Rivka Shaki

שם המרואיינת : רבקה שאקי

תאריך הראיון : 16.8.2000

שם המראיינת : לאה פירסט

שם הכתבנית : אילה הלברטל

שמות מקומות

KERKYRA

BERGEN BELSEN

SASSONGA

AUSCHWITZ- BIRKENAU

MAUTHAUSEN

שם המרואיינת : רבקה שאקי

תאריך הראיון : 16.8.2000

שם המראיינת : לאה פירסט

שם הכתבנית : אילה הלברטל

התאריך היום הוא ה16- לאוגוסט שנת 2000. ראיון נערך עם הגברת שאקי רקבה, בת שמואל לבית מצא, ילידת העיר Kerkyra (קורפו) שביוון. עדותה תהיה על הבית, המשפחה, החיים בזמן המלחמה עד לגירוש ב1944- ל-Auschwitz-Birkenau, משם למחנות Sassonya, גנלאו, השחרור במחנה Mauthausen ב45-. עלייה לארץ ב46-. מראיינת לאה פירסט, יד ושם, ירושלים.

ש: רבקה, הייתי רוצה שנתחיל ותספרי לי על בית אבא, על החיים שלך בבית, על אבא, על אמא.

ת: נתחיל. הייתה לי אמא, אבא, היינו חמש בנות ושני בנים, והיו לנו חיים נהדרים.

ש: איפה נולדת?

ת: ב-Kerkyra.

ש: בשנת?

ת: עשרים. כולם, האמא הייתה נורא דתייה, בפסח...

ש: מה שמה?

ת: סילביה. והיינו הולכים לבית הספר. אני הלכתי לבית ספר פרטי יווני, ביוון. בית ספר פרטי, איטלקי. אחר כך למדתי קצת, התחלתי ללמוד, כשבא איזה מורה מהארץ, עברית. אבל אני הייתי משוגעת לשחק בבובות, ולתפור שמלות. הסוף היה עם כל העיר, וויכוחים עם אמא ואבא, שאבא מצא איזושהי בושה, היינו עשירים מאוד. לאבא היו שתי חנויות, ולא רצה, שאני אלמד תופרת, במילא אני לא אהיה תופרת. אבל אמא ראתה, כמה שאני אוהבת את זה, וכמה שאני מתעקשת על זה, שהלכתי ולמדתי תפירה ארבע שנים. ויצאתי תופרת טובה. אבל כשגמרתי, באו הגרמנים.

ש: אנחנו נחזור חזרה לבית, תספרי לי, איזה בית יהודי זה היה, דתי, אורתודוקסי...?

ת: היה לנו בית..., קודם כל לאמא הייתה עוד אחות ועוד אח, ולכל אחד היה בית משלו פרטי, בקומה הראשונה היה גר האח של אמא עם המשפחה, ובקומה שנייה אנחנו היינו גרים, ובקומה שלישית אחות של אמא, אבל היא לא הייתה נשואה. והיינו חיים חיים נהדרים, נהדרים...

ש: תספרי על החיים האלה.

ת: לא חסר לנו כלום. מה שרציתי היה יותר מדי אפילו, לא חסר לי כלום, והיו לי חברות, והיו לי עוד אחיות, שלהם לא היו כל כך חברות, אבל אני הייתי..., פרח אדם, אמרו לי כולם. והיה לי הרבה חברות, והייתי טובה בלימודים, הייתי טובה בתפירה, והיינו חיים עם כל טוב בבית, לא חסר לנו כלום. היה לנו בית שישה חדרים, היה כמובן חדר שינה לבנים, חדר שינה לבנות, חדר להורים, סלון, ומטבח, ולאמא הייתה צמודה אישה, עוזרת בבית, לעזור לה בכל העבודות, והייתה לנו גם אישה שהייתה באה פעמיים בשבוע לכביסה גדולה, ולזה. בגלל שאמא גדלה גם כן מפונקת, היא הייתה מורה, אם תראי את הצילום שלה, מה שהיא רקמה, שלא מאמינים, מצאתי את זה. הייתה מורה, יצאה מורה, אבל היא לא עבדה בתור מורה, אבל כל דבר היה מונוגרם, אפילו מגבות כלים, היה מונוגרם של הסילביה, "סיל" ו"מ", סילביה מצא, מצאתי שישה... אבא שלי ידע שאנחנו עומדים בסכנה עם כל השנים הטובות שעשינו, ו..., בטח את רוצה קודם לדבר על הבית, אחר כך...

ש: תספרי לי על הבית.

ת: היה לנו חיים טובים מאוד, קודם כל שהיה לנו בית גם לקיץ, בית לקיץ, והיינו משלמים גם את החודשים של החורף, בשביל שיהיה שלנו.

ש: איפה היה בית הקיץ?

ת: היו..., איך אומרים, ב-Kerkyra, יש מקומות, ערים, כפרים, שזה אויר טוב, בתוך העיר היה חם. והיינו משלמים בכוונה, בשביל שהיינו מרוצים, ללכת כל שנה. עכשיו ב-Kerkyra יש גויים ויהודים, אבל היינו חיים טוב מאוד, האבא היה סוגר את החנויות ביום שישי...

ש: איזה חנויות היו לאבא?

ת: הייתה חנות אחת, מאל"ף עד ת"ו, לכלי מיטה, לשמלות, הכל, למגבות. והחנות השנייה שהייתה ממש צמודה, ריצ'רצ'ים, סיכות, כל מיני דברים, איך קוראים, שוכחת הרבה, איך קוראים לזה, דברים..., כפתורים, חנות כזאת. ואח שלי הקטן היה עוזר לפעמים לאבא בחנות.

ש: שם האח?

ת: לעזור לו שהיו באים לקנות.

ש: מה היה שם האח?

ת: אה, האח, קראו לו פרץ. והאח הגדול הוא למד, והיה מנהל חשבונות, אבל לא ב-Kerkyra, באתונה. כששמע כמובן שיש לנו גרמנים, שלא חשבנו שהאי Kerkyra, זה הכל ים, הם חשבו שאנחנו לא נברח אם זה ים, הם ידעו, ודיברו הרבה הגויים, שלא ייקחו אותנו, בכמה מקומות, איים קטנים לא לקחו, אותנו כן לקחו ברגע האחרון.

ש: רבקה, התחלת לספר לי שהאבא היה סוגר ביום שישי את החנויות...

ת: אה, האבא שלי, נכון סליחה, היה סוגר את החנות, והיה חוזר לחנויות בחזרה, והיה ישן בבית כל השבוע, ביום שני, למה, ביום שבת אנחנו שמרנו, לא רק אנחנו, כל היהודים, וביום ראשון, זה יום ראשון של הגויים, אבל הרבה פעמים היינו באים לטייל עם ספינה יחד עם כל מיני חברים, לעשות טיול כזה עם ספינה במקום אחר, מהכפר שהיינו, כפר לקיץ. והיינו נפגשים עם חברים, והיינו חוזרים למקום, למקום של הקיץ, היינו מבלים שמה. אבל ה..., איך אומרים, היה לנו חיים..., לא חסר לנו כלום.

ש: תספרי לי על החיים היהודים, הלכתם לבית הכנסת?

ת: היינו בבית הספר, יהודים וגויים ביחד, אבל לא הייתה שנאה, היינו חיים יפה מאוד דווקא, אבל לגור, היו רחובות שהיו רק היהודים , מקום אחד, והיו בתי כנסת, אבל בית הכנסת הכי גדול היה איפה שאנחנו היינו גרים, מול, וזה לא הרסו, אבל בתי הכנסת האחרים הם הרסו, הם קלקלו אותם. וגם מצאו בהרבה דירות כסף מתחת לבלאטות, והם חפרו ולקחו. הבית שלנו, לא מצאנו כלום.

ש: נחזור חזרה לבית הכנסת. מתי הלכתם לבית הכנסת?

ת: אפשר היה ללכת כל יום שבת.

ש: והאבא מתי הלך?

ת: האבא גם כן היה הולך, בטח, ואמא בתור יהודיה הייתה שומרת, לא היינו מבשלים בשבת. היה לנו צמוד, איך אומרים, שאופה לחם, במקום כזה הוא היה בא בעצמו, אמא הכינה כבש עם תפוחי אדמה, והוא היה לוקח, והיה מביא לנו, שיהיה לנו אוכל חם, וטוב בשבת. לא היינו עושים שום דבר בשבת, מבקרים את הקרובים או משחקים, כשהיינו ילדים קטנים, עם החברות היינו הולכים לטייל, או לסרט, היה לנו תמיד מה לעשות, אני לא הייתי מספיקה ללכת הביתה כל הזמן, לא היו טלפונים, אבל היו כל הזמן קוראים לי מלמטה, או שהיו באים למעלה, היינו בקומה שניה, והיו קוראים לי לבוא לשחק, לא לשחק, לטייל, בגלל שכבר התקדמנו, אבל כשבאו הגרמנים באו...

ש: רבקה, לפני שמגיעים הגרמנים, הייתי רוצה שתספרי לי על חג הפסח בבית.

ת: חג הפסח, וחנוכה, היה לי בנים של האח של אמא, בני דודים, היו שרים, היינו עושים לביבות. וביום הכיפורים, אוכל מיוחד...

ש: איזה אוכל?

ת: אמא נהגה תמיד ביום הכיפורים..., המים שמבשל את העוף, המרק הזה, היה עושה מן בורקס, קטנים, מלא בשר, והייתה מבשלת, איך כשמבשלים אטריות, אבל היה בשר בתוכו, והיינו נהנים, והיינו מדליקים אור מוקדם, ולא היינו מכבים, רק אחרי הצום. השתדלנו, אפילו שהיינו צעירות, התחלנו חצי יום לצום, אחר כך היינו עושים תחרות, מי יכול לעשות יום שלם, מי שחצי יום, אבל היינו משתוללות, והיינו מבסוטות מהחיים. וגם יום הכיפורים היה נורא, שיהיה בדיוק הכל, איך שצריך. ובתשעה באב היינו הולכים לבית הקברות, היה לנו מתים, לא היה לנו, כולם מארבע בבוקר היינו הולכים כולם, ואחר כך היינו עושים כפרה. את יודעת מה זה כפרה, לא?

ש: תספרי לנו.

ת: זה..., כשרוצים לברך איזה בן שיהיה גדול, ושיהיה בריא, היינו עושים כפרה, זה שלוקחים תרנגולת, ונותנים מתנה לעניים את הדבר הזה, וכולם רצו, ואנחנו רצינו, גם אני רוצה, אמא שלי הייתה אומרת: "כל שנה אי אפשר כולם, כל שנה מישהו אחר", ואחרי בית הכנסת היינו הולכים הביתה, וממשיכים עד הערב שהיה תשעה באב. אבל תשעה באב, יום הכיפורים, ואמרתי עוד חג, וכל החגים, ראש השנה, כיפור, הכל הכל ידענו, ואף אחד לא הפריע לנו לסגור את החנות, לפתוח את החנות. היו במקומות כאלו, בית הכנסת, שלא הפריעו, דווקא היה בדיוק, בית הכנסת, איפה שהיו חנויות של היהודים, ובבית הכנסת איפה שאני גרתי, היה בשכונה של יהודים, בתים של יהודים שמה היו גרים. היה פשוט נהדר, היינו מרגישים כל חג, יותר ממה שאנחנו מרגישים בארץ, הרבה יותר.

ש: היו לכם חברים, למשפחה, או לך, קשר עם הלא יהודים, עם הסביבה הלא יהודית?

ת: כן, בטח, בטח. כשהיה לנו בת מצווה, או שהיה לנו חתונות, או שהיה לנו זה, זה לא היינו עושים באולם, לא היה דבר כזה שמה, בתוך הבית.

ש: תספרי לי על הבת מצווה שלך.

ת: הבת מצווה, היה את זה, היה, כן. בת מצווה היו נוהגים לעשות בשקדים, וסוכר. שקדים במכונה, והיינו עושים ככה ישר, עגולים כאלו, ואחר כך שמים בתנור ליבש את זה, וכשהיו באים, זה הדבר שהיו נותנים לבת מצווה, לכבד את הקרובים, את הקרובים, את החברים, זה לא חשוב מה. אבל היה תמיד בת מצווה מפוארת, בבית הכנסת היו שרים, היו קוראים את הסבא, מצד אחד את הסבא מצד השני, ואת אמא. את אמא רק היו מזכירים, אבל למעלה היו הבחורות, ולמטה היו הבחורים, אבל האחים היו כולם לבושים חגיגי, היית מרגישה שזה חג.

ש: התחלת לספר לי על החברים הלא יהודים, ש...

ת: החברים הלא יהודים היו באים כשהיו מזמינים אותם, היו מביאים מתנות, היינו מקבלים אותם יפה, ותמיד רצו לדעת, מה זה החג הזה, מה זה החג הזה, וגם להם היו חגים שגם אנחנו הצטרפנו, הלכנו לטייל יחד איתם, זה לא היה שום דבר ששינה. אבל אחרי זה, זה לא היה אותו הדבר.

ש: לך היו חברות לא יהודיות?

ת: כן, היו לי, גם לא יהודיות, וגם יהודיות היו לי. אני תמיד הייתי עסוקה, לא ידעתי מתי לעשות שיעורים, כולם רצו או שאני אעזור להם, או שאני אהיה חברה שלהם, והאחות הזאת היא, שניצלה מהשואה...

ש: שמה?

ת: חנה. להפך, היא כל הזמן בבית הספר, ואמא פה. הלכה יחד עם אמא. וכשחזרה מהשואה, היא לא עברה, מה שאני עברתי בשואה, אני עברתי הרבה, שאת תשמעי, אבל היא כל הזמן על יד אמא, ובשואה אני עשיתי הרבה דברים, כאילו שאני בחור, ולא בחורה. כולם היו אומרים: "חבל שאת נולדת בת, היית צריכה להיוולד בן". הייתי מעיזה, לא הייתי כל כך מפחדת, מבינה, אבל הייתי אחר כך ככה.

ש: רבקה, לפני המלחמה, את חווית אנטישמיות?

ת: לפני המלחמה?

ש: כן.

ת: היה קצת, אבל לא כל כך.

ש: מה היה קצת?

ת: לא היה כל כך, דווקא היה די בסדר. לאח שלי, הוא למד באוניברסיטה, והיו לו חברים, ואחד מהחברים שלו, הוא היה קומוניסט, והייתה לו משפחה, והאח שלי..., היה לנו בית עם ששה חדרים, היה לנו חדר אחד שהיה הכל פרודוקטים, את יודעת מה זה. סוכר, קמח, גבינות, זיתים, הכל היה בשביל שיהיה. והאח שלי אומר: "החדר הזה שבו עומדים כל הדברים, אנחנו מוכרחים לסלק אותם לאיזה מחסנים, כי אני רוצה להביא את החבר שלי, שהוא עומד, שיכולים להרוג אותו", הגויים. הסתרנו אותו, וכשהיה המצב הקשה שלנו, שפחדנו, אחרי שבסלוניקי תפסו את היהודים, נזהרנו, אמרנו לו, הוא אמר: "כן", ברגע האחרון הוא אמר: "לא".

ש: מה לא?

ת: שהוא לא יכול להצליח להסתיר אותנו בכל מיני מקומות, את מבינה, והאח שלי נורא כעס בזה.

ש: איזה שפה דיברו בבית?

ת: שפה יוונית ואיטלקית דיברנו בבית, אבל הרוב יוונית, הרוב יוונית היה, ואיטלקית, אמא יותר הייתה מדברת, אבל אנחנו ידענו, והיינו גם..., היא רצתה שנהיה בבית ספר פרטי, בבוקר יוונית, ואחרי הצוהריים..., אבל לא כל השבוע, ועברית היה ביום שני וחמישי שעתיים כל יום, ביום שני וחמישי לומדים עברית.

ש: איפה?

ת: היה בית ספר אחד, שלמדו היהודים, ואחרי הצוהריים היה סגור, היה פנוי, ומי שרצה היה הולך לשם. וכשאני הפסקתי ללכת בגלל שהיה לי יותר מדי, לא יכולתי לעשות הכל, הוא בא לאמא שלי, ואמר לה...

ש: מי בא?

ת: המורה. ואמר לה: "את יודעת, את לקחת את התלמידה הכי טובה". אני הייתי תופסת מהר, והייתי טובה בחשבון, לא לשבת עם עיפרון, תכף, עד היום לפעמים, עכשיו אני שוכחת הרבה. אבל הייתי תלמידה טובה, אבל אני רציתי ללמוד תופרת, את מבינה? וזה עזר לי לבנות בית בארץ.

ש: בבית, דיברו על ארץ ישראל, ציונות?

ת: כל הזמן אנחנו שמענו על ארץ ישראל, שפה הורגים, ופה אוסרים, ופה זה, אנחנו לא יודעים מאיפה, אבל ככה שמענו, שיש עם הערבים כל הזמן, זה פחדנו נורא, וכל הזמן חשבנו, כל כך רצינו להיות בארץ ישראל, אנחנו היהודים, שמה לא היה יכול להיות ברכה, אבל הנה שמענו ככה. והיו כאלו שהעיזו ללכת, לנסוע לשמה, ואני הייתי התופרת שלהם אחר כך, אבל מהם היינו שומעים, שיש להם הרבה עוצר, וזה, וזה, וכל פעם היינו מתחרטים, שאי אפשר לנסוע לשמה.

ש: חשבתם לנסוע לשם?

ת: חשבנו, לא רק אנחנו, הרבה חשבו לנסוע לשם. בכל זאת משך משהו, שזה הארץ, שזה יהודים, שלפעמים אי אפשר להגיד כולם, אי אפשר להגיד כולם, היו הרבה אנשים גויים, חברים כל כך טובים של אבא, ש..., לא היו כולם, אבל היו כאלו שזרקו איזה מילה מלוכלכת, שאנחנו יהודים, אבל לא היינו יכולים לדבר, לדבר נגד, פחדנו קצת, את מבינה, אבל ככה נשאר עד היום האחרון שאומרים, לא באנו בשום מקום, נשארנו שמה, אבל שאבא שמע שבסלוניקי, עיר גדולה, והרבה יהודים, הם שמה לקחו אותם שנה לפנינו.

ש: אנחנו נחזור, נגיע לזה. בתור ילדה, סיפרת לנו שרצית להיות תופרת, את אהבת את התפירה. מה עוד רצית להיות כשתהיי גדולה, על מה חלמת?

ת: אני חלמתי רק על התפירה, זה היה החלום שלי, ולא רצו לשמוע אותי כל כך, אבל היו נהנים שאני הייתי לוקחת בד, הייתי שמלה לילדה, בלי גזרה, בלי כלום, כבר הייתה שמלה, היום..., עד היום אני תופרת, אבל מהאסון הכבד שקרה, אני לא תופרת, אני רק מתקנת.

ש: רבקה, המלחמה פורצת באירופה בשנת 39, השתנה משהו אצלכם בבית כשפרצה המלחמה?

ת: לא, לא, רק כשבאו הגרמנים.

ש: מתי?

ת: ב44-, כשלקחו אותנו.

ש: ואיך היו החיים עד 44?

ת: רגילים וטובים, לא הפסקנו לטייל, לא הפסקנו לאכול, לא הפסקנו את החגים, לא הפסקנו את ה..., שהיינו מבקרים את היהודים, אחד את השני, היינו הולכים למסיבות, לא היה שום..., אף אחד לא הפריע לנו.

ש: ידעתם מה קורה באירופה?

ת: ידענו מה שקורה באירופה, ואבא, היה לו הרבה שכל, הוא היה סוחר גדול. והוא הלך לחנות לקנות קופסה כזאת, ובגלל שהיה נהוג ביוון, שלכל בת נותנים נדוניה, גם כלי מיטה, וגם מגבות, וגם זהב, וגם כסף, וגם זה... הוא הלך לשים את כל הזהב, היו שרשראות עד הרצפה, היה נורא נורא בזול הזהב, והיה לנו בשפע, עגילים הורידו ככה כשהגענו לשואה, את העגילים מהראש, יש עוד את החור, יותר אני לא שמתי. בארץ היה לי רק צרות, ושם דבר יותר, למזלי.

ש: התחלת לספר לנו על אבא עם הקופסא.

ת: אבא בא עם הקופסא, מילאנו את הכל, סגרנו את זה. והיה לו חבר שהוא היה סוחר, אבל הייתה לו חנות קטנה, ואבא, בגלל שהיה סוחר גדול, הייתה לו אפשרות וזכות, לקנות הרבה הרבה סחורה. מה הוא עשה, היו לו שני חברים נורא טובים, והוא הביא יותר סחורה, כאילו שזה בשבילו, והוא נתן להם כמה שזה עלה לו, לא יותר בשביל להרוויח, ועל השני הסוחרים האלו, הוא השתדל..., אני לא למדתי עברית, ואם אני עושה שגיאות תתקני אותי.

ש: את מדברת יפה עברית.

ת: מהחברות, ל..., איך אומרים, מה אני אמרתי?

ש: על אבא, עם הסוחרים החברים שלו.

ת: כן. כשאבא ביקש מאחד לשים בגינה שלו את הקופסא עם הזהב, הוא יראה לו איפה, ואבא אמר: "לא יודע אם אני חוזר, רק לבנים", והבנים לא חזרו. ועוד נתן לו מזוודה גדולה, את המזוודה הזאת אני לא יכולה לשכוח, עם שלושה תאים מעור, שלושה תאים מעור, והיה לנו מאה ותשעים ותשע מזלגות, כפות, וסכינים, היינו אוכלים בבית עם כסף. [...] עם כסף, [...] מכסף, אפילו בשביל פודרה, כלי לפודרה היה מכסף, כוסות שאומרים קידוש עם כסף. אבל מה אני עושה, מה הייתי יכולה לעשות, מה עשינו, אנחנו לקחנו את..., לא, הוא הסתיר שמה, לא, לא עשיתי שום דבר, אבא הסתיר איפה שנתן את הזהב. עכשיו, בחנות השניה, בגלל שאני הייתי..., היה לי איזה חבר, והאחות שלי, היותר מבוגרת, גם כן היה לה חבר, ושמה מתחילים לעשות נדוניה לילד, לילדה, לא לבן, מהיום שנולד, איך אומרים, שמים בצד, היה איזה ארגז, אני לא יודעת אם את מכירה דבר כזה, שאת סוגרת ופותחת עם כובע, כזה נפוח.

ש: תתארי לי את הארגז, איך זה נראה?

ת: שיכולים לשים עוד הרבה דברים, אבל הוא היה מנוול.

ש: מי?

ת: הגוי הזה, הסוחר.

ש: למה?

ת: אחד היה לא מאה אחוז, מאתים אחוז. זה, זה שאני מצאתי שמה איזו רקמה של אמא, שהמיטה עומדת כפולה לזוג שנים לקישוט, מין בד, או ורוד, או צהוב, לא חשוב, למעלה הרקמה, מקשטת את המיטה. מצאתי את שתי החתיכות האלו, כשהבת שלי התחתנה, אני תפרתי לה פה ופה, זה עבודה של אמא, שלא מאמינים שבטור כל כך דק אפשר לעשות רקמה כזאת.

ש: תאמרי לי, התחלת לספר לנו על הארגז של הנדוניה, מה קרה איתו?

ת: הארגז הזה, שמצאנו את הזה, היה רבע.

ש: מתי מצאתם?

ת: כשחזרנו מהשואה.

ש: למי נתתם אותו לפני המלחמה?

ת: לסוחר שני. הסוחר האחד היה גם משהו, אינטליגנט, ובן אדם, הוא ראה אותנו ובכה. השני אמר, שהגרמנים באו לקחת את רוב הדברים. ואני אמרתי לו: "מה ידעו בחנות שלך שיש דבר כזה, שזה מלא בדים, מלא דברים, הם פתחו לראות, זה היה כתוב שזה של היהודים?", הוא לא ידע מה לענות.

ש: ספרת לי רבקה, שעד 44 החיים נמשכו, איך, עד 44?

ת: עד 44. 44 באו הגרמנים.

ש: אבל עד שבאו הגרמנים.

ת: עד שבאו הגרמנים הכל היה..., חשבנו שלא יתפסו אותנו, רק בסוף האבא החליט, לתת את הדברים האלו ליתר ביטחון.

ש: אבל, שאלתי היא, גם השכנים הלא יהודים, היו אותו דבר?

ת: לא, מה פתאום.

ש: אז תספרי לנו.

ת: מה פתאום. הם עשו את החיים שלהם רגילים, לא היה להם פחד שיתפסו אותם.

ש: אבל הם התנהגו אליכם כיהודים, איך?

ת: אה, התנהגו לנו יפה, אבל אף אחד לא הציע לנו להסתיר, לעשות משהו, לעזור.

ש: אתם ביקשתם שיעזרו?

ת: לא כל כך ביקשנו, בגלל שאנחנו סמכנו, שהחבר של האח שלי, הבן הזה, דומה נורא לאח שלי, יש לי פה איזה תמונה, לא מצאתי מכולם.

ש: אני שאלתי אם השכנים הלא יהודים שלכם עזרו לכם.

ת: לא, לא עזרו לנו בכלום, ולא הציע לנו גם, פחדו.

ש: ואתם ביקשתם?

ת: לא היה צריך לבקש, הם ידעו שאנחנו עומדים בסכנה, אבל הם ידעו שהם יבואו..., למשל, אחד יהודי, היה נשוי, והיה לו ילד, שהיה קשה מאוד ששמענו שמתחתן, שלא הייתה מלחמה, מתחתן עם אחת לא יהודיה, אין דבר כזה, היינו נורא דתיים שמה, נורא דתיים, בשביל זה אני רוצה להדליק נר, אחרי כל כך הרבה שנים, ביד ה', אם אפשר, אם אני אחיה עד אז, אני לא יודעת, בזמן האחרון אני לא מרגישה כל כך טוב. ומה רציתי להגיד?

ש: על החתונה של הלא יהודי, הבן עם הלא יהודיה.

ת: כן, הם נורא פחדו, אפילו שהיה להם רצון טוב, לא הציעו לנו, אבל עשו לנו קטסטרופה כשאנחנו יצאנו.

ש: מאין יצאתם?

ת: שתפסו אותנו הגרמנים, עשו קטסטרופה, לקחו את הכל.

ש: רק רגע...

ת: אני הייתי ביוון, ומצאתי אישה שהולכת עם השמלה הכי יפה של אמא שלי, ואני עושה לה: "זה שמלה של אמא שלי, תכנסי פה, ואני רוצה אותה". היא התחילה לבכות ולצעוק, אמרתי די, לעזוב אותה.

ש: תספרי לי על היום שבו נכנסו הגרמנים, איפה את היית, מה את זוכרת, תספרי לי את היום.

ת: היינו כולם, איך אומרים, משהו שלא חיכינו.

ש: איפה היית?

ת: בבית.

ש: מה קורה?

ת: ועם רמקולים אמרו, שהיהודים מהבוקר עד חמש בערב, הם יהיו בעבודה, בחמש בערב עד הבוקר יהיו בבית, לא ייצאו. והם בכל מקום, איפה שהיו יהודים, היו גרמנים ושמרו, ואנחנו היינו מפחדים לפתוח אפילו את החלון.

ש: פתחת את החלון, מה ראית?

ת: ראיתי גרמני שעומד עם רובה, והיה פחד, זה לא איך שהיום, שכבר התרגלנו על הדברים האלו, זה היה נורא, נורא קשה, וכששמענו שבסלוניקי תפסו אותם, והרבה הרבה הסתתרו דווקא, ניצלו, בשביל זה אבא התחיל להוציא כמה דברים, וניצלנו עם זה שהוא הסתיר.

ש: הגרמנים נכנסים ל-Kerkyra, תספרי לי על הימים האלה.

ת: על הימים האלו, קשים מאוד.

ש: תספרי לי.

ת: כל יום היה כמו עצם בגרון, יותר גרוע, יותר מודאגים, ומדברים כאילו שמפחדים אפילו אחד על השני לדבר, בגלל שגרמני לראות, ואיך הוא היה לבוש, ואיך הוא היה רע, היית רואה בפנים שלו איך הוא היה, ובכל רחוב, איפה שעמדו, אפילו שהיו רחובות שיותר היו לא יהודים, אבל הם עברו, הלכו לבית שלהם, ידעו שהם לא יהודים, את מבינה. אבל אנחנו פחדנו, היינו הולכים הביתה לפני הזמן, משום שלא יהרגו אותנו, היה לנו את הפחד. אבל ביום אחד בא פתאום עם הרמקולים הפתעה, לא לדעת מקודם, כלום, שכל היהודים יבואו למחנה צבאי...

ש: איפה?

ת: בתוך העיר, זה היה שמה, שהיינו מטילים, מחנה צבאי גדול, לספור אותנו, ככה רימו אותנו.

ש: מתי זה היה?

ת: ב7- ליוני.

ש: שנה?

ת: 44, ב7- למאי השתחררתי. וזה יום שהבעל שלי נפטר, זה גם כן מתבלבל לפעמים פה, הוא גם כן אמר לי שלום ולהתראות, והלך, באו להגיד לי שאיננו.

ש: מצטערת. רבקה, נחזור חזרה ל7- ליוני, 44, תספרי לי על היום הזה.

ת: הלכנו כולנו בריצה שמה.

ש: לאן הלכתם?

ת: למחנה צבאי שלא היה רחוק מהבית, לא היה.

ש: עכשיו, לפני ה7- ליוני 44, את זוכרת את היום שנכנסו הגרמנים ל-Kerkyra?

ת: היו קודם.

ש: כן, מתי?

ת: אני לא זוכרת.

ש: את לא זוכרת. אבל את זוכרת משהו על החיים..., את סיפרת לי שפחדתם.

ת: נורא.

ש: חוץ מזה היה איזה דברים שאת זוכרת בין הגרמנים ליהודים?

ת: לא, לא, רק פחד שהיה לנו, והם היו מסתכלים, הם עשו את העבודה שלהם בשקט, קראו לנו כאילו לספור אותנו.

ש: מתי?

ת: ב7- ליוני.

ש: אז תספרי לי על היום הזה.

ת: היה איום ונורא, ונורא ואיום.

ש: תספרי לי מהתחלה על היום הזה, מה היה, בבוקר?

ת: מהבוקר, בבת אחת, בכל מקום, הלכו כמה, לא אחד ולא שתים, בגלל שלא היינו כולם באותו הרחוב, היו גם יותר רחוקים, יותר עשירים, פחות עניים, פחות עשירים, זה כל אחד עם ה..., שמה היו מסתכלים על זה, לפי הכסף, היה לו בית, והייתה לו חנות, והיה לו..., ולא כולם...

ש: כן, אבל תספרי לי עליך. באותו יום ב7- ליוני, איפה את נמצאת?

ת: אני הייתי עם ההורים, ועם האחים, ועם האחיות. בינתיים האח שלי שהיה באתונה ל-Kerkyra, זה מרחק, צריך לבוא באוניה, בשביל זה הם חשבו, למה תפסו אותנו מאוחר, בגלל שחשבו, לא לתפוס אותנו, היה איזה אי אחרינו, ולא תפסו אותם, הם חיו שמה בשלום עד הסוף, שהיו יהודים.

ש: תספרי לי עליך, ב7- ליוני איפה את נמצאת?

ת: אני הייתי בבית, והלכנו עם כל המשפחה למחנה הצבאי, אמרו לנו לשבת על הרצפה.

ש: מה קורה בבית, סגרתם את הבית?

ת: הבית פתוח, אמרו לא לסגור, שאנחנו חוזרים.

ש: לקחתם משהו אתכם?

ת: לא..., לקחנו את עצמנו, לא לקחנו כלום.

ש: והגעתם לאן?

ת: והיה לנו..., הגענו למחנה צבאי, שמה היינו יום יומיים. בשביל לחפש, היה אחד יהודי, שהוא אמר: "אני באתי, אני יהודי, אבל אני התחתנתי עם גויה, ויש לי גם בן", "תלך הביתה", אבל הוא היה בטוח, וככה זה היה, היה בטוח שיבואו לקרוא לו עוד הפעם, לחפש אותו, אבל הוא היה לו שכל, הוא מלומד, הוא חי עד היום, אני חושבת שהוא בן תשעים. הוא בא שמה, ואמר לאישה שלו, שלא הייתה יהודייה: "את מוכרחה להסתיר אותי באיזה מקום, שאני מפחד שלא יבואו לחפש אותי עוד הפעם, וככה זה היה, אבל האישה הסתירה אותו באיזה מקום, אבל היה נורא קשה.

ש: אנחנו נחזור אליך, רבקה, תספרי לי על עצמך, את מגיעה למחנה הצבאי, עם מי?

ת: עם מי, עם ההורים שלי, עם האחים שלי, עם האחיות שלי. אחות אחת מהחמש אחיות, לפני שהלכנו היא נפטרה. איך היא נפטרה, האבא היה סוחר גדול, והיה איזה זמן שלא היה, ואני לא יודעת אם את זוכרת, היו לולים פעם, עגולים וקטנים, ואיפה שאת מכניסה את הילד, היה איזה חור קטן, אבל עם גלגלים, ופתחנו את הדלת בלי לחשוב, והיא הלכה מכל המדרגות, קבלה זעזוע מוח ונפטרה. והלכנו לגטו, ארבע בנות ושני בנים ואבא ואמא.

ש: אנחנו נחזור למחנה הצבאי. אתם נמצאים במחנה הצבאי...

ת: לא, במחנה צבאי של החיילים.

ש: מה קורה שמה?

ת: מה קורה שמה? הם הזמינו שיביאו רפסודה, רפסודות, את יודעת, מה זה? לא? סירות [...] עם הים.

ש: מי הזמין?

ת: הגרמנים..., אחד ניסה, שידע לשחות, לקפוץ, ירו במקום, הרגו אותו.

ש: מה הוא ניסה?

ת: הוא ניסה לברוח דרך הים. עוד אחד ניסה, והוא חי וקיים בעין חרוד.

ש: תספרי לי עלייך, רבקה, את נמצאת במחנה הצבאי כמה זמן?

ת: אה, כמה ימים ספורות. למה? כל הזמן עשינו תחנות ביוון. בפיראוס, בפאטרא, באתונה, בכל המקומות שהיינו אחרי Kerkyra.

ש: אני רוצה, שנבין יותר ברור. אתם נמצאים ב-Kerkyra במחנה הצבאי. משם לאן אתם הולכים?

ת: עם הרפסודות.

ש: לאן?

ת: ביוון הסתובבנו. ובכל מקום היה איזה מחנה שהיה צבאי, מלוכלך, ריק, ולקחו אותנו, הורידו אותנו מהרפסודות, והיינו מוכרחים לעלות לאוטובוסים, ועם האוטובוסים הביאו אותנו לאיזה מחנות, איום ונורא, בלי אוכל, בלי מים, בלי כלום. והפרידו אותנו בחורות ובחורים וילדים, ונשארנו שמה, למה?

ש: עם מי את נשארת?

ת: אני נשארתי עם אמא ועם הבנות שלי, ואבא עם האחים שלי הלכו. הפרידו את הבחורים עם הבחורות. היו תינוקות, הייתה בחורה, שהיא הייתה צריכה ללדת, היה בלגן נורא, לכלוך נורא.

ש: כמה זמן ככה נסעתם ממחנה למחנה?

ת: זה לקח איזה שבוע או יותר משבוע. היו מביאים לנו חתיכת לחם, מים מלוכלכים, התנהגו איום ונורא. הורידו אותנו מהמכוניות עם מכות, עם זה, אמרנו: "מה הולך פה? היינו עם ההורים, למה לא משאירים אותנו, שנהיה ביחד?", "כלום, לכו". אחר כך, כשהוסיפו..., הבעל שלי היה נשוי, היה לו אישה וילדה, והאישה והילדה תפסו אותם, והוא הלך הביתה אחרי העבודה, והגויים אמרו לו: ":תסתלק מפה מהר!", "למה?", "את האישה לקחו, ואת הילדה".

ש: נחזור אליך. את נמצאת עם האחיות ועם האמא, ספרת לנו, וככה...

ת: לא היינו ביחד, אבל אחרי זה...

ש: מי לא היה ביחד?

ת: לא היינו ביחד עם האבא ועם האחים.

ש: עם מי את היית? רק עלייך תספרי.

ת: עם אמא, ועם האחיות. והיינו במצבים קשים מאוד, איפה זה בלאטות, לא היה איפה לשכב, איפה להיות, איפה לשבת? איפה לאכול? כלום. עברו כמה ימים, פה זרקו חתיכות לחם, פה הביאו קצת מים, פה זה, אבל אחרי יותר, אני חושבת, משבוע, שהיינו שמה, הביאו מכוניות. ושמו אותנו במכוניות, כולם ביחד עוד הפעם, המשפחות.

ש: כמה הייתם במכונית?

ת: ושמחנו נורא. נסענו, נסענו, נסענו, יום ולילה. כשנסענו יום ולילה, הביאו אותנו לאיזה מקום, שזה רכבות. הרכבות היו בכיוון של Auschwitz. אבל היו אנשים נהדרים. רצו לזרוק לנו לחם.

ש: איפה?

ת: לכל הדרך שהלכנו עם הרכבות, מהחלונות, גויים, שעובדים בשדה, שעובדים פה. הגרמנים לא נתנו.

ש: רבקה, את ספרת לנו, שעם מכוניות הגעתם לרכבות. תספרי לי, בתוך הרכבת.

ת: בתוך הרכבת, היינו כולם ביחד, אבל היינו עושים גם הפסקות, ואת אבא הכירו אותו בתור סוחר, וידעו שהוא נתפס. שאלו כנראה, נודע להם. וכל פעם היינו מקבלים סלים עם השם שלו, אבל היינו מחלקים לכולם.

ש: לאן קבלתם את הסלים?

ת: היינו עושים הפסקות עם הרכבת, והיו מגיעים מכל מיני אנשים, סוחרים גדולים, דברי מזון. היה חלק, שנתנו רשות להיכנס ולתת, היו חלק שלא..., זקרו החוצה בכוונה. אפילו שלא הכירו אותנו, בכפרים שעוברים עם הרכבת, עשו את המקסימום, שיתנו לנו משהו לאכול ולשתות, לא נתנו הגרמנים. עד שהגיעו שתים עשרה בלילה, והגענו ל-Auschwitz. אבל היה סיפור, עד שהגענו ל-Auschwitz.

ש: תספרי לי.

ת: זה היה העניין, שכל אחד רוצה לצאת קצת. לעשות פיפי או משהו. זה יותר היו גרמנים ולא הבן אדם שהיה יוצא לזה, שלא יברח, את מבינה. היו לנו תנאים איומים על הרצפה, כל המשפחה. לא לאכול לא לישון, לא להניח את הרגליים, לבכות, וכל הזמן חשבנו, שאנחנו הולכים לדרך לעבוד שמה עם הגרמנים, לקחנו את הסיכון שלנו, וככה צריך להגיד. אם אני עושה טעויות, תגידי לי, אני לא למדתי עברית.

ש: זה בסדר. את מספרת לי על הרכבת, על התנאים ברכבת.

ת: על הרכבת, עד שהגענו ל-Auschwitz...

ש: כמה זמן נסעתם ברכבת? את זוכרת?

ת: הרבה, הרבה. הגענו בשתים עשרה בדיוק בלילה.

ש: רבקה, הרכבת עוצרת, ואת מגיעה למקום, שאת לא יודעת, לאן את מגיעה. תספרי לי, מה קורה איתך, כשהרכבת נעצרת, מה את רואה, מה את שומעת.

ת: מה אני שומעת?

ש: מה את רואה, ומה את שומעת. הרכבת נעצרת.

ת: היינו כולם מבולבלים. היו בחורות, שהיו צריכות ללדת. הבת דודה שלי...

ש: איפה?

ת: כשהגענו ל-Auschwitz. היו ילדים, שהיו בוכים, היו זקנים שלא היו יכולים ללכת. אבל מה הם עשו? הם בקשו מהרבה יוונים שהיו שמה שנה, שיבואו כאילו לעזור לנו, והם לא כל כך עזרו, רק אמרו לנו כל הזמן: "תתנו את הילדים לזקנים", בגלל שידעו, שבאותו הערב הזקנים והילדים הולכים, הכינו שמה אש. את זה ראינו גם את הקרמטוריום שבוער. ואבא שלי נבחר יחד עם האחים שלי..., הוא היה נראה צעיר, יותר מהגיל שלו, יפה, לבן, ג'ינג'י גבוה. הוא עבד ארבעים יום עם האחים שלי. אחרי ארבעים יום הם ירו, שמעו את הגיל שלו, שהוא לא נער, ירו, וזרקו אותו כמו זבל עם הרגל של הגרמני, והאחים לא ידעו..., היינו פוגשים את האחים כל בוקר, כשהיינו הולכים לעבודה, אבל באותו בערב, שתפסו אותנו, אחרי שהפרידו אותנו, בחורות עם בחורות, ילדים עם ילדים...

ש: על איזה ערב את מדברת? כשהגעתם לאן?

ת: ל-Auschwitz.

ש: אז תספרי לי, את מגיעה ל-Auschwitz, תספרי לי עלייך, רבקה, מה קורה לך?

ת: היינו כולם באותו המצב, מה שפחות, מי שפחות, מי שיותר. אמרנו: "מה יהיה פה?".

ש: מה את רואה, כשאת יורדת מהרכבת? מה את רואה?

ת: כן מה אני רואה, אורות, כאילו שזה יותר מאור הבוקר. כל סיכה את יכולה לראות, אם היא זזה.

ש: מה את שומעת?

ת: שומעת מהיוונים, שהיו נהדרים, אלו שהיו שם: "תעשו את עצמכם..., אל תעשו את עצמכם חולים. אל תעשו את עצמכם…", איך אומרים? "חולים, ותתנו את הילדים לזקנים".

ש: זה מה ששמעת?

ת: לא רצו להגיד לנו מה שמתרחש, כלום. "ואיפה אנחנו הולכים?", "בטח אתם תלכו לעבוד".

ש: ככה אמרו לך?

ת: היוונים. והם היו עושים את זה בצורה לא רגילה, הם היו עוזרים ככה עם הפה למטה, כאילו שאני רואה אותם, ככה היו עומדים: "תתנו את הילדים לזקנים, ואל תעשו את עצמכם חולים". ויש הרבה, שעשו את עצמם חולים, ויש הרבה, שלא נתנו את הילדים, למשל אם אני הייתי נשואה, הייתה לי אחות, אחות צעירה, אני הייתי נותנת את הבן שלי, אם היו שלי שניים, לאחות שלי, אולי, מי שיש לו ילדים, לא הורגים. זה המצב, שהיה לנו, המצב יותר גרוע, לא רק שהולכים לעבודה, את מבינה. אבל טעינו, הרבה טעו. הלכו הרבה בחורות צעירות, הרבה מאוד, בגלל שלקחו בידיים את הבן של אחותה או הבת של אחותה, והלכו ביחד. אבל אנחנו שלחנו את האחות הצעירה בת החמש עשרה עם האמא, בשביל שהיא לא תהיה לבד, אמא, לא חשבנו, שבאותו הערב הם יהרגו אותם. אבל האבא שלי, כאילו שאני שומעת עצה באוזניים שלי, אמר: "אוי ובוי, הבנות שלי הולכות עם [...] הגרמנים", זה המלה האחרונה ששמעתי מאבא, אבל הוא הלך עם הבנים, עם השני בנים, והכי גרוע זה, שהם ניצלו עד סוף המלחמה, אבל מה? הרגו אותם, כמה שאפשר יותר, אפילו שידעו את זה.

ש: רבקה, נחזור אלייך. את יורדת ברכבת, ספרת לי, ונמצאת ב-Auschwitz. תספרי לי, מה שקורה לך, רק לך?

ת: תכף עשינו מקלחת, הורידו את כל השערות מהראש, ונתנו לנו..., לבנים לא היה קורה דבר כזה, שיהיה לנו לבנים, נעליים כבדים...

ש: איפה הבגדים שבאת איתם?

ת: זרקו את זה, הכל זרקו, ערמות, את לא רואה בטלוויזיה נעליים.

ש: לא, תספרי לי את, מה שקורה לך.

ת: לא, אנחנו לא ראינו, שזרקו. הכניסו אותנו להוריד את השערות מהראש, ואחר כך לעשות מקלחת, ואחר כך לעמוד בשורה, כשהגיע כבר הבוקר, משתים עשרה בלילה כשהגענו, היינו כולם בשורה, ועמדנו הרבה שעות, הרבה שעות, לעשות את המספר. המספר הזה זה לא ככה, תסתכלי, איך זה המספר, זה פה נקודות, נקודות, נקודות.

ש: תספרי לי, איך עשו לך את זה?

ת: זה כאב לי נורא, אבל כשראיתי, שנותנים מכות, למי שמתנגדת לעשות את המספר, אני עמדתי עם כל הכוח שלי בשביל שיעשו את המספר ושאני לא אקבל.

ש: איך עשו את המספר?

ת: עם איזה מחט שדוקר נורא בפנים, ואת המספר הזה, בסוף לי יש 6 ...

ש: מה המספר? תקראי לי את המספר.

ת: זה 800446. אבל המספר הזה הלכנו שלוש אחיות ביחד. אחת הייתה 4, אחת הייתה 5, ואני הייתי 6. דווקא את האחות הגדולה שמתי אותה באמצע בגלל שהיא פחדה יותר ממני. אני הייתי גיבורה. ורק שעשו לנו את המספר, כבר היה בוקר, והלכנו כל אחד חילקו אותנו לבלוקים. היה בלוקים איום ונורא. מפה עד הנה, חמישה מפה וחמישה מפה, ועם שמיכה אחת לכסות את כולם. היה חורף, היה קר. והבגדים שהיו לנו, היינו באים...

ש: איזה בגדים היו להם?

ת: חולצה וחצאית. והחולצה והחצאית לא תמיד, אבל תמיד..., הרבה פעמים היה רטוב לגמרי. כשהיינו מחכים בבוקר, משלוש בבוקר עד חמש ב-Apell, Apell זה נקרא לספור אותנו, אם חס וחלילה חסרה מישהי, והולכים לעבודה עם תזמורת, ויוצאים מהדלת, והתזמורת היו כמעט כולם יוונים מסלוניקי.

ש: מה הם נגנו?

ת: הם הגיעו מסלוניקי.

ש: מה הם נגנו?

ת: נגנו שירים.

ש: את זוכרת?

ת: לא זוכרת. אני זוכרת מוזיקה. נכנסנו עם שירים ויצאנו עם שירים. הלכנו שעתיים דרך ללכת למקום, איפה ש..., עם נעליים כבדות מעץ. היינו מגיעים אחרי שעתיים, היה גם תלוי, מי היה הקאפו, והיינו אחת על השנייה עוזרות בלוקים בידיים, לקחת את זה מפה, להגיע עם זה לשמה, עוד הפעם מפה, ולהגיע עם זה לשמה, הלוך וחזור. כל אחת הייתה עוזרת לשנייה, רק שהקאפו היה עוזר לאחרונה. וזה היה העבודה הראשונה, שעשינו ב-Auschwitz. היינו חוזרות הרוגות.

ש: מתי?

ת: כל יום בשעה מאוחרת. והכי גרוע היה, שכל הדרך שהלכנו, ראינו שורות כאלו ארוכות של גופות, ערמות, והיינו אומרים, יום אחד גם אנחנו נהיה שמה. כל הזמן חלמנו, לא על יותר טוב, על יותר גרוע, ולא לדבר, ולא זה, ולא להסתובב. אם היינו נפגשים עם האחים, בהתחלה נפגשנו עם האחים.

ש: איפה נפגשתם?

ת: הם היו הולכים לעבודה אחרת, ואנחנו. אבל היינו יוצאים מהמחנה, והיינו הולכים בחזרה, והיה מחכה לנו איזה מרק, וחתיכה לחם עם גבינה מסריחה, והיו המון צרות, שאחת הייתה גונבת את הלחם של השנייה, ופעם אחת הונגריה אחת, אלוקים, קבלתי מכות, מכות, אני אומרת: "למה את מכה אותי?", "את גנבת את הלחם שלי". אני אומרת: "אני לא ראיתי, את מאמינה, לא היה לי כוח לאכול את הלחם שלי". היא נתנה, היא צעקה, היא קיללה, בסוף הונגריה אחרת ראתה, מי שלקחה, ואומרת לה: "את יודעת שבחינם הרבצת לה?", עשתה לי שריטות בפנים, היא הייתה איומה, חיה, "זאת היא לקחה לך את הלחם, עוד נשאר לה מתחת ל..., לא כרית, זאת לא הייתה כרית, מתחת ליד שלה היה לה עוד חתיכה לחם. היא באה לבקש סליחה. כשהתחלנו ללמוד קצת גרמנית, בגלל שלא ידענו אנגלית והיינו נורא מסכנים, בגלל שאנגלית עובר בכל מקום, ואיטלקית, יוונית, ספרדית, שידעתי קצת, לא כל כך מבינים.

סוף צד א' בקלטת הראשונה

ש: רבקה, אנחנו עכשיו ביוני 44, מחנה השמדה Auschwitz. תתארי לי יום ב-Auschwitz שלך, יום ב-Auschwitz.

ת: יום שהיה ב-Auschwitz. היו בדרך כלל היו קמים כולם עם הצעקות של הגרמניות, "aufstehen , aufstehen" (לקום, לקום), ומדליקות את האורות, היה שלוש בלילה. משלוש בלילה עד חמש ב-Apell. Apell זה לעמוד בשורה ולא לזוז. שעתיים עד שספרו אותנו. וכל אחד עם הגובה שלו. אחות שלי תמיד עמדה בשורה הראשונה והיה לנו נורא קשה, בגלל שהיא הייתה נמוכה. אחרי שספרו אותנו, ועמדנו שמה, הם היו עם השכמיות ועם הנעליים החמות, הכל מסודרות, ואנחנו היינו בחולצה וחצאית, לא מכנסיים, לא לבנים, לא כלום. היינו הולכים לעבודה, שנגמר בשעה חמש, בשורה, בשירים, עד שעוברים את המקום שהתזמורת יושב ומנגן. אחר כך אנחנו נכנסים לדרך של שעתיים, עד שאנחנו מגיעות למקום, איפה שצריך לעבוד. אנחנו עובדים שמה, הייתה פעם קאפו צרפתייה, פעם קאפו גרמנייה, פעם קאפו יוונייה, שלנו, והיא הייתה איומה, איומה, לא נתנו לה לבוא לארץ. "Aufstehen, (לקום), תעבדו מהר", תעשו את זה, ביוונית, לא בעברית. היינו מגיעים למקום הזה, היינו אחת לשנייה עוזרות בלוקים עד ערמה, כמה שהיינו יכולים לקחת, והאחרונה הייתה הבחורה, ששמרה עלינו, הבחורה שהייתה מלווה אותנו.

ש: הקאפו?

ת: הקאפו. היא הייתה עוזרת לאחרונה לשים. אבל היה מרחק די גדול להביא את הבלוקים ממקום למקום, ולהחזיר אותם עוד הפעם, העיקר סבל, עד הערב. ובערב היינו חוזרים, צמאים ורעבים, והיה מחכה לנו מרק, שבתוך המרק הייתה רפואה, בשביל שלא יהיה לנו ווסת, לבחורות היה מיוחד את זה.

ש: ולא קבלת ווסת במחנה?

ת: מה לא?

ש: במחנה היו נשים, שהיו להם מחזור?

ת: כן, בטח, בטח, הרבה.

ש: ומה קרה אז, זה הפסיק או לא הפסיק?

ת: לא, הפסיק תכף, הפסיק תכף. וחתיכה גבינה יותר מאוחר, עמדנו ככה קצת בחוץ, היו נותנים לנו חתיכה לחם עם איזו גבינה מסריחה, אפילו שהייתי רעבה, לא יכולתי לאכול את זה, היינו נורא, נורא צמאים, ושמולנו היו חיילים גרמנים, והיו מכבסים באיזה כיור את הגרביים שלהם, לא חשוב מה, הבחורות היו רצות, מי קודם לשתות את המים האלה, שהיו צמאות. אני אף פעם לא עשיתי את זה. הייתי צמאה, אבל לא עשיתי את זה. אחר כך היה מגיעה הערב. פה היינו בקבוצות, דברנו, היו כאלו, שרצו להביא מצב רוח יותר טוב, והיה להם קול יפה, מ-Kerkyra, וידעו לשיר יפה, והיו שרים, היו צוחקים, היו בוכים, היו מדברים חלומות פה ושם...

ש: מה את סיפרת?

ת: אני הייתי עצובה נורא. היה לי חבר דווקא, והוא רצה להציל אותי, והיה יכול להציל אותי, אבל אני לא רציתי ללכת, בגלל שלא הייתי נשואה איתו. ביוון זה לא סתם ככה ללכת עם חבר, והוא נהרג, הרגו אותו. אחרי שהיינו מדברים, מפטפטות בחוץ, מדברים מה טוב מה רע, היינו הולכים לישון. היה קשה מאוד, בגלל שהיינו עשר בחורות, מרחק כזה, מתכסות עם שמיכה אחת, והיה קר, והבגדים היו רטובים, וכל אחד רצה לתלות על יד המיטות, ולא היה מקום בשביל כולם, לבשנו עוד פעם למחרת את הבגדים הרטובים, והיינו מושכים כל אחד את השמיכה להתכסות, עד שבא שלוש בלילה, והיו מדליקים את כל האורות, והיו מקימים אותנו. עוד הפעם Apell, עוד הפעם עבודה, עוד הפעם אותה השעה, חוזר אותו הדבר, היינו כמעט שלושה חודשים, זה מה שאני זוכרת על המחנה הראשון. עברנו הרבה, אבל כשהיינו צמאות, סבלנו נורא. וסבלנו נורא, נורא, ששמה היה כמה מזג אוויר ביום. פעם היה גשם, באותו היום, פעם היה חם, פעם היה רוח, פעם היה חם כזה..., למה יש לי צרות עם רגליים? היינו מורידים את העור, כל כך חם ברגליים, כשהיינו מורידים את העור, והיית רואה את הבשר, והיינו עוד הפעם מתהלכות עם זה, אני לא יודעת, איפה מצאנו את כל הכוח הזה, וסבלנו הרבה זמן את כל הסיפורים האלו. ואחת הייתה..., איך אומרים, לא מרחמת, הייתה עוזרת לשנייה, "אוי, תפסיקי, זה גם לי ככה, יהיה בסדר, יום אחד נראה את סוף המלחמה". אבל אף אחת אחרי כל מה שהיינו רואים כל ערב...

ש: מה ראיתם כל ערב.

ת: כל ערב הם היו עושים עוצר. להכניס אותנו בתוכו, לא להיות אפילו קצת חופשיות בחוץ מהבלוק, לא במרחק גדול היו הרבה בחורות שהיו הולכים מול המטבח. קליפות של תפוחי אדמה היו אוכלות במקום אוכל, קליפות אחרות, מה שיהיה, בגניבה.

ש: כמה הייתם בתוך הבלוק?

ת: המון. היו המיטות נורא [...]. כמה היינו? לשקר אני לא יכולה, אני לא יודעת, דברים שאני יודעת... העיקר כשהיינו שמה, היו מצבים נורא, נורא קשים, אבל היינו צריכות לעמוד, כאילו שאנחנו הכי טובות והכי בריאות, שפחדנו, שלא ייקחו אותנו להשרף. נו, הגיע יום אחד, שעשו סלקציון.

ש: עשו?

ת: סלקציון. אבל לפני הסלקציון שלי, היה סלקציון לאחות שלי. אפשר להגיד ככה, או שרק בשבילי? ולקחו אותה באיזה מקום, שקראו לו כאילו בית חולים כזה. והייתי מבקרת אותה, בגלל שהיה מול הצריף שלי. והיה נשאר אוכל לחולים. ומה הייתי עושה? הייתי לוקחת את הצלחת שלי, הייתי ממלאה, והיה מין מקום כזה, שמול הגדר החשמלית, אבל הייתי צריכה לרדת ולעלות ולהגיע איפה שהגדר החשמלית. והייתי נותנת אוכל, לא חשוב, אחים שלי, לא אחים שלי, יום אחד התברר, שאני עשיתי כל כך בלי פחד, גרמני ראה אותי. מה הוא עשה? עמד בשקט עם כלב ענק. יש לי סימנים ביד של הכלב. הוא נשך אותי, והייתי מלאת דם, הכלב נשך אותי לפי ההוראות שנתן לו הקצין. אני יצאתי משמה ורצתי, ואני רואה את הגרמני, הוא אמר לי: "Stop למקום", לא ידעתי גם לדבר, אני עמדתי כאילו שאני לא עושה שום דבר רע, אבל בשבילו זה היה..., וצחק, וצחק, ונתן הוראות, כאילו שאני רואה אותו, הוא נתן הוראות לכלב לנשוך אותי בכל מקום. הגעתי לבלוק ערומה, לא חצאית ולא חולצה. מה קרה? מה קרה? אמרתי, יש לי פה סימנים ב..., הגעתי שמה, הייתה אחת רוסיה, היו הרבה רוסיות במחנה, שהיו מבשלות. למה? היו קומוניסטים, והם לא עבדו עבודה קשה. בישלו, אכלו, התלבשו, אבל ראתה את כל התמונה שלי, היה לה..., כאב לה, והלכה ונתנה לי חצאית וחולצה, ונכנסתי לבלוק בלי לקבל עוד עונש, בגלל שהייתי כולי בדם, בידיים, ברגליים, בגב, בכל מקום, איפה שאפשר היה..., הוא נשך והוא צחק, ואחר כך עזב אותי, אבל יום אחד תפסו את האחות שהייתה באיזולטור, שהייתה חולה בבית חולים. זה היה בלילה, והיא צעקה כל הזמן את השם שלי, שאני אלך לעזור לה, שלוקחים אותה להישרף. אבל אני מודה, שאני לא שמעתי, לא שמעתי, ישנתי, אבל החברות שלי אמרו: "אל תלכי היום לאחות שלך, את לא תמצאי אותה שם, לקחו אותה להישרף, כל הזמן היינו רואים אש.

ש: את אומרת, "היינו רואים אש". אתם ידעתם, מה קורה במחנה?

ת: הרוסיות היו מספרות לנו.

ש: מה סיפרו לכם?

ת: ספרו ששמה שורפים את האנשים, לא יכולים, שכולם יהיו במחנות, אין מקום, שורפים בעיקר ילדים וזקנים, את מבינה?

ש: ומה אתם ראיתם?

ת: אנחנו ראינו רק את האש. והם היו עושים עוצר. שלפעמים היו באים טרנספורטים הרבה, מהונגריה בלי סוף, ובלי גבול, עם מחרוזות, עם פרווה, עם אודם בגרון, שמחות, היו עושות שלום, ואותנו היו מכניסים פנימה, שאנחנו לא נראה את התמונה הזאת. אבל כשאחות שלי, כשלקחו אותה להישרף, הלכתי למחנה, ואמרו לי: "זה הכל ריק", אבל הרבה זמן לא עבר, כמה ימים ספורים, עשו עוד הפעם סלקציה. מצאו איך שהראש של הסיכה פה אצלי, שזה לא בסדר. לקחו אותי להישרף. כשלקחו אותי להישרף, צעקה אחות שלי, שלוקחים אותי, זאת היא שבתל אביב...

ש: מה שמה?

ת: בגלל שאחת הלכה עם אמא, אחת שרפו אותה, אחת נשארה ואני. שתיים היינו.

ש: מה שם אחותך?

ת: אחותי, חנה. היא התחילה לצרוח ולבכות: "את לא הולכת לשום מקום!", אבל כבר העלו אותי לאוטו המשא, ואני אומרת: "אני ככה אמות, אני ככה..., אין לי סוף, זה יהיה סוף של החיים שלי". מה עשיתי? את לא תאמיני, זה קשה להאמין, אני קפצתי מאוטו המשא. והלכתי מבלוק לבלוק. אני מכירה את פולוניה? מיוון לפולוניה? מאיפה אני יודעת? כשנכנסתי לבלוקים, היו יווניות דווקא, "תסתלקי מפה, הם ימצאו אותך", ששמה לא היה לנו שם, המספר שלנו היה השם, לא היה לנו שם, "תלכי מפה", הייתי הולכת מבלוק לבלוק, עד שפתאום נעשה בוקר. חייל אחד בשמחה רבה, הוא תופס אותי מפה, ככה, אני רואה אותו כאילו, זה נורא קשה, תופס אותי מפה, וצועק לקצין: "הנה, אני מצאתי אותה". הקצין אומר לו: "תבוא קודם, יש לי עבודה עוד יותר חשובה". אני ברחתי ממנו עוד הפעם. אמרו לי: "את לא נורמלית", כל החברות שלי. ברחתי ממנו, הלכתי לקאפו, למזלי הייתה יהודייה עם פרווה, הייתה הרבה שנים, הייתה גם טובה, לא כולם היו טובות, לא הקאפו הגרמניות, ולא ה...

ש: את זוכרת, איך קראו לה?

ת: לא, אני הלכתי על ארבע, התכופפתי על ארבע. והיא רואה אותי, שאני מתכופפת על ארבע, והיא אומרת: "מה את רוצה ממני?". אני אומרת: "בחרו אותי להישרף", ואחות שלי מצאה אותי, ואומרת: "זה לא יעזור, ישרפו גם אותי, אני לא רוצה להישאר לבד מכל המשפחה". היא ראתה את כל התמונה הזאת. היא אומרת: "תעשי לי טובה, תקומי מהר, ותתני לי את המספר שלך". זה אני מספרת לך בשתי מילים, אבל זה לא היה ככה, היה די ארוך.

ש: תספרי לנו את זה לאט, לאט.

ת: זה הלכתי במספר שלי, ואני עולה על הרכבת בשביל Bergen Belsen, אחרי Auschwitz היה Bergen Belsen. הנשיא, שהוא מת, אני חושבת, הוא היה שמה.

ש: אני לא מבינה, את באת לקאפו, מה היא עשתה.

ת: אני בקשתי מהקאפו, שלקחו אותי להישרף, אבל האחות שעומדת על ידי, היא גם רוצה, והיא לא בחרו אותה להישרף, ואחות קודם נבחרה ונשרפה, היא אומרת לי: "תקומי מהר, ותתני לי את המספר שלך". קמתי מהר, ונתתי לה את המספר שלי, ואמרה לי: "לכי עם כל הקבוצה שלך", זה היה בלגן, החברות שלי, שמאותו המקום מ-Kerkyra, ראו אותי, חישלו אותי, אני הייתי באמצע, והם היו ככה. הם אומרות לי: "את תראי את סוף המלחמה, זה לא יכול להיות, את עושה הרבה דברים, את עשית עם הכלב, את עשית עם זה, את עשית עם זה", והאחות הזאת היא לא עשתה שום דבר, היא פחדה, הייתה מוכנה, שיהרגו אותה, אבל לא הייתה זזה. היה שמחה וששון. לקחו אותה ל-Bergen Belsen, אבל שמה זה לא היה מחנה כל כך קשה.

ש: את מי לקחו?

ת: לקחו אותנו ל-Bergen Belsen, אבל היה מחנה לא כל כך קשה. היינו עושים מהעצים מטאטא, העיקר שיעבור היום, שנעשה משהו, והיינו עושים אותו הסיפור. לנסוע, ולחזור למחנה, לאכול, ולבלות קצת בחוץ. ועם השירותים, אמרתי לך, זה היה נורא, נורא. היו, אפילו הבחורים שהיו הולכים לאיזה מקום מיוחד לעשות שתן, היו הולכות הבחורות לשתות את זה, שהיו צמאות, זה קשה להאמין דברים כאלה, אבל אני ראיתי בעניים שלי. זה חברה אחת ספרה לי מה זה, עם הכלי, שלוקחים אוכל, שמה הם היו עושים [...], והיו נותנים לשתות. יש דברים, שעד היום העם לא יודע, ולא כולם מסכימים לספר.

ש: תספרי לנו.

ת: גם את זה לא ספרתי. לא ספרתי בגלל שיש לי בנים, נכדים, לא רציתי שיידעו הכל. כשהגענו ל-Bergen Belsen, וכך הגענו ל-Sassonya, אלוקים אדירים, היה מחנה איום ונורא, ונורא ואיום. מ-Sassonya...

ש: אני רק רוצה שנחזור חזרה. את היית ב-Birkenau...

ת: מ-Birkenau הלכתי ל-Bergen Belsen.

ש: כמה זמן היית ב-Birkenau?

ת: שלושה חודשים. זה מ-Birkenau אני זוכרת, מחנות אחרות לא במדויק זוכרת כמה זמן.

ש: מ-Birkenau לאן הלכת?

ת: מ-Birkenau הלכתי ל-Bergen Belsen. אמרתי לך עכשיו, ומ-Bergen Belsen הלכנו ל-Sassonya.

ש: תספרי לי על Bergen Belsen, מה את זוכרת?

ת: ספרתי לך כמה דברים.

ש: תספרי לי על Bergen Belsen.

ת: שהיה מחנה יותר קל, ממה שהיה ב-Bergen Belsen, לא היה כל כך פחד, לא כל כך..., לא היינו אוכלים מי יודע מה, אבל בינינו היינו יותר שקטות, לא היינו כל כך בפחד, והיינו עובדים, לא עם הבלוקים בידיים, שגמרו לנו את הידיים. היינו יושבים מתחת לעץ, והיה איזו קאפו נהדרת מצרפת, כל הזמן שרה, גרמנים מרחוק, היא הייתה הרבה זמן שמה, הייתה אומרת: "[...]", לקום ולעבוד. היא הייתה ממש נהדרת. והיינו עושים מטאטא, מעלים של עצים מטאטא. אבל מה, מה עשו בזה? אלוקים יודע. רק שיעבור היום, את מבינה? כל פעם משהו אחר היינו עושים. והיינו מגיעים הביתה, ואוי ובוי של אוכל, אוי ובוי של השתייה, אוי ובוי של המרק, זה שהיה רפואה בפנים, אי אפשר לאכול את המרק, אי אפשר היה לאכול את זה. אבל תכף לא היה לנו ווסת, זה משהו, תוכניות עבדו הרבה זמן על כל הדברים האלה. זה צחקו, והם היו לבושים, ואני אומרת, שכל האלה לא היו אבות, אמהות שיש להם ילדים, איך הם יכולים לעשות דברים כאלה? איך? אבל שבינינו לפעמים קורה, מה שקרה לי עם החברה הזאת היא, שכאילו גנבתי לה וזה, זה היה קורה כל יום שני ושלישי. ואחרי Sassonya...

ש: תספרי לי על Sassonya. Sassonya, מ-Birkenau לקחו אותך לאן?

ת: ל-Bergen Belsen.

ש: ומ-Bergen Belsen?

ת: Sassonya.

ש: תספרי לי על Sassonya.

ת: על Sassonya, זה היה איום ונורא, ונורא ואיום. היה מין מחנה שהיה בוץ. הייתי נכנסת ומתהלכת, הייתי נכנסת עם הנעליים, לא הייתי יכולה לצאת. יום אחד עמדנו מהבוקר עד הערב ב-Apell, לא מצאו בחורה אחת, הלכה לאיבוד ולא הלכה לאיבוד, מסכנה, הייתה כל כך רזה, עור ועצמות. היא ישנה, ולא הרגישו שהיא ישנה במיטה. עד הערב היינו בלי אוכל, בלי מים, בלי כלום, עד שמצאו אותה, והרביצו עד שגמרו אותה ממכות. זה היה בולט, הדבר הזה, נורא בולט, אבל שמה, מי היה? הרב היהודי מסלוניקי עם כל המשפחה. הם היו עושים בכוונה, היו מחזיקים פה איזו משפחה, פה שלושה, ארבע ילדים, כאילו שמתים הילדים, שזה רגיל, מתים, לא שהם הורגים, שלא יהיו להם הוכחות לאנשים, שהגרמנים הורגים. אבל הכל יצא לאור.

ש: מה את עושה במחנה Sassonya?

ת: במחנה כזה היה לנו בית חרושת של נשק, כלי נשק ממש. עובדים שמה, אבל לא ביום, כל הלילה.

ש: מה עשית שמה? מה עבדת?

ת: כל מיני דברים. נתנו לי מכשירים, שאני אחבר, שאני אעשה, כל הלילה. אבל מה היה שמה? שבחורה אחת לא ראתה עם המכונה, הורידה את הראש, היא עמדה ככה, והשנייה רצתה לעזור לה במקום לעזור לה, הורידה לה את הראש. היה נורא, נורא ואיום לראות דבר כזה. קברו אתה שמה, אני יודעת, אחות שלה חתמה, הייתה לה אחות שמה. אבל היינו עובדים בכלי נשק, וכל הזמן היו אווירונים בלי סוף, והיינו מתפללים, שיזרקו את זה איפה שאנחנו, בשביל לגמור את החיים, מפני שלא יכולנו יותר, לא יכולנו, כל יום היה יותר קשה, לא יכולנו לעמוד בזה. אני הייתי, לא רק אני, הרבה, עור ועצמות, אני לא ידעתי..., ולא הייתי מקוררת, ולא כאב לי הראש, ולא..., רק סבלתי מהרגליים הרבה, שהיה יוצא העור, וסבלתי הרבה, וסובלת עד היום. הרופא עכשיו נתן לי איזה כדורים נורא חריפים, בגלל שאמרתי לו, אני לו יודעת, כאילו שעומד אחד עם פטיש ונותן לי בברכיים פה. ועברנו גם את המחנה הזה.

ש: לאן הגעת עם המחנה הזה?

ת: המחנה הזה זה הסיפור הכי הכי גרוע.

ש: איפה?

ת: לקחו אותנו כולנו ברכבות, ולא ידענו מה זה, יום, יומיים, שלושה, עשרה, שבעה עשר יום, בלי אוכל, בלי מים, בלי כלום. היינו צועקים: "Brot", ו"Wasser", "Brot", ו"Wasser" (לחם ומים). כאילו שלא שומעים, היו פותחים את הדלת, והיו אומרים: "Wieviel kapput?", את מבינה קצת גרמנית? Wievel kapput, כמה מתים יש? הייתה עומדת עגלה לקחת אותם, את המתים בעגלה. הייתה לי בת דודה מסכנה, היא לא רצתה לתת לו לסגור. שאנחנו היינו רעבים, וחיכינו איפה שהרכבות שמים את הסוסים, ברכבות האלו אנחנו היינו שם. והיינו שמים את היד בחלון, מי שהיה יכול לעמוד על הרגליים, אני הייתי חזקה מאוד, עד היום אני חזקה מאוד, בחלון שירטיב את היד, להרטיב את השפתיים קצת, אבל היא צעקה, ולא רצתה לתת לגרמני לסגור את הדלת, הוא סגר את הדלת, הוציא את הראש החוצה, ואת הגוף בפנים. את יודעת, איזה תמונות ראינו, איזה דברים ראינו? זה אני מספרת, ואני מספרת את כל האמת, זה קשה להאמין, העיקר איפה אנחנו הגענו? ל-Mauthausen. לספר לך קצת בקיצור, לא להעריך יותר?

ש: לא, אני לא רוצה בקיצור, אני לא רוצה שתספרי לי בקיצור. את מ-Sassonya הגעת לאן, לפני Sassonya, אחרי Sassonya.

ת: היינו ב-Bergen Belsen.

ש: ל-Sassonya, ואחר כך?

ת: למחנה Sassonya הזה.

ש: אבל אחרי Sassonya?

ת: Mauthausen, לא, זה בגלנאו.

ש: לאן הגעת?

ת: לגלנאו.

ש: תספרי לי, מה זה גנלאו?

ת: מחנה איום ונורא ונורא ואיום. זה מה שאני מספרת לך עם הכלי נשק שעבדנו, זה גנלאו. אמרו לי: "תלכי, ייתנו לך הרבה כסף", שום דבר לא נותנים, נותנים לאנשים שלא היו, אני לא יודעת, מה שעושים פה בארץ ישראל.

ש: היית בגנלאו.

ת: בגנלאו. שם היו מחנות שעושים כלי נשק, ועמדו הרבה, אבל כשהיו אווירונים, והייתה אזעקה, הם היו רצים כולם למקלטים. ואנחנו היינו מתפללים, שיזרקו שמה את כל הפצצות, שאנחנו נגמור, לא היה לנו בכלל, לא חשבנו רגע, שאנחנו נצא מהבוץ הזה, על מה שעברנו, מתו הרבה גם באופן טבעי, שלא היו יכולים לעבוד על הרגליים, פה ושם היית רואה כמה, בלי שיהרגו אותם. כשהם היו שומעים את הצפירה של האזעקה, שם היו הולכים למקלטים, ואנחנו היינו נשארים בבית חרושת, והיינו מתפללים, שיזרקו שמה את כל הפצצות, שאנחנו נגמור את החיים האלו.

ש: עם מי את היית בגנלאו במחנה, עם מי היית במחנה הזה?

ת: עם מי אני הייתי?

ש: מהמשפחה?

ש: עם הרבה מהחברות שלי.

ת: ומהשפחה?

ש: לא, מה פתאום, עם אחות אחת, אחות אחת, לא יותר, שעד הרגע האחרון אנחנו היינו ביחד, והיא עשתה מאמצים, היא רצתה שיהרגו אותה עוד לפני שמצאה אותי בשביל שלא תישאר לבד.

ת: מהמחנה הזה, מה קורה?

ש: מה קורה, אמרתי לך, שלקחו אותנו שבע עשרה ימים ברכבות יום ולילה, והיינו מבקשים מים ולחם, ולא נתנו. רק יום אחד הורידו את כולנו, ואחות שלי, היא לא כל כך צעירה, שלוש שנים יותר צעירה ממני, אבל היא נמוכה, אמא הייתה יותר נמוכה, ואבא היה יופי כזה, כלומר גבוה, יפה, היא..., היו חושבים, שזו ילדה, והייתה גם רזה כשעמדנו שמה, ונתנו באיזה כוס, אני יודעת כוס, אם היה כוס, להרטיב את הזה, היא לא הייתה יכולה לשתות הרבה, טיפה, לתת לי. הוא ראה, שהיא נותנת לי את הכוס [...] היה לו פה משהו קשה, זרק את הכוס עם כל המים, שלי לא מגיע, רק לה היה מגיע. נו הלכנו שבע עשרה ימים בלי אוכל, בלי מים, בלי כלום. אבל אני הייתי חצי מתה, אם כל זה, שעשיתי הרבה, זה לא יכולתי לפתוח אפילו את העיניים. שהגענו שמה...

ש: לאן זה שמה?

ת: למחנה האחרון, גנלאו, כשהגענו לשם, הביאו תכף עגלות עם סוסים, ובאו הרבה גרמנים, ובאו גם הרבה אמריקאים. הם עשו פקודה אמריקאית, שאם יהרגו, איך שעשו במחנה של האחים שלי, אם יהרגו אחד יהודי, יש להם גרמנים, יהרגו אותם. והם טיפלו בנו, אבל איך טיפלו בנו.

ש: מי טיפל בכם?

ת: הגרמנים, זה כבר היה הסוף, הגרמנים טיפלו. הורידו אותנו מהרכבות, מי שהיה חצי מת, מי שהיה מת, אבל הרוב היו מתים. ואני הייתי..., בקומה הראשונה של העגלה עם שני סוסים היו מתים, בקומה שנייה אני הייתי, והאחות שלי הלכה אחרי העגלה, וצעקה כל הזמן בגרמנית, שאני עוד חיה. בסוף נמאס לו לשמוע, לגרמני הזה, הוריד אותי, זרק אותי בצד, ומישהו אחר בה עם עגלה, שזה עגלות ש... את מנקה גינה, יש לך איזו מריצה כזאת, שם אותי שמה, אבל אני הייתי בלי הכרה, אני הייתי אבודה לגמרי, ולקח אותי למקלחת. היינו מלאים כינים כולם, מלאי כינים, וב-Birkenau לא היינו ככה, היינו מקימים אותה בלילה, היינו כולם נקיים שמה, אבל שמה היה נורא. עשו לי מקלחת, אחות שלי הייתה בכל הדרך, שמרה, והביאו אותי לאיזולטור כזה, לבית חולים כזה, ישנתי ארבע ימים וארבע לילות, אבל אמרו שאני עוד חיה, ואחות שלי על ארבע על יד המיטה שלי, הייתה אומרת כל הזמן: "תתעוררי, זה סוף המלחמה, תתעוררי, זה סוף המלחמה", אני לא שמעתי, אני לא ראיתי, אני לא חשבתי שום דבר. עד שיום אחד פתחתי את העיניים, אבל הייתי ארבעה חודשים באינפוזיה.

ש: באיזה מקום?

ת: ב-Mauthausen. והיו רופאים נהדרים, היו אחיות נהדרות.

ש: מי היו הרופאים?

ת: לא יודעת. אחיות ש..., אמרתי שאני יודעת לתפור, משמה זה התחיל התפירה, הם הביאו, והיו מביאים לי את העוגות הכי טובות, שאני אתחזק, היו מאכילים אותנו באוכל.

ש: מתי זה היה, את זוכרת, מה...

ת: כשהייתי שמה ארבעה חודשים בבית החולים הזה, היה כבר סוף המלחמה, אבל אני ישבתי עוד ארבעה חודשים שמה.

ש: את זוכרת את היום שאמרו לך שנגמרה המלחמה?

ת: שנגמרה המלחמה, בטח שאני זוכרת.

ש: תספרי לי.

ת: אבל באיזה תאריך היה, אני לא זוכרת.

ש: אבל תספרי לי את היום שסיפרו לך, שאין מלחמה.

ת: אה, שאין מלחמה, אחות שלי אמרה, זה "תתעוררי, זה סוף המלחמה", אני רוצה להגיד לך, שזה היה..., מה אני אגיד לך, אם אני הייתי שלושה חודשים שמה, ואני..., לקחו אותי שלושה חודשים קודם, ואני השתחררתי במאי, ה7- במאי, תעשי חשבון אחורה. ביום הזה ידעתי, ומה, אני הייתי החולה האחרונה שיצאה מ-Mauthausen, מהמחנה הזה, חבל שלא הבאתי...., לקחו אותי באלונקה לאוטו, ונסעתי לאיטליה, שאני רציתי לאיטליה, ידעתי איטלקית, אולי אני אגיע הביתה, הייתי ככה, אבל כשראיתי את עצמי בראי, לא בראי, בחלון, זה לא החלונות של היום שמכניסים ככה ופותחים, זה חלון שנפתח ככה, וראיתי את עצמי ביום הראשון שקמתי מהמיטה, אמרתי, אני לא חוזרת ליון, בשום אופן, אני לא בן אדם, אני בקושי עמדתי על עצמי, החזקתי פה, החזקתי פה, ולא הייתי הכי שמנה, אבל לא הייתי גם הכי רזה. אבל עשיתי הרבה כל הזמן, עשיתי המון, המון, להציל פה בחורה, ולעשות את זה, ולתת את זה, ולרוץ לזה, עשיתי דברים שכל אחד יכול לעשות במחנות, כל הזמן הייתי פעילה, אולי, אולי ייצא משהו מזה, אולי אני אמצא מישהו מכיר, או את האח שלי, או את החבר שלי, או את אבא שלי, אני יודעת, היה לי..., ובגלל שאת האחים שלי הייתי רואה אותם הרבה בהתחלה, כשהייתי ב-Auschwitz, היינו נקרעים, רק היינו מסתכלים, לא יותר מזה. וזהו, בסוף באמת חזרתי ליוון.

ש: את השתחררת, סיפרת לנו שהשתחררת מבית החולים ב-Mauthausen.

ת: לא, אה, השתחררתי מבית החולים ב-Matthausen, התחילו לעשות..., וכל החברות לתת תרומות, להביא בשבילנו כל מיני דברים, בגדים, אודם, שוקולד, כל מיני דברים לעזור, ולהיות ככה..., קיבלו אותנו יפה בכל מקום, אבל היינו ישנים על הרצפה, לא היינו מסודרים.

ש: רבקה, תספרי לי, את משתחררת מבית החולים ב-Mauthausen, תספרי לי את הדרך, אמרת לנו שהגעת לאיטליה.

ת: מה?

ש: אחרי השחרור ב-Mauthausen, את אומרת, שרצית לנסוע לאיטליה, את הגעת לאיטליה?

ת: הגעתי לאיטליה.

ש: אז תספרי לי את הדרך מ-Mauthausen לאיטליה.

ת: זה היה טוב מאוד.

ש: תספרי לי.

ת: אני זוכרת לא הרבה, אני לא יודעת למה.

ש: מה שאת זוכרת.

ת: נסענו יפה, הביאו אותי באלונקה, שאני לא יכולתי לעמוד, הביאו אפילו אלונקה [...], באיזה חדר גדול, שאני לא אהיה על הרצפה עם שמיכה שמה, ואני התחלתי עם אחות שלי, שגם היא ידעה על [...], להגיד שיש לנו ירושה ביוון, ואנחנו מקווים שנמצא את זה, ואני רוצה ליוון, ובאה חברה מהארץ..., באו הרבה, מאה.

ש: איפה את נמצאת, איפה את נמצאת עכשיו?

ת: באיטליה. איפה היינו, ב-[...]. באו הרבה משליחות של הארץ, שניסע ישר לארץ ישראל, אמרתי, זה לא יכול להיות. אבל אני ידעתי איטלקית טוב, ואני... היה לי, היו גם בחורים, שהבחורים היו המומים, בחורים שהיו בשואה, היינו בחורים ובחורות, הם אמרו: "מה, יש בחורות, אמרו לנו שלא נשארה אחת", והם כל כך יפה טיפלו בנו, היו קצת יותר חזקים מאתנו. והם אמרו: "אני חושבת שאתם תיסעו, ותמצאו את האחים שלכם". ומי היו? הבני דודים, הבנים של האח של אמא.

ש: איפה היו?

ת: ביוון, מאיטליה נסענו ליוון, לא היינו הרבה זמן באיטליה.

ש: הגעת ליוון, לאן?

ת: לאן, ידעתי שמישהו אני אמצא שמה, הקהילה היהודית.

ש: איפה ביוון?

ת: לא, ביוון גם כן, בפאטרש. הרבה יהודים באו, הביאו לנו דברים טובים, הביאו לנו בגדים... אני רציתי, מה שיותר מהר לנסוע ליוון, והצלחתי.

ש: ולאן הגעת?

ת: אבל לא מצאתי את האחים שלי.

ש: לאן הגעת ביוון?

ת: ל-Kerkyra, לאן אני יכולה להגיע.

ש: את מגיעה ל-Kerkyra, מה את רואה, מה השתנה?

ת: מה השתנה? הרבה, קודם כל לא היו האחים שלי, ושמה ניצל בן דוד של אבא, ואיפה הוא ניצל, זה מצחיק להגיד, בדירה שאנחנו היינו מבלים שנים בקיץ, שמה הוא הצליח להסתתר עם כל המשפחה. היה ממש בן דוד של אבא, הוא היה הצלם הכי טוב של Kerkyra, הוא לקח אותנו לבית שלו. עכשיו אנחנו נטפל למצוא את כל הדברים, ואני אחתום, ויתנו לכם הכל, ואם האחים שלך יגיעו, הלוואי שיגיעו, אתם תתנו להם, אני יודע שאתם תהיו בסדר. ובאמת נשארנו הרבה זמן, קודם כל על הבית. אמר לי העורך דין: "גברת, יש לך הרבה זמן להיות פה? מי שלקח את ה...", היה אפילו קרוב, קרוב של הבן דוד שלי, הוא חתם שאני ואחותי אינם בחיים, הוא חתם ולקח את כל הבית שלנו, לא את הבית, בגלל שהרסו את הבית, את המקום שצריך לבנות, והוא קיבל על הראש, הוא קיבל, אבל מה הצלחתי, קיבלתי שמונה לירות אז, זה מה שהצלחתי. והלכנו לשתי אחיות של אבא, שהם רצו..., את תראי תמונות, הם הצליחו לבריא אותנו קצת, כל יום אוכל אחר, כל יום משהו אחר, שאנחנו נהיה, נקבל קצת במשקל, את מבינה, והאחיות של אבא ניצלו עם הפרטיזנים, בערב עשו כל מיני גניבה, להגיע לדירות שלהם, לקחת דברים, להחזיר דברים, אבל עזרו הרבה הגויים שמה.

ש: למי?

ת: למשפחה שלי, לאחיות של אבא, היו שלושה, אחת מתה, והיו שתיים שהיו להם ילדים, הם אינם.

ש: מה קורה איתך, רבקה, תספרי לי, את ב-Kerkyra, מה קורה לך?

ת: אני נסעתי, מאיפה שהיו האחיות של אבא, שלא היו ב-Kerkyra, היו באיזה מקום שקוראים [...], על יד אתונה, משמה נסעתי ל-Kerkyra. והתחלתי לחפש עם הבן דוד של אבא את הדברים שלנו, אם אפשר להציל משהו, אם אפשר שיהיה לנו משהו ביד, עם כל האסונות, ומצאנו את הזהב, ואת הזה, אבל את הדברים היקרים שהיו בפנים, בארגז הגדול, שלושה ארבעה דברים, שני סדינים, שני מגבות, ושני רקמות של אמא, וששה מפיות, כמעט כלום, כמעט כלום. אבל הוא קיבל על הראש ממני, הייתי ככה רותחת, שהוא עשה חנות גדולה זה בזכות אבא, אבל השני היה מאתים אחוז, הוא רצה שנלך אליו לאכול, הוא קיבל אותנו יפה, הוא הוציא מהדשא את הקופסא, ונתן לנו.

ש: את זוכרת איך קראו לו?

ת: זה קין או ג'ין, או..., אני לא יודעת, גינו או ג'ינו, או משהו כזה, קראו לו, אבל בן אדם טוב, הייתה לו חנות קטנה ועשה גדולה בזכות אבא שלי, שהיה ישר וטוב. אבא שלי ברגע האחרון אמר: "הילדים שלי הולכים עם הגרמנים, אני מקווה מה שעשיתי בחיים, שהם יישארו בחיים, מה שאני עשיתי בחיים, שהם לפחות יישארו בחיים", לא חשב על עצמו, שאנחנו נישאר בחיים, זה מה שאני יכולה להגיד לך.

ש: את מגיעה לארץ ישראל ב1946-, למה רצית לעלות לארץ?

ת: למה רציתי לעלות לארץ, כשראיתי שאין ברירה, וכל כך לא התנהגו יפה שמה הגויים, לא עזרו לנו, לא עשו לנו שום דבר ככה מיוחד, וכל הזמן היינו ביחסים טובים דווקא, מה אני אעשה.

ש: איך הגעת לארץ?

ת: הגעתי לארץ, שהיה אחד, שהיה לו קשר כל הזמן עם ארץ ישראל, והוא כל הזמן היה משפיע בעיקר לאנשים שהיו באים כמונו, מ-Lager (מחנות), בגלל שהיו הרבה שהסתתרו, והיו כאלו שלא באו, עד היום, אבל היו כאלו שכן באו.

ש: איך הגעת לארץ ישראל?

ת: איך הגעתי לארץ? אה, זה סיפור, טוב שהזכרת, זה סיפור ארוך. הגעתי, והאנגלים תפסו אותנו, הייתי בקפריסין ארבעה חודשים.

ש: אבל איך הגעת, עם איזה אונייה?

ת: לפני זה אני התחתנתי.

ש: איפה?

ת: עם הבעל שלי באתונה. היינו במקום שמתאספים כל האלו שרוצים ללכת לארץ, איזה מחנה כזה. והיו שניים מהארץ, אחד מבית השיטה, שהוא גם אירגן את החתונה שלי, ועוד אחד, שעשינו ב..., הם אמרו לנו, שבתוך הסירה..., עם סירה באנו לארץ, עם סירה קטנה, אבל הגענו עד קפריסין עם סירה קטנה.

ש: רק רגע, את סיפרת לנו שהכרת את בעלך.

ת: את מי?

ש: את בעלך.

ת: נכון.

ש: מה שמו?

ת: אליהו.

ש: איפה הכרת את אליהו?

ת: את אליהו הכרתי בהכשרה, את יודעת מה זה הכשרה.

ש: תספרי לנו.

ת: זה מין מקום כזה סגור, חדר, מקום מיוחד, שכל האלו שרוצים ללכת לארץ, הולכים למקום הזה, היה לנו אוכל, וסיגריות חילקו.

ש: איפה זה היה, רבקה?

ת: באתונה, אבל רחוק מאתונה, לא קרוב. והיה לנו כמה ימים חופש ללכת פה ושם. ואני ואחותי לא היינו מעשנים, אבל היו נותנים לנו. והבעל שלי היה מעשן, למה, הוא איבד אישה עם ילדה יפיפייה, ואני ואחותי היינו נותנים לו את הסיגריות, והוא התקרב אלינו. והוא ידע, שבטרנספורט שאנחנו באנו הייתה גם האישה שלו עם הילדה, והרגו אותם, בגלל שהיה לו ילדה קטנה, את מבינה, ורצה..., ואני לא רציתי, שהיה לי חבר, והאחות שלי אומרת, אם לא הגיע עד עכשיו, אל תחכי, הוא בן אדם טוב, משפחה מכובדת מאוד, כולם עורכי דינים, גם פה בארץ, שלושה עורכי דין, שלושה רופאים [...], ואחד בבית חולים בהדסה, קרובים, כולם קרובים, כשקרה האסון של הבן שלי, באו הרבה. משפחה טובה מאוד.

ש: אז התחתנתם, איפה?

ת: התחתנתי באתונה. הבן דוד שלי, שבא ועזר לי לקבל את כל הדברים שאבא הסתיר, הוא לא נתן לי לבוא בלי להתחתן, "אין לך אף אחד, ואני רוצה להיות האבא, והאח, והכל". אבל היה אחד מקיבוץ, שהוא הביא אותנו ארצה, הוא היה שליח, הוא אירגן את כל החתונה, ארגן אוטו, שיבואו כל החברים שהיו במקום הזה, שכל יום היו באים חדשים, לבוא לארץ.

ש: רבקה, והגעתם לארץ, במה, באונייה, בסירה?

ת: במה, אוי ואבוי במה. היה לי אח של אבא פה, שהאח של אבא גם כן בא בלי כלום, והיה לו שני ילדים, שלושה, סליחה, אחד נשוי, ובת ובן לא נשואים, והיה לו חדר אחד קטן, ושירותים, ומטבח קטן. הוא לא רצה שאנחנו נישאר בבית העולים.

ש: לפני בית העולים, רבקה, תספרי לי את הדרך לארץ, את הדרך לארץ ישראל.

ת: אמרתי לך, שהיינו בקפריסין.

ש: תספרי לי, מאתונה, את הדרך לארץ ישראל.

ת: לארץ ישראל הגענו עם שליחים של הארץ, אבל תפסו אותנו האנגלים, זה את צודקת, תפסו אותנו האנגלים, היה לנו מעט מאוד בגדים, תרמיל, הם זרקו לנו הכל בים, והיו לנו עולים, שגם לא נשואים, ילדים, לא ילדים, אבל הבעל שלי, עם עוד אחד, הם היו אחראים על האוכל שנותנים.

ש: איפה?

ת: במחנה, סגרו אותנו במחנה בזה, אמרתי לך, האנגלים, באיזה מחנה, תפסו אותנו. וכשתפסו אותנו, עשו לנו חיפושים, ופה אני עשיתי חגורה עם כל הזהב, אחד בשבילי, ואחד בשביל האחות שלי. לא חיברנו את..., לא חילקנו את הדברים, עשינו שלפחות זה יישאר. למה? במזוודה שהיו לי כל כך הרבה דברים של כסף, כפות, ומזלגות, והכל, מים היה, שעשיתי לירות זהב, קיבלתי כסף, [...], מכרתי את זה, ו[...]. היה להם, את התוכנית שלי להרבה בחורות, שקנו ושמו, שיהיה להם בהתחלה כשמגיעים לארץ, אבל שלי לקחו מכולם. אמרנו: "די, אבודים אין לנו כלום".

ש: מי לקח?

ת: האנגלים. לי ולאחותי נתנו בחזרה, ליתר לא נתנו, זה היה מזל, לא יודעת למה. אבל בגדים לא היו לנו, כלום. ויום אחד אני לא יודעת איך היה, שהביאו אותנו ארצה.

ש: את אומרת שהביאו אתכם לקפריסין.

ת: כן, היינו ארבעה חודשים.

ש: איפה תפסו אתכם?

ת: באמצע הדרך. ואמרו הישראלים שהביאו אותנו עם הסירה, זה היה בלתי לגאלי, אבל ביקשו מאיתנו, שאנחנו לא נגיד שהם הביאו אותנו.

ש: על קפריסין את יכולה לספר לי, את זוכרת את השהות בקפריסין?

ת: אה, עשינו חיים, [...], ולא..., חיים לא נורמליים היו שמה. קודם כל היינו גרים בנות, בנים יחד, ולא היו לנו בגדים, ואני הייתי תופרת, והייתי מורידה מהאוהל, מהאוהלים חתיכות, והייתי תופרת שמלה לכל אחד. ואיך תפרתי? עם נרות על השולחן, לא היה לנו אור. וכשהיו צריכים לתת אוכל, או לתת משהו, הבעל שלי הלך עם הזה, הוא היה מלומד, והיה גאון, הוא ועוד חבר, שהוא היה גם כן, הוא איננו, שניהם אינם, והם אירגנו לפחות שיהיה לנו לאכול משהו, והם נתנו לנו משהו לאכול, אבל נולדו שמה תאומות, בתוך הסירה, ו[...] את זה לקפריסין, שני בנות תאומות, וקראו את זה הנריאטה סולד, הסירה שהביאה אותנו לארץ, היו קוראים לה הנריאטה סולד, את שמעת בטח על הנריאטה סולד, בזה אנחנו באנו. והיה לפני [...], לפני הנריאטה סולד, אנחנו היינו שניים, [...], ואחר כך היה הנריאטה סולד, ושתי הבנות שנולדו, הוציאו אחת את השם הנריאטה סולד. הרבה דברים אני לא זוכרת, אבל את מצליחה להוציא ממני, להזכיר לי, אני יודעת מה.

ש: רבקה, את מגיעה לקפריסין אחרי שתפסו אתכם, ומקפריסין...

ת: מקפריסין ישר לארץ.

ש: את זוכרת את הדרך לארץ?

ת: לא כל כך זוכרת, [...].

ש: לאן את מגיעה לארץ?

ת: לא הגעתי ל-Kerkyra.

ש: לאן את מגיעה מקפריסין?

ת: לפיראוס, שהיה באיזה מקום שזה ים, אבל תכף באו אפילו שלא הכירו אותנו, יהודים, לעזור לתת, את יודעת היה נורא מרגש.

ש: את מגיעה לארץ ישראל, לאן, פעם ראשונה, לאן?

ת: לאח של אבא שלי, אה, לבית העולים, בית העולים. ושמה בא האח של אבא: "לא אכפת לי שיש לי חדר אחד, אבל אתם תהיו איתי, אתם לא תהיו פה". ואחר כך עם הזהב שלי, קצת כסף שלו, לקחנו דירה, השכרנו דירה ביחד, לו היה בן אחד, הבת התחילה, שהיה לה חבר שהיה אסיר, והבן האחד היה נשוי, היה לו בן אחד, הוא אומר: "לי יש בן אחד", אבל הבעיה הייתה, שלבעל שלי הייתה לו אחות בארץ, שבאו הרבה נערות צעירות.

ש: תספרי לי על עצמך רבקה, את היום גרה בקיבוץ?

ת: כן.

ש: איפה?

ת: בעין חרוד. לא מרגישה טוב, כל השנים לא מרגישה טוב.

ש: מתי הגעת לקיבוץ?

ת: לקיבוץ הגעתי לצערי ב53-. הגעתי עם שני בנים נהדרים.

ש: איפה נולדו הבנים?

ת: אז שני הבנים בבית הקברות.

ש: איפה נולדו הבנים?

ת: אחד היה חולה. איך היה חולה, הוא היה בשמש, וקיבל מכת שמש, והיה לנו איזה רופא גועלי, שהרופא הזה עשה דיאגנוזה לא טובה, הוא קיבל מכה בשמש כנראה, והייתה שומרת שמה, יש לנו בית חולים קטן בקיבוץ, והייתה שומרת, לא צריך לקרוא את הרופא, אתם חדשים פה, היינו אחד עשרה חודש, היינו קודם כל..., סליחה, כשהגענו לארץ לא הייתי בקיבוץ, מה פתאום בקיבוץ, שבע שנים הייתי בתל אביב, אבל ניפחו את הראש של הבעל שלי שיבוא לקיבוץ, ששמה זה טוב, לא משלמים לך חשמל, לא משלמים לך שכר דירה, אצלנו משלמים הכל. לא רוצה לדבר, בגלל שהיא נורא ותיקה, [...].

ש: תספרי לי, את מתל אביב מגיעה לקיבוץ, עם שני הבנים, איך קראו לבנים?

ת: אחד שמואל, הראשון, ואחד יצחק, שהלך בקרב הכי קשה.

סוף צד ב' בקלטת הראשונה

ש: רבקה, את ספרת לנו, שאתם מגיעים את ובעלך אליהו לקיבוץ עין חרוד, באיזו שנה הגעתם לקיבוץ?

ת: 50..., זה כתוב פה, זה כתוב ביומן שלו.

ש: את מגיעה עם בעלך לקיבוץ, לקיבוץ עין חרוד...

ת: עם שני ילדים.

ש: עם שני ילדים, סיפרת לנו על האסון שקרה עם שמוליק, שנפטר ממכת שמש, ספרת...

ת: היינו 11 חודש בקיבוץ, עכשיו אני 47 שנים, וכל החיים זיפת, זיפת.

ש: וסיפרת לנו, רבקה, על האסון שקרה עם יצחק, שהוא נהרג בחווה הסינית, בנך...

ת: התנדב בשביל להוציא כמה גנבים שיש בארץ, ושרון אשם. הוא נתן את ההודעה לפתוח את התעלה.

ש: אנחנו מדברים על מלחמת ששת הימים?

ת: לא, לא.

ש: על איזו מלחמה את מדברת?

ת: יום הכיפורים.

ש: יום הכיפורים, סליחה, ו…

ת: אני, לבוא מהשואה, להקים משפחה, ושהלכו לי שני בנים, יכלו להיות לי, לא נכדים, נינים. אני אחרי 80.

ש: רבקה, מה עשית בקיבוץ?

ת: תופרת.

ש: נולדו לך עוד ילדים?

ת: כן.

ש: תספרי לי עליהם.

ת: אחרי יצחק היה יחזקאל, שיהיה בריא עד מאה ועשרים, שקבל את הפוליו הזה, אחר כך שלוה, ואחר כך חיים, אבל גם עם חיים היו לי הרבה צרות איתו, הוא היה משותק לגמרי, חלו שלושה, הוא היה הכי קשה, והשניים יצאו יופי.

ש: ועכשיו אני מבינה שהם בריאים, ועכשיו חיים בסדר, ויחזקאל בסדר.

ת: חיים עבר דלקת קרום המוח, וטרומבוזה בעניים, והרופאים אמרו, שלא יודעים, האם למחר הוא יחיה, והמטפלת שהייתה נהדרת, אומרת: "מספיק לאמא הזאת, אל תמשיכו יותר".

ש: ספרי לנו על בעלך אליהו.

ת: גם כן, אמר "שלום ולהתראות", והלך.

ש: במה הוא עבד, אליהו?

ת: הוא היה..., העבודה שלו הייתה פוליטורת, היה מנהל פוליטורה בתל אביב, והוא..., היה איזה חבר מ-Kerkyra, מנובל, שהוא גר בקיבוץ, עשה לו את הראש ככה, שנבוא לקיבוץ, מי רצה להיות בקיבוץ! אחרי השואה כולם אמרו לו, לבעל שלי: "איפה אתה לוקח את המסכנה הזאת? אחרי השואה לקיבוץ?".

ש: רבקה, את ספרת לנו על החיים שלך, על כל מה שעברת, הן בזמן המלחמה, הן מה שקרה בארץ עם מותו של שמואל, נפילתו של יצחק במלחמת יום הכיפורים...

ת: נכון. ומצאו אותו אחרי שלושה חודשים, את יודעת מה זה? זה היה..., לא ידעתי מה זה לילה, מה זה יום, הייתי ככה, עכשיו אני בן אדם, אבל הייתי ככה, לא רציתי לאכול, לא רציתי לישון, לא רציתי לחיות.

ש: את נשארת עם אחותך חנה, הגעת לארץ, שיקמת את עצמך.

ת: היא הייתה יחד אתנו, שלקחנו, נראה לי עם האח של האבא, היא הייתה אצל אחות של בעלה שהיה במשק הפועלות בחדרה. שלחו כמה ילדים ביוון, שההורים לא היו במצב טוב, לארץ. ואנחנו היינו צריכים להוציא אותה, שהיא תהיה איתנו. נהדרת, אבל היא מתה מסרטן. זה היה לי כאילו אחות, יותר מאחות בגלל שאחות שלי לא בסדר. אין לי שום דבר, שהיא חיה.

ש: רבקה, ספרת לנו על החיים, על מה שעברת. יש משהו, שהיית רוצה להוסיף ולספר לנו, לומר לנו?

ת: אני לא יודעת מה. שהיה לי חיים נורא לא טובים, לא רציתי ללכת, לא לחתונות, לא למסיבות. עשר שנים לא הלכתי ליום ה..., איך אומרים את זה, יום העצמאות. אני צריכה ללכת ליום העצמאות?! הבעל שלי נפטר אחרי שבע שנים של הבן, שהלך ביום הכיפורים, והבנים אמרו לי, אם את לא תבואי, גם אנחנו לא נלך ל[...]. עשר שנים אכלתי בבית, לא הלכתי לחדר האוכל, הייתי עובדת כל הזמן, בשביל לא לאבד את הראש, הייתי עובדת, אבל האבל שלי היה אבל, הייתי בשחור, אנשים נורא התרחקו בגלל זה, אבל אני הייתי מצפצפת, לא היה לי..., בקושי יש לי ככה צבעים, אבל לא אדום, ולא זה, ולא זה.

ש: רבקה, את חיה היום בעין חרוד, בקיבוץ, אני רוצה קודם כל להודות לך, על שבאת, והסכמת לספר לנו את סיפורך, ואני רוצה לאחל לך הרבה בריאות.

ת: תודה רבה.

ש: ואריכות חיים, תודה לך.

ת: תודה רבה.

תמונות

זה אמא ואבא שלי לפני המלחמה, אמא שלי, קראו לה סילביה, ואבא שלי שמואל, בשביל זה יש לי שמוליק.

זו אמא שלי והסבתא שלי, שזה אמא של אמא שלי, וזו אחות של אמא, וזו עוד בת דודה שלי, שנשארה בלי אמא, והסבתא לקחה אותה לגדל אותה. אמא, קוראים לה סילביה, הסבתא, קוראים לה רבקה, וזה קוראים לה עניטה, והקטנה אני לא זוכרת.

קוראים לה לינה, האחות שלי הגדולה, ב-Auschwitz אחרי שלושה חודשים שהיא עבדה ב-Auschwitz הרגו אותה.

זה האח שלי עם החליפה הבהירה, קראו לו ויקטור, וכשגמר את בית הספר, כל הכיתה שלו, ועוד אחד יהודי פה, שני יהודים וכולם גויים, ובסוף המלחמה הרגו אותו, הוא ראה את סוף המלחמה, את יודעת מה זה, התחילו להיות שמחים ועליזים, כמה שהספיקו הרגו.

זה אני, קוראים לי רבקה, ואחות שלי חנה, זו תמונה של 47, משהו כזה, כשחזרנו מהשואה, זה הכל היה אצל הבת שלי, איך שהצלחתי לקחת את זה.

זה הבעל שלי, אליהו שאקי, זה הבן שהיה בן שנה, קראו לו שמואל, וזה אני, רבקה. איפה צילמו? בתל אביב כשהיינו בשפת הים. לא היינו עושים הרבה [...], זה אחד מהיחידים. ואני אמרתי לבת שלי...

זה שמואל שאקי, זו תמונה יפה, זה שמואל שאקי, שנפטר ב52-, ונולד ב47-, בקיבוץ, בקיבוץ הזה, [...] יצחק קטן שם. זה כל המשפחה, את יודעת.

זה יצחק שאקי, שנהרג במלחמת יום הכיפורים.

זה יצחק שאקי, הבן שלי השני, הראשון זה שמוליק, השני יצחק שנהרג במלחמת יום הכיפורים, לא יכולה להגיד את זה.

זה יחזקאל, הבן שלי, עם הבת שלו, קוראים לו יחזקאל, והבת שלו לאה שאקי, היא הלכה לאמא שלה, וברחה. הראשונה זה פה הבת שלי, קוראים לה שלוה, שם של אמא היה סילביה, זה החתן שלי שקוראים לו..., אוי ואבוי לי, מולי. זה הבן שלו הגדול, שקוראים לו צח, זה הבן הקטן שקוראים לו נרי, בן ארבע וחצי. זו הבת הקטנה בת עשר, קוראים לה גל, והבת הגדולה, שהיה לה בת מצווה עכשיו, בת שתים עשרה, קוראים לה שי, יש לה הכל שמות קטנים כאלה.

זה חיים שאקי, הבן שלי, עם האשה שלו שקוראים לה מיכל.

זה הבת של חיים שאקי, הבן שלי, זאת נכדה שלי, קוראים לה אורן, אור ושמחה, היה לו..., הוא מורה, והיה לו איזה ילד בבית הספר, שקוראים לו אורן, ואמרתי, בת, אני אקרא לה אורן, שבבית הזה יהיה פעם שמחה ואור.