Margalith Galun

שם המרואיינת: פרופ' מרגלית גלון

שם המראיין: משה נאמן

תאריך הראיון: כ"ו בטבת תשס"ב – 10.1.02

שם המדפיסה: בתיה שטהל

שמות מקומות:

Wien

Cernauti

Basel

Lerche

Baden

Zurch

Aarau

Trieste

היום כ"ו בטבת תשס"ב, עשרה בינואר 2002. משה נאמן מראיין את פרופסור גלון מרגלית ביד-ושם ירושלים. מרגלית ילידת וינה (Wien) אוסטריה 1927 ניסתה יחד עם אמה להגיע לשוויץ דרך גרמניה, אך הוחזרה לאוסטריה על-ידי שומרי גבול שוויצריים. בסופו של דבר קיבלה אישור כניסה לשוויץ על-סמך נכונות משפחה שוויצרית יהודית לאמצה. עלתה ארצה בשנת 1939.

ש: מרגלית בבקשה תואילי לספר על המשפחה הקרובה שלך בשנים שלפני המלחמה, הורים, אחים, אחיות אם היו, ותואילי בבקשה להזכיר גם שמות.

ת: כאמור, נולדתי ב1927- לעמליה ואריה כץ, ונשארתי בת יחידה למשפחה הזו, לא היו לי אחים ולא היו לי אחיות. אנחנו גרנו ברובע התשיעי שבו היו אחוז ניכר של יהודים. היה הרובע השני שהוא היה מאוכלס יותר על-ידי יהודים. איפה שאנחנו גרנו היה אחוז מסוים של יהודים, וחלק גם מהקרובים ומהדודים גרו בשכנות ברובע הזה. השם שנתנו לי היה מליטה ובתור שם חיבה ליטי, אבל אני אחר-כך אספר שבארץ אני שיניתי את השם למרגלית. אבי היה סוחר תמרוקים סיטונאי. הוא אומנם עבד די קשה, אבל הפרנסה הייתה בצמצום, ובאמת בקושי הספיקה לפרנס את המשפחה הקטנה הזאת של ההורים ובת אחת. באמת בשנות חיי הראשונות אנחנו גרנו בדירה מאוד קטנה של חדר אחד די גדול ומטבח, והשירותים לא היו צמודים לדירה. יחד עם זה הבית שלנו, המשפחה שלנו היא הייתה מקום מפגש בערבים לאנשים צעירים, מכיוון שרבים מהקרובים שלנו שהיו אז בבוקובינה בצ'רנוביץ' (Cernauti) או בגליציה באו ללמוד באוניברסיטה בווינה (Wien), והם עם חבריהם היו נפגשים אצלנו בבית בערב, יושבים, משוחחים ומשחקים שח. היה גם משחק אחד טרוק שזה היה משחק קלפים שנהגו אז לשחק, והם שיחקו עד השעות המאוחרות בלילה. הסיפור הוא שלא פעם אמי הייתה אומרת לאבי: בוא נלך לישון האורחים כבר עייפים.

אני חושבת שכשהייתי בת שש או שבע התמזל מזלנו, ועברנו באותו בניין לדירה יותר גדולה. באמת לפני איזה שלוש ארבע שנים אני לקחתי את הבנים והנכדים להכיר את הבית שבו גרנו. זאת הייתה כבר דירה של שלושה חדרים עם מטבח, אבל מאחר והמצב הכלכלי היה לא כל-כך שפיר, לכן חדר אחד נאלצנו להשכיר. אני הלכתי קודם מגיל שש לבית-ספר יסודי.

ש: במה עסקה אימא?

ת: אימא הייתה עקרת בית, היא הייתה בבית, והיא פינקה את הבת היחידה שלה.

ש: לפני שאת עוברת ללימודים בבית-הספר אולי תספרי עוד קצת על אורח החיים בבית, חיי היומיום. אם את יכולה גם לספר קצת על שבתות וחגים בבית עד כמה שאת זוכרת כמובן.

ת: אפשר לומר שבהחלט הייתה משפחה מסורתית. זאת אומרת, אמי מאוד הקפידה על הכשרות, ואני זוכרת שההורים היו הולכים לבית-הכנסת גם בחגים. אני לא חושבת שהלכו במשך השנה בשבתות, אבל בכל אופן אפשר לומר במלוא מובן המילה שזאת הייתה משפחה שומרת מסורת. בעצם מה שאני יכולה לומר, שהיה קשר מאוד יפה בין האחים והאחיות של ההורים, שהרבה מאוד נפגשנו איתם, וגם מצבם הכלכלי היה יותר טוב, והם גם עזרו מדי פעם בשעת הצורך. בכל אופן ממני לא נמנע שום דבר ממה שהיה נהוג אז לתת לילדים במשפחות היהודיות, כמו לימוד שחיה, לימוד החלקה על קרח, לימוד עברית. כל הדברים האלה ניתנו לי למרות שהיו קשיים כלכליים.

אני אספר עכשיו בקצרה על הלימודים. המתכונת באוסטריה אולי עד היום היא ארבע שנות בית-ספר יסודי ושמונה שנים בהמשך לימודים או תיכון או בית-ספר מקצועי. אם-כן, ארבע השנים הראשונות הייתי בבית-ספר יסודי כללי בכיתה של בנות בלבד, ככה זה היה אז עוד נהוג להפריד בין בנים לבנות. רוב הכיתה היו ילדות לא יהודיות, היינו קבוצה של שמונה בנות ממשפחות יהודיות, ואנחנו במשך כל ארבע השנים האלה היינו התלמידות הכי טובות בכיתה. אחרי בית-ספר יסודי התחלתי ללמוד בגימנסיה על שם פרץ חיות, שזאת הייתה גימנסיה עברית. במבטא אשכנזי אנחנו קראנו לזה חייס גימנזיום, חיות אמרנו חייס. שם כמובן היו בנים ובנות ביחד, למדנו שם עברית, למדנו תנ"ך, ולמדנו את כל שאר המקצועות. כאשר הייתי בכיתה הראשונה של בית-הספר התיכון הזה אז באמת קרה האנשלוס, זאת אומרת, הכניסה של הגרמנים לאוסטריה.

ש: אנחנו נגיע ברשותך לאנשלוס, אבל אני ביקשתי קודם אם את יכולה לספר קצת על שבתות וחגים בבית. אז אם יש לך איזה שהם זיכרונות.

ת: הזיכרון שלי הוא מלילות הסדר ששם כמובן היה נהוג שני לילות בחוץ-לארץ, ועד היום זה נהוג ככה.

ש: יום טוב שני של גלויות.

ת: נכון. אני זוכרת את החגיגיות של ליל הסדר. תמיד היו אורחים מוזמנים, ואני תמיד הייתי מאוד נרגשת, כי הייתי צריכה לשאול את ארבעת הקושיות, את ה"מה נשתנה", וחזרתי, שחזרתי ולמדתי את זה. זה החג שאני זוכרת מהבית. אני זוכרת שבימי כיפור כאשר ההורים הלכו לבית-הכנסת ואני עוד הייתי ילדה שלא צמה, אז הביאו אותי למשפחה שבאותו יום ביליתי אצלם עם האוכל מהבית שאמי הכינה בשבילי למשך אותו היום. הייתה הרגשה של חג וקדושה בראש השנה ויום כיפור, זה היה בהחלט פרק חשוב במשפחה שלנו ושל מרבית היהודים שאותם היכרתי, שהיו ברובם דודים מהמשפחה. זה היה הנוהג.

ש: משהו על הקהילה היהודית בסביבת מקום מגוריך. תנועות נוער שכבר היו, עיתונות יהודית, תיאטרון יהודי, יש לך איזה שהם זיכרונות?

ת: לא, אין לי זיכרונות מזה, אני רק יודעת על בני-דודים שהיו מבוגרים ממני, שהיו בתנועת נוער בבלאו-וייס – כחול לבן. אבל אני עוד הייתי קטנה מדי בתקופה הזאת ולא השתתפתי. אבל איכשהו גם היה, אינני יודעת אם ההיסטוריה הייתה מתנהלת בדרך אחרת, האם באמת בסופו של דבר היינו מגיעים לישראל, אז פלשתינה. אבל החינוך היה ציוני גם לגבי, ובעיקר בני-הדודים שהיו בכמה שנים יותר מבוגרים ממני. אז בהחלט הנטייה הייתה ציונית.

ש: את יכולה לומר לי אם היו גילויי אנטישמיות מצד שכנים גויים?

ת: כן, בהחלט.

ש: את יכולה לפרט קצת?

ת: כן. הבניין שבו גרנו כנהוג הייתה שם אם בית, שהיא גרה באותו בניין, והבן שלה היה מדי שנה בראשון במאי תולה דגל עם צלב הקרס על-יד החלון של הדירה שלנו. הוא היה כמובן נאצי עוד לפני בוא הגרמנים כמו רבים אחרים, אז הוא היה צריך לפעול במחתרת, אבל את זה הוא עשה מדי שנה, ומדי שנה אבי היה יוצא ומוריד את הדגל הזה. זה גם היה אחד הדברים שהוא זכר היטב כאשר באמת הגרמנים באו, ואני אספר גם בקשר לזה. אני לא זוכרת שלגביי על-ידי ילדים או בכיתה היו גילויים אנטישמיים, אני לא זוכרת. יתכן שהיו אבל לא התרשמתי עמוקות. בכל אופן העובדה ששלחו אותי לבית-ספר יהודי, לגימנסיה יהודית היא בהחלט שיקפה את האווירה הכללית במשפחה. כי רבים מבני-הדודים שלי גם למדו שם. הם היו כבר בכיתות יותר גבוהות, אבל הם גם למדו באותו בית-ספר. זו הייתה הגימנסיה היהודית היחידה בעיר.

ש: ברשותך אם יש לך עוד משהו לספר על המשפחה הקרובה תעשי זאת עכשיו, אם לא נוכל להתקדם הלאה.

ת: כן, נתקדם.

ש: במרץ 38' היה סיפוח אוסטריה, מה שנקרא האנשלוס. מה קורה אז?

ת: כן, האנשלוס שהתקבל בשמחה רבה על-ידי הגויים. בעיר היו גילויי שמחה, חינגה והילולה בהחלט עצומים. מיד האנשים הצעירים היו לבושים במדי האס.אס והאס"א. זה לא פגע בנו ישירות, אבל פרסום התעמולה שהייתה על-ידי הממשלה האוסטרית לפני האנשלוס, היו ציורים, הסמל שלהם היה מאוד דומה לצלב הקרס, אבל זה לא היה לגמרי זהה, והם ציירו אותם על המדרכות. עם האנשלוס קראו ליהודים לנקות את הרחובות.

ש: יש שם עד עכשיו את האנדרטה המפורסמת הזאת בווינה (Wien) של האיש הזקן שכורע על ברכיו ומנקה שם.

ת: לא ראיתי את זה.

ש: זה בכיכר די מרכזית שם בווינה (Wien).

ת: אתה ראית את זה?

ש: כן, זה בעקבות ניקוי הרחובות של היהודים.

ת: כן, זה היה התרגיל הראשון שלהם. אבי עזב את ווינה (Wien) כשבועיים אחרי האנשלוס. הוא הלך ברחוב, בחור בתלבושת אס"א דחף אותו על הכביש ואמר לו: יהודים לא הולכים על המדרכה, יהודים הולכים על הכביש. אני חושבת זה נתן לו את הדחיפה לראות מה הולך, ומה עתיד אומר. אבל יחד עם זה הייתה תמימות לחשוב שלנשים ולילדים לא יאונה כל רע, ורק הגברים רצוי שיעזבו. אבא ועוד שני דודים שלי, זאת אומרת, שלושה גיסים נסעו לשוויצריה והיו בבאזל (Basel). בתקופה הזאת, בתחילת התקופה הזאת עדיין היה אפשר להיכנס לשוויצריה, הספיק שיש לך פספורט. כאשר השוויצרים נוכחו לדעת שיש נהירה לארצם על-ידי מהגרים פליטים, הם דרשו ממשלת גרמניה לשים את ה-J הזה בפספורט של היהודים. זאת אומרת, זה נעשה על-סמך דרישה של השוויצרים לממשלה הגרמנית כדי שיוכלו להבחין בין לא יהודים לבין יהודים, ולא לתת ליהודים להיכנס.

ש: נתבקשתם גם לשנות את השמות?

ת: כן, זה כבר היה אחרי…

ש: לשמות עם צליל יהודי?

ת: נכון, הייתה דרישה לשנות לשרה ולישראל, אבל זה היה אחרי שאני כבר לא הייתי בווינה (Wien), אחרי התקופה שאני עזבתי את אוסטריה. באמת את השם שלי לא שינו, ושמי היה, כאמור, מליטה כץ. אחרי ליל הבדולח…

ש: אני רוצה עוד להגיע באמת לליל הבדולח. אבל עוד לפני-כן הייתי רוצה באמת לשמוע אם באמת הרגשתם במצוקות יותר משמעותיות מאשר זה שנצטוויתם לנקות את הרחובות? האם גילויי האנטישמיות התחזקו לאחר האנשלוס? האם את זוכרת קצת יותר פירוט?

ת: אני זוכרת את הרגשת הפחד שהייתה לצאת לרחוב, ובאמת נמנענו מללכת מלבד לבית-הספר לכל מקום אחר. אבל אני בתור ילדה לא חושבת שהרגשתי ושהיו כלפי גילויי אנטישמיות בתקופה הזאת. אנחנו הבנו באמת את המצב, ומה עשוי עוד להתרחש עם ליל הבדולח.

ש: את סיפרת קודם שכאילו אבא עזב את ווינה (Wien).

ת: אבא כבר לא היה בווינה (Wien).

ש: לאן הוא עזב?

ת: לבאזל (Basel) לשוויץ, הוא היה בבאזל (Basel).

ש: הוא עזב לבאזל (Basel) יחד עם הגיסים, עם קרובי משפחה?

ת: כן, יחד עם הגיסים. הם היו שלושתם בבאזל (Basel) מתקופה מאוד קצרה אחרי הכניסה של היטלר לווינה (Wien). אצל הדודים האלה אחת הנשים הצטרפה, היא ובת שהייתה להם, וגם אבי ועוד גיס אחד, עוד דוד אחד, עברו לשוויצריה בעצמם בלי המשפחה, כאמור, משום שהיו סבורים שאם יאונה למישהו רע זה לגברים, ולנשים וילדים לא יקרה שום דבר רע על-ידי הנאצים. זאת הייתה כמובן תמימות, אבל ככה אנחנו הרגשנו, חשבנו.

ש: הייתה איזושהי פעילות של מנהיגי הקהילה היהודית שם?

ת: יתכן, אבל אני לא יודעת.

ש: לא ידוע לך?

ת: לי לא ידוע. על תשכח שהייתי ילדה בת עשר או אחת-עשרה.

ש: כי אני יודע שנאלצו להקים שם איזה בתי תמחוי לעניים בעקבות האנשלוס כדי לספק מזון.

ת: כן, על זה אני אספר באמת אחרי זה. בכל אופן ביום המר הזה של הקריסטל נאכט – ליל הבדולח…

ש: בנובמבר 38'.

ת: כן. הם באמת פשטו לתוך הדירות והבתים של היהודים, נוסף לזה שהם הרסו את בתי-הכנסת כולם. אמי הייתה חולה, היא שכבה במיטה, ואני ישבתי על ידה כשהם נכנסו. אותה אם בית שהייתה שם, כאשר הם הגיעו היא ליוותה אותם, היא נכנסה איתם. היו באותו בניין הרבה משפחות יהודיות. היא הייתה מאוד מיודדת עם אמי, אז כשהם הגיעו אלינו, היא רמזה להם, אותם תעזבו בנחת, ואל תעשו להם שום דבר. אבל מיד אחרי זה באמת חשבנו שמן הראוי להתפנות מהמקום הזה. אז אני לא זוכרת בדיוק את התאריך, אבל בכל אופן באותו חורף אנחנו נסענו אמי, אני ועוד בת-דודה אחת שלי, בת אחות של אימא. אני הייתי אז בת עשר וחצי אחת-עשרה, והיא הייתה בשמונה שנים גדולה ממני בת-הדודה הזאת.

לפי הנחיות שקיבלנו כנראה מאבי נסענו ללרך (Lerche) לגרמניה, שזו הייתה אז עיירה, אני לא יודעת אם היו זה עיר. זה נמצא על-יד פרייבורג שזה המקום הקרוב ביותר לגבול עם שוויצריה באזור של באזל (Basel). בלרך (Lerche) הייתה משפחה, כנראה שזה היה הרב המקומי, משפחה יהודית שאצלה היו מתאכסנים אותם האנשים שתכננו לגנוב את הגבול השוויצרי. שם היינו מספר ימים עד שאבי שלח מדריך שיעביר אותנו את הגבול לבאזל (Basel) לשוויצריה. אז הלכנו שלושתנו עם הכאילו מדריך הזה שקיבל מאבי הרבה כסף בשביל התדרוך הזה. צעדנו בלילה ביער, וכנראה שהוא הצליח להעביר אותנו את הגבול הגרמני. בין שתי המדינות יש הרי תמיד אזור של נומנס לנד, אז עברנו את החלק הזה, הוא הוביל אותנו ישר לתוך הידיים של משמר הגבול השוויצרי, והוא נעלם כאילו בלעה אותו האדמה. בלי הרבה דין ודברים אחד משומרי הגבול השוויצריים שם לקח אותנו בחזרה למשמר הגבול הגרמני. אחד הדברים שנחרתו עמוק בזיכרוני היה שכשהשוויצרי הזה נכנס למשמר הגבול הגרמני הוא בירך אותם בהייל היטלר! אני אחר-כך סיפרתי את זה לאנשים בשוויצריה, אבל אף אחד לא היה מוכן להאמין כמו עוד כמה דברים.

ש: גרמני שבירך את השוויצרי?

ת: לא, לא, השוויצרי.

ש: השומר השוויצרי שברך את הגרמני?

ת: כשהשומר השוויצרי הביא אותנו למבנה של הגבול הגרמני, זאת אומרת, החזיר אותנו לגרמניה, אז הוא נכנס עם הברכה המפורסמת הזאת. שם תיחקרו אותנו, ועצרו אותנו במשך שלושה ימים בבית-סוהר.

ש: בית-סוהר גרמני?

ת: כן, בית-סוהר גרמני שעד כמה שזכור לי היה קרוב למבנה של הגבול, ואחר-כך שלחו אותנו בחזרה לווינה (Wien).

ש: לפני השלב הזה אני מבקש לדעת כמה זמן בערך הלכתם באותו יער?

ת: אני חושבת שהלכנו כמה שעות בלילה, וכאשר כבר הייתה הפרוצדורה הזאת של ההחזרה לגבול הגרמני כבר האיר אור הבוקר. זאת אומרת, יצאנו בלילה כנראה בתשע עשר מאותו מקום בלרך (Lerche), וכל המעבר וההחזרה היו עד אור הבוקר.

ש: מתי זה היה?

ת: זה היה בחורף. נסענו בחזרה לווינה (Wien), ובווינה (Wien) כבר לא היה לנו לאן לחזור, כי הם צמצמו מספר משפחות יהודיות בדירה אחת. זאת אומרת, פינו דירות, ובצורה כזאת נאלצו מספר משפחות לגור ביחד. הדירה שהייתה שלנו כבר הייתה מאוכלסת על-ידי מספר משפחות, ולא היה לנו לאן לחזור.

ש: איך חזרתם לווינה (Wien)?

ת: ברכבת. אני הייתי אחרי זה אצל קרובים, אצל דודים, ואמי גם-כן התאכסנה אצל קרובים, כי כאמור הדירה שלנו הייתה תפוסה.

ש: כשתחקרו אתכם במשטרה את יכולה לומר לי פחות או יותר מה שאלו אתכם שם?

ת: כן. שאלו אותנו מאיפה אנחנו? למה אנחנו רוצים לעזוב? ולאן אנו רוצים לעזוב? הטיפו לנו מוסר שלא גונבים גבול, ולא עושים דברים מהסוג הזה. זה היה מלווה בקללות על יהודים, קללות אנטישמיות בהחלט בהחלט.

ש: מה היו התשובות שלכם עד כמה שזכור לך? אני מניח שאימא ענתה.

ת: אימא הייתה זו שדיברה. כמובן שכאשר הם קיללו ואמרו את הדברים הקשים אז אנחנו שתקנו, ורק לשאלות הענייניות כמו, מאיפה באנו? איפה היינו? היא ענתה. אני לא חושבת שהיא הזכירה את המשפחה הזאת בלרך (Lerche), שהיא בעצם הייתה שותפה למעשה האיום הזה שאנחנו ניסינו לבצע, ולעזוב את גרמניה ואת אוסטריה. הימים בבית-הכלא היו די סבירים, לא היה עינוי ממש. אני לא זוכרת, כנראה שלאמי היה קצת כסף בשביל לחזור ברכבת לווינה (Wien). אבל כאמור, כשהגענו הסתבר לנו שאנחנו צריכים למצוא מחסה אצל קרובים שעדיין היו שם. כך כל אחד מאיתנו היה בבית אחר. הבת-דודה שבאה איתנו היא חזרה לביתה, מפני שאמה עם עוד אחות נשארו בביתם, אז היא פשוט חזרה לדירה הזאת שלהם.

בפרק הזמן הזה שאחרי ששבנו לווינה (Wien) כמובן שכל הזמן היינו עסוקים בלמצוא דרך לצאת משם. זמן קצר באמת אחרי האירוע הזה כנראה שהתארגנו בשוויץ מספר משפחות יהודיות שהתחייבו לאמץ ילדים מאוסטריה ומגרמניה. הפרוייקט הזה אמור היה להציל מספר גדול של ילדים, אבל בסופו של דבר זה הסתכם בשניים-עשר ילדים שאני הייתי אחת מהם. בחודש פברואר 39' אני קיבלתי ויזה על-סמך ההתחייבות הזאת של משפחה שם להגיע לשוויצריה.

ש: בתקופה הזאת אתם שומעים משהו מאבא? האם יש איזשהו קשר?

ת: כן, היה קשר, כנראה שהיה קשר. אני לא זוכרת בדיוק באיזו דרך, אבל בכל אופן היה קשר, כי עובדה גם שהוא אז הנחה אותנו להגיע ללרך (Lerche). אם זה היה קשר מכתבים או קשר טלפוני, אז כבר היה לנו טלפון, אני לא זוכרת. אם-כן, כאשר קיבלתי את הויזה אמי מאוד התלבטה אם לשלוח אותי לבד. היא תפרה לי שקית עם הפספורט וכנראה עוד תעודות. אני זוכרת שהייתה טבעת אחת שהייתה אהובה עלי מאוד, היא שמה לי את זה שם, ואני רעדתי שזה אולי אסור לקחת. בכל אופן נסעתי ברכבת ומסביבי ועל ידי היו גרמנים אס"א ואס.אס. פחדתי מאוד, אבל בכל אופן הגעתי בשלום לבאזל (Basel), ואבי קיבל אותי בתחנת הרכבת.

ש: לאן הגעת?

ת: לבאזל (Basel). שם אבי היה, הוא ידע מתי אני אמורה להגיע, ולקח אותי מתחנת הרכבת. זה היה בחודש פברואר, הייתי איתו מספר ימים, ואחרי-כן נאלצתי להגיע אל המשפחה המאמצת שלי כביכול, שזה היה בבאדן (Baden) על-יד ציריך (Zurich). זאת הייתה משפחה בשם בולק, שזה שם יהודי מאוד מפורסם בשוויצריה, יש שם הרבה משפחות בשם הזה. אני הגעתי לשם וזאת הייתה משפחה של אם ושלוש בנות בגיל עשרים עד עשרים וכמה.

ש: את היית ילדה כבת אחת-עשרה?

ת: כן, בדיוק. הם כמובן מאוד התאמצו לתת לי הרגשה טובה. מכיוון שבדירה שלהם, לדעתם בכל אופן, לא היה מספיק מקום כדי שאני גם אשאר שם בלילה, אז כל ערב הייתי הולכת למשפחה אחרת, משפחה בשם גרינברג שהם בעצמם היו מהגרים מפולניה לשוויצריה, הם לא היו מהיהדות הוותיקה בשוויצריה כמו משפחת בולק.

ש: זאת אומרת, במשך היום חיית אצל משפחת בולק, ובערב היית הולכת לישון אצל משפחת גרינברג?

ת: כן. אני שם הלכתי לבית-הספר, אבל כמובן שהרגשתי זרה מאוד. אומנם הייתי תלמידה טובה מההתחלה, כי ידעתי גרמנית תקנית, כלומר, לא הייתה שוויצרדיטש. וכל הילדים האחרים גדלו על הדיאלקט הזה, אז היה להם קשה עם השפה הגרמנית, ולי זו הייתה כאילו שפת האם שלי. אבל לא היו לי משם חברים שנפגשתי איתם אחרי בית-ספר, לא היה שום קשר. אבל גם משפחת בולק וגם משפחת גרינברג, שהם בהחלט היו הרבה יותר עם אווירה משפחתית מוכרת לי, אני זוכרת שם ליל סדר שהיה מאוד דומה לסדרים שהייתי רגילה להם בבית. הם מאוד השתדלו להנעים לי את הזמן. אבל כעבור ארבעה או חמישה חודשים משום מה היה להם קושי להמשיך בזה שאני אהיה אצלם, והעבירו אותי למשפחה אחרת בשם דרייפוס, שזה גם-כן שם מאוד מפורסם של משפחות יהודיות בשוויצריה, וזה היה בעיר אראו (Aarau). זו הייתה משפחה יחסית צעירה בלי ילדים. גם שם הלכתי לבית-הספר.

ש: יש לך מושג מדוע הם החליטו שהם כבר לא יכולים להחזיק אותך אצלם?

ת: אני לא יודעת, ואני לא חושבת שאי פעם ידעתי, אם זה היה מצב כלכלי או מסיבות אחרות, אין לי מושג. בכל אופן נפרדתי מהם ברוח טובה.

ש: אבל לא הורגש שם מחסור במזון למשל?

ת: שום דבר, שום דבר.

ש: היה שם בסדר מבחינת התנאים?

ת: כן, בהחלט. אני לא יודעת מה הייתה הסיבה, אבל זה נעשה ברוח טוב. כאשר אני רציתי למשל בחגים לבקר את אבא שלי בבאזל (Basel) הייתי צריכה לקבל רשות מהמשטרה המקומית. הרשות הזאת ניתנה בדרך כלל, אבל בכל אופן זה היה תהליך שהיה צריך לעבור. משפחת דרייפוס היו זוג בלי ילדים. אני גם הלכתי שם לבית-הספר, ובשאר שעות היום גם שם לא היו לי חברים או קשר עם ילדים אחרים. מה שמאוד העסיק אותי היה אוסף בולים שעשיתי שם, זה מאוד העסיק אותי. בשוויץ הבולים מופיעים בשלוש שפות – בגרמנית, צרפתית ואיטלקית, והיו לי סדרות שלמות מכל הבולים האלה.

תוך כדי שהותי בשוויצריה אמי נשארה בווינה (Wiena), ואבי כל הזמן חיפש דרכים להוציא אותה משם. באיזשהו שלב התארגן אחד מהטרנספורטים הבלתי-ליגאליים מאיטליה לפלשתינה לארץ. הוריי נרשמו לטרנספורט הזה, ובתנאי זה נתנו לאמי להיכנס לשוויץ. היה מדובר שאני נשארת שם. הייתה ההרגשה התמימה הזאת אצל ההורים, ואני חושבת שגם אצל היהודים בכלל, שאם הם יגיעו לארץ לא יהיה להם שום מכשול או בעיה להביא אותי אחר-כך. אז הכוונה הייתה להשאיר אותי בשוויץ, כי ילדים לא לקחו במשלוח הזה, ושהם יסעו בעליה ב' לארץ. כאמור, בזכות זה נתנו לאמי להיכנס לשוויץ, אך לרוע המזל הטרנספורט הזה התבטל, ואז השוויצרים גירשו את אמי והפעם לצרפת. הם היו קבוצה של אנשים שהיו אמורים להשתתף באותה תוכנית של עליה ב', וברגע שהמשלוח הזה, האונייה הספציפית הזאת התבטלה גירשו את כולם. הם עברו את הגבול לצרפת, וזה כבר היה קרוב מאוד לפלישה של הגרמנים לצרפת. הם היו איזה זמן עצורים בבית-סוהר, ומשם עד כמה שאני יודעת לגבי אמי, שלחו אותה לאיזה איכר בדרום צרפת.

בינתיים אנחנו קיבלנו את הסרטיפיקט לבוא לפלשתינה. זאת אומרת, אבי קיבל את ההודעה על הסרטיפיקט. זה היה מה שאז היה נקרא קפיטליסטן סרטיפיקט, כי עבור זה היה צריך להראות אלף לירות סטרלינג שיש לנו כאילו, שיש לנו בבנק, ובזכות זה נתנו לאנשים עם הקפיטליסטן סרטיפיקט לבוא. למה היה לנו קפיטליסטן סרטיפיקט, שזה באמת לא התאים לרקע הכלכלי שהיה למשפחה? בווינה (Wien) היו לנו שכנים, הם היו זוג ושתי בנות. אחת הבנות התחתנה עם מישהו בארץ שהיה איש בעל הון, שהוא היה בזמנו בעל בית-החרושת פישינגר, שאחר-כך הפך לעלית. בכל אופן הוא הביא את שתי הבנות, עם אחת הוא התחתן, והוא הביא גם את ההורים, האחות ובעלה לארץ. האיש הזה השכן שלנו מאוד אהב אותי בתור ילדה, והוא כאילו נדר נדר שהוא יעשה הכל על-מנת להביא אותי ואת הוריי לארץ. החתן שלו, אחד משני החתנים, עבד בבית-חרושת יצהר, שהוא קיים עד היום, בית-חרושת שמן. הוא שכנע את הנהלת בית-החרושת להראות אלף לירות סטרלינג שהם כאילו שלנו, ובזכות זה לקבל את הסרטיפיקט. כך באמת היה. אבי ואני משוויץ יכולנו לנסוע ישר לטריאסט (Trieste), ומטריאסט (Trieste) הפלגנו לארץ לא היה לנו שום מושג איפה אמי, ואני חושבת שאבי החליט בלבו, שאם לא נמצא אותה אז אנחנו, כלומר, הוא ואני, נוסעים לפלשתינה, ושוב עם התמימות הזאת שברגע שאתה פה אתה יכול לעשות גדולות ולהביא אותה. אבל הקהילה היהודית בבאזל (Basel) שהייתה מאוד פעילה ודאגה לפליטים יצרה את הקשר הנכון, וכאשר אבי ואני הגענו לטריאסט (Trieste) אמי כבר הייתה שם.

ש: זאת אומרת, היא הקדימה אתכם?

ת: כן, הם דאגו לאתר אותה ולשלוח אותה לטריאסט (Trieste).

ש: רציתי לשאול אותך מה עשה אבא כל אותה תקופה שהוא היה בבאזל (Basel)?

ת: אסור היה להם לעבוד. אני חושבת שהם קיבלו איזושהי תמיכה קטנה על-ידי הקהילה היהודית. היה מקום מרכזי, מין משהו שלא הייתי קוראת לזה בית תמחוי, כי זה היה בכל זאת ברמה קצת יותר סימפטית, אבל הם קיבלו ארוחה אחת חמה ביום, וזה היה בהתחלה. אחר-כך ריכזו את כל המהגרים האלה, את כל היהודים האלה במקום אחד, הם גרו כולם כאילו במחנה, ושם באמת דאגו גם לאוכל וגם למקום מגורים.

ש: אני הזכרתי בתי התמחוי בהקשר אחר, בהקשר לווינה (Wien), ואמרת שתספרי על כך בשלב קצת יותר מאוחר. את יכולה לומר לי משהו על כך?

ת: לא, אני באמת לא התנסיתי בזה בווינה (wien), אני התכוונתי באמת למקום הזה בבאזל (Basel). כי אסור היה לאנשים האלה לעבוד, והיו שם כאלה שנשארו שנים רבות. אנחנו, כאמור, בסוף 39', שזה כבר היה אחרי תחילת המלחמה, באוקטובר 39' נסענו ארצה באחת האוניות האחרונות שהפליגו, והגיעו בשלום לחופי הארץ. זאת הייתה אוניה בשם גליליאה. הנסיעה מטריאסט (Trieste) לחיפה הייתה שבוע ימים על האונייה.

ש: ואתם שלושתכם יחד, אבא, אימא ואת?

ת: כן, אנחנו שלושתנו יחד. בארץ אז כבר היו לנו קרובים. היו לנו קרובים שהיו כבר ותיקים בארץ, שהגיעו ב1920-, והיו קרובים אחרים שגם היו יחסית עולים חדשים. בכל אופן אנחנו מהנמל בחיפה הגענו לקרובים, לבת-דודה שלי שהיא בת של אחת האחיות של אבי. המשפחה של אבי הם היו שמונה אחים ואחיות ואבי היה הצעיר ביותר. הבת-דודה הזאת התחתנה זמן קצר לפני זה, היא עלתה לארץ והיה להם בית בקריית חיים. אלה היו בתים פזורים אחדים בחולות שאז עוד לא היה, האזור לא היה מאוכלס. הם גרו בדירה של שני חדרים ומטבח, חדר אחד הם השכירו, כי קשה היה להתקיים מהכנסות, ובחדר האחד הזה הם קלטו את שלושתנו. האם מעניין גם שאני אספר מה היה בארץ עם הקליטה וכל זה?

ש: כן, זה החלק השלישי של הראיון, את תספרי על הקליטה והשיקום בארץ.

צד שני:

ש: אולי עוד לפני שאת מספרת על הקליטה שלך בארץ, אני מבקש לדעת מה ידוע לך על הבית שלכם בווינה (Wien)?

ת: אם-כן, כשבאתי עם המשפחה לבית, בכל אופן ההרגשה הכללית שלי בווינה (Wien) הייתה ששום דבר לא השתנה. באמת ידוע שווינה (Wien) כמעט ולא הותקפה, לא הופצצה מלבד הכנסייה המפורסמת השטפן סטון. לא היו הפצצות ולכן מצאתי כל דבר במקום כמו שהיה לי בזיכרון. הדבר היחידי שהוא די אופייני שהכל נעשה יותר קטן, המרחקים ממקום למקום שהיו לי בזיכרון הם הצטמצמו. כשבאנו לבית וזה בית קומות שגרו בו שלושים או ארבעים דיירים, הדבר היחידי שהיה שונה זה שדלת הכניסה לבניין הייתה נעולה, ורק למי מהדיירים שהיה מפתח יכול היה להיכנס. אז עמדנו לפני הבניין ולא יכולנו להיכנס. באה אישה אחת שהיא דיירת שם, ראיתי שהיא פותחת את השער. אמרתי לה: גברת אני נולדתי בבית הזה לפני שבעים שנה, באתי עם המשפחה שלי, ואני הייתי רוצה להראות להם. היא הייתה ככה די סקפטית ברגעים הראשונים, אבל כאשר סיפרתי לה שאני זוכרת את משפחת רימר שהייתה להם חנות דליקטס מעבר לרחוב, אז היא ככה פקחה עיניים והיא אמרה: אני נכדה של המשפחה הזאת, והיא נתנה לנו להיכנס. עוד שינוי שחל שעכשיו יש שם מעלית שלא הייתה בזמנו. עלינו, ואנחנו גרנו במה שנקרא מצנים שזו הקומה הראשונה. ביקשתי ממנה האם היא תוכל לדבר עם האנשים שגרים עכשיו בדירה שאנחנו גרנו, ולתת לנו לראות. אבל לא היה שם אף אחד בבית, אז את הדירה עצמה לא ראיתי, רק עמדנו לפני הדלת של הדירה שלנו והצטלמנו. הראיתי לילדים את קומת הקרקע, מקום ששם נהגו לעשות את הכביסה. הראיתי להם את הגג שבו נהגו לתלות את הכביסה, שזה היה לטפס שש קומות. הראיתי להם את המרתף ששם הדיירים שמרו על הפחם כדי לחמם את תנורי הפחם שאז היו. הראיתי להם, זכרתי בפירוש באיזה דירות גרו יהודים, ובאיזה דירות גרו האחרים. היו איזה שמונה או תשע משפחות יהודיות באותו הבניין. אני חושבת שמלבד משפחה אחת שעלתה ארצה כולם נספו בשואה. היו הרבה מאוד אנשים גם במשפחה שלי, דודים שלי שלא האמינו, והחליטו להישאר בווינה (Wien) עד כאילו יעבור זעם. אבל הזעם הזה עבר איתם במחנות הריכוז.

ש: הם נספו?

ת: כן, הם נספו. אני חושבת שאני גם דיווחתי ליד-ושם את מה שזכרתי.

ש: מילאת דפי עד?

ת: כן, מילאתי את הפרטים הידועים לי על הקרובים שלי שאבדו. אנחנו לא יודעים פרטים, אבל אנחנו יודעים שהם לא עזבו והם נספו.

ש: מתי היה הביקור הזה עם הילדים.

ת: לפני ארבע שנים בקיץ.

ש: ברשותך בואי נחזור ל39-' להגעה שלכם ארצה.

ת: כן, הגענו ארצה, ואני אולי אספר כמה דברים על חבלי הקליטה שאיתם יחד אפשר גם ללמוד מה היו תנאי החיים בארץ בתקופה ההיא, ומה עבר על אנשים שעלו ארצה בתקופה ההיא. כאמור, הגענו לקריית חיים לקרובים האלה שביתם היה בית דו-משפחתי, בכל צד היו שני חדרים, שירותים ומטבח. כמובן שלא היו אז ועוד די הרבה זמן אחרי זה, מקרר חשמלי לא היה, מים חמים להתקלח לא היו. גרו בצניעות רבה. תוך כדי הזמן שאנחנו היינו אצל בני-הדודים האלה נולדה הבת הראשונה שלהם, וככה גרנו בחדר אחד אנחנו שלושתנו והמשפחה הזאת יחד עם התינוקת.

בתקופה ההיא רוב העולים החדשים חלו במין שפעת שקראו לה פופדצ'ה, שזה היה חום גבוה, וזה היה כנראה חלק מחבלי הקליטה. אחרי זה הורי עברו לתל-אביב, ואני ביליתי חודשים אחדים אצל קרובים אחרים בנהלל. בנהלל הקרובים האלה הם לא היו בין האנשים בעלי המשק אלא הבן-דוד הזה היה אחד כזה שעבד בשירותים – באינסטלציה, בתיקוני מכשירים, בתיקוני פרימוסים שאז השתמשו. הם גרו בצריף בחצר של אחד מבעלי המשקים, כי אנשים שהגיעו לנהלל בהתחלה הם גרו באוהל, אחר-כך הם גרו בצריף, ובסוף הם בנו לעצמם בתים בעלי המשקים שהיו להם רפתות והיו להם שדות. והצריף שהם השאירו היה מאוכלס על-ידי אנשים שלא היו בין בעלי המשקים.

אני רוצה לתאר קצת את הצריף הזה שעל הגג התרוצצו חולדות ששמענו אותן כל לילה. השירותים היו בחצר רחוק מאחורי הרפת, זאת אומרת, שירותים הכוונה שהיה שם מין בור כזה. בחורף בנהלל האדמה כבדה, וכשאתה הולך כמה צעדים אתה שוקע, אתה הולך במגפיים, ואתה שוקע עד הברכיים, אבל זה היה התהליך המקובל. בתוך הדירה היה מקום שהיה נקרא מטבח, במטבח היו מים זורמים, אבל לא כיור. עמדה שם קערה, וכל זמן שהיא הייתה מתמלאת היו שופכים את המים. איך שפכו? הרצפה במטבח הזה שקעה, ונוצר רווח בין הקיר לבין מקום אחד ברצפה, אז שם היו נוהגים לשפוך את המים. מעל הפתח הזה הם גם סידרו צינור עם מקלחת, ושם היו מתרחצים במים קרים. אלה היו החיים שזה היה מקובל על הרבה אנשים. שם הלכתי לבית-הספר. אני חושבת שהייתי כבר עוד מעט בת שתיים-עשרה, אבל מכיוון שלא ידעתי עברית הכניסו אותי לכיתה ג' עם ילדים הרבה יותר קטנים ממני, וזה היה מאוד מביך. היום זה לא קיים, היום ילדים עולים, גם אם הם לא יודעים את השפה הם הולכים לכיתה המתאימה שלהם, ולאט לאט ילדים בדרך כלל לומדים שפות מהר כעבור חודשיים.

ש: לא היה לך איזה ידע בסיסי בעברית?

ת: היה לי כן, את האותיות אני ידעתי, וידעתי לקרוא. אני גם באמת לא אמרתי קודם שבתקופה שהלכתי לבית-ספר יסודי הלכתי למי מה שנקרא היום בית-ספר של יום ראשון, כלומר, לבית-ספר שבו למדנו שירים בעברית. באמת אני זוכרת כששרתי את השירים האלה לא הבנתי אף מילה, ובארץ זה לאט התחיל להפשיר, והתחלתי להבין מה אני אומרת. אבל בכל אופן הלכתי שם לכיתה נמוכה הרבה יותר מהמתאים, אבל כך ביליתי כמה חודשים בנהלל. שם היה ילד קטן במשפחה בן שנתיים, אז יחד למדנו לדבר עברית.

ההורים שכרו דירה בתל-אביב, הדירה הייתה ברחוב שנקין המפורסם היום. זו הייתה דירת מרתף שירדו במדריגות אל הדירה. הם שכרו את הדירה הזאת, ומאחר ולהוריי לא היה מקצוע, כלומר, מאחר ואבי היה סוחר לא היה לו מקצוע, ואמי הייתה עקרת בית ובשלנית טובה מאוד, הם החליטו שזו תהיה הפרנסה. זאת אומרת, הם פתחו כעין מסעדה בדירה, ולמסעדה הזאת קראו בזמנו מיטגס טיש, זאת אומרת, שולחן צהרים. מאחר וזה היה טעים וזול אז מהר מאוד היו הרבה מאוד אנשים שבאו לארוחות האלה. התנאים שבהם בישלו, הכינו, והגישו את האוכל באמת היו קשים ביותר. גם שם לא היה לנו מקרר חשמלי, אלא היו שם שני מקררים עם קרח שבכל חצי שעה או שעה היה צריך לשפוך את המים שטפטפו מן הקרח. היו גם תקופות שהיה צריך לעמוד בתור על-יד בית-חרושת קרח בשביל לקבל רבע בלוק קרח. לא היה גז ולא היו תנורים חשמליים, אלא היו מיני פרימוסים, פתיליות, דמון. בצורה כזאת הכינו את האוכל לאורחים של המסעדה. כל העסק הזה התנהל מספר שנים. לא הייתה ארוחה אחת אלא היה מבחר. היה מבחר של מנות ראשונות, של מרקים, של בשרים וכו' בשביל לספק את רצונם של האורחים. הם עבדו מאוד קשה. היו תקופות שבאו מדי יום מאה אנשים לאכול בתנאים האלה. אז כאמור היו שני חדרים שבהם אנחנו גם חיינו שגרנו.

ש: את הצטרפת אל ההורים באיזשהו שלב אחרי נהלל?

ת: כן, אני הצטרפתי להורים, אני מיד אספר על זה. היו שם שולחנות וכיסאות שבערב היו מקפלים אותם ושמים בצד, ואנחנו היינו ישנים שם. אני באמת אחרי, לא זוכרת בדיוק, אבל אחרי מספר חודשים גם-כן הצטרפתי אל ההורים בתל-אביב. שנה אחת למדתי בבית-ספר לבנות בדרום תל-אביב, שזה המקום שעכשיו סוזן דלל, שם היה בית-ספר לבנות, אז שנה אחת למדתי שם. בינתיים ידעתי כבר עברית, ואחרי זה למדתי בגימנסיה הרצליה. אבל הרבה מאוד עזרתי בבית בפרנסה האומללה הזאת, כל החופשים וכל יום אחרי-הצהרים, הרבה מאוד. הקליטה שלי למרות שהגעתי לגימנסיה הרצליה כבר אחרי איזה שנה או שנה וחצי, אני הרגשתי רגשי נחיתות קשים מאוד. המבטא שלי לא היה עדיין כמו של הסברס, לא ידעתי תנ"ך, כי לא למדתי בבית-ספר יסודי. היו הרבה דברים שהיה לי איתם מאוד קשה, והיה לי נדמה, אבל כנראה שרק היה נדמה לי שילדים צוחקים ממני. למה אני אומרת שהיה נדמה לי? כי לפני מספר שנים היה לנו כנס של הכיתה אצל מישהו בכפר סבא, ואני העליתי את הזיכרונות האלה שלי, שהם לא זכרו מזה שום דבר. הם חשבו שלא היה. למה שיניתי את השם למרגלית? כי הם קראו לי מליטה מלטביה, כלומר, מרמליטה מלטביה, וכנראה היה לי קשה להתמודד עם זה, אז החלטתי שיהיה לי שם עברי. שנים אחרי זה הצטערתי, כי מליטה זה שם יפה.

גם בניגוד לדעתם של הוריי הלכתי לתנועות נוער, הייתי במחנות העולים ואחר-כך בתנועה המאוחדת. התגייסתי להגנה, ואת זה עשיתי בסתר, כי הם בשום אופן לא הרשו, אבל אני מאוד רציתי להיות כמו כולם. באמת במשך כל השנים האלה בלימודים היו חיים קשים מאוד. אני ישנתי במיטה מתקפלת שקנו מעודפי הדברים שהבריטים השאירו. זו הייתה מיטה עם רצונות כאלה, והמיטה הייתה קרועה באמצע, אז שמנו כרית, וכך יכולתי לישון. כל פעם כשמישהו היה חולה, אמי או אני, אז באותה חצר היה מחסן של אחת החנויות שהיו באותו בניין, ושם נתנו לנו בשעות הצהרים היינו מסתתרים שם.

ש: איך ההורים הסתדרו עם השפה העברית?

ת: אמי אף פעם לא למדה עברית. ואבי מאחר והוא בעצם בילדותו למד ב'חדר', והוא ידע את התפילות, אז הוא דיבר עברית. הוא לא הלך לבית-ספר כמו בזמנו בפולניה בגליציה בסטריב איפה שהוא נולד, הם היו כאמור שמונה אחים ואחיות. האחיות הלכו כולן לבית-הספר, אבל את הבנים שלחו ל'חדר', והם לא הלכו לשום בית-ספר רגיל, כי בכל הכיתות הייתה תלויה תמונה של ישו, וכשיש תמונה של ישו אסור לשבת עם כיסוי ראש. זאת אומרת, אם אתה נכנס לכנסיה, זה קרה לנו, מעירים לך שתוריד את הכובע. אז ההשכלה שלו באמת הייתה מזה, ואני חושבת שהעובדה שלאבי לא הייתה אמביציה להתעשר אלא רק באמת את המינימום שדרוש לפרנס משפחה קטנה. הייתה לו מה שאנחנו קוראים נשמה של מלמד, הוא היה איש אינטלקטואל, וכל הדברים האלה לא עניינו אותו. אני חוזרת לתקופה של תל-אביב. אחרי התיכון אני יצאתי עם הקבוצה שהייתי איתם בתנועת הנוער להכשרה וזה היה בכפר גלעדי. אבל אחרי תקופה קצרה הזעיקו אותי הביתה, כי אמי מאוד חלתה, והיא באמת נפטרה בגיל מאוד צעיר, בגיל ארבעים ושבע.

ש: ממחלה?

ת: כן, ממחלת סרטן. היא נפטרה בשנת 47' שזה היה עוד בתקופת המנדט הבריטי, כאשר הייתה ההלוויה היה עוצר, ומותר היה רק למכונית של חברת קדישא לעבור. אז באמת רק המשפחה נסעה, והיא קבורה בנחלת יצחק בבית-הקברות הישן. אז איזה זמן אני המשכתי להיות הטבחית במסעדה הזאת עד שבאמת גם בלחץ המשפחה שהבינו שזה לא עתיד בשבילי, הייתי אז בת תשע-עשרה, אבי שכר טבחית, והוא המשיך עוד איזו תקופה במסעדה הזאת אבל לא תקופה ארוכה. אז הייתה מלחמת השחרור, אני נרשמתי לאוניברסיטה בהר הצופים, אבל לפני המלחמה למדנו רק מספר שבועות. אחר-כך הייתי מגויסת, ואחרי המלחמה עברתי בחינת כניסה לפקולטה למדעי הטבע, ולמדתי באוניברסיטה העברית. בשנת 53' גמרתי את התואר מוסמך, בתקופה ההיא לא היה תואר בוגר, אלא ישר למדנו למוסמך. בשנת 53' התחתנתי, ועברתי לגור ברחובות.

ש: מה שם הבעל?

ת: עזרא גלון. למדנו יחד בירושלים בשנתיים הראשונות, אבל הוא עבר אחר-כך לרחובות לפקולטה לחקלאות, ואני למדתי ביולוגיה, וסיימתי את תואר המוסמך בירושלים. ב53-' אחרי שהתחתנו עברנו לגור ברחובות, ושם גם עשיתי את הדוקטורט.

ש: והיום את פרופסור.

ת: כן, היום אני פרופסור באוניברסיטת תל-אביב, זאת אומרת, אני פרופסור בפנסיה, מה שנקרא אמריטוס.

ש: כמה ילדים יש לך?

ת: יש לי שני בנים.

ש: מה שמותיהם?

ת: איתן ואהוד. לכל אחד מהם יש ארבעה ילדים. איתן הוא היום פרופסור בהדסה בבית-הספר לרפואה והוא רופא. הוא מנהל מכון לתרפיה גנטית שזו רפואת העתיד פחות או יותר, והוא גר בהר אדר. הבן השני גר ברחובות בבית שאנחנו בנינו בזמנו בשנת 56', הוא עשה דוקטורט במכון ויצמן בכימיה, והיום הוא עובד בחברת אל-אופ בתור כימאי.

ש: יש לך פה גם תמונות של הנכדים?

ת: כן, יש לי פה תמונות גם של הנכדים.

ש: אז כשאנחנו נראה את התמונות תזכירי גם את שמות הנכדים. אבל לפני שאנחנו נראה את התמונות, אני רציתי לשאול האם יצא לך להיפגש עם המשפחות המאמצות שלך שם בשוויץ, משפחת בולק, גרינברד ודרייפוס?

ת: אחרי עשרים וחמש שנה אני נסעתי לשוויצריה, והלכתי בעקבות הזיכרונות מתחנת הרכבת שבה הגעתי לבית של משפחת בולק. הבית היה אותו דבר עם אותם הווילונות, עם אותם הפרחים ועם אותם העצים. האימא כמובן כבר לא הייתה חיה, אבל איתרתי את אחת הבנות שכשאני הייתי אצלם היא הייתה בסביבות גיל עשרים עשרים וכמה. היא עבדה בחנות בבאדן (Baden). זאת היחידה שנפגשתי איתה. אחר-כך נסעתי לאראו (Aarau), אבל לא הצלחתי לאתר שם את משפחת דרייפוס. אבל גם ראיתי את בית-הספר ואת המקומות שבהם נהגתי לבקר. אבל לא נפגשתי עם האנשים במקום.

ש: טוב, פרופסור מרגלית אני חושב שבזאת אפשר לסיים את הראיון. אני מאוד מודה לך שהגעת אפילו במזג אוויר כזה לירושלים המושלגת. תודה רבה, ואני מאחל לך בריאות טובה והרבה נחת מהצאצאים.

ת: תודה.

ש: יישר כוחך.

ת: תודה תודה. מראה תמונות:

* תמונת הנישואין של הוריי, האב שמו אריה לייב, האם שמה היה עמליה. הם נישאו ב1922- בווינה (Wien), שניהם היו פליטים מגליציה.

* זו אני כנראה בת שנתיים.

* כאן בתמונה הוריי מצד שמאל, מצד ימין אחותה של אמי ששמה היה הוזה, בעלה מאחור ששמו היה יצחק ואני באמצע. אני חושבת שאני פה בת ארבע.

* אלה הם הוריי. זו תמונה שצולמה בתל-אביב על-יד הדירה שבה גרנו ברחוב שנקין. אני חושבת שזה היה בשנת 1945.

* זה הבן איתן עם אשתו נוגה. אני חושבת שזה צולם בשוויצריה כשהם נסעו לחופשה בקיץ האחרון.

* זו נכדתי הגדולה מיכל שהיא בת ארבע-עשרה.

* זו הבת השניה של איתן הבן ששמה רעות והיא בת שתיים-עשרה.

* הבן של איתן ששמו שי שהוא בן עשר, והבת חן שהיא בת שש והכלבה טיקה.

* זה הבן אהוד ואשתו מירב עם ארבעת הילדים – רן, גיא, ניר והבת דור. הבנים הם בני עשר וחצי והבת דור היא בת שנתיים וחצי.

ש: הם שלישיה?

ת: כן, הם שלישיה.

* כל המשפחה בביתנו בליל הסדר, ורואים פה את בעלי עזרא שהוא מנהל את הסדר. את כל השאר כבר ראינו.