Testimony of David Monk, born in Szydlowiec Bei Radom, Poland, 1925, regarding his experiences in Wolanow, Radom, Pforzheim and Dachau

שם המרואיין: דוד מונק

שם המראיין: דב גדי

תאריך הראיון: י"ח בשבט תשס"ו – 16.02.06

שם המדפיסה: בתיה שטהל

שמות מקומות:

Szydlowiec

Radom

Wolanow

Tomaszow

Auschwitz

Waiblingen

Pforzheim

Dachau

Stuttgart

Feldafing

היום י"ח בשבט תשס"ו, שישה-עשר לפברואר 2006. ראיון עם מר מונק דוד בבית ווהלין שבגבעתיים. עדותו מתקבלת על-ידי דב גדי.

ש: מר מונק, בבקשה, איפה ומתי נולדת?

ת: אני נולדתי בראשון לינואר 25'.

ש: איפה?

ת: בעיר שדלוביץ (Szydlowiec).

ש: שאיפה זה נמצא, על-יד איזו עיר?

ת: שדלוביץ (Szydlowiec) נמצאת על-יד ראדום (Radom), יש מרחק של כשלושים ק"מ בין ראדום (Radom) לשדלוביץ (Szydlowiec), בין סקרז'יסקו (Skarzysko) לראדום (Radom). שדלוביץ (Szydlowiec) זו עיר קטנה יהודית, היו בה שניים-עשר אלף תושבים, מתוכם שמונת אלפים היו יהודים והיתר היו נוצרים. שם נולדתי, הלכתי לבית-הספר.

ש: מי היו ההורים שלך?

ת: אבא היה צריך להתגייס לצבא הרוסי.

ש: מה שם אביך?

ת: לאבא קראו מאיר ולאימא קראו ברכה. הם עזבו את העיר שלהם.

ש: שאיפה זה היה?

ת: זו הייתה העיר מנדיז'ץ (Miedzyrzec), היה שם בריסק לטובסק. אבא לא רצה להתגייס לצבא, אז הוא ברח משם, והוא בא לעיר שדלוביץ (Szydlowiec).

ש: ומאיפה אימא שלך?

ת: אימא היא מאותה העיר כמו אבא.

ש: מה שמה?

ת: שמה היה שיינה ברכה, והיא באה עם אבא ביחד לעיר שדלוביץ (Szydlowiec).

ש: היו לך אחים ואחיות?

ת: היינו בבית שלושה אחים ואחות אחת.

ש: מה שמותיהם?

ת: האח הגדול שהוא חי פה בישראל שמו יהודה, ומהבית קראו לו ליאון (Lyon). לאחות קראו חייקה, ולאח הקטן קראו נתן.

ש: במה ההורים עסקו לפרנסתם המשפחה?

ת: אבא התעסק בטחנת קמח, הוא היה מנהל טחנת קמח בעיר שדלוביץ (Szydlowiec), זה היה בבעלותו הפרטי.

ש: הוא היה הטוחן?

ת: לא, הוא היה המנהל הראשי. אבא היה גם נגר, הוא היה מסגר והוא היה הכל. ככה חיינו שם עד...

ש: איפה למדת?

ת: למדתי בבית-ספר.

ש: בבית-ספר יהודי או כללי?

ת: היה 'חדר'.

ש: כלומר, למדת ב'חדר' ולא בבית-ספר יהודי?

ת: למדתי בבית-ספר ממשלתי.

ש: אתה זוכר את לימודיך ב'חדר'?

ת: ב'חדר' היינו אצל רבי אחד שאני זוכר שקראו לו וולף. הוא היה יהודי זקן והיה ככה חריף אלינו. לא היינו כל-כך חזקים ככה ב'חדר', אבל בבית-הספר של הנוצרים הייתי בסדר גמור. זה היה עד למלחמה.

ש: איפה שגרתם זה היה איזור רק של יהודים או איזור מעורב עם גויים?

ת: לא, לא, אנחנו גרנו אחרי האזור של היהודים, טחנת הקמח הייתה כבר אחרי האזור של היהודים. המרכז של היהודים היה במקום אחר לגמרי, זה היה יותר במרכז.

ש: אתם גרתם במקום מעורב?

ת: כן, אנחנו גרנו במקום מעורב. על-פי רוב היה צד אחד שהיו שם רק יהודים, שום גוי לא היה גר שם, ואצלנו פה בצד שלנו איפה שהיה הקלויסטר ובית-הקברות של הנוצרים, בצד הזה לא היו הרבה יהודים.

ש: איך היו היחסים בין היהודים והלא יהודים באזור שלך?

ת: עבדנו הרבה עם הגויים ביחד, אבא עבד רק עם נוצרים ועם שלושה יהודים.

ש: אתה יכול להגדיר את זה שהיו לכם יחסים טובים?

ת: כן, היו יחסים טובים מאוד, היחסים עם הנוצרים היו אז בסדר גמור.

ש: מה הייתם עושים באופן כללי בשעות הפנאי שלכם אתה וההורים?

ת: אבא היה קצת דתי.

ש: בוא נגדיר מה היה הרגע המשפחתי שלך, הם זה היה דתי או מסורתי?

ת: כן, הייתה מסורת, אבא היה מסורתי מאוד. אימא גם-כן הייתה מסורתית.

ש: כלומר, מה הייתם עושים?

ת: שמירת שבת הייתה אצלנו מאה אחוז.

ש: כלומר, מה הייתם עושים?

ת: לא היינו מבשלים בשבת, ואני זוכר את זה טוב מאוד. הדברים של פסח היו כולם על הבוידם, היו מורידים את זה לפסח מהבוידם, זה מה שאני זוכר בתור ילד. לגבי החימום בטחנת הקמח היה קיטור, אז היינו מחממים שם את האוכל בתוך הקיטור הזה. היינו מחממים שם את האוכל לשבת. החיים היו כאלה שכל הזמן היינו כולנו ביחד. אנחנו גרנו בתוך טחנת הקמח, היה שם בית מיוחד, היו שם המשרדים של הטחנה, ואנחנו גרנו שם בתוך הטחנה.

ש: איזו שפה דיברתם בבית ואיזו שפה דיברתם ברחוב?

ת: אנחנו דיברנו יידיש ופולנית, זה מה שהיה. עם אימא ואבא דיברנו רק ביידיש.

ש: היו עוד אנשים משפחה שגרו איתכם שם בעיירה בשדלוביץ (Szydlowiec). הייתה שם עוד משפחה אחת של יהודים שגרה גם-כן בטחנת הקמח, כי הם היו שותפים איתנו בטחנת הקמח.

ש: יצא לך לצאת מחוץ לעיירה שלך?

ת: כן.

ש: יצאת לבקר או לטייל?

ת: כן, היו לי חברים בעיר סקרז'יסקו (Skarzysko).

ש: חברים מבית-הספר?

ת: כן, חברים מבית-הספר, נפגשנו כמה פעמים.

ש: היו תלמידים שבאו מכזה מרחק לבית-הספר?

ת: כן, זה היה מרחק של שניים-עשר ק"מ.

ש: איך היו באים?

ת: היו באים עם אופניים, היינו נוסעים באופניים לסקרז'יסקו (Skarzysko), אני זוכר את זה כמו היום.

ש: ומה הייתם עושים בחורף, גם בחורף הייתם נוסעים לשם עם אופניים?

ת: לא, בחורף זה היה כבר משהו אחר. בחורף היה בעיר שלנו הר שהיינו קוראים לו שיקשזה, כלומר, הר של הצלבים, כי היו שם על ההר הזה שלושה צלבים למעלה. משם היינו מחליקים, זה היה לא רחוק מהבית שלנו.

ש: בשביל מה עשיתם את זה?

ת: זה היה סתם ספורט.

ש: אבל אני שואל איך הייתם הולכים לבית-הספר, האם הלכתם באופניים בזמן השלג?

ת: לא, בזמן השלג לא יכולנו ללכת, היו ימים שבכלל לא הלכנו כי היה כל-כך הרבה שלג, אז היו ימים שלא הלכנו לבית-הספר. באותם ימים ישבנו בבית והיה קר.

ש: איך היו שם אמצעי התחבורה חוץ מאופניים כדי ללכת ממקום למקום?

ת: אצלנו בתוך טחנת הקמח היו לו שישה סוסים עם טרנספורטים כאלה, שהיו מביאים את הקמח לחנויות ולמאפיות, אני זוכר את זה. כל יום רביעי היה שוק, כל הגויים היו באים לטחנת הקמח עם התבואה שלהם, הם היו מביאים את התבואה לטחנת הקמח.

ש: והכל היה מתנהל על מי מנוחות?

ת: כן, כן. זה לא היה רק משפחה אבל היינו כולנו יחד. אפילו בכפרים כל הגויים ידעו שזו טחנת קמח שנותנים להם, והם גם-כן מוכרים. זה מה שהיה בתוך טחנת הקמח.

ש: איך הייתה אצלכם למשל הכשרות?

ת: הכשרות אצלנו הייתה במאה אחוז.

ש: איך שמרתם על הכשרות?

ת: היה אצלנו לחוד, צד אחד היה של חלבי והצד השני היה של בשרי.

ש: למשל את הבשר איפה ההורים היו קונים?

ת: היה באופן מיוחד שוחט, ההורים היו יהודים די דתיים.

ש: איפה היה המיקום של בית-הכנסת?

ת: בית-הכנסת היה במרכז העיר, זה היה קצת רחוק מאיתנו, אבל הרב של העיר היה גר לא רחוק מאיתנו.

ש: אתה זוכר את הבר-מצווה שלך?

ת: לא, אני באמת לא זוכר את הבר-מצווה שלי.

ש: מה אתה זוכר מהחיים היהודיים שהיו בעיירה?

ת: היו בעיירה כל מיני תנועות.

ש: מה היה למשל?

ת: היו הקומוניסטים, את זה אני זוכר. היה השומר הלאומי, היו בית"ריסטים. אני זוכר שכשאני הייתי עוד ילד ז'בוטינסקי בא לבקר בעיר שלנו.

ש: ואתה הצטרפת לאיזו תנועה כלשהי?

ת: לא, אני לא עוד לא הספקתי, אבל אבא שלי כן היה.

ש: באיזו תנועה אבא שלך היה?

ת: אבא היה בז'בוטינסקי.

ש: בבית"ר?

ת: כן, הוא היה בבית"ר. בשנת 26' אבא התכונן לבוא לארץ-ישראל, זה היה הסיפור שסיפרו לי את זה.

ש: ולמה הוא לא עלה בסוף?

ת: אני לא יודע, היה איזה משהו שבגלל זה הוא לא נסע. זה היה בשנת 26' אחרי שאני נולדתי.

ש: אז היו תנועות יהודיות?

ת: היה שם בית"ר, היה השומר הלאומי והיה הבונד, זה אני זוכר.

ש: אתה כנער צעיר מה היה הפנאי שלך, מה היית עושה בימי ראשון ובשבתות?

ת: ביום ראשון הייתי עם החבר'ה שלנו.

ש: עם היהודים?

ת: כן, עם היהודים. בשבת הלכנו לבית-הכנסת, שבת הייתה אצלנו שבת. בליל שבת אימא הייתה מדליקה את הנרות, היא הייתה מברכת. הבית שלנו היה בית יהודי כמו שצריך, אבל זה לא היה בית פנאטי, לא היינו פנאטים. היינו חיים את כל החיים שלנו בתוך יהודים. אבא היה עם הרב בידידות, אפילו הבן של הרב הלך עם האח שלי לאותו בית-ספר, האח שיש לי פה ברמת-גן.

ש: דיברתם על ארץ-ישראל?

ת: אז לא דיברנו בכלל על זה.

ש: אז מה הייתה המשמעות, לפי דעתך, של תנועות הנוער שהיו שם? למה זה היה? זה היה משהו קהילתי?

ת: היו נפגשים שם עם כל מיני.

ש: אבל האנטישמיות לא הטרידה אתכם?

ת: לא, עוד לא.

ש: כלומר, זה לא התחיל בתקופה שהיית נער?

ת: לא, לא, בכלל לא.

ש: לא נפגשת עם האנטישמיות?

ת: לא, זה התחיל רק אחר-כך.

ש: באיזו שנה זה התחיל? כשהגרמנים נכנסו?

ת: כן, בדיוק.

ש: אבל לפני-כן לא הרגשת אנטישמיות מצד הפולנים?

ת: לא, לא, לא. אני למדתי קצת לימודי מסגרות בזמן החופש באבוקציות שהיה אצל אחד שהיה שם במסגרייה, שהוא היה מתקן לנו דברים בשביל טחנת הקמח. הוא היה גוי אחד, והיינו עובדים שם. אז הייתי בא לשם ללמוד קצת. אפילו אחרי המלחמה בגרמניה למדתי בבית-ספר אורט.

ש: מתי לראשונה אתה נפגש עם אנטישמיות, כשפתאום אומרים לך, שלהיות יהודי זה משהו לא טוב?

ת: הגרמנים התחילו עם זה.

ש: כלומר, כשהגרמנים נכנסו, לא לפני?

ת: לא, אני לא זוכר, לא, לא.

ש: בבית היה לכם רדיו?

ת: כן, אני זוכר שהיה לנו רדיו.

ש: והייתה גם עיתונות, הייתם קוראים עיתונים?

ת: כן, אבא היה קונה עיתון.

ש: בכל זאת בתקופה שהייתם שומעים נאומים של היטלר ברדיו, מה זה היה עושה לכם?

ת: זה היה נורא, אני זוכר שכשהגרמנים נכנסו הם דבר ראשון לקחו את הרב החוצה.

ש: אבל לפני שהגרמנים נכנסו, בתקופה שלפני המלחמה ממש, כשהייתם שומעים ברדיו או קוראים בעיתון מה שקורה בגרמניה?

ת: שום דבר, לא הרגשנו שום דבר.

ש: זה לא השפיע על הפולנים נגד היהודים?

ת: לא, לא. אולי היו אנטישמים, אבל זה לא יצא להם. היו רק איזה יחידים, איזה גוי אחד שאמר שם: ז'ידים, ז'ידים. אני לא זוכר, אולי אחי זוכר משהו יותר, כי הוא מבוגר יותר ממני.

ש: אבל אישית אתה לא הרגשת איזו עוינות להסתובב או לחיות בתקופה הזאת?

ת: לא, לא.

ש: כשפורצת המלחמה, האם יש תקופה שמבשרת על שינוי של החיים הפסטורליים, כפי שאתה מתאר, האם יש להערתך סימנים שמשהו עומד להשתנות?

ת: אולי היה, אבל לא שמתי לב לזה.

ש: ואז איך זה מגיע?

ת: אחר-כך זה מגיע פתאום, פתאום הגרמנים מתחילים להשתלט על העיר.

ש: מתי זה היה?

ת: זה היה ביום כיפור ב-41'.

ש: אבל המלחמה פורצת ב-39'?

ת: כן, כן, המלחמה פורצת ב-39', אבל בעיר שלנו הגרמנים עוד לא היו.

ש: לא היה כלום?

ת: הם עוד לא היו.

ש: גם לא הרוסים?

ת: לא, הרוסים בכלל לא.

ש: ב-39' אתה יודע שפורצת מלחמה?

ת: כן, כן, זה נכון.

ש: אבל אתם ממשיכים את השגרה?

ת: כן, אנחנו עוד היינו רגילים.

ש: השגרה ממשיכה עד 41'?

ת: כן, ב-40'-41' זה ככה התחיל, יום אחד הוציאו את הרב שלנו.

ש: קודם כל יש שגרת חיים עד 41'?

ת: כן, כן.

ש: איך זה מתחיל ב-41'? הגרמנים נכנסים לעיירה?

ת: כן, כן, הגרמנים נכנסים לעיירה.

ש: אתה זוכר את כניסתם?

ת: כן, כן.

ש: מתי לראשונה אתה נפגש איתם או שאתה רואה אותם ברחובות?

ת: זה היה מתי שלקחו את הרב שלנו, הרב של העיר שלנו.

ש: אתה יכול לתאר את המעצר של הרב, אתה זוכר את זה?

ת: דבר ראשון חתכו לו את הזקן, הוא היה עם הטלית על הראש, ואני חושב שזה היה ביום כיפור.

ש: האוכלוסייה מסביב רואה את זה?

ת: כן, כן, זה היה מלא, כל האנשים מבית-הכנסת, כולם יצאו.

ש: איך הקהילה מגיבה?

ת: זה היה נורא מאוד, נורא, זה היה משהו נורא באותו יום. זה אני זוכר את זה בתור ילד שזה היה נורא שהוציאו אז את הרב החוצה. זה היה בתוך מרכז העיר, בתוך המרכז של הנוצרים, על-יד העירייה שלהם, הוציאו את הרב החוצה.

ש: איך זה נגמר?

ת: אחר-כך שחררו את הרב, ולמחרת התחילו לחפש אנשים לעבודה. חיפשו אנשים צעירים.

ש: איך זה מתבטא, על-ידי מעצרים ברחוב או יש רדיפה לתוך הבתים?

ת: היה היודישע פבנט, שאלה היו האנשים החשובים יותר בעיר, שהם שמרו על היהודים. שכחתי את השמות שלהם, היו כמה אנשים כאלה.

ש: כלומר, אתה מתכוון לאנשים בקהילה?

ת: כן, אני מתכוון לאנשים בקהילה.

ש: לא למשטרה היהודית?

ת: לא, לא למשטרה היהודית, זה היה אחר-כך, אחר-כך עשו משטרה יהודית.

ש: יש שם מיוחד לזה, זה היה היודנרט?

ת: כן, נכון, זה היה היודנרט.

ש: שמה הם עשו?

ת: הם היו קצת מתווכחים עם הגרמנים.

ש: על מה הם התווכחו עם הגרמנים?

ת: הם התווכחו איתם על לקחת אנשים לעבודה.

ש: אתה זוכר שמות של אנשים מהעיירה שלך שהיו ביודנרט?

ת: היה אחד שהיה יושב-ראש, שהוא היה מורה לספרות, שמו היה אברהם פינקלר, זה מישהו שאני זוכר אותו. הוא עבר אחר-כך אחרי המלחמה לקנדה. היו עוד כמה שאני לא זוכר את השמות שלהם.

ש: מה היה תפקידם של האנשים האלה.

ת: תפקידים של היודנרט.

ש: איך אתה ראית את התפקיד שלהם? מה שאנחנו יודעים אנחנו זה אנחנו יודעים, אבל איך אתה ראית את התפקיד שלהם באותה תקופה כנער כבחור צעיר?

ת: אני לא יודע, היו איזה שהם דברים שהגרמנים פנו רק אליהם. כשהגרמנים ראו שהם לא מסתדרים איתם, הם התחילו לתפוס חבר'ה לעבודה ברחוב.

ש: כלומר, היודנרט המקומי לא שיתף פעולה עם הגרמנים?

ת: לא, לא, הם בכלל לא שיתפו פעולה עם הגרמנים.

ש: ואז הגרמנים עשו מעצרים ברחובות?

ת: כן.

ש: איך זה מתחיל?

ת: זה התחיל ככה שיום אחד אני הייתי באמצע הרחוב, הייתי בחורצ'יק ככה מלא, תפס אותי אס.אסמן אחד, שאני זוכר אותו טוב מאוד. הוא נפצע ברגל בצד ימין אז הוא היה צולע, הוא היה סדיסט שאין כדוגמתו.

ש: אתה נתפסת ברחוב?

ת: כן.

ש: באילו נסיבות?

ת: בנסיבות של לקיחה לעבודה, הם אמרו לי את זה תיכף.

ש: כלומר, אתה הולך לתומך ברחוב, פתאום עוצרים אותם. ושמים אותך בצד?

ת: כן, תפסו אותי לעבודה וגם עוד כמה חבר'ה, מביאים אותנו לעיר שנמצאת אחרי ראדום (Radom), שהיא עיר קטנה שקראו לה בליז'ין (Blizyn), ושם עבדנו.

ש: לוקחים אותך, ואיך מביאים אותך לבליז'ין (Blizyn)?

ת: הביאו אותנו עם משאיות, אני זוכר את המכוניות, הן היו מכוניות אופל בליץ. הביאו אותנו לשם, הורידו אותנו שם, היו שם שני צריפים, ועבדנו שם. השדות היו מלאים עם מים.

ש: כשאתה נתפסת מישהו מודיע למשפחה שלך שאתה במעצר?

ת: כן, כן, הודיעו את זה לאבא ואימא, הם כולם היו עוד בבית. גם האח שלי שהיה מבוגר יותר ממני, גם הוא היה עוד בבית.

ש: אז הוציאו אותך כמו שהיית לבוש?

ת: כן, הם היו צריכים אנשים לעבודה ולא היה איכפת להם.

ש: באותו יום מה היו הנסיבות שלך לצאת לרחוב? האם הייתה רתיעה לפעמים לצאת לרחוב בגלל המעצרים?

ת: לא, יצאנו כל הזמן, לא חשבנו שיהיה מזה משהו. אני בתור ילד יצאתי וחזרתי.

ש: בן כמה היית אז?

ת: אז הייתי בן חמש-עשרה, הייתי מלא והייתי נראה טוב. הביאו אותנו לשם.

ש: איך ידעו שאתה יהודי, לפי מה? האם היו כבר סממנים של יהודים?

ת: כן, אני חושב שהיה לי כבר את הסרט על היד. כן, כן, היה לי כבר את הסרט על היד. הביאו אותנו אז לעיר בליז'ין (Blizyn) הזאת, ושם עבדתי בבוץ הזה.

ש: את זוכר את המגורים שגרתם שם?

ת: היו שם שני צריפים. אני ראיתי ששם זה יהיה מוות.

ש: שני הצריפים היו במקום סגור עם גדרות?

ת: לא, היו שם שני צריפים, ובבוקר אמרו לנו ללכת לעבודה.

ש: מי שומר עליכם?

ת: היו שם פולקסדויטשים.

ש: ששמרו?

ת: כן, הם שמרו בלי נשק, אבל אלה היו פולקסדויטשים.

ש: חשבת לברוח באיזשהו שלב ולחזור הביתה?

ת: כן, זה מה שעשיתי.

ש: אז כמה זמן נשארת בבליז'ין (Blizyn)?

ת: הייתי שם כמה ימים.

ש: אבל איך עלה לך הרעיון לעזוב את המקום וללכת?

ת: אמרתי שמה שיהיה אני אברח, אז עשיתי את זה וברחתי. באתי לראדום (Radom), נשארתי שם בראדום (Radom) כל הלילה, ובבוקר המשכתי.

ש: לאן המשכת?

ת: בבוקר המשכתי חזרה לשדלוביץ (Szydlowiec).

ש: ואיך הלכת, ברגל?

ת: כן, ברגל, ברגל.

ש: ולא פחדת?

ת: היה פחד, אבל חשבתי שמה שיהיה יהיה, הייתי עם מרץ.

ש: ממה בעצם פחדת, שיתפסו אותך ומה יעשו לך?

ת: פחדתי שיתפסו אותי ויהרגו אותי.

ש: למה?

ת: שיגידו לי ז'יד, ז'יד.

ש: כשאתה אומר ז'יד, זה אומר שהאיבה הייתה מיד עם כניסת הגרמנים? ראית את האלימות נגד יהודים?

ת: כן, כן, ראיתי את האלימות נגד יהודים.

ש: מה ראית? איזה סוג של אלימות ראית?

ת: ראיתי שכשהוא ראה יהודי הוא לא יכול היה להסתכל על היהודי.

ש: מי?

ת: הגרמני הזה, הוא כבר ראה את היהודים, השנאה כבר הייתה.

ש: ראית שהם ירו ביהודים ישר מיד?

ת: בהתחלה עוד לא, לא הרגו.

ש: אז מה כן עשו ליהודים?

ת: באותו רגע אני לא זוכר.

ש: כשאתה ברחת מהמקום ממה פחדת, פחדת שיירו בך? אבל הרי לא ראית שירו באנשים?

ת: פחדתי שהם יתפסו אותי.

ש: שלא ידעת מה הגורל?

ת: כן, בדיוק. אבל חזרתי עד הבית, והגרמני הזה בעיר שלנו הפצוע הזה, זה שסחב את הרגל, האינטרשטונג פירהרר, הוא תפס אותי.

ש: כלומר, הוא שוב תפס אותך?

ת: כן, הוא שוב תפס אותי, והכניס אותי לבית-סוהר למטה. קיבלתי עשרים וחמש מכות על הישבן, הייתי כחול לגמרי, אני זוכר את זה כמו היום.

ש: באילו נסיבות הוא תפס אותך?

ת: אני לא יודע איך זה היה, אני לא זוכר איך הוא תפס אותי אז.

ש: הגעת הביתה?

ת: כן.

ש: מה הייתה התגובה של ההורים שלך כשהגעת הביתה? כלומר, כשהגעת לעיירה שלך, למשפחה שלך אחרי כמה ימים שנעדרת, מה הייתה התגובה של ההורים שלך כשהגעת הביתה?

ת: הם לא ידעו איך זה קרה, איך זה שתפסו אותי.

ש: הם לא הבינו?

ת: לא, הם לא הבינו. אבל כשחזרתי חזרה, אחר-כך הוא תפס אותי.

ש: אבל לפני שהגרמני הזה שוב תפס אותך, מה אתה עושה בפרק הזמן הזה?

ת: התחבאתי, לא יצאתי.

ש: איך ההורים שלך חיו באותו זמן, למשל אביך המשיך לעבוד בטחנת הקמח?

ת: לא, גירשו אותנו.

ש: אז מה ההורים עשו לפרנסת המשפחה?

ת: אנחנו שכרנו דירה בעיר.

ש: אבל ממה אתם מתפרנסים?

ת: אנחנו מתפרנסים ממה שהיה.

ש: אבל אביך עובד, אימא עובדת?

ת: לא, לא, אז כבר לא עבדו שום דבר, אז לא עבדו כלום, זה היה כבר מצב לא טוב.

ש: מאיפה מביאים את המזון?

ת: היה קשה מאוד, היה לנו עוד מזל שהיה לנו קשר עם גויים בגלל טחנת הקמח.

ש: איך הגויים התייחסו למצב של היהודים, הרי בעצם הייתם השכנים שלהם, אז איך הם התייחסו למצב?

ת: היו גויים שהיו בסדר והיו גויים אנטישמיים.

ש: ופתאום אתה מגלה שהם אנטישמיים?

ת: כן, כן, היו אנטישמים.

ש: מה הם עשו בתור אנטישמים?

ת: הם לא עשו עסקים עם היהודים, הם לא עשו שום עסק עם יהודים, כי הם גם פחדו בעצמם.

ש: אבל אביך ואימך?

ת: שום דבר, הם נשארו בדירה, שכרנו דירה בעיר. זה אני זוכר שאבא שכר דירה בעיר. גירשו אותנו מטחנת הקמח.

ש: אבא שכר דירה מגוי? ובכל זאת היו לכם עדיין אמצעים כדי לשלם וכדי להתפרנס?

ת: כן, כן, היה עדיין קצת, ברוך השם היה. נשארתי שם.

ש: אבל בכל זאת מה מעשיך אז? מה אתה עושה כדי לעזור למצב? האם אתה הולך לעבוד ולחפש משהו? למה אתה בכלל יוצא החוצה?

ת: בדיוק, חיפשתי עבודה כדי שהגרמני הזה לא יתפוס אותי.

ש: אצל מי חיפשת עבודה?

ת: היה בית-חרושת לכפתורים.

ש: שלמי זה היה שייך?

ת: זה היה שייך ליהודי, זה היה עוד בידיים של יהודי.

ש: ומצאת עבודה?

ת: כן, הייתי שם העוזר, זה מה שאני זוכר. אבל זה לא לקח הרבה זמן.

ש: עד שהוא תפס אותך?

ת: כן, בדיוק, עד שהוא שוב תפס אותי.

ש: איך הוא תפס אותך, מה היו הנסיבות?

ת: זה באמת אני כבר לא זוכר איך שהוא תפס אותי, אבל אז קיבלתי את העשרים וחמש מכות. הייתי אז כחול לגמרי, ההורים לא האמינו.

ש: בכל זאת היהודים היו חופשיים ללכת לאן שהם רצו?

ת: כן, כן. היה גטו כזה סגור גדול יותר.

ש: אבל כשאתה מדבר על הגטו, זה אומר שכבר הייתם בגטו או עדיין לא?

ת: לא, לא יכולנו לצאת מאחורי העיר, זה מה שהיה.

ש: אבל בתוך העיר יכולת להסתובב?

ת: כן, כן.

ש: יכולת להסתובב עם הגויים?

ת: כן.

ש: אבל אתה לא יכולת לצאת?

ת: לא.

ש: אחרי שנתפסת על-ידי הגרמני הזה שהכה אותך, מה קורה איתך, אתה חוזר הביתה?

ת: כן, אני חוזר הביתה, ואני שוכב בבית קצת זמן. גוי אחד שהיה מביא לנו את התבואה לטחנת הקמח לקח אותי אצלו בכפר, הייתי אצלו.

ש: כמה זמן?

ת: הבן שלו הלך איתי גם-כן לבית-ספר. הייתי אצלו איזה שבוע שבועיים, ופתאום הוא אמר לי בפולנית: דוידי אוצ'קאי, כלומר, תברח, כי הגרמנים מחפשים יהודים. מישהו הלשין שיש יהודים אצל הגויים, היו שם הרבה יהודים.

ש: אז לאן אתה הולך?

ת: אני הולך חזרה לעיר.

ש: לבית?

ת: כן, אני חוזר הביתה חזרה לעיר. זה היה מרחק של שישה ק"מ בין הכפר הזה לעיר. הגוי הזה לא רצה שאני אהיה עוד שם כדי שלא יהרגו אותו, ואז אני באתי חזרה הביתה. כשבאתי הביתה אבא קיבל צו ללכת לעבודה בתור נגר למחנה וולנוב (Wolanow). אבל אבי לא הלך, ואני הולך במקומו, כלומר, אני מתייצב במקומו. הם לא הסתכלו על השמות, הסתכלו רק על הראשים, הם היו צריכים ראשים, כך וכך אנשים, אז אני הלכתי במקום אבא.

ש: איש לא שאל מה השם ומי בא?

ת: לא, שום דבר, ואני הלכתי לשם.

ש: איך לוקחים אתכם שם?

ת: מביאים אותנו עם משאיות. זה היה שם כבר מחנה סגור.

ש: זה מחנה וולנוב (Wolanow)?

ת: כן, זה היה מחנה וולנוב (Wolanow), זה היה בסיס של חיל האוויר, בנו שם בסיס גדול של חיל האוויר. זה היה כבר בהתחלת 42'.

ש: עד אז בכל זאת אתם בבית ביחד עם כל המשפחה?

ת: כן, עד אז אנחנו בבית ביחד עם כל המשפחה.

ש: אתה זוכר בכל זאת את ההווי של המשפחה שלך בתנאים שאתם חיים בהם? מה אתם עושים בבוקר ובערב, מה הייתה שגרת החיים?

ת: זה לא היה מה שהיה לנו קודם, זה היה כבר קשה מאוד.

ש: כן, זה היה קשה, אבל מה היה קשה? האם החיפוש אחרי המזון, מה עשיתם?

ת: עם מזון הסתדרנו, אנחנו הסתדרנו עם מזון, אבל היו דברים שלא האמנו שיקרו.

ש: כמו מה למשל?

ת: כשאני הייתי עוד בבית הלכתי גם-כן לעבוד במאפיה אחת, לעזור להם שם במאפיה, שהבן שלו...

ש: של מי?

ת: הבן של בעל המאפיה הלך איתי לבית-הספר.

ש: שהם היו בעצם גויים?

ת: לא, לא, זה היה יהודי, זו הייתה משפחת בריקס שהייתה להם מאפיה.

ש: ומה הייתה התמורה?

ת: קיבלתי לחם.

ש: זו הייתה התמורה?

ת: כן, כן, אני זוכר את זה כמו היום. היה להם עוד מספיק קמח.

ש: איפה הגרמנים בתוך העיר, האם הם מסתובבים ברחובות?

ת: כן, הם מסתובבים ברחובות.

ש: הם מטרידים אתכם?

ת: כן, כן. אבל היו כאלה שבכלל לא היה איכפת להם, הם הסתובבו. היו שם גם-כן אוקראינים. אחר-כך ב-42' התחילו עם האקציות, התחילה האקציה הראשונה.

ש: אבל אתה נשלחת לוולנוב (Wolanow)?

ת: כן, אני הייתי אז כבר בוולנוב (Wolanow).

ש: תאר לנו בבקשה את המחנה, אתה נמצא בתוך המשאית, המשאית מגיעה למחנה, מה אתה רואה לפניך?

ת: בתוך המחנה היו שם כבר יהודים, הייתה שם מסביב גדר די רצינית, היו צריפים די גדולים, וכל בוקר עמדנו בשורות ככה וככה.

ש: כלומר, זה היה אפל?

ת: כן, נכון, זה היה אפל.

ש: מי היה שומר עליכם?

ת: היו גרמנים ואוקראינים.

ש: איך יכולת להבדיל בין אוקראינים לגרמנים?

ת: על הפנים כבר ראינו את ההבדל.

ש: והיה אפשר להבדיל גם לפי הבגד?

ת: כן, אני חושב שהבגד גם-כן היה קצת שונה.

ש: מה היה שונה?

ת: היה משהו שונה, אני לא זוכר, אבל זה היה שונה, ראינו שזה היה אוקראיני.

ש: גם לפי הדיבור למשל יכולת להבחין?

ת: כן, גם לפי השפה תיכף יכולנו להבחין, האוקראינים דיברו רוסית.

ש: אוכלוסיית האסירים שהייתה בתוך המחנה, באיזה גילאים היו שם להערכתך?

ת: היו שם אנשים מבוגרים יותר ממני, אבל צעירים יותר לא היו הרבה, למעשה לא היו.

ש: אתם נמצאים בצריפים?

ת: כן.

ש: תאר בבקשה את הפנים של הצריף, כשאתה נכנס לצריף עם עוד הרבה אנשים?

ת: כן. היו שם פריצ'ות, אני זוכר את זה טוב מאוד. היו הרבה אנשים בכל צריף. היו שם איזה שמונה צריפים. כל בוקר היה אפל, ואחר-כך היינו צריכים ללכת לעבודה בוולנוב (Wolanow) ששם היה בסיס של חיל האוויר.

ש: באיזה סוג עבודה אתה עבדת?

ת: אני הלכתי לעבודה של הקמת צריפים של חברה גרמנית, שהיו קוראים להם וונדרבטר. הקבלן שעשה את זה, קראו לחברה הזאת וונדרבטר. אחרי כמה חודשים...

ש: מה היה התפקיד שלך בבניה?

ת: עזרנו אחד לשני. אני נשלחתי בעצם בתור נגר, כי הרי אבא לא הלך, ואני הלכתי במקומו. הייתי צריך לעזור לבנות את הצריפים, כי בנו צריפים גדולים בשביל חיל האוויר הגרמני. בעצם זה לא היה בשביל חיל האוויר, אלא זה היה בשביל תגבורת לחיל האוויר.

ש: הצריפים שאתם בניתם, בשביל מי זה היה מיועד?

ת: זה היה מיועד בשביל הגרמנים, אני זוכר את זה טוב מאוד, היו שם כמה חברות של גרמנים.

ש: אבל כשאתה מגיע למחנה, מה היה עליך, מה לקחת מהבית? הרי אתה עובד במין עבודת כפיה?

ת: כן. קיבלנו אוכל, נתנו לנו אוכל במחנה.

ש: מה היה ביגוד, או שהיו לך עדיין הבגדים שלך?

ת: אז עוד לא היה הביגוד עם הפסים, אחר-כך נתנו לנו את הבגדים עם הפסים.

ש: אבל כשאתה הגעת, האם הגעת עם המזוודה שלך?

ת: אני החזקתי איזה סל כזה.

ש: ומה היה בתיק שלך? מה לקחת?

ת: שמתי בגדים בתיק, היו לי בגדים שלי. היו לי גם תמונות ומכתבים, לקחתי הרבה דברים מהבית. היו לי המון תמונות וכל זה היה איתי כל הזמן. שם בוולנוב (Wolanow) הייתי איזה שנה.

ש: אז אתה נמצא במחנה, ואיך מתנהלים חיי המחנה?

ת: חיי המחנה היו קשים מאוד.

ש: תאר בבקשה את החיים במחנה.

ת: בתוך המחנה היו הרבה זקנים, ומי שנשאר בבוקר במחנה ולא הלך לעבודה, הורידו אותם, את זה אני זוכר, כלומר, הרגו אותם. מי שהיה חולה, ולא יכול היה ללכת לעבודה הרגו אותם. אחר-כך גם אחי בא, גם הוא הצטרף למחנה, הוא הצטרף למחנה וולנוב (Wolanow). הוא היה בבונקר בשדלוביץ (Szydlowiec), אבל הם ראו שהגרמנים מחפשים בכל מקום.

ש: כשאתה אומר בונקר אתה מתכוון למחבוא?

ת: כן, נכון, נכון, הוא היה בבונקר תת-קרקעי כזה של בית-חרושת לעורות, היה שם בור גדול. אבל מישהו בא להגיד להם: תחשבו, כי הגרמנים מחפשים בכל מקום ואפילו מתחת לאדמה. כך באמת היה, שיום אחד הוא אמר שהוא מוכרח לברוח, והוא בא לוולנוב (Wolanow).

ש: כשאתה נמצא בוולנוב (Wolanow) האם יש לך קשר עם ההורים עם המשפחה?

ת: לא.

ש: אתה יודע מה מתרחש בעיירה?

ת: אני לא יודע שום דבר, כלום, עם שדלוביץ (Szydlowiec) אין לנו שום קשר. אבא, אימא, אחותי ואחי הקטן נשארים שם.

ש: ואתה לא יודע מה קורה איתם?

ת: לא, אני לא יודע כלום.

ש: ואז אתה נפגש עם אחיך הגדול?

ת: כן. אחי מספר שהייתה אקציה גדולה בעיר, קודם כל קבוצה אחת שלחו למחנה עבודה ב-42' בסקרז'יסקו (Skarzysko) בבית-חרושת לנשק, ואחר-כך שלחו לעוד מחנה ששכחתי את השם שלו.

ש: אבל אתה נמצא בוולנוב (Wolanow)?

ת: כן, אני בוולנוב (Wolanow).

ש: אתה כל הזמן עוסק שם בבניה?

ת: כן, יום יום, יום יום אני הולך לעבודה.

ש: בבוקר אתם מקבלים מזון?

ת: כן, בבוקר נתנו לנו אוכל.

ש: כמה זמן להערכתך אתם עובדים?

ת: כל יום היינו שם שמונה שעות.

ש: וכשאתם משוחררים מהעבודה מה אתם עושים?

ת: אנחנו באים בחזרה למחנה, ואנחנו שוכבים על הפריצ'ים שם. אנחנו מקבלים את המרק, זה אני זוכר. יום אחד אני מקבל חום ויש לי טיפוס.

ש: מה הטיפול כשאתה חולה בטיפוס, מה עושים?

ת: שום דבר. אחי לוקח אותי על הגב, ומכניס אותי לעגלה. כל יום הייתה הולכת עגלה לעיר וולנוב (Wolanow) כדי להביא מים למחנה. זו הייתה עגלה עם סוס, שהייתה שם חבית ענקית גדולה, והיו מביאים מים למחנה. אני לא יכולתי ללכת, אז אחי הוציא אותי בהליכה מהשער, אני זוכר את זה כמו היום. אני בוער ואני רועד, ואחי משכיב אותי על העגלה של הסוס עם המים. בהתחלה אחי החזיק אותי על ידו לעבודה. ככה זה לקח שבוע ימים, הוא לקח אותי הלוך וחזור עם העגלה עם המים.

ש: כלומר, אתה נסעת עם אחיך במשך שבוע ימים?

ת: כן.

ש: למה?

ת: אני נסעתי גם-כן לעבודה.

ש: אבל היית חולה?

ת: אבל כדי לא להישאר בתוך הברקים, לא להישאר שם.

ש: בזמן שאחיך נוסע לעיירה עם העגלה הזאת, מה אתה עושה אז?

ת: אני שוכב שם בצריף בעבודה.

ש: בעבודה של אחיך?

ת: אני נמצא בוולנוב (Wolanow) בעיר של הבסיס הזה, אני נשאר שם כל היום.

ש: בלי טיפול ובלי כלום?

ת: בלי שום דבר, לא קיבלתי שום דבר.

ש: איך מתגברים בכל זאת על הבעיה הזאת?

ת: אלוהים שמר עלי, אלוהים שמר עלי.

ש: אחיך הביא לך מזון?

ת: כן, כן.

ש: איך אתה מחלים?

ת: החלמתי.

ש: ואז אתה חוזר לשגרה לעבודה?

ת: לא לקח הרבה זמן, ומסלקים את המחנה הזה.

ש: אבל אתה עדיין חולה?

ת: אני כבר הבראתי קצת.

ש: אז חזרת לעבודה?

ת: כן, לא נשארתי במחנה, אלא יצאתי לעבודה עם אחי ביחד, אבל לא הייתי צריך ללכת כבר על העגלה של המים.

ש: ואיש לא בודק מי יוצא עם מי או שזה מתנהל ככה?

ת: הלכו שם לעבודה וחזרו בערב.

ש: מכיוון שאתם הולכים בקבוצות?

ת: כן, אנחנו הלכנו בקבוצות קבוצות.

ש: אז אתה עובר מקבוצה לקבוצה?

ת: כן. שם זה היה העיקר שאתה הולך לעבודה, ולא נשאר שם בתוך המחנה. הלכנו לעבודה, גמרנו שם את העבודה, באנו בחזרה וזהו. יום אחד מסלקים את כל האנשים ממחנה וולנוב (Wolanow), ומעבירים אותנו לראדום (Radom) לבית-חרושת של נשק. מוולנוב (Wolanow) עברנו ישר לראדום (Radom) ששם היה מפעל של נשק. אז קיבלנו כבר את התלבושת עם הפסים, שם כבר היינו עם תלבושת עם פסים בראדום (Radom).

ש: כשאתם עוברים לראדום (Radom) אין לכם מושג מה גורל ההורים?

ת: לא, כבר סיפרו לנו.

ש: מה סיפרו?

ת: סיפרו לנו שהייתה סלקציה בעיר, ולקחו את כולם לטרבלינקה (Treblinka).

ש: מה זה אומר לכם המילה טרבלינקה (Treblinka) אז באותה תקופה, לא היום?

ת: כבר ידענו שיש את אושוויץ (Auschwitz), יש את טרבלינקה (Treblinka) ויש את מיידנק (Masdanck).

ש: על איזו שנה זה מדובר?

ת: זה מדובר על שנת 42', זה קרה בספטמבר 42'.

ש: שההורים שלך נשלחו לטרבלינקה (Treblinka)?

ת: כן, כולם נשלחו לטרבלינקה (Treblinka), אבא ואימא, האחות והאח שלי הקטן שהוא נולד ב-32'.

ש: ומה ידעתם אז?

ת: ידענו שגמרנו, כמו שכל אחד סיפר, שבטרבלינקה (Treblinka) כולם הלכו לגזים ונשרפו.

ש: כבר ידעתם אז על הגז?

ת: כן, כן, כבר ידענו.

ש: איך אתם מקבלים את זה?

ת: קיבלנו את זה קשה, אבל עוד לא האמנו. בראדום (Radom) הייתי שם, ועבדתי בבית-חרושת עד יולי 44'.

ש: אבל תאר את עבודתך בראדום (Radom)? קודם כל בראדום (Radom) אתה עובד במחנה וישן במחנה?

ת: כן.

ש: מה זה המחנה שם?

ת: זה מחנה שקראו לזה שקולנה, כלומר, בית-ספר זה שקולנה בפולנית, זה היה ברחוב שקולנה, זה היה שייך למפעל נשק. בנו שם צריפים.

ש: בתוך המפעל?

ת: לא, לא, את הצריפים בנו לא במפעל, אלא רחוק יותר מהמפעל. הם הובילו אותנו כל בוקר עם אס.אס מהצריפים למפעל הנשק.

ש: אבל כשאתם בראדום (Radom) בכל זאת זו עיר פולנית, ואתם עוברים דרך רחובות, הרי יש שם אוכלוסיה?

ת: לא, זה לא היה רחוק, כלומר, הם בנו את המחנה לא רחוק מהמפעל לנשק.

ש: כלומר, האוכלוסייה לא הספיקה לראות אתכם?

ת: לא, בכלל לא, הם בכלל לא ראו אותנו.

ש: כולם היו יהודים?

ת: כן, כולם היו יהודים. אז נתנו לנו את בגדי הפסים, היינו צריכים כל בוקר להתייצב, כל אחד קיבל פקודה: אתה תהיה באזור הזה בעבודה, אתה תהיה באזור הזה, כלומר, חילקו אותנו למחנות עבודה בפנים. זה היה בראדום (Radom), אני זוכר את זה טוב מאוד.

ש: תאר את המחנה הזה בראדום (Radom).

ת: היה שם מפעל נשק ענקי.

ש: אבל המחנה עצמו איפה שגרתם זה היה צריפים?

ת: כן, היו שם צריפים וזה היה די מסודר.

ש: זה היה מחנה סגור?

ת: כן, בטח, זה היה מחנה סגור, היה שם פעמיים גדר ולא פעם אחת. היו שם חבר'ה שעשו תעלה כדי לצאת מתחת לאדמה, אבל כלב גילה אותם. הם היו כבר בסוף של התעלה, היו שם כמה חבר'ה ושניים מהם היו פה בארץ.

ש: ובכל זאת מה קרה להם?

ת: תפסו אותם, הרביצו להם טוב, הכניסו אותם בחזרה, וסגרו בחזרה את התעלה.

ש: מה הייתה עבודתך שם במחנה עצמו?

ת: בתוך מפעל הנשק?

ש: כן.

ת: זה היה מפעל של אקדחים ויס.

ש: ומה אתה היית צריך לעשות?

ת: עבדתי שם במחרטה, הייתי צריך לעשות חורים בתוך האקדחים. היה שם אקדח ויס, במחלקה הזאת ייצרו רק אקדחים.

ש: מי היה מפקח עליכם?

ת: גרמני, כלומר, היה פולני אחד וגרמני אחד. היה פולני בתוך האזור הזה של המפעל בצד הזה ששם אנחנו היינו.

ש: מי היה מנהל העבודה שלך, כלומר, מי היה המיינסטר?

ת: המיינסטר היה פולני שהיה גרמני.

ש: איך לימדו אותך לעבוד על המחרטה?

ת: הוא הסביר לי והיה לי גם חוש חזק מאוד, בגלל שעוד בבית כשהלכתי ללמוד קצת, אז למדתי מסגרות. אז הוא הסביר לי. הייתה שם עוד יהודיה אחת שעבדה מולי, היא הייתה גם באותו מחנה, היא עבדה גם על המחרטה הזאת, היא הייתה יהודיה, והיא עבדה שם עוד לפני זה, היא הייתה שם כבר הרבה זמן. היא אמרה לי: דוד, אתה תסתכל מה שאני עושה, ואתה תעשה ככה גם-כן. ככה זה הלך עד יולי 44'.

ש: איך היו התנאים? האם אתם מקבלים מזון, כי בכל זאת זה מחנה?

ת: כן, במחנה קיבלנו מזון.

ש: ממה היה מורכב המזון הזה?

ת: המזון הזה היה מורכב ממרק, מלחם, מריבה, מבשר של סוסים, שאת זה אני זוכר, שאמרו שזה בשר של סוסים. נתנו לנו כל יום אוכל, שאת זה לקחנו לשם, אכלנו חצי שעה, ובערב חזרנו חזרה לבסיס, לברקים האלה.

ש: ומה עשיתם בברק?

ת: שום דבר, שום דבר, כלום, כלום. דיברנו אחד עם השני.

ש: על מה דיברתם?

ת: דיברנו על איפה אנחנו, מה נעשה ומה יהיה הלאה, אלה היו הדיבורים שלנו.

ש: יש חדשות שמסתננות?

ת: לא, לא היו לנו שם שום חדשות, שום דבר.

ש: אנשים לא מדברים, השומרים הפולנים והגרמנים אף אחד לא מדבר?

ת: לא.

ש: ואתם לא שואלים?

ת: לא, פחדנו לדבר איתם. אוי ואבוי אם מישהו מאיתנו קלקל שם איזה מכשיר או משהו שלא היה טוב, הוא קיבל מכות.

ש: מכיוון שאתה עובד על נשק, על אקדח, האם יש פיקוח עליך במיוחד, כי הרי אתה מתעסק עם נשק?

ת: כן, היה גרמני שבדק כל הזמן מה שעשיתי, הוא בא לבדוק את החורים שעשיתי. זו הייתה מקדחה שהיא עשתה חורים, חור גדול, חור קטן יותר וחור קטן מאוד. הייתי צריך להעביר רק את הידית ולגמור, כשגמרתי הייתי צריך להוציא ולהחזיר, ככה זו הייתה המשמרת הזאת. שם בראדום (Radom) הייתי עד יולי 44'.

ש: היו אירועים חריגים מעבר לשגרת החיים שבבוקר הולכים לעבודה, מקבלים אוכל, הולכים לעבודה? האם היו אירועים חריגים?

ת: לא, זה מה שהיה כל יום.

ש: מה מתרחש באותם ימים בעיר ראדום (Radom), האם ידעתם מה מתרחש שם או שהייתם מנותקים?

ת: בראדום (Radom) היה גטו, גם-כן שם בעיר היה גטו, הגטו היה בתוך העיר.

ש: מה היה הקשר בין הגטו אליכם?

ת: היו הרבה חבר'ה, כלומר, היו מביאים כל פעם כמה יהודים מהגטו לשם.

ש: כדי לעבוד במפעל?

ת: כן, כדי לעבוד במפעל.

ש: ומה הם היו מספרים?

ת: הם היו מספרים לנו על כך שיש מחנה אושוויץ (Auschwitz) ודברים כאלה.

ש: אבל מה הם מספרים על החיים בגטו?

ת: הגטו היה סגור, לא נתנו להם לצאת, וזה מה שהם סיפרו. הייתה סלקציה לגמרי של גטו ראדום (Radom), פירקו אותם לגמרי והכל היה בתוך הבסיס של מפעל הנשק.

ש: כשאתה חי שם במציאות של אסיר, מה חשבת שיציל אותך משם? איך חשבת לצאת משם?

ת: חשבנו שיבוא היום וישחררו אותנו.

ש: מי?

ת: חשבנו שהאמריקאים או הרוסים ישחררו אותנו, חשבנו שהסוף של היטלר יהיה.

ש: איך יכולת לחשוב על זה כשהיית שבוי במחנה?

ת: איך שלא יהיה, מדיבור לדיבור, דיברנו על כך.

ש: למשל כשהיית במחנה מה היה משמח אותך?

ת: מה יכול היה שם לשמח אותי? היינו דפוקים, לא חשבתי שאני אצא מזה.

ש: מישהו הביא לך למשל תוספת מזון? קיבלת תוספת מזון מצד הגרמני או מצד הפולני?

ת: לא, לא. כשהייתי בגרמניה כן, שם היה לי מזל.

ש: נגיע עוד לגרמניה, אבל בזמן שאתה בראדום (Radom)?

ת: לא, בזמן שהייתי בראדום (Radom) היה לי רק את האוכל שאני קיבלתי בתוך המחנה וזהו. היה שם איזה גוי אחד שכשנשאר לו אוכל אז הוא היה נותן.

ש: גוי שמה הוא עשה שם?

ת: גוי נוצרי שהוא עבד שם גם-כן, עבדו שם הרבה נוצרים.

ש: אבל היהודים היו חוזרים למחנה, והגויים היו חוזרים לבית שלהם?

ת: כן, זה כן. אחי עבד במחלקה של שריון, של ייצור טנקים, הוא היה עובד שם, והיה לו גוי שנתן לו מדי פעם אוכל, היה מביא לו אוכל.

ש: אתה נמצא עם אחיך?

ת: אנחנו הלכנו כל יום לעבודה.

ש: אבל בצריף הייתם ביחד?

ת: כן, כן, היינו ביחד כל הזמן.

ש: כשאתה במחנה יש עזרה הדדית בין כל האסירים?

ת: כן, הייתה לפעמים גם עזרה הדדית.

ש: מה זה אומר?

ת: אבל היו כאלה שמי שהיה למשל חזק יותר ממני, אז הוא היה מקבל יותר, זה מה שהיה שם.

ש: איך היו עושים את זה?

ת: זה כל אחד עם האופי שלו.

ש: אתה ראית? מה ראית בדיוק?

ת: היו כאלה שהיה להם קשר טוב יותר עם הגוי הזה.

ש: מה הוא היה נותן לו במקום?

ת: הגוי היה נותן לו רק אוכל.

ש: אבל מה הוא היה נותן לגוי? לכם לא היה כלום?

ת: לא, לנו לא היה שום דבר, כלום.

ש: אז מה הגויים היו מקבלים?

ת: היו כאלה יהודים שהיה להם גם-כן הרבה כסף.

ש: שהם הסתירו?

ת: כן, הם הסתירו, כמו שאני הסתרתי את שקית הניילון עם כל התמונות, היו שם המון המון תמונות.

ש: אתה אמרת לי שהיו לך תמונות?

ת: כן.

ש: וסחבת את התמונות האלה ממחנה למחנה?

ת: כן.

צד שני:

ש: כשאתה עברת למחנה קודם כל לוולנוב (Wolanow) ואחר-כך לראדום (Radom) לקחת איתך תמונות?

ת: כן.

ש: למה לקחת תמונות, הרי אתה חיית בתקווה לחזור הביתה, אז למה לקחת תמונות?

ת: היו לי תמונות, והחלטתי שאני אסחב את כל התמונות שיש לי. החלטתי אוכל לא צריך לסחוב, כי היה לנו את הלחם. אבל את התמונות החזקתי, אמרתי שאני אחזיק את זה, מה שלא יהיה. גם אחי אמר לי: דוד תחזיק את זה, מה שיהיה יהיה וככה זה היה.

ש: איך אתה מחזיק את התמונות?

ת: שמתי אותם בפריצ'ים בפנים, שמתי את זה בפנים ככה וזה היה סגור.

ש: בדקו אתכם לעיתים קרובות?

ת: לא, לא בדקו אותי בכלל.

ש: בכלל לא?

ת: לא, בכלל לא בדקו אותי.

ש: כשאתה במחנה איפה אתה מסתיר את התמונות, שאולי יגנבו?

ת: זה היה בפריצ'ים, שמתי את זה שם מה שיהיה יהיה, וזה נשאר שם.

ש: במה זה עזר לך בחיי היומיום במחנה?

ת: שיהיו לי את התמונות, שמה שיהיה שיהיו לי התמונות. ככה החזקתי את זה עד הסוף.

ש: היו אירועים חריגים במחנה עצמו בראדום (Radom)?

ת: כן, היו.

ש: מה היה למשל?

ת: היו דברים שהרבה אנשים הגויים נתנו להם אוכל, אז הם סגרו את הכל, והם שמו את הכל בפנים במכנסיים. כשהם באו לשער לכניסה ראו שהם נפוחים פה, התחילו לבדוק אותם, וכשבדקו נפלו מהם תפוחי-אדמה. זה מה שאני זוכר את זה טוב מאוד. היו עושים את זה על האש בתוך הצריפים, היו מבשלים את תפוחי-האדמה האלה, כלומר, מי שהצליח להעביר את תפוחי-האדמה האלה היה מבשל אותם. היו דברים כאלה.

ש: באיזה מצב בריאותי היית אז?

ת: אני הייתי במצב בריאותי בסדר גמור, בראדום (Radom) הייתי מאה אחוז.

ש: האוכל היה מספיק?

ת: כן, בגלל שקיבלתי מהגויים גם-כן אוכל בפנים בתוך המפעל, היו גויים שהיו מביאים לי אוכל. היו גויים נוצרים שהיו מביאים אוכל.

ש: אמרת לי שהיו לך מכנסיים וחולצה עם פסים?

ת: כן, בראדום (Radom) היו לנו כבר בגדים עם פסים.

ש: היה לך מספר עליך?

ת: כן, היה לנו מספר.

ש: ומה עוד היה, היה לך עוד משהו, היה עוד איזה סימן?

ת: לא.

ש: לא היה לך מגן דוד או משהו כזה?

ת: לא, לא, במחנה לא היה לנו כלום, היה לנו רק מספר, זה אני זוכר שהיה לי מספר, אבל היה רק מספר ולא יותר שום דבר.

ש: איך הייתי עושים החלפת בגדים וכביסה בתנאים שהייתם חיים, האם היה לכם תנאים סניטאריים כלשהם?

ת: הלכנו הרבה זמן עם אותם בגדים עד שהחליפו לנו את הבגדים, אחר-כך נתנו לנו, בגלל שכשבאנו למפעל כדי שלא נהיה כל-כך מלוכלכים ומסריחים, אז הביאו לנו בגדים נקיים. זה היה בראדום (Radom). אחר-כך הייתה סלקציה, אמרו שסוגרים את המחנה.

ש: באיזו שנה זה היה?

ת: זה היה בשנת 44'.

ש: איזו סלקציה זו הייתה?

ת: אמרו שמפרקים את המחנה.

ש: איך עושים סלקציה?

ת: הוציאו את כולם, והלכנו ברגל. מוציאים טרנספורטים, והלכנו ברגל עד לעיר טומאשוב (Tomaszow).

ש: מה חיפשו בעצם בסלקציה, האם רצו לדעת אם אתה חזק או אתה חלש?

ת: לא, אז עוד לא, אז הוציאו את כולם החוצה.

ש: אבל כשאתה אומר סלקציה?

ת: לא, סליחה, הסלקציה הייתה אחר-כך, הסלקציה הייתה באושוויץ (Auschwitz).

ש: אז מה קורה ב-44'?

ת: ב-44' מוציאים אותנו מהמחנה בראדום (Radom).

ש: ואתה יודע למה?

ת: סוגרים פה את הבסיס. יכול להיות שאולי הרוסים התחילו להתקדם.

ש: אבל אתה לא ידעת שהרוסים מתקדמים?

ת: לא, בכלל לא, לא ידענו שום דבר.

ש: יום אחד מגיעה הידיעה שמתפנים?

ת: כן, ככה הלכנו כולנו.

ש: מה אתה לוקח איתך, את התמונות?

ת: אני לקחתי איתי את כל מה שהיה לי. הייתה לי השקית עם התמונות, ודבר ראשון לקחתי את התמונות. אני לא אשכח את זה בחיים.

ש: איך אתם מתפנים?

ת: ברגל, אנחנו הולכים ברגל במשך שלושה ימים.

ש: לאן?

ת: לטומאשוב (Tomaszow), מראדום (Radom) עד לטומאשוב (Tomaszow). בטומאשוב (Tomaszow) מחכה הרכבת, ומביאה אותנו עד לאושוויץ (Auschwitz) על הרמפה.

ש: אתם יורדים באושוויץ (Auschwitz), ומה קורה שם?

ת: אנחנו יורדים, ומסתכלים עלינו.

ש: אתה אומר סלקציה?

ת: כן, בדיוק, אז עושים לנו את הסלקציה.

ש: על מה מסתכלים בסלקציה? מה בודקים?

ת: רואים איך אנחנו, זקנים וילדים הולכים החוצה.

ש: אבל אתם מגיעים מהמחנה שעבדתם שם, אז כולכם במצב טוב פחות או יותר?

ת: כן, אבל היו גם כאלה שהיו במצב לא טוב, היו גם-כן זקנים. הזקנים על-פי רוב עבדו במחנה בראדום (Radom) בתוך הבסיס שלנו. הם עבדו שם בניקיון ובמטבח. פה באושוויץ (Auschwitz) כולם יוצאים מהקרונות, מי שמת שם אז מת, כי היו גם כמה כאלה שמתו בקרונות, כי הנסיעה הזאת לקחה כמה ימים, זה לקח כמה ימים עד שהגענו לאושוויץ (Auschwitz) בתוך הקרונות מטומאשוב (Tomaszow) עד אושוויץ (Auschwitz).

ש: כשאתה בא ממחנה ראדום (Radom) שהיה פחות או יותר מסודר, ואתה מגיע לאושוויץ (Auschwitz), איך זה היה, מה משתנה בשבילך?

ת: אמרו לנו שזה אושוויץ (Auschwitz), זה מה שאמרו לנו.

ש: ומה זה אומר לך? איך אתה רואה את המציאות?

ת: אז עוד לא קלטתי, עוד לא קלטתי שום דבר. אבל אחר-כך התחילו עם הסלקציה ואמרו: לינץ! רכטס! חזרה לקרונות.

ש: כלומר, זה ימינה ושמאלה?

ת: כן. אלה שהלכו שמאלה, הלכו לתוך אושוויץ (Auschwitz), ואלה שהלכו ימינה עלו לקרונות.

ש: ולאן אתה היית צריך ללכת?

ת: אני הייתי על-יד אחי, אני לא הייתי כל-כך גבוה, הוא אמר לי שאני אקום יותר, עמדתי עם אחי ביחד.

ש: ולאיזה צד הלכת?

ת: אני הלכתי חזרה לקרונות, החזירו אותנו בחזרה לקרונות. אני הייתי עוד עם החבילות ועם הכל עוד בפנים. אני הייתי עוד עם הכל כמו שיצאתי מראדום (Radom).

ש: אתם עולים בחזרה לקרונות?

ת: כן, אנחנו עולים בחזרה לקרונות וזהו.

ש: ואתם יודעים מה הגורל שלכם, מה זה אומר לעלות על הקרונות?

ת: לא, אנחנו לא יודעים עוד אז שום דבר.

ש: אז אתם עולים לקרונות?

ת: כן.

ש: כמו שהגעתם אתם עולים?

ת: כן.

ש: ולאן זה?

ת: מביאים אותנו לצ'כיה, אנחנו עוברים דרך צ'כיה, אני זוכר את זה שירדנו דרך צ'כיה, אוסטריה, והגענו לגרמניה.

ש: לאיפה בגרמניה?

ת: על-יד שטוטגרט (Stuttgart), למחנה עבודה וייבלינגן (Waiblingen) שזה נמצא אחרי שטוטגרט (Stuttgart). שטוטגרט (Stuttgart) הייתה עיר די גדולה, גם היום, יימח שמם, היא עיר גדולה. אני לא הייתי שם, אבל היו חבר'ה שלי שהיו שם. מהעיר הזאת הזמינו כמה כאלה מראדום (Radom) שהיו שם, הזמינו אותם אפילו ליום השואה, עם נסיעה ועם כיבוד ליומיים. זה היה בדיוק בראש השנה לפני שלוש שנים, אז היו כאלה שלא נסעו. קיבלו הזמנה מהעיר וייבלינגן (Waiblingen) שיבואו לשם, אבל לא נסעו.

ש: אתה הגעת לעייה וייבלינגן (Waiblingen), איך היא נראית לך? איך היא נראית בעיניך באותו זמן?

ת: זה היה מחנה, זה היה מחנה מסודר, היו שם צריפים ארוכים והכל היה שם מסודר.

ש: ומי שומר עליכם, מי אחראי עליכם שם?

ת: גרמנים.

ש: אבל אלה היו אס.אס או חיילים של הוורמאכט?

ת: היה שם ארבעייטס קומנדו.

ש: זה אתם?

ת: כן, זה היה שם בוייבלינגן (Waiblingen), זה היה ארבעייטס קומנדו.

ש: איך הם היו לבושים?

ת: הם היו לבושים בבגדים צהובים, היה להם סמל אחר לגמרי. הם היו חיילי וורמאכט.

ש: ואיך הם התייחסו אליכם?

ת: היה בסדר גמור. אבל אז כשנכנסתי לתוך המחנה הייתי צריך להתפשט לגמרי כדי ללכת למקלחת.

ש: אז מה קורה עם התמונות?

ת: הכל הלך, אז הלך הכל. שום דבר לא היה עלינו, נכנסתי עירום לתוך המקלחת לצריף הראשון, ויצאתי מהצד השני. אבל היו חבר'ה שהיו ממזרים גדולים, מה שהיה להם הם זרקו לפני הכניסה לצריף הזה. יש לי פה שני חבר'ה מראדום (Radom), הכל נשאר להם עד היום. היה להם מזל.

ש: אתם מתקלחים?

ת: כן, אנחנו מתקלחים, אחי, אני וכולם, ואנחנו עוברים לצד השני. עושים לנו ספריי על הגוף, ואנחנו מקבלים הכל חדש, בגדים חדשים והכל חדש.

ש: זה פסים?

ת: כן, זה פסים, הכל בפסים. קיבלנו תלבושת חדשה לגמרי, הכינו לנו שם את הכל. היינו שם יומיים, אחרי הכל רשמו אותנו ואמרו לנו: אתה תהיה בצריף הזה, ואתה תהיה בצריף הזה. היו שם שישה צריפים גדולים. אחר-כך לקחו אותנו לעבודה.

ש: איזו עבודה?

ת: בתוך השטלנבונג, שאלה הן חפירות בתוך ההרים.

ש: אתה מתכוון למנהרות?

ת: כן, מנהרות בשביל נשק, הם הכינו שם נשק. אני הלכתי לעבוד במקום הזה, ואת אחי שלחו לעבוד עם בלגי אחד שהוא עבד על מחפר גדול ואחי היה העוזר שלו. כלומר, היינו באותו במקום, אבל עבדנו במקום אחר.

ש: ומה היה התפקיד שלך?

ת: התפקיד שלי היה לעבוד עם קומפרסורים. עבדתי עם קומפרסור די גדול, והאחרים זרקו את זה לקרונות כאלה קטנים.

ש: כלומר, היית צריך להוציא אדמה?

ת: היינו מוציאים אבנים, היו שם אבנים.

ש: כלומר, היית חופר את המנהרות?

ת: כן, כן, הייתי שם שלושה חודשים בדיוק. אחר-כך אחי נשאר במחנה הזה, ואותי שלחו למחנה אחר.

ש: איזה מחנה?

ת: זה היה באותו אזור, אבל במרחק של כמה ק"מ משם. למחנה שאני נשלחתי אליו קראו גרוסקסנהיים (Gross Sachsenheim), כך קוראים לעיר הזאת. כל זה באזור של וירטנברג (Wuertiemberg).

ש: אבל זה גם באזור שטוטגרט (Stuttgart)?

ת: כן, כן, זה הכל באזור שטוטגרט (Stuttgart).

ש: באופן פתאומי הפסיקו לכם את העבודה, ועברתם למקום השני, או שסיימתם את העבודה שם?

ת: לא, אמרו שעוברים למקום אחר. באנו לשם, שם הייתה קבוצה של פולנים, של אינטליגנציה פולנית, הביאו איזו קבוצה שהיה להם את המרד בוורשה (Warszawa), אז הם היו שם, וכשאנחנו באנו הם כבר היו שם. אבל הם נפלו כמו זבובים.

ש: כשאתם מגיעים לגרוסקסנהיים (Gross Sachsenheim) באיזה תנאים אתם חיים?

ת: אנחנו עובדים באותה עבודה.

ש: אבל איך היו התנאים של המגוברים?

ת: היו אותם הצריפים כמו בכל מקום, הם הכינו את הכל, הצריפים והכל היה שם מוכן. הם הכינו שם את הכל, כי הם ידעו מה הם מתכוננים לעשות, שהם יביאו לשם אנשים.

ש: בכל זאת כשאתם בין האסירים, ונפסקת העבודה במקום הקודם, האם יש איזו החלפת מילים בין האסירים? על מה הייתם מדברים ביניהם? מה היה התוכן של השיחות ביניכם?

ת: דיברנו על מה יהיה הלאה.

ש: מה זאת אומרת?

ת: הרי נפלנו לפה, ואף אחד לא חשב על הדברים האלה, לא חשבנו על זה.

ש: האם מישהו חשב, למשל האם אתה חשבת לברוח או להתמרד?

ת: לא, בגרמניה אפילו כבר לא חלמתי על זה.

ש: אבל לפני?

ת: בפולין?

ש: כן, האם אז חשבת לברוח, האם חשבת לעשות משהו?

ת: לא, אי אפשר היה. בפולין במחנה הזה בראדום (Radom) זה היה בלתי אפשרי, ממש בלתי אפשרי. היה שם פעמיים גדר, לא סתם, אלא היו שם פעמיים גדר רציני. אז אפילו לא חלמנו, כבר לא יכולנו לעשות שום דבר. היו הרי חבר'ה שחפרו תעלה מתחת לגדרות, אז תפסו את החבר'ה האלה, והרביצו להם טוב כשתפסו אותם. אחד מהחבר'ה האלה נפטר פה ברמת-גן.

ש: חשבת על גורלך, על כך שנולדת כביכול להיות עבד? האם חשבת על זה? כלומר, מה חשבת על עתידך?

ת: חשבתי שאולי אלוהים ייתן לנו שנחיה את הכל, ונעבור את כל הדברים האלה, שנעבור את זה.

ש: אבל היית מנותק מהחדשות וממה שקורה?

ת: כן, היינו מנותקים מהכל.

ש: אז איזו תקווה יכולת לפתח?

ת: תקווה הייתה לנו איך שלא יהיה, שאולי יהיה משהו. כשבאנו למחנה בגרוסקסנהיים (Gross Sachsenheim), הפולנים שהיו שם נפלו כמו זבובים.

ש: אז איזו תקווה יכולה להיות לכם מזה?

ת: אתה יודע למה הם נפלו שם? כי הם לא החזיקו מעמד. הם היו מהאינטליגנציה הפולנית. בוורשה (Warszawa) הייתה אינטליגנציה גדולה של הפולנים, אלה שעשו את המרד בוורשה (Warszawa), היו שם רק פולנים. אבל אנחנו אמרנו, זה בסדר, מגיע לכם.

ש: כשהייתם בין האסירים באיזו שפה דיברתם ביניכם, כלומר, בין היהודים?

ת: בין היהודים דיברנו ביידיש, ודיברנו בפולנית. עם הפולנים בכלל לא דיברנו, הם היו בצריף אחר לגמרי. אני זוכר את זה טוב מאוד, שהם נפלו כמו זבובים, כל יום היינו מוציאים מהם מתים החוצה.

ש: איך הגרמנים היו מחלקים לכם את המזון, הייתם עומדים בתור, או איך היו מחלקים?

ת: היינו עומדים בתור, הכל הלך שם בתור. היו שם קנים גדולים של חמישים ליטר, כל אחד בא עם הצלחת שלו, נתנו גם לחם וגם קצת בשר. בכל מקום היה אותו דבר. כשעבדנו הם רצו שאנחנו נעבוד.

ש: כשהייתם בגרוסקסנהיים (Gross Sachsenheim) מה עשיתם שם?

ת: גם-כן עשינו את אותה עבודה.

ש: עבדתם בחפירה?

ת: כן, עשינו שם את אותו דבר, את אותה עבודה. עשינו שם חפירו, שמו בתוך הקרונות הקטנים, והם היו מוציאים את זה החוצה.

ש: איך היו מוציאים את זה, אנשים היו דוחפים את זה?

ת: כן, אנשים היו דוחפים, לא היה שם קטר.

ש: ולאיזו מטרה עשיתם את החפירות?

ת: גם-כן בשביל נשק.

ש: כדי לאכסן את הנשק?

ת: כן, כדי לאכסן את הנשק, על כל פנים ככה אמרו לנו, זה מה שאני יודע.

ש: כשהייתם באזור וירטנברג (Wuertiemberg) יש שם אוכלוסיה אזרחית מסביב או שאין כלום.

ת: כן, כן, היו שם.

ש: הם ראו אתכם, מי אתם, שאתם אסירים?

ת: בעיר וירטנברג (Wuertiemberg) כן, בעיר וייבלינגן (Waiblingen) כן, הם ראו אותנו.

ש: איך הם הגיבו?

ת: הם ראו אותנו.

ש: והם התעלמו?

ת: כן, הם התעלמו, אבל היו גם כאלה שזרקו לנו לחם ותפוחי-אדמה, היו כל מיני.

ש: ואתה עדיין במצב פיזי סביר?

ת: כן, אני עוד במצב טוב, הייתי במצב טוב. היה לי מזל שאחי כל הזמן דאג לי שאני אהיה בסדר.

ש: במה הוא דאג?

ת: כשהוא עבד עם הנוצרי בלגי הזה, הוא עבד עם המחפר, ואחי היה העוזר שלו. הוא היה מביא לו את הגריז, את השמן, את הסולר וכל מיני דברים, כלומר, הוא היה כל היום על ידו, כל הזמן הוא היה על ידו, ובערב הם חזרו ביחד למחנה. אחי נשאר שם באותו המחנה בוייבלינגן (Waiblingen), ואני עברתי משם לגרוסקסנהיים (Gross Sachsenheim), אבל בסוף העבירו אותנו בחזרה לוייבלינגן (Waiblingen) וזהו.

ש: והרגשת שאתם עומדים להשתחרר?

ת: כן, היה משהו, היה ריח כזה שבנות-הברית מתקרבים לצרפת.

ש: איך?

ת: זה מה שדיברו, אמרו שכן יודעים או לא יודעים, אבל היה משהו כזה.

ש: כל התקופה לא הרגשת כלום, לא היו מטוסים שעברו מעליכם?

ת: כשהיינו בוייבלינגן (Waiblingen) בלילה היו מטוסים על שטוטגרט (Stuttgart), כך שיום אחד לקחו אותנו בשביל לנקות את הרחובות בשטוטגרט (Stuttgart). לקחו אותנו במשאיות, הביאו אותנו עד לעיר בשטוטגרט (Stuttgart), והתחלנו לנקות שם את הרחובות. אני זוכר את זה טוב מאוד, את שטוטגרט (Stuttgart). היו מטוסים בלי הפסק, זה היה בשטוטגרט (Stuttgart). מה היה אחר-כך? הרגשנו שיש פה איזה שינוי. הביאו אותנו בחזרה לוייבלינגן (Waiblingen) ונשארנו שם. יום אחד, זה היה כבר בינואר 45'...

ש: מה קורה שם?

ת: שם הגרמנים עשו איתנו משהו כדי להעביר אותנו שוב למקום אחר. היינו ברכבת, נסענו, והגענו לעיר אולם (Ulm), שהיינו שם איזה שבועיים.

ש: ומה עשיתם שם?

ת: היינו שם בתוך הרכבת.

ש: הייתם שבועיים בתוך הרכבת?

ת: כן, היינו שם בתוך הרכבת.

ש: מביאים לכם אוכל לתוך הרכבת?

ת: כן, הביאו לנו את האוכל. לא יכולנו להמשיך לנסוע, כי כבר לא היו פסי רכבת, הרסו להם את הכל.

ש: ומי שמר עליכם שם?

ת: הגרמנים.

ש: אבל איזה סוג של גרמנים, הם הי של הוורמאכט או של האס.אס?

ת: אלה היו חיילים של וורמאכט, אבל היו גם יחידים של האס.אס.

ש: למה החזיקו אתכם ברכבת, בשביל מה?

ת: כי הם רצו להביא אותנו לדכאו (Dachau), כי האמריקאים התקרבו, אז הם רצו להביא אותנו לדכאו (Dachau).

ש: אבל אתם תקועים ברכבת?

ת: כן, אנחנו שוכבים ברכבת.

ש: ורק מביאים לכם אוכל?

ת: כן, בדיוק, מביאים לנו לשם אוכל. זה לקח הרבה זמן.

ש: כן, שבועיים זה המון זמן.

ש: אחר-כך סידרו משהו בפסי הרכבת, והביאו אותנו עד למינכן (Muenchen). במינכן (Muenchen) גם-כן עמדנו כמה זמן, אבל אני לא זוכר כמה זמן היינו שם במינכן (Muenchen). בסוף הביאו אותנו ל דכאו (Dachau), לתוך המחנה בדכאו (Dachau). אז אני חליתי.

ש: במה חלית?

ת: קיבלתי פה שני גולות בשני הצדדים, כלומר, היה לי שבר. נשארתי בתוך דכאו (Dachau). אחר-כך עשו טרנספורט, הוציאו את האנשים החוצה, גם אחי היה ביניהם, והוציאו את כולם להרים, אבל אני נשארתי שם בבית-חולים הזה, וגם ניתחו אותי שם.

ש: הגרמנים?

ת: היה שם רופא צ'כי אחד.

ש: הוא היה אסיר כמוך?

ת: כן, כן.

ש: אבל עדיין לא השתחררת?

ת: לא, אני עדיין לא השתחררתי, רק נשארתי שם.

ש: כלומר, קיבלת טיפול רפואי בדכאו (Dachau)?

ת: כן, קיבלתי טיפול רפואי בתוך דכאו (Dachau).

ש: איזה טיפול רפואי בעצם קיבלת, עשו לך ניתוח?

ת: כן, עשו לי ניתוח.

ש: וקיבלת גם טיפול רפואי אחר-כך?

ת: כן, כן, שכבתי שם. בינתיים סילקו את כל אלה שיכלו ללכת בטרנספורט, אז כולם הלכו בטרנספורט.

ש: ואתה שוכב שם?

ת: כן, אני שוכב שם בבלוק 26.

ש: בתנאים טובים?

ת: כן, כן. שכבתי שם עד שבאו האמריקאים.

ש: אבל מה עם הגרמנים שהסתובבו בבית-חולים או שלא היו גרמנים?

ת: הגרמנים התחילו לברוח, הם הרגישו שיש פה משהו. תשעים אחוז מהגרמנים הלכו עם אלה שהוציאו אותם מהמחנה להרים לכיוון הרי הטירול. אחי השתחרר שם בהרי הטירול.

ש: ויום אחד אתה מגלה שיש פנים חדשות?

ת: כן. חבר'ה שעוד נשארו רצו לגדר, והם התחשמלו על הגדר.

ש: אבל אתה במיטה?

ת: כן, אני במיטה, אבל סיפרו לי שחבר'ה נשרפו שם על הגדר החשמלית. כשהטנק הראשון נכנס הורידו את הכל, הורידו את החשמל מהגדרות, ואז ידענו שהאמריקאים פה.

ש: מתי זה קרה?

ת: זה יה כבר באפריל.

ש: 45'?

ת: כן, 45'. אז האמריקאים...

ש: האמריקאים משחררים אתכם?

ת: כן.

ש: מה הדבר הראשון...

ת: תיכף באים האמריקאים שם. היה שם רב אחד יהודי מהצבא האמריקאי, שהוא אמר לי, כלומר, לא רק לי, אלא כל אחד עם השמות והכל, אז הוא שאל אותי גם-כן ביידיש, הכל ביידיש: איך קוראים לך? אמרתי לו: מונק. הוא שאל אותי: הרב מונק מברלין (Berlin) זה המשפחה שלך? אמרתי לו: אני לא יודע. הוא הכיר רב מונק מברלין (Berlin), אבל אני לא זכרתי, אמרתי לו, שאני לא זוכר. היו גם-כן הרבה מונק בהונגריה. אני אמרתי לו: אני לא זוכר, אני לא יודע. אחר-כך הייתי כבר בסדר יותר, קיבלתי בגדים, החליפו לי את הבגדים, וקיבלתי בגדים מהגרמנים של העיר, הביאו מהעיר בגדים כדי לתת לנו.

ש: מאיזו עיר?

ת: מהעיר דכאו (Dachau), הביאו לנו בגדים כדי שנוריד את הבגדים עם הפסים. ככה היינו שם, הלכנו לעיר, יכולתי כבר ללכת.

ש: נפגשת שוב עם אחיך?

ת: נפגשתי עם גרמנים.

ש: ומה עם אחיך?

ת: אחי היה עוד בהרי הטירול שם עם כל מיני קבוצות. הם השתחררו, ואחד חיפש את השני. יום אחד הרב האמריקאי הזה אומר לי: יש מחנה פלדפינג (Feldafing), את כל היהודים מכל האזור אני מעביר לשם. פלדפינג (Feldafing) זה היה מחנה בסיס גרמני גדול.

ש: מה אתה עושה בפלדפינג (Feldafing)?

ת: אני מחכה, אולי מישהו יחפש אותי, ואני אחפש מישהו אחר.

ש: מי הארגון שהיה במחנה פלדפינג (Feldafing)?

ת: זה היה של יהודים.

ש: חיילים?

ת: לא, היו שם כמה אמריקאים שההורים ברחו מגרמניה לאמריקה, ואלה הבנים שלהם עזרו לנו.

ש: במה הם עזרו?

ת: קודם כל הם נתנו אוכל. הם הביאו לנו אוכל אפילו כבר לדכאו (Dachau), הם הביאו אוכל אמריקאי. הם נתנו אוכל, ומי ששמר, מי שיכול היה להחזיק ולא להתנפל על האוכל היה בסדר. החבר של אחותי בא לשם, הוא היה גם-כן בדכאו (Dachau), אבל הוא התנפל על האוכל, כי הוא היה רעב מאוד, והוא הלך בתוך דכאו (Dachau). זה היה ביום השחרור כשהאמריקאים נתנו לנו אוכל, הם הביאו לנו אוכל בלי הפסק. הם הביאו קונסרבים, ומה הם לא הביאו לשם. מי שהיה לו שכל הוא לא אכל שם הרבה. אבל הוא תפס ואכל...

ש: איך יכולת לדעת?

ת: אני בעצמי לא יכולתי לאכול ככה, לא יכולתי לאכול, אז אכלתי מעט, וזה עזר לי.

ש: איפה אתם נמצאים בפלדפינג (Feldafing)?

ת: יש שם בסיס ענק של הגרמנים, בנו שם בתים בני שלוש קומות. היינו שם, והתחילו להביא לשם מהרבה מקומות, מהמון מחנות היו מביאים לשם את היהודים, וכל אחד חיפש שם את המשפחה שלו.

ש: ואתה חיפשת את המשפחה?

ת: כן. אחרי שבועיים שהייתי בפלדפינג (Feldafing), הלכתי לרכבת של העיר פלדפינג (Feldafing).

ש: בשביל מה, כדי לראות מי בא ומי הולך?

ת: הלכתי לרכבת, ואחי יצא מהרכבת, כי אמרו לו שבפלדפינג (Feldafing) אוספים את כל היהודים. ככה זה היה, הוא ירד ואנחנו היינו ביחד, מהיום הזה אנחנו ביחד עד היום.

ש: אז אתם נפגשים?

ת: כן.

ש: ומה אתם מחליטים?

ת: אנחנו מחליטים לפגוש עוד מישהו. על אבא, אימא והאחות ידעתי מאה אחוז שהם אינם. אבל חשבנו שאולי בכל זאת היה שם איזה נס, כי בטרבלינקה (Treblinka) היו גם-כן ניסים, היו אנשים שקפצו לפני זה מהרכבת. אני אז אמרתי: מה שיהיה יהיה, איך שלא יהיה, מתאספים שם יהודים שהיינו בראדום (Radom), הם מתאספים בשטוטגרט (Stuttgart).

ש: כלומר, יש עוד קבוצה בשטוטגרט (Stuttgart) כמו בפלדפינג (Feldafing)?

ת: כן, כן.

ש: ומה הלכתם לחפש שם?

ת: שם הגרמנים עשו שני רחובות בשביל היהודים. שני רחובות עם כל הבתים ועם כל הציוד, והאמריקאים לקחו את הכל, הם היו שם פאשיסטים גדולים. בינתיים אחי היה כבר עם החברה שלו.

ש: אתה נפגשת עם אחיך בפלדפינג (Feldafing)?

ת: כן.

ש: ולאן אתם מחליטים לעבור?

ת: אנחנו מחליטים לעבור לשטוטגרט (Stuttgart).

ש: למה?

ת: כי אספו שם את כל אלה מהערים שלנו, משדלוביץ (Szydlowiec), מראדום (Radom), מכל המקומות האלה, אז החלטנו לעבור לשם. אני עוד לא החלטתי מה לעשות, אבל הוא נסע כדי לחפש את החברה שלו.

ש: ולך לא היה מה לחפש?

ת: לי לא היה מה לחפש. הוא נסע לברגן-בלזן (Bergen-Belsen), והוא מצא את החברה שלו, הן היו שלוש אחיות והן היו שם בברגן-בלזן (Bergen-Belsen).

ש: איך ידעת שהוא מצא את כולם?

ת: היה לנו כבר קשר אחד עם השני, אז כבר הכל היה חופשי, זה היה אצל האמריקאים והיה לנו חופש די חזק.

ש: מה אתה עשית כל הזמן הזה בזמן שאחיך חיפש את חברתו ואת האחיות? אלה לא היו האחיות שלך?

ת: לא.

ש: אלה היו האחיות של חברתו?

ת: כן, הן היו האחיות של גיסתי.

ש: מה אתה עשית באותו זמן?

ת: אני נשארתי אז עוד בפלדפינג (Feldafing), אני עוד נשארתי שם.

ש: מה עושים בפלדפינג (Feldafing)?

ת: אני הכרתי עוד שני חבר'ה מהעיר שלי שהם היו גרים על-יד מינכן (Muenchen), לא רחוק מדכאו (Dachau). פגשתי אותם והם אמרו לי: תעבור למינכן (Muenchen). אז עברתי למינכן (Muenchen), עברתי מפלדפינג (Feldafing) למינכן (Muenchen).

ש: אבל בשביל מה?

ת: החבר שלי אמר לי: דוד, אנחנו גרים פה בכפר הזה. הם השתחררו שם על-יד הכפר הזה, הם היו אצל גרמנים, הם עבדו לפני זה אצל גרמנים. הם ישבו בתוך הכפר הזה, ואני באתי גם-כן אליהם, עדיין לא נסעתי לשטוטגרט (Stuttgart). נשארתי שם, קיבלתי תעודת זהות גרמנית רוסית הכל שם, קראו לזה כנכרטה, יש לי את כל זה פה, ונשארתי שם איתם עוד כמה זמן. אבל אחי טלפן אלי ואמר לי: תבוא לכאן לשטוטגרט (Stuttgart) ונהיה ביחד בשטוטגרט (Stuttgart). תעזוב אותם, ותעבור לשטוטגרט (Stuttgart). ככה זה היה, באתי לשטוטגרט (Stuttgart) והייתי שם כל הזמן עם אחי ביחד. הוא התחתן עם החברה שלו, הוא הביא אותה מברגן-בלזן (Bergen-Belsen) לשטוטגרט (Stuttgart) עם שלושת האחיות שלה, שהן גם-כן באו איתה לשטוטגרט (Stuttgart).

ש: ובכל זאת יש חתונה בשטוטגרט (Stuttgart)?

ת: כן, אחרי המלחמה התחתנו, הם היו חברים עוד מבית-הספר, הם היו מאותה כיתה, והוא חי איתה עד היום, עד מאה ועשרים. ככה אני נשארתי בשטוטגרט (Stuttgart), ולמדתי שם בבית-ספר אורט.

ש: אבל באיזו מסגרת אתה חי בשטוטגרט (Stuttgart)?

ת: אני חי שם במסגרת של הפליטים שנשארו אחרי המלחמה, כך קראו לנו.

ש: אתם חיים במחנה?

ת: לא, אנחנו חיים בעיר, ממש בעיר.

ש: אבל ממה יכולת להתפרנס?

ת: בהתחלה קודם כל למדתי בבית-ספר אורט מסגרות, רציתי תעודה שאני יודע משהו. למדתי, וגמרתי את הלימודים האלה.

ש: כמה זמן אתה לומד באורט?

ת: אני לומד שם שנה ומשהו.

ש: אבל מי מממן אותך באותה שנה?

ת: זה מהג'וינט, קיבלתי מהם הכל, אוכל, בגדים, והכל קיבלנו מהם. גמרתי ללמוד בבית-הספר, ותוך כדי הלימודים בבית-הספר החלטתי שאני אעשה גם רישיון נהיגה, אז הלכתי לקורס של נהגות.

ש: כשאתה חי בשטוטגרט (Stuttgart), הרי בכל זאת זה היה מקום שלא רחוק משם אתה עבדת בכפיה, בכל זאת היו שם אנשים שרצחו את ההורים שלך, האם יש איזו מין הרגשה של נקמנות כלפי הגרמנים שנמצאים שם או שאתה פוגש אותם ברחוב ואלה אותם אנשים?

ת: לא, זה רגיל, רגיל.

ש: זה כאילו שלא קרה כלום?

ת: כן, זה משהו שעבר.

ש: בכל זאת איך ההרגשה שלך כשאתה רואה אותם וכשאתה משוחרר?

ת: אני לא יודע אם הוא לא האס.אסמן הזה שהיה, או הבן שלו, או האח שלו, או השד יודע מיהו היה. אבל הראש אמר לי, שהמלחמה כבר נגמרה ואנחנו בחופש.

ש: איך הם מתייחסים אליכם?

ת: בשטוטגרט (Stuttgart) הם התייחסו אלינו בסדר גמור. אפילו בעיר כשלקחו את שני הרחובות האלה, שאלה היו רחובות ענקיים, זה היה בצפון שטוטגרט (Stuttgart), הכל נשאר שם בבתים. האמריקאים אמרו לגרמנים שגרו שם: תשאירו את הכל, ותברחו מהם. הם השאירו את הכל, קיבלנו את כל הבגדים והכל נשאר. האמריקאים סילקו אותם לגמרי.

ש: אבל כשאתה מסתובב ברחוב בשטוטגרט (Stuttgart)...

ת: הסתובבתי שם בכל מקום.

ש: אבל כשאתה מסתובב שם ברחוב בשטוטגרט (Stuttgart), כשאתה עולה לרכבת, האם אין לך רגש של טינה כלפיהם?

ת: לא ידעתי אם זה הם, חשבתי על הדברים האלה, ואמרתי שאולי האח שלו עשה לי שם משהו רע. אבל לא קלטנו את העניין זה טוב, אלא אמרתי: נמשיך הלאה את החיים, אין ברירה, נמשיך הלאה. ככה זה באמת היה, ככה המשכתי. גמרתי שם את בית-הספר אורט, קיבלתי את רישיון הנהיגה, קיבלתי עבודה באונר"א, ועבדתי באונר"א בתור נהג משאית. משטוטגרט (Stuttgart), שזה היה שם מחנה של פולנים, עד להמבורג (Hamburg) נסענו בשיירה של שתיים-עשרה משאיות GMC.

ש: מה הובלתם?

ת: הובלנו אותם, כלומר, את הפולנים הביתה. נסענו להמבורג (Hamburg), ומשם העבירו אותם חזרה לפולניה.

ש: אבל אתה בעצם גם פולני?

ת: כן.

ש: אבל אתה לא חזרת לפולניה?

ת: לא, לא.

ש: ביקשת לחזור לפולניה לבקר ולבדוק מה קורה?

ת: ב-45' אחי היה כבר עם אשתו, אבל הוא אמר לי: דוד, תיסע לפולין ותראה אולי מישהו נשאר, משהו נשאר?

ש: נסעת?

ת: נכנסתי לרכבת, נסעתי עד ברלין (Berlin). בברלין (Berlin) תפסתי את הצד השני בשביל לעבור לפולניה, נכנסתי למשאית שהעבירו שם את הדברים למזרח גרמניה, עברתי את הגבול, ובאתי לפולניה.

ש: לעיירה שלך?

ת: לא, באתי ללודז' (Lodz), לא לעיר שלי.

ש: זה היה לפני שהתחלת לעבוד באונר"א?

ת: כן, זה היה עוד לפני זה.

ש: למה באת דווקא ללודז' (Lodz)?

ת: זה היה בסוף 45', זה היה בנובמבר או בדצמבר, זה אני זוכר. אז נסעתי לפוליה לתוך לודז' (Lodz).

ש: למה נסעת דווקא ללודז' (Lodz)?

ת: כי היו שם יהודים.

ש: אבל אתה לא רצית לחזור למקום הולדתך?

ת: כן, רציתי לנסוע לשם, אבל פגשתי בן-דוד שלי, שהוא היה בצבא הפולני בתוך לודז' (Lodz), הוא היה הבן של הדוד שלי.

ש: ומה קרה?

ת: אני פגשתי אותו, אמרו לי, שיש פה חייל אחד בשם מונק, הם ידעו שיש פה מונק אחד חייל פולני. ככה זה היה, אמרו לי איפה הוא, הלכתי אליו ונפגשנו. הוא אמר לי: אין לך מה לנסוע לשם, הורידו את הכל, אין שם זכר. מכל השכונות היהודיות אין זכר, לא משפחה ולא שום דבר. אין שם זכר מהשכונות של היהודים. את בית-הכנסת הגדול הזה, שהיה שם בית-כנסת ענק, הגרמנים החריבו הכל עם הפולנים ביחד. אל תלך לשם, יש שם אנטישמיות גדולה. אז נסעתי בחזרה. אותו בן-דוד שלי שהיה חייל הביא אותי עד לברלין (Berlin), ומברלין (Berlin) עברתי חזרה לשטוטגרט (Stuttgart), באתי לשטוטגרט (Stuttgart) בחזרה.

ש: ואז התחלת את החיים?

ת: כן.

ש: אז כשהיית מוביל פולנים במשאיות, כמה זמן אתה עוסק בעבודה הזאת?

ת: אני עבדתי בזה עד שבאתי לארץ.

ש: כבר התחילו לדבר איתכם על העלייה ארצה?

ת: כן, זה כבר היה.

ש: איך צץ הרעיון לעלות ארצה?

ת: אמרו לנו ביידיש: ילדים יהודים . זה התחיל ב-47', יש לי תמונות משנת 47' שצילמו אותנו בעשרים ותשעה בנובמבר בשטוטגרט (Stuttgart). כל המחנה של שטוטגרט (Stuttgart) בא לשם על-יד הקונסוליה האמריקאית.

ש: וזה היה בשבילך הפתרון לעלות ארצה ולא להישאר בגרמניה?

ת: כן, כן, משם באתי לארץ.

ש: מתי אתה עולה ארצה?

ת: ירדתי מהאוניה בשלושה-עשר לספטמבר 48', עליתי על האוניה פאן-יורק.

ש: מאיפה?

ת: מצרפת ממרסיי (Marseille).

ש: כלומר, אתה עובר משטוטגרט (Stuttgart) למרסיי (Marseille)?

ת: כן, העבירו אותנו משטוטגרט (Stuttgart) למרסיי (Marseille) עם משאיות ועם רכבת. משטוטגרט (Stuttgart) עד ליאון (Lyon) נסענו במשאיות של האונר"א, ואחר-כך נסענו עם הרכבת עד מרסיי (Marseille). היה שם מחנה שהדריכו אותנו קצת, אבל השפה שם הייתה רק יידיש, ולא הייתה שם עברית, אז כשבאתי לארץ לא ידעתי אף מילה עברית, וככה נשארתי. עברתי לאוניה, לקח לנו איזה שבוע ימים של נסיעה באוניה פאן-יורק. היינו שם קבוצה של חבר'ה צעירים משטוטגרט (Stuttgart), ובאנו לכאן לארץ.

ש: איפה היית בחיפה?

ת: כן, ירדתי מהאוניה בחיפה.

ש: ואז אתה בחיפה, מה עושים?

ת: בחיפה מסתכלים עלי.

ש: מי מסתכל עליך?

ת: רופא. הוא מסתכל עלי, דופק לי בגב, והוא דיבר איתי בגרמנית, הוא היה ישראלי יקה, הוא ידע שאני לא מדבר עברית, אז הוא דיבר איתי בגרמנית. הוא אמר לי בגרמנית: חבר'ה כאלה אנחנו צריכים. הוא אמר לי את זה ככה דוגרי. עד שירדתי, ירדנו כל הקבוצה למטה ירדנו מהאוניה, וככה הוא אמר לי. למחרת אני כבר בבית-ליד, בלי שפה ובלי שום דבר, אבל אני בבית-ליד.

ש: מה זה, שמגייסים אותך?

ת: כן, מגייסים אותי ישר, בלי לשאול אותי שום דבר. אז מתחיל משהו, כי אני צריך לראות מה זה הנשק הזה. אנחנו ביחד כל הקבוצה שלנו. אני נמצא בבית-ליד שבוע שבועיים, אני לומד קצת לירות, ואני לומד איך משתמשים בנשק, עם המוזר הצ'כי, האנגה האוטומטי וזהו, ומתחילים לצאת.

ש: לאן?

ת: אנחנו יוצאים לשדה התעופה לוד. נוסעים שם שני טנקים מקדימה, ואנחנו רצנו אחרי שני הטנקים האלה, זה היה סתם אימון. מדברים איתנו ביידיש או בפולנית, כי היה שם קצין אחד שהוא דיבר קצת פולני. המשכנו ללכת ככה אחרי הטנק הזה, התאמנו איך שיהיה הקרב. היינו שם יומיים בלוד בשדה התעופה, זה היה וילהלמה מהצד הזה. ככה המשכנו יומיים, ואחר-כך הביאו אותנו לקסטינה. הורידו אותנו לקסטינה, שם נשארו, ואנחנו הולכים לקרב של עיראק אלמנג'יה, שעכשיו נמצא שם קיבוץ גת וקריית גת נמצאת שם. הלכנו על ההר הזה, שממול יש שם הר. בשדה הייתה שריונית, שאני לא אשכח את זה.

ש: כלומר, אתה מתחיל להשתתף במלחמת השחרור?

ת: כן, בדיוק. זה לקח יום אחד וההפגזה שלהם עלינו הייתה נוראה. יצחק שדה עמד עם השריונית, ראינו אותו שהוא עמד בצד שם למעלה, הוא נתן פקודות. החבר'ה התקדמו, אבל זה לא הלך, כי האש מהם הייתה נוראה, ונפלו שם חבר'ה שלנו בלי הפסק. התחלנו לחזור, היינו בקיבוץ גת, פגז נפל על-יד העמדה שלנו, היו שם שלושה הרוגים וארבעה פצועים. היינו שבעה חבר'ה בעמדה, היו שם שלושה הרוגים, ואני נפצעתי. בא החובש, הסתכל עלי, אני הייתי מלא דם, הוא הכניס אותי לאלונקה, העבירו אותי עד לאיפה שאפשר היה להוציא אותי. הכניסו אותי לשריונית שהיו שם שתי אלונקות למעלה, שתי אלונקות למטה, והביאו אותי חזרה לקסטינה. היו לי כאבים ואני הייתי כולי מלא דם. בקסטינה הורידו אותי, אבל לפני-כן באמצע הדרך נשברה האלונקה שלי, ואני נפלתי על הבחור הזה ששכב למטה, הוא צעק ואני הייתי עם הכאבים שלי. הנהג עצר, הוא סידר שם משהו, והביאו אותנו עד לקסטינה. בקסטינה קיבלתי טיפול ראשון, והביאו אותי ישר לדג'ניה, שזה בית-חולים ביפו דג'ניה. אז היה שם בית-חולים דג'ניה, היום זה שם בית-אבות. הייתי שם, עשו לי ניתוח, הוציאו לי את הרסיסים, תפרו, ואחרי שלושה ימים העבירו אותי למחנה יונה. אם אתה זוכר היה פעם מחנה יונה שהיום נמצא שם הילטון, ושם הייתי כל הזמן. אבל הייתה תקלה, כי בבית-חולים בדג'ניה, את הצינורית של המוגלה במקום להשאיר אותה בחוץ, סגרו אותה בפנים. את הרסיסים הוא הוציא, אבל הוא השאיר בפנים את הצינורית של המוגלה. אחרי שבוע ימים הייתה לי כל הזמן מוגלה. הלכתי לאחות, היא מסתכלת, ואומרת לי: אוי ואבוי, תיסע חזרה לבית-חולים. הביאו אותי בחזרה לבית-חולים, הוציאו לי את זה, שמו לי פלסתר עד שזה התרפא.

ש: מה עשית אחר-כך בארץ?

ת: הייתי שם במחנה יונה במשך חצי שנה, שמעתי שם הרצאות, למדתי שם קצת עברית. בבית-חולים דג'ניה שאלו אותי: מה שלומך? אמרתי: מונק דוד, כי מה שמך ומה שלומך זה היה אצלי אותו דבר. אז החיילת הזאת אמרה לי: מה שלומך, לא מה שמך, את השם שלך כתוב פה. היא שאלה אותי: מה שלומך? אז בא לשם עוד מישהו שהוא ידע יידיש, והוא אמר לי ביידיש: היא שואלת אותך מה שלומך? אמרתי: אני בסדר, אני בסדר. וזהו, ככה זה היה. נשארתי במחנה יונה עד יוני. אחר-כך אמרו לי: דוד, אתה משתחרר, תעבור לוועדה. הוועדה הייתה בקריית מאיר, אז היו שם צריפים בקריית מאיר. הלכתי לוועדה, בדקו אותי, אמרו לי: לך ישר, לך עקום, אתה צולע או אתה לא צולע? אני הולך ישר. הם אמרו לי: אתה בסדר גמור. קיבלתי אז שבע, כלומר, לא נכה ולא שום דבר, אני בסדר. בזה נגמר.

ש: אבל כשאתה בצבא, בכל זאת כחייל אתה יחיד, האם יש לך לאן ללכת?

ת: כן.

ש: לאן?

ת: זה שנפל על ידי, החבר שלי מהבית, היה לו בן-דוד בתל-אביב ברחוב לוינסקי. לפני שהלכנו לקרב ביקרתי איתו ביחד אצל הבן-דוד ברחוב לוינסקי, וככה הכרתי אותם. אבל אמרו לי, שמהעיר שלנו ששם אני נולדתי, יש שם עוד מישהו שגר בנחלת בנימין. אמרו לי: הוא יכיר אותך, הוא יכיר את אבא שלך, הוא בא ב-28'-30' הוא בא לארץ. הוא היה יושב-ראש של הארגון של העיר שלנו של שדלוביץ (Szydlowiec). אז ניגשתי גם-כן אליו, והוא גם בא לבקר אותי, הוא בא לבקר אותי במחנה יונה. ככה זה המשיך, התחלתי בתור חייל משוחרר, שאלו אותי: יש לך רישיון נהיגה? אמרתי: כן. שאלו אותי: רישיון ישראלי? אמרתי: לא, אבל יש לי רישיון גרמני. אמרו לי: לא, רישיון גרמני זה לא טוב בשבילנו, אתה צריך רישיון של פה בארץ. הלכתי למשרד הרישוי, זה היה בקריה. הבאתי גם-כן אופנוע מגרמניה, היה לי פרייבט, אבל אסור היה לי להביא אותו, כי לאלה שהתגייסו אסור היה לקחת אוטו, רק אופנוע, אז באתי עם האופנוע. היה לי רישיון על אופנוע ועל משאית הכל בגרמניה, אני הייתי בפעולה.

ש: אבל מה עשית בשביל להתפרנס בארץ?

ת: הלכתי לעבודה.

ש: איזו עבודה?

ת: שלחו אותי לעבודה בסולל בונה בקריה במחצבה בנשר שם למעלה. נתנו לי לעבוד שם על המשאית.

צד שלישי:

ש: מה עשית בארץ?

ת: עבדתי שם בסולל בונה, אבל ראיתי שזה לא מתאים לי. באתי לתל-אביב, הכרתי גם-כן מישהו מהמשפחה הגדולה יותר, והתחלתי לעבוד אצלם בתור נהג.

ש: הקמת משפחה?

ת: באוגוסט 52' התחתנתי, הכרתי אותה שנה לפני-כן, אבל עד שארגנו ואחר-כך התחתנו. אשתי היא לא מפולניה, היא מרומניה. ככה המשכנו את החיים, אני עבדתי כל הזמן בחברה הזאת התל-אביבית, חברה של שדות תעופה וכל מיני דברים, זה היה גם-כן בציוד מכני כל השנים עד שנת 87'. בשנת 87' עברתי ניתוח לב, ושלחו אותי לפנסיה מוקדמת בגיל שישים. אחר-כך הסתובבתי קצת, ומצאתי עבודה. שלוש שנים עבדתי בחברה באג'ט להשכרת מכוניות, ובשנת 91' אחרי הפגזים פיטרו אותי, כי לא הייתה תיירות, אז עברתי לעבוד פה בסופר, ועבדתי פה עד שנת 2000 בסופר.

ש: כמה ילדים יש לך?

ת: יש לי שלושה ילדים, בן ושתי בנות.

ש: וכמה נכדים?

ת: יש לי שבעה נכדים, בלי עין הרע. הנכדה הגדולה נמצאת בשוויץ, היא למדה פה רפואה אלטרנטיבית, והיא חיה בינתיים עם החבר שלה בשוויץ. הוא גם ישראלי, אבל הם חיים כל החיים שם, ההורים שלו מהארץ.

ש: יצא לך לחזור לפולין?

ת: לא, רציתי, אבל הלב לא נתן לי. הילדים רצו לנסוע, הם אמרו לי: אבא, ניסע פעם אחת, ונראה איפה נולדת. אמרתי: אני לא יודע אם זה ילך לי. ככה נשארתי עד היום, יש לי קצת בעיות בריאותיות, אבל ממשיכים הלאה, ממשיכים הלאה עם החיים. שיהיה לי רק נחת מהם, זה מה שאני רוצה.

ש: אדון מונק, אני מודה לך מאוד על עדותך, ועכשיו אנחנו נצלם את התמונות שהבאת.

ת: בסדר גמור, אני איתכם למה שאתם רוצים, אם אתם צריכים עוד משהו בבקשה, אני לצידכם מה שאתם רוצים, מתי שאתם רוצים.

ש: תודה רבה, עכשיו אנחנו נצלם את התמונות.

ת: מראה תמונות:

פה בתמונה זה אבא שלי שקראו לו שמחה מאיר מונק. הוא נולד בעיר מנדיז'יץ (Miedzyrzec) בפולניה. פה גם האח שלי שגר איתי ביחד פה ברמת-גן.

ש: איפה אביך נספה?

ת: אבי נספה בטרבלינקה (Treblinka), הוא נסע עם הטרנספורט לטרבלינקה (Treblinka).

פה בתמונה בצד שמאל האח שלי הגדול שקוראים לו יהודה מונק והוא כרגע פה בארץ. בבית היו קוראים לו ליאון (Lyon). הוא גר פה ברמת-גן גם-כן איתי ביחד ברחוב קרניצי 50, ואנחנו נפגשים כל הזמן. אני בתמונה באמצע גם-כן. הלאה בתמונה בת-דודתי שהיא באה מקרקוב, שהיא ברחה משם מהגטו, היא באה אלינו לעיר שלנו, היא הייתה אצלנו בזמן המלחמה, והיא הלכה עם כל המשפחה ביחד. הלאה האחות הגדולה שלי ברכה, שהיא גם-כן הלכה ביחד עם ההורים. האח שלי נתן שהוא נולד ב-32', והוא גם הלך עם כל המשפחה.

ש: איפה זה צולם?

ת: זה צולם בחצר של הבית ששם גרנו עם טחנת הקמח, מהבית שגירשו אותנו משם. זו הייתה דירה שכורה, זה בשנת 41'.

ש: איך התמונה הזאת הגיע אליך?

ת: לבת-דודה היה אח בצרפת, הוא מצא כמה תמונות אצלם בבית, והוא נתן לנו את זה.

זה הבית שבו נולדתי בתוך העיר שדלוביץ (Szydlowiec) בתוך החצר של טחנת הקמח ממול לטחנה. יש שם הרבה עצים, הבן-דוד שלי מארצות-הברית היה שם, הוא צילם את זה, והוא הביא לי את התמונה.

זו תמונה של טחנת הקמח ששם אבא שלי היה מנהל את זה, זה לא היה רק בבעלות שלו אלא היו לו גם שותפים אחרים, וככה חיינו שם די יפה מהפרנסה הזאת. אבא היה אחראי שם על הכל.

זו תמונה של הבן שלי ישראל שקוראים לו גם-כן עומרי יחד עם הנכד שלי, הבן של הבת הקטנה, של רותי.

בתמונה הזאת הבת הגדולה ברכה, שהיא נקראת על השם של אימא שלי. היא נולדה ב-57', יש לה שלושה ילדים, והיא גרה במודיעין עם בעלה.

פה בתמונה הבת רותי, שהיא נולדה ב-63' יחד עם הנכד הקטן אוריאן בן שנתיים. היא חיה בתל-אביב. זו משפחה די בסדר, חיים בסדר, ונפגשים כל פעם.

פה בתמונה זה מתן, הנכד שלי הבן של רותי, שהוא בן שש, הוא ילד שובב גדול ויש לי נחת מהם. הוא שואל אותי: סבא, מתי אתה בא אלי? אני אומר לו: מחר, מחר אני אבוא. כל יום הוא מצלצל אלי.

פה זו תמונה של שני נכדים מהבת שלי ברכה, יפעת החיילת ואליעוז בן עשר, הם גרים במודיעין.

אלה הם הנכדים שלי, שני הגדולים הם הילדים של הבן שלי, רועי וענבל, שהיא חיה כרגע בשוויץ והוא חי פה בארץ, רק כרגע הוא בטיול בארצות-הברית, הוא צריך לחזור בעוד חודש. למטה אלה הן שתי הבנות של ברכה, יפעת וליאת ואני באמצע.

פה אני נמצא עם אשתי, אני בגיל שמונים.

ש: מה שם אשתך?

ת: אסתר לבית מרגוליס, היא מרומניה, והיא הגיעה גם-כן לארץ ב-49' עם אימא שלה. היא בת יחידה. היה לה אח שהוא נשאר שם ברומניה, הוא לא חי. אני חי איתה ביחד עם כל הילדים, ונקווה שהכל יהיה בסדר, שהכל יהיה טוב.

ש: מר מונק, תודה רבה לך.