Lea Molcho

שם המרואיינת : לאה מולכו

תאריך הראיון : כ"ה באלול תשס"ב, 2.9.2002

שם המראיינת : מרים אביעזר

שם הכתבנית : צביה זינגר

שמות מקומות

THESSALONIKI

AUSCHWITZ

BIRKENAU

שם המרואיינת : לאה מולכו

תאריך הראיון : כ"ה באלול תשס"ב, 2.9.2002

שם המראיינת : מרים אביעזר

שם הכתבנית : צביה זינגר

ש: גב' לאה מולכו לבית בן-נתן, ילידת סלוניקי SALONIKI , 1923. נשמע קצת על החיים בסלוניקי לפני המלחמה ואח"כ על גירוש ל-אושוויץ AUSCHWITZ.

ספרי קצת על הבית ב-סלוניקי THESSALONIKI , ההורים, כמה ילדים הייתם, מה היתה הפרנסה של אבא.

ת: היינו גרים ב(לא ברור), ז"א בהתחלה היינו גרים במקום אחר, זה היה במקום טוב, אבל מפני שאבא היה עובד, היה לנו אורווה (ההקלטה מאוד לא ברורה, קשה לפענח). אבא היה מתפרנס מהאורווה(?) – אם היה לך סוס ועגלה והיתה לך חצר גדולה, אנשים היו מביאים הכל אלינו והיו משלמים שכר דירה. כך היינו מפרנסים את הילדים, את אבא ואמא ואת הבית עבור הילדים. פתאום יצא חוק – איפה שגרנו זה היה כמו דיזנגוף, והיה אסור לסוסים, לא נתנו לנו לעשות את העבודה הזאת. המקום הזה היה שלנו, של אבא, האדמה והכל. נתנו לנו סכום כסף ונתנו לנו מקום במקום אחר. גרנו במקום אחר ולא הספקנו להעביר את כל הדברים ויצא הוראה שכל הבתים האלה צריך לזרוק אותם, אבל אנחנו עוד לא גרנו. הם נתנו לנו חתיכת אדמה ב(לא ברור). שם גדלתי, שם הלכתי לבי"ס יווני.

ש: איפה זה, זה שכונה בתוך סלוניקי THESSALONIKI?

ת: זאת שכונה כמו שכונת שפירא, קראו לזה (שם לא ברור, לא ברשימה). זה היה לאנשים לא עניים, אנשים כמוני וז'אן, לא היו בתים גדולים ולכל אחד היה בית (מקרש, צריף). היינו גרים שם שנים. בינתיים האחים אחד-אחד...

ש: כלומר היה לכם צריף?

ת: כן, צריף, ב-2 חדרים היינו גרים כל המשפחה.

ש: כמה נפשות הייתם?

ת: אז היינו 9, אבל לאט, לאט התחתנו הילדים, אחד,שניים עד שבאו היוונים נשארנו שלושה לא נשואים. לאט, לאט כולם התחתנו, ואני ושני אחים נשארנו בבית הזה.

ש: ספרי קצת על השכונה הזאת.

ת: השכונה הזאת היתה מאוד טובה, כולם יהודים, שום יווני לא היה גר, היינו שכנים טובים, היה הכל בשכונה, לא רעש ולא שום דבר, לכל אחד הדירה שלו. מה שלא טוב, שלא היו לנו מים בתוך הבית ולא בית שימוש בבית, היינו צריכים ללכת רחוק לבית שימוש וללכת רחוק לקחת מים בשביל לחיות, זה לא היה בבית. חיינו בלי בית שימוש ובלי מים. אמא הבינה שזה לא עסק, מים לא יכולנו להביא, והיא אמרה לאבא שיביא פועל שיעשה חתיכת בית שימוש, היינו הרבה בבית, שלא נלך החוצה, זה גם היה רחוק. אבא עשה בית שימוש בתוך הבית, הוא מצא מקום. זה היה קשה, כי היה צריך כל הזמן לנקות את זה, כי לא היה יכול ללכת הלאה. זה כל הלוקסוס שהיה לנו, הבית שימוש. אמא היתה הולכת כל יום לעבודה כדי לגדל אותנו.

ש: איפה היא עבדה?

ת: היתה עושה כביסות כל יום. עוזרת בית היא לא ידעה, אבל כביסות היא ידעה טוב מאוד. כל יום היתה הולכת לעשות כביסה והיתה מביאה פרנסה, אנחנו בבי"ס, היתה מטפלת בנו טוב מאוד, לא היה חסר לנו שום דבר. היא היתה אמא טובה. חוץ מזה היא היתה צריכה לפרנס גם את אבא, כי אבא היה יושב כל היום. היה לי אבא, אבל אבא אינווליד, עם רגל אחת.

ש: אבא היה אינווליד?

ת: כן, עם רגל אחת הוא לא היה עובד. היה צריך לפרנס אותו. הוא היה כל היום בקפה, עשה את שלו, והיינו מטפלים בו, כי היה נורא עצבני. אמא מסכנה, באמת היתה הולכת לעבודה ואנחנו היינו מסתדרים לבד. מה היה לי טוב? שבבי"ס – הייתי הולכת בבוקר לבי"ס, הייתי חוזרת בערב, היו נותנים לנו אוכל בצהריים, לאחת כמוני. האוכל היה מאיזה מקום, כל צהריים, אוכל טוב.

ש: מי ארגן את האוכל?

ת: מביה"ס.

ש: זה היה בי"ס יהודי?

ת: לא, יווני, אני לא הלכתי לבי"ס יהודי. ביוון זה היה ככה, היינו הולכים לבי"ס ב-8 עד 12, היינו הולכים לאכול, מי שהיה הולך לאכול. עד 2 היו הולכים הביתה לאכול, ב-2 היינו חוזרים שוב לבי"ס, היה כל היום בי"ס. אנחנו היינו הולכים לאכול, הם היו משחקים קצת בחצר, לא היינו הולכים הביתה כי בבית לא היה אף אחד, והייתי חוזרת לבי"ס וב-4 הייתי הולכת הביתה. ככה אמא היתה שקטה, כי אני ואח שלי היינו קטנים. השניים היו יותר גדולים והם היו בבי"ס יהודי ב"תלמוד תורה". הם היו גדולים. היותר גדולים בזמנם הלכו ל"אליאנס".

ש: כמה ילדים הייתם?

ת: תשעה. חמש בנות וארבעה בנים. לאט, לאט, אחד פה, אחד שם, את יודעת איך זה בבית.

ש: את ואח שלך הייתם בביה"ס הזה?

ת: גם עוד שניים היו בבי"ס, ב"תלמוד תורה".

ש: אז שניים היו ב"תלמוד תורה"...

ת: שניים היו ב"אליאנס" ושניים היו גדולים. מי שלמד – למד, לא יצאנו אנאלפאבתים. פה למדתי עם הילדים עברית, למדתי לקרוא ולכתוב קצת, אבל לא הייתי בבי"ס, לא ידעתי. אבל הילדה, שתהיה לי בגן-עדן, (היא לימדה אותי): זה א', זה ב', זה ג'. היה לי ספר שלה של כתה א', והיא היתה מלמדת אותי: זה אמא, אבא. היא היתה המורה שלי. ככה לאט, לאט. והיא לא היתה נותנת לי לדבר ספניולית; אמא, עברית. כל טעות: אמא, זה טעות.

ש: זה כבר פה בארץ?

ת: כן.

ש: נחזור לימים שהיית ביוון.

ת: הייתי בחורה, תלמידה, הלכתי לבי"ס, גמרתי את ביה"ס ואמא אמרה: את צריכה ללכת לעבדה, ובסך הכל הייתי בת...

ש: הילדים הגדולים עזרו קצת בפרנסה של הבית?

ת: אחרי שגמרו את ביה"ס, אבל מי ראה את זה? לא ראינו את זה. הם עזבו את הבית, אחד הלך לצבא, נשאר בפולניה, כולם נשארו בפולניה, הלכו לשם ונשארו שם. רק אני...

ש: לאן הם הלכו?

ת: לפולניה וגרמניה.

ש: זה אח"כ.

ת: אבל אני הייתי ביוון ואמא שלחה אותי לעבוד, הייתי ילדה קטנה, בקושי בת 12, אפילו לא יכולתי לעשות את הכלים, היו שמים לי כסא. עבדתי בבית הזה 7 שנים יום ולילה, כי לאמא לא היה לתת לי את מה שאני רוצה. 7 שנים הייתי שם, לא כל כך טוב, עבודה לא בשביל ילדה, אבל מה לעשות.

ש: היית בבית של מישהו?

ת: כן, יום ולילה. רק ביום ראשון הייתי הולכת לראות את אמא שלי, את אבא ואת כולם.

ש: שם היית עוזרת בעצמך?

ת: כן, הכל. שם נשארתי 7 שנים.

ש: זה היה אצל משפחה יהודית?

ת: בטח, סראנו. הם מאוד אהבו אותי, טיפלו בי טוב, משכורת – לא... בשביל אמא זה היה מספיק. היה לי קשה לעשות הכל, ילדה קטנה. הייתי הולכת הביתה ביום שבת, הייתי רואה: אין אוכל. הגיע הזמן שבאו הגרמנים...

ש: ספרי לנו עוד קצת על התקופה שלפני שבאו הגרמנים.

ת: היה לי טוב, לא רע, היו לי חברות, היינו הולכים ביחד לעבודה, היינו באים. לגברת היו ילדים, הייתי לוקחת את הילדים, יוצאת לטייל אתם. הייתי אומרת שהזמן בסדר, לא רע. היה לי קשה, אבל לא יכולתי לעשות שום דבר, לא היתה לי ברירה. גם אני רציתי להיות בבית כמו כל אחד, אבל לא היה. הייתי הולכת הביתה ורואה: אין, (לא ברור). הייתי מוכרחה. הייתי רואה את אמא שלי עייפה, הייתי רואה את כולם והייתי הולכת לעבודה, זה היה החיים. כמו ילדה.

ש: ספרי קצת על הבית – אתם הייתם דתיים?

ת: לא. אמא היתה יהודיה: כשרות, שבת. כולנו – לא. היינו הולכים לרחוב למשל, היינו קונים קצת נקניק לאכול, היא לא היתה נותנת להיכנס פנימה, בשום אופן, בחוץ. היו באים ביום ראשון כל הילדים לאכול אצלנו, אבל כל אחד היה מביא משהו, כי לאמא לא היתה האפשרות. אחי הגדול היה מביא בשר. יום אחד הוא הביא בשר והיא שואלת אותו: מאיפה קנית? הוא אמר: אמא, מאיפה קניתי? מהבשר. מאיפה, יהודי או יווני? לא, אמא, מיהודי. היא אמרה: למה אתה משקר? למה, אמא, מה ראית בבשר, רואים? היא אמרה: כן. כי היהודי מוכר חתיכות בשר, חותך ומסתכל. אתה הבאת לי חתיכה גדולה – כי זה היה בשביל כולם – היוונים לא מסתכלים. (לא ברור). ככה זה? זרוק לחתולים. אמא, חתולים? אז תביא את זה לבית שלך, פה לא ייכנס. היא היתה שומרת שבת. היא היתה אמא טובה מאוד, אמא שסבלה. אמא סבלה יותר מדי. לא ראתה... לא היה מגיע לה שישרפו אותה חיה, לא היה מגיע לה, תאמיני לי, היא סבלה, האשה הזאת. היא התחתנה כשאבא היה אינווליד. אבא אמר שהוא מוכרח לקחת את האשה הזאת, אם לא הוא יהרוג אותה, הוא היה אוהב אותה. הוא היה מבית עשיר ואמא היתה מסכנה. אמא היתה יפה... אבל אמא לא רצתה: מה פתאום, מה חסר לה, בחורונת בת 18 לקחת בעל בלי רגל? אבל הוא היה לו כסף, היו לו סוסים, היו לו עגלות, אבל זה נגמר. כשלא עובדים – זה בורח. התחתנו ואח"כ כשנגמר הכל כל אחד היה צריך ללכת לעבודה. ללכת לבי"ס קודם, אבל לא בי"ס מי-יודע-מה. אמא רצתה, כי שתי בנות היא נתנה את הנשמה שילמדו. אליאנס זה עם כסף. השלישית רצתה להיות תופרת. היא שילמה והיא יצאה תופרת. היא היתה תופרת כמה זמן, היא למדה. אני – לא, (לא ברור), אני רק ידעתי לעבודה בבתים.

ש: ספרי קצת על השכונה הזאת (שם לא ברור) – היו שם הרבה יהודים?

ת: כולם יהודים.

ש: כמה היו?

ת: הרבה, כמו ב"שפירא", אפילו יותר מ"שפירא". היה בי"ס גדול, היתה קהילה גדולה, היו הולכים ל"מקווה", הכל היה.

ש: היה בית כנסת?

ת: בית כנסת גדול, בטח, הכל, ובי"ס יהודי גדול, לא היה יווני. היה גם (מונח יווני) – שהיה בא כל שבוע רופא אחד וכל העניים שלא היה להם כסף הוא היה מתנדב. שני רופאים היו באים, אחד ... והיו מטפלים בכולם בלי כסף.

ש: היה שם שמח בשכונה?

ת: בטח, כל יום שבת בערב היו יושבים כולם בחוץ, משחקים קלפים (ועוד משחקים). עשו שמח – היום נעשה פה, מחר נעשה שם, הביאו גרעינים, פיסטוקים. זאת היתה שכונה טובה. כל בוקר היה עובר הרופא, מי חולה – בלי כסף. מי חולה? היה נכנס, היה מטפל. אם זה יותר קשה היו הולכים לקליניקה, היו מטפלים בהם, כל מיני (?) שכונה טובה מאוד, שקטה, טובה. הייתי יוצאת לעיר – היו הרבה בתי קפה, היו אנשים. היה רחוב גדול. זה היה בסדר גמור שקט. בבית שלי רק לא היה מים – זה היה קשה מאוד, לחיות כל כך הרבה שנים בלי מים – זה קשה. אמא שלי מסכנה היתה סוחבת מים לכביסה, לבית, לבית שימוש. זה היה הכי קשה. אבל גם זה... לא היתה לנו דירה גדולה, לא רע. היתה לנו דירה של שני חדרים, והיינו הרבה ולא היה לנו מקום. פה קוראים סלון ל(לא ברור) בשביל לחיות. והיה בית שימוש. היה בית יפה. אבל בלי חשמל. היו זמנים. היתה למפה. זה הבית, אבלהיינו מבסוטים. (לא ברור) כל אחד את המקום שלו.

ש: בטח עשיתם שם גם חתונות?

ת: הכל. כשהכלה מתחתנת, ביום חמישי עושים – פה לא עושים את זה – היתה באה החמות לראות אם הכל בסדר. היו מביאים – לא כמו פה שהכל זה מוכן – היה צריך לעשות את זה מצמר. ולכבס את הצמר זה חגיגה. היינו שמים בחוץ את הפיילות, היו באים כל השכונה לכבס את הצמר, לתלות אותו, שיהיה נקי, ולמחרת היינו עושים את המזרון בשביל לישון. זה היה כיף כל הדברים האלה, היתה חגיגה. גם אחת שהיתה מתה, היתה בת 105, לקחו פנדרו(?), זה היה מוסיקה. אמרו: מה זה, היא מתה. זכתה ל-105. עד כדי כך. כולם היו מתים בבית, היו יולדים בבית.

ש: הכל בבית?

ת: כן, היו צועקים: אאאאא, היא מתה תשפכו את המים. אסור היה שנשתה את המים שהיו. זה היה גם בידור. היינו שופכים מהר, מהר את המים. היו עושים כל דבר בבית, הכל – לרחוץ אותה. מהבית היו לוקחים אותה לבית הקברות.

ש: היה גם איזה בניין מרכזי, קומוניטה?

ת: לא, זה לא היה שם.

ש: ובבית כנסת?

ת: הקומוניטה היה רחוק, לא בתוך... בית הכנסת היה גדול ויפה, עם ספר יפה.

ש: שם עשו לפעמים חגיגות, בבית הכנסת?

ת: בר מצוה היו עושים. לא כולם היו עושים, לא כמו פה, כולם. מי שהיה לו היה עושה, לא כמו פה בר מצוה, בת מצוה. חתונה היו עושים, לא מי-יודע-מה.

ש: חגים חגגתם בבית?

ת: או, הלואי שפה היו החגים ככה. הכל קומפלט. פסח היה פסח. אמא – מי היה נותן לחם בדירה(?). היו נותנים לנו מצה (?). ביוון זה ככה: אנחנו העניים היו נותנים לנו את המצה יותר בזול, אבל לא יותר מ-2 קילו לכל אחד. כמה שאנחנו – אכלנו מצות(?). את עשירה – היתה מצה אחרת, היית קונה כמה שאת רוצה. אבל היה פי עשר, וזה היתה מצה. אצלנו היתה מצה גדולה, גדולה. בפורים התחילו כבר לתת... מי היה יכול להיכנס לחדר שבו היתה המצה? אמא במפתח סגרה כל מקום, לא היתה נותנת לאף אחד. אבל לישון, אמא? לא, כולם פה, לא לנגוע במצה. בערב פסח היינו עושים כמו שצריך, הכל. כל החגים – חגים. אמא היתה...

ש: את זוכרת מאכלים?

ת: בטח שאני זוכרת מאכלים, עוד אני עושה אותם, בטח.

ש: מה היה?

ת: קודם כל היה הדג המיוחד, דג גדול, טוב. מטגנים את זה ואחרי שמטגנים – בלי ביצה, רק עם קמח, מטגנים טוב-טוב ואח"כ עושים איזו מין דייסה רק עם אגוזים, הרבה אגוזים, קמח מצה והיו שמים בחומץ, קצת מים. היו שמים את זה על הדג, ומהשמן שהיה נשאר מהדג, זה היה ב–8 ימים של פסח, לא היה מתקלקל ולא שום דבר. עד היום הייתי עושה לילדים שלי, כשהייתי בבית. בעלי, החתן שלי – היה מת על זה. היה מביא לי לוקוס והייתי עושה לו. 5 קילו לוקוס אחד, הייתי עושה.

ש: איזה דג היית לוקחת?

ת: שם יש דג חי. פה זה לוקוס. שם היה אמיתי, היו דגים חמודים, טובים.

ש: דגים ביוון לא היו חסרים.

ת: לא, איפה, כל הדגים וביחוד משה רבנו, לא כמו פה. היה לנו משה רבנו, הייתי אוכלת, כי היו הרבה דגים. היה מקום גדול שהיו מוכרים רק דגים, היינו הולכים לשם ומהים הייתי קונה את הדגים. היו גם חנויות, אבל איפה שעבדתי, ממול היה המקום הזה, מקום גדול. הייתי הולכת וקונה דג לבית, כל יום טרי מהים. הכל היינו עושים, קציצות מטרסקה(?), מספינאק(?), דברים טובים – מ(לא ברור), שעושים מזה סלט, עושים ממולא. עושים מזה סלט, וגם ממלאים את העלים, מבשלים את המקלות, מטגנים את זה, שמים הכל ביחד עם שתי חתיכות עוף וזה היה האוכל החגיגי. היינו עושים מוסקה מחצילים, היו הרבה מאכלים. פסח בלי (לא ברור)? זה היה לנו כל יום. בלי דגים לא היה. היה פול, בפסח היינו עושים כל מיני מאכלים, בפסח היו כל המאכלים הטובים. אמא לא היתה מבשלת תמיד, אבל בחגים – היה הכל נקי, הכל טוב והכל יפה.

ש: את ממשיכה את זה כאן?

ת: אותו דבר. אני אומרת לבת שלי: תביאי לי את זה – ומביאה לי. לפני שבוע אמרתי לה: אתי, תביאי לי במיאס(?). בסדר, אמא. היא באה מבת ים עד פה והביאה לי את הבמיאס. בישלתי אותם. בשבוע שעבר הביאה לי פסוליה ועשיתי פסוליה. בשבוע שעבר עשיתי גבץ', כי פה נותנים ירקות. בבוקר נותנים ירקות לאכול, היא נותנת לי יותר מדי.

ש: היו איזה מאכלים מיוחדים לחגים אחרים, כמו סוכות או ראש השנה?

ת: כל המאכלים היו כמעט אותו דבר, הכל חגיגי. אין חג שלא היה אוכל חגיגי, לא כמו פה, עוף. היינו מבשלים מרק עם בשר, עם כבש. אמא היתה אומרת: לא כל יום שבת או פסח. היא היתה עושה לנו את המרק הטוב. היתה עושה לנו הכל טוב, לא היתה נותנת להרגיש שאנחנו ... מה פתאום. היתה לי אמא טובה מאוד, אמא דאגה מאוד לילדים שלה.

ש: אמא היתה מדליקה נרות שבת?

ת: כן, בחגים היתה הולכת לבית הכנסת. אמא טובה מאוד.

ש: בסוכות עשיתם סוכה?

ת: לא, לא היה מקום. היו הולכים לבית הכנסת, היו עושים בחוץ, אמא היתה הולכת לשם. בבית לא, לא היה מקום, לא היו עושים אפה לעשות, כי כל הבתים היו אחד על השני, היה מקום רק לעבור, בשביל זה לא היה מקום.

ש: אבל היתה שמחה?

ת: הרבה, כמו שאמרתי. לא היה לאכול אבל היתה שמחה. היית רואה בן אדם אחד שהלך לעבודה, עבד כל היום קשה – אין ללכת הביתה. היה הולך לטברנה, קודם כל בירה אחת או שתיים, קצת אוזו, קצת מזה, אח"כ היה הולך הביתה. לא כמו פה, יאללה, מנה פלאפל, יאללה מנה שווארמה – לא היה שם. היה בית קפה לשבת, היית הולכת ביום ששי – לא היינו הולכים למסעדות. היינו הולכים לעוגות, לקונדיטוריות. היינו יושבים בקונדיטוריה, היו שמים לך צלחת עם כל מיני עוגות, תאכלי איזה שאת רוצה. הוא היה יודע ששם 10, כמה חסר – 3, אז את משלמת בשביל 3. בבוקר – אני מספרת על הזמן שלפני המלחמה – הגברים היו הולכים לעבודה. בכל פינה היה בן אדם אחד שהיה לו (לא ברור), זה בית קפה. היו אוכלים – זה היה 5 בבוקר – חריף, טעים. היו מוכרים לחם טרי והולכים לעבודה. אח"כ בפינה השנייה היה אחד שהיה מוכר (לא ברור), זה טעים. את רוצה עם סוכר, את רוצה עם גבינה, את רוצה עם קשקבל – מה שאת רוצה, חם-חם. כמה את רוצה – רבע קילו, חצי קילו – נותן לך, אוכלת והולכת. אח"כ היה אחד מוכר סחלב, היית עוצרת, שותה את הסחלב – זה ב-5-6 בבוקר, והיית הולכת לעבודה, כיף, לא כמו פה, שרצים כולם לעבודה. אבל זה הזמן הטוב, אח"כ הכל הלך (לעזאזל). בזמן הטוב זה היה ככה.

ש: בעיקר הגברים, את מתכוונת?

ת: כן. היית הולכת למסעדה, לא כמו פה. הכל טוב, את רואה מה את אוכלת, את רואה מה את מבקשת, לא כמו פה. ומאכלים טעימים. המאכלים של היוונים לא יכולים לתפוס פה, אנחנו יש לנו מאכלים טובים. אני עושה פה לפעמים דג, מה שאני עושה – אני עושה. אני עושה מתוק, אני נורא אוהבת לעשות מתוק – לא בשבילי, אני לא אוכלת, לא אסור. אני נותנת. אני עושה עוגות. אם אני עושה עוגה – אני עושה עוגה, לי יש סבלנות להיות במטבח לעשות עוגה, לכל אחד שרוצה, לא איכפת לי, מביאים לי את הדברים ואני עושה. מביאים הכל ומקבלים את העוגה מוכן, ולא איכפת לי לעבוד, זה כיף.

ש: בסלוניקי היו גם הרבה יהודים עשירים?

ת: בטח, עשירים-עשירים.

ש: היה לכם קשר, הם היו באים לפעמים? אנשים שיעזרו?

ת: לא, זה לא היה. רק היה בן אדם אחד, זה היה פסה(?), אני לא יודעת מאיפה היה לוקח בגדים של ילדים וידע לאיזה ילד אין מה ללבוש והיה מביא. זה כן, אבל לעשירים לא היה איכפת. אני עבדתי אצל עשירה-עשירה – מה איכפת לה? זה היה בשבילם. אבל הבן אדם הזה אני לא יודעת איך היה מביא לעניים.

ש: איך קראו לו?

ת: לא זוכרת. הוא היה חכם. (לא ברור). הוא היה גם פה. הוא היה עושה את זה, גם פה הוא היה אוהב לעזור לנו קצת, הוא היה זקן.

ש: היו גם תנועות, משהו מאורגן בשביל הנוער? תנועות ציוניות?

ת: לא, זה לא היה.

ש: "השומר הצעיר"?

ת: לא. בסלוניקי היה, אני זוכרת, כמו היום - היה מקום אחד שקראו לו "מכס נורדאו". אני הייתי ילדה בת 11, הייתי הולכת שם, היו באים הרבה (לא ברור) 2-3 וכל הילדות והילדים היינו רוקדים. היו מרקידים אותנו בעברית. היו עושים את זה ב"מכס נורדאו". כשהייתי קטנה הייתי הולכת לרקוד, ללמוד שירים עבריים. היה.

ש: דברו שם קצת על פלשתינה?

ת: לא. לא ידענו לדבר.

ש: אצלכם בשכונה, ביניכם – דברתם על פלשתינה?

ת: לא.

ש: את זוכרת את הקופסא הכחולה של קרן קיימת?

ת: בטח.

ש: זה היה?

ת: היה גם שם. אמא היתה מדברת לפעמים, כי שני האחים שלי באו הנה, זה היה ב-32', בחורים. האח היה צריך ללכת לצבא ואמא לא רצתה שהוא ילך לצבא, למה שילך לצבא בשביל היוונים – שלחה אותו לפה. הבת שלי השלישית (מתכוונת לאחות), הם באו ביחד ב-32'.

ש: כלומר אח שלך ואחות באו לפה ב-32'?

ת: כן. היה לנו נכדים, מה נשמע, טוב-לא-טוב?

ש: מה הם כתבו, זה מעניין לשמוע – מה הם כתבו על החיים פה בפלשתינה?

ת: לפעמים הם היו כותבים שלא טוב, אז אמא היתה אומרת: תבואו בחזרה. לא, אמא, זה טוב פה. לא היה להם מה לעבוד ומה לאכול, ואמא אמרה: בשביל זה? תבואו. לא, לא, אמא, סבלנות, יום אחד יהיה טוב, אז נשארו פה. אח שלי היה ככה: היתה לו בחורה והוא היה צריך ללכת לצבא. הוא התחתן. אמא אמרה: אתה לוקח אותה? כן. תתחתנו ותלכו, לא לזרוק אותה. הלכו לועד הקהילה, התחתנו, למחרת באו לקונסוליה(?) והיו שבועיים באנייה. האחות שלי באה צעירה, בחורה. היא התחתנה פה, נשארו שניהם. התחנו פה ונפטרו.

ש: איפה גרו?

ת: אח שלי גר בפלורנטין, אח"כ בבת-ים. אחותי היתה גרה בבית של ערבי איפה שהמשביר בהרצל, זה בית של ערבי שהיא לקחה בזמן הערבים. הערבים ב-48' ברחו ואחותי לא ברחה. ז"א הבית היה של ערבי ואחותי היתה גרה כשהוא בעל הבית, אבל בעל הבית הסתלק ולא חזר והיא המשיכה לחיות בבית הזה עד לא מזמן, כשמתה. אבל לא היתה משלמת שום שכר דירה, כי בעל הבית איננו. היה להם חדר גדול וחצר עם עץ של אמורוס(?) והיה בשירותים מים. הגיס שלי סגר, כי היו לו 7 ילדים והיא פחדה שלא יפלו. היא סגרה את זה וגם היא היתה הולכת להביא מים מרחוק. היא גרה שם הרבה שנים. כשהיא נפטרה הבן לא נתן את הדירה הוא היה שומר. אני לא יודעת – אם נתנו את הדירה. הם לא באים. אני לא יודעת שום דבר.

ש: איך המכתבים שלהם השפיעו עליכם – חשבתם גם לבוא?

ת: לא. אח שלי כן רצה לבוא, אח אחד. הוא הלך להכשרה, עבד שם, למד, כי הוא ידע עברית מבי"ס "תלמוד תורה", והוא רצה לבוא. יום אחד היה עובד בגינה – שם למדו לעבוד בגינה, זה היה איזה מין בית חולים הירש, שם היתה גינה. היה שם כלב גדול, תפסו אותו בדיוק פה והיה פצוע. בינתיים כל החברים שלו באו לפלשתינה והוא נשאר ביוון והלך לגרמניה בגלל כמה ימים. אח"כ גם אחות אחרת רצתה לבוא, באה עד חיפה, שלחו אותה בחזרה.

ש: מתי?

ת: אני לא יודעת את השנה.

ש: עוד לפני המלחמה?

ת: כן, לא נתנו להיכנס, שלחו ואתה בחזרה. אם לא, היתה לי עוד אחות פה. לא רצו אותה. מפה אמרו לה: תבואי תבואי, זה טוב. היא היתה בחורונת. יום אחד היא אמרה: טוב, אמא, גם אני הולכת, כמו טוריסט. באה עד פה ושלחו אותה בחזרה.

ש: כך נמשכו החיים הטובים שלכם עד 43'?

ת: המלחמה היתה ב-41', אח"כ באו הגרמנים.

ש: ספרי מ-41' – האם השתנו החיים שלכם?

ת: הרבה, לרעה. קודם כל, לא היה מה לאכול. היינו מחפשים בזבל אוכל. הגרמנים באו ולקחו את הכל. היו באים למכולת, היו לוקחים את הכל, לחם לא היו נותנים לנו. כל יומיים 40 גרם, אבל לא לחם – פה אנחנו אוכלים את התירס, ביוון רק הסוסים היו אוכלים תירס. מהתירס היו עושים אוכל, וקראו לזה בובוטה. זה לא היה לחם, זה היה 40 גרם, הכל היה מים. כך כל יום או כל יומיים. כל האנשים היו הולכים ברחובות לאכול מהזבל, לא היתה עבדוה. אח"כ התחילו בכל שכונה עם העגלה להוציא מתים שהיו מתים מרעב. היית רואה 5-6 שהוציאו, הם לא היו אוכלים, כי היו במיטה. הגרמנים לא עזרו, היו אומרים: תוציאו אותם החוצה, תזרקו אותם. היו זורקים אותם בחוץ. היו ברחוב הרבה שמבקשים נדבה. היה קטסטרופה. בבית שלי לא היה להם מה לאכול. איפה שעבדתי – עכשיו אני אומרת את זה, אבל עשיתי את זה בשביל אמא – היא היתה נותנת לי כל יום חתיכת לחם. היא אמרה: אם את רוצה להישאר אצלי – תישארי, הייתי עובדת. אם את לא רוצה – משכורת לא תקבלי. אמרתי: טוב, בשביל האוכל, יש לי אוכל. בבית אין אוכל. הייתי הולכת הביתה – אין אוכל.

ש: האנשים איפה שעבדת?

ת: היה להם אוכל בסדר גמור.

ש: הם נתנו אוכל ולא כסף?

ת: לא, רק לאכול. זה בזמן המלחמה. אני הייתי גונבת כל יום חתיכת לחם כזאת והייתי שומרת אזה זה במין מקום שהיא לא היתה רואה. כשהייתי הולכת ביום ראשון לראות את אמא, היתה שכנה למטה, הייתי אומרת לה: תשמרי לי את חתיכת הלחם, זה בשביל אמא. בסדר. הייתי הולכת הביתה, הייתי לוקחת את חתיכות הלחם והייתי נותנת לאמא. מסכנה, לא היה לה. לא היה לקנות, לא היה כסף ולא היה לחם במכולת. סבלנו יותר מדי עם הגרמנים, לא היה מה לאכול. מתו הרבה, הרבה אנשים כל יום, זה היה קטסטרופה.

ש: לפני שבכלל גירשו אתכם?

ת: לפני שגירשו אותנו. היו באים פה, בית יפה – של מי הבית? שלי, היו הולכים לעשירים, היו לוקחים, תודה, שלום, בלי לדבר. החנויות אותו דבר – של מי החנות, תן את המפתחות, היו לוקחים את הדברים והולכים. יום אחד באו לאיפה שאני הייתי עובדת, דופקים בדלת. (לא ברור). מה קרה? אני רוצה לראות את הבית, בבקשה. אסור להגיד "לא"– בבקשה. נכנס, רואה את החדרים, הכל יפה, והוא אמר: החדר הזה – זה בשבילי. אין "לא". בלילה הוא בא לישון אצלנו. עכשיו צריכים לישון אתו ביחד, ויש פחד. מסכן, ההוא היה באמת אדוק, בעל הבית, הוא היה גזבר – היה לנו בית כנסת אחד גדול שם. מה נעשה, איך אפשר לישון אתו? הוא היה שואל אותי – זה המזוזה, לא ידעתי לענות לו. הוא ראה בכל החדרים, היה בית גדול. אני כל בוקר הייתי צריכה קודם כל לעשות את החדר שלו, לנקות לו גם את הנעלים שהיו על יד המיטה, והוא היה הולך. זה היה פחד לישון אתו. הייתי אומר לבעל-בית: אל תשאירו אותי לבד אתו – היא היתה הולכת (לא ברור). ימח-שמו... כך היו עושים. היו לוקחים את הבחורות בשביל סעודות, בשביל חתיכת לחם.

ש: ב-סלוניקי THESSALONIKI היה גם גטו?

ת: את הגטו עשו בסוף.

ש: זה היה לפני הגירוש?

ת: כן לפני הגירוש. לקחו מה שלקחו, לקחו את הכסף מכל אחד ואחד, השאירו את כולם בלי גרוש, ועכשיו נתחיל לקחת אנשים. קודם כל לקחו את בית הקברות, לקחו את כל הבלטות. קודם כל התחילו משם, עשו גינה. אח"כ כשכבר רצו לקחת גם אותנו, אחרי שלקחו את הכל, מכל אחד לקחו, מה עשו? היה "ברון הירש", זה כמו שכונת שפירא. איפה שהייתי זו היתה שכונה אחרת ופה זה היה כמו "התקוה"-"שכ' עזרא". בשכ' "עזרא" עשו (?) "ברון הירש", לקחו, הוציאו את כל האנשים. כל טרנספורט שבא היה עוצר שם והיינו מחכים לטרנספורט, שיהיה טרנספורט.

ש: זה היה כבר בשנת 43'?

ת: נכון. באו הביתה, אמרו: תכינו את הדברים, אל תקחו הרבה דברים, אנחנו לוקחים אתכם לעבודה, תעבדו שם.

ש: זה מה שאמרו?

ת: כן, תתחתנו(?) פה, זה יותר טוב, שם נתנו לנו בתים, כולם התחתנו, כמו בעלי, למשל, שהתחתן ובא לפה. יומיים (אחרי) שהתחתן בא לפה שיתנו לו בית.

ש: לאן הוא בא?

ת: הלך לגרמניה. כולם עשו דבר כזה. באו לגרמניה, זרקו את כולם. שמו אותנו בגטו, בחדר הזה, היינו כמה ימים, אבל מהמשטרה לא יכולנו בכלל לברוח, היו נותנים לנו אוכל(?) אבל לא הרבה ימים. זה היה טרנספורט, עשו כך שהרכבת "פה" ואנחנו "פה", לא הרבה. יאללה, לעזוב הכל. היו לא הרבה דברים, כמה שיכולנו לקחנו, וכמה שלא – עזבנו. לקחנו ובאנו לגרמניה. בגרמניה שוב...

ש: אני רוצה שתספרי יותר בפרטים. אספו את כל היהודים מכל השכונות והביאו לשכנות "ברון הירש", שזה היה הגטו?

ת: כן.

ש: הם סגרו את הגטו בגדר.

ת: בטח, גדר, כלבים, שומר – אף אחד לא יכול היה לדבר. נכנסת שם – גמרנו. את רוצה ללכת לקנות – מה פתאום! די. מה עשו?

ש: הייתם הרבה זמן שם?

ת: לא, שבוע, לא יותר משבוע. כי רצו את המקום.

ש: איפה גרתם שם?

ת: כולם ביחד, היו חדרים. זה היה בית. אחד על השני. היה מלא מקום, עשו טרנספורט ולקחו אותנו. מה עשו? ידעו שעוד יש אנשים, מנוולים היהודים, ימח-שמם. היו שני יהודים, בחורים, הלכו לראות איפה יש בחורים שלנו, מי תחת המיטה, מי אצל הדודה. הם היו אומרים: פה יש יהודי, פה יש יהודי – היהודים. היו תופסים אותם וגם הם... למה היו עושים את זה? בשחרור תפסו אותם ונתנו להם על אללה-אללה(?). מה איכפת להם? שיהיו תחת המיטה. לא, פה יש אחד, פה יש אחד. חשבו שהם אם ילכו לגרמניה הם יהיו מי-יודע-מה, אבל זה שקר, לקחו משפחה אחת והיותר גרוע, שהחזיקו אותם עד הסוף – אני מספרת עוד לפני, כשאנחנו בסלוניקי:לקחו אותו והוא היה מנוול, הוא היה הולך מבית לבית לחפש איפה יש יהודים. קראו לו ליאון, אני זוכרת כמו היום. באמת הילדים היו מקבלים גם מכות.

ש: הוא היה משתף פעולה עם הגרמנים?

ת: בטח, שפיון כזה, מרגל. בסדר, הכל טוב ויפה לקחו את כל הבחורים, תפסו אותם, הביאו אותם... אותו לקחו אתם.

סוף צד א' בקלטת

ש: התחלת לספר על ליאון, משתף הפעולה – מה הוא עשה?

ת: תפסו אותו, הוא חשב שיתנו לו הכל טוב בשבילו. לקחו אותו אצלם, לפמיליאן לאגר. היה כיף לעשות גם ילד, הוא עשה ילד, בא עם הילד לפה. כשאני חזרתי מיוון ראיתי אותו, את אשתו והילד. מה שראיתי, מהבחורים שלנו, נתנו להם הוראה, היוונים, להרביץ לו כל בוקר. הוא היה מקבל כל יום מכות רצח, ואשתו בוכה עם הילד: לא חבל על הילד? אמרו: תשמעי, אצלי 50 ילדים הלכו ואח אחד (לא ברור), לא חבל, שילך גם הילד הזה. הוא ראה שמרביצים לאבא. אמרתי לו: פה לא רואים, מה את בוכה? היה לך כיף לעשות ילד? פה לא היה לנו כיף לשום דבר, אז...

ש: זה היה כבר פה בישראל?

ת: לא, הוא רצה לעלות.

ש: זה היה שם?

ת: כן, ביוון, לא בא לפה, הוא רצה לבוא. הבחורים אמרו: אם תבוא לפה נהרוג אותך. הוא קבל 15 שנה בית סוהר, שם אי אפשר לגמור(?), הוא קבל, בגלל שהיה מנוול. היו הרבה מנוולים. במקום לעזור ליהודים היו נותנים להם בידיים, בפה.

ש: תמיד היו גם כאלה. אתם נשארתם בגטו "ברון הירש" שבוע ימים?

ת: כן.

ש: מה קרה אח"כ?

ת: יום לפני שלקחו אותנו באו, סגרו... כך זה התחיל – סגרו את כל השכונה, אמרו לנו: תיקחו כמה דברים בסיסים שצריך לא הרבה, כי אין מקום, ואנחנו הולכים לפולניה, ושם – אל תדאגו, נטפל בכם כמו שצריך, אל תיקחו שום דבר, תעזבו הכל. בסדר, כל אחד מהר, מהר, לקחנו כמה תחתונים, עשינו חבילה, כמה שאפשר היה לקחת, סחבנו את זה והביאו אוטו, לקחו אותנו מהבית שלנו איפה שהייתי גרה ל"ברון הירש". ב"ברון הירש" עצרנו, אמרו לנו: אתם תגורו פה כמה ימים עד שיהיה טרנספורט. כמו כלבים שמו אותנו בפנים, בלי אוכל, בלי מים, גם שם זה היה בלי שום דבר. כל אחד שהיה לו חתיכה אכל, וגם זה לא היה לנו. מבחוץ היו זורקים לנו חברים חבילה. הגיע זמן הטרנספורט, לקחו אותנו בטרנספורט. הכניסו אותנו כמו כלבים – אנחנו "פה", הרכבת "פה", 90-100, זה היה רק לשבת "ככה", ואגון של סוסים, לא שנוח לשבת. שבעה ימים היינו שם.

ש: ספרי על הדרך, על הקרון – איך היה.

ת: עלינו על הקרון כמו ג'וקים. שמו לנו בפינה (קופסא) של ריבה, בלי שום דבר, בלי מים. אמרו לנו: זה האוכל, מה נאכל? איפה נעשה פישה, איפה נעשה את הכל? אין מקום. מה עשינו – אין מה לעשות, צריכים את זה. שפכנו את זה – היה לנו חלון קטן, זה מה שהיה. שפכנו את הריבה ועשינו... בשביל לעשות פיפי. שבעה ימים עשינו פיפי וקקי... עד שהגענו לפולניה. הגענו כבר לפולניה מלאי כינים, מלאי לכלוך, מלא... אמרו לנו: כל אחד שישמור את הדברים שלו על ידו ותעשו אמבטיה וניקח אתכם לבתים.

ש: ירדתם מהרכבת – מה קורה?

ת: מיד, ממול לקרמטוריום עברו, בלי הרבה, שתי פסיעות, בדיוק עשו ככה, לא לקחת ללב. רק כשעשו סלקציה – אמא ואבא מפה, חולים מפה, אחת כמוני מפה, מי שלא שווה פה, מי ששווה... אחרי שירדנו מהרכבת. אמרנו: טוב, איפה אמא, איפה האחיות, איפה כולם. לקחו אותי לבד, היינו כל כך הרבה – אין. אני לא ידעתי אם היא שומעת (לא ברור). חוניו – זאת באה ראשונה ללאגר, כי היא היתה עשירה, ידעה את השפה, תפסו אותה ראשונה ב-סלוניקי THESSALONIKI לרכבת, ללאגר, שהיא תדבר, כי ידעה טוב... היא אמרה: אל תדאגו. (אמרנו): גב' קוניו, איפה אמא? הנה, את לא רואה? היא עושה כביסה, כל הבגדים שאתם מוציאים היא עושה כביסה, אח"כ יבואו. אכלנו אותה. ככה עשו, לקחו לנו את הכל.

ש: לאן נכנסתם?

ת: בבאראק הזה, זה בית, כי ירדנו מהרכבת. היה בית גדול, נכנסנו פנימה, אמרו לנו: תוציאו את הכל. בא אחד, קודם כל שם לנו מספר.

ש: אפשר לראות את המספר?

ת: 39244. (אומרת את המספר בגרמנית): עד שלמדנו את זה. קבלנו, ב"ה. זה היה השם, היו קוראים – היה צריך לענות. קודם כל את המספר, שנית – כל השערות הורידו, לא היינו מכירים אחד את השני: מי זה? מי זה? בלי שערות אי אפשר להכיר. אמרנו: היינו מיימונס, כמו חיות. התחלנו לבכות על השערות – למה? גם זה עבר. עכשיו לאמבטיה. האמבטיה היה באמת אמבטיה, נכנסנו לאמבטיה, עשינו, נתנו לנו בגדים מהצבא, ישנים, מלא כינים, מה שבא ליד. לי בא ליד איזה מכנסיים של גבר, תחתונים של גבר. לבעלי היה איזה מכנסיים של הצבא, איזה סוודר מלא כינים. ראיתי את עצמי, אח"כ מטפחת על הראש, הוציאו אותנו החוצה. גמרו כולם, כמוני, תפסו אותנו ככה. שמו את המספר שלי הפוך ויצאנו החוצה, בא אוטו. חילקו אותנו והביאו אותנו והביאו אותנו למחנה.

ש: לבירקנאו?

ת: ל-בירקנאו BIRKENAU. שמו אותנו באיזה חדר גדול-גדול. היינו שם 10 אלפים בחורות. היה גדול. היו מיטות כמו באנייה, בכל מיטה היינו 10 בחורות, 5 ו-5 . הרגליים שלי אצלך, הרגליים שלך אצלי. (?) לא היה, הוצאנו את הנעליים – נתנו לנו נעליים שלהם. ישנו ככה. עשו לנו קרנטינה, 40 יום היינו בחדר הזה, מסריח, 40 יום לא לצאת החוצה יום אחד לא. מה זה כינים... היו נותנים לנו צלחת אחת כזאת, עם כפית אחת היינו אוכלים 10 – כפית, כפית, כפית, עד שהיה נגמר האוכל בכפית-כפית. זה היה הצהריים. בבוקר היה לנו קצת תה. לא היו לנו מים לרחוץ את הפנים, הם לא נתנו לנו שם אף פעם. איך אפשר בלי לרחוץ פנים? היינו רוחצים את הפנים עם קצת התה שהיו נותנים. בערב חתיכה לחם, חתיכה גבינה או קצת ריבה – זה היה האוכל לכל הלילה. היינו הולכים לישון, רוצים פיפי, היו שמים בתוך הקרנטינה דלי לעשות. יום אחד לא היה לי מה לעשות, לא ראיתי, היה חושך, נפלתי בתוכו. לא היה לי מה להחליף, היה לי ככה. מה נעשה? נשארתי ככה. הבלוקובה ראתה אותי ואמרה: טוב, אני אחפש תחתונים, לפחות תחתונים. היא הביאה לי תחתונים והיתר נשאר ככה. בחורה אחת, מסכנה רצתה ללכת לעשות פיפי, לא נתנה לה לעשות. אמרה: יאללה, אני אצא החוצה, לעשות פיפי. איך שיצאה ראתה (לא ברור), זאת ששומרת בלילה. תפסה אותה: לאן את הולכת? לעשות פיפי. לא, אסור לך לצאת מהחדר. היא קראה לקאפו, נתנה לה 50 מכות בתחת שלה עם איזה (לא ברור). מסכנה, עזבה אותה מתה. זה מקל... חתיכות, חתיכות, זה כואב. היא התחילה לבכות, (לא ברור). מי היה הולך? 40 יום. עד שיצאנו מהחדר יום אחד, הוציאו את כולנו מהחדר כשנגמר הקרנטינה, ב"ה לא תפסו אף אחד עם מחלה. שמו אותנו כולנו בתור והכל בחורות. עכשיו אנחנו כבר אסירים, הפטלינג. צריכים להסתכל: את, את. (לא ברור), עוד היינו בסדר כי באנו מהבית, עוד היה לנו כוח. זה בשביל העבודות. שמו אותנו ל(לא ברור) קומנדו. כל היום ב(לא ברור) קומנדו.

ש: חוץ.

ת: כן, חוץ, מהבוקר עד הערב להוציא אבנים מפה, להוציא חול מפה, לשים שם, לסחוב את החול, לסחוב את האבנים. זאת היתה עבודה סתם טיפשית, בשביל ... בבוקר קראו לנו: בוקר טוב. היינו קמים בקר טוב, בחוץ, צריכים להיות כמו חיילים, חמש-חמש, היו סופרים אותנו אחד אחד, אח"כ חמש-חמש. הקאפו היה לוקח: כמה הוא קבל? 200, היה חותם שהוא לקח, היה צריך להביא בחזרה 200 מת או חי. היה מביא אותנו ל(לא ברור) קומנדו. שם עבדנו נורא, נורא קשה. מה עבדנו? היו בתים כמו שרואים היום בקלנוע, שהילדים שלנו זורקים את הבתים? היה צריך לנקות את השטח, אז אנחנו היינו צריכים לנקות את השטח, להוציא את הכל, לעשות את זה ישר. עבדנו קשה. בצהריים וגם בבוקר (לא ברור) אבל אוכל לא היה. היינו יוצאים לעשות פיפי.

ש: מה נתנו?

ת: בבוקר שום דבר.

ש: לשתות?

ת: שום דבר. בבוקר(?) נתנו קפה, היינו רוחצים את הפנים, כי (לא ברור). בצהריים (?), קצת מרק בצלחת, היינו אוכלים. כך כל יום אותו דבר, בלי לחם, בלי מים, בלי שום דבר. היינו עוד עובדים עד הערב, עד 5, ב-5 היינו חוזרים ברגל מהעבודה, היינו באים הביתה, היו נותנים לנו חתיכה לחם עם חתיכה גבינה או קצת ריבה – זה מה שהיה, לא היה דליקטס. ביום שבת היו נותנים לנו שתי חתיכות לחם, קשה להם ביום ראשון לתת לחם. היו נותנים לנו שתי חתיכות. אני רעבה, לשמור למחר – היו גונבים. הייתי יושבת ואוכלת את שתי החתיכות ביחד, הייתי שותה גם מים והייתי מבסוטה, שיש לי כבר מנה. זה יום ראשון, זה יום שני בערב את מקבלת עוד חתיכת לחם. זה לקח שנתיים וחצי כל השבוע. שואלים פה אם אני עושה תענית – כמה תענית שאני אעשה?

ש: היית לוקחת את הלחם של שבת?

ת: בשביל יום ראשון וביום שני בערב נתנו עוד פעם לחם. ביום ראשון נתנו קצת מרק עם שני תפוחי אדמה – זה היה האוכל. היינו בסדר, לא היינו רעבים. היינו רעבים, אבל היינו מחזיקים. למשל, אני הייתי כל כך יבשה ורציתי משהו בפה – לא היה שום דבר לשים בפה. מה הייתי עושה? איפה שהיה עץ הייתי לוקחת (לא ברור) אחד קצת בפה, כדי שיהיה לי משהו בפה. אח"כ היו לנו שני כלבים של השומר, היו מביאים לו עצם. הייתי מחכה שהוא יגמור והייתי לוקחת, לנשוך מה שנשאר. אח"כ אני רוצה לשתות מים (לא ברור), כאב בטן, המים לא היו מים. היה (?), היו לוקחים אותנו ל(?) קומנדו לעבוד באוויר, לא במקום, במקום שהיה שמש. הייתי מחכה שהקאפו תוציא את התחתונים שלה, היא היתה מכבסת, ואני (שותה?) קצת מים, וזה היה מלוכלך, אבל זה היה יבש. זה לקח שנה.

ש: כשהייתם הולכים עם (?) קומנדו – הרי עבדתם שם בשדה או ביערות, נכון? זה היה שדה פתוח?

ת: פתוח, מקום פתוח, להוציא לכלוך מהבומבס שזרקו, היינו מנקים את השטח.

ש: לא היה איזה מים, איזה ירק?

ת: לא היו נותנים לנו לברוח, אם היית עושה "ככה" – "ככה", אין. שמרו אותנו כמו יהלום. היו שני חיילים שהיו שומרים אותנו עם כלבים ועוד קאפו בפנים שהיתה מסתכלת איך אנחנו עושים, מה עושים, מה בסדר מה לא בסדר.

ש: זה היה חורף?

ת: גם חורף גם קיץ. בקיץ חברה שלי נפלה מה(?), סחרחורת. כמו שני נרות. בבוקר בשביל לנקות את הפנים היינו לוקחים חתיכות גדולות של קרח, קצת לאכול(?) וקצת לרחוץ פנים. זה היה מום(?) כזה, כל הבית היה מלא. היינו הולכים שעתיים ברגל בלי בגדי חורף. זה לא נורא שהיינו הולכים ברגל, כבר התרגלנו. כל שלושה חודשים...

ש: מה לבשתם כשהיה קור?

ת: שום דבר, מה שהיה. היה "זה" ומעיל אחד. כל שלושה חודשים היו עושים לנו (מונח בגרמנית).

ש: מקלחת.

ת: כן, ולקחת את כל הבגדים. באמצע החדר היתה אמבטיה גדולה על ספירט. כל אחת היה לוקחת את כל הבגדים שלה, היתה קושרת, כי היה מספר. היה אתנו איזה גבר, ואני ערומה כמו שאמא שלי הוציאה אותי(?). הייתי נותנת לו והוא היה מכניס בתוך הגז הזה עם ספירט והיה נותן לנו בחזרה. היינו לוקחים את זה, עושים "ככה" והיינו שמים. עם הבגדים האלה היינו הולכים באותו רגע שעתיים ברגל וקור בחוץ שהיה נופל האוזן או האף. היינו הולכים לעבודה. היינו נשארים עם זה כל שלושה חודשים.

ש: עם הבגדים הרטובים הייתם יוצאים החוצה בקור, בשלג?

ת: היינו הולכים ל(?)

ש: זה נעשה קרח עליכם?

ת: לא היה איכפת להם. היינו רועדים, עד הערב זה התייבש על הגוף. זה היה זוועה. כל שלושה חודשים היו נזכרים שצריך להחליף – תחתונים צריך, בגדים. כל שלושה חודשים. התחתונים זה מסריח, אי אפשר. היינו לוקחים קצת מים, רק עם מים, ואם היית שמה פה היו גונבים. היית לוקחת את זה ככה שיתייבש – עוד קצת, עוד קצת, היה קצת רטוב, לא נורא. אם הייתי שמה את זה "פה" היו גונבים. לפעמים אני הולכת לישון ואני חושבת איך עשינו את החיים האלה שנתיים וחצי – אני לא תופסת, לא תופסת, איך? חיה לא יכולה לחיות ככה. בלי אוכל, בלי להתרחץ, בלי לישון נוח. בשביל לישון בלילה כרית זה היה לבנה, הראש היה כואב, ולא היה, בלי שום דבר, אי אפשר לישון. היית שמה את הנעליים – היו גונבים את הנעליים. היית שומרת את הנעליים בפנים. היו גונבים. שם כולם גנבים, גם אני, כך חיית(?), כולם גונבים. זה לא היה חיים, סבלנו יותר מדי, עד הסוף. אם אני אספר עד הסוף – היינו שם שנה.

ש: כל הזמן היית ב-אושוויץ AUSCHWITZ?

ת: היינו שנה ב-בירקנאו BIRKENAU, אח"כ היינו ישנים ב-בירקנאו BIRKENAU ומ-בירקנאו BIRKENAU כל בוקר היו לוקחים אותנו ל-אושוויץ AUSCHWITZ, שם היתה העבודה שלנו. בינתיים עזבתי את ה(?) קומנדו, שמו אותי ב-(?) קומנדו. זה היה הרבה נעליים, היינו מפרקים את הנעליים – זה לחוד וזה לחוד, והיינו שמים הכל לחוד. כשהיינו גומרים את כולם, היו מביאים רכבת, למלא את הרכבת כדי להביא לחו"ל והיו עושים את זה עוד פעם, כל דבר מחדש. תעשה במכונה(?), שילך – לא, אנחנו. לא הולך, זה רכבת, 20 בחורות וזה לא זז. זה היה כבר 12 בלילה ומוכרחים לגמור את העבודה. זה לא זז. הוא התעצבן הגרמני הזה ועל מי עזב את הכלב? לגב' מולכו. עזב את הכלב, בא אלי הכלב, תפס אותי, קרע אותי – יש לי פה סימן.

ש: הכלב תפס אותך?

ת: בטח, חתיכה בשר הוא הוציא לי, פה הוציא לי עוד חתיכה, (לא ברור) לא רואים כל כך. התעלפתי. זה היה 12 בלילה. בא קאפו, לקחה אותי "ככה" בטובות וצעקה עליו: בדיוק על הבחורה הזאת שהיא אלף לעבודה, אין לי עוד אחת כמוה, מה שמת את הכלב? לקחו אותי, בינתיים מהפחד עשיתי פיפי, לא טוב לי. הבחורות אחת ושניה לקחו אותי, 12 בלילה, על הידיים לקחו. עכשיו צריכים שעתיים ללכת ברגל, הביתה, לישון. לקחו אותי לאט, לאט, ככה, הביתה לישון. למחרת (לא ברור) שאני לא אלך לעבוד, אבל היה פחד גדול להישאר בבית, לא יודעים מבחוץ מה הולך. לוקחים מיד: למה את בבית – את חולה? לקרמטוריום. פחדנו פחד מוות להיות בבית, בתוך הבלוק. אמרתי: לא, אין לי שום דבר, אני הולכת לעבודה. הקאפו הגרמניה, ימח שמה, אמרה: שבי, את לא תעבדי היום. בסדר. ישבתי. והמשכתי לעבוד. עבדתי שם שנה שלימה בשול(?) קומנדו. לא היה רע...

ש: זה שו קומנדו? קומנדו של נעליים?

ת: כן. קודם פרקנו את הנעליים ואח"כ התחלנו לתקן נעליים.

ש: אלה היו נעליים של אנשים?

ת: או! מיליונים, אלפים! אנחנו היינו מתקנים, ואני הייתי צריכה לתקן 4 זוגות כל יום. למדתי.

ש: ספרי לנו בדיוק את התהליך של העבודה, מה את עושה, את מקבלת נעליים, איזה נעליים?

ת: נעליים ישנות שלא שוות, צריך לשים סולייה – הייתי שמה; היה צריך לשים (?)...

ש: לפעמים אנשים היו מסתירים דברים בתוך הנעליים.

ת: אנחנו מצאנו.

ש: מה, כסף?

ת: כסף, פולניות שהסתירו במגף. שאלתי אם זה שווה? א, בזמן לא טוב יכולתי לאכול טוב שבועיים. אולי היא משקרת. אמרתי: אם זה ככה, איפה, אם יתפסו אותי עם הכסף זה ישר לקרמטוריום. ... ללכת לקאפו הגרמניה. מה יש? ידעתי קצת לדבר. מה זה, בתוך הנעל מצאתי כסף. היא נעשתה פפרונה. אמרתי: כן, מצאתי פה, בפנים, מצאתי טוב. נתתי לה – תודה רבה, תודה רבה, וחזרתי לעבודה שלי. היא מסתכלת ב-4 עיניים איך אנחנו עובדים . אני עובדת, ושכחתי מזה. באתי הביתה, קוראים את המספר שלי, כי לא היו לנו שמות. קראו את המספר והתחלתי (לרעוד). הקאפו אומרת לי: מה את מפחדת, זה שום דבר. מה קרה, אז למה קראו לי באמצע? שמו את כל הבחורות סביב ואני באמצע. היא אמרה: את עשית דבר טוב היום, הנה (מאז) פתקה, תלכי ל(לא ברור) קאמר, תקבלי פקט. אמרתי: תלכו לעזאזל, הפחד שלי היה יותר גרוע. באמת נתנו לי פקט כזה, כי אני נורא שטים(?) הייתי שם (לא ברור) מה אני אעשה עם הכסף? אבל מה זה הפקטים האלו? היו לוקחים גם לא יהודים, מהפוליטיקה היו אצלנו.

ש: כן, אסירים פוליטיים.

ת: אבל לא היה להם את הסימן הזה, חצי מגן דוד. להם לא היה את זה, רק מספר. זה היה לפוליטיים. האמהות, מסכנות, לא ידעו שהילדים שלהם מתו, היו שולחים פקט. היה פקט כאן, פקט כאן, עד השמיים. תפסו אחד, נתנו – כל טוב היה בפנים.

ש: מה היה בפנים, מעניין?

ת: היה לחם לבן, היה ריבה טובה, חמאה, גבינה, שוקולד, קופסא – אני לא זוכרת מה היה בקופסא. היו דברים טובים. אמרתי לחברה שלי: בואי נעשה יום הולדת(?), אין איפה לשמור, לכל אחד נתתי, תאכלו. נתתי לחברה שלי. פתאום אני יוצאת מהעבודה, בחור אחד עושה לי "ככה", מהאסירים. הוא אומר לי: שלום. שלום.

ש: באיזו שפה?

ת: ביוונית. הוא היה עובד לעשות נעליים לגרמנים. אני עבדתי בתיקון את הנעליים. לא של הגרמנים, שלנו. הוא אמר לי: תשמעי, אני אתן לך כל יום חתיכה לחם – כי הם היו יוצאים, אנחנו היינו באים. ככה הוא היה נותן לי גם מכתב: אל תדאגי, את מותק, אם נצא מפה אנחנו נתחתן, אני אעזור לך, אני אתן לך כל יום. כל יום היה נותן לי חתיכה לחם טוב, חתיכה גבינה טובה. הם היו עושים "אורגניזיר" הרבה, הטוב לא מחזיק הרבה זמן. זה החזיק רק חודש, אחרי חודש לקחו אותו (לא ברור).

ש: מאיזו מדינה הוא היה?

ת: פולניה. יום אחד אני יוצאת...

ש: את ראית את הפנים שלו?

ת: בטח, הכרתי אותו, כל יום היה נותן לי מכתב: אני אוהב אותך, למה אני אוהב אותך, היה כותב לי מכתבים בעברית.

ש: זה מעניין, ספרי קצת – אהבה ו-אושוויץ AUSCHWITZ זה לא כל כך רגיל.

ת: חברה שלי (לא ברור). היא היתה כותבת לי בעברית: גם אני אוהבת אותך, אם נצא נתחתן.

ש: היא היתה כותבת לו בשמך?

ת: כן, בטח, והיא היתה קוראת את המכתב – מאיפה אני יודעת עברית? גם זה לא החזיק הרבה זמן. חודש – הלך. האהבה נשארה באמצע. אבל הוא היה נותן לי דברים טובים.

ש: גם נפגשתם פעם?

ת: לא, איפה. אח"כ יום אחד אני רואה את אח שלי בלאגר. זאת היתה הרגשה. הוא היה עובד באמבטיה – כשהיו מביאים את הטרנספורט לגברים. אח שלי היה קטן, והקאפו לקח אותו כמו בן.

ש: אימץ אותו?

ת: כן, הוא אהב אותו, כי הוא היה יפה, קטן. אבל בלאגר.

ש: כמו פימפר?

ת: לא. לקח אותו ככה ואהב אותו. הוא היה באמבטיה איפה שכל אחד שהיה בא הביא דברים. לאח שלי היו דברים בשפע. יום אחד אני רואה אותו ממול: מה! הוא אומר לי: בואי בערב החוצה, אני אתן לך משהו, בשעה 12. טוב. צריך כוח ללכת. ב-12 קמתי, הוא אמר לנאטוואכה שאם אני אבוא שיתן לי חבילה.

ש: נאטוואכן זה שומר לילה.

ת: כן. הוא אמר לו: תראה, אחותי תבוא, תן לה את החבילה. הוא היה ביחסים טובים, הוא היה נותן לו הרבה. מה הסימן? הייתי לוקחת אבן, הייתי זורקת את האבן והוא היה יודע שזאת אני והוא היה בא ונותן לי את החבילה. היה בפנים לחם, גבינה, מה שהחדשים היו מביאים. יום אחד אני באה לקחת את החבילה – זה היה 12 בלילה, ב-6 אסור היה לצאת מהדירה, איך אני יוצאת ב-12 בלילה? אמרתי לך, שאני הייתי נורא חיה, עד היום נשארתי אותו דבר. אני זורקת את האבן, הנאטוואכן בא, שם לי את החבילה – אי אפשר היה להיכנס, זה היה סגור. הכניס את החבילה. היה שומר בחוץ, היה הולך ככה, היה בא ככה. אני הייתי מחכה שהוא ילך "ככה" ולוקחת את החבילה. פעם אחת הוא תפס אותי. אמרתי: ווי, ווי, מה יקרה לי עכשיו שהוא תפס אותי, עד המוות, 12, בחורונת (לא ברור). תופס אותי ואומר לי – יש לך מזל, תמיד היה לי מזל בלאגר, היה לי מזל עם כולם, גם פה אותו דבר. אני טובה, איך אני אסביר? אני פעילה, אני חיה.

ש: את מקרינה שמחה.

ת: כן, אני לא... תפס אותי ואמר: בואי הנה, (לא ברור), מה את עושה פה? אמרתי: תשמע, זה אח שלי, הוא אמר לי שאני אבוא, הוא ייתן לי חתיכת לחם, כי אני נורא רעבה. אבל את לא יודעת שזה אסור? כן, אני יודעת, אבל כל כך רעבה הייתי, שבאתי לקחת, אני לא אבוא עוד פעם. זה פעם אחרונה. הוא אמר: שאף אחד לא יראה, לכי ישר לבית שלך, ואני גם לא אדבר (לא ברור). לקחתי את החבילה והלכתי. גם זה לא החזיק הרבה זמן. אחרי חודש לקחו את אח שלי, גמרתי גם עם החבילות, אבל אני הייתי נורא חיה, (לא ברור). כל יום היה לגרמנים קנטינה, שהיו אוכלים שם. איפה שהיינו עובדים היתה קנטינה של הגרמנים. היו זורקים את הזבל, והיהודים, כשהיו זורקים את הזבל, היו לוקחים את התפוח אדמה, על ארבע. לא רק זבל, גם תפוחי אדמה. את זה היו זורקים במקום כזה שהיה קשה לקחת. אני כל יום הייתי הולכת, לוקחת שקית, הייתי נכנסת לתוך זה, היה חור כזה, הייתי נכנסת פנימה והייתי לוקחת תפוחי אדמה. גם זבל, חתיכות, הכל. הייתי לוקחת מהעבודה איפה שהייתי עובדת (לא ברור), הייתי עושה אש בבית והייתי עושה לי אוכל. זה היה רק מבחוץ תפוחי אדמה וגם חתיכות. הייתי אוכלת וזה היה טוב. יום אחד נכנס ל(לא ברור). אם זה זבל(?) את יכולה לצאת, אם זה ריק את לא יכולה לצאת. מילאתי את השק, לצאת צריך שאני אעזוב את השק, וכבר אני עומדת שעה בשביל לחפש. לצאת אני לא יכולה, הגרמני היה באותו יום ממול, אם יתפוס אותי יהרוג אותי על המקום, בלי משפט. אני אחכה. באו בשביל לנקות את המקום הזה. אמרתי: את השק שלי אל תקחי, ותגמרו מהר.

ש: את היית בתוך פח זבל?

ת: בפנים, גם הם בפנים, שני גברים בפנים אתי.

ש: זה פח גדול.

ת: כן. אמרתי להם: תגמרו מהר.

ש: הם גם באו לחפש?

ת: לא, לצאת אני לא יכולה, הגרמנים ממול. אם ייקחו את הכל – איך אני אצא, גם לא יכולה לצאת, צריך את השק עם תפוחי האדמה. מסכנים, מהר, מהר גמרו, עד שראיתי שהם הלכו ואני לבד, מה שיעשו אם ימצאו אותי עם שני גברים – במקום. אני מאוד אמיצה, זה חי. אני חיה.

ש: מה עשית?

ת: חיכיתי, אמרתי: אני לא מוותרת על תפוחי האדמה. כמו שתפוחי האדמה יצאו מפה – גם אני. חיכיתי, חיכיתי, ראיתי שהס"ס כבר איננו, הוא הסתובב לצד שני. זה היה מקום יותר מדי גדול. ראיתי ילדה אחת, התחלתי לקרוא לה: בואי הנה, אני נותנת לך תפוח אדמה, בואי הנה. היא באה. אמרתי: רגע, קחי את תפוח האדמה, קחי את השק ותני לי יד לצאת מפה, ואני אתן לך כמה שאת רוצה. מלאתי לה צלחת ואמרתי: תקחי. הלכתי למקום שבו אני עובדת: ראית, שעתיים לא היית בעבודה, איפה היית? אמרתי: הבאתי תפוחי אדמה. איך לא פחדת? אמרתי: איך אני אצא, לעזוב את תפוחי האדמה – לא חבל? היתה עוברת עגלה שהיתה מביאה תפוחי אדמה בשביל הקנטינה. לי היו מכנסיים, ופה תמיד היה לי גומי, ופה היו כאילו כיסים, אבל לא היו כיסים. היתה עוברת עגלה – אני ראשונה לגנוב, כמה שיותר. הופה! במקום כיס זה היה בא, ככה הייתי עושה עם תפוחי האדמה. יום אחד תפסו אותי, תפסה אותי הגרמניה. אמרה: מה עשית? שם זה היה ככה, אם היית אומרת את האמת היתה חצי צרה, חצי באמת. אמרתי: כן, אני עשיתי, הייתי רעבה. אבל אם הייתי מתחילה: כן עשיתי, לא עשיתי – הייתי מקבלת בשביל כל השנה. מה עשית? אמרתי: הייתי רעבה, לקחתי תפוחי אדמה. עכשיו היא אמרה: תוציאי את התחתונים שלך, את המכנסיים ותקבלי את העונש שלך. יש לי ברירה? לקחתי את התחתונים שלי, הייתי עם מכנסיים, היה להם במיוחד כסא כזה, זה היה בדיוק לשבת ככה והוא היה נותן לי על ה... אחרי שהייתי מוכנה לקבל הוא אמר: תשמעי, אני לא אתן לך, לכי לעבודה. תעבדי. אבל את תעשי את זה עוד פעם, לא לגנוב. רק כשגנבתי אני יצאתי חיה. הייתי נורא גנבה, לא חס ושלום בשביל הילדות, בשבילם הייתי נורא גונבת, ידעתי איך לגנוב, ידעתי איך להסתדר בחיים. כולם היו... כולם הלכו, אני לא. הראש שלי היה איך לגנוב מהם, איך... הייתי עובדת, הקאפו היתה רואה שאני עובדת טוב. למשל, הכוס הזאת, אני ואת צריכים לקחת. לא מספיק שאת לא נותנת יד את גם (?) כי את לא יכולה, הייתי אומרת: יאללה, לכי מפה. הייתי לוקחת את השק , שמה פה, ומביאה. הקאפו היתה רואה איך זאת עובדת. (לא ברור). ככה שיתן לי בריאות, בחיי, בריאות הגוף ובריאות. היא היתה אומרת: את עבדת הרבה, שבי, את עייפה? כולם היו אומרים: בטח, יש לך פרוטקציה. בטח, את עובדת כמו סוס, בטח את רוצה שיהיו עשירים. אני לא רוצה לקבל מכות, אני לא רוצה שיהיו עשירים – לא עשירים. אני רוצה לעבור את היום שלי יפה. היא היתה אוהבת אותי הקאפו הגרמניה.

ש: היא היתה גרמניה?

ת: כן, גרמניה. אבל היא ראתה שאני עובדת טוב.

ש: את זוכרת את השם של הקאפו?

ת: אווה. היא לא היתה רעה, היתה טובה, זקנה כזאת. היא היתה שומרת. היינו בעבודה, היינו רואים אותה, כולם לא היינו עובדים, היינו יושבים. לה היה משרד והיא היתה יושבת בפנים ואנחנו בחוץ. היו שולחנות, שולחנות, 10 שולחנות, ובכל שולחן היתה בחורה אחת שהיתה שומרת איך אנחנו עובדים. אנחנו לא היינו עובדים. פתאום היינו רואים שהזקנה (לא ברור), היינו אומרים: מוקו, מוקו(?), והיינו דופקים כאילו שאנחנו עושים מי-יודע-מה. היא למדה. היה בא הגרמני הכי גדול לראות אם אנחנו בסדר, אם אנחנו עובדים. היא היתה אומרת לנו: מוקו, מוקו(?), לעבוד.

ש: למי קראו מוקו?

ת: מוקו(?) היה הסימן שמישהו בא, שנעבוד. היה בא אופיצר גדול, גדול: מה הבחורות עובדות פה? טוב מאוד, מצוין. ואנחנו עם הפטיש תך, תך, רק רעש. נהיינו ותיקים, ותיקות יצאנו משם. הוא אמר: בסדר, את מבסוטית, איך כולם? היא אמרה: יש יוונים, יש פולנים. היוונים יודעים טוב צרפתית, מי שידע צרפתית. גם היא לא ידעה אם זה צרפתית או ערבית(??), היא היתה אומרת ככה: ילדים, תראו, (?) (משפט בצרפתית). אמרת להם? תגידי להם גם.

ש: הוא אמר: אם תעבדו הרבה תאכלו הרבה.

ת: אמרת להם? כן, הרבה פעמים אותו דבר. אמרתי להם, הם בחורות טובות, הם עובדות. הוא היה הולך מבסוט שאנחנו מסודרות. היינו עובדים, אבל לא כמו שצריך. אח"כ (לא ברור).

ש: את מדברת עכשיו כל הזמן על בירקנאו BIRKENAU?

ת: כן, על בירקנאו BIRKENAU. עברה שנה ב-בירקנאו BIRKENAU. יום אחד לקחו אותנו לטרנספורט לאיזה מקום ברנדנבורג או משהו כזה. גם שם היה שו קומנדו קטן. היה זקן אחד, היה כל כך טוב, היה גרמני, ימח שמו. הוא אמר: אתם לא אכלתם טוב. היה אומר: תביאו עוד (לא ברור) לבחורות, הן רעבות. אצל ההיוונים(?) אל תעבדו פה הרבה, מספיק. כי ידעו שזה כבר הסוף. יום אחד קמנו, עבדנו, ראינו שהגרמנים בורחים, אנחנו לבד. מה יכול להיות פה? הזקן התחיל ללכת, לברוח. אמרנו לו: לאן אתה הולך? תברחו גם אתם, תברחו גם אתם. למה? פתאום אנחנו רואים: הרוסים באים. הגרמנים ברחו, הרוסים באים, תפסו את המקום. מה אתם? אנחנו יהודים. בסדר. איפה שעצרנו זה היה אורווה, היו הרבה פרות. אבל בחוץ, לפני שנכנסנו שם, היינו חודש בלי לאכול(?), מצאתי איזה סוס מת, עצרנו כבר. אמרתי: אם כבר עצרנו נעשה אוכל. לקחתי חתיכה בשר מהסוס, כל הזמן היה לי פה סכין. עשיתי אש, בבית הזה מצאנו תפוח אדמה, אמרנו: יאללה, בואו לאכול. מי יודע ממתי הסוס היה שם. קלקל לי את הקיבה והייתי חולה – מה זה חולה! לא יכולתי לאכול. אם הייתי "ככה", נהייתי "ככה". מה לעשות – אין תרופות, אין שום דבר. למחרת באו הרוסים לשחרר אותנו. הם חשבו שאנחנו גרמניות והתחילו אתנו. אמרנו: אנחנו יווניות, יהודיות. לילה אחד הם באו, הם היו בעלי הבית עכשיו, הגרמנים הלכו. בבית שהיינו היה איזה זקנה מסכנה גרמניה, היא אמרה: אני אטפל בכם, אבל תגידו שאני האמא. אני אגיד שאת האמא? אמרתי לה: טוב, בהתחלה, אח"כ אני אגיד מי את. בינתיים בא איזה רוסי והוא אמר: מי אתם, אמרנו: ככה וככה. לקח איזה פרה ואמר: תעשו אוכל, תאכלו. ישבנו בבית הזה. שם אנחנו חופשיים. ישבנו. לילה אחד הם עשו יום הולדת, מסיבה, הרוסים. שמו באמצע השולחן מכל טוב, כי לא היה חסר, ושמו פח של וודקה. באו לבית, ראו באיזה בית היינו, ביום. בלילה היתה האפלה. ראו ביום שבבית הזה יש 10 בחורות. רק 10 בחורות היינו. באו בלילה לקחת אותנו. איפה, למה? ככה הם רוצים. אמרנו: לא. אין לא, ככה. לקחת, גם אותי. אחת לקחו מפה, השניה משם. זה היה ערב שבת, רצינו לעשות ערב שבת פעם ראשונה. לקחו אותנו לאיזה בית: תשתו. היו ממלאים – היינו זורקים. הם היו מבסוטים, עכשיו עשו חשבון מי ייקח את מי. זה חסר לנו! גמרנו עם הגרמנים שלא שמו עלינו אצבע, אין מה להגיד על זה. לא. אחת ברחה מפה ואני ברחתי. זה היה האפלה. נפלתי לאיזה ג'ורה, עד פה, ולא יכולה לצאת. הם כבר יצאו לחפש אותנו, איפה אנחנו, ומהריח של הג'ורה זה לא נתן לגשת. הייתי כל הלילה בתוך הג'ורה עד פה, אל תשאלי. תפסו רק אחת, ועשו אותה חתיכות, מסכנה. עד היום היא לא שוכחת את הלילה שהיא עברה. הם בסדר, שחררו אותנו, אבל לא התנהגו יפה. אני יצאתי מהג'ורה, אני לא יודעת איפה גרה. לקחו אותנו, אני לא יודעת איפה אני גרה. לאט, לאט מצאתי את הבית שלי, נכנסתי לדוש. שם מצאתי מהאשה שהיתה גרה משהו. אמרנו: זה לא עסק, נלך לקומנדטורה, נגיד להם שככה וככה, אנחנו לא יכולים לחיות פה. הוא נתן פקודה: מי שיעשה את זה – למוות.

ש: את זוכרת פחות או יותר איפה זה היה, באיזה מקום?

ת: זה היה בברנדנבוך.

ש: ברנדנבורג?

ת: ברנדנבוך. שם השתחררנו בסוף. ראינו שזה לא עסק, לחיות עם הרוסים. מה לעשות? הרבה נפלו לאמריקאים, עשו חיים, אנחנו – איזה חיים. הגיע הזמן ורשמו אותנו לרכבת, לקחת אותנו הביתה. חודש וחצי ברכבת, בלי אוכל, בלי לשתות. אם הרוסים היו נותנים לנו שעועית בלי לבשל, בשר בלי לבשל היינו עושים אש, לעשות מרק. הופ, אנחנו נוסעים שעתיים. היינו עוזבים הכל. עוד פעם. אכלנו ככה, לא אוכל. עבר חודש וחצי, הגענו ב"ה ליוון.

ש: יחד עם הרוסים?

ת: כן, בטח. באנו ליוון, הרוסים...

ש: נסעתם ליוון?

ת: כן, באנו עם הרוסים ליוון. ביוון זה היה 12 בלילה. מה יעשו אתנו? יש ביוון בית סוהר הכי גדול.

ש: באיזו עיר?

ת: ב-סלוניקי THESSALONIKI . הכניסו אותנו לשם, הוא חתם שהוא הביא יוונים ויהודיות, אני לא זוכרת כמה והם הלכו, הסתלקו. זה אמר: קודם כל אמבטיה. אמרנו: בסדר, יפה. אמרנו: תצא החוצה, אמר: לא. אמרנו: מספיק עשינו אמבטיות עם מישהו בפנים. אתה יווני, גם אני יווניה, החוצה, אין לעשות אמבטיות עכשיו, מה אתם רוצים? עשינו. הרבה פעמים לא היינו מפחדים לעשות אמבטיה. 5-6 גרמנים, כל אחד פה, היינו נכנסים לאמבטיה והם היו מסתכלים עלינו. זה נהיה כבר... אבל פה ביוון? לא, החוצה. יצאו החוצה, התרחצנו, שמנו את אותם הבגדים שהיו לנו. קמתי בבוקר ואמרתי: מה יש פה, אין לי מה לעשות פה שום דבר. בית סוהר? לא היה לאן לצאת. ראיתי את המלחמה שעשו על הבחור הזה שהרביצו לו, הוא היה ילד.

ש: לא ברור.

ת: יום אחד ראיתי דלת פתוחה והלכתי, אמרתי: זה לא בשבילי, אני מכירה את העיר איפה שנולדתי.

ש: את ידעת כבר מה קרה לכל המשפחה שלך?

ת: בטח. לא ידעתי על כולם, רק ידעתי שאח שלי הקטן יכול להיות שהוא חי. עכשיו הוא נפטר, אבל אז הוא חי. ברחתי משם, שאלתי איפה כל החבר'ה, ביוון יש בית כנסת גדול שקוראים לזה "מתנות לאביונים". זה בית כנסת גדול וכל החברים שבאו נתנו להם להיות שם, גם אני שם. הלכתי, מצאתי מכירים, ואמרתי: יאללה. לא הכרתי אף אחד, הייתי לבד. אח"כ בחורים שלנו מפה: יאללה, מי רוצה לארץ ישראל? אני ראשונה. באנו לפה.

ש: בחורים מארץ ישראל?

ת: כן, הבריגדה. הביאו אותנו עם איזה אנייה דה-לוקס, לא חשוב. באנו לפה, תפסו אותנו.

ש: מתי זה היה, ב-45'?

ת: כן, תפסו אותנו לקפריסין. לנו לא, אנחנו הספקנו. היו עוד 20, את ה-20 האחרונים תפסו.

ש: באיזו אנייה נסעתם, את זוכרת את השם?

ת: האנייה השניה. הראשונה היתה ויבריי(?) והשנייה אני לא זוכרת. אני באתי בשנייה. לקחו אותנו לקיבוץ.

ש: אתם הצלחתם להגיע לישראל?

ת: כן.

ש: בלי קפריסין?

ת: בלי, נכנסנו. באנו לקיבוץ, נתנו לנו להחליף, נתנו לנו לאכול, טיפלו בנו כמו שצריך, רצו שנישאר.

ש: איזה קיבוץ?

ת: אשדות יעקב. טיפלו בנו כמו שצריך. אח שלי היה פה. שמו רשימה: מי, מה, והוא ראה שאני נמצאת באשדות יעקב ובא לקחת אותי. לא רציתי, אמרתי: תעזוב אותי, לאן תביא אותי. לא, מה פתאום, בואי הביתה. אמרתי: אבל אין לך מקום, אמרת שיש לך חדר אחד. מה איכפת לך? באמת היה לו חדר קטן, אבא ואמא ו-3 ילדים,אין מקום. גם את תישני במיטה. אותם מיטות, היו גרים 3 שכנים והוא מסכן. יום אחד אח שלי מטייל ברחוב פה, בקישון, כי הוא עבד בקישון, היתה לו קבוצה. הוא ראה את בעלי – הוא לא היה בעלי, בשבילי הוא לא היה שום דבר. באנו ביחד, הכל ביחד, כאילו לא מכירה אותו. מה את עושה, מאיפה אתה, איפה אתה נשאר? הוא אמר: היתה לי דודה, הייתי כמה ימים אצל הדודה, הדודה נמאס לה ואין לי איפה להיות. כן? בוא גם אתה. אבל מסכן, איפה ישים אותו, אין מקום? איפה שהוא גר היה מסדרון קטן, השכנות היו (?) כן, למה לא? עשו לו מיטה. אבל אם רוצים לעשות פיפי אי אפשר. אין דבר, שהוא ישן. טוב, הוא נשאר. אח"כ אח שלי אומר: בא מישהו, ואמר שהוא רוצה אותי. הייתי יפה. הוא רוצה אותי, יש לו בית, יש לו חנות. טוב, נראה אותו. אני – אפילו להחליף תחתון אין לי. (לא ברור) זה לא בשבילי. את לא רוצה – לא צריך. בעלי, הבחור הזה, היה אנג'ל, מלאך. זה כן, לראות אותו – השתגעת? יאללה, אח שלי אמר, יאללה. 7 חודשים היינו ביחד, לכו תתחתנו, תגורו ב"התקווה" (לא ברור).

ש: את התמונות נראה אח"כ. כלומר, התחתנת...

סוף הקלטת

תוספת

ש: כלומר, התחתנתם...

ת: התחתנו, גרנו 7 שנים בשכונת "התקוה", היו לי שני בנים, את השלישי – לא היה מקום לשים אותו, כי היינו 4 (?) באותו בית. ...

ש: את המשך הסיפור תוסיפי לנו תוך כדי תמונות. אני רוצה להודות לך על הסיפור המעניין.

תמונות

* קוראים לו שבתאי מולכו, זה בעלי.

הבת שלי הגדולה שנפטרה, שמה מזל טרזי ובעלה שנפטר שמו שם-טוב טרזי. השלישית זו אני, לאה.

אלה הנינים שלי: אתי טרזי ואיציק טרזי.

זו הנכדה שלי ששמה ליאת.

אלה הנינות שלי מהבת שנפטרה.

זה הבן שלי דניאל מולכו, אהובה מולכו, יש להם שלושה ילדים: לאה מולכו, שי ומירי.(?)

פה זאת הבת השניה שלי, שמה אסתר גולדבלום, בעלה חיים גולדבלום. יש להם שני ילדים: דובי ושי.

פה זאת הנכדה שלי עם שני הנינים שלי.

זה נין שלי, של הנכדה שלי, שהסבתא נפטרה.