Tzipora Hurwitz

שם המרואיינת : צפורה הורביץ

תאריך הראיון : 6.6.2000

שם המראיינת : נאוה גיבורי

שם הכתבנית : צביה זינגר

שמות מקומות

HRUBIESZOW

BUDZYN

LUBLIN

MAJDANEK

שם המרואיינת : צפורה הורביץ

תאריך הראיון : 6.6.2000

שם המראיינת : נאוה גיבורי

שם הכתבנית : צביה זינגר

ש: צפורה רוזנשטיין הורביץ, ילידת 1933 מחרוביישוב שבפולין. הראיון יכלול תאור החיים לפני המלחמה, קהילה, בית, משפחה, שנות הכיבוש הראשונות, גטו, עבודת כפייה במחנות בודזין ומיידאנק ושחרור בחודש יולי 44'.

צפורה, באיזה שם נולדת?

ת: נולדתי בשם פייגל'ה, כפי שנאמר לי וכמה שזכור לי, אחרי סבתי שנפטרה בגיל מבוגר מאד, אבל מכיוון שנולדתי בפולין השם פייגל'ה היה אידי ואני נולדתי בסביבה פולנית וקראו לי פלה.

ש: באיזו שנה נולדת?

ת: אני יודעת שנולדתי ב-1933. באשר ליום ולחודש אני ידעתי על תאריך אחר, אחי שניצל וחזר מרוסיה אמר לי על התאריך שאני מוסרת עכשיו, ולפיו אני נוהגת. לומר בדיוק את יום הולדתי אני לא יודעת. כלומר, זה התאריך: 14.12.33.

ש: איפה נולדת?

ת: בחרוביישוב (HRUBIESZOW)

ש: איפה זה?

ת: זאת עיר על יד לובלין, בין חלם וזמושץ'.

ש: יש לך זכרונות משם?

ת: הרבה, זכרונות טובים.

ש: ספרי על המראות שאת זוכרת, איך נראה הבית, הרחוב.

ת: הבית שלנו היה ברחוב המרכזי של העיר. היתה לנו חנות נעליים גדולה ששירתה את כל כפרי הסביבה. הייתי הילדה הצעירה במשפחה. היו לפני שני בנים: אחי הבכור ואח בינוני ואני הצעירה והבת היחידה. היינו בעלי יכולת. אבי היה נחשב כאיש אמיד. היה לנו בית גדול, שני חדרי שינה גדולים, סלון גדול, מטבח, אמבטיה - בית.

ש: איך קראו לאבא?

ת: לאבא שלי קראו מנדל רוזנשטיין ולאמי קראו רבקה לבית שרף(?) שר(?).

ש: אמרת שהיתה לו חנות נעליים - הוא היה סוחר?

ת: אבי היה סוחר. אבי אינו יליד חרוביישוב (HRUBIESZOW), אבי היה יליד ראדום (RADOM), שם נותרה כל משפחתו. מכיון שהוא התחתן בחרוביישוב ומצבם בראדום לא היה טוב - אחי הבכור נולד בראדום. כשלא הסתדרו חזרו לעירה של אמי וכפי הנראה שהמשפחה של אמי עזרה. לאמי היתה משפחה גדולה מאד בעיר הזאת וכל המשפחה של אבי עסקה בענייני עור ונעליים לכן הוא העביר את העסק מראדום לחרוביישוב. בתחילה היתה חנות קטנה וכשרווח להם הרחיבו ובנו בית עם חנות גדולה מאד, אפילו בממדים של היום.

ש: מי היו הלקוחות?

ת: היהודים - רוב היהודים בעיר, כולל כל הכפריים מכל הסביבה הכפרית שהיתה סביב חרוביישוב.

ש: היתה שם קהילה יהודית גדולה?

ת: גדולה מאד, עתיקה מאד, מהמאה ה-15. חרוביישוב היתה ידועה כקהילה יהודית מיושבת עם הרבה בתי כנסת מכל הזרמים.

ש: המשפחה שלך?

ת: אבי היה ציוני כללי ובביתנו היתה תלויה הקופסא הכחולה, תרמנו לשם כסף, אני זוכרת את מקום הקופסא בבית. לעומת זאת, אמי באה מבית הרבה יותר דתי, היא היתה אשה מאד אדוקה. היא לא הלכה לאותו בית כנסת שאבי הלך. לפעמים באיזה חגים מסויימים, אבל בדרך כלל בחגים הגדולים, הנוראים, היא הלכה לבית כנסת המרכזי של העיר, שאני חושבת שהיה של חסידות מסוימת שאני לא יודעת.

ש: אמא היתה עם כיסוי ראש?

ת: אמא שלי היתה אשה מאד אדוקה, היא לא לבשה כיסוי ראש וגם לא שייטל. מעט מאד נשים, דתיות מאד, מחוץ לבית הכנסת לא חבשו לא שייטל ולא מטפחות, אלא אם היתה אשה זקנה, מעט מאד נשים וכולן היו דתיות.

ש: על מה היא הקפידה מה היה חשוב לה?

ת: על כשרות. הבית שלנו היה כשר למהדרין, על כל החגים, לא נסעו בשבת. זה היה כמו שהיום מגדירים בית דתי מאד.

ש: והעובדה שאבא היה פחות דתי, יצרה חיכוכים בבית?

ת: לא, לא מה שזכור לי. צריך לזכור שעוד לא הייתי בת 6 כשחיי השתבשו במלחמה, ואני לא זוכרת שעקב זה היו בעיות. להפך, אבי גם היה אדם דתי. אני זוכרת שבליל שבת ישבנו כל המשפחה, שלושה ילדים, ולאבי היה קול יפה מאד, והיינו שרים זמירות, שירי שבת. אני לא זוכרת אותם, אבל אני זוכרת את המראה, את האוירה. אמי הדליקה נרות שבת לפי כל הכללים.

ש: איך קראו לאחים?

ת: אחי הגדול חי בתל אביב, שמו נתן והאח שנרצח שמו היה שלום. הוא היה מוכשר ואבי ייעד אותו להיות חזן, כי היה לו קול, כנראה אחרי אבי. גם לי היה קול טוב.

ש: באיזה בי"ס למדו האחים?

ת: בבי"ס כללי של העיר, לא הלכו… אני לא יודעת, אבל יכול להיות שבשנים הראשונות אחי הלכו לאיזה "חדר", אני לא יודעת על זה. ממה שאני זוכרת, שני אחי הלכו לבתי ספר כלליים.

ש: מה היתה השפה בבית?

ת: בבית דברו יידיש, ברחוב דברו פולנית ואנחנו שלטנו בשתי השפות.

ש: גם ההורים?

ת: ההורים, עד כמה שאני זוכרת, דברו בעיקר יידיש, קצת אפילו ידעו אוקראינית, כי היו הרבה כפרים אוקראינים בסביבה. העיר חרוביישוב נמצאת 14 ק"מ מהבוג ומעבר לבוג זה כבר היה הגבול ובסביבה היו הרבה אוקראינים.

ש: סיפרת שהיתה קופה של הקרן הקיימת - מה ידעת על ארץ ישראל?

ת: לאבי היתה אחות שעלתה עם העליה הרביעית לארץ, לתל אביב, ואני ידעתי שהוא כל הזמן דבר על אחותו, שהוא שולח לה כסף, הוא עוזר לה, והקופסא הכחולה. ידענו שיש לנו דודה בארץ ישראל. אבל על ציונות או פרטים על ארץ ישראל לא ידעתי, אפילו על פלשתינה לא ידעתי מה זה.

ש: בכמה שנים אחיך הבכור היה גדול ממך?

ת: אחי הבכור היה גדול ממני בעשר שנים ואחי השני היה גדול ממני בשש שנים, אני חושבת.

ש: היה קשר עם שאר המשפחה?

ת: או, כן. לאמי היו בעיר שתי אחיות ו-5 אחים. זו היתה משפחה גדולה מאד ואני נהגתי לבקר בעיקר שלושה דודים שאהבתי לבקר בביתם, ואצל אחד הדודים הבת הצעירה שלהם היתה פחות או יותר בת גילי, קצת יותר מבוגרת, כי אני הייתי הכי קטנה בכל המשפחה. נהגנו לשחק ביחד, ומכיון שהמרחקים היו קטנים, לא היתה סכנה, לא היה הרבה רכב, הייתי די חופשיה לטייל לאן שאני רוצה, כמה שאני רוצה, כל זמן שאני חוזרת הביתה בזמן.

ש: איך את מתארת את אוירת הילדות שלך?

ת: יפה מאד. היתה לי ילדות נהדרת, אני חושבת. הייתי ילדה יחידה במשפחה, הכי צעירה, מאד פינקו אותי. אמי השתדלה מאד להלביש אותי לפי האופנה האחרונה, תמיד יצאתי ראשונה עם האופנה החדשה ואחרי חברותי. לא היו חנויות לבגדים, לאופנה. היתה תופרת שאליה הלכנו, תופרת קבועה. שיחקתי עם חברי בעיר באופן חופשי, היתה לי קבוצת חברים.

ש: יהודים?

ת: יהודים כולם, לא שיחקתי עם ילדים לא יהודים. רוב העיר היתה יהודית, שבת היתה שבת בעיר, כמעט לא ראו כלי רכב. היה רחוב אחד…

ש: …. עד פרוץ המלחמה ידעת שיש יהודים ולא יהודים?

ת: כן! מיד. ההכרה שאתה יהודי ויש לא יהודים היתה מוכרת וידועה ומאד מודעת. חברותי וחברי היו רק יהודים, לא הלכתי לסביבה לא יהודית, עד כמה שזכור לי, אולי חברה אחת כשהתחלתי ללכת לבי"ס - הלכתי שבועיים. כולנו שיחקנו בקלאס, לא היו לנו צעצועים בבית, למרות שהורי היו אמידים, אבל צעצועים לא היו, כפי הנראה זה לא היה נהוג, אני לא יכולה לומר, כי רוב המשחקים החברתיים היו בחוץ - או קלאסים או כדור, עשר זריקות - מי שיודע, או מה שקראו משחק עם מקלות, שאמי מאד לא אהבה, כי זה היה משחק של בנים, או בחורף החלקתי על הקרח כבר בגיל צעיר מאד; או ששיחקנו אצל חבר, היינו מבשלים מאבק של לבנים. המשחקים היו מאד יצירתיים, יצרת לבד ולא צעצועים.

ש: איזה חגים את זוכרת?

ת: אני זוכרת את פסח, שאנחנו הילדים תמיד היינו עוברים ע"י חנות הגלידה ומחכים מתי כבר יפתחו את החנות, כי זאת היתה חנות יהודים ולא מכרו גלידה בפסח. היינו כל יום עוברים לראות אם החנות כבר פתוחה. אני זוכרת שבבית עמד סיר עם ביצים קשות על הכיריים, אני זוכרת שאכלו רק מצה ואני כבר חיכיתי ל"לא-מצה". אני זוכרת את פסח, אני זוכרת את יום כיפור, מפני שאני זוכרת שאמי לקחה אותי אתה לבית הכנסת, וב"יזכור" הוציאו את כל הילדים מבית הכנסת, כי העלו את המתים לתחייה, ואנחנו הסתכלנו דרך חור המנעול, ואנחנו הילדים הסתכלנו דרך חור המנעול לראות איפה המתים. לכן אולי אני זוכרת את החג, כי בכל חג היתה איזו חוויה של הילדים, שלאו דווקא היתה קשורה. אני זוכרת את שמחת תורה, כי התחרינו למי יש התפוח הכי אדום והדגל הכי יפה. עם זה הלכתי לבית הכנסת של אבי, לבית הכנסת של הציונים הכלליים. שם היתה חברה ושם נהגו גם לעשות מסיבות ותרמו כסף. היתה חצר גדולה שכל הילדים של כל המתפללים שיחקו בחוץ, ובשבילי זאת היתה חוויה.

ש: לפני שהאזור שלכם נכבש - יש לך מושג שקורה משהו, מדברים על זה בבית?

ת: הרבה לא, אבל אני זוכרת שיום אחד עמדתי… הבית שלנו היה ברחוב המרכזי והיתה מרפסת שפנתה לרחוב המרכזי. אני זוכרת שעמדנו אבי ואמי על המרפסת הזאת ופתאום עברו שני אוירונים ואני עד אז לא ידעתי מה זה אוירון ולא שמעתי רעש אוירון. שאלתי איזו ציפור זאת שעושה רעש, ואבי אמר: זה רע, זה אוירונים של הגרמנים, סימן רע. משום מה הרגע הזה שאבי אמר מאד נחרת בזכרוני. אני זוכרת את הרגע הזה חי, בצורה מאד חיה. יכול להיות שאז דברו משהו, אבל פרטים לא זכורים לי, ומיד אחרי זה התחילו הגרמנים לבוא.

ש: ניכנס לזיכרון הראשון שלך מהמפגש עם הגרמנים.

ת: הזיכרון שלי הוא שקבלתי הלם. מכיוון שהיינו ברחוב המרכזי וזה כפי הנראה הגיע ממערבה של העיר, ושוב דרך אותה מרפסת וחלון שפנה לרחוב המרכזי, ראינו שהגרמנים נכנסים במשאיות, בשריוניות, בטנקים - מסה ענקית, ומיד ראינו, שאיך שהם נכנסו ונסעו לאט מאד ברחוב המרכזי, קפצו מהטנקים והתחילו עם הקתות של הרובים לדפוק בחנויות, כי כל הרחוב הזה, 99%, חוץ מחנות אחת שהיתה של בשר לא כשר, היו חנויות יהודיות והם מיד התחילו לדפוק.

ש: בת כמה היית אז?

ת: בת 6.

ש: את זוכרת את המראות האלה?

ת: כן. אני לא זוכרת מה אכלתי אתמול, אבל את זה אני זוכרת חזק. אני גם זוכרת שכעבור יומיים או שלושה, אחרי שהם נכנסו וכבשו, הם דפקו אצלנו בבית. אני חוזרת ומספרת שהרחוב המרכזי היה רחוב שהם התנכלו בו לראשונה. נכנסו הביתה שני גרמנים - גם את זה אני זוכרת היטב - ודרשו מאבי שיוציא את כל ספרי הקודש. נכנסו ומיד הוציאו חרבות או קתות כאלה - אני חושבת שאלה היו חרבות (מתכוונת לכידונים??). אצלנו בבית לא היתה ספרות אלטיסטית, היו רק ספרי קודש והיה ארון מלא של ספרי קודש בחדר האחרון. הבית שלנו היה כמו רכבת: המטבח, הסלון, שני חדרי שינה אחד אחרי השני. בחדר האחרון, באחד מחדרי השינה, היה ארון מלא ספרי קודש. ציוו על אבי להביא את זה למטבח ולזרוק אותם באמצע. אבי קבל "שוק" ושם אותם באמצע, ואז ציוו עליו לירוק על הספרים.

ש: כולכם נמצאים בבית?

ת: כולנו נמצאנו בבית. אני לא זוכרת שאחי הגדול היה בבית, אבל אני זוכרת שאחי הצעיר היה ואני - אני זוכרת את המקרה. אבי לא ירק מיד והוא קבל מין מכה כזאת והם לא חיכו שיירק, ומיד התחילו לקרוע בחרב את הספרים, לפזר אותם ועזבו את הבית. כאילו רק לתת לך להרגיש מי הם ומהם. לא נגעו בנו הרבה באופן פיזי, חוץ מהמכה של אבי, ועזבו את הבית. זה היה ה"שוק" הראשון, שראינו שהמצב רע.

ש: מה ההורים עושים?

ת: אבי המשיך כאילו לפתוח את החנות, ואז כשהחנות היתה פתוחה הגרמנים נכנסו והתחילו לקחת סחורה בלי לשאול, והתחילו לדרוש מאבי בכוח להוציא להם נעליים לפי מספרים מיוחדים, לפי דוגמאות מסוימות, וכל יום המצב הלך והורע, עד שיום אחד דרשו מאבי איזה זוג נעליים שלא היה לו. אחי הבכור עזר לאבי בקופה ושניהם היו בחנות. לחנות הזאת היו שתי קומות - היה מין מרתף והחנות המרכזית, שהתחלקה לשני חלקים. לקחו את אבי ודרשו ממנו שיראה איפה כל החנות, איפה כל הנעליים. הגרמני הזה הוריד אותם תחת איומי אקדח למרתף, גם את אבי וגם את אחי, והוא בעצמו חיפש בכל החנות את הנעליים, לא מצא, העמיד את שניהם לקיר, וכאילו עמד לירות בהם אבל לא ירה בהם, קם ועזב את החנות. מאותו רגע הורי החליטו לסגור את החנות.

ש: עד אז ידוע לך אם היו מקרי הרג מסביב?

ת: אני לא יכולה לומר שאני יודעת, אבל עד אז מדי יום היו הכרזות להופיע לניקוי של הרכבת, לניקוי פסי הרכבת, מין עבודת פרך כזאת שאבי הוכרח ללכת והיה חוזר בערב מוכה, עייף ומספר מה היה. רק על פעם אחת אני זוכרת משהו. אני גם זוכרת, שמכיוון שלא היו מים בבית, היו צריכים להביא מים. בתקופת השלום היה לנו נושא מים (וואסר טרעגר), והיתה לנו חבית מלאת מים תמיד. אבל בימים כאלה אמי הלכה בעצמה לקחת מים. יום אחד על יד הבאר שהיתה במרכז העיר היו הרבה גרמנים, התחילו להכות את האנשים שחיכו שם בתור לקחת מים ובין השאר גם צילמו אותם. אני עד היום לפעמים מחפשת, אולי אני אמצע את תמונתה של אמי.

ש: את זוכרת שצילמו?

ת: לא, אני זוכרת שאמא סיפרה, אני לא נכחתי שם.

ש: אמרת שאבא, בעקבות הפרובוקציות, הרגישו שצריכים לעשות משהו - על מה הם חשבו?

ת: זה התחיל בזה שסגרו את החנות. קודם כל פחדו מהחנות, וצריך לזכור שחרוביישוב היתה 14 ק"מ מהגבול, ואז כעבור שבועיים, נדמה לי, או חודש אחרי הכיבוש הגרמני היה הסכם ריבנטרופ-מולוטוב, כשהגרמנים פינו את העיר ונכנסו אלינו הרוסים. אנחנו היינו ברחוב המרכזי, החנות היתה כבר פחות או יותר סגורה ופחות או יותר ריקה מנעליים ובצבא הרוסי, כשנכנסו, היו הרבה חיילים יהודים, והיה נהוג להזמין את החיילים היהודים לבתים של היהודים לארוחות שבת. באו אלינו שני יהודים מהקצינים של הצבא האדום והתחילו לספר לנו שהישיבה שלהם לא בטוחה וכדאי לנו לעזוב אתם בחזרה לרוסיה, כי הם לא יכולים לומר מה יקרה ליהודים אם הם יעזבו והגרמנים יחזרו. את זה אני כן זוכרת, שהיה ויכוחכגד בין אבי לאמי. אמי טענה: בוא ניסע ואבי טען: את כל חיי השקעתי כאן בנעליים, בחנות, איך אני אקום ואעזוב את הכל. אמי אמרה, אני זוכרת את זה: אני אתן לך את כל הציפות של הבית, תכניס את הנעליים שנשארו וניסע. אבי אמר: אני לא מסוגל להשאיר את הכל. הרוסים ממש התחננו. אני זוכרת שהם ישבו ואמרו שהם יתנו לנו משאיות של הצבא האדום, ואני לא זוכרת מאיזו עיר - מקייב או אודסה, משהו זכור לי, ואני זוכרת קצת מהפרצופים - זה היה משהו חדש וטרי ומרענן, שהגרמנים עזבו והנה כאן יהודים בתור צבא. אבל גם הרוסים רצו את הנעליים מהחנות וגם הם לא כל כך שילמו, כך שבחנות כבר לא היה כ"כ מה לעשות, ואחרי שהצבא הרוסי עזב ונכנסו שוב הגרמנים, מיד תוך שבוע - זמנים אצלי לא הדבר המדויק, אני אומרת: יום אחד, זה היה בערך יום חמישי או רביעי, התחילו להיתלות פלקטים, שבשבת הקרובה כל יהודי מגיל 16 עד 50 צריך להתייצב על יד תחנת הרכבת, כי היהודים הם פרזיטים ולא עובדים, ומי שיתייצב על יד תחנת הרכבת, הגרמנים יעזרו להם לעבור את הגבול לרוסיה ושם יוכלו למצוא עבודה. לא רק שהיו פלקטים, רדיו לא היה, טלפון בטוח שלא היה, ואז זה עבר מפה לאוזן, למי שלא ראה שצריך להתייצב. קצת לפני זה אבי סידר עם ידיד פולני - כך הוא חשב, אחרי שסגר את החנות, שהוא ימסור לו את החנות לתקופת המלחמה ובסוף המלחמה - מי חשב משהו אחר - הוא ייקח את החנות בחזרה, והם יתדיינו, אבל לתקופת המלחמה, שהחנות תהיה שלו. הפולני קבל את החנות ואנחנו עדיין גרנו בבית. הדירה שלנו היתה מעל החנות. החנות היתה ברחוב, בכניסה ברחוב המרכזי ומעליה היתה הדירה. כך שהחנות כבר לא היתה באותה הכרזה. לשבת אמי היתה מכינה גפילטע פיש וחלה והיה צריך להתפלל ולהניח תפילין(?) וזה לקח זמן. אחי הבכור, שהיה בן 16 היה בגיל ההתייצבות וכשהגיעה השעה המיועדת להתייצב שזו היתה השעה 9… קודם אבי ניסה כמה פעמים קודם לכן לגנוב את הגבול דרך הבוג לרוסיה, במטרה שהוא יעבור את הגבול, ימצא איזו דירה ואז אנחנו נוכל להצטרף. פעמיים הוא נתפס על הגבול דווקא ע"י משמר רוסי ששמרו שלא יעברו, והוא לא הצליח, אבל חבר שלו שניסה באותו זמן כן הצליח לעבור. אז הוא כמה פעמים ניסה, ולכן אח"כ הוא מסר את החנות. באותה שבת המיועדת כבר לא היתה חנות ולא היה מה לדאוג, אז אחי מיהר ללכת לתחנת הרכבת בשעה 9 ואבי אמר (ביידיש): לא בוער, אני אגיע. אחי הלך וכשאבי היה מוכן לצאת העירה והוא יצא - זאת היתה כבר עיר רפאים, נפש חיה לא הסתובבה. זה היה שבת, זאת היתה שעה שהרבה אנשים היו חוזרים מבית הכנסת, נפש חיה לא הסתובבה. כשהוא הלך לכיוון תחנת הרכבת כבר היה משהו חשוד. מישהו יהודי רץ מולו וצעק (ביידיש): מנדל, ברח, זה לא טוב. ואז הבית הראשון שאבי מצא הוא נכנס אליו וחיכה שם עד הערב. בערב הוא חזר הביתה, ואותו יהודי סיפר לו, שכשהגיעו כולם לתחנת הרכבת הגרמנים הקיפו את כל היהודים במכונות ירייה, פתאום הם ראו קבוצת גברים שכבר צועדת הרבה ימים, סחוטה, מורעבת, מלוכלכת עם בוץ, מצטרפת לאותה קבוצה. התברר שאלה יהודי חלם. אחד ניסה לברוח ומיד ירו בו וכך תחת איומים התחילו להצעיד אותם. ביניהם היה אחי והוא הלך יחד עם בן דוד שלו שגם הוא נקרא נתן, אבל הוא היה נתן שר(?), כי אמי מהבית שר וגם אחי שמו נתן. בעיר היו ששה בני דודים בשם נתן, כולם אחרי איזה סבא. כשאבי חזר הביתה וסיפר לאמי, אמי התחילה להתעלף: איפה הילד, איפה נתן? התברר שהוא נתפס ללכת יחד עם הבן דוד ללכת למארש. מכיוון שלהורי היה כסף, ולא היינו רחוקים מהבוג, מצאו איזה איש אחד פולקסדויטש. שילמו לו הרבה כסף והוא זייף תעודה, שנתן רוזנשטיין ונתן שר(?) - אספו את הכסף משתי המשפחות - הם חייטים והם תופרים בגדים לצבא הגרמני, ואי לכך צריך לשחרר אותם מהמארש. אמי נראתה ארית, היא לא נראתה יהודיה: היא היתה גבוהה, בלונדינית, רזה - יש לי תמונה. אמי התלבשה כאיכרה, שכרה סוס ועגלה והתחילו לנסוע בעקבות המארש. אז נוכחו לדעת שהם הצעידו את המארש דרך כפרים. היה בוץ, זה היה בערך דצמבר, והבוץ בכפרים האלה בפולין הוא עמוק, כשיורד גשם - זה גשם. הצעידו אותם ימים ולילות ומי שלא יכול היה ללכת ירו בו במקום. מדי פעם הם זרקו ככרות לחם לתוך המארש, ומי שיצא לתפוס את הלחם ירו בו גם כן. אמי נסעה אחריהם וראתה הרבה חללים ונכנסה לחרדה. בסוף הם השיגו אותם. אמי חיכתה באחת הבקתות של כפרי אחד שהיא הכירה והפולקסדויטש, זה שזייף את התעודה הלך למפקד המארש, כשבינתיים סוף סוף נתנו להם לנוח, הראה לו את התעודה הזאת וביקש את שני הנתנים לצאת.

ש: מאיפה את יודעת את הסיפור הזה?

ת: אמי סיפרה וגם אחי סיפר, כי אחי חי. הוא סיפר חלק אחד, אבל אמי, כשחזרה, סיפרה את כל הסיפור. ישבו על זה הרבה ימים, על הסיפור הזה. הם ניגשו וקראו בשמם: נתן רוזנשטיין ונתן שר. שני הנתנים פחדו שקוראים להם כדי לירות בהם אז הם לא ענו. קראו פעם, קראו פעמיים. פעם שלישית, אחד הנתנים, אני לא יודעת מי, אמר: אין לנו מה להפסיד - או נמות כך או נמות כך, בוא נצא. אחי היה יותר חלש מהבן-דוד שלו, כבר היה מעולף. הם יצאו, הפולקסדויטש לקח אותם והביא אותם לבית האיכרים איפה שאמא חיכתה. אמי סיפרה, וגם אחי אח"כ סיפר, שאמא התעלפה כשראתה איך אחי נראה. הוא לא יכול היה להיכנס לפרטים. הם חזרו הביתה ואז הורי החליטו, שמכיוון שזה פולקסדויטש ואי אפשר לדעת מה הוא יעשה, מוטב להבריח את אחי, דבר ראשון, מעבר לגבול. שוב שיחדו מעבירי גבול - היו הרבה מעבירי גבול שהיו יורים ביהודים על הגבול והודיעו כאילו שהעבירו אותם, אחרי שקבלו את הכסף. אבי כבר ידע את זה והוא נתן לו מחצית הסכום, וניסו להבריח את אחי והבן שלו מעבר לגבול. אני זוכרת את זה מכיוון שארזו לו מזוודונת קטנה, נתנו לו תמונות של כל אחד והיתה איזו שמועה שברוסיה אין גרביים ואין סכיני גילוח. השיגו באותו ערב סכיני גילוח, שיהיה לו ממה לחיות ושילחו אותו. הם הצליחו לעבור את הגבול, ולכן אחי חי עד היום הזה. הם הצליחו, זה היה בלילה, ולמחרת בבוקר הופיע הגסטאפו אצלנו בבית לחפש. מה עושה פולקסדויטש שמקבל הרבה כסף? הלך למסבאה, השתכר, הלך לגסטאפו וסיפר את כל הסיפור. למחרת בבוקר, ממש בבוקר, היתה הגסטאפו ואסרו את אבי, כשחיפשו ולא מצאו את אחי. אסרו אותו בבית הסוהר בעיר. אמי נשארה לבד, וכל יום היא הלכה לבית הסוהר לנסות לשחד, שאולי ישחררו אותו, אבל עד שהצליחה לשחד העבירו אותו לבית הסוהר בלובלין לתא הנידונים למוות. אמי נעלמה גם כן, ונשארנו אחי הצעיר שהיה אז בן 14 ואני, שבינתיים כבר גדלתי בשנה.

ש: מה זאת אומרת אמך נעלמה?

ת: אמי נעלמה ללובלין לנסות להציל את אבי, היא לקחה אתה כסף. אני לא יודעת אצל מי היא היתה, והיא שם ניסתה לנסות לשחרר את אבי, ואנחנו נשארנו שני הילדים לבד בבית. אותו פולני שאמרתי שאבי חשב שהוא ידיד טוב, הוא ראה שאמי איננה ואבי נלקח, הלך לגסטאפו ואמר שאמי מנסה לשחד את הגרמנים, וביום שאמי חזרה מלובלין לראות מה שלומנו אסרו גם אותה, ונשארנו שנינו. אז הופיעה בת דודה.

ש: איך ידעת שזה אותו פולני?

ת: אמא סיפרה, כי סיפרו לה כפי הנראה פרטים. אבל זה סיפור שאני יודעת: אנחנו נשארנו לבד והופיעה בת דודה שעברה ללודז' אבל היא הופיעה מלודז' לטפל בנו. אני חליתי, היתה לי סקרלטינה (שנית). ואז אותו פולני שהיתה לו חנות - למה הוא הלשין? הוא אמר: יש לי החנות, למה שלא יהיה לי גם הבית? קבלנו צו לפנות את הבית תוך שעתיים, באותו יום שלקחו את אמי. אנחנו שני ילדים, תוך שעתיים, היה לנו בית גדול. מזל שהיתה משפחה גדולה, כל המשפחה של אמי התגייסה, אותנו הכניסו לאחד הדודים שהיתה לו דירה גדולה, את הרהיטים הכניסו למקום אחר, מה שניתן, אני אפילו לא יודעת מה שהוציאו. אני הלכתי כל יום לבקר את אמא שלי בבית סוהר בעיר, ואבא היה בלובלין. אחרי שבועיים שחררו את אמא כי לא היתה סיבה להחזיק אותה, חוץ מזה שהפולנים הצליחו לקבל את הבית, עלו גם לבית, ובחנות שהיתה חנות נעליים הם פתחו מסעדה לצבא הגרמני והם גרו מעליה. אנחנו גרנו אצל הדודים. כשאמי חזרה היא התחילה לחפש מקום מגורים ואז גם היה צו ליהודים לפנות את כל האזורים ואת כל הרחובות המרכזיים ולצופף את כל היהודים ברחוב שהיה הרחוב של העניים ביותר בחרוביישוב, שסקה אוליצה קוראים לזה. את כל יהדות חרוביישוב הכניסו לרחוב אחד, וזה היה הגטו. היו לנו שם ידידים קרובים מאד, שהיתה להם חנות סידקית לא רחוק מהחנות שלנו, והיו שם שתי כניסות בבית הזה. הם נתנו לנו חדר. הבית הזה עמד על גבעה, כשאחורי הבית פנה לעמק והחזית היתה החזית של הרחוב. זה לא היה רחוב ממש, אלא דרך עפר לא מרוצפת, תמיד היה שם בוץ, אבל בחזית הבית היתה מין מדרכה מעץ והדלת הזאת היתה שייכת לבעל הבית,והדלת שאנחנו קבלנו היתה דלת יותר קטנה שהיתה יותר קרובה לצד דרך העפר. קבלנו חדר עם מטבחון קטן שפעם סידרו בשביל איזה בן משפחה, ולהם היו שני חדרים, אבל הדלת היתה פתוחה בין שתי המשפחות. לשם עברנו. כשאמי השתחררה שוב חזרה ללובלין, ובסופו של דבר הצליחה לשחרר את אבי. אבי, לפני שנאסר, היה יהודי פעיל בעיר. הוא היה בועד הקהילה ואח"כ היה ביודנראט של העיר, אבל הוא לא הספיק להיות הרבה זמן מפני שהוא נאסר. כשהוא חזר הוא הצטרף. הרבה דברים היום אנחנו יודעים, שבכל עיר היודנראט פעל באופן שונה, אבל אני ידעתי שאבי ידע יום ולפעמים שעה קודם, לפני אקציה או איזו התרחשות שהגרמנים עשו. אני זוכרת את הרחוב הזה, ושם לבעלי הבית היו שני ילדים שהיו מבוגרים ממני, אבל אני שיחקתי אתם וגם אחי הצעיר שיחק אתם. מאחי הגדול שעבר את הגבול לא שמענו שום דבר, עד שיום אחד קבלנו ממנו גלויה שהוא הוגלה לסיביר. אז לאמי זאת היתה טרגדיה גדולה, היא בכתה כל היום וכשאחי רצה לכתוב שהוא קבל איזה זוג מגפיים היא "שטפה" אותו - איך אח שלך רעב, הוא בסיביר, בשבילה זה היה הדבר הכי איום. זאת היתה הגלויה הראשונה והאחרונה שקבלנו ממנו ואח"כ נעלמו עקבותיו. אנחנו היינו בעיר הזאת כשבאופן כללי לא הלכנו לבי"ס - לא אחי ולא אני, ואבא, אחרי שהשתחרר חלה בטיפוס. שוב עברנו איזו תקופה שלא יכולנו לגור בבית, כי פחדו שידבקו, כי הוא נדבק מבית הסוהר, כנראה. אבל אחרי שאבא הבריא והיה ביודנראט הוא ידע מראש מתי יש רביזיה - רביזיה זה מושג שהגרמנים באים ומחפשים בבית בלי הודעה מראש, ואם הם מוצאים דברי ערך הם לוקחים את זה. או שהם שואלים, ואם אתה לא מגלה שיש לך, ואם הם מוצאים - הם מוציאים אותך להורג. בכל אופן, רביזיות כאלה התרחשו כמעט כל יום באופן בלתי צפוי ולא ידעת. אבי לפעמים כן ידע שבשעה כזאת הם יבואו, ואז היו נועלים, מתחבאים או נעלמים, כי תמיד היית צפוי לאיזו סכנה. היה גם עוד דבר, כשגרמני היה נכנס לרחוב לאותו גטו, זה עבר מפה לאוזן יותר מהר מאשר האינטרנט היום, מכיוון שלא פעם הם היו שולפים אקדח רק בשביל לנסות איזו מטרה והיו יורים. אם יהודי לא התכופף לשלום ולא הוריד כובע בפני מישהו, אם הוא לא ירד מהמדרכה כשגרמני הלך, זאת היתה סיבה מספיק טובה לירות בו. כך נרצח הדוד שלי שגר לא רחוק מהגטו הזה, ממש צמוד. הוא הלך ברחוב וכפי הנראה לא ירד מהמדרכה, פרטים אני לא יודעת, אבל ירו בו על המדרכה בראש (?). כך שאנחנו כילדים רוב הזמן היינו בבית, ואז אבא שלי דאג לזה שאנחנו לא נלמד. עדיין לא חשבו שצפויה סכנת חיים או שאתה לא תחיה, כי מצד אחד גם הגרמנים שיחקו מבחינה פסיכולוגית, היום אני יכולה להבין את זה, בצורה גאונית. והיהודים היו תמימים והאמינו בכל, כך שאבי דאג לזה שאני לא לומדת. אני כבר בת 7 ואני לא לומדת. לקחו לי ולחברה שלי, שקודם גם גרה לא רחוק ממני ברחוב המרכזי, ועכשיו כולנו גרנו באותו רחוב. לקחו לשתינו מורה שהיתה שליחה של "השומר הצעיר". היא היתה מביאליסטוק והיתה שליחה לחרוביישוב, שמה חדוה רוסק, והיא לימדה אותי ואת החברה שלי עברית, פולנית וחשבון והרבה שירים בעברית. את אותם שירים אני זוכרת עד היום הזה. היה לי קול יפה והיא היתה מדריכה ב"שומר הצעיר", ואני זוכרת כשהייתי יוצאת לרחוב, אז הילדים היותר גדולים, שהיו ב"קן" היו מבקשים ממני - היא היתה מספרת להם שאני שרה - את השירים שחדוה מלמדת.

בינתיים הגרמנים בנו באותו גטו מין מועדון, הקימו מקהלה, הכל כאילו עכשיו החיים מתחילים, וזאת היתה פשוט הסוואה להרגיע את האנשים. אבל יום אחד, אני לא זוכרת שהיתה איזו אתראה. הודיעו שכל מי שאין לו עבודה והוא פרזיט יתייצב בתחנת הרכבת ויבוא ליישוב מחדש במקום שיש עבודה. ולמרות שהיה כבר המארש הראשון, יהודים האמינו. אני זוכרת שעמדתי על יד החלון, והרבה אנשים, בעיקר העניים, יצאו מהבתים, כולם היו דתיים, כולם היו עם זקן, עם הרבה ילדים, הלכו לתחנת הרכבת. הסיפורים אח"כ הלכו שע"י תחנת הרכבת הגרמנים דחסו אותם, הרביצו להם, איש לא ידע מה היעד שלהם. אני זוכרת פעם שעברתי על יד מדרכה ושמעתי שיחה בין שני אנשים, שהתווכחו ביניהם, ואחד אמר: אבל קבלו גלויה שהם בסדר, והשני אמר: מי קבל גלויה, מה קבל. התברר שהגרמנים סילפו גלויות לומר שהיהודים הגיעו למחוז חפצם ועכשיו הם עובדים והם לא פרזיטים יותר. אני זוכרת את הויכוח הזה, שגם בעיר לא ידעו מה היה סופם של אותם … זאת היתה האקציה הראשונה. אני לא יודעת אם אבי ידע או בעל הבית שלנו ידע או השכנים ידעו, אבל החליטו בבית לבנות מחבוא. המחבוא היה כך: כפי שסיפרתי אחורי הבית פנו לעמק והחזית היתה בגובה הרחוב. בחורף כשהיה העמק, מתחת לבית היו עמודים, ושם בדרך כלל שמרו עצי הסקה. הוציאו את העצים האלה, סגרו מסביב לעמודים כאילו שזה סגור עד לאדמה, איפה שהיה החדר השני של בעלי הבית פתחו ריבוע בגודל שאדם יכול לעבור, הכניסו לשם מיטות, מזרונים, מים ורצפו את הרצפה, והיו שתי שכבות של רצפה. בין השכבות שמו אדמה. אני נכחתי בבנייה הזאת, ולא ידעתי מה המטרה. על האקציה השניה כבר ידעו מראש שעומדת להיות אקציה והגרמנים הודיעו שחייבים להתייצב. אם באקציה הראשונה הם לא בקרו בבתים לראות מי יצא, מי לא יצא, כי היה להם כפי הנראה מספיק אנשים שהגיעו בכוחות עצמם כשהכריזו על האקציה השניה אבי אמר שצריך להתחבא במחבוא. ירדנו למחבוא, כעבור כמה שעות, אני חושבת בערב יצאנו, ואז נודע - אבי הסתובב תמיד לדעת מה קורה ואז נודע שהפעם לא הגיעו הרבה אנשים ואת מי שהם מצאו בתוך הבתים, ישר מהשולחן, מהאוכל הוציאו אותם בכוח והביאו אותם בכוח לתחנת הרכבת. אנחנו יצאנו מהמחבוא, ואז שוב, כדי להסוות, היתה הודעה שלכל האנשים שנשארו בודאי תהיה עבודה ואין מה לדאוג. הם שיפצו את המועדון הזה שהקימו בהתחלה בגטו, צבעו אותו, הקימו חוג דרמתי, וזה הפך להיות מין מרכז כזה, ואנשים אמרו: אתם רואים, הגרמנים עכשיו כבר לא ייגעו בנו, זהו. והתחילו להאמין בזה. אני לא יכולה לומר כמה זמן עבר בין אקציה לאקציה, אני לא זוכרת. אבל אני זוכרת שאבי בא בבהלה. בין האקציות היו כל פעם מודיעים דרך היודנראט, שעכשיו הגרמנים עוברים לאסוף זהב. היתה עוברת עגלה עם סוס עם שני אנשים ואוספת דברי זהב, כסף, פמוטים. יכלו לא לתת, אבל היודנראט היה צריך לתת הקצבה מסוימת, ואז התחילו ללחוץ שיתנו, כי אם לא יתנו תהיה אקציה או שיוציאו להורג, אז כדאי לתת, והרבה אנשים נתנו בהתנדבות, חשבו שאולי זה יעזור, יציל. אני זוכרת שמדי פעם עברי עגלה כזאת, ומה שאני זוכרת הכי הרבה, שיום אחד עברו לאסוף פרוות, ולי היתה פרווה חדשה, יפה, רקומה, מההרים. הפרווה היתה מבפנים ובחוץ היה העור, והעור היה רקום, ואני מאד אהבתי את הפרווה הזאת ואני זוכרת שנורא בכיתי כשאמא שמה את הפרווה על עגלה ואמרה: נסתדר, וכשיהיה בסדר תקבלי פרווה אחרת. את הפרווה הזאת אני זוכרת, ולא פעם חשבתי: אולי אני אמצא אותה. כל יום היו הודעות חדשות: או רביזיה או לוקחים או הורגים - ברחוב או… כשהדוד שלי נרצח פחות אנשים יצאו לרחוב, פחות אנשים הסתכנו להסתובב, למרות שלא תמיד היה שם גרמני. עד שהודיעו על יודנריין, ואני זוכרת שהודיעו על היודנריין, כי אני זוכרת שהיתה תכונה עצומה. לא רק הבית שלנו נכנס למחבוא, אלא באו אשתו של החבר שהצליח לעבור את הגבול והוא כנראה בקש מאבא שאבא ישמור על אשתו ובנו. בנו היה חבר טוב שלי, הנקה(?). כשהיא הגיעה עם הבן היינו 42 איש, אם אני זוכרת עד היום הזה. אז נשארנו במחבוא. אנחנו שמענו יריות, שמענו צעקות, וכל פעם שמענו צעדים של גרמני - ואפשר היה לשמוע, כי הם נעלו מגפיים עם דרבנות ותמיד שמעת את הצעדים שלהם מרחוק, ואף אחד לא נשם.

ש: איך מסבירים לך כילדה קטנה מה קורה?

ת: אני הבנתי הכל, הבנתי שיש סכנה. אני לא יכולה להסביר את זה. ידעתי שאני צריכה לשתוק.

ש: היו ילדים שלא שתקו?

ת: כן, באותו מחבוא - ואני אגיע לזה, כי זה תמיד… אני מספרת לבתי ספר, אני מוסרת עדויות. תמיד כשאני מגיעה לקטע הזה, וכבר עברו למעלה מ-50 שנה אני מתרגשת מחדש. באותו מחבוא היתה אתנו תינוקת בת 9 חודשים, שאני הייתי מאד קשורה, אליה, הייתי משחקת אתה, כי היא גרה איפה שהיה מחבוא בצד העמק, באותו בית אבל בכניסה נפרדת בעמק עם ההורים שלה. אני מאד אהבתי תינוקות כשהייתי ילדה. היא היתה אתנו גם כן במחבוא. כששמענו את היריות השתתקנו, אבל הגרמנים התחילו לחפש את היהודים בבתים, והם ידעו שיש יהודים שמתחבאים במחבואים. היו לשם שיטות משיטות שונות. קודם כל, כל פעם שמענו מלמעלה שהם הופכים את הרהיטים, שמזיזים, שמחפשים. אחרי שהם היו יוצאים ידענו איפה. אחת השיטות שלהם - ואז הבנתי למה עשו את הרצפה הכפולה וציינתי, הם זרקו גולות על הרצפה. אם היה הד, סימן שמתחת לרצפה יש עוד חדר ושם עשויים להיות יהודים. אם זה היה עמום, אז זה על האדמה אז אין מה לחפש. לכן בנו את שתי…. כל פעם שזרקו את שתי הגולות אנחנו הסתמרנו וזה היה עמום. כפי הנראה ידעו על זה מראש, אני לא יודעת איך להסביר את זה, אבל זאת עובדה. באחת הפעמים שמענו את הגרמנים באים מרחוק והתינוקת התחילה לבכות, והמים אזלו ולא היה מה לתת לה, ואז מישהו הציע לתת לה בקבוק שתן. נתנו לתינוקת לשתות שתן, סתמו לה את הפה. עם התינוקת היו שם סבתה, אמה ואביה כבר לא היה, אני אספר מה היה אתו. המקרה הזה מאד נחרת בזכרוני אולי בצורה הכי קשה. אחרי כל מה שעברתי זה הכי נחרת בזכרוני, שנתנו לה שתן לשתות. אחרי שהגרמנים עזבו ולא מצאו הסבתא אמרה לבת: אני כבר חייתי את חיי - היא לא היתה זקנה - אני אצא עם הקטנה, אני לא יכולה לסכן 40 איש. הסבתא יצאה, זה היה באמצע הלילה, ונכנסה לדירה שבה הם גרו, זה היה צמוד למחבוא. למחרת בבוקר לא יאוחר שמענו צעדים, שמענו שתי יריות, ובזה התינוקת גמרה. גם אבי וגם אבי התינוקת היו יוצאים בלילה לראות מה קורה. גם לא היו כבר מים. לא היינו רחוקים מהנחל, מאיזה נהר - נהרות היו בחרוביישוב כמה שרוצים. בלילה היו יוצאים לנהרות לשאוב מים, לשפוך את השפכים מהשירותים, מהדליים, ולקחת מים. באחת הפעמים לאבי נודע שהגרמנים מקימים מחנה של 200 איש לרוקן את הבתים היהודיים מהרכוש ולקבור את המתים. אבי התנדב להיות בין ה-200 איש. איך זה נעשה אני לא יודעת, אין לי מושג, אבל אני יודעת. ואז אבי ואותו אבא היו בין ה-200 איש האלה. אני ואמי נשארנו במחבוא. עם הזמן גם אחי צורף, כי הוא כבר היה בן 16 ואני כבר הייתי בת 9. סיפרתי שבלילות היו יוצאים לקחת לשפוך, ותמיד היו שני אנשים, לפי תור, גברים. תמיד הם לקחו אתם כסף, ולרוב זה היה מטבעות זהב , כדי שאם ייתפסו אולי יוכלו לשחד. כך קרה שהמשטרה הפולנית מצאה אותם פעם חוזרים עם שני דליי מים. הם שיחדו את השוטרים ובקשו מהם לא לעקוב אחריהם לאן שהם הולכים, והשוטרים הבטיחו, אבל הם כן עקבו. הם חזרו שסיפרו שמצאו אותם אבל אין מה לפחד, השוטרים לא עקבו. למחרת, זה היה בלילה, אני זוכרת שהיה שלג כבד, היה לילה בהיר, כי השלג כשהוא בתולי ולבן וקר ויבש בחוץ הוא מאיר את הלילה. אני זוכרת שהגיעו - ישר יצאו הצעדים האלה, ישר הגיעו לארון שכיסה את המחבוא. היה צריך להוציא מגירה ואז היו מוציאים את הקרש כדי להיכנס למחבוא. הפעם הם הזיזו את הארון בלי להוציא את המגירה ופתחו את הקרש ומיד ראינו קתות רובים ואת המילה "ראוס, שנל". ידענו שנתפסנו. סיפרתי שהיו שתי כניסות לבית - היתה מדרכה לבעל הבית ואנחנו היינו קרובים ל… יצאו שניים, שניים. אני החזקתי את ידה של אמי ואחרינו יצאה אשתו של החבר שעבר את הגבול, בלה שמה, ורנקה, ובחוץ על המדרכה של בעל הבית סידרו אותנו ארבעה-ארבעה, כשבחזית עומד גרמני עם רובה, ואני חושבת מהצד. עד כמה שאני זוכרת היו רק שניים. כשהוציאו אותנו מהמחבוא העמידו אותנו על יד הקיר בתוך הדירה. אחד עמד עם מכונת יריה מולנו והשני המשיך להסתכל אם נשאר עוד מישהו מהמחבוא. בזמן שעמדנו על יד הקיר אני לחשתי: (ביידיש) אמא'לה, אנחנו בורחים. אמא פחדה שאם הגרמני יראה אותי מדברת הוא יירה בי, וכולנו היינו בטוחים שגומרים אותנו על יד הקיר, וזהו. ואני כל הזמן: אמא'לה, בורחים, אמא'לה, בורחים. שאלת אותי אם הבנתי - עובדה שהבנתי, כי אני זוכרת את זה. אז הוציאו אותנו אחרי זמן לרחוב ואני זוכרת שלג בתולי, היה בהיר כמו ביום בהיר, ראו את הכל. ראיתי את הגרמנים, ראיתי את הפרצופים. סדרו אותנו ברביעיות, בהתחלה החזקתי את היד של אמא ואמא החזיקה את היד של חיימ'קה(?), משכתי ביד של אמא ורצנו לדלת איפה שגרנו. למה משכתי, מה הוביל אותי למשוך? משהו משך אותי והתחלנו לרוץ. אני הייתי בטוחה שהגרמנים יורים בנו.

סוף צד א' בקלטת ראשונה

ת: הייתי בטוחה שיורים בנו מאחור, אבל איש לא ירה, ואז, כמו שסיפרתי, הגרמנים הפכו את הרהיטים - נכנסו לדירה שבה גרנו, נתקלנו ברהיטים, נפלנו, קמנו, ואמא צועקת אחרי: תקפצי מהחלון מעל הסוכה. כפי שסיפרתי, איפה שהיה העמק, תמיד בנו ע"י הבית סוכה, ואמי חשבה שיש שם עוד סוכה. הגובה של החלון עד העמק היה קומה או קצת יותר, ואמא שלי צעקה ביידיש: תקפצי מהחלון ותשכבי על הגג של הסוכה. אני עליתי לחלון וקפצתי, אבל לא היתה סוכה, נפלתי קומה. אמא צועקת אחרי (ביידיש): פייג'לה, את חיה? עניתי: כן. היא קפצה אחרי. אני שברתי את האף והיא שברה את הרגל. שכבנו כך כמה שניות להסתכל אם אף אחד לא רואה אותנו. המזל שלנו היה שקפצנו לתוך שלג והשלג היה עמוק. אמי שמה מיד הרבה שלג על האף שלי והתחילה לצלוע, ומה עושים עכשיו? העמק כולו היה מיושב ביהודים, עכשיו הוא עמק רפאים, אין נפש חיה. אמא אמרה: בואי ניכנס, אני יודעת איפה היה המחפור של מוישי, איזו משפחה, אולי נוכל להיכנס לשם. עברנו את כל העמק ובאמת באותה דירת מחבוא שמענו אנשים מדברים. צעקנו: זה רבקה, זאת פייג'לה - לא עונים. מה שהתברר, שהיה איש גסטאפו בעיר שהיה ידוע שהוא ידע יידיש. הוא היה עובר בין הבתים, מדבר יידיש, כדי להטעות, (שיחשבו) שזה יהודי, וכך גילה מחבואים ומסר, ואז אנשים פחדו לפתוח. אחרי שנדדנו כל הלילה, עם האף, אמא אמרה: נחזור למחבוא שלנו. הסיבה שחזרנו גם היא, כי אבא שלי היה מופיע מדי פעם בבוקר, כאילו מרוקן את הבית עם דלי עם מטאטא או היתה גם הבת של בעלת הבית, שגם היא היתה במחנה הזה, וגם היא השתייכה לפלוגה של ניקוי בתים. הם שניהם היו באים כאילו לנקות, ובינתיים היו מביאים בתוך הדלי אוכל או מידע. באותו בוקר באמת באה הבת של בעלת הבית, פתחנו לה, היא ראתה מה שקרה ואז היא החליטה שאין מה לעשות, אלא להביא אותי ואת אמא לאבא, למחנה, ונחליט מה לעשות. אבל איך מעבירים? אמא יכלה לקחת דלי, שיחשבו שהיא עובדת מחנה, שהיא ליגאלית, אבל מה עושים אתי, ילדה קטנה? הלבישו אותי במעיל גדול, שמו לי דלי ומטאטא ועוד משהו, ועברנו בדרך לגמרי אחורית, הרבה יותר ארוכה, כדי שלא יראו אותנו, כי זה היה בוקר, והגענו למחנה - זה היה רחוב אחד. קראו לרחוב הזה יטקובה אוליצה. כשהגענו לבית היא נכנסה ראשונה לדירה של אבא, והיא סיפרה שתפסו, אז אבא מיד דאג: איפה הילדה? אז אני הופעתי. התמונה של המפגש הזה לא היתה פשוטה. ואז - מה עושים אתי? אבא החליט לגשת לראש המחנה היהודי, שהיה רופא, ובדרך כלל ניסה לעזור. הוא היה המתווך בין הגרמנים ל-200 האנשים האלה, לספר לו, אולי הוא יצליח לעשות גם את אמא שלי ליגאלית, כאחת מתוך ה-200, כי זה היה תהליך. אבל מה עושים אתי? בפולין יש אח שמחמם את הבית, שבדרך כלל מגיע לשלשת רבעי גובה הבית ובפנים יש מין כוך ששם אפשר לאכסן ולשמור דברים. החליטו להכניס אותי לשם, ותוך כדי דיבורים מישהו דפק בדלת, שהגרמנים באים, שהגסטאפו בא לחיפוש. פחדו שאני לא אספיק לעלות למעלה. האף שלי היה נפוח, הכניסו אותי מתחת לשמיכת פוך, זה היה חורף, וכיסו את המיטה ואותי בכיסוי מיטה ומישהו התישב, כלומר שאין אף אחד. אני בקושי נושמת והכניסו אותי מתחת לשמיכה. הגרמני באמת חיפש בכוך הזה אבל הוא לא חיפש בתוך המיטה וכך הוא יצא את הבית. כשהוציאו אותי אני כמעט לא נשמתי, ואז הכניסו אותי לארון. עמדתי בארון כמה זמן, אבל ידעו שזה לא פתרון, ואז הכניסו אותי לתוך הכוך הזה, כשמעל הכוך שמו הרבה סבונים. בפולין באותם זמנים היו סבונים גדולים תוצרת בית, כמו קוביות גדולות של גן. סידרו ערימה גבוהה ואז לא ראו אותי. הנכון הוא שכמה פעמים הגרמנים נכנסו לחפש, הגיעו עד לקוביות באמצע, אבל לא ראו אותי, כי כל פעם שבאו גרמנים למדתי לא לנשום. הייתי בכוך הזה כל היום לבד, כי שני הורי נעשו בסופו של דבר ליגאליים, גם אמי. אמי עבדה במחסן למיון בגדים שאספו מהבתים היהודיים ואבי עבד במחסן למיון נעליים ואחי הצעיר היה בפלוגת צעירים שאספו וקברו את המתים - פרטים אני לא יודעת. ואני ישבתי כל היום עד שהורי היו חוזרים. הם היו משאירים לי איזה לחם, כי גם להם לא היה מי-יודע-מה. באותו זמן לא היה מחסור באוכל, כי כמו שמצאו בגדים מצאו גם אוכל בבתים, והיו מביאים מהבתים את האוכל, אבל לי לא היה תאבון, הייתי קטנה, מצומקת, כל היום לבד בכוך ולא אכלתי במיוחד. עד שיום אחד אבי קבל צו שצריך לעבור לדירה אחרת. מה עושים אתי, איך אני יכולה לעבור, אסור לראות אותי ואסור להראות, הרי ילדה לא יכולה להיות במחנה כזה, ומיד יירו בי. אפילו אם יהודים מהמחנה ידעו שאני חיה וקיימת, אם ייתפסו הם יכולים לספר. מצאו פטנט שיכניסו אותי לארון ויעבירו אותי עם הארון ביחד, בתוך הארון, וכך עשו. עברתי עם הארון לדירה השניה, בתוך הארון. בדירה השניה גם הכניסו אותי לתוך כוך כזה, אלא שכאן מצבי היה יותר טוב, מפני שהכוך הזה היה מול חלון, והחלון הזה השקיף לעבר עמק ונהר. בעמק לא היה הגטו היהודי, שם היו איכרים, היו ברווזים ואווזים ובמשך היום, כשהיה שקט ולא שמעתי רעשים, יכולתי להסתכל דרך החלון. לאט, לאט, היו משאירים לי לחם ולא אכלתי, הצטרף אלי עכברון ואני פחדתי מזה לא פחות מהגרמנים והייתי זזה עד לפינה הסופית והיה לי קשה מאד. עד היום עכבר מזכיר לי את הכוך והכוך מזכיר לי את העכבר, ואני לא יכולה להתמודד עם עכברים עד היום הזה. הייתי עסוקה במחשבות, הייתי הוזה בהקיץ במשך היום - אם אני אתפס. הכל סבב סביב הנושא איך אני אסרב: אם אני אתפס מה אני אגיד, ואם לא יתפסו אותי איך אני אהיה, ואם הגרמנים יפסידו - מה אני אעשה לגרמנים. לרוב שמעתי את המבוגרים שאם יתפסו פעם גרמני אחרי המלחמה, יצטרכו לחתוך להם חתיכת בשר, להכניס שם מלח ולהחזיר את חתיכת הבשר. זה מה שחשבתי, שאם אני אתפוס גרמני, אני אחתוך לו קוביה מהבשר שלו, אכניס שם מלח… רוב היום עבר עלי בהזיות מהסוג הזה או להסתכל על האווזים והברווזים. לפעמים גם ראיתי ילדה. כשהייתי שומעת צעדים מיד נעצרה נשימתי, זו היתה תגובה אוטומטית. כל היום הייתי בכוך בערב הורי היו חוזרים מהעבודה, היו מורידים אותי, נועלים את הדלתות. יחד אתנו גרו עוד שתי משפחות. היה חדר אחד והיינו שם 8 איש, שזה שלש משפחות. הם ידעו שאני חיה, כי לא היתה אפשרות אחרת. כמובן, אם היו תופסים אותי היו מוציאים את כולם להורג במקום. ממילא הם היו בסכנה, אבל כפי הנראה לא חשבו על זה. יום אחד כשהורי הורידו אותי מהכוך הזה - הייתי ישנה אתם בלילה במיטה - שמענו צעדים של שני אנשים. זה היה כבר אחרי ארוחת ערב, אמי תיקנה משהו, ישבה ליד השולחן, וכמו ששמעו את הצעדים, הכניסו אותי מתחת למיטה - זו היתה מיטה כפולה. דפקו ופתחו להם את הדלת, וזה היה גסטאפו ואיש יהודי מקומי. מישהו הלשין שאני חיה. הם עברו את כל הבית וחיפשו עם פנס מתחת למיטה ששם הייתי. אם אפשר לתאר שגוף חי התמזג עם גוף מת, עם הקיר, כך אני התמזגתי עם הקיר. נצמדתי לקיר - הייתי אז בת 9 - ולא נשמתי, והוא חיפש עם הפנס ולא ראה אותי. לומר שזה משהו שאני לא מאמינה בו - אני לא יודעת, אבל הוא לא ראה אותי. תארו לכם: אמי ישבה בפינה, אבי עמד והם גם עצרו את נשימתם, והם יצאו אחרי שלא מצאו שום דבר. כך עברו הימים שלי בלהסתכל בחלון. מאחורי אותו בית שגבל ברחוב, היה קיר. זה הפך להיות קיר המוות. כשתפסו יהודים לא ליגאליים שהתחבאו, היו מביאים אותם לקיר הזה ושם יורים בהם. מי? היה איש גסטאפו אחד, אף פעם לא ראיתי אותו, למזלי, כי אחרת לא הייתי מעידה כאן עכשיו, אבל הוא היה אגדה מפחידה, אלכס אני-אוהב-לירות (בפולנית). הוא כל הזמן הלך עם אקדח שלוף וכל דבר שראה הוא היה יורה, בעיקר התמחה בקליעה למטרה ביהודים. הוא זה שהיה מביא את קורבנותיו לקיר ושם היה יורה. במשך היום, בין שאר המראות שסיפרתי עליהם וההזיות והמחשבות, שמעתי הרבה תחנונים של יהודים והרבה יריות והרבה אנשים שנרצחו, ואני ילדה בת 9. כשהורי היו חוזרים מהעבודה הייתי מספר להם: כך וכך יריות שמעתי - לא ידעתי מי. שמעתי את זה צועק גוועלד, זה מתחנן, וכך התנהלו הדברים.

ש: כמה זמן התקיימה אותה קבוצת עבודה שההורים השתייכו אליה?

ת: אני לא זוכרת זמן. אני חושבת כששה-שמונה חודשים, בערך תקופה כזאת. היום זה נראה לי המון זמן, אבל אני לא חושבת שזה היה הרבה זמן. מה שקרה שם בישיבה הזאת, שאני אף פעם לא ידעתי מתי הורי חוזרים. תמיד כשהורי היו יוצאים מהבית היו מספרים לי היכן עוד הם החביאו כסף. זה לא היה כסף, אלה היו מטבעות זהב, וקראו להם ביידיש "לוקשן", איטריות. אבא שלי היה מראה לי, שאני אדע איפה זה, אם הם לא יחזרו. עד שיום אחד שמעתי מרחוק את אמי בוכה, ולא ידעתי. ככל שהיא התקרבה יותר לבית שמעתי בכי יותר חזק. שהיא פתחה את הדלת היא סיפרה: ירו בשלום, רצחו את שלום - שלום היה אחי. הסיפור שסיפרו, שיום אחד הם הודיעו שכל מי שבן 16 מחכה לו עבודה יותר מעניינת ממה שהוא עשה עד עכשיו, שיחכה במקום זה וזה, ייקחו אותם לעבודה. אמא סיפרה לי שחבר סיפר שראה את זה ואמר לאחי לברוח ולא ללכת, שהגרמנים משקרים. אבל הצעירים תמיד יודעים יותר טוב, ואחי אמר: אבל הפעם זה לא כמו תמיד. הוא הלך. לקחו אותם לבית הקברות, ציוו עליהם לחפור בור, הכניסו אותם לבור וירו בהם. הם חפרו את הבור של עצמם. אז סיפרו לאמא שלי, ואני זוכרת - הייתי מאד קשורה; הנה, אח אחד כבר איננו, וזה היה אח שהייתי רבה אתו ומשחקת אתו ואוהבת אותו. התחלתי לבכות, ואז אמא התחילה לצעוק עלי: תפסיקי לבכות, אסור לך לבכות. אסור היה לי לבכות, כי ישמעו אותי. גם לשכנים אסור היה לשמוע אותי, כי המחבוא גבל בחדר אחר שיכלו לשמוע אותי. ואני לא יכולתי להפסיק לבכות. בכיתי בשקט הרבה זמן ואני זוכרת שנחנקתי מלעצור את הדמעות. זה היה גם אחי. אז שני האחים שלי הלכו, ואני עם אבא ואמא. אני זוכרת במיוחד שהתחיל לרדת גשם ואמא עמדה ובכתה: גשם יורד על שלום. זהו, בזה נפרדתי גם מאחי, עד שיום אחד חיכיתי וחיכיתי ואיש לא פתח לי את הדלת, הורי לא חזרו. יותר מאוחר בערב, באותו מחנה היה גם אח של אמי, אשתו והבת בת 20. הם דפקו בדלת מאוחר מאד, זיהו את עצמם, הבנתי שמשהו קרה. אז הם נכנסו וסיפרו שלקחו את אמא ואת אבא למיידאנק (MAJDANEK) ברכבת והם לא יודעים מה לעשות אתי. התחלתי לבכות, והם לא נתנו לי לבכות ולקחו אותי אליהם הבית ושמו אותי מתחת למיטה.

ש: איך הגעת אליהם הביתה?

ת: הם היו באותו מחנה אבל בדירה אחרת. הם גרו בחדר אחד קטן והם פחדו להחזיק אותי ולא ידעו מה לעשות אתי. אז הדודה שלי באה אלי ואמרה, שהיא דברה עם פולני שהכיר אותנו טוב ומוכן לקחת אותי אליו ולהחביא אותי. זאת אפשרות אחת, אנחנו ניתן לי כמה כסף שהוא רוצה שייקח אותך. או, אנחנו נספר לד"ר הורנשטיין, שהיה רופא, ראש המחנה, שהיה שכן שלנו בבית הישן, היה גר דלת מולנו, שאת חיה וקיימת והוא יגיד מה אפשר לעשות אתך. מה את רוצה לעשות, ללכת לפולנים? אמרתי: לפולנים אני לא רוצה ללכת. איפה-שהוא פחדתי, לא כל כך פחדתי שהפולנים ימסרו אותי, אלא פחדתי לעזוב את הסביבה המוכרת שלי. אמרתי לדודה: לכי לד"ר הורנשטיין ותשאלי אותו. צריך לזכור שהייתי בת 9. היא חזרה ואמרה: ד"ר הורנשטיין אמר, שמה שהוא יכול לעשות זה לחכות שראש הגסטאפו יהיה במצב רוח טוב ויספר לו - לא עלי, אלא על אשה שהיא מוכשרת ויכולה לבשל, אולי הוא יגיד: אפשר לשחרר אותה, אבל זה בתנאי שהוא לא ירצה לראות אותי. אבל אם הוא ידרוש לראות אותי אז הוא לא יכול להיות אחראי מה הוא יעשה, והוא ודאי יירה בי. באה הדודה וסיפרה לי: יש לך אפשרות: או לד"ר הורנשטיין, והנה אני בת 9 צריכה להחליט בין חיים למוות, ולקחתי את הסיכוי השני, והחלטתי, שמה שלא יהיה אני לא רוצה להיפרד ממי שישנו, ורק לפני כעשר שנים נודע לי למה ד"ר הורנשטיין חיכה למצב רוח טוב של הגרמני. הדודה שלי הלכה אליו והוא אמר בסדר, הוא דבר עם הגרמני. המשכתי לגור בדירה שגרנו ששם היו עוד אנשים חוץ מהורי, והם טיפלו בי קצת, כי אצל הדודה לא היה איפה לישון, אבל עם הדודה עבדתי במטבח. היה שם מטבח של כל ה-200 איש, כאילו עבדתי, עד שבוקר אחד יצאתי לעבודה ומולי הולך ראש הגסטאפו, נפגשנו פנים אל פנים. באותו זמן היה אפל, המפקד המרכזי בבוקר כשסופרים את כולם. אח"כ סיפרו לי שכולם עצרו את נשימתם לראות מה יקרה. הוא שאל אותי מה אני עושה פה - גם הוא נדהם לראות פה ילדה, אבל אני הייתי במעיל של מבוגר ומטפחת, נראיתי כנראה יותר מבוגרת. אם אפשר לתאר מישהו שמדבר 10 ק"מ בשניה, כך אני התחלתי לדבר ללא מעצור, שאני עובדת וזה…. ודברתי כנראה מהר, ואו שהוא התרשם או שהתייאש, קשה לדעת, אבל הוא אמר: לכי, וכך ניצלתי. המשכתי למטבח, ואח"כ קבלתי מנה מכל מיני אנשים, למה אני מסתובבת, כי הם חשבו שאיך שהוא אני אגיע למטבח בלי להסתובב, אבל פשוט הלכתי לעבודה. עד שיום אחד, באחד האפלים האלה הדודה באה לקרוא לי שלוקחים את כולם לבית הסוהר. מה שקרה, שכבר לא מצאו עוד יהודים במחבואים. אני זוכרת עוד מקרה, שהיה יהודי בתוך מחבוא. היה יהודי שהסתובב וסיפרו שהוא גילה לגרמנים איפה יש מחבוא אחר. תפסו אותו כשהוא יצא מהמחבוא, ואמרו לו שאם הוא יגלה לא יהרגו אותו. אז הוא גילה. באמת השאירו אותו בחיים אבל אז היהודים גמרו אותו כנקמה שהוא מסר מחבוא, את זה אני זוכרת. עוד אני זוכרת, שפעם עמדתי על יד הקיר ושמעתי - ולפי זה אני יודעת את הזמנים, פחות או יותר, שיהודים בגטו ורשה התמרדו, והיו בעד והיו נגד והיו ויכוחים, ושמעו שגם בגטו שלנו יש כאלה שרוצים להתמרד ושיש להם נשק, ומה יהיה אז, יהרגו את כולנו. את זה אני זוכרת ואני זוכרת את הקיר שעל ידו עמדתי. תמיד אני מספרת, שלפי זה אני יודעת את התיארוך של הזמנים שהייתי, לא לפי שום קביעה אחרת. מיד אחרי זה פינו אותנו לבית הסוהר המקומי. שם כל מי שהיה לו עוד כסף או זהב או דבר אחר זרק את זה לבית השימוש של בית הסוהר שזה לא יגיע לידיים של הגרמנים. אני, כפי שסיפרתי, ידעתי איפה הכסף של אבי, היה לי סוודר ורוד מהבית, ששם בתוך הסוודר הדודה שלי תפרה לי את 4 מטבעות הזהב. לא זרקתי אותם. הוכנסנו לרכבת המתוארת, קרונות משא, בהמות, ונסענו סגורים, דחוסים בתנאים קשים ולא ידענו לאן. אני גם לא זוכרת אם נסענו במשך ימים וכמה. מה שזכור לי, שהיו סדקים בין הקרשים של הקרון שהייתי מסתכלת לפעמים החוצה, וזה היה בתור, כי גם יכולנו לשאוף כך אויר. את הצרכים עשינו בקרון, והגרמנים היו ניתלים על הקרונות ללוות אותנו, שמא מישהו רוצה לפתוח בכוח. זה נעצר באחת התחנות, אמרו לנו: ראוס, שנל - הכל היה ראוס והכל היה שנל. התחילו להצעיד אותנו ואחרי זמן לא רב התחלתי ליפול, לא יכולתי ללכת, ואז הדודה שלי התחילה לצעוק עלי: לכי, אחרת יירו בך. אז יעצו לי לזרוק את הסוודר, שזה כבר עלי. לא ידעו שיש בזה כסף. כל פעם פשטתי משהו אחר עד שנשארתי בשמלה. איכשהו סחבו אותי קצת על הידיים, בכוחות אחרונים. פתאום נעצרנו ליד גדר תיל ודי קבלנו שוק, כי על יד הגדר עמדו אנשים מזי רעב. הם פנו אלינו עם יד מושטת ללחם, מוזלמנים, מה שאח"כ נודע לנו. הדודה שלי אמרה: שלאכט (רע). זה היה מחנה בודזין (BUDZYN) הראשון. זה היה מחנה עבודה. לא הכריחו אותנו להחליף בגדים.

ש: את יודעת איפה זה נמצא?

ת: היום אני יודעת, אז לא ידעתי. זה לא רחוק מלובלין, הכל הסתובב באותה סביבה. הכניסו אותנו למקלחות - גברים קודם והנשים חיכו בחוץ. בזמן שהנשים חיכו הוציאו את הגברים עירומים. בכלל, השפילו כל כך את האדם שבנו, וזה בכלל לא היה חשוב בושה ודברים כאלה. ציוו על הגברים לצאת עירומים לחדר אחר כדי להתלבש שם, ואז הכניסו אותנו ואז נכנסו גרמנים, כאילו שאלה לא בחורות צעירות ונשים וילדים.

ש: חוץ ממך היו שם עוד ילדים?

ת: לא, מחוביישוב הייתי ילדה יחידה, אח"כ בבודזין היו עוד ילדים. אם אני אלך עד הסוף, אני הילדה היחידה בגילי שניצלתי מהעיר בזמן השואה, וזאת עיר בין 10 אלפים ל-12 אלף איש, ועם הסביבה 14 אלף. הכניסו אותנו, גזזו את שערותינו, הגרמנים הסתכלו, שמו די.די.טי. והכניסו אותנו לצריפים. הצריף היה ענק, 3 קומות של מיטות, המיטות היו רחבות עם מזרוני קש. אני לא זוכרת בדיוק איך המזרונים היו, עם שמיכת "קוץ" אפור. הדודה והבת דודה שלי ואני שכבנו בבאנק אחד בקומה התחתונה. בבוקר הדודה ואני הלכנו למטבח, קלפנו תפוחי אדמה ושם פגשתי את שאר הילדים - היו עוד 10 או 12 ילדים. בבודזין היו יהודים מכל רחבי פולין. היום אני יודעת שהיו שם מעל 4 אלפים איש כשאנחנו הגענו. הדוד היה בין הגברים. בודזין היה מחנה שהגרמנים היו מעוניינים שיישאר, כי לידו היה מפעל לחלקי חילוף של חיל האויר הגרמני. כל הגברים עבדו במפעל הזה גם עם פולנים חופשיים, לא אסירים, בעלי מקצוע, וכך יכלו גם לקבל מידע מה קורה, ולפעמים גם היו מגניבים אוכל. האוכל בבודזין היה פרוסת לחם, מים בצבע של קפה, ריבה, נדמה לי. בצהרים כולם היו צריכים לבוא ולעמוד בתור במטבח עם כלי אוכל והיו שם כמה שולחנות לפני המטבח וחילקו מין מים, לפעמים עם עשבים, עם כרוב, משהו דלוח שלא ידעו מה זה, ואותו דבר היה בערב, ולכן היו שם מוזלמנים. הרבה אנשים החזיקו מעמד מכך שיכלו להחליף כל מיני דברים עם הפולנים. גם, כמה שאני זוכרת, לא היה כל כך חמור. היה מפקד שנמשך שעתיים כל בוקר, שספרו את כולנו. כל הילדים, בדרך כלל עמדו בשורה מאחור, בכוונה כדי שלא נראה. כשנגמר המפקד הלכו לעבודה ואח"כ הלכנו למטבח. השירותים היו רחוק, ממול הצריף, על יד מגדל השמירה של הגרמנים. בחיי היום-יום היהודים הקימו תאטרון, ואני אפילו זוכרת שיר. שיחקה שם אחות של ד"ר הורנשטיין, אותו ראש מחנה. היא היתה חברה טובה של אחי, כי היינו שכנים. אני זוכרת את המחזה, לכן אני זוכרת שהיה תאטרון. אחרי הצהרים היו עסוקים בלמצוא משהו לאכול פה ושם, לבשל - אם היו תפוחי אדמה. היו כאלה שהצליחו לגנוב כמה תפוחי אדמה מהמטבח, ולהתרחץ. להתרחץ היה סיפור. היה שלג, אבל לא היה איפה לחמם. מישהו הצליח לחמם על התנור שהיה, ובאותו מים היו חופפים ראש כולם לפי תור. מי שהיה ראשון זה היה בהגרלה. היה עוד סיפור. בלילה, כשכבר ישנו, הגרמנים היו עוברים עם פנס כל שעה או שעתיים, אני לא זוכרת, לראות אם אתה ישן. היו מאירים בתוך העיניים. אם אתה לא ישן - סימן שאתה חושב על בריחה. באמת יום אחד שמענו יריות בחוץ, והיריות התקרבו והתחילו לירות על יד הצריף שלנו, וציוו עלינו לשכב למטה. נכנסו גרמנים עם מכונות יריה והתחילו לירות בתוך הצריף. התברר שכמה יהודים, ביניהם כמה מחרוביישוב התארגנו וחפרו מנהרה כדי לצאת מהמחנה וזה התגלה או ש/מישהו גילה, ואז הגרמנים התעוררו, ובאותו לילה נרצחו מאות, למען יראו וייראו. פעם אחרת הודיעו לנו הגרמנים באפל - תמיד הודיעו את ההודעות באפל. אם מישהו גנב תפוחי אדמה ותפסו אותו - ואני זוכרת שזה היה 3 פעמים - ראינו פעם שלושה גברים תלויים בדרך למטבח עם הרגליים למעלה והראש למטה, ממש תלויים. אני לא יודעת כמה שעות הם היו תלויים אבל כשעברנו ראינו אותם תלויים. פעם אחרת אני זוכרת שבתוך האפל קשרו את האדם לסוס ועגלה והריצו את הסוס מסביב לאפל, למען יראו וייראו. אם באפל המספרים לא הסתדרו להם היינו צריכים לעמוד עוד שעתיים עד שהם חיפשו בצריפים, והרבה פעמים מצאו אנשים מתים בצריפים, שכבר לא יצאו, ואז זה לא הסתדר להם המספר. אבל יום אחד הם הודיעו לנו שהפרטיזנים הרוסים עומדים לתקוף אותנו, ולכן, כדי שהם לא יתקפו אותנו הם ישמרו עלינו, ולכן עלינו לא לצאת מהצריפים ולהיסגר ולא לצאת עד שהם יודיעו. אנחנו לא ידענו שום דבר. נעלו אותנו מבחוץ בתוך הצריפים וחיכינו. אז ראינו דרך הסדקים ודרך החלון שאנחנו מוקפים במכונות יריה מסביב לצריף. רק כעבור יומיים או שלושה שבהם היינו סגורים הם פתחו פתאום ולא הסבירו. אחרי המלחמה נודע לי, שכיוון שהיה מרד בטרבליקה, אחרי זה הם פחדו וחיסלו את כל המחנות באיזור לובלין ובאותו לילה הם רצחו 43 אלף יהודים במיידאנק, אולי ביניהם אבי, כך אני חושבת. אח"כ נודע לי שאבי במיידאנק ואמי הועברה לטרבניקי. נודע לנו שחיסלו את כל המחנות בסביבה הזאת, והסיבה שהשאירו אותנו זה בגלל המפעל של חלקי החילוף לחיל האויר הגרמני. זה נמצא עכשיו בספרות, שיש קשר ישיר בין ראש המפעל, שאמר: אם אתה רוצה לגמור את החזית, אז תהרוג את כל היהודים. עכשיו יש גם פירוש, שאותם הגרמנים פשוט ידעו שהם עלולים להישלח לחזית הגרמנית והם גם לא היו מעוניינים שהמפעל הזה יחוסל. אותנו השאירו, אבל אז ציוו עלינו לעבור למחנה אחר - אותו בודזין. כמה ק"מ אחרי המחנה שהיינו בו בנו מחנה חדש והכריזו שזה מחנה ריכוז. לא היו שם תנורים ולא תאי גאז. שם הצטרכנו ללבוש בגדי אסירים הידועים. לא הייתי אומרת שאני זוכרת שמבחינת חיי היום-יום המחנה שם היה הרבה יותר קשה. הוחלשנו יותר, כי היה פחות אוכל. בינתיים הבת דודה שלי, שהיתה בחורה מאד, מאד יפה נבחרה מבין רבים להיות המשרתת של סגן ראש המחנה, אחד ממפקדי המחנה, והיתה מביאה אוכל משם. לפעמים הדודה שמרה בשביל הדוד ולפעמים היא נתנה לי ופעם אני גנבתי קצת פודינג וקבלתי צעקות, כי הבת דודה שלי הביאה פודינג ומי ראה דבר כזה מעולם. באחת הפעמים אמרו שאפשר לבקר במחנה של הגברים ואני הלכתי לבקר את הדוד שלי. באותו זמן שהייתי אצל הדוד שלי, לבאראק של הדוד שלי נכנסו גסטאפו לעשות חיפוש ואז הדוד שלי נבהל שיכולים לראות אותי, לא הייתי צריכה להיות שם, גם ילדה, והכניס אותי מתחת למיטה והיה סיפור שלם. כשחזרתי קבלתי מכות מהדודה שלי וצעקות מה אני מחפשת ומה אני הולכת ואין לה מספיק צרות בלעדי. בינתיים הדודה שלי כבר איבדה, חוץ מהבת הזאת - הבן הגדול הלך לרוסיה, הבת הבכורה נרצחה באוקראינה - היא כבר ידעה על זה, הבת הצעירה בת גילי, ששיחקתי אתה, היתה במחבוא וגילו את המחבוא ואפשר להגיד שמצב רוח לא שפר עליה ולכן היא גם צעקה עלי בכל רגע שהייתי בסכנה. היו שם ילדים והילדים נשארו ילדים, ולא פעם שרנו שירים, ואחרי העבודה היינו מתאספות במקלחות המשותפות ושם עושות הווי ומספרות סיפורים. אני זוכרת שיר אחד שלמדתי: "היום טוב והמחר אינו ידוע, תשמח היום…" זה תרגום חופשי.

ש: זה שנשארת בלי משפחה - איך את נושאת את זה?

ת: אני זוכרת שאהבו אותי בצריף כי לא התלוננתי. כי שמעו לא פעם שהדודה שלי צועקת עלי ואני לא באה ומספרת והיו מתחקרים אותי כל מיני אנשים שגרנו בצריף אחד.

ש: חשבת שאולי נשארו בחיים, שאולי תפגשי אותם?

ת: כן, תמיד. את המצב אני חושבת שהבנתי, אחרי כל כך הרבה שנים קשה לי היום לומר מה הבנתי ומה לא, אבל אני זוכרת שקיוויתי שמישהו כן בחיים ותמיד עקבתי אחרי שמועות מה קורה בטרבניק. אחרי שסגרו אותנו בצריפים, יום קודם לכן - את זה אני זוכרת היטב - הגיעה איזו אשה מטרבניק, שהיתה תופרת מעולה, והיא תפרה בשביל נשות הגסטאפו שבמחנה, והיא נשלחה מטרבניק לבודזין כדי לתפור בגדים בשביל נשות הגסטאפו בבודזין, ואמא שלי העבירה אתה פתק לדעת אם אני בחיים, כי הורי הלכו ולא ידעו, השאירו אותי במחבוא. המכתב לא הגיע אלי. רק אחרי שפתחו לנו את הצריפים והגענו, הבת דודה שלי סיפרה לי שהיה מכתב והספיקו להחזיר אותה והיא שכחה לספר לי, ואני לא סלחתי להם. אני בכיתי הרבה זמן, ושוב הדודה שלי צעקה למה אני בוכה, ואת זה גם אני זוכרת. אני חושבת שהאשה הזאת בסוף בארץ, ופעם אחת אני חושבת שפגשתי אותה ונדמה לי ששאלתי אותה ואני לא בטוחה שקבלתי תשובה. כך ידעתי שאמא שלי בטרבניק, וזה זכור לי היטב. שאלת מה הרגשתי - אני לא יודעת מה לומר, כי הייתי עם הדודה והדודה היתה אשה קשה, אבל היא דאגה לי. הבת דודה שלי, מאד נקשרתי אליה, היא היתה בחורה נוחה, וזאת היתה החברה שלי. לה היה חבר שהיה יחד עם הדוד, הם היו כאילו נשואים. גם היא עברה, כי בעלה הראשון נרצח לפני האקציה הראשונה והיא היתה נשואה רק חצי שנה. זה היה חבר שהם עוד לא היו נשואים. החבר הזה והדוד היו ביחד ואני והדודה והבת דודה היינו יחד. לומר אם חשבתי על אחי וכולי - אני לא יכולה לומר, אני זוכרת שנשאר לי מן דבר כזה שכל פעם הייתי עושה "אוי" ואת הדודה שלי זה היה מרגיז והיא היתה אומרת: (ביידיש) למה את עושה "אוי"? היינו מתחברים במחנה עם אותם הילדים, ואני חושבת שצרת רבים היתה חצי נחמה, היו מעט מאד ילדים שהיו להם שני הורים, לפעמים היה הורה אחד, היו בלי הורים ולא הייתי יחידה. ידעתי, הבנתי שהמצב הוא לא מצב רגיל. על המצב הפוליטי בחוץ לא ידעתי בכלל, אני גם לא חושבת שחשבתי על זה, אם הגרמנים מנצחים או לא מנצחים, אבל יום אחד אספו את כולנו לאפל ארוך וספרו ועוד פעם ספרו ובסוף הודיעו שהולכים לפרק את המחנה, ואי לכך שולחים הרבה אנשים לפלשוב (PLASZOW), הרבה אנשים לוייליצ'קי והרבה אנשים למיידאנק והרבה אנשים למחנות אחרים, שאני לא זוכרת. את הילדים ואת הזקנים שולחים למיידאנק, את הצעירים והחזקים שולחים לוייליצ'קי - זה מכרה מלח ע"י קרקוב (KRAKOW), את השאר שולחים לפלאשוב ולמקום ע"י ראדום, שאני לא זוכרת. אני הייתי ילדה, הבת דודה שלי היתה צעירה, החבר שלה היה צעיר וההורים שלה לא היו זקנים כל כך. מכיוון שהיא עבדה אצל הגרמני הזה, ראש המחנה, היא כנראה בקשה ממנו שישתדל בשבילה שהיא תישלח לוייליצ'קי, כי מי שצעיר וחזק יש לו יותר סיכויים לשרוד, ומי שלמיידאנק, ידעו שישר נכנסים לתאי הגאזים, וזקנים וילדים. שתי הקבוצות עמדו אחת על יד השניה. הם היו מיועדים לוייליצ'קי ואני הייתי מיועדת למיידאנק. אבל הדודה שלי התחילה לבכות: ביידיש: איך אני יכולה לשלוח אותך לבד למיידאנק, מי יודע? אז הם עברו אלי, כולם, ואני כבר הייתי אז בת קרוב לעשר ואמרתי: בגללי אני לא רוצה שאתם תמותו, אתם הולכים לשם, ועמדתי על דעתי: אני אסע לבד, בגללי אתם לא הולכים למיידאנק. אז הם חזרו, וכך זה הלך הלוך וחזור עד שהגרמני הגיע ואז אי אפשר היה לעבור יותר. ברגע שהוא הגיע הם היו בצד של מיידאנק, כי כל פעם הם עברו ולא יכולנו להחליט. אני הייתי בצד של מיידאנק. התחילו לספור את הצד של וייליצ'קי, ואני אמרתי: נו, אתם הולכים לוייליצ'קי? לא, אנחנו לא נשאיר אותך לבד. כך הם נסעו למיידאנק. הכניסו את כל הקבוצות, כל אחד בנפרד, אותנו הכניסו אותנו לקרונות, וחשבתי שאולי אני אפגוש את אבא, כי ידעתי שאבא במיידאנק. נסענו הרבה, הרבה. חושך, לא ראינו כלום, עד שהרכבת עצרה. גם היו הרבה תחנות בדרך. הם שפכו את השתן, אבל תמיד היינו בשמירה תחת מכונות ירייה, וכשסגרו, ניסו את כל האפשרויות של נברח. היה מאד צפוף בקרון. הזקנים והילדים נסעו למיידאנק. עד שעצרו את הרכבת, ואמרו: ראוס, עמדו מולנו הרבה קצינים גרמנים עם כלבים, כל כך הרבה, והנה זאת קבוצה של נשים וילדים מול הרבה גרמנים. ואז הם מודיעים: ילדים קודם, לעלות על משאיות, השאר מחכים, כי לא כולם היו כל כך זקנים, למשל, הבת דודה שלי. היינו בטוחים שאם רק הילדים קודם - היינו כעשרה או אחד עשר ילדים מכל בודזין, ואני הייתי הילדה הכי קטנה מחוביישוב. היתה גם עוד אחת בשם פלה שמבוגרת ממני בשלש שנים. אנחנו נוסעים למיידאנק. היתה עליה קטנה כזאת ושם השער והכתובת, וכמו שעולים על הגבעה, עומד גרמני עם מגפיים מבריקים עם אלה ביד, ומתחילים ללכת אנשים נכים, בלי רגליים, בלי אפים, אנשים מעוותים, עם מגבת וסבון ביד. באותו זמן אנחנו כבר ידענו, שמי שהולך עם סבון ומגבת הוא הולך לתאי הגזים. נושא תאי הגזים כבר היה ידוע ליהודים. הם הולכים לתאי הגזים - ולא ידענו מי הם. ואנשים ממש הסתכלו עלינו. כשאנחנו ראינו את הגרמני עומד וכאן אנשים עוברים - נפלנו לרגליו והתחלנו לדבר ביידיש גרמנית כזאת: אנחנו באנו מבודזין ושם עבדנו ואנחנו טובים ואנחנו לא רוצים למות. ואם יש פסל מאבן ויש שיר כזה בעברית - האיש הזה לא צעק, לא זז ולא נע, עמד כפסל ולא הניע עפעף, לא צעק עלינו וגם לא פנה, לא הסתכל עלינו. אנחנו נופלים לרגליו ובוכים ובינתיים השיירה הזאת של המונים עוברת על ידינו עם מגבת ביד וסבון ומסתכלים עלינו.השיירה נגמרה ואז הוא נותן צעקה: שנל! כשהוא נתן את הצעקה ידענו - נתנו ידיים, אנחנו הולכים לתאי הגזים במיידנק. התחלנו לבכות ונכנסנו לתא ראשון ושם אומרים להתפשט מהר, והכל שנל! כל התקופה הזאת על כל דבר הגרמנים אמרו: שנל. יושבת שם גרמניה זקנה ועושה לנו חיפוש של דברי ערך בפה, באף, וגם באברי המין, ואנחנו ילדים קטנים, וזה כאב. אחרי זה היא צועקת: שנל, שנל, לרוץ הלאה. כשרצנו הלאה התחבקנו בשלשות, ברביעיות, מתחת לטוש. בכינו, אמרנו שלום, ומחכים. לומר את האמת, כבר כאילו אתה משלים עם העובדה שאתה חייב למות. אני לא יכולה היום להסביר איך קבלתי את העובדה הזאת, אני לא זוכרת שהיינו בהיסטריה. בכינו, אבל לא צעקנו, והיינו ילדים. כמו שאנחנו עומדים כך ומחכים, פתאום יוצאים מים, ואז התחלנו לצעוק: זה מים, זה לא גז, זה מים! ואמרו לנו: שנל, שנל, להתקלח ולרוץ הלאה. היה חדר שלישי, ושם הודיעו לנו שאנחנו יכולים להתלבש, נתנו לנו בגדים חדרשים של מחנה ריכוז וגם הודיעו לנו שאפשר גם ללבוש בגדים לא של מחנה כי אנחנו ילדים. כשיצאנו מהמקלחת הגיע הטרנספורט של המבוגרים, שהם היו בטוחים שאנחנו כבר עפר ואפר. כשהם ראו אותנו, המפגש הזה היה מאד קשה, התחילו לבכות שם בצד השני (ביידיש): הם חיים, הם חיים! צרפו אותנו אליהם, והם בינתיים נכנסו למקלחת, והתחילו לרשום אותנו. הרישום עבר מהר, לא סימנו אותנו במספרים, ניתנה לנו מטפחת לבנה ובגדים והוכנסנו למחנה מס' 1. מיידאנק מחולק ל-6 שדות. אנחנו הוכנסנו למחנה מס' 1 שהיה מגודר. כשאנחנו הוכנסנו היו שני צריפי ענק ומסביב גדר תיל. על ידינו מצד שמאל לנו היה מחנה אחר ומולנו היה מחנה מס' 3 שם היו אסירים פוליטיים, ומאחורי מחנה מס' 3 היו הצריפים של המפקדה של הגרמנים. כשאנחנו הוכנסנו למחנה מצאנו שם 150 או 200 נשים יהודיות מהולנד, זה הכל, לא היה שם אף יהודי אחד נוסף. אנחנו פגשנו אותם ושאלנו את עצמנו: זה גם יהודים? הם היו גבוהות, חלקן בריאות בשר, בלונדיניות, לא ידעו יידיש, איזה יהודי לא יודע יידיש? זה היה עולם אחר, פתאום פגשנו אנשים אחרים. אבל מהר מאד הסתדרנו יחד. סידרו אותנו באותם צריפים. הצריף היה ענק, אבל הצריף היה מחולק לחדרים-חדרים. אני לא זוכרת כמה מיטות היו בכל חדר, אני ישנתי עם הדודה והבת-דודה. העובדה שזה היה קרוב למחנה של אסירים פוליטיים עזר להרבה בחורות להתקיים באוכל, כי בלילה - כילדה לא הבנתי את כל הסיפור. לאסירים הפוליטיים לא היה משטר כל כך קשה כמו ליהודים והם היו עוברים את הגדר - הם היו רשאים לקבל חבילות מהבית, והיו מביאים אוכל. איך אני ראיתי את זה כילדה ולא ידעתי שום דבר על מין? כל פעם אחרי שבדקו אם אני ישנה או לא, הייתי צריכה פיפי, ובכלל, מצבי עם הפיפי היה קשה מאד, כי מבודזין לא היו לי תחתונים. לא סיפרתי את זה, שהדודה שלי תפרה לי תחתונים משמיכה בבודזין, כי לא היו לי, ותמיד התקררתי, היה שלג, וכל פעם הצטרכתי. בסוף הקאפו גילתה שחסרה שמיכה והלשינו שהדודה תפרה לי. קבלתי מכות ובאזהרה שאם עוד פעם… במטבח עבדתי בבודזין בתפוחי אדמה והרבה פעמים סחבו ואני לא סחבתי. היו דברים, אי אפשר להיכנס לפרטים האלה. אבל הצטרכתי הרבה פיפי, גם במיידאנק, אז כל פעם אחרי הביקור של הגרמנים - בזמן הביקור פחדתי, לפעמים, לרוב, הייתי ערה ועושה את עצמי ישנה. אבל הצטרכתי פיפי, מתאפקת ואחרי זה רצה. השירותים היו בסוף הפרוזדור, לא בחדרים - שם היתה מין שוקת כזאת להתרחץ ועל יד זה השירותים, אז הייתי על פעם עוברת על יד הנשים, ושמעתי למחרת בדיחות וסיפורים - זה כך וזה כך, אבל זה לא כל כך נחרת בזכרוני ולא נקלט בי כל כך, ולא הבנתי מה כל הסיפור הזה. היתה אתנו אשה אילמת מחרוביישוב, והיא שכבה על יד החלון, ולילה אחד כנראה אחד כזה פתח את החלון בכוח וניסה להיכנס והיא לא ידעה להגיד לו לא להיכנס, ואולי הוא רצה להתעסק אתה והיא שמרה קערה עם מים על ידה והיא שפכה עליו קערת מים וכל החדר התעורר והיתה מבוכה ומבולקה ואז נודע לי שמשהו לא בסדר כאן בין בחורים ובחורות, אבל מה בדיוק - לא ידעתי. אבל שמעתי שלזה יש אוכל ולזה יש אוכל, וזאת ההולנדית בכלל שוכבת עם … דברים כאלה שלא כל כך נחרתו בי.

במיידאנק לרוב במשך היום עבדתי בהתחלה במיון בגדים. זה היה במחנה 3. הגרמנים פתחו לנו את הפשפש של המחנה שבו היינו, ועברנו שלושה מחנות. אבל כשהגענו למחנה שעבדנו בו היינו צריכים לשים את המטפחות ולשיר. היו מודיעים שצריך לשיר בקול רם, כדי שיראו שאנחנו מרוצים. עד שהגענו למכבסה. היתה שם מכבסה ענקית. פעם ראשונה שראינו מכונות כביסה ומעגלות, וכל הבגדים של כל יהודי פולין הובלו לשם, ואני ועוד ילדים ישבנו על ערימה ענקית. שם בחרתי לי שתי שמלות, כי מותר היה לי ללבוש שמלה ש(לא ברור). פעם אחת אני חושבת שנתקלתי בשמלה של אמא שלי. ככה הזיכרון שלי הולך אתי, כי הבד היה אותו בד. הרבה מצאו שם דברי זהב בתוך הבגדים, שהחביאו, כמו שאני עם הסוודר. שם עבדנו כל היום, כשאנחנו מבררים והמבוגרים מכבסים ועובדים במעגלה. היו כמה שידעו לתפור ועבדו במתפרות. מיידאנק, לגבי, בזמן שהיינו - הרחתי את העשן שיוצא מהארובות, ידענו שיש תאי גזים, ובתוך אותו מתחם של הבגדים, אנחנו היינו צריכים לתלות בגדים לייבוש בתוך תאי הגזים שלא פעלו. אלה היו תאים שהקירות היו מפלדה, הדלתות עבות כמו שיש עכשיו במקלט, ולא היה חלון. כל הזמן התבדחנו שמי שתסגור את הדלת והגז יצא. שם תלינו בגדים.

סוף צד ב' בקלטת ראשונה

ש: דברנו על מיידאנק - בזמן שאתם שוהים שם, אתם מרגישים בטוחים?

ת: בטוחים ממה?

ש: אתם יודעים שהחזית הרוסית מתקרבת?

ת: אני הייתי ילדה, אני חושבת שהגדולים ידעו, כי לא פעם היו אזעקות, והיה מקלט ע"י הצריפים שלנו ליד מחנה 1, ואני שמעתי שיחות, אבל אני בתור ילדה לא אוכל לומר שאני ידעתי הרבה. לא, לא ידעתי הרבה. פה ושם שמעתי שמדברים, ששמעו ושידעו. הרי היהודי היה מנותק באופן מוחלט, הרמטי, מכל מידע.

ש: אבל סיפרת שהיו שם אסירים פוליטיים.

ת: יכול להיות שהאסירים הפוליטיים כן ידעו והם מסרו למבוגרים. הדודה שלי בטוח לא כל כך חייתה את זה. לא היינו ביחד עם הגברים ואני חושבת שהדודה שלי כן ידעה משהו, אבל לומר שהיתה ציפיה שאתה תשרוד אי פעם? אני לא יודעת. לגבי החיים, אני חושבת שהיתה הרגשה שכל זמן שאתה יכול לחיות עוד רגע, עוד יום - זהו. לא בנית שום ציפיות, זה מה שהזיכרון שלי יכול לומר היום. אבל סיפרתי קודם שתלינו כביסה בתוך תאי הגזים. כשהיינו נכנסים לתאי הגזים, לפני הכניסה הסימן המובהק היה - בזמן שאנחנו הגענו זה היה כבר 44' - ע"י אחד התאים היתה ערימת משקפיים ענקית, מכל הסוגים; ע"י כניסה אחרת היו כלי תפירה והיתה ערימה של תיקים וערימה של מסרקים, ערימות גבוהות, גדולות. אני לא יודעת איך להגדיר את זה, אבל כשתלינו כביסה לא תמיד דברנו לעניין, יותר מתוך איזה סארקזם, שעוד מעט יצא גז. סביב הנושא של הגז בטוח שדברנו הרבה. בערבים השכיבו אותנו מוקדם, היינו צריכים לישון מוקדם, כל בוקר היה אפל שנמשך לפעמים הרבה זמן, הליכה לעבודה היה מין חצי שחרור(?). אבל מה שקרה באותו זמן, יחד אתנו הגיע מבודזין בחורה שיצאה מדעתה. שמה היה מינה. היא במיוחד נחרתה בזיכרון כל הילדים, והסיבה היא, שהיינו צריכים להיות אתה כל היום לעבוד אתה. בבודזין היה לה חבר שעזב אותה והיא השתגעה מזה. היא היתה מורשה והיא הגיעה אתנו איכשהו למיידאנק. במיידאנק עבדנו בבירור כביסה בחלקו, והיה חלק זמן אחר שפינו צריף אחד. היה צריף אחד פנוי, ריק, ואנחנו היינו צריכים לנקות את הצריף הזה ובעיקר לנקות שם חלונות. השאירו שם גם את מינה וכל היום היינו עם מינה שהתנהגה בצורה קשה. המבוגרים ניסו להסתיר אותה כדי שהגרמנים לא ירצחו אותה כי היא משוגעת. היינו שואלים כבר אחד את השני אם אנחנו מדברים לעניין, כי זה מאד השפיע עלינו, אני זוכרת את זה חזק. היא עשתה כל מיני דברים, גם מבחינה מינית שהיינו צוחקים לפעמים, צוחקים עליה, אבל בעיקר פוחדים להיות מושפעים ממנה. היינו יום שלם אתה.

הדודה והבת דודה עבדו יחד בכביסה, והדוד - באותו זמן שאנחנו היינו במיידאנק לא הגיעו עוד יהודים, אנחנו היינו היהודים האחרונים, אבל הגיעו הרבה מאד פולנים ששמו אותם מעבר לגדר תיל, במחנה השני או השלישי או הרביעי, אני לא זוכרת מה היה המספר, אבל גבלנו בגדר תיל. כל מחנה היה נפרד: היה מחנה ליהודים, הכי נמוך, לצוענים, להומוסקסואלים, הכי גבוהים היו האסירים הפוליטיים והשלאכטה הפולנית. הביאו הרבה פולנים. הדוד שלי, אני זוכרת שהיינו נפגשים על יד הגדר לפעמים, הוא היה מספר שכל יום הוא מכניס לקרמטוריום 10-12 גופות של פולנים ועכשיו שורפים את הפולנים. אני לא זוכרת אם הוא אמר את זה בצער גדול, כי השנאה בין היהודים והפולנים לא היתה קטנה - תלוי, זה היה גם על רקע אישי לפעמים, לפעמים לא שנאו אותם, תלוי מי התייחס לזה.

ש: מה את עושה?

ת: אני באותו זמן עובדת שם בכביסה.

ש: עד סוף התקופה?

ת: לא סיפרתי שהאנשים האלה שנכנסו לתאי הגזים, כביכול, אז כשהגענו למיידאנק, אח"כ גילינו שאלה הם שבויי מלחמה רוסים. גילינו שכשהובלנו למחנה ואח"כ התחלנו לעבוד, ראינו אותם מסתובבים עם בגדי צבא רוסי ולא פעם הם היו זורקים לנו מעבר לגדר לחם, פעם קבלתי חתיכת נקניק מעבר לגדר, זה היה משהו מעולם אחר. הם עבדו בכפרי הסביבה ויכלו להביא מצרכים. אז כשהם ראו בעיקר ילדים זה נורא ריגש אותם ולא פעם כשהם היו עוברים היו זורקים מעבר לגדר, אם ראו שאף אחד לא רואה. אז ידענו שאלה שבויי מלחמה רוסים, והם גם כן נכנסו למקלחת, רק שאנחנו חשבנו שזה… אני עבדתי שם והלכנו לישון, הרבה לא היה. על מה חשבתי אני לא יודעת, אני לא זוכרת. אני לא זוכרת שמצבי היה יותר קשה או יותר גרוע במיידאנק מאשר בבודזין: אותם העונשים, אותם המפקדים, אותו אוכל, לא יותר טוב ולא יותר גרוע. הדבר היחידי, שהיינו קבוצה הרבה יותר קטנה כיהודים, וספרו אותנו הרבה יותר שעות. היו גם נשות ס"ס גרמניות שהיו הרבה יותר אכזריות מהגרמנים - זה מה שאני זוכרת. אני תמיד מתחילה, ביום אחד הודיעו לנו להתאסף מוקדם לאפל והגיעו גרמנים חדשים, קציני גסטאפו חדשים שספרו אותנו אין-ספור פעמים. הוא היה עצבני, והיכה והרביץ ואיים שאם מישהו יזוז ויניד עפעף וכולי. כפי שאמרתי, שמעבר לגדר ראינו את הצריפים של המפקדה הגרמנית, ראינו שאנשים מוציאים ערימות נייר ושורפים. אני זוכרת שמישהו אמר שזה הסוף שלהם, זה הסוף שלהם. המבוגרים הבינו שהם הוציאו מהמשרדים שלהם את כל התיעוד שהם תיעדו וכפי הנראה שהאסירים הפוליטיים שרפו את זה. אנחנו ראינו שריפות ענק של ערימות נייר ענקיות, ואותנו ספרו וספרו. אחרי שגמרו לספור פתאום קבלנו פקודה: ראוס, והתחלנו לצעוד החוצה. לא נאמר לנו לאן, לא נאמר לנו מה לקחת, שום דבר, ואני זוכרת שהדודה שלי אמרה לי לרוץ מהר לצריף. היתה לי איזו שקית ביד, שאני לא זוכרת מה היה בה. רצתי ולקחתי את זה ואז התחלנו לצעוד מחוץ למחנה. איך שהתחלנו לצעוד מחוץ למחנה, ראינו על הכביש שיירות ענקיות של טנקים, של גרמנים, של נשק, חיילים צועדים, ואותנו מכניסים באמצע ומשני הצדדים שלנו גם כן גרמנים ששומרים עלינו עם כלבים, ונותנים לנו לצעוד. אבל באותו זמן שיצאנו היה קרב אווירי. ע"י מיידאנק עד היום הזה יש תעלות - כשהגעתי בפעם הראשונה, עכשיו, אחרי - זה אותן התעלות. כשהיה הקרב האווירי קבלנו פקודה מהשומרים שלנו ליפול לתוך התעלה וללבוש את המטפחות הלבנות, כאסירים. המבוגרים אמרו שכפי הנראה אלה סובייטים למעלה, שלא יפציצו אותנו. הם ידעו שהרוסים יודעים שאלה אסירי מחנות ריכוז והם לא יפציצו. אבל היה דבר שלא יאומן, שהגרמנים נכנסו קודם, כל אותו צבא גרמני, ואנחנו צווינו לשכב עליהם, כלומר פחדו מהפצצות. זו הפעם הראשונה ששכבנו צמודים לגרמנים בלי לפחד מהם. קשה לתאר מחזה יותר סוריאליסטי, לא יאומן. אנשים מרוב היסטריה התחילו לצעוק ולצחוק: אנחנו שומרים על הגרמנים. ראינו שאווירון אחד נופל, וזה היה כנראה האווירון הגרמני, כי הגרמנים התחילו לקלל ולצעוק, ואמרו לנו לצאת. התחלנו לצעוד. ירד גשם. הצבא הגרמני צועד, אנחנו באמצע ושומרים עלינו עם כלבים. צעדנו וצעדנו, אני לא יודעת כמה זמן צעדנו, אבל התחלתי להתעייף. הדודה שלי אמרה לי לזרוק את החבילה שהיתה לי ביד וזרקתי, ואח"כ היא אמרה לי להתפשט, ואח"כ כבר לא יכולתי ללכת. רק לפני שש שנים נודע לי למה כל כך התעייפתי ולא יכולתי ללכת, אבל אז לא ידעתי אבל לא יכולתי ללכת. אבל פתאום הרגשתי אקדח, מרגישים קת של אקדח, קר. הסתכלתי וראיתי גרמני עומד מעלי וקמתי. כמו שזה היה קר התחלתי לרוץ, למרות שלא יכולתי. רצתי והדודה שלי התחילה לומר (ביידיש): איפה היית? היא התחילה לדאוג לי. שוב התחלתי ללכת ושוב התחלתי לפגר אחרי היהודים. אחרינו היו האסירים הפוליטיים. קודם צעדו היהודים ואחרינו הם. למעשה אנחנו היינו האחרונים שפינינו את המחנה ואז כשיצאנו, ראינו מרחוק עשן ולובלין בערה. הרי מיידאנק זה פרבר של לובלין, וכל לובלין עלתה באש - את זה ראינו עוד כשהיינו במחנה, שלובלין בוערת. זה סימן שהרוסים קרובים. כשצעדנו למעשה היינו אחרונים שהוצאנו מהמחנה. כשיצאנו כל הערימות היו "ככה", השאירו את הכל חוץ ממה שהם… וכל הגרמנים צעדו יחד אתנו. אני הולכת ונופלת ונופלת וזה כבר ערב. אני לא יודעת אם זה היה יום או שלושה ימים, אני לא יכולה לומר. נשכבתי ואמרתי: די, והנכון הוא שכבר לא היה איכפת לי למות, ולמעשה רציתי למות, כי הייתי עייפה מאד. היה לי קשה לפתוח את הפה, כל השרירים שלי התכווצו, ולא יכולתי יותר לזוז. כמו שאני שוכבת ומחכה מישהו הרים אותי ושם אותי על הכתף. אני הייתי בטוחה שאלה גרמנים שלקחו אותי לירות בי. התחלתי להתחנן בפניהם: תגמרו אותי כאן, אין לי כוח ללכת. הם סחבו אותי ואני צועקת: אין לי כוח. אמרתי: תגמרו אותי, למה אתם לוקחים אותי, וכל פעם שאני דברתי ככה עשו לי: ששש, שאני אשתוק. פתאום מצאתי את עצמי בבקתה של פולנים, אתם, וראיתי את הפנים שלהם ושמעתי שהם אמרו בפולנית - הם כנראה דברו בצ'כית - ואמרו שהם פרטיזנים וזאת ילדה יהודיה מהמארש של המחנה ועוד מעט הרוסים נכנסים, ואם יאונה לי משהו רע הם יבואו כפרטיזנים ויגמרו את המשפחה, והשאירו אותי. ואני הייתי משותקת. השכיבו אותי במטבח. במטבח הפולני הכפרי אין רצפה - זה אדמה, יש מין מיטה מעץ והמטבח עם כיריים שמובערים ע"י עץ. היו שם שתי ילדות - אחת בת גילי ואחת קצת יותר קטנה. לי היה מספר על השרוול, מספר פה ודיסקית מהמחנה. אבל היתה לי למזלי שמלה לא של המחנה והיה לי סינר מהבגדים שעבדתי.

אני רוצה לחזור: אחרי שעבדתי בבירור בגדים, יום אחד קבלנו פקודה לעבוד בקטיף תותים. הנה, אנחנו במיידאנק ומודיעים לנו איפה יש תותים. התברר לנו שלא רחוק מהקרמטוריום, בצד ימין של הקרמטוריום - בחזית הקרמטוריום היה גן ירק ובצד גידלו תותים בשביל הגרמנים שומרי המחנה, הוורמאכט או הס"ס, אני לא יודעת. אנחנו היינו צריכים לקטוף תחת משמר, אסור היה לנו לאכול. הריח של הקרמטוריום היה נורא קשה, ואנחנו קוטפים תותים בריח של הקרמטוריום. היינו ילדות לא יכולנו לאכול את זה, אבל היו בעלול אומץ שהצליחו לאכול תות או שניים ובהפסקות היו מתחרות מי הצליח ולא ראו אותו. מי שהיו רואים אותו היו יורים בו. אני מוכרחה להודות שלא הייתי אמיצה, מעולם לא טעמתי רבע תות, פחדתי. אבל בין ההפסקות היינו מספרים - איך הבית שלך ואיך המשפחה שלך ומה היה לפני המלחמה ואיך עכשיו - כמו ילדים. הייתי אומרת שהפסיכולוגיה היתה ילדותית עדיין עם כל זה שהיינו מבוגרים.

שכחתי להוסיף לסיפור עם התותים, כי אח"כ בארץ זה התגלגל עם ילדת התותים של סביון ליבליך, היא כתבה איזה סיפור.

אני חוזרת לסיפור של האיכרים: הם השכיבו אותי על הספה והייתי משותקת. לא יכולתי לפתוח את הפה, לא יכולתי ללכת לשירותים, כל השרירים שלי לא נתנו לי לקום. אז הבקתה הזאת כנראה היתה על אם הדרך והגרמנים נסוגו. נכנס גרמני, במקרה רופא. אז היא כיסתה אותי עד למעלה כדי שלא יראו את המספרים שלי. היא שמעה שהוא רופא, דוקטור, והיא פחדה פחד מוות מהפרטיזנים, אז היא אמרה שזאת הבת שלה. היא בקשה שהיא יבדוק אותי. הוא הוציא לי את היד ובדק לי את הדופק ואמר לה שהיא לא הבינה, אין לי שום סיכוי לחיות, הדופק שלי לגמרי לא בסדר, אבל אולי אפשר לעזור לי - שהיא תמצא מהר רופא שיטפל בי כי אני מאד חולה. הגרמני שתה מים - הוא נכנס לשתות מים ולנוח והמשיך לדרכו. היא רצה לחפש רופא. אם היא רצה לחפש רופא או לא אני לא יודעת, והיא חזרה ואמרה שהיא לא מצאה רופא, אבל יש לה איזו תרופה, שאולי זה יעזור לי. היא נתנה לי קצת מהתרופה וזה עזר לי קצת. לא שיכולתי לקום ולהניע את הידיים, אבל התחלתי להרגיש את עצמי, התחלתי לקבל דופק. היא החזיקה את התרופה על הארון. אח"כ היא שוב נעלמה, ואני אמרתי לבת הגדולה, שהיתה בת גילי - פולנית דברתי חופשי: תשמעי, התרופה הזאת עזרה לי, תני לי עוד קצת מהתרופה. היא עלתה, ואני גמרתי את כל הבקבוק. מה שהתברר, שזה היה ולריאן לחולי לב, וכפי הנראה שזה מחזיר דופק, אולי היה לי דופק לגמרי נמוך. אבל זה לא הזיק לי, למרות שכמות כזאת יכולה להמית מישהו. לא רק שזה לא הזיק, באמת הרגשתי הרבה יותר טוב בהרגשה. יום אחד היא באה ואמרה שהיא סיפרה לבעלת האחוזה והיא תבוא - כפי הנראה הם היו קשורים. בינתיים התחילו כינים בראשי, אני לא התקלחתי, ושירותים היה צריך להביא לי משהו, כי לא היה להם סיר. הם טיפלו בי לא רע. השלאכטה, בעלת האחוזה באה ואמרה: איזו ילדה מסכנה. היא ניסתה לסרק אותי ולא הצליחה. אז תוך כדי הזמן הזה באו וסיפרו שהרוסים מתקרבים לכפר, ולא עבר זמן והתחילו לירות ע"י הכפר. בזמן ששכבתי עבר כדור את השערות שלי, ונכנס לתנור. אז האיכרה אמרה שזה מסוכן שאני כאן, וחוץ מזה אי אפשר להשאיר אותי כי אולי הגרמנים עוד יישארו. הכניסו אותי לאורווה על קש ושכבתי שם. אז באו כל הכפר לראות את החיה שבגן החיות - יש כאן יהודיה. באו לראות אותי, ובערב שוב התחילו יריות ושוב עבר את הקש. היא הורידה לי את הראש, כי גם לא יכולתי להוריד את הראש, כי לא יכולתי, ממש הייתי משותקת. יום אחד הופיעה פולניה ואמרה שאני נורא נחמדה ומוצאת חן בעיניה. לה אין ילדים והיא רוצה לאמץ אותי. אמרתי: אני לא כל כך רוצה להיות מאומצת, אולי אני אמצא את ההורים שלי, אז היא חזרה. כעבור יום היא עוד פעם באה, ויום אחד היא באה ואומרת: תשמעי, אני יודעת שהיהודים הם חכמים, אני אעשה אותך מורה, אני אביא אותך לכנסיה ואת תעברי את הטבילה, ואני אאמץ אותך. אמרתי: אני לא רוצה. למה את לא רוצה? כי אני הייתי יהודיה. ואז היא התחילה לקלל אותי: את יהודיה (מילים בפולנית), עברת את כל זה ואת עדין רוצה להיות יהודיה? בשביל מה לך להיות יהודיה, למה תהיי יהודיה? אמרתי: אני לא רוצה, ואמרתי: את רוצה להיות יהודיה? היה לי פה גדול. השאלה הזאת מאד הרגיזה אותה והיא אמרה: אם את לא תסכימי בעלי יבוא עם גרזן ויערוף לך את הראש. נו, הנה אני בסוף המלחמה, עברתי את מה שעברתי, והנה הפולני כאן יערוף לי את הראש? אמרתי: שיבוא, לא פחדתי, אני לא יודעת להסביר את זה. אמרתי: אם הוא רוצה - שיבוא, אני לא רוצה להטביל את עצמי, אני לא רוצה ללכת לכנסיה ותודה רבה. זה נורא הרגיז אותה, אבל הוא לא בא. בינתיים הם היו מביאים לי אוכל לאורווה: מרק מפטריות וחמאה האכילו אותי ובינתיים לאט, לאט התחלתי ללכת. כשכבר עמדתי על רגלי, כמובן שלא הייתי נקיה והבגדים שלי לא היו נקיים, אבל זה מה שהיה ואני לא זוכרת… הכפרי, בעל הבית הזה, היה רופא שיניים של הכפר. בעצמי נוכחתי איך הוא מוציא שן. הוא קושר את השן לחבל ולידית והיה מושך את הידית וכך היה מוציא שן. הם הראו לי את כל הכלים, והסתכלו בשיניים שלי אם הכל בסדר, ואמרתי כן. עם הבנות התיידדתי ונתתי להם את הסינר שלי ונתתי את השמלה שהיתה לי ונתנו לי משהו אחר. יום אחד, כשכבר התחלתי ללכת ממש הם אמרו: את לא יכולה להסתובב סתם, יש לנו פרות ויש צורך לרעות את הפרות בשדה, ואני לא ידעתי איך לרעות פרות בשדה ושנית פחדתי לצאת לבד לשדה כיהודיה, כי שמעתי שהיה יהודי בכפר ורצחו אותו. אמרתי: לא, תודה, אני לא יודעת לרעות. כעבור יומיים הוא בא עם סיפור אחר. בינתיים הרוסים נכנסו, אבל הוא שמע שהחזית מתקרבת בחזרה והגרמנים עומדים לחזור, ואני יודעת מה יקרה לו אם הגרמנים ימצאו שהוא החביא יהודיה. הוא גם שמע שבלובלין ברחוב שצ'גומיה(?) יש כבר יהודים. הוא יכין לי חבילה של אוכל, שאני אסע ללובלין. למחרת בבוקר הוא הכין לי חבילונת של לחם והיה נקניק דם פולני, שהוא טעים. הוא הביא אותי לכביש לחכות לטרמפים. אני אומנם עמדתי על הרגליים והלכתי, אבל עוד לא הייתי לגמרי בסדר - הלכתי קצת והתעייפתי. אז עצרה לי מכונית של הצבא הרוסי, עם המון רוסים בפנים. (לא ברור) ולקחו אותי ואמרתי שאני רוצה לרחוב שצ'גומיה. זה כל מה שידעתי. באתי לרחוב שצ'גומיה והם אמרו: אבל ממול יש גם משטרה, אם לא תמצאי. הם הורידו אותי והתחיל להיות ערב עד שתפסתי את הטרמפ ועד שהגעתי ללובלין. אני לא יודעת כמה זמן נסעתי. כבר ערב ואין לי איפה לישון. התחלתי לדפוק. לובלין בערה קודם, המלחמה ניכרה ברחובות, טנקים שרופים, מכוניות שרופות, הכל עוד היה מפוזר, זה היה כשבועיים אחרי המלחמה. אני התחלתי לדפוק בדלתות של פולנים. דפקתי בדלת, הצגתי את עצמי (פולנית): אני יהודיה ממיידאנק, אין לי איפה לישון, אולי אני יכולה לישון לילה אחד? דפקתי בכ-10 בתים, וכבר חושך לגמרי ואני ברחוב ואין לי לאן להיכנס ואף אחד לא פתח לי את הדלת. לא גירשו אותי, אבל כל אחד אמר לי בנימוס: אין מקום, הבעל ב…, לבד אני לא יכול - כל פעם היה תירוץ. עד שבדלת האחרונה פתחה אשה מבוגרת ואמרה: בסדר, הבן שלי ממילא לא בבית, את יכולה לבוא. היא שמה לי פרווה על הרצפה והשכיבה אותי על הרצפה. השארתי לה, אני חושבת, הרבה כינים על אותה פרווה, כי הייתי מאד מלוכלכת. היא דווקא אמרה: אם את רוצה להישאר עוד יום - את יכולה. אמרתי: לא, תודה, אני צריכה לחפש את היהודים. יצאתי עוד פעם לרחוב ואז באירופה בערים העתיקות יש שער ענק, ונכנסים לתוך השער וזה כמו קניון היום. שם בפנים היו… נעמדתי על יד אחד השערים ברחוב השלושה במאי, ע"י זה היתה חנות של פירות. כבר ראיתי פירות, אבל הסתכלתי עליהם כי לא היה לי גרוש. אני עומדת ויוצאת המוכרת של הפירות, מסתכלת עלי ושואלת מי אני ואני מספרת. היא אומרת: אני יודעת מי יהודים כאן. בינתיים היא הביאה לי קצת פירות, ואני בפעם הראשונה אחרי אלפיים שנות טועמת מה זה פרי. זאת היתה חגיגה, אני לא שוכחת את הטעם. כעבור כמה זמן עוברת אשה והיא אומרת: זאת יהודיה. איך היא ידעה - אני לא יודעת. היא מראה ליהודיה עלי: תראי, זאת ילדה יהודיה. היא ניגשת אלי, מסתכלת עלי ושואלת אותי שאלות ואני מספרת לה מאין באתי ואני אומרת לה: את לוקחת אותי אתך, והיא אומרת: לא, אני לא יכולה, כי אני הייתי עד עכשיו תחת ניירות אריים כפולניה, והמשפחה שאני גרה אתם לא יודעת שאני יהודיה, ואני לא יכולה… אבל אני אשאיר לך קצת כסף, קחי כסף. ואני סנובית, הרגשתי כאילו אני עומדת בפתח כעניה, ואמרתי: כסף אני לא רוצה. תקחי, אני לא יכולה לקחת אותך, אבל אני רוצה שתקחי כסף. ואני כסף לא לוקחת, אני לא יכולה להסביר את זה. התביישתי לקחת כסף. היא הלכה בבכי ולא לקחה אותי, ואני קצת כעסתי עליה שהיא לא לקחה אותי, אחרי שסוף-סוף מצאתי יהודיה. הגויה הזאת כל פעם יוצאת: נו, מצאת? לא מצאתי. לפנות ערב, כשעומד לפני שוב לילה שאני לא אדע איפה אני אישן, פתאום הולכים שלושה ענקים כאלה גדולים, בשום פנים לא הייתי אומרת, כי ליהודי היו סימנים ברורים מי הם יהודים. הם היו עם כובעי איכרים, גבוהים, בנויים כאיכרים עם מגפיים, לא נראו לי יהודים. הפולניה אומרת: את רואה אותם, את השלושה? הם יהודים. היא רצה אליהם להגיד: הנה, כאן עומדת ילדה יהודיה. הם ניגשים, שואלים ואומרים לי: בואי אתנו. הם לקחו אותי אתם, והביא אותי אל מישהו, שעכשיו אני חושבת שאני יודעת מי זה. הוא היה הנציג היהודי הראשון מטעם הממשלה הפולנית לרשום את היהודים ניצולי השואה. הוא רשם אותי, שאל אותי שאלות, ואמר: אין עכשיו עוד בית יתומים יהודי אבל יש בית יתומים פולני. יש כאן אשה שהיא תיקח אוטו בשבילך, תביא אותך לבית היתומים הפולני והיא תבוא לבקר אותך כל יום, לא תפחדי, לא תישארי לבד. לקחו אוטו, אני זוכרת את הנסיעה, והביאו אותי לבית יתומים פולני. זה היה בית היתומים פולני נוצרי מנוהל ע"י נזירות, אבל המנהלת היתה אזרחית, לא נזירה, וגם המטפלת, שגם בנה היה בין הילדים. היו שלושה חדרים עם הרבה מיטות והאוכל הובא מהמנזר, אוכל די דל. נשארתי שם וחיכיתי שהאשה הזאת שהביאה אותי תבוא אלי ויהיה לי איזה קשר עם יהודים. חיכיתי מאד חזק. אחת האכזבות המיידיות היתה שאף פעם לא התקשרו אלי יותר ואף פעם האשה לא באה, והיא כל הדרך הבטיחה לי, שאני לא אפחד - אני פחדתי להיות באווירה רק של פולנים - ואף פעם לא ידעתי את הכתובת, לא ידעתי למי להתקשר, כל פעם באתי ואיש לא בא ואיש לא שאל עלי.

ש: כמה זמן היית שם?

ת: באמצע הנזירות הכריחו אותי להתנצר. קודם כל המנהלת (שם לא ברור) מאד אהבה אותי - עזרתי שם הרבה, עבדתי, הלכתי להביא אוכל מהמנזר. מצאתי חן בעיניה, אבל דבר אחד לא מצא חן בעיניה, שלא התפללתי כל בוקר וכל ערב. כשכולם היו כורעים ברך הייתי עומדת או יושבת, אבל לא… המנהלת היתה אשה אצילה מאד, ואז יום אחד היא הזמינה אותי ואמרה לי: אני מבינה שאת יהודיה, אני לא דורשת שתתפללי, אבל את צריכה לכבד דת אחרת, אז כשכולם מתפללים רק תשבי בשקט. לא שאני חושבת שהרעשתי, אבל אני חושבת שעמדתי. וכך היה, עד שילד אחד, למחרת אחרי שהיא הזמינה אותי, בא אלי. הוא מאד אהב אותי, כפי הנראה התאהב בי ושאל אותי למה אני לא מתפללת. אמרתי שאני לא מתפללת כי אני יהודיה. הוא אמר: לא יכול להיות שאת יהודיה, את כל כך נחמדה, את סתם משקרת כי את לא רוצה להיות חברה שלי. הצטרכתי ממש לשכנע אותו ולהישבע שאני יהודיה, אבל הוא אמר: זה לא יכול להיות, את כל כך נחמדה, איך את יכולה להיות יהודיה. הוא זרק את הסטריאוטיפ של היהודים.

ש: מתי את מתחברת חזרה ליהודים?

ת: יום אחד אני הולכת ברחוב, חוזרת מהמנזר עם האוכל ואני שומעת יידיש. עומד קצין רוסי ואשה ומדברים ביניהם יידיש. שמעתי את זה, קפצתי אליהם וצעקתי: "איך בין אוכט א יידיש קינד" - אני גם כן ילד יהודי. אז התברר שהאשה הזאת באה עם הצבא הרוסי מרוסיה והתיישבה בלובלין. כבר היו אז הרבה יהודים בלובלין, שחזרו מהפרטיזנים, מהמחנות, מפה ומשם. היא אמרה לי איפה היא גרה ואמרה לי לבוא אליה הביתה, ואז היא סיפרה לי שיש יודנראט יהודי ושם מחלקים סוכר וסבון - אלה היו המצרכים. הגעתי אליה, והיא האכילה אותי כל בוקר באוכל ביתי יותר. הייתי הולכת כל יום, עד שיום אחד הלכתי לקחת סבון וסוכר ולהרשם בועד היהודי, ואני עומדת וניגש אלי איש ואומר: את מחרוביישוב? אני אומרת: כן. (משפט ביידיש:) את בתו של הראדומר? לאבי קראו ראדומר כי הוא היה מראדום. אני אומרת: כן. את פייגל'ה הקטנה? והאיש התחיל לבכות נורא, והוא לוקח אותי הצידה ואני צועקת: מי אתה, אתה דוד שלי, אתה מישהו? חשבתי שאולי אני … אבל הוא לא מדבר. הוא בכה כך כמה שעות ולא הפסיק, ובסוף גם אני התחלתי לבכות, שנינו בכינו. התברר שהוא עבד עם החבר של אבא שלי, שעבר את הגבול, שאנחנו היינו עם אשתו והבן, וגם הוא היה בן בית אצלנו, והוא הכיר אותי. הוא לקח אותי, ואמר: גרטל בחרוביישוב. גרטל זה אותו יהודי שהצליח לגנוב את הגבול לרוסיה, והוא רוצה לדעת אם את שמעת על בלה וחיימק'ה. אמרתי: מובן, אני יודעת בדיוק מה קרה להם. הוא חזר אתי לבית היתומים, חתם את שמו שהוא לוקח אותי לאחריותו. מלובלין לחרוביישוב זה בערך שעתיים באוטו, ואנחנו נסענו שלושה ימים בטרמפים, בעגלות וסוסים, בלילה חנינו אצל איכרים והגענו לחרוביישוב. הוא הציג אותי קודם בפני גרטל. גרטל והוא חזרו יחד עם הצבא הרוסי והגיעו לפולין. גרטל דבר ראשון חיפש את אשתו ואת ילדו, והוא לא ידע את מי לשאול. כשהגעתי וסיפרתי לו, למעשה אני הייתי העד היחיד שידע, כי את המחבוא שממנו ברחתי, למחרת היום הוציאו אותם להורג בקבר אחים במגרש בחרוביישוב. אני העדה היחידה, והוא רצה לאמץ אותי, שאשאר בתו, והייתי אתו שנה. אחרי זה התחלתי חיים אחרים ולא נשארתי אתו, אבל אולי זה לא הסיפור לכאן.

ש: הצטרפת למחנה עקורים בגרמניה.

ת: זה הרבה שנים אחרי זה. הייתי עם גרטל ואחרי שסיפרתי לו על אשתו ובנו, אח"כ הוא התחתן. כשהוא התחתן אני חזרתי לבית יתומים, הפעם לבית יתומים יהודי בלובלין, בפולין, לשם הם עברו, תחת הצלב האדום הפולני. התברר שבית הילדים היהודי הזה תחת הצלב האדום נהלו קומוניסטים יהודים, והם למעשה רצו להכשיר אותנו להישאר בפולין כקומוניסטים. שם מצאתי את כל הילדים ממידאנק. התברר שאני הלכתי ברגל והם הוצאו באמבולנס, ואני לא ידעתי על האמבולנס, עד היום אני לא זוכרת איך. האמבולנס נתקע בחזית בדרך בין הגרמנים והם ניצלו. מצאתי את חברי בבית היתומים הזה. הייתי בבית היתומים הזה עד שהדודה שיצאה עם המארש הזה ממיידאנק לאושוויץ - אותה ואת הבת דודה הובילו למחנה אחר ואת הדוד למחנה אחר. הדוד שלי ניספה, אני חושבת, במאוטהאוזן. ביום שהוא שוחרר אני חושבת שהוא אכל יותר מדי ונפטר מאכילה, למעשה באותו יום או מטיפוס. הבת דודה והדודה הגיעו ללובלין וחיפשו אותי ומצאו אותי, ואז הן לקחו אותי אתן בחזרה לחרוביישוב. הגעתי לחרוביישוב ודבר ראשון הלשנתי לרוסים על הפולנים שלקחו לנו את הבית. הם נחשבו לפולקסדויטשה ומיד פינו אותם. כשהגעתי לחרוביישוב הפולניה מהבית הזמינה אותי, התחילה להערים עלי: את רוצה שמלות חדשות, את רוצה את זה, את זה? אוי, כמה טוב שניצלת, ואני חושבת שלו יכלה לגמור אותי באותו רגע היתה ודאי עושה את זה בשמחה. אני לא רציתי שום דבר והלשנתי עליהם ופינו אותם מהבית וגירשו אותם מהעיר ואני יודעת מה נגמר גורלם. אני יודעת שהיו להם ארבע בנות, ובת אחת התחתנה עם גרמני, וזה סיפור שלם. פינו אותם ואנחנו גרנו בבית שלנו. אחרי זה שוב חזרתי לבית יתומים, היה הלוך וחזור ושוב התחברתי עם הדודה והבת דודה ובסוף נסענו ללודז', כי בעיר התאספו כ-20 יהודים וראו שאין שם מה לעשות, לא היה שם ממה להתפרנס, ממה להתקיים, הפולנים תפסו את כל החנויות, חלק מהבתים נהרסו. הובאנו ללודז'. הדודה שכרה בית, (וגרנו שם) והדודה והבת דודה והחבר שלה שבינתיים הפך בעלה ואני. רשמו אותי שם לבי"ס יהודי של פועלי ציון שמאל, ויום אחד בדרך לבי"ס אני רואה את אחד הילדים מבית היתומים מסתובב. לא סיפרתי, לא נכנסתי לדברים, אבל בתוך בית היתומים הפולני התחילה התנועה הציונית לעבוד במחתרת, בעיקר "השומר הצעיר" שפתח קיבוץ ע"י בית היתומים ורוב הילדים עברו לקיבוץ והתמרדו נגד השלטון הקומוניסטי, כמה שעוד אפשר היה. כך הם הגיעו גם כן ללודז', לקיבוץ של לודז', והבית שהדודה שכרה היה ממול לאותו קיבוץ ואני פגשתי את הילדים. רצתי אל הדודה ואמרתי: אני רוצה ללכת לקיבוץ, אבל כששאלו אותי לאיזה קיבוץ אני רוצה אמרתי: "אני רוצה לשומר הצעיר, אני מהשומר הצעיר". כל קיבוץ ניסה לסחוב אליו, ושאלו אותי איך אני מהשומר הצעיר, וסיפרתי והזדהיתי עם חדוה, המורה לעברית שהיתה לי בהתחלה כל כך, עד הסוף, שאם היא היתה שומר הצעיר אז גם אני רציתי להיות בשומר הצעיר, וכך נכנסתי לקיבוץ של השומר הצעיר. אתם גנבתי את הגבול כשפינו אותנו ב-45' מפולין, הבריחה ארגנה את הקיבוץ, כל הלילה עלינו על הרי הקרפטים, עברנו את הגבול לצ'כיה, בלילה עשו לנו די.די.טי, הובלנו ברכבות לברטיסלבה, שם נסענו ברכבת לגרמניה. כשהייתי בלובלין אצל אותה משפחה, התחלתי לספר שיש לי אח ברוסיה אבל אני לא יודעת איפה הוא. במשפחה הזאת מישהו אמר לי: צריך לכתוב מכתב לסטאלין, סטאלין יודע איפה נמצאים כל היהודים. לי יש אח ברוסיה ואני לא יודעת איפה הוא, אז כתבתי גלויה לסטאלין, אמרו לי איך לכתוב וכתבתי בפולנית ואני לא יודעת רוסית. עד היום אני מחכה לתשובה, אבל כשהייתי בחרוביישוב באו אלי מהעירייה לספר שהגיעה גלויה מנתן רוטשטיין ואם אני אחותו… התברר שאחי בסיביר והוא כתב לעירייה לשאול אם מישהו נשאר בחיים ואז הביאו לי את הגלויה ואני כתבתי לו שאני נשארתי. אז רציתי עוד פעם לכתוב לו, כי לא קבלתי תשובה ואיבדתי את המכתב, לא מצאתי את הכתובת. הייתי ממש באבל. כשהוא עוד פעם כתב תפרתי את הגלויה בתוך המעיל שלי, שגרטל קנה לי - האיש שרצה לאמץ אותי - ושמרתי את הגלויה הזאת תפורה במעיל. אח"כ כשהגענו ללודז' ידעתי שהיהודים חוזרים מרוסיה, זה היה תקופת הרפטריאציה ואני חיכיתי שאחי יבוא, כי הוא כתב לי שהוא יבוא. גלויה הלכה בין 3 ל-4 חודשים, כך שההתכתבות לא היתה גדולה, אבל ידעתי שהוא עומד לבוא. כשעברתי לקיבוץ עזבתי את ביה"ס היהודי, והיה בי"ס עברי "תל חי", אני חושבת. עברתי לבי"ס עברי, כי כל הקיבוץ הלך רק לכיתות של בי"ס עברי וחיכיתי לאחי. כשהגיע אחי, הוא הגיע לאיזה זוג חברים שהוא ידע את הכתובת שלהם, הוא לא ידע את הכתובת שלי, באו לספר לי ואני נפלתי מכל המדרגות, שברתי קצת את הרגל, פצעתי, והגעתי לאחי וכמעט ולא הכרתי אותו - הוא יצא בראשית 40 וזה היה ב-45', שנים שהיו מכריעות. ואז הוא הוציא את התמונות שנתנו לו מהמשפחה. זאת היתה פעם ראשונה שאני ראיתי את אחי שלום ואת הורי ופרצתי בבכי ובכיתי 5 שעות בלי שאף אחד יוכל להפסיק אותי, כולל אותי עצמי - כבר רציתי להפסיק, אבל זה היה כפי הנראה איזה קטליזטור של כל אותם השנים. שאלת אותי איך הרגשתי - זה היה הרגע שפרקתי, כנראה, הרבה. לא יכולתי להפסיק לבכות, לא יכולתי לעצור את עצמי, הבכי יצא מעצמו, בכיתי הרבה שעות. אחי התחנן שאני אפסיק עם זה, כי פעם ראשונה ראיתי שוב את הורי, את אחי וכל המלחמה פתאום התעוררה אצלי. כעבור זמן בא הדוד שלי - אחי מצא ברוסיה את אח אבי והם עברו את כל השנים יחד ברוסיה. הוא היה אדם לא כל כך בריא, והוא הגיע כמה חודשים אחרי אחי. כשהוא ראה אותי הוא בכה כמה שעות בלי לעצור, אני כבר הייתי אחרי.

ש: באיזו שנה את מגיעה לארץ?

ת: אני הגעתי ארצה, שלא אפסיד אף מלחמה, ב-15 במאי 47', בדיוק שנה לפני מלחמת השחרור.

ש: עם עליית נוער?

ת: לא. הובלנו לגרמניה, גנבנו את הגבול והייתי ביורדבאד, זה האיזור הצרפתי, כי הרי גרמניה חולקה לאיזורים. אז התאכזבתי מהקיבוץ, עברתי בחזרה והתיישבתי בבאד רייכנהלט שם היה אחי והדוד שלי וגרתי אתם. כשהייתי בחרוביישוב, לא סיפרתי, אח של אותו ד"ר הורנשטיין - כל האחים השתחררו, אבל האחות נרצחה. הם היו שלושה אחים. אחד האחים היה עורך דין. גרטל אמר: תמכרי את הבית שלך, יש אחד שהכיר את הורי והיתה לו חנות על יד. מכרתי את הבית, קבלתי כסף, ואני זוכרת שיצאתי וקניתי לי שמלה ואכלתי נקניק. שמו לי את כל הכסף בסל, ארזו לי, וזה הבית שמכרתי.

ש: האם עלית בעליית הנוער?

ת: אני אספר למה לא עליתי עם עליית הנוער. היה לי קצת כסף ומסרתי אותו לדוד, אח של אבא שלי, כשהוא הגיע מרוסיה, וכשהיינו בבאד רייכנהלט גרמניה היתה מחולקת לאזורים - אמריקאי, צרפתי, אנגלי וכל מי שהיה באזור האנגלי בברגן בלזן יכול היה לקבל סרטיפיקט, זה היה ב-47', אבל לא כולם רצו לעלות ארצה. לדוד שלי היה חבר שנודע לו שמשפחה מסוימת לא רוצה לעלות ארצה ומוכנים למכור את הסרטיפיקט בשוק שחור. הדוד שלי לקח את הכסף של הבית וקנה 2 סרטיפיקטים ולא היה גם לאחי. אחי בינתיים הצטרף לקיבוץ אחר של השומר הצעיר והוא אמר: אני אבוא ארצה עם הקיבוץ. אנחנו גנבנו את הגבול בבד ייכנהלט שזה באזור האמריקאי לברגן בלזן. בדרך כמעט גמרו אותנו כי חיפשו והורידו את הדוד ולנו היו דולרים כדי לקנות את הסרטיפיקטים. קנינו את הסרטיפיקטים ועלינו 250 איש על אניה תחת דגל פנמה שהיתה אניית טיולים של 20-30 איש. לכולם היו סרטיפיקטים. הסיעו אותנו מברגן-בלזן למרסיי. פעם ראשונה שראיתי ים, הסתחררתי. הספינה הזאת לקחה 250 איש, הגעתי לחיפה ב-15 במאי 47'.

ש: את ילדה בת 13 – לאן את מצטרפת?

ת: סיפרתי שלאבי היתה אחות בארץ, בתל אביב, שעלתה עם העלייה הרביעית הפולנית. באנייה היו שליחי סוכנות שרשמו את הילדים ישר לעליית הנוער, ורצו לרשום אותי ואמרתי: לא, אני יודעת שאני ב"שומר הצעיר" אבל קודם אני רוצה לנסוע לדודה שלי עם הדוד, כי זאת היתה אחות שלו. היה ויכוח די קשה, הם רצו בכל תוקף לקחת אותי ואני אמרתי: קודם לדודה. נסעתי לדודה, שהיתה במקום איפה שהיום דיזנגוף-סנטר, היום היא גרה ברחוב בצלאל. גרתי אצל הדודה עם הדוד תקופה קצרה וראיתי שזה לא מקום, הייתי ילדה והיא חיפשה עבודה בשבילי. אמנם היא בכתה על כל האחים שלה, אבל אני לא הייתי המציאה הכי גדולה. מיד רציתי לחזור לקיבוץ ואז כשהלכתי לעליית הנוער בתל אביב, רצו שהדוד שלי ישלם כסף עבורי ואז התחלתי לבכות, ואמרתי: מי ישלם לי, הדוד עולה חדש, אין לו פרוטה. בסוף שלחו אותי לבית זרע, וכך הגעתי.

ש: ספרי על עצמך בהווה, איפה את מתגוררת?

ת: הייתי חניכה בבית זרע במשך עשר שנים, התחתנתי בבית זרע כשפגשתי חייל מהנח"ל, שקוראים לו אריאל הורביץ, הוא בעלי. כאן אני קצת מתרגשת: היו לנו שלושה ילדים והבת האמצעית חלתה כשהיתה בת 6 במחלה נדירה של ילדים, (לא ברור) גרביס, עברנו הרבה מאד והיא הבריאה מזה, אבל אח"כ קבלה גידול במוח ובדיוק לפני חודש זה היה 6 שנים שהיא נפטרה – זאת הטרגדיה הכי קשה שלי. יש לנו שני ילדים, שניהם נשואים. הבת שלי הבכורה גרה בכפר מנחם ועומדת עכשיו ללדת את השלישי והנכדים מחזיקים אותי. אני מתגוררת בקיבוץ גלאון עם בעלי והבן, גמר לפני שנה את הדוקטורט בגיאולוגיה והוא עכשיו עושה את הפוסט-דוקטורט בארה"ב, בפאלו-אלטו במכון הגיאולוגי של מנלו-פארק(?), יש לו שני ילדים, קבלתי תמונות של הנכדים. אני הייתי מורה וכל השנים לימדתי עברית, הרוב באולפן, קצת בתיכון ובחטיבת ביניים. בעלי גמר את הדוקטורט שלו באוניברסיטה העברית בירושלים בהיסטוריה בת זמננו על אמריקה בשואה והוא העורך הראשי של ילקוט מורשת. אני יצאתי לפנסיה של משרד החינוך לפני חצי שנה, ואני עדיין מלמדת בהתנדבות ילדים בתיכון שזקוקים לעזרה, עולים חדשים, ומוציאה את העיתון המקומי של הקיבוץ.

ש: למה חשוב לך למסור עדות?

ת: אלף, אישית לי לא משנה. אני מרגישה שליחה של כל אלה שנרצחו, חברותי שהיינו באותו גיל ולא זכו. אני הילדה היחידה בגיל שלי שניצלתי – יש אחת מבוגרת ממני בשלש שנים. אני חושבת שזה כדי לספר.

ש: יש לך לפעמים מחשבות איך קרה שניצלת?

ת: הרבה פעמים שאלו אותי. ההסבר קשה, זה מקרי, שאלה של מזל, הכל שאלה של מקריות. סיפרתי על פעמיים שהייתי על סף גילוי ויצאתי – זה עניין של מקרה, מזל.

ש: אמרת שאת רוצה לספר למה היה חשוב שלמפקד הגסטאפו יהיה מצב רוח טוב.

ת: כן, זה סיפור יפה. האחים הורנשטיין, שהוא היה רופא. פגשתי את האח השני, לא זה שהיה עורך דין, עוד אחד, שהוא חי בניו יורק והוא מולטי-מיליונר והוא הוציא ספר I "SHALL LIVE", שמתורגם עכשיו לעברית בשם "לחיות ולספר". כשהוא הוציא את הספר, אני הייתי אז המזכירה של יהודה באואר בארה"ב, אני ניהלתי את המשרד של המכון ליהדות זמננו בארה"ב. פתאום מגיעה אלי ידיעה שהנרי הורנשטיין הוציא ספר. מיד התקשרתי והוא קבל אותי, ואז כשקראתי את הספר, הוא סיפר לי את הסיפור הזה, שראש הגסטאפו היה אימפוטנט והוא לא יכול היה להרשות לעצמו ללכת לרופא גרמני שידעו שהוא אימפוטנט, זה שייך לתת-גזע דבר כזה, לא לגזע המובחר, ואז הוא ידע שרופא יהודי לא יגלה ולא יספר, ובזמן שהוא טיפל בו באימפוטנציה הוא ניצל את ההזדמנות להציל יהודים.

ש: הסיפור הזה מופיע בספר?

ת: הסיפור מופיע, אני חושבת, בספר, וגם סופר ע"י ד"ר הורנשטיין, אני פגשתי אותו, ואני סיפרתי לו – הוא לא זכר – שהודות לו אני חיה, כי הוא אמר שאם הוא יראה את זה... כי אני לא יודעת מה היה קורה עם הפולנים. הוא רצה להכניס את הסיפור במהדורה השניה, ואני לא יודעת אם הוא הכניס. גם שלושת האחים ניצלו, וזה סיפור אחר.

ש: הראיון מתקרב לסיומו – יש משהו שחשוב לך מאד לציין – לקח אישי?

ת: אני כועסת על מה שקורה בארץ מבחינה דתית. חשוב לי לומר שכל יהודי חרוביישוב היו יראי שמיים, שומרי מצוות, דתיים, אנשים ישרים ומצפוניים שחיו בצניעות, ואם היה אלוהים, היכן הוא היה? יש לי חשבון נוקב עם הדת, לא פעם אני שואלת – האם אלוהים היה בחופשה? אלוהים לא שמע? הוא לא היה בשערי מיידאנק כשנכנסתי? אם פשענו ואם חטאנו, למה כדאי להיות יהודי (לא ברור) כדי להיות עם מובחר? יש לי חשבון עם הדת.

ש: מה את מאחלת לעצמך?

ת: למות בריאה, לא להיות לעול ולנטל לאף אחד ולהנות מהילדים והנכדים, שיהיו בריאים, וכל זמן שאני חיה שיהיה לי בטחון בחיים, אין לי דרישות גדולות ומופלגות, שהחיים לא יבגדו בי כמו שקודם.

ש: מה את חושבת על השיקום שלך?

ת: לא חשבתי. הרבה פעמים אני חושבת, שאני עם כל עברי לא פחות נורמלית מאנשים שלא עברו את מה שעברתי, מתפקדת וחיה עם כל הטרגדיות שעברנו – לפני שנתיים היתה לנו תאונה קשה שבעלי צולע ממנה, ואני עוד לא הבראתי ממנה, אלה הדברים. אני חושבת שעוד לא נולד הפסיכולוג שיכול לתחקר ילדים, ואני לא יודעת עד כמה תחקרו ילדים מהשואה, שיכולים להסביר איך הם עברו את זה, והיום לא פעם כשאני חושבת שילד מתנהג כך וכך, כי כך וכך, אני חושבת: אז איך אני תפקדתי?

ש: אני מאד מודה לך.

ת: תודה שראיינתם אותי.

תמונות

תמונה זאת נלקחה אצל משפ' זילברמן בגטו. מהצד זאת אמא שלי, מצד שני זה אבא שלי, באמצע זאת אחותו של אבא שלי, שהיתה בארץ ישראל ובאה לביקור, למטה זאת אנכי.

סוף צד א' בקלטת שניה, אין המשך