Rut Atzmoni

שם המרואיינת : רות עצמוני

תאריך הראיון : ד' בסיוון תש"ס, 7.6.00

שם המראיין : משה נאמן

שם הכתבנית : צביה זינגר

שמות מקומות

RAKOSPALOTA

BUDAPEST

BRATISLAVA

CONSTANTA

BERGEN-BELSEN

AUSCHWITZ

LINZ

WIEN

KARPATORUS

שם המרואיינת : רות עצמוני

תאריך הראיון : ד' בסיוון תש"ס, 7.6.00

שם המראיין : משה נאמן

שם הכתבנית : צביה זינגר

ש: רות ילידת רקושפאלוטה, הונגריה, 1926, עבדה בתנועת "דרור הבונים" בהשגת ניירות עבור פליטים, היתה ברכבת קסטנר והגיעה לשוויצריה אחרי ששהתה בברגן בלזן. רות, ספרי על המשפחה הקרובה שלך בשנים שלפני המלחמה – ההורים, אחים, אחיות.

ת: נולדתי בשם אדית רייך, עפ"י שם אבי. את השם רות קבלתי בארץ. אני הבת השלישית-רביעית, אפשר להגיד, כי היתה לי אחות תאומה. לפני נולדו אח, שהיה בארבע שנים מבוגר מאתנו ואחות בכירה שהיתה בשנתיים מבוגרת מהאח. אחותי מגדה שתחיה, היא היום בת 80. אחי דיורי-שמחה אחרי שסחב אתו מחלות מפלוגות העבודה בזמן מלחמת העולם השניה, הגיע ארצה, אמנם הקים משפחה, אבל בגיל לא מאד מבוגר, בגיל 60 בערך הוא נפטר ממחלה. ילדיו ואשתו יבדלו לחיים ארוכים חיים בארץ.

הורי דז'ה-דוד רייך ואמי אירמה לבית שטיינר הגיעו לראקושפאלוטה. משפחת אבי, משפחה ותיקה מאד בראקושפאלוטה (RAKOSPALOTA). אמי הגיעה לשם אחרי נישואיה מהגבול הצ'כוסלובקי ממקום בשם היפויידומש, ששם הוריה נלקחו למחנות, ואני באמת חייבת לציין את זה, כי זאת היתה אחת החוויות הקשות. אני אחזור לזה יותר מאוחר. אבי התייתם מאמו בגיל צעיר מאד, אני לא הכרתי אותם. הוא היה בן לאשה השניה של אביו, היו שם כמה וכמה אחים ואחיות שאני בקושי הכרתי אותם. אבי, לאחר שלמד בבית ספר מקצועי, הסתובב קצת בעולם, הגיע לצרפת והשתומם, כפי שהוא סיפר לנו, שכל הילדים הקטנים דברו צרפתית. לצערו לא הגיע לפריז. עוד סיפור אני זוכרת ממנו: היתה לו אחות באוסטריה, שבצעירותו הוא הגיע אליה ושאל אותה איך קוראים בגרמנית להוזנטראגר, כי הביטוי הזה היה מקובל גם בהונגרית. בסופו של דבר פרנסתנו ועיסוק אבי היה מכירת עצי הסקה. הרכבת עברה ע"י ראקושפאלוטה והגיעו לשם ישר למגרש שהיה ברשותו עם העצים ומשם הוא מכר. בהונגריה לא היה לא גאז טבעי ובחשמל בודאי שלא השתמשו, כך שהחומר ששימש לבישול ולחימום היה עץ. זאת היתה הפרנסה הראשונה שהגרמנים לקחו אחרי שהם נכנסו להונגריה, והתוצאות הן...

ש: אמא גם עזרה בפרנסה?

ת: לא, אמא היתה בחורה כפרית, שאמנם ידעה לקרוא ולכתוב, אבל השכלה רחבה לא היתה לה. הם חיו בכפר קטן משפחה יהודית יחידה, והיו בעלי חנות מכולת, בית מרזח ואיטליז ושדות שבהם גידלו כל מיני דברים, בכל אופן משפחה יהודית. משם הם נלקחו, ואני אחזור אליהם. משם אמא הגיעה לראקושפאלוטה לקהילה שהיתה אז אורתודוכסית בראקושפאלוטה. אבי מילא שם תפקידים די מרכזיים, בעיקר בתחום בית הספר. אז היה שם בית ספר יסודי יהודי.

ש: לפני שנעבור לקהילה, אני רוצה עוד משהו בתחום הבית: איזה בית זה היה מבחינת אורח החיים היומיומי?

ת: גרנו בבית היחיד שהיה אז בעל שתי קומות.עם דירה של 5-6 חדרים, משהו כזה, דבר שהיה נדיר אז, ואח"כ הכניסו לשם גם מים זורמים ואמבטיה, בית בורגני – לא עשירים, אבל רמת חיים בהחלט סבירה. אמי היתה שומרת מצוות. אמא שלה עוד היתה עם פאה, היא לא היתה עם פאה אבל היתה שומרת מצוות, בית כשר למהדרין והיא המשיכה עם זה גם פה בארץ עד ליום מותה. אבא לא היה, אבל בהחלט התאים את עצמו לאמא, כך שהבית היה בהחלט בית יהודי כשר, ובהחלט חיינו באווירה וחברים רק בין יהודים. אני יכולה להגיד שבכלל אני לא זוכרת – חוץ מאשר איפה שקנינו את החלב – באזור שלנו היה אזור של כפריים שהיו להם רפתות ואת החלב קנינו ישר מהם, אני זוכרת. אבל בסך הכל חברים, ידידים – כולם היו יהודים, כך אני זוכרת מילדותי.

ש: שבתות וחגים את זוכרת?

ת: בהחלט. היה בית כנסת שיש לי תמונה. אנחנו בקרנו שם, אחותי ואני, ב-1994, פעם ראשונה ואולי אחרונה בהונגריה והיינו בראקושפאלוטה, וצילמתי את בית הכנסת ואפילו את בית הספר שבו למדנו. אחותי ואחי ואני, אחרי בית הספר היסודי גמרנו גימנסיה, אז היה כבר הנומרוס-נולוס, אפשר להגיד. כלומר, יהודים בכלל לא יכלו ללמוד. אחי, משום מה, הצליח לגמור את בית הספר קודם בראקושפאלוטה בגימנסיה לא-יהודית – כנראה שלא היו שם מספיק תלמידים – אני ממש לא זוכרת איך זה הצליח. בכל אופן, אנחנו נסענו לבודפשט, גם אחותי קלרי, זאת שאיננה, שניספתה ואני, למדנו בגימנסיה היהודית בבודפשט (BUDAPEST). יש לי זיכרון מאד לא נעים על הנסיעה לבודפשט. דרך אגב, מהבית הזה שבו נולדנו, בשלב מסויים אבי קנה בית ענק על קרקע עם גינה ענקית, זה היה ממש על יד פסי הרכבת. היתה תחנת רכבת ממש על ידינו והצטרכנו לעלות כמה מדרגות. כשנסענו ברכבת לבודפשט, שזה היה 17 ק"מ מראקושפאלוטה, ומשם הצטרכנו ללכת כחצי שעה ברגל. אבל לא זאת הנקודה. הנקודה הלא נעימה היתה שברכבת היו קרונות מיוחדים לתלמידים והקונדוקטורים לא הרשו לתלמידים בשום אופן להיכנס לקרונות אחרים. שם אני הרגשתי אולי בפעם הראשונה את האנטישמיות. הילדים שם היו מאד לא נחמדים. ניסינו ללכת לקרונות אחרים וזה בד"כ לא הצליח. זה אחד הזיכרונות הלא נחמדים, הלא נעימים שלי מהתקופה הזאת.

ש: במה התבטאה האנטישמיות?

ת: דיבורים. אני לא זוכרת את המילים, אבל לא מכות, לא הרביצו, דבר כזה אני לא זוכרת אף פעם. פשוט "ז'יד", מילים לא נעימות. כשהתחלנו ללמוד בגימנסיה היינו בנות עשר – ילדות קטנות, וזה לא נעים. זה נשאר לי.

ש: את זוכרת לספר על פסח בבית?

ת: כן, בהחלט. היה "סדר" פסח, וכמו בחו"ל היו אפילו 2 סדרי פסח. לאמא היו כלים שמורים בעליית הגג, החליפו את הכלים, הגעילו מה שאפשר היה. בהחלט היא שמרה על כשרות בקפדנות. אגב מצות, אני זוכרת שאמא קשרה חבילת מצות, כי בשביל הנוצרים זה היה דבר... והכניסה שם בחבילה או בחבילה מטבע גדול של כמה פנגה. היא קשרה את זה במטפחת יפה לבנה, ואני מתארת לעצמי שאנחנו הילדות לקחנו את זה. מעבר לכביש גרו אלה שמהם קנינו חלב. זאת היתה מתנה לחג הפסח. אני זוכרת גם את יום הכיפורים, זאת היתה חוויה: מוקדם מאד אכלנו ארוחת ערב, אח"כ הלכנו לבית-הכנסת, והילדים בעיקר הסתובבנו בחצר בית הכנסת, היינו חופשיים. למחרת אמא ואבא נשארו כל היום בבית הכנסת והילדים הצעירים הלכנו הביתה ואכלנו עוף קר וליפתן תפוחי עץ – זה מה שזכור לי מהתקופה הזאת. בכלל, כל החגים בהחלט חגגנו. חג סוכות ..... ט"ו בשבט, כל 15 סוגי הפירות שהיו – בהחלט הבית היה בית יהודי.

ש: גילויי אנטישמיות היו אצלכם?

ת: אני לא זוכרת דבר כזה. אני ממש לא זוכרת שחיינו בין גויים, ממש לא היינו בין גויים. לא שלא גרו שם גויים, אבל לי אין זיכרון פרט לזה שברכבת, בנסיעה לבית הספר. חוץ מזה אני לא זוכרת. אח"כ, יותר מאוחר כבר, כשהיה כתוב כבר ש"ליהודים ולכלבים הכניסה אסורה" - בהרבה חנויות אפשר היה לראות את זה, למשל. אבל באופן אישי שנפגעתי או שאני זוכרת – לא זכור לי.

ש: ספרי קצת על הלימודים בבית הספר, וצייני גם את לימודי הדת.

ת: בית הספר היה בסך הכל שני חדרים, שני חדרי כיתה. בכיתה אחת למדו כיתות א-ב עם מורה ששמו פייט, זכור לטוב, שאני חושבת שהוא לא נשאר בחיים אח"כ. בחדר השני למדו מג-ו. מי שכבר נשאר שם. כשאני מדברת על התקופה הזאת אני בכלל לא יכולה לדבר ביחיד, אני תמיד אומרת אנחנו, כי ראשית היינו תאומות מאד דומות, שבקושי הבחינו בינינו, כך שתמיד זה "אנחנו". שם למדנו עוד שתי כיתות עד 4 כיתות יסוד ואח"כ עברנו לגימנסיה בבודפשט.

ש: זה היה בי"ס יהודי?

ת: כן, בי"ס יהודי. היו בתי ספר כלליים, אבל היו שם כ-50-60 תלמידים, משהו כזה. היו שם מורים – המורה פובידלו שמו, זכור לטוב, אני זוכרת אותו – אדם צעיר, גבוה, עם דעות מאד ליברליות. הם הלכו בכיפה שני המורים. אגב, אמא שלו לימדה שם מלאכת יד או משהו כזה, עד כמה שזכור לי. אני לא זוכרת עכשיו אם זה משם או מהגימנסיה – גם שם הלכנו לבי"ס יהודי. אני זוכרת קצת סיפורים מהתנ"ך שכבר הכרנו – אני לא בטוחה, אולי זה מפה, כי גם בארץ השתדלתי גם, כמו שגם עכשיו אני קצת שומעת חוג לתנ"ך. היו בנים ובנות ביחד, כמובן, לא היתה הפרדה מוחלטת. אבל לעומת זה בגימנסיה היתה גימנסיה לבנות וגימנסיה לבנים בנפרד. כפי שאמרתי, ידעתי לקרוא כשהגעתי ארצה, אבל לא הבנתי מה אני קוראת, כי בשיעורי הדת, אני לא זוכרת מה למדנו, לא כל כך הבנו, זה היה נורא משעמם כל העסק הזה, עד כמה שאני זוכרת.

ש: את יכולה להרחיב קצת יותר על הקהילה היהודית בראקושפאלוטה – תאטרון, עיתון יהודי, אגודות ספורט?

ת: תאטרון לא היה. עיתון – הייתי צעירה, היו דברים כאלה ללא ספק, אני לא זוכרת שהשתתפנו בזה. לנסוע לבודפשט לבית הספר ולחזור – זה 17 ק"מ לכל כיוון, אבל עד שמגיעים הביתה, לא נשאר לנו הרבה זמן לדברים אחרים. אבל אח"כ הגענו לתנועה, תנועת "דרור" בגיל די צעיר. אבל היה שם הרב דושינסקי זכור לטוב, שהיה מאד מקובל על כל האוכלוסייה היהודית, ואולי אפילו על הלא-יהודית.

ש: הרב המקומי?

ת: כן, שהוא הגיע בגיל צעיר ממקום כלשהו לראקושפאלוטה, והצליח באישיותו לאחד את הקהילה, למרות שהיו כאלה שהיו יותר ליברלים או היו מוכנים לרפורמה. ד"א, בין ראקושפאלוטה לבודפשט יש עוד אוי-פשט – היו זה הכל ביחד, ואז היתה שם קהילה נפרדת ניאולוגית, עם עוגב בבית הכנסת, מה שהיה מקובל. בראקושפאלוטה, באישיותו המיוחדת של הרב, כנראה, הצליחו לא להפריד, אלא שכל הקהילה היתה קהילה אחת מאוחדת. היה בית כנסת יפה מאד שבנו, שעד היום קיים. אני ניסיתי להיכנס אליו יחד עם אחותי ב-94' אבל לא נתנו לי. יש שם איזו ספרייה עירונית ולא נתנו בכלל להיכנס לשם. ישנו בית הספר היסודי שגם צילמתי אותו. שם היתה חוויה מיוחדת: אנחנו היינו עם חברה של אחותי, שחיה בבודפשט וזכרה את הדברים יותר. הגענו לבית הספר, נכנסנו לשם וכמובן שבית הספר הוא לא בית ספר, הוא בית מגורים. נכנסתי לחצר ויצאה שם אשה זקנה, ושאלתי אותה אם היה פה בית הספר. לא, היא גרה שם מזמן, היא נורא נבהלה ממני, כנראה. המעניין היה, שאחרי שיצאתי מהחצר הופיע ברחוב איזה איש מבוגר, לא יהודי, ואני שאלתי אותו: תגיד לי, פה היה בית הספר היהודי? והוא אמר: כן, פה היה בית הספר.

ש: לפני שנעבור הלאה – אם יש לך עוד משהו לספר על המשפחה הקרובה, שאת חושבת שהחמצת – עשי זאת עכשיו לפני שנעבור הלאה.

ת: היתה שם משפחה של אחות-אמי, שגם גרה בראקושפאלוטה, שההורים ניספו, אבל הילדים הגיעו בדרך מסויימת ארצה, ועוד נחזור לזה. נכנסנו לתנועה הציונית בגיל צעיר מאד ובזכות זה, אני חושבת, אנחנו כאן, ואפילו הורי, שלא ניספו. בהחלט יש עדות לכך. אנחנו נגיע לזה. בהתחלה זה היה "דרור", אח"כ איחוד ואח"כ זה הפך ל"דרור-הבונים" – היו מעטים, קבוצות קטנות. שרנו "תחזקנה" וה"התקוה" ויצאנו לטיולים ולמדנו כל מיני דברים, היסטוריה. אח"כ בתקופה ... היינו שם כמה חברים טובים שהיום אינם.

ש: באיזה גיל הצטרפת לתנועה?

ת: אני חושבת שבערך בגיל 15. מה ששייך לתקופה הקשה יותר – תקופה מסויימת התנועה עוד היתה ליגאלית ואפשר היה לנוסע לטיולים או למה שקראנו "מושבה", זה מין טיול שנתי לימים אחדים כפי שקראו לזה כאן בארץ. אבל אח"כ כל זה נפסק כי התנועה היתה אי-ליגאלית ואסרו את ההתכנסויות.

ש: כשהתחילה מלחמת העולם השניה, אתם בהונגריה הרגשתם משהו?

ת: אני חושבת שעדיין לא, אם אתה מתכוון ל-38'-39', האנשלוס.

ש: כן, אני מתכוון לספטמבר 39'.

ת: קשה לי להיזכר בתקופה הזאת. אנחנו בעצם התחלנו להרגיש במלחמה כאשר הגיעו הפליטים מצ'כוסלובקיה ומפולין, ואז הגיעו לבודפשט והגיעו גם לאוי-פשט וגם לראקושפאלוטה. אחותי מגדה התחתנה אח"כ עם אחד הפליטים מברטיסלבה (BRATISLAVA). אז התחלנו להבין מה קורה. היו צריכים לחפש אז דירות למשפחות, דירות לפליטים וניירות. אז באמת התחלתי להתעסק בהשגת ניירות. היו סיפורים, כי למשל אסור היה לנסוע בחשמלית, שהיתה אז התחבורה, ולא אוטובוס. היה אסור לנסוע עם ה"כוכב", ה"מגן דוד הצהוב". הלכתי עם המגן דוד, אבל הוא לא היה תפור, דבר שהיה אסור – הלכתי עם סיכה. עברתי לאזור של ראקושפאלוטה שבו לא הייתי מוכרת. שם הורדתי את המגן דוד ועליתי לחשמלית וכך הגעתי יום-יום לבודפשט לדירה של חברי תנועה, ששם אח"כ קבלנו את ההנחיות וסיפקנו את הניירות. מעניין איך זה הלך ואיך השגנו ניירות. אלה לא היו ניירות מזוייפים אלא בהחלט ניירות "טובים". נכנסתי למשרד כמו משרד הפנים, ששם רשמו את הנתונים האישיים. היו שם ספרים בגודל "כזה", בערך כמו השולחן הזה ובעובי כזה. עמד לפני מישהו ובקש תעודה. היו לי עיניים טובות בגיל הצעיר ואני קראתי נתונים של מישהו, והלכתי, וחזרתי בחזרה ובקשתי תעודת לידה ע"ש אותם הנתונים שהצלחתי לראות בספר. כך שזאת לא היתה תעודת מזוייפת אלא ממש תעודה. כך היתה לי ולאחותי התאומה תעודות של תאומות, כך השגתי תעודה של תאומות. אח"כ היה חשוב מאד מקום מגורים, איפה מישהו גר. צריך היה להוציא מהמשטרה תעודה על מקום מגורים. הלכתי לאיזה בית, הסתכלתי על הכתובת, על המספר, הלכתי למשטרה ועל אותו שם הוצאתי תעודה של מקום מגורים. זה היה חשוב ביותר. אני זוכרת שהיה שם איזה סיפור: הוא שאל אותי איזו קומה. לא היה לי מספיק שכל לומר קומה ראשונה, ולא זכרתי כמה קומות היו. אמרתי: אני לא זוכרת, והלכתי וחזרתי. תאר לך, שהילדה הזאת נכנסת למשטרה ושואלת וחוזרת. חזרתי שוב והוצאתי את התעודה, וזה הלך לאחד הפליטים. זה מה שאני זוכרת שעשיתי את זה גם לגיסי.

ש: זה התנהל על מי-מנוחות העניין הזה?

ת: בטח שדפק לי הלב בזמן שנכנסתי למשטרה, אבל לא קרה לי שום דבר, ועשיתי את זה די הרבה זמן. למשל, מקום עבודה – ליואל ברנד ולאשתו הנזי שנפטרה לא מזמן, היה מפעל לסריגה בבודפשט. על השם הבדוי שלי נתנו לי תעודה כמו פנקס עבודה, כך שאף פעם אף אחד לא תפס אותי ולא שאל אותי. אבל לו היו תופסים אותי היה לי שם, תעודה אוריגינלית, לא מזויפת, ופנקס עבודה. שאלת על האווירה בראקושפאלוטה. בתקופה הזאת כשעברנו מהבית שלנו לבית מסומן – היו בתים מסומנים שבהם ריכזו את היהודים. זה היה בית עם כמה וכמה משפחות ולשם הגיע גם גיסי (היום ז"ל), שהפך להיות לבעלה של אחותי. היה שם בחצר מישהו, יהודי, שאמר שאם הוא עוד פעם יופיע הוא ילך למשטרה. האדם הזה לא נשאר בחיים, אבל אני מספרת על האווירה של אנשים, שהאמינו ההונגרים האלה המטומטמים, שיסלחו לי, כי הם כבר אינם, שלהם לא יקרה שום דבר ושאף אחד לא יסכן אותם. הוא באמת לא יכול להופיע אצלנו עוד פעם בבית שלנו, והיתה לפליטים בעיה רצינית להסתובב. הוא דיבר די טוב הונגרית, כי היה מברטיסלבה, זה איזור שהיו דוברי הונגרית. אבל היו רבים שבכלל לא דברו הונגרית. זה אחד האופייניים לתקופה הזאת וליהדות הונגריה. גם הורי בסופו של דבר כבר היו מוכנים לעזוב, אבל גם היתה תקופה – אבי שרת והיה פצוע מלחמה במלחמת העולם הראשונה ולכן: מי יגרש אותו, מי יפגע בו? הם לא האמינו בזה. זה היה דבר ידוע. הם לא האמינו בזה עד שזה לא בא על צווארם.

ש: כמה ניירות כאלה הצלחת להנפיק, פחות או יותר?

ת: אני ממש לא זוכרת, אבל צריך לזכור שרוב הניירות היו מזוייפים, היתה שם תעשייה שלימה של ניירות מזוייפים – בעיקר של התנועה, ייתכן שגם של אחרים. אני זוכרת בפירוש שמות של אנשים. הגיעו אלינו חברי "מכבי הצעיר" מצ'כוסלובקיה. הם היו גם אנשים יותר מבוגרים מאתנו. אני זוכרת שמות כמו אלי קון שיחיה הוא עדיין חי בירושלים, ויקי פישר, שהיה ה-מומחה עד כמה שאני זוכרת לתעשיית ה"ניירות"; פרץ רבס, שאני צריכה להודות לו על זה שהורי לא ניספו, ואני עוד אחזור לזה. היו עוד שמות ועוד שמות. אח"כ היו הניירות השבדים וכל מיני שגרירויות.

ש: מה שנקרא "תעודות החסות"?

ת: כן.

ש: היה לך קשר גם לעניין הזה?

ת: לא, בכלל לא. מה שאני כן יכולה לספר עוד מהתקופה הזאת, שחברים טובים שלנו נלקחו למחנה עבודה, בגיל גיוס. זה היה לא רחוק מבודפשט, כמה קילומטרים, ואנחנו ידענו שהם שם. אחותי קלרי לקחה ניירות מזוייפים, נסעה אליהם, מסרה להם את הניירות והם ברחו משם, ממחנה העבודה, הגיעו לבודפשט ואח"כ עברו את הגבול. היה להם סיפור שנקרא במרכאות "הטיול", דרך רומניה.

ש: זה היה שם קוד להברחת יהודים?

ת: נכון, דרך רומניה. הם הגיעו ארצה. אחד מהם, גבי פרנקל חי עם משפחתו הגדולה במושב בן-עמי, השני ששם החיבה שלו היה הפי נפל בצמח במלחמת השחרור, אבל שניהם הגיעו ארצה. שם היה באמת סיפור, אם אני כבר מזכירה את זה. בשעת בוקר מוקדמת הופיעו מתחת לחלון שלנו שני ז'נדרמים עם אבא של אותו גבי פרנקל. אני זוכרת כמו היום שאבא עוד היה במיטה, אנחנו הילדות היינו בבית, ואמא, כמובן. אחי כבר היה מגוייס, כנראה. אבא של אותו גבי התחנן שנגלה איפה הם, כי אם לא – המשפחה שלו תסבול וייקחו אותם ויענישו אותם. כנראה שהיו שם שני ז'נדרמים מטומטמים, כי אבא שלנו התחנן באופן אילם, במימיקה, שנגלה מה קרה להם, איפה הם. ואנחנו שתי הילדות בנות ה-18 או פחות, אולי 17, לא היינו מוכנים לגלות. להורים אז לא קרה שום דבר – אח"כ הם ניספו. אבל השניים האלה ניצלו, ואנחנו לא גילינו איפה הבנים. אלו זכרונות שעולים עכשיו תוך כדי. אני זוכרת שאבא שלי אח"כ... הוא עוד חי, אבל הוא אז כמעט קבל התקף לב מרוב בהלה או דאגות, אבל לא גילינו. בזה הם ניצלו. אבל אלו היו היהודים, היו כל כך תמימים, להאמין לרשויות, והיה הפחד מהרשויות.

ש: כשאת אומרת פחד מהרשויות – אלה היו הרשויות ההונגריים?

ת: כן, אבא של גבי בא עם שני ז'נדרמים הונגרים, הם לא היו גרמנים.

ש: הגרמנים עוד לא נכנסו אז, רק בשלב יותר מאוחר.

ת: נכון.

ש: מה הפליטים עשו שם במחיצתכם? במה הם הועסקו?

ת: אני מתארת לעצמי שהם עברו מדירה לדירה. היו כאלה ששהו בבונקר, שלא יכלו אחרת, כי גם החזות שלהם וגם השפה שלהם, והיו כאלה שאמרו: השם של צבי גולדפרב, שהוא היה מההנהגת התנועה מפולין – הם עבדו בתנועה. אחת שם גם אחת נשקה שאני לא יכולה שלא להזכיר אותה, שהם היו אח"כ זוג נשוי, צבי גולדפרב ונשקה. הם עבדו כל הזמן עם הפליטים ודאגו לכל מחסורם. בשלב מסויים הם גם נתפסו ע"י הגרמנים ועונו קשות, אבל איכשהו נשארו בחיים. הם שניהם הגיעו ארצה. היום שניהם לא בחיים – נשקה נפטרה לא מזמן וצבי לפני כמה שנים. הם הסתובבו ברחובות ואלה שיכלו לדאוג להם – דאגו להם. אח"כ היה סיפור שכשידענו שאוספים את היהודים, וזה היה לפני שאספו את היהודים בסביבת בודפשט בכפרים, היו שני בלשים ששיתפו אתנו פעולה, עם התנועה. שלחו אותם והביאו 7-8 בנות מקרפטורוס (KARPATORUS), לרקושפאלוטה, לדירה, למשפחת רובוצ'ק זכורה לטוב, שההורים ניספו, אבל הבנות נשארו שם בחיים אחרי המלחמה. הם היו שם עד שאח"כ כולם נכנסו לטרנספורט של קסטנר, הבנות האלה, ורבים מאד מהפליטים הפולנים והצ'כוסלובקים – כל מי שרצה מהתנועה – נכנס לטרנספורט הזה. אני חושבת שהם הגיעו לברגן-בלזן

(BERGEN-BELSEN) דרך שוויץ. היה מי שחזר למולדתו והיה מי שהגיע ארצה כמוני, ישר.

ש: הזכרת פה את ה"טיול", שאמרנו שזה שם קוד להברחת יהודים. את יכולה להרחיב קצת יותר את הדיבור על העניין הזה?

ת: חיפשו דרכים להבריח יהודים מהונגריה, כי היה ידוע, אחרי הפולנים והצ'כוסלובקים... דרך אגב, עד שלב מסויים בצ'כוסלובקיה המצב הוטב, ואז לא מעטים מהצ'כוסלובקים, שכבר נורא נמאס להם וכבר היה להם קשה בחיי פליט, עברו את הגבול וחזרו הביתה, ושם הם ניספו, כי המצב שוב הורע שם והם גורשו. כך שכל אלה שעברו בחזרה לצ'כוסלובקיה, אח"כ הם לא נשארו. לעומת זה, רבים מאד מאלה שנשארו בהונגריה, בדרך זו או אחרת, ניצלו, רבים עם הטרנספורט של קסטנר.

לגבי הטיול: חיפשו דרכים כיצד למלט יהודים מהונגריה, כי ההונגרים לא ידוע לי שהסתירו אנשים, אולי בודדים, לא לי לא ידוע על זה, בכל אופן חיפשו דרכים. דרך הגבול הרומני לא מעטים ניצלו, כך שני החברים שלנו, שקודם סיפרתי שאחותי קלרי הביאה להם את התעודות. היה לנו ראש התנועה של "דרור" בהונגריה, יוסף גרדוש, על שמו, שלא זכה – גם הוא עבר לרומניה ושם הוא נשאר וארגן את המשך ה"טיולים" לארץ. כמה ניצלו בדרך זו – בודאי יש על זה עדויות, אני לא זוכרת ברגע זה. אגב, אם מזכירים את יוסף גרדוש, לאחר המלחמה הוא חזר לבודפשט והמשיך שם. אני מזכירה אותו כי הוא היה אישיות יוצאת דופן. הוא היה אוטו-דידקט, אפילו "כבשה שחורה" במשפחה, כי המשפחה היתה מאד לא ציונית, להפך, והוא כל-כולו הקדיש את כל חייו לנושא הזה. אני זוכרת סיפור, כאשר הוא עבר לרומניה, הוא היה טיפוס עם אף יהודי אופייני מאד. הוא קנה לעצמו מעיל גשם בצבע בז, מעיל טוב, שתהיה לו חזות טובה, כי לא היו לנו בגדים מהבית, שום דבר לא היה משהו כזה. אח"כ שמעתי בתנועה על המעיל הזה: מה פתאום הוא הרשה לעצמו להוציא על זה כסף – אולי זה הציל אז את חייו. בכל אופן הוא פעל ואחרי המלחמה הוא חזר ארצה והמשיך שם לעבוד בתנועה ולארגן והוא נפטר ממחלת לב, לא זכה להגיע – אחד הדברים האכזריים בעולם שקשה לי לי להשלים אתו. הוא היה חברי בזמנו. יש חבר יקר שמוכר לי, שהיום חי בקיבוץ בית העמק, ששמו מופיע בהרבה ספרים, בכתובים, אשר ארניי, שגם כן היה אחד מאלו שעבד והצליח לשרוד אחרי שעבר את הגבול לרומניה, ונתפס והצליח לרמות את השלטונות עוד אצל ההונגרים, שהוא לא יהודי, אלא עשה את מה שעשה תמורת כסף. אפשר לתאר שדבר ראשון מורידים את המכנסיים, והוא הצליח לשכנע אותם שהוא היה חולה ועבר איזה ניתוח ונשאר בחיים. רבים משם הגיעו דרך קונסטנצה (CONSTANTA) ארצה. היו כאלה שאח"כ נתפסו אצל הטורקים, אני לא בדיוק זוכרת, בטירגוז'יו. למשל, לבעלי יש בן-דוד שחי בנהריה, שגם הוא הגיע ארצה בדרך כזו ונתפס קודם וישב טוב-טוב אצל הטורקים בבית סוהר, עד שהשתחרר. אני לא בדיוק זוכרת את הסיפור.

ש: באיזה שלב אחיך נלקח לפלוגת העבודה?

ת: נעשה חשבון: לקחו בגיל 18 או משהו כזה, אחרי בית הספר. הוא נולד ב-22', אז זה היה בערך בשנת 40'. אם אנחנו מדברים עליו, בתקופת השואה כבר, הוא יחד עם בן דודי, שחי בארץ עד היום, בן אחות אמי, היו יחד במקום מסוים וברחו משם, ממחנה העבודה והגיעו לבודפשט. אנחנו לא היינו כבר שם ולא נפגשנו. בכל אופן הם ניצלו בדרך כלשהי.

ש: כמה זמן אחיך היה שם?

ת: אני לא זוכרת פרטים.

ש: הוא כתב לכם מכתב.

ת: זה מכתב שאין בו שום דבר, טוב לי ואני מרגיש טוב ושמחתי מאד לראות – כנראה שקבל לפני זה מכתב מההורים, שמח לראות את כתב היד שלהם וזהו – אין שם שום דבר אחר. אבל עובדה שהוא סחב משם מחלות שאח"כ סבל מזה כל החיים. אני פגשתי את אחי רק בארץ, כשהוא הגיע ארצה. אני הגעתי ארצה לפניו – עוד נגיע לזה.

ש: יש לך עוד משהו שהיית רוצה לספר על הניירות שארגנת לפליטים?

ת: אני לא יכולה לומר, אולי דברים גרוטסקיים שהיו: חבר שהיום חי בקיבוץ פרוד בגליל העליון, שמו כהן, והשגתי לו ניירות בשם בדוי. היינו בבודפשט בדירה הזאת שהיתה מעין משרד, ובקשתי אותו שיחתום על התעודה שלו. הוא כתב כהן, את השם האמיתי שלו הוא כתב על תעודה שהיתה מיועדת לו בשם בדוי. מה עשינו אח"כ אני כבר לא זוכרת, אבל זה מה שהיה. על הניירות אני חושבת שאפיינתי את מה שאני זוכרת ואת מה שעשינו.

ש: נתקדם: הגרמנים נכנסים להונגריה ב-19 למרץ 44'.

ת: זה היה יום ראשון, היינו במין טיול של התנועה מחוץ לבודפשט, נסענו לאיזה מקום שנקרא צ'ילברץ(?), זה מין אזור הררי, ושם בילינו יום שלם, וכאשר חזרנו להונגריה ראינו שהרחובות מלאים חיילים גרמנים. זה היה המפגש הראשון שלנו עם הגרמנים. אין לי שום זיכרון ראשון שהם עשו לנו משהו או נגעו בנו – לא, הגענו הביתה בלי שום בעיות, אבל אח"כ כבר אי אפשר היה בכלל לנסוע בחשמלית או בתחבורה בכלל. מהתקופה הזאת, עוד לפני שאני מגיעה לזה שאני עוזבת, נדמה לי שהזכרתי כבר קודם, שהתחילו לאסוף את היהודים מהעיירות לפני זה, אני לא זוכרת כמה לפני זה, אבל ברור שזה היה –44'. כל הדפורטציה מהונגריה היה תוך ימים או חודשים. יום אחד הופיע אצלנו בבית כפרי מהיפויידומש, זה הכפר שבו הורי אמי חיו, כפי שתארתי קודם בפרטים מה שהיה להם שם, עם איזה מין מטפחת, ובזה קשורים כמה דברי ערך, אני לא זוכרת מה היה שם בפנים, והוא סיפר לנו – אני זוכרת שאמא היתה בבית ואני – שלקחו את ההורים שלה, את סבא וסבתא שלי, והם שלחו את הדבר כזה. כמובן שאמא שלי היתה מיואשת – מה עושים. אז עוד לא לקחו אותם, רק קבלו הוראה לעזוב אתה מקום. אני בתמימותי ומתוך רחמנות על אמי אמרתי: אני נוסעת ואני אביא אותם. אתה מתאר לך? יצאתי, אבא לא היה בבית, הגעתי לבודפשט ומתוך סיבה שאני לא יודעת, סיבה טכנית, לא יכולתי לנסוע. כשחזרתי הביתה אבא אמר: איך יכולתי להעלות על הדעת דבר כזה, להביא ברכבת שני יהודים זקנים, כשאין שום... כן, נזכרתי שנסעתי להביא להם ניירות, הרי בלי ניירות אי אפשר – איך תארתי לעצמי דבר כזה. זה כמובן לא יצא אל הפועל. מאז לא ראינו אותם, לא שמענו עליהם, הבית – לא היינו שם, הוא הפך להיות רכוש של המדינה, אני לא יודעת בדיוק מה. הם ניסו להציע פרוטות עבור הבית, כך שבכלל לא טיפלנו בזה. היה להם בן, אח אמא, שהיה הרבה יותר צעיר ממנה. הוא יכול היה להיות אז בסביבות גיל 30 או 35. הוא נלקח לפלוגת עבודה ומשם הוא לא חזר. זה היה הסוף של משפחת אמי, כי גם את אחותה עם בעלה לקחו. הבן שלהם היה בפלוגת עבודה, ניצל והוא חי בארץ. הבת ניצלה בדרך אחרת, אבל זה דורש להתחיל בסיפור מכאן.

סוף צד א' בקלטת ראשונה

ת: הגרמנים כבר בפנים, זה כבר החודשים האחרונים. אנחנו בשנת 44', בחודש מאי-יוני, עם האפשרות לעבור את הגבול, ושני החברים הטובים שלנו שקודם סיפרתי עליהם, גבי והפי, חשבנו שגם אחותי התאומה קלרי תלך אתם, והזדמנו ניירות שיכלו להתאים לה, כי הנסיעות היו צריכים להיות ברכבת עם תעודות. אם אנחנו מסתכלים על המפה, הגבול הרומני רחוק מבודפשט, זאת נסיעה לא קטנה. נסעתי הביתה עם ניירות, נתתי לה והיא אספה את עצמה. אני חזרתי לבודפשט באותה דרך שהייתי נוהגת לנסוע – נוסעת, מורידה את המגן דוד ומגיעה עם הכוונה להגיע לתחנת הרכבת מאין שהם היו אמורים לצאת. אחותי קלרי יצאה גם כן מהבית, באיזו דרך, משהו קרה והורידו אותה מהחשמלית. אנחנו לא ידענו על זה, היות ואני איחרתי את הרכבת כשהגעתי לתחנת הרכבת בבודפשט הרכבת כבר יצאה. לא ידעתי אם היא הגיעה או לא הגיעה. אחרי כשבוע קבלנו גלויה מרומניה או מהגבול: כולנו הגענו בשלום. לא היה כתוב מי. לי אז כבר התחילו לכרסם ספיקות, כי כפי שהכרתי אותה, את אישיותה, לא התקבל על דעתי שהיא לא היתה חותמת על הגלויה, אבל להורים לא סיפרתי את זה, ואנחנו לא ידענו עליה שום דבר כל הזמן. אחותי הגדולה, אחרי שהמצב בצ'כוסלובקיה הוטב, והצ'כוסלובקים החליטו לחזור לצ'כוסלובקיה, חבר שלה, שמו ינצ'י נמט, החליט גם כן שיחזרו יחד עם אחותי לצ'כוסלובקיה. למזלם בגבול תפסו אותם והכניסו אותם לקישטורצ'ה, מחנה מעצר – לחוד, כי לא היו גברים ונשים ביחד. גיסי ז"ל ברח משם, והגיע בחזרה לבודפשט והיה מיואש לגמרי שאשתו הצעירה במחנה בקישטורצ'ה. כיצד היא ניצלה אני אומר מיד, אבל בינתיים היה אמור לצאת הטרנספורט של קסטנר. את התאריך המדויק אני לא זוכרת, אבל זה כתוב בכל מיני מקומות. זה היה ברחוב קולומבוס באיזה אולם גדול, התאספו שם המוני אנשים, כולל אותי. אני נכנסתי למחנה הזה ואבי ליווה אותי. ניסינו לבקש שייקחו גם את ההורים. אמרו שאין מקום, אבל פה יש מקום לברך את פרץ רבס. אמור היה לצאת טרנספורט שני, שאח"כ לא יצא, אבל הוא הבטיח שבטרנספורט השני הם יכללו. אמנם לא היה טרנספורט שני, אבל אותם הוציאו מבית החרושת ללבנים – זה היה מושג מוכר, באיזור בודה, לא בדיוק בודה. לשם לקחו את היהודים והורי היו שם. אני לא יודעת מי בא עם רשימה והוציא את משפחת רייך - אבא שלי ואמי. הוא היה יכול להוציא אתו בעצם את כל מי שהוא רצה. אמי ניסתה גם את אחותה ובעלה. הם חששו שזה יזיק להם ולא הסכימו, אבל בת שהיתה אתם שם, בת 14 בערך הצטרפה לאמי, והיא היום בארץ. אותם הביאו לבודפטש ועברו את המלחמה בבית מוגן, הורי עם הבת הזאת ביחד. גיסי נמט הגיע לרחוב קולומבוס, לאותו מחנה, וגם הוא יכול היה לצאת עם אותו טרנספורט. אני זוכרת את עצמי שבכיתי שם בגלל אחותי. לקחו שני אנשי ס"ס, אני חושבת שגיסי נתן להם את השעון שלו כדי שאחותי תזהה אותם, והם הופיעו לפנות בוקר או בלילה במחנה עם צו להוציא את רייך מגדה לגסטאפו. הוציאו אותה מהמחנה והביאו אותה לרחוב קולומבוס למחנה, שני אנשי ס"ס. וכך היא הגיעה יחד אתנו לברגן-בלזן ואח"כ קרה מה שקרה בהמשך.

ש: אז מי היה ברכבת קסטנר מהמשפחה?

ת: אחותי הגדולה מגדה, שחיה בארץ והיום היא בת 80 וגיסי, בעלה. אח"כ היינו שם כמה ימים במחנה הזה, ואח"כ לפי קבוצות ותנועות הוכנסנו לקרון אחד. לא פיזרו אותנו כפי שזה בא אלא היינו ביחד. היה חשש שהרכבת בכ"ז לא תיסע לגרמניה אלא לפולין. אני לא שכבתי ולא עצמתי עין כל הלילה מתוך שרציתי להיות עירנית ולראות מה קורה. זה הציל אותי אח"כ ממשהו שאני אספר עליו בהמשך. אני לא יודעת אם היתה תוכנית תמימה או לא, אבל היו כמה בחורים מהתנועה, שהחליטו שבמידה וזה יהיה המצב שרואים את הכיוון, הם ינתקו את הקרון של התנועה. אני לא יודעת אם זה יכול היה להצליח, אבל יש לי זיכרון כזה. הדבר לא קרה. אנחנו הגענו ללינץ (LINZ). לפני כן הגענו ל(לא ברור), זה היה בגבול הונגריה-אוסטריה, ושם אני חושבת שחגגתי את יום הולדתי ה-18, אבל ייתכן מאד שלא, כי אולי זה סתם זיכרון, כי אנחנו נסענו בסוף יולי ובאוגוסט כבר היינו בברגן-בלזן, אולי זאת טעות, וזה גם לא כל כך חשוב.

ש: הרכבת בעצם יצאה בסוף יולי 44'.

ת: כן, וימים אחדים היינו בגבול ההונגרי עד שכנראה נתנו אישור להמשיך והתחנה הבאה היתה העיר לינץ (LINZ) באוסטריה. שם היתה הטראומה הגדולה הראשונה. אמרו שנלך להתקלח, אבל הפרידו בין גברים ונשים ושם התחלנו להרגיש מאד לא נוח. לקחו אתנו למקלחת והצטרכנו להתפשט, וזאת פעם ראשונה – אח"כ זה כבר הפך להרגל – חייל אוקראיני גבר עמד ואנחנו היינו ערומות – נשים צעירות, בנות, שבאנו מהבית ימים אחדים לפני זה. אני זוכרת שהיתה אתנו בת אחת מאלו שהגיעה מקרפטו-רוס וכבר עברה תילי תילים של ... והיא ערומה שוחחה עם החייל האוקראיני, ואנחנו חשבנו: איך היא מסוגלת – אז עוד לא יכולתי להבין את זה. שם היתה בדיקה של השערות, ולמי שהיו כינים – בזכות זה שלא שכבתי כל הלילה לא התמלאתי בכינים. היו שם כמה וכמה בנות שיצאו מהמקלחת עם ראש מגולח. זה היה סיפור קשה. כל הבנות של התנועה – אני זוכרת את הבנות עם הפנים הקטנות – כולנו קשרנו מטפחות על הראש לזמן מה. אח"כ היתה שם קטסטרופה שאחת הבנות מהתנועה – היו אתנו במחנה זוג מורים מהגימנסיה היהודית בבודפשט ולבת שלהם גם גילחו את הראש. בת הזאת קבלה דלקת ריאות, וזה היה הקרבן הראשון והיחיד – היא נפטרה בברגן-בלזן. היא נפגעה כל כך שאיבדה כל רצון חיים, כנראה. היא היתה ילדה צעירה, יכלה להיות אולי בת 18-20, אני לא הכרתי אותה. היא נפטרה שם. משם המשכנו אח"כ ברכבת לברגן בלזן.

ש: אני רוצה לשמוע בזכות מה את זכית לעלות לרכבת הזאת של קסטנר?

ת: בזכות חברותי בתנועה.

ש: היו אתך עוד חברים בתנועה?

ת: כל חברי התנועה מהונגריה, מפולין, מצ'כוסלובקיה – כל אלו שהיו בהישג יד ורצו לנסוע – נסעו, כולם ללא יוצא מן הכלל. המספר שם הוגדל, קודם זה היה פחות ואח"כ זה הגיע למספר הרבה יותר גדול שיכלו לנסוע.

ש: ברכבת הזאת היו למעלה מ-1680 אנשים.

ת: נכון, אבל קודם זה היה פחות. כל מי שרק יכול מהתנועה יכול היה לנסוע. בזכות זה גם הורי ניצלו אח"כ כי פרץ רבס שהיה מראשי התנועה "מכבי הצעיר" והיה מראשי התנועה שהיו בעניינים הוציאו אותם מהמחנה ונשארו בחיים.

ש: אילו קרונות היו שם?

ת:בדיוק כמו שרואים בסרטים או כמו שעומד פה ביד ושם לזיכרון, קרונות משא עם דלת ההזזה הזאת שהיתה סגורה ועמד שם חייל ס"ס בחוץ, אבל לא היינו בתנאים כפי שמסופר, לא דרכנו אחד על השני ולא היה מחסור באוויר, לא היה דבר כזה.

ש: מבחינת אוכל היה סביר?

ת: אני לא זוכרת אוכל, לא זכור לי שם אוכל.

הגענו לברגן בלזן, הוציאו אותנו מהרכבות. אני לא זוכרת לאן הגענו, ישר לשם, אני חושבת, לשער המחנה. אני חושבת שהצטרכנו ללכת קצת ברגל, היו לנו מזוודות, היו חיילים – אין לי זיכרון שהיינו מבוהלים. מה אני כן זוכרת – ברגן-בלזן מחנה ענק, היו שם הרבה מחנות, ובמחנות היו גם, למשל, בנפרד, גברים מרוסיה, כך שמענו, אולי שבויים. אני זוכרת, בראש של ילדות צעירות, שחשבנו: מה עלול לקרות כאן אם הגברים האלה שסגורים פה כל כך הרבה זמן, מה הם יעשו לנו. זה אני זוכרת שהיה לנו בראש. מהגרמנים לא פחדנו אז. הגענו למחנה והיינו בצריפים מעץ, באראקים, עם שתיים או שלוש קומות, אני זוכרת שהייתי בקומה העליונה. אבל היה שם ארגון עצמאי בתוך המחנה, לא היו חיילים בכלל בתוך המחנה שלנו.

ש: זה רק באותו איזור שאתם, אנשי רכבת קסטנר מתגוררים שם?

ת: כן, במחנה נפרד, ללא כל מגע עם קבוצות אחרות או עם מחנות אחרים. רק פעם ביום, בבוקר, הם נכנסו, היה מה שנקרא צלאפל, ספרו או לא, אני לא זוכרת. כנראה שספרו. חוץ מזה המחנה היה עצמאי, היתה שם הנהלה, אירגנו שם שיעורי עברית, למשל וכל מיני דברים. אני מתארת לעצמי שהיתה שם גם מרפאה – אני אף פעם לא נזקקתי לזה, כך שאני לא זוכרת ולא ראיתי את זה. היה גם איזה מזון, מנות ברזל, שכנראה לקחנו אתנו, שבעצם אח"כ היה גם לתנועה שלנו, לקבוצה איזו מזוודה עם ביסקוויטים ועוגיות. זה נשמר שם ולא נגענו בזה. ז"א שלא היינו רעבים בצורה כזאת שהיינו צריכים להזדקק לזה. למשל, את מנת הברזל הזאת אני חושבת שחילקו לנו לפני שיצאנו מהמחנה ולא לפני זה, ז"א שלא היינו רעבים ממש. האוכל היה שם זיפת, ואני הייתי נורא מפונקת באכילה מהבית. אחותי, למשל, שהיתה כבר חודשים בקישטורצ'ה, אז היא הרבה פחות פונקה בבית, וגם גיסי היה מאד מפונק, והיא היתה זאת שדאגה לנו יותר מאשר לעצמה. היא היתה כזאת כל חייה, דרך אגב. כשקבלנו לחם זה נראה כמו לבנה שחורה, קשה, בגודל 30X20, משהו כזה. אני לא זוכרת כמה כל אחד קבל – אולי שליש, הקצבה לשבוע, והקבוצה הזאת של "דרור הבונים", אני לא זוכרת כמה היינו, כ-20-30 – היה לנו מטבח משותף. היה לנו אחראי על המטבח, על המצרכים שקבלנו זאת היתה אחת בשם מרים, היא עדיין בחיים, אנחנו נפגשים לפעמים. היא חילקה לכולנו את האוכל. חוץ מזה הביאו מהמטבח בכדים מין מזון נוראי, שלא גיסי ולא אני לא היינו מסוגלים לאכול, אבל אחותי היתה הרבה פחות מפונקת, מגדה, ואני חושבת שהיא כן אכלה. זכור לי גם איזו ערמה גדולה של צדפים – אני לא נגעתי בהם ועד היום אני לא מסוגלת, אוסטריקות כאלה, יש לי מין זיכרון כזה, שמי שרצה יכול היה לקחת מזה. היו מקלחות, אבל פעם בשבוע הוציאו אותנו בליווי חייל ס"ס למקלחת, ושם כמובן בלי בעיות התרחצנו, התקלחנו בנוכחות חייל, העיקר היה להתרחץ.

ש: חילקו סבון?

ת: אני לא זוכרת.

ש: מה היה הביגוד שלכם?

ת: היה אתנו מה שהבאנו אתנו. אפשר היה לכבס, אני חושבת, אני לא כל כך זוכרת את הפרטים האלה.

ש: לא הייתם בבגדי אסיר?

ת: לא, לא. אבל מסביב למחנה היו מגדלי שמירה, כמו שפה רואים על יד בתי הסוהר בכמה מקומות. יש לי זיכרון שלמעלה נמצא חייל, למטה אחת החברות מ"השומר הצעיר", דבורה ז"ל, שישבה על יד הגדר לרגלי מגדל השמירה, החייל למעלה והיא ניגנה בחליל. היא נפטרה מלויקמיה לפני שנים רבות. היו מי שסבלו קשות מחוסר סיגריות. אני זוכרת שהיה אתנו עיתונאי ידוע, ז'ולד בלה, שהוא נראה "ככה", כמו האצבע שלי. את האוכל שלו הוא מכר תמורת סיגריות. יש לי זיכרון נוסף: אחותי למדה לתפור אחרי הגימנסיה והיא תפרה למישהו מעיל משמיכות, וקבלה בעד זה לחם. כנראה שאלה היו כאלה שהיה להם מזון ברזרבה. אני לא יודעת בדיוק איך זה יצא, אבל אני זוכרת שהיה דבר כזה.

ששה שבועות אחרי היותנו במחנה הופיעו הקרומיי הזה ועוד כמה שאני לא זוכרת, אני רק זוכרת דמות, די רחוקים מאתנו על יד שולחן וקראו שמות, אני לא זוכרת כמה. לפי רשימה הוציאו אותם והם עברו לשוויצריה.

ש: זאת היתה קבוצה אחת שעברה?

ת: כן, קבוצה אחת, אבל זו לא היתה קבוצה הומוגנית, מפני שהיו ביניהם גם חברי תנועה, למשל, אותה מרים שהיתה אחראית על המטבח שלנו, כך שזה לא רק אנשים ששילמו כסף. מעולם לא שמעתי לפי מה זה הלך. היו אנשי תנועה – אני זוכרת את אלי קון, שהוא בהחלט מהצ'כוסלובקים חברי התנועה. הוציאו אותם והם הגיעו לשוויצריה. הצעירים אח"כ הגיעו למין מחנה צעירים, והאחרים למקום אחר. 6 חודשים אחרי זה כולנו יצאנו, ואני אציין עוד מעט פרט למי. היות ואסור היה לבוא במגע עם אחרים מהמחנה, עד כמה שאני זוכרת, תפסו שם מישהו או מישהם שהצליחו להעביר מכתבים למחנה אחר. אותם השאירו במחנה, כלומר העבירו אותם למחנה אחר ולא נתנו להם לבוא אתנו. אני לא בטוחה שזה נכון מה שאני אומר עכשיו. אשתו של קסטנר היתה אתנו. אני לא משוכנעת שזה נכון, אבל נדמה לי שהיא לא חזרה אתנו לשוויצריה. זה שהיא הגיעה ארצה ושהיא נפטרה בארץ – את זה אני יודעת, כך שלא קרה לה מי-יודע-מה, ואני לא בטוחה שזה נכון.

יצאנו מהמחנה בסוף דצמבר או תחילת ינואר. היה קר מאד.

ש: קבוצה גדולה הועברה בדצמבר 44', קבוצה קטנה יותר הועברה קודם.

ת: היה קר מאד ואנחנו עמדנו שם עם המזוודות או עם מה שהיה לנו ועם הבגדים שהיו לנו, לפחות 8 שעות המתנו לרכבת שלקחה אותנו לשוויצריה - אלה כבר היו רכבות נורמליות, של בני אדם. עברנו את הגבול בסנט גאלן, שאח"כ זכיתי להיות שם בביקור בהמשך. אני זוכרת, לא אשכח, ראיתי ברחוב יהודים עם פיאות, לבוש יהודי – זה היה לי בלתי מובן, האם יש דבר כזה? לקחו אותנו למקום כלשהו שאני לא זוכרת מה זה ברגע זה. עברנו בדיקות רפואיות. מה שאני זוכרת, שכל אחד יכול היה להתפשט בתא, ונתנו לנו סדין להתכסות – לא הבנתי בשביל מה זה טוב; עד כדי כך, 6 חודשים בסך הכל, אבל כנראה שזה כל כך נכנס שאני איבדתי, ואני מוכרחה לומר שזה עד היום. לא שאני אלך לעשות סטריפטיז, אבל הבושה הזאת כמו שאני רואה, למשל, אם אני הולכת עם הנכדות הצעירות שלי לבריכת שחיה, ושהן לא מוכנות להתקלח שם – אין לי דבר כזה, אין לי שום בעיה; לא לפני גברים, אבל לפני אנשים אחרים. זה נשאר, זה עשה מה שעשה. נאמר כך, שהבושה נלקחה ממני.

ש: כמה זמן הייתם בשוויץ?

ת: הגענו לקוך ע"י מונטריי. היינו שם בשני מלונות גדולים. היה מלון גדול לכל החילוניים, ומלון נפרד לדתיים ושומרי המסורת, שבודאי אכלו אוכל כשר, אני לא יודעת. זה נקרא מלון רגינה והמלון שלנו שנראה כמו ארמון, אני לא זוכרת כרגע את שמו. שם התנאים לא היו מי-יודע-מה, כי לא היתה שום פרטיות. היו אחדים בחדר, לא לכל אחד חדר. אני זוכרת שפעם תפסתי איזו מקלחת בתוך אמבטיה, כדי להיות לבד, כי כנראה שזה מאד חסר. אני הגעתי ארצה בספטמבר 45', כחצי שנה. אבל בין זה לזה – שם שוב היה ארגון, אפשר היה ללמוד באופן פרטי שבינינו. אוכל סיפקו, כמובן, אבל אני ממש לא זוכרת איזה אוכל. יש לי משם זיכרון – שאלת קודם על סבון – חילקו לנו שם סבון. חייל צרפתי, אני זוכרת אותו. הוא עמד על במה בגובה הפרגוד הזה ואנחנו היינו שם, והוא חילק לנו סבון ואנחנו בתור. אני זוכרת שהוא עשה שם בלגן או איזה אי צדק, וזה נורא לא מצא חן בעיני, ואני אמרתי-מה-שאמרתי וקבלתי ממנו סטירה. מחייל גרמני אף פעם לא, לא נגע בי, לא היתה לו שום הזדמנות, ומחייל צרפתי קבלתי סטירה. אחרי חודשים אחדים היו אזרחים צ'כוסלובקים שרצו לעשות רפטריאציה, כלומר לחזור הביתה – יכלו לעשות את זה, וביניהם גיסי, שהיה לו רכוש ומשפחה בברטיסלבה. הוא החליט, יחד עם אחותי, כמובן, שהם חוזרים לצ'כוסלובקיה. הם לא היו יחידים, היו שם אחדים. את אלו העבירו לציריך ושם הם היו במקום כלשהו, במלון, אני מתארת לי. הם גם קבלו תשלום חודשי כלשהו, אמצעי קיום, עד שאח"כ הם חזרו לצ'כוסלובקיה. אני אחזור אח"כ להורי, כי זה קשור לזה. כל אלה שרצו לעלות ארצה – היו כאלו שרצו להישאר בשוויצריה. היו, אני זוכרת, איזו בת שהיתה חולה בשחפת ונשארה שם, ואני חושבת שהיא גם הבריאה שם בהרי שוויצריה. חברי התנועה, מי שרצה להגיע ארצה, העבירו ללוגאנו, זה בחלק האיטלקי, ומשם אח"כ עלו ארצה. רצה הגורל שאני עם עוד חברה אחת מ"השומר הצעיר" נשכחנו מהרשימה, ונשארנו בקוך, שתינו, כולם עברו, אחותי כבר עברה לציריך. העבירו אותנו משם, מבית המלון הזה קודם למונטריי שהיה צמוד לזה ואח"כ ללוצרן, שוב לאיזה מין בית מלון. אני זוכרת, היינו ילדות צעירות, נתנו לנו חדר נוראי. הגרמנית שלי היתה די צולעת. החברה השניה דברה גרמנית שוטפת, כי היא באה מצ'כוסלובקיה, אבל היא לא פצתה פה, ואני עם הגרמנית שלי כנראה שהייתי חצופה עם המנהל, ולא רק שהוא לא החליף לנו את החדר, אלא אסר עלינו לצאת מהמחנה, כביכול, ואנחנו באמת "צפצפנו" עליו ולא קיימנו את זה, אבל זה היה היחס השוויצרי. לבן אדם הזה לא היתה כל הבנה, הוא לא יכול ולא רצה להבין פליטים. תראה עכשיו איך אנחנו מקבלים אותם ועוד יש להם טענות קשות, את הפליטים מלבנון. אני ראיתי אותם, על ידינו יש, מול ראש הנקרה. זה דרך אגב.

ש: הגעת ארצה?

ת: אני עוד צריכה לספר על הורי. מבודפשט אחרי השחרור הם חזרו לראקושפאלוטה. גם אחי הגיע לשם, ובשלב מסויים קבלתי מהורי מכתבים, כשכבר הייתי בארץ, כשהוא בקש: תשלחי לנו סרטיפיקטים, הוא מאד רצה להגיע ארצה, אבא. אשתו של אחי שהיתה באושוויץ (AUSCHWITZ) חזרה והם התחתנו. הם היו אז בתנועה, כי קודם אחי לא היה בתנועה הציונית. הוא היה בצופים. הוא התכונן לארץ, אח"כ הוא למד בנאות. בחור צעיר יהודי בהונגריה זה לא היה מקובל בכלל. יחד עם ההורים או לא ביחד – אני לא זוכרת – הם הגיעו לוינה (WIEN), כדי להגיע ארצה. אבי חלה מאד שם, היה בבית חולים. אחותי היתה בהריון עם בנה הבכור, שעכשיו הגיע ארצה ליום ההולדת שלה. היא נסעה בדרך-לא-דרך להביא אותם מברטיסלבה לוינה. היא נסעה מוינה, וזאת הרי דרך מאד קצרה, עשינו את זה באוטובוס ב-94', קצרה יחסית. היא נסעה להביא אותם אליה בגלל שאבא חלה. כשאחותי הגיעה הם היו בדרך לברטיסלבה בחזרה אל אחותי. בקיצור הם הגיעוו לאחותי, הגיעו לברטיסלבה, אבי אושפז שם ואח"כ גם נפטר ב-47'. הוא סבל מלחץ דם מאד גבוה, סיפרו שהיה לו 300, ולא יכלו להוריד בכלל. הוא נפטר שם. את כל זה שמעתי מאחותי, שעברה הרבה בחיים שלה, שכשאבא היה על ערש דווי הוא שאל אותה: מה יהיה עם אמא, אמא שלנו היתה בעלת בית, לא שפה חוץ מהשפה ההונגרית ושום כישורים לעשות משהו כדי להתקיים. אז מגדה אחותי הבטיחה לו: אני אדאג לה, וזה מה שהיה והיא באמת היתה עד יומה האחרון אצלה בבית. זה באשר להורים.

ב-49', אחרי קום המדינה, הגיעו ארצה אחותי מגדה, גיסי, עם אמא שלנו והיה להם אז בן בגיל 5, אני חושבת, שמו אורי. זה הסיפור שלהם. הם הגיעו ללא שום אמצעים.

אחי וגיסתי הגיעו גם כן דרך קפריסין. הם נלקחו לקפריסין. הם הגיעו כמובן לפני קום המדינה ואחרי קום המדינה הגיעו ארצה לקיבוץ גשר.

אני הגעתי ארצה עם קבוצת חברים מ"דרור הבונים". גרעין שאני השתייכתי אליו היה בקבוצת כנרת. הייתי שלושה ימים בעתלית. זאת היתה האניה השניה שהגיעה באופן ליגאלי לארץ. אני חושבת שהאניה הראשונה הגיעה מצ'כוסלובקיה. הגענו מבארי באיטליה. דרך אגב, אני זוכרת שם רק את הלחם הלבן. האוכל היה שמן ונורא, לא נגעתי בו, אבל הלחם הלבן היה משהו, את זה אני זוכרת, לא משהו אחר. אני זוכרת שהייתי בעיקר על הסיפון, ופעם ראשונה ראיתי את הים, ואני יכולה להגיד לך שפעם ראשונה ויחידה היתה לי הרגשה שאולי היה כדאי להתאבד. הים עם הגודל שלו גרם לי להרגשה הזאת. לא היה, כנראה משהו בתוכי ממש מושרש, כי כמובן עזבתי את זה ועובדה שהגעתי עד הלום, אבל הבדידות. הייתי לבד למרות כל הקבוצה. החברים הטובים שלי לא היו שם, הם היו בארץ כבר, אני הגעתי אליהם. לא הורים, לא אחות ולא שום דבר. כשאחותי – ייאמר לזכותה: לפני שיצאנו מאיטליה הם עוד היו שם בשוויצריה. נסעתי אליה והיא ציידה אותי, תפרה לי בגדים, קנתה לי שעון, קנתה לי טריינינג, בקיצור ציידה אותי. כשבאתי ארצה עם בגדים די נורמליים, טובים, אפשר להגיד. אבל את השעון שהיא קנתה לי, שכחתי בעתלית שלושה ימים אחרי שהגעתי ארצה. הורדתי אותו שם וכמובן איבדתי אותו, ואח"כ עד ששוב היה לי שעון זה לקח הרבה זמן. כמובן ידעו שאנחנו מגיעים והמתינו לנו החברים מהתנועה. הגעתי לקבוצת כנרת ושם היה הגרעין, שם גם התחלתי ללמוד עברית. היה שם מורה לעברית. שם פגשתי גם את יואל פלגי שאני לא צריכה לספר מי הוא היה. הגרעין היה בקבוצת כנרת. הכנרת זכורה לי לטוב, אחרי העבודה...

ש כמה זמן היית שם?

ת אולי ארבעה חודשים, לא יותר.

ש ואח"כ?

ת אני רוצה לציין שבכנרת נורא רציתי לעבוד בשדה, בכרם או משהו אידיאלי, וסידרו אותי לעבודה במכבסה. בהתחלה זה היה בשבילי יאוש, אבל אח"כ, מכיוון שיום העבודה הסתיים בשעה שתיים, ירדתי יום-יום לכנרת. זה היה ספטמבר, עמק הירדן – לא יכולתי להבין למה האחרים לא הולכים. עייפים? בחום הזה מי הלך.. אני זוכרת את הכנרת. אח"כ עבדתי גם בגן ירק, אבל התוצרת שהוצאתי שם – זה היה לי מאד קשה. הגיע אלינו הרצפלד בכבודו ובעצמו ושיגע את הגרעין ואיחד אותנו עם קבוצת פלמ"ח מארץ ישראל. בדיעבד התברר שזה היה זיווג מאד לא מוצלח מבחינה חברתית. קודם כל, כל החברים הבולטים של הקבוצה עזבו והלכו, הרי כולם היו ארץ ישראליים, והלכו מי למושב, מי לעיר, הם לא היו. אנחנו עלינו לעין זיתים, ושם ייסדנו בט"ו בשבט 46' קיבוץ חדש וכתוב היה "עין זיתים שנית לא תיפול", זאת היתה הסיסמא. אנחנו עברנו שם את המלחמה, את היריות, את הכמעט-כיבוש, כשמסביב הכפרים הערבים – זאת היתה הנקודה היהודית היחידה בין צפת לבין המפרץ. בין המפרץ וצפת לא היתה שום נקודה יהודית. היינו מספר בחורים ובחורות. את האמהות עם הילדים הוציאו. אני הייתי אז עוד רווקה. קודם הוציאו אותם לאפיקים, וכאשר המלחמה התקרבה לעמק הירדן הם עברו ליגור. שתי בנות נשארו במשק – אחות בעלי לעתיד, אוסי או אמנון כפי שקוראים לו עכשיו, ואני. אני הייתי אז כבר אחרי קורס אקונומיות. שלחו אותי לשכונת בורוכוב, עברתי שם קורס אקונומיות וניהלתי את המטבח בקיבוץ עין זיתים. לאה גיסתי עסקה במורס, אני חושבת. שתינו נשארנו. לה דווקא היתה בת, אבל בת דודה שהיתה אתנו גם, אלה ז"ל, לקחה את הבת שלה, והיות והיא היתה מאד חיונית שם היא נשארה במשק. כך עברנו למעשה את המלחמה שם. בעלי, שאנחנו קוראים לו אוסי, שקראו לו אוסי וייס והיום עצמוני אמנון.

ש: מתי התחתנת?

ת: רישמית זה היה בנהרייה כאשר היה לנו ילד בן שנה וחצי – מי התחתן בקיבוץ. הבן הבכור שלנו נולד ב-28 בדצמבר 49', יאיר. כמו שאנחנו אומרים: לו ידענו מי זה היה יאיר בטח לא היינו נותנים לו את השם הזה, אבל זהו זה, בכל אופן, אהבנו את הצליל של השם. אגב, הוא הסיע אותי לכאן.

צפת נכבשה, הגיע אלינו החי"ש, הפלמ"ח, בעלי אוסי נפצע בעין זיתים והוצא משם. אח"כ הוא היה בצפת ואח"כ בגבס בשיטה רוסית עבר כמה חודשים טובים באפיקים, איפה שהיו הבנות עם הילדים. צפת נכבשה ע"י הפלמ"ח ואז הדרך נפתחה לכיוון צפת, וכבר לא היינו מנותקים. היתה איזו תקופה שעבדתי בבית מלון כחדרנית ולא הצלחתי ופיטרו אותי.

ש: מתי עברתם לנהריה?

ת: ב-51'. לא היו שום תנאים בעין זיתים, לא מים ולא אדמה. אחרי המלחמה הקיבוץ הזה לא היה קיים יותר, הוא היה מחנה צבאי. אנחנו עזבנו ב-51' ואני התחלתי לחפש מה לעשות. נודע לי שיש קורס בירושלים למורות לכלכלת בית. אוסי למד ריצוף כשהוא היה בקיבוץ. אח"כ כשהגענו, הוא עבד שנים רבות במקצוע הזה וזה פירנס אותנו. דרך אגב, אמא שלו הגיעה ארצה מיד אחרי המלחמה, אני חושבת, ושם היה אסון גדול. היא באה עם בעלה, אבא של אוסי, והוא נפטר ברכבת בדרך לאניה, מהמקום שבו הם גרו. הורידו אותו מהרכבת, קברו אותו באיזה מקום, אח"כ בני משפחה אחרים לקחו אותו למקום שבו הם גרו, כך שהיום הקבר ידוע וגם בקרנו אותו. בכל אופן אמא שלו הגיעה, עוד לפני אמא שלי, אני חושבת, זה היה צריך להיות ב-48', מיד אחרי קום המדינה. היא הגיעה לעין זיתים, ואח"כ היא יצאה ועבדה ונפטרה בגיל מאד צעיר, 64. אני התחלתי ללמוד בירושלים, אבל אז כבר היה לנו בן בגיל שנה וחצי. אמרנו תמיד שכל רכושנו שהיה לנו מהקיבוץ זה ילד בן שנה וחצי – לא דירה, לא עבודה. בעלי עבד מיד, הוא מצא עבודה ויכול לעבוד בריצוף ולא היתה בעיה, אבל לא דירה ולא שום דבר. מאיזו מין דירה שקשה לקרוא לזה דירה עם אמא שלו ועם אחותו עם ילדה שהיתה יותר מבוגרת מהבן שלנו, היא היתה גרושה, גרנו ביחד. אני הייתי בירושלים, ופעם הבן היה אצלי ופעם הבן היה אצל סבתא. חשבנו שזה פלא שיצא ממנו מה שיצא.

ש: כמה זמן היה הקורס?

ת: אני מניחה שזה היה משהו כמו חצי שנה. אח"כ עשיתי הרבה ... בסופו של דבר יצאתי לגימלאות עם תואר מורה בכיר, אבל זה עם הזמן – השתלמתי, עשיתי בחינות בעברית וכל מיני דברים.

ש: מה מצב המשפחה כיום?

ת: אנחנו חיים בנהריה, בעלי אוסי ואני, בדירה שנקראת שיכון עממי ושיפרנו אותה, והיום יש לנו דירה – לא לפי המושגים העכשויים, אבל לפי המושגים שלנו בית בהחלט מכובד ויפה. יש לנו שני בנים: יאיר שנולד ב-49'. הוא היה יחד עם אשתו לעתיד בצבא. שניהם היו ב"שומר הצעיר", בגרעין, והם היו בני 21 שניהם כאשר התחתנו. קודם נולדה הגר ב-71' ושלש שנים אחרי זה אפרת, ונעמה שש שנים אחרי זה, נמרוד שלש שנים אחרי זה, כך שיש להם שלש בנות ובן. הגר, הבת הגדולה נשואה ויש לה עומר, הנין בן שנתיים ומשהו. הבת השלישית גם היא נשואה והשניה מתכוננת להתחתן גם היא בספטמבר.

ש: שיהיה בשעה טובה.

ת: נמרוד בכתה י' לשמחת כולנו, תלמיד טוב. הוא עצמאי, יאיר, גרים בגבעת רם בקרית אתא, בבית יפה עם גינה. הוא בעל כלים כבדים.

ש: יש לי עוד שאלה שהייתי צריך לשאול בשלב יותר מוקדם: את עצמך, יצא לך להיפגש עם ישראל קסטנר?

ת: הוא הגיע אלינו לקוך בשוויצריה ואני דברתי אתו ואז עוד לא ידעתי מה גורל אחותי, ובקשתי ממנו שינסה לגלות אותה. הוא הבטיח לי, אבל כמובן שלא היה מה. אני חייבת לספר על אחותי שניספתה. אחרי שהורידו אותה מהחשמלית כשהיא יצאה מהבית לא ידענו עליה שום דבר. בספר של בת הרב בראקושפאלוטה כתוב שהיא ניסתה לעבור את הגבול – אני לא יודעת אפילו איזה גבול, יחד עם קבוצת חברים מ"השומר הצעיר". הם ניתפסו, הועלו לרכבת לכיוון אושוויץ, הם קפצו מהרכבת, רוב רובם הצליחו לקפוץ כמו שצריך, וכאשר קלרי קפצה היא נתקלה בעמוד חשמל ונהרגה במקום – זה מה שכתוב בספר. היתר, שזה לא שייך למשפחה, חלקם נשארו בחיים.

סוף צד ב' בקלטת ראשונה

אני לא יכולה שלא לומר מילה על בני הצעיר. הוא נולד ב-58' ויש לו שלושה ילדים: בת לילי שהיא עכשיו בבחינות בגרות, תלמידה מצטיינת, שרה, והעתיד לפניה. שני בנים: דניאל שהוא בכתה ט' ואיתמר בכתה י', ואשתו רחל, שתהיה בריאה, שכל הכבוד איך שהיא מגדלת את המשפחה. דרך אגב, אפשר לומר שזה קיבוץ גלויות. רחל היא ממשפחה פרסית, ואשתו של יאיר, דינה, היא ממוצא בולגרי-ספרדי, ובעלה של הגר, הנכדה, הוא תימני מראש העין, ובעלה של נעמה הצעירה הוא מרוקאי בשם סוויסה. בדרך יש עוד איזה צבר, נדמה לי. הם חיים בנהריה.

אני רוצה לומר מילה על אחותי: היא התאלמנה בגיל 46' אחרי שהיא גידלה שני בנים. בעלה נפטר מהתקף לב תוך 20 דקות והיא נשארה עם שני בנים. הבן הגדול אורי שהיום חי בלוס-אנג'לס ובא ארצה ליום ההולדת של אמא שלו לביקור של שבוע, ודני שנפל ביום הכיפורים. הוא היה אחרי צבא, נרשם לאוניברסיטה, וביום הראשון או השני של המלחמה הארורה הזאת הוא נפל. אחותי היא עובדת סוציאלית. אי אפשר לתאר את המכה הקשה הזאת שהיא קבלה. מה שהציל אותה, אפשר להגיד, שהיא הכירה בן אדם, עולה חדש יחסית, משורר אידי מהעיר חראץ, והוא החזיר אותה לחיים איכשהו. הם חיו יפה 18 שנה, אני חושבת, עד שהוא נפטר ממחלה. בינתיים היא עבדה כל השנים כעובדת סוציאלית, ועד היום היא עובדת, לא בהתנדבות, לא הרבה.

ש: בת כמה היא היום?

ת: בת 80. היא שומעת הרצאות בתנ"ך, היא מציירת, קוראת אנגלית וצרפתית, הבריאות שלה סבירה. היא חיה לבד, אבל בינתיים, בכל אופן, היא עצמאית, ואיפה-שהוא אפשר לומר שנסגר מעגל, שעם כל מה שיצאנו, ועם כל מה שסחבנו אתנו, בכל זאת המשפחה גדלה, העתיד לפנינו, רק שיהיה שלום בארץ.

ש: אני מאד רוצה להודות לך על הראיון הזה, יישר כוחך ותזכו לראות הרבה נחת מבנים ובני-בנים ושתהיה בריאות טובה לכולם.

תמונות

סבא וסבתא שלי, שטיינר דוד ואסתר אדל ואח אמי ינה ב(שם מקום לא ברור).

אבא שלי רייך דז'ה.

אמא שלי אירמה רייך-שטיינר בסביבות שנת 40'.

תעודה משנת 1940 ע"ש אבי רייך דז'ה להוכחות אזרחותו (מילים/מונחים בהונגרית).

אחותי ואני, התאומות קלרי ואדית, בשנת 1926 או מקסימום ב-27'.

אחי דיורי, שמחה רייך, בשנות ה-30.

שנות ה-30', אחותי מגדה באמצע, אחותי קלרי ואני, על יד הבית שלנו.

אחותי התאומה קלרי רייך, שניספתה בשואה ונשארה בת 18 לכל החיים. פה היא בערך בת 17.

חברי תנועת "דרור הבונים" בהונגריה בשנת 42' או 43'. פה ביחד עם אחותי קלרי בתמונה.

בשנת 45', בשוויצריה בקוך, בחלקם חברי תנועת "דרור הבונים", בכל אופן רובם ככולם מהטרנספורט של קסטנר, יחד עם מורים או מנהלים של המקום.

חברי הגרעין בעין זיתים בשנת 1946 או 1947.

דני נמט, בנה הצעיר של מגדה שנפל במלחמת יום הכיפורים.

בית הכנסת בראקושפאלוטה, צולם בשנת 94' בביקורי שם.

הבית שבו נולדנו וגדלנו, ילדי המשפחה, עד שעברנו למקום אחר. הכתובת על הקיר היא "רחוב הורטי מיקלוש 2", אחותי מגדה ואני, צולם ב-94'.

שנת 94', בביקורי עם אחותי בברטיסלבה. אבא שלנו קבור שם בבית הקברות היהודי בשם דוד-דז'ה רייך.

אוסי ואני ביום ההולדת ה-65 שלו בחמת גדר.

יאיר ודינה בחתונתם בקיבוץ הראל.

ארבעת ילדי דינה ויאיר: הגר, אפרת, נעמה ונמרוד.

משפחת דורון ורחל: לי, דניאל ואיתמר.

עומר בן השנתיים של הגר ואלון, הנין הראשון שלנו, לשמחת כולנו. כך המעגל נסגר.