Aliza Sier

Testimony

ראיון עם:

עליזה סייר

תאריך הראיון:

17.8.99

מראיין:

משה נאמן

תכתוב:

עדנה חלמיש

מקומות:

Silistra

Dobruja

Skopje

Treblinka

Sofia

Plovdiv

Danube

ש. היום ה' באלול תשנ"ט, 17.8.99, משה נאמן מראיין את הגברת עליזה סייר ביד ושם בירושלים. עליזה היא ילידת סיליסטרה [Silistra], בולגריה, שנת 1938. היא היתה עם משפחתה בבית יחד עם קצינים גרמניים, בעקבות החרמת רכוש והגבלות אחרות על היהודים. אביה נלקח לעבודת כפיה.

עליזה, ספרי בבקשה על משפחתך הקרובה בשנים שלפני המלחמה.

ת. נולדתי ב26- במאי 1938 למשפחת הירש. לאבי קראו יוסף הירש ולאמי מתילדה הירש. יש לי אח בוגר, אברהם, שנולד ב1934-. כל מה שאני רוצה לספר הוא מה שחויתי בהיותי ילדה קטנה, לפי ראות עיני, לפי הרגשתי ולפי מה שקלטתי בסביבה הקרובה לי. באותן שנים גרנו בבית פרטי יפה מאד, מרווח, בן שבעה חדרים, עם חצר, שחלש על שני רחובות. אבי היה במעמד אמיד. לא היה חסר לנו כלום. היו בבית עוזרות ומטפלות. מצבנו הכלכלי היה טוב. בתור ילדה קטנה לא זכור לי שחסר לי משהו. באותה תקופה הרגשתי נפלא.

אבי היה יבואן של דגנים. היה היבואן הראשי של אזור דוברוג'ה [Dobruja]. אמי היתה עקרת בית. כמובן שבבית היתה עזרה וגם בבית לא כל כך התעסקה. שניהם היו אנשים מאד חברותיים. הבית היה פתוח מאד, חברותי מאד, עם המון ידידים. המון משפחה מסביב. בין היתר, היו להם גם הרבה ידידים גויים. בהמשך נראה שזה בא לידי ביטוי, כשהם עזרו בדרך כלל ואפשר להגיד שהרבה פעמים גם הצילו אותנו מחרפת רעב.

ש. מה היה אורח החיים בבית, שבתות, חגים?

ת. הבית היה מסורתי, לא חרדי. הורי היו נוהגים ללכת לבית הכנסת כל שבת. שמרו את החגים. ידעתי את כל החגים ושמרנו על כל החגים. יום כיפור היה יום שכבר מגיל תשע הורגלתי לצום בו ולהיות יחד עם הורי בבית הכנסת. כך אני נוהגת עד היום. מולנו גרו סבא וסבתא, ההורים של אבי. היה אתם קשר יפה מאד. היינו מתראים כמעט כל יום. הבית היה נעים מאד, נינוח מאד, עם סדר יום קבוע. הייתי קמה בבוקר, הולכת לגן, אחי לבית ספר. חוזרים בצהרים. היו לי חברים סביב לבית בבתים סמוכים. היתה משפחה של גויים, משפחה של ארמנים, משפחה של יהודים. לא היו שום מגבלות ללכת לבתים של הילדים של השכנים. היתה לי חצר אחורית שנהגתי לגדל בה פרחים. היתה לי ילדות מאושרת.

ש. את יכולה להרחיב קצת על האופן שחגגתם את הפסח?

ת. לסבתי היו כלים מיוחדים לפסח. היות והייתי הקטנה בבית, היו מעלים אותי לבוידם מעל למטבח, שם היו מאוחסנים כלי הפסח. בפסח היינו אוכלים תמיד אצל סבתי. ליל הסדר היה נערך אצלה. היא היתה מבשלת על כיריים מעץ. היתה מחליפה גם את הלהבות העליונות, שהכל יהיה כשר. מצות כמובן שלא היו, אבל אמי וסבתי היו אופות, והיינו קוראים לזה לחם של פסח. לא הכרתי את השם 'מצות' עד שעליתי ארצה. התברר לי שה'לחם של פסח' היה מצות. סבתי היתה אופה, ואני הייתי כמובן עוזרת להם. מים וקמח וזהו.

מתחת לבית סבתי היה מרתף. גם לנו בבית היה מרתף. סבי נהג לשבת כל יום בשעה חמש לשבת ליד אדן החלון לשתות כוס יין. הוא היה שמח מאד כשהייתי מארחת לו לחברה. היה לי קשר מאד יפה עם סבי וסבתי. הם היו מתעסקים אתי המון, מספרים לי סיפורים, צוחקים אתי. סבתא היתה נותנת לי בקבוקי בשמים וכל מיני דברים. היינו משפחה מאד מלוכדת. באותה עיר גר גם אח של אמי, וגם איתו היינו בקשר יפה מאד. הוא היה פרקליט ראשי. אדם מאד נחמד. משפחת פאסי, מגולי ספרד. אחד האחים הגיע לאזור בולגריה, אחד לאזור צרפת. עד גיל מאד מאוחר כמעט ולא הבדלתי מי זה האח של אבא או האחות של אמא. המשפחה היתה מאד מלוכדת. בשבילי דודים ודודות היו כולם אותו דבר ולא היה שום הבדל.

אמי היתה אשה מאד חברותית ונעימת הליכות. מאד מסודרת. הלך רוח טוב. היתה מארחת המון. אני זוכרת שולחנות של ימי שישי, שהיתה מדי פעם מזמינה זוג חברים לארוחות ערב. היתה אוירה נעימה, חגיגית, יפה. זו היתה משפחה יפה.

ש. אתה יכולה לתאר את חיי הקהילה בסיליסטרה?

ת. לא היו הרבה יהודים, אבל הכרתי חלק מהם. סיליסטרה נמצאת בצפון בולגריה, על גדות הדנובה. מהבית שלנו, כשהיינו הולכים ברגל רבע שעה, היינו מגיעים לפארק של העיר ליד הדנובה. הקהילה היתה מאד מלוכדת. כמעט כולם היו נפגשים בבית הכנסת. הנשים היו מאד אלגנטיות, עם כובעים ועם מיטב הבגדים. כשהיו לפעמים עורכים מסיבות, אני לא זוכרת שהיו לבושים כל כך יפה כמו שבבית הכנסת.

בבולגריה לא ראיתי פיאות. בפעם הראשונה שנתקלתי בפיאות, ושהסבירו לי לשם מה מגדלים את הפיאות... גם הרב לא זכור לי שהיה עם פיאות. ושאלתי מאוחר יותר את הורי, והם אמרו לי: נכון, לא היו פיאות בבולגריה, לא יכולת לראות בשום מקום. היתה מין אוירה של קדושה בבית הכנסת. הקהילה ברובה היתה מאד מלוכדת.

ש. היה ציבור גדול של מתפללים בבית הכנסת?

ת. כן, כמעט כולם היו מגיעים. כשהגעתי אחרי שלושים שנה לבולגריה לטיול שורשים עם אבי, זכרתי כמה אנשים מהחברים שלהם. אבי התפלא ממש איך זכרתי בשמות. הלכנו לבקר חלק מהם. כמובן, גם חלק מהגויים. עד כמה שזכור לי, הקהילה היתה מאד מלוכדת. הם היו עושים ערבי התרמה משותפים, היו עושים נשפים למען עזרה לנזקקים. ולמה זכור לי? כי באחד הנשפים האלה כל בני הדודים וחלק מהילדים של החברים של הורי, כולם התאספו אצלנו בבית, הביאו בייבי סיטר, וישבנו כולנו. ואני חליתי אז בדיפטריה, חום מאד גבוה. והתחילו לרוץ לחפש את ההורים, שבאו ולקחו אותי לבית חולים.

הם קראו לערבים האלה 'ערב התרמה' או 'ערב לעזרה לאנשים שלא יכולים להנות כמונו'. אני זוכרת שבית הכנסת היה קטן מאד. אבל היה מאד מסודר, מאד מפואר, מאד מאורגן. היתה לו חצר, ושם היו הילדים מתאספים. היתה אוירה של קדושה. כל אחד היה גאה בזה שהוא יהודי. אני זוכרת שכשהייתי הולכת לגן והיו חגיגות של גויים, הייתי מכריזה קבל עם ועדה: אני יהודיה, לא אתלבש בבגדים האלה. ולא היו אומרים כלום. היו חגים נוצריים, ואני הייתי מרגישה שאני פטורה. לא הרגשתי אף פעם שאני שונה, אבל יחד עם זה הרגשתי שאני שייכת לקבוצה אחרת. אי אפשר להגיד שהיה הבדל, שמישהו הצביע עלינו שאנחנו יהודים. אף פעם לא היתה אוירה כזאת. אבל אחר כך הגלגל התהפך.

ש. אולי עוד קצת על פעולות תרבות אחרות בקהילה?

ת. היתה תנועה נוער 'החלוץ'. אחי היה שייך לזה. הייתי הולכת לפעמים להציץ מבעד לחלון. היו פעולות של נוער. אני לא הייתי שייכת, אז אני לא כל כך מודעת לפעולות. אני יודעת יותר מה שקרה בתוך הבית, הייתי שומעת שיהיה ערב כזה או כזה. לא זכור לי שהיה תאטרון יהודי. היה תאטרון בולגרי, והורי היו לוקחים אותי ואת אחי. זו היתה מסורת, שבתחילת השנה, בסילבסטר, היינו הולכים כל המשפחה לתאטרון. אחר כך הילדים היו מתאספים בבית, והמבוגרים היו הולכים למקום אחר לחגוג.

בימי חג היו ההורים נשארים בבית אחרי שהיו חוזרים מבית הכנסת. החגיגה היתה בבית, או במסגרת המשפחה המצומצמות או עם חברים, או עם הדודים. לא זכור לי שבימי חג היו פעולות מסוימות. אמרו לי במשפחה שנחנתי בזכרון טוב, ואני יודעת שאני זוכרת הרבה מאד דברים. לא מזה שסיפרו לי אלא מזה שראיתי והרגשתי. התקופה הזאת שלפני השואה, אני זוכרת אותה מאד טוב כתקופה נעימה, תקופת ילדות מאושרת, עם המשפחה ועם הפעילות עם ילדים אחרים וחברים. אבל זה נקטע מהר מאד.

ש. בשנת 1933, בעצם כבר קמות תנועות אנטישמיות. יש תנועת הלגיונרים, שהיתה בעלת זיקה לגרמנים הנאצים. והיתה שם תנועת 'בראני', ארגון נוער פשיסטי.

ת. נכון. זה ידוע לי מספרי ההסטוריה.

ש. גם אתם התחלתם להרגיש שיש גילויי אנטישמיות?

ת. התחילו להיות. לסבי היתה חנות תמרוקים. עוד לפני שהתחילו הנאצים, יתכן, שאלתי את זה אבל לא קיבלתי תשובה. יתכן שזו היתה הסיבה. הוא סגר את החנות. כי התחילו פתאום לא לבוא לקנות. העסק החל להדרדר. והוא התחיל לקחת ללב. אני זוכרת שאבא היה מדבר עם סבא שכדאי לסגור. התחילו פעולות, לא לתת כל כך חופש ליהודים. אבל את עיקר המגבלות הרגשתי רק אחרי שהגרמנים הגיעו לעיר. זו היתה כמו פלישה, שהגרמנים הגיעו לעיר, והבית התמלא. זה הדרדר מאד מהר. זכור לי שהיינו מטיילים עם אמא בגינה, בגן הצבורי, אז אמא כבר היתה חרדה: בואו נחזור הביתה. היא כבר לא כל כך נתנה לנו. אני לא כל כך ידעתי מה הסיבה.

ש. באיזה שנה?

ת. הייתי בת 4-5. זאת אומרת בשנת 1942-43.

ש. ב2- במרץ 1941 הגרמנים נכנסו לבולגריה. זה היה יום אחד אחרי שבולגריה הצטרפה למדינות הציר.

ת. כן. ואז זכור לי שהמלך בוריס נסע לפגישה עם היטלר.

ש. מה אתם חשים בתקופה הזאת?

ת. התחלנו לחוש שאנו לא חופשיים. זה מה שאני הרגשתי. אנחנו דיברנו בבית ספרדית, ואמא אסרה עלינו לדבר בחוץ ספרדית. היא כבר התחילה לפחד, שלא ידעו. התחלנו לא ללכת כל כך לשכנים לשחק. התחיל מין גל של פחד. כמובן שעולמי חרב לחלוטין ברגע שאבא נלקח למחנה עבודה. זה היה ביום אחד. אני זוכרת שאותו לילה כל המשפחה לא ישנה. אני זוכרת שאבא אמר לי: אנחנו עוד נתראה ויהיה בסדר. אני נוסע לעסקים, אבל אחזור. אל תדאגי ותעזרי לאמא. עוזרת כבר לא היתה בבית. המצב התחיל להיות דכאוני. לא היתה שמחת חיים.

כעבור זמן קצר נכנסו הגרמנים לבית ולקחו אפילו את מקלט הרדיו, לקחו הכל מהבית. אני זוכרת שמאד בכיתי והתחננתי ותפסתי ביד את החייל הגרמני, שיעזוב את המקלט כי אני עוקבת אחר שעת הילד, סיפור לילדים, ולא יהיה לי איך לשמוע ולא אדע את ההמשך.

כעבור תקופה מאד קצרה, שבוע או חודש, בכל חדרי הבית גרו קצינים גרמנים. לנו הותר לחיות בחדר אחד, חדר השינה של הורי. אמי היתה כל הזמן עם צרור מפתחות על המותן. היתה פותחת דלת, סוגרת דלת. כל הזמן היינו נעולים בחדר הזה. גם בשביל לצאת לשרותים, אמא היתה מלווה אותי. זה היה לחיות בפחד נורא. היתה לנו משרוקית, שאם קורה משהו, כי גברים כבר לא היו באזור חוץ מסבא שהיה מבוגר.

ש. בשנת 1941 כל הגברים בגיל 20-42 נלקחו לעבודות כפיה.

ת. כן. ארבע שנים אבא היה במחנה עבודה. אסור היה לנו לצאת מחצר הבית. התחיל להיות עוצר. אסור היה לצאת לקניות, אסור היה ללכת לגן. הכל היה אסור. אסור היה ללכת לבית הכנסת. אמא היתה אשה נאה. גבוהה, תמירה. היום אני מבינה שהיא חיתה בפחד נורא. לא סתם היתה נועלת כל הזמן את עצמה. היתה להם שיטה, לגרמנים. חוץ מזה שגרו בתוך הבית והשתלטו על כל הבית. פשוט נשארנו בתוך חדר השינה. לא זכור לי שאכלנו כבר אוכל חם, כי אמא פחדה לגשת למטבח. אסור היה לנו לצאת לקניות, אז בערבים, אחד השכנים הגויים היה זורק לנו מצרכים ולחם דרך החלון, מהחצר האחורית לתוך חדר השינה. כמובן שהיה מסתכן בזה, אחר כך הבנתי. למעשה אכלנו לחם ואולי קצת גבינה. בשר כמובן לא היה. סבון כבר לא היה. אני זוכרת שאמא וסבתא היו מכינות סבון מסודה קאוסטית ושומן חזיר. משחת שיניים לא היתה. אני זוכרת שסבי לימד אותי לצחצח שיניים במלח.

לא היו הרבה דברים. חגים כבר כמעט ולא יכולנו לחגוג. לא זכור לי, מאז שהבית התמלא בגרמנים, שהיתה איזו ארוחה של יום שישי, שבת או חג. היתה אוירה מאד קודרת. זכור לי שבלילה לפני שאבא נסע, העמידו אותי ליד שער החצר, והסתכלתי אם מישהו עובר ברחוב כדי להזהיר אותם. והם קברו בתוך החצר צנצנות עם כסף. כסף היה לנו, אבל לא היה מה לעשות בכסף הזה. היות והייתי קטנה, אז בשעות שהיו מרשים לצאת, כמו מהסגר, פעמיים בשבוע שעתיים מותר היה לצאת לרחובות. אמא היתה מכניסה במעטפות כסף, היתה עומדת ברחוב. היתה אומרת לי: תכנסי לבית הזה, תתני את המעטפה לאשה, ואל תגידי שום דבר, תצאי. וכך הייתי עושה. אחר כך, בשלבים מאוחרים יותר כשדיברתי עם אמא, היא אמרה לי שאלה היו העובדים של אבא, והיא הרגישה מחויבות ודאגה לתת להם כל פעם כסף שיהיה להם מה לאכול.

זכור לי גם שהגרמנים היו מפציצים את האזור בהמון פיתויים לילדים. שוקולדים ובובות קטנות. דברים שכל ילד חפץ. אבל כל זה היה עם חומרי נפץ. למזלי, לא הייתי נוגעת בזה כי הייתי פחדנית, כנראה הזהירו אותי הרבה. אבל ראיתי ילד של שכנים שנשאר בלי אצבעות כתוצאה מזה שהרים צעצוע כל שהו. ובעיקר, בשלבים מאוחרים יותר, אלו היו ממתקים ולא צעצועים. כדי לפתות את הילדים. היות ורציתי מאד להיות בחצר ולא סגורה בתוך הבית, אמא היתה תולה סדינים מקצה לקצה בחצר, ואני הייתי מתחבאת מאחורי הסדין. כי החיילים הגרמנים ברחוב לא היו מרשים שילדים יהיו אפילו בחצרות.

הגרמנים התייחסו אלינו בצורה מאד בוטה. זכור לי שיום אחד עצרה בבת אחת מכונית ליד הבית. אני הייתי בחדר עם אמי ואחי. אמא נשארה עם אחי ואמרה לי: רוצי מהר להגיד לדוד שלך (זה היה מרחק של שני רחובות) שתכף יבואו הגרמנים וירצו לקחת דברים. לא הבנתי מה זה, אבל רצתי ואמרתי. כי הייתי בכל זאת קטנה, וכנראה שהתעלמו ממני איכשהו. אחי, אחר כך אמא אמרה, פחדתי להשאר תמיד לבד, ולהשאר רק אתך זה לא היה עוזר, ששתינו נשאר, אז היא שלחה אותי. אחר כך התברר לי שהגיעו לשם קצינים גרמנים ולקחו את דודי. כי את דודי לא לקחו בהתחלה למחנה כפיה מפני שהיה פרקליט ואי אפשר היה לסגור את בתי המשפט. הם הרי שמרו שהכל כביכול יתפקד. באותו יום לקחו גם את דודי למחנה כפיה.

הבית לאט לאט, גם חדר השינה של הורי... משום מה הם האמינו, לא ידענו לאן אנחנו הולכים ומה מצפה לנו. לאט לאט חדר השינה התרוקן. נשארנו ממש עם שמיכה. אמא נתנה הכל לאט לאט לשכנים גויים, שישמרו לנו. יום אחד, כשיצאנו לרחוב, שוב בשעות ההתר, הודיעו ברמקולים שכל הנשים היהודיות צריכות להתאסף במרכז מסוים. אמא נראתה מאד יפה ולא היתה אז עם אות הקלון. היא ראתה כמה מהחברות שלה שלוקחים אותן. היא נגשה לאחת מהן ואמרה לה: תורידי את כל התכשיטים שלך, תני לי, אני אשמור לך. ועוד אחת נתנה לה. התברר שבאותו יום אספו את כל הנשים, הביאו אותן לגדות הדנובה, לקחו להן את כל התכשיטים והחזירו אותן. אותה אשה היתה ידידה של אמא. היא היתה כל כך אסירת תודה לאמא. היא אמרה לה: את הצלת את הטבעת של אמא שלי. והיא היתה בת יחידה.

ש. מי לקח את התכשיטים?

ת. לקחו מכל הנשים את התכשיטים. הנאצים. תכף אגיע גם לגויים הבולגרים, הז'נדרמרים. בקיצור, האשה הזאת עלתה לארץ. הכלה שלה היתה מנהלת מחלקת יולדות בבילינסון. כשהיא שמעה שאני בהריון, היא באה ואמרה לאמי: היום אני אגמול לך, הבת שלך תלד רק אצל כלתי, כמו מלכה. ובאמת זה היה ממש כך. כולם שאלו בבית החולים: מי זאת קרובת המשפחה של ד"ר עובדיה? כל המחלקה ידעה. האיכרים הגויים והשוטרים הבולגרים... הם היו לבושים אחרת, הייתי מבדילה ביניהם. כי את המגפיים של הנאצים אי אפשר לשכוח לעולם. הם גם היו מתייחסים בגסות נוראה. למשל, אפילו אם היה מותר להכנס לגן הצבורי, אז הם היו אוסרים להכנס, או שהיו באים ומציקים: תצאו החוצה. להכנס לחנות לקנות משהו – לא. אני זוכרת שנכנסנו לחנות ורצינו לקנות כמה מצרכים. זה היה כביכול בלי כוונה, הוא נתן מכה לאמא ונפלה לה השקית. אמא אמרה לי: זה בלי כוונה. אמא דאגה מאד שלא נפתח שנאה ופחד יתר. אני מבינה את זה עכשיו. היא היתה מגינה עלינו. לא היתה מדברת בשבחם כמובן, אבל היתה אומרת: אולי הם לא התכוונו, אולי זה במקרה. זה יעבור, היתה אומרת. היתה בדרך כלל אשה מאד אופטימית. זה יעבור, זה זמני, זה יחלוף.

כך הזמן חלף לאט מאד וקשה מאד. הגרמנים בהתחלה היו 5-6, אחר כך היו קרוב לעשרים קצינים בבית. הבית היה כמו מועדון קצינים. הם היו שותים, משתכרים, צועקים בלילות. פחדנו אפילו לצאת לשרותים. אמא התחילה להכניס סיר לילה לחדר כדי שלא נצא. זה היה ממש מפחיד. אסור היה לי כבר ללכת לגן. הייתי צריכה להיות בבית כל היום. גם אני וגם אחי. במה התעסקתי? אני חושבת שרק בבובות. זכור לי שהייתי גוזרת המון דברים, וציורים. אבל לצאת מהבית היה אסור. רק מאחורי המחסום של הסדין, לזמן קצר להתאוורר, ולחזור שוב לחדר.

הקצינים לא היו מתייחסים אלי בכלל, כל הסידורים היו עם אמא. אמא כנראה הבהירה להם שידברו רק אתה ולא עם הילדים. אני לא זוכרת שאיזה קצין עשה לי משהו, או שנגע בי. המצב הדרדר מאד. יום אחד באו להודיע שלמחרת בבוקר לוקחים אותנו למחנה ריכוז. לא ידענו אז מה קורה במחנות הריכוז. אבל אמא ישבה והלבישה אותי ואת אחי בכמה גופיות. בקפל של הגופיה היא תפרה חתיכות סבון, ממה שהיא עשתה בבית. היא התחיל להכין אותנו שלא נהיה ביחד, כל אחד יהיה לחוד. שאתרחץ. שזה יעבור, שאדאג לעצמי. למזלנו, באותו לילה נכנסו הרוסים לאזור. השמיים הוארו, ואנחנו לא הבנו מה קורה.

ש. את כבר מדברת על ספטמבר 1944, כשנכנסו הרוסים. אבל עוד כמה דברים לפני כן.

ת. כך ניצלנו למעשה, לא הגענו למחנה ריכוז.

ש. האם שמעתם משהו מאבא בתקופה הזאת?

ת. כן. מאבא שמענו כמה פעמים טלפונים. הוא צלצל. פעם אחת הוא צלצל שהוא מאד מתגעגע. היה לנו טלפון בבית, אבל כמובן שהוא היה בשרות הגרמנים. אמא לקחה אותנו לצלם להצטלם, ואמרה לנו: נשלח תמונה לאבא, כי הוא מאד מתגעגע ורוצה לראות איך אתם נראים. אמא היתה אשה מאד אמיצה. ערב אחד היא לקחה אותנו עם עגלון ועם קש שכיסה אותנו, אותי ואת אחי. נסענו ליער כל הלילה, פגשנו את אבי, וחזרנו באותו לילה עם העגלון. אבא לא הגיע לחופשות בכלל. אז ראינו את אבא. הוא ברח ליער. התברר שגם החברים שלו היו עושים את זה. הם היו בורחים ליער בלילה ממחנה העבודה, והיו פוגשים את המשפחה לחצי שעה. והיו חוזרים למחנה.

אני זוכרת שאבא היה מספר שהם היו מחברים שירים עם מילים בספרדית. בקבוצה אתו היה זמר האופרה אריה פילקו, שאחר כך הגיע לסקאלה באיטליה. הוא היה שר אריות של אופרות, עם מילים שבאמצעותן אפשר היה להבין אם השומר נמצא בצד הזה או בצד השני. וכך הם היו מתפלחים החוצה. התגנבות יחידים. אחד היה מגן על השני. וכך פגשנו את אבא פעם אחת ביער. יותר לא ראינו את אבא.

ש. תאמתם את זה מראש?

ת. כן, זה היה מתואם מראש. אחרת אמא לא היתה יוצאת עם העגלון ליער. ואיך היא לא פחדה? היום, כשאני חושבת...

ש. איך מצאתם את אבא?

ת. אבא היה מאד רזה, אבל תמיד היה אדם רזה. היה מדוכא. זו היתה פגישה של בכי. אני לא זוכרת שדיברתי עם אבא, רק בכיתי. בתור הבנה של ילד, הנה אני רואה: אבא ישנו, אבא יבוא. אני לא חושבת שפעם העליתי בדעתי שיהרגו את אבא. אז לא חשבתי כך. היה פחד שלא יתנו לי ללכת, אבל לא פחדתי ממוות. לא הייתי מודעת כנראה לבעיה של מוות. כל פעם הייתי חיה בתקוה שזה ייגמר. אמא היתה מעודדת וסבתא היתה מעודדת, והיו אומרים: זה ייגמר, נחזור לחיות כמו שחיינו, הכל יהיה בסדר. אני זוכרת שסבתי היתה אומרת תמיד: שום דבר לא נשאר לנצח, זה יסתדר, זה יעבור. את אבא ראיתי באמת רק אחרי ארבע שנים. ארבע שנים אבא לא היה בבית.

ש. הוא היה יחסית לא רחוק מהבית? איפה הוא היה?

ת. הוא היה בהתחלה בתחומי בולגריה. אחר כך העבירו אותו לאזור רומניה, למחנה אחר. זה היה בדילוגים. אחר כך, לקראת הסוף, אבא כבר סידר לעצמו, כנראה באמצעות כסף, להיות שקמיסט, במחנה הכפיה. בשנה האחרונה הוא פתח קנטינה. וזה איפשר לו לצאת לקניות של דברים, כי גם הגרמנים היו משתמשים בזה.

ש. ומה הוא עשה לפני כן?

ת. הוא סלל מסילת ברזל, סלל כבישים, כרת עצים. עבודות כפיה. רק בשנה האחרונה, או חצי השנה האחרונה, הוא סידר לעצמו את התפקיד הזה, ואז הוא עבד פחות בכפיה. התקופה הזאת היתה כבר לקראת סוף המלחמה. הוא אמר לי: חבל שזו היתה תקופה קצרה, שהצלחתי לסדר את זה. כך התגלגלו הדברים, עד שהרוסים הגיעו.

ש. יש לך מושג על מה שהתרחש בבולגריה, מבחינה זו שקמו ארגוני מחאה נגד הגירושים של היהודים?

ת. כן, ידענו את זה.

ש. סופרים ורופאים, והסינוד הקדוש?

ת. ידענו את זה, וגם היו כבר שמועות שהיהודים נרצחים.

ש. בבולגריה עצמה?

ת. כן. התברר שזה באזור מקדוניה.

ש. אלו היו השטחים המסופחים לבולגריה.

ת. בדיוק, ולכן המלך בוריס ויתר עליהם בקלות. הוא הרגיש שהם לא שייכים לו.

ש. אז נשלחו למעלה מ11- אלף יהודים לטרבלינקה [Treblinka], ממקדוניה, בעיקר מסקופיה [Skopje].

ת. נכון. אז התחילו להגיע שמועות שהורגים יהודים. רדיו לא היה, אי אפשר היה לשמוע. אבל סבי השיג רדיו, והם היו שומעים את BBC. לא תאמין, אבל אני חושבת את כל הכסתות של הבית הוא היה שם על כולנו, ומתחת לזה היינו שומעים בשקט את הרדיו. הם היו שומעים את החדשות. הרבה מהחדשות האלה לא הבנתי, אבל זכור לי שתמיד אחרי החדשות הם היו בבהלה. גם סבא וגם סבתא וגם אמא. בעיקר אני זוכרת שהיו מדברים על גבל ועל טרוצקי ועל היטלר. למרות שלא דיברו בגנות אף אחד, על היטלר כשסבא היה מזכיר את שמו היה אומר: תגידי שימות.

ידענו גם שיהדות סופיה הוגלתה. ליהודי סופיה אסור היה לגור בעיר הבירה. ואחות של אבי היתה גרה בסופיה [Sofia]. אז גם היא הגיעה לסיליסטרה. אחות שניה של אבא היתה גרה בעיר פלובדיב [Plovdiv], וגם היא הוגלתה והגיעה לסיליסטרה. למעשה, ידענו מספר דברים מאד מצומצם. ידענו שליהודים אסור היה לגור בערים, אסור היה לנסוע ברכבות, אסור היה ללכת לתאטרון, אסור היה הרבה דברים. והתחילו להגיע שמועות שאת חלק מהיהודים הורגים. איך הורגים אותם, לא זכור לי שמישהו ידע אז. לא ידעו עוד ולא שמעו אז על תאי גזים. ואני שאלתי אחר כך את הורי וקרובי משפחה אחרים. אף אחד לא ידע על זה. זה בכלל לא היה בתודעה שקורה דבר כזה. ידעו שהורגים. מקסימום שידעו, שלוקחים אותם ליערות, חופרים קבר וזורקים אותם פנימה. זה גם אני ידעתי ושמעתי. התחלתי מאד לפחד מזה. אבל תאי גזים, זה לא היה ידוע. אפילו לפני עשר שנים, או כשהגעתי בחזרה לבולגריה, דיברתי עם אבי בזמן הנסיעה, הוא אמר לי: אף אחד לא ידע ולא שמע דבר כזה.

לאט לאט היהודים פשוט התרכזו באזורים של ערים קטנות יותר ופרברים. סיליסטרה היתה עיר לא גדולה ושם הרשו ליהודים להשאר. לשם הגלו המון משפחות. הגיעו שתי הדודות שלי, אחת מסופיה ואחת מפלובדיב. והן נשארו בסיליסטרה. אחר כך הן חזרו. לפני שהרוסים נכנסו הן עברו לערים אחרות, לפרברים אחרים. וכמובן שכל הגברים נלקחו למחנות עבודה.

ש. בתחילה זה היה יהודים בגיל 20-42, אחר כך הם הגדילו את הגיל ל46-.

ת. נכון. אני זוכרת שסבא היה הגבר היחידי שהיה באזור. בכל הרחוב כמעט ולא ראינו גברים.

ש. הייתי מודעת לקונסיסטוריה, המוסד העליון של הקבוץ היהודי בבולגריה? שמעת משהו על הפעילות שלהם? היו"ר היה יהודי בשם יוסף גרון.

ת. כן, שמעתי את השם, אבל אני לא יודעת על הפעילויות שלו. כשהייתי בת שבע עברנו לגור בסופיה, אחרי המלחמה. עזבנו את העיר. אמא מאד רצתה שאלמד בקולג' הצרפתי, וזה היה רק בסופיה. בשביל זה היתה מוכנה לעבור לעיר אחרת. שם היה בית כנסת גדול. שם היתה קהילה מאד גדולה ומפוארת, במרכאות. כי כולם היו במצב כלכלי ירוד. המצב הכלכלי כבר לא איפשר את המותרות וחיי הנועם והנוחות. היו חיי קיום. אבא הפך להיות שותף בחנות למסחר.

ש. על איזו שנה את מדברת?

ת. שנת 1946-47. אחרי המלחמה. זו היתה מין שלווה שמורה, אני קוראת לזה. אני לא זוכרת בדיוק איך הגרמנים עזבו את הבית. וזה תמיד הטריד אותי. אני זוכרת כל כך בברור את היום שהם נכנסו לבית, ומשום מה אני לא זוכרת את היום בו הם יצאו מהבית. זו היתה מין ערבוביה כזאת, של חיילים רוסים וחיילים גרמנים. אני זוכרת את החיילים הרוסים עם המון שכרות. הם היו שותים ויושבים על המדרכות. לראות שכור היה דבר מאד נפוץ. סביב לבית. אם קודם השתחררנו מהאימה של הגרמנים, עכשיו נכנסו לפחד ואימה מהרוסים והשכורים. היתה הוללות כזאת.

יתכן שהדחקתי את התקופה הזאת. בימים האחרונים ניסיתי להזכר איך עזבו הגרמנים את הבית, למה אני לא זוכרת את היום הזה? זה נראה לי שהדבר נמחק, נקטע. אני זוכרת שניצלנו, אני זוכרת שאמרו לנו: אתם לא נוסעים לשום מקום. אבל לאן התנדפו הגרמנים האלה לא זכור לי. וזה מאד משונה לי, כי כל כך עקבתי אחריהם וכל כך הייתי ערנית למה שהם עושים. ואיך הם יוצאים ונכנסים. זה תמיד היה בתרועה ובטריקת דלתות. ופתאום, אני לא יכולה להגיד שהיתה דממה בבית, או שהם עזבו. ומצד שני אני לא זוכרת. זה מאד משונה. והגרמנים עזבו, הבית התרוקן. נשארנו בבית ריק לחלוטין. אני זוכרת וילונות שרופים מסיגריות, אני זוכרת לכלוך נורא, אני זוכרת כורסאות שבורות. פשוט הרס, ואנדליזם לשמו היה בתוך הבית. לא הרגשתי בכל זה כל זמן שהייתי סגורה בחדר.

[סוף קלטת 1 צד א']

המלחמה נסתיימה ולא נסתיימה עם כניסתם של הרוסים לאזור. היא הסתיימה מבחינת הפחד שלוקחים אותנו, מעבירים אותנו, הורגים אותנו. הפחד הזה כבר לא היה קיים. התחילו פחדים אחרים. התחילה אנדרלמוסיה גדולה עם כל המעברים האלה. הגרמנים לא עזבו ביום ולא ביומיים. התחושה היתה של אחד נגד השני. לא היתה הרגשה שהם בורחים או נוטשים את המערכה או מפסידים. היתה תחושה כאילו שהם מתרחקים או שומרים על פרופיל נמוך. לכן הם עשו את זה כנראה בשקט, במשמעת הגרמנית. והרוסים הגיעו בצורה מאד מאסיבית. המונים. וכפי שציינתי, חלקם הגדול היו שכורים. הם היו נכנסים לחצר הבית, לגינה. הם היו צועקים ברחובות. היתה המון המולה, המון רעש. ביחוד באותו לילה. גם השמיים הוארו ברקטות תאורה, זה היה כמו אור יום. כמובן, רעש יריות. לא ידענו מה קורה. אי אפשר היה לדעת, אי אפשר היה לשאול.

למחרת בבוקר התחלנו לשמוע רוסית מסביב לבית, וצעקות ברוסית. ואז הבנו שהרוסים נכנסו. ואמא אמרה: עכשיו יש פה עוד צבא. כמובן שנשארנו סגורים לחלוטין בחדר, לא יצאנו בכלל. לא יכולנו להגיע אפילו לבית של סבא וסבתא, שהיה בצד השני של הרחוב, ממש דלת מול דלת. כעבור זמן מסוים התחלנו לא לראות בכלל גרמנים, היו רק רוסים. אני זוכרת שראיתי במו עיני רוסי יושב על המדרכה ושותה מבקבוק אפטר שייב או בושם. הבנתי את זה לפי צורת הבקבוק. בתור ילדה הייתי מסתכלת. היה מותר כבר להיות בחצר, בגינה. לעלות על הגדר ולהסתכל ולראות מה שקורה. היו המון טנקים.

ש. היית כבר בת שש.

ת. כן. מותר היה כבר ללכת לגן, ומותר היה כבר לצאת. אבל כנראה שהפחד היה כל כך גדול, שזה לא נולד תוך יום, החופש הזה, כביכול. היינו די סגורים. התנאים היו כמעט אותם תנאים, פרט לכך שלא פחדנו שיקחו אותנו ואנחנו לא יודעים לאן הולכים. התחלנו לחיות כביכול חיים נורמליים. אבל יחד עם זה אבא עדיין לא היה בבית. אבא חזר בשלב מאוחר יותר. זכור לי שאמא התחילה להתארגן לקראת עזיבת הבית והתחילה לדבר שאנחנו עוברים לסופיה.

ש. איך התנהגו החיילים הרוסיים כלפי האוכלוסיה המקומית?

ת. הם התנהגו בסדר. אני לא זוכרת אלימות. היו נותנים אפילו סוכריות לילדים. כמובן שפחדתי, כי היתה לי טראומה של הממתקים של הגרמנים. את זה הטביעו בי חזק מאד, לא לקחת שום דבר מאכל ממישהו. הם התקבלו כמובן מאד בשמחה. הם הסתובבו בעיר בהמוניהם. זו היתה התחנה הראשונה שלהם על אדמת בולגריה. דרך סיליסטרה נכנס הצבא הרוסי לאדמת בולגריה. גיליתי את המצב כשנסעתי לבולגריה. יש פסל בגן הציבורי על גדות הדנובה, המציין בשלט גדול: זו הנקודה שדרכה עבר לראשונה הצבא האדום לאדמת בולגריה. לא זכור לי שהיו בעיות אתם. לא פחדנו מהם. הסתכלנו עליהם כאל מושיעים, מצילים. ובאמת הצילו אותנו. כמובן שהיו שמועות על אונס. היו שמועות על ביזה, שהם פולשים לבתים וגונבים. היו כל מיני שמועות, אבל לא שמעתי ממישהו שהכרתי באותם ימים.

היהודים התחילו ללכת שוב לבית הכנסת. התחילו פעולות התרמה להצלה ולשיקום משפחות שנהרסו כמעט לגמרי בגלל המצב הכלכלי. האוכלוסיה היהודית המקומית התחילה להתארגן בחזרה. החברים של ההורים נשארו אותם חברים. חלק מהגויים הפנו עורף. הם כבר לא נשארו אותו דבר כמו שהיו. כנראה שהם פנו לכיוון הנאצי. חלקם נשארו אותם ידידים. הבית התחיל להיות כביכול עוד פעם. אבל, כזכור, השלטון הקומוניסטי היה גם הוא קשה מאד. אני יודעת שכאשר עברנו לסופיה, בשבתות ובימי ראשון ההורים היו צריכים לרדת בחורף לרחוב ולנקות את המסילה של החשמלית, לטאטא את הרחובות. ואבוי לך אם לא היית יורד, היית במאסר. התחילו שמועות שיהודים נלקחים למאסרים. היו המון מאסרים. חלק מהיהודים שהכרנו נלקחו למאסר ולא חזרו.

ש. ידוע לכם מה קרה להם?

ת. הם עברו עינויים ומתו בחקירות. כמובן שעוד בתקופת הנאצים היתה הלאמת רכוש של כל הרכוש שהיה לאבא. היו לו הרבה מבנים ומגרשים. הכל נלקח. השאירו לנו רק את בית המגורים האחד. וזה נשאר כך עד תקופת הקומוניזם. היתה דלות נוראה. בקושי אפשר היה לקנות בגד. אני חושבת שזה היה מותרות. זכור לי שהיו חותכים את קצה הנעליים שהאצבעות יצאו. זו היתה נורמה. אני למדתי בקולג' הצרפתי ושם היתה תלבושת אחידה. בגד שחור עם צוארון לבן. אגב, לנוצרים הגויים לא הרשו ללמוד בקולג' הצרפתי. זה היה בית ספר למיעוטים בלבד. יהודים, ארמנים, בני עדות אחרות, זרים.

ש. זה כבר בסופיה?

ת. כן.

ש. מתי אבא חזר?

ת. אבא חזר אחרי תקופה של חודשיים שלושה, אחרי שהרוסים נכנסו.

ש. דצמבר 1944?

ת. משהו כזה. לפני תחילת החורף. שם בחורף השלג היה נערם לגובה של שני מטר. אני זוכרת שבחורף אבא כבר היה בבית, והצטלמנו איתו על גדות הדנובה הקפואה ובאותם המקומות בהם היינו נוהגים לטייל. כמובן שהעסק נהרס. הוא כבר לא הורשה לעבוד בעיסוק שלו. אני חושבת שגם זה דירבן את ההורים לעבור לסופיה. סבא וסבתא נשארו בסיליסטרה שנה, ואחר כך גם הם עברו לסופיה. סיליסטרה הפכה להיות עיר הולדתי לשעבר. לא חזרתי אליה יותר. לא ראיתי אותה גם אחרי שעליתי ארצה. רק לפני 15 שנה, כשנסעתי לשם.

בסופיה החיים התנהלו פחות או יותר נורמלי. קהילה יהודית הרבה יותר גדולה. בית הכנסת היה הרבה יותר גדול. ההורים המשיכו ללכת לבית הכנסת בשבתות. בית הכנסת היה גם מועדון חברים, גם מפגש, גם תמיכה. הוא היה הכל. יהדות בולגריה ידועה כלא דתית במיוחד, אבל הכל היה בתוך בית הכנסת. עובדה שכאשר הוכרזה מדינת ישראל, כולם התאספו בבית הכנסת. ואז, פעם ראשונה בחיי, ראיתי שהניפו את דגל ישראל. שאלתי של מי הדגל הזה. אמרו לי: זה הדגל של היהודים. לא אמרו של ישראל. בכלל קראו לזה פלשתינה. ואז שמעתי בראשונה את 'התקוה'. למדתי את השיר בלי לדעת אף מילה בעברית. שיבשתי המון את המילים. אבל רציתי מאד לדעת את השיר. ההורים היו מאד ציונים ורצו מאד להגיע לארץ ישראל. אני זוכרת שכשהודיעו שהגיע שליח מארץ ישראל לארגן עליה, היהודים היו עומדים בתור כל הלילה וכל היום על המדרכה, ומחכים לקבל את הפתק: זכות עליה לאוניה.

ואז התחיל הנוער לעלות. בני 16-17 התחילו לעלות לארץ באוניות. חלק מהאוניות יצאו מבורגס. חלק מבני הדודים שלי עלו. שני הבנים של דודתי עלו לארץ לבד. ואז התחיל מאבק: אני כבר שלחתי את הילדים, אז אני זכאי קודם לקבל אישור לארץ. ידעו שעולים לארץ שממה, שהכל חול, ואין בה כלום. והיתה נכונות. היתה מין צפיה, מתי זה כבר יקרה. אני זוכרת שהתחילו למכור דברים מהבית, אבל בפרוטות. חלק גדול נשאר בבית. ארגנו שני ארגזים והכניסו קצת ריהוט. אמא רצתה להכניס עוד שני כסאות, אז אבא אמר: לא צריך. אני זוכרת שאמא צחקה ואמרה: מה, לא נשב על כסא בארץ ישראל? לא, שם אין מקום, נגור באוהל, ובאוהל לא שמים כסאות. כך ידענו. אני הייתי כבר בת עשר. זו היתה בשבילי מין הרפתקה. להגיע למדינה שבה אחיה באוהל. זה נראה מאד משונה ומאד קסום. מאד חיכיתי לזה. ומצד שני הייתי חרדה שאני לא יודעת את השפה. כל הזמן שאלתי באיזו שפה מדברים שם. וכל פעם היו אומרים לי: בעברית. אבל בשבילי עברית היה כמו שתגיד לי היום סינית.

עלינו ארצה באוניה 'בולגריה', עם דרגשים מעץ. 4000 יהודים באוניה. זכור לי שחליתי במחלת ים, ובמעבר הדרדנלים עלה קברניט טורקי לנווט את האוניה, כי היו שם מוקשים. ואני הייתי במצב קשה מאד ורב החובל רצה להוריד אותי לבית חולים בטורקיה. כמובן, יחד עם אמי. ואבא התנגד. הוא אמר: אני נוסע לפלשתינה, ואת האשה והילדה אזרוק בטורקיה? היא תמשיך איתנו. ובאמת נתנו לי לשכב בחדר של רב החובל, עם רופא. ורופאים לא היו חסרים באוניה מקרב הנוסעים. והיתה סערה איומה. כעבור יום של הפלגה, התחילו להודיע ברמקולים שזורקים מטען כדי להקל על האוניה. כמובן שהתחילו לקבל את זה ברוח טובה. אחי היה בין הבודדים שהרגיש טוב, והוא עזר מאד. הוא היה בן 15. עזר לחלק מים. אני הייתי במצב מאד קשה עם מחלת ים נוראה. אבל הגענו לארץ.

ש. מה קרה עם הדוד שלך שנשלח לעבודות כפיה?

ת. גם הוא חזר. כל הדודים חזרו. אף אחד לא נהרג, אף אחד לא נרצח. התמזל מזלנו.

ש. ראיתם אותו לפני שעליתם ארצה?

ת. כן. כולם הגיעו לנמל ונפרדנו. היתה אוירה כזאת, כמעט כל חודש הגיע דוד אחר. תוך פחות מחצי שנה כולנו עלינו, בשנת 1949. אחות של אמי עלתה לארץ חודש אחרי הכרזת המדינה. דודי הגיע ללוד. הוא היה מאד פעיל בבולגריה במכבי ועזר מאד. לפני חמש שנים עשו לו 'חיים שכאלה', יהדות בולגריה. ואז נודעו לי הרבה מאד פרטים.

ש. איך קראו לו?

ת. שואף. הוא היה בכיר בבנק לאומי. אליהו שואף. עד היום הוא מקובל וידוע. הוא דאג עם השליח לארגן קרשים, מסמרים, כדי לעשות את הדרגשים יותר מהר. כשהוא הגיע לפה, הוא קיבל לחלק בלוד בתים של רכוש נטוש ליהודים שבאים מבולגריה. בגלל זה התיישבו ברמלה ובלוד המון בולגרים בתחילת העליה.

ש. גם ביפו.

ת. כשאנחנו הגענו לארץ לקחו אותנו לבית עולים בפרדס חנה. ישנו באמת לילה באוהל. אבל למדנו מהר מאד שיש בארץ עניין של העדפה. היות ואבא דיבר קצת יידיש, אז בלילה השני ישנו באולם ענק, 30-40 איש. אני זוכרת שהיו מרימים שמיכה והיו מתפשטים ומתלבשים. הכל זרם לאיטו. זכור לי גם קטע שהודיעו ברמקולים לבוא ולקבל אוכל. לעמוד בתור. אבא פרץ בבכי, הוא אמר שזה מזכיר לו את מחנה העבודה. הוא מעדיף לא לאכול. היה לו מאד קשה. אז אני ואחי היינו הולכים לקחת אוכל וחוזרים לחדר. זה הפך להיות נורמה, שהילדים היו עושים את זה בבית העולים. נשארנו שם עשרה ימים. אבא התחיל להתארגן. הוא נסע ליפו, ודרך חברים... מעניין שאחד מצא את השני. אפילו היו הולכים ברחוב והיו צועקים את השמות, והיית מגלה את מי שאתה רוצה. זה היה כלי התקשורת אז.

הוא ראה שם בית שהציעו לו לקחת. הערבי שכב בפתח הבית. אז הוא אמר: איך אביא לכאן את האשה והילדה, שיעברו את הערבי כדי להכנס לבית? אז הוא אמר שהוא לא רוצה את יפו. ואז דודי שואף שכנע אותו לקחת בית בלוד. לקחנו בית שהיה בבניה, בלי ריצוף, בלי חלונות. זה היה חורף מאד קשה, זה היה החורף שירד שלג באזור השפלה.

ש. בשנת 1951-52.

ת. לא, בשנת 1949 ירד שלג בלוד. זה היה בחורף השני שהיינו בארץ. אמא העירה אותנו לראות שלג, ואבא צחק ואמר: אפשר לחשוב שלא ראינו שלג בחיים שלנו. בשביל זה את מעירה אותנו? בבית העולים היתה פגישה מאד קשה עם תנים. לא ידענו מה זה תן. ואמא נלחצה שהם יגנבו לה את הילדים. היללות שלהם הם כמו של ילדים. ואמא כל הזמן אמרה: ילדים בוכים פה, איך אפשר להציל אותם, מה קורה? אולי מישהו גונב ילדים? היה מפגש עם הרבה דברים מאד זרים. כמו לראות יהודים עם פיאות. אני זוכרת שעמדתי והסתכלתי על יהודי תימני. כנראה שעוררתי את סקרנותו והוא דיבר אלי בעברית או ערבית. הוא ראה שאני מסתכלת כאילו שאני רואה חיזר, אז הבין מיד ושאל אותי בידיים אם אני רוצה לגעת לו בפיאה. אז אמרתי כן. אז נגעתי, ואז הבנתי שזה חלק מהשיער. וזה היה מאד משונה. או כיפות. לא ראיתי אף פעם. כל המפגשים האלה.

הגענו ללוד. גרנו ליד הגטו הערבי חמש שנים. בגטו הערבי היו יריות בלילות. שם לא היה שקט במיוחד. הבית, כפי שאמרתי, היה פרוץ לגמרי. בלי דלת, בלי חלון, בלי ריצוף, בלי מים, בלי חשמל. היינו מביאים מים ממגדל המים בעיר. עם זה היינו מבשלים והיו מכבסים. לאט לאט הגיעה כל המשפחה ללוד בעקבות דודי, כי הוא תמך בזה, הוא נתן לנו אפשרות לקבל דירות. והיו מתאספות בחצר כמה דודות, והיו מדליקות קרשים, ושמות דוד ומכבסות. זה היה הופך להיות יום של הילולה לילדים ולמשפחה.

נכנסתי לבית ספר, והייתי חוזרת כל יום ובוכה שאני לא מבינה. אני בטוחה שנתנו שעורי בית ואני לא יכולה להכין אותם. ישבתי ולמדתי את הא-ב לבד. זו היתה כתה שכולנו היינו עולים חדשים. המטען כמובן עוד לא הגיע. קיבלנו מיטות ברזל של עולים. אבל אף אחד לא התלונן ומאד שמחנו בחלקנו. כל יום ששי היתה מתאספת כל המשפחה והשכנים ממול והיו ארוחות, והיתה שמחה שלא תתואר. ולא היה בכלל תנאים. כשאני חושבת היום, כלום. והיה ממש כיף. לאט לאט התחלנו לרצף את הבית. הלכנו לבתים נטושים אחרים, היינו עוקרים את המרצפות. גילינו שיטה לנקות את המלט מאחוריהן. היינו עושים ערימות. ולא פחדנו. הלכנו בבתים עזובים. לוד הרי ננטשה על ידי הערבים. והיינו מגלים פה מיטה ופה ארון. התחלנו ללקט דברים. והיינו סוחבים, הילדים. היינו מסתובבים בלי פחד. מעבר למסילת ברזל, לצד השני. בעיקר ריצוף. לאט לאט ריצפנו את הבית, הגיע המטען, והתחלנו להתארגן.

התחלתי ללמוד את השפה. נשארתי בלוד עד גמר כתה ט'. ואז עברנו לגור בתל אביב. שם למדתי בגימנסיה הרצליה. אחרי זה עברתי לסמינר הקבוצים. באותם ימים כדי להתקבל לתיכון היו בחינות סקר. תמיד המורה היה אומר לי: את מסדרת את עצמך. בגלל שיש לך שם אשכנזי את לא זכאית להתחיל בבונוס של ששים, את צריכה להשיג שמונים מינימום. וזה באמת היה כך. למזלי הייתי תלמידה טובה. אחר כך קיבלתי גם מענק של מאה לירות. זה היה אז המון כסף. סיימתי את הסמינר והתגייסתי לצה"ל. לא הרגשתי אף פעם בעיה של אשכנזים וספרדים. תמיד הייתי מעורה בחברה. כנראה שירשתי מההורים, בית פתוח, חברותית, יכולה להתחבר עם כל סוג של אנשים. הייתי בת עשרים כשהתגייסתי, אז בהתחלה סיווגו אותי להיות מורה במחנה מרקוס, בית הבראה לחיילים אנלפבתים בחיפה. כעבור חודש, אמי חלתה מאד וביקשתי קרוב לבית. ואז העבירו אותי לתל השומר. הייתי פקידה של ראש לשכה של קצין אספקה ראשי.

באותה תקופה גרנו בתל אביב. שכחתי לציין, שכשהיינו בלוד, מיד נכנסתי לתנועת נוער. הייתי בנוער העובד. תמיד היתה לי נטיה לחברים מקבוצים. תמיד הם קסמו לי יותר מהעירונים. בצבא הייתי מאד מרוצה מהתפקיד. אחרי זה התחתנתי בשנת 1960. אני עזבתי את התיכון בלוד ועברתי לתיכון בתל אביב, אבל נשארתי בקשר הדוק מאד עם החברים שלי בלוד. וכשהם סיימו י"ב, הזמינו אותי למסיבת הסיום. ושם הכרתי את בעלי. שמו מוטי. הוא למד בטכניון. היה עתודאי ואחרי קורס ג' התחתנו. אחר כך הוא התגייס. אחרי זה הוא המשיך ללמוד, עשה במסגרת השרות הצבאי את המסטר, ומאוחר יותר את הדוקטורט במכון וייצמן. כתוצאה מכך נדדנו לרחובות, ולכן גרתי ברחובות 28 שנה. שם גידלתי את המשפחה. יש לי שלושה ילדים, עופר בן 37, אורלי בת 32 ואיל בן 26. הבכור סיים משפטים, הוא עו"ד עצמאי יחד עם אשתו ענת. הבת בוגרת בצלאל בירושלים, נשואה לאדם ניר, עובד באוניברסיטה. הבן הצעיר היה הרבה שנים שחקן כדורסל במכבי תל אביב, נסע לארה"ב לפני ארבע שנים. שם הוא נפצע ברגל, הפסיק לשחק כדורסל, סיים תואר ראשון במנהל עסקים בינלאומי. וכיום הוא עושה תואר שני באוניברסיטת תל אביב. יש לי ארבעה נכדים.

היום אני אמא מאד שמחה ומאושרת. אני שמחה מאד שהגעתי לארץ. אני כן נוטה לספר לילדים. סיפרתי לתלמידים. במסגרת עבודתי כמחנכת הרבה שנים, בשבילי יום השואה היה יום קדוש, אפשר להגיד. השתתפתי בו עם כל הלב ועם כל הצער. סיפרתי תמיד לילדים וניסיתי לעורר בהם מה גרמה השואה לעם שלנו. ניסיתי לעורר בהם מה זו תחושה של ילד שלא יכול לקבל ממתק. הדברים הפשוטים והיום יומיים שהם מקבלים היום כמובן מאליו. אני חושבת שהתלמידים שלי ספגו גם את ההזדהות שהם חלק של עם שקרה לו אסון, ושהאסון הזה לא ניתן לדעתי להשוות אותו, למדוד אותו, להעריך אותו. כל פעם שאני מגיעה ליד ושם אני ממש נאבקת לא לבכות. מאד מצער אותי המקום הזה... זהו, אין לי הרבה יותר מה להוסיף.

ש. אני מודה לך מאד על הראיון הזה.

Testimony of Aliza (Hirch) Sayer, born in Silistra, 1938, regarding her experiences as a child in Silistra Her immediate family; home; family friends; religious holidays at home; the Jewish community; youth movement; displays of antisemtism. Deportation of her father to forced labor; confiscation of property; restrictions on Jews; Germans move into her family's home; food shortage and receives food from a non-Jewish neighbor; hiding money in the yard; German soldiers distribute booby-trapped toys and sweets to children; deportation of her uncle to forced labor; the taking of valuables from women; their home becomes an officers club; meeting with her father in a forest; listening to the radio in secret; deportation of the Jews from the areas annexed to Bulgaria to camps; exile of the Jews from Sofia; rumors regarding the murder of Jews in killing pits; Soviet occupation of Bulgaria; attitude of the Soviets to the population; return to normalization; non-Jews ignore their Jewish neighbors. Return of her father; move to Sofia; preparations for aliya; setting sail for Israel; marriage; starting a family.

LOADING MORE ITEMS....