Testimony of Sara Rachel Edita (Fried) Rosenberg, born in Budkovce, Czechoslovakia, 1923, regarding her experiences in Auschwitz, Malchow and Ravensbrueck and other places

ראיון עם גב' שרה רוזנברג

תאריך: 11.7.2006

מראיינת: רותי גל

כתבנית: אורלי בן יונה

שמות מקומות

BUDKOVCE

MICHALOVCE

AUSCHWITZ

BIRKENAU

MALCHOV

RAVENSBRUECK

PRESOV

ש. שלום, היום יום שלישי, ט"ו תמוז תשס"ו, 11.7.2006. שמי רותי גיל, ואני מראיינת את שרה רחל רוזנברג, לבית פריד, ילידת בודקובצה BUDKOVCE, צ'כוסלובקיה, 1923. הראיון מתקיים בבית העיתונאים בחיפה, בשפה העברית. בוקר טוב לך.

ת. בוקר טוב.

ש. איך קראו לך כשנולדת?

ת. רשומה באופן רשמי, אדית פריד. אדיתה פריד. וכמובן לכל יהודי טוב היה גם שם עברי, ושמי העברי הוא שרה רחל. כמעט, לא כמעט, כל היהודים בבודקובצה BUDKOVCE נהגו כך.

ש. שני שמות עבריים, גם שרה וגם רחל?

ת. שרה רחל. על שם הסבתא שלי, אמו של אבא שלי.

ש. את נולדת במקום...

ת. כבת שנייה במשפחה.

ש. כמה ילדים היו לכם?

ת. אח מבוגר, הבכור, והיינו שתי בנות ושלושה אחים ביחד.

ש. את יודעת אולי, אדית, כמה דורות גרתם במקום הזה?

ת. במקום שם, ב- 1938, אמרתי פעם לאבא, אולי ניסע לפלסטינה, אז אבא אמר, איך אני אלך לפלסטינה עם חמישה ילדים קטנים? ואז אמרתי, אבל מה יהיה כשגם אותנו ירצו לשלוח. זה היה אחרי שאת אלה שלא הייתה להם אזרחות צ'כוסלובקית, העבירו ביום שישי אחד בלילה, ובבודקובצה BUDKOVCE לקחו את כל היהודים, רק אותנו לא הספיקו להעיר, כי גרנו באותו זמן בקצה השני של הכפר, והגוי שבא להעיר אותנו כבר היה על הגשרון להיכנס לבית, אז צעקו לו שלא יעיר אתנו, כי אנחנו לא צריכים ללכת. ואיך זה היה, איך זה קרה? ב- 1938...

ש. אולי אנחנו נעצור ברשותך, אנחנו עוד נגיע לתקופה הזאת, אבל לפני זה רציתי לשאול אותך, אם את יודעת, כמה דורות מהמשפחה שלך חיו במקום הזה?

ת. אז זה, שאז אבא אמר לי, לאן ישלחו אותנו, אם הסבא רבה של סבא רבה שלו נולדו כבר פה.

ש. זאת אומרת?

ת. כבר כמה דורות. ומה שיש רשום, זה חמישה עד אלינו. זאת אומרת...

ש. אתם הדור השישי?

ת. השישי.

ש. שנולדתם במקום הזה?

ת. אולי עוד אבא היה שישי, ואנחנו השביעי.

ש. ואת דור שביעי?

ת. כן.

ש. איך קראו לאבא שלך?

ת. אלימלך מיקשה.

ש. ולאימא שלך איך קראו?

ת. בינקה דינה.

ש. אני רואה שלכל אחד מהם היה גם שם סלובקי וגם שם עברי?

ת. כן.

ש. במה עסק אבא שלך?

ת. אימא הייתה תופרת ואבא היה חייט. אבל בקיץ היה מתעסק עם איסוף פרחי מרפא. קנינו את זה, הגויים היו מביאים את הסחורה, ואנחנו היינו מייבשים את זה ומוכרים אחר כך לבתי חרושת.

ש. היו מפיקים מזה תרופות או משהו דומה לזה?

ת. זה הלך בוודאי, לתרופות. כן.

ש. הוא למד על עשבי מרפא באיזשהו מקום?

ת. את זה אני לא יודעת, אבל הוא התעסק עם זה. ואנחנו רק ייבשנו את זה. אספנו את זה וייבשנו. והיה בא תמיד סוכן וקונה את הסחורה.

ש. את זוכרת אולי באיזה עשבים התעסקתם?

ת. מה שהיה הכי, גם רצו את זה יותר, זה היה סרפד. יש סרפד, שלא צובט, ויש לו כותרות מסביב לגבעול, ויש בזה פרחים לבנים, מלא עם צוף. וזה היה מאוד עדין, כי אסור היה שהסרפד יהיה כהה. היה צריך להיות מה שיותר בהיר, הוא היה יותר יקר.

ש. ואת יודעת לאיזה צורך השתמשו בזה?

ת. לא. לא יודעת.

ש. היום את מתעסקת בעשבי מרפא?

ת. לא. בכלל לא.

ש. העיסוק הזה היה שייך לאביך?

ת. לאבא, כן. אבל עזרנו רק, בתור ילדים.

ש. לייבש אותו?

ת. עשו את זה על עליות הגג בדרך כלל, שהשמש לא תשרוף את זה, רק שיהיה חם שזה יתייבש.

ש. עכשיו נחזור אולי לעיסוקים של ההורים שלך, מי היו בדרך כלל הקליינטים שלהם?

ת. הקליינטים היו כמה משפחות נוצריות, נאמר מורים שנתנו לתפור, והיהודיות ...

ש. איך את זוכרת את היחסים, בכפר, במקום שגרתם, בין יהודים ולא יהודים?

ת. לא היה דבר בולט לא טוב משהו. לא היו קונפליקטים.

ש. היו משלמים בזמן כשהיו לוקחים את הסחורה, את הבגדים המוכנים?

ת. כן. היו כאלה שאמרו, טוב, בפעם השנייה, אבל בדרך כלל היה בסדר. לא היינו עשירים, אבל פרנסה, כמו שאומרים, הייתה.

ש. הייתם למשל בקיץ, חוץ מהעיסוק של עשבי מרפא, גם יוצאים לאיזשהו סוג של נופש?

ת. סוג של נופש? היינו חופשיים כל הזמן בכפר, זה לא בעיר. בשדות. ככה היינו הולכים לחופש לסבתא לעיר, לדודה.

ש. איפה הם גרו, באיזו עיר?

ת. במיכלובצה MICHALOVCE. זה לא היה רחוק, כשישה עשר קילומטר מאתנו.

ש. ההורים היו מתלווים אליכם בנסיעות האלה?

ת. לא, לא.

ש. רק הילדים היו נוסעים?

ת. אבא נסע למיכלובצה MICHALOVCE, אז לקח אותנו בדרך כלל.

ש. לקנות סחורה או בדים?

ת. כן. לקנות מה שצריך. היה תמיד משהו לסדר בעיר.

ש. עכשיו, כיוון שסיפר שאימא שלך הייתה עסוקה בתור תופרת מקצועית, היה מישהו בבית שהיה עוזר?

ת. לא. רק אנחנו. היו גם מתלמדות. אחת קבועה ולפעמים גם שתיים. ושתיהן עזרו גם לסדר את הבית למשל.

ש. עכשיו, איפה היו המתפרות, בבית? בדירה?

ת. כן.

ש. את יכולה קצת לתאר לנו אולי את המקום שבו גרתם, זה היה בית, דירה?

ת. זה היה בית, אבל לא גדול במיוחד.

ש. בית שהיה שייך לכם או בשכירות?

ת. לא. בהתחלה לא. אחר כך היה לנו בית משלנו, כשגרנו כבר בשנת 1937 עברנו. אבל עד 1937, גרנו בשכר דירה באמצע הכפר, בבית. הייתה לנו גם דיירת אחת, שהייתה מבית מאוד מאוד עשיר, אבל כל רכושם נשאר בהונגריה. והם גרו בכפר לידנו, זה אפילו לא כפר, זה היה מין, איך להגיד? היה בעל בית, שהיו לו הרבה אדמות, והגויים עבדו אצלו.

ש. מין חווה כזאת?

ת. חווה.

ש. חווה חקלאית?

ת. כן. נכון. והם קיבלו לאכול משם ולבוש משהו, אולי גם קצת כסף, אבל הם היו בעלי הבית. ואימא שלי, כשהתחתנה עם אבא, באה ממיכלובצה MICHALOVCE, לגור בכפר, והם היו הקליינטים של אימא שלי. יום אחד, הייתה להם בת למשפחה הזאת, להורים, שכנראה היה לה שיתוק ילדים, והייתה משותקת, חוץ מזה הייתה לה מחלת הנפילה. ויום אחד באו לאימא, ואמרו שהם נוסעים לשבועיים להבראה, אני לא יודעת לאיפה, ומבקשים שאימא תיקח את האישה אליה לטיפול. ואימא הסכימה. והם שכחו לחזור לכפר, והאישה נשארה אצלנו עד שנפטרה, בלי לקבל אפילו גרוש. ובחדר שהיה גדול, מסביב היו מיטות, וישנו, אבא במיטה אחת, והילדים...

ש. כולם ישנו באותו חדר?

ת. היא לא יכלה להיות, אצלה אף אחד לא היה יכול לישון, כשקיבלה התקף, אז היא לא הייתה אחראית על מעשיה. אז ככה שישנו בבית, בחדר. זה היה גם מתפרה, היה מטבח גדול, ואחר כך כשעברנו לדירה שלנו, אז כבר היו חדרים גם לבנות וגם לבנים.

ש. מה עם מים, היו מים זורמים בבית?

ת. בבית לא. לא היה חשמל ולא היו מים זורמים, אלא היו בארות. בכל חצר כמעט הייתה באר.

ש. וכשהיו מתרחצים, היו ממלאים?

ת. הייתה כמו אמבטיה מעץ, ובזה היו מתרחצים, סוחבים את המים.

ש. מחממים?

ת. מחממים ומתרחצים. לא היה קל.

ש. והילדים היו שותפים בכל מה שנעשה?

ת. כן. כל אחד עשה משהו.

ש. אם היה רק חדר אחד, היו לכם צעצועים או ספרים לילדים?

ת. צעצועים, בובות לא היה חסר, כי היו תופרות בבית, זה לא היה חסר. וגם ככה מעץ כל מיני דברים. כן. לא היו משחקים אוטומטיים.

ש. את זוכרת אדית, באיזה משחקים היית נוהגת לשחק?

ת. בכל מיני משחקים, היה "פיגה" מחתיכת עץ קטנה, והקצוות היו עשויות עם חוד, ואז נתנו מכה עם מקל, והופ, מה שיותר זה עף, זה היה יותר מצוין. תופסת, ולא גולות, רק כפתורים.

ש. הייתם משחקים בצורה מעורבת, ילדים יהודיים ולא יהודיים?

ת. כן. בטח.

ש. לא היה הבדל?

ת. לא. תלוי, היהודים גרו קצת הלאה, הגויים היו לידנו.

ש. היו יחסי חברות גם כן?

ת. כן. היינו ביחסים טובים, בכלל, את אימא שלי מאוד כיבדו גם הגויים, הייתה ידועה בלעזור. ואם יש ל"ו צדיקים, אז היא הייתה אחת מהם.

ש. היו לך תחביבים בתור ילדה, ספורט או מוסיקה או שירת מקהלה, דברים כאלה?

ת. לא. מקהלה הייתה רק בבית ספר, הייתה לנו לחוד. לא היה גן ילדים בזמנים ההם, ומה ששיחקנו, שיחקנו, ודאי בתופסת, במחבואים, וכל מיני משחקים כאלה, שלא עלו הרבה כסף.

ש. שלא היה צריך להשקיע?

ת. כן.

ש. באיזה גיל התחלת ללמוד, אדית?

ת. בגיל שש. כל הילדים התחילו ללכת לבית הספר בגיל שש.

ש. עכשיו, עד גיל שש קיבלת איזשהם שיעורים בהכרת התפילות?

ת. כן. הלכתי ל"חדר".

ש. היו בנות ובנים יחד שהלכו?

ת. כן. ושם למדנו "מודה אני" ו... וכל הדברים שיש.

ש. מי היה המורה?

ת. המורה היה אדם, שגם כן כנראה היה לו שיתוק ילדים, כי היה לגמרי, גם הרגליים משותקות וגם הידיים ככה, אבל כתב משהו יוצא מן הכלל, ככה החזיק את העט, מאוד יפה, ומאוד אינטליגנטי.

ש. אז אצלו למדתם את התפילות?

ת. כן. הוא לימד אותנו גרמנית ויידיש, עבריי.

ש. את התפילות ביידיש?

ת. לכתוב ביידיש. וגם תפילות.

ש. איך זה היה מבחינה פיסית, הייתה כיתה, היו שולחנות?

ת. לא. זה היה גם כן בחדר שלהם, איפה שגרו, היה שולחן ארוך, וליד השולחן ישבו כולם ולמדו.

ש. כל יום כמה שעות בערך?

ת. כמה שעות לפני הצהריים, וכשהלכנו לבית הספר, אז היה בית ספר, ורק ביום ראשון היה יום שלם, ואחרי הצהריים, הלכנו.

ש. זאת אומרת אתם התחלתם ללמוד אצלו לפני בית הספר, לפני שהתחלתם באופן רשמי, וכשלמדתם, אז הייתם עוד ממשיכים?

ת. נכון. כן.

ש. עכשיו, בית הספר היה בית ספר סלובקי?

ת. סלובקי, ואפילו כנסייתי.

ש. דתי?

ת. שלהם.

ש. מטעם הכנסייה?

ת. זה היה אחר כך. קודם היה כנסייתי, אבל עשו מזה ממשלתי. אבל בבוקר התפללו את ה"...", את התפילה שלהם.

ש. ואתם מה עשיתם, היהודים?

ת. עמדנו בשקט.

ש. ולא היו התגרויות, אתם יהודים, אתם לא מתפללים?

ת. לא. היו גם כאלה שאמרו כששיחקו, אני לא יודעת מה, אבל יותר מאוחר כבר היו גם שאמרו: לכו לפלסטינה. אבל הכל עוד בנורמה מסוימת.

ש. לא בצורה אגרסיבית?

ת. לא.

ש. בזמן שהם חגגו את החגים שלהם, מה קרה עם הילדים היהודיים?

ת. חגגו גם כן.

ש. אבל זה לא תמיד חופף, נכון?

ת. את החגים שלהם, בית הספר היה סגור.

ש. וגם בחגים היהודיים הוא היה סגור?

ת. ביסודי, בשבת לא הלכנו לבית ספר, בחגים לא הלכנו לבית ספר.

ש. וזה התקבל בצורה, בלי תגובות?

ת. כן. בתיכון בית ספר אזרחי שהלכתי, שם היינו צריכים גם בשבת ללכת לבית הספר, רק לא לקחנו, לא כתבנו...

ש. ולא לקחתם אתכם ספרים?

ת. אם הייתה קריאה או משהו, את התיקים לקחנו.

ש. באיזה גיל התחלתם ללמוד בבית ספר גבוה יותר?

ת. אני עברתי בגיל שתיים עשרה. שש כיתות הלכתי ליסודי...

ש. ואחר כך מעין חטיבת ביניים?

ת. כן. פה אומרים לזה "תיכון", אצלנו אמרו לזה "פולגארי". בית ספר אזרחי.

ש. הוא היה נמצא בכפר בית הספר הזה או הייתם צריכים ללכת למקום אחר, לאזרחי?

ת. לא. במיכלובצה MICHALOVCE, בכפר היו שמונה כיתות.

ש. ומה היה המרחק בין שני המקומות האלה?

ת. בערך שישה עשר קילומטר, שמונה עשר.

ש. אז מה יום יום אתם צעדתם?

ת. לא. אני גרתי אצל דודה, אחות של אימא, אחת, שראית את התמונות שם, גרתי אצלה, כי ההורים לא רצו שאני אסע ברכבת כל יום.

ש. זאת אומרת בגיל שתיים עשרה, בעצם, עזבת את הבית?

ת. נכון.

ש. כל כמה זמן היית חוזרת לבית?

ת. רק לחגים הגדולים.

ש. זה היה קשה, התגעגעת אליהם?

ת. התגעגעתי. אבל אבא היה בא לבקר, אבל...

ש. אימא שלך לא הייתה נוסעת?

ת. לא. אימא לא באה, היא הייתה עסוקה כל הזמן.

ש. אז את אבא היית רואה יותר?

ת. כן.

ש. כמה זמן גרת אצל הדודים?

ת. אצל הדודים גרתי שלוש שנים, כשהייתי בבית הספר. וגם אחרי שחזרתי מההכשרה, גרתי אצלם, ועבדתי במיכלובצה MICHALOVCE, כי אז הייתה שמועה, שמי שיעבוד, לא ייקחו אותם. אז עבדתי בבית חרושת לסריגה, שעשו מזה מרכז עבודה ... זה היה נקרא. ובמשך הזמן, אחר כך, זה עבר לידיים, איך להגיד ...

ש. זאת אומרת שהוציאו את זה מבעלות יהודית כאילו לארים?

ת. כן. אבל בכל בית החרושת נשאר גם הבוס וכולנו עבדנו שם.

ש. אז עכשיו רגע, בואי נלך שלב שלב, את סיימת שש כיתות בית ספר יסודי, עברת לבית ספר...

ת. האזרחי, שלוש שנים.

ש. האזרחי במיכלובצה MICHALOVCE?

ת. כן. גמרתי ב- 1938.

ש. שלוש שנים. קיבלת תעודה?

ת. כן. בטח.

ש. עכשיו 1938 זה כבר זמן של הרבה שינויים באירופה?

ת. נכון.

ש. אז עכשיו אני רוצה לשאול אותך, אדית, אמנם את היית בחורה צעירה, אולי נערה, אבל האם היית מודעת לשינויים שמתרחשים באירופה?

ת. בטח שידענו.

ש. ספרי לי מה ידעת?

ת. התחלתי לספר בהתחלה, שב- 1938 נתנו חלק מסלובקיה להונגריה, גם לפולין וגם לגרמנים, והכפר לידנו הפך להיות הונגרים, שישה קילומטר מרחק מהכפר שלנו.

ש. ואתם, באיזו בעלות נשארתם?

ת. סלובקית. ואז הייתה יחידת תותחנים בכפר. ובין התותחנים היו הרבה יהודים.

ש. זה היה הצבא הצ'כי?

ת. הסלובקי כבר. וכל יהודי הביא יהודי, חייל יהודי לשבת הביתה. וגם אבא שלי הביא מבית הכנסת חייל יהודי.

ש. מי היה מגויס מהמשפחה שלך?

ת. אף אחד, כולם היו עוד צעירים.

ש. גם האבא לא היה מגויס?

ת. לא. הבחורים היהודיים הלכו, היו שם, וראו בלילה כבר, בעשר, אחת עשרה בלילה, זה כבר היה לילה, כי לא היה אור בחוץ. שעושים משהו, שומעים שלוקחים את כל היהודים, אז אמרו, רגע אחד, אנחנו חיילים ולוקחים את כל היהודים.

ש. רגע, את מדברת על 1938?

ת. כן. ב- 1938.

ש. מי לקח ולאן?

ת. הייתה הוראה לקחת את כל היהודים שאין להם אזרחות סלובקית, צ'כוסלובקית, לגבול בין סלובקיה להונגריה. וגם היו, כמה שבועות היו.

ש. האנשים האלה הייתה להם אזרחות הונגרית?

ת. למי שלא הייתה לו אזרחות סלובקית.

ש. אבל לאנשים האלה הייתה אזרחות הונגרית?

ת. לא.

ש. אז למה דווקא לגבול ההונגרי?

ת. שם היה שטח הפקר קצת. אז לשם. הגויים בבודקובצה BUDKOVCE היו כל כך להוטים לזה שהם לא שמו לב שרק ליהודים שאין להם אזרחות, אלא את כולם. והלכו מבית לבית והעירו את היהודים, הוציאו את הצ'ולנט מהתנורים, וצריכים ללכת לתחנת הרכבת.

ש. עכשיו יש לי כאן שאלה, ברשותך, אדית, מקודם את סיפרת שהייתה אווירה מאוד נינוחה בין היהודים לסלובקים?

ת. נכון.

ש. איך זה פתאום התרחש שהם הפכו להיות כל כך אנטי?

ת. כי הייתה...

ש. זה בבת אחת קרה?

ת. כמעט. ה"לינקה גארדה" עלו, והם התחילו נגד היהודים. אז זה התחיל, עד אז לא. והיהודים אמרו, אם אתם לוקחים את כל היהודים מפה, אנחנו נפעיל את התותחים ולא תישאר אבן על אבן מכל הכפר. ואז היו שם גם גויים עם שכל קצת, חשבו, רגע אחד, הם צודקים, אם הם חיילים, את המשפחות לוקחים להם, לא יודעים לאן, אז צלצלו למרכז במיכלובצה MICHALOVCE ושאלו, אז אמרו להם שלא את כולם, רק את אלה שאין להם אזרחות. אז מי שלא הייתה להם אזרחות, יכלו להיות חמש משפחות, אבל לא עשרים וחמש משפחות. כולם. אז בבוקר, אבא הלך להוציא את הפרה למרעה, אז הגוי פגש את הגוי שהיה צריך להעיר אותנו, שהיה שכן, ואמר, היה לך מזל הלילה. מה היה לך מזל? אז הוא אמר, כבר הייתי אצלך על הגשרון, כשקראו לי בחזרה, דווקא הייתי מאוד שמח לראות את היהודים מכווצים בתחנת הרכבת. אז אבא בירך אותו, שלא תהיה לך שמחה יותר גדולה בחיים מאשר זאת. אז הוא אמר, או, אני לא רציתי שייקחו אותם, אבל שיהיו מכווצים, זה כן.

ש. איך זה השפיע עליכם לגלות פתאום את הפרצוף של הכפריים האלה?

ת. לא האמינו, אמרו יש כמה גויים, לא כל הכפר היה, אחר כך נהיו כולם פטריוטים גדולים.

ש. זאת אומרת הם הצטרפו למפלגה הפשיסטית?

ת. כן.

ש. לז'נדרמריה וכך הלאה?

ת. כן. היו גם קומוניסטים, אבל זה לחוד.

ש. ואלה היו אנשים שאתם...

ת. והיו גם כאלה, הייתה אשתו של ז'נדרם אחד, פיננט שהיה, כשבאה ההוראה לקחת את כל הבנות, אז היא באה אלינו הביתה,היא, אשתו של הז'נדרם, פיננס בעצם, ואמרה לו, מיילך, כי בקיצור, אלימלך זה מיילך, פעם מיילך, תשלח את הבנות שלך להונגריה, בעלי יהיה הלילה בשמירה. גם כזה היה.

ש. זאת אומרת שרצו להבריח אתכם, שלא תהיו במשלוח?

ת. כן.

ש. אבל זה היה יותר מאוחר?

ת. זה היה ב- 1942.

ש. איך הייתה באמת הפרופורציה בין האנשים הטובים לבין אלה שנסחפו עם הזרם האנטישמי הזה? היו מעטים מול רבים?

ת. תראי, היו גם אנטישמים קודם, כי היהודים הרגו להם את האלוהים, בזה נולדים. וזה בפנים. אבל היו גם ככה.

ש. כאלה שהתעוררו?

ת. לא כל אחד הלך לזרוק אבנים בחלונות של הבתים היהודיים. אבל היו כמה פושטקים שעשו את זה.

ש. וזה מההתחלה, כבר ב- 1938?

ת. זה רק באמת ב- 1941, 1942?

ש. זאת אומרת עד אז הם היו יותר עצורים?

ת. כן. אז כבר התפתחו בינתיים.

ש. הרשו לעצמם יותר?

ת. כן. התפתחו בינתיים.

ש. אז אותם האנשים שלא הייתה להם אזרחות, נלקחו לגבול ההונגרי, מה קרה להם?

ת. היו שם כמה שבועות, וחזרו הביתה בחזרה. עם כסף סידרו את העסק.

ש. הם חזרו לבתים שלהם, הם לא היו במסתור?

ת. לא.

ש. הכל רגיל?

ת. לא. היה בסדר.

ש. זאת אומרת חזרו?

ת. בינתיים לא תפסו להם את הבתים?

ת. לא. ב- 1938 לא.

ש. אם כן, את סיימת את בית הספר, נכון?

ת. כן.

ש. ואמרת שהתחלת לעבוד ב...

ת. אז באתי הביתה, הייתי בבית. והייתי בת כמה? חמש עשרה, ב- 1938. אז הייתי בבית, היה החופש הגדול, הייתי בבית ובגיל שמונה עשרה, לא, שש עשרה, הלכתי להכשרה.

ש. מטעם מי, איזו תנועה?

ת. "בני עקיבא".

ש. כי כשהייתי במיכלובצה MICHALOVCE, הייתי חברה ב"בני עקיבא". ואז הלכתי להכשרה לפרשוב PRESOV. הייתי בפרשוב PRESOV בהכשרה.

ש. מתוך הסכמה של ההורים? ההורים קיבלו את זה בצורה חיובית?

ת. כן. סמכו עלי.

ש. ומה המשמעות של הכשרה, אתם עבדתם בעבודות חקלאיות?

ת. לאו דווקא חקלאיות, אבל מה שהיה. עבדתי בבית חרושת אצל יהודי אחד, שעשו דג מלוח ודברים כאלה. וכל אחד עבד איפה שהיה מקום העבודה. לרוב זה היה אצל יהודים.

ש. והמטרה הייתה לעלות לארץ ישראל?

ת. לארץ ישראל. כן.

ש. להתכונן לקראת העלייה לארץ ישראל?

ת. כן. כן.

ש. היה לכם מידע מה קורה בארץ, מה מצב העניינים?

ת. מה שידענו אז, עד שהיו מכתבים, אז אפשר היה.

ש. היה מישהו מהכפר שכבר עלה לארץ והיה בתקשורת?

ת. לא.

ש. לא היו מקרים כאלה?

ת. לא. בעצם מאתנו, עשה את כולם, רוב הבנות מהכיתה שלנו, מורה אחד. היה לנו מורה שלימד אותנו ציור, והוא היה מבוגר, והוא היה תמיד מספר, כשהצ'כים היו תחת עול האוסטרו-הונגרי, שלמד בכיתה, אז המורה אמר לתלמיד אחד, איזה בן אדם אתה, אם את תולדות עמך אינך יודע? וזה נכנס לראשי כולם, ב- 1938, עשו רישום אוכלוסין, ולאיזה לאום שייכים. הכיתה שלנו הייתה כמעט חצי-חצי, שש עשרה, חמש עשרה בנות יהודיות, או להיפך.

ש. סלובקיות?

ת. כן. לא יהודיות. מהשש עשרה, חמש עשרה אמרו שהן ... ז'ידובסקי, זאת אומרת לאום יהודי.

ש. לאום יהודי, לא רק דת יהודית?

ת. כן. זה הודות לו.

ש. זאת אומרת הוא הכניס לכן את העניין הלאומי?

ת. כן.

ש. אז התחלתן להתעניין בהיסטוריה של עם ישראל?

ת. גם למדתי ב"חדר", אז גם ככה אהבתי את החומש, בנות לא למדו חומש, אבל הקשבתי למעשיות, וזה מאוד עניין אותי.

ש. היה גם איזשהו ספר היסטוריה שלמדתם את ההיסטוריה של עם ישראל?

ת. כן. על עם ישראל לא, אבל על יהודים היה בספר, אולי חלק כזה בדף, כתוב על יהודים. זה מה שהיה בבית ספר. אבל חומש הכרתי.

ש. אז את היית בהכשרה יחד עם חברות שהיו אתך בכיתה?

ת. לא. אף אחת לא. ממיכלובצה MICHALOVCE היו כמה, לא רק בעלי, שהיה אחר כך בעלי.

ש. שקוראים לו?

ת. שקראו לו משה.

ש. הכרתם בהכשרה?

ת. לא. הכרתי אותו קודם, אבל שם התיידדנו.

ש. הוא גם כן סיים את בית הספר?

ת. הוא למד בבית ספר למסחר בקושיצה KOSICE.

ש. וגם הוא התכוון לעלות לארץ ישראל?

ת. כן.

ש. אז זה קישר ביניכם?

ת. כן.

ש. כמה זמן היית בהכשרה, אדית?

ת. בהכשרה הייתי קצת יותר משנה. ראינו שאין שום תועלת, וגם הבנים היו צריכים ללכת לצבא.

ש. הם גויסו?

ת. גם בעלי. לצבא. כי הם עוד הלכו כאילו לצבא, רק כעבור חודשיים או שלושה לקחו להם את הבגדים הירוקים, ונתנו לנם בגדים שחורים, ועשו מזה יחידת עבודה.

ש. זאת אומרת הם כבר לא שירתו בתור אנשי צבא עם נשק?

ת. לא, הם התגייסו עוד כחיילים, ואחר כך לקחו אותם ל...

ש. איזה עבודות בדרך כלל היו נותנים להם?

ת. הם עשו כל מיני עבודות של חפירות, ביצורים, אני יודעת מה. הבנים. אבל אז אני כבר לא הייתי.

ש. את יודעת איך זה השפיע עליהם, העובדה שלקחו להם את המדים של חיילים?

ת. הם היו צעירים, היו כחיילים, רק במקום לעשות ... עשו ... לאתים. אתים קוראים לזה?

ש. כן. אתים, חפירות.

ת. כן.

ש. אם כן, כעבור שנה, ההכשרה בעצם מתפרקת?

ת. נשארו עוד, אבל אני עזבתי.

ש. ומה עשית?

ת. והלכתי לעבוד אחר כך במיכלובצה MICHALOVCE, בבית חרושת הזה. ומשם גם ...

ש. הזכרת מקודם שהמליצו שכדאי לאדם להיות עסוק בעבודה?

ת. נכון.

ש. מי נתן את ההמלצה הזאת?

ת. שמועות.

ש. שמה?

ת. אמרו שמי שיעבוד, אז לא יצטרכו לקחת לעבודה. כי הלוא היהודים כאילו לא עובדים.

ש. זאת אומרת הוא לא יהיה מגויס לעבודות כפייה, אז עדיף שהוא יעבוד באופן מסודר?

ת. כן.

ש. ובמקום הזה קיבלת משכורת?

ת. כן. בטח. זה היה יהודי ש...

ש. והיו תנאים?

ת. התנאים היו שאני עובדת ומקבלת את המשכורת, כמה שנתנו.

ש. היו הגבלות על יהודים, התחילו הגבלות על יהודים?

ת. כן. התחילו הגבלות, קיבלנו סרטים, לא טלאי, סרטים צהובים, אני לא הלכתי עם מגן דוד, רק טלאי צהוב עוד.

ש. ממתי זה התחיל?

ת. זה התחיל, אני חושבת, ב- 1941, לא זוכרת בדיוק. לא נתנו ללכת, למשל, על ... ליהודים ללכת, אלא ברחוב ללכת. ודברים כאלה. לקחו את החנויות ליהודים, אבל היהודים נשארו, רק היה להם אריזטור.

ש. כאילו יש להם בעל בית ארי?

ת. כן. אבל באופן רשמי, לקחו אחר כך, בסוף 1941, לפי הרישום של הכרוניקה בכפר בבודקובצה BUDKOVCE, בכפר, מה שראיתי, את כל הרכוש היהודי כאילו זה רכוש ממשלתי.

ש. כשאת אומרת את כל הרכוש, אולי נפרט?

ת. את הבתים, את הכלים, את הביגוד, את הכל, כאילו.

ש. אם כן, אם לקחו את הבתים, מה קרה ליהודים?

ת. נשארו לגור בבתים.

ש. אבל הם לא היו שייכים?

ת. כן. כאילו לא שייכים.

ש. והם היו צריך לשלם כביכול דמי שכירות?

ת. אני לא יודעת. לא. אני לא זוכרת את זה. לא יודעת דבר כזה.

ש. את דברי הערך הוציאו מהבית?

ת. לא.

ש. הכל נשאר?

ת. נשאר.

ש. רק היה רישום?

ת. רק כשלקחו אותם.

ש. רק רשום על שם המדינה?

ת. כן. לפי החוק, הכל שייך למדינה.

ש. עכשיו, התנאים שהולכים ונעשים יותר ויותר גרועים, זה השפיע על היהודים בכפר באיזשהו אופן, מבחינה מעשית?

ת. בכפר אני לא יודעת, במיכלובצה MICHALOVCE היהודים השתדלו לא ללכת, שלא יזרקו מישהו מהמדרכה. אבל אחר כך זה היה הרבה יותר גרוע. אבל אנחנו עוד הלכנו לטייל, אני יודעת מה, הנה ושם ליער.

ש. היו איזה מחשבות ולעבור למקום אחר?

ת. לאן?

ש. למשל להונגריה?

ת. זה רק כשכבר התחילו לקחת, אז ברחו. אבל מהכפר שלנו ברחה בסך הכל אחת להונגריה, נשארו עוד שלא הלכו, אלא הסתתרו, עוד כמה בנות, שתיים, שלוש. שתיים, חוץ מקלרי וייס, של הרטמן, שתי בנות.

ש. איפה הן הסתתרו?

ת. אני לא יודעת את זה. אבל נשארו בחיים, אני יודעת שהן חיו בסלובקיה אחרי המלחמה, אבל לא היה לי אתן בכלל קשר. הן היו יותר מבוגרות.

ש. זאת אומרת אתם בעצם הייתם עדים לעובדה שהחיים הולכים ונעשים הרבה פחות נסבלים, אבל אין ברירה?

ת. כן. אבל אנחנו בעצם יצאנו מכל טוב. אנחנו, הטרנספורט הראשון, יצאנו כאילו מכל טוב. עוד לא היה כך שלא היה אוכל או אני לא יודעת מה.

ש. זאת אומרת זה היה יותר מבחינה בירוקרטית, אבל באופן מעשי עוד לא סבלו כל כך?

ת. כן. באופן מעשי, עוד עבדו כולם. אמנם היה אריזטור, אבל עבדו.

ש. עד מתי את עבדת?

ת. עד ליום האחרון. ביום חמישי עבדנו, יום שישי אני לא זוכרת, לא עבדנו נדמה לי. ביום חמישי עוד עבדנו, וביום ראשון הלכתי.

ש. איך זה התבצע השילוח הזה?

ת. אני הייתי רשומה כאילו בבודקובצה BUDKOVCE, אבל גרתי במיכלובצה MICHALOVCE, אז כל הבנות קיבלו את צווי הגיוס הביתה, אני לא קיבלתי כי לא הייתי בבית. אבל הז'נדרם היה ידיד טוב של אבא, אז הוא הציע לאבא, אמר לאבא, אני לא באה, אני איננה, הוא לא לוקח את אחותי. אחותי לא הייתה צריכה ללכת עוד, היא הייתה רק בת שש עשרה וחצי, ולקחו רק מגיל שמונה עשרה. אבל הוא לוקח אותה, וכשאני אבוא, הוא ישחרר את אחותי. אז כמובן אבא בא עם הרוגסק אלי, והוא מספר לי את המעשה. אז אמרתי, אין בעיה, אני לא פחדתי, אני אלך לעבוד שם.

ש. את זוכרת מה היה כתוב בצו גיוס, לאן לוקחים אתכם?

ת. ביום ראשון, בשעה עשר בבוקר, נדמה לי, צריכים להיות בגימנסיה במיכלובצה MICHALOVCE. בבודקובצה BUDKOVCE ה...

ש. למה? לאן? למה?

ת. שום דבר, אף אחד לא ידע.

ש. מותר לקחת דברים, חפצים?

ת. כן, דברים צריך. כל אחד לקח.

ש. מה לקחת?

ת. הדברים שהיו לי, ומה שהיה ברוגסק, לא היה לי זמן לפתוח, ועד היום אני לא יודעת מה היה שם.

ש. שאבא שלך הביא לך?

ת. שאבא הביא, זה מה שלקחתי.

ש. היה משהו אישי שלקחת אתך?

ת. לא. מה שכל אחד לוקח, את התמונות, מה שצריך.

ש. מה תיארת לעצמך, לאן לוקחים אתכם?

ת. לעבודה. אפילו לא חשבתי, קודם אמרו שייקחו אותנו לעבודה לבטיזורצה, איפה שעשו את הנעליים... לבית חרושת. גם זאת הייתה שמועה, נו, אז אני לא נבהלתי מזה, אז אלך לעבוד שם. אבל כשבאתי לשם, אז צחקו ממני, בדיעבד, הודות לזה, נשארנו שתינו בחיים.

ש. זאת אומרת את ואחותך?

ת. כן. כי אם הייתה אחותי הולכת עם ההורים, מאה אחוז לא הייתה יוצאת, משם אף אחד לא יצא, מי שלא הספיק לברוח בימים הראשונים, לא הצליח אחר כך. משם אף אחד, אף נשמה חיה לא יצאה.

ש. באיזו שנה לקחו את ההורים שלך?

ת. חודש אחרינו בערך.

ש. גם ב- 1941?

ת. ב- 1942. כן. בטח. אני אפילו לא ידעתי, שלקחו את כולם. ולא ידעתי שאת הבנים לקחו, בכלל, רק שבוע אחרינו.

ש. זאת אומרת מהרגע שלקחו אותך, לא הייתה לך יותר תקשורת עם המשפחה?

ת. שום דבר. כלום.

ש. בזה זה נגמר?

ת. כן.

ש. ואחותך, מה קרה לה?

ת. ואחרי כמה זמן פגשנו, ראינו מרחוק בחור מבודקובצה BUDKOVCE, שהיה באושוויץ AUSCHWITZ, והוא ראה אותנו, אני לא זוכרת מי ראה קודם, אחותי או הדודה צעקה, אנדור! הבן של המלמד באמת זה היה.

ש. אחותך הזו, שהייתה אמורה כאילו לבוא במקומך, מה קרה לה?

ת. היא אתי. היא נשארה.

ש. זאת אומרת גם היא נלקחה באותו זמן?

ת. אני הלכתי כאילו לפדות אותה.

ש. אבל לקחו גם אותה?

ת. אז היא נשארה ואותי הוסיפו.

ש. אז כך ששתיכן הייתן ביחד?

ת. בדיעבד יצא בסדר, כי כך נשארנו שתינו, וכך, שאלה.

ש. אז הייתן באותו משלוח, באותו קרון?

ת. כן. לה יש 27, לי יש 28, לדודה היה מספר 36, שהיא הקטנה תהיה, איך שלאן שלא יחלקו אותנו, עם אחת היא צריכה להישאר.

ש. אז הייתן יחד בקרון?

ת. כן. ובאושוויץ AUSCHWITZ, לא במקום אחד.

ש. ברור, אבל ישר גם במסע לאושוויץ AUSCHWITZ הייתן יחד?

ת. כן. ביחד.

ש. ומה את זוכרת מהמסע הזה?

ת. במסע הייתה מישהי שעשתה עצמה אחראית על כל הוואגון ברכבת, לא הרשתה לנו אפילו לאכול, כי אנחנו לא יודעים מה שמחכה לנו.

ש. לקחת אתך משהו לאכול?

ת. כן. לקחנו אוכל.

ש. אז מה, לא אכלתן במשך המסע? שתיתן?

ת. כמעט ולא, כי צריך לחסוך, מי יודע מה יהיה, בבוקר אכלנו, מה יהיה אחר כך? אבל כשהגענו לאושוויץ AUSCHWITZ, אנחנו היינו הטרנספורט הראשון, אז לא הייתה להם עוד הרוטינה, אז אנחנו סחבנו מתחנת הרכבת, את כל הדברים שלנו, עד למחנה. ומחנה הנשים הפרידו אותנו עשרה בלוקים מהמחנה של הגברים, זה היה קונסנטרציון לאגר שם, מהמחנה של הגברים הורידו עשרה בלוקים וכאילו בשביל הנשים. אבל אם הטרנספורטים באו היום אלף, מחרתיים עוד פעם אלף ועוד פעם אלף, אז כעבור שלושה חודשים, זה היה מלא, אי אפשר היה להכניס לשם. אז העבירו אותנו, הרבה שהיו שנים באושוויץ AUSCHWITZ לא יודעים שהיה קודם מחנה באושוויץ AUSCHWITZ של נשים. כי היינו שם סך הכל שלושה או ארבעה חודשים. ורק כש... איך קראו לו, ההוא שבא לבקר? אייכמן בא לבקר את המחנה שלנו, ואז החליטו להעביר אותנו, כי אין מקום. ואחר כך נהיה בלוק 10, שאני גרתי בו, זה לשמצה, שעשו את כל הניסויים על הנשים.

ש. הניסויים הרפואיים?

ת. כן.

ש. זה היה בלוק 10?

ת. כן. והבלוק לידנו זה היה השטראף-בלוק, על הקיר שלנו היו עושים את פסקי הדין והוצאה לפועל.

ש. הוצאה להורג?

ת. כן. והחלונות מהחדר שלנו היו סגורים עם קרשים, שלא נראה מה שנעשה שם.

ש. עכשיו, התקופה הראשונה באושוויץ AUSCHWITZ, כשהייתם עדיין במחנה נשים, הייתה איזושהי תעסוקה?

ת. כן. הלכנו לעבודה.

ש. איזו עבודה?

ת. ביום סחבנו אבנים, מפה חצי קילומטר הלאה, ומחר משם בחזרה. וכל הזמן, עם הרצועות, שנאל-שנאל, לאוס, לאוס.

ש. מי?

ת. הגרמניות. הגרמניות באו באותו יום רביעי, אני חושבת שזה היה, אם אני זוכרת טוב, בבוקר, מראוונסבריק RAVENSBRUECK, אלף גרמניות, ואחרי הצהריים הגענו אנחנו, אלף בנות. והן כבר כאילו עשו את הסידורים.

ש. הן היו אסירות פוליטיות?

ת. כל מיני. הרוב היו עם משולשים שחורים, א-סוציאלה, קראו להם.

ש. אז הן היו מנהיגי פיקוד עליכן, בלוק אלסטה ודברים כאלה?

ת. הן היו הקאפוס, האנוויזרינן, הן היו במשרדים עבדו, וניהלו את העסק. כן.

ש. הן קיבלו את התפקידים?

ת. כן.

ש. עכשיו, במשך ארבעה חודשים, עבדתן בעבודה הסיזיפית הזאת?

ת. לא רק זה. זה כמה ימים עבדנו בבניין, הרסנו בתים, איך? עם קורות מעץ, ארוכות, אז עמדנו בת אחת על יד השנייה, משני הצדדים, דפקנו עם הקורה הזאת לקיר כל כך הרבה זמן, עד שנפער חור. כשנפער חור, זה כבר היה יותר קל, אבל עד שנפער חור, זה לקח כמה זמן.

ש. הייתה עבודה פיסית קשה?

ת. מאוד קשה. כשבאנו לאושוויץ AUSCHWITZ, היו בנות שהייתי אתן יחד בהכשרה, הן היו מבוגרות יותר, כי לא הלכו לפני שמונה עשרה. קיבלתי רשות מיוחדת מרופא להצטרף להכשרה של מבוגרים. ואני צחקתי תמיד, אז אחת, היו שלוש אחיות, אחת הייתה אתי בהכשרה, היא גם בתמונה פה, מה שיש. ואמרה, נו, כשבאנו למחנה ונתנו לנו לאכול, היא אומרת, נו, אדית, תצחקי עכשיו. אמרתי, מה לצחוק? נו, תצחקי. תראי מה שנותנים לנו לאכול.

ש. מה נתנו לכם לאכול?

ת. זה היה קרפלס, אומרים שזה לפת, משהו כזה, אבל המון ברום בזה, וזה היה עם ריח כזה מגעיל, והיה מאוד סמיך. והיא אומרת, נו, תראי איזה אוכל נותנים. אז אמרתי לה, כל זמן שנותנים אוכל, זה בסדר. נו, אבל אי אפשר לאכול את זה. אמרתי, אז רציתי להיות חברמנית, להראות לה שאפשר, אני התחלתי לאכול, ואכלתי קצת מזה, וזה כל כך הגעיל אותי, ששבועיים רק הרגשתי את הקרפלס האלה, כבר היה לי רע. אז כמובן שקיבלתי את פרוסת לחם, גמרתי לאכול אותה, וכל היום הייתי בצום. אחרי שבועיים, יום אחד התעלפתי, והתעוררתי מזה, שהבנות אומרות, מה נעשה אתה עכשיו? אז אני אמרתי, מה תעשו אתי עכשיו? תשאירו אותי לעמוד ליד הקיר של הבלוק, כי לא היה לי כוח עוד לעמוד, ואני אתאושש ואני אלך לחפש את הקומנדו שלי. ובאמת...

קלטת 1, צד ב'

ת. ...כמה דקות ליד הקיר, קצת התאוששתי והלכתי לחפש את הקומנדו. הייתה אישה, הקאפו, משהו זוועה. הפה לא נסגר לה, אבל אמרתי, אותה אני כבר מכירה, אז אני רוצה ללכת לחפש אותה. אז חיפשתי וניגשתי לקאפו אחת ואני שואלת אותה, איפה הקומנדו הזה עומד? אז היא אומרת, בואי, בואי, פה, תעמדי לידי, את תהיי אצלי. בסדר, אז עמדתי לידה, אבל הרגשתי מאוד לא טוב, והתחלתי כאילו להסתובב. והיא חשבה שאני רוצה לברוח, והתחילה להרביץ לי. ובדיוק עברה הלאופרין של המחנה, היא הייתה בת ממיכלובצה MICHALOVCE, צילקה שוורץ. היא ראתה שהיא מרביצה לי, והסתכלה עלי וראתה שאני ירוקה, אז התחילה לצעוק על הקאפו, מה את עושה, למה את מרביצה לה? את לא רואה איך היא נראית? היא לקחה אותי לבלוק, ובאותו יום החלטתי שאין דבר כזה שלא אוכלים. והתחלתי לאכול הכל, נחתי על הבלוק כל היום, התאוששתי, ומאז לא קרה שאצלי לא היה בכיס ביס אחד של לחם. איך שלא יהיה. גם לא אכלתי ... נתנו לנו נקניק דם, אז לא אכלתי, כי דם אסור. והייתה באושוויץ AUSCHWITZ גברת אחת, הגיסה, אחותו של הדודה, בעלה של הדודה שגרתי אצלם, והם היו מאוד דתיים בבית, ואני הייתי ב"בני עקיבא", אז כבר הייתי לא צנוע כל כך, כי הייתי ב"בני עקיבא". הן היו בנות, אני יודעת איך קראו להן. בכל אופן פעם אחת היא ראתה שאני לא אוכלת, אומרת לי, למה את לא אוכלת? אמרתי לה, צרי נני, איך אני יכולה לאכול בלוט-וורסט? אז היא אמרה לי, תשמעי ילדתי, לפי התורה צריכים לחיות, לא נמות, ואם נותנים לך לאכול בלוט-וורסט, אז את חייבת לאכול בלוט-וורסט, כי על ידי כך שאת לא אוכלת אותו, את מקרבת את מותך וזו עבירה הרבה יותר גדולה מאשר לאכול את זה. אז מאז לא היה דבר שלא אוכלים, ואכלתי הכל איך שהיה. עכשיו אחרי זה, הייתה קבלה, לא סיפרתי לך עוד את קבלת הפנים שנתנו לנו, איך סידרו אותנו. אז ביום שהגענו, קודם התחילו לסדר את הבנות, אנחנו לא ידענו מה עושים. הלכנו מצד זה ומהכביש מפה, ואלה שהיו מוכנות הלכו מהכביש למעלה, ואנחנו כבר לא ראינו אותן, ולא ידענו שזה ככה. בכל אופן, הן הספיקו לעשות חלק מהבנות ביום שהגענו, ורובנו נשארנו למחרת. אז את אלה שגמרו, שלחו לבלוק 10, ואלה שלא התחילו עוד, שרק הגיעו, היינו בבלוק 6. אז ארבעה בלוקים הפרש. בבוקר, מוקדם בבוקר הוציאו אותנו לצאל-אפל, כי מי שעשתה את הצאל-אפל הייתה גרמנייה אחת, ואף פעם לא התאים לה האפל, אז עמדנו שעות. אז ראינו אנשים, לא ידענו אם זה בנות או בנים, היו במכנסיים ובלי שערות, מסתכלים, רצות הנה ורצות שם, לאן הם העבירו אותנו, לבית משוגעים? מה זה פה? אחר כך כשנכנסנו לצריף, אז כבר ראינו מה זה. אז קודם כל להסתפר, כל בת עברה בדיקה גיניקולוגית, ולתוך האמבטיה לקפוץ שם, זה היה לא אמבטיה, זה היה ... לא רע, קרונית קטנה מלאה עם איזה נוזל מגעיל, שומני, שחור. וקיבלנו זוג מכנסיים וחולצה של האסירים, לא האסירים, אלה היו שבויים רוסיים, הביגוד שלהם, כי הספיקו כבר לסדר את כולם. את זה קיבלנו, וקיבלנו גם חגורה ונעלי עץ, ומגבת, שתי בנות, מגבת. חיפשתי את אחותי, לא רואה אותה. מחפשת פה, מחפשת, והיא עומדת לידי רק לא הכרתי אותה. אז כשיצאנו, ראינו מי המשוגעות, שזה בעצם אנחנו. אלה התחילו לצעוק לפי השמות לבנות, הנה ושם, אז ראינו אחר כך שאלה הבנות שלנו.

ש. אז גם נתנו לכם את המספר, אדית?

ת. נתנו מספרים, אבל לא על היד, רק ככה קיבלנו מספר.

ש. ומתי אתם קיבלתם את המספר?

ת. אחרי כמה ימים יותר מאוחר, אני לא זוכרת, אולי שבועיים, אולי פחות, באו לתת על היד. היינו עוד הראשונות, אחר כך עשו כאילו חותמת וככה עשו. אז לי עשה איזה בחור גם כן מסלובקיה היה, מבפנים. בדרך כלל עשו את זה פה. והוא עמד פה, ואני נתתי לו את היד והוא עשה לי את זה.

ש. אם כן הלכתן לבלוק 6?

ת. משם כבר לא, הלכנו ל- 10. רק לילה ראשון היינו בבלוק 6, כנראה לא לתת משהו לבנות האלה, מהבגדים שלנו או משהו כזה. אז הם נטרלו אותנו. ואז התחלנו לעבוד, עבדתי גם יום אחד, זה היה נורא רחוק ללכת, אבל הלכנו ליד שפנים, היה שם משהו, אני לא יודעת מה, והיה הפרפרים שעושים את המשי, פרפרי משי, גם הייתי יום אחד שם.

ש. אבל במה עבדת במשך תקופה יותר ארוכה, איזו עבודה קיבלת?

ת. עבדתי בבניין וכל מיני דברים, ובסוף הגעתי ל... לגינון. בגינון היינו עודרות את האדמה, אז זו לא הייתה בעיה בשבילי, כי אני ידעתי את זה. אבל הקאפו הזו בקומנדו הזה, הייתה גם מסלובקיה, אחת שקראו לה אליזבט, והיא הייתה כאילו העוזרת של הקאפו, אוויזרין, ואני עשיתי כמו שצריך, אבל אני עומדת עם יד שמאל, אני לא יודעת כלום, רק עם צד ימין, עם רגל ימין. והיא באה ואומרת לי, את לא עושה טוב, את צריכה לעשות רגל שמאל. אז אמרתי, למה עם רגל שמאל, תסתכלי, זה עמוק מספיק? אבל אני עושה עם רגל ימין. היא לא הקשיבה לי, אני לא יודעת מה, רצה לקאפו ואומרת לה, שאני לא עושה כמו שהיא אומרת לי. היא באה בריצה, ואומרת, למה את לא אומרת מה שאליזבט אומרת לך? אז אמרתי, מה? שאת צריכה לעבוד ככה או ככה. לקחתי את האת, תקעתי באדמה, שקע בפנים, אמרתי, זה טוב עשוי? הסתכלה וראתה שאני צודקת. אומרת, אבל ... (בגרמנית).

ש. את צריכה לעשות כמו שאליזבט אומרת.

ת. אבל אני לא יכולתי לעשות את זה. עבדתי. אחר כך הסתכלה הצדה, לא ראתה כאילו. ומה נותן ריבונו של עולם, שאליזבט קיבלה שלשול, סליחה, כל הבנות היו חולות, וגם היא. לשירותים אסור היה ללכת, להיות שתיים בחוץ על יד השירותים, אחת בפנים וכשהאחת יצאה, נכנסה השנייה, ואז נתנו לשלישית לגשת. אבל אליזבט לא הייתה צריכה לבקש אישור ממריאנה. אז היא הלכה, הוציאה מישהי שהייתה בשירותים, סליחה, עם המכנסיים למטה, והיא הלכה לשירותים, כי היה לה שלשול. למטה הלך איזה כלב גדול, קצין גבוה, והקאפו נבהלה משהו. ורואה שליד השירותים יש שתי בנות חוץ, ועם כל הפחד שהיה, שעכשיו הוא יבוא, מה זה שתי בנות עומדות שם, באה לשם ומתחילה לצעוק, מה זה, אני רק אחת. אבל היא אומרת, את נתת לי רשות. היא מסתכלת, נכון. ולמה את בחוץ? ורואה אותה עם המכנסיים למטה. אליזבט הוציאה אותי. היא התחילה להרביץ לאליזבט, יותר אני לא ראיתי אותה בקומנדו. הטובה. יותר לא ראיתי אותה בקומנדו. ובקומנדו, כשהלכנו הביתה, אז שם הרביצו, ואנשים היו חולים, ואנשים היו סחוטים, רעבים וגם חלשים, מי שלא היה יכול ללכת, אז לקחו שוב פעם קורה כזאת, שתי בנות מקדימה, שתי בנות מאחורה, והחולות על הבטן, על הקורה, וכך סחבו אותן למחנה בחזרה. אז מי שלא גמר ככה, אז גמר ככה, כי פה קיבל מכה בראש ופה קיבלו מכה פה. וזהו. אנחנו הלכנו, קיבלנו, קיבלו עבודה בחוץ, היה שם בית חרושת, ולמנהל בית החרושת בנו וילה, בית. ואנחנו באנו לסדר את הגינה, הקומנדו שלנו, נסענו איזה חצי שעה, שלושת רבעי שעה באוטו, עד שהגענו לשם. עבדנו מאוד קשה. וצריך לעבוד. וקיבלנו את האוכל שם, מבית החרושת את האוכל.

ש. זה היה בית חרושת למה?

ת. לא יודעת. לא ידעתי איזה בית חרושת. בית חרושת. אני זוכרת שזה היה משהו כמו חלמנו CHELMNO, משהו כזה. אבל אומרים הפולנים שזה לא שם, אבל אני כך זוכרת משהו. והייתה אתנו בת אחת, שהיא למדה להיות זמרת אופרה ושרה "אווה מריה", היא ידעה לנסוע עם מריצה על קרשים? גם ככה לא ידעה מה עושים עם מריצה, לא עוד ללכת עם קרשים. אבל אני ידעתי. והתיישב עליה ס.ס. אחד ועשה לה את המוות, והיא לא ידעה איך לעשות את זה. אז הלכתי לזה, והרמתי את הגלגל, שמתי על הקרש, והס.ס. ראה שאני עוזרת לה, מה את עושה? את רוצה לעבוד במקומה? טוב, בוודאי לא עניתי לו, הסתלקתי. הקאפו הזאת, שאחר כך מינו אותה להיות הקאפו ב"קנדה", לקחה אותי אתה, כי היא ידעה שאני יודעת לעבוד. אז היא בסדר, אם אני עובדת, אז היא בסדר. אז באה אלי ואמרה שרוצה לקחת אותי. אז אמרתי, רגע אחד, אני צריכה לשאול את הדודה שלי, שהייתה בחצי שנה יותר מבוגרת, ואת אחותי, שהלכתי לאחותה, היא אמרה, מה את שואלת, תרוצי, תלכי לשם.

ש. כלומר, כבר כולם ידעו שזה מקום יותר טוב?

ת. כן, כי אפשר היה משהו לקבל, משהו למצוא, בבגדים של האנשים.

ש. אתם הייתם כל הזמן באותו צריף, שלושתכן?

ת. לא. אז זהו, היינו צריכות להיפרד. כי אני הלכתי לצריף אחר. ולקחה את אחותה של זאת שהייתה אתי, והיא ידעה לגנוב טוב, אורניזיר, לא לגנוב.

ש. לארגן?

ת. לארגן טוב. אז לקחה אותה. ואחר כך התברר, פעם כשעבדנו, עבר ס.ס. אחד, לא בחור צעיר, ככה לפחות מעל שלושים, ומסתכל עליה, מסתכל עליה, ואומר לה, תגידי, את לא היית בברטיסלבה BRATISLAVA, אז היא אמרה, כן. מה התברר? היא עבדה באיזשהו, לא יודעת, איזה אולם לילה.

ש. מועדון לילה?

ת. משהו כזה, אני לא יודעת איפה, רק לפי הדיבור שלו, הוא בילה אתה את הערב. משפחה דתית מהבית. אבל הוא הכיר אותה, איך לא הייתה, הייתה בלונדינית לגמרי, ולא צבועה, כי השערות למטה היו בלונדיניות.

ש. אז כשאת עברת לעבוד ב"קומנדו קנדה", עברת לצריף אחר?

ת. כן. עברתי לצריף אחר. וגם לפני עוד היה, עבדנו חוץ, לפני שעבדתי ב"קנדה", עבדנו בחוץ, והיינו צריכים להעמיס אבנים על עגלות. אנשי ס.ס. באו עם חמש עגלות, ואנחנו, קומנדו שלם, היינו צריכים לשים את האבנים על העגלות, הם נסעו. כשחזרו, שוב פעם. והיה יום, אושוויץ AUSCHWITZ לא היה רחוק מאתנו, ומזג האוויר לגמרי אחר, היה מין גשם עם שלג, והיה מאוד קר. אז כשסחבנו את האבנים היה בסדר, אבל כשהיינו צריכים לעמוד ולחכות לעגלות עד שיחזרו, זה לקח זמן. אז היה נורא קר, אבל היה קר גם לגרמניות והיה קר לס.ס.

ש. אבל הן היו לבושים אחרת מאשר אתן?

ת. לא, האסירות הגרמניות אותו דבר, הס.ס. היה לבוש. לא אותו דבר, אבל גם כן קל. אז רצו לעשות אש, ואני הייתי חדשה אז עוד ביניהם, היו חבר'ה, כולם ממערב סלובקיה, אני ממזרח סלובקיה, פינקס, אלה היו פונקס. למה "פין" ו"פון"? כי שאלו, מאין אתה? אלה אמרו, "איך בין פון פרסבורג", ואנחנו אמרנו "איך בין פון ...", אתה מבינה? אז הייתי חדשה ביניהם והן הכירו אחת את השנייה, אז כל אחת רצתה לעשות אש ולא יכלה, ושאני שעבדתי בבניין, אז תמיד היה לי נייר משקי מלט. הייתי מורידה את השק הראשון מבחוץ, השק הפנימי, ומהאמצע עשיתי לי נייר, אז היה לי תמיד בכיס, לצרכים אישיים שלי. לנגב ידיים, לכל מיני דברים. ואני רואה שאלה מנסות, אחת מנסה, שנייה מנסה, לא מצליחות, אז אמרו, אי אפשר. כשאמרו, אי אפשר, אמרתי, תנו לי לגשת. מסתכלים עלי, תיגשי. אני מוציאה חתיכת נייר מזה, והסתכלתי, כי כל אחת באה, מתחילה מצד אחר, אז בינתיים זה התייבש פה קצת, פה קצת. הוצאתי את הנייר, הדלקתי, והקאפו עמדה עם הגב לגמרי ליד האש, כי העשן חימם לה קצת את הרגליים, אבל כשזה התחיל לבעור, פתאום מרגישה שזה בוער, אז היא מסתובבת, אוי, זה בוער, ומי הגיבור הזה שהצליח לעשות אש? ולי, כל פעם שהיה משהו חשוב, אז קיבלתי פצע על השפתיים. היה לי הפצע, והיא הרימה לי את הראש, רואה את זה, ואמרה, אה, את גנבת את השוויסאג אצל הכומר, כך אמרו אצלם. וזה היה הסימן שלי. אז אני נהייתי "פוירמאכר".

ש. לעשות את האש?

ת. את האש, כי הצלחתי. אז היא נתנה לי גם להכין, כשהלכנו לאכול, את המקום. זה היה אז, כשהיה עם המריצה, את המקום להכין לבנות איפה לאכול, כי לא היה איפה. אז סידרתי חתיכת אדמה, איפה שהיה יחסית בסדר, ואז אני הלכתי לעזור לה, והוא אמר, את רוצה שאת תבואי במקומה. והיא ראתה, קיבלנו מרק, איין-טופף, כולם, כנראה גם בבית חרושת ככה, וקיבלנו חצי לחם באגט. והיא ראתה שאני לא נוגעת בלחם, כל אחד דבר ראשון אוכל את הלחם, אני לא, היא חילקה את האוכל, ואני הגשתי לכל אחת מהבנות את האוכל, שהבנות יוכלו לנוח. ואומרת, למה את לא אוכלת את זה? אז אמרתי לה, כי יש לי אחות קטנה במחנה, ואני מחזיקה את הלחם בשבילה ובשביל הדודה, די-טנטה. בסדר. אז היא השתדלה לתת לי את האוכל הסמיך מלמטה, שלא אהיה רעבה.

ש. אז עכשיו האם היה שינוי לטובה בתנאים שלך, כשנכנסת לקומנדו "קנדה"?

ת. כן, נכון. היה יותר טוב. כי בכל זאת, איך שלא יהיה.

ש. יכולת להביא קצת אוכל לאחותך ולדודה, להבריח משהו?

ת. כשעבדתי בלילה, במשמרת לילה, אבל זה כבר היה כשהיינו ב... ככה מה עשיתי? הייתי לובשת בגדים נקיים, מביאה למחנה ונותנת לבנות, מכירות, מי שהיה, מי שביקש, לקחתי את הבגדים שלהן, ובבוקר החלפתי, ובלילה שוב החלפתי. וכך הלך, כל פעם הבאתי בגדים נקיים לבנות. עד שיום אחד, מישהו...

ש. אבל לא היה צריך שכולן ילבשו את מדי הפסים האלה?

ת. היה כשהיו מדי פסים, אחר כך הלכנו במכנסיים, הלכנו בבגדים רגילים.

ש. מי שעבד בקומנדו "קנדה" יכול היה ללבוש בגדים אחרים?

ת. לא. ב"קנדה" באמת היינו, את צודקת, היינו עם הפסים, אבל היו צריך ביגוד תחתון, על תחתונים אני מדברת, גופיות. אז קיבלנו בגדים עם חותמת, FKLO, "פראון קונסינטרציון לאגר אושוויץ AUSCHWITZ". כמה זמן אפשר ללכת, סליחה, בתחתונים?

ש. הייתה אפשרות לעשות כביסה מדי פעם, לכבס את הבגדים?

ת. לא. לא היו מים.

ש. אז גם להתרחץ לא התרחצתם?

ת. לא. מה עשיתי? מצאתי ב"קנדה" מחק, בחוץ לארץ היה לדיו מחק מיוחד בצבע אפור, כזה ארוך. לקחתי סכין גילוח, שברתי אותו, עשיתי חוד, ועשיתי חותמת. העתקתי מהכותונת את החותמת, ועשיתי את החותמת. אבל לא היה לי צבע. אז מישהו הביא לי צבע לגבות, אז עשיתי עם זה, וזה פחות או יותר יצא בסדר. אז קודם עשיתי רק בשביל הקבוצה שלנו.

ש. כמה היו בקבוצה שלך בערך?

ת. אנחנו היינו איזה חמש, שש בנות. קודם לקבוצה שלי.

ש. עכשיו אותן שש בנות היו כולן מסלובקיה?

ת. כן. אז בהתחלה היו כולן מסלובקיה.

ש. אבל זה בנות שאת הכרת אותן קודם?

ת. לא.

ש. הכרת אותן במחנה?

ת. במחנה. ושם התחברנו. ואחר כך לקאפו הייתי צריכה לעשות, נכון? ואחר כך לכל הבארק. ולאט לאט זה התפשט. עד שיום אחד באה אלי פולנייה אחת, היא הייתה עושה את החותמת עם יד חופשית. באה אלי הזושה הזאת ואומרת לי, אדית, תעשי חותמת. אז אני אומרת לה, זושקה, אני בדיוק רציתי לבוא אליך, שתעשי לי את. אז היא אומרת לי, אדית, אל תספרי לי מעשיות, אני יודעת, תמה אמרה לי. תמה הייתה יהודייה מפולין, אבל היא התחברה רק עם הפולניות, עם הבנות היהודיות לא. ראיתי כך, לקחתי את כל החותמת, חתכתי אותה וזרקתי.

ש. את פחדת ממלשינים?

ת. נו, בטח. פחדתי שיתפסו אותי. אז קודם זרקתי. אבל שוב פעם אותו דבר, כמה זמן אפשר? אז עשיתי עוד אחת וחתכתי אותה לחצי, שיהיה לי, שאם תופסים אותי, שזה לא היה כל כך בולט. חתכתי לחצי, והחזקתי חצי אחד בכיס אחד, השני בכיס שני. וזהו. והקאפו ביקשה ממני שאני אלך לעשות לה את החותמות על הכותונת. ונותנת לי שתיים עשרה כותונות, קומבינזונים, יופי שביופי, לעשות. אז אמרתי לבנות, בנות, אני הולכת עכשיו לעשות לז'לה את החותמות, תיזהרו, שלא יתפסו אותי. בסדר. איפה עשיתי את זה? הבארק היו כאילו האורוות לסוסים, אז היה איפה שקשרו את הסוסים, אז על זה שמתי את כל החותמות, ועשיתי את החותמות. אחת אחרי השנייה. פתאום אני מרגישה נורא שקט, אני מסתובבת, אני רואה האוברשאפטפיהרר שני צעדים ממני. גם נבהלתי מה אני עושה, קודם כל לקחתי את החותמת, שמתי כאילו אני מוציאה את הממחטה מהכיס, מהמכנסיים, השארתי את החותמת שם, מנגבת את זה, את האף, והוא בא ואומר ... (בגרמנית), ואני אומרת, ז'לה ביקשה ממני שאני אמצא לה כותונת, אז אני בוחרת לה כותונת. והוא רואה שורה כזו, שתיים עשרה, .... (בגרמנית). אז אמרתי ...(בגרמנית), מה אני יכולה להגיד לו, שהיא שם לקחה את זה?

ש. מאיפה היא לקחה את זה, אמרת, היא ארגנה את זה במחנה?

ת. כן. היא ארגנה. או שריבונו של עולם עשה אותו עיוור או שהוא עשה את עצמו עיוור. כי אתו היה לי פעם דבר כזה, שהעברנו נוצות מכריות לכסתות. מהכסת עשינו כאילו שק. והכנסתי לכרית קטנה, איזה ... קטנצ'יק בשביל תינוק, הכנסתי את היד, והוצאתי ככה ביד, חבילה של יהלומים מודבקים על יוטה. וכשהוצאתי, אז את יודעת, באופן אוטומטי, עשיתי יויי. והוא בדיוק בא, ... (בגרמנית), מה יש לך שם? אז אני מראה לו ככה עם היד. אז הוא אומר (בגרמנית)... זה אמיתי? אז אני כאילו מומחית גדולה, אז אמרתי לו, (בגרמנית)... אתה עוד שואל? אז הוא אומר, תני לי, אני אקח את זה ... (בגרמנית).

ש. האמת היא שגם לו היה אסור לקחת את זה, נכון?

ת. נכון. אבל אם הוא מבקש, הוא האוברשאפטפיהרר, נתתי לו, והוא זכר לי את זה. כשהייתי חולה, הוא בא פעמיים לקרוא לי למחנה.

ש. הוא היה ס.ס.?

ת. כן. בטח. פעמיים בא לדרוש אותי לעבודה. את זה לא עושים כל פעם.

ש. מאיפה הייתה הכרית הזאת?

ת. אני חושבת, היה טרנספורט מבלגיה. שזה משם היה.

ש. את לא יודעת מי האנשים האלה?

ת. לא. זו הייתה כרית זרוקה בין כריות, אי אפשר היה לדעת.

ש. תסלחי לי קצת, אדית, את הזכרת קודם את בלוק 10, את יכולה לספר לנו משהו על בלוק 10?

ת. כשאנחנו היינו שם לא היה שום דבר. בניין ריק, ישבנו על הרצפה.

ש. אבל מאוחר יותר, את יודעת?

ת. רק היה שם חדר אמבטיה, חדר רחצה. אולי לחמישים אנשים, אז יכולתי בלילה ללכת להתרחץ, וישנתי ליד האחראית על החדר, שהיא הייתה בת מיכלובצה MICHALOVCE, אז היה לי קצת יותר מקום, כי היא כל הלילה עמדה ודיברה עם הגברים ממחנה הגברים, הרימו את התריס ודיברו.

ש. אבל מאוחר יותר, כשנערכו בצריף הזה ניסויים, את שמעת משהו, את ראית משהו?

ת. רק מה ששמעתי, שבבלוק 10 עושים. אני לא הייתי שם.

ש. לא נפגשת עם מישהו שעבר את הדברים האלה?

ת. הייתה מישהי שדיברתי אתה, נדמה לי שגרה בטבעון, שעברה שם, אבל זה רק ככה.

ש. לא נכנסתם לפרטים?

ת. לא.

ש. הייתם שומעים משם צעקות?

ת. אנחנו היינו רחוק. היינו כבר בבירקנאו BIRKENAU. היינו אנחנו שם, גרנו, על הרצפה ישנו, כי לא היו מיטות שם, בבלוק 6 היו קומות.

ש. דרגשים?

ת. לא. מיטות מעץ, אבל קומות. אבל זה היה רק לילה אחד שהייתי שם. מלא עם פרעושים.

ש. היו עושים חיטוי מפעם לפעם, נגד כינים, נגד פרעושים?

ת. תראי, כינים לא היו בשערות, הכינים שהיו אלה היו כינים של בגדים.

ש. וזה לא עבר לגוף?

ת. מה זה לא?

ש. אז היו עושים איזשהו חיטוי?

ת. עשו פעם גם חיטוי, כן. עשו לנו ב- 1942, אני זוכרת, אבל עשו את זה עם תמיסה איזושהי, הבגדים היו רטובים. שלושה ימים הסתובבנו ערומות, לא הלכנו לעבודה, כי הבגדים לא התייבשו. ואז הלכנו להתרחץ בסאונה במחנה גברים. כל הגברים עמדו בצאל-אפל, ואנחנו, כל הנשים, ערומות, הלכנו להתרחץ.

ש. ולכל שתי בנות הייתה מגבת אחת?

ת. לא. זה כבר לא, רק בהתחלה. זה רק טרנספורט ראשון קיבל.

ש. אז אפילו מגבות לא היו?

ת. לא. לא היו. מה פתאום מגבות. לא היה שום דבר. זה רק הטרנספורט הראשון קיבל.

ש. כמה זמן עבדתם בקומנדו "קנדה"?

ת. מאז עד הסוף, עד 18 בינואר 1945 עבדתי. מהעבודה יצאתי, אני לא קיבלתי לא פרוסת לחם ולא כלום, מהעבודה עזבתי והלכתי.

ש. לאן, לצעדת המוות?

ת. כן. אבל לא הרבה זמן, היה גם לחם, אנשים לא יכלו לסחוב, אז זרקו.

ש. וכשאתם יצאתם מהמקום שבו עבדתם, יצאתם בלי כלום, בלי אוכל, בלי שום דבר?

ת. הראשונות שיצאו, קיבלו. אבל אנחנו הלכנו כבר ככה כאילו מי שנשאר האחרונים, אז אני הלכתי בלי כלום.

ש. ותוך כדי מהלך המלחמה, יכולתם לקבל איזשהו שביב של אינפורמציה מה קורה בחזית, למשל על סטאלינגראד STALINGRAD, שמעתם?

ת. תראי, אנחנו שמענו למשל באושוויץ AUSCHWITZ על מרד גטו ווארשה WARSZAWA, שמענו על זה. שמענו שבא טרנספורט אחד מבנדזין BEDZIN, סוסנוביץ' SOSNOWIEC, מאיזשהו מקום, ובאה אישה אחת ביניהם, והס.ס. שכבר היו בגז קאמר, בכניסה, לפני הכניסה, לפני שנכנסו לגז קאמר, והס.ס. היה שיכור כנראה, וטעה, פתח דלת לא נכונה. ופתאום ראו, כי הגברים נכנסו מהדלת הזאת, משם הנשים, והוא פתח איזושהי דלת, לא יודעת איפה ומה, וראו שזה שם מישמש בפנים, ושדחוסים בפנים כולם, שזה לא בדיוק סאונה, לא בדיוק הולכים להתרחץ. אז אישה אחת הוציאה את האקדח של הס.ס. וירתה בו. והרגה אותו. אז בתור עונש, גם אלה שהיו מיועדים ומוכנים לחיים, עברו כבר את הטיפולים, גם את אלה לקחו כולם והרעילו את כולם.

ש. השמידו אותם.

ת. כן.

ש. והס.ס. נהרג כתוצאה מהירייה?

ת. כן. נהרג. אז קרה פעם, כשעבדתי ב"קנדה", והיה ... כבר, לא בלילה, במשך היום, כשבא הס.ס., את שמעת בטח על וונץ', על ס.ס. וונץ', אחד שעבד ב"קנדה", הוא היה מאוסטריה, עשו לו גם משפט, והיו גם בנות שהלכו להעיד נגדו וגם למענו. קראו גם לי, אבל אני לא רציתי ללכת, כי אני יודעת שהוא הרביץ מאוד, אם כי אלי היה מאוד הגון. מה היה? הוא נכנס למגזין, ועל השולחן מצא ספרון, ספר קטן. רואה ספר, אז עט כמו הדבורים על הדבש, פותח את הספר, מה זה היה? ספר ברכות בתרגום גרמני. פותח, מתחיל לקרוא, ... תפילה ללחם, ... למים. אז הוא התאהב בבחורה אחת, אולי שמעת גם כן, הניו, אז הוא שאל אתל הניו, מה את מאמינה בשטויות האלה, אז היא אמרה, בטח שאני מאמינה. אבל על אמונה אי אפשר להתווכח עם אף אחד, כמה שרוצים. אז היא התחילה לדבר הנה ושם, והוא דיבר, ואז אני התחלתי להגיד לה בסלובקית מה שהיא תגיד לו, והיא אמרה בגרמנית. הוא לא היה טיפש, הוא ראה שאני מדברת ולא היא, אז התחיל אתי, איך אני יכולה? מה שכתוב בספרים? אמרתי, בטח, למה שאני לא אאמין, למשל חומש, זה תולדות עם ישראל. לא, כי אז לא ידעו לכתוב. אז אמרתי, אני זוכרת שלמדתי בבית ספר, הייתה חתיכה כזו כתובה, אבל היה כתוב שהיהודים ידועים שהיו סוחרים כל ימי חייהם, ושאת הכתב, האנשים הביאו ליוון מעבר לים, ומי שהפיץ בעולם, אלה היו היוונים. וכראיה, א"ב מתחיל אלפא, ביתא, גמא, דלתא, הא"ב מתחיל א',ב',ג',ד', אותו דבר, אז אל תגיד שלא ידעו לכתוב. אבל לא ידעו לכתוב. אני אומרת, לא ידעו כתיב לטיני ולא כתבו ... אז כתבו קודם בתמונות ואחר כך ירוגליפים, והיה כתב יתדות, אז בכל זאת אנשים כתבו משהו. והוא לא מאמין. אז אני אמרתי, למה שאני לא אאמין? אני כן מאמינה, כשאני קוראת בחומש כתוב, כשהיהודים היו משועבדים אצל המצרים, והיו צריכים לעשות מספר מסוים של לבנים, לא הצליחו, ולקחו להם את הילדים ו... (בגרמנית).

ש. איך נגמר הוויכוח?

ת. הוא לא מאמין. למה אתה לא מאמין? כי אז לא ידעו לכתוב. אז אמרתי לו, אם במאה העשרים, יכול לעשות העם הכי תרבותי באירופה, דברים שעושים, נעשים באושוויץ AUSCHWITZ, אז אני מאמינה במאה אחוז, שעשו את הדברים לפני אלפיים שנה.

ש. ולא פחדת להגיד לו את זה?

ת. היה לפני זה עוד סיפור, הוא אמר שהוא שונא את היהודים, (בגרמנית)... הם מגעילים, לו הוא היה יהודי, היה הורג לפחות גרמני אחד. אז אמרתי לו, את זה אתה צריך בשביל המצפון שלך. למה? סוף כל סוף פעם יהיה סוף מלחמה, מה תגידו לעולם? אמרתי, אם היהודים התקוממו בגטו ווארשה WARSZAWA, אז לקחתם טנקים ומטוסים, במשך שלושה ימים הרסתם את כל הגטו, צדקתם, היהודים התקוממו, עשיתם. אם באה אישה ועשתה מה שעשתה ליד הקרמטוריום, צדקתם, אבל מה תגידו, מה עשו לכם התינוקות, ה... (בגרמנית), ילדים, חולים, זקנים, נשים? מה עשו לכם?

ש. מה הוא ענה על זה?

ת. ... (בגרמנית) היום אפשר יהיה לכתוב. אז אמרתי לו, אם בעוד מאה שנה, מישהו יקרא את זה, יוכל להאמין לזה? לא יוכל, לא מאה שנה, חמישים שנה. מישהו יוכל להאמין לזה? תספרי לו, עכשיו הוא יודע שלא היו צריכים אפילו חמישים שנה, וכבר התחילו להגיד שהשואה לא קיימת. איך זה נגמר? שנכנס ס.ס. אחר, אוטו, ... (גרמנית) והיה לנו במגזין לגבאים, קאפו, יהודי מיוגוסלביה, אז הוא אמר ... (בגרמנית), תפסיקי לקשקש ותלכי לעבודה שלך. הוא שמח, גם הוא שמח. בזה נגמר הוויכוח, אבל הוא אף פעם לא אמר לי שאסור ללכת לשירותים לפני עשר או מה.

ש. אנחנו הגענו למצעד המוות, שהתחלת קודם לדבר על זה?

ת. רציתי עוד להזכיר, שכשעבדתי ב... זו גרמנייה, הקאפו שלי, היא התנהגה אלי יפה, אז זה שהרביצה אותו דבר, אבל יש לה חלק גדול שאני ואחותי קיימות. כשעבדתי בלילה, היינו מקבלים במקום ארוחת צהריים ... מה שהיה במזוודות שאנשים הביאו, לחם וריבה ומה שהיה, ודבש, מכל זה קיבלנו, חילקו לכל אחד, גם אני קיבלתי, אז אני עשיתי גם סנדוויץ' בשביל אחותי ובשביל הדודה, לתת להן. אז איך זה מגיע אליהן? אנחנו הלכנו למחנה והן הלכו לעבודה בבוקר, אז בדרך נפגשנו. אז מריאנה הזאת הייתה, כשהתקרבנו, התחילה שיהיה סדר, לא לדבר ולא שום דבר, ובאה אלי, ולקחה ממני את הסנדוויצ'ים ונתנה להן. ואף פעם לא רצתה אפילו לטעום מזה. וכשהייתי חולה כמו כולן.

ש. בדיזנטריה?

ת. לא. טיפוס. בערב. אז הלכה לאחותי ואמרה ... (בגרמנית).

ש. מה אפשר לארגן, קיבלו תרופות?

ת. לנקות איזה מרתף, היה גזר שם, הביאה לי גזר.

ש. אבל כשבן אדם חולה, הוא לא יאכל, אז היה איזשהו טיפול?

ת. כשהייתי חולה ולא ידעתי ממני, אז לא נתנו לה בכלל להיכנס, אז ככה שלא, שלושה ימים הייתי שבכלל לא ידעתי מה נעשה, כך אמרו לי שזה היה שלושה ימים, כי אני לא ידעתי. רק התעוררתי כשחילקו את האוכל, והייתי מאוד מאוד רעבה. לפני שגרנו בזה, כשעברנו מ"קנדה" לבירקנאו BIRKENAU, קומנדו "קנדה" גרו בצד הארי, עם הגרמניות והפולניות, שם היה לנו בלוק. אבל זה לא היה להם מספיק כשר שאנחנו שם, אז אחרי כמה שבועות, אולי חודש ימים, העבירו גם אותם גם לצד היהודי. אז כל זמן שהיינו בצד הארי, לשירותים היה לנו אסור ללכת שם, היינו צריכים ללכת לפה. כשהלכנו לשירותים, אז הגרמניות היו תופסות את הנשים, את הבנות בדרך, לבלוק 25, שילכו לגז. אז מה עשינו? יצאנו כמה, שתיים, שלוש בנות, שאחת תוכל לרוץ הנה ואחת לשם, שאפשר קצת. אני עם כולם הלכתי לליווי, כי ידעתי טוב לרוץ. כשחליתי, עברנו משם, הדרקסלר, על דרקסלר בטח שמעת, היא הייתה הגרמנייה של הנשים שם, והיא עשתה לנו ביקורת. ודבר ראשון מה שלקחה, כשעברנו, מה שהיא עשתה, בלי להסתכל על שום דבר, לקחה את מה שהיה ביד, זרקה, ולכי בלי כלום. אני כבר הייתי כבר עם חום נורא גבוה, במקומי כבר עמדה בת אחת צאל-אפל, כי שם היינו צריכים, יום אחד אני לא יודעת מה היה להם, כי גם האריות היו צריכות לעמוד במסדר. והקאפו שהייתה שם, בזמנו, אז, כשעברנו, הייתה יהודייה אחת, בחורה אולי בת שמונה עשרה. מצ'כיה הייתה, דיברה צ'כית, אבל אש. וכל זמן שיכולתי ללכת, אז הלכתי לעבודה, הסתדרתי. אבל כשכבר לא יכולתי ללכת והיה ס.ס. אחד והתחיל לצעוק, מה, בגללה אני צריך להתעכב, אז היא אמרה, אדית, תחנה אחרונה, עכשיו את תישארי בבלוק, בלילה תהיי נאכט-שיפטה, ביום אני פה, בלילה תהיי טאג-שיפטה וביום תהיי נאכט-שיפטה, וזהו. אבל כשעמדנו כולנו בחוץ, אז עמדנו, ואחר כך אמרו, אחרי חצי שעה או כמה, נאכט-שיפטה ... אז הלכו לישון, אבל אני נשארתי פה. היא ראתה אותי, אמרה, בנות, מי רוצה לעמוד במקום אדית? והייתה בחורה, אניצ'קה וייס, שהתנדבה לעמוד במקומי. היא לא ידעה מה מחכה לה, אבל עמדה במקומי. ואז יש גם דברים כאלה, לא רק רעים.

ש. היו גם דברים טובים.

ת. כן. לקחה לי את השמיכה, מה לקחתי אתי? שמיכה ובקבוק מים, וזרקה את המים. אז אני אמרתי לה, ... (בגרמנית).

ש. אני חולה, תחזירי לי בחזרה את השמיכה ואת המים.

ת. נכון. היא התכופפה, נתנה לי בחזרה את הבקבוק ואת השמיכה. היא. פעם מצאה אצלי, מצאתי מזוזה בגודל כזה, אז הכנסתי את זה לכיס, ולקחתי. ב"קנדה" במכנסיים, ווסט, בחוץ לארץ היו באחורה עם ... ומקדימה עם בד יפיפה של חליפה. אבל זה היה חם, אז הלכתי עם זה ומכנסיים, ובכיס הייתה לי המזוזה. והיא מצאה אותה, אז היא אמרה, (בגרמנית)... והחזירה לי. זה כאילו הקמע שלי, והחזירה לי בחזרה. אמרתי, רק השיניים הגדולות שיש לי ולה, זו הייתה הסימפטיה שלה.

קלטת 2, צד א'

ש. אדית, את היית באושוויץ AUSCHWITZ, תקופה ארוכה ביותר, מעל שנתיים?

ת. נכון. מיומו הראשון עד יומו האחרון.

ש. לפני שאנחנו עוברים לדבר על צעדת המוות, את יכולה לזכור איזשהם דברים יוצאי דופן שנתקלת בהם במחנה, שאת רוצה לשתף אותנו בהם?

ת. קרו גם דברים שלא רואים כל יום. הביאו פעם בגדים אלינו, למיון.

ש. ל"קנדה"?

ת. ל"קנדה".

ש. מאיזה משלוח זה היה, מאיזו מדינה, את זוכרת?

ת. לא. לא זוכרת. אבל זה היה די מוקדם עוד. די מוקדם. זה יכול היה להיות עוד ב- 1942, אולי 1943, לא זוכרת בדיוק. שבין הבגדים מצאנו גם תינוקת יפיפייה, בערך, איך שהייתה נראית, לא יותר משמונה חודשים, שהאימא חשבה שבין הבגדים היא תסתיר אותה, אבל גם זה קרה.

ש. ומה קרה לתינוקת?

ת. נחנקה. כבר לא הייתה חיה, כשאנחנו הורדנו אותה. הבנות שהיו על האוטו והורידו, אז התחילו באמת לצעוק, אבל מה הורדנו את הבגדים, ולקחו אותה בחזרה לקרמטוריום. גם זה קרה. וקרה גם שנלקחנו למקום באושוויץ AUSCHWITZ, נסענו די הרבה זמן, אולי רבע שעה, הגענו למקום שהיה בנוי מחנה עם בארקים חדשים...

ש. צריפים חדשים.

ת. שלא ראיתי את סופם, וגם התפלאתי, עשיתי אוי, אז הס.ס. אמר לי שזה הבארקים של היהודים מפלסטינה, לא תיארתי לעצמי כמה קרובים היו לזה.

ש. הכינו להם כבר צריפים, ליהודי ארץ ישראל כבר הכינו צריפים?

ת. כן. הכינו להם. ועוד אני יודעת מה, באו לקחת, להביא סחורה, ואני עבדתי במגזין, ומעבר לכביש, מחוץ למקום העבודה שעבדנו, היו לנו, לנו ל"קנדה" כמה בארקים, ששימשו כמחסנים. אז עמדתי על העגלה עם סוס, והבנות הביאו לעגלה את החבילות, את הבונדים היו נקראים, ואני סידרתי אותם, מה שיותר להכניס לעגלה, ופחות לנסוע. והס.ס. היה בפנים, לא בחוץ, לא חיכה בחוץ עד שממלאים את העגלה, ובא אוטו והתחיל כאילו לנסוע עלי, ס.ס. גם כן, כאילו להבהיל אותי, אבל אני לא נבהלתי, אני לקחתי את המושכות ונסעתי עם העגלה. אז האוברשאפטפיהרר ראה, אז הוא אומר, מה, את גם "קראר"...

ש. עגלון?

ת. כן. את גם עגלון? אמרתי, אם צריך, גם עגלון.

ש. עברת לא מעט דברים.

ת. כן.

ש. אני שאלתי אותך קודם, אם הייתה לכם אפשרות לשמוע מה בעצם קורה במקומות אחרים, למשל על סטאלינגראד STALINGRAD שמעתם?

ת. לא. אבל היה משהו, היו חבר'ה שרצו לברוח מ"קנדה", בלה גרוסמן והיו עוד כמה בחורים בפנים. ואחד מה... הגרמנים, בא בתור "שפיצל", "דטקטיב".

ש. בתור בלש?

ת. בתור בלש, משהו כזה, כשבאו הטרנספורטים, ועשה את הידידות כביכול עם בלה גרוסמן הזו, והם נדברו, שהם יכינו לו חבילה של דברי ערך, ואז הוא יעזור להם לברוח. מה היה הסוף?

ש. לאן הם רצו לברוח?

ת. לברוח מאושוויץ AUSCHWITZ.

ש. ליער?

ת. לברוח. בכל אופן, לברוח. כנראה חשבו ללכת לסלובקיה, אני לא יודעת מה. ומה היה הסוף? כשנתנו לו את הכסף, התברר שהוא עובד ב... ואז הוא גם ראה שיש יחסים טובים עם השארפיהרר שלנו שהיה הבוס שלנו, ועשו להם משפט. את השארפיהרר שלחו פרונט.

ש. לחזית ברוסיה?

ת. לחזית ברוסיה. כעבור שבועיים באה ידיעה שנהרג, ואת החבר'ה האלה, את גרוסמן בלה והיה מאקס אחד מגרמניה, יהודי, ועוד מישהו היה, אני לא זוכרת בדיוק, הרגו. פשוט מאוד. לבלה גרוסמן יש אחות, האחות חיה בנתניה.

ש. על זוג היהודים שברחו מאושוויץ AUSCHWITZ והגיעו לצ'כוסלובקיה, אתם שמעתם, ידעתם על זה?

ת. בטח.

ש. ידעתם על זה?

ת. בטח. כן.

ש. בתוך המלחמה?

ת. בתוך, בטח. חיפשו אותם. בטח ששמענו.

ש. מה זה גרם לאסירים שהם שמעו ששניים הצליחו?

ת. איך הצליחו? הייתה שמירה כזאת, ואיך נכנסו? מישהו עזר להם בכל זאת, כי אחרת...

ש. זה נתן איזה רעיונות למישהו שאולי גם הוא יכול לברוח? היו אנשים שניסו?

ת. היו. הייתה גם בחורה שברחה עם אחד, אבל תפסו אותה אחרי זמן קצר בפולניה. היו ניסיונות. והייתה בעיה גם לברוח, כי הענישו גם לא את אלה שברחו, אלא גם את אלה שנשארו.

ש. למשל, כשאז שני הבחורים ברחו, אז הענישו את האנשים מהצריף שלהם?

ת. זה היה אצל הגברים. לא ידוע לי. אני לא יודעת אם הם עבדו תמיד באופן קבוע באותו קומנדו או לא, או שזה רק מקרה. כי קראתי את הספר שלו, של רוזנברג נדמה לי גם כן קראו לו.

ש. וורבה.

ת. וורבה, אבל זה לא השם שלו. הוא עבד שם, באותה תקופה, בהתחלה.

ש. כשאתם הייתם שם?

ת. כן. אני לא זוכרת אותו, אבל הוא מזכיר את השמות של הבוסים.

ש. היה איזשהו קשר בין האזור של הנשים לאזור של הגברים?

ת. הייתה מחיצה, אבל עבדנו עם גברים במגזין למשל. נשים קדימה, הגברים מאחורה, אבל בכל זאת עברו או משהו, כשהיה ס.ס., אז אסור.

ש. אז נוצרו איזשהם קשרים? ידוע לך על קשרים שנוצרו בתוך אושוויץ AUSCHWITZ, בין גבר לאישה מסוימים?

ת. בטח. יש גם זוגות.

ש. כן? היו זוגות?

ת. כן. הייתה גם אחת שהרתה, אבל זה היה לקראת הסוף למזלה, ונשארה בחיים, והם חיים.

ש. איפה הם יכלו להיפגש?

ת. על הבונדים.

ש. על החבילות?

ת. על החבילות. כן. קרה לי, שבחורף, נעלי העץ, יחד עם זה שלא הלכנו לעבודה עם נעליים בהתחלה, היינו צריכים, כשעוד עבדתי בחוץ, היינו צריכים להוריד את הנעליים ולהרים את המכנסיים מעל הברכיים, והלכנו עם הנעליים ביד על האבנים ועל הקוצים הלכנו יחפות, רק לעבודה עם הנעליים. אז היינו צריכים להרים את המכנסיים, ואת הנעליים ביד, וככה ללכת. והסוליה הלכה לי. אז בחורף, מצאתי לי בין הבגדים, מגפי פילץ, בחורף זה היה טוב מאוד, זה היה חם. אבל כשהשלג התחיל למוס, אז זה נהיה סמרטוט, והייתי שגז יותר זול מזוג נעליים, אז חיפשתי נעליים, חיפשתי, לא מצאתי. פתאום אני רואה, אחת הבנות שישנה ממולי, בקויה, הולכת עם נעליים, אז אני אומרת לה, פלה, איפה מצאת את הנעליים? אז היא אמרה, האדם הזה הביא לה את הנעליים. האדם הזה הביא לך את הנעליים, אז אני ניגשת אליו, ואמרתי לו, תראה, אולי אתה מוכן להביא נעליים? אז הוא אומר, אם תבואי אתי על הבונדים. ההצעה המגונה הראשונה בחיי קיבלתי שם, זה היה לפי דעתי, הוא לא היה צעיר בהרבה מאבא שלי. אז רק חשבתי, אם אבא שלי היה בחייו אומר דבר כזה לבת שלו. אז מה עשיתי, הלכתי לפלה, ואמרתי לה, פלה, תני לי את הנעליים שלך הישנות. אין להם סוליה. יש להם עור? יש. לקחתי את הנעליים ורציתי לתקן. ניסיתי לתקן. לא היה לי שום דבר, שום כלי עבודה, שום דבר, לקחתי חתיכת עץ, מצאתי שם באיזשהו מקום, פטיש היה, כי את זה היו צריכים, ומסמרים, ואני התחלתי כאילו לעבוד. באותו יום הביאו לנו בגדים, הגברים הכניסו לנו בגדים למיון, מעילים. ובא אדם אחד, ורואה אני עובדת. אבל על עץ, לא יכולתי לדפוק את המסמר, כי זה קפץ בחזרה. הוא מסתכל מה אני עושה, מה את עושה? אני אומרת, אני רוצה לעשות לי סוליות לנעליים. אז הוא אומר לי, אם תתקני לי את הנעליים שלי, אני מביא לך את כל הכלים, תזרקי את זה וזהו. וריכטיג. הוא הלך, כשבא פעם שנייה עם החבילה, הביא לי את הסדן, קוראים לזה? לעשות נעליים, ברזל כזה, יש שם לכל מיני גדלים, ואת הסכין לעור, את כל האביזרים, כל הכלים לזה. מה התברר? שהוא היה סנדלר, וראה שאני הולכת לסנדלר קולגה, אז הוא הביא. נעל אחת עשה לו מהר לבד, ואת הנעל השנייה אני עשיתי לו. ואחר כך עשיתי את שלי. ועשיתי לי נעליים והיה בסדר, ומהר, עד ש... (הפסקה בהקלטה)... היו לי נעליים, השמועה התפשטה בכל הקומנדו, עד שיום אחד בא השף מהמגזין, מוץ קראו לו, היה פולקס דויטשה, קצין פולני בצבא הפולני, אבל היה פולקס דויטשה, אבל הוא היה אדם הגון מאוד. והוא ביקש ממני שאני אתקן לו את הנעליים. אז בסדר, תיקנתי לו את הנעליים, ואמרתי לבנות כרגיל, בנות, אני הולכת לתקן את הנעליים למוץ, איפה? ... גם כן בין הבגדים, ותזהירו אותי אם מישהו בא. ואני עשיתי יפה, וכבר משייפת את הסוליה, פתאום שקט נורא, מה זה? אני מתרוממת, מסתכלת, אני רואה שהאוברשאפטפיהרר פה, אז התחלתי לנקות את עצמי, (בגרמנית) ... מה את עושה שם? אז השקר הכי טוב זה האמת. אז אני אומרת לו, (בגרמנית)... אני מתקנת את הנעליים למוץ. מוץ תיכף בא בריצה, ואומר לו, זה בשבילי. מסתכל, את מתקנת למוץ את הנעליים? כן. תתיישבי. מתיישבת. נו, תעבדי. אז התיישבתי ועשיתי את עבודתי. הוא עומד, מסתכל, מסתכל, מהיום את תתקני לי את המגפיים שלי, אבל כבר לא הספקתי לתקן לו את המגפיים.

ש. זה כבר היה לקראת הסוף?

ת. זה לא כל כך לקראת הסוף, כי זה היה עוד ב- 1944.

ש. לפני ששלחו אותו לסיביר SIBERIA, לרוסיה?

ת. לפני שהלכנו ל... זה היה עוד לפני זה. לא תיקנתי לו את הנעליים.

ש. אז היו לך הרבה תפקידים, זאת אומרת חוץ מהעבודה הרשמית שלך, את לקחת על עצמך?

ת. נכון. היו בנות, שכבר ראו שככה, שכבר הכנסתי להן אוצרות לנעליים.

ש. לתוך הסוליה?

ת. לא לסוליה. לעקבים.

ש. מה למשל?

ת. כל מיני תכשיטים יקרים, רק לקבוצה שלי, כי פחדתי שהגרמנים יודעים שאני עובדת, ויום אחד יגידו, תורידי את זה. כי הם ידעו שאנשים הסתירו שם כל מיני דברים.

ש. מצאו מישהו שהסתיר משהו?

ת. אנשים מהבית. אנשים הלכו, וקרה שהשרשרת אחר כך בצבצה מהעקב. טוב, זה לא... אבל פה ידעו הס.ס. שאני עושה את זה, אז לא רציתי, לקבוצה שלי לא, לאחת שמתי, אחותה פה, שלא ידעו כל כך שזו היא. ל...

ש. ולעצמך, לקראת הסוף, שמת?

ת. שום דבר.

ש. לא שמת שום דבר?

ת. לא. לא רציתי להיכנס לפיתיון הזה, כי לא רציתי הכל לעבור, וברגע האחרון, בשנייה האחרונה לשלם הכל בחיים. לא.

ש. עכשיו, איך הייתה ההתרחשות לפני הצעדה? איך הייתה האווירה במחנה, מה בדיוק קרה?

ת. אף אחד לא ידע כלום, מה ידעו? ידעו שהרוסים מתקרבים.

ש. שמעתם את ההפגזות?

ת. היו גם הפגזות, שמעו את האווירונים, וגם קרה שהבוס שלנו נסע להביא לנו, לאסירים את הפרמיה... את הפרמיות, כאילו לתת לנו הטבות, ורכב על האופניים, והייתה הפגזה, ונפל מהאופניים, אז בא לעבודה, ואמר, נכנס למגזים, הוא אומר, עכשיו .... (בגרמנית), הפרמיות של היהודים הצילו את חיי. הפציצו, רצו להפציץ שם את בית החרושת "סימנס" או מה שהיה שם, אז הוא נפל מהאופניים.

ש. וככה הוא ניצל?

ת. כן. אבל היו גם פגזים שפגעו בגג שלנו, איפה שעבדנו.

ש. והיו אנשים שנפגעו?

ת. לא. לא נפגע אף אחד אז, אבל הקצה, אבל היו כאלה שהלכו מתחת לשולחנות.

ש. היה שינוי בהתייחסות של הקצינים של הס.ס. לקראת הסוף, הם הרגישו שזה הסוף והתנהגו יותר טוב או התנהגו יותר רע?

ת. אני לא יודעת.

ש. עם האנשים שאת פגשת כמובן?

ת. למשל, אם לא יודעת אם התחשבו או לא, אבל כשכבר הייתי במלכוב MALCHOV, מראוונסבריק RAVENSBRUECK, הייתי במלכוב MALCHOV.

ש. רגע. מאושוויץ AUSCHWITZ הגעתם לראוונסבריק RAVENSBRUECK?

ת. אחרי מצעד המוות.

ש. זאת הייתה התחנה הראשונה שהגעתם אליה, ראוונסבריק RAVENSBRUECK?

ת. כן.

ש. מאושוויץ AUSCHWITZ?

ת. מאושוויץ AUSCHWITZ.

ש. ואחר כך מראוונסבריק RAVENSBRUECK למלכוב MALCHOV?

ת. למלכוב MALCHOV, לשם הלכנו ברגל. ואלה שנשארו בראוונסבריק RAVENSBRUECK, מ"קנדה", חלק נשאר שם וחלק נשלח למלכוב MALCHOV. אז הס.ס. המוזלמן ראה אותי במלכוב MALCHOV, אני עבדתי בסנדלרייה כמה ימים שם, ראה אותי בסנדלרייה, ראה אותי ואמר לי, מחר בבוקר אני יוצא עם קבוצה של מאה בנות, כאילו שהולכים הלאה.

ש. זאת אומרת אנחנו עוזבים את המקום וממשיכים הלאה?

ת. כן. וממשיכים הלאה.

ש. כמה זמן הייתם בראוונסבריק RAVENSBRUECK, אדית?

ת. אולי חודש, אני לא זוכרת בדיוק. תקופה קצרה.

ש. ובמלכוב MALCHOV, כמה ימים?

ת. גם כן ככה בערך, מינואר עד מאי. עד מאי.

ש. אז יותר זמן, נכון?

ת. אני לא זוכרת בדיוק כמה. חודש, חודש וחצי.

ש. אז בואי נגיד חודשיים שם.

ת. כן.

ש. והדרך לקחה כמה ימים?

ת. והוא אמר לי שאני אבוא, אבל אמרתי, אתה יודע שאני לא לבד, יש לי אחות ויש קבוצה שלי.

ש. הדודה שלך עוד נשארה?

ת. לא. היא נספתה, הוציאו אותה דאובר מהשורה וזהו.

ש. זאת אומרת הדודה שלך לא שרדה, אבל אחותך שרדה?

ת. אחותי כן.

ש. שתיכן יחד הייתן גם במצעד המוות?

ת. כן. במצעד המוות היינו שתינו ביחד, וזה גם כן התחממנו, עושים, בחוץ לארץ היו עושים מהגללים של הבהמות, עשו ערמות כאלה, ובזה השתמשו אחר כך ל...

ש. לחימום? לשרוף את זה כמו גחלים, לא?

ת. לא. זה לשדות שמו בתור דשן. אז אנחנו הלכנו, היה קר, זה היה בינואר, אז אני ידעתי ששם חם, אז הלכנו לשכב, לשבת על הערמות של הזבל.

ש. זאת אומרת תוך כדי צעדת המוות?

ת. תוך כדי צעדת המוות. למי שלא היה כוח, קיבל כדור. אני זוכרת, היה גבר אחד, הייתה לו ירייה בראש, אבל כנראה שזה היה שטחי.

ש. הכדור יצא?

ת. כנראה. ועמד ליד עץ, ונעמד, למה לא נשכב? כי מישהו בא אחרינו ובטח ירה בו. ירו במי שלא היה יכול ללכת, ירו בהם. והיו גם כאלה שהצליחו לברוח.

ש. תוך כדי צעדת המוות, כמה זמן זה לקח, כמה ימים?

ת. בטח כמה ימים, כי קודם כל לא ידעו את הדרך, הלכנו לשם ואחר כך הלכנו בחזרה, ולא יודעת מה זה היה, הנה ושם. עד שהגענו ללוסלאו LOSLAU, בלוסלאו LOSLAU העלו אותנו על קרונות משא.

ש. בברסלאו BRESLAU?

ת. בלוסלאו LOSLAU, בפולניה. על קרונות משא פתוחים.

ש. נתנו לכם לאכול, לשתות?

ת. לא. בדרך, כשהגענו ללוסלאו LOSLAU, אני לא יודעת לאן הגברים, האסירים, העבירו ככה לחם ממקום למקום, אז עשו בכוונה ככה, שהבנות יוכלו לגנוב. אז היה קצת...

ש. אז הגברים קיבלו והנשים לא קיבלו?

ת. אני לא יודעת לאן הם הלכו. הם הלכו לא לרכבת, באיזשהו מקום העבירו לחם. למי? למה? את זה אני לא יודעת.

ש. אז יכולתם לקחת משהו לאכול?

ת. אז היה לנו לחם אחד, וככה, מים היה מהשלג.

ש. הרטבתם את השפתיים?

ת. כן. והיה פנס שעבד על מגנט, פנס כזה מהולנד הביאו. והס.ס. שהיה אתנו בקרון, כי בכל קרון היה ס.ס., מאוד רצה אותו. אז כשבאנו לראוונסבריק RAVENSBRUECK, אמר, למה את צריכה את זה, ייקחו לך את זה, תני לי. אז עשה קצת יותר נוח.

ש. עכשיו, כשהגעתם לראוונסבריק RAVENSBRUECK?

ת. בראוונסבריק RAVENSBRUECK הגענו לשם, אז שוב פעם, אותו דבר, לקחו הכל, ו...

ש. ישנתם בצריפים?

ת. לא. לא היו צריפים, היו בניינים אני חושבת. עד כמה שזכור לי. רק מה היה, עד שכולם הסתדרו, אני נכנסתי דרך חלון לחדר, ותפסתי מיטות בשביל החבר'ה שלי, הייתה אחותי, היו חברות, היו כמה בנות בקבוצה, ונכנסת בחורה כזאת רזה, מוזלמן מאה אחוז, ואומרת לי ככה, תרדי מהמיטה. אמרתי, מה? היא אומרת, תרדי מהמיטה. למה? היא אומרת, ... (בגרמנית), עכשיו אנחנו במולדת שלנו. אמרתי לה, איפה את? אז היא אומרת, ... (בגרמנית)... אז אמרתי ... (בגרמנית)... ותלכי לשם עם ... (בגרמנית). היא הרבה לא חשבה, ורצה בין הגרמניות, להגיד שאני קיללתי את גרמניה ואת הפיהרר. הגרמניות, היית צריכה לראות, כמו אווזים, ראית פעם איך להקת האווזים רצה?

ש. כן.

ת. כך באו. בראשן הקאפו שלי לשעבר, מריאנה, "ומה אמרת?" היא מסתכלת שזו אני, אמרתי, "היא משוגעת". "היא אמרה שאת אמרת..." אמרתי, "אני אקלל את הפיהרר ואת גרמניה? אותה. לא את הפיהרר ואת גרמניה. היא באה אלי ואומרת לי שאני ארד מהמיטה". עזבו ועברתי את זה. יהודייה.

ש. מאיזה מוצא היא הייתה?

ת. גרמנייה.

ש. יהודייה גרמנייה?

ת. יהודייה מגרמניה. הייתה מסכנה, מה אני אגיד לך.

ש. וכשהייתם במחנה, הייתם עסוקים באיזשהו דבר, הייתה לכם איזושהי עבודה או שרק ישבתם והמתנתם?

ת. או שעמדנו או שעבדנו, או שהיה שטארפה...

ש. מצעדים.

ת. או שעם אבנים מעל הראש ולקפוץ קפיצת צפרדע.

ש. זה בתוך ראוונסבריק RAVENSBRUECK?

ת. לא, אני מדברת אפילו על אושוויץ AUSCHWITZ.

ש. אבל עכשיו?

ת. בראוונסבריק RAVENSBRUECK לא היה לנו כמעט מה לעשות.

ש. לא הייתה תעסוקה?

ת. לא הייתה תעסוקה.

ש. ואוכל קיבלתם?

ת. אם זה אוכל, אז קיבלנו אוכל. כן. מים איזשהם.

ש. מעופשים. לחם לא?

ת. לחם גם כן מלא עם עובש. מלא עם עובש. אבל זה טוב, זה בריא. אנטיביוטיקה.

ש. היו מחלות?

ת. בראוונסבריק RAVENSBRUECK?

ש. כן.

ת. היו גם בנות חולות. היו. הייתה בחורה אחת, נדמה לי שהיה לה ... ברגליים, בברכיים. אחר כך ניתחו אותה. אבל היא חיה.

ש. אז בעצם הייתם שם בהמתנה כזאת לאן יגידו לכם ללכת?

ת. כן. במין המתנה. נתנו לעבוד קצת בעבודות, שמיכות לסחוב, או לבנים, זו לא הייתה עבודה. אולי היו כאלה שהלכו לעבודות קבועות, אבל אנחנו, שהיינו הנספחים...

ש. אתם לא?

ת. כן.

ש. והשומרים, אנשי הס.ס., הם כולם נשארו אתכם, לא היו כאלה שברחו מהמחנה?

ת. הס.ס.?

ש. בשלב הזה, כן?

ת. לא.

ש. נשארו כולם במחנה?

ת. המוזלמן הלך אתם. או שאנחנו הלכנו אתו אחר כך ממלכוב MALCHOV בדרך. בדרך השתחררתי, השתחררנו. נשארנו תקועים, כי היו יריות ולא היה לי כוח ללכת. הייתי אחרי מחלה.

ש. זה מראוונסבריק RAVENSBRUECK למלכוב MALCHOV, את מתכוונת, או איך?

ת. ממלכוב MALCHOV, כשכבר היה בסוף.

ש. מכל מקום, בראוונסבריק RAVENSBRUECK, לא הייתם עסוקות, לא הייתה תעסוקה ואוכל היה בקושי?

ת. בקושי. כן.

ש. אז היו כמה בחורות שעבדו, תמיד מישהו משהו עשה, אבל כלום. כלום.

ש. מי עבד במטבח למשל?

ת. אלה היו הוותיקות שעבדו שם. ההפטלינגים, אסירות, אבל זה לא אנחנו. לנו נתנו מה שבישלו תפוחי אדמה לס.ס., אז מהקליפות.

ש. עכשיו, האסירים שהיו שם, איך זה התחלק, היו רובם יהודים או שהיו גם מעמים אחרים?

ת. גם מעמים אחרים. בטח.

ש. והתנאים היו שווים או לא שווים?

ת. בין מי?

ש. זאת אומרת התנאים שהיהודים היו ומה שהם קיבלו לאכול?

ת. לא. אני חושבת שהיו להם תנאים יותר טובים. גם להם היו תנאים לא יודעת מה.

ש. איזה עמים אחרים אתם פגשתם שם בראוונסבריק RAVENSBRUECK, למשל?

ת. אני לא התערבבתי, אני הייתי אחרי מחלה אז, לא סיפרתי לך שקרעתי לי את הריאות.

ש. איפה זה קרה?

ת. עוד באושוויץ AUSCHWITZ. עוד ב"קנדה".

ש. עוד לפני צעדת המוות?

ת. לפני.

ש. איך זה קרה?

ת. עשינו ... את הדברים הכנסנו לוואגונים. העמסנו את זה על הקרונות, והיינו צריכים לרוץ עם החבילות, מהמחסן שהיה ממול שסיפרתי לך, אז למשל שמונים כותונות של גברים, חולצות גברים, שתי חבילות מתחת ליד ושתי חבילות מתחת לבית השחי, ושתי חבילות בידיים. והייתי חולה, מקוררת מאוד, היה לי ברונכיט נורא חזק. ונורא נורא השתעלתי. והיה לי גם חום. והייתי צריכה לרוץ. נכון, הבנות שמרו עלי, לא נתנו לי לעשות עבודות קשות. מה עבודה קשה? התפזרו החבילות, שמו ב"טראגה" 1 קראו לזה, היה מין ארגז ושתי ידיות להחזיק את זה קדימה ואחורה, ואת זה להעביר אחר כך מלא לבארק, לקיפול מחדש. אז זה היה נורא כבד, כי היה הרבה שם. אז הבנות לא נתנו לי לעשות את זה, כי ראו איך אני נראית. אבל ה"טראגה" האחרונה אמרו, שצריכים להביא את ה"טראגה" האחרונה, ולא היה מי שיביא, אחת אמרה, אני כבר הייתי חמש פעמים, השנייה אמרה, אני הייתי כבר שש פעמים, כל אחת אמרה שהייתה, אז אמרתי, אני לא הייתי אפילו פעם אחת, אני אלך. אז בסדר, אז הרמתי את ה"טראגה" עם עוד בחורה, היא יכלה, גם אני הייתי יכולה. הרמנו והלכנו אתה. אבל זה היה לי מאוד כבד, והתחלתי להשתעל. עצרנו, ואני שומעת שבנות שעבדו ב"קנדה" אצלנו ב- 1944, מהונגריה שבאו טרנספורטים, ואני שומעת שאחת אומרת, נו, בהונגרית, לשנייה, מה את אומרת על זה, הבנות הסלובקיות האלה רוצות להכניס לנו בשכל, שפה הורגים אנשים. ואני השתעלתי מאוד, אבל שמעתי את זה. היא מסתכלת עלי, ואומרת, ומה את אומרת? בהונגרית. אז אמרתי לה, אני אגיד לך מה אני אומרת, שאני מקנאה בך שאת פה כבר זמן כזה, לא יודעת אם הייתה חודש או קצת יותר, ואת עוד יכולה ככה לחשוב, אני מאוד מאוד מקנאה בך. והרמתי את ה"טראגה", ובינתיים בא לי שיעול, והרגשתי כאילו כפתור בחזייה נקרע. אבל הכנסתי את ה"טראגה" עד לבארק, וחזרתי למגזין, ושם התמוטטתי. נהיה לי מאוד לא טוב, בחילה, בקושי הגעתי למחנה, לאושוויץ AUSCHWITZ, ובלילה הייתי צריכה ללכת לשירותים, אז הייתי צריכה לרדת מהמיטה למעלה למטה, הלכתי לשירותים, ומשתעלת והפה מתוק, מלא עם ליחה מתוקה. יורקת, זה כהה, אני לא רואה מה זה. היה לי מין סמרטוט, אז חזרתי למיטה, עליתי שוב פעם, וכל פעם שירקתי, ירקתי בסמרטוט הזה. אבל מה, היה לנו, תה קיבלנו לשתות, אבל הוא היה נורא נורא מר, אני לא יודעת איזה תה נתנו לנו, אז השתמשנו בזה בשביל להתרחץ בבוקר. והיה לי מלח לימון, אז עשיתי מים חמוצים, חמוצים, ושתיתי את זה קצת, להרטיב את הגרון. ונרדמתי, עייפה הייתי. בבוקר כשקמתי וראיתי את הממחטה, כולה מלאה דם, חברה שעבדנו ביחד באושוויץ AUSCHWITZ, ממול המיטה, רואה את הממחטה ואומרת, מה זה? אז אמרתי, אני לא יודעת, בלילה השתעלתי, וזו התוצאה. אז היא אומרת, את נשארת היום בבלוק, את לא יוצאת מהבלוק. מה זה אני לא יוצאת? אני צריכה ללכת לעבודה. את לא הולכת לעבודה, דוקטור מנצי שוואוט באה אלי, היא תבדוק אותך.

ש. הרופאה הייתה יהודייה?

ת. כן. שוואוט מנצי, מסלובקיה. מה היה אני גם לא ידעתי, במשפחה שלהם כנראה היו בעיות עם הריאות, והיא ידעה מה זה אומר. הן היו ארבע אחיות, והלכתי למשרד בבלוק, שרייברין קראו לה, אמרתי לה, תראי זה וזה קרה לי, מה זה יכול להיות? אז היא אמרה, זה יכול להיות שזה שום דבר, שזה רק מהגרון, וזה יכול להיות מאוד מאוד רציני. תישארי בבית. היה לי אישור. ובאמת שוואוט מנצי באה, אז היא אומרת לה, תלכי קודם אליה. אז היא מתחילה לבדוק, ואני מתחילה להשתעל, אז היא אומרת, די, די, לא צריך שום דבר, אני שולחת צוות שיבואו לקחת אותך לבית חולים, ל"רוויר". אמרתי, את לא תביאי אותי ל"רוויר", אני אבוא לבד. לא, את לא יכולה ללכת. אמרתי, תראי, לו לא היית באה, אז הייתי עוד עולה למעלה, הייתי הולכת לשירותים, עולה עוד פעם למעלה, לא יקרה לי שום דבר אם אני אלך ברגל עד ל"רוויר". טוב, תבואי ישר אלי, לא למשרד. אז הלכתי לשם, ובאמת היה לי קרע בריאה, ועשו לי תחבושת, כאילו ששברתי את הצלעות, כשיבוא מנגלה וישאל מה יש לי, שאני אדע להגיד. חלשה הייתי מאוד, כל היום ישנתי.

ש. אתם ראיתם אותו?

ת. את מנגלה?

ש. לעתים קרובות?

ת. בטח. הוא בא ל"רוויר", בטח. אבל לא רק ב"רוויר", גם ככה, בטח שראינו. והוא היה מאוד טוב לנשים שבאו מהונגריה, והוא אמר להן, מי שמרגישה לא טוב, שתבוא ותגיד, אנחנו נשלח אותן לבית חולים, שיבואו. ישלח אותם לגז. אז הסלובקיות, ישר, אני לא מרגישה טוב, אז הבלוק אלטסטה היהודייה, לא נכון, היא מרגישה טוב, היא רק לא רוצה ללכת לעבודה. אז הסלובקיות לא היו טובות, הוא היה הטוב, הוא דיבר יפה, כי היא לא רצתה שתלך לגז.

ש. עכשיו, המעבר הזה, צעדת המוות, כשהגעתם מאושוויץ AUSCHWITZ לראוונסבריק RAVENSBRUECK, זה לקח כמה ימים, ובראוונסבריק RAVENSBRUECK הייתן גם כן איזה חודשיים?

ת. שבועות.

ש. ועדיין את לא נרפאת מהקרע הזה?

ת. לא. אני באתי הביתה, בלה הזה, החבר... הוא השיג לי זריקות, זריקות קלציום. ואני קיבלתי זריקות קלציום, ד"ר שטוואוב הזאת והייתה עוד אחת ד"ר לובוף, היא הייתה קצינה בצבא הרוסי, והייתה רופאה. אבל היא ידעה לדבר גרמנית, אבל עם הגרמנים היא דיברה רק רוסית. והן טיפלו בי.

ש. והזריקות האלה עזרו לך?

ת. עזרו, כי אחרי השחרור, היה לי שני שליש כבר מסויד.

קלטת 3, צד א'

ש. שלום, היום יום ראשון י"ד חשוון תשס"ז, 5.11.2006, שמי רותי גיל ואני מראיינת בראיון המשך את אדית שרה רוזנברג, בביתה בטבעון, ברח' הציפורים 22. הראיון מתקיים בשפה העברית. בוקר טוב לך אדית.

ת. בוקר טוב.

ש. עשינו הפסקה ארוכה, הייתה מלחמה באמצע, עכשיו אנחנו קצת חוזרים למחנה, היית באושוויץ בירקנאו AUSCHWITZ BIRKENAU פרק זמן ארוך למדי, אני רציתי לשאול אותך אם זכורים לך איזשהם אלמנטים של עשייה תרבותית באושוויץ AUSCHWITZ, שירה, ריקוד, משהו מהסוג הזה?

ת. בהתחלה, היו כמה בנות צעירות, ובאמת חיברו שירים בגרמנית כמובן, ולא כל כך שרו אותם יום יום, אבל חלק מהם אני קצת זוכרת.

ש. היית רוצה בבקשה להשמיע לנו משהו שאת זוכרת?

ת. אני אנסה.

ש. בבקשה.

ת. ... (שרה בגרמנית)... ופה נגמר, לא יודעת הלאה.

ש. זאת אומרת למרות אושוויץ AUSCHWITZ הייתה גם נימה של תקווה?

ת. כן.

ש. שתצאו...

ת. כן. אז עוד לא עשו את הסלקציות, כשהיינו באושוויץ AUSCHWITZ, רק כשבאנו לבירקנאו BIRKENAU. באושוויץ AUSCHWITZ כשהיינו, אז הרביצו, ככה או שהלכו או שנשארו, או שגמרו. אבל לא עשו סלקציות. הסלקציות התחילו בבירקנאו BIRKENAU, כשהגענו, המחנה כאילו כבר ... ולא קונסינטציון לאגר.

ש. ממחנה עבודה למחנה השמדה?

ת. כן.

ש. אדית, מתי הייתן שרות, הבנות?

ת. כשהלכנו לעבודה, כשחזרנו, היינו צריכים לשיר, אז שרנו.

ש. שרתם שירים שאתם חיברתם להם מילים חדשות?

ת. כן.

ש. מנגינות ידועות ומילים חדשות?

ת. כן.

ש. היו עוד איזשהן פעולות של תרבות, מישהו רקד, מישהו...

ת. היו, אבל למשל, עבדה אתי, כשעבדתי לא ב"קנדה", זמרת אופרה.

ש. יהודייה?

ת. יהודייה. בחורה צעירה. היא למדה, אבל... אז היא שרה "אווה מריה", אבל זה לא לכולם, רק ככה בינינו.

ש. היו מקרים שמי ששרה, למשל כמו הזמרת הזו, ושרה שירים שגם הגרמנים מאוד אהבו אותם, "אווה מריה", שביקשו ממנה, נניח בחג המולד, לבוא ולשיר?

ת. אני יודעת שהייתה אתי בחורה אחת, היא חיה, אני לא רוצה לקרוא בשמה, ושמעה אותה שרה, היא שרה מאוד יפה. הכרתי אותה עוד מחוץ לארץ, כי סניף "בני עקיבא" במיכלובצה MICHALOVCE, היה מזמין אותה מאיפה שהיא הייתה גרה, לא רוצה שיזהו אותה. למשל כשעשינו הצגות בחנוכה או בפורים...

ש. היא הייתה זמרת מקצועית?

ת. לא, לא. רק ...

ש. חובבת?

ת. כן. סתם בחורה שהיא שרה יפה.

ש. וגם במחנה?

ת. הס.ס. שמע אותה שרה, והוא מאוד חיבב אותה.

ש. היא קיבלה איזשהן הטבות בגלל העניין הזה?

ת. כן. הוא הביא לה אוכל, את שלו, לאכול. עשה לה טובות. והציל את אחותה, את ילדיה לא, אבל אותה, רק את אחותה הציל.

ש. בפגישה הקודמת שלנו שהייתה לפני כמה חודשים, את סיפרת על שהות די קצרה בראוונסבריק RAVENSBRUECK, ואחר כך במלכוב MALCHOV, כשהתוכנית הייתה בעצם להצעיד אתכם לדרזדן DRESDEN, נכון?

ת. כשהיינו צריכים לקום, לעבור מ...

ש. לחסל את המחנה?

ת. כן. אז דיברו שאנחנו נלך לדרזדן DRESDEN, אבל איפה זה ומה זה, לא הגענו לשם, רק בדרך, היו יריות כבר, ואני לא יכולתי ללכת הלאה, כי הייתי עוד חולה עם הריאות, אז נשארתי תקועה. והס.ס. היה אחד שעבד ב"קנדה", והוא אמר לי שהוא הולך עם הטרנספורט, שאני אבוא אתו. אז אמרתי לו שיש לי גם אחות ויש לי הקבוצה שלי. אז תביאי גם את האחות שלך. אז ככה שהקבוצה שלי הלכנו, אמר שבמאה הראשונים הוא יהיה, והלכנו כולנו אתו, אז הוא נתן לנו להישאר, הוא המשיך הלאה עם מי שהלך.

ש. אז איפה נשארתם?

ת. באיזשהו מקום. בכפר.

ש. ועם איזה צבא נפגשתם בעצם?

ת. בהתחלה עברו האנגלים, אבל הם רק עברו, לקחו את האקדחים מהס.ס., וזרקו אותם לתעלה, וכשהם הלכו, אז הס.ס. הלכו ולקחו את האקדחים בחזרה. והיו להם שם חזירים, זו הייתה משפחה רוסים שם, שהם עבדו בגרמניה וטיפלו בחזירים, אני יודעת מה. ליד איזשהו כפר. ושם נשארנו, עם הרוסים. שהם באו אחר כך... החיילים הרוסיים באו למחרת, אני לא זוכרת בדיוק, אבל נשארו שם. ואחר כך הלכנו ברגל, כאילו לחפש דרך הביתה. והגענו עד ברסלאו BRESLAU.

ש. זאת אומרת הרצון היה לחזור הביתה?

ת. כן. לראות אם נשארו... הגענו לברסלאו BRESLAU... שם קיבלנו שעועית אבל לא מבושלת, היינו צריכים לבד לבשל. היו שם גם אלה השבויים מסלובקיה, בחורים גויים, אז הם הלכו, הביאו כמה חזירים, ואכלנו מה שהם הביאו לנו.

ש. ובישלו?

ת. ובישלנו. כן.

ש. היחס של החיילים הרוסיים שפגשתם אותם, שאתם אישית נפגשתם, איך הוא היה?

ת. תלוי מי ומה. היו כאלה שהיו בסדר, והיו כאלה שגם לא היו כל כך בסדר. הטרידו בנות, אני יודעת מה. לקבוצה שלי קרה פעם אחת שזה קרה, אבל היה לנו מזל, כי היה שם מפקד, בחור יהודי, שאחיו היה הנציג של "בתיה", בית חרושת, בכפר שלנו. והוא היה דומה לו שתי טיפות מים, רק זה היה נמוך ורזה, וזה היה גבוה וקצת שמנמן, אבל אותם פנים. וכשראיתי אותו, אז כשהוא דיבר עם אישה מבוגרת אחת, אמרתי לה, הוא יהודי, תדברי אתו יידיש. אבל היא לא ידעה יידיש, היא דיברה גרמנית, כי הייתה מפראג PRAHA, אז היא רק אמרה לו, כל כך קשה לי לדבר אתך, אתה מדבר רוסית, ואני לא כל כך מבינה, אולי אתה יודע גרמנית? אז הוא אמר ... אז כבר בסדר, אמרה, אתה יהודי.... אז היא אמרה לו, לא, אם אתה אומר שאתה בדיוק כמו כולם, אז אני סומכת עליך. אתה רואה כל אלה בנות שהיו שלוש שנים באושוויץ AUSCHWITZ, ועברו בשלום, ואני מבקשת ממך שתדאג, שנעבור גם את הלילה בשלום, כי למה? הם, הרוסים, גרו בבית מולנו, כשבאנו לאיזשהו בית, אז תיכף הורדתי את הידיות מהדלתות, שלא יוכלו לפתוח. אבל הם היו מהצד השני, ועד שאני טיפלתי בסוס, כי היה לנו סוס עם עגלה, ואלה שלא יכלו ללכת נסעו בעגלה, והיתר נסעו עם טרמפים או הלכו ברגל, איך שהצליחו. אמרתי, אני הייתי עסוקה עם הסוס, לתת לו לאכול ולשתות, ובאה בחורה אחת ואומרת לי, את פה ובואי תראי מה נעשה בפנים. מה יש בפנים? ליד כל בת שוכב רוסי והחיילים. אז היא נתנה לו את הידית. ובלילה, הוא עשה בשביל הרוסים, בשביל הקבוצה שלו, היחידה שלו מין נשף, שלא יבואו אלינו. אבל הוא רצה לראות אם אנחנו באמת בסדר, כמו ש... אמרה לו. אז הוא שלח כנראה גם הוא היה יהודי, קצין גבוה, והתחיל לדפוק בדלת. ואנחנו ישנות, לא שומעים. אני שומעת שהוא אומר ..., תן את הידית. ופתח את הדלת ונכנס, ולי היה פנס שעבד, כשלחצתי ככה, על דינמו. והוא לקח ממני את הפנס הזה, שם על פניו ואמר, אני לא מישהו, איזה ... בריון כזה, שהוא בן אדם, אבל באה קבוצת חיילים, והם רעבים וצריך שתי בנות שילכו לבשל. אז אמרתי לו, תשמע, בבוקר תבוא בשש בבוקר, כולנו נבוא, שתי בנות אני לא שולחת, כאילו אני...

ש. ראש קבוצה.

ת. ראש קבוצה. למה? כי הבנתי אותם הכי טוב, כי אני מדברת סלובקית, במבטא מסוים. אז הוא אמר, לא, הוא רוצה. אמרתי, תראה, אני לא שולחת אף אחד. והוא התחיל לאיים שמחר בבוקר, מה הוא יעשה לנו, הנה ושם. והייתה אחת לא יהודייה, פולנייה, אתנו, בקבוצה שלנו, שהבן שלה ערק מהצבא או משהו ולקחו אותה לאושוויץ AUSCHWITZ, והייתה ה... בעלה היה נוצרי והיו לה שתי בנות, וכדי שהוא יוכל לכסות על הילדות, היא, שהיא תלך עם הטרנספורטים. והיא הלכה, ובאה לאושוויץ AUSCHWITZ, והייתה אתנו. אז שתי הנשים אמרו, מה, ייקחו אותנו לרוסיה ויעשו לנו זה וזה, רוצות ללכת. אמרתי, אתן רוצות ללכת? כן. אז הוא התחיל לצעוק, מה, אתן לא מתביישות ששתי נשים מבוגרות תבואנה? אמרתי, הן מתנדבות, מה אכפת לך? אתה צריך שתי נשים, יש לך שתי נשים ותלך. אז הוא הלך אתן החוצה, והלך לבית ממול, איפה שהיו החיילים, ודפק בדלת, הם מקימים רעש אמר לנשים. כנראה הלך להגיד, שבאמת אף אחד לא רצתה לבוא. אז הוא הלך אתן עוד כמה צעדים, ואמר, אתן יודעות מה, אתן תלכו בחזרה, ומחר בבוקר, אנחנו נראה להם. למחרת בבוקר, בא הקצין הזה, שאחיו היה אצלנו בכפר, והזמין אותנו שתהיה לנו ארוחת בוקר כמו בבית אצל אימא. עשה קפה עם "קיכן", עוגה עם קקאו, והיינו שם. ואחד מאלה היה שם רעש די גדול, וכל הזמן ניסה כאילו להציק, אז הוא אמר לו, אלה האחיות שלי, ואני מבקש ממך להתנהג בהתאם.

ש. כמה הייתן? כמה בנות הייתן?

ת. היינו שש עשרה בנות עם שתי נשים.

ש. ובין השש עשרה הייתה אחות שלך?

ת. אחות שלי. יש תמונה באיזשהו מקום.

ש. אנחנו תיכף נצלם את זה.

ת. את התמונה הזאת אין לי פה.

ש. אדית, אתן הגעתן בסוף לצ'כוסלובקיה?

ת. בסוף, כשבאנו כבר מברסלאו BRESLAU, לקחו אותנו לאוטובוסים, מפראג PRAHA ו... שלחו אוטובוסים להביא את האנשים שלהם.

ש. את הגעת ל...

ת. לפראג PRAHA.

ש. זאת הייתה התחנה האחרונה שלך? הגעת למקום שבו גרת?

ת. למיכלובצה MICHALOVCE, אבל בבית לא היה אף אחד, אף יהודי לא היה שם.

ש. הבית היה?

ת. הבית היה.

ש. לא היה מופצץ?

ת. גרו שם גויים.

ש. ואת ניסית לדבר אתם ולומר להם, אני גרתי פה, הדברים האלה שייכים...

ת. הם ידעו. הם הכירו אותי. בטח.

ש. נתנו לך משהו מהרכוש שלך?

ת. כששילמתי, אז הם החזירו לי את חדר השינה, שילמתי להם, כי הם אמרו ששילמו בעד זה.

ש. וחפצים אישיים, דברים היו שם?

ת. זה לא. שום דבר. רק הריהוט. חדר השינה ומה שהיה שם, המיטות והארונות, ואני יודעת מה, דברים כאלה.

ש. כמה זמן נשארת במיכלובצה MICHALOVCE?

ת. במיכלובצה MICHALOVCE עד שעלינו ארצה.

ש. זאת אומרת כל התקופה הזאת?

ת. כן. באתי הביתה ב- 1945, אז הייתי חלק מהזמן בבית חולים ב...

ש. לטפל בריאות?

ת. כן. אבל הנגטיב היה תפוס עם הצבא, ואנחנו היינו ... עם הפוזיטיבים. אז היה שם רופא אחד מבאנסקה ביסטריצה BANSKA BISTRICA, ובעלי היה אז חבר, אבל היה ב...

ש. איך קראו לחבר?

ת. משה.

ש. הייתם יחד בתנועה הציונית?

ת. כן. היינו ביחד בהכשרה, והוא גם ממיכלובצה MICHALOVCE היה, עם אחותו הלכתי לבית הספר, הכרנו.

ש. זאת אומרת הכרתם עוד מלפני המלחמה?

ת. כן. וגם היינו קצת קרובים.

ש. קרובי משפחה?

ת. כן.

ש. ומתי התחתנתם?

ת. כשחזרתי, ב- 1945, ב- 16 בדצמבר 1945.

ש. ובעצם, אתם עכשיו בהמתנה לעלייה ארצה?

ת. כן. נכון. רצינו לעלות.

ש. מתי מימשתם את העלייה, באיזו שנה?

ת. ב- 1947.

ש. באיזו עלייה עליתם?

ת. ב"פרובידנס".

ש. עכשיו, כשהגעתם לארץ, היו לכם פה קרובים?

ת. היו לי שני בני דודים, והיה בן דוד שני, של בעלי.

ש. איך התקבלתם, בצורה משפחתית, חמה?

ת. כן. היו בסדר. הקיבוצניק בא לאונייה לקבל אותנו, כי הוא אחד ממענית שעבד בסוכנות, והוא ידע מתי האונייה מגיעה, אז הוא אמר שהוא בא לנמל לקבל אותנו. והוא נסע אתנו לטבעון, לאחיו, לבן דוד השני. ונשארנו פה לגור אחר כך.

ש. מאז ועד היום?

ת. מאז ועד היום.

ש. מאז ועד היום נשארתם בטבעון. התיישבתם בטבעון, הקמתם משפחה, נולדו ילדים?

ת. כן. בן ובת.

ש. הבן שמו?

ת. אליהו, אלי.

ש. ומה עושה הבן שלך היום?

ת. היום הוא אחראי על מחלקת הרכב במועצה אזורית משגב, שגב.

ש. ומי עוד אחריו?

ת. אחריו הבת, דינה, שנשואה לשלמה ענבר, וגרים בהושעיה.

ש. מה את עשית כשהגעת ארצה, עברית ידעת קצת?

ת. קצת. מעט מאוד, אבל ידעתי.

ש. ואיפה למדת את העברית שאת מדברת בה היום, באולפן?

ת. היה לנו בכפר מורה לגמרא, בחור בשם גוטסמן חיים.

ש. את מדברת על צ'כוסלובקיה?

ת. עוד בצ'כוסלובקיה.

ש. אבל אני מדברת ...

ת. רגע. אז הוא היה מלמד את הבנים גמרא ולימודי קודש ברמה יותר גבוהה, ובערבים הוא לימד עברית, וארגן כאילו סניף "בני עקיבא". חיים גוטסמן, לימים היה גבריה, חיים גבריהו, יושב ראש הוועדה או החברה לתנ"ך שלמדה עם בן גוריון ביחד. וממנו למדתי את העברית.

ש. בארץ, את המשכת ללמוד?

ת. ללמוד מהטלוויזיה.

ש. לא בצורה מסודרת?

ת. מהטלוויזיה, מהרדיו. הייתה רות שפירא אחת, אני אותה הבנתי כל מילה שהיא מדברת וממנה למדתי, באופן רשמי לא למדתי כלום, רק לבד.

ש. וקראת גם את העיתון של העולים החדשים?

ת. לא.

ש. והיום את קוראת ספרים, עיתונים?

ת. כן. עושה תשבצים בעברית.

ש. וחולמת?

ת. ב... מתי איך.

ש. באיזו שפה?

ת. אז אני אומרת, מתי איך, גם יידיש וגם סלובקית וגם עברית.

ש. את עבדת בארץ?

ת. עבדתי כל הזמן.

ש. באיזה תחום?

ת. קודם עבדתי כאורגת בבית חרושת לאריגה במפרץ חיפה. ואחר כך עבדתי בחנות כלבו בטבעון, ועבדתי פה מ- 1948 עד 1950, כשהבן שלי נולד, ב- 1950, ועשה בעיות, אז אני הפסקתי לעבוד, לטפל בו, כי לא רצה לאכול. אבל ברוך השם, היום לא רואים עליו, בכלל, בכלל לא. ואחר כך עבדתי במועצה הדתית, משנת 1969 אני חושבת.

ש. באיזה תפקיד?

ת. מנהלת חשבונות. שגם למדתי לבד.

ש. למדת לימוד חשבונות לבד?

ת. מבעלי. הוא היה במקצועו, עזרתי לו ועל ידי כך למדתי. ועבדתי עד גיל שבעים ושמונה.

ש. בניהול חשבונות?

ת. כן. במועצה הדתית. סוף סוף הסכימו לתת לי לצאת לחופש. לפנסיה.

ש. יפה. אדית, קצת קשה לשחזר, אבל להרגיש ישראלית זה לקח הרבה זמן, מעט זמן?

ת. אנחנו היינו קצת אידיאליסטים, זה לא סתם שרצנו. אנחנו היינו אידיאליסטים. היינו בתנועת נוער, והייתי בהכשרה, היה לי.

ש. כשעלית ארצה, כבר הרגשת...

ת. והדבר הראשון היה שאפשר לבוא הנה, היה די שמח, כי למי שהיה כסף, אז שילמו, אז מחלקת העלייה רצו את אלה. אז היה מברק, משה בא לכאן, וחצי שעה יותר מאוחר בא מברק שלא נוסעים. ועד שבסוף החליטו שאנחנו כן נוסעים.

ש. לא לקח לך הרבה זמן להתאקלם ולהרגיש בבית בישראל?

ת. לא. התחלתי לעבוד כמעט תיכף, באריגה, ואחר כך עבדתי פה במקום, בטבעון כמה שנים, ואפילו כשעבדתי כמנהלת חשבונות, כשבעלי הבתים נוסעים לחופש או לחוץ לארץ, אז אני ניהלתי להם את החנות.

ש. והיום, כשיצאת לפנסיה, בגיל שבעים ושמונה, איך את מעבירה את היום, מה סדר היום שלך?

ת. כשלהתכופף אי אפשר ולהרים ידיים קשה, אז אני משחקת ברידג'. הולכת פעמיים בשבוע לבית פרטי, אצל חברה, כי קשה לה והיא בבית, אז אנחנו באים אליה. ופעמיים בשבוע הולכת למועדון.

ש. יש לך פרטנר קבוע?

ת. כן.

ש. את גם יוצאת לתחרויות?

ת. לא. אני לא יוצאת לתחרויות. אבל הולכים מהקבוצה.

ש. חוץ מהברידג' יש לך עוד עיסוקים?

ת. הבית. בבית אני עושה מעט מאוד עבודות בית, אבל יש תשבצים, קצת קוראת.

ש. באיזו שפה את קוראת?

ת. בעברית. עכשיו יש לי עיסוק חדש, אני רוצה להנציח את זכר כל יהודי הכפר שלנו, ואני מתעסקת עכשיו עם זה, להשיג את כל המסמכים הדרושים ולהוכיח שכולם נשלחו על ידי השלטונות, שאף אחד לא יוכל להגיד שזה סתם סיפור של יהודים.

ש. אז את בקשר עם...

ת. יש אישה לא נשואה, שעם אימא שלה הלכתי בכיתה אחת בבית הספר, ממנה יש לי גם התמונות, התמונה של הכיתה שלנו, ונתתי לה ייפוי כוח כשהייתי בסלובקיה, והיא מטפלת במשרד הפנים בברטיסלבה BRATISLAVA, כדי להשיג את כל המסמכים. אני רוצה את מספר הטרנספורט של כל אלה, לחלק יש לי כבר, לחלק זה בדרך, אני מקווה שיהיה, ויש לי התעסקות.

ש. את עוד בקשר עם מישהו מצ'כוסלובקיה, קשר מכתבים או טלפונים?

ת. טלפונים עם החברה, לא שלי, כי היא הרבה יותר צעירה, של אחותי. אז לפעמים אני מצלצלת לה, ועם הנוצרייה הזאת, אני בקשר אתה.

ש. אדית, לקראת סיום הראיון, היית רוצה לומר משהו אישי, הילדים ישמעו את הקלטת, הנכדים ישמעו, יקשיבו, איזשהו לקח ממה שאת עברת, ממה שעבר עליך?

ת. מה שאני, מה שהיהודים עברו.

ש. נכון. את חלק מזה.

ת. בכל אופן, חינכנו אותם שיהיו נאמנים לארץ, אם כי דינה לא פעם באה עם טענות אלי, איזה חינוך נתנו להם, שהם מתנהגים כמו שצריך, ומזה הם יוצאים דפוקים. אבל זהו זה. זה מה שיש.

ש. תודה רבה אדית שהזמנת אותנו וסיפרת מה שעברת שלוש שנים באושוויץ AUSCHWITZ, וכל מה שקרה אחרי זה, אבל אנחנו פוגשים אותך במצב רוח טוב, אישה עסוקה עם סדר יום עסוק, ומאחלים לך שתמשיכי עם החיוך ועם העיסוקים שלך, ותהיי תמיד עסוקה, שאי אפשר יהיה להשיג אותך בטלפון.

ת. תודה רבה.

ש. וכל טוב. ועכשיו אנחנו נעבור לצלם את התמונות שהכנת לנו.

ת. תודה גם לך, כי גם לך יש חלק בזה. ונקווה שידעו להתנהג, הצעירים כך, שדבר כזה לא יחזור על עצמו.

ש. אמן.

תיאור התמונות:

* בתמונה רואים את אמי, את הסבתא שלי ואת הדוד חיים ודודה פרידה. והבחור ששם, קוראים לו ברוך, אבל אינני יודעת איזו שייכות יש לו למשפחה.

* זה אבא שלי, אלימלך, ומיקשה השם הלועזי. לפני נישואיו.

* זאת תמונה מכיתה ד', ה', שבה אני מופיעה ואחי מעלי בתמונה.

* זאת תמונה מהבית עוד, שבה למעלה מופיע רוז'י, הדודה שלי שהייתה חיה אתנו, ואחותי השנייה ולמטה חברה של אחותי, שהיו מעלים את עשבי המרפא לייבוש בעליית הגג.

* זאת תמונה של חברי ההכשרה שלנו ב... ובפראשוב PRESOV שהיינו, אותה הביא אחד החברים שנמצא בתמונה, בשנת 1944, ומאז אני החבאתי אותה כל הזמן בכל מיני מקומות, והקיפולים שעל התמונה שרואים, זה מזה שהייתי מקפלת אותה, כדי שאוכל להחביא אותה בין האצבעות, שלא יתפסו אותה אצלי.

* בתמונה נמצא בעלי לעתיד, מאז, ואני גם כן.

* זאת תמונה שצולמה אחרי השחרור, בחצר של הדודה שלי במיכלובצה MICHALOVCE, עם אחותי מגדה.

* זאת תמונה של בעלי, כשהיה פרטיזן, והצטלם במדים של חייל סלובקי, שהיה חבר שלו, כדי שאם תופסים אותו, לא ידעו שהוא יהודי.

* התמונה צולמה ב- 19.12.1945, ביום חתונתי עם בעלי, ולידי אחותי וחברים וחברות.

* זו תמונה של ילדיי, דינה שנקראת על שם אמי, בגן ילדים, ובני אלי, שגדול ממנה בארבע שנים, שנקרא על שם אליהו יהודה, אבא של בעלי.

* זאת תמונה של בנות שרובן היו עובדות ב"קנדה", שצולמה עם חבר שעבד ב"קנדה" שבא לביקור מצ'כוסלובקיה, לארץ.

* זאת תמונה של כל משפחתי, בה מופיעים אלי עם אשתו וילדיו, ודינה עם בעלה וילדיהם. וגם הנינה שלי.

* יום הולדתי השמונים, ובו כל בני המשפחה רחוקים וקרובים ולגמרי קרובים.