Online Store Contact us About us
Yad Vashem logo

Testimony of Rina (Bon) Sternfeld, born in Daugavpils, Latvia, 1932, regarding her experiences in Daugavpils, Bashkiriya and a kolkhoz in Kirigistan

Testimony
null
null
היום כ' בשבט תשס"ד. 12 בפברואר 2004.
מראיינת אסתי צור. בבית מילר חיפה.
את שטרנפלד רינה. בון שם הנעורים.
ילידת דאוגבפילס. לטביה. 1932.
רינה. תספרי לנו ותתארי את המשפחה שבה גדלת.
אממ. זה קשה להגיד שגדלתי במשפחה. נולדתי במשפחה.
אממ. המשפחה של. שלי. המשפחה.
משפחה שם. כמה שאני יודעת מסיפורים.
לא מניסיון אישי.
כי בגיל שנה וחצי כבר.
אה. היינו במקום אחר.
אממ. המשפחה חמה.
‮משפחה כזה. בינונית כזה. ‭middle class‬.‬
יהודית. עם הרבה שמה דודות יהודים. של אימא.
של אבא הייתה יותר מודרנית.
גם סוחרים של משהו.
שהיו שם. היו שם. אה.
כמה ילדים וכולם קיבלו חינוך.
גם במשפחה של אימא. אממ.
שכבר היו. אממ.
קצת. אממ. איך להגיד לכם?
אה. קצת סטו מחינוך יהודי.
נגיד דוד אחד היה נכנס לש.
תנועה ציונית. זה מ.
זה יהודית אבל ציונית מאוד.
אה. האימא שלי גמרה בית הספר
וגמרה סמינריון של מורים יהודי.
ועוד אח. אה. היה קומוניסט.
אז שמה היה ממש כזה פילוג ב.
כמו בהרבה משפחות אז.
אממ. משפחה של אבא.
זה מה שאמרתי. אממ. בגיל.
אימא שלי התחתנה עם אבא.
מכיוון שאח שלה סחב אותה למועדון ש.
זה היה סלון קומוניסטי.
ניגנו שמה. אה. או. אה. תזמורת.
יש לי תמונה של תזמורת שאבא שלי מנצח.
ו. אממ. היא כנראה התאהבה כמובן.
התחתנה. או הם.
המשטר בלטביה היה משטר כאילו דמוקרטי.
אבל הייתה רדיפה אחרי קומוניסטים. אולי היה גם.
היה גם אנטישמיות גדולה.
אבל יהודים כמעט גרו יחד ככה שלא הרגישו את זה הרבה.
אבא שלי היה צריך לברוח לרוסיה עם האח שלו.
איך קוראים לאבא?
נחום נאום בון. וע.
עם אימא. אימא גם נסעה איתו. אה.
ואיך קוראים לאימא גם?
גולדה. קראו לה גולדה או גניה.
אז קראו. אימ. אימא.
היא נסעה. זאת אומרת הם נסעו. ברחו.
בכל אופן נכנסו שמה לגן עדן קומוניסטי.
שזה קשה לס. ל. קשה לתאר במה.
באיזה מצב הם היו.
אימא הייתה בהיריון איתי אחרי כמה זמן.
והצליחה לחזור בחזרה כי מ.
כי לא מסרה את הדרכון לטבי שלה.
אימא הייתה בלטביה. אני נולדתי בלטביה.
אה. משפחה מאוד. אה. טיפלה בי יפה מאוד.
שהיו שם הרבה צעירים.
הרבה זה. ככה ש. אממ. אבא היה רחוק.
כתבו מכתבים. אפשר היה.
עוד אפשר היה לכתוב מכתבים.
אימא החליטה. החליטה לנסוע אליו כמובן.
לא קיבלה רשות. לא קיבלה זה.
רק כשהייתי בת שנה וחצי אימא הצליחה לחזור ללנינגרד.
היינו בלנינגרד בעיר.
אבא שם מכר את התכשיטים של אימא.
מה שהיה לו. בשביל ללמוד ולחיות.
למד. למד מוזיקה במוסקבה.
חזר ללנינגרד. זאת אומרת לפטרסבורג של עכשיו.
פטרסבורג ו. נו וזהו. ובקושי בקושי חיו.
נולדה שם. אחותי נולדה ב-36'.
וב-37'. יום אחד באו אנשים. נ.ק.ו.ד.
זה משט. איך קוראים זה?
נו. משטרה חשאית.
אמרו שהוא שפיון. לקחו אותו.
זהו. מאז לא ראינו אותו.
בבית שלנו לא היה כנראה מה לאכול.
אולי בשבילי בטח היה.
אבל הייתה מצלמה. הייתה מעבדה. פיתחנו תמונות.
אני הייתי ילדה מאוד מפותחת.
ידעתי לקרוא בגיל 3.
אבא. אבא הכול.
הקדיש הרבה זמן לי.
כי בלילה הוא עבד בתור מוזיקאי בסרטים אילמים.
שבלילה. וביום הוא. הוא. הוא היה אבא שלי.
אה. מה עוד היה לנו שלא היה ל. אה.
אני אולי הייתי ילדה ראשונה בלנינגרד
שהיה לי רדיו משלי. דיטקטור.
יש לי תמונה איתו. אה.
כזה רדיו קטן עם אוזניות. וגם רדיו גדול.
הוא הכול חיבר לבד.
הוא היה בן אדם מאוד מאוד מוכשר.
הכול נגמר כמובן.
מאז חיפשנו אותו. אחר כך לא מצאנו.
אפילו שם שלו לא מצאנו בפטרסבורג. שום דבר.
אולי אני עוד אחפש אותו.
אה. ו. ואימא נשארה אומללה עם 2 בנות.
אנשים הסתובבו. לא רצו לעזו.
זאת אומרת בכלל עברו לצד שני של הרחוב.
כי מי ידע ל. מה קרה עם אבא?
התחילה לחפש עבודה. לא מצאה.
כי מה. מי יקבל אישה שבעלה עצור. עצור?
אממ. התחילה לשקר כמובן: "הוא עזב אותי".
עזב. עזב. אז קיבלה עבודה.
היא הייתה אישה משכילה.
עכשיו. לנו כבר לא היה מה לאכול ומה.
ישנו על מיטה אחת וכיסא זה היה שולחן שלנו.
אחותי לא הייתה בריאה. היו לה בעיות.
אני. מה רציתי להגיד פה?
שבמשך יום אחד נעשיתי אישה מבוגרת.
מ. הייתי בת 5.
אני הייתי בתור ילדה מפונקת.
עברתי ישר למטפלת מדוא. דואגת.
דואגת על ילדה. הייתה בת שנה. אחותי.
הייתי איתה בבית לבד.
מה שיכולתי ל. עשיתי. היו.
היה לה עור לא בריא.
אז אני חושבת שאני יותר גירדתי אותה כי זה מאוד כאב לה ש.
לא כאב. מאוד גירד לה.
בכל אופן. זה היה.
אימא קיבלה עבודה. היה לנו קצת יותר טוב.
קנינו כמה דברים. קנינו.
קנתה. אחר כך.
מה אימא עבדה? במה קיבלה עבודה?
אימא הייתה מו. היא הייתה מורה.
היא הייתה מנהלת בית הספר ערב.
שם באיזה בית חרושת.
בלנינגרד?
בלנינגרד. במ. כן. כן.
כן. הייתה אישה משכילה.
רק הייתה אישה מאוד חלשה. חלשת אופי.
לא הייתה. לא ידעה להסתדר מה שאחרים הסתדרו.
אה. באותו זמן מקביל גם אח של אבא לקחו באותו לילה.
אה. באותו לילה. והוא. אה. אנחנו.
אחרי שלקחו אותם קיבלנו צו גירוש מפטרסבורג.
היא באמת. אשתו של אח של אבא.
של. שלום קראו לו.
היא. אה. היגרה לפ. לפרונזה. לקירגיזיה.
ואנחנו נשארנו כי אחותי הייתה חולה ולקחו אותה לבית חולים.
ושמה פרופסורים יהודים כל הזמן כתבו.
שהיא צריכה עוד להישאר ועוד.
והיא הייתה מאוד מאוד חולה.
וזה עוד דחו לנו ודחו ודחו.
בסוף נשארנו. זה היה מזל אז.
אז תתארי את הבית שאתם גרתם.
שנשארתם בו. בלנינגרד.
אה. בלנינגרד היה בית.
זה היה בית. דירה בבית משותף.
אבל זה עוד לא הייתה דירה.
היו שמה 4 חדרים ו-4 משפחות בכל חדר.
לנו היה חדר. עוד היו 2 משפחות.
כמובן מטבח משותף.
שמה היה פרימוס כזה.
משהו כזה על נפט.
ו. נו. ו. ו. וזהו. ולנו חדר. חדר.
בחדר כבר אימא קצת קנתה משהו חוץ ממיטה ומיטה לתינוקת.
זה היא לא מכרה.
היה לאבא כינור. כינור נשאר. לא לקחו.
לקחו כל ה. כל הדברים.
הם כנראה לא ידעו שכינור זה שווה כסף.
אבל לקחו את הרדיו.
רדיו של אבא. רדיו שלי קטן.
מתי לקחו?
האלה שבאו. אלה שבאו לקחת אותו בלילה.
אה. אנחנו עוד נגיע לקטע הזה.
כן. כן.
שתתארי לנו.
כן. זה.
אבל את הבית. מי היו השכנים?
שכנים היו.
מי. הסביבה ברחוב?
אה. סביבה ברחוב זה גרו אנשים רגילים. רוסיים. יהודים.
כל מיני אנשים. אה. בית.
בית כזה. שיכון משותף לכולם.
אני אפילו זוכרת את הכתובת במקרה.
מה הייתה הכתובת?
הכתובת הייתה [משובש] וב.
אחר כך שינו את זה לאוליצה סדובה.
סדובה היה זה שמה.
חוקר קרח. לא קרח.
מקומות. איפה ש. ו.
זה היה רחוב מרכזי?
זה לא. לא. לא.
זה היה. זה היה [משובש].
אני לא הייתי אף פעם שמה.
רק פשוט זכרתי את זה.
הייתי בכיתה א' שם.
אני שם גמרתי כיתה א'. הייתי ילדה גדולה.
ככה שזה. ב-41' שפרצה המלחמה אני כבר הייתי אחרי כיתה א'.
אבל לפני כיתה. בקיץ שפרצה מלחמה. אממ.
אנשים יודעים את ההיסטוריה של פטרסבורג.
מה היה שמה. עוד לא הייתה בלוקדה.
אממ. החליטו שילדים. ילדי לנינגרד.
ילדי פטרסבורג צריכים לעזוב את פטרסבורג ולנסוע למקומות.
שמה לכפר פה ושם מסביב.
זה. אני גם נפלתי לתוכנית הזאת והביאו אותי למקום שמה.
ואיך שאני חזרתי זה גם סיפור.
כי הרבה ילדים נאבדו.
בדירה שגרתם. 4 משפחות.
אה. מי היו השכנים?
מי היו המשפחות. יהודיות?
אני לא יוד. לא. לא. לא. היו רוסים.
היו משפחות רגילות עם ילדים יותר גדולים מ.
מ. מאיתנו. כן.
וידעו שאתם יהודים?
כן. כן. לא הייתה אנש. אנטישמיות עממית לא הייתה.
בין אנשים לא היו. היו רוסים. יהודים. לא היה.
וזה לא. זה מה שלקחו את אבא.
זה גם לקחו הרבה אחרים אנשים. כן?
הוא היה אז מאוד מסור ל. ל. נו.
ל- [משובש] (שפה זרה). לא ל. לא. לא.
אני לא חושבת שהוא היה.
[משובש] (שפה זרה). נקרא לזה ככה.
טוב. אני בטוחה שזה כבר הכול. אה. ל.
אצל אימא זה בכלל לא היה.
אבל היא בעקבות של אבא. מה היו.
היו לך קשרים עם השכנים?
כן. היו לי חברות ו. וזה.
רק מה. אנחנו נשארנו.
תמיד היינו נש.
נשארות בבית. אימא עבדה. והיא מאוד פח.
פחדה. שמה היו בנים וזהו.
אבל איכשהו הצלחנו לעבור שאף אחד לא נגע.
אני לא זוכרת שמישהו עזר. עוז.
או. אבל אחר כך.
אחרי שלקחו את אבא.
אווירה לא הייתה בריאה.
אנשים לא דיברו איתנו ולא.
בכלל לא התייחסו. כן?
אבל נשארנו שם בדירה עד הסוף ו.
עד ש. 41'. ב-41'.
אנחנו עוד נגיע לשנת 41'.
כן. כן ו. אממ. אממ. מה היה טיפוסי.
שאימא התחילה קצת להרוו.
להרוויח. אז. אה. הכניסו לנו. לא הכניסו.
לקחה איזה עוזרת.
כי איך אפשר ל. להיות לא בבית וילדים לבד?
אז היא ישנה גם בחדר.
היה חדר. ובאיזשהו.
היא בישלה לכם?
כן. כן. היא בישלה ו. ו.
והיא. וקיבלה איזה כסף מאימא. גם אכלה לבד.
אבל. אה. לא יודעת האם זה שייך לזה.
היא הייתה בהיריון.
ושם היה חוק שאסור להוציא בן אדם שהוא בהיריון מהזה.
ומה לעשות. אנחנו פה בקושי חיים.
ויש פה עוד אישה בהיריון והיא בחורה מכפר.
אז מ. מכפרים באו אנשים.
אה. לעבוד בעיר גדולה.
לא ידענו מה לעשות.
באיזשהו צורה. לא צורה.
אימא החליטה להיפטר ממנה.
ו. והיא גם הייתה די חוצפנית.
כבר התחילה להחזי.
ל. להרגיש בעלת הבית.
היא מסרה אותה לאיזה בי.
לא. לאיזה מקום ש.
שכנראה היה לה טוב שמה.
כי היא לא חזרה יותר אלינו. כן?
אנשים טיפלו בה. אה.
זה היה מה שאני זוכרת טוב מאוד.
כן. את המצב הזה.
רינה. אה. בכל זאת אתם יהודים ואומנם ציונים.
כן. [משובש].
ואיך. אה. ציינתם.
אם הייתה איזושהי הזדמנות לציין את החג. שהיה חג יהודי?
שום דבר.
את השבת?
שום דבר. אני חושבת שאני אפילו.
אני ידעתי שאני יהודייה. אבל לא ידעתי מה זה.
אני רק חשבתי שיהודים.
להיות יהודייה זה לדבר עם ח' ולא ר'.
ר' שלי היה כזה ר' מ. מתגלגל.
אז פעם אמרה לי עוזרת שמה מה.
במדרגות משהו: "ז'דובקה ז'דובקה".
אז אמרתי: "אני לא ז'דובקה.
יש שם שכנה בבה. אז היא ז'דובקה.
כי היא מדברת רינה ואני מדברת רינה".
זה היה מושג שלי.
אימא אף פעם לא דיברה איתנו.
לא יידיש. היא ידעה. היא הייתה מורה ליידיש.
אף פעם. ידענו שאנחנו יהודים. ידענו.
אחר כך נודע לי שיהודים זה עם.
זה. זה. זה עם. זה אנחנו.
זה מיוחד.
כן. מיוחד. כן. נכון מאוד.
ו. אה. זה. ואחר כך כבר גר. הרגשנו.
הרגשנו את זה טוב מאוד.
עם אבנים. עם כל מיני דברים שמס.
אז באיזה ש. באיזה שפה כן דיברתם אם לא ביידיש?
רוסית. רק רוסית.
רק רוסית?
רק רוסית. רק רוסית. רק רוסית.
ו. אממ. אני ממשיכה.
זה 41' הייתי בקייטנה. בקושי חזרנו.
אבל. אה. את. אה.
הלכת. אה. לבית ספר אמרת.
כן. כן.
איזה בית ספר את הלכת?
בית ספר רגיל. יו.
רגיל. בית ספר. הייתי יהודייה.
לאף אחד זה לא אכפת.
היו שם כל מיני עמים. היו אוקראיניות. רוסיות.
לא הייתה שום. אולי אני לא הרגשתי.
אולי רק מבוגרים הרגישו.
אבל אני בתור ילדה אז באותו זמן לא הרגשתי.
אחר כך. רק בזמן המלחמה.
במקום אחר. כן.
מה למדתם בבית ספר?
את זוכרת איזה מקצועות את אהבת במיוחד?
לא. זה. זה היה בית ספר עממי. זה. אני.
מ-המ.
הייתי רק בכיתה א' שמה בזה.
אני. הכול יד. אה.
קודם כול אני ידעתי יותר מהילדים אחרים.
כי אבא לימד אותי לקרוא ולספור וזה.
קצת השתעממתי. כן.
אבל. אה. כמו בכל כיתה.
בכל בית ספר כיתה א'.
למדו לשיר. חגים.
כמובן עם דגש על פרטי הקומוניזם.
כמה שאנחנו מאושרים כולם. הכניסו לנו לראש.
אה. נו. ו. וזהו. הייתי מאוד גגה.
גאה שיש לי תיק.
שיש לי תיק. זה היה תיק של אימא עוד מהבית.
מאוד מאוד השתדלתי ללכת בצד ש.
איפה שהיו אנשים. להחזיק אותו ביד.
כן. זה אחד מהדברים שאני זוכרת.
זוכרת. אני גם רקדתי שמה בכל מיני חוגים. שרנו.
אה. זה היה בית ספר רגיל.
איזה שירים. את זוכרת?
אני זוכרת ש. לא.
אני זוכרת משהו מאוד מעניין.
אממ. היה 1 למאי. זה חג מאוד-מאוד גדול.
והכיתה שלנו הייתה לבושה לאוקראיניות. אה.
כל כיתה קיבלה איזשהו. אממ.
תלבושת של עם מסוים. אנחנו היינו אוקראינים.
ואני זוכרת שעמדנו בכזה משולש ואני הייתי בטופ בקצה.
זאת אומ. הייתי ראשונה.
ודקלמתי שיר באוקראינית.
ושיר הזה אני עכשיו זוכרת.
אפשר לשמוע אותו?
כן. משהו שאני לא ידעתי שפה.
אבל ידעתי את השיר.
[משובש] (אוקראינית).
וככה וככה הלאה.
ומה זה אומר.
זה. זה אני.
הנושא של השיר?
ש. אני ילדה לא גדולה אבל קוט.
קור. קוראים לי [משובש] (אוקראינית).
‮[משובש] (אוקראינית) זה. זה ‭plan‬.‬
זה תוכנית של בנייה קומוניזם.
כל. אולי קראת או שמעת.
כל 5 שנים זה היה תוכנית.
חומש.
חומ. חומש. כן. חומש.
וקוראים לי דווקא חומש.
נו. נקרא לזה.
אני יודעת לקרוא ולכתוב וגם לתפור.
וכשאני אגדל אני לא אפחד מעבודה. וככה וככה.
ולא שינית את המילה קוראים לי רינה.
לא. לא. לא.
היה משמעות לשם רינה?
לא. היה משמעות. לא.
שמה אף אחד לא ידע. אבל היו שמות.
הייתה שם. אממ. שחקנית.
רינה ירוקה. רינה זה לא נ.
היא הייתה שחקנית גדולה.
אז אני תמיד אמרתי: "היא רינה יק.
יר. ירוקה ואני רינה שחורה".
הייתי מאוד שחורה. כן.
מה. זה. זה בלט. בתור יהודייה.
אז היית מרוצה מהשם רינה?
כן. כן. כן.
השם היה. אה. היה שם כמו רינה.
אינה היו. בלה. מ. כמו.
וכשנולדת זה השם שנתנו לך. רינה?
שם שנתנו שיש לי מ.
בתעודת לידה. בלטביה אפילו. כן.
זה. אבל לא ידעתי מה הפירוש.
זה אחר כך רק.
ו. ועכשיו אני מאוד מרוצה.
מאוד גאה. כי זה בעברית שם יפה.
ואז מה הייתה הבעיה?
אה. לא. לא אז.
עוד לא אז. עוד. בעוד כמה שנים.
אז עוד לא אכפת. מה הייתה הבעיה?
שבאיזשהו שלב אימא אמרה לי למ.
מדוע קוראים לי רינה ולא אחרת?
אז מכיוון שאבא שלי היה כזה. אממ.
קומוניסט. אפשר להגיד.
אז הרינה זה היה אינטרנציו.
רבולוציוני אינטרנציונל. זה.
נו. אינטרנציונל זה.
אינטרנציונל את יודעת מה זה.
כן. כן.
זה. זה. ורבולוציוני זה מהפכה.
‮מהפכני. וזה קיצור ‭R.E‬.‬
אני חושבת שלילד היו קוראים רין אם היה נולד.
אז נולדתי ילדה. רינה. וזהו.
אה. טוב. בילדות קראו לי רינה מנדרינה.
רינה מנדרינ. מנ.
מנדולינה. מה שאת רוצה.
אבל. אה. וכשנודע לי את זה אני לא אהבתי.
זה היה כבד בשבילי.
הייתי ילדה קטנה. עדינה.
רזה. ואחר כך. רק אחר כך.
כשכבר הייתי בת 20 ומשהו.
כשבאנו ארצה. אז נודע לי שרינה זה שם עברי. כן.
סיפרת שלמדת אצל אבא.
והיה גם כינור בבית.
כן.
הוא גם לימד אותך. אה. מוזיקה?
הוא לא לימד אותי מוזיקה.
אני שרתי יחד איתו.
אני הצטלמתי. כינור. הוא. יש לי.
יש לי. הייתה לו מצלמה כזאת.
את יודעת. עמדה בכזה.
על רגל.
סטנד. כן.
אפילו יש לי תמונה שאנחנו מצולמים הוא ואני במראה.
זה היה תחביב שלו?
זה היה תחביב שלו.
תחביב שעלה הרבה כסף ש.
שזה. זה. שאימא כנראה מאוד כעסה.
כי הוא. ממש תחביב שלו היה רדיו. טכניקה.
אז זה עוד היה מאוד מאוד נדיר.
צילום. מא. מאות תמונות יחד איתו
אנחנו פיתחנו בשירותים ותלינו.
פעם זה היו כאלה ש.
פילם.
שזה. מה זה. זה.
זה היה. אני חושבת בילדות.
הדבר הכי הכי יפה מה שהיה לי. כן.
עזרת לו לפתח?
עזרתי לו. זה. כן.
איפה היה לו את האולפן?
צריך חושך עד כמה שאני מבינה.
חושך בשירותים.
כשאנשים ישנו בלילה.
כי השכנים גם היו משתמשים בזה.
אז היינו שמה. הייתה לנו קערה עם 2 קערות.
אה. אחד עם חומר. שנייה עם מים. כן. בזה.
מה את היית עושה?
מה. אני? הכול. אני. קודם כול אני הייתי מאושרת לראות
שמשהו מנייר לבן יוצאים פרצופים.
זהו. הכול מה שצריך. תליתי. הורדתי. סידרתי.
היו לנו הרבה אלבומים.
חלק יש לי. חלק. אה. חלק איבדנו.
אה. עוד לאבא היה תחביב. תחביב.
ציפורים. ציפורים.
הוא צילם ציפורים. הוא אסף. היו. וזה. אה.
זה גנבו לנו. אלבום שלם של ציפורים. אממ.
הוא היה מטייל בטבע?
אה. הוא. לא יודעת.
היה לו זמן. לא. אולי כן. אני פשוט לא.
אני חושבת שאפילו בגן חיות הוא צילם אותם יפה.
כי הרבה ביקרנו בגן חיות.
גנבו לו שם מצלמה במקרה.
ב. לא במקרה. אבל זהו. אז. אה.
הייתם. אה. נוסעים.
לנינגרד זו עיר מאוד גדולה.
איך. אה. עברתם ממקום למקום?
אה. אני לא עברתי.
בזה.
ה. היינו בבית. אה. אולי טרמוואים היו.
כשהלכת לבית ספר?
אה. היו טרמאווים. היו.
הייתה תחבורה. הייתה כן. כן.
אני זוכרת רק תמונה אחת מאבא ש.
שזה אני אחר כך הייתי מקנא לילדים אחרים.
שאבא סחב אותי על כתפיים והיינו לבושים בלבן.
זה הייתה. זו הייתה משהו.
זיכרון הכי הכי כזה יפה שלי שאני זוכרת מאבא.
הייתי מאושרת אז לשבת ככה.
זה באמת ככה. אפרופו.
למה הייתם לבושים בלבן?
היה 1 למאי.
כולם היו לבושים בלבן.
התחלת לספר באמת על ה-1 במאי.
כן. זה מה.
מה היה שם עוד מיוחד.
אוי.
שחגגת.
היו.
חגגתם?
[משובש] לילדה לא צריכים דברים מיוחדים.
מספיק שהייתה מוזיקה. היו שירים.
אני לא ידעתי מה האידיאולוגיה. למה 1 למאי.
היה. אנשים יצאו. היו ריקודים.
היו. מה שהרבה שנים עשו. כן.
וילדה בת 5 לא צריכה להגיד.
לדעת למה עשו את זה.
אבל היה נעים ל. לחוות את זה ל.
ל. זהו. אה. מה עוד?
מבחינת. אה. בית עשיר לפחות מבחינה תרבותית.
מה. עיתונים או ספרים שהיו בבית?
ספרים היו הרבה. אה.
עיתונים אני לא זוכרת. בטח כן היו.
והיו גם ספריות. היו הרבה ספריות לילדים.
ספריות ל. למבוגרים.
אז הרבה אני זו. אני זוכרת כל הזמן שהייתי שמה.
בכל מקום הייתי משתמשת בספריות כי לא היו לי ספרים.
אולי קצת אולי כן. פרטיים. כן.
גם למה. גם למה. ל.
ידעתי לקרוא כבר את הספרים האלה בגיל קטן מאוד. ממש.
אחר כך קלאסיקה. ספרים לילדים.
אחר כך קלאסיקה ליותר מבוגרים. זהו.
אני חושבת שהודות לאבא שלי.
זה אני גם שמרתי על שפה.
שעד היום אני מדברת.
אה. רוסית טוב מאוד.
עם אבא דיברת רק רוסית?
רק רוסית. כן.
כן. רק רוסית.
אני לא יודעת. אבא אולי ידע לטבית.
אבל היו הרבה ילד. אנ.
יהודים שלא ידעו לטבית כי שמה שלטון כמה פעמים התחלף.
היו פעם רוסים. אה.
היו גם גרמנים בהיסטוריה של לטביה.
אבל עכ. אבל לטבים הם מאוד כאלה. נו.
נציונליסטים גדולים גם.
עכשיו זה רק לטבית. רק. רק.
ועם הילדים. אה. איזה משחקי ילדות?
גמרת בית ספר. כיתה א'. איזה משחקים שיחקת?
כיתה א'. כל משחקים מה שילדים בכל המקומות משחקים. היה.
מה אהבת במיוחד? את. מה.
מה. מה. היה כדור. כדור.
כל מיני משחקים שהיו קשורים לכדור. כן.
וזה היו דברים פרימיטיביים. היו אבנים.
זה הם. היו איזה כל מיני. אפילו בובות.
אז אני זוכרת שאני בגיל קטן תפרתי לאחותי בובות לבד.
כן. מסמרטוטים. לא היה משהו מיוחד.
פעם הייתה איזה דודה מארצות הברית.
הביאה לי בובה ענקית.
והיא באה מארצו. אולי זה לא שייך.
זה שייך מאוד.
היא באה מארצות הברית.
כי משפחה של אבא. כולם. אפרופו.
כל המשפחות האלה הגרו כמעט כולם לארצות הברית.
חוץ מאימא שלי ועוד.
אה. משפחה של אח של אבא.
אממ. היא באה מארצות הברית.
היא הייתה שם מורה.
וקיבלה צ'ופר לנס. לנסוע לאן שהיא רוצה.
נו. כמובן היא ידעה שיש לה קרובים.
זאת בת דודה של אבא שלי.
היא באה לפטרסבורג.
כמובן עם הרבה בגדים יפים וזהו.
אחר כך היא השאירה הכול לאימא.
זה דבר אחר. זה היה.
זה נתן לנו לאכול כמה חודשים טובים.
אחרי שמכרנו כל פעם איזה פריט.
אז. אה. אז היא באה. מה ז.
מה שהיה קוריוז.
טוב. נסענו איתה לכל.
יש לי גם תמונות איתה.
יש לי תמונה שאני עומדת לידה.
קטנה ו. ואבא. אימא ועוד מישהו.
אז נסענו למ. ק. פטרגוף זה עיר.
את לא היית בזה.
עיר של פסלים ושעוד פיוטר ראשון בנה שמה.
אממ. עד היום זה דבר נ. יפה מאוד.
ואחר כך שאלנו אותה מה היא רוצה לאכול.
כי לא היו ככה מסעדות ומשהו.
אז היא חשבה מה.
היא חשבה. אחר כך היא סיפרה.
אז מה זה. אנשים בכיינים. אוכלים דג מלוח.
אמרה דג מלוח עם משהו.
מה זה. אני חושבת שאבא יומיים חיפש
דג מלוח לקנות בשבילה. כן.
ו. טוב זה קוריוזים קטנים.
היא הייתה. נסעה בחזרה. אה. כש.
אחרי שנים שנים.
שהבן שלי היה בן 11 אז הוא ביקר אצלה. נסע לארצות הברית.
היא עוד הייתה ככה חברמנית וילדה.
אז קיבלת ממנה בובה גדולה?
כן. בובה ענקית. יפה מאוד. מה זה.
כל הילדים באו לראות את הבובה.
ויום אחד באו ילדים ואיזשהו י. אה. הי.
היו בובות מחומר כזה שביר. אממ. לא יודעת.
חרסינה?
מפורצלן. חרסינה.
פורצלן.
כן. חרסינה. והיא לקחה את זה ביד.
או ילד. ילדים באו. והפילה על רצפה.
אני חושבת שטרגדיה הכי גדולה שלי אז הייתה זאת בובה שחורה.
עוד שכולם ה. היינו ביחד.
זהו. נו. זה. זה. זה סיפור עם הבובה ו.
והבובה. היא הייתה מחרסינה. מפורצלן?
כן. כן.
הבובה?
אז. אז לא היה חומר סינתטי.
הכול היה כזה. בובה פרצו. אה. ראש היה.
רק הראש. כן.
הראש. לא יודעת מה קרה לגוף.
אבל. אבל זה מה ש. מה שהיה.
זה כל מיני כאלה דברים.
מה שאני זוכרת מילדות.
כן. אני לא הייתי ילדה אומללה.
הייתי ילדה מאוד מאושרת.
רק אחר כך. אחר כך השוק הזה.
ואני גם לא חשבתי. אני חשבתי שמשהו.
שיש דברים טובים ויש לא טובים בחיים. אה.
ככה אני כל הזמן הייתי מקבלת את החיים. אבל.
אה. בזמן הזה כנראה זה
אחר כך השפיע מאוד עליי. כן. ו. כן.
בתקופה שעוד. אה. לפנ. שאבא עוד היה בבית.
דיברו על. אה. ישראל בבית?
לא. אם דיברו.
מה את זוכרת? מה היו הנושאים שדיברו עליהם?
אז אני עכשיו אגיד לך משהו.
היה לי דוד שעוד לפני שנולדתי הוא בא ארצה.
הוא היה בשפיים.
והוא התחיל משום דבר מאו. מאוהלים.
והוא כתב לנו מכתב שפרה של.
שלהם המליטה. לא פרה. של קיבוץ. כן?
המליטה. פעם ראשונה שפרה ממליטה שמה
והם כל כך היו מאושרים. כתב לנו את זה במכתב.
אז אבא שלי ענה לו: "עד שפרה שלכם תמליט.
אנחנו נבנה [משובש] (שפה זרה).
[משובש] (שפה זרה) זה היה קנאל כזה.
זה הייתה תגובה שלו.
כמובן שלילית. על. על. על דברים.
אה. לא. לא שלו.
ו. והדוד הזה עד עכשיו חי.
הוא בן 97. הוא ברמת יוחנן.
מה עוד אני זוכרת מילדות שלי.
קצת יותר מאוחר וגם אז.
שכבר לקחו את אבא והיינו לבד.
אימא ביקשה. אממ. שאנחנו נדע שמישהו קיים.
שמשהו יקרה לה אז אנחנו נלך לאיבוד. כן?
אז היא לימדה אותנו כל בוקר להגיד 3 מילים.
שם משפחה של אב.
של דוד הזה ידענו. חייקה מוטל.
3 מילים היו ככה.
פלשתינה. הרצליה. שפיים.
וזה אנחנו כל החיים היינו.
לא כל יום. אולי פעמיים בשבוע.
להגיד את זה לאימא.
הרצליה. פלשתינה. הרצליה. שפיים.
זה אני לא אשכח. אה.
עד היום את זוכרת את זה.
מה זה. זה. זה.
אפילו כשלא הייתי צריכה אז זה רדף אותי את זה.
פלשתינה. הרצליה. שפיים.
והייתה לזה איזושהי משמעות בשבילך בתור ילדה?
מה זה אמר לך?
לא. רק משמעות שדוד שלי שם גר. שגר בפלשתינה.
פלשתינה היה ארץ שגרו יהודים וזהו. וזהו.
אחר כך נודע לי כמובן. אני הייתי מאוד סקרנית.
יודעת הכול. כן. אבל זה.
זה ממש. ועוד כתבה את זה במזוודה.
הייתה בטנה. אז כתבה את זה מתחת לבטנה.
את ה-3 מילים האלה. אימא שלי.
היא הכינה לכם מזוודה? ל.
מזוודה. הייתה לנו מזוודה.
אה. יותר מאוחר. כן. כמובן. כן.
לא. לא יודעת. הכינה. זה היה.
המזוודה זה היה שולחן שלנו שם על איזה ארגז.
באיזשהו שלב של החיים. כן.
ואחר כך מלחמה.
מה קורה. פתאום יום אחד אבא לא מגיע הביתה? מה.
לא מגיע בלילה.
אני חושבת שהייתי ערה.
אני אפילו זוכרת את ה- 2 אנשים האלה.
תתארי מה קרה. את הסיטואציה הזו. מה.
נו. אה. מה קרה?
אימא הייתה בפאניקה. לקחה קצת אשמה על עצמה. כי אמרו לה.
כי הוא היה בין האחרונים שלקחו.
לקחו הרבה חברים שלו.
יהודים ולא יהודים. אפילו גרמנים שגרו ב.
בזה. היו גרמנים מקומיים. כן?
לקחו אבא ואימא.
ילד נשאר בבית. יש לי תמונה שלו אפילו.
היה ריק. עד שסבתא שלו באה מוולגה.
אני יודעת. גרמנים של וולגה.
[משובש]. אה. מה. מה.
אני חושבת שאני הבנתי ישר מה הולך פה.
ואני אז הבנתי שצריכים לשקר.
"איפה אבא?" "אבא במלחמה".
אף פעם לא אמרתי שאבא עצור.
כי כש. אז אני גם השתמשתי בזה בתור. אממ.
לקבל איזה הטבות.
כי אז נתנו איזה בגד לילדים של חיילים או משהו כזה.
ואבא שלי לא היה חייל. אבל ידעתי.
או שלחו אותי הביתה להביא. אממ. תעודה.
אז אני הייתי באה ו.
ולא הייתי חוזרת.
אז או שהיו נותנים לי. שוכחים. או שלא היו נותנים לי.
פשוט זה היה צורך לשרוד.
אחר כך בתור ילדה.
ואחר כך יש לי סיפורים קשים מאוד.
אחרי מה שקרה. אבל.
אחרי שלקחו אותו ואחרי ש.
איך. אה. נכנסו אנשים.
נכנסו. דפקו בדלת.
דפקו בדלת. לא. מה.
אבל זה היה צפוי.
מה היה.
כי. כי. כי ידעו שזה הולך שמה.
ואמרו לו: "תיסע לאיזה כפר מחוץ לנינגרד".
הם לא חיפשו. זה לא הבן אדם שחיפשו אחריו.
זה פשוט קל היה להוציא אותו.
טוב. ל. לקחו למכונת. לגולאגים. לס.
זה. אבל אנחנו לא ידענו.
זה היה חורף. יכול להיות שהוא קפא.
מה האווירה שהייתה שם שאמרו לו שהוא צריך לנסוע?
מה. מה הם חיפשו?
מה. אלה. מה חיפשו?
טוב. זה היה פוליטיקה של סטלין לקחת כמה שיותר אנשים.
זה לא. מה חיפשו?
מה שראו. ראו רדיו.
לקחו רדיו. מצלמה. לקחו את המצלמה.
את הכינור לא ידעו. לא לקחו.
אני חושבת שהם אפילו.
אולי אפילו לא ידעו מה זה.
זה היו אנשים פשוטים.
מה את חושבת ש.
איזה. מה הייתה הפוליטיקה של סטלין?
את יודעת? את זוכרת?
סיפרו לך? אה. בתור ילדה?
אז. אז.
אז.
אני התחלתי לדעת רק. אני לא ידעתי.
סטלין זה היה אבא שלנו והוא היה שמש שלנו.
כתבנו לו מכתבי אהבה.
אבל אחר כך אני כתב.
בבית ספר?
בבית ספר. כן. בכל מקום. בכל התמונות.
בכל דבר היה סטלין בתור שמש.
בתור. אה. אבא. בתור מנהיג. אממ.
היינו צריכים להיות מאושרים שהוא קיים.
ואחר כך אני כתבתי לו מכתב אחר.
שהם. "איזה טעות. למה לקחתם את אבא שלי?"
זה. כ. אממ. מכתב של ילדה. ו.
יש לך את המכתבים האלה?
לא. אלה לא. אבל יש לי
מכתבים אחרים שכתבתי משמה. אפילו עם צנזורה.
רוצ. יש לי. יש לי. דוד שלי. הוא נתן.
זה שכתבתי לפלשתינה.
לשפיים. אז אחר כך.
זה סיפור יותר מאוחר. אז הוא.
אה. אז הוא החזיר לי את זה.
כמה. בת דודה נתנה לי.
יש לי פה בת דודה שהיא צברית.
כי אני. היא מלאת קנאה ש.
שיש לי. הייתי מאושרת שיש לי בת דודה.
זאת שנולדה בקיבוץ כבר בשפיים. אממ.
רגע. מה כתבת במכתב אהבה לסטלין?
אה.
מה הייתם צריכים לכתוב?
"סטלין החבר הכי יקר. הודות לך אנחנו מאושרים.
יש לנו ילדות מאושרת.
אנחנו לא דומים לילדים מארצות קפיטליסטיות.
בארצות הברית אין לילדים מה לאכול.
הם מחפשים בפחי זבל".
ואני בתקופה מסוימת חיפשתי איפה יש ח.
פחי זבל. לא היו לנו. הכול היה שימושי.
לא היו. ואיך. איפה הילדים. איך.
איך נראו פחי זבל שמה. שהם חיפשו?
זהו. וכתבנו על. אה. ועל עצמנו.
שגם השנה טוב לנו בבית ספר.
וזה היה דב. היו דברים נורמליים. אבל ככה כתבו.
אני כתבתי. ביקשתי לברר מה עם אבא.
שזו טעות שלקחו אותו. כן?
טוב. נו. אולי הוא עוד כותב.
אולי אני עוד אקבל תשובה.
את היית ערה באותו לילה?
כן. אני ראיתי. ראיתי.
מה ראית?
2 אנשים עומדים ליד הדלת.
אולי היו שמה יותר אנשים.
אומרים בשקט לאימא.
לא צועקים. מראים לו תמונות מאלבום שלנו.
דווקא היה תמונה ש.
זו הייתה תמונה שאני עומדת.
מאחורי היו סדינים. סדינים.
סדינים שמה תלו.
תלויים. משהו. חצר כזו גדולה.
ואימא שאלה ש.
אימא שאלה שאלות: "מה הסיבה?
למה אתם לוקחים אותו?
מה. מה קרה?" הוא שתק. ככה אני זוכרת.
אז הם אמרו שהוא שפיון.
מרגל. והינה תמונות שמראים על הריגול שלו.
אז היא אומרת: "איזה תמונות?
זאתי הבת שלי. ושם כביסה וחצר". אנחנו יודעים מה זה.
וזהו. לא לקח הרבה זמן.
אולי סך הכול איזה רבע שעה.
20 דקות. עד שהם היו שמה.
אימא לא צרחה. לא בכתה.
הוא בשקט יצא. ויצא כמעט בלי בגדים.
אני חושבת שהוא קפא. כי זה היה דצמבר.
קר מאוד שם הקרח. ואח שלו.
מי. מי אלה היו האנשים האלה?
נו. כל היו ממשטרה חשאית ולא חשאית. של נ.ק.ו.ד.
הם לא היו במדים?
לא. לא היו במדים. היו במעילים אחו. ארוכים.
אני. אני חושבת שאחד מהם אפילו מעיל.
אה. כזה. אה. עור היה.
מעילים. אממ. היו בולטים בלבוש הטוב הזה. ב.
ברחוב אם היינו רואים כאלה.
היית יכולה לזהות אותם ברחוב?
אולי אז אני עוד לא הבנתי.
אבל אחר כך כן. כן.
אז אני. אז אני.
לא יודעת. הבנתי שמ. שיש טעות.
שטעות. טעות. טעות.
שטעות ולא דיברנו.
ומה הם לקחו מבחינת הרכוש. אמרת שהם עשו.
אז זה מה שאמרתי. לקחו מצלמה.
הם עשו חיפוש בבית?
אה. חיפוש כזה חיצוני כי זה.
לא היו שם ארונות או משהו כזה ש.
לקחו מ. מ. מצלמה של אבא.
לקחו קצת תמונות.
רדיו גדול שהוא עשה.
יש לי תמונות של הרדיו שהוא גם קישט אותו.
רדיו קטן שלי. דיטקטור כזה קטן עם אוזניות.
ועוד. נו. וזהו. כן. [משובש].
ותכשיטים שהיו לאימא?
לא היו. לא היו. לאימא.
אה.
כבר לא היו. היו בהתחלה מהמשפחה קצת.
לא היה שום דבר.
לא היו בגדים. לא היו. זהו.
אחר כך מה שנשאר מדודה מאמריקה.
אז אימא הצליחה למכור כל פעם פריט אחר ומזה חיו.
חיינו. אה. טוב ויכולנו לשרוד קצת. זה מה שהיה.
ואיך. אה. הסתדרתם עם המצב הזה?
בעצם. אה. אני מבינה שאבא לא היה היחידי.
לא היה יחידי.
מה עשו. אממ. כל המשפחות האלה ש.
כל פעם לקחו מישהו אחר?
קודם כול פחדו. פחדו לדבר. פחדו.
לקירות היו אוזניים והם לא דיברו.
אז גם הדביקו מה ש. שדיברו.
זה אחד. ושנית.
רוב המשפחות קיבלו צווי גירוש מפטרסבורג.
אנחנו יחידים שנשארנו שמה מלנינגרד.
כי הדודה הזאת היא קיבלה והיא נסעה שמה לפרונזה. למקום.
ביקשה מקום חם שם ב. לא ביקשה.
אפשר היה לבחור. נתנו רשימה של מקומות איפה שזה.
ומזל שלא נסענו כי אימא בחרה משהו באוקראינה.
וב. לאוקראינה הגרמנים נכנסו מהר מאוד.
אז ככה שאפשר להגיד שניצלנו גם הודות לאחותי שהייתה חולה.
פעם על זה היה משהו.
לאן עוד. אה. גירשו?
איזה אפשרויות היו חוץ מאוקראינה?
היו. אוקראינה. היו כל מיני ערים ב.
הם ב. היה אוזבקיסטן. היה קירגיזסטן.
תראי. סטלין היה מומחה להעביר עמים שלמים אז. אה.
גם אלה. ו. וב. שמה באמת היו כל מיני אנשים.
אז איך בכל זאת אתם נשארתם?
אני חושבת שבטעות. אם זה.
אם זה ממש ככה. נשארנו בט.
כי ברגע שהמלחמה נג.
התחילה ושמו אותנו לרכבות כאלה של בהמות.
זה היה ממש רכבת אחרונה.
אז גרמנים הפציצו. זה כבר היה מחוץ לפטרסבורג.
פטרסבורג היה. אממ.
לא היה בסכנה כי היו הרבה.
אני לא יודעת איך קוראים לאלה.
כאלה בלונים גדולים נגד מ.
מטוסים. וזאת באמת היי.
הייתה הגנה טובה. אנשים גם קפ.
קפרו. תפרו. קפרו. אממ.
חפרו.
אה. חפרו. אה. אממ.
שוחות?
אה. שוחות נגד טנקים. וה. הייתה רק בלוקדה.
היית. היה רק מסביב.
אבל טוב. אנשים מתו שם. אממ.
אני חושבת ש-2 מיליון אנשים מתו מרעב.
אנחנו לא היינו נשארות בחיים עוד בלי אבא. בלי אף אחד.
מה זה אומר שהמלחמה התחילה?
מה. מה ראית?
אני.
מתחילה מלחמה. מה?
מתחילה המלחמה. אה.
ראינו הרבה חיילים ברחובות.
חיילים פצועים כבר הגיעו ישר מאוד.
ובדרך שנסענו אז זאת הייתה תחנה מאוד מאוד גדולה שהיו מס.
הממ. מסילות. הרבה מסילות.
אז היו חיילים שנסעו לחזית עם שירים.
עם גרמושקות. והיו שחזרו ל. ל.
לפטרסבורג פצועים עם דם ב.
ב. בתחבושות. משהו נורא. זה אנחנו ראינו.
והייתה הפצצה מאוד.
מאוד כבדה וכל האלה שנסעו.
כמה היו רכבות כאלה שנסעו ל. ברחו מלנינגרד.
זאת אומרת הוציאו אותנו.
היו. היינו צריכים לעזוב. הם.
זה היה חובה. והיו הפצצות אז אמרו לאנשים לרוץ.
לצאת מהקרונות ולרוץ. רק מ.
באיזה שנה זה היה?
41' בהתחלה.
בהתחלה זה היה כבר סתיו. כי מלחמה נ. התחילה ביוני.
בסוף יוני וזה כבר היה ס. ספטמבר. אוקטובר.
לא יודעת בדיוק. זה כבר היה קריר.
אז. אה. אז אנשים ברחו מהקרונות וגרמנים
בטיסה נמוכה נמוכה נמוכה ממש כמו חתולים.
צ'יק. צ'יק. צ'יק בנ. באנשים.
ממש עשו משחקים מאלה. מנח.
את זוכרת את זה?
אני זוכרת את זה טוב.
את המנהל הקרונות שלנו. כן?
קרון שלנו הוא. לא קרון.
הרכבת אמר: "לא לצאת".
ואנשים התחילו לצעוק: "כן לצאת. לברוח".
הוא אומר: "לא לצאת". כי פחדו שיזרקו לנו פצצות.
זה קל לזרוק.
הוא אומר: "לא לצאת". הרכבת.
הרכ. רכבת. זאת אומרת. אה. רכבת. כן ש.
קרונות שלנו יחידים שנשארו שלמים.
נפלו קצת. שמה מישהי הייתה פצועה קל
ואנשים שמו כריות על הראשים שלא יה.
שעוד צחקו אחר כך שאמא הייתה ליד הדלת. את הראש היא.
לראש היא שמה כרית אבל כולה הייתה בחוץ ל.
לדלת כי היינו הרבה אנשים שמה.
איך הגעתם לרכבת?
הא?
מה פתאום אתם קמים והולכים לרכבת? מה. מה היה?
לא. לא. קיבלנו. היה. היו ועד כזה.
וועד אחר. [משובש] ידעו למי יש ילדים.
קודם כל נשים וילדים.
זו הייתה אווקואציה.
זה היה זה. זה היה מאורגן יפה מאוד. כן?
אני לא זוכרת במה אנחנו נסענו לרכבת.
א. אני בטוחה שלא הלכנו כי.
כי היו לנו כל מיני [משובש] (שפה זרה) עם. עם כל מיני.
אפילו סוכר לקחנו. קצת לחם.
אהה. דברים. אה. מה שהיו להלבשה.
מי אמר לכם שאתם צריכים.
אה. לפנות. לעזוב?
הא. קיבלנו כאלה מכתבים כולם.
זה לא. זה היה די מאורגן טוב.
לא רק אנחנו בתור יהודים. גם. אה. כולם.
רוסים. אה. אימהות עם הילדים בלי. זה.
אז. אה. ב. באמת ברכבת שלנו.
בקרון שלנו אף גבר לא היו. היו רק נשים וילדים.
איזה רכבת זו הייתה?
אה. רכבת. אה. כזה נו. פשוטה.
לא של. אה. של בהמות. כן?
אבל ישבנו שמה.
כל אחד ישב באיזשהו צורה ברכ. ב. ברצפה.
היו די הרבה. איזה 40 אנשים ב. בקרון.
היה צפוף?
היה צפוף. היה צפוף. כן.
עצרנו בתחנות. נו. כל מיני ו. ו.
מה לקחתם לרכבת מעבר ללחם ו.
וסוכר?
וסוכר?
לקחנו אלבום עם תמונות שלנו.
תמונות שנשארו לנו ועד היום יש לי תמונות.
כן. האמא לקחה. מה עוד?
מה עם הכינור?
הכינור נשאר ואמא לא ידעה ממש. הכינור נשאר.
אני בטוחה שעשו מזה אש כי אז לא היו עצים. שום דבר לזה.
הכינור. אה. עד היום אני ממ.
זה היה כינור יקר אני. טוב מי.
מי הייתי אני שאני הייתי קובע.
קובעת לקחת או לא לקחת. אבל נשאר.
ובגדים לקחתם איתכם?
מקסימום מה שאפשר היה.
מקסימום. אני זוכרת. אה.
לקחנו סירים. בישלנו בשר.
אמא משהו בישלה. שמה לסיר.
סיר אלומיניום שליווה אותנו הרבה הרבה זמן.
ככה עוד נשאר לי בזה. מה עוד?
אה. ול. בגדים. תמונות.
ודברים שלך אישיים?
אישיים.
דברים שאהבת אולי?
לא היו גם. לא היו.
אם היו לי קצת צעצועים או ספר.
אני לא זוכרת. לא. לא היו.
אני יודעת שהיו לנו קצת סכו"ם מהבית.
אצל אימא היה כסף. אז. אה.
רוב גנבו. אבל נשארה לי. נש. אה.
שלי שאבא חרט על זה רינה. רינה ב'.
רינה ב'. ואת זה יש לי עד היום.
הסכו"ם. זאת אומרת.
אה. כף ומזלג.
אישי שלך?
אישי שלי נשאר לי.
זה דבר יחידי שנשאר לי שאני זוכרת.
זה. זה היה כל הזמן איתנו.
היתר לא. הבגדים שהיו.
ואם היו צעצועים לא היינו לוקחים כי זה מותרות לסחוב.
נ. סחבנו הכל.
אני זוכרת תיק של אמא שאחר שהיה לי בבית ספר הזה.
אחר כך ליווה אותי בכמה כיתות עממי.
זהו. דברים קטנים.
ואתם בתוך הרכבת. לא יוצאים בגלל ההפגזות?
לא יוצאים. הייתה פקודה לא לצאת. הוא עשה בשכל.
רכבת שלנו יחידה. הקרונות שלנו נשארו הכל.
כולם נשארו שלמים.
גם החיילים לא יצאו ולנו נת.
ולאחרים נתנו פקודה לברוח.
וזה אני ראיתי כי בקרון הזה בכל מקום היו חורים.
אז ילדים תמיד מצאו מקום לראות אם הדלת הייתה סגורה.
אם היא הייתה פתוחה אז פתוחה. אז ראינו. כן?
אבל ראיתי. ראיתי ממש איך שהם רצים ליער.
וה. היה מקום כזה ריק מ.
מעצים ואלה נמוך מאוד. ממש ראינו פרצופים.
זה ה. אווירונים של גרמנים.
ממש עשו משחק ילדים. טוב.
ולאן נסעתם?
נסענו. או-הו. נסענו למי ש.
לכל רכבת היה. הייתה איזה תחנה סופית.
אז אותנו הביאו. אה. לא הי.
לא היה לנו לאן מה. לאן שהם מביאים. מביאים.
עם. עם. באנו לבשקיריה. בשקיריה זה חלק של. אה.
ליד אורל איפה שגרים בשקירים וטאטרים כאלה.
ועד היום עיר בירה זה אופה.
קוראים לזה. זה. זהו.
וזה מקום. זה היה מקום נוראי.
נתנו לנו לגור באיזה כפר.
אנשים שגרו שמה לא ידעו מה זה סוכר. אז עם ה.
זו הייתה התחנה האחרונה של הרכבת?
זה של ה. של. של הרכבת.
אחר כך אני חושבת העבירו אותנו. לא.
כולם יצאו והעבירו אותנו כל אחד לאיזה כפר ב.
אני חושבת שבסוסים.
בעגלות. מה. כי לא הייתה תחבורה.
גם לא היו דרכים שמה. היה מקום נוראי.
הי. מה אכלנו שם?
היינו בכפר איפה שאנשים לא ידעו מה זה סוכר.
לא ידעו לקרוא. לא ידעו.
זה כבר קולחוז כזה מסכן.
אבל מה אמא הייתה נותנת חתיכות היה.
סוכר היה בכאלה חתיכות. את יודעת כאלה?
קוביות?
קוביות גדולות אז. אה.
על כל קובייה קיבלנו הרבה תפוחי אדמה. אז אכלנו.
ולא יודעת איך אמא לקחה אומץ ו.
ועוד משפחה יהודים גם. נסעו גם לאסיה.
לא יודעת לאיזה מקום באסיה ב.
אממ. באוזבקיסטן ל. או טג'יקיסטן.
ואנחנו לקירגיסטן כי הייתה לנו דודה שמה.
דודה זאת שנסעה ישר אחרי שלקחו את אבא.
והיא כתבה לנו מכתבים. נסענו לשמה.
כמה זמן הייתם בקולחוז. בנורא הזה?
נ. בנורא הזה לא היינו הרבה זמן.
לא הרבה זמן. היינו אולי חודש.
חודשיים. והיינו צריכים לברוח. אני לא יודעת לאיפה.
אז איך. אה. הסתדרתם?
את זוכרת איפה ישנת? מה עשית?
אה. ישנו מן זה כ. מסכנים היו שם אנשים עוד.
עוד נתנו לנו לישון שמה. כן?
באיזשהו פרוזדור. לא חשוב.
העיקר שהיה מקום לשים ראש.
זה. זה כבר זהו.
אני זוכרת ר. היה שם מישהו נכה
ולא הייתה לו לא עגלה ולא שום דבר.
כל הזמן סחבו אותו על. אה.
כתפיים. אנשים אחרים. כן?
זה מה שבתור ילדה זה היה לי נורא לראות.
כי אני אף פעם לא ראיתי כזה בן אדם נכה לגמרי. רזה וזה.
התמונה הזאת אני צילמתי ככה גם מלווה אותי הרבה.
שאני לפעמים רואה נכים.
כמה שהם פה מטופחים.
מטופלים וזהו. בכל מקום אולי.
אה. מה שהיה עוד דבר נוראי.
כשנסענו שמה באנו לאופה
והיינו צריכים כל ה [משובש] (שפה זרה)
והיה רכבת וכל האנשים בכוח נדחפו.
אז המשפחה הזאת עלתה. סחבה אותנו.
אותי ואת אחותי. ואמא נשארה בחוץ.
ואנחנו עם כל הטובו.
עם כל הרכוש שלנו היינו ב.
ברכבת איתם ואינ. אמא בחוץ.
אני אז הייתי בת 8.
אני חושבת שבגיל 5 נעשיתי מבוגרת.
ובגיל 8 כבר הייתי יותר מבוגרת מה ש. מה שמבוגרים.
לקחתי הכל בידיים שלי.
ספרתי את החפצים שלנו.
גם גנבו. המשפחה כנראה גם גנבה לנו קצת.
שם היו כל מיני ניירות. לא יודעת מה.
אממ. ונסענו. נוסעים. רכבת נוסעת.
ואין לנו לא מסמכים. לא ת.
לא כרטיס ולא כסף.
הכל נשאר אצל אמא.
טוב. אמא גם כנראה קצת התבגרה והתחילה לחפש מנהל שם.
מנהל של תחנה ונתנו.
לכל תחנה גדולה נתנו מברקים ובאיזשהו תחנה שכבר אחרי יום.
יומיים נסיעה. כי שמה זה מרחקים. כן?
לאכול היה לנו מה. כי היה לנו בשר.
היו לנו עוד קצת דברים.
אבל אחר כך כנראה השארנו משהו ברכבת כ. ירדנו.
הורידו אותנו. באו לרכבת פקידים ואמרו: "אתן רינה וסטלה?
בנות? 2 בנות?"
"כן". "אמא מחפשת". אמרו לנו לרדת.
ירדנו באיזה תחנה.
תחנה די גדולה והביאו אותנו לחדר של ילדים.
יש כזה שמה ברוסיה. יש לכל.
בכל תחנה גדולה חדר לתינוקות.
היו שמה מיטות. וחיכינו איזה 4 ימים אכלנו סולת.
מאז אני לא אוכלת סולת.
כי זה היה רק סולת.
סו. סולת לילדים. דייסות סולת. כן?
דייסות סולת. אבל מה.
אני ידעתי לקחת את החפצים.
לשים את זה למקום איפה ששומרים. לקחת.
כסף לא היה לי. לקחת שמה משמה קבלה.
לשמור את זה באיזה מקום. כן?
וחיכינו לאמא שמה. זהו.
וידעתם שהיא תגיע?
כן. כן. כן.
כי אמרו לנו שקיבלנו.
שאמא צריכה להגיע.
שיש מברק ממנה. כן.
זה כבר היה בעומק של.
ברוסיה. ברוסיה עצמה שמה.
אני לא יודעת בדיוק איפה שאורל אני חושבת.
אני צריכה לחדש את הגיאוגרפיה שלי. וזהו.
והיא הגיעה. נו. והמשכנו ו.
ו. ושוב היו צרות אחרות.
לאן המשכתם?
לקירגיזיה. לפרנוזה.
קוראים לזה בישקק עכשיו שימו.
שינו את זה לפרונזה.
כי שם הייתה דודה.
ושוב פעם היא. שמו אותנו לאיזה קולחוז. לבית הספר.
פגשתם את הדודה?
פגשנו אותה. היא די.
הייתה די קרה. היא הסתדרה טוב.
היא ידעה להסתדר כי היא עבדה במסעדה.
לעבוד במסעדה זה. זה כאילו היה.
אוכל?
אהה. אה. להיות מיניסטר. אני לא יודעת מה.
היא הייתה תמיד. הילדה שלה.
בת דודה שלי תמיד הייתה שמנמונת כזו. יפה.
אה. אנחנו היינו נורא רזות.
נורא רזות. ממש מקלות.
אני פחדתי. אני הייתי בת 8. נראיתי 4.
תמיד חשבו ש. ו. ושם גם. אהה.
שם הייתה כיתה שהיו גם כמה משפחות אז לא היה.
לא הייתה פינה בשבילנו אז אנחנו היינו באמצע.
כל החפצים שלנו. כל.
כל הזמן מישהו שמר כי גנבו.
בתוך איזה בית?
ב. בבית ספר.
אה-הא.
בבית ספר. כן.
זה כבר היה חורף אני חושבת.
אני לא יודעת אחרי כל ה.
זה בית ספר שהכניסו לשם את המשפחות לגור?
את המשפחות לגור. כן.
זה היה. לא הייתה כיתה כי זה היה איזה אולם.
כי זה היה נורא גדול בשביל כיתה.
היה שם תנור גדול. יודעת. שטויות.
ושם גם לא היה מה לאכול.
כי היה. אמא עבדה קצת אז קיבלה בצל. זה שק בצל.
אז שוב פעם אכלנו בצל מטוגן. אה.
לא מטוגן בשמן ב.
סתם על משהו מבושל במים.
זה גם השאיר ככה טעם לכל החיים.
וזה אחר כך אני לא יודעת איך באיזה
צורה יצאנו משם. מאיזה כפר.
לא כל חוסר כפר רגיל.
גם איזה חדר כזה עם רצפה של חימר והכל שם כזה.
נו. אבל העיקר.
שם יש לי גם הרבה סיפורים. מה שהיה שמה.
אחר כך עוד משהו שכבר קי.
קיבלנו כבר לא יודעת איך.
לאמא היו את. הרבה ידידים מפולניה.
אנחנו הרי. מה. מה אנחנו ופולניה?
הודות לזה אנחנו באנו לפולניה אחר כך גם סיפור ככה
עשו לה כזה נישואים פיקטיביים והוציאו אותנו לשם.
אנחנו נגיע לזה.
כן. כן.
אבל תתארי עוד. אה. בקולחוז.
כמה זמן אתם שם גרים בתוך הבית ספר הזה?
בית ספר זה כבר. אממ.
אני לא יודעת. אה. אה. אה.
אולי חודש. אולי חודשיים.
לא הרבה זמן.
כבר בלתי אפשרי היה לגור שמה. היו גם שיכורים.
מלא שיכורים שמה.
זה לא היה אידיליה בין האנשים האלה לגור. כן?
רבו. ילדים קטנים.
היה מאוד קשה. זהו. ו.
זה אנשים שנסעו איתכם יחד?
כן. כן. כן. לא הם לא.
הא. אלה לא. יהודים שנסעו איתנו יחד.
לא היו הכי. הכי נחמדים.
הוציאו אותנו. הם.
השארנו עוד קצת דברים. אבל.
אהה. הרוב לקחנו והם המשיכו.
לאמא עוד נשארה איזה חבילה שלהם. אז מה.
כל הדאגה שלנו הייתה איך לשלוח אותה. איך לשלוח.
וידענו שיש שמה נעליים.
ידענו ככה. נו.
אבל טוב זה לא שלנו אז שלחנו.
אחר כך אמא אומרת: "אויי.
היינו יכולים כמה חודשים לחיות".
כי הם לא כתבו.
אולי זה לא הגיע. לא חשוב.
אממ. שם היינו במצב ממש.
אחר כך כשבאנו לקירגיזיה אז שוב פעם.
נו. אז זהו אני סיפרתי על זה.
קיבלנו איזה חדר ואמא התחילה לעבוד בבית חרושת ל. צבאי.
כי היו שמה. היה שם בית חרושת מה.
גדולה מאוד. גדול מאוד.
ממש. אממ. אה. והתחילה לעבוד. אבל.
אבל היא הייתה חלשה ו.
וזה לא היה בשבילה וזה היה רחוק.
היינו לבד. אני ואחותי.
ואני שוב פעם הייתי אמא ואבא של אחותי ו.
האא. שמה זה סיפורים גדולים מאוד איך אנחנו נשארנו. כן?
אני היי. נעשיתי מאוד מעשית.
מאוד מעשית. מאוד. כמו שילדים ב.
בשעת הצורך. הייתי קונה דברים. הייתי מוכרת.
הייתי מוכרת י. התמחות שלי היו ספרי לימוד.
ידעתי בדיוק מה לכל כיתה.
אז הייתי קונה אצל תלמידים. הייתי מוכרת בשוק.
הייתי מרוויחה. אה. מרוויחה.
הייתי מוכרת מים גם. מים.
מ. מים.
[כך במקור].
היום ד' באדר. 26 בפברואר 2004.
ריאיון המשך עם שטרנפלד. רינה.
רינה. את מוכרת מים. כל המכירות.
מה את עושה עם הכסף שאת מקבלת?
מה אני עושה? קודם כל אני אגיד לך
איך אני מוכרת את המים. אני נו.
הולכת. זה היה בקרגזיה.
בפרונזה. עכשיו זה שם אחר. בישקק.
אה. הייתי הולכת למשאבה.
לוקחת מים לקומקום. שואבת.
אבל היו גם בעיות כי היו שמה פרחחים.
ילדים שרא. ידעו שאני יהודייה.
זרקו עליי אבנים וזה כאב שזה פגע.
ובכל זאת השתדלתי ללכת יחד עם מבוגרים ו.
ולקחת מים ול. ללכת לשוק.
בשוק מכרתי את זה בספלים.
אחותי החזיקה ספל וזה מים קרים היו טובים.
ואנשים קנו. קנו.
לפעמים הייתה לי הצלחה גדולה.
היו לי גם קונקורנטים.
היו מתחרים יותר חזקים. יותר גדולים.
בכל אופן על כסף של.
שמכרנו קנינו לפעמים לחם.
לפעמים תפוחי אדמה.
לפעמים דלעת. הכל מה שהיה.
ובסוף תמיד קניתי סוכרייה לי ולאחותי.
כאלה סוכריות קטנות. קטנות שמוצצים אותם הרבה זמן.
זה מים וזה היה בקיץ כשק. חם.
יום אחד זה היה שוק ביום ראשון.
יום שני היה באמצע השבוע.
אז לפעמים לא הלכתי לבית הספר כי.
כי ידעתי שיש צורך להרוויח.
אימי הייתה מאוד חלשה וזהו.
את. אה. ל. זה מים. מים וז.
בת כמה היית אז?
הייתי בת 9. בת 10 אולי.
אולי אבל נראיתי לגיל 6.
הייתי מאוד רזה ורעבה.
תמיד רעבה. הו. הרעב תמידי. כן זה.
אני זוכרת שבבית ספר כשישבתי בשיעורים.
אז יותר חשבתי על לחם מאשר לימודים.
על לחם. לא שום דברים אחרים לא באו לראש לאכול רק לחם.
והעבודה שלי למכור מים זה היה לחם. לחם שלנו.
כי זה לא הספיק מה שאימי הייתה מקבלת שם ב. ב. בזה.
ויש לי המשך של הסיפור עם המים.
היו שמה ילדים יותר גדולים ממני.
צעקו לי: [משובש] (שפה זרה)
"פרצוף יהודי". כל הדברים האלה.
כי ו. זה היה בקיץ. מים שמכרתי.
היה גם חורף ובחורף חורף לפעמים שם מאוד קשה. יש שלג.
בין הילדים שצעקו היה אחד ש. סאשקה.
שהוא היה מנהיג של ילדים.
והוא תמיד הסית אותם נגדי. לא ידעתי למה.
בחורף גם הלכתי לשאוב מים.
זה כבר לצורך ביתי שלנו והיה צורך במים.
אה. פעם אני הולכת בחזרה עם קומקום מלא מים
ועוד משהו ביד ומולי שלג.
יש רק שביל קטן שאנשים כבר עשו את הדרך.
ולמולי בא סאשקה. מלוכלך. אה.
נראה גועל נפש ועם צחוק כזה. צחוק כזה נוראי.
אני אמרתי בליבי. אני אקח את הקומקום
ואני אזרוק לו בפרצוף.
ככה ממש אני לא אלך ל.
לתת לו דרך. לאיפה ש.
אני לא אפנה לו את הדרך.
הוא עצר. אני עצרתי.
הוא צוחק. אני עוד לא שום דבר. לא העזתי לעשות.
אני צועקת. אומרת לו: "סאשקה. למה אתה מרביץ?
מה עשיתי לך?
מה. למה אתה כזה?
למה אתה ל. אומר לכולם לזרוק אבנים עליי?"
סאשקה הסתכל עליי. חיבק אותי ונתן לי נשיקה וברח.
אני הייתי המומה.
קודם כל עזבתי את הקומקום.
לקחתי שלג והתחלתי לשפשף את המקום כי זה הגעיל אותי.
מקום שהוא. נשיקה כזו מצלצלת נתן לי.
ובאתי הביתה. אני לא יכולתי להירגע.
אבל מה. מאז אף אחד לא נגע בי.
לא זרקו אבנים ולא זה.
זה מ. סיפורים אופטימיים. כן.
וזהו. זה הסיפור הזה.
הסי. סיפור מאוד מאוד חריג כמו סיפור.
זאת אומרת מצב שלנו שהיה שם שוב בקיץ.
כבר כמעט סוף המלחמה.
ברחובות היו ממש אנשים ש. ס.
סטלין העביר עמים שלמים שמה לקירגיזיה.
מ. אה. מגרוזיה. מעוד מקומות.
אנשים שלא היו רגילים לחיות בתנאים כמו שהם חיו.
והיו כל מיני מחלות.
היו. אה. דיזנטריה הייתה. טיפוס היה.
נורא. היה טיפוס שמעבירים
אותו דרך כינים ולמי לא היו כינים?
לכולם כמעט שמה היו כילים. כינים.
כי לא היה סבון. לא היו תנאים היגייניים.
אה. בבית ספר קצת למדנו על מחלות.
איך אפשר להבדיל. אבל מה לעשות לא ידענו.
יום אחד אימי חלתה.
קיבלה חום. לא הלכתי לבית הספר.
יום שני שוב פעם חום לא ידענו מה לעשות.
כבר מצב שלה לא היה טוב.
רצתי מהר לבית חרושת שלה.
זה היה 8 קילומטר.
רופאה הבטיחה לי לבוא.
היא באה למחרת. עוד יום עובר.
אימי כמעט. כבר נעשתה אדומה מרוב.
אה. פריחה. כי זה אופייני למחלה הזאת.
הממ. הסתכלה על אמא ואמרה:
"לא. זה יעבור. זה שום דבר".
ואני בתור. לא יכולתי ל. להתווכח איתה.
אבל ראיתי שזה לא עובר.
שזה טיפוס. אני לא אמרתי.
למחרת. עוד יום. עוד יומיים היא כבר כמעט מאבדת הכרה.
לא אוכלת. שותה. לא שותה.
יצאתי מהבית ויצאתי לרחוב ראשי.
ראיתי שמה. ידעתי שב.
ברחוב הזה. אה. באים סניטריים חובשים עם.
בעגלות כאלה לקחת חולים. מתים. כל מיני.
ובדיוק ו. אני רואה עגלה וסוסים ואני צועקת.
צועקת [משובש] ש. שהם לא שמעו.
ממש רצתי כמעט ל. ליד הסוסים.
התחילו לצעוק עליי: "מה את רוצה?
מה את". אני צעקתי שיעצרו. שיעצרו שישמעו אותי.
העלו אותי על העגלה וזה.
היא הייתה כזו שטוחה ושאלו על מה מדובר.
אז מהר סיפרתי שאמא חולה מאוד.
שהיא כבר לא מדברת.
כבר לא מגיבה כמעט. מקיאה.
אז. אה. הם אמרו: "טוב.
אבל אנחנו. אין לנו כתובת. לא ז".
אמר: "טוב תבואי. אנחנו. יש לנו 2 כתובות.
אם שמה משהו הסתדר אנחנו נחזור".
מרחקים היו גדולים.
אני ישבתי וסיפרתי.
בינתיים הם באו למישהו שכבר לקחו אותו לבית חולים.
לעוד אחד שכבר נפטר. אז כבר לא לקחו אותו.
ובאמת שמעו בקולי. וה. באו לאמא. ישר. ה.
ישר אמרו שזה טיפוס.
לקחו אותה לבית חולים.
ברגע שלקחו אותה לבית חולים נכנסנו.
כבר אי אפשר היה להיכנס. כי זה היה בית חולים למחלות אה.
מז. אה. איך אומ. זיהום.
ובחצר מלא אנשים חולים ו.
אה. ממש על הרצפה.
אותה ישר הכניסו שמה לפרוזדור.
פתאום אני רואה 2 רופאים.
2 רופאים ניגשים אליי ושואלים: "מה השם שלנו?"
אז אני אומרת רינה.
רינה זה שם לא לגמרי רוסי וסטלה. זאת אחותי סטלה.
אז הם אמרו: "אתן בנות יהודיות?"
אפילו לא אמרו. רק אמרו.
רק אמרו: "זה בנות יהודיות.
א-יידיש קינדער". אני אז לא ידעתי מה זה.
אבל זה אני זכרתי של.
לקחו את אמא לחדר.
לחדר רופאים ואמרו: "שנ.
שהיא תהיה בסדר. שהיא אישה חזקה.
היא בלי הכרה. נעשה מקסימום מה שאפשר.
ואמרו לי איפה היא שוכבת.
באיזשהו מקום בקצה.
אבל להיכנס אי אפשר שמה.
טוב באמת כל פעם שהיינו באות היו נותנים לנו
לחם ודווחו כאילו שאנחנו היינו שווה לשווה.
ואני כל הזמן חשבתי כמה שטוב שאנחנו יהודיות.
כבר הרגשתי מן סולדיריות.
כי רופאים שם היו באמת הרבה רופאים יהודים.
טוב לזה. בסיפור הזה יש הרבה סיפורים קטנים.
כי אמא לא אכלה.
שמה מתחת לכרית לחם בשביל לתת לנו ומי רוצה לחם.
אה. מזוהם כזה ממחלות?
אבל מה היא הייתה נותנת לנו.
אחר כך שכבר הרגישה טוב יש.
ישנה ליד החלון.
אז אנחנו עלינו שמה קודם אחותי.
אחר כך אני ככה שמנו אבנים בתור מדרגות.
וראינו אותה והיא הייתה בלי שערות כי גזרו לה את הז.
את ה. גילחו את הראש.
כינים?
ואני חשבתי שזה רק גברים.
חשבתי מה זה אמא?
זה גבר. לא יכולתי להבין.
והיא בזמנים שהייתה בלי הכרה היא צעקה.
דרך הזה צעקה: "הירשל.
מוטל. הירשל. מוטל".
זה היו 2 אחים שלי.
שלה. ואנחנו צעקנו: "אמא אנחנו לא הירשל ולא מוטל.
אנחנו רינה וסטלה".
היא לא הכירה אותנו.
היא גם חשבה שאנחנו אחים שלה.
טוב זה היה מה שהיה בזה.
איך שהשגנו אוכל בשביל אמא גם סיפור.
כי הלכנו מדלת לדלת.
איפה שרק הכרנו את מישהו וביקשנו.
כי אמרו שאמא צריכה חלב.
איפה לקחת חלב?
כשהיא עוד הייתה בבית חולים?
בבית חולים כבר הייתה.
הרגישה יותר טוב אחר כך.
אחר כך הייתה נותנת לנו לחם שלה. לבן.
אנחנו היינו מוכרות את זה.
היינו קונות לה או חלב או קצת חמאה.
חמ. חמאה זה ויטמין די.
אני יודעת. כבר אז ידענו הרבה על כל הדברים האלה.
זהו. אחרי שהיא יצאה מבית חולים.
זה גם לא היה פשוט.
היא קיבלה מחלת עיניים.
מין כזה חוסר ויטמין די.
זה קוראים לזה עיוורון לילה.
בלילה היא בכלל לא ידעה ללכת.
אז היינו רצות. אני הייתי רצה רחוק.
רחוק בשביל לפגוש אותה ולהביא הביתה
כי זה כבר היה חושך בזמן שהיא גמרה עבודה. הייתה גומרת.
טוב. זה. זה סיפורים כאלה וכאלה היו הרבה.
איך. אה. לקחת אותה חזרה מהבית חולים?
את יודעת שאני. אני חושבת שהיא הלכה ברגל.
כי אני לא זוכרת שהיה איזה כלי תחבורה אז.
שמה בכלל לא היה.
לא היה. לא היו. אולי באמצע. לא גם טראמוואי [משובש]
באיזה מקום היה הבית חולים והבית?
זה די רחוק היה.
כי אם בית חרושת של אמא היה 8 קילומטר.
אז נגיד זה היה 4 קילומטר.
זה באמצע משהו כזה.
כי משמה אנחנו הלכנו.
באותו כפר?
ב. באותו המקום. באותו עיר. ב.
עיר גדולה. אבל.
אה. זה כבר לא עיר.
עיר עם ב. בתים ולא בתים.
אה. כל הדברים ככה היה מפוזר. היו מפוזרים.
בבית חרושת הייתה.
זה בית חרושת לצבא שהעבירו את זה מ. מאוקראינה ל.
ל. לכ. לפרונזה שמה יחד עם העוב.
עם העובדים זה. בזמן אווקואציה הם.
בזמן שגרמנים התקרבו שמה אליהם.
בית חרושת ממש. אה. לצבא.
לצרכים צבאיים בזמן המלחמה כמובן.
טוב. באמצע היו הרבה סיפורים. אממ.
היה סיפור שאני לא אשכח.
לא היה לנו כסף.
אמרו לנו ללכת למנהל של בית חרושת.
מישהו אמר: "אין לכם כסף?
אין. איך. איך אפשר ל. ל. להישאר?"
אמא. אחרי שהיא החלימה.
היא הלכה לעבוד חזרה בבית חרושת?
כן. חזרה לבית חרושת. כן.
הייתה הרבה זמן חלשה כי זהו שלא ידעה.
לא ידעה לחזור הביתה לבד.
כי היא לא ראתה. כן. הייתה. ועבדה.
והלכתי למנהל. מנהל יהודי.
כבר ידעתי שיהודים עוזרים ליהודים. אז בי.
רציתי לבקש ממנו כסף.
משכורת שלה מקדי.
מ. ב. ל. לחודש. למפרע.
אממ. הוא קיבל אותנו.
לא. קודם אמרו תבוא. לבוא למ. מחר.
באנו למחרת. זה הכל מרחקים.
רחוק. גם היה. לא היה לו זמן.
בסוף הוא קיבל אותנו. אמרתי. אמרתי לו.
אני פשוט לא יכולתי לדבר כי כל כך ריחמתי על עצמנו שבכיתי.
ממש ממש בכיתי שאנחנו במצב כזה כבר ירוד.
ואמרתי לו שהאם אפשר לקבל איזה כסף או משהו כזה.
הוא שמע. אמר: "תבואו בעוד שבוע".
נו. עוד שבוע. עוד שבוע.
בעוד שבוע הוא לא היה.
ואני אף פעם לא ייחלתי לאף אחד משהו רע.
ואני פה כל כך קיללתי.
בתוכי. לא בזה. כל כך.
כל כך ייחלתי לו דברים רעים זה.
זה. זה אי אפשר לתאר את זה במילים.
הכל מה שידעתי. אני. אה.
הוצאתי את זה. זאת אומרת ברגש רק ולא במילים עליו.
על בן אדם הזה.
אז זה מאוד מאוד כאב לי.
ואחר כך. כנראה יש אצל בן אדם מן כזה משהו. זה רגש נקמה.
אי. איך יכולתי לנקום? שום דבר.
הייתה לו בת יפהפייה.
יותר גדולה מאיתנו. אה.
הייתה אז בת 14. בת 15.
למה. אני זוכרת את הסיפור הזה עם הכסף בית חולים.
אז זה. זה הכל גם קשור למנהל.
והבת הזאת נסעה לאיזה טיול או משהו כזה
וסיפרו שהיא נפלה מהעגלה ונהרגה.
ואני כל הזמן חשבתי שאולי אני אשמה.
כי אני ייחלתי לו דברים נוראים. נוראים.
אחד מהדברים אולי אפילו היה זה.
אז זה רדף אותי.
אני עכשיו מדברת על זה.
אני לא. לא סיפרתי את זה ל. אף פעם.
אבל ככה זה קרה לי בחיים. זהו.
טוב. היו הרבה סיפורים שמה באותו זמן. באותו זה.
היה. אני כתבתי אפילו ככה לא יודעת.
אפילו איפה זה סיפורים שקוראים לזה.
אה. עיניים של לחמנייה.
עם העיניים לחמ. לאחותי הייתה קטנה
אז סחבתי אותה לבית הספר.
רק בשביל לתת לה חצי לחמנייה.
היינו מקבלים שמה לחמנייה קטנה. לפעמים ש.
בבית ספר?
בבית ספר. כן. ילדים קיבלו לחמנייה.
וזה נתן לנו אולי לחצי יום אוכל. אבל מה?
כולם לכ. אכלו למ.
לחמנייה ואני אכלתי חצי לחמנייה.
כי חצי לחמנייה נתתי בהפסקה לאחותי.
והיא חיכתה והעיניים שלה היו למה קראתי
גדולות ממש כמו לחמנייה הזאת ש. שנתתי לה שחורות.
אז פעם אחת.
והמורה לא יודעת גם קיבלה לחמנייה או לא.
פעם אחת היה איזה בחור.
איזה ילד היה חסר.
אז היא ניגשה אליי ונתנה לי 2 לחמניות.
היא ידעה מה קורה.
ואני ידעתי שהיא ככה נותנת וקצת. קצת רועדת.
קצת לא ידעה האם זה צריכה לתת. אולי לקחת לעצמה?
ככה אני לפחות חשבתי.
אני בכל זאת חילקתי לחמנייה שלי. נתתי לאחותי חצי.
אני אכלתי חצי ולחמנייה הזאתי החזקתי ביד
שהיא גמרה שיעור וכבר היה שיעור אחרון.
אני רצתי אחריה ואמרתי לה: "תיקחי.
תיקחי את זה לילדים שלך". היא אמרה: "לא. לא.
לא. תיקחי". ממש נתתי לה.
אז היא חילקה את זה לחצי ונתנה לי חצי וחצי לקחה לעצמה.
זה אני גם זוכרת טוב.
וזוכרת. אהה. סיפור אני לא זוכרת.
אולי סיפרתי את זה קודם עם המיטה. עם העובדים?
לא. מכיוון שהיינו. זאת תקופה הכי קשה הייתה.
הכי קשה בלי אמא ואמא חולה.
ואפילו בבית היא לא תפקדה.
בבית. בחדר.
אממ. הלכנו לקבל משהו לאכול שמה ב.
למסעדה ולא היו לנו תלושים.
לא היו. כי לא היו שם עובדים סוציאליים שד. דאגו.
אז. אה. ידענו ש.
היה לנו תמיד כזה כלי בשביל לקבל אוכל או מה שבא.
באנו למסעדה וביקשנו שיתנו לנו.
הם אמרו: "תחכו בנות. תחכו".
אנשים נחמדים היו שמה.
"תחכו בערב כשזה ייגמר אולי אנחנו.
אולי יישאר משהו. אז ניתן".
באמת זה עב. עובדים כבר יצאו ואנחנו קיבלנו אוכל מה.
סמיך כזה. טוב מה זה אכלנו. מצוין.
אבל מה. נעשה חושך.
ואי אפשר היה לחזור 8 קילומטר הביתה בערך.
ככה הערכתי. זה היה נורא רחוק.
אז. אהה. כולם העובדים יצאו
ואנחנו נשארנו שם לבד ורצינו לישון על קרשים שמה.
על. אה. קר. לא קרשים. ספסלים כאלה.
מישהי ראתה אותנו והתחילה לצעוק שאסור.
אסור פה אסור. ואין.
אין לנו איפה. אין לאן ללכת.
התחלנו לבכות ואני התאפקתי.
לא יכולתי כבר כל כך רע היה לנו.
אבל מה. לא היינו רעבות.
אז היא לקחה לה אותנו. יד אחותי ויד.
קול שלה נעשה שקט כזה והיא אמרה: "בואו איתי".
אנחנו הלכנו עם זה.
איזה רבע שעה פחות אולי כמה שאני זוכרת.
ובאנו למן בית כזה שעובדים רק גברים.
אולי 100 גברים ישנו שם על מיטות.
כאלה מיטות צבאיות שמתקפלים.
זה היו עובדים שלא.
לא קיבלו אותם לצבא אבל עבדו עבודה שהיו צריכים לעבוד.
בשביל הצבא?
בבית חרושת. בבית חרושת. כן. בשביל.
כן. כולם בבית חרושת. בית חרושת ענקי.
אז היא הסתכלה. הסתכלה. "בואו".
ראינו מיטה ריקה.
השכיבה אותנו על מיטה.
כמובן ישר נרדמ.
נרדמנו כי היינו עייפות ממוקדם בבוקר בדרך.
ובבוקר שמענו רעש מתחת למיטה.
משהו מתחת למיטה קורה.
התעוררנו. גם אחרים גם התעוררו אנשים.
ראינו שיוצא משמה בן אדם.
זה שמיטה הייתה שלו.
הוא לא העיר אותנו.
רק נכנס למתחת ושאל אות. "בנות ישנתם טוב?"
אנחנו נורא נבהלנו כי ב.
ב. בערב לא ראינו.
אנשים ישנו ופה קמו אני יודעת.
היו מים להתרחץ או לא?
כולם כבר היו מוכנים ללכת לעבודה.
אני עד היום. אני מצטערת
שלא שאלתי איך קוראים לו או להגיד לו תודה.
אנחנו קמנו וברחנו מהר מאוד.
וזה אני חושבת. לא יודעת.
זה אולי זה לא סיפור כזה גדול.
אבל מראה גם על. על אופי.
על. על. על זה מה שאנשים יכולים לעבור ולתת לאחרים. כן?
זהו. זה הסיפור הזה.
יש הרבה סיפורים דומים.
ומה עוד את. אה. עשית בעצם.
אה. כשאמא הל. הלכה כן לעבוד?
מה עשיתם את והאחות שלך?
זה היה. נו. זה. מכרנו מים.
היינו עצמאיות. כן? זה היה קיץ.
ואחרי הלימ.
זה היה קיץ.
ואחרי הלימודים שחזרת מהבית ספר?
אחרי שחזרתי בית ספר.
אני מאוד אהבתי לשחק עם הילדים.
אבל לא תמיד יכולתי כי אחותי הייתה קטנה והיא נורא הייתה.
היא הייתה פוחדת מכל דבר. מצמר גפן.
מצבע לבן. כי היא הייתה בבית חולים זמן מה.
ומצבע לבן מ. מנוצה. הכל מה שלבן.
והחזיקה אותי ביד אפילו כשהייתה עושה צרכים. פשוט פחד.
ואני זוכרת. אני עשיתי את זה עם מ.
מסירה. כזה מסי.
מסירות.
מסירות.
מסירות כל כך גדולה.
וכל כך בא לי לשחק עם אנשים. עם ילדים אחרים.
נו. השתדלתי. כן. לצרף. זהו.
זה. אני קראתי הרבה ספרים.
קראתי אז. יש. היו בתי. אה.
נוער. ספריות. אפשר היה לקחת בבית ספר. ככה. זהו.
בדרך כלל אני גם לא רק זה ה. מכרתי.
אני מכרתי גם. אה. אה. קקאו.
מה זה קקאו אז?
היה לנו שכן יהודי שעבד בבית חרושת של קקאו.
של. אה. ממתקים. נו. בכל זאת היה שם משהו.
אז היה מביא קקאו בבגד.
היה מוכר לי בצנצנת כזאת. פ.
פחית. ואני מכרתי כפיות בחוץ.
ב. בשוק. גרנו לא רחוק משוק.
דווקא שוק לא היה רחוק.
זהו. ככה. הכול בשביל לשרוד. הכול בשביל לשרוד.
אה. זה קשה כמה שילדים יכולים להסתגל לזה.
אולי לא כולם. אבל שיש צורך. שיש צורך.
הכי. ככה שוב פעם.
נגע בי שאני הייתי משאירה את אחותי ב.
בבית והיו לנו שכנים יהודים אז היא הייתה שם אצלם.
אני חושבת שנתנו לה קצת משהו לאכול.
אבל פעם אחת אני באה הביתה.
באה מבית הספר והיא אצלם.
אז אני נכנסת. מהיה שמה ילד. לוניצ'קה.
הלוניצ'קה צ. קטן היה.
בן שנתיים. הוא לא אכל טוב אז הם כולם עשו.
אז אחותי הייתה צריכה לעשות איזה קונצים ואז הוא אכל.
אבל היא גם הייתה רעבה ולא תמיד.
אולי הם לא הבינו או שלא היה זמן.
אז לוניצ'קה קיבל כפית לפה ואחותי הייתה פותחת את
הפה וסוגרת את הפה.
לוניצ'קה כפית ואחותי פותחת.
ואני ראיתי את זה. אני ישר משכתי. אנ.
אני ראיתי ש. אני לא יודעת. אני הרגשתי.
זאת השפלה. שזה לפי.
ברגש שלי זה היה ככה.
שהוא אוכל והיא פותחת וסוגרת את הפה.
ומאז אני כמה שיכולתי הייתי לוקחת אותה איתי לבית הספר.
ממש במדרגות ישבה וחיכתה לי. חצי לחמניה.
וזהו. זה. סיפורים כאלה.
לא גדולים אבל. אה. מאוד חשובים ל.
אז בילדות. מה שקרה לנו.
ו. ואיזה אווירה הייתה כבר?
בשנת 41'. 42'?
זאת נו. הייתה מלחמה אבל ברגע שרוסים התחילו לנצח.
קצת להתקדם. זה ב-42' אני חושבת.
שם היה מ. עניין של סטלינגרד.
בזמן שהתקרבו והתחילו לשחרר.
אז אנשים התחילו. אווירה הייתה.
היו הרבה נשים בלי בעלים.
כולם היו בחזית והיו. הייתה אנטישמיות.
כיהודים. גברים הס.
הס. הסתדרו יותר טוב מה שאחרים.
א. אני מכירה הרבה משפחות שהיו שמה גברים בבית.
אולי לא צעירים. אצל רוסים זה לא היה ככה.
נו. גם אצלנו. גם. אה.
והיה אנטישמיות אצלם ב. ב.
במה זה. איך זה התבטא?
בשוק. במיוחד בשוק. שראו יהודים.
ואפשר היה לזהות אותנו.
בכל זאת. ואותנו עוד בשביל ילדות.
ילדות קטנות זיהו שאנחנו יהודיות.
אנחנו שחורות היינו יותר.
ואנשים מבוגרים גם.
יש טיפוס יהודי ש. שמכיר.
גם אני יכולתי ל. לזהות תמיד יהודים שמה.
עכשיו. ב. בארץ כולם.
כולם. אה. כולם אחרים. כולם.
אז. אה. היו מרביצים.
היו הרבה נכים א.
בזמן אחרי המלחמה.
בלי רגליים. בלי ידיים.
אה. היו כל כך אלימים.
כל כך. נו. ומי אשם?
תמיד יהודים אשמים בכל דבר.
אז היו מרביצים. היו מגרשים. אבל.
מי היה.
לא.
מרביץ ומגרש?
האלה נכים. נכים היו הח.
כוח מאוד מאוד כזה שלילי ב. בשווקים.
כן. כמה שזה. השו. שוק הזה זה היה.
מ-המ.
חיים. פרנסה שלנו. מזה שנתיים לפחות.
ב. בזמנים לא טובים.
וכל דבר שם היה סחורה.
בשוק הזה. כל דבר.
מה שאפשר היה למכור היו אנשים מוכרים.
קונים וזה מה ש.
אז את האנטישמיות את בעצם.
אה. את היחס ה.
הייתה עממית.
איפה פגשת? בשוק בעיקר?
בשוק. בשוק. ה. בעיקר בשוק.
היו עוד מקומות שזה בא לידי ביטוי?
אני. אה. אישית. אני לא הרגשתי.
אישית. כי היינו קטנות.
ילדים לא. בטח לא.
כי ילדים שיחקו שמה.
היו כל מיני עמים. רוסים.
אה. קרצ'אים היו.
אנשים שבאו מקווקז.
מה שאני אומרת. כן?
ילדים שיחקו.
בבית ספר גם לא הרגשנו.
לא הרגשנו בכלל. כן. לא היה.
רק. אה. רק בשוק. אבל. אה.
מבוגרים בטח ידעו לספר יותר.
רק יש לי סיפור על. על ערדל. אה.
אני קראתי לו. אני. בליבי. אה.
ערדל ופחם. או משהו כזה.
היינו צריכים לא רק לאכול.
גם צריכים לחמם. גם צריכים להדליק תנור. עם מה?
עם פחם. פחם או עצים.
עצים לא היו שמה. פחם.
איפה לקחת פחם? או של.
קונים. אם יש כסף.
ילדים תמיד היו. ידעו להסתדר.
אז כשעברה רכבת הם עלו.
ילדים. אה. בנים.
עלו על הרכבת ב. בטיס. בנסיעה.
והיו הרבה מקרים שנכנסו מתחת ל.
ל. אה. גלגלים.
שהרכבת נוסעת?
כשרכבת נוסעת היו מטפסים על רכבת.
בגיל 15. 14.
היו זורקים שמה פחם החוצה.
ובנים יותר קטנים היו אוספים את זה בדליים או בשקים.
או שהיו מוכרים או שהיו גם מספקים. אה. במשפחות.
מה שנשאר היה נשאר לנו. לבנות קטנות.
אז באמת גם נשאר.
אז היו חתיכות חתיכות.
היינו אוס. אה. אוספות את זה והביתה.
רחוק. גם רחוק.
ויום אחד אני באתי למטרה לאסוף את הזה
ורכבת לא הייתה וכולם היו מאוכזבים והתפזרו.
מה לעשות? צריכים לחמם.
קצת כסף היה לי. קצת כסף.
אז רק הלכתי לשוק לקנות את ה.
אה. פחם. עם דלי ביד. רציתי.
בינתיים היה עוד קריר.
זה היה כנראה אביב או.
אביב. והיה גשם. אחרי הגשם היה בוץ.
רציתי לקצר את הדרך.
לא ללכת באבנים. רק דרך הבוץ.
אני הולכת. הרגליים שלי.
כמובן בלי נעליים. הרגליים שלי שוקעות.
פתאום אני רואה משהו אדום בבוץ. משהו אדום.
אני מתכופפת. אני רואה ערדל.
ערדל. זה. בפנים יש בטנה כזו אדומה והוא שחור מז.
מי שעבר את זה אז הוא יודע.
עכשיו לא משתמשים בזה.
אני הרמתי אותו. הוצאתי.
הוא היה חדש לגמרי.
ניגבתי אותו בשמלה שלי.
מה זה חדש. מה לעשות?
ואני ממשיכה לשוק.
אני שמתי אותו. היה.
אני חיבקתי אותו. הוא כזה חם היה. אני יודעת.
ואני הולכת אחד.
וחשבתי על בן אדם שאיבד אותו.
מישהו נשאר רק עם אחד.
וזה ערדל של גבר. גדול.
אני באה לשוק ו. לא הייתי לבושה חם.
אישה אחד ראתה.
איזה מוכרת והייתה: "מה.
את. את מוכרת את זה? כמה את רוצה?"
אני לא היה לי מושג כמה אפשר לקחת. איך אפשר למכור.
ידעתי שעושים סוליות מזה.
אבל לא. אחד. מי צריך?
הא. מי צריך?
צריכים. היו שם הרבה נכים.
ופתאום התנפלו עלינו מ. "כמה?"
"כמה?" "כמה?" "תמכרי לי". "תמכרי לי".
אז זאת עזרה לי. הראשונה. זאת.
המוכרת. ואמרה: "תעזבו את הילדים קטנים" ונ.
אמרה: "ככה וככה תתנו".
לקחה את הכסף. דחפה לי את הכסף.
נתנה לי את הכסף. "תברחו".
ראיתי שכסף הזה זה לא רק דלי אחד.
זה מספיק ל. בטח שבועיים אם לא יותר.
קנינו פחם ובאנו הביתה.
וכל הזמן אני חשבתי על הערדל הזה. כמה שהוא.
אפילו חבל לי אז היה להתפרד ממנו.
כמה שהוא גם חימם אותי. כמה שזה.
מה השתמשו בערדלים האלה?
זה. לאנשים היו נעליים.
לפעמים היו נעליים כאלה ש.
אממ. לא מגינ. לא. אה. כשהיה גשם.
מ. מאיזה בד או משהו.
מסמרטוטים זה היו.
ועל זה לבשו את הערדליים.
זה כבר נקרא לוקסוס אז.
כן. כן. גם ילדים.
‮גם לילדים. יותר ‭boot‬-ים כאלה ומג. מגפיים.‬
זה בעצם היה מ. מגף כמו.
אממ. נעל. על נעליים המגפיים. זהו.
זה. זה עכשיו ממ. ממש מוזר. אנשים לא יודעים מה זה.
יקר ערך?
יקר ערך. כן. אולי.
זהו. זה קצ. כל הסיפורים האלה שקרו לי. לי.
מה עוד קרה לך?
שאת זוכרת?
אוי. הרבה דברים.
הרבה דברים.
אני צריכה. הא. אני צריכה להיזכר.
עכשיו קרה לי משהו כזה שמצאנו איזה מכירה.
שפעם אימא סיפרה שזה זוג מבוגרים.
הם מסין והם כל החיים חיים עם זה שמוכרים דברים שנשארו.
איזשהו תכשיטים או משהו. ככה הם חיו.
הם היו מבוגרים. אני לא יודעת בת כמה.
אבל בעיניי היו מאוד זקנים.
ובאתי וסיפרתי שאימא חולה שצריכה חלב וזהו.
אז היא כל פעם אמרה לנו ש.
פעמיים בשבוע או יותר.
נתנה לנו עם כוס. בקבוק כזה קטן.
רבע ליטר חלב. והייתי מביאה את זה.
וגם נתנה לנו מרק. משהו לאכול.
בזמן שהיינו שמה.
אפילו לא נכנסנו כי גם אנשים פחדו ל. ל.
לתת לנו דלתו. לפתוח לנו דלתות. היינו מזוהמות.
הרי אימא חלתה במחלה מאוד קשה שכינים מעבירים את זה.
אמרתי. אולי היו לנו. כן היו לנו. כן?
אז. אה. אז היא אומרת: "תשמעו.
יש לי תלושים לבית ח. למסעדה מסוימת.
תיקחו את זה. זה רק תלושים למרק".
כי צבע לבן. וצבע ורוד היה תלו.
היו תלושים לבשר. אממ. צבע לבן ו. מצוין.
אנחנו הלכנו כל כמה זמן.
אפילו לקחנו במקום 2 צלחות 4. הביתה.
יום אחד אנחנו עמדנו בתור לקבל את המרק הזה.
ואני רואה על הרצפה ורודים.
הרבה תלושים ורודים.
מישהו איבד את זה.
אני מהר. מה עשיתי?
התיישבתי עליהם. התיישבתי ודחפתי אותם לתוחתנים. תחתונים.
אה. איך הייתי לבושה?
הרי לא היה משהו.
דחפתי. אה. לקחנו מהר מרק שלנו ורצנו.
אני מסתכלת מה זה תלושים. בשר.
ושוב פעם היה לי מצפון כזה.
לתת או לא לתת?
לתת? אני אמרתי: "כן.
הבן אדם הזה בטח מקבל את זה לחודש ימים.
פה זה רק לשבועיים. אולי 10 ימים".
נהנינו מזה. מהבשר הזה.
הייתי לוקחת בשר על כל תלוש ותלוש.
איזה מנה בשר. אני יודעת איזה.
איזה בשר שם. מה זה היה?
וזהו. אז שוב פעם. אה.
ממי היו מקבלים את התלושים האלה?
הא. אה. כל מיני עובדים.
נגיד מבית חרושת. אז זה גם היו.
אם לא אכלו שם אז היו מקבלים. כן?
היו. אהה. אה. כל מיני עובדים.
לא רק בבית חרושת. אה. שזה.
היו מקבלים. עובדים.
אני יודעת. אולי אפילו מורים.
אולי. בכלל אנשים. כן.
היה שמה מאורגן. אפשר גם להחליף היה. נגיד.
אה. תלושים של לחם להחליף ל.
למשהו אחר. כן?
אז זה תמיד אפשר.
אה. זאת אומרת. אה. נ.
היה הכול מאורגן טוב מאוד. אבל.
אה. יחד עם זה היה קשה מאוד.
דאגו לאוכל?
לנו. דאגו ל.
לקחת?
כן. דאגו לעצמם.
כן. אבל יחד עם זה היה.
לנו אישית היה נורא קשה. נורא קשה.
זה זמנים קשים מאוד עברנו.
ממש. אה. זה קשה.
במה עוד התבטא הקושי?
אה. ב.
הרעב? ההשגה של האוכל?
וקר היה ו. ו. מה עוד. אהה.
זה הקושי הזה. זה לא. לא.
אז שהיינו שמה לא הרגשנו מה זה מלחמה.
כי זה היה עמוק עמוק ב. בעורף. אבל ג.
אה. לא הרגשנו. קושי.
אבל ידעתם מה.
כן.
קורה מסביב?
כן. כן. ידענו. אני עוד ידעתי.
זוכרת בזמן המלחמה אמרו שבפולניה.
כי ידענו. למדנו בבית ספר. אני.
בכיתה רביעית זה כבר.
למדתי הרבה. כן?
ו. ולמדנו. למדנו ממש. קצת לשקר. קצת לחיות.
לשקר זה שאבא. אממ.
לא שקר כזה של. למישהו.
סתם לעשות. אבל שקר בשביל לשרוד. כן?
אה. מה היה עוד? אממ.
נו. רגע. אני. ברח לי.
אממ. אה. בקשר ל. אני צריכה להיזכר את זה. ממש ככה.
עכשיו התמונות האלה חוזרות וחוזרות.
את הדרך ואת המקום הזה.
ואת הנ. ר. רגליים.
מה היה קשה? גם היינו חו. לא חולות.
היו לנו פצעים ברגליים.
נורא. זה מה שהפריע.
מים היו קרים. זה מהרים. מים זרמו.
ובחוץ היה חם. אז המעברים האלה.
ממש העור היה מתפוצץ מהזה.
לא יודעת. לנו היה במיוחד. במיוחד קשה. ממש.
היו עוד ילדים כמונו אבל.
אני נגיד הלכתי אחרי מישהו שאכל תפוח עץ.
וכל כך א. אני ואחותי. ורצנו.
רק שהוא יזרוק את ה.
אה. ש. שלא יאכל עד הסוף.
ואז. נו. תמיד היה זמן. אה. מ.
מצב ל. לנקות את זה. אכלנו את זה.
או שגרעינים. מישהו אכל גרעינים.
אז הסתכלנו למטה אם הגרעינים האלה לא מלאים היו.
הוא לא מאבד.
עכשיו אי אפשר לחשוב אפילו.
אפילו רחוקים ל. ל.
לדברים אפילו. דברים כאלה. ממש. אה.
ומבחינת לבוש. איך השגתם לבוש?
אוי.
קר. חם?
אה. הו. איזה. גם סיפורים.
פעם אחת. אני קצת גדלתי.
מה שהיה אז אחותי לבשה.
לא היה לי מעיל. בכלל לא היה.
אז במקרה במקרה גרנו אצל מישהי בפרוזדור.
זה עוד לפני שעברנו לעיר הזאת.
לפרונצה. מ. מחוץ לפרונצה.
היה שמה מישהו מבסרביה.
מרומניה. ואמרו שהוא נפטר.
שהוא נפטר נשאר לו מעיל וכל החפצים.
הבעלת הבית. בשביל ככה.
שאנחנו לא נדבר יותר מדי.
שלקחה את הדברים שלו.
נתנה לנו את המעיל.
זה היה מעיל ירוק יפה.
אז אימא נתנה את זה לתופרת
ותפרו לי מעיל ששימש אותי כמה שנים.
אני בכלל לא גדלתי אז. כן?
שימש כמה שנים. זה היה מעיל.
אבל בקשר לשמלות וזה.
זה היה נורא קשה.
ויש לי סיפור עצוב כזה ש.
השמלה שלי באמת כבר הייתה בלויה לגמרי.
חומה. אני זוכרת צבע.
הלכנו לשוק לקנות. אולי מישהו.
ופתאום רואים בחור מוכר. בחור בן 15.
מה זה שמלה. ממש בשבילי.
רקומה. כזו מ. מליינן. "כמה עולה?"
נתנו לו כסף. אני לובשת אותה יום. יומיים.
אולי שבוע. פתאום עוצר אותי מישהו.
איזה גבר. כזה במדים של צבא.
ואומר מאיפה יש לי שמלה.
אז אני אומרת: "קנינו את זה בשוק".
"את יודעת שזאת שמלה של הבת שלי?"
נו. אני אומרת: "אני לא יודעת". "מתי".
הוא לא רצה. הוא אומר: "מתי אימא שלכם בבית?"
וזה היה קרוב מאוד.
"איפה גרתם?" אני אמרתי איפה.
הוא בא ביום ראשון.
שאימא בבית. ואמר שזאת שמלה של הבת שלו.
אם אנחנו לא מאמינות אז ב.
הזמין אותנו אליו הביתה.
באמת שם היה בית כבר יפה כזה.
2 ילדים. וכנראה הגנב הוריד את זה מחבלים.
והיו שם. היה שמה ילד.
אז היו לו מכנסיים מזה.
גם רקום. הכול קום.
האא. וכל כך חבל לי היה להיפרד.
והוא שאל כמה זה. כמה שילמנו.
הוא לא נתן. אפילו חצי לא נתן. וזה.
החזרתם לו?
וזה. את שאלת בקשר ללבוש.
כאילו שנכנס לי סיפור הזה.
זה ממש. זה פעם אחת קרה אבל. אהה. קרו.
לא יודעת מה. אני נגיד ידעתי.
הייתי מומחית לתפור תחתונים.
גזרתי כזו דוגמה. משולש. רגליים.
תפרתי תפרתי. מאיזה סמרטוט.
מסדין. ממה. מה ש. מה שבא לי ליד.
אז אני ואחותי היינו מסודרות וזה.
והיה חם. בקיץ היה חם אז לא. אה.
הייתי רזה לגיל שלי. שום דבר לא.
תפרתם ביד או שהייתה לכם מכונה?
ביד. ביד. מה.
לא ראיתי. אני חושבת.
בחיים מה זה מכונה. זה רק ביד.
זהו. ככה. זה. זה היה.
זה היה בסדר. לא. לא אני יחידה שעשיתי את זה.
אה. כן. איי. זה ממש משהו לא.
לא רגיל מה שעברנו. וזה. אז.
ומה קרה עוד בהמשך?
בהמשך מלחמה. הא.
אני התחלתי לספר על מה שאמרו בקשר.
ילדים הרי. ילדים ידעו הרבה.
בבית סיפרו והיו עיתונים.
היו. אה. רדיו היה אצל.
הרדיו ברחוב כאלה ל. למ. היו מ.
סיפרו שבפולניה מצוין גודל. כרוב גודל.
מה זה כרוב? כרוב בפולניה. משהו כזה.
אני שאלתי: "למה?" כי זה גודל על עפר של יהודים.
וזה אני כל החיים סוחבת את הדבר הזה.
אני לא עברתי את זה.
ואני ממש חולמת חלומות לא שלי.
חלומות של אנשים שאנחנו נמצאים ביניהם.
אנשים מבוגרים. בתור ילדים שעברו את הדברים האלה.
אבל זה עם הכרוב.
איפה שמעת את זה?
ילדים אמרו. ילדים בגיל 12. 13. כבר. אה.
ידעו הרבה. שמה ילדים יודעים.
במצבים כאלה. הרבה.
שזהו. איפה ש.
מה היו מודיעים ברדיו?
במיקרופונים ברחוב?
אמרו כמובן פרופגנדה. כמה שה. אה. נ. ניצחון קרוב.
לא אמרו כמה נפלו או משהו כזה.
דיברו על. אה. התקדמות של. אה.
צבא. שכבר היו משחררים זה וזה.
ומקום כזה. ופולניה. ונכנסים לגרמניה.
זה הכול דיברו. ממש כמו שזה היה.
כן. כפי שזה היה.
ושהאמריקאים מצד אחד. אנגלים מצד שני.
בדיוק. סוף המלחמה. אמיתי כזה. כן?
ולא. לא דיברו על משהו ש.
נגיד שמיליונים של חיילים נפלו. הרי מיליונים.
אני לא יודעת. 20 מיליון או כמה.
אבל. אהה. הרבה.
ככה. בשביל להחזיק את המורל של אנשים.
אפילו אספו זהב ב.
שם בבית חרושת היה מבצע ל.
לאסוף. אנשים באו ול.
נתנו. היה פטריוטיות מאוד מאוד. אהה.
גדולה. מאוד. אה. ככה. ממש ממש.
למה ביקשו זהב? מאיזה סי.
בשביל. אה. לחזק את החזית.
בשביל לעשות מזה. זה.
אני יודעת. אנשים נתנו.
לנו לא היה מה לתת ולא נתנו. כן.
ה. התושבים נתנו?
התושבים נתנו. התושבים.
או שגם יהודים שהיה להם?
גם. גם יהודים. יהודים לא היו כל כך הר.
לא. בכל זאת כן היו.
היו ילדים. י. יהודים שברחו מכיבוש גרמני. כן?
אז היו. היו שמה. היו.
והודות ליהודים. אני. מדובר על הגורל שלנו.
אנחנו באנו לפולניה כי עשו לאימי.
אהה. איך אומרים זה?
נישואים פיקטיביים. ואנחנו.
יחד עם התוש. אלה שג.
אני הרי נולדתי בלטביה.
אז לא היה לנו שום יחס לפולניה. והודות ל. אממ.
דבר הזה שאימא התחתנה כאילו עם מישהו. אז עברנו לפולניה.
ובפולניה היו תנאים טובים.
מתי זה היה?
היה ב-46' כבר. שנה אחרי מלחמה נגמרה. ממש. אה.
אז עוד נגיע לזה.
אבל בינתיים. עד ה.
עד המעבר שלכם לפולין. מה עוד קורה?
מה מתפתח?
בתור ילדה. מה את יודעת?
מה אני יודעת?
שמצב כלכלי קצת יותר טוב.
כבר אפשר לקבל תלושים למשהו יותר מאשר רק לחם.
ופעם ראשונה שמלחמה נגמרה נתנו לנו לחם לבן.
ושוב פעם יש לי פה סיפור שאני מאוד מאוד זוכרת אותו.
אה. כמובן.
מי היה זה שהיה. אה. קונה?
זה ד. הולך שמה לעמוד בתור?
בכל. לכל מקום היה תור. לכל דבר.
אני עמדתי בתור לקבל לחם לבן.
זה היה. אני חושבת זה היה אפילו כמה ימים.
ב-1 למאי מ. כי מלחמה נגמרה ב-מאי.
ב-8 למאי או משהו כזה.
ואני עמדתי בתור וקיבלתי לחם לבן.
ואני הייתי מהבוקר רעבה.
ולחם היה מין מרובע כזה.
כזה לא לחם. כזה מין שטוח.
אני לקחתי את הלחם.
אמרתי: "אני לא נוגעת בלחם.
אני מביאה לחם שלם הביתה. אני לא נו. טועמת".
אני שמתי את זה מתחת לגופייה.
שלא יקחו לי כי בדרך יכולים גם לתפו. אהה.
לגנוב לי את הלחם הזה.
והריח הזה עשה אותי לא נורמלית.
הריח של הלחם. טרי ולבן.
ואני באתי הביתה. אימא ואחותי היו בבית.
חיכו לי. אני נכנסתי ואמרתי: "הוא שלם. שלם. שלם".
דבר ראשון. והוצאתי את הלחם.
ואף אחד לא שם לב והדמעות זלגו בגלל שאני
כל כך התאכזבתי שהם לא העריכו שאני הבאתי לחם שלם.
שאפילו חתיכה לא אכלתי.
אז זה אכזבה. לא יודעת.
אני אכלתי אותו עם הדמעות.
הם לא שמו לב. לא אימא ולא אחותי. אכלנו את הלחם.
זהו. זה. זה מזכיר לי אז סיטואציה מסוימת.
דבר כזה קטן. אז זה תמיד מעביר אותי למשהו. משהו כזה קטן.
זה הלחם. לפ.
גם בתור לש. ללחם אני פעם קיבלתי מכה. מישהו זק.
זרק לי אבן פה על האף.
היה לי הרבה זמן פה סימן די.
די כזה רציני וב.
זה בכוונה זרקו לך אבן?
את יודעת. פרחחים.
היו כאלה פרחחים. לא יודעת.
הם אולי גם הכירו בנו שאנחנו יהודיות.
אבל לא חושבת. ממש. זה היה.
מין מלחמה הייתה כזה בתור.
כי אנשים מבוגרים עמדו. וצעירים רצו לקחת.
ולא פעם לקחו לנו את זה.
גנבו לנו מהידיים.
כאלה בגיל 15. 14. ילדים.
גם. גם רעבים אבל. אה.
מה לעשות? גנבו ואיך גנבו.
למה היו תורים כאלה ארוכים?
נו. כן. אה. זה ש. שאלה טובה.
כי היו. היו. היו.
בשביל משהו לקבל היו תורים. כן.
לא. לא היו אולי מספיק חנויות או היו יותר מדי אנשים
שהיו צריכים ל.
לאכול. אבל היו תורים לא. לא נורמליים.
זה היה רק לאוכל או שחילקו עוד איזשהם דברים שעמדו בתור?
אני חושבת שרק האוכל.
רק האוכל. זה מה שהיה אז.
ואז התחלנו לקבל. התחלנו.
זאת אומרת המדינה עזרה. המקום.
מ. עזרה מאמריקה.
עזרה מאמריקה קיבלנו. קיבלנו.
זאת אומרת במסעדות כבר היה מורגש.
כל מיני קונסרבים מבשר והיו. אה.
ביצים באבקה. אבקת ביצים.
שזה היה ממש פרוטאין ומה שרוצים.
זה היה לאנשים מאוד.
התחילו. אה. שוב פעם בתלושים.
כי תלושים נתנו רק לאד. אנשים שעבדו.
הם. הא. הם. אפרופו.
הם קיבלו יותר לחם.
ואלה שלא עבדו. מעט לחם.
כן. שאימא עבדה אז קיבלה 400.
מישהי. אם היא לא עבדה. או 600 אפילו גרם.
ברגע שלא עבדו אז אנשים קיבלו מעט מאוד.
לא יודעת איך הם. אה. שרדו שמה. אנשים.
אבל אפשר היה לגדל משהו. היו כאלה. אה.
חלקות אדמה שחילקו מחוץ לעיר.
אז אני זוכרת. אנחנו פעם גידלנו. אממ.
דלעת וכשבאנו לקחת זה היה נורא גדול.
כבר גדל הרבה.
כשבאנו לקחת אז מישהו אחר כבר אסף את זה.
זה. זה אכזבות ש. שלנו.
אימא הייתה מבשלת בבית? או ש.
כן. מעט מאוד כי לא היה מה לבשל.
אבל כן. מ. מתי?
אם היא עבדה. 12 שעות שם עבדו.
הרבה הרבה. מהבוקר.
אם מישהו מבש. אה.
היה מבשל זאת אני. כן?
ואני לא זוכרת אפילו מה בישלתי.
אבל אני יודעת שטיפלתי בתנור הזה.
תנור פחם. שלמעלה היו פתחים ואפשר היה ל.
לבשל. ככה ש.
הייתה איזושהי הוויה יהודית או איזשהו מרכז.
אה. של יהודים ש.
שום דבר. שום דבר.
בכל זאת אתם יהודים ו.
שום דבר. אנחנו בכלל לא.
היו. אני חושבת היו גברים. אולי קצת.
אולי התפללו. אולי ידעו.
אבל אני לא ידעתי שום דבר. על שום תפילה.
על שום. היינו. ידעתי שאני. שעם שלי.
שאני יהודייה וזהו זה. יותר שום דבר מיוחד.
היו לנו קצת תמונות מעבר שסבא שלי בא עם הזקן או משהו.
אבל זה גם לא אמר לי שום דבר.
נו. ליהודים יש זקן. נו. וזהו.
אפילו לא ידעתי ש. שיהודים לובשים כובעים ב.
שזה חובה או שמשהו כזה. לא. גם לא ש.
ושהגיעה השבת?
לא. לא היה.
בעצם יום ראשון.
לו שום.
היה.
משמעות. שום משמעות.
רק. אה. רק יום. אה.
יום ראשון זה היום חג.
יום זה. יום חופש. אבל זהו.
זה. יש לי. אני בטח שכחתי הרבה דברים ל. טוב.
נגמר? עוד קצת. כן.
ויום ראשון הייתה איזה אווירה כן. אה.
אווירה למ. למצוא איזה אוכל בשוק או ל.
אנשים הלכו לעבד את האדמה שמה. משהו.
שמה עם המים היה קשה מאוד כי זה ארץ חמה אז לא היו מספיק.
אה. נו. אה. גשמים.
אז היו. היו כאלה נהרות.
כאלה נחלים. שאנשים עשו כל מיני קומבינציות. אה.
לקחת מים ל. ל. לעצמם. ואם היה מישהו מ.
איזה מנהיג שחילק אז הוא חילק טוב את המים.
אם לא אז מי ששתל פעם משהו אז זה התייבש וגמרנו.
אנחנו פעם פעמיים ניסינו ולאימא כבר לא היה כוח.
תמיד מישהו יותר חזק היה גונב את המים או גונב את ה.
כבר. שפעם כבר היה. זה גם גנבו לנו.
וזה. ככה שזה. כן. אנשים. כל מיני. עשו כל מיני.
יש א. היו אנשים שהייתה איזה פרה ב. ב.
ברפת ש. לא רפת. באיזה ש.
מחסן. אז זה היה טוב.
אז היו. אה. או שעיזים או שזה.
משהו. אפילו איזה.
זאת עיר כזו. זאת.
עכשיו אולי זאת עיר.
אבל עיר עם בתים קטנים.
והכול כזה אומלל היה.
אז בעיניים שלי הכול היה נורמלי.
אני לא אגיד שאנחנו ס. שאני סבלתי מזה.
שלא ידעתי משהו טוב יותר.
רק ידעתי שפעם סיפרו לי על הילדים האמריקאים.
שהם נורא מסכנים שאוכלים מפחים.
ל. מח. מחפשים אוכל בפחים. וכמה שאנחנו מאושרים.
ואני כל כך רציתי לדעת מה זה פח זבל.
לא היו פחי זבל.
האא. חשבתי מה זה פחי.
אם אפשר למצוא אוכל בפחי זבל אז זה טוב.
אבל לא היו שמה. כי הכול היה אונטילי.
הכול היה שימושי. כן?
כל דבר ודבר. אבל כן. קשה.
במקום שאתם גרתם הייתה איזושהי אווירה של. אה. מלחמה?
ראיתם את החיילים? נפגשתם?
היו חיילים. היו נכים.
מה שאני אמרתי. היו הרבה נכים.
ופעם. אוי. כאילו שאת נכנסת למחשבה שלי.
אממ. היה. ידענו ש. ידענו שאבות ו.
ו. אממ. ילדים של אנשים. אומרים שכולם בצבא.
באמת כולם. כל העם היה בצבא. אי אפשר להגיד.
אז פעם דיברו על מישהו.
הא. הלכנו אני ואחותי ופתאום.
איזה צבא זה היה?
אדום. צבא הרוסי.
צבא סובייטי. צבא.
זה עדיין נקרא הצבא הסובייטי?
אה. כן. ככה זה. כן. זה צבא אדום.
אדום?
כן. כן.
עד 45'?
כן. נכון. צבא הסובייטי.
צבא של אנשים מאוד אמיצים ולא חיילים של שוקולד.
ככה קראו לאמריקאים. אמיצים. מאוד. מאוד.
הייתה פרופגנדה מאוד חזקה.
בהתחלה צעקו. אממ.
"קדימה. סטלין קורא לנו". משהו כזה.
אחר כך. שידעו שזה לא כל כך.
אה. מתחיל להיות אקטואלי.
אז קראו: "המולדת. עבור מולדת".
זה קצת החליפו את הסיסמה אבל גם זה וגם זה עבד. כן?
אה. ומספיק אני חושבת היה לחיילים קצת וודקה וקצת לחם.
בשביל ללכת לקרב. ככה לפחות אני ידעתי ואני.
אממ. כן. אני חושבת ככה.
מה למען המולדת? מה הם ציפו?
מה ציפו? לשחרר מהאוקופציה של היטלר.
שזה. זה מה לחמו.
לחמו מאוד ב. בכוח. ב. ממ. פשש.
ממש חזק מאוד. כמו. כמו שרוסים יודעים.
נו. מה נגיד ככה. כן?
זה שאחר. זה שמשטר הזה היה משטר נוראי.
נגיד אלה שנשארו בחיים משבי גרמני הלכו ישר ל. אה.
למחנות ברוסיה. כי מי שנשאר בחיים אז הוא.
ידעו. סולז'ניצין כתב על זה הרבה. אני קראתי.
קראתי וגם שמעתי.
זה חלק של החיים היה. אני.
גם שם? כשהיית. אה. ילדה שמעת את ה.
אה. אני לא חושבת ששמעתי אז. יותר מאוחר.
יותר מאוחר. אולי כבר בגיל 14.
15 כן שמעתי כבר את זה.
אז מה שמעת?
שמעתי שאלה שנשארו בשבי.
ממש את זה. הולכים לשבת אחר כך הלאה.
תראי. זה היה נושא קרוב אליי. בגלל אבא.
שאף פעם לא. לא ידענו מה איתו והוא לא חזר. כן?
אז ידענו גם שאחרים הולכים ככה. וידענו. ידענו הרבה.
אני רק זוכרת שאני יודעת. ה.
היה אז כזה מקרה. הלכנו וראינו אנשים רצים פה ושמה.
ופתאום אנחנו רואים חייל שוכב.
שזה רחוק מהמלחמה היינו. וזהו.
אימא שלו או משהו כזה. מה מתברר?
בא חייל ל. מה. מחזית.
קיבל כנראה חופש או משהו כזה.
באו גנבים הביתה בדיוק.
והוא התחיל להתנגד אז הרגו אותו.
והוא עוד הספיק לרוץ. ללכת ל.
לאיזשהו מקום ונפל ו. ככה סיפרו.
וזה בשבילנו היה משהו נורא לראות את זה ב.
עוד חייל. חייל בעיניים של ילדים זה היה גיבור.
רק להיות חייל. כן?
אז זה ממש. זה אני זוכרת גם.
גם מהתמונות. תמונות תמונות.
אם הייתי עושה סרט אז הייתי ממש מארגנת תמונות כבר.
אה. כפי שזה היה.
ויצא לך. אה. להיפגש עם. אה.
חיילים רוסים? בתור ילדה?
לא חו. לא חושבת שהיו. לא ה. לא.
אפילו לא זוכרת היה.
אם היה איזה אבא של מישהו שבא.
כי אז עוד. אז עוד הם לא חזרו. אז זה עוד היה.
אולי. לא יודעת בכלל האם חזרו.
כן? לא. לא.
מה את מתכוונת שאת אומרת "אז"?
באיזה שנה בערך?
הא. זה היה סוף המלחמה.
מתי באמת ראינו חיילים?
זה שכשעברנו לפולניה.
ואנחנו התאק. התלקמ.
התאקלמנו מהר מאוד כי אימא למדה פולנית. התחילה לעבוד.
אז תספרי איך. אה. קרה שפתאום אתם עוברים.
אה. נגמרת המלחמה ועוברים.
כן.
מה.
מה. אה. כן. באמת כך היו.
איך ידעתם.
אנשים היו חוזרים.
שגם. נגמרה המלחמה?
הו. זה היה חג גדול גדול. מה זה?
זה היה משהו ענקי שמלחמה נגמרה.
כן. גם עיתונים.
אני לא יודעת אם קראתי אז.
אבל היו רמקולים ברחובות. שרו שירים.
אנשים יצאו החוצה. היו.
היו דמעות. היו. היה פסטיבל גדול מאוד.
לגמרי ספונטני. הכול ספונטני.
זה היה מפתיע שנגמרת המלחמה?
נו. ציפו לזה כי ידעו שהצבא מתקדמת.
ידעו. ידעו ש. ש. הכול ידעו. הכול ידעו.
אה. לא ידעו כמה אנשים נפלו וכמה יש.
כמה קורבנות וכמה.
ומה קורה עם היהודים. לא ידעו.
רק אחר כך התחילו קצת לדבר על זה.
ש. אה. 6 מיליון יהודים אינם. כן.
ואת יצאת עם אימא.
כן.
ואחותך?
כן. היינו. היינו מעורבות. כן. היינו.
זה היה בדיוק באיזה יום ראשון אז הרבה
אנשים היו בחוץ וידענו.
אולי. לא זוכרת האם יצאנו.
האם לאימא היה כוח.
היא כבר הייתה מאוד חלשה בסוף המלחמה. כן.
אבל מה. מה מעניין?
שמלחמה נגמרה באה אליי. אלינו.
איזה גבר ושאל האם אימא בבית.
אנחנו כמובן אמרנו שאימא.
ואם אנחנו זה וזה אנחנו.
"יש לכם דר. ד"ש מדוד מפלשתינה".
אם את זוכרת שאני אמרתי שאנחנו עם ה.
יש לי פה גלויות עם. אה.
פלשתינה. הרצליה. שפיים.
יש לי פה איך שכתבתי.
וצנזורה צבאית שבדקה את זה.
אז. אה. אז הוא בא והוא כנראה היה מבריחה.
אבל אימא פחדה כי אנחנו.
כל שבוע היא הייתה צריכה ללכת שמה למשטרה
ולהגיד את השם שלה. בגלל אבא.
אבל היא לא עשתה את זה.
עשתה את זה פעם בשנה או שבכלל לא.
ככה שהיא קצת פ.
פחדה שיכולים. זה רפרסיות לעשות.
אז הוא בא. ואני לא ידעתי בשביל מה הוא בא. הא.
קודם כול תיקן לנו נעליים.
זאת אומרת הלך איתנו ונתן נעליים לתיקון.
חיכינו עד שאיזה סנדלר עשה את זה ו.
Testimony of Rina (Bon) Sternfeld, born in Daugavpils, Latvia, 1932, regarding her experiences in Daugavpils, Bashkiriya and a kolkhoz in Kirigistan From a Communist family; witness’ father is a musician and mother a teacher; attends school in Leningrad. Her father's arrest on suspicion of espionage; air-raids by the German Army; move to Bashkiriya, 1941; move to her uncle in a kolkhoz in Kirigistan; displays of antisemitism; witness’ mother contracts typhus; receives packages from an uncle in Eretz Israel via Iran; end of the war. Move to Liegnitz following her mother's marriage, 1946; joins Hashomer Hatzair; attends a Polish school; help from the Joint; marriage and aliya to Israel, 1957.
item Id
5087855
First Name
Rina
Last Name
Shternfeld
Sternfeld
Maiden Name
Bon
Date of Birth
1932
Place of Birth
Daugavpils, Latvia
Type of material
Testimony
Language
Hebrew
Record Group
O.3 - Testimonies Department of the Yad Vashem Archives
Date of Creation - earliest
12/02/04
Date of Creation - latest
26/02/04
Name of Submitter
STERNFELD RINA
Original
YES
Interview Location
ISRAEL
Connected to Item
O.3 - Testimonies gathered by Yad Vashem
Form of Testimony
Video
Dedication
Moshal Repository, Yad Vashem Archival Collection
The transcription of this testimony was made possible with the assistance of the Conference on Jewish Material Claims Against Germany, Supported by the Foundation Remembrance, Responsibility and Future (EVZ) and by the German Federal Ministry of Finance