Yafa Kristina Klajnerman

שם המרואיינת : יפה קליינרמן

תאריך הראיון : י' בתמוז תש"ס, 13.7.2000

שם המראיין : משה נאמן

שם הכתבנית : צביה זינגר

שמות מקומות

ZOLKIEWKA

CHELM

SOBIBOR

IZBICE

ZAMOSC

STASZOW

LUBLIN

LODZ

LWOW

SOSNOWIEC

KATOWITZ

WARSZAWA

AUSCHWITZ

שם המרואיינת : יפה קליינרמן

תאריך הראיון : י' בתמוז תש"ס, 13.7.2000

שם המראיין : משה נאמן

שם הכתבנית : צביה זינגר

ש: יפה, ילידת ז'ולקייבקה, פולין, 1930, שהתה בגטו עם משפחתה, ישבה בבונקר עם אחותה ואחיה והסתתרה בכפר בשם בדוי.

ספרי, בבקשה על המשפחה הקרובה שלך בשנים שלפני המלחמה - הורים, אחים, אחיות וכדומה.

ת: לאבי קראו משה יוסף ינובר ולאמי קראו פייגה ינובר. היו לי שלושה אחים והיינו שלש אחיות. אחי הבכור דוד, אחותי שתבדל לחיים ארוכים מרים, לי קוראים שיינדל מהבית וכעת יפה, אח"כ היה מרדכי שהיה ילד מאד נחמד והיה לי אח בשם שלמה, שהיה ילד יפהפה עם עיניים ירוקות ושער שחור, משהו בלתי רגיל, ואחות קטנה שנולדה ממש סמוך למלחמה, קראו לה תמר. הבית היה בית יהודי. אבי נהג ללכת לבית הכנסת בערב וללמוד תורה, הוא היה איש בקי גם בהלכה וגם בכתבי הקודש. תמיד אצלנו בבית היתה אחות של אבא. לאבא היו חמש אחיות ותמיד אחות היתה אצלנו, אני לא יודעת משום מה. להורי היה בית חרושת למשקאות קלים, שבקיץ המצב היה טוב ובחורף פחות, אבל התנהלו חיים מכובדים, משפחה יהודית לכל דבר. החגים היו מאד יפים. אמא גם היתה הולכת להתפלל, אני כבר לא מדברת על אבא והאחים. בז'ולקייבקה (ZOLIEWKA) היה בית כנסת והיה גם כעין היכל ה"שיל". את ההיכל אני זוכרת שבנו.

ש: ארון הקודש?

ת: לא, מבנה שלם, הקהילה בנתה, לא הממשלה. בתוך העיירה אצלנו היו תנועות נוער, את השמות שלהם אני לא זוכרת כי הייתי קטנה, אבל עד כמה שזכור לי היה "בית"ר" שגם אחי השתתף בה, "גורדוניה"; היו הכשרות, היתה עיירה מאד, מאד דינמית, והקהילה היהודית היתה מאד חמה. אצלנו בבית התנהל בית מאד פתוח, היו באים הרבה לשאלות לאבא שלי ז"ל, שהיה יהודי מכובד מאד. בקהילה הוא השתתף הרבה. לא היה חג או שבת שאבא לא הביא הלך לשולחן. משפחה מאד חמה. עד שהגרמנים נכנסו.

ש: את יכולה לספר ולהתמקד באחד החגים בבית אולי פסח?

ת: כן, פסח היתה חוויה: היו כלים אחרים ואוירה כל כך יפה היתה. תמיד חיכיתי לפסח כי אהבתי מאד את הכלים של פסח. הכלים באמת היו משהו יוצא מן הכלל: סרביזים, תמיד היו אורחים בליל פסח, בליל "הסדר". אני זוכרת את ליל הסדר כשהגרמנים כבר היו, אני זוכרת את זה כמשהו נדיר. אז כבר היו בעיות עם האוכל. אבא הביא הלך עובר אורח לשולחן ודגים אז כבר לא היה כמו שרגיל, הכל היה ספור, ולאמא לא הספיק דג - ברור, היא נתנה את זה לעובר אורח, ואז אני זוכרת שאחרי ליל הסדר אחות של אבי ז"ל, שניספתה יחד עם ההורים, אמרה: איך אתה יכול לעשות דבר כזה, כאשר לאשתך לא הספיק האוכל, כי לא היה. את זה אני זוכרת כי שמעתי את השיחה במקרה. כזה סוג בית היה, זה היה בית שהרבה מאד היו נכנסים. היתה שכנות טובה, משפחה ענקית במקום. הם ישבו באותה ז'ולקייבקה 600 שנה,דורי-דורות והמשפחה שאבי יצא ממנה עסקו במנופוקטורה. אני זוכרת עוד מקרה אחד, שמאד מאד השפיע עלי: כשהרוסים נכנסו לשבועיים - אם מישהו זוכר שהיה איזה הסכם.

ש: ריבנטרופ-מולוטוב.

ת: אני לא יודעת על ריבנטרופ, אבל אני זוכרת שהיה הסכם עם סטלין בשנת 39'. הרוסים נכנסו לאזור הזה, והם בסך הכל היו שבועיים וכהרגלו של אבא, הוא בליל ששי הביא שני קצינים יהודים רוסים מרוסיה. הם ישבו על יד השולחן, היתה משפחה מאד יפה, והיה מסודר מאד. אמנם לא היינו עשירים אבל היה מכובד. שמעתי שיחה, כילדה קטנה, בינם ובין אבי, איך שהם אומרים לאבא (ביידיש) תבוא אתנו, יש לך משפחה יפה, ילדים כל כך יפים, קח אותם ובוא אתנו, כי הגרמנים שיחזרו לפה יעשו מכם בשר לקציצות, ז"א יטחנו אתכם כמו לקציצות. אבא ענה: לאן אני אלך עם ילדים קטנים. ואז אני זוכרת - כל פעם כשהייתי בבונקר נזכרתי במילים האלו שאמרו שני הקצינים. הם דברו יידיש ביניהם. (מוסרת את דבריהם ביידיש). והתשובה היתה (ביידיש), לאן נלך, מה שיהיה עם כולם יהיה אתנו - זה מה שאבא ענה. אח"כ, כשהם עזבו הרוסים, היו אנשים שכן הצטרפו וברחו, והם נשארו בחיים ברוסיה, במיוחד הצעירים. אני לא זוכרת מי ומה, אבל אחרי המלחמה כשנפגשתי אתם הם סיפרו. אז אני זוכרת, ברגע שנכנסו הגרמנים בחזרה התחילו בעיות, התחילו גזירות.

ש: אני מבקש לשמוע לפני כן על הלימודים שלך בשנים שלפני המלחמה.

ת: הרבה לא הספקתי, גמרתי בסך הכל כיתה אחת, פולנית. אז כשהגרמנים נכנסו לא נתנו להמשיך, מיד הוציאו שליהודים אסור ללכת לביה"ס הפולני, וחוץ מזה גם הילדים הפולנים היו מאד אכזריים אלינו, וממש הפסקנו את הלימודים. כשנוצר הגטו אבא היה יושב אתנו בערבים ומלמד אותנו: תנ"ך וגם לכתוב. בכלל, הוא היה אדם מאד, מאד מעניין, עד כמה שאני זוכרת, כי את הפנים שלו אני לא זוכרת, אני זוכרת את הדמות שלו, אבל קוי פנים אני לא זוכרת. אמרו לי רק שאני דומה למשפחה של אבא, אמרו לי אחרי המלחמה.

ש: האם היו באזור שלכם שכנים גויים?

ת: כן.

ש: איך היו היחסים עם השכנים הגויים? היו גילויי אנטישמיות?

ת: היתה אנטישמיות מאד גדולה, אבל אמי היתה בן אדם מאד, מאד (ביטוי ביידיש), והיא יצרה קשר מאד חם דווקא עם הגויים. כשנוצר הגטו - והגטו לא היה עם גדר, כי העיירה היתה די מבודדת, היהודים היו ביחד, שהם לא הספיקו לעשות את הגדר. יש להודות ליו"ר היודנרט - ליאון פלהנדלר - שהיה קונה בשם היהודים כל מיני מתנות למפקד הז'נדרמריה. אפילו האחות של אבי, שהיתה תופרת כותנות וכותנות לילה לנשים וחולצות, הוא היה מזמין גם אצלה. היא היתה תופרת.

ש: אגב, ליאון פלהנדלרעמד בראש המחתרת שארגנה את הבריחה מסוביבור (SOBIBOR).

ת: נכון. אז הוא השפיע על מפקד המשטרה שם שלא יעשו גדר, והיתה לנו אפשרות לצאת, אבל לא לכל אחד. מי שלא היה לו מראה יהודי, כמוני כילדה, לא כל כך שמו לב בהתחלה, ולא הלכתי עוד עם הטלאי - כולם הלכו, אני לא. היה לנו קשר עם הגויים. אמא היתה שולחת אותי עם כל מיני דברים למכור, למשפחה מסוימת, לא הלכתי סתם. הייתי מוציאה בדים, בגדים וכל מיני דברי ערך, נותנת לגויה המסוימת שהיה אתה קשר והיא היתה נותנת מצרכים. את זה הייתי מביאה הביתה. בגלל המראה שלי יכולתי לעשות את זה. מי שהיה לו מראה יהודי היו יורים בו, ובאמת נהרגו כמה יהודים שיצאו מעבר למה שהיה מותר ללכת, מחוץ לגטו. אבל לי היה מזל שהמראה שלי היה נוצרי וזה מה שהציל אותי גם. היינו עובדים בחוה על יד ז'ולקייבקה שהיתה שייכת לפריץ. אני לא זוכרת את שם הפריץ. כשהגרמנים באו הם פשוט לא רצחו את מי שבא לעבוד. מי שנשאר בבית הם השתדלו לחסל. אמא הלבישה אותי בבגדים של גדולה והיתה לוקחת אותי יחד אתה לעבודה. אחי ואחותי עבדו אצל גויים, כי מי שעבד אצל גויים היה לו רישיון לקבל יותר מצרכים.

ש: את יכולה לתאר לי קצת יותר את חיי היום-יום בגטו?

ת: היו מאד עצובים.

ש: תרחיבי קצת יותר.

ת: בגטו היו מחלות, הילדים לא למדו, היה חוסר במזון, ואולי היו ארגונים שהיו נפגשים, אבל אני הייתי קטנה מדי לזה והפחד היה מיום ליום יותר קשה. היתה ממש אימה. היה גרמני אחד שהיה מופיע מאיזה מקום על אופנוע והיה יורה סתם, ללא שום סיבה.

ש: בתוך הגטו?

ת: כן.

ש: את ראית את הדבר הזה?

ת: כן.

ש: שהוא רכב על אופנוע וירה על אנשים?

ת: כן, רכב על אופנוע ופשוט היה יורה, ללא שום סיבה, וכל אחד היה מסתתר. אני זוכרת שפעם אחת נכנסו לבית והוציאו וגזזו את הזקנים של היהודים. זה היה נורא. אספו את כולם וגזרו להם את הזקנים והפיאות והרביצו.

ש: את יכולת לראות את זה במו עיניך?

ת: כן, אני ראיתי את זה. למשל, כשבא להם, ללא שום… גם הגויים היו עושים את זה. הם לא עשו בפרהסיה כמו הגרמנים אבל הם היו ממש מנצלים את הסיטואציה בצורה מחפירה. הם לא רצו שום קשר, הם לא עזרו, כי לו הם היו עוזרים, הרבה יותר אנשים היו נשארים. עובדה, שלנו עזרו ונשארנו בחיים. אולי לגדולים היה יותר קשה, לקטנים כן היתה יותר אפשרות, מבחינה זאת שהגרמנים לא היו מזהים. אני יותר פחדתי מהגויים מאשר מהגרמנים, כי הגרמנים לא זיהו. הגויים - אני לא יודעת איך, אבל זה היה נורא.

אח"כ באה האקציה הראשונה, ושם היה מקום שבו כל יום שני הגויים היו מביאים את התוצרת שלהם וקונים. לשם אספו את כל היהודים - זקנים, צעירים, ילדים, והעמידו אותם יום שלם במקום - זה היה מקום גדול. משם גירשו אותם ברגל אחרי יום שלם שבו הם עמדו ללא אוכל וללא שתיה. אבל במקום הזה גם אני הייתי, ואמא אמרה: את תלכי, כי יש לך מראה ארי ואת תישארי בחיים, אז לפחות יישאר זכר למשפחה. אבל אני לא רציתי ללכת לבד, אז שלמה, שהוא הילד שהיה בסך הכל אולי בן 5, לא יותר. עד כמה שאני חושבת, אני לא יודעת בדיוק בן כמה הוא היה, אבל הוא לא היה יותר מ-5, אז הוא אמר: אני אלך. אבל אי אפשר היה ללכת ביחד, כי היתה אנדרלמוסיה מאד חזקה: הגויים הסתובבו, האוקראינים הוציאו מהבתים, הפולנים הראו איפה גרים יהודים והוציאו אותם מהבתים והביאו אותם למגרש הזה, ואז הפרידה מההורים היתה מאד קשה, כי אני פשוט לא רציתי ללכת. הכל נהיה כבר כל כך - לא יודעת איך להסביר, כי הכל התקהה עם הזמן, אבל אני זוכרת את התחושה האיומה כשאמא אמרה לי את המילים האלה. וחוץ מזה, היא אומרת לי: יש לך לאן ללכת, כי מרים ודוד נמצאים אצל גויים שהם עובדים אצלם. אחי באמת ברח ליער ואת אחותי הסתירו בבונקר באותו יום. אח"כ חזרו כולם. אני, כשהלכתי, שלחתי קודם את שלמה, שהיה ילד קטן, אמרתי לו: לך ישר בשביל להגיע לדוד, איפה שהוא נמצא, ואחריו אני הלכתי, אבל לא תכף, די במרחק. מרחוק אני פתאום רואה שאוקראינים מובילים יהודים, בדיוק ברחוב איפה שאני הלכתי ופחדתי, אז נכנסתי לשכנים שלנו, גויים, והיא בדיוק ישבה וניקתה סלק לפרות. היא אמרה לי: אני מפחדת, מה אני אעשה אתך אם הם יבואו לפה. אז אני כילדה בת 11 אמרתי לה: תני לי גם לנקות את הסלק, וכשהם יבואו תגידי שאין פה יהודים, וכך היה. כשהם עברו ונכנסו לשאול היא אמרה שאין פה יהודים והלכו, וכשהם הלכו אני הלכתי למקום איפה שאחי היה - הוא היה לא רחוק מהעיירה ואחי הקטן כבר היה שם, מסכן, והוא חיכה לי. דוד כבר לא היה אצלם בבית, הוא כבר היה ביער. הגויה אמרה איפה הוא נמצא, שאני אלך לשם, והכל לבד. הלכתי דרך שדה די רחוק, דרך בית העלמין היהודי והגעתי למקום איפה שאחי היה מוסתר בין אלומות, כי בדיוק היה קציר. הוא ישב בין אלומות ואנחנו הצטרפנו אליו עד למחרת. אחרי שגירשו את כל היהודים לחלם (CHELM) ברגל - זה היה בדרך לאיז'ביצה (IZBICE), איפה שהיתה הרכבת. נודע לנו אח"כ שבחלם הם היו כמה ימים ואח"כ לקחו אותם - הכל ברגל לאיז'ביצה. משם יצאה רכבת לסוביבור.

ש: מי היה ברכבת מבני המשפחה?

ת: ההורים ואח אחד ואחות - מרדכי ותמר וכן אחות של אבא, ציביה. תאר לעצמך, אח"כ נשארתי עם הילד שלמה בבית, וזה היה נורא, בלי הורים, בלי פיקוח, בלי כלום. שכנה יהודיה שהיתה איזו משפחה, אני לא יודעת איך, היא היתה מבשלת לשנינו, מה שהיא בישלה בשבילה היא בישלה גם בשביל שנינו. כך הזמן התחלק בין הליכה לאחי הבכור לבין הליכה לאחותי, לסטאשוב (STASZOW), איפה שאח"כ היינו מוסתרים. האקציה הראשונה היתה ב-42'.

אני פסחתי על משהו ואני רוצה לחזור - על התקופה בגטו. את אחי הבכור גייסו לעבודה להקמת המחנה סוביבור (SOBIBOR). הם גייסו את כל ראשי המשפחות. אבא לא הלך והם לקחו את אחי הבכור והוא היה שם כחצי שנה. אנחנו לא ידענו שמקימים מחנה כזה להשמדה, אבל הוא סיפר שהקימו מחנה ושיחררו אותם הביתה. הוא חזר הביתה בחורף 42', ובמאי 42' היתה אצלנו האקציה הראשונה. את התאריך אני לא זוכרת, אבל את החודש אני זוכרת, כי אני נולדתי בחודש הזה. הוא חזר וסיפר שהקימו מחנה, שיש שם מבנים משונים מאד, וזהו, ויותר לא דברו על זה. דבר אחד שהוא אמר בבית אני זוכרת: אם יהיה גירוש - להשתדל לברוח. זה נכנס לי חזק לראש. בינתיים הביאו יהודים משלונסק. הם קרבו את היהודים ממרחקים לעיירות מסביב איז'ביצה, איפה שהיתה הרכבת שהובילה למוות. אני חוזרת פה לתקופה של הגטו - הגיעו אלינו אנשים שגורשו ואז התחיל להיות מאד צפוף. מי שגר בשני חדרים היה צריך למסור חדר. בחדר אחד יכלו לגור 2 משפחות. ממולנו הביאו אנשים משלונסק, והם היו חולים בדיזנטריה, אז אמי ז"ל עשתה להם תה ועשתה להם איזה אוכל, אני לא יודעת מה בדיוק, והביאה לאנשים האלה, לצריף הזה. אבא, אני זוכרת, כעס ואמר: את לוקחת את הסוכר של הילדים ונותנת לאנשים זרים. התשובה היתה: אלה, אם לא יקבלו את התה ימותו, הילדים שלי אוכלים גם דברים אחרים. את זה אני זוכרת, היו מומנטים כאלה שנחרתו בזיכרוני בצורה בלתי רגילה. זה רדף אותי שנים. היה עוד מקרה שאני זוכרת: השכנים שלנו, היתה להם חנות לבדים, והם הסתירו את הבדים האלה במרתף, בבונקר. היו אצלנו גם פולקסדויטשים ואחד מהם היתה לו גם כן חנות לבדים, והוא כעס מאד והלשין לגרמנים והוציאו להם את כל הבדים ובנוסף לזה גם עשו פוגרום. רצחו את כל האנשים שהיו להם חנויות למנופקטורה - זה היה משהו מזעזע. הרבה מאד מהמשפחה נרצחו אז. הכל אני זוכרת קצת במעורפל, דברים שאני צריכה להיזכר. אח"כ אני זוכרת כשבאה האקציה זה היה הכי גרוע. כל זמן שהיינו בבית היה אוכל והיתה משפחה.

ש: כמה זמן בסך הכל הייתם בגטו?

ת: בערך מ-41', לא הרבה זמן. במאי 42' כבר היתה האקציה הראשונה, את זה אני זוכרת. אני זוכרת את זה כל כך טוב.

ש: יש לך אומדן, פחות או יותר, כמה אנשים היו באקציה הזאת?

ת: רוב העיירה הלכה, מעט מאד הצליחו לשרוד. אחרי יומיים התחילו לצאת מפה ומשם. משם משפחה או שני אנשים ממשפחה. היה חלק שהצליחו להתחמק ברגע שהאוקראינים הלכו, או שהסתתרו, אבל מעט מאד נשארו. גם זה שנשארנו היה כל כך עצוב וכל כך… כאילו שחיכו למוות. היתה אוירה כאילו שבכל רגע הם יכולים להופיע ולקחת את האנשים, וכך היה. כעבור זמן קצר מאד הם שוב הגיעו, ואני זוכרת את זה כמו עכשיו. הייתי אצל משפחה לא רחוקה מהבית, כי שם היו ילדים בגילי, אז שיחקתי אתם, ושמענו צעקות מרחוק. בדרך כלל כשהם היו באים היו דופקים בדלת עם הקת של הרובה, וזה עשה כזה הד נוראי ואימה כזאת, ושמענו את זה מרחוק, רחוק. גם אז הייתי עם אחי וגם הצלחתי ללכת. ואמרתי לאחי: לא לרוץ, רק ללכת, אז הוא הלך בנפרד ואני בנפרד, אף פעם לא ביחד, כי ידענו - ולזה קבלנו הוראות מאחי הבכור: אם הולכים - לא ביחד, במרחק עין, אבל לא ביחד. גם אז ברחתי עם אחי. אח"כ, אני לא זוכרת איזה תאריך זה היה, מילאו אוטו משא ונסעו. ואני ברחתי שוב לאחי כי הוא לא היה רחוק שם.

ש: מי מילא את האוטו?

ת: גרמנים. לאחר מכן היינו עד האקציה האחרונה, היודנריין. ליאון פלהנדלר הצליח להכין עגלות עם סוסים ולקחו דווקא ביום הכיפורים את האנשים, הכל היה דווקא, במכוון. לקחו את כולנו, אז גם אני כבר נסעתי עם אחי וזה היה לאיזביצה (IZBICE). המראה המחריד היה לראות איך שהגויים - לא כל הגויים - עמדו עם שקים וחיכו עד שיוציאו את היהודים ובזזו, עוד כשהעגלות עמדו הם כבר בזזו את הבתים. אז היתה תקופה של דיכאון נפשי חזק, פחד ואימה, שום דבר לא ידוע, הכל משוער. באנו לאיז'ביצה אז לא היה איפה להיות. היו כמה משפחות בחדר אחד, למרות שהיו בתים ריקים, כי קודם הרי גירשו משם את היהודים, אז היו בתים ריקים של היהודים. כעבור כמה ימים היתה שוב אקציה, לרכבת. הביאו את כל היהודים לרכבת. כשאנחנו שמענו שיש אקציה הייתי עם איזו דודה, שהיתה קרובת משפחה, ואני אפילו לא זוכרת אותה. ברגע שיצאנו לפרוזדור, אני רואה ששם למעלה הכל פתוח ויש אנשים צעירים ועולים למעלה. אני אומרת לקרובת המשפחה: אולי גם אנחנו נעלה? אז עלינו למעלה, שכבנו שם כמה שעות ופתאום הגיעו ילדים נוצרים, גויים עם הגרמנים והדלת היתה פתוחה והאוכל היה מוכן לאכול, הכל נשאר ככה, אז הילדים אמרו: פה כבר לקחו אותם, כי רואים שהאוכל נשאר, הכל נשאר, אז כבר לקחו אותם. כך נשארנו - זה היה מקרה. אח"כ היתה עוד אקציה כעבור כמה ימים, ואז ברחתי מהרכבת, יחד עם אחי, ולא היה לי לאן ללכת.

ש: איך ברחת מהרכבת?

ת: היו המון אנשים והסתובבו הרבה ילדים פולנים, ויחד עם הילדים הפולנים הלכנו, פשוט מאד. לא ברחתי, פשוט הלכתי, ואמרתי לשלמה: לך קדימה, אני אלך אחריך, ותמיד היינו בקשר עין.

ש: זה היה בשלב שהייתם עדיין בתחנת הרכבת?

ת: כן. אני לא אשכח את זה. אחרי שהרכבת נסעה - שוב השתתק. נשארו עוד בני משפחה באיז'ביצה וגם ליאון פלהנדלר. הלכתי אליו והוא סידר לי להיכנס לבית יתומים שם במקום, כי לא היה לי איפה להיות, ולא היה לי כסף אפילו לקנות לחם. אני אומרת לו: אני רוצה ללכת לאחי, כי כך אמר לי אבא, שאם אצטרך כסף - הכסף אצל דוד. כך עשיתי כמו שאבא אמר, שאני אלך לקחת כסף שיהיה לי בשביל לקנות לחם. הייתי פשוט ילדה, לא הבנתי מה קורה בדיוק. אף אחד לא ידע שהולכים למוות. זה היה כל כך מסודר וכל כך בשיטתיות: קודם הוציאו את הנשמה, הרעיבו את האנשים, מבחינה תרבותית לקחו להם את הכל, מבחינת חיי הקהילה, מבחינת הכל. הם דעכו באופן סיסתמטי לפני שלקחו אותם לרכבת למוות. אני זוכרת עוד מקרה שהייתי אצלו, אצל ליאון, ואני מספרת לו: תראה, אין לי כסף, אני רוצה להשאיר את שלמה'לה בבית היתומים ואני אלך לדוד - הוא ידע שדוד ואחותי מרים מסתתרים אצל הגויים. הוא אמר: את יודעת מה, תלכי. אני אסדר פה שישגיחו עליו. הייתי שם עוד אולי יומיים. קמתי ביום אחד בבוקר ולא היה לי לא לחם ולא כלום, והלכתי. פשוט הלכתי - מוקדם מאד יצאתי את העיירה, לא היתה שמירה ולא כלום, הגויים שמרו טוב מאד. התחלתי ללכת. קודם קבלתי הסבר בין היהודים איך אפשר להגיע לז'ולקייבקה. הלכתי בדרך לא דרך, הלכתי דרך שדות, דרך יער, ואני מתקרבת ליער וזה גם היה איזה מקום קטן של כפר, וילדים משחקים, והם מתחילים לצעוק: ז'ידובקה (יהודיה). הם צועקים: הנה, ז'ידובקה, (מילה בפולנית). כששמעתי את זה התחלתי לברוח. הייתי קלת רגליים וברחתי. נכנסתי ליער ובכיתי והלכתי. הלכתי כשעתיים ואני לא יודעת, פתאום אני מופיעה על יד הבית של שומר היער - אני לא יודעת איך הגעתי לשם. אני דופקת בדלת - אף אחד איננו. אני רואה שיש שם רפת, אני ניגשת לרפת, הגויה יוצאת עם דלי עם חלב והיא שואלת אותי: מה את מחפשת, ואני אומרת לה: כפר מסוים, אבל לא את המקום שאליו אני צריכה להגיע, כי פחדתי להגיד, שלא יגלו. ואז היא אומרת לי: את תלכי דרך היער, אח"כ תיפני שמאלה - ואני ידעתי שאם אני פונה שמאלה, מצד ימין תהיה לי החוה הזאת. היא נתנה לי חלב ולחם, כי כל היום לא אכלתי ולא שתיתי, וזה היה משהו שקשה לתאר, אחרי הבריחה, אחרי ההליכה ביער. הייתי די מיואשת, אבל התקוה הזאת: הנה, אני אגיע ואני אפגוש את אחי ואני אפגוש את אחותי, אולי אני אקבל כסף ואני אחזור לאיז'ביצה. הגעי לחוה - היה כבר כמעט חושך. את הכלב הכרתי ואת השם שלו הכרתי. הוא התחיל לנבוח עלי ונורא פחדתי. אבל הגויה יצאה והיא הכניסה אותי, והם שאלו שאלות. זה היה מפגש עם האח ועם האחות ואני אומרת לדוד: באתי בגלל שאין לי במה לקנות לחם ואבא אמר לי שאצלך יש כסף. הוא אמר: כן, אני אתן לך כמה שיש לי, למרות שהוא היה צריך את זה בשביל תעודת הזהות שלו. למחרת אני אומרת: טוב, אני חוזרת. הגויה אומרת לי: תחכי עוד יום. נשארתי עוד יום. אחרי יום היא אומרת לי: אל תלכי, אין כבר לאן ללכת, אין יהודים שם, עשו "יודנריין". אני בכיתי, כי השארתי שם את אחי הקטן, אבל ידעתי שאם היא אומרת לי לא ללכת היא יודעת יותר טוב ממני. זה היה נורא משבר בשבילי, ושנים לא יכולתי להשתחרר מהפרידה מהילד הזה. עד היום הזה כשאני נזכרת יש לי ממש חולשה בלב. אבל זה מה שהיה. אז ישבנו שלושתנו בבונקר ולא יכולנו לשבת ולא לעמוד. אני זוכרת שהיו חריצים בין העצים החוצה, כי הבונקר היה בתוך קש. הוציאו כמה אלומות ועשו מזה בצורה כזאת שהקיר החיצוני היה עם חריצים. דרך החריצים ראיתי שכלב משחק עם עצם, ו(חשבתי) למה מותר לו לשחק ולי אסור? היו מומנטים מאד קשים. הרדיפה שהשארתי את הילד שם לבד נורא רדף אחרי, זה נורא השפיע נפשית. שם ישבתי כשלושה חודשים, זה היה בערך מיום כיפור עד ינואר. אבל היינו עובדות. הבית שם היה אסם, באמצע היה איפה שהם היו מכינים כל מיני דברים, היו (מילה בפולנית), מפרידים בין הקש לגרעינים. בצד השני זה היה בצורה כזאת, אני זוכרת, הצד ההוא היה אסם ובצד הזה היתה הרפת, הבית שלהם ובחוץ היתה להם גם אורווה עם סוס, היו גם שלש פרות וחזירים. הפחד הזה, האימה, זה קשה מאד לתאר. כשהם היו בחוץ, הילד הזה טאג'יו היה שומר בחוץ, מחוץ לאסם וכשאנחנו היינו עובדות, מכינות אוכל לפרות ולסוס ולחזירים, בכדי שאם מישהו יתקרב הוא יודיע לנו. אם היה מישהו מתקרב היינו משאירים את הכל ורצים לבונקר. כך היו שלושה חודשים. בינתיים הגויה לימדה אותי את הקטכיזם, איך מתפללים, איך מברכים, כי אני הייתי מבית דתי, ופתאום זה קיצוניות כזאת שקשה לתאר. אבל הגויה נורא עודדה אותי, היא היתה אשה נהדרת.

ש: היא ידעה מלכתחילה שאת יהודיה?

ת: היא ידעה, בטח, היא הכירה טוב את ההורים. היו קשרי מסחר אתם. ממש היו ידידים, הגויים האלה, ואנשים מאד טובים. אולי הם עשו לעצמם חשבון של ידיים עובדות לעזרה אבל אני לא חושבת, כי הם סיכנו את החיים שלהם. וכך היינו מכינים מקש את המספוא בשביל הפרות, בידיים. במקום סוס אנחנו היינו עושות את זה. בינואר, אחרי שידעתי להתפלל וידעתי את הקטכיזם וידעתי איך מברכים בשדה וברחוב, יצאתי בפעם הראשונה לחפש עבודה. הלכתי מכפר לכפר וחיפשתי: אני רוצה להיות רועת פרות. גויה אחת אמרה לי: את יכולה להיות רועת פרות? פרה תתן לה בעיטה - את תעופי. אמרתי לה: גם אווזים, לא חשוב מה, אבל אני מוכנה לעבוד. כך הסתובבתי ממש בכל הכפרים באיזור. עד שיום אחד באתי לקושבה, לכפר הזה איפה שהייתי ואני ניגשת לבית, פותחת לי אשה עם ילד על הידיים ואומרת לי: מה את מחפשת? אני אומרת לה: אני רוצה לעבוד. היא שוב חוזרת על זה: אבל את קטנה, איך תוכלי לעבוד. ואני אומרת לה: אני מהמגורשים משלונסק ויש לי סבתא ואני רוצה לעזוב כי אין לי ממה להתקיים. היא אומרת לי: את יודעת, לשכנה היתה רועת פרות והיא עזבה אותם כי היה לה קשה, והיא היתה גדולה, בת 16, גדולה, ואבא שלה לקח אותה בחזרה כי היא לא רצתה לעבוד פה. אבל את קטנה, היא אומרת, איך תוכלי לעשות את זה? אמרתי: אני אעשה כל מי שיגידו לי. באתי אל השכנה הזאת והיא קבלה אותי. אח"כ הופיע בעלה והוא אומר: ועם מי עושים את ההסכם? אני אומרת: אתי. ומה את רוצה? אמרתי: אני רוצה שתתן לי אותו דבר שנתת לרועת הפרות הקודמת. מאיפה היה לי השכל אני לא יודעת, אני לא מבינה עד היום הזה, כמה שהיה לי רצון לשרוד, כנראה. באמת שאני לא יודעת. כשאני חושבת על זה היום בדיעבד, פשוט חשבתי שההורים יחזרו והכל יחזור על מקומו אחרי המלחמה, וזה מאד החזיק אותי. העיקר שעבדתי שם שנה וחצי. עבדתי מאד קשה. היו שם 5 פרות וחזירים ושני סוסים ואני הייתי עושה הכל - לתת להם לאכול, לחלוב, לנקות ולהחליף את הקש מתחתם ובאביב הייתי מפזרת את הזבל של הפרות בשדה - זאת היתה עבודה מאד קשה, הידיים היו עם יבלות מרוב עבודה, העיקר…

ש: כמה שעות עבדת ביום?

ת: לא היו שעות, מהזריחה עד השקיעה. בחורף היה יותר קל כי לא עבדתי בשדה.

ש: בעיות של אוכל - נתנו לך אוכל?

ת: אוכל נתנו לי, כן, והתייחסו אלי מאד יפה, את זה אני לא יכולה להגיד, באמת התייחסו יפה. ביום ראשון נהגתי ללכת לאחותי, ואמרתי שיש לי סבתא בז'ולקייבקה, כי זה היה בסך הכל 5 ק"מ מז'ולקייבקה, והם אמרו: בסדר, הם הסכימו. כל יום ראשון היה לי חופש, והייתי הולכת. אבל היו ימי ראשון שהיה לא כל כך יפה, היתה רוח חזקה או שלא היה לי כוח ללכת אז הייתי נשארת, והגויה היתה אומרת: תצאי לשחק עם הילדים. פחדתי. אבל ממול היתה גרה אחות של הגויה שלי ולה היו שלושה ילדים. הבת הבכורה היתה בגילי ועוד שני ילדים. בעלה היה בשבי בגרמניה, היה פולני. היא מאד אהבה אותי, אז יחד עם הילדה שלה הייתי משחקת. אבל פעם אחת יצא הילד, שהיה בסך הכל בן 9, והוא אמר לי: את יודעת, יש לך שיטות במשחק כמו ליהודיה. ואני לא הייתי צריכה יותר, רק שהוא יגיד לי והרגליים כבר רעדו לי מפחד. הוא אולי אמר סתם, אבל אני … או למשל, פרה המליטה והיא נתנה המון חלב, אבל בסוף היא נתנה בעיטה ושפכה את החלב. אני לקחתי לי דלי ומלאתי את הדלי הראשון ושמתי אותו הצידה ולקחתי דלי שני. אז הגויה אומרת: איזה שיטות יש לך, סבתא של סבתא שלי לא החליפה, ולך יש שיטות כמו ליהודיה. וזה נורא הפחיד אותי, ממש הפחיד אותי. או כל מיני דברים שהייתי פוחדת כשהיו אומרים. או שפעם חלמתי בלילה שאבא ז"ל בא ודברנו יידיש, והיו לי פה שני סימנים כחולים במשך שבוע ימים. בבוקר בשעה חמש וחצי או שש אני הולכת לחלוב את הפרות, בעל הבית נכנס, אף אחד יותר לא היה ברפת והוא אמר לי: תגידי, את דברת יידיש בלילה? אמרתי: אני דברתי יידיש: לא. למדתי גרמנית, ובזה נגמר, יותר הוא לא שאל. הוא לא שאל ואני לא דברתי ולא… זה היה נורא. באותו יום כבר לא מצאתי לי מקום. אבל היחס שלהם היה יפה כי היתה להם תועלת רצינית ממני, הייתי עובדת כמו בן אדם גדול.

ש: מתי את מקבלת שם בדוי כריסטינה?

ת: זה ברגע שאני יוצאת לחופשי לחפש עבודה, אז הגויה נתנה לי שם של ילדה שגרה בז'ולקייבקה וקראו לה כריסטינה פייטרושבקה ויש לה סבתא באמת, אבל היא מהמגורשים משלונסק, והיא באה לפה ושם הכנסיה הופצצה ואין תעודות. את זה הכינה לי הגויה, ואז אני מקבלת את השם, ברגע שאני יוצאת לחופשי פעם ראשונה לחפש עבודה. כך הייתי אצלם שנה וחצי.

ש: אני רוצה לחזור לאחור: סיפרת שליאון פלהנדלר הכניס אותך לבית יתומים. היית שם תקופה מסוימת בבית היתומים?

ת: לא, כי בבית היתומים הזה היתה רק השגחה רפואית, כביכול, אבל אוכל לא היה שם, ואני הייתי צריכה לקנות לחם.

ש: לא היו שם ילדים…

ת: היו שם ילדים חולים, אבל הוא הכניס אותי לשם כי הייתי צריכה ללכת ולהשאיר את שלמה'לה לבד, שיהיה מי שישגיח עליו. אז הכניסו אותנו לשם.

ש: אבל לא הייתם שם זמן ממושך?

ת: לא יכולתי להיות, זה היה בסך הכל יום. למשל, היום הכנסתי אותו, הייתי עוד יום, והחלטתי שאני חייבת כסף, כי אין לי במה לקנות לחם, ואז הלכתי לסטאשוב.

ש: האח נשאר שם?

ת: כן, הוא נשאר שם, זו היתה פרידה הכי קשה שהיתה לי בחיים, אפילו יותר קשה מאשר עם ההורים, כי עם ההורים, אמא דברה אלי כל כך בהגיון. כשאני חושבת על זה היום בדיעבד, היתה לה אישיות מיוחדת, כי היא ראתה כנראה מה שקורה והבינה מה שקורה, והיא רצתה שאנחנו נישאר בחיים, וכך היא אמרה לי, וכך היא אמרה לי: תלכי, יש לך מראה נוצרי, ארי, ויש לך לאן ללכת, כי אחיך עובד אצל גויים ואחותך שם, יהיה לך איפה להיות ואיפה להסתתר. וחוץ מזה יישאר זכר מהמשפחה. אני לא הבנתי אז מה היא אומרת, אבל היא אמרה ואני עשיתי מה שהיא אמרה.

הייתי אצל הגויים האלה וכל יום ראשון הייתי הולכת לבקר את אחותי ובאביב, בערך במאי, אניחושבת או אולי אפריל כי היה עוד קריר, פתאום ביום ראשון אחד מופיע בעל הבית יחד עם שני ז'לובים ענקיים מהקופצים - מהארמיה קריובה, מחתרת העם.

ש: צבא המולדת. אגב, הם בעצם עזרו גם ליהודים בתקופת מרד גטו ורשה.

ת: לא, זה לא אלה, זה לא ארמיה קריובה, זה ארמיה לודובה.

ש: היתה גם גברדיה לודובה.

ת: גברדיה לודובה עזרו, זה צבא העם, ואלה היו כביכול השליאכטה, והם רצחו יהודים.

ש: הם היו בקשר עם ממשלת פולין בגולה שישבה בלונדון.

ת: את זה אני לא יודעת, אבל הם היו הכי גרועים. והיות והם היו בכפר, הם ידעו וכנראה מישהו מהשכנות של הגויים בסטאשוב גילו, כי הם ראו אותי באה כל יום ראשון. באו שני הז'לובים האלה והם שאלו אותי: את ז'ידובקה, קוראים לך כך וכך מהבית, ואני הייתי בדיוק עם קש עלי להכניס לרפת, לפזר מתחת לפרות, ואני אומרת: לא. זאת היתה התמודדות מאד, מאד קשה, הרגליים רעדו לי, שני ענקים, אני ילדה קטנה ושואלים אותי שאלה כזאת אחרי שנה וחצי שכבר הייתי חופשיה וכבר עבדתי ודברו על כך שהרוסים מתקרבים, ופתאום באים כאלה שניים ושואלים. אני אומרת: לא, אני לא יהודיה, קוראים לי כריסטינה פייטרושבסקה. ואיפה את גרה? בז'ולקייבקה. איפה את גרה, יש לך משפחה? כן, יש לי סבתא. כמו שהופעתי אצל הגויים איפה שעבדתי. איפה היא גרה? היא גרה בז'ולקייבקה. באיזה רחוב? אני לא יודעת. מה המספר? אני לא יודעת.

סוף צד א' בקלטת ראשונה

הייתי עם הקש כשהם שאלו אותי שאלה כל כך רטורית, אני ממש התחלתי לרעוד, אבל טוב שהיה זמן של דימדומים, לפנות ערב, זה היה אביב, השלגים הפשירו כבר. אמרתי להם: לא. בז'ולקייבקה, את המספר והרחוב אני לא יודעת, אני רק יודעת שברחוב הזה נוסעים ללובלין (LUBLIN). גם זה היה סיפור.

ש: לובלין היא בערך 45 ק"מ דרומית מזרחית לז'ולקייבקה.

ת: כן. הם אמרו: טוב, אנחנו נברר את זה. התפללתי לאלוהים שילכו, גמרתי לתת לפרות לאכול, לסוסים ולחזירים, כל העבודה שלי, זה היה יום ראשון. ראיתי שהמצב לא טוב, שאני חייבת להסתלק משם, אבל לאן הולכים? אני יודעת שאם הם באו עם שאלות כאלה, זה בא רק משם, כי במקום אחר לא יודעים את הפרטים האלה. הלכתי לאמא של חברה שלי, חברה שהייתי רועה יחד אתה פרות בשדה והתידדנו. האמא הזאת מאד אהבה אותי, היו לי ידיים מאד טובות לתפירה, לתפור כפתור. ואז כשהיו חגים ולא הלכתי לאחותי הייתי הולכת אליה, כי היא קבלה אותי מאד יפה. היא שמחה שיש לבת שלה חברה כזאת, כי היא הביאה את השיעורים מבית הספר ואני עשיתי לה אותם, כי בכ"ז היה לי ראש קצת יותר טוב מאשר לה. היא שמחה שאני באה אליה. אני אומרת לה בפולנית (משפט בפולנית): גב' מדז'ינסקה, אני חייבת לשוחח אתך ב-4 עיניים, שאף אחד לא יישמע. אז הם בנו, הם הוסיפו לבית הקטן, אבל הוא לא היה גמור, היה רק השלד. היא הכניסה אותי לשם ואני סיפרתי לה. בכיתי וסיפרתי לה. היא שואלת: מי את באמת מז'ולקייבקה? אמרתי לה. היא הכירה את האחיות של אבי, היא הכירה את כל המשפחה, והיא אומרת לי: אל תבכי, יש לי משפחה על יד זמושץ (ZAMOSC), שם אין הקופצים, אני אעביר אותך לשם. אז ברור שהוקל לי. התפללתי רק שלא יקרה כלום במשך הלילה. לפנות בוקר, השמש עוד לא זרחה, היא רתמה את הסוסים, הושיבה אותי באמצע העגלה, מסביב אלומות, שלא יראו שהיא לוקחת אותי, כי גם היא פחדה. הושיבה גם את הילדה והיה לה בן גדול, לקחה אותו, ונסענו. אלה היו ההורים שלה ואחותה. נסענו כשעתיים עם העגלה. באנו לשם, הם לא היו כל כך עשירים, הם היו אנשים במעמד פחות מאשר אלה שעבדתי אצלם קודם, הם התייחסו אלי יפה מאד. היתה לה אחות שהיתה עם תינוק וגם בעלה היה בשבי, ואני הייתי אצלה. היא הביאה אותי במטרה לעזור לה. הייתי אצלה ועבדתי גם כרועת פרות ובשעות שלא הייתי רועת פרות הייתי מנסרת עצים עם אחותה היותר קטנה, וכל מיני עבודות של משק, אבל התייחסו אלי מאד, מאד יפה, ממש יחס אנושי היה, כי עבדתי טוב. היא אמרה לי: כרישקה, את עובדת כמו בן אדם גדול. לי היה מספיק שהיא רק אמרה איך, והתפיסה היתה מהירה וכנראה שב"ה הידיים היו טובות, מיד תפסתי מה שהיא אמרה, ואני עשיתי. אבל הראש שלי היה: איך מגיעים לגויים האלה, אולי הם יודעים איפה אחותי נמצאת. יום אחד בהיר החלטתי: אני הולכת, אבל מתי? אחרי שהרוסים נכנסו, כששחררו אותנו. הם שחררו אותנו באיזה יום רביעי, בתקופת הקציר בפולין, אני חושבת שזה היה אוגוסט או ספטמבר, אני לא זוכרת בדיוק. היינו כולנו בשדה עם האינוונטר של המשק והיה משהו מדהים, משמח את הלב - עד כמה שהייתי עצובה, אבל מין נקמה, שהנה, הגרמנים הפסידו. והיית צריך לראות: הלכו יומם ולילה, פצועים, מסכנים - אלה כבר לא היו אותו הוורמאכט ולא אותם הגרמנים שהם היו בתקופה שהם שלטו. המון המון פצועים, עגלות מלאות עם פצועים, וקטיושות רדפו אחריהם, כל כמה מטרים היו קטיושות. הכפר הזה לא היה מקום מרכזי של כביש, אלא זה היה בהחלט בכבישים לא כבישים, דרכי עפר הכל, אבל הם הלכו, אני חושבת שלושה ימים או יותר, בצורה בלתי רגילה, כל כך מסכנים היו וכל כך הרבה פצועים שהיתה לי ממש נקמה לראות איך הם נראים עכשיו. באיזה שהוא מקום חשבתי: אני אחזור לז'ולקייבקה, אני בטוח אפגוש את ההורים כבר בבית, זאת היתה ההרגשה שלי. ולא מיד הלכתי, זה לקח כמה ימים, ואני אומרת לגויה שלי – קראו לה מניקה: תשמעי, מניקה, אני רוצה ללכת לעיירה שבה נולדתי, אולי אני אמצא מישהו מהמשפחה. היא אמרה לי: בסדר, היא נתנה לי אוכל לדרך ויצאתי מוקדם. קודם, כשישבנו בשדות עם האינוונטר נפלה קטיושה לא רחוק ממני והעיפה אותי יחד עם הפרה - אני לא יודעת כמה מטרים. השתפשפו לי הידיים וקבלתי הלם. הייתי כמה ימים טובים בלי הכרה, לא ידעתי מה שקרה לי, ואז הבראתי, די מהר. אולי בגלל המצב הסביבתי שלי, שלא היתה לי ברירה, הייתי צריכה להיות בריאה, החלטתי שאני הולכת לעיירה שלי להיוודע, אולי ההורים, אולי האח אולי האחות, אולי מישהו נשאר מהמשפחה. בדרך, לפני שאני הולכת לעיירה אני הולכת לגויים האלה, לרומנק. להורים שלה קראו זבלוצקי, אבל לה קראו רומנק והיא היתה אלמנה עם ילד, עם הטז'יו הזה ששמר בחוץ. אני הולכת ועוד היו הרוגים בשדה, שכבו חיילים - אני לא יודעת איזה חיילים כי לא התקרבתי אליהם, אבל הם היו נפוחים והיה לי ממש מזל שלא עליתי על איזה מוקש. היו הרבה חיילים הרוגים שם, כי שם היו קרבות. באתי לגויים האלה לחווה, והיא מאד שמחה שבאתי, היא שמחה מאד, מאד. היא אמרה לי: את יודעת, מרים בחיים, היא בלובלין, ויש גם שני בני דודים - זה היה ליאון פלהנדלר ועוד אחד שנשאר בבונקר, הוא הסתתר בבונקר אצל כומר, גם הוא בן דוד, קראו לו פייברקה(?) דב, אבל הוא נפטר, הוא היה חולה. היא אומרת: את יודעת, למחרת יוצאת עגלה עם תוצרת חקלאית ללובלין, בואי תסעי אתי, היא אומרת. איזו אשה! היא סיכנה את עצמה כי אז עוד היו רוצחים יהודים, הקופצים. היא מספרת לי שלפני שגילו אותי שכנה ראתה אותי מגיעה כל פעם, והיא הלשינה לקופצים שהם מסתירים יהודים. הם באו בלילה ורצו לרצוח את אבא שלה, שמו לו אקדח לרקה - אם לא תספרי איפה היהודים אנחנו נרצח את אבא. ואז אמא שלה גילתה, כי היא ידעה איפה אני נמצאת, שיש ילדה אצל חוינצקי הגויים האלה ששם הייתי כרועת פרות, בכפר קושבה, ואז בעקבות זה הם הגיעו לשם. ואז בעקבות זה הם הגיעו לשם. אבל אני כבר הייתי בכפר ע"י זמושץ. כשהיא מספרת לי את כל זה אני אומרת: אוי ואבוי, שרק לא ירצחו אותי בלילה הזה, כי היה לי פחד. בבוקר השכם נסענו עם העגלה הזאת - היו עוד גויים שנסעו. נסענו ללובלין. אני מופיעה כבת דודה שלה - הרי הגויים רצו לדעת כל פרט. אני בת דודה שלה מצד אמא שלה מליפיה, מקום באזור. אני מגיעה ללובלין, אבל הפחד וההתלבטויות של הגויה הזאת היו ממש פחד גדול, כי היא ידעה שאם יגלו - הם יסבלו ואותי יחסלו. הגענו ללובלין, באנו לזייסט - זה המקום שאליו הגויים מביאים את תוצרתם החקלאית ושם מוכרים אותה, בלובלין. היא לוקחת אותי ומביאה אותי לאחותי. אני לא יודעת איך היה לה הקשר, נודע לה איפה היא גרה. היהודים בלובלין התאחדו, לא גרו בנפרד, כי הקופצים היו רוצחים אותם, היו מתנפלים וממש מחסלים את היהודים אחרי המלחמה, בשנת 45'. אנחנו באים לאחותי, ואחותי היתה גרה לא רחוק משם, בקובלסקה 4 בלובלין, והיא ממש קבלה "שוק", כי היא לא ידעה איפה אני נמצאת. היא ידעה שאני ברחתי, אבל לא ידעה לאיפה, היא הבינה שברחתי, כי כבר לא באתי יותר, וגם היא ברחה, כי היא עוד היתה אצלם אז כשהקופצים הגיעו. מה עושים עכשיו, איך מוציאים? וקז'יה, זאת שעוד חיה, רומנק האלמנה אומרת: איך עושים, אסור לך להוציא אותה, כי אחרת ידעו שהיא יהודיה ויהיו לנו בעיות. מרים אחותי ידעה שיש בעיה. היה בן עיר שלנו בנ.ק.וו.ד. בלובלין, בצבא הרוסי. היא רצה אליו ואמרה לו - קראו לו שלמה גרינר, הוא היה מנהל האגודה לתרבות הדיור בצפון. הוא היה בשליחות מטעם הסוכנות. מה עושים פה, איך מוציאים אותי, שלא ידעו שאני יהודיה. הוא בא לזייסט, למקום איפה שהיה המפגש של החקלאים, וכולם ישבו על העגלה, וגם אני ישבתי על העגלה, כי כך אמרו לי: תשבי על העגלה שלך. הוא הלך מעגלה אחת לשניה ובדק את תעודות הזהות, עד שהגיע לעגלה שלי. לי לא היתה שום תעודת זהות. אני לא ידעתי מה שמרים הכינה, שהוא בא בגללי, חשבתי שיש ביקורת. הוא רוצה תעודת זהות שלי, ואני אומרת: אני עוד קטנה, אין לי עוד תעודה. אז הוא אומר: אז תבואי אתי. הוא לקח אותי, הוציא אותי משם, הביא אותי למרים והסתירו אותי. בינתיים הגויה הזאת באה הקז'יה הזאת, הגויה, באה ובוכה: מה עושים, היא צריכה לחזור, שלא יחשדו שהיא יהודיה. בקיצור, היא מסכנה חזרה והיו לה בעיות והפלו אותם לרעה שהסתירו יהודים, ועשו להם המון, המון בעיות. אז אני נשארתי בלובלין. בערב חזרו מהעבודה. ליאון פלהנדלר עם עוד יהודי, בלנק, היה להם בית חרושת לעורות והם העסיקו את כל החבר'ה שברחו ביחד מסוביבור. בערב כולם חזרו ופתאום ילדה וכל זה ומתחילים לדבר: מה עושים עכשיו, וליאון אומר: אין לך מה לפחד, אנחנו נראה מה לעשות. למחרת הוא הלך אתי למזכירות של היהודים בתוך לובלין ושם הוא רשם אותי. לא היו רושמים אותי כי אני נראיתי ממש כמו ארית.

ש: בת כמה היית אז?

ת: בת 14, משהו כזה. אז הם רשמו אותי ונשארתי אצלם אולי שבועיים והלכתי עוד פעם,לבד, למזכירות היהודים ואמרתי לה: אני רוצה ללמוד, הפסדתי כל כך הרבה שנות לימוד, מה אני עושה פה, כולם מבוגרים, אני כבר בת 14 ואני רוצה ללמוד, להשלים את מה שחסר לי. היא אומרת: את רוצה להיות בין ילדים? אמרתי: כן. היא נתנה לי מכתב והמכתב היה מופנה למשפחה מסוימת, אני לא זוכרת את השם. באתי לשם, זו היתה וילה. פתחה לי אשה עם ילד על הידיים והיא אומרת: מה את מחפשת? אני נותנת לה את המכתב, היא קוראת את המכתב, מכניסה אותי הביתה, מעלה אותי על גג הבית, על הבוידעם, שם יושב יהודי מהבריגדה והוא אוסף את כל הילדים מהאזור. היתה אימה גדולה מאד, כי הרוסים לא נתנו לנסוע, לא נתנו רישיון, והוא אסף בסביבה חמישה ילדים בסך הכל, מכל הסביבה, כי אז עוד לא היו יהודים מרוסיה, אלה שברחו לרוסיה עוד לא הגיעו. הוא אסף ילדים שהיו במנזר, שהיו אצל משפחות נוצריות ואמר לי: את רוצה להיות בין ילדים? אמרתי: כן. הוא שאל אותי בת כמה אני, איזה שפות אני מדברת. ביידיש היה לי קצת קשה לדבר, כי התכחשתי ליידיש במשך כל זמן שהייתי אצל הגויים, כי מי השתמש ביידיש? תוך כמה ימים - אני לא זוכרת בדיוק, 4-5 ימים - אספו 4 ילדות וילד אחד. הילד היה בורשה (WARSZAWA) מוכר עיתונים, הילדות כולן - אחת היתה במחנה והיתה חולת שחפת, דורוטקה, אני לא זוכרת את שם משפחתה, ועוד שתיים היו גם אצל גויים כמוני. אספו אותנו ושלחו אותנו עם איזו מדריכה שקראו לה חנקה בלפה ללודז' (LODZ). לנסוע ללודז' זה לא היה פשוט, הקופצים היו מוציאים את היהודים מהרכבות ויורים בהם. נסענו 36 שעות על הגג ללודז'. הגענו ללודז' - לא ראינו כלום, היינו כולנו שחורים מהעשן ופחם שהיה, רק עיניים ראו. שם הביאו אותנו לאיזו משפחה - אני לא יודעת איך קראו להם. הוא היה רופא והיתה שם אשה עם ילד. נתנו לנו להתרחץ, ואני לא יודעת משם מה, עוד באותו יום שלחו אותנו לסוסנובייץ (SOSNOWIEC) עם רכבת. הגענו לסוסנובייץ, שיכנו אותנו בבית איפה שהיה הס"ס, שהיה בית יהודי לפני זה. זה היה בית-טירה, משהו בלתי רגיל, אבל נשארו סימנים שאפשר היה לראות ששם הס"ס עשו שמות, לא בבית, באנשים: כל מיני סימנים היו על הקירות. שם היינו שלושה שבועות עם מדריכה, ושם במקום היו עוד שתי בחורות שגם בישלו בשבילנו, והיינו נורא מסכנים, עדר ללא רועה. שתי הבנות האלה היו הולכות בבוקר לעבודה, אחה"צ כשהיו באות היינו אוכלים ביחד, והמדריכה שהגיעה אתנו יחד, כנראה שלא היתה לה עוד הכוונה מדויקת מה עושים. אחרי כמה ימים אנחנו נוסעים בחזרה ללודז'.

ש: מה עשיתם שם בסוסנובייץ?

ת: שום דבר, חיכינו לתשובה.

ש: במשך שלושה שבועות?

ת: לא, לא היינו שלושה שבועות.

ש: כמה זמן הייתם שם?

ת: אולי שבועיים, היינו מעט מאד זמן, אבל זה היה נראה כאילו אין קץ. משם חזרנו ללודז', בלודז' הגיעה קבוצה מלמברג, לבוב (LWOW). הגיעה קבוצת ילדים מלבוב, רובם היו במנזר. היו כמה שהיו באושוויץ (AUSCHWITZ), היו כמה שהיו מוסתרים אצל גויים, כמוני או יותר גרוע או יותר טוב, משהו כזה, בשני חדרים קטנים, השירותים מקולקלים ואסור שהשכנים ידעו שיהודים אנחנו. זה היה ברחוב אליה פירשגומיה. היתה צפיפות איומה, היינו ישנים על השולחן ומתחת לשולחן, על הרצפה, זה היה משהו נוראי. כעבור זמן קצר הופיע אלינו המדריך הראשי שעבד בהעברה לישראל, אבל זה לא היה פשוט. קודם העבירו אותנו לרחוב (לא ברור) ששם בנו בית יהודי ששיפצו ושיקמו אותו. הכניסו אותנו לבית הזה. בבית הזה התחלנו להרגיש שאנחנו במסגרת עליית הנוער. עבדנו, למדנו, היו לנו שיחות על ארץ ישראל, וחיכינו לרגע שנוכל לעבור משם, אבל היינו שם די הרבה זמן. בבית הזה היתה גם קבוצה של מבוגרים שהיו עובדים ביום, ואנחנו למעשה יותר למדנו ועבדנו בשירותים. היה מטבח גדול, לא היה הרבה אוכל, היה לחם תירס, זה היה מאד עצוב. יום אחד בהיר מגיעים שני חיילים מהבריגדה. נדמה לי שיש לי פה תמונה. זה פשוט קשה לתאר את התחושה שיש חיילים יהודים, אני לא האמנתי, הייתי צריכה לנגוע בביגוד במגן דוד, זה פשוט לא יאומן אחרי כל מה שעברנו, צמרמורת עוברת בגופי. הם דברו יידיש ודיברו פולנית וסיפרו לנו על ארץ ישראל עם כמיהה כזאת, שלא הפסקתי לחשוב: כשאנחנו נגיע לישראל זה יהיה בלתי רגיל. הקבוצה שהייתי אתה קראו לה "אחוה" ואנחנו היינו קבוצה של כל מגובשת שבכל מקום איפה שהגענו התגאו בנו - קבוצה יוצאת מן הכלל, כי היו לנו מדריכים ומורים - משהו! ציונים ממדרגה ראשונה.

ש: כמה הייתם בקבוצה?

ת: קבוצה גדולה, אני חושבת שהיינו 50 וכמה ילדים. היו מדריכות, היו מדריכים, היו מורות, ומדי פעם היו באים מבחוץ ומרצים בפנינו, ושני החיילים האלה השלימו לי כעין מעגל של חיפוש זהות. במה? כשהם התחילו לדבר על ארץ ישראל והכמיהה על ארץ שלנו - כי בבית אצלנו לא היינו ציונים, אני לא חושבת שאבא שלי היה ציוני, הוא היה מאד דתי, לא בשביל כסף, אלא הוא האמין במלוא ליבו. פעם ראשונה למעשה אני נפגשתי עם הציונות, עם הפרחת השממה, עם היופי של ארץ ישראל, וזה כל כך משך אותי, שכבר רציתי להיות בארץ ישראל, אבל זה לא היה כל כך פשוט. אנחנו היינו שם, אני חושבת, חצי שנה.

ש: בלודז'?

ת: בלודז', ברחוב (לא ברור). משם כנראה שאלה שהיו מעבירים, ב"הבריחה", התחילו להכין אותנו להעברה להתקרב לארץ ישראל. אז, כשיצאנו מלודז' העבירו אותנו לקטוביצה (KATOWITZ) - זאת עיר על הגבול על יד צ'כיה, שם היינו בבית פרטי של שלושה חדרים קבוצה גדולה של ילדים, ואסור היה שהשכנים ידעו שאלה יהודים, ומשם התחלנו לנסוע ברכבות של קרונות של בקר. בקרון של בקר נסענו לפראג. אנחנו נסענו כילדים יהודים יווניים שנשארנו ממחנות. היתה רשימה כוללת, לאף אחד לא היו הפרטים על עצמו. המדריך והמדריכה היו מגישים את הרשימה ברגע של ביקורת על הגבול, ואת הביקורת עברנו בין קטוביצה לצ'כיה בלילה. אני זוכרת את זה כמו עכשיו. אסור היה לנו לדבר, למדנו שיר אחד בעברית, כי עוד לא ידענו עברית טוב, וזהו, לא דברנו בכלל.

ש: את זוכרת את השיר?

ת: לא.

ש: היו הרבה שירים שנלמדו במקומות האלה.

ת: אולי אני אזכר. הגענו לפראג ושיכנו אותנו באיזה אולם, כנראה שזה היה בית יהודי. היינו שם שבועיים והמדריכים לקחו אותנו לראות את הדנובה ולקחו אותנו לטייל והראו לנו כל מיני מקומות.

ש: נקצר בפרטים.

ת: משם העבירו אותנו לאוסטריה, לוינה, נסענו ברכבות וזה היה הצד הרוסי, וחלילה לא לטעות, אחרת יירו בנו. ירדנו באיזו תחנה של הרכבת התחתית והלכנו, בלי להגזים, כ-4 שעות כדי להגיע למקום שבו היתה תחנת המעבר. היינו שם שבועיים וזה היה מאד עצוב: היו פשפשים, האוירה היתה מאד לא נעימה. אתנו היה רופא, כי היה ילד שלו או של אחיו, אני לא זוכרת, זביז'ק קראו לו, והוא הזמין אותנו ללכת לאופרה. זו פעם ראשונה ששמעתי אופרה, "לה-בוהם" ואני זוכרת אותה עד היום, כל כך הוקסמתי, ועמדנו כל משך האופרה הזאת. הרבה זכרונות לא היו לי. אני זוכרת גם שהלכנו להתרחץ בכעין סאונה, כי שם איפה שהיינו לא היה. יום אחד בהיר, כעבור אולי עשרה ימים לקחו אותנו: אנחנו נוסעים לגבול האיטלקי. נסענו משם לצימרינג באוסטריה - זה מקום משגע, נוף - דבר כזה לא רואים, מאד יפה מאד פסטורלי! הכניסו אותנו לבית ששם היתה המפקדה של הגסטאפו. כנראה שבעבר זה היה בית של יהודים או פנסיון יהודי, אני לא יודעת בדיוק. אבל המקום היה מקסים, כל כך יפה וכל כך מרשים. זה היה ערב יום כיפור. אכלנו שם - ופתאום מהמרתף צצו מזרונים ואוכל, אני לא יודעת מאיפה. אנחנו יושבים ואוכלים, היה נקניק יבש כזה ולחם יבש, לפני הצום (ביטוי ביידיש).

ש: סעודה מפסקת.

ת: כן, סעודה מפסקת. אני זוכרת כמו עכשיו, אני עוד אוכלת את הלחם עם הנקניק היבש ועם חברה על ידי שהיתה באושוויץ אנחנו יוצאות למרפסת ופתאום באו, אני לא יודעת מאיפה, כל כך הרבה שבויים גרמנים של הוורמאכט, והם היו כנראה רעבים והם רצו לאכול. לייקה, החברה הזאת, את הסוף היא לא אכלה ואמרה: תכף תראי מה שאני עברתי. לא הבנתי באותו רגע. היא זרקה את הלחם ואמרה: יפה, תני לי גם את שלך ותיראי, כך נהגו הנאצים אתי באושוויץ. אני אומרת: איך את יכולה לעשות דבר כזה? זה שהם היו אכזריים, גם את צריכה להיות אכזרית? היא אומרת: זאת הנקמה שלי, לראות שאני נשארתי בחיים ועכשיו הגלגל התהפך. בלילה, במוצאי יום הכיפורים אנחנו יוצאים לדרך לגבול האיטלקי. הלכנו רק ילדים. היו בינינו גם ילדים קטנים בני 8 ו-10, ואנחנו עזרנו לילדים הקטנים. הלכנו ברגל הרבה שעות כדי להגיע לגבול, והגענו לגבול לפנות בוקר, אולי ב-2 או ב-3, אני לא זוכרת, כל הלילה הלכנו. שם חיכו לנו אנשי הבריחה ושכבנו בשקט, הגה לא הוצאנו, לא רחוק מהגבול, וחיכינו שהמשמר יתחלף. אז ראינו דבר יפה ומאד מעניין. פתאום, לאחר שהמשמר יתחלף, נתנו למשמר החדש וודקה ושעונים ואני לא יודעת מה עוד, בכל אופן היה שלל ונתנו להם, והעבירו אותנו לצד השני של הגבול, וזו היתה הבריגדה. העבירו אותנו לאיטליה וכאן הכניסו אותנו למשאיות וכיסו אותנו עם ברזנטים, זה היה ממש חנק. נסענו אולי שעה או שעתיים, ואנשי הבריגדה היו הנהגים. הגענו לאיזה אסם והכניסו אותנו לשם ובפעם הראשונה בחיים שלי אחרי המלחמה נתנו לנו כוס שוקו עם לחמניה, ואת הטעם הזה אני לא שוכחת. אני חושבת שלא רק אני אלא כולם. פתאום אנחנו בני אנוש ונותנים לנו לשתות ונותנים לחמניה ויש יחס אנושי, ובלי פחד, והם אומרים לנו: אין לכם מה לפחד. הביאו אותנו אח"כ לאיזה מחנה של הבריגדה ושם ארחו אותנו. אני לא זוכרת איך קראו למקום הזה, זה היה לא רחוק מונציה. היה ארוח מלא בכל המובנים במשך שלושה ימים. לקחו אותנו - יש לי פה תמונה מטיול שלקחו אותנו לונציה וזה היה כל כך מרשים וכל כך מרגש וכל כך מעניין, שפשוט אין לי מילים. זה היה לצאת מעבדות לחרות ובלי פחד! שם אחרי טיול משגע של יום שלם, בערב עשו לנו פרידה, עם ריקודים ועם שירה ועם הווי תרבותי כל כך ישראלי והעבירו אותנו לסלווניו, גם כן עם ברזנטים. האוטו היה מכוסה עם ברזנטים. נסענו ונסענו, די רחוק. הגענו להרים ושם פתחו לנו קצת את הברזנטים שיהיה לנו אויר ואז עברנו את הכפר סלווינו והגענו לשצ'יזופולי - זה היה מוסד לנוער פאשיסטי. שם היה בית יפהפה עם כל התנאים הקשורים ביופי ובתרבות: אולם תרבות, אולם שחיה, אולם ריקודים, אולם פסנתר, מה שרק יכולים לחלום; גן יפהפה, חצר, מגרשי משחקים.

ש: נעזוב את הפסטורלה הזאת.

ת: אני רוצה לספר תוך כדי זה איך מחנכים אותנו שם.

ש: ספרי איך את מגיעה לאנייה ארצה .

ת: זה עוד רחוק. אז הבריגדה מתגייסת ויש לנו מורים, והמדריך הראשי הוא משה זעירא. הוא היה מטעם הבריגדה ואיש אשכולות בכל המובנים. התחלנו לקבל חינוך וגם לימודים וגם משחקים וגם מקהלה וגם להקת דרמה. זה היה משהו יוצא מן הכלל. אבל היות ואנחנו היינו קבוצה מאד מגובשת, קראו לנו "אחוה", האיחוד(?) הביא אותנו והוא היה מ"גורדוניה", אז הוא רצה שהקבוצה שלנו תתחלק בין יתר הילדים, שאנחנו נהיה דוגמא להתנהגות. אבל "אחוה", לא כל כך רצינו - גם המדריכים וגם הילדים, כי היינו רגילים אחד לשני, שנים. הוא הקים קבוצות, כל קבוצה היה לה שם, כך וכך ילדים ושנתון אחיד ושם היינו, אני חושבת, 8-9 חודשים, אני לא זוכרת בדיוק. זה היה 45' - 46'. ב-46' סוף-סוף הגיעו סרטיפיקטים ואנחנו צריכים לנסוע. באו מהבריגדה, אני לא יודעת מאיפה, ואמרו לנו: תראו ילדים: אתם תיסעו בעלייה ב' ואת הסרטיפיקטים שלכם תתנו לנשים הרות כדי שלא יצטרכו לתינוקות עוד סרטיפיקטים. שם היה לנו טוב מאד: טיולים, לימודים ומה לא?! ממש חיי תרבות יוצאים מן הכלל! וחינוך קיבוצי ועליית הנוער, כמו שפה היה. אח"כ אנחנו מגיעים למקום שקראו לו גובלסקו, גנואה, על שפת הים. זאת היתה וילה גדולה מאד ושם היה מפרץ שחשבו להוביל אותנו בסירות לאנייה באמצע הים. הבית שם היה מלא עם יתושים שעקצו אותנו והיינו כולנו נפוחים. לא היינו שם הרבה זמן, אולי שבועיים-שלושה. לילה אחד בהיר אוספים אותנו ונוסעים למקום שמשם יוצאות האניות לישראל. הגענו לשם, אבל אני לא זוכרת איך קוראים למקום, היה כרם ענבים, אני זוכרת. היינו באהלים של הבריגדה, של הצבא הבריטי. זה היה לא רחוק מהים ולא היה איפה להתרחץ, והיה שם נחל והלכנו להתרחץ שם. אנחנו חוזרים - יש הוראה, כולם להתכונן, נוסעים. הרבה לא היה מה להתכונן, אספנו את הכמה פריטים. לפנות ערב התחילו להעביר אותנו בספינות לאניית מעפילים. באניית המעפילים היה זוועה. היינו 600 איש. אנחנו קבוצת ילדים, היו גם אנשים מבוגרים והיה נורא: החום, התנאים הסניטריים היו מתחת לכל ביקורת. האנייה היתה מורכבת בפנים מפריצ'ות אחת על השניה, וסליחה - אחד הקיא על השני. היינו בבטן האנייה, כי אלה היו התנאים. היינו על הים כשבועיים, אני חושבת. אני חליתי שם במחלת ים. יום אחד אנחנו רואים שאוירון חג מעלינו, כבר היינו מאד קרובים לחופי ישראל, והוא נסע. כולנו ירדנו לבטן האנייה. היה חום נורא, כי זה היה קיץ. בערב אכלנו ארוחת ערב על הסיפון, ופתאום שתי משחתות משני הצדדים פתחו בזרקורים כאלה חזקים שלא ראינו כלום, סינוורו אותנו. אז כבר ידענו שתפסו אותנו ואין מה לעשות. הם לא הלכו אחרינו. הגענו לבת-גלים, בדיוק היתה "השבת השחורה", כשמצאו את הנשק ביגור, השאירו אותנו 4 ימים ללא מים וללא אוכל. המים שהיו - היו עם קרבול, אי אפשר היה לשתות אותם. בקיצור, 4 ימים היינו. ביום הרביעי נוסעת ספינה קטנה ומודיעה שיביאו לנו אוכל. אחרי האוכל באה עוד פעם ספינה ואומרת שניכנע ונעבור לאניות המשחתות. אבל אנחנו קבלנו פקודה בתוך האנייה שלא זזים. פתאום באו שתי משחתות משני הצדדים, קודם שפכו עלינו מים מלוחים בקוטר "כזה" אני חושבת, הכל לתוך הספינה, כי כולנו היינו למטה. לא רצינו לרדת, וזרקו עלינו פצצות גאז מדמיע וזה היה נורא. לא ראיתי כלום. אז גם העור שלי התקלף כולו בגלל הגאז, כי יש לי עור מאד בהיר. היות ואנחנו לא רוצים, למחרת הגיעה אנייה-משחתת וזרקו אותנו, הוציאו אותנו בכוח מבטן אניית המעפילים וזרקו אותנו כמו חבילות. שם נתנו לנו לאכול, אבל לפני שעברנו לשם כמה בנות מאתנו, הגדולות, שהיו יותר בוגרות, הכניסו להם לנעליים חומר נפץ לסוליות, וכשהגענו למשחתת עשו פיצוץ. חיפשו לאסור אבל לא אסרו. הגענו לקפריסין. בקפריסין העבירו אותנו לפמגוסטה ומשם למחנה קיץ, והיינו הראשונים שהגענו לקפריסין. קראו לאנייה שלנו "כתריאל יפה".

ש: כמה זמן הייתם בקפריסין?

ת: אני הייתי בקפריסין 4 חודשים, וקבלנו סרטיפיקטים לעלות ארצה, אבל לא כולנו יחד אלא קבוצות-קבוצות. אני הייתי בקבוצה השניה. בקפריסין היתה לנו פעילות: למדנו עברית, למדנו חשבון, למדנו מולדת והתאמנו בקפ"פ, במקלות, לפני העיניים של השומרים. אבל כשראיתי את המחנה בקפריסין, כל כך תקף אותי פחד, התחלתי לפחד כל כך ואמרתי לעצמי: כל המלחמה לא הייתי במחנה ופתאום פה, כשאני נוסעת לארץ ישראל, לארץ שלי אוסרים אותנו ומכניסים אותנו למחנה? זו היתה הרגשה איומה. שם נתנו לנו שק. קודם כל עברנו את הדי.די.טי. ורשמו אותנו כמו אסירים וכולי. אוכל לא היה, וזה גיל שמתפתחים ורוצים לאכול. אבל מבחינה תרבותית מלאנו את היום וזה עזר הרבה. עד שהיה לנו יום אחד כזה "מבול", שהמים הגיעו עד המזרונים בתוך האהל וזה היה מאד עצוב. לא היה לנו מה ללבוש, כי מה שהיה לנו באנייה הלך, ונשארנו עם זה מה שהיה עלינו, שום דבר לא היה לנו. היתה לנו מדריכה, והוצאנו מאמצע האהל בד ומהבד הזה תפרנו מכנסיים קצרים וחולצות, וזה היה הלבוש שלנו.

ש: נעבור לשלב שאתם מגיעים ארצה.

ת: מגיעים ארצה, אני עוברת את בית ליד (??).

ש: הגעת ב-47'?

ת: לא, זה עדיין 46', כי שם אני עוד שוהה בעתלית חודש. בעתלית היה זוועה, עם הביתנים, עם אנשים מבוגרים ונשואים, זה היה באמת מאד לא נעים. משם מעבירים אותנו לקרית שמואל, שם היה מחנה מעבר, שם גם כשבועיים ומגיע מדריך ממשמר השרון בשם הסוכנות ועליית הנוער. קראו לו פרידמן, הוא קבל אותנו ויש לי פה תמונה. הוא ביקר אותנו כמה פעמים, הסביר לנו, וכעבור שבועיים או חודש באנו למשמר השרון, ופה התחילו חיי עליית הנוער. הגעתי לשם בינואר 47'. אח"כ היתה הכרזת המדינה ואנחנו בינתיים מתאמנים - עובדים, לומדים ומתאמנים בשבתות ובחגים, מכינים חיילים. יום אחד בהיר - זה היה בחג או בשבת, כי ביום חול היינו במסגרת - אנחנו מתאמנים בין הפרדסים של כפר חיים ופתאום חג מעלינו אווירון. הוא הבחין בנו כי היינו עם רובים. היינו לוקחים את הנשק מהגפירים והיינו מתאמנים על נשק בתוך הפרדסים, והיות וגילו אותנו, קבלנו פקודה מיד להחזיר את הרובים ולחזור למשק. כעבור כמה שעות הגיעו האנגלים ורצו לאסור את המדריכים. אז קבלנו פקודה: או כולם או אף אחד. אז עמדנו כך יד ביד ולא אסרו אותנו. אבל הם זרקו והפכו את המשק בצורה מפחידה, האנגלים. אז פורצת מלחמת העצמאות ומגייסים ממש ילדים. את הבנים גייסו, הם התנדבו, יותר נכון. הם נלחמו ביחידות קרביות.

ש: אותך גייסו?

ת: לא, גייסו אותי במשק. לא יכולתי לצאת, כי המשק היה זקוק לידיים עובדות, אז כל הבנות נשארנו במשק. היו כמה בנות שהתגייסו, ואנחנו נשארנו במשק לעזור, כי כל הגברים היו מגוייסים ואנחנו עבדנו בכל הענפים. המלחמה נגמרת, ואז אני די בפרשת דרכים, לא יודעת לאן לפנות. היתה לי איזו משפחה בתל אביב והם רצו שאני אבוא אליהם. החבר'ה הבודדים שלא היה להם אף אחד הלכו לצאלים להתיישבות, ואז התחלתי לעבוד והכרתי את בעלי הראשון זכרונו לברכה.

ש: מה היה שמו?

ת: אהרן קליינרמן. התחתנו בשנת 50', בחודש מרץ. ואז מתחילה מלחמת הקיום. אני עבדתי בפקידות במרכז קואופרציה עד שילדתי את בתי הבכורה צפורה. אח"כ הפסקתי לעבוד, כי לא היה לי כדאי לקחת בן אדם. נרשמנו לשיכון עממי ועברנו לחדרה. העבירו את בעלי להקים שם מפעל לדוודי מים חמים. שם הגענו גם לבית בשיכון עממי. אח"כ נולדה עוד ילדה, אסתר, ועשיתי משק עזר - היו לי תרנגולות ותרנגולי הודו ועוד.

ש: היה לך ניסיון בזה.

ת: כן. היתה לי דוגרת, היו לי ירקות, שתלתי עצים ומאד אהבתי את זה. אבל יום בהיר אחד רציתי לצאת לעבודה, כי היה קשה עם משכורת אחת. החלטנו שעוברים לחדרה, בכדי ש… בינתיים נולדה עוד ילדה, יוספה, ע"ש אבי ז"ל. הם גדלו קצת, בינתיים יצאתי לעבודה באגודה לתרבות הדיור. יום אחד בהיר אני באה לבית הספר, כי הייתי בועד הורים, המורה היתה צריכה משהו. אני יוצאת מהכיתה, פוגש אותי המנהל של ביה"ס ואומר לי: אמא של ספי, יש לי בקשה אליך: המורה של כתה ג' לא הגיעה, תיכנסי לכיתה. אני אומרת לו: אבל אין לי שום ניסיון ולא הכשרה לזה, לא למדתי בסמינר. הוא אומר לי: לפי הילדים שלך תוכלי לתרום את היום הזה, ויהיה בסדר. נכנסתי באי בטחון, שאלתי את הילדים מה הם לומדים, איזה סיפור, והילדים בכתה ג' עוד מספרים. נתתי להם לקרוא, שאלנו שאלות, קבלתי תשובות.

ש: וזה אח"כ נתן לך את קרש הקפיצה לגשת להוראה בחינוך מיוחד?

ת: כן, בדיוק, אבל קודם בחינוך רגיל ואח"כ בחינוך מיוחד. אחרי השיעור הלכתי הביתה, ופתאום הוא קורא לי ואומר: אולי את רוצה להיות ממלאת מקום? ואני שוב חוזרת ואומרת לו: אני לא יודעת, אין לי כל הכשרה לכך. הוא אמר לי: את נולדת להיות מורה, וזה הדליק אצלי נורה אדומה ומאז אני מורה.

סוף צד ב' בקלטת ראשונה

הוא עודד אותי והתחלתי להיות ממלאת מקום. באה מפקחת והיא מיד הציעה לי ללכת ללמוד והתחלתי ללמוד. הייתי צריכה למלא תהום, היה לי חסר עצום. אבל לא התיאשתי, התחלתי ללמוד, גמרתי סמינר אחד, קבלתי את ההסמכה, לאחר מכן המשכתי בחינוך מיוחד למורה בכירה ואז עברתי לחינוך מיוחד ומאד הצלחתי. עבדתי 21 שנים בחינוך מיוחד. צריכים הרבה אורך רוח, אבל למדתי 7 שנים. זה היה מאד לא קל, עם בית וילדים וכל מה שכרוך. אח"כ חיתנתי את בתי הבכורה שיש לי ממנה 3 נכדים, שניים שכבר גמרו את הצבא. אהוד הוא הגדול, השני אלעד והשלישי אמיר בר-נוי. ב"ה יש לי נחת מהם, הם ילדים מאד מוצלחים ונכדים בודאי. אח"כ בתי השניה התחתנה, יש לי שם שתי נכדות, הוא מהנדס והיא עוסקת בתוכנה, היא עושה תוכנה לבתי משפט, ילדה מאד מוצלחת. גם הגדולה מרצה. השלישית גם היא בעלת תואר שני, לשלושתם יש תואר שני. היא עובדת ביחסי ציבור בבנק, היא אחראית על המחלקה הזאת. גם לה יש שני ילדים, ילד וילדה, אז ב"ה. הילדים של האמצעית הם טל ומיכל. אצל הקטנה הם שני וכרמל, לצערי לא נתנו את השם של אבא, כי בעלי כבר לא היה בחיים. בסך הכל 7 נכדים, שיהיו לי בריאים. בעלי נפטר ב-95', ואז עברתי משבר מאד קשה. 4 שנים הייתי לבד, התמודדתי עם זה ולפני שנה הכרתי את אברהם והתפתחו יחסים יפים.

ש: אני רוצה להודות לך על הראיון הזה, סיפרת סיפורים מעניינים וחשוב שהשמעת את הסיפורים האלה. יישר כוחך, שתהיה לך בריאות טובה והרבה נחת מכל הצאצאים.

ת: תודה.

תמונות

* זאת קבוצת "אחווה" , כשאנחנו בדרך לישראל,והבריגדה לוקחת אותנו לבקר בונציה. הרביעית מצד ימין זאת אחותי וכל הקבוצה שהייתי אתם לכל אורך הדרך, מפולין עד שנפרדנו בגיל מבוגר בשנת 50'. שם אחותי מרים, שמה עכשיו ליכטר, והיא עברה גם כן לא מעט בחיים שלה.

* זה חלק מקבוצת "אחווה" כשאנחנו בסלווינו ומסלווינו נסענו לטיפול בשיניים במילאנו, זה היה הנוהל. אז צילמו אותנו. גם אני וגם אחותי נמצאות פה. אחותי ששית מצד ימין על הברכיים. אני עומדת בשורה שניה, חמישית מצד (?)

* זאת תמונה כשאנחנו מגיעים לקרית שמואל, זאת למעשה היתה תחנה אחרונה של המעצר ולשם מופיע המדריך מטעם הסוכנות ועליית הנוער לקבל אותנו למשמר השרון לעליית הנוער. אני שלישית בשורה השניה מצד ימין.

* זאת תמונה של משפחתי בתחילת הדרך של המשפחה: בעלי, שתי בנותי: ציפי ואסתר, כשהן קטנות, ואני, בגיל הצעיר, כשרק התחלנו לבנות את ביתנו. שם בעלי אהרן קליינרמן.

* זאת תמונה משפחתית מהחתונה של יוספה: בעלי ז"ל, צפורה שתבדל"א, הבת הבכורה, אסתר הבת האמצעית ובתי הקטנה יוספה. זה לפני 6 שנים.

* זאת תמונה משפחתית עם החתנים ועם הנכדים, מ"הבריתה" של שני. כאן אנחנו רואים את בתי הבכורה צפורה, השניה היא יוספה הקטנה, מאחור עומד הנכד הבכור, הבן של צפורה, מאחורי יוספה - לא רואים את הפנים - עומד ארז בעלה, אחריו עומד אלעד שהוא הבן של צפורה, לפניו עומדת אסתר שהיא הבת האמצעית, על ידה עומד החתן הבכור, מאחוריו בעלה של אסתר, על יד החתן חיים עומד בעלי ז"ל, אחריו אני. למטה טלי, הבת של אסתר, מיכל, הבת של אסתר, עמיר הבן של צפורה ובעגלה התינוקת שני.

* זאת תמונה של שני הילדים של יוספה: שני הגדולה, כרמל שנולד לפני 7 חודשים, מאד, מאד חמודים ואני מאד שמחה לראות אותם, ויש לי נקמה גדולה באויבים שלנו, שאני, הילדה המסכנה, שרדתי והקמתי משפחה לתפארת, ויש לי מהנדסים, יש לי מתכננים, יש לי כלכלה ומנהל עסקים ובתי הבכורה מרצה למנהל, כך שאין לי מה להתבייש, יש לי רק נקמה ושמחת חיים.