>
>
breadcrumbs.documents >
Ahuva Shekhter

Ahuva Shekhter

Testimony

שם המרואיינת : שכטר אהובה

תאריך הראיון : 25.8.03

שם המראיינת : אסתי צור

שם הכתבנית : אילה הלברטל

שמות מקומות

MUKACEVO

KUDOWA ZDROJ

GRAZ

BUDAPEST

PADOVA

AUSCHWITZ

שם המרואיינת : שכטר אהובה

תאריך הראיון : 25.8.03

שם המראיינת : אסתי צור

שם הכתבנית : אילה הלברטל

היום כ"ז באב תשס"ג, 25 באוגוסט 2003. מראיינת אסתי צור את שכטר אהובה, שם הנעורים קליין, ילידת Mukacevo, צ'כוסלובקיה 1923. הראיון נערך בביתה של אהובה.

ש: אהובה, תספרי באיזה בית גדלת, באיזו משפחה גדלת?

ת: גדלתי במשפחה דתית, ואבא שלי היה סוכן שמכר דגים וירקות.

ש: איך קראו לאבא?

ת: יצחק.

ש: ולאמא?

ת: בלה. והיו לאמא שלי אחד עשרה ילדים.

ש: את יכולה להגיד את השמות, שנדע?

ת: כל הילדים, אלה שנהרגו ב-Auschwitz אפילו?

ש: כל האחים.

ת: לאחד קראו חיים וולף, יחזקאל, ואחר כך אהובה, והינדי, יוסף זלמן, בעריש, מושה לייב, שרה, רחל מלכה, ואני חושבת אברהם יענקל'ה.

ש: אהובה, איך קראו לך, בבית, אהובה זה שם עברי.

ת: לא, קראו לי בבית ליבה. ולא היה לנו בית גדול, גדלנו בבית הראשון, איפה שגרנו בשכר דירה, היו חמישה, שישה ילדים בחדר אחד, ותמיד זה היה מצוחצח, נקי, לא הרגישו.., כשבאו מטיפת חלב לבדוק, אמרו: "מה, לא גרים פה, לא ישנים פה? איך זה, שבית כזה מסודר". אחר כך, יותר מאוחר עברנו לדירה יותר גדולה, דירה של שני חדרים, הול ומטבח, אחר כך כזה כמו מקלחת, לא מקלחת, פינה כזאת, שמה היו לאמא שלי כבר עשרה ילדים, אחר עשר, אבל באמצע גם נפטרו. שלושה ילדים נפטרו ממחלות, והבן הגדול הרגו אותו עם הרובה, באו לבדוק את הניירות...

ש: מתי הרגו אותו?

ת: זה היה שנתיים לפני Auschwitz.

ש: אז אנחנו עוד נגיע לזה. מה אמא עשתה? איך היא הסתדרה בבית?

ת: אמא הייתה בבית, אמא בישלה בבית, הכל עשתה אמא, אמא רק בבית הייתה ואבא הוא זה שפרנס את המשפחה. לא היינו עשירים מדי, היינו אנשים בינוניים, צנועים, ילד אחד גדל, אז קיבל את הבגד הילד השני, לא זרקו בגדים, תפרו, תיקנו, והיו חיים מאושרים, שקטים.

ש: אמא הייתה צריכה לבשל למשפחה מאוד גדולה.

ת: היא הייתה צדיקה. אמא שלי לא היו לה שערות על הראש, היא גזרה את כל השערות, היא הייתה הולכת עם מטפחת על הראש כל השבוע, היא הייתה אישה נהדרת. אחר כך...

ש: ואיך אמא הסתדרה שהיא בישלה לכל הילדים?

ת: בסדר גמור.

ש: מי עזר לה?

ת: כשהיינו יותר גדולים..., בעצם היא בישלה לבד. אנחנו הלכנו קודם לגן ואחר כך לבית ספר, חזרתי מבית הספר, הלכתי ללמוד מקצוע, למדתי תפירה.

ש: את עזרת בבית לאמא?

ת: לפעמים כשהיה לי זמן.

ש: איזה מאכלים את זוכרת, שאמא בישלה?

ת: מאכלים, אני אגיד לך, בחוץ לארץ היה, הם קנו ברווז, אז את הכבד מכרו, אבל הכל עשו לבד, הלכו לשוחט וניקו את הברווז, ואמא הוציאה את הכבד ועשתה מזה יפה, ומכרו את זה, בכסף הזה יכולת לקנות עוד ברווז, מהכסף הזה. וככה סידרו את החיים. חורף היו אוכלים כל מיני מאכלים, מרק תפוחי אדמה עם אורז, עם [...], וזה היה ארוחת צוהריים. בבוקר אכלו לחם עם ריבה עם כוס קפה, בערב אכלו לחם עם חמאה, פלפל או מלפפון, זה לא כמו פה היום.

ש: איפה הייתם משיגים את הירקות, את האוכל?

ת: היה שוק, היה שוק והכל היה טרי, טעים.

ש: גם גידלתם על יד הבית?

ת: כן, על יד הבית גידלנו גם ירקות. אמא שלי טיפלה בזה, ואמא שלי גם גידלה עופות, כמו שהיום רוצים לתת לברווזים מהצינור ואמא הייתה נותנת עם האצבע היו נותנים...

ש: מפטמת.

ת: מפטמת את הברווזים. והיה בסדר, היה בסדר. בקיץ היו אוכלים רוב הפעמים דברי חלב, שהם לא היו יקרים ודברים כאלה. אז אכלנו אורז עם חלב, אטריות עם קאקו עם סוכר, וכל מיני דברים, חביתיות, היה אוכל נורמלי. בשבת היו אוכלים דגים ומרק וקיגל, ובשר, כן, הכל כמו..., אבל לא כל יום.

ש: אז תתארי איך קיבלתם כל יום שישי את השבת? איזה הכנות היו לקראת השבת?

ת: אם אבא מכר דגים, אז אמא שלי בישלה את הדגים, ואת המרק, ועשתה קיגל, ואת זה לא עשו בבית, את זה הביאו למאפייה שמה בשבת, הייתה אופה גם חלות לבד וגם לחם לבד אמא הייתה עושה, ושבת, ערב שבת היינו אוכלים פתיתים או לביבות הייתה עושה אמא, מאוד אהבנו את הלביבות בשבת, היה נחמד ו...

ש: איך השולחן היה ערוך?

ת: השולחן היה ערוך רגיל, כמו אצל כולם, צלחות, כוסות...

ש: מפה.

ת: לבנה, אין דבר כזה, פמוטים על השולחן עם מגש יפה מאוד עם חלות, כמו שמקבלים את השבת. ואבא בערב שבת היה מצחצח לכל הילדים את הנעליים, שיהיה מצוחצח. שמה לא היה, ששבת נעליים אחרות, רק שלא יהיו קרועים הנעליים, אז היה בשביל שבת גם. והיה בסדר, אבא היה עושה את זה, לטאטא לפני הבית את החצר, שיהיה נקי, הוא היה אומר, לפני הבית זה צריך להיות נקי כמו בבית. זה היה העבודה של אבא ז"ל. והיה נחמד, שבת אחרי האוכל הלכנו לחברים, חברות, שבת בבוקר אמא הלכה לבית הכנסת, אני נשארתי עם הילדים, ואחר כך הם באו הביתה, אבא עשה קדוש, שוב פעם הלכו למאפייה להביא את הטשולנט, את הקיגל ואת החמין, ואכלנו יפה טוב מאוד.

ש: ושרתם?

ת: בטח, הרבה זמירות שרנו, הרבה זמירות.

ש: איזה זמירות?

ת: אני אגיד לך איזה זמירות? לא זוכרת.

ש: כולם שרו?

ת: כולם שרו. ושבת אחרי הצוהריים היינו אומרים, בחורף יש..., כמו שפרשת שבוע אומרים, אז ככה היינו אומרים בשבת אחרי הצוהריים, הבנות ישבו בקיץ אחרי הצוהריים וגם בחורף, "ברכי נפשי", והיו אומרים בחורף. אחר כך הלכנו לחברות...

ש: זו תפילה כזו?

ת: זה תפילה, כן.

ש: מה אומרים בתפילה הזו?

ת: אני ידעתי אז מה אני אומרת? אני בכלל לא הבנתי. למדתי להתפלל, אז אני ידעתי להתפלל, אבל מה אני התפללתי, לא ידעתי מה. ואחר כך הלכנו לחברות. היה עוד מקום יפה, הייתה גינה איפה שהיו באים החבר'ה, בנים ובנות, היה מאוד נחמד דווקא. שבת הלכתי ל"בני עקיבא"...

ש: איזה פעילויות עשיתם ב"בני עקיבא"?

ת: הרצאות, נתנו לנו הרבה הרצאות שמה ב"בני עקיבא".

ש: על איזה נושא?

ת: על ארץ ישראל, וללכת להכשרה, לאבא שלי היה אסור לדעת, שאני הולכת ל"בני עקיבא", הם לא נתנו לי ללכת, אבל אני כן הלכתי. אפילו פעם אחת אני קיבלתי סתירה, שאח שלי גילה לאבא שהלכתי ל"בני עקיבא" וחזרתי קצת יותר מאוחר, שיוצא השבת אז אבא עושה הבדלה, ואני איחרתי, אבל זה היה נחמד, מה אני אגיד לך, היו לי הורים מאוד טובים, יוצא מן הכלל, כולם אהבו אותם, ישרים, לא שקר ואף פעם לא כעסו, לא שמעת אף פעם צעקות, להתרגז, זה היה בית רגוע, שזה היה תענוג.

ש: תיארת את אמא כצדיקה. מה הייתה החזות של אבא, תתארי, החזות החיצונית.

ת: אבא היה לו זקן, היה כל יום אומר תהילים, היה יושב בחנות אם לא היו קונים...

ש: הוא היה עם זקן.

ת: עם זקן, בהחלט, עם זקן אבא היה, והיה תלמיד חכם...

ש: גם פאות היו לו?

ת: בטח, גם לאחים היו פאות. הם הלכו ככה תחת האוזניים, האחים.

ש: מה אבא לבש?

ת: חליפה שחורה עם כובע. הוא היה מאוד מאוד ישר ותלמיד חכם, נתן לכל אחד כבוד, באמת הוא היה בן אדם נפלא, נפלא.

ש: אמרת ש-Mukacevo זאת עיר מאוד יפה. מי היו השכנים שלכם?

ת: גם גויים. גרנו בחצר גרנו עם גויה, קודם עם משפחה עם ילדים, אחר כך עם בחורה רווקה. כשחזרתי מ-Auschwitz היא פתחה לי את השער, שרציתי להיכנס אל הבית איפה שגרנו, אבל משפחה רוסית הייתה גרה שמה.

ש: את תספרי לנו את זה אחר כך. איך היו היחסים ביניכם ובין השכנים?

ת: יוצא מן הכלל, יוצא מן הכלל, הם נתנו כל כך הרבה כבוד להורים שלי, משהו נורא, לא רואים את זה, הלוואי ערבים היו נותנים חצי ממה שהם נתנו.

ש: אבא היה סוחר. מי היו האנשים שבאו לקנות אצלו?

ת: כל מיני, כל מיני, יהודים וגויים, כולם, כל השבוע היה אצלנו, לא רק יום אחד או יומיים.

ש: מאיזה מקומות הגיעו? הגיעו לקנות רק מ-Mukacevo?

ת: לא, בכפרים גם.

ש: מהכפרים מסביב.

ת: מסביב היו מהכפרים, אז באו מסביב מהכפרים.

ש: באו מהכפרים מסביב, כמה יהודים היו ב-Mukacevo?

ת: ב-Mukacevo אני חושבת שלושים אלף יהודים.

ש: ומשפחות לא יהודיות?

ת: הרבה, את זה אני לא יודעת, אבל הרבה. זאת הייתה עיר גדולה, Mukacevo, זאת הייתה ממש עיר גדולה.

ש: איזה משחקים שיחקת בבית?

ת: אמת, לא היו לנו משחקים, שיחקו עם אבנים, שיחקו עם חבל...

ש: במה את אהבת לשחק?

ת: לא כל כך שיחקנו, היינו עושים הצגות, וכל אחד שילם כמה גרושים ועשינו הצגה, וככה היה בסדר גמור.

ש: כשהיית קטנה, הייתה לך בובה?

ת: לא, לא זוכרת, לא זוכרת שהיה לי. הלכתי לגן, אבל שהיה לי, אני לא זוכרת.

ש: וכשגדלת והלכת לבית הספר, לאיזה בית ספר הלכת?

ת: אני הלכתי לבית ספר צ'כי.

ש: מי למד שמה? רק יהודים למדו?

ת: יחד עם הגויים.

ש: ומה היו היחסים בבית הספר?

ת: הרגישו שאנחנו מיותרים, אבל לא היה מכות או משהו, לא. גם המורה לא הייתה יהודייה, אבל היה בסדר. אנחנו לא הלכנו בשבת לבית הספר, אז כמו רב בא בשבת בבוקר, אז אנחנו באנו לבית ספר, והוא היה מלמד אותנו קצת עברית להתפלל ודברים האלה, בשבת זה היה התוכנית הזאת.

ש: באיזו שפה דיברתם בבית?

ת: יידיש.

ש: וההורים?

ת: גם ההורים. אבל הם ידעו הונגרית והם דיברו הונגרית, אמא שלי בזמן שאמא שלי נולדה, ההונגרים היו שמה. אחר כך באו רק הצ'כים, גם הרוסים היו שמה, אז ב39- כבר שוב פעם פלשו ההונגרים, יצאו הצ'כים ובאו ההונגרים, אז דיברו הונגרית.

ש: גם את דיברת הונגרית?

ת: היינו מוכרחים לדבר הונגרית.

ש: באיזה שפה למדת בבית הספר?

ת: צ'כית.

ש: רק צ'כית?

ת: כן.

ש: ואת התפילות את למדת רק בשבת כשהגיע הרב?

ת: לא, אני למדתי אצל אישה פרטית להתפלל. שאני אדע.

ש: את היית בת יחידה?

ת: לא, לא, לא, היינו שמונה.

ש: לא, אצלכם במשפחה כמה בנות?

ת: אני, הינדה, שורי, רחל מלכה, טובי, חמש בנות ושש בנים.

ש: ואצל האישה שלמדת, לאן הלכו האחים? את לומדת אצל אישה להתפלל, והאחים?

ת: האחים הלכו ל..., היה חדר כזה, הם הלכו כבר בבוקר, לפני שהלכו לבית ספר הלכו, בגיל שלוש כבר התחילו ללכת לחדר הזה, בחורף, והיה חושך, כשהילדים הלכו. ובגיל שש הם התחילו ללכת גם בבוקר לבית ספר ואחרי הצוהריים לחדר.

ש: בבית ספר אתם למדתם יחד, היו לך גם חברים, חברות מבית הספר?

ת: בהחלט, בהחלט, עשיתי ביחד עם החברות שיעורים, ועד היום הזה, אנחנו נפגשים חברות מבית הספר, זה נחמד מאוד.

ש: יהודיות?

ת: יהודיות, כן.

ש: היו גם חברות לא יהודיות?

ת: לא, לא, היו לי רק יהודיות.

ש: למה רק יהודיות?

ת: תראי, את יודעת, שתמיד כל אחד מחפש למי שהוא שייך. אז אנחנו חיפשנו מה שמתאים לנו.

ש: הדברים המשותפים.

ת: כן, אז "שלום שלום" עם היתר, אבל לא חברות.

ש: היו איזה מקצועות שאת מאוד אהבת ללמוד?

ת: אני אהבתי תפירה, אני למדתי חליפות ומעילים לתפור.

ש: מתי תפרת? באיזה גיל למדת תפירה?

ת: אני אחרי הלימודים עשינו בבית שקיות, קיבלנו מבית חרושת של הנייר, אז עשו שקיות בידיים, אז היינו עושים 20.000 שקיות, ואני הדבקתי, ואחות שלי, ואבא היה מסדר וקושר אותם, ואז באו לקחת את זה מבית חרושת...

ש: איזה שקיות הן היו?

ת: פעם היו מוכרים הכל על משקל, בשקיות כאלה חומות מנייר, והיינו עושים את זה, גם אמא הייתה עוזרת, עם הדבק עם קמח, אמא הייתה מבשלת את הדבק הזה, ומכל האצבעות היה יוצא דם [...], שככה היינו עושים את זה. אבל עשינו, היינו מבסוטים. עבדנו, אחר כך עבדתי בחנות, הלכתי לחנות של עבודות יד למכור, עבדתי שמה שנה, אחרי זה החלטתי ללכת ללמוד תפירה, ראיתי שזה לא מקצוע, זה לא כלום. הלכתי ללמוד תפירה ולמדתי תפירה עד Auschwitz. את הגזרה כבר לא הספקתי ללמוד.

ש: בבית ספר למדת תפירה?

ת: לא.

ש: אז איך למדת תפירה?

ת: אצל תופרת אחת, ישבתי ושמה למדתי.

ש: שיעור פרטי, כאילו פרטי היית הולכת לתופרת.

ת: פעם היו התלמידות היו עוזרים גם בבית, כל העבודות, והיו השליחים לקנות את הכפתורים ולהביא בחזרה את המעילים או מה שעשו, הכל. אבל זה היה נחמד, מאוד אהבתי את זה. תפרנו מאוד יפה, הייתה הרבה עבודה, מהסביבה הכפרים באו. ביום אחד יכולתי לגמור מעיל לתפור. היא הייתה בעצם בת דודה שלי, והוא הייתה תופרת עם שלוש תלמידות, אני הייתי כבר הכי גדולה, והם באו בבוקר מדדו, ואנחנו עשינו את זה עד ערב עשינו את המעיל יפה כל כך.

ש: למי תפרתם?

ת: לאנשים פרטיים.

ש: הזמינו אצלכם?

ת: כן.

ש: בבית שומר מסורת יש ספרים? יש הרבה ספרים?

ת: קראתי ספרים, קראתי ספרים של..., צ'כית, גם הונגרית. לא יידיש, יידיש זה רק להתפלל. אבל היום אני כבר לא זוכרת שום דבר.

ש: ועיתונים היו בבית?

ת: עיתונים לא, אולי אבא קנה עיתון בחנות, אבל בבית לא ראיתי.

ש: ספרי קריאה.

ת: ספרי קריאה, כן.

ש: וככה זה נמשך עד שנה...

ת: ככה זה נמשך עד ל-Auschwitz.

ש: כשאת גמרת ללמוד את התפירה...

ת: למדתי ארבע שנים, ואחרי זה פרצה המלחמה.

ש: רק למדת תפירה וגמרת ללמוד בבית הספר?

ת: בבית ספר אני למדתי עד גיל 14, שמונה כיתות, בשביל ללכת לבית ספר יותר גבוה, היו צריכים גם פרוטקציה, זה לא היה קל ליהודים ללכת. וככה ששמונה כיתות גמרתי, הייתי בת ארבע עשרה, זה מעט, אני התחלתי ככה לעבוד וללמוד את התפירה הזו.

ש: ומתי גמרת ללמוד את התפירה? למדת בד-בבד, גמרת בית ספר ולמדת תפירה?

ת: לא, אז קודם עבדתי בחנות, ואחר כך בבית את השקיות, אחר כך רק הלכתי ללמוד תפירה.

ש: ומה קרה בהמשך?

ת: בהמשך, בהמשך אחר כך פרצה המלחמה, ועשו גטו...

ש: באיזה שנה?

ת: הגטו ב43-, 44 כבר אפילו, 44.

ש: אבל אתם ידעתם לפני זה, שמעתם איזה שמועות שמעתם מה קרה...

ת: שמענו שבפולניה לקחו את האנשים, ולא יכולנו להאמין את זה, לא האמנו מה ששמענו, ואחר כך התחילו לחפש אנשים, מי שנולד בפולין, להוציא אותם מהונגריה, אז היו צריכים להחליף את הניירות, גם לאבא שלי היו מחליפים, היה פרדינגר, אחר כך קליין, שסבא אחד היה מפולניה, וככה היה בלגן שלם. ואחר כך היה הגטו, יום אחד אמרו, כל הרחובות האלה ואלה צריכים לעבוד לגטו.

ש: ב-Mukacevo.

ת: ב-Mukacevo. בכפרים, הם הביאו את הנשים למחנה, לבית חרושת איפה שעושים בלוקים, אספו את הנשים. ותכף אחר כך לקחו, אנחנו עוד היינו בגטו, אנחנו נשארנו בבית שלנו...

ש: אתם הייתם בגטו?

ת: בטח.

ש: הרחוב שלכם היה בתוך הגטו?

ת: הרחוב שלנו נשאר בגטו, רק היינו צריכים לעשות מעץ כזה גדר, שלא נוכל לצאת איפה שלא גטו, אבל יצאנו לצד השני איפה שהיה הרחוב של יהודים. אנחנו לא שייכנו, אנחנו גרנו ביחד עם גויים, אבל עשינו את הגדר, ואחר כך נשארנו לגור. ולאנשים שלא היה בית גדול, באה אלינו משפחה עם חמישה ילדים לגור איתנו ביחד בדירה. אז התחילו מהכפרים להביא את הנשים, זה היה כבר יום..., לא הספיקו בפסח לשים את הכלים הצידה, בבוקר כבר ראינו את האנשים שמגרשים אותם מהכפרים, מהבית. ואחר כך אנחנו עוד היינו בגטו, שבת אחת אני הולכת, מביאה את אבא שלי לבית הכנסת, ובחזרה הדודה שלי הייתה גרה שמה, אחות של אבא, נכנסתי לשמה, אני יוצאת, אני רואה חיילים, המונים בגטו.

ש: איזה חיילים?

ת: חיילים הונגרים. הם הלכו, היהודים, בגטו הייתה מקווה, צד אחד היה בית הכנסת, צד שני היה מקווה. הם הלכו למקווה והלכו לבית הכנסת, הוציאו את כל הגברים ולקחו אותם מחוץ לגטו לבית כנסת הגדול, ושמה לקחו את הגברים, היו צריכים להוציא את כל הספסלים, וכל פעם שהם עברו, אז עם מקל היו מרביצים לבן אדם, וגזרו להם את הזקן.

ש: את ראית?

ת: אבא שלי היה שם עם האחים, הם כל היום לא היו, בערב הוא חזר, בלי זקן, שברו לו את השיניים, פעם ראשונה ראיתי, אחרי שאח שלי מת, בן עשרים ואחד, שאמרתי, שהרביצו לו מכות, החיילים, אז אולי בכה. ואחר כך הוא בכה, שכבר שברו לו את השיניים וגזרו לו את הזקן, הוא אומר: "ילדים, אנחנו אבודים, רע מאוד לנו פה". ואחר כך עוד שבועיים, משהו כזה, התחילו להוציא אותנו מהבית. בוקר אחד אנחנו שכבנו במיטה, נכנסו כמה חיילים, לצאת מהבית. יצאנו מהמיטות איך שהיינו, לבשנו איזה בגד, לא הספקנו אפילו כל אחד לקחת..., היו לנו תרמילים, לכולם תפרנו תרמיל, הכנסנו כמה סמרטוטים, קצת עוגיות, אבא שלי היה ראשון שרץ החוצה, הוא פחד מהם, לא לקח אפילו. השארנו בית פתוח, יצאנו מהבית ולקחו אותנו לבית חרושת איפה שכבר האנשים האלה כבר לא היו, אלה כבר היו ב-Auschwitz, היינו יום, יומיים, ואחר כך התחילו לקחת אותנו גם ל-Auschwitz.

ש: נחזור עוד לפני זה. את אמרת, שכשהתחיל הגטו היה פסח ולא יכולתם לחגוג.

ת: סגרנו את הדלת והיינו בשקט, שהגרמנים לא ישמעו. אז באמת נכנסו לחצר, הם היו שיכורים ואצל השכנה אפילו אנסו בחורה, אבל אצלנו דפקו בדלת, אנחנו היינו בחדר השני, אז מזל לא שמענו, אז לא פתחנו את הדלת, אז הוא נכנס לבית השני, ושמה אנסו את הבחורה.

ש: חיילים גרמנים?

ת: גרמנים. אלה היו כבר גרמנים, כן.

ש חגגתם בשקט את ליל הסדר?

ת: בשקט את ליל הסדר, בקושי שמענו את עצמנו, וככה חגנו את הפסח האחרון.

ש: ואיך היה פסח בבית?

ת: בבית היה מאוד קשה, בבית זה לא היה כמו היום, היו צריכים להוציא את המזרונים, ובחוץ לארץ היו מזרונים עם קש, להחליף את המזרונים עם הקש, ולסייד את הבית, וכל הדברים האלה, זה היה מאוד קשה. פה זה כלום היום פסח לעשות, שם זה מאוד קשה היה. וזה היה מאוד קשה, פסח, אבל זה היה...

ש: איך ביערו את החמץ?

ת: כמו שפה. שמנו בכל חדר חתיכות לחם, ואבא הלך עם הנר וחיפש וזהו.

ש: והילדים?

ת: היו מסביב, מסתכלים מה שאבא עושה, וזה הכל היה ביחד, הכל ביחד. והיה ריח כזה של פסח, את הרגשת, זה היה קשה אומנם, כביסה הלכו לבריכה לכבס, ולא כמו פה מכונת כביסה, אבל זה היה הרגשה משהו. והכל עם עמילן, לעמוד ולגהץ, וזאת הייתה התרגשות כזאת שאת הרגשת שמתכוננים לפסח. זה היה מאוד נחמד, מאוד קשה, אבל נחמד היה מאוד.

ש: לעומת מה שהיה בגטו.

ת: ובגטו, בגטו כבר לא עשו הרבה קונצים, בגטו כבר עשו יותר קל הכל, כבר לא עשו הרבה דברים.

ש: אבא כשהוא יצא, מה הוא לקח איתו?

ת מתי, כשהלך מהבית? תראי, בעצם לא היה לנו צורך לקחת, אנחנו לא ידענו, אבל לקחנו. ברכבת, כשהיינו יומיים במחנה, שם בבית חרושת. אז היו עוגיות, אכלנו עוגיות, וגם ברכבת, היינו ברכבת שבעים איש בתוך הרכבת, אחד על השני. אז לא חשבו באמת הרבה על אוכל, הם סגרו אותנו כמו את הפרות, אני לא ידעת, אם את הפרות סוגרים היום כמו שאותנו סגרו. והחיילים עמדו בחוץ על הרכבת, שחס וחלילה מישהו לא יקפוץ משמה או משהו. זה לא היה קל, לעשות הכל בשבעים איש ברכבת, בן אדם זה בן אדם, זה סרחון וצעקות ובכי, והכל, נסענו ל-Auschwitz.

ש: אהובה, אנחנו נגיע ל-Auschwitz, תתארי מה קרה עם אח שלך, שזה היה שנתיים לפני Auschwitz, אמרת.

ת: עם אח שלי. כשהוציאו את כל הגברים לבדוק את הניירות, אז גם את האח שלי עצרו...

ש: באיזה שנה זה היה?

ת: זה שנה, שנתיים לפני שזה קרה.

ש: ב42-?

ת: בערך. אז הרביצו לו עם הרובה.

ש: מי הגיע לבדוק את הניירות?

ת: חיילים, חיילים, זה היה כמו עוצר, בבוקר ישר עשו עוצר...

ש: חיילים הונגרים?

ת: כן, היה לנו אסור לצאת מהבית, הוציאו רק את הגברים. וכשהוציאו את הגברים, והתחילו להרביץ לאח שלי, הוא היה הבכור, בן עשרים ואחד. אז אמא שלי עמדה עם הגב והיא אמרה: "תרביצו לי", ולא... אז לקחו אותה הצידה, והרביצו לו, והוא קיבל בריאות מכות חזקות, הוא סחב את זה חצי שנה, התחיל להקיא דם, היה בבית חולים, הייתי מביאה לו לשם אוכל כשר, זה לא היה בית חולים של יהודים, כל יום הבאתי לו אוכל, ועד יום כיפור הוא סחב את המחלה, יום כיפור הוא נפטר. זהו, ביום כיפור, הוא היה בן עשרים ואחד, הוא נפטר. כשהוא נפטר והלכו לבית הקברות, אמא שלי אומרת: "במקום להביא אותך לחופה, אנחנו מביאים אותך להנה," וזהו. ואז כבר ראינו שהצרות מתחילות.

ש: איזה בית קברות זה היה?

ת: של יהודים.

ש: בית קברות מסודר של העיר.

ת: בהחלט, בהחלט.

ש: למה הכו אותו?

ת: איך הלכו? על קרש, על כזה אלונקה, ואנשים לקחו אותם על הכתפיים.

ש: לא, למה הכו את אח שלך, למה הם הרביצו?

ת: שהוא יהודי, שהוא יהודי. ובסוף הוא קיבל גם צו גיוס, ולא רצו להאמין שהוא נפטר, והם באו המשטרה לחפש אותו. הייתי צריכה ללכת עם כל התעודות להראות שהוא נפטר, שהוא לא חי, הם לא רצו להאמין לנו, שהוא לא רוצה ללכת לצבא.

ש: איך קראו לו, לאח הזה?

ת: חיים וולף.

ש: כשהתחיל העוצר הזה, אתם הרגשתם עוד איזה שהם הגבלות שהיו לפני שנכנסו אליכם?

ת: הם נכנסו, אנחנו עוד היינו במיטות, אנחנו עוד היינו במיטות, כשהם נכנסו, דפקו בדלת ונכנסו.

ש: זה היה במפתיע.

ת: בטח, כל העוצר היה במפתיע, ואז לקחו את כל הגברים לעירייה, ושמה החזיקו אותם כל היום, כל היום החזיקו אותם, עד ששחררו אותם.

ש: ולפני זה שמעתם על פולין, את סיפרת, שאסרו עליכם דברים מסוימים?

ת: אז היו אסור לנו להחזיק בן אדם מפולין. הייתה לי חברה שאבא שלה היה שומר של בית הכנסת, שמש של בית הכנסת, אצלו היה מפתח. כשבאו אנשים מפולין, מסכנים, אז הוא הכניס אותם שמה, שישנו שמה, ותפסו אותם שמה, אז לקחו את כל המשפחה, אז כבר לקחו אותם למחנה, לא ידענו, ואז כבר התחילו הצרות שהם אנשים שהם קומוניסטים, והתחילו לחפש כל פעם משהו אחר, כדי לסגור את האנשים. כל הזמן חיפשו מה לעשות עם האנשים. התחילו לקחת את הרשיון של החנויות, שלא תהיה פרנסה, אבל לאבא שלי היה מזל, שהוא קיבל בחזרה את הרשיון, עד לרגע האחרון היה לאבא שלי הרשיון. אבל התחילו צרות, התחילו צרות, התחילו להרביץ לאנשים שראו אותם ברחוב, ופעם בערב הלכו חיילים מרחוב יהודי, ונכנסו לבית והרביצו לאנשים וגנבו דברים, לקחו מהחנויות מה שרצו, עשו ממש מה שרצו ולא היה למי להתלונן.

ש: מה הסבירו, למה לוקחים את הרשיונות של העסקים?

ת: שלא תהיה פרנסה. שלא תהיה פרנסה.

ש: והפליטים הפולניים שהגיעו, הם סיפרו משהו?

ת: הם סיפרו, שלקחו את היהודים למחנה, אבל את לא יודעת, לא כל כך רצינו להאמין. רצינו לעזור לפולנים, אבל פחדנו גם. ולא האמנו, לא רצינו להאמין לזה, שקורה דבר כזה, שהתחילו לעשות, איך היו... יודנראט, לקחו מיוחד יהודים, יהודים, שהם יהיו היודנראט, כאילו שלוקחים אותנו לעבודה. והתחילו, בנות מגיל הזה לגיל הזה, ולהירשם לעבודה. גם אני הלכתי, אבל לא לקחו אותי, עוד לא הגיע הזמן כנראה. והעניין הוא, שבאמת לא הולכים לעבודה, מה לעשות, והיה...

ש: זה היה התפקיד של היודנראט?

ת: היודנראט, כן, כן.

ש: הם הכינו רשימות.

ת: רשימות, כן. ישבו שמה במקווה היודנראט, ושמה הם רשמו את האנשים בשביל ללכת לעבודה כאילו.

ש: ונרשמו?

ת: בהחלט, גם אני הלכתי, גם אחותי, ללכת לעבודה.

ש: למה את חושבת, מינו דווקא את היהודים, את היודנראט האלה?

ת: הם רצו להתפטר מאיתנו, הפריעו להם, היהודים. רצו פשוט מאוד להתפטר מאיתנו. שהיהודים עשו עסקים טובים, היהודים היו באמת סוחרים טובים, הם ידעו איך לנהל את החיים, והם לא פרגנו. היה בית חרושת גדול שמה מנייר, משפחת רוט, עשירים גדולים, שהם נתנו להמון אנשים פרנסה, גם לגויים וגם ליהודים, והיו עוד כאלה, הם לא רצו את זה, בשביל מה, לקחו את הכל וזהו זה. את הכל לקחו והכל נשאר להם.

ש: למה את חושבת, שהשאירו לאבא את הרשיון להמשיך?

ת: לא יודעת, זה היה מזל. פשוט מאוד, זה היה מזל. אז באמת הוא עשה כסף יפה, הוא אפילו הסתיר קצת כסף על הבוידם, ולאחיות שלו כבר לא היה כל כך ממה לחיות, תמך בהם, סבא שלי עוד אמר לשים באדמה מה שקיים, כסף. תפסו אותו, תפסו אותו באמצע שהוא שם את הכסף, הגרמנים. ואני שרציתי ללכת לקחת את הכסף, ידעתי זה היה הנדוניה שלי, וחזרתי הביתה מ-Auschwitz, היה לי זוג נעליים על הרגליים, אני חזרתי רק עם הבגדים שהיו לי מהמחנה, פחדתי להיכנס. נכנסתי לחצר וגויה פתחת לי את הדלת, הרגשתי שהרגליים הולכים ל..., אמרתי לבת דודה שלי שהלכה איתי "בואי נצא, לא נכנס לבית הזה". הסתכלתי רק מרחוק והסתלקתי. ואחר כך מצאתי בן דוד, שהוא ארגן שבנות שחוזרות מהמחנה, שיהיה להם איפה להיות, כזה קיבוץ...

ש: אנחנו נגיע לזה, הכשרה.

ת: כן, כן.

ש: היה לך רכוש שלך?

ת: איפה?

ש: כשאת יצאת...

ת: מה שהיה לכל..., תראי, אנחנו באנו ל-Auschwitz, אז איך שבאנו לקחו אותנו, חילקו אותנו, ולקחו אותנו...

ש: מהגטו, כשיצאת מהגטו, יצאת מהבית, מהגטו, מה היה לך, מה לקחת?

ת: כמה בגדים ללבוש, מה שהיה לי על הגוף.

ש: היו לך תכשיטים?

ת: הייתה לי טבעת ושרשרת, עגילים היו, בחוץ לארץ היה נהוג, לכל בנות שרק נולדו, לעשות עגילים.

ש: מזהב.

ת: בטח, בטח. וזה מה שהיה. עם הייתה טבעת יפה...

ש: עם זה יכולת ללכת מהגטו?

ת: שמה לא הסתכלו במה אנחנו הולכים, כשהיינו כבר בפנים, בקרונות...

ש: איך הגעתם מהגטו לקרונות, לרכבת?

ת: כמו עזים.

ש: תתארי מה קרה בדרך מהגטו עד לרכבת.

ת: יצאנו מהבית, השארנו את הדלת פתוחה, בשורה כמו עזים, בשורה הלכנו עד לבית חרושת הזה.

ש: איזה בית חרושת זה היה?

ת: בית חרושת גדול, שעשו שמה בלוקים, לשם. ושמה שכבנו על הרצפה יום, לילה, למחרת, לא יודעת מה, בדקו את הנשים, אלי לא הגיע התור לבדוק, אז אני לא ידעת מה בדקו בדיוק את הנשים, ואחר כך לקחו אותנו לרכבת.

ש: איך הגעתם לרכבת?

ת: בשורה?

ש: ברגל?

ת: ברגל, בטח ברגל.

ש: מי שמר עליכם כל הדרך?

ת: חיילים.

ש: איזה חיילים?

ת: הונגרים, גרמנים, המון, המון חיילים. אנשים עמדו בחוץ, הם היו מבסוטים, השכנים הטובים היו מבסוטים, כשראו אותנו הולכים ככה.

ש: מה היה מזג אוויר אז כשהלכתם?

ת: יפה, יפה, היה מאי, חודש מאי.

ש: אז מה לבשת?

ת: שמלה.

ש: ואיזה נעליים היו לך?

ת: סנדלים, אני יודעת מה.

ש: מהבית?

ת: כן. וכשבאנו לרכבת...

ש: ובדרך אמרת, ששמרו עליכם חיילים, איך הם התייחסו אליכם?

ת: אם יצאו מהשורה הם נתנו פליק. אנשים פחדו, הם לא הרימו את הראש אפילו, הלכנו כמו עזים, באמת ככה הלכנו. כשהגענו אחר כך לרכבת...

ש: כמה זמן ככה הלכתם?

ת: לא, זה לא היה רחוק, הרכבת, הרכבת הייתה אולי חצי שעה ללכת. הרכבת משם לשם זה לא היה רחוק. וזהו, ומהר לעלות על הרכבת, סגרו אותנו, היה שמה כזה חלון קטן עם פסים, היינו ברכבת. אחר כך פתחו, לרדת מי שצריך...

ש: באיזה שפה הם דיברו איתכם?

ת: גרמנית.

ש: מה הם אמרו?

ת: Runter, runter, ואחר כך ביקשו מה שיש, שיתנו.

ש: את התכשיטים?

ת: כן, מי שלא רצה לתת זרק את זה מהחלון, לא לתת לגרמנים. אבא שלי הסתכל, הציץ החוצה לפני שהגענו ל-Auschwitz, הציץ החוצה מהחלון, והוא ראה כבר את הקרמטוריום. הוא לא אמר לנו כלום, אבל הבת דודה שלי, שבעלה היה במחנה עבודה, אז היא החזיקה את עצמה איתנו, היה לה ילד יחיד אחד, ילד בן שבע, שמונה, והיא מאוד אהבה את אבא, ואבא שלי אומר לה: "הלינקה, אנחנו אבודים", הוא ראה את האש, הוא לא אמר לנו כלום. כשפתחו את הרכבת, כשהגענו ל-Auschwitz, אז פתחו, ראינו המון חיילים גרמנים, "Runter, runter, schnell", מהר, מהר, ועם הכלבים האלה, וכולם מסכנים, אפילו לא פחדו לקחת כולם את החבילות, אמרו, הם ייקחו כבר, לשים את זה פה והם יסדרו את זה כבר. ירדנו מהרכבת, ובת דודה שלי אומרת לאמא: "את תשמרי על הילד שלי, ואני ואהובה נעבוד, נתפור, נעבוד ביחד ויהיה לנו ממה לחיות". חשבנו שאנחנו הולכים לעבודה. אבל כשירדנו מהרכבת...

ש: מי היה איתך ברכבת מהמשפחה? אמא, אבא...

ת: אמא, אבא, האחים, הילדים...

ש: כל הילדים?

ת: כל הילדים.

ש: הייתם יחד?

ת: כל הזמן, היינו עד ל-Auschwitz ביחד. כשאני שמתי את אבא איפה שהגברים ואת אמא בנשים, אז אמא שלי לא הספיקה, היא אומרת: "אם את עוזבת אותי, אני אומללה", היא חשבה אז, מי יפרנס אותה, כשלקחו אותי הצידה, שאני הייתי הבת הגדולה, וכבר האחות הזאת נשארה עם אמא כבר, עם הילדים היותר קטנים.

ש: איך שירדתם מהרכבת, לקחו אותך?

ת: כן. אני ניגשתי אז לאמא, והיא רק הספיקה להגיד לי, שהיא תהיי אומללה, שאני עוזבת אותה. ויותר לא ראיתי אותה.

ש: את האחות?

ת: את אף אחד. לא הסתכלתי אחורה, ולא ראיתי אותה אף פעם. לקחו אותנו לבית מרחץ.

ש: הפרידו בין הגברים...?

ת: בין נשים ובין הגברים.

ש: מי הפריד ביניכם?

ת: גרמנים, הגרמנים. וכשהגענו לבית מרחץ, ואמרו לנו להתפשט.

ש: את הספקת להגיד "שלום" לאבא?

ת: לא. יותר לא ראיתי אותו. לקחו אותנו שמה שאני אתפשט. בנות, בנים, גברים מסתובבים, להתפשט הכל, הכל להוריד, הכל להוריד, ולסדר הכל המקום אחד, שכל אחד ימצא את הבגדים. אז כל אחת..., לא הייתה ברירה, כל אחת פחדה, אחד לא הכיר את השני, אחר כך התחילו לגזור את השערות. פה, פה, בכל מקום, אחת לא הכירה את השנייה.

ש: מי גזר את השערות?

ת: גברים ישבו וגזרו את השערות. ואחר כך התרחצנו, קיבלנו איזה סמרטוט, בלי נעליים, בלי כלום, בלי תחתונים, בלי כלום, רק סמרטוט. אחר כך עשו Appell, לקחו את הנשים למחנה C. אני הייתי במחנה C. היו מחנות ילדים, מחנות צ'כים, אני הייתי במחנה C, לקחו אותנו...

ש: מחנה C? מה זה אומר, מחנה C?

ת: C, כל מחנה היה לו איזה שם, א'. ב'. ג'. ד'. ה'. ו', שלי היה C.

ש: מה היה מיוחד במחנה C? למה אותך דווקא לקחו למחנה הזה?

ת: לא אותי לבד, אלף איש, אנחנו היינו בבלוק אחד אלף נשים, לקחו אותנו לשמה, זה היה בלוק ארוך, ובשתי צדדים היו המיטות האלה, שלוש קומות, ושמה הכניסו אותנו...

ש: את זוכרת את מספר הבלוק?

ת: 13, בלוק 13, אפילו את הבלוקאלטסטה. היינו שם...

ש: את זוכרת את הבלוקאלטסה.

ת: כן. הייתה אחת ג'ינג'ית, היא הייתה מסלובקיה, היא הייתה אישה רעה מאוד. היו זמנים, שאסור היה לצאת, אפילו לשירותים, אז היא הייתה משוגעת לגמרי, הייתה מרביצה אפילו למי שהייתה בשירותים, הייתה מרביצה, הג'ינג'ית הזאת.

ש: למה?

ת: מפחד, שהגרמנים לא יראו את הנשים, אז היא הייתה מוכרחה להיות רעה. אני עמדתי לחכות ללכת לשירותים, והיא, הבלוקאלטסטה, הייתה ממש משוגעת, קיבלתי שתי סתירות. ואחרי זה כל פעם לעשות Zaehlappell, וכל בוקר, לפנות בוקר היו מוציאים את הנשים בשביל לספור אותנו, וחס וחלילה, אם היה חסר מישהו, או שהם לא ספרו טוב, היינו יכולים לעמוד שעות בחוץ, עד שנתנו לנו בחזרה להיכנס.

ש: וזה קרה?

ת: קרה הרבה פעמים. היו בנות נופלות, התעלפו ונפלו וקיבלו מכות אחר כך, בטח. מהחום לעמוד בחוץ, לפעמים היו צריכים להחזיק את הידיים ככה למעלה לעונש, זה...

ש: קיבלתם עונשים?

ת: עונשים, תראי, הם לא עשו הרבה קונצים, אם מישהו לא היה בסדר, היו או יורים בהם או לקחו אותם לגזים וגמרנו, לא עשו הרבה קונצים.

ש: מה זה להיות לא הסדר? מה היה צריך לעשות?

ת: אם מישהו יצא החוצה, והיה Blocksperre, (עוצר בבלוק), אז ירו בה, את מבינה? לא עשו הרבה קונצים איתנו. בבוקר הלכו אחר כך לקחת מהמטבח קפה. זה היה ארוחת בוקר, קפה שחור. את זה נתנו בבוקר, ובצוהריים הלכו שוב פעם לסחוב את הכדים עם האוכל, כל מיני מאכלים, אני לא יודעת מה. ולמי שהיה איזה ספל, אכלנו אפילו חמש, שש בנות מאחד, כל אחת כמה שהספיקה לקחת לאכול, אז אכלה.

ש: לך היה ספל משלך?

ת: לא, אני לא הייתי זאת ש..., לא היה איכפת לי, הייתי מאוד אדישה. אמרתי, מה שיקרה, יקרה. אני לא דחפתי את עצמי בשום מקום, ולא שום דבר. לא היה איכפת לי, חשבתי, בין כה [...] אנחנו לא ידענו. רופא אחד מסלובקיה אומר לנו ככה: "תראו ילדים, אתם, אל תחכו שאתם תמצאו משפחה, המשפחות שלכם כבר נשרפו שם, כך שלא תחשבו רגע". הוא אומר, "גם אני חשבתי ככה, אני גם כבר פה כמה שנים, גם לי כבר אין אף אחד". אז ידענו שאין לנו את מה לחפש...

סוף צד א' בקלטת

ת: ולא להילחם על משהו, מה שיקרה יקרה. הייתי שמה במחנה, וכל פעם באו להוציא אנשים לעבודה. אז שוב פעם התחילו לעמוד מנגלה וזה וכמה גרמנים היו באים לבחור...

ש: את פגשת את מנגלה?

ת: בטח. עמדו והסתכלו, היית צריכה להתפשט וככה ללכת, והוא יראה אם יש לך עוד בשר על הגוף, אם את מסוגלת עוד, אבל מה? חצי שנה הייתי ב-Auschwitz, שום דבר לא עשיתי, רק ישבתי וחיכיתי שייקחו אותי. אחר כך לקחו אותנו, העבירו אותנו, כל שבוע, שבועיים לקחו אותנו להתרחץ לבית מרחץ, ולרסס גם את ה...

ש: מה היה לכם?

ת: שלא יהיו לנו כינים ודברים כאלה, ריססו את האנשים אחרי שהתרחצנו...

ש: לא היו לך כינים?

ת: במחנה עבדוה כן, ב-Auschwitz לא, ב-Auschwitz הייתה אפשרות להתרחץ, היו ברזים שיכולת כל בוקר יפה להתרחץ. לא סבלנו ממים וגם כל שבועיים הלכנו להתרחץ, בשורה והכלבים ועם הגרמנים, וחס וחלילה אם היית רואה את אבא, שגם גברים היו הולכים, היה לך אסור להסתכל אפילו, שאם ראית, אז הלב..., אז פעם לא הלכתי, והשכנה שאומרת: "את יודעת, ראיתי את אבא שלך", אמרתי: "כמה טוב, אני לא ראיתי". אם הייתי רואה, הייתי יוצאת. אז הכלב היה קופץ גם על אבא שלי וגם עלי, אז לפחות חסכתי, שאבא לא יקבל מכות ולא עם הכלב. התרחצנו, אז כל פעם נתנו סמרטוט אחר, זה יכול היה להיות גדול או קטן, כל פעם קיבלת איזה סמרטוט. אחר כך העבירו אותנו למחנה D מול, לא מחנה C. אלא במחנה D. שמה לא היו כבר מיטות בחדר, רק חדר ריק. כל היום הייתי יושבת בחוץ. בערב פתחו לנו את הדלת, לא עשית שם דבר, ישבת רק בחוץ וזהו. בערב היו פותחים לך את הדלת, שתכנסי לישון, איפה שמצאת חתיכת מקום איפה לשים את הראש, שמה ישנת. הצלחת לתפוס איזה חתיכת סמרטוט להתכסות, טוב, אם לא, אז גם היה טוב.

ש: למה העבירו אתכם?

ת: למה, היו צריכים לעשות משהו איתנו, להביא מפה, משם לפה. יום אחד העבירו אותנו בחזרה למחנה C, נו, לקחו אותנו בחזרה, התחילו שוב פעם לעשות ביקורת עלינו, איך אנחנו נראים, אמרתי, לא חשוב, ייקחו אותנו עכשיו לקרמטוריום, נתפטר, יופי, חצי שנה לשבת ככה, זה מספיק. בדקו ומזל, לא יודעת אם זה היה מזל, בדקו ולקחו אותנו למחנה עבודה.

ש: עוד ב-Auschwitz?

ת: מ-Auschwitz לקחו אותנו אחר כך למחנה עבודה. נסענו, אז...

ש: אבל כבר לא חזרת ל-Auschwitz?

ת: זה עוד היה ב-Auschwitz, מ-Auschwitz לקחו אותנו למחנה עבודה, נסענו יום שלם, ובאנו ל-Kudowa Zdroj.

ש: אז עוד ב-Auschwitz, כשאת הגעת, תתארי את המחנה כולו, את הייתה בבלוק מסוים, אבל כל המחנה איך הוא נראה?

ת: איך הוא נראה? כל אחד אותו דבר, היו בלוקים, ובכל אחד ישנו ארבע עשרה נשים על המיטה כזאת, שבע ככה ושבע הפוך, והסתכלנו החוצה כמו שכלבים מסתכלים החוצה מהזה.

ש: זה בתוך הבלוק.

ת: בתוך הבלוק.

ש: אבל איך כל המחנה, כל Auschwitz איך הוא נראה, היה הבלוק שלך, איזה עוד בלוקים עוד היו שם.

ת: אני הייתי בבלוק 13, היה 12, היה 10, היה 8, אני לא זוכרת איזה בלוק זה היה, היה בלוק ילדים גם שמה, היה אלף איש בתוך שלושים..., אני חושבת שלושים אלף איש היו שמה בתוך מחנה אחד, כן, שלושים אלף איש, אני חשובת.

ש: והמחנה היה סגור?

ת: בטח, עם גדר תיל עם חשמל. מי שנמאס לו, ניגש ישר לשמה ונשאר, התחשמל וזהו זה.

ש: היו אנשים שהלכו? את ראית?

ת: בטח שראיתי, לפעמים הגברים היו זורקים גם לחם, זה היה לחם כמו בלוקים, את יודעת, כזאת חתיכה של לחם, והנשים יצאו לקחת, אז או שהרגו אותם על המקום, אם השומר ראה, או שהם נשארו בגדר, על יד החשמל שמה. אבל אני אף פעם לא רצתי לשום מקום, ולא הלכתי, אמרתי, מה שנותנים לאכול, זה מה שיש, לא צריך משהו אחר. לא רצתי בשביל שום דבר.

ש: אמרת, שאת ראית גם את העשן של הקרמטוריום.

ת: ראינו את זה, בהחלט ראו את זה, ראו מתי שאספו את האנשים, סגרו אותם, אלה שכבר תכננו לקחת אותם לקרמטוריום, אז סגרו אותם לכל היום כבר במחנה, לא נתנו להם לצאת.

ש: בבלוק מיוחד?

ת: איזה בלוק שהם החליטו. והיה כבר צעקות ובכי, ואז כבר ידעו, לא נתנו לנו לצאת לראות, שאנחנו נראה את זה, אבל ראו את העשן כל הזמן, ראית כל הזמן את העשן.

ש: אז איך ידעתם שבאמת שורפים שם אנשים?

ת: הרופא הזה אמר לנו. ראינו את האש, ראינו, אני נוסעת לחיפה, והתנורים האלה של...

ש: בתי הזיקוק.

ת: כן, כשאני רואה, בהתחלה אני לא יכולתי להסתכל, אמרתי, אני רואה את Auschwitz, את העשן כל הזמן אני רואה את האש שמה, ששרפו את המשפחות, בהתחלה לא יכולתי להסתכל. בהתחלה לא יכולתי להסתכל, שמחת תורה כשהלכתי לבית הכנסת, לא יכולתי להסתכל שאנשים רקדו, ילדים רקדו, לא יכולתי להסתכל.

ש: מה עוד היה בסדר יום שלך ב-Auschwitz אחרי שבעצם עשיתם את ה-Appell?

ת: שום דבר, שכבנו איפה שיכולנו לשכב, ולהסתכל החוצה, כמו אחת על שנייה, ואיפה שלא היו מיטות, ישבנו בחוץ והסתכלנו אחת על השנייה, דיברנו שטויות.

ש: על מה דיברתם?

ת: מה יכולנו לדבר, על מה יכולנו לדבר? סתם שטויות. כל אחת כבר ביקשה את המוות, כל אחת, וזהו.

ש: הייתה איזושהי תקווה אצל הנשים, את היית אדישה, אמרת.

ת: הייתי מאוד אדישה, מאוד אדישה, לא היה איכפת לי, כי אני ידעתי כבר, שאני לבד נשארתי, בכלל לא, כשהשתחררתי גם, כבר נורא בכיתי, לאן אני אלך, ומה אני אעשה, ואיפה אני..., זה כבר לא היה איכפת לי.

ש: אבל ל-Auschwitz הגיעו..., בבלוק שלכם הגיעו אנשים מאיפה?

ת: מכל מקום, באו מהונגריה, מכל הסביבה שמה באו, כל מיני אנשים. גם מהעיר שלי, גם חברות, אני הייתי ביחד עם חברות מהכיתה היינו ביחד, ישנו ביחד שמה.

ש: ולכל הנשים האלה היו להן מקצועות, בטח היו גם נגנים, כאלה שיודעים לכתוב?

ת: אבל זה לא חשוב, שום מקצוע לא נתנו לעשות שמה. היו כאלה [...] שהם התחילו לחפש נשים עם עיניים יפות, היו כאלה שהלכו, הם לא ידעו שהולכים לעשות ניסיון עליהם. וכל מיני..., או בשביל החיילים, אז בשביל זה אני לא רצית לשום מקום ללכת, אותי זה לא עניין. כאילו ששאלו מה שיודעים, אני לא רציתי להגיד שום דבר.

ש: לא סיפרת, שאת יודעת לתפור?

ת: לא. לא שאלו אפילו. אפילו היו שואלים, אני לא הייתי אומרת. אני אמרתי, מה שיהיה הגורל, זה מה שיהיה, אני לא רוצה שום דבר, אני לא מחפשת את החיים להמשיך, לא חיפשתי בכלל. וכשכבר באנו למחנה עבודה, זה היה כבר טוב, היינו כבר מאושרים...

ש: את ממשפחה דתית, החגים, השבת, מה קרה לזה ב-Auschwitz?

ת: שום דבר, ידענו הכל, תראי, הייתה עוד בהתחלה אחת יותר מבוגרת מאיתנו, היינו מתיישבים בחצר, והיא הייתה איתנו מתפללת, מה שהיא ידעה בעל פה, מה שאנחנו ידענו, התפללנו ואמרנו כל מיני דברים, ברכות וכל מיני, אבל אחר כך גם את זה לא עשינו, שום דבר.

ש: היו אנשים שניגנו שם ב-Auschwitz מבלוקים אחרים?

ת: היו כאלה, שמתי שהייתה שריפה, אני לא ראיתי את זה, שאנחנו היינו סגורים, אבל היו, הייתה תזמורת מיוחדת, מתי ששרפו אנשים, עשו תזמורת וכל מיני, בטח שהיה.

ש: אז לא ראית, אז מאיפה את יודעת?

ת: שמעתי, שמעתי.

ש: שמעת את התזמורת מנגנת?

ת: לא, לא שמעתי.

ש: שמעת מאנשים ששמעו?

ת: כן. לא שמעתי.

ש: למה בזמן ששרפו, התזמורת ניגנה?

ת: גרמנים הם כאלה, גרמנים...

ש: מה הם התכוונו, מה הם רצו?

ת: רצו להראות כנראה שעוד טוב לנו שמה, לשקר לעולם, זאת הייתה הסיבה, לשקר. לא נתנו לילדים הצגות וכל מיני דברים, לשקר לאנשים, שלא יאמינו בזה, מה שעושים.

ש: וככה במשך חצי שנה עברה עליך התקופה ב-Auschwitz.

ת: כן.

ש: ומה קרה בהמשך? למה עזבת את Auschwitz?

ת: לא שאני עזבתי, הם לקחו אותי כבר.

ש: פתאום באו לקחת אותך.

ת: לא רק אותי, כל האלף איש מה שהיינו.

ש: אה, את כולם ביחד?

ת: ביחד, אז לקחו אותנו למחנה עבודה, לא רק אותי.

ש: הם אמרו לכם, למה אתם יוצאים?

ת: הם לא אמרו כלום, הם לא דיברו, כולם חשבו, שהולכים שוב פעם בחזרה להתרחץ ונלך לשריפה, לא חשבנו, לא האמנו שאנחנו הולכים למחנה עבודה. אחר כך התרחצנו וזה, אז נתנו לנו נקניק ונתנו לנו חתיכת לחם לדרך, עד שהגענו למחנה עבודה.

ש: איך הגעתם למחנה עבודה?

ת: עם רכבת.

ש: איזו רכבת זו הייתה?

ת: משא.

ש: אותה רכבת.

ת: כן. ונסענו עם הרכבת, הגענו לשמה, ושמה היו חדרים, היה כבר טוב.

ש: לאן הגעתם, איך קוראים למחנה הזה.

ת: Kudowa Zdroj.

ש: באיזה שנה זה היה בערך?

ת: ב44-, עוד לא היה 45.

ש: סוף 44.

ת: אוקטובר, זה היה באוקטובר כבר.

ש: ואיזה בגדים היו לך, כשיצאת באמת מ-Auschwitz? זה כבר קר באוקטובר.

ת: אז מה שהיה, סמרטוט. אני כשבאתי למחנה עבודה, שם היה לנו..., אני אומרת, טוב כבר. מה זה טוב? קיבלנו חדר, יכולנו להתרחץ, היה לנו שמה כיור, יכולנו להתרחץ, לכל אחת הייתה מיטה לחוד, אחת לשנייה, שתיהן אחת לשנייה, עם מזרון של קש ושמיכה. אז כבר היה טוב. וקיבלנו בבוקר קפה שחור וחתיכת לחם, קיבלנו לחם אחד שלם כזה, נגיד כזה גודל וכזה רוחב, את זה היו צריכים לחתוך לשמונה חתיכות, לחלק לכל היום. אבל ידענו שקבלנו. אחר כך קיבלנו צוהריים, ומה שהיו צריכים לחפש חתיכת תפוח אדמה או סלק או משהו, מה שהיה במרק הזה, והלכתי לעבוד קודם בתעלות בשביל...

ש: להתחבא? שוחות?

ת: כן. אז עבדתי שמה, עם שמלה של משי בלי נעליים, בלי תחתונים, וגשם וקר, ואני רועדת ואני צריכה לעמוד ולעבוד, הגרמנייה עומדת שמה ומסתכלת, וזה לא היה קל. עבדתי, איך קוראים לזה? זה משני צדדים, זה כמו שפיצים כאלה, בשביל להוציא אבנים מהתנור.

ש: מקוש.

ת: כן, אז עם זה עבדתי, היה מאוד קשה, אבנים גדולים, גדולים, לא היה לי כוח, אבל לא הייתה ברירה, עבדתי קשה, מזלי שלא עבדתי שם הרבה זמן, אולי שבועיים...

ש: רק בחורות עבדתן שם?

ת: רק בחורות. אנחנו היינו ארבע מאות חמישים בנות ביחד שמה במחנה. היו כאלה, שתכף עברו לעבוד בבית חרושת של אווירונים, אני מזלי גם, אחרי שבועיים גם אותי לקחו לבית חרושת לעבוד.

ש: בשבועיים האלה שמרו עליכם נשים גרמניות?

ת: כל הזמן שמרו, כל הזמן.

ש: גם חיילים גרמנים שמרו?

ת: רק נשים. החיילים היו חיילים במחנה, בפנים המחנה, שמירה מסביב הגדר, שהוא לא יברח או משהו.

ש: במחנה עבודה הזה הייתה גדר?

ת: עם גדר, כן.

ש: איזו גדר זו הייתה במחנה?

ת: רגילה, זה לא היה חשמלי. זו הייתה גדר רגילה.

ש: אבל גדר תיל או גדר רגילה?

ת: אני לא זוכרת, אבל היו כאלה ש..., מולנו היו גם גויים, את יודעת, שלקחו כנראה מאיטליה מתורכיה בחורים, שאלה היו חופשיים, הם הלכו לעבודה, הם קיבלו שכר, והם קנו אוכל מה שהם רצו, היו כאלה שזרקו חבילות לנשים גם. אם השומר לא ראה, אז..., אבל בשביל זה הם היו צריכים לשלם, אני לא רציתי לשלם את זה בשביל זה.

ש: הם גם היו אסירים?

ת: בטח, בהחלט, בהחלט, אבל אנחנו כשהלכנו לבית חרושת, אז הגרמנייה הייתה יושבת בחדר שלה, אז יכולת ללכת לשירותים, ואז לא היית כל כך..., את מבינה? יכולת להיפגש עם הבן אדם הזה שרצה לתת לך חבילה, ושישלמו לו בשביל החבילה, את מבינה? והיו כאלה, היו כאלה שלקחו חבילות, לא היה איכפת להם. ואני אמרתי, אני לא מוכרת את עצמי בשביל הלחם, ולא בשביל שום דבר.

ש: מה היה בחבילות?

ת: תראי, לפעמים תפוח עץ וחתיכת לחם, כל מיני, אני לא ראיתי.

ש: אוכל.

ת: אוכל, בטח אוכל, רק אוכל. אבל שמה אני עבדתי בבית חרושת, Schleifferei, איך אומרים את זה בעברית?

ש: השחזה.

ת: השחזה כן. את יודעת, יש כאלה שצריכים לעשות מקדח, ואת החלקים האלה אני עשיתי. עבדתי 12 שעות ביום, כולנו, שבוע בבוקר, שבוע בלילה.

ש: איפה היה ממוקם הבית חרושת?

ת: בית חרושת היה בערך שש קילומטר מהמחנה. ושמה הלכנו כל בוקר ברגל, אז היו לי כבר נעליים של עץ, אז קיבלתי נעליים של עץ, היה שלג, היה קר, ושמה עבדנו עד הסוף, השחרור.

ש: 12 שעות ביום.

ת: 12 שעות ביום.

ש: אז בבוקר הייתם יוצאים?

ת: בבוקר היינו יוצאים, אחרי 12 שעות חזרו.

ש: איך חזרתם?

ת: אנחנו לא היינו חופשיים, היו נשים ששמרו עלינו.

ש: ברגל חזרתם?

ת: הלכנו ברגל וחזרנו ברגל, ולפעמים הם עשו הפתעה וחיפשו במיטות, אם אין לחם שהסתירו, או שלא מביאים, בגדר כבר אז חיפשו על הנשים, עם חיפוש, ואוי וואי אם היה למישהו, אז העמידו אותה על יד הגדר על הברכיים לעונש, וב"ה לי אף פעם לא היה, לא פחדתי מזה. ידעתי, אצלי לא ימצאו שום דבר. אבל היו כאלה שכן קיבלו והיה להם וזהו.

ש: בבית חרושת קיבלתם אוכל בצורה יותר מסודרת?

ת: לא, שם לא קיבלנו כלום.

ש: אז מה עשית שתים עשרה שעות? איך הסתדרת?

ת: מה שנתנו לנו במחנה, אנחנו קיבלנו בבוקר את הלחם, חילקו את הלחם, אם אכלנו את זה בבת אחת, אז כל היום לא היה לך, אבל אם שמרת לך, חילקת לך, שיהיה לך, אז היה לך. שמה בבית חרושת לא נתנו לנו שום דבר.

ש: וכשחזרתם, מה נתנו לכם? כשחזרתם אחר שתים עשרה שעות?

ת: כשחזרנו, אם זה היה..., לא זוכרת אם נתנו לנו משהו. לפעמים, הרבה פעמים בלי שום דבר הלכנו לישון, הרבה פעמים הלכנו בלי שום דבר לישון. הם נתנו..., אם הלכנו בבוקר לעבודה, אז אולי כן קיבלנו, לא זוכרת, אבל אם הלכתי בערב לעבודה, אז בצוהריים קיבלנו את המרק עם קצת מה שהיה בפנים, אבל פעם בשבוע קיבלנו גם נקניק, נקניק של פרה, והייתה חגיגה שלמה, אז פעם בשבוע נתנו לנו חתיכת נקניק.

ש: עבדתם גם בלילה?

ת: שתים עשרה שעות עבדנו, בטח, שבוע לילה, שבוע..., אבל שבת היה לנו חופש, שבת או יום ראשון. יום אחד היה לנו חופש, אז יכולנו להתרחץ ולהסתדר, כמו שצריכים קצת, לקחנו שמיכה, ואני תפרתי למישהי עם מחט, היה לנו, לא יועדת מאיפה היה לה, עשיתי לה מעיל משמיכה שמה במחנה, לא בשביל עצמי, רק בשבילה, לי לא היה, אבל זהו, שמה היה כבר יותר טוב. ויום אחד, כשקמנו, פתאום ה..., זה עוד היה מלחמה, עוד היה המלחמה, פתאום הפרטיזנים התנפלו ונכנסו למחנה ופתחו את השער. לא האמנו, פתאום שיחררו אותנו, ופתחו את ה..., היה שמה חדר עם בגדים, היו בנות שהתנפלו אחת על השנייה לקחת בגדים, אני לא ניגשתי אפילו. מה שהיה לי, עם זה הלכתי. ואז לקחו אותנו והביאו אותנו ל..., איך קראו למקום שלקחו אותנו בצ'כיה? לא רחוק מהמחנה, לא זוכרת איך קראו למקום, ושם הם היו צריכים למסור אותנו, כמה נשים אנחנו, ומסרו אותנו, והיו משפחות ולקחו אותנו. לקחו אותנו, אחת לקחה שתי בחורות, אחת לקחה אחת, אני הייתי אחת. אבל הלכנו לאכול, היה שמה מטבח מיוחד, עשו מטבח בשבילנו, שיהיה לנו איפה לאכול, אז הלכנו, אבל המלחמה עוד המשיכה, הרוסים עוד לא נכנסו לשמה. הרוסים רק בשישי באפריל נכנסו, ואנחנו כבר היינו משוחררים מהפרטיזנים.

ש: המלחמה נמשכת בעצם, אז שמעתם שמועות, הפגזות או משהו קודם?

ת: שמענו את זה גם איפה שאני הייתי שמה, אז הלכנו למקלט, אבל לא הייתה לנו ברירה, הם שיחררו, אנחנו היינו חופשיים.

ש: אבל איך הגיעו הפרטיזנים אליכם?

ת: אני לא ידעתי איך הם הגיעו, הם לא היו רחוקים מאיתנו.

ש: ידעתם שיש פרטיזנים שם ביערות?

ת: לא, הפרטיזנים היו גויים, זה לא היו יהודים, פרטיזנים גויים היו, לא יהודים.

ש: כשהם נכנסו למחנה, מה...

ת: אנחנו לא ראינו, פתאום אנחנו שומעים צעקות שאנחנו חופשיים, איך ומה, איך ומה? פתאום השער פתוח, לא האמנו, מה שאנחנו רואים.

ש: באיזה שפה הם דיברו איתכם?

ת: צ'כית.

ש: ומה הם לבשו?

ת: תאמיני לי, אני לא יודעת. לא יודעת מה הם לבשו.

ש: הם היו עם נשק?

ת: אני מתארת לי שכן, אני מתארת לי שכן, אחרת הגרמנים לא היו כל כך מהר מסכימים לפתוח להם את השער ולתת להם להיכנס, בטח היה.

ש: תתארי את הרגע הזה שמגיעים הפרטיזנים, שאנשים האלה...

ת: אני יכולה להגיד לך, שראיתי שאנחנו חופשיים, התחלתי לבכות, אמרתי, עכשיו, מה אני אעשה, לאן אני אלך, למי אני שייכת, מה אני אעשה, אני לא שמחתי בכלל, לא היה איכפת לי שהייתי במחנה, בכלל, שלא ידעתי במה אני אתחיל, מה אני אעשה. אמרתי, איפה אני מחר שמה את הראש שלי, לא ידעתי שום דבר מה ומו, ככה שבכיתי כשהשתחררתי. לא היה איכפת לי שאני אלך לקחת סמרטוט, אמרתי, בשביל מה.

ש: מה קרה עם כל השומרות הגרמניות ששמרו עליכם? מה קרה להן?

ת: הם ברחו, היה להם התפקיד למסור אותנו, לספור כמה אנחנו, עד שלא לקחו כל אחת לאיזו משפחה, הם היו שמה עוד הגרמנים. ואחר כך הלכו...

ש: זה היה התפקיד שלהם? מי זה המשפחות שבאו ולקחו אתכם?

ת: כל מיני גויים, כל מיני אנשים. הם היו באמת בסדר, הם נתנו לנו בגדים ונתנו לנו לאכול, והם באמת היו בסדר, הצ'כים האלה, ממש, כי דאגו לנו באמת, היו בסדר, לא הייתה רכבת, אנחנו היינו אצלם, הם לא אמרו: "מחר אתם צריכים כבר ללכת". כששמענו שכבר אפשר להתחיל עם רכבת לאט, לאט להתקדם, לאן שאנחנו רוצים להגיע, אז יכולנו להיות שם, אפילו היה אחד שרצה להתחתן איתי, אמרתי: "קודם אני נוסעת הביתה", לא רציתי להגיד: "אני לא מתחתנת עם גוי", "אני הולכת קודם לחפש משפחה, אחר כך אני אחזור".

ש: אהובה, משחררים אתכם הפרטיזנים, את בוכה, את לא יודעת מה קורה, מה את יודעת על יתר המשפחה שלך?

ת: לא יודעת כלום. לא יודעת כלום, כשבאתי..., אחר כך התחלנו לנסוע הביתה ברכבות ממקום למקום...

ש: כמה זמן היית במשפחה הזאת שאת הלכת אליה?

ת: אולי חודש.

ש: את היית מוסתרת או בגלויי?

ת: לא, חופשייה, אני הלכתי אחר כך...

ש: למרות שהמלחמה עדיין ממשיכה?

ת: כן, אבל כבר לא פחדתי מהגרמנים, פחדתי יותר מהרוסים, הרוסים היו גרועים מאוד, אבל הייתה מלחמה, אבל הלכנו, כשהייתה אזעקה, אז הלכנו למקלט. הלכתי איפה שנתנו לאכול, איפה שאני אפגש עם הבנות, שנוכל לדעת איך אפשר לנסוע הלאה. אז אחר כך...

ש: ומה עשית שם חודש ימים אצל המשפחה?

ת: כלום, כלום.

ש: לא עבדת אצלם?

ת: לא, כלום. ואחר כך לאט, לאט..., היא נתנה לי אפילו שניים, שלושה דברים, שיהיה לי מה ללבוש, ו...

ש: את זוכרת איך קוראים להם?

ת: כל כך הרבה שנים. ואחר כך התחלנו לאט, לאט לנסוע. היו חבר'ה שהלכו לעשות נקמה לגרמנים, הרגו אותם, הרביצו להם, היו כאלו בנות, אני לא הלכתי לשום...

ש: איפה שהם תפסו את הגרמנים?

ת: הלכו למחנה שמה, אני יודעת, הם הלכו, היו חבר'מנים...

ש: והגרמנים היו שם עוד?

ת: כן, הם היו חבר'מנים, גם הבנים אחר כך באו, ואני לא הלכתי לשום מקום, אני לא הייתי מאלה ש..., לא היה איכפת לי אף אחד.

ש: והפרטיזנים, אחרי שהם חילקו אתכם?

ת: לא ראינו אותם כבר, אנחנו לא ידענו מי הם, בכלל לא ידענו מי הם, בכלל. כל אחת הלכה לדרך שלה, וכל פעם ראינו אחת, שתיים, שלוש, ארבע, ודיברנו איך אפשר לנסוע הלאה, ולבד אני באמת לא ידעתי איך הם מתחילים לנסוע, ומה, מו, וככה הסתדרנו. ברכבת פגשנו בנים שחזרו גם הביתה. אז ברכבת כל פעם, בכל תחנה היו עולים אחר כך, כשנגמרה המלחמה, הרוסים, לחפש ברישניה. אז היינו בורחים.

ש: מה זה ברישניה?

ת: נשים. הם היו אומרים, שהיינו חיים עם הגרמנים, אז למה אנחנו לא רוצים לחיות איתם. ישבו שורות בנים, שורה אחת ישבנו בנות גם, והיה לי כמה דברים מה שקיבלתי מהמשפחה, בגדים וקצת אוכל, שיהיה לי לדרך, אז חייל נכנס דרך החלון, כשעמדה הרכבת, נכנס לקרון, אני רצתי תחת הספסל של הבנים, שלא יראו אותי, פחדתי, אז לקחו לי מה שיהיה לי שהשארתי שמה, וכבר לא היה לי שוב פעם שום דבר. וככה לאט לאט נסענו ממקום למקום, עד שהגעתי ל-Mukacevo, עם בת דודה שלי ביחד.

ש: איפה פגשת את הבת דודה?

ת: היינו ביחד במחנה גם, כל הזמן היינו ביחד במחנות, ביחד הייתי עם בת דודה, ועד שהגעתי הביתה ב-Mukacevo היינו ביחד, שמה נפרדנו. אני הלכתי אחר כך, פגשתי בן של בן דוד, והוא היה מארגן, הוא חיפש מי שחזר מהמחנות, והוא ארגן כמו קיבוץ, משהו כזה, והוא לקח בהונגריה ווילה מגויה, ושמה הוא לקח אותנו. הייתי בווילה הזאת, בחדר אחד ישנו בנות, בחדר אחד ישנו בנים, וגם מיטות עשו שלוש קומות. אנחנו היינו שמה, והיה להם כסף לבנים, הבנים האלה קיבלו בטח מהארגון, אני יודעת מאיפה, והם הלכו, עשו קניות, ומי שהייתה גרה, והיא הייתה גרה במרתף, והיא בישלה בשבילנו. ופעם אחת אני גם הולכת לקניות לשוק עם חברה, והולכים חיילים על סוסים, רוסים. אחד קופץ מהסוס ומתחיל לרוץ אחרי. ואני לא יודעת מאיפה לקחתי את הכוח, ואני כל כך רצתי, שלא יתפוס אותי, שפחדתי ממנו, לא רציתי, שהוא יאנוס אותי, רצתי והוא לא תפס אותי. הלכנו, עשינו קניות, באתי הביתה, בלילה הם היו שיכורים, הרוסים האלה, הם באו עם עגלה, פתחו את השער, זה היה דווקא שער גדול, אבל בחדר קדימה ישנו הגברים. הם ראו שהרוסים באים, הם יצאו לקראתם כבר. חיפשו ברישניות, בנות. איך שאנחנו שמענו, כולנו הלכנו מתחת למזרון, שלא יראו אותנו, ולא נתנו להם להיכנס לחדר שלנו. וככה הם ישנו בחדר של הבנים עד בוקר, ואחר כך בבוקר הם הסתלקו ולא נגעו בנו. וככה הייתי חופשייה, גם היתר. יום אחד באים חבר'ה חדשים ומספרים לי, שכל פעם שראית את מישהו, אז אמרו: "תראי, אני הייתי עם אח שלך, אבל אני לא יודע אם הוא חי או לא, שהיה לו טיפוס, טיפוס בטן, אז אני לא ידוע אם הוא חי או לא. אבא שלך נפטר לפני השחרור, לא היו לו שיניים, לא יכל לאכול, והוא נפטר לפני השחרור, אבל על האח שלך אני לא יודע". פתאום אני שומעת ממישהו אחר, שאח שלי ב-Budapest.

ש: על אותו אח?

ת: אותו אח, האח הזה. שמעתי שהוא ב-Budapest, לא היה לי כסף, לא כלום, אז לא יודעת איך, בלי כסף נסענו. עזבתי את המקום איפה שהייתי, ולקחתי והתחלתי לנסוע ל-Budapest. ושמה באמת מצאתי את האח שלי ועוד שני בני דודים.

ש: איזה אח זה היה? איך קוראים לו?

ת: יחזקאל.

ש: ואז את פוגשת את האח?

ת: אני פוגשת את האח, ושני בני דודים שלי.

ש: Budapest גדולה, איך ידעת למצוא אותם?

ת: אבל שמה ידעתי לאיפה מגיעים כל הפליטים. כל האלה שחזרו הביתה, היה מקום איפה שנפגשו כולם. אז שמה פגשתי את האח שלי, והייתי איתו ביחד, עד שהתחלנו להתארגן לנסוע לארץ.

ש: תתארי את הפגישה עם האח שלך.

ת: הוא לא ידע שום דבר על ההורים שלי, ואני לא ידעתי שום דבר עליו. לא יכולתי שום דבר לספר לו.

ש: איפה הוא היה?

ת: הוא היה קודם במחנה עבודה, ואחר כך היה ב-Auschwitz. הוא לא סיפר לי הרבה, הוא לא דיבר הרבה ולא שאל אותי הרבה. הוא לא שאל אותי, ולא סיפר לי שום דבר.

ש: ומה ידעת על אמא ויתר האחים שלך?

ת: כלום.

ש: מתי בכל זאת נודע לך, מה קרה להם?

ת: לא חזרו. אף אחד לא..., אני חיפשתי גם ב..., אני צלצלתי בחיפושי הקרובים, היום, פעם, אז דיברתי ברדיו, וחיפשתי אולי מישהו, אולי האחות הזאת חזרה, אולי מישהו, אבל לא קיבלתי תשובה, אני חיפשתי, אמרתי את כל השמות של הילדים שלנו, ולא קיבלתי תשובה.

ש: ומה הסקת המסקנה?

ת: שאף אחד לא חזר.

ש: שכולם נשארו ב-Auschwitz.

ת: כן. לא עזר כלום. את רואה את הבגד הזה? זה אנחנו עשינו כשרצינו לבוא לארץ, חשבנו שנצליח לבוא דרך שהיינו ב"פועל המזרחי", וחשבנו שתהיה עלייה, ואנחנו נוכל..., עשינו בגדים, אותו דבר היה לי, בגד כזה.

ש: אהובה, כשאת הגעת ל-Mukacevo, את סיפרת כבר, שהיה לך קשה להיכנס לבית.

ת: לא נכנסתי.

ש: אבל מה ידעת, שקורה בתוך הבית?

ת: שום דבר, גרה שמה משפחה רוסית, תראי, זה לא היה הבית שלנו, שהייתי יכולה להיכנס ולהגיד, זה הבית שלי, זה היה בשכר דירה, אז גם הבוס היה גוי, אז פחדתי, אני ידעתי, היה לי כמו, נגיד כסף על הבוידם, אבא שלי שם תחת התקרה, כמו 10.000 לירות, זה היה כסף בשבילי, בשביל להתחתן, אבל פחדתי, ולא היה לי זוג נעליים, אבל אם היה לי אח איתי, הייתי עולה. אבל ככה פחדתי והסתלקתי.

ש: לא חיפשת?

ת: לא חיפשתי. והלכתי להסתכל אחר כך על הבית של הבת דודה שלי, איפה שלמדתי לתפור. הבת דודה..., אנחנו גרנו חצר על יד חצר, אז הלכתי לשמה, אז כל הבית היה פרוץ. עשו כנראה בשביל הסוסים. שם דבר לא מצאתי, לא חלונות, לא דלתות ולא כלום, הכל היה פתוח, בלי רהיטים וכלום, וידעתי איפה היא שמה כסף גם, זהב וכסף, אבל היה חצר נקי, מצוחצח, ושום דבר, לא מצאתי כלום. אז פגשתי, אמרתי, את אחי, אנחנו נוסעים לארץ ישראל. התחלנו לנסוע לארץ ישראל, ממקום למקום, ממחנה למחנה, להתגלגל על הרצפה, לישון על הרצפה, אין אוכל, לא אוכל, נסענו ביחד.

ש: את ואח שלך ומי עוד?

ת: עם אח שלי.

ש: רק שניכם?

ת: לא, נאספה קבוצה, קבוצה, לא לבד. זה היה..., ביחד נסענו, עד שהגענו ל-Graz, זה באוסטריה, שמה היה מלון, קיבלנו שמה להיות, לישון שמה, וכיבדו אותנו עם מרק של לחם, עם כלי כסף, דברים יפים, אבל מרק של לחם, היית צריכה לחפש את הלחם, רק המים. ושם הייתי ביחד עם אחי, הם יצאו, פחדו דווקא מהרוסים, אבל הלכו לחפש לחם. איפה אפשר ככה לקנות משהו, לחם? ושמה גם בעלי כבר היה, אני לא הכרתי אותו, ומשמה נסענו הלאה, עם מכוניות אחר כך שוב פעם הלאה, ובאיטליה הכרתי את בעלי.

ש: הגעת את ואח שלך ועוד הקבוצה.

ת: כן, אחי היה איתי ביחד עד Padova. ב-Padova שמה פגשתי אחד, שהיה גיס שלי אחר כך. שהיה חתן של אחות שלו, ושם נפגשנו, הוא גם חיפש משפחה, לא נשאר לו אף אחד, הוא חזר מהמחנה עבודה, והייתה לו אישה עם שלושה ילדים, מכל המשפחה אף אחד לא חזר. אז הוא חיפש, אז הוא ראה אותי, מאוד שמח איתי, שאנחנו היינו שכנים בבית, אז הוא מאוד שמח, כאילו שאני אחות שלו, ואז הכרתי את בעלי, בזכותו הכרתי את בעלי, אז כבר היה לי מישהו.

ש: איך קוראים לבעלך?

ת: בעלי זלמן.

ש: והכרתם ו...?

ת: אבל מה? שום דבר, הוא היה בן אדם שהוא תמיד עבד, הוא רצה שיהיה מטבח כשר, אז הוא התחיל לעשות מטבח שמה כשר, ממוקדם בבוקר עד ערב הוא עבד.

ש: אז איפה שהיית, שם הכרת את בעלך, ונשארתם שם.

ת: כן, שמה נשארנו עד לנסיעה לארץ ישראל, אז גם נסענו.

ש: מתי ידעת, שהוא יהיה בעלך?

ת: התארסנו שמה אחרי זמן קצר, לא לקח שבועיים שאנחנו החלטנו להתחתן, אז התארסנו, וכשבאנו לארץ, לארץ באנו..., היינו באיטליה במחנה [...], זה מקום שמסתירים את האנשים לפני הנסיעה, שלא..., ובאנו עם אוניית "חנה סנש", לא אוכל, לא כלום, היה מאוד קשה, הנסיעה שבועיים, המים נכנסו לתוך הסירה, ו...

ש: היו הרבה מעפילים?

ת: מאתים חמישים מעפילים היו בסירה, אחד על השני ישנו, עם כאלה, את יודעת, עם Zelt (אוהל) עשו כאלה, כשאחד יצא, אז השני נפל על הראש. אבל זהו. מים נתנו בבקבוק של סודה לשני אנשים ליום שלם, נתנו קצת, כמה ביסקוויטים וסרדינים, זה היה האוכל שבועיים, היה מאוד קשה, מאוד קשה הנסיעה, וככה באנו, קפצנו לים, האונייה עלתה על סרטון כאן בנהרייה, עלה על סרטון, קפצנו לים, אבל לא לכל אחד הייתה חגורת הצלה, רק לכמה, אז אמרתי לבעלי: "תקפוץ אתה עם חגורת ההצלה, לי אין מי שיבכה אחרי, לך יש משפחה". הוא קפץ, אני נשארתי עם עוד כמה. מקיבוץ באו וקשרו חבל החוצה, אנחנו ככה ירדנו, וככה יצאתי לארץ. הגענו לארץ, היינו כמה ימים אצל משפחת ווהלברגר בכפר חסידים, ואחר כך פגשתי את האח שלו, גיסתי, היא הייתה חולה, אז היא קיבלה דירה אחר כך, שאנחנו באנו, בזכות זה הם קיבלו כבר פה מהסוכנות דירת, חדר ומטבח ביחד, בלי חלון, בלי דלת, אבל זה היה מטבח, ושירותים בחוץ. ואנחנו קיבלנו, שעוד לא היינו נשואים, קיבלנו אוהל במעברה. בעלי אוהל ואני אוהל.

ש: איזה מעברה זה היה?

ת: פה בקרית שמואל הייתה מעברה, החיילים האנגלים עזבו, אז אנחנו היינו שמה.

ש: באיזה שנה זה היה?

ת: ב46- כבר, בהתחלת 46, בינואר 46.

ש: אז מתי אתם מתחתנים?

ת: אנחנו התחתנו ב23- בינואר.

ש: 46.

ת: בינואר, כן.

ש: ונשארים ב...?

ת: גרנו עוד אצל גיסתי, בחדר אחד, הם בחדר ואנחנו במטבח. ואחר כך קיבלנו גם חדר, יותר מאוחר קיבלנו גם מהסוכנות חדר ומטבח כזה, וגרנו שמה שנתיים. אחרי שנתיים קנינו פה חדר ומטבח ושירותים.

ש: בקרית שמואל.

ת: בקרית שמואל. זה המקום הראשון שבאנו ארצה, ונשארנו עד היום הזה נשארנו פה. לאט. לאט בעלי היה בצבא, אני עבדתי.

ש: במה עבדת?

ת: בית חרושת של תפירה, של חולצות. ארבע שנים עבדתי בבית החרושת, כשהייתי בהריון עם השנייה, אז אני השתחררתי מהעבודה, וחסכתי כסף בשביל לבנות לי בית. היה לי כבר 500 לירות. כשבעלי השתחרר, אמרתי: "עכשיו נתחיל לבנות לאט, לאט". לאט, לאט אנחנו התחלנו לבנות...

ש: והקמתם משפחה.

ת: כן, היה לנו כבר שני ילדים, אני התחלתי לעבוד משק בית אצל שכנה פה...

ש: התחלתם להסתדר ולהתאקלם.

ת: לאט, לאט, שום עזרא מאף אחד...

ש: כמה ילדים יש לכם?

ת: ארבעה.

ש: השמות?

ת: יצחק...

ש: הבכור.

ת: הבכור.

ש: תגידי לי את השמות, אחר כך נצלם.

ת: יצחק, בלה, ישראל וגאולה. ארבעה ילדים, ב"ה כולם בריאים, וכולם היו בצבא, התחתנו...

ש: נולדו?

ת: לבן הגדול היו שישה ילדים, אחד לדאבוננו הלך, נשארו חמישה...

ש: מה קרה לו שהוא הלך?

ת: הרגו אותם, החיילים בלבנון.

ש: נפל בלבנון.

ת: כן.

ש: איך קראו לו?

ת: ישי, ישי שכטר, היה בן עשרים ואחד, ונשארו לו חמישה ילדים, שלושה כבר התחתנו. והשנייה בלה, יש לה שלוש בנות, כולם גם התחתנו, לכולם יש ילדים, תודה לקל. והשלישית גם התחתנה, הם עובדים, הם עכשיו בסינגפור, הם היו קודם ארבע שנים בבריסל בשליחות.

ש: כמה ילדים יש להם.

ת: שלוש, שתי בנות ובן.

ש: ומה עם הילד האחרון?

ת: הילד האחרון, ישראל לא אמרתי, הם [...] לאחרונה, ישראל השלישי, ישראל יש שלושה בנים ובת אחת.

ש: אז כמה נכדים יש?

ת: חמישה עשר נכדים יש לי.

ש: ויש כמובן גם נינים.

ת: בטח, יש לי אחד עשר נינים, שיהיו בריאים.

ש: שיהיו בריאים. אהובה, רציתי לשאול אותך, למה, אחרי כל התקופה הקשה הזו שעברת, והיית אפטית, ולא הייתה לך תקווה, למה בכל זאת ניצלת?

ת: לא יודעת, זה כנראה הייתי צריכה בשביל להקים משפחה, שיהיה המשך, ואני חושבת, שרק בגלל זה, שאני אגיד לך, כשאני באתי ארצה, לא היה לי הרבה כוח, כל השנים היה לי סחרחורת, לא היה לי שיווי משקל, לא היה לי הרבה רצון לחיות, אף פעם לא רצתי לשום דבר, ולא יכולתי לשמוח משום דבר, עד היום הזה.

ש: מה בכל זאת משמח אותך?

ת: הילדים, הנכדים, השבוע הוא ביקש ממני, שאין לי הרבה כוח, עברתי ניתוח מעקפים, ואין לי כוח, הרגליים כואבות, אבל הוא כל כך ביקש, הוא אומר: "אני עכשיו בן שמונים, אני יודע מה יהיה שנה הבאה? הבן הגדול כבר כל כך הרבה זמן לא היה פה שבתות, תסכימי", אבל יש לי בת גם, שהיא גרושה...

ש: המשפחה הכי חשובה לך.

ת: אנחנו חיים רק בשביל המשפחה.

ש: רציתי לשאול אותך עוד שאלה, איך השפיע עליך כל מה שעברת על החינוך והגידול של הילדים שלך?

ת: השתדלתי לתת להם חינוך כמו שצריך, זה היה לי חשוב, שיצאו בני אדם.

ש: אתם משפחה..., גדלת במשפחה דתית, והיום?

ת: ב"ה, אנחנו ממשיכים, ותודה לקל, את רואה שיש משפחה, אין לנו במה להתבייש, כולם ישרים, וכולם בסדר, וזה מה שחשוב.

ש: אז אני רוצה להודות לך על הכל, תודה רבה, תהיי בריאה, ושתיהני מכל המשפחה, תודה רבה.

ת: תודה רבה.

יש הסבר על תמונות

Testimony of Ahuva (Klein) Shechter, born in Mukacevo, Czechoslovakia, 1923, regarding her experiences in Mukacevo, the Mukacevo Ghetto, Auschwitz and Kudowa Zdroj Life in a religious family with 13 family members; her father is a fish merchant; witness learns prayers; attends a Czech school; learns sewing. Life under Hungarian rule; German occupation; deportation to the Mukacevo Ghetto; deportation to Auschwitz, 1944; separation from her parents, brothers and sisters in Auschwitz; daily camp life in Auschwitz with her female cousin; hunger, fear, beatings and apathy to the situation; transfer to Kudowa Zdroj, Slovakia, 1944; labor in a factory for aircraft replacement parts; labor digging trenches; surprise liberation by the Czech partisans and by the Red Army, later. Return to Mukacevo; reunion with her brother in Budapest at the end of the war; fate of her family; life in aliya training in Hungary; move to Italy; meets her future husband; aliya to Eretz Israel on the "Hannah Szenes" ship, 1946; ship lands on a sandbank in Nahariya; marriage; absorption and rehabilitation.

LOADING MORE ITEMS....