Online Store Contact us About us
Yad Vashem logo

Erna Mandelbaum

Testimony
שם המרואיינת : ארנה מנדלבאום
תאריך הראיון : 29.4.2002
שם המראיינת : עידית עמית
שם הכתבנית : אילה הלברטל
שמות מקומות
RYBNIK
KRAKOW
HANNERSDORF
BRATISLAVA
PARSCHNITZ
TRZEBINIA
AUSCHWITZ
MAJDANEK
שם המרואיין : ארנה מנדלבאום
תאריך הראיון : 29.4.2002
שם המראיינת : עידית עמית
שם הכתבנית : אילה הלברטל
שלום רב. היום יום שני, 29 באפריל 2002, שמי עידית עמית, אני מראיינת בעברית מטעם יד ושם בבית מילר בחיפה את ארנה לבית קייזר מנדלבאום, מקרית חיים.
ש: ארנה שלום.
ת: כן, שלום שלום.
ש: מה שלומך?
ת: בסדר.
ש: ארנה, בואי נתחיל בבקשה את הראיון בזה שתספרי, איפה נולדת ומתי נולדת.
ת: אני נולדתי ב22.4.1924- ב-Rybnik, Oberschlesien, למשפחת קייזר, כן.
ש: תספרי בבקשה, אבא ואמא, איך קראו להם ומה הם עשו, איך הם התפרנסו.
ת: היה לנו חנות, מנופקטור, מגרביים עד [...], ב-Rybnik, בית של קומה, יש בתמונה שמה, היו שתים עשרה עובדים...
ש: חנות גדולה.
ת: כן.
ש: מי ניהל את החנות?
ת: זה אבא, אבא.
ש: איך קראו לאבא?
ת: יוסף, ולאמא פלורה.
ש: אמא עזרה לאבא? עבדה איתו?
ת: לא, קצת, מבקרת.
ש: אבל בעיקר הייתה בבית?
ת: לא, גם הייתה בחנות, אבל ככה.
ש: אז אבא ניהל את כל ה..., והחנות גם הייתה שלו.
ת: כן.
ש: עם שתים עשרה עובדים?
ת: כן.
ש: זאת אומרת שהיה עסק גדול. ואיך היה מצב הכלכלי של המשפחה?
ת: בסדר. אחותי הגדולה היא הלכה לתיכון ב-Breslau...
ש: מה שמה?
ת: אליזה.
ש: אז את יודעת מה, תגידי את השמות של כל האחים והאחיות.
ת: כן. הגדולה היית אליזה, אחר כך הייתה גרטה, האחים היו הנס וקורט.
ש: ואיפה את?
ת: ארנה.
ש: אחרונה.
ת: אחרונה. אני הייתי הכי קטנה.
ש: בת הכי קטנה.
ת: כן.
ש: אז בטח היה לך משהו מאוד מיוחד.
ת: כן.
ש: וכפיק.
ת: אולי הייתי יותר מידי מפונקת.
ש: טוב, נדבר על זה עוד מעט. אז אמרת, שאחותך למדה בגימנסיה ב-Breslau.
ת: ושמה עשתה Matura. והנס וקורט וגרטה, הם הלכו לתיכון פרטי ב-Rybnik, גרמני.
ש: אה, הם לא למדו בכלל בבית ספר יהודי כלשהו?
ת: לא, לא.
ש: לא היה בכלל בית ספר יהודי שם?
ת: לא, אצלנו לא, אצלנו לא היה. זה היה גימנסיום פרטי גרמני.
ש: איך היה החינוך בבית ספר כזה?
ת: בסדר, עד שזה היה..., זה כבר בשנת 38, כן, עשו לנו קצת בויקוט בגלל יהודים גרמנים, אבל אחי פעם בא הביתה היה לו [...], אמרו: "Verfluchter Jude" (יהודי מקולל), אחד מהתלמידים. אבא הלך שמה למנהל של התיכון, ואחר כך הוא אמר...
ש: הוא עשה סקנדל?
ת: לא, לא עשה סקנדל, רק זה, בגלל שהוא היה תלמיד מצוין, וזה היה קנאה גם. אחר כך הוא אמר: "סליחה, אני לא ידעתי את השם שלך". זה היה הסליחה, וכולם היו מכירים אותו, בכלל אנחנו היינו משפחה, כל אחד היה מכיר אותנו.
ש: כי אבא עבד בחנות גדולה והרבה אנשים...
ת: לא רק זה, אבא שלי גם היה, לא רק בחנות, הוא היה ראש חברה קדישא, הוא היה ראש של Juedische Gemeinde, זה קהילה יהודית, וגם ראש של Chessed-Kasse (קופת חסד), זה...
ש: גמילות חסדים.
ת: כן.
ש: הוא היה מאוד פעיל.
ת: כן.
ש: בקהילה.
ת: כן.
ש: הוא עזר להרבה אנשים?
ת: כן, כן.
ש: את זוכרת מקרה ספציפי שמישהו שבא לבקש עזרה, ו...
ת: לא ככה, אבל בכלל הוא עזר הרבה, הרבה.
ש: אני רוצה לחזור רגע למוצא של ההורים, מה היה המוצא של אבא ואמא?
ת: מה זה מוצא?
ש: מוצא, מאיפה היו ההורים של אבא וההורים של אמא?
ת: מאמא היו מ-Rybnik, ואבא זה מגרמניה. אבל איך פעם אני ראיתי, שמעתי, לא זה, אני לא מכירה את כל המשפחה, זה היה בגלל, אני שאלתי פעם בן דוד, בינתיים הוא נפטר, איך [...] באו שמה עד שטייטל, זה שטייטל היה, זה היה על יד Breslau. הוא אמר: "בטח הם יצאו מה...", אני לא יודעת אם זה נכון, אבל ככה יצאו מספרד, ו[...] אחר כך היה שבת, ו"תישארו שמה".
ש: אז המוצא היה בכלל ספרדי?
ת: אני לא יודעת.
ש: אי אפשר להוכיח את זה, את אומרת.
ת: לא, אני לא יודעת, סבא, את זה אני יודעת, הוא היה עוד מגרמניה.
ש: סבא מצד אבא?
ת: כן.
ש: ואת זוכרת, איך קראו לו?
ת: לא.
ש: הכרת את הסבים שלך?
ת: לא, לא.
ש: את לא יודעת.
ת: אני רק סבתא אחת מאמא.
ש: איך קראו לה?
ת: חני.
ש: ואיך את זוכרת אותה?
ת: אני זוכרת, היא הייתה כל הזמן כבר חולה, כל הזמן במיטה. אנחנו הלכנו כל יום לבקר אותה, הייתה שמה כל הזמן אישה אצלה, וזהו.
ש: איזו שפות דיברו בבית?
ת: גרמנית.
ש: רק גרמנית?
ת: רק גרמנית, רק גרמנית. אבא ידע שפות אחרות גם, גם...
ש: איזה שפות הוא ידע?
ת: צרפתית, צרפתית, ואח שלי, שמונה שפות הוא ידע, כן בגלל זה למדו, ואחותי גם, היא הייתה בכלל מוכשרת אז בזה.
ש: אז כמה שפות היא ידעה?
ת: צרפתית, אנגלית, פולנית בכלל לא דיברו אצלנו, אחר כך רק, התחילו בויקוט בגלל יהודים גרמנים.
ש: באיזה שנה העיר עברה מגרמניה לפולין?
ת: ב22-.
ש: ב22-, זאת אומרת לפני שאת נולדת.
ת: כן, כן.
ש: כשאת נולדת, אז כבר הייתה השפעה פולנית גדולה על העיר שלכם, או שלא?
ת: לא, בכלל לא. עד הסוף לא היה.
ש: זאת אומרת, זה ממש נשאר מקום גרמני לכל דבר עם המנטליות?
ת: למשל אני הייתי עכשיו, לפני כמה זמן, חצי שנה, אני לא הכרתי את העיר, בגלל שהכל פולנית, כן.
ש: פתאום זה הפך לפולנית.
ת: כן, לא היה אף פעם פולנית.
ש: אז מה לדעתך ההבדל בין עיר גרמנית לעיר פולנית? במה העיר שלך השתנתה?
ת: זה אחרת, אני לא יודעת, איך להסביר לך את זה, אבל אני נולדתי שמה, וזה היה כל האנשים אחרים היו.
ש: איך את היית מאפיינת את האנשים, הם היו מתורבתים, מאופקים, איך?
ת: אני לא זוכרת.
ש: זאת הייתה עיר גדולה?
ת: לא גדולה, אבל נקייה מאוד.
ש: בערך כמה אנשים היו, את יודעת?
ת: אני לא זוכרת, אבל עיר יפה. בעיר היה אחד..., אם זה עבר לפולניה, אני שמעתי את זה, [...], אם זה ככה להישאר, זאת עיר, אחת הכי יפות בפולניה.
ש: כלומר הפולנים הרוויחו כשהם קיבלו את העיר הזאת.
ת: לא, הכל ירוק היה שמה, היה שמה גם לא הרבה יהודים, אבל עשירים. וזה נשאר עכשיו הכל לפולנים. יש שמה רכוש של יהודים.
ש: גם המשפחה שלך השאירה שמה רכוש?
ת: אני קיבלתי בית אחד בחזרה, ואחד הם לקחו לי.
ש: בואי, תספרי קצת על הקהילה היהודית, מה את זוכרת? איך התנהלו החיים של הקהילה היהודית?
ת: את יודעת, היה שמה רב והיה חזן, כן, והיה לנו בית כנסת יפיפייה.
ש: בית כנסת מאוד אורתודוכסי הוא היה, או שלא?
ת: לא, לא, לא, גרמני, יותר גרמני. היה למשל זה, שאסף את כל הניקיון והכל סידר, זה היה נוצרי גרמני. אבל בית הכנסת שלנו היה משהו.
ש: את היית הולכת לבית הכנסת רק בחגים?
ת: רק בחגים.
ש: ומה את זוכרת שם בבית הכנסת, איך זה היה בחגים?
ת: יפה מאוד, יפה מאוד.
ש: את זוכרת, מה היו מתפללים, ומה היו שרים?
ת: לא, לא, זה לא, אבל היה לנו בית כנסת יפה, איפה התורה, את זה אני זוכרת, זה היה עם סוגר, איפה שיש דלת של תורה...
ש: ארון הקודש?
ת: כן, זה היה ברגיל בזמש בורדו, ובחגים, בראש השנה ויום כיפור זה היה לבן, הכל עבודות יד, ומנורות זה היה מקריסטל...
ש: ומה קרה ליודאיקה הזאת, זה נשאר שמה או שזה…?
ת: נשרפו.
ש: הכל נשרף?
ת: איך שהגרמנים נכנסו, שרפו את זה.
ש: אנחנו נספר על זה. אז את אומרת, שבית הכנסת היה מאוד מפואר, והייתם הולכים בחגים, בואי, תתארי, איך היו החגים אצלכם בבית?
ת: למשל חנוכה היה חנוכה, היה נרות, שרו מעוז צור, ופסח זה היה של פסח הכל...
ש: ההורים היו ממש מנקים את כל הבית ומפרידים את הכלים, מוציאים את כל החמץ?
ת: כן, היה לנו לחוד, כן, כן, וראש השנה החנות שלנו הייתה סגורה, יום כיפור, אני חושבת שבועות גם.
ש: בימי שבת החנות הייתה סגורה?
ת: לא.
ש: פתוחה.
ת: פתוחה.
ש: ובימי ראשון?
ת: כן. אבא שלי הלך כל יום לבית הכנסת, כן.
ש: איזה חג את הכי זוכרת?
ת: פסח, פסח, בגלל זה, למשל אצלנו בעיר היה בית חולים של חולי נפש גדול.
ש: לכל האזור, ולכל המדינה.
ת: לא, לכל המדינה. לא מכל המדינה, אבל היה גדול, היו שם המון יהודים, גם היה צבא, והיהודים היו בצבא, ואם זה היה פסח, אז אבא שלי, הראש של הקהילה והרב עשו פעם עם חיילים יהודים, וגם עם חולים מזה, היו כאלה שהיו יותר בסדר, אפילו באו לבית הכנסת, אבל לא לבד, עם המטפל.
ש: ואת זוכרת אותם?
ת: כן, את זה אני זוכרת. את יודעת, יש דברים שאת זוכרת, בגלל איפה שאנחנו הלכנו, זה כל הרחוב זה היה בית חולים. ואנחנו בקיץ, היה שמה..., זה ל..., לא לאמבטיות, זה איפה להתרחץ ככה בקיץ, לשמה הלכנו.
ש: בתי מרחץ כאלה, כמו בתי מרחץ.
ת: כמו כינרת, משהו כזה.
ש: אגמים.
ת: כן, כן.
ש: שמה ביליתם.
ת: כן.
ש: אבא ואמא, איך הם היו מבחינה פוליטית, אידיאולוגית?
ת: לא דיברו על זה, אף פעם.
ש: לא?
ת: היו גרמנים, וזה היה זה.
ש: אבל הם בטח היו אנשים שרצו שהילדים שלהם יהיו משכילים, השכלה רחבה, שפות.
ת: זה כן, זה למדו, זה למדו.
ש: ההורים עודדו אותך ללמוד בבית הספר, הם רצו שתהיי תלמידה טובה?
ת: בטח, בטח.
ש: ואיזה תלמידה את היית?
ת: בינונית.
ש: אהבת ללכת לבית הספר?
ת: כן, כן.
ש: בואי תתארי את בית הספר, כשאת היית ילדה צעירה.
ת: אני הייתי עד גיל..., רגע, עד גיל עשר, לא, עד כיתה רביעית הייתי בגרמנית.
ש: זה בערך עד גיל עשר.
ת: כן, כן. ואחר כך בגלל..., היה לנו בויקוט, אבא שלי לא רצה לשלוח, זה מה שלמדו כבר בגבוה, לפולני, בגלל פולני זה לא היה במדרגה גבוהה.
ש: אבא לא רצה שתלמדי בבית ספר פולני.
ת: לא, אני..., גם הייתי בגרמני עד גיל עשר, ואחר כך בגלל הבויקוט לא רצה עם כולם בגרמני, אני הייתי הכי צעירה, שלח אותי לפולני. אבל היה לי קשה מאוד, בגלל בבית רק גרמנית, וקיבלתי עזרה שלה, פרטי.
ש: כדי ללמוד את השפה הפולנית.
ת: אני לא ידעתי מילה מפולנית, ככה זה.
ש: ומה היה הבדל בין בית הספר הגרמני לבין בית הספר הפולני?
ת: הבית ספר הזה היה מדרגה יותר גבוהה, תיכון בכלל, תיכון.
ש: הלימודים היו ברמה יותר גבוהה.
ת: כן, כן.
ש: ואהבת את הלימודים האלה, לבית הספר הזה אהבת ללכת?
ת: כן, כן.
ש: היו לך חברים וחברות?
ת: כן, כן, היה לי.
ש: תספרי קצת איך הייתם מבלים ביחד, מה הייתם עושים.
ת אני למשל הלכתי לגן ילדים, הלכתי לאוונגלי, זה שמה היה..., המטפלות היו זה יותר כמו אחיות, כן, וזה שמה הלכתי.
ש: כלומר, היה חינוך כזה קצת...
ת: היה לי חברות רק גרמניות.
ש: כשהייתן ביחד, מה הייתן עושות?
ת: בסדר, אנחנו כמו כל הילדים, כל הילדים.
ש: את זוכרת איזה משחקים הייתם משחקים ביחד.
ת: קלס, כן, זה אנחנו..., עם החוט, כמו כל הילדים.
ש: קפיצה על חבל.
ת: כן, גם עם כדור, Voelkerball , Schlagball, זה הכל.
ש: אה, כמו כדורעף וכדורסל כזה...
ת: כן, שחקנו עם זה, כמו כל הילדים. הלכנו גם להתעמלות.
ש: אהבת לעשות התעמלות?
ת: כן, למשל רגע אחד, אני לא זוכרת איך זה, זה, לא משנה.
ש: לא נורא, לא נורא. תתארי קצת את הבית שגרתם בו, איך הוא היה, גדול, לא גדול?
ת: גדול.
ש: תתארי קצת את המטבח, את הרהיטים.
ת: אני לא כל כך אוהבת, אבל זה בגלל היום, כולם מדברים, היה לנו טבחית 21 שנה אצלנו...
ש: שהיא הייתה מ-Rybnik?
ת: היא הייתה מ-Raudel, מגרמניה, אבל היא הייתה כמו משפחה שלנו, כן.
ש: נוצריה?
ת: נוצריה. אנחנו כל חודש נסענו למשפחה שלה, זה היה כפר גבול, אנחנו נסענו עם ה-Droschke, עם העגלה עם שני סוסים, היה לנו [...], שמה בלינו שמה יום ראשון, והייתה לנו עוזרת בחדרים, הייתה לנו דירה גדולה.
ש: איך קראו לטבחית?
ת: פרנצקה.
ש: ולעוזרת?
ת: אווה.
ש: ואיך את הסתדרת איתם, בסדר?
ת: טוב מאוד.
ש: הם פינקו אותך?
ת: לא, אנחנו רק עשינו הרבה "דווקא".
ש: אה, עשיתם להם "דווקא".
ת: כן.
ש: כדי להרגיז אותם?
ת: לא להרגיז, את יודעת, אנחנו היינו זה, טוב, אחותי זה היה ב-Breslau, היא למדה, היא הייתה הכי גדולה [...]...
ש: בכמה שנים היא הייתה יותר גדולה ממך?
ת: אחד עשרה שנים.
ש: אז היא למדה ב-Breslau...
ת: למשל לכל אחד היה חברות, כן, ובאו כולם אצלנו, וכל הזמן העוזרת שלנו, "מה? לכל אחד יש דירה כל כך גדולה, למה כולם אצלנו?", הילדים הרגישו אצלנו הכי טוב.
ש: אצלך היה נעים להיות.
ת: כן.
ש: הבית היה גדול, עם רהיטים כאלה גדולים כבדים?
ת: כן, כן. טוב, זה היה..., אני לא... זה לא כמו פה, מחליפים, אבל בחוץ לארץ קנו, זה כבר היה.
ש: מה שקנו, שמרו.
ת: כן, היה לנו, Herrenzimmer כזה, איפה שכל הספרים עם השולחן כתיבה והכל, כן, זה הכל היה.
ש: את זוכרת, עם היו גילויים של אנטישמיות?
ת: כן.
ש: בואי תספרי, מה...
ת: נתחיל כבר..., היה אנטישמיות.
ש: מתי את הרגשת, שזה מתחיל, עוד כשהיית ילדה?,
ת: כן.
ש: בואי תספרי, מה קרה.
ת: זה לא כל כך קל להגיד את זה, זה..., אולי הייתה גם קנאה בגלל שהיהודים היו בבתי ספר הכי טובים, אבל הייתה קנאה, את יודעת, קנאה זה לא מהיום, זה כבר בדם.
ש: מהרבה שנים. אבל בואי תספרי על איזשהו מקרה ספציפי שאת זוכרת.
ת: לא ספציפי, ראו את זה, אמרו למשל: "Jude", כן, "תיסע לפלסטינה", את זה את שמעת.
ש: גם לך אמרו דבר כזה?
ת: בטח, בטח.
ש: ומה את הייתה עונה?
ת: שום דבר. אצלנו לא היו הרבה יהודים בעיר.
ש: אז היהודים לא העיזו לענות?
ת: לא, זה לא זה, זה לא היה משהו, בגלל לא גדולים אמרו להחזיק, רק זה היו הילדים.
ש: רק הילדים אמרו, והגדולים לא היו מראים כל מיני סימנים של אנטישמיות?
ת: לא, את זה אני לא יודעת.
ש: המורים התייחסו לילדים היהודים ולילדים הנוצרים אותו דבר?
ת: כן. למשל הם הלכו ל[...], בכיתה שלי היו שתי [...].
ש: שתי מה, סליחה?
ת: שתי יהודים וזאת הייתה בת דודה ואני. אם הם הלכו לכנסייה, אז אנחנו לא נכנסנו. אבל זה לא.
ש: וגם ילדים יהודים שהיו להם חברים נוצרים?
ת: כן. לי היה כל הגילים זה, נוצרים.
ש: כל החברות שלך היו נוצריות.
ת: כן, כן.
ש: אז הם לא אמרו לך: "יהודייה, לכי לפלסטינה".
ת: לא, לא, לא.
ש: עכשיו, חוץ מדברים כאלה, היו עוד דברים בתוך העיר אולי, שידעתם עליהם?
ת: זה מתחיל רק ב38-.
ש: זאת אומרת עד 38 לא היו דברים קשים.
ת: ב38-, זה, מתחילה האנטישמיות חזק.
ש: ואז את כבר היית בת כמה?
ת: ארבע עשרה.
ש: ארבע עשרה, גדולה.
ת: כן.
ש: אמרת שאמרו לכם ללכת לפלסטינה. בעיר שלכם הייתה איזושהי פעילות ציונית? הייתה תנועת נוער.
ת: היה עקיבא, היה.
ש: את הייתה בזה?
ת: כן, אחר כך הייתי, כן.
ש: באיזה גיל?
ת: איזה שתים עשרה אולי, זה לא היה רציני, בגלל שלא היה הרבה נוער.
ש: אז מה הייתם עושים בתנועת הנוער עקיבא?
ת: את שואלת אותי יותר מדי.
ש: את לא זוכרת.
ת: לא, לא, באמת אני לא זוכרת. עשינו טיולים, את זה אני זוכרת, אבל מה בדיוק, לא, גם פינג פונג, סך הכל זה היה...
ש: ההורים שלך התעניינו במה שקורה בארץ ישראל, בפלסטינה?
ת: לא.
ש: זאת אומרת, הם בכלל לא חשבו לנסוע לפלסטינה.
ת: לא.
ש: אז מה את זוכרת, קרה ב38-?
ת: מתחילה האנטישמיות. למשל ראו את זה כבר, חבר של אחותי, הם נסעו, אני חושבת, התחלת 39 לפלסטינה. והוא דווקא אמר עוד לאבא שלי: "אולי אתה תמכור הכל", על זה אבא עוד לא חשב. והם היו פה, אף אחד לא חשב, מה קורה.
ש: חבר של אחותך, אמרת? יחד עם אחותך?
ת: לא, זה ההורים של החבר.
ש: הם עלו לפלסטינה.
ת: כן, הם עלו ב39-.
ש: עכשיו מה את זוכרת שקרה מ38-, תספרי, איך היו הדברים משנת 38, מה קרה לך ולכל האחים ולהורים.
ת: קודם כל זה היה ב39- כבר סגרו תיכון גרמני, ואח שלי, בגלל שהוא היה בלימודים משהו, כן, הלך אחר כך, אבל זה רצה לתיכון טוב, היה בתוכנית ב39-, הוא גומר ב-[...] בישראל. היה לנו פה קרוב משפחה, היה Studienrat בירושלים, והוא הלך לבית ספר, אחר כך מישהו אמר..., זה היה תיכון עברית, ושמה הוא היה בפנסיון במשפחה, ושמה הוא למד מ38- בתיכון עברית. ככה זה היה.
ש: וייתר האחים?
ת: אחותי כבר גמרה Matura, גמרה, היא רצתה גם איזה..., עוד לא ידעה, מה היא רוצה, ואח שלי גמר שמה תיכון [...].
ש: מה קרה ב39-, איך הפולנים התנהגו אלכם?
ת: באיזה...?
ש: כשפרצה מלחמת העולם השנייה, בספטמבר 1939.
ת: שום דבר.
ש: מה הפולנים עשו?
ת: אצלנו היה זה, למשל... איפה זה היה? תני לי לזכור, זה לא כל כך קל, קודם כל לנו אסור היה בכלל ללכת לבית ספר, סגרו לנו הכל. אם גרמנים נכנסו, תכף לקחו לנו הכל. סגרו לנו, עשו Stempfel (חותמת) על החנות...
ש: לאבא אסור היה להחזיק את החנות.
ת: אפילו להיכנס לא. נתנו שמה Treuhaendler. ואחר כך בא..., ב39- עצרו את כל היהודים לבית הסוהר, גם פולנים, מי שהיו פטריוטים פולנים.
ש: אני רוצה רגע שתספרי, מה אבא עשה, כשלקחו לו את החנות.
ת: שום דבר, לא היה לו...
ש: הוא הפסיק לעבוד?
ת: זה אין על זה.
ש: אז הוא היה בבית?
ת: בבית.
ש: ואיך המשפחה המשיכה להתקיים, היו לכם חסכונות?
ת: אז זה אני לא יודעת, אבל זה בטח היה. אבל זה באמת היה קשה מאוד, בגלל...
ש: אמרת שעצרו הרבה יהודים.
ת: כן. עצרו את כל הזה, זה היה אוקטובר, לא נובמבר, עצרו יהודים, ולבית הסוהר. אחר כך נסעתי עם אח שלי שמה פעם, בגלל לבקר היה צריך היו מגסטאפו, נסעתי פעם עם אח שלי, בכלל היה לו מזל, הוא בדיוק..., העוזרת שלנו לא ידעה איפה הוא, בגלל שבאו לעצור את כולם. הוא היה בזה, ורק לקחו את האח הקטן, ואבא בדיוק הלך מבית קברות, הוא אמר, זה אבא שלי, וגם לקחו אותו תכף. אחר כך לקחו אותו לבית הסוהר.
ש: ב-Rybnik?
ת: לא, לא, לא.
ש: באיזה מקום?
ת: Zorau. זה היה שמה.
ש: Zorau?
ת: כן.
ש: כמה זמן הוא היה שמה?
ת: די הרבה, איזה, אולי חודש החזיקו, ורצינו לבקר, אני נסעתי עם אח שלי עם אופניים, ושם היה שמירה, וחייל עוד שואל אותי: "מה את עושה פה?", ואני אמרתי: "אני רוצה לבקר את אבא". הוא אומר לי אם יש לי רשיון, לא, אבל אני..., אולי הוא היה עוד עם לב, ואני אמרתי, אני רק רציתי את המזל שלי. והוא נתן לי להיכנס. הייתי אצלו אולי שעה.
ש: והוא סיפר לך, מה עשו לו?
ת: לא, זה לא. אחר כך היו שולחים בדצמבר הלכו כבר טרנספורטים ל-Majdanek.
ש: ואת הכרת אנשים שנשלחו ל-Majdanek?
ת: לא. אבל מהאזור שלנו, מכל האזור שמה, לא מהעיר שלנו, מכל האזור שלחו איזה טרנספורטים. את כל הטרנספורטים הרגו שמה.
ש: כלומר מי שנשלח ל-Majdanek לא חזר.
ת: לא. ומה אנחנו..., אחר כך צרפו הרבה זהב...
ש: החרימו את הרכוש?
ת: לא. אם זה לא שולחים יותר. הם נתנו שמה, אני זוכרת, הרבה זהב…
ש: כלומר יהודים נתנו זהב, כדי שלא ישלחו אותם להשמדה.
ת: בדיוק. אם לא, שולחים אחד, כך חשבו מי שהיו.
ש: וההורים שלך גם נתנו כסף וזהב?
ת: כן, כן, אז זה אני זוכרת.
ש: איך ההורים שלך בימים האלה, איך הם הרגישו, אך הם התנהגו?
ת: שבורים, שבורים.
ש: הם דיברו איתך? הם הסבירו לך, מה קורה?
ת: אנחנו ידענו, זה לא כמו נוער היום, אנחנו ידענו, מה פה הולך, ורצו לשלוח אותנו, הטרנספורט היה צריך להגיע בדצמבר, בשישי בדצמבר.
ש: ב39- או 40?
ת: 39, רצו לשלוח אותנו, ובגלל זה נתנו הרבה זהב. איך שאני ראיתי עכשיו את זה, משפט של אייכמן, הוא היה קשור עם הכל, את זה ראיתי לפי ה[...] הזה. ובמקום בדצמבר, שלחו אותנו במאי לגטו ב-Trzebinia.
ש: במאי שנת 40?
ת: 40, כן.
ש: איזה גטו?
ת: Trzebinia, זה על יד Krakow בפולניה. שמה זה...
ש: זה רחוק מ-Rybnik, נסעתם הרבה זמן?
ת: לא, לא.
ש: כמה זמן נסעתם?
ת: אני את זה לא זוכרת.
ש: כל המשפחה נסעה לגטו?
ת: כן, שלחו ולקחו אותנו, שמה קבלנו, זה היה כשר, שמה קבלנו קודם היו לנו שתי חדרים, אחר כך רק אחד, אסור היה לנו לקחת רהיטים, רק לכל אחד כיסא, שולחן, ארון ומיטה.
ש: אז הייתם כל החמישה אחים ואבא ואמא?
ת: לא, זה כבר לא.
ש: כבר לא? מי היה חסר?
ת: אם זה היה..., עם הטרנספורטים שלחו, עשו טרנספורטים לא לגאלים ל-Bratislava. בגלל זה אני אומרת, פה אני ראיתי קשר עם אייכמן. ואחים שלי ואחות, זה היה לא לגאלי, מישהו לקח, שמה הייתה הכשרה.
ש: אז מי מהאחים שלך יצא להכשרה? איך קוראים להם?
ת: קורט, הנס, וגרטה.
ש: איך הם הצליחו להיות בהכשרה? איך הם הצליחו להגיע לזה?
ת: בגלל זה שלא היה לגאלי, הם עשו את זה..., אני לא יודעת, מתי ארגנו את זה.
ש: מישהו בא ואמר להם: "בואו, כדאי לכם"?
ת: כן.
ש: היה איזשהו ארגון ש...
ת: זה בטח היה, אבל הם לקחו דברים, אבל בדרך זה היה קשה, בגלל שהם הלכו ביערות...
ש: הם הסתתרו.
ת: והכל...
ש: והם הצליחו להגיע ל-Bratislava?
ת: כן, אבל אחר כך הם [...] ל-Auschwitz.
ש: מתי לקחו אותם ל-Auschwitz?
ת: זה אולי ב43-.
ש: ולא חזרו.
ת: לא. בגלל זה היה הכשרה, מפ"ם עשו שמה, כדי אחר כך לפלסטינה לנסוע, כן.
ש: הם ידעו, שהם הולכים להכשרה ב-Bratislava, ואחר כך הם יגיעו לפלסטינה.
ת: כן, ככה זה היה מדובר.
ש: ומה קרה, שהם שלחו אותם ל-Auschwitz? מישהו הסגיר אותם?
ת: לא, כל היהודים אחר כך.
ש: נשלחו.
ת: כל הזה מסלובקיה והונגריה, זה אחר כך...
ש: קרובים שלי גם כן.
ת: אני רואה, איזה קשר היה עם הכל של משפט אייכמן, אם זה היה...
ש: אז לגטו ב..., איך את אומרת, Trzebinia, הגיעו את ואחותך, איזו?
ת: וההורים, ליזה ואני ל-Trzebinia, והם נסעו ל...
ש: אז בואי תתארי את הגטו ב-Trzebinia, כמה זמן היית, מה עשיתם שם.
ת: אנחנו עבדנו...
ש: במה עבדת?
ת: קודם Zwangssachen, (עבודות כפייה) כל שבוע היו צריכים לעבוד, זה אחרי הגרמנים, אחרי צבע והכל, כן, ואחר כך...
ש: אני לא הבנתי, סליחה, אלו עבודות עשית ב...
ת: שחור.
ש: עבודות שחורות.
ת: כן, עבודות שחורות.
ש: בשביל הגרמנים?
ת: כן, בטח, בטח.
ש: כמו ניקיון, דברים כאלה?
ת: ניקיון, צבעי, ועבדנו קשה. ואחר כך היה שמה בית חרושת, אני לא עבדתי בגלל שאבא שלי לא רצה, וככה יצאתי ראשונה מהם למחנה.
ש: לאיזה מחנה?
ת: Hannersdorf, בלילה לקחו אותי.
ש: תגידי עוד פעם את שם המחנה.
ת: Hannersdorf, בסודטים. אני הייתי עם הבנות הראשונות במחנה.
ש: בואי תתארי את המחנה הזה, איך הוא היה מאורגן?
ת: ברקים, ועבדנו ב...
ש: כמה הייתם בצריף אחד?
ת: אני לא זוכרת.
ש היית אז בערך בת חמש עשרה, נכון, משהו כזה?
ת: שבע עשרה, שש עשרה, שש עשרה הייתי.
ש: ומה היה המצב הגופני שלך?
ת: בסדר, בסדר.
ש: היית בסדר.
ת: בסדר.
ש: ומה אמרו לכם לעשות שם במחנה?
ת: אנחנו עבדנו בבית חרושת Spinnerei (מטוויה).
ש: מה זה הדבר הזה?
ת: זה עבודה נורא קשה, זה היה כל המחלקות, אני עבדתי במחלקה, זה עם מים עם שמן, זה חוט, היה לי כל הידיים, אחת עם מוגלה...
ש: קבלת זיהומים.
ת: לא זה..., הם אמרו שמה, יד צריכה להתרגל לעבודה הזאת. איך זה, קשה להסביר את זה...
ש: מה היית צריכה לעשות, לנקות?
ת: לא, זה היה...
ש: ממש ברגים כאלה?
ת: לא, זה היה בית חרושת, איפה שהיה הולך כל הזמן חוטים שהולכים מתחת המים בשמן, ואת צריכה לתפוס, ואת לא טובה, אז קבלת השנייה מכה. זה עבודה קשה היה, כל ה...
ש: כמה שעות ביום עבדת?
ת: אני לפעמים..., היו שמה שתי בתי חרושת, אם היה החסר, לקחו אותנו לזה, לפעמים שש עשרה שעות.
ש: ומי היה אחראי עליכם? מי שמר עליכם?
ת: יודנאלטסטה.
ש: יהודיות?
ת: כן.
ש: איך הם היו אלכם? איך הם התנהגו אלכם?
ת: את יודעת, לא כל כך.
ש: לא התנהגו יפה, הם הרביצו?
ת: לא. הם לא, הם לא, אבל אחר כך כן, אחר כך כן, אחר כך בזה, זה גמר גלם...
ש: נגמר החומר גלם.
ת: כן, בית חרושת כבר לא הלך, רצו אותנו להשמדה, המחנה שלנו, אני לא יודעת עם מי זה, היה שמה איזה ברון, והם סידרו עם המחנה, לחלק לכמה מכונות אחרות. אחר כך באנו בלילה הזה, אנחנו עוד לא הסתכלנו אם נוסעים דרך Auschwitz וזה, בכלל לא ידענו, ובאנו למחנה Parschnitz. שמה אנחנו התחלנו לבכות, פה יש לנו סוף.
ש: איפה זה מחנה Parschnitz, באיזה מקום?
ת: זה בצ'כיה, בצ'כיה, זה היה שייך ל-[...], שמה היה SS והכל.
ש: ואת אומרת, שפחדתם, שישמידו אתכם.
ת: זה היה מקובל.
ש: זה היה מחנה השמדה.
ת: כן, כן. אפשר לראות את זה. שמה היה קשה מאוד.
ש: כמה זמן היית שם?
ת: שנה וחצי.
ש: אז בואי תתארי, מה עשית במשך השנה וחצי, זה הרבה זמן.
ת: עבדנו שמה, שמה עבדנו עוד בבית חרושת.
ש: באותו בית חרושת?
ת: לא, זה כבר אחר, אבל אותו דבר.
ש: איזה בית חרושת?
ת: אותו דבר בית חרושת, אבל מקום אחר. לא היה קל שמה.
ש: תתארי את העבודה שעשיתם..., אותה עבודה שעשיתם כמו בבית חרושת הקודם.
ת: כן, כן. היה זה..., פעם אני קבלתי גם מכות, בגלל, מה היה? גרמניות לא עבדו, שמה גם עבדו, הייתה מחלקה של גרמניות ויהודיות, הם לא עבדו, זה היה, אני חושבת, שבת, ומשהו היה, זה הלך עם מים, זה היה זרם, ואת היית צריכה כל הזמן לתפוס, ועם עוד פצע, אז קבלת זרם בכל היד. ומה הם אמרו? אנחנו סגרנו מכונות. ואז ה-Oberstubenfuehrer, "מה זה?", וזה, שאל, "למה זה", אני אומרת: "בגלל זרם", ואמרו: "אנחנו עושים בויקוט, אנחנו לא רוצים לעבוד". וקבלתי על זה גם מכות.
ש: על זה את קיבלת מכות.
ת: אני זוכרת, הייתה אחת גם לא עבדה, היה הימלר אצלנו, אמרו, עצלנית, היא קיבלה כל כך מכות, אחר כך עם Auschwitz, נתחיל חזרה, זה...
ש: רגע, אחרי המקום הזה שלחו אתכם ל-Auschwitz?
ת: לא, לא, רק אצלנו עברו ל-Auschwitz, מנגלה אחר כך בא גם אצלנו...
ש: הוא היה גם אצלכם?
ת: הוא בא אצלנו...
ש: את ראית אותו?
ת: אני ראיתי, אבל לא ידעתי מי זה, רק היו הונגריות שמה והכירו אותו מ-Auschwitz.
ש: למה מנגלה הגיע אליכם?
ת: בגלל שהוא חשב לבנות אצלנו זה.
ש: מה, לעשות ניסויים?
ת: לא, אמרו, שהוא רוצה קודם לנסות קרמטוריום כמו ב-Auschwitz, בגלל ששמה היה מחנה גדול אצלנו.
ש: הייתם שמה רק בחורות?
ת: רק בחורות.
ש: בערך כמה בחורות?
ת: הרבה, כמה אלפים.
ש: ואת היית עם בחורה או שתיים יותר קרובות אליך?
ת: כן, הייתה לי חברה, היא רצתה, זה עוד קודם, היא הייתה בגטו, היה אהבה את האח שלי, והיא רצתה להגיע לאח, עם זה לעזור לה. בינתיים היא שמעה, לא הייתה אפשרות, שמעה איזה מהנדס של בית החרושת הקודם, הוא בדיוק שמה, והיא ביקשה אותו, אם אפשר להגיע למחנה שלי. ובאמת הוא זה, והיא באה למחנה, אנחנו באמת חברות היינו, היא משהו.
ש: איך קוראים לה?
ת: מילה, היא בינתיים נפטרה.
ש: היא גרה בארץ?
ת: לא, בארצות הברית.
ש: מילה?
ת: מילה.
ש: אז ביחד הייתם הרבה זמן?
ת: כן.
ש: וזה עזר לך, שהיית איתה?
ת: כן. היא באה עם אמא שלה...
ש: מאיפה היא הייתה? מאיזה מקום היא הייתה?
ת: היא הייתה מ-[...], והיא קודם כל [...] כמו נוצרייה. אבל אחר כך היא באה למחנה עם אמא שלה, ואמא שלה הייתה אחר כך חולה. היא עבדה במטבח, אבל היא הייתה חולה. פתאום באו זה, לקחת חולים, ומי לא עבד וזה, ול-Auschwitz, להשמדה, ולקחו את אמא שלה. היא לא רצתה לתת, וקיבלה גם מכות, בגלל שלא רצתה שייקחו את אמא שלה, ואחר כך נשארנו לבד, ואני שלחתי איזה מכתב, איזה מכתב אחר כך לאח שלי, תפסו, זה היה מוות, זה, לברוח ולשלוח מכתבים, זה מוות. ושאלו אותי, ועוד חברה אומרת לי: "ארנה, אני לא נותנת לבד. אני הולכת איתך עם זה". קראו את זה, אני שלחתי את זה, אני אמרתי, "אני לא [...]", רציתי לנסות את המזל שלי, אני לא מכירה, אני ידעתי [...], אבל לא רציתי את זה איזה [...].ואחר כך הוא אמר "את יודעת, היו כאלה גיבורים, אם תלו זה כבר היה מאוחר". אבל מה אני אמרתי אם זה היה איזה עונש לאח שלי, זה אני מקבלת, זה אני רוצה לקבל, זה. מוות, ככה זה נגמר.
ש: תספרי בבקשה, כשאת היית ב- Parschnitz, מה היה המצב הפיזי שלך?
ת: את יודעת, אדיש.
ש: כבר לא היה לך איכפת.
ת: לא איכפת. לא היה איכפת, חיים לא חיים. אחר כך עם [...] כל הזה... והיה יום ראשון, אם זה היה Apell, זה היה נורא, שעות בחוץ ב-Apell...
ש: גם בחורף?
ת: כן, כן, לא רק זה, אנחנו הלכנו עם הנעליים מעץ, לא היה לנו..., בלילה את הלכת איתם לישון בגלל שגנבו לך את זה. לפעמים את נשארת בלי זה, את...
ש: מישהו בא בזמן שישנת ולקח לך את הנעליים?
ת: בטח, בגלל שחסר, לכל אחד היה, אם לא היו זה. לא היה לנו נעליים. יש לפעמים ישבנו על המיטה, חברות, מה הייתה דרישה, אם אנחנו פעם לחם פותחים, כמה רוצים.
ש: דברתם הרבה על אוכל, ועל לחם.
ת: איך אנחנו זה, יצא לאוכל. מה את דיברת, זה יצא לאוכל.
ש: היית מאוד רעבה.
ת: כולם, כולם, אני אחרי המלחמה באתי לאיזה מקום, אכלתי משהו, הרבה אנשים מתו אחרי המלחמה.
ש: איך הסתדרתם עם כל ההיגיינה.
ת: זה היה קשה מאוד, אוי, זה היה קשה מאוד. לא היה לנו מים, לא היה מים, סבון, אני זוכרת, אני פעם..., היה שמה מחנה של צרפתים, יש בחורות, היה איזה קשר, קבלו את זה, אני פעם מכרתי לחם לקבל קצת סבון.
ש: כי רצית להתרחץ.
ת: לא היה. קבלנו כזה אבן, את יודעת, כמו של חול כזה, זה מהיגיינה זה היה נורא, היה הרבה כינים וזה, גם מתו מזה.
ש: את הכרת נשים במחנה שמתו?
ת: כן. אחר כך...
ש: ממה הם מתו? מאפיסת כוחות?
ת: כן, גם זה, אני זוכרת אחת, אני לא יודעת, אחר כך, אני חושבת, הם שלחו אותה, היא קפצה מקומה ..., היו שתי אחיות, היא קפצה מקומה שנייה, בגללה היה באמת כל הזמן רעדה. היה על זה מחזיקים כל הצרות, אבל הונגרים גם היו נוראים, את יודעת, הם לקחו מהשולחנות מים, אנחנו קיבלנו אולי שלוש תפוחי אדמה, והיו כאלה, שהורידו לזה קליפה, והם לקחו את זה, הם גם היו זה, טוב, היה גם הרבה אינטליגנציה ולא היו מוכנים על זה.
ש: והיית מדברת עם חברה או עם חברות, מה יקרה אחרי המלחמה, שהכל יעבור, או שחשבת שאת תמותי.
ת: אנחנו האמנו משהו אחר, אם אנחנו חיים, אם אנחנו עוברים את זה, זה יהיה לנו פעם טוב.
ש: והאמנת שתחיי?
ת: לא.
ש: אה, לא חשבת, שתחיי?
ת: לא, לא. בסוף המלחמה, אנחנו ראינו כבר, הגרמנים הולכים בחזרה, אבל שמענו, שרוצים לשלוח אותנו בווגון, בפסי רכבת מתים. ואחר כך האמנו שרוצים מפרטיזנים, זה...
ש: אבל זה כשעוד היית ב-Parschnitz?
ת: כן, ב-Parschnitz.
ש: את שמעת על פרטיזנים ב-Parschnitz?
ת: היה שמה פרטיזנים, לא אני. אבל אמרו שזה היה איזה זה, רצו לפוצץ לנו את כל המחנה לפוצץ.
ש: הם רצו לפוצץ את המחנה שלכם?
ת: גרמנים, גרמנים עוד. והיה שמה זה, ושולחים אותנו ל..., לא הלכנו, לחם אנחנו קבלנו, עשינו אם זה יהיה כמו טוסט, אם יישלחו אותנו.
ש: שיהיה יבש, שלא יתקלקל, שיהיה לכם לדרך.
ת: כן, ככה. אבל לא חשבנו ואת יודעת, בן אדם, אני לא יודעת, אם בכלל חשב עוד לחיות.
ש: כלומר, לא חשבתם, מה יהיה מחר, רק מה עכשיו.
ת: כן, כן. היה עם זה למשל הפגזות של האמריקאים ושל הרוסים...
ש: והם פגעו במפעל שלכם, שעבדתם?
ת: לא, הם לא פגעו, אבל זרקו ניירות, גרמנים תכף ברחו, אותנו סגרו בבית חרושת, הם ברחו ל..., נגד מטוסים כאלה לא רואים, ואנחנו כל יום אמרנו, אם לא באו אז שלחנו זה, איפה הם היום.
ש: אתם ידעתם בדיוק, איפה הם נמצאים.
ת: לא, לא ידענו, אבל היו ימים, שלא הייתה אזעקה. אז היה לנו חבל.
ש: רציתם שיהיו הפצצות, אבל לא פחדתם מהפצצות?
ת: אנחנו לא פחדנו ממה? לא היה ממשהו לפחד.
ש: כבר הייתם במצב כזה, שלא היה לכם איכפת.
ת: לא, אדישים כולם היו.
ש: מי היה הכי אכזרי במחנה ב-Parschnitz?
ת: היה לנו גרמני, זה היה SS, היה Obersturmfuehrer, והיה לנו גם יודנאלטסטה, שרה, אני לא יודעת איפה היא, היא גם הייתה נבלה.
ש: מה היא הייתה עושה?
ת: היא הייתה רעה מאוד, בגלל שהיא רצתה...
ש: תספרי עליה, מה היא עשתה?
ת: היא הייתה רעה.
ש: היא הייתה מרביצה?
ת: לא, לא, אבל תלונות היא עשתה על הבחורות וזה.
ש: היא הייתה מספרת לגרמנים על הבחורות.
ת: כן, כן.
ש: מאיפה היא הייתה, מפולין?
ת: כן, אני לא יודעת, איפה היא נמצאת, אבל היא הייתה רעה.
ש: לכל הבחורות היא הייתה רעה?
ת: לא, אולי הייתה איזו פרוטקציה למי שהיא מכירה.
ש: היו מקרים של פרוטקציה שעשו אחד לשני?
ת: בטח הייתה פרוטקציה, אם מכירים, היא עזרה באוכל, בכל.
סוף צד א' של הקלטת
ש: ארנה, את זוכרת איזשהו מקרה של פרוטקציה שהיה אצלכם במחנה?
ת: בטח, כשמכירים, בטח.
ש: למשל באוכל, היו נותנים יותר אוכל?
ת: בטח, היה פרוטקציה במטבח, קבלו יותר אוכל.
ש: את גם פעם קיבלת איזשהו פרוטקציה?
ת: לא. אני זוכרת רק משהו עם חברה שלי שבאה למחנה הזה.
ש: Parschnitz.
ת: איזה, זה היה עוד Hannersdorf. היא ראתה, אני גמרתי באחת ממש, שניה מנה, היא ישבה כל כך רעבה, לא על זה היו רעבים. היה לנו אחת, אם קיבלנו אוכל, כן? כזה, של שתים עשרה מנות, קטן, הייתה אחת גם זה, היא הייתה חותכת איך יותר דק עם יותר פרוסות יוצא, וכל אחד ביקש אותה לחתוך ככה, בא מישהו, לא יודע מה זה רעבים, זה לא יודע מה זה לחם, מה זה אוכל.
ש: היו רבים על הלחם, בנות היו רבות על הלחם?
ת: כן.
ש: מי שהייתה יותר חזקה הייתה לוקחת לחם.
ת: אם את שמרת את זה, מישהו גנב, כן, גנבו.
ש: היו מקרים שהבחורות במחנה היו ביחד נותנות עונש לבחורה אחרת, שעשתה משהו רע?
ת: לא, לא, רק מהזה. לאף אחת לא היה כוח בשביל זה.
ש: והיו בחורות שניסו לברוח מהגדר?
ת: כן.
ש: ומה קרה להם?
ת: אחת, זה אני זוכרת, זה היה, היא באה למחנה איתי, והיא ברחה, אבל זה הייתה שטות מאיפה שהיא ברחה, קודם כל היא..., עוד היום אני זוכרת אותה, קודם כל גזרו לה את כל ה...
ש: גילחו לה את השערות.
ת: השערות, איזה עבודה, איזה עבודה, רק היא הייתה צריכה ללכת, כל זה לקחו, לפעמים היה לי ככה רחמנות, בגלל שלמה היא ברחה, עוד קיבלנו בהתחלה מכתבים, לא ב-Parschnitz, ב-Hannersdorf, ואחותה כתבה לה, היא..., היה לה זה בשביל החיים שלה להציל, היא הייתה מוכרחת איזה ילדה, והיא בטח אהבה, זה כל כך..., זאת ילדה ש..., והיא ברחה מהמחנה, ותפסו אותה תכף.
ש: מה עשו לה.
ת: קודם כל כל השערות, וכל העבודה רק היה, אם הייתה עייפה, אם לא עייפה, לקחו אותה.
ש: לעבודות היותר קשות?
ת: לא, לכל העבודות מה שרק היה, לנקות, מה שרק היה, זה רק..., ובסוף יום אחד באו לקחת אותה ל-Auschwitz להשמדה. היה גם שתי אחיות שמה במחנה, זה גם אחת לא הייתה בסדר, אמרו: "את הולכת זה, ואת הולכת זה", וברכבת שניהם ביחד הלכו, שיקרו ב[...]. באו על זה פעם אחת בזה, הייתה אחת בהריון, והיא זה, הם עשו רשימה של..., הייתה חסרה, היא חשבה אם היא מתחת המיטה, אז לא מוצאים אותה.
ש: ומצאו אותה?
ת: בטח.
ש: מה עשו לה.
ת: הם לקחו אותה להשמדה.
ש: זה היה המקרה היחידי שאת זוכרת שאישה הייתה בהריון במחנה?
ת: כן, כן.
ש: לא נולדו ילדים במחנה הזה בכלל?
ת: לא, לא.
ש: גם לא בהתחלה.
ת: לא, לא. היא הייתה בהריון עם היא זה. אני לא יודעת מאיפה היא באה, אולי... ככה.
ש: איך היו השירותים במחנה, איך השירותים.
ת: כן, אני יודעת מה את אומרת, זה היה הכי עונש לנקות.
ש: כל אחת הייתה צריכה לנקות בשירותים?
ת: אם היה התור שלה כן.
ש: פעם בשבוע, איך זה היה?
ת: את זה אני לא זוכרת, כל יום, כל יום.
ש: איך הייתן מנקות, מה הייתן עושות, היו מים בשביל לנקות?
ת: כן, בשביל זה היה..., אבל היה קשה, כל ה..., כמעט כל הכביסה וזה, הכל היה..., לא היה מים, לא נתנו לנו.
ש: את הבגדים..., איזה בגדים היו לכן בכלל.
ת: שלנו, לא היה לנו את זה עם הפסים.
ש: כל אחת לבשה מה שהיא הביאה איתה.
ש: כן, אבל כולנו כל ה[...].
ש: איזה בגדים לך היו?
ת: זה מעיל זה, היה לי שמלה וזה.
ש: שמלה אחת?
ת: כן.
ש: והצלחת מדי פעם גם לכבס אותה?
ת: כן, כן.
ש: ולתלות ולייבש וללבוש בחזרה.
ת: לא כולנו כל הדברים שלנו.
ש: היו נשים שהיו להן יותר בגדים.
ת: לא, לא, זה כל ה..., בגלל זה היה כינים והכל.
ש: תספרי על החורף, איך הסתדרתן בחורף.
ת: כך היה. אנחנו גרנו זה היה מחנה שלוש קומות בבית חרושת, כן? זה היה פעם בית חרושת, כך, כך. אנחנו אמרנו כל הזמן: "קר, הבית היה רחוק ואין אוכל".
ש: בזמן שאת היית ב-Parschnitz, מה קרה עם אבא, אמא והאחים.
ת: הם כבר לא היו, זה כבר זה.
ש: אבל עוד לא ידעת את זה, נכון, לא ידעת.
ת: לא, לא ידענו, לא ידענו את זה, לא ידענו, את זה, לא קיבלנו [...], זה עם מכתבים לא קיבלנו שמה שום דבר, ידענו את זה כבר.
ש: אם היית יודעת ב-Parschnitz מה קרה להורים ולאחים...
ת: שום דבר לא הייתי עושה.
ש: את חושבת שזה היה משפיע עליך, כשהיית ב-Parschnitz?
ת: בטח, בטח, לכל אחד משפיע, אנחנו לפעמים הודיעו לנו על הזה, היה בוורשה, עם זה, מגטו וורשה.
ש: ששרפו את גטו וורשה.
ת: כן. אני לא יודעת איך זה הגיע, אבל היה איזה קשר לפעמים לבנות עוד לחוץ, זה בטח השפיע.
ש: איך באמת הצליחו להגיע ידיעות, ידעתן משהו על מה שקורה בעולם?
ת: לא, לא ידענו, אבל יש את זה מה היה איזה..., היו שמה צרפתים וזה, היו תנאים טובים לצרפתים, היו אמריקאים, [...] מהצלב האדום, רוסים היו כמונו, אפילו חיילים, גם היו רעבים, וזה, לפעמים גם מצ'כים קבלנו הודעה כן, היו כאלה..., קרוב היו עם צ'כים.
ש: והידיעות האלה שהגיעו אליכם זה שיפר לכן קצת את מצב הרוח, או שלא?
ת: כן, כן.
ש: הבנתן שהמלחמה תיגמר, ושאו טו טו הגרמנים כבר מפסידים?
ת: זה אנחנו לא ידענו, חשבנו.
ש: קיוויתם.
ת: כן, אם אנחנו כבר ראינו, אם הולכים לחזרה זה עוד אמרו לנו, בגלל השמחה שלנו כבר היה בגלל ה[...], אז אמרו לנו, אם אנחנו לא יוצאים החוצה, בגלל אם לא הורגים אותנו. הם חשבו קודם, אם באים אמריקאים למחנה שלנו הם חשבו [...], אחר כך זה לא באו אמריקאים, רק רוסים, זה בלילה ברחו.
ש: הרוסים הגיעו ל-Parschnitz?
ת: כן, רוסים.
ש: מתי?
ת: ב9- במאי.
ש: 44?
ת: 45.
ש: 45. כלומר, את היית...
ת: אני עד הסוף הייתי במחנה, ב8- לא ידעתי אם אנחנו נישאר בחיים.
ש: מה קרה ב8- במאי שלא ידעת.
ת: עוד לא היה זה, עוד גרמנים היו.
ש: הם היו עד הסוף.
ת: עד הסוף.
ש: נשארו ממש עד הסוף.
ת: בלילה הם ברחו, בלילה הם ברחו.
ש: וההתנהגות שלהם אליכן, הייתה אותו דבר עד הסוף?
ת: כן, כן.
ש: לא היו גרמנים שהיו קצת יותר טובים?
ת: היו כאלה, אבל מעט מעט, זה מה, מ-SS לא, הם היו אותו דבר. אבל היו למשל, אם אנחנו פעם, איפה אנחנו, לא, לפעמים אנחנו עבדנו בזמן אחרון לא היה כבר גלם, עבדנו נגד מטוסים, אם זה... ואנחנו עבדנו עם העטים אם אחת עומדת, גם השניה תכף עומדת, לפעמים באו, זה מה היה מה-SS אומר לנו: "מה אתם צריכים כולם ביחד, אם לפחות אחת עובדת", אבל היה זה, אבל יחידים.
ש: במחנה שלכם ב-Parschnitz, מה היו הגילאים של הבחורות, הן היו..., היו גם מבוגרות, היו גם מאוד צעירות?
ת: הכי צעירות היו אולי שש עשרה, ואחר כך למעלה.
ש: והכי מבוגרות, בנות כמה הן היו?
ת: אני לא יודעת, אני לא יודעת.
ש: את הכרת שם נשים מבוגרות במחנה?
ת: היה מהולנד, היה מזה, היה זה, והיו כמה עם אמא, את זה אני זוכרת, אבל לא הרבה.
ש: ונשים מבוגרות הן היו יכולות לעבוד קצת פחות במחנה, או שלא?
ת: לא, לא.
ש: אותו דבר.
ת: כל אחת, אפילו אם היא הייתה חולה, בזמן ה[...] הלך לעבודה, אם לא זה הולך למוות.
ש: כלומר, גם אם מישהי חולה, הולכת לעבודה.
ת: כן, כן. אף אחד לא רצה, אם זה חולה.
ש: איזה מחלות היו במחנה?
ת: אני לא זוכרת.
ש: לך הייתה איזושהי מחלה בזמן שהיית במחנה?
ת: לא, לא. היה לי למשל היום תסתכלי על הידיים שלי.
ש: פרקים, יש פרקים, כן.
ת: לא, זה מה[...], זה את יודעת, אם את היית רואה את היד שלי, זה מה שאת רואה...
ש: בגלל המים?
ת: זה פה היה כמו רקוב, פה כמו רקוב, פה היה הכל מוגלה, אני הלכתי לישון, אני חשבתי שזה שורף לי כל הזה, לא חשבתי פעם שהיד שלי תהיה נורמלית.
ש: ואיך היו מטפלים בכל מיני מחלות, את זוכרת?
ת: היו שולחים לרופא, היה שמה רופא, לא, היה שמה...
ש: הייתה מרפאה במחנה?
ת: כן, כן. היה רופא, אני לא הייתי אצלו אף פעם, הייתה מרפאה.
ש: חברות שלך היו חולות, את זוכרת?
ת: לא. את יודעת, אם מישהו אפילו היה חולה, לא אמר אם הוא חולה.
ש: הוא הסתיר את זה.
ת: כן.
ש: ואם היה מישהו מקבל פצע, אם מישהי קיבלה פצע, איך היא הייתה מטפלת.
ת: זה היא קיבלה תחבושת, אבל כולם הלכו, פעם בהתחלה רצו..., זה לא היה כל כך קשה, אבל אמא של אחת, גם חברה שלי מהמחנה, בהתחלה עוד קיבלנו, לא ב-Parschnitz, ב-Parschnitz לא, ב-Hannersdorf קיבלנו עוד חבילות מהבית. הייתה לי חברה, היא באמת רצתה, היה לה חבר, ובאמת היא רצתה בחזרה, חשבה ככה, אני זוכרת, היה הכל צנזורה, היא פתחה זה, ועוד היא אומרת: "זה מה פה ככה מסריח, של הזה?", אבל נתנה את זה במתנה. והיא סיפרה לי, הוא שלח לה ממה הגרמנים הכי פחדו? ממחלות עור, והוא שלח לה איזה חומר, מה היא עושה בזה, והיא סיפרה לי: "את יודעת איך זה כואב לי, אני עושה את זה כל יום", בסוף לקחו אותה לאיזה...
ש: ל-Auschwitz?
ת: אני לא יודעת, אבל שלחו אותה מהמחנה הזה.
ש: כל כמה זמן היו שולחים בחורות להשמדה, כל שבוע, כל חודש?
ת: לא, לא, אם זה היה כמה זה שלחו, עד ש-Auschwitz היה, בסוף לא היה כבר Auschwitz.
ש: אז כבר לא יכלו לשלוח.
ת: אני זוכרת עם זה, עברו כל המAuschwitz- דרך מחנה שלנו, אני זוכרת איך קראו "שמע ישראל", לפעמים אני שומעת את זה, והרגו הלילה.
ש: הם ידעו שהולכים להרוג אותם?
ת: בטח שהם ידעו.
ש: ידעו.
ת: בטח ידעו.
ש: ראיתם שפשוט לא חוזרים והבנתם.
ת: לא זה, זה היה מ-Auschwitz מי שעברו. אם לא היו הורגים אותם, בדרך היו הורגים.
ש: בזמן שאת היית ב-Parschnitz קצת ניסיתם לשמור אולי על שבת, אולי על איזשהו חג, על משהו.
ת: היו שמה בחורות של הרב, היו בחורות של הרב שמה, והיה יום כיפור, הם ככה עשו, מתי שיש יום כיפור, אנחנו צמנו, בגלל שאנחנו צמנו, לא קיבלנו בכלל אוכל אחרי הצום, ועוד אמרו, אם מישהו יתעלף, אף אחד לא זה, אבל לא קיבלנו בשביל עונש בכלל אוכל.
ש: ואיך החזקתם מעמד?
ת: את רואה, כן, ככה היה.
ש: זה שצמתם ביום הכיפורים, זה קצת שיפר לכם את ההרגשה?
ת: את יודעת, אולי אנחנו עוד חשבנו, אולי בא איזה נס. אמרו את זה, בגלל מה שאנחנו קיבלנו, וגם לא היה חסר, בבוקר איזה מים, זה היה קפה, ואחר הצוהריים מרק בלי מלח, עם שום דבר בפנים ושלוש אולי תפוחי אדמה רקובים. ובערב מלחם קטן שתים עשרה על שתים עשרה מנות, זה גם לא היה כבר חסר, את יודעת, הקיבה בכלל לא הייתה כבר רגילה לאכול.
ש: הקיבה התרגלה לא לאכול.
ת: כן, כן.
ש: היית מאוד מאוד רזה?
ת: את יודעת העצמות שלי זה, אבל הייתי רזה, כן. אני אחרי המלחמה באתי לאיזה משפחה, היה לי תיאבון קצת, היום קצת נקניק. אני חשבתי, אני גומרת כבר.
ש: ולא הצלחת לגמור.
ת: לא, לא הולך לגמור, אני חשבתי, אני הולכת למות.
ש: אה, סליחה, או קיי.
ת: בגלל שהקיבה לא הייתה רגילה לאוכל.
ש: תספרי, מה קרה במאי 45.
ת: במאי 45 באו רוסים, הם תכף הביאו לנו אוכל, לחם, אבל היה גם מקרים, אמרו לנו אם אנחנו..., היה שמה יהודים גם, אמרו, שאנחנו נישאר במחנה בגלל הרוסים, אם לא, עושים לנו משהו.
ש: אתם פחדתם מהרוסים?
ת: לא, אבל אמרו לנו שיש סכנה אם הם לא זה, זה הכל בנות. ואחר כך לאט אנחנו קיבלנו לנסוע...
ש: מה את עשית ב..., מתי את יצאת מהמחנה, ב9- במאי?
ת: לא, הייתי אולי עוד כמה ימים, אחר כך זה היה רכבת, ונסעתי לעיר שלי, לראות אם מישהו בחיים, בגלל ידעתי מי זה זה בא, לא פגשתי אף אחד.
ש: כל המשפחה לא הייתה.
ת: לא. ואחר כך נסעתי גם...
ש: אז את הבנת שהם אינם.
ת: כן.
ש: מה את יודעת היום, מה קרה לבני המשפחה שלך, מה קרה להם?
ת: אחותי הגדולה שחייתה עוד פה, היא אמרה, שהיא פגשה שמה בחורות שהיו עם אחותי ביחד, אחות שלי הייתה יפה מאוד, הם ביקשו אם היא הולכת למשרד, היא פחדה, היא קיבלה שמה..., הם אחר כך סיפרו את זה, היה שמה ב-Auschwitz כינים משהו איזה..., קיבלה טיפוס, ועוד משהו, ופלקטיפוס, והיא נפטרה שמה.
ש: איך קראו לה?
ת: גרטה. אח שלי זה, הנס, אני לא יודעת ממה, אבל קורט זה אני לא רוצה להגיד, זה..., הוא..., איך אני ידעתי, מישהו סיפר, מה הוא, זה זה.
ש: קורט מת ב-Auschwitz?
ת: אני חושבת, אני לא יודעת איפה. הנס גם.
ש: כלומר הנס וקורט, את לא יודעת בדיוק איפה הם מתו.
ת: לא, אבל קורט עם מוות נורא.
ש: את לא רוצה לדבר על זה עכשיו.
ת: לא.
ש: בסדר. את יודעת מה קרה לאבא ואמא?
ת: הם בטח תכף הלכו להשמדה.
ש: עוד קודם.
ת: ב43-, עם כל הטרנספורטים הלכו...
ש: ל-Majdanek אמרת? איפה הם נספו?
ת: לא, ב-Auschwitz.
ש: ב-Auschwitz.
ת: הם מ-Trzebinia..., ל-Majdanek רצו לשלוח אותנו בדצמבר 39, טרנספורטים נסעו לשמה...
ש: ואז הם נתנו את הכסף, ולא יצאו.
ת: הרבה זהב קיבלו, הגרמנים מ-Oberschlesien, מהאזור, את זה אני יודעת. ואחרי חצי שנה שלחו אותנו. באותו זה, אני זוכרת, באו להסתכל קצינים גרמנים, בגלל הדירה שלנו, והם אמרו, פעם היו חיילים, זה לא לפגוע זה.
ש: בגלל אבא?
ת: לא, הם לא עשו הבדל, לא היה הבדל, אם זה היה פעם חייל אם לא חייל, לא היה הבדלים. יהודי זה היה יהודי.
ש: כן, אז כשהגעת לעיר, וראית שאין משפחה, מה עשית?
ת: הייתי באה שמה במשפחה, הייתה לי זה עם החברה, שהייתי איתה ביחד, נסענו לגרמניה.
ש: מה חשבת לעשות בגרמניה?
ת: אני לא יודעת, אני לא יודעת, שמה נסענו, אבל לא רציתי שמה להישאר, איך שערב בא, לא הייתי שקטה. ואחר כך, מה אנחנו באנו פה ב...
ש: רגע, מגרמניה כבר נסעת לישראל?
ת: כן.
ש: במסגרת של איזושהי עלייה?
ת: לא, זה לא.
ש: הצטרפת למישהו?
ת: לא, מגרמניה, אם אני הייתי בגרמניה, נסעתי לפולניה בחזרה, אז כבר הכרתי את בעלי...
ש: איפה הכרת את בעלך?
ת: בגרמניה.
ש: מה שם בעלך?
ת: מאיר.
ש: מה הוא עשה בגרמניה?
ת: שום דבר, כמו כל היהודים.
ש: איפה הוא היה במלחמה.
ת: רוסיה, הוא היה אחר כך חייל גם.
ש: והחלטתם להתחתן?
ת: כן, אנחנו בגרמניה התחתנו.
ש: באיזה שנה?
ת: ב47-.
ש: ומתי עליתם לישראל?
ת: 50, במאי 50.
ש: אז איפה גרתם עד 1950? בפולניה?
ת: כן, כן. בעיר שלי.
ש: איך היה המצב בפולניה אחרי המלחמה, הייתה אנטישמיות איפה שאתם הייתם?
ת: אני לא יודעת אם זה אנטישמיות, אבל זה לא היה..., אני לא רציתי שמה שהילדים שלי יעברו, מה שאני עברתי.
ש: מתי נולדו הילדים שלך?
ת: רגע, 48, כן.
ש: מי נולד ב48-?
ת: יוסי.
ש: בפולניה.
ת: והשני פה, 51 בישראל.
ש: מה שמו?
ת: יוחנן.
ש: תתארי את העלייה לארץ, איך עליתם, באונייה?
ת: כן.
ש: איזה אונייה?
ת: את זה אני לא יודעת, אבל אני זוכרת, נסענו ב-Bari, פתאום באונייה הייתה שריפה, וזה היה בדיוק בנמל, וכל הזה של האונייה לא היו במקום, זה היה נורא. אחר כך באנו לארץ, זה גם היה נורא, שערי העלייה. את יודעת, איך הם עשו את זה, זה עד היום גם אני זוכרת, עשו לנו עם D.D.T., תגידי לי, לא באנו ממחנה, אם זה ממחנה, אתם עושים, אבל ככה...
ש: זה העליב אותך.
ת: כן.
ש: ולמה את חושבת, הם עשו את זה ככה?
ת: אני לא יודעת, אני לא יודעת, אולי הם חשבו, כולם באים עם כינים, אבל זה לא זה, זאת הייתה הרגשה נוראה לאנשים שעברו את זה, לעשות את זה.
ש: אמרת למישהו, מה את מרגישה?
ת: לא, לא.
ש: כשבאת לארץ עם בעלך ועם יוסי, איזה שפות דיברת?
ת: גרמנית, וגם פולנית.
ש: ואיפה החלטתם שאתם רוצים לגור בארץ?
ת: קודם אנחנו התחלנו בשערי העלייה, אחר כך, רגע, איך אנחנו באנו לכפר אתא? נתנו לנו שמה איזה אוהל, צריף בכפר אתא, ובבית ליד היינו שלוש משפחות באוהל, שלוש משפחות, ואחר כך בעלי עבד בכלבים לעיוורים...
ש: זה היה המקצוע שלו עוד מקודם?
ת: לא.
ש: או שהוא למד את זה פה בארץ?
ת: לא, הוא למד את זה פה. ונשארנו בקריית חיים.
ש: מתי התחלתם לגור בקריית חיים?
ת: אולי 52, 52 או 53.
ש: בקרית חיים יש הרבה אנשים יוצאי גרמניה, נכון?
ת: לא.
ש: לא הרבה?
ת: לא, לא. יותר במוצקין.
ש: במוצקין.
ת: ביאליק.
ש: תתארי, איך נקלטת בארץ, היה לך קל להיקלט, היה לך קשה להיקלט?
ת: קשה, קשה, קשה מאוד היה לי.
ש: מה היה לך הכי קשה, השפה?
ת: לא השפה, השפה עד היום אני לא יודעת טוב, בכלל כל הזה היה קשה מאוד, אני הכרתי הרבה שנים בצריפים [...], הרבה שנים, אני אמרתי לבעלי, אני לא יודעת אם זה חודש יותר מידי ארוך עם משכורת יותר מדי קטנה.
ש: היה לכם קשה מבחינה כלכלית.
ת: כן, כן.
ש: את עבדת?
ת: לא, אני לא עבדתי.
ש: אז איך הסתדרתם מבחינה כלכלית?
ת: לא כמו היום...
ש: למדתם לחסוך?
ת: כן, כן. אם אין ברירה, לא לקחנו, הייתה לי שכנה במעברה, היא אמרה: "ארנה, אני יודעת, אין לך כסף, אני אלווה לך, מתי שיש לך…", אני לא לקחתי, אני אמרתי: "אני לא ידעתי מתי אני מסוגלת להחזיר". לא היה..., אחר כך אני קבלתי פיצויים וזה.
ש: מתי התחלת לקבל את הפיצויים?
ת: אני ב63-.
ש: ואז כבר היה יותר טוב.
ת: כן, כן.
ש: ואחר כך אני גם קבלתי כלבים לפנסיון וככה, אבל הייתה לי התחלה קשה מאוד, לא חיינו כמו שצריך, לא קופצים, לא קניתי שום דבר בתשלומים, פחדתי שאני לא אהיה מסוגלת להחזיר.
ש: אני קונה רק בתשלומים.
ת: אני יודעת, הבן אומר לי את זה, "בגלל זה לא היה לך שום דבר".
ש: איך גידלת את הילדים בתנאים האלה, זה היה קשה בטח.
ת: נתתי [...], קיבלתי כלבים לפנסיה, כסף על זה, זה אני אמרתי, זה רק לקנות משהו לילדים.
ש: הילדים הרגישו שקשה לכם?
ת: כן, כן.
ש: ואיך הם הגיבו לזה?
ת: יש לי ילדים, אני זוכרת ביום שישי הלכו לתנועה. והקטן אומר לגדול, בא לי לבכות, "יוסי, היום אנחנו לא דורשים, אין בוג'ט".
ש: מה זה? סליחה.
ת: אין בוג'ט, אין כסף.
ש: תקציב, אין תקציב.
ת: כן, כן.
ש: הם הבינו.
ת: הם היו ילדים לגמרי אחרים כמו היום, באמת.
ש: והיה להם קשה, כשהם ראו ילדים אחרים שיש להם יותר?
ת: לא, לא.
ש: הם הבינו.
ת: כן. לא היה קשה, לא הייתה קנאה, אבל קיבלו, מה שאנחנו היינו מסוגלים לתת. ויש לי גם ילדים טובים, יש לי שני בנים...
ש: איך קוראים להם?
ת: יוסי ויוחנן.
ש: נכון, סליחה, שכחתי.
ת: בעלי היה בבית חולים, אבא...
ש: מה קרה לו?
ת: זה היה אז אחרי ניתוח...
ש: אה, כשכבר היה מבוגר.
ת: ובבית חולים, "כמו הילדים שלכם, אין", כל יום היו אצלו, כל יום, לא היה יום אחד, מה שאפשר היה לעשות, עשינו.
ש: מתי בעלך נפטר?
ת: חודש הבא יהיה שנתיים.
ש: קשה לך.
ת: קשה, אני גם עובדת עוד.
ש: במה את עובדת?
ת: אני עוזרת לבן. לבן יש חנות קונדיטוריה, ואני חצי יום עובדת.
ש: את אופה עוגות?
ת: לא, לא. אני רק מוכרת, אני לא אוהבת מטבח.
ש: אבל את אוכלת?
ת: כן. יש לי גם כלב בבית.
ש: כלב זה דבר טוב בבית.
ת: לא רציתי כלב, בגלל שזה אחריות גדולה, אבל הבן אומר: "את יודעת, אמא, הוא לא קשה, הוא כלב קל, פודל קטן, כזה פודל הנשיא".
ש: או, אה, אלה ממזרים, הקטנים האלה.
ת: אבל הוא טוב, את יודעת, היית רואה, איך הוא מסתכל, מה אני עושה, כל הזמן.
ש: הוא אוהב אותך?
ת: הוא קשור אלי, הוא קשור. הוא כבר...
ש: איך קוראים לו?
ת: לרי.
ש: בן כמה הוא?
ת: אחד עשרה וחצי.
ש: או, מבוגר!
ת: כן, כן.
ש: והנכדים שלך אוהבים את לרי?
ת: כן. לכל אחד יש כלב.
ש: ארנה, מה לדעתך היה הכי הכי קשה מכל מה שעברת, מה היה הכי קשה בשבילך, מה את הכי זוכרת?
ת: מה להגיד?
ש: סליחה?
ת: אני לא יודעת, מה להגיד.
ש: הכל היה קשה, את אומרת.
ת: את יודעת, קודם כל, אם את פתאום באה לשום דבר, לוקחים לך הכל, אני זוכרת עוד בבית עם ההורים, פתאום הכל סגור, הם לקחו לי את זה, אבא היה בבית הסוהר, עם אח שלי.
ש: מה עובר עליך ביום השואה?
ת: אני לא פותחת טלוויזיה.
ש: למה?
ת: אני לא מסוגלת, לא מסוגלת לשמוע צעדים.
ש: כשיש סרט, ושומעים את הצעדים?
ת: כן, אני לא מסוגלת לזה. אני הייתי בגרמניה ובגבול הם היו עם חולצות צהובות כמו ה-SS, זה עשה לי כמו סכין בלב.
ש: איזה עוד דברים, שאת נזכרת, עושים לך כמו סכין בלב?
ת: אני לא יודעת מה, כל הזיכרונות.
ש: סיפרת לילדים, ליוסי וליוחנן?
ת: לא, לא במיוחד.
ש: עד היום לא סיפרת להם?
ת: לא, לא.
ש: למה לא סיפרת?
ת: אני לא יודעת באמת, צריכים גם שני שרוצה לשמוע הכל, הילדים היום, אני לא יודעת אם הם .., אני אמרתי משהו אחר, כל אחד צריך פעם לנסוע ל-Auschwitz, כל הצעירים, אם לא חושבים שיש סיפור. אני הייתי פעמיים ב-Auschwitz.
ש: נסעת לבד או עם משלחת?
ת: עם בעלי. למה אני נסעתי, אחרי המלחמה חברה שלי, לקחו לה אמא, והיא אומרת: "ארנה, פה אני רוצה לחפש, אולי אמא עוד חיה". היא נסעה ל-Auschwitz, ואני הייתי..., לא היה לי אומץ, לא היה לי אומץ, ולפני כמה שנים, וזה הרבה זמן, הבן אומר לי: "אמא, את כל הזמן מצטערת, אין לך קבר אחר, רק ב-Auschwitz". ונסעתי לשמה...
ש: נסעת, כמו שעולים לקבר.
ת: כן, כן, כן.
ש: וזה עשה לך איזושהי הרגשה קצת יותר טובה, אחרי שהיית שם?
ת: לא הרגשה טובה, זה היה נורא.
ש: אבל את הרגשת, שאת חייבת לעשות את זה.
ת: אני חייבת, אני הייתי חייבת.
ש: אבל זה לא עזר, זאת אומרת, זה לא הקל עליך.
ת: לא, לא, הייתי חייבת. אם היה לי עוד כוח, הייתי פעם שלישית...
ש: זה קשה לך.
ת: עכשיו במטוס קשה לי כבר.
ש: אני מבינה שהזיכרונות מאוד מאוד קשים לך.
ת: כן, כן.
ש: יש לך משהו שמקל עליך, שעושה לך שמחה, שעושה לך טוב?
ת: את יודעת, אני לא יודעת אם זה..., אין לי עכשיו..., באמת חברות שלי זה, גם היה לא רחוק, גם במחנה, היא נפטרה, ולפעמים אנחנו דברנו עוד, אבל אין שמחה בחיים כבר. לפעמים באמת אין חשק לשום דבר כבר.
ש: ואת אומרת, שזה עם השנים אפילו יותר קשה לך.
ת: יותר קשה, יותר קשה.
ש: חשבת פעם איך קרה, שכל כך הרבה אנשים לא ניצלו, ואת כן ניצלת?
ת: לא, זה, לפעמים אני באמת..., אצלנו עוד לא כל כך, אבל אני רואה את זה, אפילו בגברים, על זה אני לפעמים מסתכלת, אבל סך הכל גורל.
ש: גורל, את אומרת. אחותך חיה בארץ?
ת: היא הייתה בארצות הברית.
ש: היא נפטרה כבר?
ת: כן.
ש: איפה היא הייתה גרה?
ת: היא הייתה בזמן אחרון גרה בגרמניה, נפטרה שמה.
ש: ושמרת איתה על קשרים טובים?
ת: כן, אני עשיתי לה שמה קבר, רציתי לקחת אותה פה. בן אחד רצה, ושני אומר "היא לא רצתה פה לחיות..."
ש: למה לא?
ת: האקלים לא היה לה מתאים וזה, היא הייתה חולת בלב, "ומה אתם רוצים לקחת אותה אם היא מתה?" לפני שנה הייתי שמה בקבר, רציתי לראות אם הכל בסדר.
ש: ארנה, איך קוראים לכלות שלך ולנכדים שלך?
ת: כלות, אחת חיה, ואחת אסתי.
ש: ואיך קוראים לנכדים?
ת: נכדים יש ככה...
ש: מהכי גדול, תתחילי מהכי גדול.
ת: הכי גדול אופיר, אחר כך ברק, ואחר כך מורן, זה של בן אחד.
ש: של יוסי.
ת: ושנייה, אסתי, יש וורד, ענב, גבי.
ש: בנות?
ת: לא, שתי בנות ובן, ופה יש שני בנים ובת.
ש: ויש לך נין.
ת: נין, רז.
ש: רז, שהוא הבן של?
ת: אופיר.
ש: והנכד של?
ת: יוסי.
ש: יוסי שלך הוא כבר סבא.
ת: כן, אני...
ש: את רואה, את מחייכת, אז כן יש שמחה, בכל זאת.
ת: ועכשיו בעוד שבועיים תהיה לנו חתונה של נכדה.
ש: מזל טוב. מי מתחתנת?
ת: מורן.
ש: מזל טוב, איפה היא תתחתן?
ת: באולם תמרים.
ש: פה בקריות.
ת: בעכו.
ש: כן, אני מכירה. אני שאלתי אותך את השמות של הנכדים והנין, את היית רוצה להגיד להם משהו עכשיו פה בקלטת, לנכדים שלך?
ת: מה למשל?
ש: הם יראו את הקלטת בעוד שנה שנתיים, שלוש, את רוצה להגיד להם משהו על כל מה שעברת, אולי יש לך איזשהו מסר להגיד להם.
ת: לא.
ש: את רוצה לאחל להם משהו?
ת: שיהיה טוב בחיים.
ש: את רוצה לאחל להם, שיהיה להם טוב בחיים.
ת: כן, אם יש טוב בחיים, אם לא עוברים אף פעם, זה רע, זה רע.
ש: שיהיה להם רק טוב.
ת: כן. זה הכי חשוב. בגלל זה באתי ארצה, אמרתי אני לא רוצה..., אותי לקחו בלילה, ויותר לא ראיתי בית.
ש: ואת לא רוצה, שזה יקרה להם.
ת: כן.
ש: ארנה, אני רוצה לאחל לך, שיהיה באמת רק טוב, ובריאות טובה ונחת מכל המשפחה ובשם יד ושם אני מאוד מאוד מודה לך, שבאת לתת עדות, ושלכולנו יהיה רק טוב.
ת: זה קשה הכל לזכור.
ש: אבל טוב שסיפרת בכל זאת, תודה.
Testimony of Erna (Keizer) Mandelbaum, born in Rybnik, 1924, regarding her experiences in a ghetto, Hannsdorf and Parschnitz camps Her father owns a large store, serves as the head of the Chevra Kadisha (burial society) and head of the community committee; language spoken at home was German; religious family; attends a German school; because of the boycott, transfer to a Polish school at the age of 10; closure of schools to Jews, dismissal from jobs, studies, and other areas of life, 1939. Entry of the Germans; confiscation of property and money; eviction of her father from his store; detention in the Zurau prison for a month; transport of Jews to Majdanek; temporary rescue of family members from the transport in exchange for ransom money; deportation of her parents and sister to the Trzebinia Ghetto, May 1940; her three brothers go to an aliya training facility in Bratislava and their deportation to Auschwitz where they perish; transfer to the Hannsdorf camp in the Sudetenland; forced labor in a spinning factory; deportation to the Parschnitz camp in Czechoslovakia, which was run by the SS; forced labor in a combat materiels factory; hunger, beatings, abuse, lice, deaths of many women from diseases, total exhaustion, and attempts to escape; deportation of sick women to Auschwitz, to the gas chambers; arrival of the Red Army, May 1945. Return to Rybnik a few days later in search of family, then to Germany; marriage in Germany, 1947; aliya to Israel, 1950.
LOADING MORE ITEMS....
item Id
4071021
First Name
Erna
Last Name
Mandelbaum
Maiden Name
Keizer
Date of Birth
22/04/1924
Place of Birth
Rybnik, Poland
Type of material
Testimony
File Number
12012
Language
Hebrew
Record Group
O.3 - Testimonies Department of the Yad Vashem Archives
Date of Creation - earliest
29/04/02
Date of Creation - latest
29/04/02
Name of Submitter
MANDELBAUM KEIZER ERNA
Original
YES
No. of pages/frames
34
Interview Location
ISRAEL
Connected to Item
O.3 - Testimonies gathered by Yad Vashem
Form of Testimony
Video
Dedication
Moshal Repository, Yad Vashem Archival Collection