אני ישנתי אתם באותה המיטה. ובוקר אחד אני הלכתי לאמבטיה להתרחץ, וצלצלו בדלת, והעוזרת, הייתה שם עוזרת שהייתה גרה שם, והעוזרת פתחה את הדלת, והיה שם גבר, אני רק שמעתי, כי אני הייתי באמבטיה, השם שלי היה כשהסתתרתי ורוני מריה, זה היה השם שלי. והיה שם איזה גבר, וחיפש את ורוני מריה.

ש. למה הוא חיפש אותך?

ת. אני מיד ידעתי שזה מהמשפחה. אז קפצתי החוצה ומצאתי את הדוד שלי, האח הצעיר של אימא שלי.

ש. מה שמו?

ת. יצחק פישר. אז פגשתי את המשפחה. והדוד שלי כבר היה גר בקלוז' CLUJ, גם הדוד השני, לא הייתה להם עוד דירה. הדוד שלי גר אצל חבר שלו, הייתה לו דירה בת חדר. הם היו ביחד במחנה עבודה, והוא, הגבר הזה, קוראים לו יושקה בריין, הוא נפטר כבר לדאבוני, הוא היה בן אדם זהב. הייתה לו דירה בת חדר אחד, וחדר אחד הוא לקח את הדוד שלי.

ש. את יצחק פישר?

ת. כן. את אימא שלי, אותי ואת אח שלי. אנחנו גרנו באותו החדר.

ש. תזכירי רגע מה שמו של האח?

ת. ארנה.

ש. כולכם גרתם בדירה של יושקה?

ת. של יושקה.

ש. איך זה הסתדר?

ת. זה הסתדר. הוא היה בן אדם זהב. ומה קרה? אחרי כמה ימים, אני לא יכולתי לעמוד על הרגליים, היו לי כאבים איומים ברגל הזו, ושם היה עוד חבר רופא באותו הבניין איפה שגרנו, והדוד שלי הזמין אותו, אז התברר שאני קיבלתי דלקת בקרום השריר של הרגל. זה היה כאב איום. בחורף, אפילו סדין אי אפשר לשים על הרגל, היה כאב איום. זה לקח שבועיים עד שזה נגמר. בינתיים ברגל הזו, האצבע שלי הייתה קפואה, הייתה שחורה, והדוד שלי לקח אותי לאיזה אורתופד, והוא אמר שצריך לקטוע את האצבע. והחבר, הרופא הזה, שהוא פה בארץ, אם הוא חי עוד, הוא בקריית מלאכי, הוא אמר שלילדה צעירה לא קוטעים אצבע מהרגל, לא קוטעים שום דבר, "אני אציל אותה". והוא באמת בא שלוש פעמים ביום, וטיפל בי באיזה משחות ואמבטיות, והציל לי את הרגל. וכשכבר יצאתי מהמחלה הזאת עם הרגל, אז פתאום אני קיבלתי חום גבוה. קודם כאב ראש איום, אימא שלי שלחה אותי לקנות משהו, אנחנו היינו כבר בקלוז' CLUJ, שלחה אותי לקנות משהו, ואני חזרתי הביתה ואני אמרתי לאימא שיש לי כאב ראש נורא, אני הולכת לשכב. אני הלכתי לחדר, עוד גרנו שם בחדר הזה, גרנו שם. ואני לא יודעת אם ישנתי או הייתי מחוסרת הכרה, רק לפנות ערב, היד שלי הייתה ככה לאחור. האח שלי נכנס לחדר לבדוק מה עם הילדה, ובדק לי את הדופק, ומיד רץ לאימא שלי, שלילדה יש חום גבוה. אז הזמינו את הרופא, הוא בדק אותי, ואמר "תיקחו אותה לקליניקה האוניברסיטאית". אז לקחו אותי לשם, למחרת בבוקר, באה האחות, הביאה את המים לרחוץ אותי, ואני פותחת את הפיג'מה ואני ראיתי שאני מלאה בכתמים אדומים. אני אז ידעתי שיש לי טיפוס. ואמרתי לאחות, "אחות, יש לי פלאק טיפוס". אז היא מיד רצה, ותוך כמה רגעים כל הצוות הרפואי היה על ידי, ומיד לקחו אותי והעבירו אותי לאיזו מחלקה נידחת, איפה שהיו החולים שמדבקים. שם הייתי בערך שישה שבועות. במשך הזמן, בחודש ימים, אני הייתי מחוסרת הכרה, מבקרים לא יכלו להיכנס, הדוד שלי נתן המון כסף, שם היו נזירות, הדוד שלי נתן המון כסף, הוא היה במצב כלכלי מאוד טוב אז כבר. ונתן המון כסף לאחיות ולנזירות, שיטפלו בי, והן באמת טיפלו בי. ואחרי חודש, ירד לי כבר החום. אני הייתי כל כך חלשה, שלא יכולתי לעמוד על הרגליים, לא יכולתי ללכת. וירדתי במשקל נורא. ואחרי שבועיים, אני יצאתי מבית החולים.

ש. אימא לא קיבלה אף מחלה רצינית? היא הייתה כאילו מחוסנת או שהיא גם?

ת. אני לא יודעת, היא לא התלוננה על שום דבר. רק אני קיבלתי, ברכבת אני קיבלתי, כי היו מלא כינים. הם היו מלאי כינים, גם האח שלי כבר היה מלא כינים. רק אני קיבלתי את הטיפוס. ואז אני הייתי מיואשת, כשכבר גיליתי שיש לי טיפוס, אני התחלתי לקלל כמו אני לא יודעת מה, בחיים שלי אני לא קיללתי בצורה כזאת, שלמה אני הייתי צריכה לעבור את הכל, ועכשיו... אני ידעתי שמטיפוס כולם מתים, אף אחד לא נשאר בחיים. אז למה אני הייתי צריכה לעבור את כל הגיהינום, ובסוף, כשכבר השתחררתי מזה ואני כבר יכולה להיות כמו בן אדם, אז עכשיו אני צריכה למות מהטיפוס?

ש. איך אומרים טיפוס בהונגרית?

ת. טיפוס.

ש. אותה מילה?

ת. אותה מילה. זה טיפוס. זו המחלה. מחלה איומה. ולא היה לזה שום תרופה, ולא היה עוד אנטיביוטיקה, התרופה היחידה הייתה לשתות הרבה, הרבה לשתות, לחזק, כי היה לי כל הזמן מעל ארבעים ושתיים חום.

ש. איך הצלחת לשתות עם חום כזה גבוה, השקו אותך?

ת. השקו אותי, כי לא היה לי כוח. לא היה לי כוח ללחוץ על הפעמון, אז האחות שמה את הפעמון מתחת למיטה, ואני עשיתי ככה, אז כבר היא באה, זה כבר צלצל. הם באמת טיפלו בי יפה, אבל הדוד שלי נתן המון כסף בעד זה.

ש. הדוד יושקה?

ת. לא. יצחק. אז יצאתי מבית החולים, ואחרי חודש, האח שלי עלה לבוקרשט BUCURESTI, לסניף של "הנוער הציוני", ואחרי חודש, זה היה בערך פסח, אז באה איזו חברה מבוקרשט BUCURESTI, כמה בחורים, באו לקחת אותי לבוקרשט BUCURESTI, לסניף. אחי כבר היה שם. והייתי בסניף בבוקרשט BUCURESTI חודש ימים, אז הדוד שלי הייתה לו תוכנית להתחתן עם איזו בחורה, שבינתיים זה לא יצא לפועל. אבל אנחנו נסענו בחזרה לקלוז' CLUJ, בינתיים הדוד שלי כבר השיג לו באותו הבניין דירה די גדולה, שהיה לנו מקום וגרנו שם. היה לי חדר לחוד. וחזרנו חזרה לחתונה, שבינתיים לא קרתה. ואני נשארתי בקלוז' CLUJ, והאח שלי חזר בחזרה לבוקרשט BUCURESTI, ומשם עלה ארצה. הוא היה שנה באיטליה, כי זה היה ב- 1945, אז הוא היה שנה באיטליה ושם הוא התחתן ומשם הוא עלה, דרך קפריסין. אשתו הייתה בהריון, אז נתנו לו להיכנס בגלל זה לארץ. והוא התגייס לצבא, והוא היה בצבא קבע יותר מעשרים שנה, בחיל אוויר, הוא היה מדריך טכני.

ש. איך קראו לו בארץ, בשם הישראלי שלו?

ת. פעם שלחו אותו לצרפת, אנחנו לא ידענו על זה, זה מהצבא, אז הוא אמר שהוא לא יכול בתור פרים, יצחק פרים, אז עשו את השם שלו פרי. יצחק פרי.

ש. את נשארת בקלוז' CLUJ, וחשבת גם כן לעלות לארץ עם אימא?

ת. אימא חזרה לבודפשט BUDAPEST, כי היה לנו, זה היה כבר מפעל, הנגרייה, כי אבא שלי קנה את כל המכונות הכי חדשות. היו לי שני חדרים בארוק, את יודעת מה זה? במחיר של חדר בארוק אפשר היה לקנות בית. הוא עשה לי שניים, שכשאני אתחתן יהיו לי שני חדרים בארוק, זה היה שם. והיה המון המון חומר ומכונות והכל. ואימא חזרה לבודפשט BUDAPEST, לסדר את העניינים. בינתיים גנבו כמעט את הכל, אבל מה שנשאר, הוא השכיר ל"הנוער הציוני" שעשו שם הכשרה, ובסוף היא מכרה את זה. היא הייתה בבודפשט BUDAPEST, ואני נשארתי בקלוז' CLUJ.

ש. היא הצליחה להרוויח כסף?

ת. קצת. לא הרבה. קצת. אבל את רוב הכסף היא נתנה לויצ"ו.

ש. עכשיו את בקלוז' CLUJ, אימא בבודפשט BUDAPEST, אז מה את עושה?

ת. אני, כשעוד למדתי בתיכון, לאבא שלי הייתה מחשבה כזאת, שאת צריכה ללמוד איזה מקצוע, שלא צריך לדעת שום שפה. שמי יודע לאן את מגיעה בחיים, שיהיה לך בידיים מקצוע שתוכלי לעבוד. אז אני, במשך חודשיים בקיץ, אני הלכתי לאיזו תופרת ולמדתי שם לתפור קצת. אז אני התחלתי להיות עצמאית, עם הידע שלי. והתחלתי לתפור, להתעסק לא היה לי צורך, כי הדוד שלי היה מספיק עשיר, אבל אני לא יכולתי לשבת בלי לעשות כלום. הלכתי גם ללמוד לצייר, ציור גרפיקה, ואיכשהו עבר הזמן. הייתה שם חברה, אפילו הלכתי, היו הרבה בחורים מבודפשט BUDAPEST, שלמדו שם באוניברסיטה ולקחו גם אותי, למדתי איך לטפל בעופות. אחר כך עברנו מקלוז' CLUJ, כי שני הדודים חזרו בחזרה ל... ואנחנו אתם, ומשם עד 1946, באוגוסט, אז אמרתי לאימא שלי, שאני ילידת בודפשט BUDAPEST, אני לא יכולה לחיות בעיירה כזאת, אני צריכה את העיירה שלי, את הסביבה שלי איפה שגדלתי. וגם אני עליתי לבודפשט BUDAPEST.

ש. מתי חזרת?

ת. ב- 1946. והתחלתי ללמוד ולעבוד, ואיכשהו, איך שהתחלתי, ... לא היה לנו איפה לגור, אז הייתה לי חברה טובה, עדיין אני בקשר וכל שנה אני נוסעת ואני גרה אצלה, וגרנו אצלם זמן מה, אחר כך אימא השיגה איזו דירה קטנה, ואני נשארתי. את הלימודים אני לא יכולתי להמשיך, כי אני לא הייתי קאדר טוב, כי אבא שלי היה, איך שהם אמרו בורג'וי, היו לי עובדים, והיה משטר קומוניסטי. אז אני לא יכולתי. אז למדתי גם הנהלת חשבונות, עבדתי כמנהל חשבונות, הייתי במפעל גדול. וחיכיתי. אימא שלי קיבלה, נתנו ב- 1951 לשלושת אלפים יהודים נתנו היתר יציאה לישראל. ואימא שלי קיבלה ולי לא נתנו, אותי דחו, ואימא שלי כתבה מכתב לראקושי, שאני נשארת שם לבד, כל המשפחה כבר הייתה פה בארץ, שני הדודים עם המשפחות שלהם היו כבר פה בארץ, ולי לא נתנו. ומכיוון שאימא שלחה מכתב שאני נשארת שם לבד, וכתבה לראקושי, אז הזמינו אותי ליום אחד ל"אבו", זה כמו ש.ב., והייתי שם מהבוקר עד הערב.

ש. ממש חקרו אותך?

ת. חקרו אותי. אני הייתי צריכה לספר את כל מה שאני ידעתי ולמה אני רוצה לצאת, אחר כך אמרו "תשבי בחוץ", ואז בא איזה קצין אחר. הייתי צריכה להיכנס אליו, ושוב פעם מהתחלה לספר את הסיפור שלי, וזה הלך ככה מהבוקר עד הערב. בערב אמרו לי, "את עוד צעירה, את ... כאן". ולא נתנו לי לצאת. ואימא לא רצתה לצאת, לא רצתה להשאיר אותי לבד, ואני שכנעתי את אימא שלי, אמרתי "תראי, אם את נשארת כאן, אז לא יהיו לנו אף פעם סיכויים לצאת, לך יש פספורט, את יכולה לצאת. ואני, אם רק עשרים וארבע שעות יפתחו את הגבול, אני יכולה לברוח לבד, אבל אם את נשארת כאן, אני לא יכולה". וזה בדיוק קרה ככה. בא המרד ההונגרי ב- 1956, ואני ברחתי לאוסטריה. ואם אימא הייתה...

ש. ואימא כבר הייתה פה?

ת. אימא הייתה. היא יצאה בסוף, ב- 1951.

ש. איפה היא הייתה, באיזה מקום בארץ?

ת. פה, בחיפה.

ש. אז בואי תספרי את הסיפור של איך את בורחת במרד ההונגרי, זה בטח משהו מיוחד?

ת. לא. זה היה טיול נחמד.

ש. מי עזר לך לברוח?

ת. יש שם הרבה אנשים, מאה ושמונים אלף הונגרים ברחו מהונגריה, כשהיה מרד, כי הרוסים נכנסו עם הטנקים, אני לא יכולתי לצאת עד סוף חנוכה, אני זוכרת שביום האחרון של חנוכה, אני ברחתי. כי לא יכולתי לצאת מהבית, כי היה טנק רוסי מול הבית וירה. ולא יכולתי לצאת, רק לעתים רחוקות, כשהוא הסתובב למקום אחר. פשוט אני לא יכולתי. אז חיכיתי לזה, ואז נסעתי עד הגבול. ושם, היו הרבה אנשים, זה היה איזה כפר, אני לא זוכרת את השם, אבל משם, זה היה כבר משם, נסעו הרבה אנשים לעיר יותר גדולה לעבוד, ועם הרכבת חזרו בחזרה בערב הביתה. וידעו שהרכבת הייתה מלאה עם בורחים, אז הם ידעו שהם אנשים שיודעים לברוח לאוסטריה. אני עליתי לקרון מאוד מאוד אחורי, אז פתאום הם התחילו לרוץ, התושבים שם, ואמרו שלא נלך קדימה, כי יש שם מהשלטונות, הם רוצים לתפוס את האנשים שבורחים. אז אני ירדתי מאחור, ונכנסתי ליער, ועשיתי סיבוב גדול עד שהגעתי לכפר, לא להגיע לתחנת הרכבת. זה היה טיול מאוד נחמד, בחורף, בחושך, במקום שאני לא מכירה, עצים, אני לא ידעתי מה זה עץ ומה זה בן אדם. עד שהגעתי, פגשתי שם עוד אנשים, שמי שיכול, עשה את זה. ואני זוכרת שבאה איזו משאית, לא ידעתי כמה זמן אני צריכה ללכת ברגל עד שאני מגיעה לאיזשהו מקום, והלכנו הרבה. זה היה מאוד קר וחשוך, ולא היה טוב. אז באה איזו משאית, והיה שם איזה איש על ידי, והוא אמר, "אני עולה על המשאית, אני לא יכול כבר יותר ללכת ברגל", ואני לא עליתי והמשאית הייתה משאית רוסית. אז הוא נסע חזרה. וראיתי איזה בית ואיזו אישה זקנה יצאה משם ושאלה אותי "את רוצה לעבור לאוסטריה?", אני אמרתי לה "כן". "אז בואי תיכנסי אלי, תשתי קצת", ונתנה לי איזה, אני כבר לא זוכרת, אולי חלב, היה שם הנכד שלה, ואמרה לנכד "תיקח את האישה הזאת למישהו", אמרה את השם, "שהוא יעזור לה לעבור לאוסטריה". והילד באמת יצא אתי, אבל היו כבר כמה בחורים, איכרים, שהעיסוק שלהם היה להבריח את האנשים לאוסטריה, אז הוא שאל אותי "את רוצה?", אני אמרתי "כן", "אז בואי, תבואי אתי".והוא הכניס לבית שלה, לא בדיוק לבית, אלא אורווה. היו שם כבר הרבה אנשים, וכנראה אני לא נראיתי כל כך טוב, הוא לקח אותי לתוך הדירה, לבית. ואשתו נתנה לי לשתות, ואמרה לי "בואי תשכבי קצת, עד שבין כה הם לא יוצאים לפני אחת עשרה, שתיים עשרה, ואז תנוחי, עד אז את תנוחי". ואני שכבתי שם, ורציתי, היה לי משהו, שלקחתי כמה בגדים וכמה דברים, ורציתי להשאיר אצלה. אני אמרתי "תראי, אני לא במצב כזה שאני יכולה לסחוב את זה", אז היא אמרה לי "זה כל מה שיש לך, תצטרכי את זה בחוץ. איך שאת עוברת את הגבול, זה גם כן יעבור". ובאמת, אחד לקח את הפקלעך שלי. וזה לא היה טיול. אנחנו הלכנו בבוץ שלושים קילומטר, היו לי מגפיים מגומי ומלמעלה נכנס הבוץ. והיו חורים שהוציאו את המוקשים מפה ושם, אבל נשארו מוקשים. והיה צריך לעבור איזה נהר, שלא היה על זה כבר גשר, אלא רק איזה, איך קוראים לזה? (פתאום אני שוכחת מילים), לא קרש, איזה משהו מעץ. ושם למעלה איזה חבל. וככה הלכנו. והמון אנשים נפלו לתוך המים, אבל אני עברתי. והגענו עד הדגל האוסטרי, הבחור הראה לנו, היו אנשים ששילמו, הוא כבר לא עשה את זה בגלל כסף, היה להם כבר כל כך הרבה כסף, שלא בגלל זה הם עשו את זה. פשוט עשו. והוא הראה לנו שזה הדגל האוסטרי, "אתם באוסטריה, ומפה אתם תלכו לבד". ואני, לפני שאני יצאתי, כנראה שאני ירשתי קצת אינטליגנציה מאימא שלי, אני הסתכלתי על השמיים, חיפשתי כוכבים, וכשהגענו עד אוסטריה, רוב האנשים לא ידעו לאיזה כיוון אנחנו צריכים ללכת. ואני אמרתי לכיוון הזה. אז התווכחו, והיו אנשים שאמרו "לא, זה לא נכון, אנחנו צריכים...", והם חזרו. אני נשארתי, אני הלכתי לכיוון אוסטריה. ושם אני שכבתי על הרצפה, כי כבר לא יכולתי יותר ללכת. הייתי מאוד עייפה, חשבתי ... כי עוד בבודפשט BUDAPEST שמענו שהאיכרים באים עם טרקטור ולוקחים את האנשים מהגבול לכפר. ובאמת, אני חיכיתי לטרקטור. בינתיים אני הצטננתי נורא, השתעלתי ולקחו אותנו לאיזה ... זה לא מסעדה, איפה שהאיכרים שותים, פונדק.

ש. פונדק.

ת. ושם היו מזרונים על הרצפה, והם נתנו לנו לאכול, ולא ידעתי מתי בא איזה אוטובוס לקחת אותנו מהגבול, כי אנחנו היינו ממש בגבול. אז אני נכנסתי לארוחת צהריים, לפני זה עוד היה שכל הלילה אני השתעלתי, אז באה איזו אחות, ואמרה "שיש פה איזו אישה שהיא חולה, אמרו שהיא כל הלילה השתעלה", אז אני אמרתי שכנראה זאת אני. אז היא לקחה אותי לרופא, והרופא נתן לי איזו תרופה, אני לא יודעת מה זה היה, איזו תרופת פלא, שהכל עבר לי תוך יום אחד. ואני ישבתי שם בחדר אוכל, התחלתי לאכול ארוחת צהריים, ופתאום ראיתי שנכנס איזה אוטובוס, אז השארתי את הכל, קפצתי על האוטובוס, וזה לקח אותי ל... (איך קוראים לזה? אני שוכחת שמות, זאת הבעיה).

ש. לא נורא.

ת. זה לא בדיוק, זה מקום שהיו הרבה הרבה אנשים, אלפים, ומשם לקחו אותנו לכל מיני מחנות, והייתי שם, גם שם אני לא ידעתי מתי בא איזה אוטובוס ומי ומה. היו שם אנשים מכל הסוגים, גם גנבים, מישהו היה חולה ובלילה הביאו רופא, והרופא הסתובב קצת והתיק שלו כבר נעלם. אז אני השתדלתי מכאן, עד כמה שאפשר להתפטר. אז ראיתי פתאום אוטובוס של הג'וינט. אז לקחתי את התיק שלי, וקפצתי על האוטובוס ועוד כמה אנשים, כמה יהודים שידעו שזה, וכשעליתי על האוטובוס, אז הנהג אמר "תשכבו על הרצפה", זה היה המצב שם, "תשכבו על הרצפה". כי הם זרקו אבנים על האוטובוס, כי היו שם יהודים.

ש. לאן הוא לקח אתכם, האוטובוס?

ת. לקח אותנו, הנורווגים קנו איזה, לא הייתה חווה, זה היה מין ... (אני ממש מתביישת שאני ממש שכחנית, מילים אני שוכחת)...

ש. אין דבר.

ת. זה היה מין בית ענק, זה היה של איזה ... (הייתי צריכה לכתוב כמה מילים לפני).

ש. אין דבר.

ת. שקנו לסטודנטים הנורווגים, אפה שהם יכולים, זה בית הבראה. והם הציעו את זה לג'וינט, ליהודים, לפליטים היהודיים. זה היה מקום ענק, היו שם בערך שמונה מאות אנשים, והיה מקום מאוד יפה, נהדר, והם טיפלו בנו מאוד טוב. בהתחלה אני חשבתי שהם שם משרתים, כי כולם היו הנורווגים, בחורים בלונדינים גבוהים ומאוד אדיבים ומנומסים, וכולם היו באוורול ירוק, אני חשבתי שזה הצוות, וזה היה המקום שלהם. והייתי שם כמה זמן, כמה חודשים, ואני חשבתי שאולי קודם אני יוצאת למקום אחר, כי כל העולם פתוח, לישראל אני יכולה תמיד לבוא, ונרשמתי לקנדה. וקיבלתי הזמנה לקונסוליה הקנדית, ואז התחילו, אני עליתי לווינה WIEN, ושם פגשתי אנשים, הונגרים, והם היו בזמן "צלב הקרס", ואמרו "אנחנו עוד חוזרים". אז אני חשבתי, אני לא אצא לאף מקום, אני יוצאת מהונגריה, אז אני הלכתי לסוכנות ועליתי ארצה. כי מה שהיה במשטר הקומוניסטי, לא היה כתוב בתעודת זהות אם יהודי או לא יהודי, זה באף מקום לא היה. כשהגעתי לאוסטריה, מיד השאלה הראשונה "מה הדת שלך?". זה כבר הפריע לי. ואז כשבווינה WIEN, אני שמעתי איך הם מדברים, אז אני חשבתי, שאני מוכרחה להיות בין היהודים. ועליתי ארצה.

ש. מהו תאריך עלייתך לארץ?

ת. 5 בפברואר.

ש. 1950?

ת. 1957.

ש. איך הייתה הקליטה בארץ?

ת. טוב, לי הייתה קליטה די קלה, כי אני גרתי אצל הדוד שלי, עד שהתחתנתי.

ש. מתי התחתנת?

ת. ב- 1958.

ש. בואי ספרי על בעלך, איפה הכרתם? מה שמו?

ת. יוסף שטיינברגר.

ש. איפה הכרתם?

ת. זה היה כמו בסרטים. בכל יום שישי, פה בארץ, היה נהוג לשחק קלפים. אז הדוד שלי והדודה שלי, בכל יום שישי הלכו למשפחה אחרת, אז לקחו גם אותי, ואני ישבתי ליד השולחן, ועל ידי ישב איזה גבר שאני לא הכרתי, כי הוא בא רק כי לא הייתה לו תוכנית אחרת, אז הוא נכנס למשחק קלפים. ובחברה קראו לו קיצ'י. הוא היה רווק, וישבנו אחד על יד השני, אני ישבתי כאן, הוא ישב כאן, ועל יד שולחן אחר אמרו "שקיצ'י לא מתחתן, כי עוד לא נולדה הבחורה שהוא מוכן להתחתן אתה", אז הוא אמר ככה "כבר נולדה".

ש. וזאת היית את. מאיזה מוצא הוא?

ת. מטרנסילבניה. כל החיים שלי קשורים לטרנסילבניה.

ש. את יודעת, אני יודעת, כי אני התחתנתי עם טרנסילבני, הדור של ההורים של בעלי הם נורא מגובשים ומלוכדים, הטרנסילבנים, גם אתם ביליתם הרבה טרנסילבנים ביחד?

ת. כן. תראי, גם הדוד שלי, וכל החברה הייתה מטרנסילבניה. אז גם קיצ'י, קראו לו קיצ'י, כי הוא היה הצעיר, היה לו אח יותר מבוגר.

ש. שם טיפוסי, קיצ'י, פיצו, לוצי...

ת. אז למחרת, זה היה יום שישי, למחרת, אני והדודה שלי, אשתו של הדוד שלי, יצאנו לטייל, טיילנו בבלפור, הדוד שלי עבד במוסד ילדים והיה תורן בשבת, עוד לא היה בבית, ואנחנו שתינו יצאנו לטייל בשבת לפני הצהריים. גרנו בהלל וירדנו בבלפור, והדודה שלי פתאום התחילה לצעוק: "קיצ'י! קיצ'י!", קיצ'י עלה בצד השני. והוא מיד בא והזמין אתי שנלך אחרי הצהריים ל"ציון", יש מוסיקה, אפשר לרקוד "תבואי אתי". ובינתיים לפני זה הכירו לי איזה גבר מתל אביב, שהיה קצין בצבא, ואני כבר לא יודעת מה הייתה הבעיה, הייתה איזו בעיה שלא יכולנו להתחתן. וקיצ'י הזמין אותי לרקוד, ואני לא רציתי ללכת, אני חשבתי שאני קשורה עם פנחס הזה, אז איך זה יראה שאני עכשיו יוצאת עם בחור אחר? רציתי לאסוף חברה, שאם אני יוצאת עם חברה, אז אני לא יצאתי אתו. אבל לא יכולנו. אז הדודה שלי אמרה ...

קלטת 2, צד א'

ת. וכשבאנו הביתה במונית, אז הוא מיד "אני רוצה להתחתן אתך".

ש. ככה פשוט?

ת. ככה פשוט. אז אני אמרתי "תראה, אני עולה חדשה, אין לי שום דבר, אני באתי בבגד אחד". אז הוא אמר "אני שאלתי מה יש לך?", אז הוא אמר "אני לא שאלתי מה יש לך". אז אני אמרתי "אני עוד לא מכירה אותך, תן לי זמן לחשוב". "בסדר, תחשבי". אז הלכתי הביתה ואמרתי לדוד שלי, שקיצ'י רוצה להתחתן אתי, "ומה את אמרת?", "אני אמרתי שאני צריכה לחשוב". אז הוא אמר "את לא יודעת איזה בחור נחמד, איזה בן אדם נהדר הוא". אז אני אמרתי לדוד שלי "אתה יודע מה, אם תוך שבועיים הוא לא מבקש אותי עוד פעם, אז אני אבקש אותו".

ש. החלטת לקחת יוזמה?

ת. לא. רציתי להרגיע את הדוד שלי. אז למחרת, קיצ'י בא, "ובואי נלך קצת לטייל", והוא לקח אותי לבית קפה ... והזמין שתי מנות קוניאק, ואז אני כבר ידעתי מה בא. והוציא את הקופסה עם הטבעת, ואמר לי "כבר היה לך מספיק זמן לחשוב". וזהו.

ש. נורא רומנטי.

ת. ככה זה היה.

ש. כמה שנים הייתם נשואים?

ת. שלושים וחמש שנים. הוא עישן, ונפטר מסרטן.

ש. סרטן ריאות?

ת. סרטן ריאות. כשגילו כבר היה בכל הגוף.

ש. לא טוב לעשן, בקיצור.

ת. לא. לא טוב. הוא היה בן אדם נהדר, הוא עד היום האחרון התנהג אתי כאילו עכשיו הוא רוצה לבקש את היד שלי. אני לא פתחתי דלת אף פעם כשהייתי אתו, אם הוא היה צריך ללכת בקשר לעבודה לאיזשהו מקום, קודם הוא הביא אותי הביתה, ועד שנכנסתי לדלת. וכל יום שישי, הוא הביא לי פרחים.

ש. זה בגלל שהוא היה אוסטרו הונגרי?

ת. לא.

ש. זה תרבות או שזה אופי של אדם?

ת. זה אופי. והוא מאוד אהב אותי.

ש. אבל זה מתאים לאופי התרבותי של האוסטרו הונגרים שהם כל כך ג'נטלמנים?

ת. אני לא יודעת. הוא היה מטרנסילבניה.

ש. נכון. הם נורא אוסטרו הונגרים. אני מכירה אותם. אני התחתנתי עם אחד כזה. עכשיו, את סיפרת שהוא היה חייט אומן, נכון? אני זוכר שטיינברגר מרחוב הרצל, אני זוכרת. דברי קצת על העסק?

ת. הוא היה בשותפות עם אח שלו, אני לא יודעת מה לספר. אני עזרתי לו, אני עבדתי ב...

ש. לא התעסקת עם ענייני כסף ופרנסה בכלל? לא התערבת בזה?

ת. לא. אני לא רציתי שבין האחים תהיה איזו אי הבנה או איזה ריב. את יודעת אם זו שותפות.

ש. זה בעייתי. זה מסובך.

ת. ואני השתדלתי שהם ביחד יהיו בסדר, אז אני שתקתי, למרות שראיתי דברים שלא מצאו חן בעיני, אבל אני לא רציתי לעשות צרות.

ש. לא רצית לסכסך?

ת. לא רציתי לסכסך.

ש. ואח של בעלך הוא גם היה נשוי?

ת. כן.

ש. ואיך הסתדרת עם גיסתך?

ת. בהתחלה כן, מאוד טוב, היינו הרבה ביחד. אבל היה להם עוד אח שבא יותר מאוחר ארצה, ואשתו הייתה, מה אני אגיד לך?

ש. לא נחמדה?

ת. לא נחמדה.

ש. אז הדברים התקלקלו קצת?

ת. היא קלקלה את הקשר שלנו. אבל בסוף, אנחנו היינו ביחסים טובים.

ש. את אומרת שעסקים ומשפחה זה כן הולך או לא הולך?

ת. איך שאני רואה, לא הולך.

ש. לא כדאי לעשות עסקים עם המשפחה?

ת. לא.

ש. אבל מה את יכולה לספר על החיים בחיפה?

ת. להגיד את האמת, אני עכשיו לא כל כך חיה, אני רק קיימת. אני מנסה למלא את הזמן שלי, אני לומדת מחשב, אני משחקת ברידג' ואני, אם יש אפשרות, עם מועדון הגמלאים, אני הולכת...

ש. את נראית נפלא, מה עם חברים, חברות, ידידים, ידידות?

ת. יש לי ידיד, אנחנו לא גרים ביחד.

ש. אבל את בקשר?

ת. אני בקשר. אנחנו יוצאים לטיולים או לקולנוע.

ש. ספרי מה עבר עליך במלחמה האחרונה, מלחמת לבנון השנייה?

ת. יש לי בת דודה בהרצליה, והיא כל הזמן צלצלה אלי שאני לא אשאר בחיפה, שאני אלך אליה, ויום אחד, בדיוק כשהיא צלצלה היה קרוב בום חד והייתה אזעקה, והיא שמעה את זה בטלפון, והיא ממש קיבלה היסטריה. היא צעירה ממני בעשרים שנה, ואימא שלה נפטרה לפני שנתיים, ומאז היא חושבת אותי בתור אימא. כל יום היא מצלצלת, היא מאוד דואגת. אז גם אני נבהלתי...

ש. זה חדש בשבילך, שמישהו מסתכל עליך?

ת. כן.

ש. כי את תמיד היית הילדה של, המפונקת?

ת. כן. אז גם אני, אני לא גרה איפה שהיה....

ש. ראינו בטלוויזיה.

ת. בכניסה שלי, גם אצלי היה הרס בדירה. והיה מאוד מאוד לא נעים, למרות שאני לא כל כך פחדנית, אבל חשבתי שזה לא טוב, בכל זאת אני צריכה לנסוע. אז איכשהו אני השגתי מונית, לקחתי, היה מקרה מאוד מעניין, כי יש לי חברה בבודפשט BUDAPEST, שאני בקשר אתה, מילדות. וכשאני נוסעת לבודפשט BUDAPEST, אני גרה אצלה. גם עכשיו היא...

ש. איזה כיף.

ת. כן. גם בפסח אני הייתי אצלה שבוע. אז גם היא צלצלה באותו הזמן, ואני בדיוק עשיתי חבילה ב... מה שאני צריכה, את התרופות ואת הבגדים להחלפה, ואני אמרתי לחברה שלי בבודפשט BUDAPEST, שבדיוק אני אורזת, אז היא אמרה לי, "אם אני לא בבית, אז המפתח אצל השכן". היא חשבה שאני נוסעת לבודפשט BUDAPEST. ואני אמרתי, "לא, אני נוסעת להרצליה". היה קשה להשיג מונית, לא רצו לנסוע.

ש. אנשים פחדו.

ת. כן. בכל זאת אני מצאתי איזה נהג שהיו לו כבר שני קליינטים שנסעו לתל אביב, אז הוא לקח אותי גם להרצליה. והייתי שם בערך שמונה, תשעה ימים.

ש. אבל איך ההרגשה לצאת מהבית בגלל מלחמה?

ת. איומה.

ש. אני שואלת את זה בהקשר של השואה?

ת. זה היה איום. הייתה הרגשה איומה. בת הדודה לא ידעה מה לעשות אתי, היא כל כך השתדלה שיהיה לי טוב, ואני הרגשתי כל כך לא טוב.

ש. סליחה שאני מכניסה מילים לפה, אבל אני כל הזמן חושבת על המילה "פליטים", זאת ההרגשה?

ת. כן. כן. אני אמרתי לכולם, אני חשבתי שאני אהיה שם שלושה, ארבעה ימים, אז לא לקחתי מספיק תרופות אתי. אז הייתי צריכה ללכת שם, אני ב"מכבי", אני הלכתי שם ל"מכבי", בת הדודה שלי לקחה אותי, ואני אמרתי "תראה, אני פליטה מחיפה", אז קיבלתי שם תרופה לחודש ימים.

ש. אבל בתור חיפאית, היית מודעת לתפקוד של עיריית חיפה במלחמה, שהוא היה פשוט יוצא מהכלל? היית מודעת לזה?

ת. לא. אני לא יודעת מה הם עשו, באמת אני לא יודעת. אני הייתי שם, וראיתי את הבית שלי, ואז אני אמרתי "אני מוכרחה לבוא הביתה, לראות מה קרה". ובקושי אני יכולתי לפתוח את הדלת, חשבתי שיתכן שכל הבית שלי כבר הרוס. אין לי כבר בית, אז מה אני אעשה. צלצלתי לאיש תחזוקה, הוא פתח את הדלת, היה משהו עקום בדלת, ונכנסתי וראיתי שאין לי חלונות, אין לי תריסים והכל היה הרוס בפנים. ואז איש התחזוקה אמר לי שאצלצל למס רכוש, צלצלתי למס רכוש, בא שמאי, ואחר כך...

ש. אני חייבת לשאול אותך, יש אנשים שאומרים שמשהו באמון שלהם במדינה נסדק, ויש אנשים שאומרים ההפך, שדווקא הם יותר מאמינים עכשיו במדינה, כי הם ראו כל מיני דברים מאוד טובים שקרו, מה את מרגישה?

ת. אני לא חושבת על זה. אני יודעת שהחברה שלי בבודפשט BUDAPEST, היא צלצלה, "בואי, תבואי הנה, תעזבי את ישראל". ואני אמרתי לה "ואם אני עוזבת את ישראל וכל האנשים עוזבים את ישראל, אז תהיה ישראל? אז יהיה לנו יותר טוב? שוב פעם נהיה בגלות? אני לא עוזבת את ישראל, יהיה אתי מה שיהיה עם אחרים, אבל אני את ישראל לא עוזבת", אני הולכת, אני יוצאת לטיול לחוץ לארץ, אבל לעזוב את הארץ? אני לא יכולה להיות בין הגויים כבר יותר.

ש. אבל את סיפרת סיפור מאוד מעניין, בקטע של בודפשט BUDAPEST, על אישה גויה, שהיא הייתה איש מאוד טובה והיא הצילה, את זוכרת?

ת. כן. היא הייתה קרובה.

ש. זאת אומרת שיש גויים ויש גויים?

ת. בטח שיש. אני לא אומרת שכל הגויים ככה.

ש. אבל את אומרת שבאופן כללי, את נשארת בארץ?

ת. כן. אני כבר לא מסוגלת להיות בין גויים. למרות שעכשיו, כשהייתי בבודפשט BUDAPEST, אני התיידדתי, לחברה שלי יש איזו חברה גויה, היא הייתה נשואה ליהודי, והתיידדתי אתה כל כך, שהיא כל הזמן מצלצלת, היא גרה בווינה WIEN, כל הזמן היא מצלצלת "תבואי אלי וניסע יחד למרתה".

ש. יש לך קרובי משפחה שעדיין בחיים?

ת. לא. רק הצעירים אחרי המלחמה.

ש. שהם הבנים של הדודים?

ת. כן.

ש. איפה הם גרים?

ת. בת דודה אחת גרה במונטריאול, בן דוד אחד גר בבוסטון, על יד בוסטון, והדודה בהרצליה.

ש. ואת בקשר אתם?

ת. כן. הייתי אצלה. אבל בבוסטון ובקנדה אני לא הלכתי.

ש. הבת דודה מהרצליה, בת כמה היא,היא בגילך?

ת. לא, היא צעירה בהרבה. היא נולדה אחרי המלחמה. היא צעירה ממני בעשרים שנה.

ש. מרגיט, אנחנו קרובים לסיום, ורציתי לשאול אותך שאלה של סיום, בהקשר של השואה, אם יש לך איזושהי מחשבה או איזשהו מסר, איזושהי מסקנה בהקשר של השואה?

ת. תראי, אותנו לא אוהבים, פשוט. אנחנו צריכים שתהיה לנו ארץ שלנו. אני מקווה שתהיה. אני לא יודעת מה יהיה בעתיד, כי המצב עכשיו לא כל כך ורוד, אחרי מה שקרה.

ש. את שומרת על אופטימיות או שאת פסימית?

ת. זה משתנה. זה תלוי מה אני שומעת ומה אני רואה.

ש. בואי נקווה שיהיה טוב.

ת. אני מקווה.

ש. בכל מקרה, בשם יד ושם, אני מאוד מודה לך.

ת. אין בעד מה, גם אני מודה.

ש. הסיפור שלך הוא מיוחד, מרגש והוא מעניין.

ת. אני חושבת שיש הרבה כאלה.

ש. ואני מאחלת לך כל טוב.

ת. תודה רבה. גם אני מאחלת לכם.

ש. שנה טובה.

ת. שנה טובה.

תיאור התמונות:

* זאת הסבתא שלי, קראו לה פישר מגדה.

* זאת תמונה מילדותי, אימא ואני כשהייתי ילדה. האימא, אמה פרים, ואני מרגיט פרים.

* זאת תמונה של מסיבת פורים, בערך ב- 1955, אחרי המלחמה.

* זאת מסיבת פורים מ- 1946.

* זאת תמונה של בעלי ואני ביום החתונה שלנו, שטיינברגר יוסף ומרגיט שטיינברגר.

* זה העסק של בעלי המנוח, עם אחיו, צבי שטיינברגר ובעלי יוסף שטיינברגר.

* זאת תמונה של בעלי ואני עם דוד שלי, יצחק פישר, ועם הילדים שלו, לאה פישר ואברהם פישר.

* זאת תמונה של בעלי עם החנות שלו, עם העבודה שלו.

סוף הראיון