Chana Bogin

בוגין חנה – מקומות

פודריז'ה – PROZHYSCHE

מיאלניצה – MIELNICA

מיאכוב - MIECHOW

קובל - KOVEL

הולובי - HOLOBY

לוצק – LUTSK

וולדנבורג - WALDENBURG

אבנזה – EBENSEE

האליין – HALLEIN

טאראני – TARANI

ראיון עם בוגין חנה

מראיין: דב גדי

תאריך: 1 באוגוסט 1999

מפענחת: אסנת בראל

ת. אני, בוגין חנה לבין אייזנברג. אבא שלי היה ממיאלניצה (MIELNICA). אני נולדתי בכפר בשם פודריז'ה (PROZHYSCHE) שהוא שנים עשר קילומטר ממיאלניצה. אמא שלי הייתה ממנייביץ', שזו עיירה ידועה, במרחק עשרים ושניים קילומטר.

ש. מה היה שמם של ההורים?

ת. אבא שלי יוסף צבי אייזנברג, ואמא מינדל קוגוט.

ש. היו לך אחים ואחיות?

ת. כן. אני הייתי הבכורה. אחרי הייתה אחותי, כשעזבתי את הבית היא הייתה בת תשע. שמה רוזי. רייזלה, אבל קראו לה רוזי. ונולדה תינוקת בת שלושה וחצי חודש שנהרגה עם אמא שלי, קראו לה מתל – מתי.

ש. ממה התפרנסתם?

ת. הייתה לנו כזאת מין חנות של הכל, גם בדים, כמו כלבו, הכל היה. והיה לנו משק חקלאי גדול.

ש. מה זכור לך, מה אבא סיפר על איך בואו לכפר?

ת. במלחמת העולם הראשונה, הוא היה בן שתים עשרה, ושם הייתה מלחמה עם האוסטרים. הם העבירו אותם לפולניה. אפילו את שם העיירה אני זוכרת, שמה מיאכוב (MIECHOW). כשהם חזרו הביתה אז לא היה כלום. העיירה נשרפה לגמרי. זאת אומרת, לא היו לא בתים ולא כלום. הסבא בנה בית קטן כזה, שאני זוכרת אותו, שהם הם גרו והפרה וכולם יחד, כי לא היה מקום אחר. אבא עם סבא היו צריכים להתפרנס, היו נוסעים בין הכפרים. הם היו בכפר פודריז'ה (PROZHYSCHE), ושמה היו גויים שמאד אהבו את אבא שלי, הוא היה ילד. כשהוא התבגר אז הגויים האלה מכרו זוג שוורים, שזה הרבה כסף ונתנו לו שיפתח לו איזו חנות ושיישאר אצלם בכפר. אבא קודם שכר שם בשביל החנות, ואחר כך הוא קנה בית גדול. ובנינו, היה לנו גם משק, אז בנינו רפת ענקית ואסם, ואדמה מסביב הבית עם עצי פרי וכל טוב מה שיש.

ש. איפה למדת?

ת. באותו הכפר, הסיפור הוא שהיו בזמן הרוסים ברונים. כשהקומוניסטים באו ופולניה לקחה את החלק הזה, הם ברחו ובאו לשם קצינים פולנים. היו שש-שבע משפחות איפה שהיו אחוזות. שם התיישבו הקצינים הפולנים. בגללם בנו בית ספר מאד טוב, לא פחות טוב מאשר בכל עיר. זה לא בגללי, בגלל הפולנים, בשביל הילדים של הקצינים הפולנים. והייתי יהודיה אחת בבית ספר, והיינו משפחה יהודית אחת בכל הכפר.

ש. מאיזה רקע משפחתי את? משפחה דתית?

ת. אבא שלי היה בן אדם מאד דתי. אבל הוא לא היה פנאטי. הוא לא לבש את הבגדים מה שלובשים הדתיים היום בבני-ברק. הוא לבש מודרני. ואמא לבשה דברים יפים מודרניים. אבל החגים, ולהתפלל שלוש פעמים ביום כמו אצל יהודים, ולהאמין באלוהים. אני לא יודע אם יש עוד בן אדם שמאמין כמו שהוא האמין.

ש. זכורים לך השבתות והחגים בבית?

ת. זכורים לי. היינו משפחה אחת. בפסח זה היה פסח, כמו שצריך. סגרנו את הדלת ועשינו פסח. הייתי קטנה, אבל אני זוכרת. חגים. למשל, יום כיפור וראש השנה היינו הולכים שלושה קילומטר מהכפר, שם היו חמש משפחות יהודיות, נדמה לי, שזו הייתה עיירה פעם שנחרבה. שם היו פוגרומים. לא יודעת אם זה חמיילינצקי או פיטלורה. אחר כך התיישבו חמש משפחות, או שהן נשארו שם, אני לא יודעת בדיוק. שם היינו עושים אתם את ראש השנה ואת יום כיפור. בראש השנה היינו הולכים ברגל שלושה קילומטר לשם ובחזרה. ביום כיפור היינו באים וישנים שם אצל משפחה אחת. קראו להם משפחת רוג. האבא היה עושה עגלות, סטלמך קראו לזה, עגלות לגויים. קראו אברובי, ככה קראו לו, והאמא חנה. והיו להם שלוש בנות ובן.

ש. זכורים לך הימים שפרצה המלחמה?

ת. אני רוצה להגיד עוד משהו. אבא שלי היה מנהל שם את כל התפילות והכל.

כשפרצה המלחמה, כבר לפני המלחמה הייתה אווירת מלחמה. האוקראינים התאכזבו מאד מהרוסים, כי הם חשבו שיתנו להם את אוקראינה. הם עזרו. הם היו הורגים את החיילים הפולנים ביערות, קצינים והכל. הם חשבו שיבואו הרוסים ויהיה להם טוב. אחר כך הם מאד התאכזבו, כי זה היה קומוניזם, והם קמו נגד הרוסים. זאת אומרת, כשהתחילה המלחמה אז מהגדודים התחילו לברוח. הם ברחו. הם זרקו את הנשק וברחו, כשהתחילה המלחמה עם הגרמנים. זה היה ביום ראשון בבוקר בשנת 1941.

ש. תארי את הכיבוש הרוסי קודם כל. איך זה לחיות תחת הרוסים?

ת. כשהרוסים באו אז אבא שלי היה נקרא לפי דעתם עשיר. רצו לשלוח אותנו לסיביר. אבל לבסוף לא שלחו. היה קשה, לא היה ממה להתפרנס. אחר כך, הוא מצא אצלם משרה. הוא היה קונה בקר בשביל הצבא שלהם, לא יודעת איך. שנה ראשונה למדתי אצל האחיות של אמא שלי בעיר מליאביץ', ואחרי שנה חזרתי ללמוד בחזרה בבית. כי באו מורים טובים. היו פולנים קומוניסטים שהם גם ברחו, והם היו מורים מצוינים.

ש. באיזו שפה היו הלימודים?

ת. בזמן הרוסים השפה העיקרית הייתה רוסית ואוקראינית.

ש. איפה למדת את השפות האלה?

ת. קודם כל ידעתי פולנית. אבל אחר כך, ידעתי אוקראינית, זה לא הייתה בעיה, תוך כמה חודשים דיברתי פרפקט רוסית.

ש. באיזו שפה דיברתם בבית?

ת. בבית דיברנו יידיש. עם החברות שלי, הן היו כולן אוקראיניות. לא היו יהודים.

ש. איך היו היחסים בין הנערות?

ת. נהדרים. הייתה לי חברה אחת שהייתה כמו אחות שלי. אני טיפוס שאין לי הרבה חברים, כמו

שאומרים, שמכירה את כולם. אבל היו לי חברות טובות. מה קרה, האוקראינים שנאו את הפולנים יותר מאשר את היהודים.

ש. איך תחת הכיבוש הרוסי, מה עשיתם?

ת. אמרתי. אבא קיבל משרה, והיו לנו עוד הרבה בדים והיו לנו סחורות שנשארו מהחנות. היינו מוכרים בשביל לקנות כל מיני דברים. כשהם באו אז הכריחו אותנו להוציא סחורות. והיה תור, ואמא שלי עמדה ומכרה. הכסף לא היה שווה, אבל לא הייתה לנו ברירה. ובכל זאת נשאר לנו.

ש. מבחינת הדת, מבחינת התפילה, אצל אבא משהו השתנה?

ת. אבא שלי גם כשהרוסים היו, שום דבר לא השתנה. חג היה חג, וזהו. הסביבה הייתה דתית, האוקראינים הם היו דתיים. זאת אומרת, לא הפקר, הם היו דתיים. היו אצלנו בכפר אוונגליסטים והיו פרובסלאבים ובפטיסטים.

ש. ניסו באיזה שהוא שלב להעביר אתכם על דתכם?

ת. לא. בזמן המלחמה, וזה מה שהציל אותי, הוא אמר לי כמה פעמים: חנה, את יודעת שאנחנו יהודים, תזכרי להתחתן עם אחד הבחורים שלנו. אז אני אף פעם לא אמרתי לו שלא, כי לא רציתי להעליב. אמרתי לו קודם שאלוהים ייתן לי לעבור את הגיהנום, ואחר כך נראה.

ש. בתקופת הכיבוש הרוסי?

ת. הייתי ילדה, הלכתי לבית ספר. כשהגרמנים באו הייתי בת שתים עשרה. כשברחתי מהבית הייתי בת שתים עשרה וחצי. הייתי ילדה קטנה. לא דיברו על דברים כאלה.

ש. כשהייתה הפלישה של הגרמנים, זכור לך היום הזה?

ת. בזמן הפולנים אני סבלתי מספיק מאנטישמיות, מפולנים, לא מאוקראינים, בזמן הפולנים. היה לי מורה אחד שזה היה איום ונורא.

יום הפלישה הגרמנית היה בבוקר. שמענו פצצות. מה זה פצצות, הבית רעד. אני התלבשתי מהר ויצאתי החוצה. ראיתי שאמא שלי מדברת עם השכנה האוקראינית מה קרה. היא כבר ידעה. היא אמרה שהגרמנים הפציצו את שדה התעופה בליוצק. על ידינו היה שדה תעופה של הרוסים. הטייסים חגגו, זה היה יום ראשון, היו שיכורים והתחילו לרוץ עם התחתונים לאווירונים, והגרמנים השמידו את שדה התעופה. זה היה בגליץ-קריג, הם באו בלי התראה מוקדמת.

ש. ומה קורה אצלכם בבית?

ת. האוקראינים עזרו מאד לגרמנים, כי הם חשבו שהגרמנים הבטיחו להם את אוקראינה. התחיל הגיהנום. זה היה לפני החגים כשהם באו. הבית שלנו היה באמצע הכפר, בית יפה, גדול. מה הם עשו, הם שמו שער בשביל הגרמנים לקבל את הגרמנים. שמו שער עם פרחים וכל מיני מאכלים. באו על אופנועים, לא זוכרת כמה, גרמנים, כל אחד האדמה רעדה. הם היו על אופנועים כאלה יפים וכאלה גבוהים ובריאים, ועם התלבושת שלהם הירוקה. זה היה ממש מפחיד בשבילי. הם התחילו שם עם הגויות להתנשק ולהתחבק. והגויים היו ברקיע השביעי כשקיבלו את הגרמנים. אחר כך נודע לי שהם תכף שאלו על יהודים. היה גוי שידע גרמנית, הוא היה במלחמה שם בשבי אצלם. הוא היה גוי טוב. כששאלו על יהודים אז הוא אמר: אה, אין פה, יש פה אחד, הוא עני. ככה שהוא הוציא אותם, הוא כיוון אותם שיעזבו אותנו. תכף ביום הראשון שבאו.

ש. כאשר הרוסים ברחו, ביקשו מכם להתלוות להם?

ת. אני רוצה להגיד לך, הבלגן אצלנו היה גדול. למה? כי בחזית היו אוקראינים והם ברחו, והם התחילו עם הטנקים. הם ראו שאין עם מי להלחם. הם התחילו לזוז לכיוון רוסיה. הדרכים, זה לא דרכים של היום, הם סתמו את הדרך אחד לשני. יום ולילה. אחר כך הרבה נטשו את הטנקים וברחו ליערות.

ש. בבית, איך אתם מתארגנים לקראת הבאות?

ת. אנחנו בבית. אחר כך ברחנו מהבית. הגויים ברחו וגם אנחנו ברחנו.

ש. לאן?

ת. היו בתים מחוץ לכפר. אצלנו היה נהר בשם סטוכוט, ושם היו בתים מחוץ לכפר שהגויים חיו בהם. זה היה מקום, אנחנו לא ידענו כשברחנו לשם, והרוסים לא ידעו שהיה גשר, רוסים חשבו שהם אחרונים ושרפו את הגשר. הם התחילו להפציץ, הם חשבו שזה גרמנים. ואנחנו שהיינו שם, אז כל הפגזים עפו מעל הראש שלנו, דווקא במקום הזה. אני זוכרת שזה היה יום כיפור. ואבי נכנס לשער של הגוי ושם קש. וכל התפילות של יום כיפור הוא התפלל בתוך השער. שמעתי איך שהגויים אומרים: תראו, תראו, יהודי. הרי יהודי זה אצלם לא מאמין. ואיך הוא מתפלל ומה שאנחנו. זה מה שאני זוכרת על יד הנהר.

ש. כמה זמן נשארתם מחוץ לכפר?

ת. זה נרגע, אחרי כמה ימים חזרנו הביתה.

ש. ואז איך אתם מנהלים את החיים בזמן הכיבוש הגרמני?

ת. היה חורף קשה מאד.

ש. זכורה לך השנה?

ת. זכורה לי השנה, החורף היה ממש גיהנום. עוד היינו בבית בחורף. והתחילו אקציות לתפוס יהודים בעיר של אבא שלי. לקחו אותם לעבודה. זה יכול להיות זקן, זה יכול להיות ילד. קודם כל התחלנו כל אחד ללבוש מגן דוד.

ש. בכפר שלכם, איך זה התחיל?

ת. גם אנחנו היינו צריכים ללבוש, בהתחלה זה היה מגן דוד, אחר כך זה היה טלאי. אבל הבית שלנו, שזה בית יהודי יחיד, היינו צריכים, אני כבר לא זוכרת כמה סנטימטרים, טלאי גדול מאד לעשות על הבית. היו לנו שני עצי תפוחי עץ, אז אבא שלי עשה את הטלאי ככה שזה הסתיר קצת. התחילו לתפוס יהודים. היו נותנים רשימה, למשל, במלייניצה, העיר של אבא שלי, היו צריכים כך וכך גברים לעבודה. אני זוכרת ששני חברים טובים של אבא שלי באו לקחת אותו. הם נזכרו, בשביל להציל את עצמם. אז אבא אמר: אני לא שייך לכם, אני בכפר הזה, ובואי אתי לראש הכפר. ראש הכפר הזה היה אוונגליסט, הוא לקח מקל וגרש אותם. אני מספרת כמו שזה, מה שהיה.

ש. מה קורה בבית הספר?

ת. בית ספר לא פעל. לא רק אני, גם אוקראינים לא הלכו, לא היה כלום.

ש. מה עשיתם כל היום?

ת. מה עשינו? צרות. היינו בבית. פעם באו רצו לתפוס את אבא שלי, והוא ברח. אני שיחקתי עם הבנות שמה. הייתי לובשת מטפחת ענקית, כדי להסתיר את הטלאי מאחור. אני זוכרת שאבא שלי שלח אותי לברר משהו בקשיפקה שמה, שלושה קילומטר הלכתי ברגל והלכתי בחזרה, תפס אותי שוטר אוקראיני ואמר לי: איפה הטלאי שלך? ואני לא יודעת, לא פחדתי, עניתי לו בחוצפה. הפחד היה גדול, והוא עזב אותי.

ש. אחר כך מה קורה אתכם בכפר?

ת. בכפר לא היה טוב, אבל לא סבלנו עוד רעב באותו חורף. היה קר. זה חורף אצלנו קשה מאד. לא היה מספיק עם מה לחמם את הבית. אבא היה צריך לברוח מהבית, לישון כל פעם במקום אחר, כי היו גם בלילה באים. היה קשה מאד, קשה מאד. ואחר כך, פעם באו, רצו לתפוס אותו, אז אמא שלי הלכה למיאלניצה, למפקד המשטרה. היא לקחה דברים יקרים שהיו בבית ונתנה לו. אז היה לנו קצת שקט לכמה חודשים. הוא הבטיח שיעזבו אותנו.

הכי גרוע היו האוקראינים שהכירו אותי והכירו את כולנו. והאוקראיני שגר מולנו, הוא רצה את הבית שאנחנו פעם קנינו ממנו, הוא חיכה לרגע שיחסלו אותנו ושהוא ייקח אותו בחזרה.

ש. איך מחסלים?

ת. קודם שמענו שחיסלו את היהודים בעיר הגדולה קובל ׂ(KOVEL). אחרי זמן מה שמענו שכבר במלייביץ', אחר כך במיאלניצה, הם עשו מסביב, כמו חומה, שאי אפשר להיכנס ואפשר לצאת.

ש. גטו?

ת. זה לא גטו. במלייביץ' היה קצת גטו, אצלנו לא היו צריכים, האוקראינים עזרו להם. כשידענו שכבר באים לחסל, אז הסבתא ביקשה מסבא שיבוא אלינו לכפר. הוא ברח, וברחו שתי אחיות של אבא שלי וגיס. ואותם חיסלו אחרי יום-יומיים. בימים האחרונים כך היה. אני שמעתי שאבא ואמא, אבא שלי היה מאד דתי, ואמר: אין איפה לברוח. הגרמנים שבאו אלינו הם כבר הגיעו לקייב (KIEV), הם חתכו אותנו. למשל, בעיר אז אפשר היה עוד לרוץ עם הצבא, אולי רכבת הייתה. אצלנו לא היה כלום. לאמא שלי הייתה תינוקת בת שלושה וחצי חודש.

כמו שהם שמו משטרה מסביב לעיר, שאף אחד לא יצא ולא ייכנס, אז בא איזה גוי ועשה צעקות: באים לקחת אתכם, תברחו! זה היה גוי לא מהכפר שלנו, גוי מקשיפקה. נכנסה השכנה שלנו, ובתנור היה לחם. ואני זוכרת שבדיוק חפפתי את הראש, כי אמא אמרה לי: כל עוד אנחנו בבית תחפפי את הראש. היה לי שיער מאד יפה וארוך, אז חפפתי את הראש ואמרתי: ברוך הוא. מרוב פחד, מרוב בלגן, המים נזלו, לא הספקתי אפילו לנגב את הראש. אמא לקחה את התינוקת ולקחה כמה דברים. והיא ביקשה מהגויה, מהשכנה האוקראינית, נתנה לה את המפתחות, ככה שהיא לא נתנה לאף אחד לגעת בבית. הוא בא לשדוד, כי שבוע היה עד שחיסלו באמת.

הלכנו ליער. אנחנו ברחנו ליער פעם ראשונה. כשהלכנו ליער אז הכרתי את הסטוחות, התרחצתי וידעתי איפה אפשר לעבור. מרוב פחד כמעט טבענו. באו גויים ואמרו לנו. באנו ליער, היתושים התחילו לעקוץ, התינוקת בכתה, אחותי ביקשה משהו לאכול. אמא פתחה את השק, במקום אוכל זה היו בגדים, לא היה לחם ולא היה כלום. אמא אמרה: במצב כזה אין לנו שום סיכוי להישאר בחיים. היא לקחה את שתי הילדות וחזרה הביתה.

אני נשארתי עם אבא, וסבא שהוא בא. אחר כך אנחנו מצאנו איזה מחבוא שמה, שזה היה כאילו על המים. גדלו כאלה שיחים שגדלים במים, יבשים כאלה, אני לא יודעת איך קוראים לזה בעברית. בכפר היה אחד שקראו לו לבקו. זה היה בנדיט, הוא הרג קצינים פולנים. ודווקא בזמן הגרמנים הוא בא אלינו, הוא חיכה לרגע, כמו שאומרים, לחסל אותנו. כמו שאנחנו היינו במחבוא, אני ואבא וסבא, אמא שלי ידעה איפה אנחנו, אז ראינו אותו פתאום, שהוא מסתובב כאילו לדוג, כאילו משהו. חיפש אותנו. ואנחנו ראינו שהוא רואה אותנו. הוא עשה את עצמו כאילו לא רואה. אז ידענו שזה כבר לא מקום. יצאנו משם. סבא הלך, חזרנו הביתה, זה לקח עוד כמה ימים. חזרנו הביתה, זה לא לקח יום-יומיים. כי הוא בהלה בשביל לשדוד, עוד לא חיסלו, עוד לא באו לקחת.

וכשבאמת ידענו שבאים לקחת אותנו, שמעתי עוד לפני זה כמה פעמים שאבא אמר לאמא: אין איפה לברוח, וזה חבל (הוא היה דתי) שכל אחד יהיה קבור במקום אחר. נלך כולנו יחד. הוא לא ידע שאני שומעת את זה. כמו ששמעתי את זה התחלתי לבכות ולצעוק. בגיל שתים עשרה. אמרתי: אבא, נברח! כבר לא אכפת היה לי המוות, ההשפלה, והם היו גם משתדלים לפצוע את הבן אדם, שיהיה פצוע, לא להרוג בבת אחת. בבת אחת להרוג זה היה חסד אצלם.

ש. כשאת אומרת השפלה, למה את מתכוונת?

ת. החברים שלי, החברות שלי, ופה אני במצב כזה.

ש. איך הם התנהגו כלפיך?

ת. החברים והחברות שלי, היו כמה ש… הייתה לי חברה מאד טובה, ופעם ביקשתי ממנה שתיתן לאחותי לישון בלילה, לא בבית, באסם. אמרתי: אם ימצאו אותה תגידו שהיא נכנסה לבד. הם לא הסכימו. זו החברה הכי טובה שלי שהייתה.

כששמעתי שההורים מדברים בצורה כזו אז בכיתי ובכיתי. שמעתי שאמא עוד אמרה לו קודם: אתה בן אדם צעיר, לך תציל את עצמך, אולי תצליח. אז הוא אמר: אין טעם שאני אברח ואשאיר אותך עם הילדים. אחר כך, כשאני התחלתי לצעוק ולבקש ולהתחנן, אז אמא אמרה: קח את חנה ותברח. הוא לקח אותי, ובאנו, והוא דיבר עוד קודם עם החבר שלו, קיריל נסירוק קראו לו. באנו לקיריל נסירוק. והוא פחד. היה ערב, ידענו שכבר לוקחים את כולם למחרת בבוקר. אחותי השנייה שמרה על התינוקת, ואמא לא אמרה להן שאנחנו עוזבים. וגם לי היא לא אמרה. ואני אפילו לא נפרדתי מהם, שזה… מה אני אגיד לך…

הלכנו חתיכת דרך. אמא שלי אמרה לי לשבת. וראיתי מרחוק איך אמא ואבא נפרדים. אצלנו הסתיו היה מאד יפה. ראיתי מרחוק, היו לי עיניים מאד טובות, לא כמו היום, שהם נפרדים שניהם. ואחר כך אמא חזרה ואמרה לי ללכת לאבא עם כמה חבילות. והלכתי אליו.

באנו לקיריל נסירוק אז הוא פחד. הוא הכניס אותנו לדוד שלו. הם גרו בקרבה. הדוד אירבסי נסירוק, זה אח של אבא שלו. הוא הכניס אותנו והיינו שמה. כשאירבסי הזה היה מביא אוכל לסוסים אז היה מביא לנו משהו. זאת אומרת, קיריל היה גונב בבית משהו בשבילנו. כי הפחד היה כזה. היינו למעלה על האסם.

למחרת כשלקחו את אמא, אז שמעתי למטה איך שהגויים אומרים: לקחו את מינדל עם הבנות, ויוסקה (יוסף) וחנה ברחו. ואני שהייתי שמה, ראיתי מרחוק, כי זה היה מול הכביש, איך שהעגלות עם הסוסים והמשטרה האוקראינית אתם. וידעתי שבתוך העגלות אמא שלי והאחיות שלי. כמו שראיתי את זה, רציתי לרוץ ולברוח אליהן. אז אבי תפס אותי חזק ולא נתן לי. אמר: מה את רוצה, את תביאי אסון לא רק על עצמך, הוא עשה לנו דבר כזה, הוא מסכן את המשפחה שלו ואת הילדים שלו. את קופצת מפה מלמעלה? אז גם את מבינה אסון עליו. הוא תפס אותי חזק ולא נתן לי. וראיתי מרחוק איך שהם נוסעים לעיר מליאניצה, שם אספו את כולם וחיסלו את כולם.

אמרו לי עוד שאמא שלי ברחה. הגויים אמרו, הם לא רצו לדבר. אבל אחר כך נודע לי שהיא עזבה את שני הילדים וברחה, ותפסו אותה בדרך. אמא שלי הייתה לגמרי לא דומה ליהודיה. היא הייתה אשה מאד יפה, טיפוס אוקראיני. אתה יודע, איפה שבן אדם גר, היהודים ככה הם נראים.

אז היינו שם זמן קצר, ואי אפשר היה להחזיק אותנו כי היו חיפושים. הוא החליט להעביר אותנו ליער. בכדי להגיע ליער היינו צריכים לעבור את הכפר, כי הוא גר מחוץ לכפר, לעבור גינות, לעבור סטוחות, את הנהר, וליער. הוא הביא אותנו קודם כל לאבא של אשתו, שהוא היה גר בכפר. והבת שלו עשתה חיים עם האוקראינים והגרמנים. הוא היה בן אדם זקן ולא הייתה לו שליטה עליה. היא הייתה לא נשואה והייתה לה בת לא נשואה. זאת אומרת, היא ילדה לא חוקית. אצלם זו חרפה ובושה גדולה. וההורים גידלו את הילדה, והיא הייתה.

הוא ביקש ממנו ומאבא, ששם היינו יום או יומיים, שהוא ישמור עלי, שחס ושלום לא נתעטש, ובן אדם נרדם, שנהיה בשקט מאד. יום אחד הזקן נכנס וקורא בקול: יוסל, יוסל, גנבתי מסבתא תפוחי אדמה והבאתי לך. אז אבי נתן לו סימן להיות בשקט.

היינו שמה ואחר כך הוא הביא אותנו ליער. הוא השאיר אותנו ביער, כי זה החשיד. הוא התפרנס, הייתה לו טחנה קטנה שהיה טוחן דוחן וכוסמת. מזה הוא התפרנס. הוא היה צריך לעבוד. אז הוא השאיר אותנו ביער ואמר: תסתדרו פה. והלך. ומחר אני אבוא.

אני זוכרת שבקושי הסתתרנו תחת העץ, פתאום באו גויים והתחילו לחתוך את העצים. כשעץ נופל זה הורג בן אדם, אפילו ענף, שמעתי. היינו צריכים לרוץ ממקום למקום, כבר ביום הראשון. אחר כך הוא בא בערב. ואבא שלי אמר לו שהוא רוצה במקום, אבא שלי היה מאד מאמין, הוא אמר שהוא ראה בחלום איזה רב. הרב הזה היה בא אלינו לקבר אבות, אז הוא היה נעצר אצלנו. כי קשיפקה זו הייתה שושלת רבנים שמה, שהם היו רבנים. כאילו הרב הזה אמר לו בערך איפה לברוח כשהוא ברח אתי, בין כפר זה וכפר זה.

אז באנו למקום שזה היה יער, ולא רחוק מאתנו היו ביצות, שאתה נכנס וקשה להוציא רגל. בביצות האלה גדל שיח יבש. הביצות האלה היו מאד גבוהות. הוא לקח גרזן, חתך עצים, לקח כמה עצים ועשה מלונה כמו לכלבים. ואנחנו נכנסנו שנינו לתוך המלונה הזאת. הוא הביא לנו קצת אוכל. היו צריכים לבשל את האוכל, את הדוחן הזה. לחם מעט מאד. גם להם לא היה, כי זו הייתה מלחמה. אבל הם חיו מהאדמה. היינו שמה זמן מה, עד שהתחיל החורף.

ש. זכור לך בערך באיזו שנה זה היה?

ת. הגרמנים הגיעו אלינו ערב החגים, ושבועיים לפני ראש השנה הרגו את היהודים.

ש. של איזו שנה?

ת. של אותה שנה שהם באו.

ש. של 1941.

ת. אני לא יודעת תאריכים, אמרתי לך. אבא שלי ידע מתי יום כיפור ומתי פסח.

ש. איך הוא ידע?

ת. על האצבעות הוא עשה חשבון, היה לו הכל בראש. הוא היה בן אדם מאד חכם. לא בגלל שזה אבא שלי. הוא ניהל את כל התפילות וידע מתי יום כיפור, מתי ראש השנה. כל החגים הוא ידע, לפי התאריכים. זאת אומרת, אם לא הוא… אני הייתי שמונה עשר חודש, לא החלפתי גופיה במשך שמונה עשר חודש. זה היה כמו פח.

כשירד גשם, עוד לפני שנכנסנו ליער, יש אצלנו בקיץ גשמים, אז היינו לגמרי רטובים. הבגדים עלינו ממש נרקבו. ואחר כך הוא בא, הוא עשה את המלונה, ונכנסנו למלונה.

ש. איפה זה היה בערך?

ת. הוא מצא מקום על גבעה, שיהיה יבש. כמה פסיעות משם היו הביצות. אבל מה, כמו שגויים התחילו לחתוך את היערות, אז על יד המלונה הזאת היה עץ בוק גדול. אבא שלי אמר לו: העץ הזה יכול להביא לנו סכנה. הוא אמר: הם לא הולכים לביצות, יש להם מספיק עץ.

סבלנו מלכלוך, אין מה להגיד. היה לי שיער. התמלאנו כינים. היו לי יותר כינים מאשר שערות.

ש. איך הייתם מכינים מזון, לשתות? איפה הייתם ישנים?

ת. במלונה הזאת. נכנסים כמו כלבים, על הרצפה. ואני במקום לקחת את המעיל שלי, אז היה המעיל של אחותי שלא עלה עלי. ישנו ככה.

ש. כמה זמן נשארתם במלונה הזאת?

ת. נשארנו שנה, הוא היה מביא בלילה את הקצת אוכל. בלילה פחדנו להדליק אש, כי רואים. ביום אבא היה לוקח חתיכות עצים. היה לנו סיר, והיה מבשל את הקצת דייסה. אם היה, פעמיים ביום, אם לא היה אז לא היה. אפילו כף לא הייתה לנו. לקחתי חתיכת עץ ועם זה אכלנו. לחם זה היה חלום, כי הם אופים לחם לבד, אז זה היו כאלה לחמים עגולים קטנים. הוא היה מביא לנו לשבוע אחד או שני לחמים. בבוקר אבא היה קם, קודם כל מתפלל, והיה לוקח פרוסת לחם, חותך לשניים. היה רועד, חס ושלום שזה לא יהיה שווה. אחרי זמן קצר לא ראיתי בן אדם, ראיתי שלד. כשהיה מניח את התפילין אז היה פחד להסתכל. ולפעמים, כמה שהייתי קטנה, הייתי מבקשת ממנו שייקח עוד פירור משהו, הוא לא לקח.

דבר אחד החלטנו: לא לאבד צלם אנוש, בכל הצרות האלה. היינו שם ביער חודשים, עד שקיריל חלה. זה כבר היה לא הקיץ הראשון, הקיץ השני, שאז היינו כל החורף ביער. התחיל קור, והתחיל גשם והתחיל שלג, וחשבנו שזה ייגמר באיזה שהוא מקום. לאבא שלי היו מספריים והיה לו סכין קטנצ'יק, מהסכינים הקטנים שמחזיקים בכיס. הוא לקח את הסכין, הלך לביצה, קשר כמו שקושרים תבואה, וכיסה את הגג של המלונה שלנו עם זה.

אצלנו היה קר בחורף הזה, שלא נדע איזה חורף היה. העצים מתו, שלווים מתו. הכל, זה בלי רחמים, גם אלוהים היה. היינו במלונה. בלילה היו זאבים, השלג והקור. לפני שהתחיל החורף אז קיריל חלה פעם אחת ולא בא. הוא שלח את הזקן, את החתן שלו. החתן הוא היה חרש, אז הוא התקרב. הם הכירו כל פינה ביער הגויים. הוא התחיל לצעוק: יוסל, יוסל! לאבא שלי. הוא שמע את הקול שלו, הזקן התקרב והביא לנו משהו לאכול. הוא בקושי כבר זז. הוא אמר לאבא דבר אחד. זה כבר לא היה חורף ראשון, זה כבר חורף שני שהיינו ביער, כי פעמיים היינו ביער. הוא אמר לו: תשמע, אני לא ראיתי שלוו, ועל ידך ראיתי שלוו, סימן שתישאר בחיים. כי יש משהו בזה באמונה, סימן שתישאר בחיים.

התחיל חורף, שלג. הייתי בלי נעליים, הנעליים קפאו לי, לא יכולתי לנעול אותן. הקור היה נורא. הוא הביא לנו עורות של כבשים, וזה מה שהציל אותנו. התכסינו עם עורות הכבשים. השלג כיסה את המלונה שלנו, וככה שכבנו אני ואבא, אחד על יד השני. אם לא הוא – הייתי שוכחת לדבר. דיברנו, אתה יודע, פנטזיות על אוכל, אתה יודע, הבן אדם רעב, קר. דיברנו.

היה לנו חם ברגליים מהעורות. בחו"ל, אצלנו, חוץ מכינים יש כאלה שקופצים שחורים, פרעושים כאלה. הפרעושים האלה באבא לא נגעו. אני הייתי מלאה. הם היו מוציאים לי את הקצת דם שהיה לי. הייתי מלאה עם סימנים, הם משאירים סימנים אדומים כאלה. ואצלנו בחורף ביער אין עכברים. הם מתים או ישנים. ואיפה שאנחנו היינו היה עכבר. לא מספיק שלא היה מה לאכול, עוד גם עכבר היה שותף. כשאבא שלי קשר את האוכל על העץ אז הוא עלה.

אני זוכרת שפעם ישבתי עם אבא. הקור והשלג היה נורא. והעכבר התחיל לטייל. הוא זרק כובע, אז הוא מת. תאמין לי שהיה לי מאד חבל שהוא מת, היינו כל כך רגישים.

עד שיום אחד, כמו שאבא אמר, מצאו אותנו ביער.

ש. מי?

ת. ראו את העץ היפה. מה זה היה? בא הגיס של קיריל הזה ובן האחות או האח. הבן דוד היה טוב. אבל הגיס היה מכפר אחר, הוא היה ממש רוצח. הוא מצא אותנו. כמו שהם מצאו אותנו אז השני התחיל לבכות כשראה אותי. והוא עמד וחייך. ולפני שהם באו שמעתי שהם אמרו אחד לשני: תראה, פה יש מלונה. אצלנו גם את הפולנים חיסלו, לא רק את היהודים. שותקים על זה ואף אחד לא יודע. את הפולנים חיסלו. היו אצלנו מחוזות של פולנים. לא היו כבר יהודים. האוקראינים צמאי הדם חיסלו את האחוזות. אני יכולה אפילו להגיד את השמות של האחוזות. הייתה אחוזה בשם גייא, והיה קולוניה פודריז'ה. זה היה שייך לכפר. שם היו פולנים שבאו מפולניה שהיו מאד עניים, התיישבו, וחיסלו אותם. אבל הפולני ברח לעיר, אז הייתה לו הגנה על ידי הגרמנים. ליהודי לא היה לאן לברוח.

לפני שהם באו שמעתי שהוא אומר לשני: בוא, פה יש מלונה. אז הוא אמר לו: או פולנים או יהודים. הוא אמר: מה אתה פוחד? יש לך גרזן, בוא! כמו שהם באו וראו אותי, הבן דוד התחיל לבכות, ככה הייתי נראית, לא בן אדם לגמרי. הוא אמר: הלוואי שהייתי חולה ולא הייתי פוגש אתכם. כי הוא פחד לא לספר ולהחזיק בסוד. ואם כן יספר…

אחרי שהם הלכו הגיע הוא. הוא בא אתם, הוא בא גם לקחת עצים, האבא שלח אותו. זה נס מהשמיים היה. כשהוא ראה שהוא הולך לשם, אז הוא לא פעם היה בא עם אבא, ואבא היה לוקח חבילה ורץ. והוא פחד לשאול אותו, הבן, לאן הוא רץ. כמו שהוא ראה שהם מתקרבים למקום הזה, מה אנחנו רואים, הבן של קיריל שהחזיק אותנו, קראו לו פוטאפ, הוא היה אתי באותה כיתה, אפילו שהיה מבוגר ממני בשנתיים, כי הוא נשאר כיתות. הוא ניגש. אבא שלי אמר לו: פוטאפ, כשתבוא הביתה תכף תגיע לאבא שמצאו אותנו. וזה היה יום שישי, זה אני זוכרת.

ש. איך ידעת שזה יום שישי?

ת. אבא ידע. מה, אני ידעתי? אבא התפלל קבלת שבת, מה זה, עם כל הצרות.

ש. איך עשיתם את קבלת שבת במצב כזה?

ת. באותו מצב, הוא רק התפלל את התפילות של שבת. יש תפילות של שבת. הוא התפלל קבלת שבת. הם ידעו שאין מה לרוץ אחרינו, אין לנו איפה לברוח. אתה הלך בשלג אז יש עקבות. אין איפה. אצלנו לא היה מה לאכול. את העצים תאכל? שלג רק היה. למחרת כבר כל הכפר ידע שמצאו אותנו, וידענו שלמחרת יבואו לקחת אותנו. והוא לא אמר לאבא, כי היו שם אנשים. הוא עבד בטחנה. אחר כך הוא אמר לו. הוא סיכן את החיים שלו. הוא בא עם סוסים ועם עגלה לקחת אותנו, להציל אותנו. איזה גוי נוסע בלילה ליער? הם עשו ביום מה שרצו. והוא בא, ואבא שלי לא רוצה לנסוע, זה יום שישי. הוא לא נוסע. הוא נעשה עוד יותר דתי ממה שהיה. אני התחלתי לבכות ולבקש ואמרתי: אבא, אני לוקחת את כל העבירות ואת כל העוונות עלי. אז הוא הסכים.

הוא זרק אותנו על העגלה, כיסה אותנו עם עצים. ואני רק עם גרביים. זרק אותנו עוד פעם לאסם של דוד שלו. שמה כשהיינו אז פגשנו אח ואחות שהדוד שלו החביא, מקשיפקה. הם היו ממשפחת רוג. הם כבר אינם, הם לפני כמה זמן כולם הלכו לעולמם. זו הייתה הבת לאה ואח שלה הרשקו, קראו לו. שניהם היו שמה, הוא החביא אותם. הם ברחו למקום אחר ואחר כך הגיעו לדוד שלו.

אחרי זמן מה בא קיריל ושאל: תגיד לי, מה עם חנה? לא קפאו לה הרגליים? הם היו עושים לבד מעץ, בחורף היו לובשים את זה, עוטפים את הרגלים, לובשים את זה. ואפילו ניירות הוא שם, הוא שם צמר והוא שם הכל, והוא קפא. הוא שאל: איך חנה? הוא ראה שאין לי נעליים. אני הייתי בעגלה בלי כלום. ולא קרה לי כלום. הוא אמר: רק אלוהים מחזיק אתכם. הוא היה בא לא פעם כמעט בלי אוכל אלינו. הוא אמר: חשבתי שאני כבר לא אמצא אתכם, איך אפשר להחזיק מעמד? הוא חשב שאנחנו כבר אינם.

ש. מה את עושה כל היום כשאת יושבת במלונה, איך את מעבירה את הזמן?

ת. חפרנו בור שיהיה מים. שתיתי מים שהיו צהובים כמו חלודה, עם תולעים. זה שתינו ועם זה בישלנו. בחורף היה שלג. מה אני עושה? מבשלים את הקצת אוכל ומרק ומחכים עוד הפעם לבשל את הקצת אוכל. ומדברים. דיברתי עם אבא. הרי הייתי בת שתיים עשרה והייתי מאד ערנית, ידעתי הכל. דיברנו. אם לא הוא – הייתי שוכחת לדבר. אני לא ראיתי בן אדם.

ש. כמה זמן לא ראית עוד בן אדם?

ת. כל הזמן. רק שפגשנו את האח והאחות שם, לאה והרשקו, וגם מהם נפרדנו אחר כך.

ש. אז אתם חזרתם לאסם. איך אתם מתארגנים?

ת. חזרנו לאסם. זה היה גיהנום, עוד יותר גרוע מאשר ביער. הוא הוציא קש, והיה חושך, וארבעה איש אחד על יד השני. הוא היה מביא לסוסים אוכל, אז היה מביא להם משהו ולנו משהו. פעם הייתה שמועה שהולכים לשרוף את הכפר. כי באמת את קשיפקה הגרמנים שרפו לגמרי. הייתה שמועה שבאים לשרוף את הכפר. הוא העביר אותנו לאיזה מקום בשדה, שם היה איזה בור ושם הסתתרנו יום או יומיים, לא זוכרת כמה. וכשחזרנו הוא לא רצה לקבל אותנו. הוא פחד. אבל אחר כך הוא קיבל אותנו.

ש. מי הביא אתכם לאסם הזה? איך הגעתם לשם?

ת. קיריל נסירוק בא והציל אותנו. הוא סיכן את החיים שלו הוא בא והציל אותנו.

ש. מי לא רצה אתכם אחר כך?

ת. אנחנו לא היינו אצלו, היינו אצל הדוד. הוא פחד, הוא לא רצה.

ש. אחרי כמה זמן הוא לא רצה אתכם?

ת. זה קרה לנו פעמיים. פעם אחת הוא הוריד אותנו כשהיינו בחורף למעלה. החורף הזה כבר היה החורף האחרון לפני השחרור. היו באות האחיות של אבא שלי לבקש אוכל. הן חקרו אותו איפה אנחנו. הן היו מסתתרות באיזה בור. האחות של אבא שלי אחת הייתה בהריון כשברחה. אני לא יודעת מה היה. הן היו בחורים, השלג נמס והיו מים, אז הן היו באות לבקש אוכל. הוא היה נותן להן רק מה שרק היה, ואמר לנו: שלא תעיזו להוציא הגה מהפה. אם תעיזו להוציא הגה מהפה – אתם הולכים יחד אתן. ושמעתי שבאים ומבקשים, והייתי צריכה לשמוע ולהיות בשקט.

פעם אחת, זה היה חורף. שם היו שמועות שהגרמנים התחילו לסגת מרוסיה. זה כבר היה חורף שני.

ש. כשחזרתם לאסם?

ת. היינו בחורף השני באסם למעלה. היה זמן כזה, לפני זה עוד היה. אני התקררתי והתחלתי להשתעל. אתה יודע, בזמן כזה מה זה להשתעל? גם ככה הייתי זוועה. הוא בא ואמר: תראי חנה, החזקתי אותך כל כך הרבה זמן, עכשיו שתמותי? הוא הכין לי תרופה. לקח שומן של חזיר. היו לו כוורות עם דבש, וחלב. הביא לי. עם כל הרעב שהייתי בו לא יכולתי לשתות את זה. אבל לטובתו שהוא הביא את זה ועשה את זה שתיתי. וזה באמת עזר לי.

ש. איך זה לשתות שמן של חזיר?

ת. זה היה שמן חזיר עם דבש ועם חלב.

ש. במשפחה יהודיה?

ת. תראה, זה פיקוח נפש. אני דיברתי עם דתיים. מה שאבא לא רצה ביום שישי לעזוב את המקום, הוא לא עשה טוב. זה פיקוח נפש. פיקוח נפש דוחה הכל. ביום כיפור לוקחים את החולה לבית חולים. והוא היה כל כך דתי שרצה למות, אולי כבר נמאס לו. כבר אי אפשר היה. כשהייתי שמה והתחלתי להשתעל אז הוא הביא לי את זה. ואני זוכרת שהיינו גם פסח אחד שם. חיינו על תפוחי אדמה. אצלנו יש חיטה בשביל לחם, אבל לחלות הם היו נוסעים לקנות, לא היה. אצלנו מישור החוף. אומרים שהגרמנים השתגעו שם, אתה לא רואה הר, הכל ישר. אתה נכנס לשדה אז אתה רואה ים של שדה. תאמין לי שלפני שבאו הגרמנים, לפני כל הצרות, אני היום יותר פוחדת, אז לא פחדתי. הסתובבתי בשדות, היו פרחים יפים, עם אחותי. היינו קטנות. ואף אחד לא נגע בנו. להפך, היו רואים אותי האיכרים ואומרים: חנה, תחזרי הביתה, אמא תדאג לך. אחר כך הכל התהפך, כמו רעידת אדמה היה.

אני זוכרת שהיה פסח אחד שהם נוסעים לקנות את הקמח לפסחא שלהם. הם ידעו שאוכלים מצות אצל היהודים. אז הוא לקח את הקצת קמח שהיה לו, ופתאום הביא כמו פיתות, עשה. עם שמחה גדולה: יוסל, הבאתי לך מצות. הוא לא ידע שזה טרף, הוא היה נוצרי. אבל אני היום חושבת שעשינו שטות, היינו צריכים לקחת. אז חיינו שבוע על תפוחי אדמה, גם זה לא היה. וזה גם היה אסור, זה פיקוח נפש במצבים כאלה.

פעם אחת בחורף, אני זוכרת, הוא הוריד אותנו, היה מצב קשה מאד. היינו אצלו, לא היינו ביער. היה בהיר. אתה יודע, יש אצלנו חורפים שכמו הראי, השלג והירח. הוא הוריד אותנו, לא ידענו למה, הוא אמר שהוא לא יכול יותר, הוא חולה, שנלך. ידעתי שכמו שאנחנו יוצאים אנחנו בידיים של הגרמנים. כי כבר היו גרמנים בכפר, הם התחילו לסגת הגרמנים.

ש. ראית את הבית כשהיית מוסתרת באסם, מה קרה?

ת. כשחזרתי מהיער ראיתי מרחוק את הבית שלי. גרו שם אוקראינים. גרו, עשו מסיבות.

ש. מה זה עשה לך?

ת. מה זה יכול לעשות במצב כזה? הלב, אתה יודע מה, אתה מקבל לפעמים כל כך הרבה מכות, שאתה כבר לא מרגיש את המכות. היינו במצב כזה.

הוא הוריד אותנו מהאסם. אחר כך הוא אמר לאבא שלי: אתה יודע מה, לך אתה. היא אשה. גברים זה יותר קשה. אולי אותי הוא יסתיר. אמרתי: נשארתי בלי אמא, אני לא נשארת בלי אבא. אני הולכת יחד אתו. התחלנו להיפרד ממנו. כמו שניגשתי אליו ורציתי לחבק אותו, רציתי לנשק אותו, אז הוא נשבר ואמר: תישארו. היו לו ילדים בגילי. הבן היה בשנתיים יותר מבוגר, הבת הייתה יותר קטנה. הלכנו למוות, ידענו, יוצאים אז גמרנו, אין איפה ללכת. הצורה שהייתה לנו. כמו שניגשתי אליו אז הוא נשבר, התחיל לבכות ואמר: תישארו, מה שיהיה אתכם יהיה אתנו.

ש. איך קראו לו?

ת. קיריל נסירוק.

ש. אחרי שהוא השאיר אתכם והסכים לקבל אתכם, איך אתם מתארגנים שם באסם?

ת. בחורף היינו ביער. לאסם באנו כשכבר התחיל השלג. אנחנו היינו כמו בג'ונגלים כאלה.

ש. אתם עוברים לאסם. תארי את השהייה שלכם באסם.

ת. כשאני חליתי והתחלתי להשתעל, אז נשארתי לבד. את אבא הוא העביר לדוד שלו, שם היו האח והאחות. אני לבד לא יכולתי להיות. במקום להתקדם אני ירדתי עוד. גם ככה הייתי… הוא אמר שאם אני אשאר לבד הוא ייתן לי יותר אוכל, אולי אני אתגבר קצת. אז אבא, לילה אחד התגנב לראות אותי. אני לא יכולתי להיות שנה. קרה לי גם דבר לא נעים באסם. אני לא רוצה לספר את זה, כי אנשים דתיים יודעים מה זה. אני אומרת, אני לא דתייה, אבל אני מאמינה באלוהים עם כל הלב.

ש. תספרי בבקשה.

ת. הדתיים יודעים מה זה. אני לא מאמינה. אני מאמינה באלוהים, לא מאמינה בכל השטויות. אני אספר, זה לא נעים.

הוא הוריד אותנו, וכמו שסיפרתי הוא רצה ששנינו נלך ושאני אשאר. ואני אמרתי שמספיק נשארתי בלי אמא. אז הוא התחיל לבכות. אני פשוט ילדה הייתי, הוא עשה בשבילי הרבה. הוא אמר: תישארו. אז נשארנו. הוא הביא אותנו לאסם. ואחר כך כשהיה זמן שהשתעלתי, הוא אמר שאבא יעזוב אותי. כי לשנינו זה קשה. זה כבר היה פתוח הכל, זה היה לפני פסח, התחיל האביב. ואז הוא ייתן לי אוכל. מה קרה. את המחזור קיבלתי עוד בבית. זה לא כמו היום שמדברים עם ילדים ומסבירים והכל. אז לא ידעתי כלום. מהפחד והרעב אז לא היה לי כל החודשים. כשנשארתי אצלו, והוא התחיל לתת לי קצת יותר לאכול, זאת אומרת, כדי להתפטר מהשיעול, כי הוא פחד. עד היום יש לי טבע, כשאני עושה 'הפצ'י' אני תופסת את האף, שלא ישמעו, חזק, חזק, לא שומעים. הייתי שמה, הוא התחיל לתת לי יותר לאכול והמחזור חזר אלי. הייתי ילדה מאד דתייה. שמעתי כל מיני שמועות על נשים. אף אחד לא דיבר כמו שמדברים היום עם ילדים. הייתי לבד, וזה היה לפנות בוקר, ובלי אבא. הפחד כל הזמן היה. כשהייתי על ידו, אז היה לי קצת ביטחון. הרגשתי, שכבתי בצורה כזו, משהו עבר עלי. לא יודעת מה, משהו עבר עלי. רציתי להגיד איזו תפילה ונחנקתי, לא יכולתי. שמעתי תרנגול קורא, אז הבנתי שזה לפנות בוקר בכפר. השאיר עלי סימנים הדבר הזה. היה לי, כמו שעושים עיגול עם מחוגה, מה זה עיגול, שלושה כאלה. והיו בפנים קטנים, קטנים כאלה אדומים. זה לא פצע, זה יבש כזה. פצעים כאלה, זה מרחוק נראה כמו שרוף, אדום. זה לא גרד ולא שום דבר. הראיתי את זה לאבא. ואבא ביקש שאני אראה לקיריל. אבל אני לא הראיתי, הייתי מאד ביישנית ומאד דתייה באותו זמן. אחרי חודש זה נעלם. הדתיים יודעים מה זה, כי עם קריאת התרנגול הכל נעלם. הם מפרשים את זה בדברים לא טובים.

ש. איזה דתיים?

ת. בן אדם שלומד גמרא יודע את זה. יש דברים לא טובים. יש דברים שאין להם הסבר עד היום. יש דברים. אני אומרת לך, אני מאמינה עם כל הלב באלוהים, רק אני לא דתייה. משתדלת, אבל לא כמו אבא שלי.

עכשיו אני רוצה לספר איך הרגו את סבא שלי. את האחיות של אבא שלי סיפרתי.

ש. עכשיו אתם בתוך האסם, איך אתם מנהלים את החיים?

ת. אחרי שקרה לי את זה, ואבא שלי לילה אחד התגנב, והוא הרגיש משהו, כדי לראות אותי. הוא ראה אותי עם האוכל, עם הכל. אז הוא אמר: לא, אני אהיה אתך. הוא חזר אלי. ונשארנו שמה. זה לקח חודשים. אנחנו שבועיים אחרי השחרור עוד היינו במחבוא, כי אצלנו האוקראינים הרגו הרבה יהודים. הייתי עם אבא.

כשהייתי ביער אז היה שמחת תורה, כשברחנו מהבית. ואבא שלי ידע מתי ראש השנה. שבועיים לפני ראש השנה חיסלו את אמא ואת האחיות שלי. זה היה שמחת תורה. ואבא שלי השתדל להצחיק אותי קצת, להחזיק לי את המוראל. הוא היה הופך את הכובע, עושה לי פרצוף. הוא ראה שאני נגמרת, כמו שאומרים. ופה הוא ישב כל יום שמחת תורה ובכה. מה זה בכה, אני לא יכולה להסביר לך. שבר את הידיים שלו, בכה. אמרתי: מה אתה בוכה? הוא אמר: אני לא יודע, הלב שלי בוכה. אני לא בוכה, הלב שלי בוכה, אני לא יכול להפסיק. אחרי יום בא קיריל וסיפרו שהרגו את אבא שלו. אתה יודע מה זה רגש של בן אדם?

כמו שברחנו, אז היו יהודים שברחו פה ושם. אז הם נתנו שבועיים חופש. כאילו לא יהרגו, היהודים יצאו אלה שנשארו, יעבדו אצלם, הם צריכים אנשים לעבודה. הרבה יהודים ידעו שזה שקט. אבל יצאו, פשוט לא יכלו יותר.

ובאותו זמן סבא שלי הלך להביא אוכל לבנות שלו. הן היו במחבואים. שוטר אוקראיני פגש אותו והרג אותו. ועוד התפאר שיהודי חזק, שלושה כדורים הוא נתן לו עד שהרג אותו. יצא שם גוי שהכיר אותנו, עם הילדים, וקברו אותו על יד הכביש. ככה הרגו את סבא שלי.

את האחיות של אבא, שתי הבנות חנה ושרה, והגיס, אחת הייתה נשואה. אחת ברחה כשהייתה בהריון, היא ילדה שם כנראה בבור הזה. ומה היה עם הילד אני לא יודעת. שתי הבנות האלה, השתחררנו הרי ב- 1945, השלג נמס, והבור שהן היו בו הוצף מים. הן יצאו החוצה. אז מצד אחד כבר היו הרוסים, ליד הנהר, ואנחנו היינו עוד אצל הגרמנים ואצל האוקראינים.

ש. איך ידוע לך על מות סבך ומות קרובי המשפחה?

ת. אמרתי לך, קיריל בא וסיפר. זה היה בשמחת תורה, זה יום השנה לסבא שלי. הוא סיפר ששוטר אוקראיני תפס אותו, סבא הלך להביא אוכל לבנות. ועוד התפאר שהוא הכניס לו, יהודי זקן וחזק, הוא אמר, הכניס לו שלושה כדורים. הוא לא הרג אותו עם כדור אחד. ויצא שם גוי וקבר אותו על יד הכביש.

שתי הבנות נשארו עם הגיס, ולא יודעת איך החזיקו מעמד. שבועיים לפני השחרור הבור הוצף מים והן יצאו, והאוקראינים תפסו אותן ואת הגיס. והם פחדו לירות, כי מצד שני כבר היו הרוסים. הנהר רק הפריד. זה היה אביב, קשה היה לעבור, ואת הגשר שרפו הצבא הרוסי. אז הם הרגו אותם עם מקלות וגרזנים, הרגו את שלושתם וזרקו למים באיזה מקום.

ש. כשאת באסם, מה את עושה כל היום?

ת. מה אני עושה? שום דבר. פעם אחת קיריל הביא לי, כשהייתי עוד באסם והיה חושך, אצל הדוד שלו, ואחר כך, הוא הביא לי את ה'ברית החדשה'. זה כתוב היה באותיות מאד קטנות, ואני קראתי את זה. והוא אפילו הביא לי, היה אחד, היהודים לא כל כך משתמשים בזה, רק בפסח, שכחתי את שמו, אז קראתי את הכל. כל הנביאים וכל מה שיש. שם היה כתוב פסוק על ישו: "הדם שלי על ראשכם ועל ילדיכם". אז אבא שלי אמר לי שהם זייפו הרבה פסוקים. וישו לא היה טיפש, קראתי. הוא היה ממזר די רציני. מאד מצאו בעיני הרבה דברים שהוא כתב. הוא לא היה טיפש. לא בחינם הולכים אחריו כל כך הרבה גויים. אבל הייתי עם אבא, הוא הסביר לי שהם זייפו. את זה קראתי. אחר כך הוא הביא לי עוד ספר, שכחתי איך קראו לו. בסוכות קוראים את זה. זה מה שהיה לי. אני הוצאתי את העיניים בחושך, כי לא היה אור ולא כלום, וקראתי. והוא שאל אותי גם ואמר לי: חנה, אין יהודים, עם מי תתחתני? אף פעם לא אמרתי לא, לא רציתי להעליב, כמה שהייתי קטנה הבנתי. אמרתי שהוא ייתן לי רק לעבור בשלום, ואז אנחנו נראה. בינתיים בגיהנום הזה, לזה אני קטנה, לא חושבת על כלום. אחרי השחרור עוד היינו שבועיים במחבוא.

ש. איך ידעתם ששוחררתם?

ת. היו אצלנו גרמנים. מצד אחד היו רוסים ומצד שני אוקראינים וגרמנים. אבא שלי אמר שהם מקפלים, יש איזה ציוד כזה ששומעים, איך שמקפלים, אז הוא אמר שזה סימן טוב, הם עוזבים כבר. כי קיפלו שם כל מיני דברים. בקובל היה קרב כשכבר הייתי משוחררת. שם היה שישה שבועות קרב. שם נהרגו מאות אנשים. הייתי שוכבת על הרצפה ושומעת את הקטיושות, את הבומבות על האדמה. סיפרו שהם הלכו שם עם סכינים וחרבות. שם הלכו על כל בית. הייתי בקובל אחרי המלחמה. חוץ מתחנת הרכבת הכל היה הרוס.

ש. עכשיו אתם עדיין באסם.

ת. שבועיים הוא אמר לנו לא לצאת, כי אנחנו לא היינו בני אדם. והאוקראינים, היו כאלה, אני הכרתי כל אחד, וכל אחד הכיר אותי. ואני ידעתי מה הוא עשה בזמן הגרמנים. עוד משהו. כשנכנסו הרוסים התחילו לקחת לצבא.

ש. פתאום את משוחררת. מה הייתה ההרגשה ?

ת. כשהשתחררנו זו הייתה הרגשה של חופש ושל עצב. עצב, עצבות, אין בית, אין אמא, אין אחיות ואין משפחה, אין כלום. כשאני יצאתי מהמחבוא אז התחילו לשאול איפה היית.

ש. מי שואל?

ת. האוקראינים.

ש. לאן את פונה?

ת. אין לי איפה להיות, אני הולכת לבית שלי בכפר. הבית שלי היה הרוס. שברו הכל וחפרו. ידעו שיש לנו כסף וחיפשו זהב. הוציאו את הרצפה. בחדר אחד היה צבא רוסי. התיישבו שם הרוסים, הם סגרו את החלונות עם דיקטים. וחדר אחד שבו הייתה המכולת נשאר שלם. אני נכנסתי עם אבא לחדר הזה. עכשיו התחילו לקחת גברים לצבא. אבא שלי היה בן אדם צעיר, ואני בלעדיו עוד הפעם… שם נשארו כמה יהודים במיאלניצה בעיר שלו.

ש. אבא שלך גויס לצבא?

ת. האוקראינים התחבאו. בהתחלה התגייסו, אחר כך התחילו להתחבא אז התחילו לתפוס. ופעם אחת תפסו גם את אבא שלי. כמו שנודע לי שאבא שלי נתפס, והוא שם בכפר באיזה מקום שמחזיקים אותם ולוקחים אותם. אני רצתי לשם והתחלתי לבכות. היה שם קצין. ואבא אמר לי ביידיש: לכי תביאי לי את התפילין ואת הטלית. זה אצלו היה קדוש. בזמן המלחמה כשהיינו ביקשתי ממנו, היה לו גם שופר קטן: תעשה לי טובה, תחביא את זה, לא לזרוק, כשנצא תיקח את זה. הוא אמר: ימצאו אותנו וזה כבר אותו הדבר, עם זה או בלי זה. באמת הוא צדק.

אבא ביקש ממני להביא לו. אני הכרתי איזה קצין שלקחתי ממנו ספר לקרוא אחרי המלחמה. הוא היה יהודי. באתי אליו והתחלתי לבכות: תעזור לי, תציל את אבא שלי. במקום לעזור לי הוא רצה להתחיל אתי, התחיל להכניס ידיים. ואני פחדתי ללכת נגדו עם כוח, להעליב אותו, ופחדתי ממנו. פה הייתי במלכודת, כמו שאומרים. אחרי כמה דקות הקצין שחרר את אבא שלי. יכול להיות שהיו הרבה יהודים, אולי הוא הביא משהו. הוא שחרר אותו ואבא בא.

אני רוצה להוסיף משהו שנזכרתי מהיער. יום אחד בא קיריל וסיפר סיפור כזה. ממיאלניצה ברחה משפחה שפעם אבא שלהם גר בכפר שלנו. אהרון קראו לו, אשתו ובן ובת. הם ברחו. הם היו הולכים, הם לא סבלו רעב כמו שאנחנו. הוא היה הולך לכפר בשביל אוכל. הוא הלך לכפר לגיס של קיריל, כי הם היו הרבה אחיות. הגיס הזה גר בסוף הכפר על יד הנהר, איפה שאנחנו ברחנו בזמן המלחמה. הלשינו עליו, נודע להם ותפסו אותם ביער. באו אוקראינים והרגו את כולם. אז קיריל בא בהיסטריקה עם בכי. הוא עבר וראה ילדה יפהפייה עם שתי צמות, הרוגה, וכל המשפחה, והציפורים אוכלים אותם. אין אפילו מי שיקבור אותם. אחר כך שמעתי שהמשטרה התלבשה על הגיס הזה. אבל מה, הוא היה משקה אותם. הגויים היו עושים בזמן המלחמה עראק כזה, סמוגון קראו לזה, מתפוחי אדמה. הוא היה משקה אותם, הם היו שיכורים והיו עוזבים. זה מה שקיריל סיפר. בטח עד היום וודאי העצמות שלהם שם ביער.

ש. אחרי השחרור, מה את עושה?

ת. אין בית ספר, אין כלום. רצו לקחת את אבא שלי לצבא. אבא שלי גידל זקן, התחיל להתלבש ככה ברשלנות. הוא לקח שני גויים, שהם סיכנו את החיים שלהם. כי אצל הרוסים אין שקר. הם הלכו להישבע. הוא אמר שאין לו מסמכים, ועשה את עצמו יותר מבוגר בעשר או חמש עשרה שנה, שהוא כבר לא שייך לצבא. זה מה שהגויים עשו.

ש. אבל איך אתם מתפרנסים?

ת. בכפר לא מתים מרעב. נכנסתי לגויה, היא בישלה אוכל, הם מאד עזרו. לא היה להם, אז נתנה לי. זה נתן זה, זה נתן זה. אבא התחיל גם לעזור לצבא שעמד שם, הוא עזר להם. אפילו קצין אחד הביא לי פרה קטנה, שיהיה לי חלב. קצין יהודי.

ש. חזרתם לכפר שלכם?

ת. כן, לפודריז'ה. אחרי זמן, אני רציתי ללמוד. שמעתי שאחרי מיאלניצה ביער הולובה (HOLOBY), שם פתחו בית ספר. ביקשתי ללמוד, רציתי מאד ללמוד, הייתי תלמידה טובה ואהבתי ללמוד. שכנעתי ילדה גויה שאנחנו ניסע יחד שתינו. אני נסעתי אתה לשם ונכנסנו למשפחה יהודית, ששתי בנות שלהם ישנן פה עכשיו. מקום לא היה. זה היה בית שכבר היה תפוס. היהודים שנשארו מסביב, אז בחדר אחד גרו שתי אחיות עם אח, החדר הכי טוב הוא לקח בעל הבית, ואני במטבח ישנתי עם הבחורה הנוצריה הזאת. התחלתי ללכת לבית הספר. אבל לא יכולתי ללמוד.

ש. למה?

ת. הייתי לגמרי שבורה. מבינה ולא זוכרת. החיילים היו פונים אלי, הייתי ילדה בת חמש עשרה, הם היו אומרים לי: דודה, תני כוס מים. כך הייתי נראית. הרוח הייתה מעיפה אותי. ומכל הצרות, הלכתי לבית הספר, הבנתי ולא זכרתי. איך שלא יהיה, שם הייתה אחת מורה פולניה שהייתה עוזרת לי. היא הבינה את המצב. הייתה גם כן בצרות גדולות, כי היא הייתה פולניה, היא ברחה מהמקום שלה. אז היא עזרה לי שמה. אחר כך התחילו הגויים בכפר, אלה שברחו ליער ושהם עבדו עם גרמנים, הרוסים היו מחסלים אותם, מוציאים לסיביר, הורגים אותם. הם ברחו ליער, היו באים בלילות והורגים. יהודים לא היו, אם היו מוצאים היו הורגים. היו הורגים איש את אחיו. כמו שפה יש לנו עכשיו את המחבלים, ככה שמה היה. האבא שלי ישן אצלה גויה אחת בלילה. היא נתנה לו מעיל פרווה של בעלה, כי בעלה היה בצבא, היה קר. אז למחרת מישהו הלשין, והרגו אותה לפני הילדים שלה.

היה מקרה שהם היו קומוניסטים, אחות אחת גרה בכפר שלנו. הם נכנסו, שם היו הרבה בנות וההורים. הם הלכו עד הברכיים בדם שמה. ככה הם שחטו, האוקראינים שברחו.

אחר כך היה מאד מסוכן להיות בכפר, כי הם היו באים בלילה. ופעם אחת אבא היה במקום, הוא סיפר, הם באו. ושם ישנו באותו בית שני רוסים מה- נ.ק.וו.ד. היה להם נשק. והם לא עשו כלום, אלה שבאו מהיער.

אחרי זה אמרתי לאבא: גמרנו, אתה כבר לא בכפר. הוא פחד שהוא יבוא וייקחו אותו לצבא. אז הוא בא לגור בעיירה הולובה, איפה שהלכתי לבית ספר. שם באותה עיירה לא היה לנו מקום, כי הפולנים ברחו לעיר. נכנסנו לחדר שרק מיטה נכנסה, והיה קר. ואני התחלתי לקבל, כל הידיים שלי היו פצעים, כל האצבעות היו פצעים. את אבא הצבא היה מגייס בלילות למשמר. הוא ועוד כמה יהודים היו מתחלפים, כל הלילה משמר, בגלל המחבלים האלה שהיו ביער. והידיים שלי התחילו להיות עם פצעים. אתה רואה את האצבע? רצו לחתוך לי אותה. זה היה מחוסר ויטמינים ומקור. זה היה מאד קשה בחדר הזה. לפני שאבא היה, אני עזבתי את היהודים והלכתי, נודע לי שיש בית שגרה שם רק הבת. הגרמנים שעזבו לקחו את האמא ואת האחים אתם, והייתה שם ילדה. אז אני עברתי לגור עם הילדה. ביקשתי ממנה: למה את לבד? אני אהיה אתך. היא הסכימה. אבל היא הייתה מאד רעה, כזו אנטישמית הייתה, מאד רעה. הדוד שלה היה בן אדם טוב, הוא הסתיר אפילו יהודים, שמעתי, אבל היא הייתה מאד רשעית. הייתה מאד ממורמרת. את האבא גייסו והיא נשארה לבד.

לא היה סבון, אז הגויים התחילו לעשות לבד סבון. עשו סבון, הם לא ידעו היגיינה, מסוס מת, מפרה מתה, משומן, עשו סבונים. ואני נדבקתי במחלה בשם גרדת. בהתחלה זה גירוד, ואחר כך זה פצעים, ופצעים במקומות כאלה שלא נדע, מתחת לברכיים, בחזה. כשהתחילו הפצעים אז אבא כבר בא לגור שם אתי, באותו בית איפה שגרה הילדה הזאת. והפולנים לא שאלו אותה, הם נכנסו אליה הביתה וגרו שמה. לא כמו שאני באתי וביקשתי. כבר הגעתי למצב ששכבתי בגלל הפצעים. אחרי המלחמה לא יכולתי כבר ללכת. הייתי מורידה גרב, אז הייתי מורידה עם מוגלה ופצעים. הייתי מורידה חולצה והכל היה מלא. יום אחד בא גוי מהכפר שלנו ושאל את אבא איפה חנה, אז הוא אמר: היא שוכבת, היא חולה כך וכך. הוא אמר: בוא אתי. הוא סיכן את החיים שלו ונסע לכפר. הגרמנים נתנו אבקה, אצלנו שמים כזו אבן נגד תולעים על החיטה. הייתה אבן כחולה, שזה דיסאינפקציה. אחר כך השלג מכסה את זה, זה כשזורעים. הגרמנים חילקו לכפריים אבקה, לא יודעת איזו אבקה. הוא אמר לאבא: אצלי הבנות גם כן חולות. הגויים הם מנסים הכל. הם מורידים את הפצע ושמים וזה מתייבש. אז אבא שלי נסע לשם, סיכן את החיים שלו, הביא לי את האבקה והתרפאתי מהמחלה הזו.

אחר כך כשהתחיל לי המוגלה באצבעות אז הלכתי לרופאה, והיא התחילה לצרוח: העצב כבר נרקב לך, מה את עושה? והייתי צריכה לנסוע ללוצק (LUTSK) שרק שם היה בית חולים. הייתה אשה, ובדרך ללוצק הייתה עיירה בשם קיברצה. שם היו שתי אחיות שלה. כשבאתי לשם, שאלתי איפה יהודים, כמה יהודים. אמרו לי. באתי לשם וקיבלו אותי מאד יפה. פעם ראשונה ישנתי במיטה כמו בן אדם. פעם ראשונה היה לי אוכל כמו לבן אדם. הם חיו כמו משפחה. הם אמרו לי: אל תיסעי ללוצק, כי לבית החולים מגיעים חיילים מתים, שאין מי שיטפל בהם, הם בפרוזדור ובכל מקום. שם נשאר רופא אחד בחיים. הם לקחו אותי לרופא הזה. הוא ניקה לי את האצבע ונתן לי שם, תרופות הרבה לא היו, ואני חזרתי הביתה. וכך ריפאתי את האצבע. הרופא הזה היה כמו מלאך. כולם אז היו כאלה, כי לא היו יהודים. זה אחרי המלחמה.

ש. מה את ואבא רציתם לעשות, להישאר?

ת. אבא הלך בלילה למשמרת. הגויים ידעו, על ידינו גר איש נ.ק.וו.ד. גדול, והיה לו בן קצת פסיכי. ואני התיידדתי עם הבן הזה, והאמא הייתה מאושרת. כשהיו צריכים איזה טובה, הגויים היו מביאים לנו אוכל והכל, רק שאבא יסדר. כי היו בורחים מהצבא. היו לוקחים אותם לדומבאס, והיו בורחים משם, וזה כדור בראש. היו גויים טובים שהיו מביאים לנו, ואבא היה מסדר את זה. הבן הפסיכי הזה הוא היה יותר מבוגר קצת ממני. אני סבלתי ממנו את הגיהנום. אבל בגלל זה שתקתי. זה היה בן יחיד. אשתו הייתה יהודיה. אז היו מביאים לנו. לא היה חסר. לא היה טוב, אבל יכולנו להתקיים.

אחר כך התחילו לחזור לפולניה. אנחנו היינו אזרחים פולנים לפני המלחמה. יכולים לנסוע לפולניה. לא נתנו לכולם. בין הדברים הייתה תעודה שלי מבית הספר. לא יודעת איך היא הייתה, תעודה מבית הספר, עם החותמת של הפולנים. אתה יודע, הייתה להם חותמת עם הנשר. כמו שהקצין ראה את התעודה שלי, אז הוא נתן לנו לצאת מפולניה.

ש. לאן הלכתם?

ת. לא הלכנו. קודם כל, בפולניה צריכים גם לחיות ממשהו. גם פולנים הלכו לפולניה. ואני, לא יודעת, הייתה לי תקופה שלא היה לי פחד משום דבר, הייתי כמו… אמרתי לאבא שהוא ייסע עם הרכבת. ואנחנו קנינו פרה וסוס, ואני אביא אותם עם הפולנים, לא לבד. היה שם ילד, וזקן מבולבל שלא ידע מה שנעשה אתו, ונסענו. הסוס הזה, זה סוס צעיר, הוא עוד לא היה מאולף. הוא היה מאד יפה. ואני מילדות אוהבת חיות. הסוס הזה קיבל מחלה ברגליים. אז מה אני עשיתי, אמרו לי שצריכים לעשות לו ברזלים. נסעתי לעיר שנייה ועשו את זה. וזה אסור היה. אני נסעתי עם הגויים האלה עם הקצת רכוש שהיה. היה לנו קצת כסף כבר אחרי המלחמה, ואת הפרה ואת הסוס, שיהיה מה למכור. אבא נסע עם הרכבת ואני לקחתי על עצמי כזה גיהנום. באנו שם למקום בעיר בשם לובומל (LUBOMEL), שמה יש חולות. הייתי חולבת את הפרה ונותנת לסוס לשתות. הוא לא אכל, הוא היה פרא, אי אפשר היה לגשת אליו. אבל הוא כבר היה כל כך שבור שהייתי ניגשת אליו.

נתקענו לפני לובומל, אי אפשר היה לזוז. כי הפולנים הכניסו כל מיני דברים באותה עגלה. פתאום אני רואה בא גוי עם שני סוסים כמו אריות. קראתי לו. ואני, כשיצאתי אחרי המחבוא, כמו נקמה, מה שראיתי שהיה שלנו לקחתי. לקחתי את המאזניים של החנות, מגויה אחת הורדתי כתונת לילה של אמא שלי. היא לבשה את זה בתור שמלה. יש לי אותה עד היום. יש לי את המטפחת של אמא שלי. אחד עשה בשביל הבת שלו מעיל מהמעיל של אבא שלי, לקחתי. הכל לקחתי, מה שרק אפשר. הם בזבזו, הם העבירו לכפר אחר. ואצלנו היה בית עשיר, היו הרבה דברים, אז לקחתי. קראתי לגוי, נתתי לו את המאזניים, ואמרתי: תרחם עלי, קח אותי לעיר. כשהעגלה תהיה ריקה, עם פחות סחורות.

אני באתי לעיר לובומל, עוד הפעם, איפה הולכים? הולכים ליהודים. באתי לשם, נכנסתי כמו למלאכים. שם היה מקום איפה שהתאספו כל הפליטים שנסעו הלאה לפולניה, ואני הייתי אתם. הם קיבלו אותי עם אוכל, והגברים יצאו לטפל בסוס ובפרה, אם הכל בסדר. מה אני אגיד לך, הלוואי שיימשך הטוב לב בין היהודים. ישנתי שם לילה, ואבא שלי בא לעיר חלם. בחלם לא היו מקומות, כי הפולנים באו, ויהודים לא היו. הוא מצא איזה מרתף. הוא היה גר שם, וחבר שלו עם אשתו גרו שם. האשה הזאת איבדה שלושה ילדים, ובעלה שהיה חבר של אבא שלי. היא גרה עם בעלה השני ואחותה. ואני במרתף הזה, גרנו שם בחלם. מכרנו את הפרה. את הסוס מכרנו ביותר זול, כי הוא היה חולה. הגויים בטח ריפאו אותו, אני לא יודעת. והיה לו כסף לזוז. שחררו את השטחים והתחילו לנסוע לוולדנבורג (WALDENBURG), ללייפציג, לכל המקומות האלה, להביא סחורות למכור בשווקים. אני לשוק אף פעם לא רציתי ללכת ולא יכולתי ללכת. ומזה התפרנסנו בינתיים.

באותו בית שבו הייתי, זה היה למטה במרתף. הזוג היה נוסע גם כן לקניות. אבא היה צריך לנסוע, כי היינו צריכים לחיות ממשהו. ואחותה, איזה פולני הציל אותה והיא גרה אתו. והייתי נשארת ילדה לבד, בתוך החור הזה. בלילות העכברושים התחילו לעשות שמח. הייתי מתכסה מעל הראש והם היו קופצים עלי, כל הלילה, על המיטה, עלי. כאלה, זה לא עכברושי בית, זה הגדולים האלה. יום אחד קמתי ואין לי את החזייה שלי ואין לי את החולצה. ולא היה לי גם ככה ללבוש הרבה. מה עושים? אני ערומה, אין לי עם מה לצאת החוצה. אני מסתכלת וזה בתוך החור של העכברושים. הוצאתי את החולצה, היא הייתה קרועה, התלבשתי. זה מה שהיה. גם אחרי המלחמה סבלתי גיהנום. אוכל שמה היה מאד יקר. אני זוכרת, לפני החגים באנו לוולדנבורג. היינו בוולדנבורג. שם החיים כבר היו קצת יותר טובים.

ש. איך עזבתם את המקום מחלם לוולדנבורג?

ת. זה היה פולניה כבר.

ש. בארגון של משהו?

ת. לא, לא, היהודים התחילו לנסוע בכיוון איפה ששחררו פולנים. הם נתנו את אוקראינה הפולנית לאוקראינים, והרוסים נתנו לפולנים את החלק הזה של וולדנבורג ולייפציג. אני ואבא באנו לוולדנבורג. נסענו כל הלילה ברכבת.

ש. באיזו מטרה? זו גרמניה, אז לאן רציתם להגיע?

ת. הגרמנים ברחו משם, נשארו אחדים. והיהודים תפסו את הבתים. מה שעשו לנו, אנחנו עשינו. ולא נתנו כל כך מהר בית, היו צריכים רשיון בשביל ביזנס, אז היו צריכים נכה. שותף של אבא הכיר נכה יהודי, שהוא ממרכז פולניה היה. בחור פנטסטי. הוא היה פה בקיבוץ, מרדכי, בתאונה הוא נהרג, וזה נודע לי רק לפני כמה זמן. הוא נתן לנו את הבית ונתן רשיון שאפשר לקנות ולמכור. כי הפולנים היו תופסים, גם הרוסים היו תופסים, לא נתנו. גרנו בוולדנבורג, עד שהיה הפוגרום בקלצה. כבר גדלתי קצת, היו לי חברות, התחלתי כבר לצאת החוצה. זה גיל שאי אפשר לשבת בבית. הכרתי את בעלי והתחתנתי בוולדנבורג, ב- 1946, הייתי מאד צעירה. ראיתי, אבא היה בן אדם מאד נאה, שרודפים אחריו.

ש. מי התחתן?

ת. אני התחתנתי. נשארנו אני ואבא ובעלי. אחרי שהיה הפוגרום בקלצה, זה דבר ידוע, אז אבא אמר שלא נשארים בפולניה, הולכים הלאה. הוא אמר: אני לא רוצה לראות שיהרגו אותך. מוולדנבורג, התחילה אז 'הבריחה'.

ש. לאן אתם עוברים?

ת. הגענו לצ'כוסלובקיה, עברנו את הגבול. זה היה מאורגן. היו כבר קיבוצים וזה היה מאורגן.

ש. זכור לך עם איזה ארגון יצאתם?

ת. לא יודעת. הייתה קבוצת יהודים. באו שליחים מהקיבוצים בארץ ישראל. אמרתי לאבא דבר אחד. הנשים רדפו אחריו, הוא היה בן אדם נאה. אמרתי לו עוד לפני שהתחתנתי: או שאני אתחתן ויהיה לי בית משלי, או שאני אלך לקיבוץ, אתה לא מביא לי אף אשה הביתה. כי זה לא אמא שלי שמתה ממחלה או משהו. זה לא. איך שאתה רוצה. אז הוא לא רצה שאני אעזוב, הוא לא רצה שאני אלך לקיבוץ. הוא היה שנתיים וחצי אתנו. היינו בוולדנבורג ועברנו את הגבול. בצ'כוסלובקיה רק הלכנו. בגבול הפולנים זרקו עלינו אבנים וקיללו.

ש. לאן הגעתם?

ת. הגענו דרך וינה (VIENNA) לאוסטריה. הגענו למקום בשם אבנזה ׂ(EBENSEE). שמה היה פעם מחנה השמדה. מסביב הרים, ובפנים עמק. כמו שאתה יורד מהשער, אתה לא רואה כלום. פה שתו בירה ופה שרפו את היהודים. כשאנחנו באנו עוד היה קרמטוריום שמה, השירותים של הקרמטוריום. הכניסו אותנו לבלוק אחד. לא הייתה פרטיות ולא היה כלום. ישנו אני, בעלי, אבא, אחר כך בא גם אח של אבא שלי מרוסיה. מזוודות, ועוד משפחה ועוד משפחה. שמה היה מאד קר. סבלנו, אז עשינו שביתה והעבירו אותנו להאליין (HALLEIN). האליין זה על יד זלצבורג. שם מאד קר, באלפים. כשבאתי להאליין, שמה נכנסנו לבלוקים, ולא ידענו. זה היה קודם בית ספר של אס.אס. היינו כל כך תמימים. על הדלת היה כתוב ואנסנבורג, ולא ידענו שזה מלא פשפשים. הפשפשים אכלו אותנו. שמה כבר גרתי אני ואבא והאח של אבא. אחר כך אבא התחתן שמה. והבן הגדול שלי נולד באוסטריה. והבן השני כבר נולד פה ברמת-גן. היינו שם ארבע שנים, אני חושבת, ב- D.P. CAMP.

ש. ממה התפרנסתם ?

ת. אנחנו קבלנו מאונר"א ומהג'וינט את האוכל. אני מצאתי, הדודה שלי מפה שלחה לי שמות של קרובים באמריקה. הם היו עוזרים לי. זאת אומרת, שולחים חבילות. הבן נולד בבית חולים שם אצל האוסטרים, אז לא הייתה לי חתיכת שעוונית, כלום לא היה לי. אני שיחדתי אחות שגנבה בשבילי חתיכת שעוונית הביתה. לא היו בגדים. באו מהג'וינט והביאו לי שני סמרטוטים. לא היה אוכל בשביל ילד כמו שצריך. אנחנו גם סבלנו שם מספיק באוסטריה. בהתחלה חשבנו אולי, היו מבריחים את האנשים לארץ ישראל. אבל אני הייתי עם תינוק, ונשארנו. עד שבאנו לפה.

ש. באיזו שנה באתם?

ת. אחרי קום המדינה.

ש. ב- 1949?

ת. תשאל את בעלי, אני עם תאריכים גמורה.

ש. באיזו אונייה הגעתם?

ת. עם האונייה 'גלילה', זו הייתה אונייה של בהמות.

ש. מאיפה הגעתם?

ת. מצ'כסלובקיה לאיטליה, ומאיטליה לפה.

ש. זכור לך מאיפה באיטליה?

ת. מטאראני (TARANI), זה היה נמל קטן. היינו שם שבוע-שבועיים בטאראני, החום היה גדול. עם תינוק. נסענו ברכבת עד האונייה. אני זוכרת שראיתי אקלים אחר. ראיתי כרמים שאצלנו לא היו. אני ירדתי לשטוף חיתול ברמפות, אז עוד מעט הרכבת נסעה ואני נשארתי. סחבנו את הילד אתנו. אבל אני אגיד לך, האיטלקים, יש גויים שהם, מה אני אגיד לך, עם כל הלב. אסור היה להדליק אש. הילד לא רצה לאכול, בעלי נכנס לשירותים עם כאלה קוביות, הדליק שם משהו וחימם בשבילו אוכל. השוטר כשפתח את הדלת, ראה אש ברכבת, בעלי אמר לו שזה בשביל ילד, והשוטר אמר: במבינו, במבינו, שקט. סיפורים כאלה.

ש. לאן הגעתם בארץ?

ת. הגענו לבית-ליד. באנו לארץ, קבלת הפנים הראשונה שלי כשירדתי מהאונייה, ביד אחת היה לי הילד, ביד שנייה היו לי כמה דברים של הילד. אז ביידיש אחד אומר: תראה, תראה, איך שהיא שומרת על הדברים יותר מאשר על הילד. באתי לפה, ראיתי שהכל שרוף. לא הייתי רגילה. אצלנו בקיץ הכל פורח, ירק. ופה אין דשא, שרוף. יצאו כמה אנשים ונתנו לשתות מים, ואמרו לי שאני אלביש כובע לילד. אצלנו לא ידענו שצריכים כובע בקיץ. אולי היום השתנה האקלים בכל העולם. הגענו לעתלית. הייתי בעתלית לא הרבה זמן. היו לי פה שתי אחיות. בעלי נסע לתל-אביב. אחות אחת הייתה מסודרת, והשנייה חיה בחדר אחד, בישלו בפרוזדור בדרך יפו-תל-אביב. הבן שלה היום הוא בן אדם גדול, כל הארץ מכירה אותו, אבל אני לא רוצה להגיד שמות. הייתי אצלה. היא עוד לחו"ל כתבה לי שאני לא אגיד שיש לי פה בארץ קרובים אמידים, כדי שייתנו לי. נתנו לנו קדחת. זה לא העולים מה שבאים היום. נתנו לנו בעיטה, כמו שאומרים, בשיניים.

אחרי בית-ליד הייתי אצל דודה אחת, אצל דודה שנייה. הדוד שלי הכיר ערבי מיפו שהוא עשה אתו ביזנס, והוא מצא לי דירה ביפו. שם גרו כבר הרבה יהודים. אני לא ידעתי מה זה ערבי. ראיתי אותו פעם ראשונה עם השמעטס שלו, חשבתי שאני מתעלפת. וגרתי ארבע שנים ביפו. מה אני אגיד לך, קבלת הפנים מה שקיבלו אותנו, אני מקללת את היום שבאתי לפה.

ש. תארי בבקשה איך התקבלתם פה בארץ, ניצולי השואה.

ת. מה אני אגיד לך. קודם כל, כמו שבאתי לדודה שלי בדרך יפו-תל-אביב, הילד אכל, והיה כזה שמנמן. אז באה חברה שלה ואומרת: אני לא מאמינה להם כלום, אם היא יכולה להביא ילד כזה – זה הכל שקר. שמעת מה זה אנשים? הכל שקר, אם יש ילד כזה. אחר כך, עם עבודה, לא הייתה עבודה, היה צנע. והותיקים התנהגו אלינו בצורה איומה.

ש. תארי איך התנהגו.

ת. קודם כל, שמעתי במשפחה, כאילו נתנו לי להרגיש שאני אשמה שנשארתי בחיים, ככה נתנו לי להרגיש. קראו לנו סבונים, בשקט, כי הגרמנים עשו מאתנו סבון. בעלי עבד, את הנשמה הוציאו ממנו הותיקים. באו לתת לו קביעות, אז פיטרו אותו כמה ימים לפני הקביעות. זה לא היום שנותנים לעולים הכל והם לא מרוצים, ובורחים. הרבה חזרו בחזרה, ואני מצטערת שלא חזרתי. אני אומרת את האמת, אני מקללת את היום שבאתי לפה. אני לא מתביישת להגיד את זה.

ש. מכל מה שעבר עליך שקרה בשואה, מה השפיע עליך הכי הרבה?

ת. הרעב, הלכלוך, הפחד.

ש. בארץ, בחיי היום יום, במה זה השפיע?

ת. לא הייתה לי עבודה. אני לא הייתי בריאה כמו הצברים, הייתי חלשה, ולא רציתי להראות להם שאני חלשה. אני כל החיים שלי, אצלי אף אחד לא יודע כלום מה שנעשה בבית. בעלי גידל את הילד כשהיינו באוסטריה, לא אני, כי היו זמנים שלא יכולתי לקום מהמיטה. באתי ארצה, לא יכולתי לא לעבוד ולא ללמוד. הייתי לגמרי שבורה. וההתנהגות של המדינה שלנו, בכלל… הנה, אני עכשיו מקבלת את הפיצויים מהקריה. מוציאים לי את הנשמה, גם עכשיו יש לי כל מיני בעיות. למה? הגרמנים נותנים, והם גונבים את הכסף. נתנו גרושים. אבא שלי מת בגיל ששים ואחת, הוא לא החזיק מעמד. לא החזיק מעמד מכל הצרות, ומהחיים פה.

ש. ואת באיזה מצב פיזי את נמצאת היום?

ת. אני כל הזמן לא בסדר. אצלי אף אחד לא יודע, לא רואים עלי. זה המזל שלי. ואני מרוצה מזה, כי אף אחד לא צריך לדעת. אף אחד לא עוזר, רק אוכלים אותך. זה מה שראיתי פה בארץ. אני סובלת כל החיים שלי בעיכול, יש לי בעיות. מהרעב, מהצרות האלה. העיניים, הייתי בחושך הרבה. הכינים היו נכנסים לי לעיניים ולכל מקום. הרעב.

ש. את חולמת על השואה?

ת. בעלי אומר שהוא משוגע ממני, שאני צורחת בלילות וצועקת, עד היום. הוא גם עבר, אבל בצורה אחרת.

ש. את באה ממשפחה דתית. איך שמרת על האמונה אחרי כל מה שעבר עליך?

ת. אני באתי לפה והדודות שלי לא היו דתיות לגמרי. האמונה שלי זה בלב. ביום כיפור אני צמה. אפילו שאמרתי שאני אצא חופשית, אני צמה. אבל כל כך הרבה צמתי, בזמן שאכלתי גם לא אכלתי. היה פעם שהיינו שלושה ימים בלי אוכל. וחזרנו לכפר, זה שכחתי לספר לך. כשחזרנו לכפר אז הוא היה חולה, הוא לא רצה לקבל אותנו. זה היה גם מקרה. הוא אמר שאולי מישהו ראה אותנו. היינו צריכים לעבור את הגינות. עברנו כבר לצד שני, אז אבא שלי לא הלך, הוא רץ. ואני נתפסתי עם החצאית. לא היה לי מה ללבוש. הוא רץ, ופחדתי לצעוק שיחכה לי. עד שאני נפגשתי אתו, זה היה גינהום, עד שבאנו. באנו, הוא אמר: אולי מישהו ראה אתכם. כל פעם היה סיפור. הוא בן אדם טוב היה, אני לא מאשימה אותו, אבל הפחד גם אותו אכל. כי היו קוברים את כולנו באותו קבר, אם היו תופסים אותנו.

ש. כל מה שעברת, איך זה השפיע על החינוך של הילדים שלך? איך גידלת את הילדים?

ת. אנחנו מאד קשורים. לילדים רציתי לתת הכל מה שלא היה לי. הנה, הבן, אתה רואה, הוא בא. הוא גם היה נגד זה שאני אבוא לפה. אני לא יכולתי ללמוד ולא יכולתי לעבוד. ואף אחד לא ידע. בעלי עשה את כל העבודות, כי הוא היה יותר חזק ממני, הוא גם היה יותר מבוגר ממני בכמה שנים. בשנה שעברה הוא נשבר, הוא עבר ניתוח קשה מאד. היה לי בשנה שעברה גיהנום. אם לא הבן הזה הייתי מתאבדת. כבר לא יכולתי יותר, את הגיהנום שעברתי, כבר לא יכולתי. ולא פעם חשבתי למה זה היה כדאי, למה, כל כך הרבה לעבור. פה בארץ הציקו לי.

ש. במה למשל?

ת. הנה, בעלי עבד שלושים וחמש שנה במקום, והייתה פשיטת רגל. לא פנסיה, מקבלים גרושים מהמשכורת. הוא שילם הכל, אנחנו כמו ייקים, לא ידענו קונצים. אז איך אני יכולה להיות מרוצה? אני יכולה להיות מרוצה כשקודם דואגים לבנקים וקודם דואגים למיליונרים? אני יודעת היום שהקימו בנקים מהכסף שלי משלמים הגרמנים עד היום, עושים חיים הרבה אנשים, מתפרנסים. אבל אנחנו מקבלים קדחת. אני הייתי אצל רופא עיניים לפני שנתיים-שלוש, הייתי אצל רופא בקופת חולים. ישבתי על יד הטלוויזיה ואני לא רואה. אמרתי לבעלי: אני לא רואה. הלכתי לרופא, הוא בדק אותי ואמר: אני לא יכול לעזור לך. זה בבת אחת כזו מין ירידה. הוא שלח אותי לאחד פופר. פופר זה בן אדם שמכניס טלסקופים לעיוורים. הוא נתן לי את הכתובת שלו. שמעתי את זה, הלכתי לקריה, ואמרתי שיש לי החרפה. אני רוצה אחוזים יותר. אז אמרו לי: לך תביאי מרופא מכתב. אני לא ידעתי שהרופא הזה עובד אתם בקריה. שזה אותו דבר. אני באתי אליו, אז הוא החליף את העור שלו. הוא אמר לי: תורידי את הקטרקט, אין לך כלום. וקשקש כמה מילים. אתה יודע מה זה עושה לבן אדם כמוני? מה אני עשיתי, הלכתי לעוד רופאה בקופת חולים. היא בדקה אותי ואמרה: באמת, זו נפילה בבת אחת עם העיניים. בהתחלה היא אמרה שהיא תעזור לי. ואמרתי לה שהוא שלח אותי לפופר, אז היא הקדמה לי, היא אמרה : לפופר באים כאלה שכבר הולכים ככה. אחר כך היא חושבת משהו ואמרה: הוא קולגה. אז כבר היה מכתב כמו… הלכתי לתל-השומר לבדיקה, בעד כסף, כי זה העיניים שלי. אז יש לי מכתב מתל-השומר ויש לי תיק בתל-השומר, ושמעתי שהוא דחה אותי עוד פעם. אני צריכה להילחם על כל גרוש, כשמאות אנשים מתפרנסים מהייסורים שלנו, מה שהגרמנים משלמים.

דבר אחד טוב. כל הזמן לא הלכתי, כי כבר לא האמנתי בכלום. שהלכתי ל'עמך'. אני עכשיו בתל-אביב ב'עמך'. אני נפגשת עם פסיכולוג פעמיים בשבוע. וגם פעם בשלושה שבועות לכמה דקות עם פסיכיאטר. העיקר שאני באה יש עם מי לדבר, אני יודעת שזה לא רכילות ושזה לא ילך הלאה. זו עזרה גדולה, שאפשר עם מישהו לדבר. כי אני איבדתי את האמונה באנשים. אין לי אמונה. דווקא פה בארץ איבדתי את האמונה. בן אדם עובד שלושים וחמש שנה, ועבודה קשה, הוא רתך במקצועו. כל התאורה מה שאתה רואה כשאתה נוסע בכבישים הם נסעו. הוא גמר בית ספר עוד לפני המלחמה. כשרציתי לנסוע לאיזה מקום, נצא לפנסיה, יש לי משפחה בברזיל, הייתה לי משפחה באמריקה. נצא לפנסיה, היה לו חבל על יום עבודה. ונשארים בלי כלום? איפה הצדק? צדק של יהודים? איך הלכתם, אמרו לי, כמו כבשים? הנה, פה תפסו חייל עם נשק, על האדמה שלו, ומה עושים ממנו. עם נשק, על האדמה שלו. מה, ליהודים היה נשק? אבא שלי אמר שתה ותהילים לא מזיק. זה מה שהיה ליהודים, תה ותהילים. עם מטאטא אפשר ללכת נגד רובה, נגד טנקים? הרי זו הייתה ממשלה, זה גרמנים, האדמה רעדה כשהם הלכו. הם הגיעו עד סטאלינגרד.

ש. יש עוד דברים שאת רוצה להוסיף לעדות, שלא אמרת?

ת. הכאב שלי גדול, שיתביישו. כשהיה משפט אייכמן קצת נכנס להם לראש. הרי הסתכלו עלינו כעל דבר אחד שלא רואים עלי כלום. להפך, חושבים שאני עשירה גדולה.

ש. לילדים שלך, איזה מסר העברת?

ת. איזה מסר? בן אדם צריך לא להישבר, לשרוד בכל מצב. אם לא הייתי סובלת אז לא הייתי שורדת. איך שלא יהיה, שני הבנים זה החיים שלי. ואת הנכדים, יש לי נכדים נהדרים.

ש. כמה נכדים?

ת. לבן הגדול יש שלושה ולבן השני שלוש בנות. לבן יש לי נכדה שגמרה צבא, ילדה יפהפייה וכשרונית. והבן שלו שהוא מאד כשרוני, האמצעי, במחשבים. וילדה בת ארבע עשרה. ואצל הבן השני יש שלוש בנות, שלוש ברביות יפיפיות. זה מה שיש.

ש. גברת בוגין, אני מודה לך מאד על עדותך.

ת. אני רק מתפללת שיהיו בריאים, ומה שלא היה לי, שיהיה להם לכל הפחות. ופה בארץ אני מאד כועסת בשביל הקבלה שקיבלו אותנו, בשביל החיים. יכולים היו קצת אחרת להתנהג אתנו.

ש. תודה.

סוף הראיון עם גברת חנה בוגין.

התמונות:

* זה סבא שלי, אברהם משה אייזנברג ממיאלניצה. בזמן השואה הוא יצא להביא אוכל לשתי הבנות שלו שהתחבאו. שוטר אוקראיני הרג אותו. הוא עוד התפאר שהרג אותו, יהודי חזק, שלושה כדורים הכניס לו עד שהוא מת.

* זו אני בגיל צעיר מאד, לא יודעת בדיוק כמה, שמונה. זו חברה שלי סימה פייפר, שהיא נרצחה יחד עם כולם במיאלניצה. הצטלמנו על הקרח במיאלניצה בחופש כשהייתי שמה.

* זו תמונה בחופש בקיץ שהייתי אצל ההורים של אבי במיאלניצה. מצד ימין זו אני, באמצע אחותי הקטנה רוזי, משמאל סימה פייפר אותה חברה שלי. בלונדינית, ילדה יפהפייה. היא לא הייתה דומה לגמרי ליהודיה.

* זו אני, אז הייתי חנה אייזנברג. בזמן הרוסים, נדמה לי, התמונה. כבר הייתי קצת יותר מבוגרת.

* פה בתמונה מצד ימין זו אחות של אבא שלי, שרה קראו לה. יושבת גיסתו שפרינצי, ומצד שמאל אחות שנייה יותר קטנה בשם חנה, שהן נרצחו שבועיים לפני השחרור.

* זו אמי, קראו לה מינדל קוגוט אז, כשהייתה רווקה. היא נשארה יתומה בלי הורים. היא גידלה חמש אחיות. על ידה יושבת אחותה, שהיא פה בארץ. מצד שמאל שלוש אחיות שנרצחו בחו"ל.

* פה בתמונה מצד ימין אח של אבא שלי שהצטרף אלינו, בא מרוסיה. אבא שלי יושב, קראו לו יוסף צבי. אני ובעלי יעקב בוגין. פה אני כבר חנה בוגין.

* זה חסידי אומות העולם. מצד ימין זו הבת, מריה. ושם עומדת מצד שמאל אמא שלה מרתה, שהיא היום מאד זקנה כבר, היא עוד חיה. זו מצבה של הבת שנפטרה. הם אוונגליסטים ואין להם צלב, רק מצבה.

* מצד שמאל זה חסידי אומות העולם שעזרו לי במלחמה. יושב הבן של קיריל, שהציל אותי, פוטאק. יושבת מריה ואמא מרתה.

* פה בתמונה, מימין דודה שלי טייבל, השנייה ינטל, שקראו לה פה יונה, אני ובעלי. זה בבית אצל דודה שלי בתל-אביב.

* זה כשהיינו באוסטריה אחרי המלחמה במחנה עקורים האליין על יד זלצבורג.

* זה אבי, יוסף אייזנברג ביום הזיכרון לעיירה בהר ציון.

* פה בתמונה מצד ימין זו הכלה שלי דינה, אני, עומדת על ידי הנכדה הבכורה שלי דורית, בעלי מחזיק בידיים את הנכדה, של הבן השני. הבן ספי, על שם אבא שלי, והנכדה שני, הכי קטנה.

* בתמונה הזו, זה ביום הולדת של הנכדה דניאלה, שאני עומדת על ידה. בעלי מחזיק על הידיים את הכי קטנה, את הדר. ועומדת על ידו הבכורה אלונה, של הבן מיכה. אלה שלוש בנות של הבן השני ששמו מיכה.

* פה בתמונה הזו בעלי עם הנכדה הגדולה דורית, לפני הצבא.