Yaakov Akerman

ראיון עם מר אקרמן יעקב

תאריך: 9.9.2003

מראיין: משה נאמן

כתבנית: אורלי בן יונה

שמות מקומות

NOUA SULITA

TRANSNISTRIA

WIEN

CERNAUTI

HOTIN

ATACHI

MOGILEV PODOLSKI

SOROCA

IAMPOL

COSAUTI

OKANY

EDINETI

ZHABOKRICH

KIEV

ODESSA

UMAN

BUCHAREST

SECURENI

LIPCANI

ש. היום י"ב באלול תשס"ג, 9 בספטמבר 2003, משה נאמן מראיין את מר אקרמן יעקב, בבית יהדות ווהלין, גבעתיים. יעקב, יליד נובה סוליצה NOUA SULITA, רומניה, 1933, גורש עם משפחתו לטרנסניסטריה TRANSNISTRIA, שהה שם כשנתיים וחצי, היה בקפריסין לפני עלייתו ארצה, בשנת 1948.

יעקב, תואיל בבקשה לספר על המשפחה הקרובה, בשנים שלפני המלחמה, הורים, אחים, אחיות אם היו, תואיל גם להזכיר את שמותיהם?

ת. נולדתי בנובה סוליצה NOUA SOLICA בבסרביה, אני חייב להדגיש את זה, לפני המלחמה. המשפחה שלנו הגרעינית היסודית, ההורים שלי ועוד אחות, שקראו לה אסתר. לאבא שלי קראו מיכאל, ולאימא רחל. יחד אתנו, גרנו יחד והיינו עם הסבא והסבתא, הורי אמי. שם המשפחה שלהם היה אקרמן. לסבא שלי קראו יהודה, והסבתא שרה. עץ המשפחה שלנו. אני נולדתי תחת משטר רומני, גם אחותי כמובן, וב- 1940, נכנסו הרוסים, הצבא הסובייטי.

ש. בסוף יוני 1940?

ת. כן. בסוף יוני 1940, הם כביכול, החזירו לעצמם את בסרביה, את צפון בוקובינה, שהיו שייכים - בכל אופן בסרביה, צפון בוקובינה היה שייך לאוסטריה. בסרביה הייתה שייכת לאימפריה הרוסית, וב- 1918, הצבא הרומני נכנס וכבש אותה. ומאז, עד 1940 זה היה תחת משטר רומני. מ- 1940, היינו שנה אחת תחת משטר רוסי, סובייטי יותר נכון, וב- 1941, עם פרוץ מלחמת העולם השנייה, זאת אומרת עם התנפלות הצבא הגרמני על רוסיה הסובייטית, אנחנו עברנו למשטר רומני. בעצם, אלינו באו, פלשו, או חזרו במירכאות, הרומנים, לא הגרמנים. מפני שהם ראו את בסרביה כחלק מרומניה, וזה היה בחמישה ביולי 1941.

ש. אתה יכול לספר קצת על אורח החיים שלכם בבית, איזה מין בית זה היה? איזה אופי זה נשא? דובר שם קצת על ציונות?

ת. כן. עכשיו, אני יכול לספר באמת. אני אתחיל מההורים, יש לי גם מה לספר על סבא וסבתא. אבא שלי היה סוחר פירות, שהוא היה חוכר פרדסים, גני פירות, והיה מוכר אותם לחוץ לארץ. וזו הייתה הפרנסה שלו העיקרית, בעצם הפרנסה. אימא שלי הייתה עקרת בית. אבא שלי היה פעיל בתנועה הציונית בעיירה, הוא היה בין המייסדים בעצם של מפעל, למשל, עד כמה שזכור לי, של רכישת הקרקעות בגליל, של 'קרן היסוד', זה היה מפעל עולמי של התנועה הציונית. נוסף לזה, הוא היה בין המייסדים של קופת גמילות חסד בעיירה. אימא שלי הייתה עקרת בית, כפי שהזכרתי, אימא שלי ידעה עברית, מפני שקודם היא הייתה בתנועת נוער ציונית, ולמדה עברית, היא ידעה עברית.

ש. באיזו תנועה?

ת. "השומר הצעיר". וזה היה העיסוק של ההורים עד מלחמת העולם השנייה. אני למדתי בגן עברית, ואחר כך למדתי בבית ספר. כשנכנסו הרוסים, המשכתי בית ספר, כיתה א' למדתי, וזה היה העיקר. אחותי גם כן הייתה תלמידה. אחותי נולדה ב- 1931, היא יותר מבוגרת ממני, וגם כן הייתה תלמידה בבית ספר. עכשיו, הסבא שלי ז"ל, יהודה, הוא היה סוחר, הוא היה דתי מאוד, והוא היה בין החסידים המושבעים, אפשר להגיד, של הרבי מסדיגורא. אני זוכר, שהרבי מסדיגורא, שקראו לו יעקב, הוא כבר בין שתי מלחמות העולם, החצר עברה לוינה WIEN, היא כבר לא הייתה בסדיגורא, למרות שהיה שם בניין גבוה ומבנה גדול, אבל הוא לא התנתק מהחסידים שלו והיו לו המון חסידים בעיירות בצפון בסרביה וגם בבסרביה. בכלל בבסרביה. והיה עורך מסעות וביקורים אצל החסידים שלו. היה בצפון בסרביה, כפי שידוע, נזכיר את זה במשפט אחד, היו הרבה מאוד, באופן יחסי, עיירות יהודיות בגודל של נובה סליצה NOUA SULITA. בנובה סליצה NOUA SULITA היו במלחמת העולם הראשונה, אני חושב, היו שמונת אלפים יהודים, אחר כך, לפני המלחמה, היו ששת אלפים יהודים, ברובם הם אלה שהיגרו לדרום אמריקה במיוחד, לפרו, לונצואלה וכל השאר, וגם לארצות הברית. אבל היו שם עיירות בגודל הזה, נתחיל מצ'רנוביץ CERNAUTI בבוקובינה, אחר כך היה נובו סליצה NOUA SULITA, ועל הדנייסטר והפרוט חוטין HUTIN וליפקאני LIPCANI, שזו גם כן עיירה של שמונת אלפים איש. בריצ'ני BRICENI.

ש. אולי בוא תתמקד על הקהילה היהודית באזור המגורים שלך, לא צריך להתפזר.

ת. אני מסכים אתך. בסדר. הרבי מסדיגורא היה עורך, אמנם הבית של סבא לא היה מספיק גדול שהוא יתגורר שם בזמן הביקור, אבל לאכול - הוא אכל רק את המאכלים של סבתא שלי, עד כדי כך הם היו דתיים. סבתא שלי הייתה עקרת בית, גרנו ביחד באותו בית. זה היה ברחוב פצ'טובי-גאס, זה היה רחוב מהרחוב הראשי של נובה סלוצה NOUA SULITA, לרחוב הראשי קראו שטכנצ'ל-מארה, זה רומני, אבל הרחוב שירד לפרוט, קראו לו פצ'טובי-גאס, מפני ששם היה הפוצ'טה. שם אנחנו גרנו עם כל שאר היהודים.

ש. מה אתה יכול לספר על תנועות נוער ציוניות בעיירה אצלכם?

ת. בקשר לתנועות נוער ציוניות, אני לא זוכר, אני רק יכול לספר משמועה שאני שמעתי. אגב, כל השאלות האלה - התשובות להן ישנן, מופיעות בספר 'נובה-סלוצה NOUA SULITA', שיצא לפני עשרים, עשרים וחמש שנה. יש שם תמונות בספר, כמובן, היה "השומר הצעיר", "הנוער הציוני", בית"ר, נוסף לזה הייתה שם תנועה, כמו בכל העיירות האלה, תנועת הנוער "הבונד", היו גם נוער קומוניסטי, כמו בכל העיירות, שנעלמו. ואגודות ספורט היו, "מכבי" ו"אורט". מה שאני יכול לספר על "מכבי", כשהייתה כאן המכבייה, ב- 1936 או 1938, אז יצאו כמה בני נוער לארץ ישראל, כספורטאים, הארגון ידוע וזה לא רק מהעיירה שלנו, ובן דוד שלי יצא גם כן, הוא הקים משפחה ונשאר פה. אבל תנועת "מכבי" הייתה מאוד ידועה, קבוצת כדורגל וכל השאר - את זה קראתי בספר, אני לא זוכר.

ש. תספר מה שאתה זוכר.

ת. אני למדתי ב"חדר", בגיל צעיר, עוד לפני שהלכתי לבית ספר, הביאו אותי ל"חדר", והיה קודם כל, למדתי בבית, היה מלמד, שמחה המלמד, שהוא בא הביתה אלינו, ולימד אותי קרוא וכתוב, פרשת השבוע, את זה אני זוכר עוד. ואחר כך, כשגדלתי, אז הלכתי ללמוד, הביאו אותי לפני בית הספר, היה שם תלמוד תורה, זכור לי שכל יום חמישי - את זה אני זוכר, בכל יום חמישי היו מופיעים כמה רבנים, במיוחד אני זוכר את שיקלה דרובקה, כך קראו לו, היה בוחן אותנו על פרשת השבוע, ולתלמידים שידעו היה מחלק מתנות. נוסף לזה, כבר שם, אני זוכר, התחלתי ללמוד רש"י, ונוסף לפרשת השבוע, אני זוכר - את זה אני זוכר, למדנו את פרקי אבות, מסכת אבות. אני זוכר עוד את המנגינה 'מוישה קיבל תוירה מסיני' וכו'. תלמוד תורה הזה היה מול בית הספר 'תרבות', קראו לזה. המוסד הזה, 'תרבות', היה כמעט בכל העיירות של בסרביה, זה היה 'תרבות', כך קראו לזה. לימדו שם עברית כמובן, וזה היה נחשב לבית ספר רגיל. אני למדתי שם כיתה א', אני זוכר את זה, חלק מהלימודים היו ביידיש, אבל בעיקר בעברית, לא ממש כל השיעורים, ושני המוסדות האלה, תלמוד תורה ו'תרבות' היו מוסדות החינוך העיקריים, של היהודים, של הנוער, של הילדים, בעצם, של נובה סליצה NOUA SULITA. זאת הייתה העיירה. היהודים התפרנסו ממסחר, מקמעונאות, ממחסני עצים, עם הסביבה, עם הגויים של הסביבה. היה יום יריד, אני זוכר שזה היה ביום שלישי, שבאו מהסביבה וקנו וכולי. זאת הייתה העיירה.

ש. זכור לך משהו על יחסים עם השכנים הגויים?

ת. לא. לי לא זכור, אבל מתוך סיפורים. היו יחסים טובים. אצלנו, נגיד, הייתה משרתת שדיברה יידיש שוטפת, אני זוכר, לא יהודייה, כך היה בהרבה מאוד בתים יהודיים. היה בית מרחץ ... שבערב שבת. היה מושב-זקנים, אני זוכר שהיה. כמו בכל העיירות היהודיות הטיפוסיות. גמילות חסד, שהזכרתי קודם. היו, עד כמה שסיפרו אחרי זה, שהיו בין עשרה עד שניים עשר בתי כנסת. רובם נהרסו בזמן המלחמה ואחרי המלחמה. אני הייתי לפני שנתיים, הייתי בנובה סלוצה NOUA SULITA, ביקרתי ביקור שורשים, ואני מצאתי בית כנסת אחד, שהפכו אותו לבית ספורט, עומד, עוד היה רחוב ציגוינר-... לא גרו שם צוענים, היו שלושה בתי כנסת. בית הכנסת המרכזי היה שם, הוא עוד עומד ריק, אבל אני לא חושב שיעמוד הרבה זמן. אנחנו, זאת אומרת אבא שלי, סבא שלי וכל הסביבה, אנחנו התפללנו בקישנר של ... זה היה הפרוונים, למרות שלא היו שם הרבה פרוונים, אבל כך קראו לזה. הוא איננו יותר, נהרס. גם אין כבר יהודים, יש כמה משפחות יהודיות, אני מתכוון לאלה שעכשיו. זה כבר עכשיו. אני קפצתי ללפני שנתיים.

ש. בוא נחזור לאותה תקופה.

ת. כן.

ש. אתה זוכר איך חייתם בתקופה שהיו שם הרוסים, תחת השלטון הרוסי איך היה לכם שם?

ת. כן. היה שלטון הרוסי, היהודים המשיכו לעסוק, פחות או יותר, בדברים שהם עסקו קודם. כמובן שהסוחרים הגדולים לא המשיכו בעיסוקם, אבא שלי נהיה מנהל של מחסן של פירות שם. שכיר. קודם הוא היה עצמאי, הוא היה סוחר, לקחו אותו, מכיוון הוא התמצא, למשלוח, אני זוכר שהיו שולחים קרונות עם תפוחים. היו שולחים לרוסיה, וחלק עדיין המשיכו לשלוח לחוץ לארץ. שאר היהודים, הייתה בעיה רצינית של פרנסה, בשנה הזאת, ב- 1940 ו- 1941, אבל לא היה רעב ולא היה משהו יסודי שהיה חסר. המשיכו עוד, למרות שאני זוכר, כילד, הייתי מקשיב כשהיו מדברים, שהדאגה הייתה רבה, מבחינת פרנסה, מה יהיה בעוד שנה, בעוד שנתיים. לא ידעו שתפרוץ מלחמה. זה היה בשנה שבין 1940 ל- 1941. אני למדתי בבית ספר רוסי, וגם אחותי כמובן, דווקא הרוסים תיכף ייסדו בתי ספר, לא הייתה תקופה של בטלה. והנה, אנחנו הגענו ל- 1941, פרצה המלחמה - המלחמה פרצה ב- 22 ביוני, אבל הרומנים נכנסו ב- 5 ביולי, שבועיים אחרי זה. אבל רק הרומנים, גרמנים אנחנו לא ראינו. הרומנים, כשהם נכנסו, הם קיבלו עשרים וארבע שעות יד חופשית לעשות ביהודים מה ש... החיילים. ואז הם רצחו בין שש מאות לשמונה מאות יהודים. הלכו ברחוב הראשי, נכנסו לבתים וירו, הוציאו אותם וירו ביהודים, הם היו שוכבים בצדי הדרך. מזלנו היה, שאנחנו היינו ברחוב צדדי, וזה היה ברחוב הראשי, אבל באותו יום או כעבור יום, הייתה שריפה, הציתו את השכונה שלנו, כל השכונה שלנו, של היהודים, שליד הפרוט, של היהודים שגרו, איפה שאנחנו גרנו שם, לא רחוק. והבית שלנו נשרף.

ש. מי שרף?

ת. הרומנים או התושבים, אני לא ... הייתה שריפה גדולה מאוד, אני זוכר, יהודים רצו ברחובות, רצו לפרוט, שפכו מים, יש פה אש, אז רצו - היו שם עצים ויער כזה, שהתאספו שם ונשארו בחיים. אחר כך, כעבור זמן, הרומנים אספו אותנו, את היהודים, את זה אני זוכר, באיזה מקום ריכוז, וכעבור כמה ימים, שלחו אותנו ואנחנו הלכנו לקרובים והיינו שם שבועיים או שלושה, לפני ששלחו אותנו לטרנסניסטריה TRANSNISTRIA.

ש. ריכזו אתכם, יהודים, בנקודת ריכוז?

ת. כן. בהתחלה, בימים הראשונים.

ש. וכמה זמן הייתם שם?

ת. שם היינו שלושה, ארבעה ימים.

ש. ומה עשו אתכם שם?

ת. שום דבר, החזיקו אותנו, זה הכל.

ש. ואתם הייתם במסגרת המשפחתית?

ת. כן. במסגרת המשפחתית.

ש. אבא, אימא, אתה והאחות?

ת. כן. אחר כך שלחו אותנו שאנחנו נמצא מקום אצל היהודים, היה חלק מהעיירה שלא נשרף. והיינו שם, כפי שהזכרתי, איזה שבועיים או שלושה, אני לא זוכר בדיוק, עד שהודיעו לנו, שאנחנו, כל היהודים מהעיירה, צריכים לעזוב את נובה סליצה NOUA SULITA, וללכת למקום אחר, למקום עבודה אחר, שם ידאגו לנו - כך הם הבטיחו. הם אספו, השלטונות, מהכפרים בסביבה עגלות, אנחנו שילמנו להם, שמנו את כל הדברים על העגלות, והיו די הרבה, מאות עגלות של היהודים שעוד נשארו. והתחלנו את המסע שלנו מזרחה. וזה היה ה... בכל העיירות האלה בבסרביה, שגירשו את כל היהודים מכל העיירות של בסרביה. הסיבה, הסתבר אחר כך, שהם אמרו, שבזמן שהצבא הרומני - כך הם טוענים להגנתם, יון אנטונסקו וכולי - שבזמן שהרומנים נסוגו ב- 1940 בבסרביה, כשהרוסים נכנסו, אז הם אמרו שהיהודים השפילו את הצבא, את הקצינים הרומניים, ולכן, הם באו עכשיו לנקום. ונקמו. זה לא זכור לי אם זה נכון, אבל בתור תירוץ זה לא רע. אבל הם רצו את בסרביה בלי יהודים, שלא כמו יהודי הרגאט של רומניה עצמה, שנשארו, חוץ מכמה. וגירשו את כל יהודי בסרביה מעבר לדנייסטר, לאוקראינה. חלק גדול, כפי שהזכרתי, רצחו במקום, בימים הראשונים, אבל בכל אופן נשארו עוד, וגירשו אותם מעבר לדנייסטר. בסרביה נשארה בלי יהודים, עד בוא הרוסים. מעבר לדנייסטר, מאחר שזה מעבר, אז הגרמנים וגם הרומנים קראו לזה טראנס, טרנסניסטריה TRANSNISTRIA. והם היו - הרומנים קיבלו מהגרמנים את החלק של אוקראינה, כפיצוי לטרנסילבניה, שנתנו להונגרים, בין הדנייסטר והבוג. הבוג זה נהר. יש סדרה של נהרות, הפרוט, הדנייסטר, הבוג, הדנייפר, עד ל... אבל כולם לים השחור הולכים. את החלק הזה של אוקראינה, שקראו לו טרנסניסטריה TRANSNISTRIA, בין הדנייסטר לבוג, לנהר בוג, הם נתנו לרומנים והיה שם משטר רומני. הגרמנים ראו לעתים לא כל כך, אנחנו בכל אופן, במקום שהיינו, לא ראינו הרבה גרמנים. אנחנו ראינו רק רומנים, גם מי שגירש אותנו, מי שהוביל את השיירות, זה הצבא הרומני. ואחר כך במשך השנתיים וחצי היו שם כל מיני מפקדות רומניות.

ש. אני רוצה לשאול אותך, כשאתם הייתם בנקודת הריכוז, לפני שעברתם לטרנסניסטריה TRANSNISTRIA, לא החרימו מכם דברי ערך? אתה זוכר דבר כזה?

ת. אני לא זוכר דבר כזה. לא זכור לי, היו כל פעם מאיימים עלינו במכונות ירייה, כשחזרנו ושחררו אותנו, וכשהלכנו לשם. אני זוכר פעם אחת, כשהלכנו למקום הריכוז, זה היה בחלק האוסטרי של נובה סלוצה NOUA SULITA. נובה סלוצה NOUA SULIA - אולי נגיד במשפט אחד - הייתה עיירת הגבול עד מלחמת העולם הראשונה, בין רוסיה ואוסטריה, ... הקייזר פרנץ-יוזף שהיה שם, צ'רנוביץ CERNAUTI כבר הייתה בוקובינה. היה נחל שעבר בעיירה שלנו, וזה היה הגבול. זאת אומרת היהודים בחלק הרוסי, שאנחנו היינו בחלק הרוסי, הרוב הגדול של היהודים בנובה סלוצה NOUA SULITA דיברו רוסית, לא ידעו גרמנית, והחלק השני של נובה סלוצה NOUA SULITA, ממש נובה סלוצה NOUA SULITA, מעבר לנחל, קראו לזה אסרייך-נובצה, זה שייך לבוקובינה, שכולה הייתה שייכת לאוסטריה - אוסטרו-הונגריה, האבסבורג.

ש. אתם במקרה עברתם דרך המעבר המפורסם, דרך אטאקי ATACHI?

ת. לא.

ש. אתה זוכר את מעבר הגבול שם, בצפון?

ת. אנחנו לא עברנו, עברנו ליד, ואנשים אמרו לי: אנחנו עברנו את הדנייסטר, אטאקי ATACHI זה על הדנייסטר. הצד השני זה מוגילב פודולסק MOGILEV PODOLSKI. חשבנו שיביאו אותנו, אבל גירש אותנו דרומה, ואנחנו עברנו לטרנסניסטריה TRANSNISTRIA, לסורוקה SOROC - יאמפול IAMPOL. סורוקה SOROCA זה בבסרביה, ויאמפול IAMPOL זה כבר באוקראינה בצד השני. סורוקה SOROCA, אני לא זוכר, אם ממש היה על הדנייסטר, אבל היה שם יער קוסאוץ COSAUTI, שאת זה אני לא יכול לשכוח, בתור ילד.

ש. מה אתה זוכר על יער קסאוץ COSAUTI?

ת. על יער קוסאוץ COSAUTI, אני זוכר, עד שהגענו לשם, שכבו אלפי יהודים מתים בצדי הדרך, אמרו שהם מעיירות אחרת שבאו, שלא הגיעו, הרוגים גם. ואחר כך הגענו ליער קוסאוץ COSAUTI, וזה היה כבר באמצע אוקטובר. ליער קסאוץ COSAUTI הגענו, אני זוכר, בשמיני עצרת, והיינו לילה אחד שם, שהתחיל לרדת גשם, מתחת לעצים כמובן, תחת כיפת השמיים. אחר כך בא כפור, הכל קפא, ושם מתו מכפור, אני זוכר את זה, ממש עומד לפני, למרות שהייתי אז ילד שכל אחד עשה מדורה מרכזית, שבאו, להתחמם.

ש. היית ילד בן שמונה בערך?

ת. כן. את זה אני זוכר. ואני זוכר שיהודי אחד, נדמה לי שלא מהעיירה שלנו - היו שם מכל העיירות בבסרביה, שהוא הביא כל פעם, היו לו שלושה בנים, הביא בן אחד לחמם אותו על המדורה, אבל הוא כבר לא היה בחיים. אחר כך הוא הביא ילד שני שלו, אותו דבר, מת, קפא. וכך הילד השלישי. בלילה אחד, שלושה בנים הוא שכל. ואני זוכר אותו עוד עם ז'קט אפור, עם קסקט אפור, נמוך, צנום. ואחר כך אמרו שהוא הלך יחד אתם, אומרים שהוא יצא מדעתו.

ש. איך עברתם את הדנייסטר?

ת. הדנייסטר, אני זוכר, עברנו מסורוקה SOROCA, מבסרביה, ירידה גדולה מאוד, אל הדנייסטר. היה בוץ. התחלקנו.

ש. עשיתם את זה ברגל?

ת. ברגל. את זה כבר עשינו ברגל, מכיוון שהמשכנו אחר כך ברגל באוקראינה. אני זוכר שהלך יהודי אחד, עם עוד אחד, וזה היה ... כפי שהזכרתי את זה, לקראת הדנייסטר. ואחד אומר לשני ביידיש: "נו, (ביידיש)... תראה, היום שמחת תורה, לאיזה מצב הגענו בשמחת תורה". זאת אומרת שאני זוכר שהיה בשמחת תורה, ולכן יום לפני זה שהגענו, היה שמיני עצרת. הלוא בחוץ לארץ...

ש. שני ימים, יום טוב של גלויות.

ת. בדיוק. וכך ירדנו והיה גשר שם, גשר סירות, של הצבא הרומני, על הדנייסטר. גשר סירות. ... קוראים לזה ברוסית. והעבירו אותנו את הגשר הזה לאוקראינה, לטרנסניסטריה TRANSNUSTRIA, עברנו את הדנייסטר.

ש. אז עברתם דרך גשר?

ת. דרך הגשר.

ש. לא שטתם?

ת. לא. דרך הגשר. צעדנו. מה שאני זוכר עוד, כילד, זיכרון, אני בטח לא הרבה אספר על הרגשות של היהודים בכלל ושל הילדים, שרואים שאו טו טו כל אחד, כשהלכנו על הגשר, אז הייתה אישה אחת עם מטפחת אדומה, היה קר, אז אנשים מהצדדים התנפלו עליה: "אין לך מה ללבוש? רק מטפחת אדומה? את לא יודעת איך מתייחסים לצבא האדום?" - היא תיכף הורידה את זה. כילד, אני הבנתי ולא הבנתי. עכשיו, היה דבר נוסף, שאני לא יודע איך להסביר את זה, כפי שהזכרתי, בשיירות בתוך בסרביה עד לדנייסטר, הרומנים, הצבא הרומני, את הזקנים, את החולים, שפיגרו באופן טבעי אחורנית, היו חותכים את השיירה והיו יורים בהם.

ש. היו חוצים את השיירה, את שיירת האנשים?

ת. כן. שיירת אנשים, ואת הזקנים, אלה שפיגרו, חולים, לא יכלו ללכת, כרגיל, והיו רבים כאלה מיום ליום, אז הם ירו בהם.

ש. ז'נדרמרים רומנים?

ת. הז'נדרמרים. אז אני זוכר, שפעם...

ש. אתה ראית מקרה שירו באנשים?

ת. את הירי עצמו אני לא ראיתי אישית, אבל מה שכן ראיתי, ואני זוכר את זה כמו עכשיו, שהם היו - הם, הרומנים, היו מגייסים מהכפרים הרומנים גויים, שיבואו עם אתים, כדי לחפור קברים לאלה שיירו בהם. ואז היהודים היו רואים את הגויים שהולכים - נו, ... הם כבר הורגים, לקחו אותם בשביל לעשות את זה. זכור לי עוד משהו, שאבא שלי היה מספר, סיפר את זה, שהסבתא שלי שהלכה יחד אתנו, היא אמרה לו: "תראה, אני יודעת לקראת מה אנחנו הולכים, אני לא הייתי רוצה שיהרגו אותי, מילא אם אני אמות", אז אבא שלי מאוד ... פעם היה שהיא נשארה, אז הוא רץ לקחת אותה, בינתיים מצא אותה, עמד שם חייל, הוא אמר: "לא, לא, תלכו בחזרה" - הוא אמר: "לא, זאת האימא שלי, אנחנו פה, כל המשפחה", במזל, אני לא יודע איך הוא נתן לו לעבור, כשהוא סחב אותה על הגב, את סבתא שלי. וזה היה כל הדרך בתוך בסרביה, עד הדנייסטר, עד יאמפול IAMPOL. היו גם כאלה שהלכו בצפון, שהלכו עד אטאקי ATACHI, שהדנייסטר עובר. בצפון היה אטאקי ATACHI - מוגילב MOGILEV, וכאן היה אוקנה OKANY, אני זוכר, ואחר כך כשירדו בדנייסטר, יש סורוקה SOROCA ויאמפול IAMPOL. סורוקה SOROCA גם כן הייתה עיירה יהודית גדולה מאוד. נדמה לי שלמנהל קופת חולים לפני שלושים, ארבעים שנה קראו סורוקה, כי הוא משם. ובית החולים סורוקה בבאר-שבע, זה משם. הייתה תופעה אחרת, שאני שמעתי עליה, שאני לא יודע מה - שאת היהודים ממש לרצוח בשדה, והרומנים עשו את זה. והייתה שמועה, שברגע שאנחנו עוברים את הדנייסטר לתוך אוקראינה כבר, שם כבר היה חלק מהצבא הגרמני, שהתכונן ללכת מזרחה. אומרים, שהצבא הגרמני לא נותן לצבא הרומני להרוג את היהודים בתפזורת כך, כיוון שלא ישפיע על החיילים ששוכבים עם גופות מתים, הם יש להם שיטות אחרות לגרמנים, איך לפתור את הבעיה שלהם. אז כך מי שיעבור לשם וילך, אין לו כבר מה... וזה באמת היה כך, שהרומנים בטרנסניסטריה TRANSNISTRIA עצמה לא ירו ביהודים, עד כמה שזכור לי. וזה היה הבדל גדול בין אחד לשני. וכך עברנו, אני זוכר, גם אימא שלי סיפרה לי, אני ואחותי היינו, וההורים והסבא והסבתא היו מבוגרים, כשהלכנו, כדי שלא נקפא בלילה, אז אנחנו היינו ישנים אני ואחותי, ואימא ואבא וסבא וסבתא מסביבנו כך, שמרו שיהיה לנו חם מסביב.

ש. איפה ישנתם?

ת. על האדמה, על העלים, על הכל.

ש. מתחת לפני השמיים.

ת. מתחת לפני השמיים. זה היה יער קוסאוץ COSAUTI. אבל יער ... זה לא, והיינו רטובים, ובלילה היה כפור וחלק גדול מאוד מהאנשים קפאו, פשוט היו יושבים, אפשר היה לראות שנשענים על העצים, מתים.

ש. אתה ראית גם?

ת. אני ראיתי, כן. אני לא זוכר אם זה ... אבל ראיתי איזה רב אחד יושב, נשען על העץ, כאן, ולא זע ולא זז, אומרים הוא איננו כבר. לצדי התעלות ובשדה, שכבו יהודים מתים, סתם כך, בלי שומרים. ואנשים עברו, מצאו להם דרך איך לעבור, היו חייבים לעבור, כי אחרת מי שנשאר, אני כבר לא מדבר על קבר ישראל, הגויים כבר דאגו לזה שיקברו אותם. זה היה נורא. מה שזכור לי במיוחד, זה היה הקטע הזה, הלוא אותנו גירשו מנובה סלוצה NOUA SULITA, והיינו עוד כמה שבועות בעיירה שקוראים לה יידיניץ EDINETI. וחיכינו שם, והיינו כמה שבועות והחזיקו אותנו הרומנים. ועד ליידיניץ EDINETI זה לא היה נורא כל כך, היינו בעגלות וכולי. הקטע הנורא בעצם, מה שסיפרתי לך זה רק ... הקטע הנורא ביותר שדרכנו על מתים, שהם הלכו לאיבוד, זה היה במשלוח האחרון, אצלנו במקרה זה, מיידיניץ EDINETI עד למעבר הדנייסטר. יידיניץ EDINETI הייתה פחות או יותר באמצע בסרביה, לקראת הדנייסטר סורוקה SOROCA זה כמה עשרות קילומטרים, וזה היה קטע נורא. נורא. אני סיפרתי לך, זה היה כל זה שרצחו את היהודים, ירו בהם, לא קברו אותם, כן קברו אותם. ובאמת, בבסרביה היו, אני לא זוכר כמה מאות אלפי יהודים לפני המלחמה, וחלק גדול מאוד נספה בדרך, לקראת טרנסניסטריה TRANSNISTRIA. אחר כך, בטרנסניסטריה TRANSNISTRIA עצמה, נפטרו הרוב, ממחלות, כפור ורעב. או, הרעב הזה אני זוכר, שאני הייתי ככה נפוח, אבל זה כבר כשנגיע לטרנסניסטריה TRANSNISTRIA. זה היה ביער קוסאוץ COSAUTI, לאחרים היו מקומות אחרים, אבל זה היה ידוע, שדווקא יער קוסאוץ COSAUTI נשאר בהיסטוריה של יהודי בסרביה, שגירשו אותם לטרנסניסטריה TRANSNISTRIA. אני הייתי עכשיו שם, רציתי לבקר שם, אבל זה שייך למולדובה, והייתה לי רק ויזה לעבור במולדובה, אבל לחזור לאוקראינה לא יכולתי. מכיוון שאצלי יער קוסאוץ COSATI, זה להיות בבסרביה ולא לעלות לקבר של יער קוסאוץ COSAUTI, זה בלתי אפשרי, אבל כך זה היה. אבל אני עוד אבקר שם, בלי נדר. וכך, עברנו את הדנייסטר. עברנו את הדנייסטר ושם כבר הלכנו, כפי שהזכרתי, כבר לא פחדנו כל כך מהרצח שבתוך ההליכה, גם לא הייתה דרך ארוכה, אנחנו הלכנו יומיים-שלושה, אני לא זוכר, עד שהגענו לעיירה שנשארנו שם כל המלחמה.

ש. אתה יודע פחות או יותר, כמה זמן הלכתם, מהרגע שעזבתם את העיירה שלכם, עד שחציתם את הדנייסטר, עד שהגעתם בעצם לטרנסניסטריה TRANSNISTRIA?

ת. כן. פחות או יותר, אבל כפי שהזכרתי לך, היינו כמה שבועות ביידיניץ EDINETI, לא הלכנו כל הדרך. אז עד ליידיניץ EDINETI, אני זוכר שהלכנו שבוע, שבועיים. מאמצע ספטמבר נדמה לי, יולי-אוגוסט-ספטמבר. מה שאני זוכר, שיום כיפור היה ביידיניץ EDINETI, זה היה כמה ימים לפני שגירשו אותנו, מכיוון ששמיני עצרת ושמחת תורה, כבר עברנו את הדנייסטר.

ש. איך עברתם באמת את יום כיפור שם ביידיניץ EDINETI?

ת. טוב. היינו בגטו.

ש. הייתה תפילה?

ת. כן. הייתה תפילה. אני זוכר שיהודים עמדו בטליתות - התמונה הזאת זכורה לי. אז שם הלכנו, עד יידיניץ EDINETI הלכנו גם כן שבוע, ואחר כך, אולי סך הכל הליכה, אני לא רוצה להתחייב, סך הכל מהעיירה שלנו עד לטרנסניסטריה TRANSNISTRIA, בלי הפסקות, הלכנו איזה שלושה שבועות, משהו כזה. אבל הזמן היה הרבה יותר, מפני שזה היה כבר ביולי, באוגוסט גירשו אותנו, באוקטובר, אני הסתכלתי על הלוח, ראיתי ששמיני עצרת ושמחת תורה ב- 1941, זה היה ב- 15 באוקטובר, כשעברנו. זאת אומרת איזה חודשיים.

ש. מה עשיתם ביידיניץ EDINETI, במשך השבועות שהייתם שם? הייתה עליכם שמירה?

ת. כן. אסור היה, היה גטו, איפה שהיהודים שם, צופפו אותם עוד.

ש. איך היו תנאי החיים שם?

ת. גרנו בחדרים, אחד על יד השני, היה מלא מגיפות, אני זוכר שלי הייתה דיזנטריה. זכור לי.

ש. מה עשיתם עם אוכל?

ת. אוכל, גויים הגיעו לגדרות, ולנו עוד היה מה להחליף, לא היה עניין של כסף, לקנות או לעבוד או לשכור, היו דברים שהביאו, בעיקר לבוש, והיו מחליפים את זה עם דברי אוכל. אותו הדבר היה בשנה הראשונה בטרנסיניסטריה TRANSNISTRIA עצמה. זה היה ביידיניץ EDINETI. מזה היהודים חיו, לא התפרנסו, אבל חיו, התקיימו יותר נכון. ביידיניץ EDINETI. אלה היו האירועים בתוך בסרביה, עד שעברנו לאוקראינה, לטרנסניסטריה TRANSNISTRIA, והגענו למקום אחד שקוראים לו זבוקריץ' ZHABOKRICH, שם הייתה קהילה יהודית, ובעצם עברנו את העיר קריז'ופול, היא תחנת רכבת, של קו הרכבת שהלך מקייב KIEV לאודסה ODESSA, שם היו יהודים, אבל לא נתנו לנו להישאר. המשכנו איזה עשרה קילומטרים, הגענו לעיירה שקוראים לה זבוקריץ' ZHABOKRICH. שם היו יהודים מקומיים. וכשהרומנים נכנסו, הם רצחו שם איזה מאה, מאתיים יהודים, דווקא שם בזבוקריץ' ZHABOKRICH. מפני שהצבא הרומני נתקל באיזו התנגדות כלשהי, אני לא זוכר, בזבוקריץ' ZHABOKRICH, יחידה של הצבא האדום שנשאר, ועל מי הם יוציאו את הזעם שלהם? ביהודים. למה אני מזכיר את זה? אני מזכיר את זה, מכיוון שכשנשארנו שם בזבוקריץ' ZHABOKRICH, אז לנו נתנו להישאר, ונתנו לנו איזה בית ריק, זה היה שם בית של יהודי, בתוך העיירה. ואנחנו נכנסנו וראינו שם דם על הרצפה, של היהודים שהרגו אותם או פצעו אותם, הצבא הגרמני. ואני זוכר שאימא שלי, אני זוכר ... זאת אומרת שבת בראשית, לפי הדברים האלה אני זוכר, זאת אומרת שלשם הגענו בשבת-בראשית. זאת אומרת זה לא היה רחוק משמחת תורה. שבת בראשית הגענו לשם, עברנו למקום אחר.

ש. זבוקריץ' ZHABOKRICH?

ת. לזבוקריץ' ZHABOKRICH, כן. ואימא שלי ידעה לתפור, היא לא הייתה תופרת, אבל היא ידעה לתפור, היא למדה בצעירותה. היא למדה עבודה, בשביל הגויים לעבוד. כל הבעיה הייתה - לא הבעיה - בשנה הראשונה הפרנסה כמובן, אחרי החורף הנורא 1942-1941, שהרוב הגדול, אלה שנפטרו שם בטרנסניסטריה TRANSNISTRIA, מתו מהמחלות, מהרעב, זה בחורף הזה. היה חורף, אמרו, שהיה קשה מאוד, במיוחד הייתה מגפת הטיפוס, טיפוס הבהרות, וזה עובר מכינים. ומתו הרוב הגדול מהמחלה, קודם מהרעב, אחד השפיע על השני, חולשה וקור ומחלה, מחלת הטיפוס במיוחד הייתה קשה מאוד. עכשיו פרט שאני רוצה לציין פה, אני, אחותי ואמי חלינו בטיפוס אבא שלי לא. מדוע? מכיוון שהוא היה חולה בטיפוס במלחמת העולם הראשונה, וזאת מחלה מחסנת, אי אפשר פעמיים לחלות, אז הוא נשאר על הרגליים. לולא זה, כבר מזמן היינו הולכים. הוא היה, אני זוכר, עמד לילה שלם, לילה אחד או שני לילות שלא ישן, ועם גיגית עם קרח שם לי על הראש, מכיוון שזה מה שמאפיין את המחלה הזאת, טמפרטורה גבוה, חום ארבעים ואחד, וזה משפיע על המוח, ומזה היו נפטרים אנשים. והוא ישב על ידי ושם לי קומפרסים של קרח, אני זוכר את הצליל של הקרח. ואחר כך לאחותי ולאימא שלי, והוא הלך להחליף מה שהיה לו, תחתונים, פה ושם, מה שנשאר עוד. וכך ניצלנו, זה היה עניין של כמה חודשים שהיינו צריכים לעבור - לעבור את החורף הזה. אומרים שהחורף היה הקשה ביותר זה עשרות שנים, מבחינת חום.

ש. חורף 1942-1941?

ת. כן. קשה מאוד. וכך נשארנו, ואחר כך הוא עזר לעוד שכנה אחת, שנשארה בודדה. הוא גילח אותה, כדי שהשערות לא יחצצו בין הקומפרסים ובין הראש, והוא הציל גם אותה. אחר כך הייתה בירושלים. וזה היה בחורף הזה. אחרי זה, זה כבר היה כשהתחילו השלגים להפשיר, כבר הייתה שמש, הייתה מופיעה שמש, זה היה משהו קר, מקררת את השמש. ואני, בגלל חוסר תזונה, אני כבר לא מדבר על דברים מזינים אחרים, אבל ויטמינים לא היו וזה היה חסר, ואני זוכר שכולי כוסתי בפצעים, אני זוכר, הכל היה פצע אחד. ואמרו שבגלל זה שאין ויטמינים, לא אכלו, בקושי היה לחם, פרוסת לחם וקצת, איזה חצי תפוח אדמה, זה היה האוכל שלי, לא רק שלי, ושל האחרים. ואז הייתה הבעיה פשוט קלוריות - כמו שעכשיו שונאים את הקלוריות - אבל אז היה לקיום האלמנטרי. והיו אז תופעות הלוואי של המחלות האלה עם הפצעים, עם החולשה, וגם חלק נפטרו מיד אחרי החורף, כשסחבו את המחלות האלה, אבל בקיץ 1942, כבר אנשים הלכו לעבוד אצל הגויים, כיוון שלא היה להם כוח אדם. הלכו לחזית ולא היה מי שיעבד את האדמה. אז היהודים - אבא שלי, מישהו לימד אותו צביעה, היו הרבה מדים, לבוש צבאי, גם גרמני וגם רוסי, שאסור היה ללבוש אותם, אז היו צריכים לצבוע אותם, כדי שיוכלו לתפור חליפות, הגויים. והוא התחיל לצבוע, להיות הצבע של העיירה, שהיו עומדים בתור אצלו, שהוא יצבע להם את זה. מזה התפרנסנו יפה מאוד. וכך זה היה עד שהרוסים נכנסו.

ש. אז אתם הייתם ממוקמים בזבוקריץ' ZHABOKRICH?

ת. בזבוקריץ' ZHABOKRICH כל הזמן, עד בוא הרוסים.

ש. ויצא לכם להיפגש עם יהודים אוקראינים?

ת. כן. גרנו בתוכם, יחד אתם.

ש. יחד עם משפחה אוקראינית?

ת. כן. היהודים האוקראינים, הנוער לא היה, מכיוון שהם גויסו ונסוגו עם הצבא הרוסי, המבוגרים יותר היו חלק - כולם כמעט - היו בעלי מלאכה. כולם כמעט היו, כמו שלפני המהפכה, היהודים לא היה להם ממה להתפרנס, אחת הבעיות הייתה הפרנסה - אחת הסיבות להגירה הגדולה לאמריקה, ובכלל, זה היה הקיום החומרי. אז היהודים היו בעלי מלאכה, חייטים רבים, פרוונים, סנדלרים.

ש. איך היהודים האוקראינים קיבלו אתכם?

ת. הם קיבלו אותנו יפה.

ש. עד כמה שזכור לך?

ת. אני זוכר שקראו לנו בז'ניצים, כלומר פליטים. ודי טוב יחסית, עזרו לנו קצת. הם עצמם לא היו עשירים גדולים ולא היה להם בסיס של קיום איתן. אבל היו ביניהם עדיין מסורתיים, ואפילו דתיים, אני זוכר. זאת אומרת המשטר הרוסי, הסובייטי הקומוניסטי, לא הספיק עדיין לעקור מהם את החלק של היהדות, מכיוון שהמהפכה הייתה ב- 1917, 1918, 1920, זה היה עשרים שנה בסך הכל מהמהפכה ועד 1940, 1941, אז עדיין היו יהודים, אני זוכר, שהתפללו וששמרו שבת, לא כולם. מה שאי אפשר להגיד עכשיו.

ש. בזמן הזה שהייתם שם, ידעתם על כך שמקבלים גם עזרה, שמגיעה אליכם עזרה מרומניה, מבוקרשט BUCHAREST?

ת. כן. קיבלנו גם.

ש. היה שם וילהם פילדרמן, שהיה יושב ראש התאחדות היהודים.

ת. כן, ברומניה.

ש. הכרת את השם הזה?

ת. כן. כולם ידעו, כולם ידעו את השם הזה. שהיו לו קשרים עם יון אונטונסקו, מכיוון שהם למדו יחד באותו בית ספר, באותה כיתה, נדמה לי. יון אונטונסקו ופילדרמן. והוא קיבל אותו, אבל אחר כך הוא התרגז עליו ושלח אותו גם כן לטרנסניסטריה TRANSNITRIA, למוגילב MOGILEV. פילדרמן עצמו, שהוא בא אליו לדרישות.

ש. הגיעה אליכם עזרה?

ת. הגיעו אלינו משלוחים, ביגוד. ואני זוכר, שהגיעו גם כלי אוכל, אני זוכר, חדשים. המון. וחילקו את זה בכל העיירה, וגם ביגוד היה ששלחו. מרומניה. אני זוכר את כלי האוכל, היו קערות, אני זוכר מבחינה ויזואלית, קערות מצופים אמאייל, אדומים כאלה, מצופים אמאייל. את זה אני זוכר. שחילקו הרבה כאלה. הרבה באו, מרומניה שלחו. היחס בהתחלה היה קשה, ואחר כך היחס של הצבא הרומני או של המשטר שהיה שם, בשנה הראשונה לא היה טוב, אבל אחר כך, אחרי סטאלינגראד, שהרומנים ראו כבר מה הולך לקרות, והיה גם הצבא הרומני עם הצבא הגרמני. הגרמנים האשימו את הצבא הרומני, שבגללם הם הפסידו בסטאלינגראד, ואז הרומנים כבר התייחסו לגמרי אחרת ליהודים.

קלטת 1, צד ב'

ת. כך היינו שם בעיירה בזבוקריץ' ZHABOKRICH, התנאים היו לקראת הסוף, סבירים, הפחד כבר לא היה כל כך רב, אלא היה פחד אחד, ידענו שהצבא הגרמני נסוג, אחרי סטאלינגראד ו... ידענו שהם יעזבו את אוקראינה, לא תהיה להם ברירה, והייתה שמועה כזאת, אני לא יודע אם זו שמועה בלבד, שבזמן הנסיגה, האחרונים נסוגים אנשי הס.ס., ואז הם עושים שפטים ביהודים, הורגים אותם, את היהודים - ומזה אנחנו פחדנו פחד מוות כמובן, כי לא ידענו מה לעשות. לא יכולנו לברוח, אבל למזלנו, זה לא קרה. והם נסוגו כל כך מהר, הגרמנים, שפשוט לא נשאר להם זמן להתעסק עם היהודים, פשוט מחוסר זמן, ברחו מהצבא האדום. חוץ מזה, הקיום היה פחות או יותר מבוטח. היו הקשרים עם הגויים המקומיים, היו טובים. לא הבחנו אז בשום אנטישמיות, והיו סוחרים, הם היו מביאים לעיירה את התוצרת שלהם, ובמיוחד, הם השתמשו בבעלי המלאכה היהודיים, כפי שהזכרתי קודם. וכך הגענו ל- 1944, מרץ 1944. לפני זה אני רוצה להזכיר, שהיו גם מורים ללימודי קודש, אבא שלי בכל מקום שבאנו, תמיד, אחרי הפרנסה, האוכל והלחם, הוא חיפש בשבילי מלמד. אנשים אמרו: מה בוער לך? תחכה אחרי המלחמה. ... (בידייש).

ש. בשביל שהבן שלי יישאר יהודי.

ת. כן. וכך, אני פעם עשיתי חשבון, שמטרנסניסטריה TRANSNISTRIA, כשחזרנו היינו במקומות, אחר כך בטרנסילבניה TRANSILVANIA, היו לי איזה חמישה-שישה מלמדים ולמדתי. יכול להגיד שלמדתי. ב- 1944, במרץ, נכנסו ב- 15 במרץ, הצבא האדום נכנס. אלה יצאו ואלה באו בצורה מאורגנת, אבל לא משנה, זכור לי דבר פיקנטי, שכמה ימים לפני זה, היה פורים, בעשרה במרץ או ב- 12 במרץ, ואז היה בעיר גדולה, אומן UMAN, נחמן מברסלאב, באומן UMAN, אז לא ידענו על הקבר שלו, אבל ידענו שאומן UMAN נפלה בפורים. אז הצבא הגרמני רצה שם לייצב חזית נגד הרוסים, לא הצליח, והם השאירו שם, אני זוכר, דיברו, עשרת אלפים כלי רכב, ברחו, כמו שזה, ברחו. זאת אומרת אומן UMAN, ביידיש בין היהודים ... (ביידיש)...

ש. אומן UMAN המן.

ת. כן. את הדברים האלה אני זוכר. אנחנו היינו בעיירה. אבא שלי רצה לחזור, לא רצה להישאר שם. היו יהודים שנשארו חודש, חודשיים, שלושה. הוא, כעבור שבוע, עשרה ימים, אמר: אנחנו הולכים. התחלנו ללכת לקריז'ופול, עשרה קילומטר, שם יש תחנת רכבת. אבל הסבא והסבתא שלי מצד אבא הם קבורים בבית העלמין במוגילב פודולסק MOGILEV PODOLSKI. במלחמת העולם הראשונה, שניהם נפטרו חצי שנה אחד מהשני, הייתה גם כן מגפה, והם שכבו שם. ואבא שלי אמר: "אני לא אעזוב את אוקראינה, עד שאני לא אעלה על קבר אבות. והלכנו עד לקריז'ופול, לתחנת הרכבת, ונסענו צפונה, כדי שנגיע למוגילב פודולסק MOGILEV PODOLSKI. והגענו ואבא שלי מצא את הקברים שם, מכיוון שזה היה עשרים שנה בסך הכל מאז שנפטרו. ושם היינו, אני זוכר, בפסח, במוגילב פודולסק MOGILEV PODOLSK. היה פורים ופסח. וכעבור זמן קצר, הרוסים, הצבא הרוסי בנה גשר, שני גשרים לכיוון בסרביה, גשר אחד לשריון, לטנקים שעברו וגשר אחד להולכי רגל. וביום הראשון, כשפתחו את זה, אני זוכר שעמדו שני חיילים והם קיבלו - אומרים שהיה שם מפקד גבוה יהודי, שהוא נתן להם הוראה, לשומרים, לצבא, לצבא, זה לא היה סתם שומרים, שאם יבואו פליטים יהודיים, תנו להם לעבור, לחזור. וביום הראשון כשפתחו את הגשר להולכי רגל, לעבור, ממש לעבור, מכיוון שאנחנו היינו עוד איזה שבועיים שבנו אותו, מעץ, אני זוכר. עברנו לבסרביה בחזרה, ובאחד במאי, אני זוכר, הגענו לנובה סלוצה NOUA SULITA בחזרה.

ש. הגעתם הביתה. פה אפשר לסכם, שבעצם הייתם שם בטרנסניסטריה TRANSNISTRIA, כמו שהזכרתי בהתחלה, כשנתיים וחצי?

ת. נכון.

ש. עכשיו, אני רציתי לשאול, אתם בתור אנשים דתיים, יצא לכם בעצם לקיים חגים, או בכלל ידעתם לעקוב אחרי התאריכים?

ת. כן, בוודאי.

ש. מה עשיתם למשל, בפסח?

ת. בפסח אכלנו מצות. אפו מצות, קמח היה כבר בשנים האחרונות, ואפו מצות. אני זוכר שהיה אצלנו בנובה סלוצה NOUA SULITA, שכל משפחה הייתה אופה את המצות שלה, היה לה תור, והיו שמים את זה על מקל עם סדין. אני זוכר, שחלק מטרנסניסטריה TRANSNISTRIA עצמה, ב- 1942, 1943 וכולי, אפו את המצות. הייתה מאפייה ואפו את המצות.

ש. לא התנכלו לכם בגלל זה?

ת. לא. רק מה שסיפרתי לך, בסוף 1942, 1943 ובהתחלת 1944 הרומנים כבר הריחו מה הולך, ואז אמרו וגם זה הוכיח את עצמו שזה היה נכון, שאנטונסקו הוא אפילו חשב, אומרים שהוא חשב להחזיר את היהודים לבסרביה. שאחר כך, כשהגרמנים ייעלמו, יהיה לו איזה חומר להגיד: הנה, אני שמרתי על היהודים, אבל זה לא היה, בזמן המלחמה, בשלטון הרומנים לא החזירו אותנו. אבל התנאים היו, הם כבר לא ירו, להיפך, לידנו הייתה מפקדה, איזה שבעה קילומטרים בסוקולבקה, והם היו שולחים חיילים שישמרו על היהודים שלא יתנכלו להם. חיילים.

ש. הייתה לכם אפשרות לארגן שם מניינים בחגים שונים, בשבתות?

ת. כן, כן, בוודאי. אני זוכר, בראש השנה יום כיפור, בסוכות, חופשי, לא התערבו.

ש. אני יכול לשאול על ארבעת המינים בסוכות?

ת. טוב, ארבעה מינים איפה?

ש. שם לא התאפשר.

ת. לא זכור לי, בכל אופן. מאיפה אפשר היה? אולי כן, אבל זה שאני לא זוכר, עדיין לא אומר שלא היה.

ש. אז הגעתם הביתה?

ת. אני זוכר שהגענו הביתה לנובה סלוצה NOUA SULITA, באחד במאי, מכיוון שהייתה תהלוכה עם דגלים אדומים, הרוסים כבר היו שם כמה שבועות, בנובה סלוצה NOUA SULITA. אמרו, אחד במאי, הפגנה. כעבור חודש בערך, גייסו את אבא שלי לצבא האדום, הוא היה אז ... צעיר יחסית. גייסו אותו ושלחו אותו לעיירה בלז, עם כל המגויסים לעבור אימונים. והוא צריך היה כבר להישלח לחזית. אבל הוא חלה פתאום, מאוד חלה, יש לי עוד את התעודה הרפואית של הצבא הרוסי, של הוועדה הרפואית יותר נכון, שם כתוב, כל הפרטים, גובה, וכתוב שהוא שוקל 52 ק"ג. הוא בא מטרנסניסטריה TRANSNISTRIA. הוא לא היה ... הוא היה קצת חולני. והייתה שם רופאה יהודייה, היא אמרה: "איך גייסו אותך לצבא? איש כמוך, צריכים להעמיד אותם למשפט, את לשכת הגיוס שלכם". והיא כתבה שם שהוא חייל שלא יכול לשרת. יש לי את במקרה, אבא שלי שמר את זה. יש לי גם את פנקס החייל של אבא שלי, האורגינלי, אני שומר אותו, זה היה ב- 1944. הוא חזר הביתה, ואני זוכר עוד פעם לפי החגים, אני זוכר שהוא חזר בסוכות, או בשמחת תורה הוא חזר, לנובה סלוצה NOUA SULITA. ונשארנו בנובה סלוצה NOUA SULITA, הוא התחיל לסחור עם הגויים, יהודי שבא תמיד יש לו... וב- 1945, כמה שבועות אחרי הניצחון, אבא שלי אמר: "פה בנובה סלוצה NOUA SULITA, אין מה לעשות לילדים, אין ללמוד, יש בית ספר, אבל זה לא מקום", ועברנו לצ'רנוביץ CERNAUTI.

ש. אתם כל הזמן במסגרת המשפחה שלכם?

ת. רק המשפחה, כן. ב- 1945, באמצע השנה, עברנו לצ'רנוביץ CERNAUTI. וגם שם אבא התעסק עם המסחר, זה לא היה חוקי, היה די פחד תחת הרוסים לעשות את זה. אני למדתי, גם אחותי - כל מה שאני מספר זה גם אחותי, מפני שלא היה הבדל גדול בגיל. ב- 1946, נתנו ליהודים מאוקראינה, רק מאוקראינה, מהעיירות האלה שהיו שייכות לאוקראינה, של בסרביה. למשל, נובה סלוצה NOUA SULITA הייתה שייכת לאוקראינה, כמו צ'רנוביץ CERNAUTI, אז ליהודים האלה נתנו לעבור לרומניה. אבל ממולדביה לא נתנו. עכשיו בינינו, הזכרתי את העיירה ליפקאן LIPCANI. ליפקאן LIPCANI הייתה שייכת למולדביה, אז לדוד שלי, הוא היה בליפקאן LIPCANI לא נתנו לו לצאת לרומניה, אלה מנובה סלוצה NOUA SULITA, מצ'רנוביץ CERNAUTI ומכל העיירות האלה של אוקראינה, שהיו שייכות לאוקראינה, נתנו להם לעבור לרומניה. ואז ב- 1946, אנחנו היינו בצ'רנוביץ CERNAUTI, זו עיר מחוז גדולה - לפני שנתיים הייתי בצ'רנוביץ CERNAUTI. ועברנו לרומניה ב- 1946, וזה גם כן זכור לי לפי החגים, שאנחנו נסענו ברכבת לטרנסילבניה TRANSILVANIA. כל עיירה שלחו אותה למקום אחר, פיזרו אותם בתוך רומניה. ואני זוכר שנסענו בריגאט, באיזו עיירה, היה שם יהודי עשיר, אז הוא הלך והביא מצות ליהודים שעברו ברכבת, חילק. אחר כך שמענו שהוא עשיר גדול, אני זוכר שזה היה בפסח, לפי הסימנים האלה, אתה רואה שרצוף.

ש. כנראה שתחנות הביניים שלכם בכל מיני מקומות היו דווקא בחגים.

ת. כן, בחגים. ואני גם זוכר אותם. אני אספר לך החל מגירוש לטרנסניסטריה TRANSNISTRIA, שהיינו ביידיניץ EDINETI, שהיינו בשמיני עצרת, מיום כיפור, שמחת תורה, שבת בראשית ואומן UMAN. נתנו לנו להיות ברומניה ב- 1946, בעיר שקוראים לה סיגישווארה בטרנסילבניה, זה לא רחוק מבראשוב - זו עיר גדולה מאוד, מסיוויו, זו גם כן הייתה חצר חסידית גדולה. זה היה במרכז רומניה. שם לא יכולתי ללמוד, שם רציתי להתקבל לבית ספר, לא ידעתי רומנית, אז אבא שלי אמר: "מה תסתובב כך, תלך ללמוד בישיבה". היה ליד בית הכנסת "חדר", כמה תלמידים, ושם למדתי באמת הרבה, שם למדתי שנה, לא בבית ספר, למדתי לימודי קודש. ב- 1947, קיבלנו רשיון מבוקרשט BUCHAREST, מהמוסד לעלייה ב' שהיה בבוקרשט BUCHAREST, של יהודי רומניה - קיבלנו אישור לעלות לארץ. זה היה קשה מאוד אז. נלחמו על רשיונות ואישורים לעלות לארץ, למרות שידענו שיש בעיות עם האנגלים, קפריסין, אבל רצינו לעזוב את רומניה, עוד מקרה אחד של חגים - בראש השנה היינו עוד בסיגישווארה, בראש השנה 1947, ולא ידענו מתי זה יצא, חששנו שאנחנו נצטרך לעזוב לבוקרשט BUCHAREST, בהתאם לזה האונייה מבולגריה בראש השנה. הלכנו לשאול שם, היה רב, מה עושים במקרה כזה? זה פיקוח נפש, לעזוב ולנסוע לארץ ישראל. אבל זה לא יצא בראש השנה, היה כמה ימים אחרי זה. יצאנו לבוקרשט BUCHAREST. מבוקרשט BUCHAREST עברנו את הדנובה לבולגריה, ל... שם, ונסענו לבורגאס, ורנה, שני נמלים בולגריים, על הים השחור. ומה שאני זוכר, שתי אוניות - הייתה אונייה שאחר כך כבר באמצע הים התיכון "מדינת היהודים", והאונייה השנייה "גאולה". מה שעוד זכור לי, הייתי ילד, וידעתי, שהאונייה שלנו "מדינת היהודים" הייתה יותר גדולה, שיצאו לארץ ישראל, היא הייתה מונעת על ידי מנוע דיזל, וההיא עם קיטור. היינו רואים תמיד את העשן שמלווה אותנו. האונייה שלנו, "מדינת היהודים" הייתה שוברת קרח במלחמת העולם השנייה. ומה שזכור לי בהתאם לחגים, שאנחנו היינו צריכים לחכות עד שהאונייה השנייה מתמלאת, שתמיד נסענו יחד. ויצאנו ללב ים, וביום כיפור התפללו על הסיפון, את זה אני זוכר, עמדו הרבה טליתות. זאת אומרת שבראש השנה היינו עוד בסיגישווארה, בטרנסילבניה, וביום כיפור כבר היינו על האונייה.

ש. בדרך ארצה?

ת. בדרך ארצה. אבל עמדנו וחיכינו לאונייה השנייה. אחר כך נסענו דרומה, עברנו את הבוספורוס, קונסטנטינופול, הדרדנלים, הים האגאי, ים השיש, ונכנסנו לים התיכון, וזה היה ב- 1947.

ש. לפני כן, אני רוצה לשאול אותך, חגגו לך את בר המצווה?

ת. כן. בצ'רנוביץ CERNAUTI. אחר כך ברומניה. מאחר ששאלת כבר, אני מרגיש צורך להזכיר את זה: בצ'רנוביץ CERNAUTI אחרי המלחמה, בשנים הראשונות אחרי המלחמה, היה שם רב אחד של עיירה רומנית או בסרבית, סקולן, הוא לא היה רב חסידי, סקולן-רוב קראו לזה, רצוי להזכיר את זה - והוא, אחרי המלחמה, היה שולח ממש לצמתי דרכים לאסוף ילדים יהודיים שהיו חוזרים מטרנסניסטריה TRANSNISTRIA, יתומים, ובאמת היו צריכים להציל אותם, לא ליהדות, אלא פשוט לחיות. והוא היה מביא אותם לבית שלו, לחצר שלו, והיו אז כמה מאות ילדים, שהרב מסוקלן-רוב מצ'רנוביץ CERNAUTI, ואבא שלי היה מיודד אתו, והוא שאל אותו: "תראה, לבן לי צריך בר מצווה", אז הוא שלח אותו למלמד אחד ברחוב הרוסים, את זה אני זוכר, בצ'רנוביץ CERNAUTI, ולעוד מלמד, הרבה מלמדים. ואני זוכר שמאוד מאוד העריכו אותו, ממש כמו - אני זוכר, אלה שעמדו שם, הרבה יהודים עמדו שם, חיכו להיכנס אליו, והיו שני יהודים, אני זוכר, שאחד אמר לשני ביידיש: "... (ביידיש)... אני בטוח שהוא אחד מהל"ו". והייתה לו יראת כבוד כזאת, והוא היה נמוך, צנום. וזה היה סקולן-רוב, זה מוסד, אם תזכיר את זה בפני יהודי רומניה, אחר כך הוא עלה, הוציאו אותו לאמריקה נדמה לי. והיו ילדים בכל מקום, פה כמה ילדים, שם כמה ילדים, אלה אכלו, אלה למדו, הוא ממש הציל אותם.

ש. אז הוא הכין אותך בעצם לעלייה לתורה?

ת. לא. הוא שלח - הוא לא הכין אותי, הוא שלח למלמד אחד שהוא סמך עליו: לך אליו, הוא בסדר.

ש. ועלית לתורה?

ת. כן.

ש. עם הפטרה?

ת. כן.

ש. זה היה צריך להיות בימים אלה בעצם?

ת. כן. זה היה פרשת-ראה, אני כבר לא זוכר. שופטים, אני לא זוכר.

ש. אתה נולדת באחד בספטמבר?

ת. כן.

ש. זו אחת מפרשיות של שבע שבתות נחמה.

ת. כן. זה היה שם.

ש. אז אתם בדרך ארצה?

ת. כן. יצאנו לים התיכון, שם פגשנו את האנגלים, אוניות קרב אנגליות. התקרבנו לתל אביב, כבר ראו את האורות של תל אביב, הקיפו אותנו, עלו על הסיפון - זו עלייה ב', במבחינה היסטורית.

ש. עלייה בלתי לגאלית.

ת. כן. מבחינה היסטורית זה ידוע. גררו את האונייה שלנו לחיפה, בחיפה העבירו אותנו לאונייה אנגלית, היו שתי אוניות אנגליות שהעבירו יהודים מהארץ לקפריסין, שתי אוניות אנגליות. ... אני לא זוכר. וגם כן הגענו לשם, בסוכות או בשמיני עצרת, הגענו לקפריסין, עשו לנו את הבדיקות, היה יהודי אחד שאמר: "נו, מה אתה אומר על זה? אין דבר, יהיה בסדר, יהיה טוב". זה היה בחגים. וזה היה באוקטובר, אני חושב. שם נשארנו במחנה 70, היו שם כל מיני מחנות, מחנות קיץ, מחנות חורף - במחנה 70, שם היינו עד אמצע שנת 1948.

ש. כשנה?

ת. פחות. עשרה חודשים, משהו כזה.

ש. אתה יכול לספר לי קצת על תנאי החיים בקפריסין?

ת. כן. אני זוכר היטב - קודם כל, אנחנו גרנו באוהלים, אנחנו בחורף. היו כאלה בקיץ, שהם גרו בפחונים. אנחנו גרנו באוהלים. הארגון האדמיניסטרטיבי בכלל היה לפי מפלגות, מאחר שהיציאה מרומניה וגם מפולין, גם מגרמניה שבאו וחלוקת הסרטיפיקאטים, זה היה לפי מפלגות, כל מפלגה קיבלה את מספר רשיונות העלייה, אז נשאר כבר בתוך המחנות, הארגון היה "אגודת ישראל", מפא"י, "משמר", "השומר צעיר"" בית"ר, קיבלו את האוכל, הייתה בעיה שהאנגלים נתנו את האוכל לכל מחנה והיו צריכים לחלק את זה, אז את האוכל ואת המנות היה לפי מפלגה. אבא שלי, היה שם במחנה 70 היה ראש ועד קרן ביטחון לעם, שאספו את כל הזהב, המצלמות, אספו ושלחו את זה לארץ, שהייתה כבר מלחמה. זה בשביל להחזיק את המורל. לתת ליהודים שמשתפים. היו שליחים שבאו מארץ ישראל, היה גם סמינר רוטנברג, ששלחו מאוניברסיטת תל אביב, ירושלמים בעיקר, שילמדו את הנוער עברית, היסטוריה יהודית, ידיעת הארץ. ואני שם למדתי יחד עם אחותי, והרבה דברים ראשוניים שאני זוכר אותם עד היום, הבסיס של הבסיסים, אני זוכר אותם משם, שלמדתי שם שירים, היו שירים מאוד ידועים של לפני חמישים, שישים שנה, חלוציים, שעכשיו כבר לא שרים אותם כל כך.

ש. אתה זוכר איזה שיר מקפריסין?

ת. כן. בטח.

ש. אולי נשמע כמה שירים.

ת. (שר) "שורו הביטו וראו", ועוד היו, אני יכול להיזכר, אם אני אשב, אני אזכר. "בגליל בתל חי טרומפלדור נפל..." (שר). אני נזכר, כל פעם זה צף.

ש. אל תאמץ את עצמך, אם זה יצוץ...

ת. זה היה כך, היינו באוהלים, בחורף זה היה במיוחד, היה קשה. אבל קודם כל היה בלי סכנה, האנגלים, להבדיל, אוכל היה פחות או יותר בסדר, קיבלנו גם מהארץ עזרה, ויכולנו לקנות מהיוונים שם. היה עוד משהו שאצלי זה היה פעם ראשונה: שלילדים, האנגלים נתנו לצאת מהמחנה וללכת לים להתרחץ. והיו הולכים בשיירה, ובפעם הראשונה שם, טבלתי במי ים, מים מלוחים, לא הייתי רגיל, כל הזמן מים מתוקים. זה היה בשבילי משהו, חוויה. היו שם אנשי 'ההגנה', שאימנו את הנוער, לא היה נשק, אבל במקלות, קפ"פ קראו לזה.

ש. זה נקרא קרב פנים אל פנים.

ת. קרב פנים אל פנים קראו לזה. ולחפור מנהרות, חפרו מנהרה וברחו. היה רדיו שם לא חוקי, שהיו שומעים את קול ישראל, זה היה כבר אחרי קום המדינה, והיה רדיו מחתרתי בארץ, ובערב היו - כל מפלגה הייתה משדרת עם רמקול, לא חשמלי, והיו משמיעים את החדשות מהארץ. ואז היו הרבה חדשות עם קרבות, היו הרבה נופלים. אני זוכר שבישרו או בחיפה או בצפת, שכבשו אותה, וזה היה הווי של לימודים. היו קבוצות כדורגל. היה כבר עוד חודש, עוד חודשיים, מה יעשו עם היהודים? האנגלים הרי לא יביאו אותם לאנגליה. וכך זה היה, שבהפוגה הראשונה, ואני לא זוכר באיזה תאריך זה היה, ביוני או ביולי, אבל אני זוכר שזה היה בהפוגה הראשונה, היו איזה שתיים, שלוש הפוגות.

ש. הייתה הצלה לירושלים.

ת. כן. ואז באנו ארצה. הביאו אותנו ארצה. ואני באתי - אני הייתי רשום ברשימה אחרת מהרשימה של ההורים, במקרה. ואמרו: אם אתה לא תצא עכשיו, אנחנו לא יודעים מתי תוכל לצאת עם ההורים - לארץ ישראל. והייתי אז בן 15. ההורים אמרו: צא! אני גם כן רציתי, עצמאי, ויצאתי לבד לארץ. ובאתי לבית עולים בחדרה, בית עולים 'ברנדיס', עד שנודע לי שההורים שלי בפרדס חנה. ניגשתי שם להנהלת המחנה, אמרתי: ההורים שלי בפרדס חנה. אמרו לי: כן, בטח, אם ההורים שלך שם, לך. לא רחוק כמובן, ועברתי לפרדס חנה, היה בית עולים במחנה של הצבא האנגלי. והייתי שם, ואז לקחו אותנו, לא נשארנו שם, יפו השתחררה, שחררו את יפו, היו הרבה בתים, ושלטונות המדינה רצו למלא ביהודים שלא יישאר ואקום. ובאנו ליפו, כל המשפחה, לשכונת מנשייה, השכונה הזאת שבין מרכז יפו לדרום תל אביב שם, על שפת הים, איפה שעכשיו הדולפינריום. מנשייה. ושם קיבלנו בית גדול, יפה. ובבית הזה אנחנו גרנו שבע עשרה שנה. אבא רצה שאני אמשיך ללמוד, שיהיה משהו, שלא יתכן ילד בן 15 שלא יהיה לו מקצוע לפחות ... כמו שאומרים. היה לי דוד אחד פה, אמר לי: "תלך ללמוד בבית ספר מקצועי, כמו אוניברסיטה". קוראים לזה "מקס פיין". ואני הלכתי והתקבלתי, היה לי קשה, לא ידעתי עברית כל כך טוב, ידעתי, אבל המנהל אמר: "בבקשה, בתנאי שאם עד סוף הסמסטר תוכל להשתלב בלימודים, תדע את השפה, אחרת אי אפשר לקבל", מכיוון שלא למדתי לימודים מסודרים, אבל הרצון היה כל כך חזק ללמוד ולהתקדם, ולהספיק מה שהפסדתי בזמן המלחמה, לא רק אני, כל הנוער, החברים שלי שבאו. התחלתי ללמוד והצלחתי, וגמרתי שם שלוש שנים, בית ספר מקצועי, חצי יום היו לומדים דברים תיאורטיים, ספרות, אנגלית, תנ"ך, היסטוריה, ובמחצית השנייה מקצוע, אני גמרתי שם מכונאות אווירונים. תעופה. התגייסתי לחיל האוויר ב- 1951, בתל נוף, מחלקת הנדסה. למדתי שם שרטוט, ואחר כך לקראת סיום השירות הצבאי שלי, חובה, הייתי גם שנה בקבע, חתמתי. הלכתי ללמוד, נרשמתי לטכניון, והתקבלתי שם, היה קשה מאוד אז. בפקולטה למכונאות, וכעבור ארבע שנים גמרתי שם מהנדס. ב- 1958, אז - לא שאני רוצה לשבח את עצמי, אבל אני רוצה לציין מומנט מסוים, אנחנו באנו לארץ ב- 1948, אני באתי עם שתיים וחצי כיתות בית ספר עממי שהספקתי ללמוד, ואחר כך שלוש שנים "מקס פיין", וכל השאר זה אוטודידקט, למדתי פה, קראתי שם, בקפריסין, ואחר כך התקבלתי, גמרתי שירות צבאי שלוש שנים, התקבלתי לטכניון, וב- 1958, גמרתי את הלימודים האקדמיים. תוך עשר שנים, משתי כיתות וחצי של בית ספר עממי, שבאתי ארצה ב- 1948, ב- 1958 כבר הלכתי לתעשייה אווירית, עבדתי בתעשייה אווירית שנה, ובאו לגייס אותי במירכאות, לעבודה בחברת "אל על", באגף הנדסה. ובאגף הנדסה של חברת "אל על" עבדתי קרוב לארבעים שנה. עד שפרשתי, עד 1998.

ש. מתי התחתנת, יעקב?

ת. אני התחתנתי ב- 1966.

ש. איך?

ת. ב- 1966.

ש. מה שם האישה?

ת. עזריאלה. היא ילידת הארץ, ילידת בת ים, איפה שאנחנו גרים עד היום. ונולדו לנו שלושה ילדים.

ש. תגיד את שמות הילדים?

ת. אהוד אברהם, הבת היא שירה שרה, והבן השלישי הצעיר איתי.

ש. כמה נכדים, שיהיו בריאים?

ת. שלושה. אהוד, למרות שהוא המבוגר, עוד לא התחתן. הוא לומד בישיבה חסידית.

ש. בכפר חסידים?

ת. כן. הבת התחתנה לא מזמן, לפני שנה. והבן הצעיר ביותר, התחתן, והנכדים הם ממנו, שלושה ילדים.

ש. מה שמות הנכדים?

ת. שמות הנכדים הם כך: אסנת שרה, הנכדה הראשונה שלי, הילד השני יחיאל מיכאל, אחרי אבא שלי, לאבא שלי היו שני שמות, בעלייה לתורה זה יחיאל מיכאל. והנכד השלישי, שהוא בן פחות משנה, הוא אלעד מנחם. מנחם אחרי הסבא של כלתי. הם שומרים עדיין את השמות.

ש. יעקב, אני חושב שבזאת אנחנו יכולים לסיים את הראיון, ואני רוצה מאוד מאוד להודות לך, מגיע לך יישר כוח גדול שבאת לספר את הסיפור, ואני מאחל לך בריאות והרבה נחת מכל הצאצאים, שתהיה שנה טובה וכל טוב.

תיאור התמונות:

* זאת תמונה משפחתית, שצולמה לפני המלחמה, מלחמת העולם השנייה. היא צולמה כנראה ב- 1938, פלוס מינוס. מצד ימין, עומד אבא שלי ז"ל, יחיאל מיכאל, שם משפחה אקרמן, ובשורה עומדת בצד שמאל, אמי ז"ל, רחל. בשורה הקדמית, שוב מצד ימין, סבתא שלי, שרה, שורקה כפי שקראו לה. לידה עומדת אחותי אסתר, וליד אחותי עומד אני, ויושב לידי סבא שלי, יהודה אידל שלמה כך קראו לו. וזאת המשפחה לפני מלחמת העולם השנייה, שצולמנו, בעיר נובה סלוצה NOUA SULITA.

ש. מה עם אחותך?

ת. אחותי מבוגרת ממני, כפי שאפשר לראות, היא נשואה, יש לה שלושה ילדים, וכולם אקדמאים. והם, הילדים שלה הם בגיל יותר מבוגר מהילדים שלי.

ש. היא בארץ?

ת. היא בארץ, כן, בתל אביב. גם הילדים שלה בארץ, והיא גרה בתל אביב, בצפון תל אביב.

* זאת המשפחה שלי, התמונה הזאת צולמה לפני למעלה משלושים שנה. והנוכחים בתמונה, נתחיל מצד ימין: אני עומד כאן בצד ימין, לידי אשתי שקוראים לה עזריאלה. שוב נתחיל בצד ימין: הבת שלי, שהיא האמצעית, לפני אשתי עומד הבן הצעיר, שהוא עכשיו בן 33, יש לו שלושה ילדים, והנכדים שלי הם הילדים שלו: הבת אסנת, מיכאל הבן הראשון ואלעד הבן השני, זאת אומרת הילד השלישי. לצד אשתי עומד אהוד אברהם, הוא לומד בישיבה בכפר חסידים, עדיין לא נשוי. וזאת כל המשפחה. אנחנו הצטלמנו, עדיין גרים בבת ים, אשתי היא ילידת בת ים, וכל הילדים שלי נולדו בבת ים, אבל התפזרו בארץ. כולם בארץ. כולם למדו באוניברסיטת בר אילן. הבת שלי למדה סוציולוגיה, הבן הקטן, באמצע, גמר את הפקולטה בתואר שני בפיסיקה בבר אילן, והבן למד גם כן בבית ספר המסונף לבר אילן, ועכשיו הוא לומד בישיבת "כנסת חזקיה", לומד ומלמד בכפר חסידים. זאת המשפחה. משפחת אקרמן.

סוף הראיון