>
>
breadcrumbs.documents >
Aliza Edit Alisa Hirsh

Aliza Edit Alisa Hirsh

Testimony

שם המרואיינת: עליזה הירש

שם המראיין: משה נאמן

תאריך הראיון: כ"ח באלול תשס"א – 16.9.01

שם המדפיסה: בתיה שטהל

שמות מקומות:

Iszkaz

Wien

Bekescsaba

Budapest

Miskolc

Csorvas

Auschwitz

Birkenau

Langenbielau

Reichenau

Trutennouv

Pressburg

Debrecen

Szeged

Bucharest

Trieste

היום כ"ח באלול תשס"א, שישה-עשר בספטמבר 2001. משה נאמן מראיין את הגברת הירש עליזה ביד-ושם ירושלים. עליזה ילידת איסקז (Iszkaz) הונגריה 1924, שהתה בגטו, הייתה באושוויץ-בירקנאו (Auschwitz-Birkenau) ובמחנות אחרים, עבדה בעבודות כפיה, והשתתפה בצעדת מוות.

ש: עליזה, תואילי בבקשה לספר על המשפחה הקרובה שלך בשנים שלפני המלחמה. ההורים, אחים ואחיות אם היו, ותואילי להזכיר גם שמות.

ת: שמי עליזה הירש, נולדתי בשם ברויאר אדית באיסקז (Iszkaz) שזה כפר קטן בצד המערבי של הונגריה קרוב לגבול האוסטרי. הכפר היה רחוב אחד ארוך שכל כמה ימים בא בן-אדם עם תוף על הצוואר, הוא היה מכה על התוף, אנשים יצאו, והוא היה מחלק את הדואר ואת ההוראות שהיו. זאת אומרת, שזה היה מקום פרימיטיבי מאוד. סבתי הייתה אישה מאוד מבוססת, הייתה לה חנות מכולת במרכז הכפר וחנות של משקאות בסוף הכפר. היה לה בית ענק שכל המשפחה, בלי עין הרע, גרו שם. היו לה אדמות עם חיטה. היא הייתה מורה, היא גמרה סמינר, היא הייתה אישה מקסימה נבונה עם לב רחב, אנחנו היינו מאוד קשורים אליה. בעלה הראשון נפטר אחרי שנה וחצי של נישואין כשאמי ז"ל הייתה תינוקת. הוא יצא לקניות לעיר הקרובה בשביל החנות, תפס אותו הגשם, הוא קיבל דלקת ריאות בתקופה שעוד לא ידעו מה זה אנטיביוטיקה, ואחרי שבועיים הוא נפטר. סבתא התחתנה פעם שניה עם אלמן שהביא איתו תשעה ילדים. גם זה מראה איזו אישיות הייתה לסבתא, שהיא הייתה מוכנה להתחתן עם גבר עם תשעה ילדים ולה הייתה בת אחת. מהנישואין האלה נולדו עוד שלושה ילדים. לאמי קראו יוספה, והילדים שנולדו לסבתא ולבעל השני היו דוד, הבאתי תמונה. לשני קראו לצי שאני לא יודעת איך אומרים את זה בעברית, אולי זה לסלו אם יש שם כזה ורגינה. אף אחד מהם לא נשאר בחיים. באו תמיד לקנות בעונה את החיטה של סבתא. פעם הופיע בן-אדם שבא מווינה (Wien), קנה את החיטה, בינתיים הוא ראה את אמי שהייתה בת שש-עשרה, והוא הביע את רצונו שהוא רוצה להתחתן איתה. סבתא הייתה מאוד רציונלית, והיא חשבה שבכפר נידח כזה איפה היא תמצא בעל לבתה? אז היא הסכימה. ככה שאמי התחתנה עם אבי שקראו לו לזר ברויאר. הם היו ילידי הונגריה, אבל כשהוא היה בגיל צעיר המשפחה עברה לווינה (Wien) והם גרו שם. אבי לא הסתכל לכפר הקטן הזה, הוא אמר שאין פה עתיד לילדים, והוא רוצה לעזוב.

היינו ילדים מאוד קטנים כשעברנו לבקשצ'אבה (Bekescsaba) שזה במרכז הונגריה. אבי קיבל שם עבודה בתור חזן, שוחט ומוהל. בעיר בקשצ'אבה היו שתי קהילות. הייתה קהילה אחת שהיו בה דתיים וחילוניים והייתה קהילה שניה שהיו דתיים מאוד – אורתודוכסים. אנחנו היינו שייכים לקהילה המעורבת, אנחנו היינו דתיים מאוד, שומרי שבת, לא נסענו בשבת, בחגים הלכנו לבית-הכנסת והאוכל היה כשר. לא כל בני הקהילה שמרו עד כדי כך. אמי הלכה עם פיאה נוכרית. היינו שבעה ילדים, ארבע הבנות היו גדולות. הייתה אחותי הגדולה אילנה, שקראו לה רות בעברית. אחר-כך הייתי אני עליזה ששמי היה אדית. אחר-כך אחותי איבויה שלצערי היא כבר לא בחיים, היא נפטרה לפני עשרים שנה מסרטן בישראל. אחר-כך הייתה שושנה, ואחר-כך באו שלושה בנים. הבנים היו יעקב, פנחס ומשה שהם היו ילדים מקסימים ומוכשרים. אמי הייתה אישה מאוד נבונה, היא הייתה מוכשרת במתימטיקה, והיא עמדה על כך שאפילו אם המצב הכלכלי לא כל-כך טוב אנחנו חייבים ללמוד. כך שאחותי גמרה בית-ספר של חמש שנים אחרי בית-ספר עממי שזה אפשר לה לעבוד אחר-כך בתור פקידה למוסדות. אותי, מכיוון שהייתי מוכשרת בלימודים, שלחו לתיכון. הלכתי לתיכון ממשלתי שקיבלו לשם רק מצטיינים.

ש: עליזה ברשותך, אני אחזור לתקופת הלימודים שלך, אבל לפנꗬÂQЍႴ¿ကЀ왰橢橢좃좃Ѝꋡꋡ%]ĔĔĔĔĔĔĨπππ8ϸЌDĨ⎍Ġம

ம௄௄௄௄௄௄⅂⅄⅄⅄⅄⅄⅄$⒭Ǵ⚡JⅨȥĔ௄௄௄௄௄ⅨꗬÂQЍႴ¿ကЀ왰橢橢좃좃Ѝꋡꋡ%]ĔĔĔĔĔĔĨπππ8ϸЌDĨ⎍Ġமம௄௄௄௄௄௄⅂⅄⅄⅄⅄⅄⅄$⒭Ǵ⚡JⅨȥĔ௄௄௄௄௄ⅨꗬÂQЍႴ¿ကЀ왰橢橢좃좃Ѝꋡꋡ%]ĔĔĔĔĔĔĨπππ8ϸЌDĨ⎍Ġமம௄௄௄௄௄௄⅂⅄⅄⅄⅄⅄⅄$⒭Ǵ⚡JⅨȥĔ௄௄௄௄௄ⅨꗬÂQЍႴ¿ကЀ왰橢橢좃좃Ѝꋡꋡ%]ĔĔĔĔĔĔĨπππ8ϸЌDĨ⎍Ġமம௄௄௄௄௄௄⅂⅄⅄⅄⅄

⅄⅄$⒭Ǵ⚡JⅨȥĔ௄

௄௄௄௄ⅨꗬÂQЍႴ¿ကЀ왰橢橢좃좃Ѝꋡꋡ%]ĔĔĔĔĔĔĨπππ8ϸЌDĨ⎍Ġமம௄௄௄௄௄௄⅂⅄⅄⅄⅄⅄⅄$⒭Ǵ⚡JⅨȥĔ௄௄௄௄௄ⅨꗬÂQЍႴ¿ကЀ왰橢橢좃좃Ѝꋡꋡ%]ĔĔĔĔĔĔĨπππ8ϸЌDĨ⎍Ġமம௄௄௄௄௄

௄⅂⅄⅄⅄⅄

⅄⅄$⒭Ǵ⚡JⅨȥĔ௄௄௄௄௄ⅨꗬÂQЍႴ¿ကЀ왰橢橢좃좃Ѝꋡꋡ%]ĔĔĔĔĔĔĨπππ8ϸЌDĨ⎍Ġமம௄௄௄௄௄௄⅂⅄

⅄⅄⅄⅄⅄$⒭Ǵ⚡JⅨȥĔ

௄௄௄௄௄ⅨꗬÂQЍႴ¿ကЀ왰橢橢좃좃Ѝꋡꋡ%]ĔĔĔĔĔĔĨπππ8ϸЌDĨ⎍Ġமம௄௄௄௄௄௄⅂⅄⅄⅄⅄⅄⅄$⒭Ǵ⚡JⅨȥĔ௄௄௄௄௄Ⅸף, השולחן היה עשיר ויפהפה. אבי ניהל את הסדר, היה לו קול נהדר, ואנחנו הילדים שרנו את ה'מה נשתנה', גנבנו את האפיקומן, וקיבלנו את המתנה הצנועה שאבא יכול היה לספק לנו. אבל זאת הייתה מין חוויה והיה אושר. אמי שיתפה אותנו במיוחד את הבנות הגדולות קצת במטבח, אבל לא הרבה, כי היא מאוד הקפידה על הלימודים שאנחנו נהיה עסוקים עם הלימודים. אימא הייתה עקרת בית נפלאה, אני עוד זוכרת את הטעמים של הדברים שאפילו אם אני מנסה זה אף פעם לא יוצא אותו הטעם. אולי הטעם היה יחד עם האהבה ויחד עם הרגש.

כשגמרתי את בית-הספר העממי קיבלתי תעודה מאוד מאוד טובה, קיבלו אותי בתיכון הממשלתי. היינו שלושים ושמונה ילדות, זה היה רק בית-ספר לבנות, ומתוכן היינו רק ארבע בנות יהודיות שהיינו כולנו רק המצטיינות, לא קיבלו אחרות. לכן היינו צריכים מאוד להקפיד שלא לרדת ברמה, כי אחרת היו מעיפים אותנו. הרגשנו אנטישמיות לא כל-כך ברורה. בדרך כלל אני לא כתבתי בשבת, אז הייתי צריכה לבקש רשיון מיוחד לזה מהמיניסטריון החינוכי, וקיבלתי את זה כל שנה. גם לא סחבתי את התיק, כי לא היה ערוב בעיר, אז הגויה שעבדה איתנו היא באה לפני, היא שמה את התיק אצל השמש, ואני לקחתי אותו. זה שאני לא כתבתי זה היה לא רצוי אצל המורים. הם עשו בכוונה מבחנים בשבת, שאני הייתי צריכה סתם לשבת. כשזה היה מתימטיקה שאלו אותי בעל-פה. במקרה אני הייתי מאוד חזקה ומאוד הבנתי מתימטיקה, לכן יכולתי לעמוד בזה. בחגים לא באתי לבית-הספר, אני חושבת שאף אחת מהבנות, מארבעה הבנות היהודיות, בראש השנה, יום כיפור, שמחת תורה לא באנו לבית-הספר, ושמענו ככה דרך אגב שהיו מורים שדיברו נגדנו. הם אמרו לבנות להשתדל שאנחנו לא נהיה המבריקים. הייתה לי תלמידה פרטית בכיתה שבאתי אליהם, לימדתי אותה, והיא סיפרה לי. היא אמרה לי שהכינו אותם למבחן, ואני הייתי צריכה להכין אותה, כך שאני ידעתי את החומר, ומסרתי את החומר לארבע החברות היהודיות, אז ככה ידענו את החומר. גמרתי את התיכון.

ש: מה עשיתן אתן היהודיות כשניתנו שיעורי דת בבית-הספר? הרי בוודאי העבירו שיעורי דת לתלמידים האחרים?

ת: באותו הזמן שהם למדו את שיעור הדת שלהם, שאני לא יודעת מה הם עשו שם, אז לנו היה רב, אבל בדרך כלל זה היה די פושר. הוא לימד אותנו על מנהגים בחגים שלי זה לא היה זר, אבל שלוש הבנות האחרות לא היו דתיות. הוא דיבר איתנו קצת על רבנים מפורסמים וחשובים ומעט מאוד על ארץ-ישראל. כשגמרתי תיכון החלום שלי היה עוד מילדות להיות רופאת ילדים. אבל כשגמרתי את התיכון, ויש לי את ההעתק, שגמרתי עם הצטיינות אצלם וזה היה דבר גדול, היה נומרוס-נולוס, זאת אומרת, שיהודים בכלל לא התקבלו לאוניברסיטה, לא הייתה לי שום אפשרות להגיע לשם. אז ביקשתי את הסמינר היהודי היחידי שהיה סמינר אורתודוכסי, שהוא היה בעיר שהייתה במרחק של בערך מאתיים ק"מ מהעיירה שלנו. אני התקבלתי תכף, ומכיוון שהציונים שלי היו מאוד גבוהים הם קיבלו אותי לשנה האחרונה, כי זה היה חמש שנים סמינר. הם קיבלו אותי לשנה החמישית, ושחררו אותי תכף ממתימטיקה וספרות. אבל הייתה בעיה אחת שהייתי צריכה לגור, לאכול, לקנות ספרים, לקנות מחברות, אבל התנאים בבית היו מאוד קשים. איך ההורים פתרו את הבעיה? באותה תקופה באו פליטים מפולניה ומצ'כיה.

ש: על איזו שנה את מדברת עכשיו, כי אם יש כבר פליטים אז זה כבר אחרי פרוץ המלחמה.

ת: כן. אני גמרתי ב42-' את התיכון, ובספטמבר, זאת אומרת, אני הלכתי אחרי החגים לסמינר. לאבי היה בן-דוד שני שבנו ברח מצ'כיה. אם ראית בטלוויזיה לפני כמה שבועות, אצל מני פאר בערב הופיע בן-אדם בשם אלכסנדר ברויאר שהוא בן-דוד רחוק שלי. זה היה הבחור שהוא ברח. אבי הביא אותו מבודפשט (Budapest) אלינו, הסתיר אותו אצלנו בבית כך שאסור היה לו לצאת אפילו לחצר כדי שאיש לא יראה שהוא שם. הוא שילם כי הוא היה ממשפחה מאוד עשירה, אז הוא שילם ומהכסף הזה יכולתי אני ללמוד בסמינר במישקולץ (Miskolc). במישקולץ ישבתי וגרתי יחד בחדר עם בחורה בשם יולן הירש. היא הייתה בחורה נפלאה שמאוד אהבתי אותה, והיא אהבה אותי. כשגמרנו, וכל אחד התפזר והלך הביתה אל העיירה שלו, היא הייתה מטרנסילבניה, היא אחות בעלי. החלטנו שאנחנו נתכתב כדי שנדע מה קורה לכל אחת. אני קיבלתי תכף עבודה בעיירה שלי באותו בית-הספר שלמדתי בו עם המנהל שהיה לי פעם ועם המורה שלי שהייתה פעם. קיבלתי ללמד כיתות ה', ו', ז', ח' ביחד כי היו סך-הכל עשרים וחמישה ילדים. אני התמסרתי מאוד לעבודה עם אהבה רבה. פעם בשבוע התאספנו אחר-הצהרים עם הילדים, אני סיפרתי להם על ארץ-ישראל.

ש: אלה היו ילדים יהודים?

ת: כן, כולם, זה היה בית-ספר יהודי, היו שם רק יהודים. לימדתי אותם שירים מישראל. הם בעצמם הופיעו עם דקלומים, והזמנתי לפעמים הורים לשמוע, וליהנות מהם. ההורים הביאו קקאו ופרוסת עוגה לכל ילד. החיים האלה היו עד 1944, זאת הייתה השנה הראשונה שלי בהוראה. בתשעה-עשר במרץ הגרמנים נכנסו.

ש: אני רוצה לפני-כן עוד כמה דברים ככה להבהיר. אתם מתחילים להרגיש הגבלות כלשהם בתקופה הזאת, נניח בסביבות השנים 38', 39'? הרי גם מגייסים אנשים לפלוגות עבודה בהונגריה. את שומעת על דברים, האם יש איזה קרובי משפחה שלך שנשלחים לעבודות?

ת: אבי הלך ב43-', כלומר, לקחו אותו לעבודת כפיה ב43-', ואז גייסו את רוב הגברים. עד אז רק שמענו על דברים. אבי הביא אלינו אדם שהוא ברח מפולניה, הוא סיפר על הפוגרומים ועל הדברים הנוראיים שקרו שם. על חטא אני אומרת, שלא האמנו לו לאף מילה. אני אמרתי, וגם יתר בני המשפחה אמרנו, שזה לא יכול להיות, שהוא רק רוצה לעשות רושם. הרי בני-אדם הם בני-אדם, הם לא חיות. הוא סיפר לנו, הוא אכל אצלנו תקופה ארוכה עד שהוא עזב את העיירה. אנטישמיות תמיד הייתה, אנחנו תמיד הרגשנו שאנחנו אחרים. זה שלא קיבלו את הילד היהודי ללימודים אלא רק אם הוא היה על הטופ, כלומר, מצטיין, זה נתן לנו הרגשה שאנחנו לא כמוהם, שאנחנו יהודים, שאנחנו שונים. אני במיוחד הרגשתי בזה, כי אני הייתי דתית, ובגלל זה הייתי לגמרי שונה מהם. אבל גם יתר החברות היהודיות הרגישו שינוי כלפינו. זה היה עד שלמשל המחנכת שלנו קראה לבנות בשם הפרטי, אבל לי היא קראה בשם המשפחה. אנחנו היינו רגישים לדברים קטנים, זאת אומרת, שאני לא אדית בשבילה אלא אני ברויאר בשבילה, בו בזמן שהילדה שישבה על ידי הייתה בשם פרטי. אלה היו דברים קטנים, אבל באווירה הזאת זה נתן לנו הרגשה לא טובה.

בתור מורה אני התחלתי להתכתב עם יולי, שאחרי זמן מה פתאום קיבלתי מכתב מאחיה, שהוא כתב שהיא חולה מאוד, שהיא שוכבת על מיטת גבס, לכן היא לא יכולה לכתוב לי, והוא ימשיך לספר עליה כדי שאני אדע, ושאני אכתוב הלאה אליה. ככה התכתבתי בעצם איתו. בסוף 42' התחלת 43' לקחו אותו למחנה עבודה, הוא המשיך לכתוב לי, ואני המשכתי לכתוב לו. כשהגרמנים נכנסו אז למחרת בית-הספר וכל המוסדות היהודיים נסגרו. יום אחרי זה קיבלנו פקודה לענוד את הכוכב הצהוב מקדימה ומאחורה. אז זה היה כבר מסוכן לצאת לרחוב, כי הבריונים כשראו יהודים התנפלו עלינו.

ש: כשאת אומרת בריונים את מתכוונת לאלה שהשתייכו למה שקראו אז צלב החץ? האם זה אומר לך משהו?

ת: מה זאת אומרת, בהונגרית קראו להם נילאש, צלב החץ זה בדיוק התרגום. הם היו אכזריים וגסי רוח.

ש: ופרנץ סלאשי היה שם?

ת: כן, כן, אתה מעודכן, זה נכון מאוד, זאת הייתה האווירה הזאת. את הצעירים והצעירות אספו, הביאו אותנו לכפר שנמצא לא רחוק מהעיירה בשם צ'ורבאץ' (Csorvas), ושם היינו צריכים לעבוד בשדות. אנחנו עבדנו בגזר שהיינו צריכים להתכופף מהבוקר עד הערב עם הפסקה של חצי שעה של אוכל. קיבלנו רק לחם וירקות, כי אנחנו אמרנו שאנחנו אוכלים כשר אז לא היה מה לתת לנו. היינו צריכים להוציא את השתילים הפצפונים כל כמה סנטימטרים. ישנו תחת כיפת השמים, היינו שם הרבה נוער. היינו שם כחודש ימים.

ש: מי מארגן אתכם לעבודה הזאת, ההונגרים הז'נדרמריה?

ת: כן, עדיין ההונגרים. פעם אחת בא הממונה עלינו שהיה כזה איכר אחד, והוא הביא לנו חבילה שאמי שלחה מהבית. בתוך החבילה היו שתי רולדות שהיא אפתה ושלחה לנו, היא ידעה שאין לנו הרבה מה לאכול. מכיוון שלא הייתה לנו סכין אני שברתי את הרולדות, רולדה אחת הייתה עם קקאו והשניה הייתה עם פרג. בפנים היה מכתב מאימא, אני הוצאתי את המכתב וקראתי לפני אחיותיי. היא כתבה שהיא אספה כמה דברים, היו בבית מטבעות זהב שקראו לזה נפוליאונים, אז היא אספה כמה מטבעות כאלה, טבעת של אבי מזהב, ושעון שלבשו כאן הגברים באותם הימים. היא אספה כמה דברים, והיא כתבה לנו איפה היא החביאה את זה בחצר, ללכת שמאלה כמה צעדים. היא כתבה לנו: תקראו את זה שלוש פעמים ולשרוף. כך עשינו, ובאמת מצאנו את הדברים. לא היו הרבה דברים.

ש: מצאתם אחרי המלחמה?

ת: כן, מצאנו אחרי השחרור. אחרי חודש החזירו אותנו הביתה.

ש: איך התייחסו אליכם השומרים שם בעבודה הזאת?

ת: היה בן-אדם אחד איכר שקראו לו דורי באטי, והוא התנהג באדישות, הוא לא הראה שום דבר. אנחנו עבדנו חינם, היינו די הרבה, ועשינו את העבודה.

ש: עבדתם שם רק נשים או גם גברים?

ת: לא היו גויים אלא רק אנחנו היהודים.

ש: אבל היו שם גברים ונשים יחד?

ת: היו שם גם בנות וגם בנים מגיל שש-עשרה עד עשרים, כלומר, צעירים.

ש: זהꗬÂQЍႴ¿ကЀ왰橢橢좃좃

Ѝꋡꋡ%

]ĔĔĔĔĔĔĨπππ8ϸЌDĨ⎍Ġமம௄௄௄௄௄௄⅂⅄⅄⅄⅄⅄⅄$⒭Ǵ⚡JⅨȥĔ௄௄௄௄௄ⅨᴘĔĔ௄௄Ѥ݊ᴘᴘᴘ௄লĔ௄Ĕ௄⅂ĨĨĔĔĔĔ௄⅂ᴘЪᴘ⅂ĔĔ⅂௄ѐ驀嗬ǁĨʘπᕶޢ⅂שם המרואיינת: עליזה הירש שם המראיין: משה נאמן תאריך הראיון: כ"ח באלול תשס"א – 16.9.01 שם המדפיסה: בתיה שטהל שמות מקומות: Iszkaz Wien Bekescsaba Budapest Miskolc Csorvas Auschwitz Birkenau Langenbielau Reichenau Trutennouv Pressburg Debrecen Szeged Bucharest Trieste היום

כ"ח באלול תשס"א, שישה-עשר בספטמבר 2001. משה נאמן מראיין את הגברת הירש עליזה ביד-ושם ירושלים. עליזה ילידת איסקז (Iszkaz) הונגריה 1924, שהתה בגטו, הייתה באושוויץ-בירקנאו (Auschwitz-Birkenau) ובמחנות אחרים, עבדה בעבודות כפיה, והשתתפה בצעדת מוות. ש: עליזה, תואילי בבקשה לספר על המשפחה הקרובה שלך בשנים שלפני המלחמה. ההורים, אחים ואחיות אם היו, ותואילי להזכיר גם שמות. ת: שמי עליזה הירש, נולדתי בשם ברויאר אדית באיסקז (Iszkaz) שזה כפר קטן בצד המערבי של הונגריה קרוב לגבו

ל האוסטרי. הכפר היה רחוב אחד ארוך שכל כמה ימים בא בן-אדם עם תוף על הצוואר, הוא היה מכה על התוף, אנשים י

צאו, והוא היה מחלק את הדואר ואת ההוראות שהיו. זאת אומרת, שזה היה מקום פרימיטיבי מאוד. סבתי הייתה אישה מאוד מבוססת, הייתה לה חנות מכולת במרכז הכפר וחנות של משקאות בסוף הכפר. היה לה בית ענק שכל המשפחה, בלי עין הרע, גרו שם. היו לה אדמות עם חיטה. היא הייתה מורה, היא גמרה סמינ

ר, היא הייתה אישה מקסימה נבונה עם לב רחב, אנחנו

היינו מאוד קשורים אליה. בעלה הראשון נפטר אחרי שנה וחצי של נישואין כשאמי ז"ל הייתה תינוקת. הוא יצא לקניות לעיר הקרובה בשביל החנות, תפס אותו הגשם, הוא קיבל דלקת ריאות בתקופה שעוד לא ידעו מה זה אנטיביוטיקה, ואחרי שבועיים הוא נפטר. סבתא התחתנה פעם שניה עם אלמן שהביא איתו תשעה ילדים. גם זה מראה איזו אישיות הייתה לסבתא, שהיא הייתה מוכנה להתחתן עם גבר עם תשעה ילדים ולה הייתה בת ꗬÂQЍႴ¿ကЀ왰橢橢좃좃Ѝꋡꋡ%]ĔĔĔĔĔĔĨπππ8ϸЌDĨ⎍Ġமம௄௄௄௄௄௄⅂⅄⅄⅄⅄⅄⅄$⒭Ǵ⚡JⅨȥĔ௄௄௄௄௄ⅨꗬÂQЍႴ¿ကЀ왰橢橢좃좃Ѝꋡꋡ%]ĔĔĔĔĔĔĨπππ8ϸЌDĨ⎍Ġமம௄௄௄௄௄௄⅂⅄⅄⅄⅄⅄⅄$⒭Ǵ⚡JⅨȥĔ௄

௄௄௄௄ⅨᴘĔĔ௄௄Ѥ݊ᴘᴘᴘ௄লĔ௄Ĕ௄⅂

ĨĨĔĔĔĔ௄⅂ᴘЪᴘ⅂ĔĔ⅂௄ѐ驀嗬ǁĨʘπᕶޢ⅂שם המרואיינת: עליזה הירש שם המראיין: משה נאמן תאריך הראיון: כ"ח באלול תשס"א – 16.9.01 שם המדפיסה: בתיה שטהל שמות מקומות: Iszkaz Wien Bekescsaba Budapest Miskolc Csorvas Auschwitz Birkenau Langenbielau Reichenau Trutennouv Pressburg Debrecen Szeged Bucharest Trieste היום כ"ח באלול תשס"א, שישה-עשר בספטמבר 2001. משה נאמן מראיין את הגברת הירש עליזה ביד-ושם ירושלים. עליזה ילידת איסקז (Iszkaz) הונגריה 1924, שהתה בגטו, הייתה באושוויץ-בירקנאו (Auschwitz-Birkenau) ובמחנות אחרים, עבדה בעבודות כפיה, והשתתפה בצעדת מוות. ש: עליזה, תואילי בבקשה לספר על המשפחה הקרובה שלך בשנים שלפני המלחמה. ההורים, אחים ואחיות אם היו, ותואילי להזכיר גם שמות. ת: שמי עליזה הירש, נולדתי בשם

ברויאר אדית באיסקז (Iszkaz) שזה כפר קטן בצד המערבי של הונגריה קרוב לגבול האוסטרי. הכפר היה רחוב אחד ארוך שכל כמה ימים בא בן-אדם עם תוף על הצוואר, הוא היה מכה על התוף, אנשים יצאו, והוא היה מחלק את הדואר ואת ההוראות שהיו. זאת אומרת, שזה היה מקום פרימיטיבי מאוד. סבתי הייתה אישה מאוד מבוססת, הייתה לה חנות מכולת במרכז הכפר וחנות של משקאות בסוף הכפר. היה לה בית ענק שכל המשפחה, בלי עין הרע, גרו שם. היו לה אדמות עם חיטה. היא הייתה מורה, היא גמרה סמינר, היא הייתה אישה מקסימה נבונה עם לב רחב, אנחנו היינו מאוד קשורים אליה. בעלה הראשון נפטר אחרי שנה וחצי של נישואין כשאמי ז"ל הייתה תינוקת. הוא יצא לקניות לעיר הקרובה בשביל החנות, תפס אותו הגשם, הוא קיבל דלקת ריאות בתקופה שעוד לא ידעו מה זה אנטיביוטיקה, ואחרי שבועיים הוא נפטר. סבתא התחתנה פעם שניה עם אלמן שהביא איתו תשעה ילדים. גם זה מראה איזו אישיות הייתה לסבתא, שהיא הייתה מוכנה להתחתן עם גבר עם תשעה ילדים ולה הייתה בת אלי (בגרמנית): בת כמה את? כי הוא ראה שאני יותר מדי צעירה בשביל ילד בן שבע שמונה. כשאני אמרתי לו שאני בת תשע-עשרה אז הוא עשה לי סימן שאני אלך אחרי אחיותיי. לא היה לי זמן להגיד שלום, וגם לא תפסתי שאנחנו נפרדים, רק אמרתי לאחי: רוץ לאימא! מאז לא ראיתי אותם יותר.

אנחנו הגענו בבירקנאו לאיזה מקום שהיה כתוב שם אמבטיה. נכנסנו, אמרו להתפשט לגמרי. גם זה היה משהו נורא, כי אנחנו לא היינו רגילים, זה היה נורא. אז היינו צריכים לעמוד בתור, היו שם חיילות, הורידו את השערות מכל חלקי הגוף, ואחר-כך אמרו לנו להיכנס לאמבטיה. לא הייתה שם שום אמבטיה אלא על הרצפה היו סמרטוטים זרוקים, על-יד כל ערמה עמדה חיילת, ואיך שמישהי מאיתנו באה היא זרקה לה בגד. אני קיבלתי איזו חצאית שחורה ארוכה רחבה, כשהיא ראתה שזה נופל ממני, ואני אומנם קיפלתי, אבל מה יחזיק את זה? אז היא זרקה לי חבל שאני אקשור. היא נתנה לי חולצה שכאן היא הייתה קרועה. את הנעליים הם אמרו להחזיק, אני החבאתי תמונה של הורי בתוך הנעל. כשהגענו הם אמרו להוריד את הנעל ולהכניס לאיזה מקום שהיו שם מים לאינפקציה, אז הם אמרו לנו להכניס לשם את הנעל. החייל שעמד אחרי, אני לא הרגשתי שהוא עומד אחרי, הוא ראה את התמונה בפנים, הוא נתן לי מכות, וזרק את התמונה.

ש: איך הוא היכה אותך? במה הוא היכה אותך?

ת: ביד. אני עמדתי עם הגב אליו, והוא נתן לי על החלק החינוכי ועל הגב איזה שלוש מכות. אנחנו התחלנו ללכת מבירקנאו לאושוויץ שזה מרחק של בערך שלושה ק"מ. הגענו לאושוויץ, אני ראיתי שם שער ענק מברזל שהיה כתוב שם – העבודה משחררת, זה היה מחנה 3B, והיה כתוב שם: מחנה עונשים בגרמנית. אני לא יודעת למה הגענו למחנה עונשים, היינו כולנו צעירות, היינו רק נשים. נכנסנו לשם, שם היו צריפים ארוכים ענקיים. לצריף הראשון הכניסו את הקבוצה שלנו ואמרו לשבת. אז ישבנו שם בישיבה מזרחית צפופים אחד על-יד השני, היינו אלף בחורות ואולי גם נשים צעירות, אני לא היכרתי את כולם. באו בנות פולניות שהיו שם כבר מסכנות איזה ארבע שנים והן היו האחראיות עלינו ועל הניקיון. היו שם גם האובזרים, כלומר, החיילות הגרמניות שהן היו חיות טרף. איך שישבנו, הן אמרו שאסור לצעוק, אסור לדבר בקול רם, צריך לשבת ולחכות שיגידו לנו מה לעשות. נכנסה חיילת גרמניה עם סוודר. אני עוד זוכרת שהסוודר שלה היה עם כל מיני פסים צבעוניים, וילדה אחת מאיתנו קפצה והתחילה לצרוח: זה של אימא שלי! תפסו אותה, הוציאו אותה, ואז אמרו לנו אחרי כמה דקות לכולנו לצאת מהצריף. יצאנו ואמרו לנו להסתדר בחמישיות. ספרו אותנו ואמרו לנו לשבת על הברכיים. זה היה בחוץ והיו שם אבנים כמו חצץ והיה שם אבק, ואמרו לנו לשבת שם. הביאו את הבחורה הזאת ותלו אותה, ואנחנו היינו צריכים להסתכל. אני זוכרת שעצמתי עיניים כדי לא לראות, אני לא יכולתי לראות את זה. היא צרחה, היא ביקשה עזרה, זה היה משהו נורא. כשהיא התעלפה הורידו אותה, ואמרו לנו להיכנס בחזרה. ישבנו שם כל הלילה, אי אפשר היה להושיט את הרגל, זה היה נורא. אני נשארתי באותו הצריף עם כולם, כל יום הוציאו אותנו שלוש פעמים. היינו צריכים להסתדר בחמישיות וספרו, כל היום ספרו אותנו.

ש: זה הצילאפל?

ת: כן, נכון, קראו לזה צילאפל. ואם חלילה זה לא היה בדיוק המספר שהיה צריך להיות אז ספרו אותנו שוב ושוב. אחר-כך אנחנו קיבלנו פעמיים אוכל. פעם אחת נתנו סיר, ובתוך הסיר שפכו מרק, המרק היה עשוי מירקות מיובשים, בפנים היו אבנים, היה שם פחם שחור. נתנו את זה לראשון מבין החמישייה, וכולנו היינו צריכים לשתות מזה. זה היה כל-כך גרוע, אבל עמדו על זה שכולנו נשתה, אז כל אחת שתתה שתי לגימות ונתנה לשניה, ואחר-כך חזרה עד שגמרנו. אני זוכרת שבכיתי שאני צריכה לשתות את זה, אבל שתיתי מחוסר ברירה. בערב נתנו פרוסת לחם שהיה לזה טעם מוזר, ואחר-כך נודע לנו שהם מכניסים לזה ברום כדי לטשטש אותנו, וגם לנשים כדי שלא תהיה להם הווסת החודשית. על פרוסת הלחם הזאת נתנו משהו, פעם זה היה חתיכת נקניק מסוס ופעם משהו אחר.

ש: ידעתם שזה נקניק מסוס?

ת: כן, אמרו את זה. אני זוכרת כשהיה יום כיפור, ואנחנו דיברנו מה עושים? אז אחותי אמרה שהקב"ה יסלח לנו, כי אם אנחנו לא נוכל אנחנו נמות, שזאת סכנת חיים וכתוב "ונשמרתם לנפשותיכם". שזה טרף אין מה לדבר, אבל אכלנו את זה בלי לחשוב שזה מגעיל וזה נורא. יום אחד הם אמרו בצילאפל שמורות, רופאים וילדות בגיל חמש-עשרה לצאת קדימה. אני באופן אינסטנקטיבי שהייתי מורה כבר התכוננתי לצאת, אבל אחותי תפסה אותי מאחורה ולא נתנה לי. אחותי הקטנה הייתה בת חמש-עשרה, והיא יצאה לפני שתפסנו אותה. את אלה לקחו, שמענו אחר-כך שהם היו צריכים לנקות את בתי-השימוש.

אחרי כמה ימים לקחו אותנו לעבודה. אני הייתי בקבוצה שעשינו תעלות מסביב למחנה. אבל קודם היינו צריכים לשבור את האדמה. קיבלנו מכשירים שזה היה כל-כך קשה שבקושי יכולנו להרים אותו. אני זוכרת שעמד שם חייל כדי לשמור, שאני הרמתי בכל כוחותיי, אני הייתי רזה וקטנה. הייתי צריכה להוריד את המכשיר כדי לשבור את האדמה, ולשבור אבנים שהיו שם. אבל לא יכולתי תכף ומיד להרים, הוא שם לב, והוא חשב אולי שאני משחקת, שאני לא רוצה לעבוד, אז הוא נתן לי עם השוט מכה אחת עלי. אꗬÂQЍႴ¿ကЀ왰橢橢좃좃Ѝꋡꋡ%]ĔĔĔĔĔĔĨπππ8ϸЌDĨ⎍Ġமம௄௄௄௄௄௄⅂⅄⅄⅄⅄⅄

⅄$⒭Ǵ⚡JⅨȥĔ௄௄௄௄௄ⅨꗬÂQЍႴ¿ကЀ왰橢橢좃좃Ѝꋡꋡ%]ĔĔĔĔĔĔĨπππ8ϸЌDĨ⎍Ġமம௄௄௄௄௄௄⅂⅄⅄⅄⅄⅄⅄$⒭Ǵ⚡JⅨȥĔ௄௄௄௄௄ⅨꗬÂQЍႴ¿ကЀ왰橢橢좃좃Ѝꋡꋡ%]ĔĔĔĔĔĔĨπππ8ϸЌDĨ⎍Ġமம௄௄௄௄௄௄⅂⅄⅄⅄⅄⅄⅄$⒭Ǵ⚡JⅨȥĔ௄௄௄௄௄ⅨꗬÂQЍႴ¿ကЀ왰橢橢좃좃Ѝꋡꋡ%

]ĔĔĔĔĔĔĨπππ8ϸЌDĨ⎍Ġமம௄௄௄௄௄௄⅂⅄⅄⅄⅄⅄⅄$⒭Ǵ⚡JⅨȥĔ௄௄௄௄௄ⅨꗬÂQЍႴ¿ကЀ왰橢橢좃좃Ѝꋡꋡ%]ĔĔĔĔĔĔĨπππ8ϸЌDĨ⎍Ġமம௄௄௄௄௄௄⅂⅄⅄⅄⅄⅄⅄$⒭Ǵ⚡JⅨȥĔ௄௄௄௄௄ⅨꗬÂQЍႴ¿ကЀ왰橢橢좃좃Ѝꋡꋡ%]ĔĔĔĔĔĔĨππ

π8ϸЌDĨ⎍Ġமம௄௄௄௄௄௄

⅂⅄⅄⅄⅄⅄⅄$⒭Ǵ⚡JⅨȥĔ௄௄௄௄௄ⅨꗬÂQЍႴ¿ကЀ왰橢橢좃좃Ѝꋡꋡ%]

ĔĔĔĔĔĔĨπππ8ϸЌDĨ⎍Ġமம௄௄

௄௄௄௄⅂⅄⅄⅄⅄⅄⅄$⒭Ǵ⚡JⅨȥĔ௄௄௄௄௄ⅨꗬÂQЍႴ¿ကЀ왰橢橢좃좃Ѝꋡꋡ%]ĔĔĔĔĔĔĨπππ8ϸЌDĨ⎍Ġமம௄௄௄௄௄௄⅂⅄⅄⅄⅄⅄⅄$⒭Ǵ⚡JⅨȥĔ௄௄௄௄௄Ⅸל אחת ובחר. את שלוש אחיותיי שהן היו עוד קצת מלאות לקחו לקבוצה שהולכים לעבודה, אבל אותי הוא שם בצד, כי אני הייתי נורא רזה והעצמות שלי עמדו. אני רק הסתכלתי ואמרתי: זהו זה, אני לא אראה אותן יותר, הן הולכות לעבודה ואני אמות. הייתה איתנו מהעיירה שלנו חברה של אחותי עם אמה, ואותה לקחו לעבודה, אבל את אמה דחפו לידי. פתאום הבחורה הזאת תפסה אותי, היא דחפה אותי על-יד אחותי, והיא רצה אל אימא שלה, היא רצתה להישאר עם אמה, ואנחנו נשארנו. הגרמני כבר לא בדק יותר, הוא בחר שבעים וחמש בנות, ואלה נסעו ברכבת ללנגנבילאו (Langenbielau). זה היה מחנה שהיו זקוקים שם לכוח עבודה. לנגנבילאו היה מחנה קטן, היו שם גם-כן צריפים עם שלושה דרגשים כאלה עם קש.

ש: אני רוצה לפני-כן, את לא קיבלת את המספר על הזרוע?

ת: כן, כי אנחנו עברנו שם שישה שבועות. שמענו שאחרינו קיבלו, אבל אנחנו עוד לא קיבלנו אף אחת מאיתנו. בלנגנבילאו חילקו אותנו לקבוצות, בית-החרושת שלהם היה ברייכנבאך (Reichenau) שזה מרחק של כמה ק"מ מלנגנבילאו. אנחנו הלכנו כל יום ברגל. העירו אותנו בשלוש, עמדנו בצילאפל, והיינו צריכים ללכת ברגל אל תחנת הרכבת, זה היה מרחק של שמונה ק"מ. משם לקחו אותנו ברכבת לרייכנבאך אל בית-החרושת. בבית-החרושת הייתה מחלקה של שפינריי, זאת אומרת, המכונה עשתה חוט מצמר גפן, וזה הסתובב במהירות עצומה. תמיד היו בעיות, כי זה הסתובב, היו מאה תשעים גלגלים כאלה, ואנחנו היינו צריכים להיזהר שזה לא יתגלגל בחזרה אלא ילך למטה לעשות חוטים. אז הייתה ובריי ואז הייתה נאריי, זאת אומרת, את החוטים שאנחנו עשינו לקחו למחלקה אחרת, שם עשו בדים, ואחר-כך תפרו מזה בגדים לגרמנים. על-יד המכונה הזאת מצד אחד עבדה אישה גרמניה, ומהצד השני עבדה הפטלינג אחת מהיהודיות, אבל היינו צריכים גם ללכת לעזור לה.

ש: הפטלינג את מתכוונת לאסירה?

ת: כן, היינו צריכים ללכת לעזור לה. קרה שעבדנו יחד אחת על-יד השניה כשעזרתי לה, אז התחלנו לדבר. אבי מווינה, הוא הקפיד שאנחנו נדע לדבר גרמנית, אז אני הבנתי גרמנית, וגם דיברתי די טוב. היא שאלה מאיפה אני? למה אין לי שערות? אז השערות התחילו כבר לגדול קצת. היא שאלה אותי אם אולי היו לי כינים? אמרתי לה: אף פעם לא. היא שאלה: למה הביאו אותך הנה? האם אני קומוניסטית? אמרתי לה: לא, הביאו אותי הנה כי אני יהודיה. היא שאלה אותי: את שום דבר, את לא פושעת? היא לא הבינה, היא לא תפסה, או שהיא לא רצתה, אני לא יודעת. עבדנו ביחד, והיא התחילה לספר לי שבעלה בחזית, שיש לה בן בהיטלר-יוגנד. היא נורא ריחמה עלי, כי אני אמרתי לה שאני הייתי מורה. אני לא הייתי מלוכלכת עם כינים ולא הייתי קומוניסטית אלא הייתי יהודיה ואפילו דתית. היא אמרה לי: תראי, בצהרים יש הפסקה של חצי שעה, אז הגרמנים יצאו היה להם מקום לאכול, והם קיבלו פירה של תפוחי-אדמה וכרוב חמוץ כל יום בצלחת. היא אמרה לי: אני אשאיר על המכונה למעלה את האוכל ואת תאכלי. אמרתי לה תודה רבה, והיא עשתה את זה. אז ארבעתנו אכלנו מזה, וזה הוסיף כדי להישאר בחיים. בערב החזירו אותנו בחזרה ללנגנבילאו שגרנו שם בצריפים.

ש: כמה שעות ביום עבדתם?

ת: בשלוש קמנו, ואז ספרו אותנו. זה היה חושך מצרים, והיינו צריכים ללכת, זה היה חורף וזה היה שלג. הנעליים שלנו מהבית כבר מזמן נקרעו, אז קיבלנו נעליים מעץ ועל זה בד, אבל הבד נקרע, כי זה התרטב ונקרע, אז נשארה רק הסוליה מעץ, ואת זה קשרנו עם חבל על הרגליים. הלכנו בשורות של חמש, היינו צריכים ללכת ברגל, אז ככה ששתיים משתי הצדדים תמיד התחלפנו, אלה הם הובילו, כי ככה היינו צריכים, והשלוש שהיו באמצע ישנו בהליכה. הלכנו מרחק של שמונה ק"מ, הגענו לתחנה, שם עלינו על הרכבת, והרכבת הביאה אותנו לעבודה. כשחזרנו בערב זה היה שוב כבר בחושך, כך שאני לא אוכל להגיד כמה שעות עבדנו כי שעון לא היה לנו. כשהגענו שוב בדקו אותנו שמא אולי גנבנו משהו מבית-חרושת, ואז נתנו לנו את המרק המפורסם הזה, או שנתנו לנו לחם עם משהו וקצת שתייה. בחורף הם הכניסו לצריף היה תנור קטן עם פחם שהדליקו, וכמה שזה בער זה החזיק. אנחנו ידענו שבחצר קברו תפוחי-אדמה בסתיו, כיסו את זה עם אדמה וזה קפא. החיילים כל הזמן הסתובבו לשמור כדי שאף אחד לא יצא, אבל הרעב היה כבד, האוכל לא היה מספיק והוא היה בלתי אכיל, אבל בכל זאת אכלנו. אז התארגנה קבוצה לצאת, אפילו אם זה סכנת חיים, לגנוב מתפוחי-האדמה הקפואים, לשים על התנור שבער, לחמם את זה ולאכול בתוך הקבוצה הזאת הייתה אחותי זאת שהייתה קצת יותר צעירה ממני שאיננה כבר. הם יצאו קבוצה של פולניות שהן היו המעיזות יותר, כי הן היו שם כבר הרבה שנים, והיא הצטרפה אליהן. כל הזמן עד שהן לא חזרו אני טיילתי הלוך ושוב בחדר, ואמרתי שה' יעזור, שלא יירו עליהן, שלא ירגישו בהן. הן חזרו, הן הביאו קצת תפוחי-אדמה קפואים, שמנו את זה על התנור כולנו, ואת זה אכלנו. זה היה לא מבושל ולא אפוי, אבל זה היה קצת חם, והיה אפשר לאכול את זה. ככה היינו בלנגנבילאו אני חושבת שעד חודש פברואר, אבל אני כבר לא זוכרת בדיוק את החודשים.

ש: בפברואר 44' אתה בעצם כבר בחורה בת עשרים?

ת: כן. היינו בחוץ בצילאפל פתאום הופיע אווירון וזרק כרוזים. אז הגרמנים תכף עם הנשק צעקו עלינו: לחזור לצריף, ומי שמרים, מי שנוגע יורים עליו. אף אחד לא העיז, רצנו לצריפים, והם סגרו אותנו מבחוץ. באותו לילה הוציאו אותנו. אלה היו הרוסים, אמרו שהחזית מתקרבת, הם ידעו שיש פה מחנה, והם רצו להודיע לנו שנחזיק מעמד שהם באים. באותו לילה הגרמנים לקחו אותנו והתחלנו ללכת. הלכנו בחמישיות ומשני הצדדים היו חיילים גרמנים. הם אמרו לנו: מי שעוצר, מי שיוצא יורים בו! התחלנו ללכת, היינו מאוד ירודים, היינו מאוד מאוד מיואשים, היינו ללא תקווה והיינו חלשים מאוד. הלכנו, ואחרי עשרים ושמונה ק"מ הגענו לאיזו אורווה. הגענו לאורווה ענקית שהיה בה קש על הרצפה ואמרו לנו, שפה נישאר בלילה, והשכם בבוקר אנחנו נמשיך.

צד שני:

אחרי כעשרים ושמונה ק"מ הגענו לאורווה, ושם נשארנו ללילה לכמה שעות. עמדנו שם בתור, וחילקו לנו מרק. אחותי הגדולה הרגישה לא טוב בדרך, היא קיבלה ווסת אחרי שנה שכבר לא היה לה. היא הייתה באפיסת כוחות, והיא אמרה לנו: תשאירו אותי בצד, אני לא רוצה לחיות יותר, לא רוצה שום דבר. אז אני בצד אחד ואחותי השניה בצד השני לקחנו אותה על הכתפיים, וסחבנו אותה עד שהגענו לאורווה הזאת. השכבנו אותה ואמרתי לה: אני אביא לך מרק. עמדתי בתור עם הסיר, קיבלתי מרק והבאתי לה. היא שתתה את זה, ועם אותו הסיר הלכתי לקחת בשבילי. אבל החייל חשב שאני מרמה, שאני רוצה מנה שניה, אז הרביצו לי כהוגן. הוא הרביץ לי, והלכתי לשכב על-יד אחותי. השכם בבוקר, כלומר, לא בבוקר אלא כשהיה עוד לילה המשכנו בדרכנו. הגענו למחנה שקראו לו טראוטנאו שבחוץ היה כתוב שזה מחנה מוות. כמו שלא ידענו למה היינו באושוויץ במחנה עונשים, ככה לא ידענו למה הביאו אותנו למחנה מוות. כשהיינו שם אז הבנו. האוכל ביום היה שני תפוחי-אדמה קטנטנים מצומקים כאלה ושליש כוס משהו שחור שאמרו שזה קפה וזה. יום יום מתו שם עשרות. שם היו כבר הרבה אנשים לפני שאנחנו הגענו, היו שם הפטלינגים כאלה.

ש: מתו מרעב?

ת: מתו מרעב ומחולשה, כי כל אחד בא ממקום אחר, שם זה היה מין מקום איסוף של אסירים. דיברנו בינינו שזה הסוף.

ש: כמה אנשים הייתם בצעדה הזאת פחות או יותר?

ת: היינו מאות. אחרי כמה ימים שהיינו שם בטראוטנאו פתאום בבוקר קראו לנו, ועשו לנו צילאפל. לנו לא היו שמות אלא רק מספרים, על הבגד היו לנו מספרים. הקריאו מספרים, הקריאו את המספר של אחותי, את המספר שלי, אחר-כך המספר של האחות הרביעית ועוד, כך איזה עשרים וחמש בנות. אמרו שבבית-חרושת בלנגנבילאו הסכנה שהרוסים יגיעו לשם כנראה עברה, והם דורשים בחזרה את העובדים. כך שאני לא המשכתי עם צעדת המוות הזאת, ולא נשארתי במחנה המוות הזה.

ש: כמה זמן את צעדת?

ת: אני חושבת שעשרה ימים, אבל אני כבר לא זוכרת בדיוק, זה בערך. היינו במחנה טראוטנאו הזה רק כמה ימים, כי ביקשו אותנו חזרה, לקחו אותנו לרכבת חזרה ללנגנבילאו לאותו המחנה ולאותו בית-חרושת.

ש: האם את ראית תופעות של ירי באנשים בצעדה הזאת?

ת: הלכו משני הצדדים, אסור היה להסתובב, אסור היה להסתכל. לא ידענו, אני לא זוכרת ששמעתי ירי. בהתחלה עוד יכולנו להמשיך, כי היינו כולנו צעירים מאוד. אני חושבת שאני הייתי בין המבוגרות שהייתי בגיל עשרים. אז המשכנו בחיינו בלנגנבילאו עד שיום אחד התעוררנו בלי שבאו להעיר אותנו. כי תמיד בשלוש בבוקר דפקו על הדלת, אמרו לנו לקום ולרוץ לצילאפל לעבודה, אבל לא באו. חיכינו עוד קצת, ולאט לאט בזהירות פתחנו את הדלת ולא היו חיילים. לא היו אובזירים, כלומר, לא חיילות ולא חיילים גרמנים והשער הברזל הגדול היה פתוח. אבל הפחד היה כל-כך בתוכנו שפחדנו לגשת עד השער, כי חשבנו שהגרמנים עלולים עוד לירות עלינו. חיכינו וחיכינו שעות, וכשראינו שאף אחד לא זז שאין אף אחד, אז היו כאלה שהעיזו, הם ניגשו אל השער שהיה פתוח והלכו. על ידנו ממש היה כפר, אז הם הלכו אל הכפר והסתכלו שם. אנחנו היינו נראים ככה שמרחוק ראו מי אנחנו, קודם כל היינו עור ועצמות. נדמה לי שאני בעצמי שקלתי שלושים ושמונה קילו, והבגדים שלי היו קרועים ומלוכלכים, כי לא הייתה שום אפשרות להתרחץ. היו קצת מים קרים, ואנחנו ניסינו קצת לרחוץ את עצמנו. היינו מלאים בכינים של בגדים שזה לא אותו דבר כמו בראש, זה היה משהו מחריד. דיברנו בינינו מה עושים הלאה? הם ברחו כנראה, אבל מה יש עוד בחוץ? מי יודע.

פתאום בסביבות הצהרים שמענו רעש, הופיע אופנוע, ובא חייל אוקראיני שהיה מכוסה כולו באבק. הוא עמד על איזה ארגז, והוא התחיל לנאום לדבר. לא הבנו אף מילה, כי הוא דיבר ברוסית. אבל היו כמה פולניות שהן כן הבינו והן אמרו: אנחנו רק הבנו שהשתחררנו כי הוא רוסי עם הכוכב האדום. התחלנו לנשק את הנעליים ואת הבגד ובכינו, זאת הייתה היסטריה שהשתחררנו. הפולניות אמרו לנו שהוא הבטיח שיביאו כרטיסי אוכל כדי שיהיה לנו מה לאכול. באותו הערב עם כל האושר התנפלו על המחנה כמה חיילים אוקראינים, ובחורות שהסתובבו שם בחצר תפסו אותן ואנסו אותן. אני עוד זוכרת שהייתה אחת שהיא צרחה, היא התנגדה וירו לה בראש. אני עוד זוכרת את השערות הבלונדיות שלה, היא הייתה פולניה והיא הייתה מלאה עם דם, זה היה משהו. אחר-כך תפסו בחורה שהייתה איתנו שהיא הייתה בת שש-עשרה. היא צרחה והיא אמרה: אדית בואי לעזור לי. הוא הוריד את המכנסיים, והיא כל הזמן אמרה: מה הוא עושה? מה הוא עושה? הוא אנס אותה, אבל הוא לא הרג אותה. הבחורה הזאת קיבלה איזו מחלת דם מהחייל הזה. היא נשארה בחיים, אני איתרתי אותה, היא בחיפה, היא התחתנה, טיפלו בה והיא בריאה, אבל לעולם לא יהיו לה ילדים, היא לא יכולה ללדת.

למחרת באו חיילים אוקראינים, הם עמדו משני הצדדים, ואמרו לנו שאם יכולנו לעבוד לגרמנים שעכשיו נעבוד להם באותה עבודה ובאותו בית-חרושת, והם לקחו אותנו לעבוד. הם נתנו לנו כרטיסים תלושים, קיבלנו אוכל, היה קצת יותר וקצת יותר אנושי, אבל הבנו שהם בכלל לא רוצים לשחרר אותנו. אחרי חודש אנחנו החלטנו שאנחנו לא נישאר פה. אז בלילה כשהם חשבו שכולם נכנסים לצריף, ובאמת נכנסנו, אנחנו התגנבנו כל ארבעתנו ועוד בחורה אחת מיוגוסלביה, והתחלנו ללכת בשקט על פסי הרכבת, ללכת כל הלילה. עד שבבוקר כשהתחיל אור ראינו רכבת וקפצנו עליה. הרכבת הזאת הביאה אותנו לפרסבורג (Pressburg) שזה בצ'כיה. שם ירדנו מהרכבת, והבחורה החמישית שהייתה איתנו ידעה רוסית, אז היא שאלה את החיילים שהיו ברכבת מתי תהיה עוד רכבת לבודפשט? הם אמרו: לא יודעים, צריך לחכות. אבל אנחנו כבר מניסיון פחדנו מהחיילים הרוסים, והתחבאנו באיזה בונקר אחד. היינו שם כשלושה ימים בלי אוכל, בלי שתייה ובלי כלום. התחבאנו שם עד שבאה רכבת, ואמרו שהיא נוסעת לבודפשט. הרכבת הזאת הייתה מלאה עד אפס מקום למעלה. אני זוכרת שאחותי עמדה על המדריגות, ואני עמדתי עם רגל אחת על המדריגה, היא החזיקה אותי בשתי ידיים וככה נסענו.

בסוף הגענו לבודפשט, שם הקהילה כבר התארגנה קצת, רשמו את הפרטים, ונתנו לנו כרטיס. אנחנו רצינו להגיע לבקשצ'אבה, כי אנחנו חשבנו, הרי אבי היה סך-הכל בן ארבעים וארבע, הוא היה אדם בריא וחזק, אז חשבנו שאולי הוא נשאר בחיים, נלך לראות. זה שאימא הלכה עם שלושה ילדים, כבר לא הייתה לנו שום תקווה, ידענו שהם לא יחזרו. ברכבת אנחנו ישבנו ועם הגב ישבו גברים שגם-כן חזרו ונסעו. הם התחילו לדבר, והם התחילו לספר ששישים ושלושה מהעיירה, לא מהצעירים אלא כאלה שהיו בני ארבעים לחמישים, ברחו בעיירה דברצן (Debrecen) שנמצאת בהונגריה, כשהם שמעו שהרוסים כבר נמצאים על-יד העיר, אז הם ברחו והתחבאו באיזו אורווה עזובה. לא יודעים עד היום מה הייתה הסיבה, אבל הרוסים לא התקדמו, והם נשארו שם. אחרי שלושה ימים הם היו כל-כך רעבים ששניים החליטו שהם יוצאים לחפש לחם. הם יצאו, הם מצאו איזו אישה זקנה הונגריה, ביקשו ממנה לחם, והם אמרו לה שהם ישלמו. האישה אמרה להם בסדר, שהם יחכו והיא תביא. היא הלכה ישר לגרמנים, והיא אמרה להם שפה מסתתרים יהודים. הגרמנים באו אחרי כמה דקות, הכריחו אותם לחפור בור, עמדו סביבם, ירו בכולם וחיסלו אותם. את זה אנחנו שמענו שמדברים על זה ברכבת בדרך הביתה כדי למצוא את אבא.

ש: ביניהם היה אבא?

ת: כן, ביניהם היה אבא, כי הם הזכירו את השם. אבא היה מאוד מוכר, הוא היה בעל חוש הומור, והוא היה חביב מאוד לאנשים לכולם. מכיוון שהוא היה נמוך קומה אז קראו לו ברויאר באצ'י שהפירוש של זה הוא – הדוד הקטן. הם הזכירו את השם שלו, והם הזכירו עוד שמות של אנשים שאנחנו היכרנו אותם. הגענו לבקשצ'אבה כבר ללא תקווה בכלל. חיכו שם בתחנה שני גברים שחזרו ממחנה עבודה, הם לקחו אותנו אל הדירה הקודמת שלנו, מצאנו שם חדרים ריקים ושחורים, כנראה שהדליקו שם אש, לא היה שם כלום. הם אמרו שהם יביאו לנו עד הערב מזרונים כדי שנוכל לישון שם, והם באמת הביאו. הם אמרו שאת הרהיטים לקחו ולא נשאר כלום. הקהילה ארגנה איזה מטבח ציבורי שהלכנו שם לאכול. לי תכף הציעו עבודה בג'וינט בתור פקידה, קיבלתי כבר משכורת ואני עבדתי. אבל אם אפשר להגיד אז הרגשנו חנק בהונגריה, כי כל דבר וכל רגע הזכיר לנו את כל מה שעברנו. אז אמרתי שאני לא נשארת בהונגריה עם העבודה ועם הכל, אנחנו הולכים מכאן. שמענו שהתארגנה קבוצה של צעירים שרוצים לנסוע בלתי-ליגאלי לישראל, אז עוד לפלשתינה. ידענו שזה מסוכן אבל לא הייתה שום תקווה שנקבל סרטיפיקטים.

הקבוצה הזאת התארגנה בעיר סגד (Szeged). אחותי הגדולה שהיא הייתה כבר מאורסת לבחור, היא אמרה שהיא תישאר בדירה שאולי הוא יחזור, ואנחנו שלושתנו נסענו לסגד למקום הזה ונשארנו שם. היו שם באמת איזה חמישה-עשר צעירים בגיל חמש-עשרה שש-עשרה שהיו בבודפשט, הסתתרו ונשארו בחיים. היינו קשורים לבודפשט למרכז, והם אמרו לנו מתי ללכת? באיזה כיוון? ומה? אני הייתי שם האחראית על המטבח ואחותי על הניקיון והסתדרנו. הבחורים הלכו לעבוד עבודה פיזית כדי להרוויח כסף. באותו ערב בסביבות עשר צלצלו, אנחנו גרנו למעלה אני כבר לא זוכרת באיזו קומה, כנראה שלישית, צלצלו בשער ואמרו לי: לכי לראות. מי זה יכול להיות? אני פותחת את השער, עומדת אחותי הגדולה שנשארה עוד ועל ידה עומד גבר. אני אומרת להם: בבקשה תיכנסו. זה היה אחיה של חברתי יולי שהוא חזר, והוא ראה בבודפשט את הרשימה שנשארתי בחיים, אז הוא בא אל הכתובת שלנו, אבל אחותי אמרה לו: היא כבר לא כאן, היא בסגד אז הם באו. כל הלילה הוא דיבר, הוא היה בתפקיד שהבריח אנשים מהגבולות של רומניה וסרביה כדי לנסוע לישראל. הוא אמר שהוא יכול לעזור לי, שאני אבוא איתו. הוא הביא איזה דוקומנטים של הצלב האדום, שזה לא היה אמיתי אלא זה היה מזויף, אבל קיבלו את זה, כי זה היה נראה אותו דבר. המרכז היה בבוקרשט (Bucharest), הוא אמר שהוא ישיג שם גם בשביל שלוש אחיותיי, הוא ישלח להם, והוא לוקח אותי. האחיות החליטו שאני אסע איתו בתקווה אולי להגיע יותר מהר לישראל.

נסעתי איתו ברכבת, קפצנו כשהרכבת כבר התחילה לזוז, כי הרי כרטיסים לא היו. היה לו קצת כסף בסוליה בנעליים, אז הוא נתן לזה שהיה אחראי על הרכבת, ואנחנו ישבנו בחוץ על ידו עם מלא פחם והכל והגענו לבוקרשט. בבוקרשט היה גר אחיו עם אשתו ועם ילדיו. הם לא ידעו שאנחנו באים, אבל אנחנו הגענו. בינתיים כשהוא היה בהונגריה שני אחיו הגיעו מהמחנות, אחד היה רופא, הוא היה בלי אשתו והילדה, והשני שהיה רב הוא היה גם בלי אשתו והילדה והם היו אצל האח הזה בבוקרשט. בדרך כשאני קפצתי איבדתי נעל אחת, אז ככה היינו נראים. התרחצנו שם, ואמרנו שאנחנו רוצים ללכת לפלשתינה ולא להישאר פה. היה להם קשר עם השלטונות שארגנו את העלייה הבלתי-ליגאלית, הוא קיבל ניירות מזויפים. גיסי וגיסתי אמרו שאנחנו לא יכולים לצאת אלא רק אם קודם אנחנו מתחתנים, כי בחור ובחורה זה היה עד אז שלא יוצאים לדרך בלי להתחתן. אז ביום שישי אחד התחתנו, אחיו שהיה רב הוא חיתן אותנו.

ש: התחתנתם בבוקרשט?

ת: כן, בבוקרשט אצל אחיו.

ש: מה שם הבעל?

ת: שלמה ושלומון בהונגרית.

ש: אז הנישואין היו ב45-'?

ת: לא, בעשירי לאוגוסט 44' תכף אחרי המחנה. זה היה זמן קצר אחרי כל העסק הזה. אנחנו יצאנו, וצירפו אותנו לקבוצה. אמרו שאסור לדבר הונגרית, אסור לדבר עברית, והכי טוב לא לדבר בכלל. הרכבת הגיעה עד טריאסט (Trieste). בטריאסט מהקהילה לקחו אותנו למחנה של פרטיזנים. אני זוכרת שהם עמדו בתור לפני החלון של המטבח כדי לקבל אוכל. אנחנו שהיינו נראים ועכשיו הגענו, הם אמרו: אלה הם יהודים שבאו מהמחנה, והם רוצים ללכת אל הארץ שלהם. בלי אף מילה הם עזבו את התור, כל אחד מהם נתן למישהו מאיתנו סיר והם אמרו: נעמוד שם. הם לא קיבלו אוכל, כי לא היה מספיק, לא התכוננו. אני לא אשכח, כששמעתי על הסרבים איזה אכזריים הם, אני אמרתי שאני לא אשכח, כי הם היו רחמנים בני-אדם, הם היו היחידים שהיו מוכנים לעזור. העיקר קיבלנו לאכול, לקחו אותנו לקהילה אבל לא היה שם מקום לישון, אז אנחנו שכבנו בלילה על הרצפה, ולמחרת הצטרפנו לאיזו רכבת שהגיעה לאיטליה. אנחנו שמענו שמאיטליה יוצאת אוניה לישראל.

הגענו לעיר פדובה באיטליה, ירדנו מהרכבת, אבל לא עשינו הרבה פסיעות, כי החיילים האנגלים שטיילו שם ברחובות ראו עלינו מי אנחנו. הם תפסו אותנו, והכניסו אותנו למין מחנה שהיה שם של אלה שהתאספו מאירופה. שכבנו שם על הרצפה, קיבלנו אוכל אבל מעט. היינו שם אולי שבוע עד שהחלטנו שזה לא מוביל אותנו לשום מקום, צריך שוב לברוח מכאן. מכיוון שלא היו לנו הרבה חבילות אז יצאנו מהשער כאילו שאנחנו יוצאים ככה לטייל, ובכביש כשבאה משאית עשינו לו סימן, הוא עצר, קפצנו, והוא לקח אותנו. נסענו איתו עד שהגענו למקום בשם מג'נטה, מג'נטה זה היה פעם המשק של הדוצ'ה של המנהיג של איטליה. לא נשאר הרבה מהמשק אלא רק הקירות של הבתים שזה היה שם שלוש קומות עם חדרים ענקיים. אנחנו הלכנו לשם, והתאספו שם מאתיים חמישים צעירים מאוד צעירים, אנחנו היינו בין המבוגרים ביותר, היה עוד זוג אחד נשוי והיתר כולם היו ילדים. היו שם שני חיילים מההגנה שהם עזרו לנו בכל, הם היו נהדרים. הם אמרו לנו שאנחנו נתיישב, הם יביאו לנו דרגשים כאלה לישון, והם יביאו לנו בהתחלה אוכל, אבל אנחנו צריכים לדאוג לעצמנו. הקימו מטבח, אני הייתי הטבחית, ושלמה בעלי היה החשמלאי. הוא העביר חוט מהכביש הראשי למחנה הזה, וככה היה לנו חשמל, בדיוק בליל שבת נדלק האור, זה היה אושר גדול. הילדים עשו שם גינת ירק כדי שיהיו לנו ירקות לאכול. היה מצב קשה מאוד. שני החיילים האלה מההגנה הם טיילו בכפר, וכשהם ראו חיילים אנגלים שנעצרו עם האוטו שלהם, עם הטנדר או המשאית, והם הלכו לקיוסק לשתות בירה או לקנות סיגריה. הם קפצו לאוטו, עשו סיבוב, ובאו למחנה שלנו. כך הם גנבו את האוטו. הם סגרו את האוטו בתוך חדר אחד בעזרת בעלי ועוד כמה חברים. צבעו את זה תכף ומיד בצבע אחר, כתבו מספר חדש, וכך היה לנו כבר אוטו כדי ללכת לשוק, לקנות דברים, ויכולנו יותר להסתדר. בעלי יודע יפה מאוד לצייר, והוא כתב את הכתובה לכל הצעירים שרצו להתחתן שם. היינו שם חצי שנה.

אחרי חצי שנה אמרו שאנחנו צריכים להתכונן כי הזמן של העלייה מתקרב. מה היה לנו להתכונן? אחרי ארוחת ערב אמרו: להסתדר וריצה. רצנו לכפר הקרוב שזה היה במרחק של כמה ק"מ, להסתובב ובחזרה. אחר-כך מקומה ג' היה צלצול, והיינו צריכים לרדת מקומה ג' על חבל עבה. אחר-כך לימדו או תנו לזחול בין קוצים, שאם במקרה האנגלים יעלו עלינו, שנוכל להשתחרר. אני הייתי בחודש השישי בהריוני, אבל לא סיפרתי חוץ מבעלי לאף אחד, כי ידעתי שאם אני אגיד את זה הם לא ייקחו אותי, ומה אני אעשה כאן לבד באיטליה? אמרתי, הקב"ה יעזור, הילד ייוולד. הייתי בחודש השישי, אני לא גדלתי מקדימה אלא ברוחב, אז אמרו לי: כמה שאת שמנת, את הרי עובדת במטבח. אבל היו שני בחורים מהעיירה שלי שהבינו שיש פה משהו אחר. למשל ריצה זה היה נורא קשה לי, לא קיבלתי אוויר, אז הם תפסו אותי מכאן, הרגל הייתה באוויר, הם רצו איתי ובחזרה, זאת אומרת, הם עזרו לי קצת.

לילה אחד פתאום באה משאית, אמרו לכולם להיכנס, היינו בצפיפות איומה. שמו ברזנט, ולקחו אותנו לקרבת הים למקום שומם עזוב וחשוך. שם הייתה סירה קטנה שלקחה קבוצות קבוצות אל לב הים שהייתה צריכה להיות שם האונייה שלנו שקראו לה 'חנה סנש'. האונייה הזאת הייתה סירת דייגים גדולה, נכנסנו לשם מאתיים שבעים וחמישה ילדים. בתוך האונייה היו שלושה דרגשים כאלה, ושכבנו שם, אבל שכבנו כי אפילו לא הייתה יכולת לשבת, מכיוון שזה היה קרוב מדי אחד לשני. מינו את בעלי כמבוגר ביותר, הוא היה ראש האונייה. היו חמישה מלחים איטלקים גויים שהם עבדו עם האונייה, ושני החיילים מההגנה באו איתנו. האוכל היה שכל יום נתנו מצה, על זה מרחו ריבה ולפעמים סרדינים ושליש כוס שתייה. היו לנו שני דודים עם מים מתוקים אבל דוד אחד נסדק אולי מהתנודה, ואיבדנו את המים, לכן היה משטר מים רציני מאוד. אני מאוד סבלתי מזה, אז בעלי ויתר על מנת המים שלו, הוא נתן את זה לי, והוא קיבל מהמלחים מין קריסטל לימון שהוא מצץ את זה במקום שתייה.

ש: כמה זמן הייתם על האונייה?

ת: שלושה-עשר יום.

ש: ולאן הגעתם ארצה?

ת: האווירונים של האנגלים כל הזמן הסתובבו מעלינו אז המלחים סגרו עם ברזנט את הפתיחה שלא נכנס אוויר, זה היה נורא. מובן שאי אפשר היה להתרחץ שלושה-עשר יום, כי סבון לא היה. הורידו קצת מים בדלי מהים כדי לרחוץ את הפנים וזה הכל. אנשים הקיאו מחוסר אוויר והריח היה איום ונורא. שלושה-עשר יום היינו שם, וחשבתי שלא נוכל להחזיק הרבה זמן מעמד. אחרי שלושה-עשר יום זה היה בעשרים וארבעה בדצמבר – כריסמס איב.

ש: עדיין בסוף 44'?

ת: סוף 44' בעשרים וארבעה בדצמבר. עלינו על שרטון מול נהרייה. לא היינו צריכים להגיע לשם, רק עלינו על שרטון, אז האונייה עמדה כך. אחרי דקה הגיעו שתי סירות הצלה, ואחרי דקה חמשת המלחים ושני החיילים מההגנה עלו על סירת הצלה אחת ונעלמו, מכיוון שהם ידעו שתבוא משטרה אז כדי שלא יתפסו אותם לבית-הסוהר. את שלמה בעלי והיה לו סגן רומני אחד שקראו לו סנדו אז הם אמרו: כל האנשים לקום, וללכת לצד השני, מכיוון שהאונייה נטתה לצד אחד, אז אנחנו היינו צריכים לאזן לצד השני. התחילו לחשוב מה אפשר להציל. הם מצאו חבל עבה, הם קשרו אותו אל האונייה, שלמה והסגן שלו החזיקו את זה והם שאלו: מי יודע לשחות טוב טוב? היו שלושה בחורים, הגלים היו ענקיים למעלה, הרעש היה מפחיד והיום. הם קפצו לתוך המים עד שהם יכלו לעמוד ברגליים. אז שלמה וסנדו זרקו את החבל למים, והם תפסו והחזיקו את זה. מצד אחד החזיקו את זה שלמה והסגן שלו ומהצד השני שלושה בחורים, ואמרו לאנשים: כל אחד יורד בלי צעקות ובלי רעש כדי שלא ירגישו. למה זה היה מזל? זה היה כריסמס איב, לחיילים האנגלים הייתה מסיבה גדולה אז הם שתו, ובכלל לא עשו סיורים על-יד הים. אבל כשהורידו את הנשים היו צרחות אימים, היה בכי ופחד, זה היה נורא.

הגענו לחולות עם קוצים, זחלנו כמו שלמדנו לזחול, ובמקום מסוים חיכו לנו אנשי ההגנה. הביאו אוטובוסים מספר 14, אני עוד זוכרת, שלושה אוטובוסים בלי אורות, והכניסו את האנשים מהר מהר, לא ראינו אלא רק צללים, והאוטובוסים התחילו לנסוע. נסענו, פתאום האוטובוס שאני הייתי בו גם בפנים בצפיפות נעצר, ומישהו שאני לא ידעתי מי זה, כי הרי לא ראינו בני-אדם אלא רק צללים, הוא תפס לי את היד, הוריד אותי, והתחיל לרוץ איתי ממול ששם היו בתים קטנים, וראינו אורות בבתים. הוא רץ לקראת בית אחד, פתח את הדלת, דחף אותי, סגר ונעלם. אני הייתי בבית כשמולי עמדה אישה זקנה עם שערות לבנות עם חיוך טוב לב. היא אמרה לי בייידיש: תיכנסי, יש לך מים חמים, את יכולה להתרחץ, תתפשטי, אני אכבס לך את הבגדים, ועד שיבואו לקחת אותך אני אייבש אותם. התרחצתי, נכנסתי לסלון שלה, ראיתי שם מיטה עם סדין לבן ועל-יד זה לימונדה. אני פרצתי בבכי, כי שנים לא ראיתי סדין לבן. היא אמרה לי: תירגעי, בעלי שם ליד האונייה, שבעלה הודיע שכולם ירדו, ושאני לא צריכה לפחד, כי אמרתי לה שיש לי בעל.

ש: זה היה בנהריה?

ת: כן, זה היה בנהריה. היא אמרה שברגע שבעלה חוזר היא תעיר אותי כדי שהוא יספר לי הכל. מובן שהיא לא העירה אותי. זה היה באחת-עשרה בלילה, בשלוש דפקו על התריס, אני קפצתי, בחוץ חיכה מישהו היה עוד חושך, הוא תפס לי את היד. אני אפילו לא הספקתי להגיד תודה, רצנו, האוטובוסים שוב עמדו, לקחו אותנו ונסענו. הרבה זמן אחרי זה נסעתי פה בישראל לנהריה, חיפשתי את האישה הזאת, אבל במקום הבתים הקטנים מצאתי בתים גדולים, לא ידעתי איך קוראים לה, ולא יכולתי למצוא אותה כדי להגיד לה לכל הפחות תודה. לקחו אותנו עם האוטובוסים, אותנו לקחו לקיבוץ אושה שזה על-יד חיפה. הורידו אותנו, והאוטובוסים נסעו הלאה לקיבוצים אחרים. הכניסו אותנו לאיזה מחסן, שם אמרו לנו להתפשט, ונתנו לכולנו בגד חאקי. קיבלתי מכנסי חאקי וחולצה, החולצה הייתה בחוץ כך שזה הסתיר לי את הבטן, וקיבלנו גם כובע טמבל. אמרו לנו: בבוקר האנגלים יבואו לחפש עולים חדשים, אז אתם צריכים להתנהג כמו שאתם ותיקים בקיבוץ, לכן נתנו לנו את אותו הבגד. מכיוון שראו אותנו שאנחנו כולנו באפיסת כוחות, אז לקחו אותנו לחדר האוכל, אני זוכרת שנתנו לנו דייסת סולת, חשבתי שאני בהילטון, ונתנו לנו גם תה, ולקחו אותנו לחדרים של הקיבוצניקים. הם היו עוד במיטה, זה היה בארבע או חמש. אמרו להם: לקום! המיטה הייתה עוד חמה כשאנחנו נכנסנו אחרי הקיבוצניקים לישון. לא שמענו מהם אף מילה, למרות שהם הרי היו אחרי עבודה והם היו גם-כן הרוגים ועייפים, אבל הם נתנו לנו את המיטה שלהם. ישנו כשלוש שעות, ובאו להעיר אותנו לעבודה. המזל שלי היה לעבוד שוב בשדות ושוב עם הגזר, ואני הייתי צריכה להתכופף, זה היה קשה מאוד. באמת האנגלים באו, הם טיילו שם בין השורות, הסתכלו, וראו שכולם עובדים. לא הוצאנו הגה, היינו כולנו עם תלבושת של הקיבוצניקים, אז הם הלכו.

כשאני חזרתי הלכתי למחסן ואמרתי שאני בהריון. אמרו לי: למה לא אמרת? איך העזת? מי יודע מה יש לך. הכניסו אותי לעבוד במחסן ולא בשדות. במחסן הייתי צריכה לתקן גרביים, אז עוד תיקנו גרביים, היום זורקים אם יש חור, תיקנו שם חורים כאלה. זה היה משהו מזעזע לעשות את זה. עבדתי שם, אחרי שלושה ימים בא איש מהסוכנות, הוא לקח את הפרטים שלנו. אני שאלתי על בעלי, אמרתי לו שאני מודאגת, איפה הוא? הוא שאל אותי: איך הוא נראה? אמרתי לו: גבוה ורזה. הוא אמר לי: הוא בכפר גליקסון, הוא יבוא עוד יום יומיים, עד שמקבלים תעודות מזויפות, אבל אלה תעודות שאם במקרה פוגשים אנגלים. הוא באמת הופיע והם שאלו אותו: מה המקצוע שלך? הוא אמר: ביולוג. הם אמרו לו: יופי, אנחנו צריכים את זה, בוא לרפת. הוא היה צריך לעבוד ברפת, כי הפרות היו עם מחלת הפה והטלפיים. הוא עבד ברפת כל יום עד שלוש בלילה. לא היה שם מקום מגורים, אז בשדה אחד באמצע השדה הקימו בשבילנו אוהל. זה היה אוהל קטן שבאמצע היה עמוד קטן, וזה החזיק את האוהל. בערב אני נשארתי שם לבד, כי הוא עבד חצי לילה ברפת. שקלים הכניסו את הראש, אני חושבת שהם ברחו מהצרחות שלי ומהפחד. התנאים בקיבוץ היו מאוד קשים בעניין הדיור וגם האוכל היה חלש מאוד.

ש: כמה זמן הייתם בקיבוץ?

ת: חודש.

ש: לאן עברתם אחר-כך?

ת: אני ראיתי שהלידה מתקרבת, ואני ידעתי שאני לא רוצה להישאר בקיבוץ. את בעלי אהבו מאוד כי הוא סוס עבודה, והם לא מצאו כל-כך אנשים לעבוד ברפת. הוא הסריח, כשהוא חזר כבר ממרחק של קילומטרים אפשר היה להריח את הריח מהזבל של הפרות. אמרתי לו: שלמה אני לא מסוגלת להישאר פה, ואני מפחדת שאם הילד ייוולד כאן, והם נתנו לילדים כל טוב, רק לחברים לא נתנו, אז לא יהיה לי לב לצאת. אני רוצה לצאת לפני הלידה. אז הוא אמר לי: אבל זה חוסר אחריות, לאן? מה נעשה? מלמעלה פתרו את הבעיה. יום אחד אחרי העבודה אני יושבת באוהל שלי, פתאום אני רואה שני גברים מבוגרים באים אל האוהל שלי. הם נכנסים, והם מתחילים לבכות: אדית, אדית. הם היו שני אחים של אבי שהם היו כאן שנים. אבי רצה לבוא לישראל, הוא כתב להם, אבל הם כתבו לו: עם שבעה ילדים, אין לנו מה לאכול, אני מאושר אם יש יום אחד עבודה בפרדס כדי שיהיה לי שבוע ימים לחם. אל תבוא. הם לא ידעו מה מביא המחר, והם אחר-כך אמרו: על חטא, אפילו אם רעבים אבל היינו צריכים לתת לו לבוא. העיקר שהם שמעו מהסוכנות שבאה קבוצה, הם עברו על הרשימה, ואני הופעתי גם בשם הילדות שלי אז הם באו. הם אמרו לי: את לא נשארת פה, את בהריון, נכון? אמרתי להם: כן. הם שאלו: כמה זמן יש לך? אמרתי להם: אולי חודש, אני לא כל-כך, הייתי גם-כן נאיבית מאוד ולא ידעתי. הם אמרו לי: את באה איתנו. אמרתי להם: אבל יש לי בעל שהוא ברפת והוא יחזור רק בלילה. הם אמרו לי: נלך אליו ונסביר לו. זה היה יום שישי, הם היו דתיים, והם רצו שלשבת אני אהיה אצלם, ואחר-כך הם יחזירו אותי. דיברנו עם שלמה. אני נסעתי איתם אליהם, הם היו אנשים עניים מאוד.

ש: איפה, באיזה מקום הם גרו?

ת: הם היו גרים בבני-ברק. לדודי היו שני חדרים ושני ילדים, הבן היה בן תשע-עשרה, הבת הייתה בת שמונה-עשרה. הבת הייתה אחות בבית-חולים, והבן עבד בבניין. כשאני אמרתי שאני מאוד מודאגת, כי אני לא מתמצאת, אבל אין מי שיעזור, אתם לא יכולים לעזור לי במצבכם, ואני צריכה ללדת ולסדר בית-חולים. הם אמרו לי: אל תדאגי, הכל מסדרים. אז הבן שקראו לו זאב, הוא נהרג בקלקיליה, הוא אמר לי: כל זמן שאני עובד, ואני מרוויח מצוין בעבודה בבניין, אתם תקבלו חצי כל שבוע. אני לא פגשתי טוב לב כזה אחרי אושוויץ ואחרי הכל מה שראיתי במו עיני. אנחנו חזרנו, ודודי אמר שהוא יתקשר, כי אנחנו שמענו שהם שמעו מהסוכנות ששני אחיו או שלושה אחיו של שלמה הגיעו ליגאלית. כי לשלמה היה סרטיפיקט שהוא מסר אותו לאחד האחים. שמענו שהם הגיעו, והם גרים בתל-אביב. דודי אמר שהוא יתקשר איתם, הם יחפשו לנו דירה, שלא נפחד, הכל יהיה בסדר והם יודיעו.

ש: אז לאן הגעתם? לאיזה מקום?

ת: אז יצאנו מהקיבוץ למרות שהם כל-כך התחננו שנישאר ושלמה, שאנחנו חיוביים. אבל אנחנו יצאנו, אנחנו הגענו, והם השיגו לנו חדר בקריית מטלון על-יד פתח-תקווה. אלה היו שם בתים קטנים עם שלושה חדרים שהיה שם פעם פרדס, הוציאו את העצים והיה שם בית. בחדר אחד היה גר שם בעל-הבית עם אשתו, שני אנשים זקנים, וחדר אחד לקחנו אנחנו תמורת שש לירות לחודש.

ש: הגיע זמן הלידה ומה נולד?

ת: נולדה בת בריאה.

ש: ומה שמה בישראל?

ת: חיה, שאף-על-פי-כן למרות הכל היא חיה. כי בעלי היה חולה, הוא שכב, והוא לא יכול היה אפילו לבוא לבית-חולים, ואמרו לי שאני לא יכולה להוציא את התינוקת עד שאני לא נותנת שם. אז אני אמרתי: כן, היא חיה, נתתי לה את השם חיה. היום היא באמריקה.

ש: את הצלחת להתאקלם במשך הזמן כמורה פה בארץ? עבדת כמורה?

ת: זה לקח הרבה זמן. אנחנו גרנו שם, הדודים השיגו לבעלי עבודה בבניין. הוא שקל ארבעים ושניים קילו רזה עור ועצמות, והוא עבד קשה מאוד. אבל מהר מאוד גילו את היכולת שלו, את האינטיליגנציה שלו. הוא עשה את החשבונות כמה אחוזים של מלט צריכים, כמה סיד וכמה חול, אז עשו אותו מחסנאי, ואחרי שהוא היה מחסנאי הוא נהיה מנהל עבודה. אז העבודה כבר נהייתה יותר קלה והמשכורת הייתה כבר יותר גדולה.

ש: איך אתם מסתדרים פה עם השפה?

ת: קשה מאוד. גם שלמה וגם אני ידענו קצת תנ"ך כי למדנו, אבל השפה של התנ"ך היא לא השפה העברית של הרחוב. אבל קצת הבנו, ידענו יידיש והסתדרנו. אני רוצה רק להגיד שהניסיון היה מר, הם כל-כך צחקו עלינו ולעגו לנו, כי אנחנו דיברנו עם שפה משובשת נורא. אבל אמרתי לשלמה: לא איכפת לנו, אנחנו נגיע, נדע עברית ונלך ללמד. הציעו לבעלי שהוא יהיה שותף, כי ראו שהוא אדם ישר, שהוא אדם שעושה את העבודה ומבין, אבל הוא אמר: לא, אני רוצה לחזור להיות מורה כמו שלמדתי. בינתיים באה מלחמת השחרור לקחו אותו לצבא. אני מספרת רק מקרה קטן, שהלכתי לחנות לקנות דג מלוח, ועטפו את זה בכמה ניירות עיתון. הלכתי הביתה, אז איפה שהייתה רק אפשרות לקרוא, כי ידעתי לקרוא מהתנ"ך, ניסיתי לקרוא, להבין וקראתי. פתאום קראתי שעולה חדשה ילדה תינוקת באוניה, הביאו אותם מקפריסין, הכניסו אותה לחיפה, וקוראים לה לוי טובה. השם לא אמר לי כלום, כי אני עזבתי את אחותי בתור ברויאר איבויה. אבל עד היום אינני יודעת מה היה, אני החלטתי שזאת אחותי, אחת מהאחיות. לא היה לנו בכלל קשר, עזבתי אותן כשידעתי שהן באיטליה. כשבעלי חזר סיפרתי לו את זה, הכנסנו את התינוקת אל השכנה, אמרתי לה שאנחנו חוזרים עוד באותו היום, נסענו לחיפה וזאת הייתה אחותי. איזה בכי היה אי אפשר לדעת. זה היה שם בית-חולים ממשלתי, כולן היו שם ערביות, והיא עמדה וכיבסה את הבגדים עם הדם זה היה נורא. אנחנו לפני שנסענו קניתי הכל מה שיכולנו מהמכולת. קניתי הכל – גבינות, דג מלוח, דג מעושן ונתתי לה. אחרי יומיים לקחו אותה לעתלית לאיפה שלקחו את בעלה, שהיא הצטרפה אליו, ואחרי כשלושה שבועות הם יצאו גם-כן. בפרדס רוזנבלום שזה היה על-יד מטלון, הם קיבלו איזה צריף. מהסוכנות קיבלנו מיטות גם הם וגם אנחנו, מיטות מברזל ועל זה מזרון, אבל בלי כלי מיטה ובלי כלום.

הלידה שלי הגיעה, ואני הייתי אומללה שאין לי כסף לבגדים. אמרו לי: תלכי לויצ"ו. הלכתי לויצ"ו הצעירה, והם סיפקו לנו בגדים לתינוק אומנם לא חדשים, אבל הכל. היו שם כאלה חולצות, מכנסיים ושמיכה, הייתי מאושרת. הם נתנו שולחן קטן שפעם זה היה של הגינה עם שני כיסאות ומיטה של תינוק. הם אמרו לי: אנחנו נותנים לך, וכשיהיה לך כסף לקנות את מוסרת את זה לעולה חדש. ככה עשינו.

ש: השתלבת בעבודת ההוראה, זה מה שחשוב, כמה שנים עבדת בהוראה?

ת: אחרי מלחמת השחרור בעלי הלך וגם גיסי, שישה שבועות לא ידענו עליהם כלום. אחרי שישה שבועות נודע לנו מהצבא, היינו במצב עצבים נורא כי פחדנו, אז אמרו לנו שהם בדרום ואין קשר דואר, אבל הם יגיעו לחופש. הם היו בפלוג'ה מול המצרים בגבעתי יחידה 53. הם באמת הגיעו, העיקר שהם נשארו בחיים. בעלי לקראת הסוף נפצע בכליה מרסיס, הוא נותח בתל-השומר ושחררו אותו. אבל זה היה כבר לקראת הסוף ממש כשכולם השתחררו. הוא לא חזר לבניין, אלא הוא הלך למשרד החינוך. זה היה בשנת 47', אחרי שנתיים הוא חזר להוראה, והוא תכף קיבל עבודה כסגן מנהל בבת-ים. אני רציתי לעזור קצת לפרנסה, אז אספתי ילדים קטנים בגילאים שנתיים עד שלוש שעוד לא קיבלו אותם לגן, והאימא עבדה. טיילתי איתם, שרתי איתם, ציירנו קצת, וקיבלתי קצת כסף כדי להוסיף לפרנסה, כי מהממשלה קיבלנו עשרים לירות לחודש וזה לא הספיק, הרי רק שכר הדירה עלה שש לירות.

אחרי עוד שנה נכנסתי גם אני למשרד החינוך, קיבלתי בהתחלה כיתה של ילדים בעייתיים מפגרים, זה היה מאוד קשה. אחרי שנה קיבלתי כיתה נורמלית, עבדתי עם כיתות נמוכות, עם ילדים קטנים שתמיד אהבתי ילדים קטנים. עברנו לגור בבת-ים, כיוון ששלמה עבד שם. אחרי כשלוש ארבע שנים בבת-ים, משרד החינוך ביקש, היה אז עציוני המפקח, הוא ביקש שבעלי יתנדב לנסוע לבאר-שבע כדי להיות סגן מנהל מחלקת החינוך בעירייה, הייתה שם משרה לדתיים. ביקשו ממנו שהוא יקבל, והם מבטיחים שאם אחרי שנה הוא יגיד שהוא לא רוצה, אז הוא יכול לחזור, והוא יכול לבחור איזו משרה שהוא רוצה, כי הוא היה מאוד מוצלח. בינתיים נולד לנו בן קטן, אנחנו נסענו לבאר-שבע.

ש: ילד שני?

ת: כן, הילד השני.

ש: מה שם הילד?

ת: יצחק. אני הבאתי תמונה.

ש: מה מצב המשפחה כיום?

ת: יש לנו את שני הילדים האלה.

ש: חיה ויצחק.

ת: חיה התחתנה, והיא גרה לצערי באמריקה. כל שנה היא באה לבקר, ופעם אנחנו הולכים כל שנה לבקר. יצחק קיבל בגיל שתיים-עשרה סוכרת נעורים זה היה נורא, וכל החיים שלנו השתנו בגלל דיאטה ובגלל שמירה. הוא היה ילד אז היה קשה לו להבין שבמסיבה כיתתית הוא לא יכול לאכול. היה קשה. עד היום מובן שיש לו.

ש: הוא יצא מזה?

ת: מזה לא יוצאים אלא רק אם עושים השתלה. זה בשלב מתקדם, אבל הוא אומר שהוא לא רוצה להיות שפן ניסיון. עד היום הוא חולה, אבל הוא התחתן, ונולדו לו שתי בנות מקסימות.

ש: מה שמות הבנות?

ת: שמות הבנות יעל ומיכל. מאז שהן היו קטנות גידלתי אותן. הנישואין לא כל-כך הצליחו, למרות שהאישה ידעה שהוא חולה סוכרת, מובן שהוא סיפר לה. הוא רצה לקחת אותה לרופא לדבר על זה קודם, אבל היא אמרה שהיא הלכה לקופת-חולים, והרופאה שלה אמרה שעם המחלה הזאת אפשר לחיות עד מאה עשרים, אפשר לעבוד, ואפשר להוליד ילדים וזה לא חשוב. אבל כשקרה שהוא התעלף, כי זה בא עם התקפה של היפו כשהסוכר פתאום נופל, אז הוא התעלף. אנחנו כבר מנוסים, ידענו מה לעשות, לתת מים עם סוכר, או לתת משהו. אמרנו לה: את לא צריכה לטפל בו, את מרימה אלינו טלפון, הם היו גרים חמש דקות מאיתנו, ואנחנו באים עם רכב לטפל בו. היא לא הסכימה, ואחרי חמש שנים הם התגרשו. הנכדות היו תשעים אחוז אצלי, גידלתי אותן באהבה ובמסירות.

ש: יש לכם רק את שתי הנכדות האלה?

ת: אצלנו בדירה. אנחנו היינו צריכים לעבור דירה כי בעלי סבל עם הברכיים והדירה הייתה בקומה עליונה, והוא לא היה מסוגל לעלות במדריגות.

ש: לחיה יש ילדים?

ת: לא. היא הייתה בהריון, היא איבדה והיה משהו. היום כבר יש פתרון לזה. העיקר שאנחנו חיים עד היום עם שתי הנכדות.

ש: ברמת-גן?

ת: כן, ברמת-גן. לדירה הישנה נכנס הבן, זה הרחוב השני על ידינו. בדירה שלנו היו שלושה חדרים גדולים ושתי מרפסות גדולות אז משתי המרפסות עשינו שני חצאי חדרים שהנכדות גרות שם שתהיה להן פרטיות.

ש: עליזה, אני חושב שבזאת אפשר לסיים את הראיון. אני רוצה להודות לך מאוד מאוד על שבאת לספר את הסיפור. מגיע לך יישר כוח גדול.

ת: תודה רבה, אני בטוחה שיש עוד מיליון דברים ששכחתי. היום אנחנו בפנסיה, אנחנו היינו מורים מאוד מוצלחים. כשאני מוזמנת לחתונה של ילדים שהיו אצלי בכיתה א' זה אומר דרשני. כשאנחנו הולכים ברחוב מישהו עוצר ואומר: מר הירש, היית מנהל שלי. לא השתנית. שלמה אומר לו: אולי אתה זקוק למשקפיים. היינו אהובים מאוד. אני עבדתי שלושים ושבע שנים בתור מורה ברמת-גן. שלמה היה ארבעים שנה מנהל התיכון ברמת-גן. יצאנו לפנסיה. אני לומדת אנגלית כדי להיות בחברה, ולא לשכוח את מה שידעתי. שלמה בחוג של מפקחים ומנהלים שכל חודש מתאספים להרצאות עם כיבוד. משתדלים לחיות את החיים, שהקב"ה ייתן לנו בריאות.

ש: אמן. תודה רבה, שתהיה שנה טובה, שנת שלום, שנת בריאות טובה ונחת.

ת: רציתי רק להגיד באמת שנה טובה גם לכם וגם לנו, ושזה יהיה רק זיכרון של העבר.

מראה תמונות:

* סבתא ששמה היה גיזלה גינזברגר מהנישואין הראשונים ומהנישואין השניים גיזלה דויטש. היא הייתה גרה באיסקז בעלת שתי חנויות בכפר עם אדמות ועם בית גדול. היינו מאוד קשורים אליה. כל קיץ באנו אליה לחופש, היא הייתה טובה לב, ואהבה מאוד את הנכדים שלה. לקחו אותה לאושוויץ.

* אבי אלעזר ברויאר, נרצח בגיל ארבעים וארבע בעיר דברצן בהונגריה, אב לשבעה ילדים.

* בתי היפהפייה חיה שהיא חיה היום במנהטן, יש לה משרד נסיעות, היא מרוצה מאוד שם. אין לה ילדים. כל שנה היא באה לבקר אותנו, וכל שנה אנחנו נוסעים אליה.

* בני יצחק אלעזר הירש. הוא למד ביוכימיה בבר-אילן, אבל הוא לא עבד בזה. בגיל שתיים-עשרה הוא קיבל סוכרת נעורים שהוא סובל מזה עד היום. כבר עשר שנים הוא לא יכול לעבוד. הוא גרוש, אב לשתי בנות, הוא בן חמישים השנה.

* שתי נכדותיי מבני, הגדולה יעל והקטנה מיכל. אנחנו מגדלים אותן בהרבה אהבה ומסירות. רוב הזמן הן גרות אצלנו, ילדות מקסימות, תלמידות מצטיינות בבית-הספר. הגדולה כבר קיבלה צו התייצבות והקטנה בת חמש-עשרה. זאת הבת-מצווה של הגדולה.

* זאת תעודה שאחרי שלושים ושבע שנים יצאתי לגימלאות, קיבלתי תעודה במשרד החינוך וגם תעודה בעירייה. הם סידרו מסיבה נאה מאוד לכל אלה שיצאו לפנסיה באותו שנתון.

Testimony of Alisa Edit (Broier) Hirsch, born in Iszkaz, 1924, regarding her experiences in Langenbielau, Trutenou and Aushwitz camps and a death march Family before the war; Zionist activities; studies; work as a teacher; draft of her father to forced labor. Entry of the Germans into Hungary; yellow badge; forced labor; deportation by foot to Iszakaz; concentration of the Jews and deportation to Auschwitz; arrival to Birkenau; separation from the family; photograph hidden in a shoe; transfer to Auschwitz; life in Auschwitz; transfer to Langenbielau camp; labor in a factory; death march; transfer to Trautenau camp; return to Langenbielau camp; entry of the Russians into the camp. Attitude of the Russian soldiers to women; travel to Budapest; knowledge that her father was murdered with other Jews; return home to Iszkaz; marriage, 1944; en route to Eretz Israel; dispersion of the immigrants to kibbutzim; rehabilitation and absorption in Eretz Israel; reunion with her sister; starting a family.

LOADING MORE ITEMS....