Erika Kohen Muial

שם המרואיינת: אריקה כהן-מויאל

שם המראיין: דב גדי

תאריך הראיון: י"א בסיוון תשס"ב – 22.05.02

שם המדפיסה: בתיה שטהל

שמות מקומות:

Baden-Baden

Paris

Chateau-Chaumont

Vintertour

Lausanne

Megeve

Lepuy

היום י"א בסיוון תשס"ב, 22.5.2002, ראיון עם גברת כהן-מויאל אריקה, המראיין דב גדי.

ש: גבירתי, איפה ומתי נולדת?

ת: אני נולדתי ב1932- בבאדן-באדן (Baden-Baden) שזה בגרמניה.

ש: מה את זוכרת ממשפחתך?

ת: אני למעשה הייתי בבאדן-באדן (Baden-Baden) רק שנה אחת. לפי הסיפורים של הדודים שלי שהיו חיים בגרמניה, שפגשתי אותם בזמנים מאוחרים יותר, אז סיפרו לי שהם היו גרים בקרוסרול, ושם היו גרים גם-כן סבא וסבתא שלי. כשהגיע הזמן ב1933- כשהיטלר עלה לשלטון פתאום המשפחה התפרקה לגמרי. דודה אחת נסעה לאנגליה, הדוד שלי זאב נסע לפלשתינה שכך נקראה אז ישראל, והוריי ואני ועוד דודה נסענו לפריז (Paris).

ש: מה היה שמם של ההורים?

ת: לאבא שלי קראו אריך אייל, הוא היה כהן, הוא היה זמר טוב חזן. זכור לי שבפריז (Paris) הוא היה עובד באורטופדיה לנעליים בבית. כשאנחנו הגענו לפריז אבא שלי אריך ואימא שלי שקראו לה יוהנה, אז אבא שלי עבד בבית מכיוון שהיינו נחשבים כזרים כפליטים ולא צרפתים. ככה הגענו לצרפת, ושם נולדה לי עוד אחות אחת. אני באתי לצרפת עם אחותי הגדולה פאני שהיא מבוגרת ממני בשנתיים, ואחר-כך בפריז (Paris) נולדה עוד ילדה שקראו לה ז'ורז'ט וכך היינו שלושה ילדים. כנראה זה היה אולי קשה לאבא ולאימא בפריז (Paris) אז הם היו שולחים אותי מפעם לפעם לחופשה בשוויץ. הצלב האדום היה אוסף את הילדים שהם אינם צרפתים אבל הם יהודים, והיו שולחים אותם מדי פעם בפעם לשוויץ למשפחות. אני הייתי במשפחה בוינטרטור (Vintertour) שזה על-יד ציריך, הייתי שם בפעם הראשונה כשהייתי סך-הכל רק בת שלוש. כמובן חזרתי לפריז (Paris), בגיל ארבע נסעתי שוב, וחזרתי מדי שנה בשנה לחופשות קטנות בשוויץ. ככה חייתי מה שנקרא חיים כפולים, והייתי כל-כך קטנה שהייתי קוראת למשפחה בשוויץ, שהם אינם יהודים אלא הם פרוטסטנטים, הייתי קוראת לה גם אימא. אז היו לי אימא ואבא שוויצריים, והאימא האמיתית שהייתה אימא שלי בצרפת וגם אבא בצרפת, וככה חייתי.

ש: באיזו שפה דיברתם בבית?

ת: בבית אנחנו דיברנו יידיש ורוסית, אבל את הצרפתית אני למדתי כשהייתי בגן ילדים. אז אני דיברתי צרפתית פרפקט כמובן, כי בגיל שלוש ארבע הולכים כבר לגן ילדים, ונרשמתי לכיתה א' בגיל שש כבר. כשהייתי בגיל שש הייתי בכיתה א' ודיברנו צרפתית. ההורים שלנו ידעו מעט מעט צרפתית, כמעט שלא דיברו צרפתית. כל עוד שהייתי בגן היה נחמד, היו לי חיים די נחמדים. אבל רק כשהגעתי לבית-הספר זאת הייתה הפעם הראשונה שקראו לי פתאום יהודיה מלוכלכת, ולא הבנתי בכלל מה רוצים ממני. באתי הביתה, וביקשתי מאימא שלי שתחליף לי את הסינר, כי היינו הולכים עם סינר לבית-הספר. היא אמרה לי שזה נקי, אז אמרתי לה: לא, אמרו לי שזה מלוכלך, שהסינר שלי מלוכלך. היא החליפה לי, אבל למחרת הלכתי, וקראו לי שוב יהודיה מלוכלכת. אז הרגשתי פתאום פעם ראשונה בחיים מי אני? מה אני? האם אני משהו אחר? האם אני נראית אחרת או מה קורה פה? זה היה מצב מאוד מוזר פעם ראשונה בחיים שלי. אני התביישתי אפילו לומר, בתור ילדה בת שש וחצי שבע, התביישתי להגיד לאימא שלי מה שאומרים לי בכיתה. שתקתי, למחרת לקחתי את הילקוט ואת הסינר שלי, ולא הלכתי לבית-הספר.

ש: לאן הלכת?

ת: שוטטתי בין הכיסאות והשולחנות שבפריז (Paris), הלכתי לטייל, וחיכיתי עד שיהיה בערך צהרים שאני ארגיש, ואז חזרתי. עשיתי את זה במשך שלושה ימים. ביום הרביעי באה המורה לשאול בשלומי, כי היא חשבה שאולי אני חולה. אני לא יודעת מה בדיוק נאמר בין ההורים שלי לבין המורה, אבל כשבאתי הביתה כאילו שאני חוזרת מהכיתה אבא שלי דבר ראשון נתן לי שתי סטירות חמות. לא בכיתי, כי התרגזתי. הוא שאל אותי: למה את לא הולכת לבית-הספר. ראיתי שהתגלה שאני לא הולכת לבית-הספר, אז אמרתי להם: כי אומרים לי שאני יהודיה מלוכלכת. כשאבא שמע את זה הוא לקח אותי, ולהתחיל לחבק אותי ולנשק אותי. זה היה מהפך נורא מוזר בין הסטירה לבין החיבוקים, זו הייתה פעם ראשונה בשבילי. אבא אמר לי: את לא יכולה לא ללכת לבית-הספר אלא אנחנו פשוט ננסה להחליף כיתה. החליפו כיתה, בכיתה שהחליפו הייתי מאוד קטנה, שמו אותי בכיסא האחרון האחרון, ופשוט זכורים לי הרגעים האלה שזה למעשה עוד לא מלחמה זה עדיין 1938 והייתי אז בת שבע.

ש: תתארי את הרגעים האלה בבקשה.

ת: אני יושבת בספסל האחרון, אני מסתכלת על הלוח, אני קמה, כי אני נמוכה אז אני קמה, כי אני רוצה לראות. הייתי תלמידה טובה. אז המורה כשהיא ראתה שאני קמה כל הזמן ומציצה אמרה לי לשבת ויותר לא לקום. כשהיו שואלים שאלות והייתי מצביעה היא לא שאלה אותי אף פעם. הרגשתי שאני הולכת כל הזמן אחורה, שאני לא מעניינת את אף אחד, ושאני כאילו מין מה שנקרא כלום, מין גורנישט כזה. אז ברור שירדתי גם-כן בלימודים, ולא עניין אותי יותר. בהפסקה של הלימודים המורה אפילו לא נתנה לי לשחק עם הילדים. הייתי צריכה ללכת איתה, להחזיק בשמלה שלה למטה, כי הייתי קטנה, והיא הייתה הולכת הלוך וחזור הלוך וחזור בתוך הרחבה הזאת של בית-הספר. אני הייתי צריכה להסתכל על הילדים איך הם רצים וקופצים, ואני הולכת עם המורה. אני בהתחלה חשבתי שאולי היא רוצה להגן עלי שהילדים לא ירביצו לי כי אני הרי יהודיה מלוכלכת, וזה לא נאה כי אני משהו אחר משהו שונה. אבל עם הזמן היה לי חשק גם לצחוק, גם לקפוץ וגם כל זה, אבל את זה הייתי עושה בבית. בבית אבא שלי עשה איתי המון דברים יפים בשירה ובהתעמלות, הייתי עולה על הראש שלו והכל. הוא עשה איתי הרבה התעמלויות, אז בבית היה נהדר.

ככה כשהגיעו הימים האלה המוזרים בבית-הספר, היה חופש, ובספטמבר אמרו שאני לא הולכת יותר לבית-הספר בגלל שיש מלחמה. כמובן לא ידעתי מה זה מלחמה, אבל אני כמובן נורא שמחתי שאני לא צריכה יותר ללכת לבית-הספר, מכיוון שהיו שם תנאים מוזרים בשבילי. זאת אומרת, שהשנאה נגד היהדות כבר הייתה קיימת לפני פרוץ מלחמת העולם השניה כשחייתי בפריז (Paris). בבית היה לי נהדר היו שירה, ריקודים, תפילה והכל היה נהדר.

ש: את זוכרת באיזה בית-ספר היית בפריז (Paris)?

ת: כן. את השם אני לא זוכרת, אבל זה היה רחוב בניולה שם זה היה האזור, אני ביקרתי שם פעם, ואני זוכרת איפה היה בית-הספר.

ש: ברובע ה ?

ת: כן, ברובע. היה באמת דבר מעניין קטן שאנחנו גרנו ברובע יחסית, כלומר, רובע בניולה זה די עני יחסית, ודודה שלי אחות של אמי עבדה בפרווה, והיא עבדה בפובוק סנטה נורה, שזה היה מקום שהיה בדיוק ההפך. זכור לי שכשהייתי מבקרת אצלה ראיתי עולם שונה, וידעתי לנסוע. אפילו שהייתי רק בת חמש שש הייתי נוסעת במטרו בחינם, עולה ויורדת בכל מיני מקומות. הייתי מטיילת בפריז (Paris), והייתי מכירה את כל המקומות לפי התמונות שהיו במטרו. כי במטרו התמונות היו נשארות, הן לא התחלפו כל-כך מהר, אולי פעם בשלוש ארבע שנים. אבל תמיד ידעתי לפי התמונה איפה לרדת לפובוק סנטה נורה, איפה לרדת לפארק הזה והזה. לא ידעתי עוד לקרוא את השמות, כי הייתי רק בכיתה א'. אלה היו החיים שבפריז (Paris).

ש: כשפורצת מלחמה מה קורה במשפחה שלכם?

ת: מה קורה? באמת דבר מוזר ביותר שהיה עוד בספטמבר בבוקר מוקדם דפקו שני אנשים, הם היו לבושים עם מעיל שחור ארוך והיה להם איזה מין רובה או מקל, אני לא זוכרת את זה בדיוק, אבל היה להם משהו ארוך. זה מאוד הפחיד אותי כשהם באו בבוקר מוקדם, והם דפקו בדלת. כולנו נבהלנו מהדפיקות החזקות האלה, וכשאבא או אימא פתחו את הדלת, ראינו את שני האנשים האלה, והם אמרו לאבא להתלבש, לקום ולבוא. אז אבא ביקש להתפלל, זה היה בבוקר, אז הוא רצה לעשות תפילת בוקר לפני שהוא ילך. הם אמרו לו: אין! אין! אתה בא! הם לא נתנו לו אפילו להתפלל את תפילת הבוקר, אז הוא כנראה התפלל אולי תוך כדי לבוש. אז התחלתי להיבהל מכל זה, אמרתי מה קרה פה? מה אבא עשה? זה אבא שלי, הוא לא עושה דבר רע, למה לוקחים אותו? אימא שלי גם בכתה, וברגע שראינו שאחרי שהוא הלך ואימא בכתה אז התחלתי גם לבכות כמוה, כי הרגשתי שמשהו נורא קורה. אחר-כך אחרי שנרגענו אז אימא אמרה: אולי אולי אבא יחזור. מה זה אולי? כלומר, אולי הוא גם לא יחזור? אימא אמרה שהיא לא יודעת מה קורה. כעבור כמה ימים אימא הלכה, וכשהיא חזרה היא אמרה: אבא לא חוזר בינתיים. אנחנו צריכים עכשיו לדאוג לחיים חדשים אחרים לגמרי. כנראה שבינתיים אימא שלי הלכה לאיזה מקום או לאיפה שהיהודים לספר מה שקורה. לקחו את אבא שלי למקום שנקרא קאון דה-גירס, שזה מקום שאוספים שם את כל היהודים שאינם צרפתים ומרכזים אותם. בקשר לאבא שלי הוא נשאר בגירס, ואחר-כך בשלב המתקדם של מלחמת העולם השניה הזאת העבירו אותו למה שנקרא מחנות השמדה. אני לא זוכרת את השמות של המחנות, אולי רשום לי באחד הניירות. עד כמה שידוע לי בשלב הרבה יותר מאוחר, שב43-' העבירו אותו לאיזה מקום ברכבת, ויותר לא יודעים עליו. או שהוא נפטר בדרך, או שהוא נפטר ברכבת, או שהוא נפטר כשהעבירו אותו. בכל אופן יותר לא נודע עליו כלום, הוא נספה, כמובן הרגו אותו. זה היה בקשר לאבא. עכשיו מה קורה איתי? אני והאחיות שלי אימא דאגה דבר ראשון שיהיה לנו טוב, והיא הכניסה אותה לבית-ילדים. זה היה בית-ילדים שכולנו שם לא היינו צרפתים. אני לא הייתי היחידה, היו כנראה הרבה ילדים שבאו או מגרמניה או מפולניה.

ש: איפה זה היה?

ת: דבר ראשון זה היה מחוץ לפריז (Paris), ולאחר-מכן העבירו אותנו למרכז צרפת למקום שקוראים לו שאטו-דשומו בדונלה קרויזה שזה באמצע צרפת.

ש: מטעם מי זה היה?

ת: אני חושבת שזה היה מטעם הארגון O.S.E, כי O.S.E עזר לנו בהרבה דרכים בתקופת מלחמת העולם השניה.

ש: זה היה בשאטו-שומו?

ת: כן, הייתי בבית-ילדים שומו.

ש: את זוכרת איך את עוזבת את הבית ונוסעת עם כל הקבוצה לשומו?

ת: כפי שהסברתי נסענו קודם מחוץ לפריז (Paris) לאיזה בית-ילדים, ומבית-הילדים הזה העבירו אותנו. זה היה אולי עניין של שבועות שהיו המון ילדים, אני לא יודעת, היו המון המון. אבל היו כמה בתי-ילדים בצרפת שריכזו. היו בתי ילדים בשומה, במז'וליה ובכל מיני מקומות בצרפת. היינו בבית-הילדים הזה כמעט שלוש שנים כשמונים ילדים מגיל שלוש, ואני חושבת שאולי עד ארבע-עשרה או חמש-עשרה.

ש: בשאטו-שומו?

ת: כן, זה שאטו-דשומו.

ש: את זוכרת את החיים בשאטו-שומו?

ת: כן, בהחלט.

ש: בבקשה תספרי.

ת: החיים בשומו, שם היו קודם כל רק מדריכים יהודים. אז למדנו לשיר, למדנו לרקוד, ולמדנו גם להמשיך בבית-ספר. היינו הולכים למרחק של איזה שלושה ק"מ לכפר ששכחתי כרגע את שמו, שלשם היינו הולכים לבית-הספר. בבית-הספר הזה היו גם ילדים לא יהודים, וכל הכפר הזה קיבל אותנו כאילו שאנחנו יתומים, לא ידעו שאנחנו יהודים. הם חשבו שאנחנו ילדים יתומים. הם קיבלו אותנו מאוד יפה בבית-הספר. אני מתארת לעצמי שאולי ברור שהמנהל ידע מי אנחנו, אבל היחס היה יוצא מן הכלל טוב.

ש: היה לך קשר כלשהו עם אימא שלך?

ת: לא, לא היה במשך כל השנים, אלא רק בשלב מאוחר יותר שאני אגיע לזה.

ש: היה לך קשר עם אחותך?

ת: כן, הייתי עם שתי האחיות שלי ביחד.

ש: בתקופה הזאת הרגשת איזה געגועים למשפחה?

ת: כשהגעתי לשם בימים הראשונים היה בכי, היה לי בכי. כולם בכו, וכולם התגעגעו לאבא, לאימא ולמשפחה. אני לא הייתי היחידה אלא כולם, ברור שפתאום להיפרד. אבל אצלי כנראה היה משהו יותר חזק מכיוון שאני הייתי רגילה לפרידה. מה זה נקרא פרידה? שהייתי רגילה לעזוב את אבא שלי ואת אימא שלי לשוויץ אז כאילו לי היה יותר קל כביכול להתגבר על זה. היו לי געגועים לאבא, לאימא וגם לשוויץ ולכל הדברים שהיו מאחורי. אבל בבית-הילדים הזה המדריכים היו כל-כך מוצלחים וטובים שהם ניסו להעביר לנו את העצב עם החיים.

אני אספר לך איזה חים שהיו שם, זה משהו יוצא מן הכלל שלא קיים בעולם כולו. לקחו את ספר הג'ונגל ואמרו לי: את הקוף, אני הייתי הקוף, ומישהי אחרת הייתה משהו אחר. סיפרו לנו את הסיפור, ועכשיו את קופצת, את שמחה וכל זה. היינו צריכים כל יום לדמיין לעצמנו למשל שאני הפרח האדום. לכל אחד מאיתנו הייתה גינה קטנה, נתנו לנו זרעים כדי לזרוע. אכלנו פירות מהסביבה, קטפנו, הבאנו את זה לבית-ילדים, ועשו מזה ריבה. היו חיים מלאים. נכון שעל המלחמה לא דיברנו, על ההורים לא דיברנו. היה בכי, ונכון שעשיתי המון המון פיפי במיטה כי היו פחדים. אבל יחד עם זה צריך לחיות, אנחנו ילדים וחיים את היום יום, השמש זורחת, השמש שוקעת, צריך לישון. היה עוד דבר שלמדנו מאוד להיות ביחד כאילו שאלה הן האחיות שלי ואלה הם האחים שלי. זה מה שיש, זה מה שקיים, ואני צריכה לאהוב אותם, להעריך אותם. המדריכים כיוונו אותנו לכל זה, וזה עזר לי לכל החיים שלי, החיים המשותפים כשהיינו בבית-ילדים. זה היה משהו יוצא דופן בתוך המלחמה האיומה הזאת.

אבל פתאום יום אחד אמרו שאנחנו לא יכולים להישאר ביחד, שהגרמנים הנאצים מגיעם גם לכאן. באותו רגע היו כאלה גדולים שהם ידעו יותר, והם הבינו שזה מסוכן שזה לא טוב. אני הרגשתי שזה לא טוב כי אנחנו שוב לא נהיה ביחד, צריכים להיפרד. לאן אני אלך? מה אני אעשה? מה יהיה? על מה יהיה לא כל-כך חשבתי, אבל חשבתי מה יקרה מחר? חשבתי על העתיד הקרוב יותר, על השעה הקרובה, זה מה שהיה חשוב לי. אף פעם לא חשבתי מה יקרה רחוק אלא רק על הרגע הזה. שרנו שיר אחד של האחים והאחיות, נתנו ידיים, היה כאב גדול. חלק מהילדים נסעו לאמריקה, ובכל אופן התפזרו. לנו הייתה עוד אימא והייתה לנו גם דודה רוזה אחות של אמי, הן היו עוד בחיים, והן אספו אותנו. את אחותי פאני לקחה דודה רוזה, ואימא שלי לקחה אותי ואת אחותי הקטנה יונה-ז'ורז'ט, אבל היינו פחות או יותר ביחד. אז כשהיינו עם אימא ועם הדודה זו הייתה תקופה כל-כך מוזרה במשך כל החודשים, עברתי מעיר לעיר. פעם היינו בלימוז', פעם היינו בליון, וכל זה היה עניין של ימים ושבועות. היינו צריכים לברוח מעיר לעיר כי בכל מקום היו הנאצים. היינו צריכים להסתתר ממקום למקום. ככה זה היה תקופה של שבועות או חודשים, אני לא יכולה לזכור בדיוק כמה, אבל זה היה בכל אופן באותה שנה של 43'. בשנה הזאת של 43' הייתי בהמון המון ערים בהמון מקומות פעם עם אימא, פעם עם דודה ופעם לחוד, עד שהגענו גם לניצה. היו גם אזעקות, ובזמן שהיו אזעקות ברור שפחדנו כל הזמן. אני שמעתי את האווירונים בשמים וכל זה. פחדתי, היה לי מאוד מאוד לא טוב, כי בכל זאת בבית-ילדים זו הייתה תקופה.

יום אחד הגענו למז'בה (Megeve), שם היינו תקופה קצר יותר ארוכה ושם היו האיטלקים, זה היה שם תחת שלטון איטלקי. אני חושבת שהאיטלקים בזמן הזה כשהיינו שם ב43-' עוד עבדו עם הצרפתים. אחר-כך בשלב אחר הם היו עם הגרמנים, ואז באמת הצטרכנו לעזוב את מז'בה (Megeve). במז'בה (Megeve) היה משהו מעניין שאני מוכנה לספר. מז'בה (Megeve) זה מקום לחופשה, היהודים שם הסתירו אותנו בבית-מרגוע, שם יש שלה, מלא שלה, והיו שם הרבה יהודים כמוני שהסתתרו. מי שילם על זה? אני לא יודעת. זה כנראה גם ה-O.S.E או משהו, איזה ארגון. דאגו לאכסן אותנו שם עם הרבה יהודים אחרים בתוך השלה הזה. איך חיינו? היינו שם אימא שלי, אחותי, אני ואחותי הקטנה היינו מטיילים בהרים. שם בהרים היו פירות אוכמניות, ומכיוון שאנחנו חיינו כבר את חיי החוץ, ידענו כבר מה זה פרי, אז היינו תמיד הולכים איפה שיש פרי כדי לאכול, זו הייתה תוספת של האוכל.

יום אחד באו שני חיילים עם רובים, שוב פחדנו באותו רגע. הם דיברו צרפתית, הם אמרו לנו להוריד ידיים ואמרו לנו: אל תפחדו, אנחנו יודעים שאתם לא צרפתים. חייל אחד אמר: אני פרטיזן, אל תפחדו. היינו שלושת האחיות שאספנו את האוכמניות האלה. החיילים אמרו לנו: נכון שאתם מפחדים מהגרמנים הנאצים? אמרנו להם: כן. הוא אמר לנו: גם אנחנו, והוא הכניס אותנו להסבר ולהבנה שהם הצרפתים שלוחמים נגד המלחמה שהם גם נגדי. אז אם ככה הוא חבר טוב שלי. הוא אמר לנו: יש לנו הודעות, אני כותב פתק, ותעבירו את זה בבקשה לאופה שבמז'בה (Megeve) בכפר, ועם זה עשיתם משהו גדול גדול מאוד בשביל צרפת. עשינו את זה אני ואחותי הגדולה, אבל לא אחותי הקטנה, כי לא רצינו שהיא תדבר, מכיוון שהיא הייתה קטנה, והיא עלולה אולי לדבר שטויות ולהגיד שפגשנו אנשים. אז אמרנו שאת האחות הקטנה שהיא הייתה אז רק בת שמונה או תשע, לא כדי לערב אותה בעניין הזה, כי ידענו שהיא עוד קטנה, ולא כדי לספר לה. ככה הלכנו כל יום או יומיים משהו כזה, ועשינו את זה במשך שבועיים.

יום אחד אנחנו שומעים את האופה מדבר בטלפון בגרמנית ואנחנו שומעים. סיפרנו את זה לפרטיזן אמרנו לו: אתה יודע שהאופה מדבר בגרמנית בטלפון. הוא שאל אותנו: איך אתם מבינים את זה? אמרנו לו: אנחנו יודעים יידיש והיידיש והגרמנית הן שפות מאוד קרובות. הפרטיזן אמר לנו: אם ככה תפסיקו, אל תלכו אליו יותר, אל תעבירו אליו יותר פתקים, עשיתם מה שעשיתם, תודה רבה. הוא אויב, גמרנו, תיזהרו ממנו. אני מספרת את זה מכיוון שעל-סמך זה שסיפרנו את זה, זה כנראה נודע בשלב הרבה הרבה יותר מאוחר ב1956- או 1957 כשהיינו שוב בצרפת, אנחנו קיבלנו אזרחות צרפתית על-סמך זה שעזרנו לפרטיזנים. אני ואחותי שלא הייתה לנו אזרחות צרפתית, היינו בלי אזרחות. פאני ואני קיבלנו את האזרחות הצרפתית על-סמך העזרה היפה הזאת שכנראה זה נודע. למה אני זוכרת את זה, כי זה היה כבוד גדול בשבילי שבכל זאת יכולנו לתרום משהו בתקופה מאוד מוזרה. אנחנו במז'בה (Megeve), ומרגישים ששם גם יש מישהו שעובד למען הגרמנים כמו האופה הזה, אז לא דיברנו, כי אמרו לא להגיד לאף אחד, לא לספר, שלא ידעו מה שעשינו, כדי שלא ידעו שהיו שם פרטיזנים. בכל אופן האופה ידע. עלינו למעלה כדי לקחת עוד פירות, ויותר לא ראינו את החיילים האלה. אני מתארת לעצמי שהיו חקירות, אבל זה בכל אופן מבחינתי.

יום אחד אומרים לנו שהגרמנים באים גם למז'בה (Megeve), כנראה שהם הגיעו למז'בה (Megeve) כי הם ידעו שזה אזור של פרטיזנים צרפתים, ושיש שם גם יהודים שמסתתרים בבתי-מלון. לפי מיטב הבנתי לאיטלקים היו יחסים טובים עם היהודים, והאיטלקים כנראה אמרו שאנחנו בסכנה. אימא שלי אמרה לנו שיותר לא נתראה בשלב זה, זה היה בסוף 43' משהו כזה, ואנחנו צריכים לנסוע למקום אחר, מקום בטוח יותר. העלו אותי עם המון ילדים שהיו במז'בה (Megeve) לאוטובוסים כדי להבריח אותנו לשוויץ, כי המרחק בין מז'בה (Megeve) לשוויץ הוא לא כל-כך רחוק. כנראה שה-O.S.E גם עזר להבריח אותנו לשוויץ. אבל נכון ששוויץ לא הייתה רחוקה, ונכון שאפשר היה להגיע בקלי קלות לשוויץ, אבל זה לא היה ככה, זה לא הלך בקלי קלות.

את אימא שלי יותר לא ראינו, אמרנו לה שלום עם בכי. אני עד היום לא מבינה למה אימא שלי לא יכלה לנסוע איתנו, אבל לא היה אף הורה שבא, כל האמהות או הדודים לא נסעו איתנו. שלחו רק ילדים לכיוון שוויץ. מכיוון שהמקום ששם הייתי היה שורץ במלא נאצים, לכן לא יכולנו להגיע לשוויץ באופן ישיר. כנראה שאמרו שצריך לנסוע נגיד ממקום למקום, ולמחרת או עוד יומיים כשהדרך תהיה פנויה, היינו צריכים להגיע למקום אחר לעיר אחרת ככה וככה. אנחנו נסענו במשך מספר ימים, פעם זה היה באוטובוס, פעם זה היה באוטו, פעם זה היה ברכבת, זאת אומרת, החלפנו במשך ימים רבים רכבים, מקומות ואנשים. לא היינו תמיד אותם הילדים, כל פעם היו ילדים אחרים. אני ממש לא זוכרת שהיינו ביחד כל הזמן אותם הילדים. פעם היינו ברכבת זה היה עם ילדים כאלה ופעם באוטו זה היה עם ילדים אחרים. בכל אופן ה-O.S.E כיוון קבוצות קבוצות בשביל להעביר אותנו בשלום לשוויץ.

ערב אחד זה היה חושך פתאום עוצרים את האוטו שהיה קרוב טרונון-ליבה. זה מקום קרוב לגבול, אבל אנחנו עוד לא בשוויץ. עצרו את האוטו, הורידו אותי ואת מי שהיה שם בפנים, והולכים למשטרה לתת שמות. אחותי לחשה לי באוזן: לא קוראים לך יותר אריקה, קוראים לך גוויז שנטל, תזכרי שקוראים לך גוויז שנטל. אמרתי לה: אבל זה לא השם שלי. היא אמרה לי: אבל עכשיו יש לך שם כזה חדש, את חייבת להגיד את זה למשטרה כדי שלא תקבלי מכות. ככה אמרה לי אחותי. לאחות הקטנה במילא קראו לה ז'ורז'ט לכן לא הייתה בעיה. אחותי אמרה לאחות הקטנה: את לא יודעת את שם המשפחה. היא אמרה: כן, אני באמת לא יודעת. היא לא ידעה איך קוראים לה. כשהגעתי לראיון ששואלים אותי איך קוראים לי כמובן שאמרתי את השם החדש שלי אבל בלחש, כי התביישתי מעצמי להיקרא בשם שאני לא. אבל אם האחות הגדולה אומרת לי את זה כנראה שהיא יודעת מה שהיא אומרת, והיא יותר חשובה לי מכל דבר אחר. כרגע אין לי אבא, אין לי אימא, אין לי כלום אלא רק אחות שהיא יכולה להגיד לי מה לעשות במקרה כזה שאני רואה פה משטרה, ואני רועדת, ואני לא יודעת מה קורה פה. בסדר, אמרתי שנטל, שיהיה השם הזה. שאלו אותי עוד שאלות, ואני התחלתי כמובן לבכות. זה עוזר, כי כשאני בוכה לא שואלים אותי יותר, אין מה לשאול. שמחתי שלא שאלו יותר. כנראה הם רצו לדעת מאיפה אני באה, ואיך קוראים לאבא שלי ואימא שלי, אבל לא רציתי להגיד אז בכיתי.

עזבו אותי בשקט, ומה הם עשו? פתאום היו פה גם אנשים מבוגרים, אני לא יודעת. בכל אופן את כל האנשים שלחו לבית-סוהר, ואני עם האחיות שלי כנראה כבר לא היה מקום בבית-סוהר, כי טרונון-ליבה זה לא מקום כל-כך גדול, ובבית-סוהר לא היה מקום. בכל אופן שלחו אותי עם האחיות לבית-ספר. בבית-ספר יש סורגים וזה היה קיץ, ובקיץ בית-הספר היה סגור, הילדים לא הלכו לבית-הספר. שמו אותי שם עם המון ילדים בטרונון-ליבה בתוך כיתה. בכיתה הזאת היו ספסלים וכיסאות וזה ערב ולילה. אנחנו שכבנו על השולחנות והתחלפנו עם אחותי, פעם היא ישבה על הכיסא ואני שכבתי, ואחר-כך התחלפנו. בקושי היה מקום למען האמת, היינו צפופים כמו נמלים בתוך הכיתה הזאת.

מה היה בבוקר? בבוקר דבר ראשון אני שומעת שבחצר הולכים חיילים, אלה היו חיילים גרמנים שהם התאמנו בחצר, והם היו עושים הליכות. ככה שמענו שם, במשך כל היום הם היו מתאמנים. באו שני אנשים, אני לא יודעת אם הם היו גרמנים, בכל אופן הם היו עם רובה ועם מקל. הם העמידו אותנו בשורה, ודבר ראשון הם שאלו: נכון שאתם יהודים? היו שם כמה ילדים שצעקו: לא, אנחנו נוצרים. הם אמרו לנו: אם אתם נוצרים תגידו את התפילה אחד אחד, את תפילת הבוקר. היו כאלה ילדים שהיו מוסתרים לפני-כן במנזרים אז אלה מהר מהר הצטופפו לשורה כראשונים. אבל אלה כמוני שלא ידעו, שאני אף פעם לא שמעתי תפילה נוצרית, ניסיתי ללמוד את זה במהירות, מכיוון שתודה לאל זה לא משפט גדול אז אפשר היה ללמוד. אנחנו עמדנו בשורה ואמרנו את זה באמונה גדולה ובקולי קולות את התפילה, וחשבנו שעם זה גמרנו, החיים לפנינו, הצלנו את החיים.

כמובן היינו שם בצפיפות כל הזמן, לא היה לנו מה לאכול, לא נתנו לנו. זכור לי שביום השני היה ילד אחד שהוא היה כנראה גדול יותר מאיתנו והוא אמר: אני לא אגיד את התפילה, אני יהודי. החייל הזה לקח את הילד הזה, ונתן לו מכות מוות. כמובן שיותר הוא לא קם, הוא היה כולו חתיכת דם. החייל הזה נורא שמח, הוא הראה לנו את חתיכת הבשר הזאת שהייתה מפורקת, הוא זרק את זה כדי שנלמד מה זה להיות יהודי. בכל אופן זו הייתה הצגה איומה שלא אוכל לשכוח את זה. באותו רגע שמחתי להיות כביכול לא יהודיה, וככה חשבו גם הרבה ילדים כמוני, בשביל מה להיות יהודי, כדי לקבל מכות? יותר לא ראינו אותו.

ביום השלישי באה אישה אחת עם שק, שהיא הייתה כנראה מנקה את בית-הספר. היה לה שק אחד, היא זרקה אותו על הרצפה והיו בו נשיקות של לחם. הם היו כבר קשים, והם היו אפילו כבר לא טובים, אבל זה לא היה משנה, לפחות היה משהו. אנחנו אספנו את זה, לקחנו את זה, וליקקנו את זה כל היום. זה היה דבר טעים וטוב, כל היום היה משהו להכניס לפה וללקק. זה היה ביום השלישי בערך. בכל אופן עברנו שם רגעים קשים, אני לא זוכרת את הכל, אבל אני יודעת שהיה קשה. כמובן היה בכי והייתה דאגה.

בוקר מוקדם אחד אחותי הגדולה רואה שיש משאית שעליה היה כתוב גירס. אנחנו לא ידענו מה זה גירס? איפה זה גירס? אבל אחותי הגדולה כנראה היה לה חוש, היא אמרה לנו: בואו יש חלון קטן בבית-השימוש, אנחנו יכולות לברוח, לא כדאי שנגיע לאוטו הזה. לנסוע באוטו הזה זה בוודאי לא יהיה טוב, אולי זה יהיה מין בית-סוהר אחר, זה בכל אופן מוות. היא אומנם לחשה לי את הדבר הזה, אבל היא אמרה: כדאי כל מי שיכול ורוצה שיברח דרך החלון הקטן של בית-השימוש. באמת אנחנו היינו די רזים וקטנים אז ברחנו משם. מכיוון שזה היה בוקר מוקדם החיילים הגרמנים עוד לא היו כנראה באימונים בחצר. אני לא יודעת אם זה היה במתכוון או לא במתכוון, אבל בכל אופן לא היה אף אחד שם, לא היה שם אף גרמני ואף שומר אחד.

אני הצלחתי לברוח מהמקום הנורא הזה עם שתי האחיות שלי ועם עוד איזה עשרים ילדים, אומנם לא ספרתי אבל היינו עשרים ילדים. קפצנו מהחלון, והתחלנו לרוץ, לרוץ. זה עוד לא היה אור בוקר, זה היה הזמן שבין החושך לאור, זה היה בערך בארבע או חמש בבוקר. ככה התחלנו לרוץ, רצנו במשך כמה דקות, ופתאום השמש זורחת. אז אנחנו החלטנו, אני לא זוכרת מי בדיוק החליט, אבל החלטנו לא לרוץ יותר, להפסיק לרוץ, כי אחרת ירגישו שאנחנו בורחים ממשהו. יכול להיות שאחותי אמרה או מישהו אחר מהקבוצה. אחותי הייתה הכי מבוגרת, היא הייתה בת שלוש-עשרה, והיא ממש הובילה אותנו. אז רצנו והיא אמרה לנו: עכשיו לא לרוץ אלא ללכת ולשיר. אני באמת לא מבינה את זה, היום לא הייתי עושה את זה, אבל היא אמרה לנו לשיר כאילו שאנחנו ילדים בחופשה. שרנו והלכנו בשורה קטנה.

הגענו לתחנת רכבת, וזה היה הכיוון של תחנת רכבת. אולי למזלנו היו שם אנשים בודדים, פה ושם קמו וראו, וחשבו כנראה שאולי אנחנו בחופשה, כי אנחנו הולכים לכיוון תחנת הרכבת ואנחנו שרים. הגענו לתחנה, עלינו מהר מהר, והחלטנו, כנראה אחותי החליטה או לא זוכרת מי, החלטנו שצריך לברוח מהמקום. הכי טוב זה לקחת את הרכבת שתיסע, ותיקח אותנו מהמקום הארור הזה טרונון-ליבה שאין שם אוכל, מקבלים מכות, ומי יודע מה עוד מחכה לנו. אנחנו עולים לרכבת, הרכבת לא נסעה תכף, אולי רק אחרי איזה שעה או שעתיים, לא זוכרת. אנשים בקושי עולים שם, אבל העיקר אנחנו יודעים שהרכבת תיסע, גם אם לא עכשיו או אחר-כך, אבל היא תיסע. אני לא זוכרת אם זה היה אחרי שעה או שעתיים, אבל העיקר שהרכבת נוסעת. אנחנו מבסוטים, אנחנו נוסעים לחופשה חדשה.

כשהגענו לתחנה הבאה הרכבת עצרה, מלא גרמנים עם רובים עולים לרכבת, הם שרים, הם צועקים והם מדברים. אנחנו הלב שלנו ירד לתוך האדמה, התחלנו לפחד מחדש. דבר ראשון הלכנו להסתתר בבית-שימוש. מכיוון שהיינו קבוצה של בערך חמישה-עשר או משהו כזה, היו שני בתי-שימוש בכניסה, ואנחנו הסתתרנו שם בשירותים. הייתה שם צפיפות איומה, אבל העיקר שאנחנו מסתתרים. הרכבת מתחילה לנסוע, ואז אחותי אומרת: צריכים להיזהר, כי אולי יבוא איזה גרמני שירצה להיכנס לשירותים, מה יהיה פה? אנחנו צריכים לרדת בלית-ברירה מהרכבת. הרכבת מתחילה לנסוע, אנחנו פותחים את הדלת של השירותים, ודפקנו גם על השירותים השניים ואמרנו שם לילדים: לצאת מהר מהרכבת, מוכרחים, אין ברירה אחרת. פתחנו את הדלת הראשית, וקפצנו מהרכבת. כשקפצנו אני נפלתי כמובן, קמתי מהר, והתחלתי לרוץ, לרוץ ולרוץ. הייתי עם אחותי, ולקחנו את האחות הקטנה ככה ביד מתחת לזרוע. אבל היו איזה שניים או שלושה ילדים שלא קמו יותר, כי הם קפצו, ואולי הם נפצעו. היו שם ילדים קטנים אולי בני שש, שבע או שמונה, לא יודעים את הגיל אבל הם היו קטנים, אולי היו גם בני עשר. בכל אופן הגרמנים הנאצים רואים את זה, והם יורים, הם התחילו לירות.

היינו האחיות שלי ואני, היינו קבוצה של כמה ילדים אולי עשרה או שניים-עשרה, והתחלנו לרוץ. רצים דרך השדות, רצים דרך היער אבל רק לא על הכביש, כי בכביש אולי יהיו נאצים, אולי יהיו צרפתים שעלולים למסור אותנו או משהו, אמרנו שעל הכביש לא. ככה רצנו במשך שעות רבות. בדרך קטפתי עשב, ואת העשב הזה אכלתי כמו פרה, לעסתי בתוך הפה. זה היה האוכל הכי טוב שלי, עשב ירוק בשדה. זה דבר שעד היום אני אוכלת, כשאני נזכרת ברעב הזה ובירק הזה היפה הטוב והטעים, זה האוכל הכי טוב בשבילי. מפעם לפעם כשאני רואה איזה עשב טרי, בא לי לקטוף, ללעוס בפה, ולירוק החוצה, זו מין תנועה אוטומטית של טעים וטוב. בכל אופן זה עזר לקיבה שלי להחזיק מעמד.

אני לא זוכרת בדיוק כמה ימים הלכנו ביער, אני אחיותיי והקבוצה. אבל הייתי ללא כוח ומאוד עייפה, ואז החלטנו. כשאני אומרת החלטנו זה יכול להיות שאני ויכול להיות שאחת מהקבוצה של הילדים, החלטנו שאם נמצא איזה בית מוכרחים להיכנס אליו, שאי אפשר ככה יותר לרוץ בשדות בשדות בלי לראות אף איש, ובלי לראות אף בן-אדם. אני לא זוכרת כמה ימים ככה היינו, אבל בכל אופן זה היה כמה ימים. אחותי אמרה לי שרק אחת מאיתנו הולכת לבית כדי לראות, כי אם יש שם גרמנים נאצים או אם יש שם איזה אויב או מישהו, אז שרק אחד יפגע ולא כולנו. רק אחת הולכת להתעניין מה זה הבית הזה. אני חושבת שאחותי הלכה, אני לא זוכרת, ואנחנו בינתיים הסתתרנו. תמיד מסתתרים מתחת לעשבים או בין העשבים הגבוהים, ככה אנחנו חושבים שלא רואים אותנו. אני רק זוכרת דבר אחד, אני אומר רק מילה אחת, שאז משום מה חשבתי שהיטלר כל-כך גדול שהוא מעבר להרים, שבוודאי הוא רואה אותי כל הזמן, שבוודאי יש לו עיניים גדול וראש גדול. חשבתי שהיטלר הזה הוא כאילו אלוהים, אז אני צריכה להיזהר ולהסתתר כל הזמן.

צד שני:

קיבלתי סימן שאנחנו יכולים לבוא לבית של האיכר הזה, שהבית הזה היה שם בין השדות. אבל לבוא מאחורה כביכול מאחורי הבית. מה קורה? האיש שהוא היה איכר אמר לנו: שקט, מה זה כל-כך הרבה ילדים? כנראה שאמרו לו יש קבוצה קטנה של ילדים, אבל היינו בשבילו הרבה. אחד או שניים הוא יכול היה להכניס לבית, אבל לא קבוצה של עשרה או שניים-עשר ילדים. הוא אמר לנו: רגע, רגע, קודם כל אתם אל תיכנסו לבית שלי, יש לי אישה, והיא עלולה לפתוח פה. היא יכולה למסור אותנו לאיפה שלא צריך או לנאצים או למשטרה. הוא אמר לנו ללכת ללכת בשקט, שהאישה לא תרגיש שאתם פה. איפה הוא שם אותנו? הוא שם אותנו עם הפרות. הייתה לו שם רפת, הוא הצביע לנו שם על ערמת הקש והוא אמר לנו: תסתתרו פה בערמה ותהיו בשקט, לא לצעוק, אחרת אני לא בעניין מה שיקרה. זה היה מובן לנו מצוין, עלינו בשקט על ערמת הקש הזאת. אני הרגשתי בערמה הזאת כל-כך טוב, זה היה חם. הרבה ימים לא ישנתי במיטה, אבל בערמת הקש היה חם ונעים. אבל היה עוד משהו, שהתחלתי להקיא, ועוד ילד אחד הקיא. למה הקאתי? כי אכלנו בדרך תפוחים ירוקים, עשבים ומה שבא לנו, אז אני התחלתי להקיא ולהרגיש רע, וגם לקבל כאב אוזניים. האוזניים כאבו לי, הייתה לי מוגלה מכל ההליכה וכל זה. מאוד כאב לי הכל – הבטן, הראש והאוזניים. אבל בתוך ערמת הקש בכל זאת היה חם ונעים. בכל אופן לא ישנתי, את זה אני יודעת.

למחרת בבוקר כשהשמש עוד לא זרחה אני קמתי מהקש מהערמה יחד עם כל הילדים שהיו בקבוצה והיינו צריכים לרוץ. האיכר אמר לנו בערך תלכו לכיוון ככה וככה, ותגיעו לגבול. אתם לא רחוקים כל-כך מהגבול, זה היה עניין של כמה קילומטרים, ותגיעו לגבול של צרפת-שוויץ. בדרך, מעניין שאני מספרת את זה כרגע, אבל בדרך פגשנו עוד קבוצה של ילדים שכנראה גם ברחו כמונו. הם התחילו לשאול אותנו: אתם יודעים איפה הדרך לשוויץ? אמרנו להם: אנחנו חושבים שזה פה בצד הזה בצד ימין, כך צריך ללכת. הם אמרו: אולי אנחנו לא נלך ביחד, כי לא בטוחים אם זאת הדרך או לא. אז התפזרנו לקבוצות, לעוד יותר קבוצות, כלומר, היו כאלה שהלכו ימינה, היו כאלה שהלכו שמאלה, והיו כאלה שהלכו ישר. במילא אנחנו בשדות לא יקרה שום דבר, אבל עוד מעט הגבול לפנינו.

הלכנו והגענו לגדר תיל. הגדר הייתה גדולה וארוכה אז לא ידענו אם שוויץ זה לכיוון ימינה, שמאלה או ישר. אבל הגדר הייתה כנראה לאורך קילומטרים, כי הגבול הוא ארוך. אחותי דבר ראשון לקחה אותי, וזרקה אותי מעבר לגדר, היא אמרה: ככה נעבור סוף סוף את הגבול. אני נפלתי לתוך הגדר. כשאני נפלתי לתוך הגדר ואני הייתי די חלשה, הברכיים שלי נקרעו לי, ירד לי מלא דם, כי זו הייתה גדר תיל וזה היה מאוד דוקרני אז נפצעתי. אומנם אני הייתי כמו חיה קטנה זחלתי החוצה כשהייתי מלאה דם בידיים וברגליים. אבל הרגשתי שהרגליים שלי בקושי לא יכולתי כמעט ללכת גם מעייפות. הדם התחיל ליזול, וקיבלתי דלקת חזקה מאוד גם בברכיים, שאני לא זוכרת כרגע את השם. אחותי סחבה אותי, ככה משכה אותי, אחות אחת ביד ואותי ביד השניה וגם עוד כמה ילדים. היא הצליחה להעביר את כל הילדים טוב, כי בינתיים הגדר כבר הייתה קצת יותר נמוכה בגלל שאני נפלתי בפנים ואולי עוד אחד או שניים נפלו בפנים. אחותי היא עברה אחרונה על הגדר והיא טיפסה. בכל אופן ציירתי את זה גם-כן באחד מהציורים שלי, את הגדר הזאת.

אנחנו עוברים, וכעבור כמה רגעים אני שומעת את הטרטור של האופנוע מסביב והתחילו לירות. כנראה שהנאצים ידעו שפה בורחים, אז רצו עוד להרוג את הילדים. אני לא יכולתי ללכת ולרוץ, אז אני נעמדתי במקום, וכל יתר הילדים הלכו והסתתרו מתחת איזה שיח או מאחורי עץ כדי שלא יפגעו בהם. בסוף הם פגעו רק באחד, אבל הנאצים האלה עברו עם האופנוע וירו. פתאום אני שומעת שחיילים מקדימה צועקים: לעצור! אסור לירות, זה מקום מפורז! אסור! אז הם הפסיקו, כלומר, הם ירו את היריות כמה שיכלו והפסיקו. כל יתר הילדים כולם הרימו ידיים, אחותי הגדולה התעלפה כשהיא ראתה, היא כבר לא יכלה יותר, לא היה לה כבר כוח. אני צעקתי: אנחנו בגן עדן. למה צעקתי את זה? כנראה זו הייתה התחושה שלי. אני ידעתי שברגע ששני החיילים השוויצריים באו הרגשתי שאני במקום בטוח. הילדים הם יותר קטנים וגן עדן זה דבר טוב, כבר אין מה לפחד, כבר אין מה לדאוג.

אספו אותי, חייל אחד לקח אותי על הכתפיים שלו, כי הוא ראה שאני לא יכולה ללכת. מכיוון שהיו שני חיילים אז הם עזרו לנו, וכנראה שהם ביקשו עזרה. בכל אופן דבר ראשון הם הביאו אותי עם הילדים לאיזה צריף ששם היו אחיות בשביל טיפול. נתנו לי כוס חלב, דבר ראשון כוס חלב, אבל אני הקאתי את זה, מכיוון שהקיבה שלי לא הייתה רגילה לשתות חלב כבר המון זמן. אז מה עשו? האחיות נתנו לי בקבוק שהיה שם חצי מים וחצי חלב, ואת זה שתיתי. לקחו אותי על הידיים כמו תינוקת קטנה של כמה חודשים, ואני כמו תינוקת באמת שוכבת ושותה מהבקבוק. ככה לאט לאט נתנו לי, אני לא יודעת איך היה עם היתר, אבל נתנו לי מזון. כבר הרבה ימים לא אכלתי כמו שצריך. המזניים שלי היו מלאות עם מוגלה, אז ניקו לי, אבל באוזן אחת לא שמעתי מאומה, ובאוזן השניה לפי ההערכה שלהם אמרו שאני שומעת קצת, לא הרבה אבל משהו, יכלו להציל דבר קטן. באמת תמיד אני שמעתי רק קצת, לפעמים זה היה טוב לא לשמוע דברים רעים. בכל אופן אני חיה עד היום הזה עם שמיעה, אני יותר מבוגרת לכן היום זה עוד יותר חלש, ואני כבר לא שומעת טוב.

בכל אופן הגענו לשוויץ, ומנקים אותנו שם. אני הייתי בת אחת-עשרה וחצי ושקלתי תשעה-עשר קילו. תשעה-עשר קילו שוקל אולי ילד בן שלוש או משהו כזה. אני אומרת את זה בגלל שכל-כך הרבה ימים לא יכולתי לעלות במשקל, כל הזמן האחיות אמרו: עדיין תשעה-עשר קילו, תשעה-עשר ומאה גרם, תשעה-עשר מאתיים חמישים גרם. אני שמעתי את התשעה-עשר תמיד כשהיו רושמים על הנייר, והיו מוסרים את זה לאחות אחרת בקולי קולות, אז שמעתי את התשעה-עשר כבר הרבה זמן, לכן אני זוכרת ששקלתי כך.

עם הזמן שם העבירו אותנו ללוזן (Lausanne), לוזן (Lausanne) זו עיר גדולה בשוויץ, והעבירו אותנו שם לאיזה מחנה, שזה נקרא מחנה של ארבעים יום, קוראים לזה קרנטן. העבירו אותנו לשם כנראה כדי לטפל בעוד מבריחים שהיו כמוני, וטיפלו בנו בכל המחלות. הייתי מלאה עם כינים, הורידו לי את כל השיער מהראש, החליפו לי את כל הבגדים. הייתי מלוכלכת והייתי מזוהמת, ואני חושבת שנעליים לא היו לי, אני לא זוכרת, אבל בכל אופן טיפלו בנו.

אחרי ארבעים יום שהיינו בלוזן (Lausanne) זה היה מחנה, אני לא אספר כרגע מה היה בתוך המחנה, אבל היו הרבה יהודים כמונו שם. בכל אופן זו הייתה תקופה מוזרה. הייתי בשוויץ, לא היו גרמנים, אבל הרגשתי שאני סגורה, שאין לי יותר נוף, לא פרחים וכל זה, אני לא בשדה, לא בריצה ולא בהליכה. זה חנק אותי. בכל אופן העבירו אותנו לבית-הבראה שקראו לו שאון-פרי בשוויץ, ושם קיבלנו מה שנקרא הבראה טובה לילדים כמוני.

יום אחד אני אומרת לממונים שם עלי, היו שם מדריכים, אני לא יודעת אם קוראים להם מדריכים, אולי הם היו אחראים. אני אומרת לאחראית שם שבשוויץ יש לי משפחה. היא אמרה לי: מה פתאום יש לך משפחה. אמרתי לה: כן, יש לי כאן מין אבא ומין אימא בשוויץ. היא אמרה לי: אבל באת לבד. סיפרתי לה שאלה הם שוויצרים, שיש לי אימא ואבא שלי בצרפת ויש לי עוד בשוויץ. הם הבינו, הם שאלו אותי אם יש לי כתובת? נתתי להם את הכתובת, ידעתי איפה הם גרים גם רחוב. כעבור איזה יומיים אני מקבלת הודעה שאני יכולה לעזוב את המקום שאון-פרי, ומוכנים לקבל אותי חזרה למשפחה הזאת. אני עם התשעה-עשר וחצי קילו ששקלתי הגעתי אל משפחת זאוטר שגרו בוינטרטור (Vintertour). הם מקבלים אותי בזרועות פתוחות.

ש: מה שם המשפחה?

ת: משפחת זאוטר.

ש: ומה קורה עם האחיות שלך?

ת: אחותי הגדולה גם הצליחה להגיע לאותה משפחה שהיא הייתה אצלם פעם, שקראו להם משפחת קלינר, הם במקרה היו באותה העיר של המשפחה שלי בוינטרטור (Vintertour), אז לא הייתה בעיה. אבל אחותי הקטנה ז'ורז'ט לא הצליחה. זה סיפור אחר, סיפור עלוב מאוד. המשפחה שהייתה לה לפני המלחמה לא יכלו לקבל אותה כי הם היו מבוגרים, או שהייתה איזושהי בעיה, אבל לא חשוב, אני לא יכולה לספר אלא רק דבר קטן, שהעבירו אותה לאיזו משפחה בשוויץ בהרים, שם היא נשארה עם הכלבים ועם הכל, וכמעט ששכחו אותה. הזניחו אותה בצורה נוראית, זה סיפור אחר לגמרי.

ש: אבל את אצל משפחת זאוטר?

ת: כן, אני הצלחתי להגיע אל המשפחה, וכשהם חיבקו ונישקו אותי הם גם בכו, הם בכו ובכו. אני לא הבנתי למה הם בוכים, האם זה משמחה, אבל זה לא היה משמחה, אלא שכשהם ראו אותי הם נבהלו. הם ראו איזה מקל שבא, ראו את העצמות שלי, הם נבהלו מהשלד שיש להם לפניהם, ככה הם סיפרו לי יותר מאוחר על הבכי שלהם. פחדתי שאולי הם בוכים כי הם לא רוצים לראות אותי, שהם לא רוצים אותי. בכל אופן הם טיפלו בי מאוד יפה, אבל אני הצטרכתי לשכב כמעט במשך שנתיים, מכיוון שלא יכולתי ללכת, כי היו לי הבעיות עם הברכיים שלי. על האוזניים שלי אין מה לדבר. הם בהתחלה חשבו ששכחתי את השפה, ואמרתי שאני מדברת רק צרפתי, והם דיברו שוויצרית גרמנית, הם לא ידעו צרפתית. הם חשבו שאולי שכחתי את השפה עד שנודע להם כנראה מהניירות שאני לא שומעת. בכל אופן הם לא דיברו על זה הרבה אולי מתוך נימוס ומתוך הבנה מלאה לילדה. אבל בכל אופן בברכיים שלי היו צריכים להמשיך לטפל. אם זו לא הייתה המשפחה הזאת אני לא יודעת מה היה קורה עם הרגליים שלי. הם דאגו, לקחו אותי לרופא שזה היה רופא טבעוני, שהרבה שנים לא הכירו בזה, אבל הוא טיפל בי.

בכל אופן היה עוד משהו שאני יכולה לספר, שהם דאגו שאני אמשיך ללמוד ולהיות יהודיה, להישאר יהודיה. כי הם לא היו יהודים והם אמרו לי: עכשיו אנחנו נביא לך רב בימי ראשון, כי בימי ראשון הם היו חופשיים, אז הם הביאו לי רב שהוא יבאו וימשיך ללמד אותי תורה, או לדבר בעברית. דבר ראשון כשראיתי את הרב אני קיבלתי כאב בטן, כאבה לי הבטן. אמרו לרב הזה: טוב, תבוא ביום ראשון הבא. הוא בא ושוב היה לי כאב בטן. ככה שלוש פעמים קיבלתי כל פעם כאב בטן מתוך פחד או מתוך משהו שאני לא אוכל להסביר את זה, מתוך סלידה, מתוך זה שלא רציתי להיות יהודיה, כי אני סובלת מזה. אני לא אוכל בדיוק אז להסביר את זה, היום אני מבינה את זה למה זה קרה לי, זה היה מובן בצורה אחרת, כי אחרי סבל כזה בגלל שאני יהודיה. לא רק זה אלא היה עוד דבר אחד, שהרב הזה שקראו לו קורצוויל, כי בשלב מאוחר אני כן הלכתי אליו, אבל זה היה בשלב הרבה הרבה יותר מאוחר כמעט אחרי שנתיים. בכל אופן הקורצוויל היה בשבילי לנגוויל, הוא דיבר על התורה, והוא כנראה לא ידע איך לגשת לילדה שפגועה כל-כך נפשית ובריאותית, שלא צריך לדבר תכף על הברכות "ברוך אתה ה' אלוקינו" וכו'. הוא היה אומר לי מילים כאלה שלא הבנתי מילה אחת. הוא לא שאל אותי מה שלומך? איך קוראים לך? או אני לא יודעת. נכון שהוא לא היה פסיכולוג אלא הוא היה רב, אבל רב שמתפלל, ושצריך ללמד את התורה לילדה יהודיה ומעבר לזה לא.

בכל אופן לא הבנתי אותו, ולא רציתי אותו אלא ההפך מזה. בשלב מאוחר יותר הילדים מהאזור ומהבית היו מבקרים אותי יום יום, היו מחבקים אותי, היו מנשקים אותי, מדברים איתי ומספרים לי, ילדים שוויצריים. הייתה לי חברה שהיא עד היום חברה שלי, שמה הוא היידי. היא מאוד שוויצרית, יש הרבה היידי בשוויץ, והיא נשארה חברה. הילדים היו כל הזמן לידי עד שאני נרדמתי, ולפעמים כשאני התעוררתי אני ראיתי את הילדים סביבי, וסיפרו לי. המשפחה דאגה בצורה יוצאת מן הכלל שכל הזמן תהיה לי חברה.

אחר-כך מה עוד הם דאגו המשפחה? הם דאגו להביא מורה שילמד אותי את הגרמנית של בית-ספר, כי בבית-ספר בשוויץ לא לומדים שוויצרית, זו שפה מדוברת. אבל בבית-ספר בוינטרטור (Vintertour) ששם זה שוויץ גרמני אז מדברים גרמנית. יש גם שוויץ צרפתי וגם שוויץ איטלקי. שם המורה דאג לי שאלמד בבית לקרוא ולכתוב. עשיתי כיתה א' וכיתה ב' בבית בשכיבה. בכיתה ג' יכולתי לקום מדי פעם, ללכת לכיתה וללמוד. הלכתי מתי שיכולתי. היו לוקחים אותי בעגלת ישיבה של תינוק, ומביאים אותי לבית-הספר. את זה עשו הילדים, כל פעם היה איזה ילד שהיה מביא אותי בבוקר ומחזיר אותי, זה היה להם כיף. קיבלתי גם פיזיותרפיה, קיבלתי גם התעמלויות וכל מה שצריך. זה היה עד כדי כך שתוך שנה וחצי למדתי ארבע כיתות. אני למדתי בכיתה א' בשביל ללמוד לקרוא ולכתוב. המורה הזה עד שהוא היה בן שמונים הוא נשאר החבר שלי הטוב ביותר. הוא עוד כתב לי מכתבים לפה בארץ. הוא גם היה לא רק מורה אלא הוא היה גם אחד מהמיניסטרים שיש בשוויץ, בציריך יש לו תפקיד נוסף בתור מיניסטר. הוא בן-אדם יוצא דופן, נשארנו ממש ידידים. הייתי הולכת אליו אחר-כך הביתה, והוא היה נותן לי שיעורים פרטיים נוספים, העיקר שאני אהיה בן-אדם, שאני אלמד את השפה גם שוויצרית וגם גרמנית.

כולם אהבו אותי, ומי שעוד היה מאוד אוהב אותי זה היה מורה להתעמלות, כי שם עשיתי התעמלות כל-כך טובה. אני לא יודעת אם זה היה במקרה או במתכוון, אבל הייתי זאת שרצה הכי מהר והכי גבוה עם הרגליים שלי. עשיתי את זה יותר מהר מאשר כל הילדים. אני לא יודעת איך עשיתי את זה, אבל יכול להיות שזה היה בגלל שאבא שלי היה פעם רקדן רוסי מאוד מוצלח, והוא עשה איתי בילדות, אז יכול להיות שהיה לי את הכשרון הטבעי. בצורה כזו התפתחתי בצורה טובה ונכונה. הבראתי עם הברכיים פחות או יותר, למרות שעד היום אני מרגישה כאבים בברכיים. הרבה פעמים כשהייתי רוקדת בבלט הייתי מרגישה כאבים איומים בברכיים שלי, אבל זה לא היה חשוב, הריקוד היה מעל הכל, כי אני המשכתי לרקוד כמעט עד גיל שמונה-עשרה, גם כשהגעתי לשלב מאוחר בלרקה הבלט. אבל זה בשלב מאוחר יותר.

ש: אבל את עדיין בשוויץ.

ת: בשוויץ הבראתי ולמדתי.

ש: עד מתי את נשארת אצל המשפחה הזאת?

ת: אני צריכה פה לספר משהו קטן. כשנגמרה המלחמה צלצלו הפעמונים של הכנסיות כנראה בכל שוויץ. אני הייתי אז בכיתה בבית-הספר, אני שומעת את הפעמונים האלה, והילדים אוטומטית אמרו לי: אריקה המלחמה נגמרה בשבילך, אין יותר מלחמה. אני דבר ראשון לקחתי את עצמי, התחלתי לרוץ כמו משוגעת, הסתתרתי, התחלתי לבכות והתעלפתי. זו הייתה התגובה שלי אחרי שהילדים אומרים לי שאין יותר מלחמה. בשבילי לא נגמרה המלחמה, לא היה לי אבא ולא הייתה לי אימא איתי, ובשבילי זה לא היה נקרא שהמלחמה נגמרה. אני חלמתי בלילות שלוקחים את אימא שלי, יש מדורת אש, היא רצה אחרי, היא מפרידה אותי, ואני רצה קדימה. כלומר, אני רצה קדימה, אימא שלי רצה אחרי והאש נמצאת באמצע. ככה זה היה כל הזמן וזה היה זז. הייתי חולמת את זה והייתי בוכה. בכיתי, ואז האימא השוויצרית אמרה לי להפסיק עם הבכי שזה לא נורא. למה אני מספרת את זה? מכיוון שחלמתי את החלום הזה בלילה כשלקחו את אימא שלי. יש לי את התאריך שלקחו אותה, זה היה בחודש אפריל חודש לפני סוף המלחמה. היא חיה כל המלחמה, רק חודש לפני זה לקחו אותה, ואני חולמת את החלום הזה חודש לפני סוף המלחמה. האימא השוויצרית ניחמה אותי, היא אמרה לי: את תראי את אימא שלך, יהיה בסדר היא חיה. רק בשלב מאוחר יותר הם מקבלים, כעבור איזה חודשיים מקבלים מכתב שאין לי גם אימא. על אבא גם חיפשו, ועד שגילו שהוא גם איננו. זה רק אחרי המלחמה נודע מי עוד חי ומי לא חי. פשוט איך שחלמתי את החלום הזה, ואיך שגם הבריחה הזאת, לכן בשבילי המלחמה לא נגמרה, למרות שעוד לא ידעתי אם אימא חיה או לא חיה. כל התופעה הזאת זה מוזר, אבל זה מה שהיה.

אחרי כל זה אני מצאתי את עצמי בבית במיטה. כנראה שחיפשו אותי ומצאו אותי, כי הסתתרתי בסך-הכל מאחורי איזה שיח מול הכנסייה, לא רחוק מהכנסייה של הפרוטסטנטים. דרך אגב בקשר לכנסיה הפרוטסטנטית, אהבתי ללכת עם הילדים ביום ראשון לשמוע, כי אצל הפרוטסטנטים מספרים שם גם על התנ"ך, ואחר-כך מגיעים לישו וכל הסיפורים של ישו. בשבילי ישו גם היה יהודי, מה שנעשה אחר-כך זה סיפור אחר. אבל אני מאוד הקשבתי למה שהיה לפני זה, זה מצא חן בעיני לשמוע על התנ"ך. באמת הם דיברו שם על התנ"ך, אולי לא בדיוק כמו שמספרים אצל היהודים, אבל תנ"ך זה תנ"ך. סיפרו שם על דניאל, על דוד המלך, על אדם וחווה, את כל הסיפורים האלה למדתי יפה מאוד בכנסיה. אבל הלכתי רק לחגים היהודים, זה היה חנוכה ופסח. בפסח היו מביאים לי מצות, ובמשך שבוע ימים אני אוכלת מצות במשפחה הפרוטסטנטית, הם לא נתנו לי לחם. אולי אכלתי עוגה, אני לא יודעת, אני לא זוכרת. אבל בכל אופן דאגו שאני אוכל את המצות האלה בפסח. בכל אופן בחגים הלכתי פה ושם להיפגש. הייתה אפילו משפחה יהודיה בוינטרטור (Vintertour) שהייתי מבקרת אצלם. בוינטרטור (Vintertour) אין הרבה יהודים, אבל קצת המשפחות שהיו הם קיבלו אותי רק לחגים. אם הייתי רוצה לבוא לבקר זה לא, ממש לא עלה על דעתם. זה מוזר. נודע לי בשלב מאוחר יותר שיש הרבה משפחות של יהודים שוויצריים שלא לקחו אף ילד יהודי לביתם בשביל לגדל או בשביל קצת לארח או משהו. לא, אבל זה סיפור בפני עצמו, שהיום זה כואב לי לדעת שמשפחות לא יהודיות לקחו יהודים רבים.

ש: אז אין משפחה, ומה קורה אז איתך?

ת: עכשיו חייתי את החיים, והאבא השוויצרי כבר דאג לרשום אותי לבית-הספר גבוה כדי שאני אוכל לעבוד איתו, כי הוא היה עובד במעמד בכיר, והוא רצה שאני אעבוד איתו, שאני אעזור לו. אבל בשביל זה הייתי צריכה עוד איזה שלוש, ארבע או חמש שנים לימודים.

ש: למשפחה הזאת לא היו ילדים?

ת: למשפחה הזאת היו שתי בנות גדולות. למה הם לקחו אותי? זה סיפור אחר בפני עצמו. בכל אופן הם התרגלו אלי, ואהבו אותי כשהיו להם כבר ילדים גדולים. הם היו מבוגרים משפחת זאוטר. כיום חי הנכד שקוראים לו ארנסט ואני בקשרים איתו כל הזמן. הוא אהב אותי כי הוא היה בן יחיד, והוא אהב אותי כמו אחות, הייתי כאילו אחותו הגדולה.

ש: אז את חיה עם המשפחה הזאת כבת משפחה?

ת: כשהנכד הזה ארנסט היה הייתי נמצאת איתו, והייתי מספרת לו סיפורים. בכל אופן זה כבר בערך 1948 או 1949 משהו כזה, אני לא זוכרת בדיוק. פתאום אני מקבלת הודעה שדודה רוזה, אחות של אמי חיה, והיא רוצה לקבל אותי בצרפת. היא כבר הייתה בלפוי (Lepuy) אחרי המלחמה. אינני יודעת עד היום, המשפחה שלי בשוויץ לא רצתה למסור אותי, אבל הכריחו אותם מכיוון שאמרו שאפילו אם יש סבתא שחיה חייבים להחזיר את הילדים למשפחות הקודמות שלהם, אפילו אם זה טוב או לא טוב. היה קשה באמת לדודה שלי, כי היא הייתה גם אחרי המלחמה וכל זה. היא הייתה חיה בלפוי (Lepuy) עם גבר אחר, מכיוון שבעלה גם נלקח למחנה ריכוז ונספה, והיא הצליחה להסתתר ולחיות. אז באנו אליה, היא המשיכה עוד לעבוד בפרווה, ואנחנו חיינו בלפוי (Lepuy). היינו אני ואחותי הגדולה, ואחר-כך הצטרפה גם הקטנה, שלחו אותנו אליה. זו הייתה תקופה מאוד קשה, כי משוויץ ששם למדתי והיו לי חברים, פתאום אני חוזרת לצרפת, ושם אני צריכה ללכת לליסה. אבל הצרפתית שלי שכבר כמה שנים שוב הלכה לאיבוד, ולא הייתה לי כבר אפשרות ללמוד כמו ילדה בת חמש-עשרה שש-עשרה וללכת לליסה. אומנם התקבלתי, אבל לא יכולתי לעקוב אחרי החומר כמו היסטוריה וכל זה.

בכל אופן הדודה שלי החליטה שאני אעזור לה לעבוד בבית עם הפרווה. אז הפכתי למבשלת, הייתי הולכת לקנות את האוכל בשר וירקות, ולמדתי את המקצוע של הפרווה, תפרתי וזה היה עוזר לה. גם אחותי הגדולה עשתה את זה. אחותי הקטנה יונה-ז'ורז'ט לא יכלה לעשות את זה, כי היא הייתה עוד קטנה, אז היא לא יכלה ללמוד, ולא יכלה לעבוד, אז היא באה לארץ-ישראל.

ש: דרך איזה ארגון?

ת: כלום. אני לא יכולה לספר על זה בדיוק כי לא ידוע לי, אבל היא באה לפה לארץ ראשונה לקיבוץ חצור. למה אני אומרת את זה? מכיוון שאני עבדתי בלפוי (Lepuy), ושם הלכתי, ראיתי איזו הצגה איזה בלט בחוץ ונמשכתי לזה. נכנסתי למורה לבלט, ואמרתי לה שאני יודעת לרקוד. היא עשתה לי מבחן, ואחרי שהיא עשתה לי מבחן היא אמרה לי: בחורה כזאת עוד לא הייתה לי. זאת אומרת, הייתי רוקדת בצורה שונה לגמרי ממה שהיא לימדה. אני לא למדתי בלט, אבל הייתי רוקדת, הייתי עושה התעמלות. ידעתי לעשות שפגט, היא ראתה, והיא הדגישה את הגמישות הקיימת שלי. היא שאלה אותי: את לא למדת בלט או משהו? אמרתי לה: אני לא למדתי משהו, אבל אני יודעת לרקוד, וזה היה נקרא בשבילי גם בלט. היא אמרה לי: בסדר, אני לוקחת אותך. לא שילמתי על זה גרוש, למרות שבעצם היו צריכים לשלם. כל יום הייתי עובדת בפרווה, וכשהייתי עושה קניות הייתי בורחת בשביל ללכת לעשות איזה שעה של תרגילים. אבל היינו צריכים גם להופיע, היה לה תיאטרון בלפוי (Lepuy) והיינו צריכים להופיע. מה איתי? אני צריכה ללכת ביום שלם ביום ראשון. אמרתי לדודה שלי שאני הולכת לרקוד ביום זה וזה. כשהדוד החדש שמע את זה הוא התרגז, והוא כעס עלי שאני עשיתי את זה בלי לשאול אותו ובלי לבקש. בכל אופן הייתה לי בעיה עם זה כי עשיתי בלי לשאול. אבל אני המשכתי לרקוד, הלכתי, והדודה עזרה לי בזה, למזלי היא הבינה אותי. הייתי בלהקה, נהפכתי שם למורה, הייתי גם עוזרת לילדים הקטנים ועסקתי בזה.

ש: עד איזו שנה?

ת: עד גיל תשע-עשרה.

ש: ואחר-כך מה היו הנסיבות שהביאו אותך לארץ?

ת: אני בת עשרים וזה ב1952-, פתאום הדודה שלי אומרת לי שיש איזה בן-אדם אצל דודה אחרת שנמצאת פה בארץ בתל-אביב, יש לה איזה חבר שמאוהב בתמונה שלי, והוא רוצה להכיר אותי. הדודה שגרה בתל-אביב היא אדוקה מאוד, אז בשבילי להכיר על-ידי תמונה זה לא מספיק. הוא התחיל לכתוב לי, ואני התחלתי לכתוב לו גם חזרה. אני בחורה צעירה בת תשע-עשרה עשרים ואהבה לא היכרתי, כי אני רק רוקדת וזה סיפורים, אני כל הזמן בתוך הסיפור, רוקדת סיפור. יש חברים וידידים, אהבתי לרקוד, ולהכיר גם צעירים וצעירות, אבל לא היה בלפוי (Lepuy) אף יהודי אחד שיכולתי להתחבר או לדבר או משהו. בכל אופן הדודה חשבה שזה דבר טוב שאני אתחתן עם היהודי הזה, ושאני אכיר אותו. אז הדודה מצרפת החליטה לשלוח אותי לארץ-ישראל.

דרך אגב, קיבלתי הזמנה ללהקה של רולמפטי, שזאת להקה מאוד מפורסמת ומאוד גדולה בצרפת במרסיי. הוא בא לבקר את בית-הספר שלנו, הוא ראה אותי, והוא אמר לי שכשאני אהיה בת עשרים ואחת, כי אז אני אהיה כבר עצמאית, אז אני אוכל לבוא ולהצטרף ללהקה של. קיבלתי ממנו הזמנה, וחשבתי לעצמי שאני בת עשרים, אני אסע לארץ-ישראל, אני אנסה לסחוב את הזמן שלי, וכשאני אהיה בת עשרים ואחת אני אכנס ללהקה של רולמפטי, ואני אמשיך לרקוד.

אני באה לארץ, אני אכיר את הבחור הזה שרוצים לעשות לי איתו אירוסין, כלומר, שידוך. אבל לי לא היה בראש שידוך, לי היו תוכניות להמשיך לרקוד. הבחור הזה היה מאוד נחמד והכל, הוא היה נהג אוטובוס וזה היה מקצוע טוב בשנת 52'. בכל אופן אני מגיעה, הוא קיבל אותי יפה, ואני תכף הסברתי לו שאני לא באתי בשביל החתונה, אלא רציתי לבוא כדי להכיר את הארץ. הוא קיבל את זה. דבר שני אמרתי שאני רוצה לראות את אחותי בקיבוץ. הוא אמר לי: אבל יש לך רק שלושה חודשים שאחרי זה את צריכה לחזור לצרפת. אני ראיתי את אחותי בקיבוץ חצור, ואני התאהבתי בקיבוץ הזה. ראיתי שכולם יהודים, הייתה שם גם-כן קבוצה של צרפתים, שעד היום אני איתם בקשרים, ואני יכולתי לדבר איתם ולשוחח. ביום השני שהגעתי לקיבוץ חצור ביקשו ממני לתת להם הופעה. נתתי להם איזה רפרטואר והם אמרו לי: את נשארת איתנו, אנחנו נוכל לעזור לך, את יכולה להיות מורה לריקודים, ואת יכולה לעבוד פה. בכל אופן זה נמשך ככה, זה משך אותי מאוד שפתאום ראיתי עולם חדש אחר, להיות יהודיה בין היהודים. סוף סוף הרגשתי שזה המקום בשבילי, מצאתי לי מקום. לא היה חשוב לי יותר הבלט שחיכה לי בצרפת, רולומפטי שמחכה לי, שהדודה מחכה לי בצרפת.

ש: באיזה קיבוץ זה היה?

ת: בקיבוץ חצור, יש שני חצורים אחד בצפון ואחד בדרום, זה היה בדרום. נשארתי בקיבוץ הזה.

ש: כמה זמן?

ת: הייתי שם במשך שלוש שנים. בינתיים התחתנתי, ובינתיים הבאתי ילד ראשון. כשאני נכנסתי להריון אמרתי שיש לי חיים חדשים. בלט בקיבוץ בזמן הזה לא היה מקובל, אז הייתי צריכה לעזוב את הבלט, אבל יכולתי להמשיך ללמד ריקודים עממיים שלא ידעתי, לא היכרתי, הייתי צריכה ללמוד את זה. בכל אופן אמרתי שעכשיו אני אימא, אז נשארתי אימא ונשארתי עם זה, למרות שבכל המסיבות ובכל התרבות הזמינו אותי, הייתי עושה והייתי פעילה.

ש: בקיבוץ?

ת: כן, הייתי פעילה בוועדת תרבות והייתי מכינה. אם זה היה בפורים אז בפורים יכולתי לרקוד בלט. זה נמשך, אבל אחר-כך בשלב מאוחר יותר בעלי לשעבר רצה לעזוב את הקיבוץ, הוא אמר לי שיותר טוב בחוץ מאשר בקיבוץ. אמרתי שטוב, נראה איך זה בעיר, אז עזבתי, ואחר-כך הרגשתי לא טוב בחוץ. הייתי ברעננה והייתי בבית-שאן. בבית-שאן זה היה חור כזה שלא יכולתי לנשום אוויר טוב. אמרתי שאין לי ריקוד, אין לי בלט, אין לי כלום, אין לי את הטבע, כי הייתי רגילה בכל זאת לטבע, גם שוויץ זה טבע. אז נכנסתי בחזרה לקיבוץ עין שמר. הייתי שם בעין שמר, ושם נולד לי עוד בן. בעלי שוב לא רצה להישאר בקיבוץ, אז פשוט עזבנו את הקיבוץ, כי אז אמרתי לעצמי, או שאני עוזבת את הקיבוץ או שאני עוזבת את הבעל, אני לא ידעתי מה לעשות. בכל אופן החלטתי, והגעתי לחולון. בחולון אני נמצאת עד היום הזה, ושם נולד לי בן יובל. אני אגיד את השמות של הילדים: הראשון זה מיכאל, השני זה יוחנן, השלישי זה יובל והבת היא הרביעית ששמה ענת. כולם שמות עבריים יפים וטובים ואנחנו בקשרים.

בינתיים אני התגרשתי כי לא הסתדרתי, ויש לי חבר כבר עשר שנים חדש וטוב. הילדים כל הזמן בקשרים, והילדים שלי הם אלופי ישראל בהתעמלות, כי קצת כיוונתי, וקצת זה בא מהם שהיה להם גם-כן כשרון, ופיתחתי להם את הכשרון אולי בצורה נכונה. הם עשו אולימפיאדות של מונטריאול, וברוסיה עשו את הכל. הם השתתפו בכל המכביות פה בארץ והכל. עד היום יש לי בן אחד שנשאר מורה להתעמלות ויש לו כמעט אלף ילדים שהוא מלמד.

ש: גברת כהן אני מודה לך מאוד מאוד.

ת: בבקשה.