Yekhiel Gruntstein Granatshtein

ראיון עם: 

יחיאל גרנטשטיין 



תאריך הראיון: 

20.6.99 



מראיינת: 

חנה זינגר 



תכתוב: 

עדנה חלמיש 



מקומות:

Lodz

Slonim

Czestochowa

Auschwitz

Majdanek

Lublin

Radomsko

Paris

baranowicze

ש. היום יום א', ו' בתמוז תשנ"ט, 20.6.99, חנה זינגר מראיינת את הרב יחיאל גרנטשטיין. הראיון נערך בבני ברק.

ת. שמי יחיאל גרנטשטיין. נולדתי בשנת 1913, בנם של רב שולם זאב ורבקה. נולדתי בלובלין [Lublin], גדלתי בבית חסידי, בחצר גדולה. בית שכל דייריו היו יהודים, מלבד שומר הבית. בקצה החצר היה שטיבל חסידי, ושם התפללנו. כילד, כמובן הלכתי לחדר. ושאר השעות בחצר ובשטיבל. מאוחר יותר, גדלתי ואת השעות הפנויות ביליתי יותר בשטיבל. למעשה, חיי עוצבו בשטיבל החסידי על ידי מי שנמנו על המדריכים של בני הנוער החסידי. באותה חצר יהודית היו כמובן יהודים עשירים ויהודים עניים. בשטיבל לא היה כל הבדל, הם ישבו יחד. לא היו בשטיבל שורות אחרונות. היו כמה שולחנות ושם ישבו כל המתפללים. אני זוכר, הייתי ילד בן חמש, חזרתי מהחדר, אכלתי, וכנראה שהשכיבו אותי לישון. וכשקמתי, הצצתי דרך החלון ורציתי לדעת מה זה: אם זה בוקר ואני צריך להתפלל, אם זו שעת מנחה, שצריך להתכונן לרדת לשטיבל. לא יכולתי להכריע. עמדתי לומר את הברכות, את תפילת השחר, עד ל"הודו". אבל בא לי רעיון - אני אמתין, אעמוד ליד החלון, ואראה איך היהודים באים. אם באים בטליתות ותרמילי טלית ותפילין עמם, סימן שאני צריך לרדת ולהתפלל שחרית. בינתיים הזמן חלף והתחלתי כבר לפקפק, כי השמש נטתה מערבה. בסופו של דבר ראיתי יהודים שבאים בלי טלית ותפילין, וידעתי שאני צריך לרדת לשטיבל להתפלל מנחה. זה היה בגיל חמש או שש.

כפי שאמרתי, השטיבל היה הבית השני. לפעמים אולי הבית הראשון. מדוע? מכיון שההורים היו סוחרים. היתה לנו חנות גדולה סיטונאית ואבא ואמא היו שם בשעות היום. לא היתה לנו מחשבה אחרת, אלא לרדת לבית השני או הראשון, זה השטיבל, ושם עסקנו במה שעסקנו. או שישבנו הילדים ושוחחנו בינינו, או שמי שהשגיח עלינו דאג לכך שנהיה עסוקים במשהו. באמירת תהלים או בלימוד.

היינו בבית ששה ילדים. לייבל-אריה, משה, שמואל, אחות בשם צפורה, אחר כך אני, יחיאל, אח צעיר ממני, שרגא פייבל, והיה עוד אח קטן בן שלוש שנפטר מדיפטריט. זו היתה כל המשפחה. כולם, מלבד האחות כמובן, הלכו בדרך האבות. אף אחד לא סטה מן הדרך הסלולה, מן המסורת החסידית. היינו נוסעים לרבי לראש השנה או לחג אחר. אספר דבר ילדותי: כשהגיע ערב ראש השנה, כשהחסידים היו מתכוננים לנסוע לרבי, ואנחנו היינו חסידי אלכסנדר והיה צורך לנסוע מלובלין לוארשה ומוארשה ללודז' ומלודז' לאלכסנדר. דרך ארוכה, כמעט יום שלם או לילה שלם. ולי התחשק שיראו שאני גם כן רשאי לנסוע. הייתי עדין בלי קפוטת משי, ואבא ואמא אמרו שעדיין לא. אתה צעיר, אתה תאבד שם, יש שם אלפי אנשים אצל הרבי. איך נוכל להשגיח עליך? ואני כמובן עבדתי על כך שכן, ובכיתי בלילות. והם דאגו לי, עד שהסכימו לתפור לי בחפזון קפוטה ולקחת אותי. מה עושה הקב"ה? לילה לפני כן קיבלתי חום והשתעלתי, ואמא נתנה לי מה שנקרא פעם "גוגל-מוגל", זאת אומרת קקאו עם ביצים. וזה הוציא אותי מהמחלה וברוך ה' הגעתי בראש השנה לרבי, וזו היתה הנסיעה הראשונה שלי לרב.

בשנת 1924, אבי נסע לארץ ישראל כתייר. זו היתה השנה שממשלת פולין החלה ללחוץ כלכלית על היהודים בפולין. ידוע בהסטוריה על תקופת השר גרבסקי, וזו נקראת בהסטוריה "עליית גרבסקי". אנשים אבדו את כל הונם ועלו לארץ ישראל. אבא לא עלה עדיין אלא נסע כתייר. הוא היה עשיר, אז כנראה שהצהיר על הונו והשלטונות הבריטיים בארץ ישראל הרשו לו לעלות. הוא עשה חודשים אחדים בקיץ, וחזר ללובלין. בשנת 1925, המצב נעשה עוד יותר קשה ליהודים מבחינה כלכלית. היו אנשים שכבר היו מרוששים לגמרי. מצבנו עדיין היה לא רע. ואבא נסע אז לארץ עם ראש הקהילה של לובלין לראות אפשרויות כלכליות לבנות או לעסוק בתעשיה. אבא היה אז יחד עם אחי המבוגר ממני, שמואל. היה אתו הון כסף בתוך התיק. נראה היה לנו, שהפעם אנחנו מחסלים את כל מה שיש לנו. היה לנו עוד בית גדול, לא הבית שבו גרנו, ועמדנו למכור אותו. באותו זמן היתה הנחת אבן פינה של ישיבת חכמי לובלין. היות ואבא היה שם בארץ והרבי מצ'ורטקוב, מוינה, רבי ישראל, התאכסן בביתם של הדוד והדודה שלי, שהיה להם בית חרושת לבירה והיה להם בית מגורים מאד מרווח, אמרה אמא, אולי בעצה עם אבא, בטלפון או במברק, שתלך לרבי מצ'ורטקוב ותספר לו שאבא מציע למכור את הרכוש ולעלות לארץ. הקהל של הרוצים לבקר את הרבי מצ'ורטקוב היה ענק, חצר מלאה באלפי יהודים. אבל היות והיינו קרובי משפחה, עלינו. אני הייתי נער, עם אמא. אני זוכר שהושטתי את היד לשלום לרבי מצ'ורטקוב. ואמא הציגה בפניו את הדבר והוא נתן את הברכה לעשות כן.

אז המשפחה כולה התכוננה לעליה. היו גם בני משפחה שעבדו אצלנו, וכל אחד כבר ראה את עצמו איך אבא רוכש שם אדמה, ושם יעבדו, שם יהיה משק גדול, כולנו נחיה יחד. ופתאום קיבלנו מברק: אבא מגיע. ממש נבהלנו. הוא הגיע בחזרה. אני לא יודע בדיוק את הסיבה, אני לא שמעתי אותה מעולם. אבל אני יודע שהוא נתן דמי קדימה על הבית הגדול בתל אביב, על יד בית הכנסת הגדול ברחוב נחלת בנימין, מונטיפיורי ואלנבי. הבית היה באמצע בניה. מי שבנה את זה גם כן נסע כנראה בחזרה לפולין, אולי בגלל משבר כלכלי שהיה כאן באותו זמן. ואבא נתן דמי קדימה על הבית הזה. ושוב, אחרי מספר חודשים, התברר שלא יוכל לעמוד בהשלמת הקניה בגלל המשבר החזק שהיה אז בארץ, וגם לא כל מה שרצו חבורת האנשים העשירים שרצו להקים תעשיה, בתי חרושת, וגם הממשלה הבריטית לא היתה מעוניינת אז בפיתוח תעשיה בארץ. אני מוכרח לומר, שאחרי שאבא חזר זה היה כאב של כל המשפחה. ערכנו סעודת 'מלוה מלכה' לכל חסידי השטיבל, ואבא כנראה לחש באוזנו של הדוד שלי ואמר… אל תתפלאו, כי זה היה בשנת 1924-25. הוא היה יהודי שלא עמד להתיישב בירושלים אלא בתל אביב, לעשות מה שהוא רגיל לעשות. הוא לחש לו כנראה, כך קיבלתי, שהיות ויש לו חמישה בנים ובת אחת והוא צריך כבר לדאוג לכלות וחתנים, הוא אינו יודע אם ימצא בתנאים דאז כאלה שיתאימו למשפחה. הוא גם פחד. אז, בארץ, היו זקוקים לחלוצים, לעובדי אדמה בפרדסים. ואנשים מסוגו של אבא, רמזו, לא כל כך נחוצים. בגלל זה הוא שב ללובלין, ויחד עם גיסו של ר' אברום טרייגר ז"ל, ר' מרדכי פייבל רוזנצוייג, חסיד אלכסנדר, יחד קנו יערות. מהיערות האלה לא זכו להנות הרבה, כי פרצה המלחמה ופרצה גם האנטישמיות הגדולה. לא רצו שיהודים ירכשו יערות ויעסקו בזה.

אני זוכר את הבית שלנו, שעמד שם שעון, כמו ארון. היום לא משתמשים בשעון כזה, בתוך ארון מיוחד. היה לנו בשביל האחות פסנתר. תחילה אני זוכר את מנורות הנפט, עם זכוכית גדולה. אני זוכר את ההחלפה של מנורת הנפט הזאת בגז. זו היתה מהפיכה. הבית היה מואר בגז. מיכל הגז עמד בקצה החדר, על יד המטבח. וכאשר רצו לפנות ערב להדליק את האור, היה צריך ללחוץ בידית, ואז הנורה הזאת נדלקה. אחר כך ההעברה לחשמל. היינו, נדמה לי, בין הראשונים שסידרנו חשמל בבית. ושוב מהפיכה. אני זוכר את הטלפון הראשון שהותקן אצלנו בחנות. מספר הטלפון היה 263. הוא היה גם בין הראשונים בעיר, עיר של 120 אלף איש. מזה כ45- אלף יהודים. אז 263 היה בין הראשונים. איך הוא נראה? ארגז גדול, כמו חצי ארון, עם דלת. כשפתחו את הדלת, היו שם בקבוקים. בתוכם היתה חומצה. כשהבקבוקים היו מלאים, יכולנו להתקשר למרכזיה, והמרכזיה קישרה אותנו עם מי שרצינו לדבר. כשדיברו הרבה, החומצה התמעטה, ואז השיחה היתה כבר חלשה, לא שמעו. הצטרכנו להזעיק את הדואר. מהדואר באו אנשים, מילאו את הבקבוקים והתחלנו שוב לדבר. כך זה היה עד שחל שינוי.

גם בשנים שלא ידענו בהם אנטישמיות גדולה, כשהיה יום פגרה של נוצרים ועברו… כי שם בסוף הרחוב היתה כנסיה והיתה תהלוכה משם לרחוב אחר, לכנסיה אחרת - כל השערים של הרחוב נסגרו על ידי שומרי הבתים. השומר לא נתן לנו, לילדים, שהיו סקרנים לראות, לצאת. פחדו שמא ירביצו בנו. למעשה היו מרביצים או לועגים לנו בעוברנו ברחוב גם לא ביום פגרה. "ז'יד" או "ציבולה". היהודים אוכלים בצל, מאכלים יהודיים. כך לעגו. ולפעמים גם העמידו לך רגל. זה היה רגיל. אני זוכר שנים מאוחרות, כאשר הרב שפירא, כשהישיבה היתה קיימת וקול התורה הדהד למרחקים. אנחנו גרנו ברחוב לובטובסקה 25 והישיבה היתה באותו רחוב, במרחק כעשרים בתים. כל הלימוד של החכמים הדהד מסביב. הגויים לא אהדו את זה. בגלל זה, לפני שקמה הישיבה היתה בעיה, שבוקר אחד, כשקמו, ראו על המגרש של הישיבה, עומד צלב גדול. ולהוריד צלב? אנחנו רואים מה שקורה היום באושויץ עם צלבים. בפרט אז, בתוך פולין. זה עיכב את התחלת הבניה, אבל אחרי משפטים, וכנראה גם השתדלויות, הוצא הצלב בכל זאת והישיבה נבנתה.

אני זוכר את ראש השנה האחרון לפני הסתלקותו של הרב שפירא. הוא יצא בחלוק משי לבן. ברחוב לובטובסקה היה נהר, ולשם הלכו כל היהודים מאותו אזור ל'תשליך'. לתאר את הליכתו ל'תשליך' עם מאות התלמידים שלו, ויהודים מלווים אותו, ויהודים עומדים במרפסות בתיהם בחזית ושרים ומוחאים כפיים. זה בשביל הפולנים היה מין ארץ ישראל בתוך ארצם. וזה נחרת בלב כל יהודי מלובלין, הוא זוכר את ראש השנה האחרון של הרב שפירא זצ"ל.

הדבר הנורא שארע עם פטירתו הפתאומית בסוכות…

ש. מתי?

ת. הוא חלה בדיפטריט, ולא ידעו אז לטפל, ותוך ימים… זה היה מיד אחרי סוכות, פתאום מתעוררים באמצע הלילה ושומעים יהודים מתהלכים ברחוב, מכים ראשם בקירות. ואז נודעה הבשורה הנוראה, שהרב איננו… אלה הן החוויות של הימים הטובים, שנסתימו למעשה בלובלין. כי אחרי כן גברו וגברו הגזירות והפחדים. באותה תקופה כבר לא היו היהודים מסתכלים על המצב הלא כל כך טוב בארץ. לא על המשבר ולא על שום דבר. מי שיכול היה, אם היה לו עוד משהו, אסף את זה ועלה לארץ. אני מדבר על שנת 1935-37. ביניהם היה גם ידידי הטוב, ר' אברום טרייגר וחבורתו, שהגיעו אז לארץ.

בשנים 1937-39, עברה משפחתי לגור בלודז' [Lodz]. שני אחים מאחות התחתנו ללודז' וגרו בלודז'. אנחנו יכולנו לחיות מהבית שהיה לנו, משכר דירה. את החנות מסרו לאחי הבכור, ואנחנו עברנו לגור בלודז'. אלה היו ימים טובים, עם הפחד שכרסם כבר בלבו של כל יהודי, עם נאומיו החצופים והפרועים של היטלר. והיהודים עדיין לא האמינו לו. היהודים היו אומרים שלגרמנים אין חלב ואין חמאה והארץ שם עניה, והוא לא יוכל להסתכן וללחום נגד כל העולם.

אני התחתנתי בתחילת 1939, זיווג ראשון. אשתי היתה מסלונים [Slonim], בתו של הרבי מסלונים, רבי סוחה לייב ויינברג. הגיס שלי היה בתל אביב, ר' אברום ויינברג, האדמו"ר מסלונים פה בארץ. אנחנו גרנו בדירה שרכשנו. זמן המלחמה הלך והתקרב. זה היה בקיץ. באוגוסט היינו במקום קיט ליד לודז'. בוקר אחד באים אבא ואחי המבוגר, מביאים לי הזמנה, או צו גיוס, מהצבא הפולני. בכינו, ידענו מה שעומד כבר, אלו היו ימים לפני המלחמה. התייצבתי, קיבלתי רובה. לא קיבלתי כדורים. ואחרי כמה ימים נצטויינו, המגויסים, לרדת מלודז' לצ'נסטוחוב [Czestochowa]. ושם, ביום שישי בבוקר, כאשר מטוסי גרמניה כבר הפציצו את פולין, אנחנו שם בצבא, והקצינים, לא ידענו. הסתכלנו במטוסים, והם לא ירו בנו, הם רצו לראות היטב את מיקומנו. זה ידוע גם בהסטוריה: "זה שלנו, זה שלנו". כל אחד חשב שהם שלנו. אחרי שקיבלנו את הפצצה הראשונה, אז ידענו כבר שזה לא "שלנו". זה היה ביום שישי.

אנחנו התקרבנו לגבול, אבל לא הלכנו רחוק, כי לכל מקום שהלכנו, הגרמנים באו לקראתנו והפציצו, והנמיכו טוס. ובצבא הפולני התותחים היו נגררים בידי סוסים, והסוסים התפגרו. ומי ניהל אותם נפל. ואני הלכתי עם הרובה שלי מאחורי התותח, ונפלתי אף אני, וחשבתי שאני לא קיים. אבל ברוך ה', קמתי וחייתי. אחר כך חשבתי, מה עושים? אני רואה מסביב ריק. איפה החיילים שלי? איפה הקצינים? אני מסתכל, אני לא יודע מה לעשות. כי לא ידעתי אם להמלט, לעזוב את חזית. איך אפשר? לא רחוק ממני היתה חורשה. הכל התחיל לבעור מסביב. במצבים כאלה אני לא הולך לבד, ה' אתי. לא יכול להיות אחרת. כי איך זה פה מסביב אבודים, מתים, ואיך אני קם ורוצה לגשת לחורשה. אז אדם לא רואה ולא חושב שיש לו השגחה פרטית. אבל בכל זאת הגעתי לחורשה. ומה אני רואה? ראיתי את הקצינים בלבוש אזרחי. אה, אמרתי, כך? התחלתי לשאול, אמרו: פה בכפר הקרוב, הכפריים לוקחים את הבדים האזרחיים וגם את הנשק. הם קוברים את זה, ונותנים לך סמרטוטים, כדי שתוכל איך שהוא לצאת. ואני קיבלתי לבוש כזה וכובע של איכר. והתחלתי ללכת ללודז', רגלי. הלכתי אחרי איכר שהוליך את העדר שלו מן החזית. רצה גם כן להתרחק. והלכתי והלכתי, והגעתי לפיוטרקוב. זה היה ראש השנה. היה לי שם בן דוד, ושם הייתי בראש השנה. שם התפללנו יחד. אני לא זוכר אם היה לנו שופר, או שלא יכולנו ללכת להתפלל. אחרי ראש השנה המשכתי בדרך. הגעתי לרדומסק [Radomsko]. אני מחפש מקום להכנס. אנשים לא רוצים לתת לי להכנס. הגרמנים חיפשו יהודים לעבודה ותפסו גם אותי. דחפו אותי לגשת לקבוצה. אני ניגש לקבוצה, ורואה שכולם עומדים עם הפנים לקיר וידיים מורמות. חשבתי, עכשיו זה ייגמר. אתה לא יכול לומר שום דבר אחר. ה' עמך. אחרי כן ויתרו על הריגה. לקחו אותנו לפארק עירוני, לכסות את השוחות שנכרו לפני פרוץ המלחמה, שהפולנים חפרו. היהודים היו צריכים לעשות זאת בידיים. לאסוף את האדמה ולכסות עד לשפת הקרקע, ואחר כך לרקוד ולשיר. מי יכול היה לשיר, מי יכול היה לרקוד? אבל רקדנו ושרנו. היו תופעות כאלה, שהיהודים באותם הרגעים שאמרו להם לשיר, שרו "מתי תהיה הגאולה, מתי יבוא המשיח".

כשסיימנו את העבודה… אלו פרטים, שכאשר אני מספר עליהם אני נזכר בהם כאילו זה היה עתה. משחררים אותנו. אנחנו יוצאים מן הפארק, וביציאה עומדים בשתי שורות, מצד אחד פולנים ומצד שני גרמנים, ובפרגולם מרביצים על הראש, על הגוף, איפה שרק יכולים. מי שנפל, נפל. נפל וקם, נפל וקם. יצאנו. יצאתי גם אני שלם, ברוך ה'. עם המכות שספגתי. לאן נכנסים? זה לילה, ובלילה אי אפשר ללכת אחרי הזמן שהם קבעו. אני נכנס לחצר אחת, פותח דלת ואמרתי ליהודים שם: אני לא רוצה להשאר כאן, רק תנו לי לעבור את הלילה הזה. איפשרו לי. נשכבתי על הספה. החוצה! צועקים. מה יש? באו הגרמנים, עושים מדורה. לאסוף את כל הספרים לחצר ולשרוף את כל הספרים. מי שהיה בבית עשו מה שעשו. ומשם הלכתי רגלית. לא זוכר כמה זמן זה לקח לי. הגעתי ללודז' בערב יום כיפור. מצאתי בלודז' עדיין את אחי ואשתו וילדתם. ואחותי, שגרה ברחוב זבצקה, עם בעלה ושני ילדים, ילד וילדה. ערב יום כיפור, אנחנו אוכלים את הסעודה המפסקת. וללון, אמרתי שאבוא ללון אצל אחותי, מכיוון ששם הדירה יותר מרווחת. היא גרה ברחוב זבצקה 37, ואני כבר עומד 2-3 בתים לפני כן, תופסים אותי גרמני. מביאים אותי לחצר, שם עמדו עוד שני יהודים בקפוטות משי ובכובעי קטיפה, כובע של שבת. ומה הם עושים? שואבים מים מברז שהגרמנים פתחו, למלא דלי ולשפוך אותו. למלא ולשפוך, למלא ולשפוך. וכך החזיקו אותי ואותם שעתיים או שלוש. חשבתי שאני הרוג. ואני בצום. עד ששחררו אותנו והביאו קורבנות אחרים.

ביום כיפור, נודע לי כך: שההורים שגרו בלודז', השאירו את הדירה וחזרו ללובלין. שכל המשפחה שם, ויש להם דירה, אחים ואחיות, ואמא של אמא היתה עדיין בחיים, וכל האחים והאחיות שלה. וחשבו ששם יסתדרו יותר מאשר בעיר זרה. מה עם אשתי? אני שואל את אחותי. היא אומרת שאשתי נסעה לסלונים. היא היתה בהריון, וההורים שאלו אותה: לאן את רוצה ללכת? אם להיות איתנו, אנחנו לא יודעים מה עם יחיאל, מה גורלו. או שאת רוצה ללכת להיות עם אמא ועם האחיות. היא סברה שזו הדרך הטובה ביותר. היא הגיעה לסלונים. הרבי מאלכסנדר, הגרמנים חיפשו אחריו. היא נאלץ להמלט ולהסתתר, ולא עזר. ה'שטירמר' הגרמני כתב עמוד שלם על הרבי מאלכסנדר, שהוא בעל הון אגדתי והוא הרב הגדול שיש לי אלפי חסידים. וקבעו סכום של מאתיים אלף מארק או חצי מליון מארק למי שיגלה אותו. והוא הוסתר בלודז'. ונודע לי היכן מקום המסתור. לא בקלות. פחדו פחד נורא. הגעתי לרבי, סיפרתי לו. אז הוא שאל אותי, אם לא הייתי יכול לחכות, ושתיסע איתי בתו, שהיא אשתו של הרבי הצעיר מסלונים בברנוביץ [Baranowicze], ר' שלימקה. אמרתי לרבי שאני לא יודע מה לעשות. אני חייל שנמלט מהחזית, ואם יגלו אותי מיד יחסלו אותי. אז הוא אמר: אם זה כך, אז סע מיד, אל תמתין.

הגעתי ללובלין. לילה אחד ביליתי עם ההורים. ישבנו כל הלילה. כמובן שיותר לא ראיתי אותם. בבוקר הגעתי לעיר חלם, ומשם עברתי את הבוג. שוב תפסו אותי הגרמנים שעמדו מהצד הזה של הנהר. כי מצד שני כבר היו הרוסים. הגרמנים עמדו לערוך חיפוש אצל כל מי שרוצה לעבור. חיפשו בכל מה שהיה לי. אם היה לי איזה כסף שההורים נתנו לי או כסף שהיה לי, אז הכל לקחו ממני. וכך ערום ועריה, עברתי את הגבול והגעתי לסלונים. בסלונים היו כבר הרוסים. הבית שלנו היה פסול בעיניהם, כי היה בית של רב. המקומיים, הגיס, האחיות, השוויגר שלי (שהיתה בתו של בעל 'משמרת שלום', ר' שולם פרלוב') - הם היו אזרחים. הם היו צריכים להוציא תעודות אזרחות. אבל על התעודה היתה חתימה "משמשים בקודש". פסול. הוא לא יכל לקבל עבודה ושום דבר. באשר לי, הייתי אזרח פולין ולא לקחתי תעודת זהות, והגיע לי להיות מוגלה לסיביר, כמו כל היהודים האחרים שלא לקחו את האזרחות. אלא מה? בלילה שנודע לנו שמחפשים ומוציאים את האנשים האלה, התחבאתי אצל איזה שכן בעליה. עד שנשכח העניין. להתפרנס לא יכולנו, לעבוד לא יכולנו. כי בשבת לא רצינו לעבוד. היו חסידים ואנשים שתמכו במשפחה. הבנות הנשואות יכלו איכשהו לעשות משהו. לא מסחר, אבל משהו שנוכל להתקיים. בעוני, בדוחק, אבל להתקיים. והתקיימנו. מאוקטובר 1939 עד 21 ביוני 1941.

ילדי, יששכר לייב, נולד בראשון לראשון 1940. אני לא זוכר את התאריך היהודי. עברנו את התקופה הזו. בחצר שלנו היה בית המדרש. היו מתפללים, בקולי קולות, כמו שחסידי סלונים מתפללים. אפילו מצות, תחת עינם של הרוסים. וחגגנו את החגים כרגיל. יכול להיות שבשנה הראשונה הם עדיין לא רצו לגלות את קלפיהם. אמנם, היו משפחות עשירות יהודיות, כמו פולניות, שהם אסרו והגלו לסיביר. בעזרת ה', אנחנו נשארנו. עד היום של פרוץ המלחמה.

אני רוצה לציין ולהדגיש, שהשטיבל החסידי היה למעשה המעבדה הנפשית של כל מי שנמצא שם מבני הנוער. והיו אנשים צעירים, מבוגרים מאתנו, שחשו אחריות למי שנמצא בשטיבל. הם פשוט שוחחו, עבדו. כשראו ילד חלש, דאגו לכך שמישהו יקח אותו ויקדם אותו ויחזק אותו שלא יפול ברוחו. למעשה, ישבנו שם כמו בבית היוצר. עד שהבחור חש שהוא כבר נושא את עצמו.

אני הייתי בשטיבל עד גיל 16-17, אולי קצת יותר. יום אחד בא אבא ואומר לי: יחיאל, אני מחזיק אדם שמנהל את הבית שלנו אדמיניסטרטיבית, וזה עולה כך וכך. אולי אתה תסכים לקחת בערב, כשאתה בא הביתה, רק תרשום בספרים מי שילם ומי לא שילם, ומה צריך לשלם למועצה המקומית, מיסים. רק את זאת ולא יותר. ולדאוג שאנשים ישלמו. בלב כבד, לא רציתי להפרד מהשטיבל ומהחברים… כל היום ישבתי בשטיבל, אבל בשעות הערב, כשעוד יכולתי לעסוק במה שהייתי רוצה לעסוק, אז אבא לקח אותי. והבנתי אותו. שנה וחצי ניהלתי את הבית, עד שאבא לקח את זה ממני, כי עשיתי חורבן. הייתי צריך לאסוף את הכספים אצל הדיירים, ולא מיהרתי. נכנסתי לדייר, והדייר אמר לי: יחיאל, קשה לי, אין לי, יש לי ילדים. אני יצאתי את הבית ולא לקחתי. וככה זה היה. לא סיפרתי לאבא, כי חשבתי שאולי אוכל בכל זאת להשפיע ואנשים יכניסו את הכספים המגיעים מהם. החרבתי את הבית, את ההכנסות. וכשאבא ראה את המצב, אמר: לך לשטיבל בחזרה.

לגבי הילד שנולד – הסנדק היה הרבי הצעיר מסלונים, וה'כסא אליהו' היה הרב פיין, גדול הגאונים בפולין. מה קרה עם כל המשפחה בפרוץ המלחמה? אנחנו עוברים כאן למין… לא תוהו ובוהו, אלא משהו שהדמיון לא מסוגל היה ליצור תמונה של אותם הימים.

[סוף קלטת 1 צד א]

ידענו כבר שפה ושם יש הרוגים, פה ושם הגרמנים עושים דברים כאלה או כאלה. מרביצים, יורים. אנחנו גרנו לא במרכז הישוב. בסלונים היה מרכז של כל מיני בתי כנסת, ויהודים גרו מסביב. אנחנו גרנו קצת רחוק יותר. ויום אחד, וזה לא היה רחוק מאז שפלשו לעיר, אולי חודשיים – אנחנו שומעים שרחובות מסוימים בעיר סגורים. אין יוצא ואין בא. ואוספים אנשים, במיוחד גברים. היה בסלונים גביץ קומיסר – הקומנדנט של כל העיר, ראש העיר, ששמו היה היק. בן עשרים ושבע, צעיר מאד, גבה-קומה, הדור פנים. רוצח שאין כמוהו. והוא נכנס לדירה שלנו. אנחנו, הגברים, האחיות, היינו מוחבאים במחסן עצים בחצר, כי לא ידענו עדין מה הם עושים ואיך הם עושים. חשבנו, ילד, או הסבתא, או אשה בגיל גבוה… אז היא נשכבה במיטה והילד הסתובב שם על ידה. מעניין, הוא נכנס ורואה את הסבתא ורואה את הילד, ויוצא את הבית. שום דבר לא עשה. בשעה ארבע ידענו שזה נגמר. מה נגמר? הטבח הראשון של 14,300 יהודים. משמונה עד ארבע. יצאת את הרחוב בארבע, לא קרה לך כלום. דיסציפלינה גרמנית. אחרי ארבע אתה לא צריך לרעוד.

זה היה הטבח הראשון. לפני כן, גם עשו מין איסוף של כאלף חמש מאות יהודים בקסרקטין. וחשבו שאוספים אותם כדי לענות אותם, להציק להם. לא יתואר איפה המחשבה היתה. אנחנו לא הכרנו אותם, כי היהודים המבוגרים הכירו את הגרמנים ממלחמת העולם הראשונה. ולא כמו הרוסים, שהיו ג'נטלמנים ועזרו. אז הרב של העיר, הרב פיין, הלך לבית הקהילה, כפי שהיה הולך כל יום, ושם היו מחלקים מזון לנצרכים ולמשפחות. בסלונים היו 15 אלף תושבים יהודיים, ו15- אלף יהודים פליטים שהגיעו מהעיירות, שנמלטו מהגרמנים. אז הקהילה היתה צריכה לדאוג להם. והרב פיין היה כל כך מסור, בלתי רגיל. אז הוא יוצא ומגיע למין מחסום, לא נותנים לו לעבור. הוא אומר לגרמני שעמד על המשמר: אני הרב של העיר, תן לי לעבור, אני צריך ללכת לקהילה, יש לי שם אנשים עניים שצריכים לאכול ואם לא אתן להם לחם אז לא יהיה להם. לוחש לו הגרמני הצעיר: רבי, לאן אתה הולך? פה אוספים את כולם, זו מין פעולה כזאת. בשביל מה לך להסתכן. אז הרב מתחנן בפניו: תן לי להכנס, אני צריך למלא את תפקידי! אז פתחו את המחסום והוא נכנס. הוא הולך מספר צעדים, וכבר רואים איך שמכים אותו, איך שזורקים ממנו את הכובע, את החלוק שללו, מרביצים לו באכזריות. מספר על כך רופא יהודי, ד"ר קפלינסקי, שהיה בין אלה ואחר כך שחררו אותו כרופא. אז הוא ראה. אלף וחמש מאות היהודים האלה לא שבו הביתה. האכרים כבר חפרו בור בקצה העיר, והם נספו שם על קדוש השם, יחד עם הרב של סלונים, הרב פיין, שהסתכן בשביל היהודים.

המצב המשפחתי היה רע מאד. אמנם ברוב הקהילות, הקהילות הראשונות היו אלה שהיו לפני כן ראשי הקהילה. כמעט בכל קהילה כך. הם לא מצאו חן בעיני הגרמנים, הם חיסלו אותם אחרי זמן קצר. ראו שהם לא ממלאים את מה שהם רוצים, הם לא יתנו את מה שהם רוצים מהם. אז מהקהילה הראשונה היינו מקבלים עדיין קצת לחם. אז היה לחם עוני. החליפו גם את הקהילה השניה. את הקהילה השלישית, את היודנרט, כבר הקימו מאנשים מהשכבה הנמוכה ביותר, ללא אחריות.

לקח קצת זמן, המצב רע עוד יותר. הגרמנים לקחו אנשים לעבודה שחורה על הכביש מסלונים לברנוביץ. היו משפחות בעלות יכולת, ששכרו מישהו שילך לעבוד במקומם של בני המשפחה. אני ידעתי את מצב משפחתי, הייתי צעיר, ואמרתי: אני יודע שמקבלים ככר לחם עבור העבודה, אני אלך. המשפחה לא הסכימה, אשתי לא הסכימה. אמרתי: תראי, אני רואה מה יש בבית, אתרום גם את חלקי. אני יצאתי לעבודה בבוקר. אל תשאלו איך נראיתי בערב. הייתי צריך להוביל מריצה. למלא אותה באבנים ולהוביל למקום שהיו צריכים לסלילת הכביש. לא יכולתי להוביל אותה ישר, וקיבלתי מכות לאין שיעור, פרגולים לאין שיעור. ביקשתי מה' שיתן לי כבר להגיע לשעות הערב, שאוכל איכשהו… איך אוכל להגיע הביתה? לא אני בלבד, גם אחרים. אני לא הייתי רגיל לזה. כשהייתי בצבא, שאלו אותי מה מקצועי. אמרתי שאני סופר. נתנו לי מטאטא לטאטא את החדרים שבהם היינו. ברור שלא הייתי כשיר לעבודה הזאת. עבדתי במסירות נפש, תוך מכות בכל הגוף. כנראה שמשאית לקחה אותנו בחזרה, את זה אני לא זוכר, אבל לא יכולתי לרדת, לא יכולתי להכנס הביתה. לא יכולתי לאכול. אמרתי: אני רוצה רק לשכב. ברוך ה', אתם רואים אותי, קמתי גם למחרת.

בא הקץ לישיבה הזאת, או להתגוררות באופן מפוזר. יוצרים גטו. את הגטו יוצרים ממש מול הבית שלנו. בחזית היה כביש, מעבר לו מדרכה, ומעבר למדרכה מתחיל הגטו, אותו גודרים בגדר תיל. כשאנחנו יוצאים, אני לא יודע עד היום מדוע, השוויגר שלי לקחה איתה את המקל של 'יסוד העבודה', שהיה מייסד חסידות סלונים, ר' אברום ויינר, בעל 'יסוד העבודה'. והמקל היה עומד בבית המדרש, מגודר, ושם עמדה גם מיטתו, מיטת ברזל, של בעל 'יסוד העבודה'. שם היה הקיתון שלו. את זה היא לקחה איתה. לי נתנה שלושה קרשים, כאשר בתוך אחד שרופות האותיות "כסא של ר' ישראל בעל שם טוב". שלושה קרשים קטנים של הכסא של הבעל שם טוב, מבית המדרש במז'יבז'. איך זה הגיע בירושה אל השוויגר שלי, או אל אביה, אני לא יודע. הם היו קרובי משפחה במז'יבז', אבל איך זה הגיע אני לא יודע. אבל שלושה קרשים אלה לקחתי בתוך כיס המעיל שלי והלכתי באיזו בטחה.

החיים בגטו הראשון, איך עברנו אותו, אני לא זוכר פרטים. חיינו בעוני, חיינו על לחם. מנין לקחנו משהו אחר אני לא יודע. עם ילד שגדל. עד שבא הטבח השני. אנחנו גרנו בדירה של פולניה שנכנסה לגור בדירה שלנו. הגרמנים עשו כך, לא אנחנו קבענו את זה. היתה שם חצר, בחצר גידלנו עגבניות, כמו אצל פולנים גויים שמגדלים בחצר. מולנו היה ר' ברל שוחט, שאצלו התפללנו במנין בציבור, בפחד. אני זוכר שבא פורים, ואני הולך לאחד, ר' מוטקה קישינגבר לביתו. נאמר לי שאצלו מתכנסים לסעודת פורים. מה היתה סעודת פורים? פרורי לחם על השולחן בתוך צלחות. ואנחנו יושבים ושרים 'שושנת יעקב'. אולי היה קצת משקה, אני לא זוכר. ור' מוטקה קישינגבר עולה על השולחן ורוקד ושר את 'שושנת יעקב'. ארור המן, וכו'. ואנחנו פוחדים, ומבקשים ממנו: ר' מרדכי, ר' מרדכי, אל תרים קולך, הסכנה גדולה! פתאום אנחנו שומעים יריה אחת. נודע לנו אחר כך שאותו היק הסתובב בגטו. היה לו תחביב כזה, להסתובב בגטו. היה לו אקדח קטן מאד, והיה יורה לתוך חלון. ראה דמות בתוך חלון, מיד ירה בה והרג.

אגב, על אותו היק העדתי כאן בארץ פעמיים. פעם אחת בבית משפט בתל אביב, ברחוב יהודה הלוי, בשנות המנדט. לפני כן נקראתי על ידי המשטרה, היתה שם מחלקה לחקירת פשעי הנאצים. אולי מצבי היה גרוע יותר מאשר היום. היות והכל היה טרי יותר, כמה זמן אחרי בואי, העדתי שם. ונתנו לי תמונות שאזהה את האנשים. ומיד זיהיתי את היק הקומנדנט, גביץ קומיסר. ואז שאלו אותי אם אני רוצה לנסוע לגרמניה ולהעיד שם. יתנו לי מלון וכו'. ואמרתי לא. אני לגרמניה לא רוצה לנסוע. ואז הם באו לתל אביב. והעדתי. אלו היו חוקרים, עורכי דין. שמעו אותו. אמרתי שלא אשבע, רק בהן צדק. שכחתי את העניין. אחרי מלחמת ששת הימים, אני מוזמן שוב להעיד נגד היק. שוב לא הסכמתי לנסוע לגרמניה. ואז יום אחד אמרו לו להתייצב. אשתי מלכה באה לשופט והתחננה: הוא לא יחזיק מעמד, יהיה לו קשה. היו צריכים להיות כאן כל הסוללה של עורכי דין וסנגורים. באמת היה לי קשה, והיא בקשה ממנו. והוא התנה תנאי, שלא יציבו לי שאלות עוקצניות. ועמדתי משעה תשע עד שתיים, תוך חקירה לא קלה של הסנגורים וסנגורית אחת. אמרתי: כשסיפרתי לכם שראיתי את היק שנכנס לביתנו ושם מצא את השוויגר ואת הילד שלי. איך ראינו? אמרתי שהיינו חבויים במחסן עצים, היו סדקים. ראינו אותו נכנס, אז חשבנו שכולנו אבודים. הכרנו אותו כבר, את היק. העיקר, ברוך ה', הוא נידון לשבע עשרה שנות מאסר. אמרו שהוא כבר מבוגר.

אז אנחנו יושבים בפורים ומבקשים ממרדכי קישינבר. הוא היה בעולם אחר. אנחנו שרנו, אבל הלב לא שר. לא שהסעודה חסרה לנו, האוירה הקשה, מצב הרוח של היהודים בגטו, ומה יהיה מחר? פתאום דופקים בדלת. לא רוצים לפתוח. הכל נשתתק, דומיה. מישהו צועק: אני שלוימה מברנוביץ! פתחנו את הדלת, נכנס יהודי. מה יש? טבח בברנוביץ! אלפי יהודים הרוגים שרועים ברחובות ברנוביץ. הוא מנה גם את השמות. זה וזה כבר איננו, ראיתי אותו ברחוב. זה היה הפורים שבילינו בסלונים בגטו.

אנחנו מגיעים לקיץ 1941. אנחנו מתכוננים למשהו נורא. יום נורא. הגרמנים מטילים פצצות תבערה על הגטו. מספרים, שרואים כבר גופות יהודים בנהר בשצ'רה. מה אנחנו עושים? זה יגיע גם אלינו. בתוך הבית היה מרתף, שבו החזיקו בקיץ את הדברים כדי לצנן אותם. אנחנו חפרנו בתוך המרתף חפירה עמוקה יותר ורחבה יותר. ואנחנו נכנסים ויושבים שם. ולא יודעים מה מתרחש, אבל יודעים שהחום הוא בלתי נסבל. אנחנו מתחילים לפשוט את הבגדים. אני מחזיק את הילד ללא שום דבר. נחנקים. אנחנו יוצאים, רצים, כי בשביל מה למות במחנק?

ש. אז יצאתם מהמרתף?

ת. מחליטים לצאת מהמרתף ולהכנס למחסן של הגויה הזאת, מחסן יותר גדול, עם כל מיני גרוטאות. ומחליטים כך: כל הנשים, השוויגר וכל הבנות, אשתי והילד הקטן, נסדר אותן בתוך המחסן. סידרנו אותם והסתרנו, בכל מיני כלים וגרוטאות וקרשים, כאילו לא קיים. כשיכנסו, יראו רק מחסן. מה היה? הפולניה הזאת, בעלת הדירה, כנראה ראתה מה הגרמנים עושים ורצתה לראות מה יקרה בדירה שלה, ניגשה לגרמנים. היא כנראה עקבה אחרי מה שאנחנו עושים ומסתירים. והיא אמרה להם: פה ישנם יהודים. מה אנחנו עשינו? אני וגיס שלי, שהיה עדיין בחור, אמרנו, בשבילנו, מה שיהיה יהיה. אולי יקחו אותנו לעבודה. כבר היה חיסול שני. אמרנו שנלך לערוגות העגבניות, תחת כיפת השמיים. ותארו לכם, הגויה הזאת, היא לא ראתה אותנו. היא ראתה אותם איך שאנחנו הכנסנו אותם. פתחו את הדלת והוציאו את כל המשפחה, והובילו אותם ישר לבורות. אחרי שעה לא היו בחיים…

נשארנו כמאה ועשרים אנשים צעירים. מה עושים בנו? אוספים אותנו, מביאים אותנו לבית אחד גדול, שהיה שייך לעשיר יהודי. שם הגרמנים שיכנו תחילה שבויים רוסיים. בית גדול, עם חצר ועם כל מיני ביתנים. עד שחיסלו אותם. והביאו אותנו לשם. מאה ועשרים יהודים. הגיס שלי נלקח לעבודה בבית חרושת. מישהו מחסידי סלונים לקח אותו. היה לו בית חרושת לטקסטיל ולקח אותו לעבודה. חשב שהוא מציל אותו. בינתיים, בחיסול הסופי, לקחו את כולם. אני הייתי באותו בית יחד עם מאה ועשרים יהודים צעירים. שתי קומות בבית. אני הייתי בקומה שניה. קבוצה אחרת היתה בקומה הראשונה. הבית היה מגודר בגדר תיל וחומה גבוהה. במשך שבעה שבועות שהיינו בבית הזה, כל בוקר הוציאו אותנו מן הבית, הביאו אותנו לבית החיים, לבית העלמין, לניתוץ המצבות. בשביל מה? לסלילת כבישים. וכך יום יום הלכנו וחזרנו. עוד מצבות ועוד מצבות. בין אלה גם האוהל שהיה בסלונים, של 'יסוד העבודה', של ר' אברום ויינברג שהיה אביו של ר' שלוימקה, הרב הצעיר. ושל השווער. ניתצתי את זה. הלב נמס, לא היה, בשבר. בצד עמדה המצבה של ר' אייזיל חרב. גם אותה חיסלו. שש שבע שעות חלפו, ואנחנו ראינו, מי יודע מה קורה, מה יהיה? כנראה הקץ.

כך היה. בוקר אחד, אנחנו מתעוררים, ופתאום ראינו שהבית מוקף בחיילים גרמנים ואוקראינים וליטאים. כולם בקסדות על ראשם. ואנחנו רואים שעכשיו זה ייגמר. מניחים תפילין ואומרים וידוי, בוכים. עד שבאה הקריאה לרדת. יורדים. ויחיאל גרנטשטיין יורד, ורואה מה שלא ראה ששה שבועות – שבין קומה אחת לשניה יש מין נישה, מין חור כזה. אף פעם לא הבחנתי בזה. אבל אני יורד ומתייצב. ואומר לי לבי: מה אכפת לך, תנסה. אני קופץ מהשורה, עולה קומה אחת, נדחף לתוך החור הזה. בינתיים גרמנים ואוקראינים רצים מקומה לקומה, והם לא רואים אותי, כי הראש שלהם לראות בחבילות שלנו, אם יש כסף או זהב. אני מסובב את הראש ורואה איך הרגלים יוצאות לי. אין לזה טעם. ואחרי שניות, ההגיון הקר אומר לך: אל תעשה דברים… ואני יורד ומתייצב בשורה. ואז אני יודע שהאות ג' היא מן האותיות הראשונות. התחילו לקרוא בשמות, וכל אחד היה צריך להרים את היד. וזה יגיע אלי. ואני אומר לכם דבר, שאמרתי בשטיבל לא פעם, ואמרתי זאת לפני חמישים שנה, מיד אחרי שהיה לי למי לספר: אני פתאום מרגיש שמישהו אוחז בידי, ממש אוחז בידי. הייתי מוכן להשבע בספר תורה. עד כדי כך. שמישהו אוחז בידי, והקול אומר לי: מה אכפת לך? תעלה למעלה! עם ירו בך, אז ירו בך למעלה. מאי נפקא מינה שזה מוכרך להיות כאן. ואני מרגיש את היד חזק מסביב כמו שרשרת. ואני עולה ונדחף לתוך החור. כבר לא מסתכל, הרגליים בחוץ, או לא בחוץ. אני ממלא איזו פקודה. לא לקח הרבה זמן. אבל אל תשאלו מה שקרה שם. במקום, טרח, טרח, מכונות יריה. עד שהשתתק. ואני נרדמתי! בתוך החור הזה. כמה זמן אני לא יודע. יכול להיות יום, יכול להיות לילה, יכול להיות יום ולילה. לא יודע.

וכשהתעוררתי, עד שהחזרתי לי את כל המאורע הזה מה שקרה, ומה קרה איתי. אז שאלתי: מה אתה עושה, יהודי אחד בעיר? איך תחיה? אני מתחיל בכל זאת להרגע ומתחיל לחשוב. לא בהגיון, הגיון לא היה, אבל קצת בישוב הדעת. ואני רוצה לראות דבר אחד: מה עכשיו, יום או לילה? כי הייתי כל כך שם בפנים, בחושך כזה, שלא ידעתי אם זה יום או לילה. ואני מתחיל קצת להוציא את הראש, ולילה. אז צריך לחשוב קונקרטית מה עושים. אני לא אשאר כאן, זה ברור. יהודים אין. העיר מלאה גרמנים וגויים. נזכרתי רק בדבר אחד – כשעבדנו בבית העלמין בניתוץ המצבות, שמר עלינו איזה אוסטרי בגיל גבוה, שלא היה ראוי או כשיר לחזית, למלחמה. יום אחד, הוא אמר לנו: ביער כאן יש אלפי פרטיזנים. הוא הצביע באצבע. זה לא היה נכון, היו בודדים, אבל הרושם אצל הגרמנים… הם פחדנים כאלה, הגרמנים. אתם לא משערים לכם כמה הם פחדנים. אז נזכרתי בזה.

בית העלמין היה על גבעה, אחר כך היה כביש המוביל מסלונים לברנוביץ. ומעבר לכביש היער. היער מתחיל בביאליסטוק ונגמר במינסק. כשלוש מאות קילומטר אורך ועשרה קילומטר רוחב. אמרתי: יחיאל, זהו זה. אתה תשכב פה בלילה. בבוקר נראה. ה' עזר לי. כשיצאתי מאותו בית, פחדתי, הרי יש משמרות גרמנים שמסתובבים בעיר והורגים. הם יורים באויר כדי…

[סוף קלטת 1 צד ב]

[קלטת 2 צד א]

עצרנו בראיון הקודם בכך שהגעתי ליערות, לפרטיזנים. נלקחתי שם למטה, שם חקרו אותי. בסופו של דבר, ניתן לי מקלע ונעשיתי מקלען היחידה הפרטיזנית. היחידה הזאת היתה אקסלוסיבית רוסית. כל הלוחמים היו רוסים. מאוחר יותר התקבלו יהודים אחדים ליחידה הזאת. אבל תקופה ארוכה הייתי יהודי יחידי. מה עשינו? על מה התבססה הפרטיזנקה שלנו? פשוט לחימה לילה לילה. יציאה לנקודות מסוימות בהן נמצאו גרמנים. פתחנו באש על נקודה. אם הם היו חזקים יותר, עשינו מה שעשינו, ונסוגנו. עיקר העבודות שלנו היו בהורדת רכבות. זה היה משתלם. היו יוצאים בקבוצה של 3-5 פרטיזנים. למזלי, כמקלען, הייתי צריך ללוות כל קבוצה. במקרה של כשלון הייתי צריך להגן על נסיגת האחרים. היינו סוחבים דלי מלא בחומר נפץ. התקרבנו לפסי הרכבת. כמובן, הכל היה פרימיטיבי. אחד מאיתנו היה חופר בכלי שלקחנו איתנו, את האדמה מתחת לפסים, ונסוגים. משאירים בידינו חוט הקשור לאותו דלי. מסביב היו יערות, והרכבות עברו דרך היערות. אנחנו היינו מעדיפים רכבת המטפסת על ההר. אז, כאשר ה' עזר לנו והצלחנו, זאת אומרת לא גילו אותנו לפני כן… כי בדרך כלל הגרמנים היו שומרים על פסי הרכבת ועל הרכבות שהיו יקרות להם. אם הצלחנו, בלילה חשוך ללא ירח, לא להתגלות, נסוגנו עד קצה היער, 40 מטר, ושומעים כבר את הרכבת המתקרבת, ואז הלב פועם חזק ורוצה לדעת: נצליח או לא נצליח? ואם ה' עזר, והרכבת עלתה, בו ברגע כאילו העולם התהפך שם. אש מתלקחת. ברכבות הללו היו כלי נשק, טנקים, רימונים, כדורים, או אנשים, חיילים גרמנים. ואז הצלחנו. נסוגנו וחזרנו הביתה, זאת אומרת לבסיס. למחרת כבר היו מודיעים שהודיעו לנו איך היה. בדרך כלל אם היינו מצליחים, היו הרבה הרוגים והרבה כלי נשק שהלכו לאיבוד.

הפעולות הללו היו לחם חוקנו, יום יום. לא ידענו מנוח. ביום היינו צריכים לישון, ובלילה אסור היה להשאר בבסיס. כמובן, שאחדים נשלחו למקום זה ואחרים למקום אחר, ועוד אחרים לפעולה אחרת. גם לדאוג למזון. היו יוצאים לכפרים כדי לאסוף מזון בשביל היחידה. ואלו היו החיים השגרתיים. מלבד… הדבר לא יאומן… היתה אנטישמיות בקרב המפקדה העליונה. זה התבטא בכל מיני אופנים. למשל, כשעמדו על המשמר יהודי וביילורוסי, ומצאו אותם רדומים, על היהודי גזרו מוות, ואת הביילורוס, היות וזו המולדת שלו והוא בא לעזור לפרטיזנים – הוא קיבל 2-3 ימים מחבוש בתוך היער. ארע דבר מאד טרגי. הדברים אמנם רשומים בספרי 'יהודי ביער'. אני אגע רק באחדים ובולטים במיוחד. בתקופה מאוחרת יותר, כשהיו כבר כמה יהודים, היתה בחורה אחת, סוניה. הם לא ידעו בתחילה שהיא יהודיה. אחר כך נודע להם הדבר. לא היה לנו קשר כלשהו, כי אני לא רציתי שיזהו אותה כיהודיה. פעם אחת יצאנו לפעולה בכפר עוין. כפר עוין היה כפר שבניו שרתו כשוטרים במשטרה הגרמנית, עזרו לגרמנים. בגדו במולדתם. ושם קשה היה לפרטיזנים לפעול. אבל היו שולחים לפעמים קבוצות כדי לקחת מהם בכוח מזון ובגדים בשביל הפרטיזנים. פעם נודע לנו שעומדת להתקיים חתונה של אחד השוטרים המשרתים אצל הגרמנים, מאותו הכפר, והוזמנו לחתונה גם גרמנים. ושלחו קבוצה גדולה של פרטיזנים. אני כמקלען, כמובן מלווה את הקבוצה. והגענו לכפר. החתונה היתה, אבל התברר שהגרמנים לא הגיעו. כנראה שהם פחדו להתקל בנו. אז אמר מפקד הקבוצה, היה קצין פרטיזני: קחו לכם מה שאתם רוצים. אז הלכו הפרטיזנים, מאחד לקחו חליפה, מאחר מגפיים. וסוניה הזאת לקחה ממישהי זוג גרביים. ונסענו בחזרה, כי לא היתה לנו פעולה מיוחדת. המפקד סיפר שהגרמנים לא היו ולא היה לנו מה לעשות, אבל שהוא הרשה לחברי הקבוצה לקחת מה שנחוץ להם. אחרי כמה ימים, הגיעה תלונה מבני הכפר למפקדה, על התנהגותנו, כביכול המבישה. של אנשים שבאים לחתונה ובוזזים להם את האנשים. כל אחד שהשתתף באותו מבצע ידע, במה יכולים להאשים את האנשים? ראשית כל לא הרגנו ולא רצחנו ולא ירינו. רק לקחנו לפי פקודה, לפי רשות המפקד. הדבר נשכח. אחרי שבוע שבועיים, יוצאים שוב לכפר כל אלה שהשתתפו באותו מבצע. וכשבאים למקום, אוספים את כל אנשי הכפר, והמפקד אומר לסוניה שתצא מהשורה. והוא קורא לפני הקהל, שהיות והיהודיה הזאת התנהגה שלא כשורה, בצורה מאד לא מתאימה לפרטיזנים, אז המפקדה הוציאה נגדה פסק דין מוות. ובו במקום ירו בסוניה שלושה כדורים והיא נפלה. אני אז הייתי כמשוגע. איך אפשר היה? איך אפשר בכלל להאמין, להעלות על הדעת, שדבר כזה יקרה. לקחת את היהודיה שלקחה פחות ממה שאחרים לקחו, אחרים פשוט הפשיטו אנשים מבגדיהם. והיא לקחה זוג גרביים…

הדבר הזה ליווה אותנו לא כל כך בשמחה. היה לנו מקרה אחר שעליו אספר. עלי אישית. היינו במערכה נגד נקודה גרמנית. הספקנו לחפור לנו שוחות לפני הקרב. והתחלנו לנהל את הקרב. ירינו על הבית בו נמצאו הגרמנים. פתחנו באש חזקה. הם הופתעו, אבל הקרב לא נגמר. היו מי שנפלו מצדנו, וגם גרמנים הרוגים. ופתאום היתה איזו הפסקה, מין שביתת נשק. בשוכבי כך בחור שלי, פתאום התחשק לי לגלגל סיגריה, טבק בתוך פיסת נייר. רק למשוך כמה משיכות. כי היינו מוותרים על אוכל, אבל על העישון… ומה היה העישון? מעלים שייבשנו. ופתאום אני מרים את העיניים ונזכר, ריבונו של עולם, הרי היום יום שישי, ופה השמש נוטה מערבה כבר. ואני מתחיל במקום להלחם בגרמנים נלחמתי בעצמי. אמרתי לעצמי: כל עוד אתה מהסס וחושב שעדיין כן או עדיין לא, השבת עדיין רחוקה, אז השבת תתקרב. ואני מרים שוב את העיניים. ריבונו של עולם, הרי יש עוד קצת זמן. אתן רק משיכה אחת בטבק ואזרוק את זה. ואז אמרתי: לא, יחיאל, שכחת מי אתה? לקחתי את הטבק מתוך הכיס, השלכתי אותו לחול, ערבבתי אותו באדמה, וברוך ה' התפטרתי מכל נסיון. זה עדין לא הכל. היו ארועים אחרים.

בסתיו 1942, בשנה הראשונה לפעילותנו ביערות, הקיפו אותנו, כפי שאמרו אחר כך, כארבעים וחמישה אלף גרמנים. הקיפו את היערות שלנו. והיינו במצוקה. גם המפקדה לא ידעה מה לעשות. לבסוף, הם אמנם נכנסו ליערות בלי טנקים, בלי נשק כבד, מכיון שהכבישים בתוך היערות לא היו עשויים לכך. אבל עם נשק שלהם הגרמני המודרני, מרגמות ומקלעים. הקיפו אותנו. המפקדה הגיעה למסקנה, שאנחנו אמנם מנינו כאלפיים פרטיזנים, אבל מול ארבעים וכמה אלף לא נוכל לעמוד. יצאה אפוא פקודה, להתפזר לקבוצות קטנות. וכל קבוצה תנסה לפרוץ את המצור. עשינו לפי הפקודה. קבוצות קטנות, 5-6 איש כל קבוצה, ניסו לפרוץ. כי שם הם ישבו. בכביש החופשי הם ישבו. והרבה פרטיזנים נפלו בפריצה הזאת. ה' עזר, כפי שעזר לי תמיד בשש שנות המלחמה, שהייתי בין אלה שלא נפגעו.

אבל מה קרה אחרי כן? התאספנו בחזרה. נספרו, ונודע מי שחסר. ואז לפתע פתאום נפוצה שמועה, שהיהודים שהיו ביחידות האחרות והיהודים האחדים שבתוך היחידה, הם אשר הביאו את הגרמנים ליער. השתוממנו. פשוט לא ידענו מה לעשות. ויצאה הגזרה, שצריך לקחת מכל היהודים את הנשק שלהם. לקחת מפרטיזן יהודי את הנשק שלו, זאת אומרת לקחת לו את החיים. כי לאן ילך בלי נשק? מי יכניס אותו, מי ירצה לתמוך בו, מי יתן לו לאכול? הרי בכל כפר, אפילו הטוב היותר, היו בוגדים, היו מלשינים. לא היו נותנים ליהודי להכנס. והדבר הגיע גם אלי. בשעה מסוימת, באמצע היום, ניגש אלי פרטיזן מסיביר, מתוך היחידה שלי, סברדלוב שמו. הוא אומר לי פקודה: לתת לו את המקלע. ואני עצור. הוא שומר עלי. לקח ממני את המקלע. הוא לא הסתפק בכך, אלא לקח ממני גם את המגפיים שלי, ונשארתי יחף. ואני יושב, שעון על עץ, ולא יודע מה יהיה, מתי יוציאו אותי להורג, או מתי יעשו בי מה שיעשו. לא ידעתי.

לא סיפרתי כאן מה שנמצא בספרי, 'יהודי ביער', שהייתי בתא שעשינו לנו מין צריפון, מקום שיכולנו להכנס ולישון בלילה על קש. היה אחד פרטיזן בשם מישה. אני כל הזמן חשבתי, לא ידעתי אם הוא חצי יהודי. לא היה לו מראה של יהודי, אבל משהו היה ביחסו אלי, ובכלל בדיבורו. ישנו חודשים יחד. אגב, סיפור בתוך סיפור. הרי שמי יחיאל, וכאשר נתוודענו זה לזה, שאלתי אותו לשמו והוא שאל לשמי. אמרתי יחיאל. הוא אומר לי ברוסית (אני כבר דיברתי רוסית טובה): לא, זה לא יכול להיות, אין שם כזה. אני רוצה להסביר לו, בשום אופן לא. העיקר, אחרי משא ומתן ארוך איתי, הוא אומר לי: יחיאל, אתה יודע, אתה לא יחיאל, אתה פיליפ. אמרתי לו: שיהיה פיליפ. וכך נשארתי עם השם פיליפ עד שהגעתי ארצה. כששוחררתי ורציתי לשנות את השם, לא הלך לי. כשהייתי בלודז' ורציתי לשנות את השם, לא הלך לי. כשהגעתי כאן לישראל למשרד הפנים, ואמרתי: תורידו לי את ה'פיליפ', שמי יחיאל. לא, לא הולך. אז כתבתי מכתב למועצה המקומית של לובלין, עיר הולדתי, וביקשתי, אולי יש להם עוד מסמך עם תאריך הולדתי. וקיבלתי, עם השם יחיאל יצחק. ניגשתי למשרד הפנים וניתן לי השם. להוריד לא, אז תחילה הם רצו פיליפ ויחיאל. אחרי שנה אמרתי: אני לא מסכים לזה, ביקשתי שיורידו את פיליפ. אז הורידו לי, ואני ברוך ה' יחיאל יצחק, נקי.

אז מה קרה? אותו מישה, אנחנו התיידדנו מאד. והוא היה קצין בכיר בצבא האדום. אז אני אומר, שאני לא יודע אם הוא היה יהודי, או חצי יהודי. ופתאום הוא מגיע מאן שהוא, רואה אותי יושב שעון על עץ, בלי מגפיים, בלי המקלע, ומישהו שומר עלי. הוא ניגש אלי ושואל מה קרה. אמרתי: אתה לא יודע? לא שמעת עד עכשיו? הרי אני הבאתי את ארבעים וכמה אלף הגרמנים ליער. הוא נדהם. הלך למטה, שהה שם כמה ששהה, וחזר. הוא הסביר להם: מי יש לכם שירצה לסחוב את הכלי הזה, המקלע הרוסי, ששקל אולי עשרים קילו, עם הכדורים. מי יסחוב את זה? בכל פעולה הוא משתתף! אז הם השתכנעו. טוב, הוא אמר עוד כמה מילים בשבחי. והחזירו לי את המקלע, אבל לא את המגפיים. סברדלוב לא רצה להחזיר לי את המגפיים.

אנחנו מתקדמים בשנים, בחודשים. חודשי לחימה. אנחנו כבר בקשר מתמיד עם מוסקבה. מצניחים לנו נשק ודברים אחרים. מצניחים לנו רדיו כדי לעמוד בקשר איתם. כל זה הולך וטוב. אלא מה? מספר הפרטיזנים הולך וקטן. כל יום נוטל את הקורבנות שלו.

רציתי עוד לומר. כשישבתי כך, עוד לפני שמישה הגיע, ואני לא יודע מה יהיה גורלי. מה עושה יהודי כמוני? שפתותיו לוחשות. לחשתי מה שבא לי ושידעתי, את שיר המעלות בעל פה. מי אינו יודע את שיר המעלות? אשא עיני אל ההרים, מאין יבוא עזרי. בספרים אומרים, שההרים הם האבות, אברהם יצחק ויעקב. אינני יודע אם באותו רגע היתה לי המחשבה, אבל ידעתי שעזרי יבוא רק מהשמים. ופשוט ביקשתי: כמו שנתת לי חיים עד היום הזה, אולי תחוס עלי ותוציא אותי גם עכשיו מאותה צרה ומצוקה. ובאמת, מיד אחרי כן הגיע מישה עם מה שסיפרתי.

אנחנו בחודשים האחרונים של הפעילות הפרטיזנית. אני מדבר על יולי 1944. הדברים אצלנו היו אותן הפעילות. ואני הולך לאיזו פעולה להורדת רכבת, עם קבוצה. ואני יודע שהבסיס שלנו התרוקן כמעט, הרבה חסרים. אין לי מישהו אחר, אין לי משהו אחר, אלא השמים שמעלי. אני מרים את העינים וכך, במין שאלה, אני שואל את ה': ריבונו של עולם, אני אחזור עוד היום? כי אני רואה שהפעולות שלנו מתנהלות בצורה שאין לנו עזרה, אין לנו הרבה פרטיזנים. ומה יהיה בסופנו כאן. אבל מה יהיה בסופי. לא רציתי ליפול, למות, להרג ביער, בכפר, בדרך, באיזה מקום שם אני רואה את השלדים של חברים שנהרגו. הם נאכלו על ידי זאבים וחזירי בר, שהיו איתנו יחד ביערות. ה' עזר לי. אבל הגיע יום אחד, לא רחוק מהסוף, שחשבתי… סיפרתי שהיו איתי כמה קרשים קטנים, שבאחד מהם היו בתוכו שרופות האותיות "כסא של ר' ישראל בעל שם טוב". והשוויגר, שכבר לא היתה בחיים, שנלקחה לבורות, היא שנתנה לי את הקרשים האלה. ואני מחזיק אותם כל השנים, בכל המאורעות. ואני תמיד במחשבה שזה מקיים אותי, שזה השליח מה' יתברך, שמגן עלי. כמו שהתורה מגנה על היהודים, כך מגן הדבר הזה הקשור בבעל שם טוב, עם הכסא שלו. ולא היה דבר בעולם שכל כך שימח אותי, כאשר מיששתי ונגעתי וראיתי שזה איתי.

ושוב, ידיעה מתקבלת מהמשמר, דרך יריות ששימשו לנו סימן, שגרמנים עולים עלינו. הם היו כבר קרובים לבסיס. והמפקדה אמרה שוב אותו דבר: לסגת, להתפזר, לביצות בקרבת מקום. כי ידענו שלשם הם לא ילכו. אגב, תדעו, הגרמנים הם פחדנים גדולים. במגע איתנו, עם אחד או שניים או שלושה, הם היו מתים מפחד. ולא הספקתי אז לקחת עלי את המקטורן. ואחרי שהם הגיעו ולא מצאו אותנו, שרפו, העלו באש את הבסיס. כשחזרנו, וראיתי שאין לי מקטורן ואין לי הקרשים, נעשה לי חושך בעיניים. ראיתי בזה עכשיו אולי גזרה מהשמים. כנראה שאדם חושב, ורצון השמיים היה אחר. שבכל זאת אשאר בחיים. אחד ויחיד מכל המשפחה שנספתה.

ב22- ביולי 1944 התקדם הצבא האדום ורדף אחרי הגרמנים. הוא הגיע ליערות שלנו ושחרר אותנו. ויצאנו כביכול לחופש. זאת אומרת משוחררים. והרוסים שולטים. לי אין לאן לחזור, אין לאן לשוב. הגעתי לעיר סלונים. היינו אז מכל האזורים בסך הכל, בשנת 1942, באותו אזור, אלפיים וחמש מאות יהודים. פזורים בכל מיני יחידות. גם במחנות משפחה של יהודים מבוגרים, או של משפחות של ילדים ונשים, שאנחנו הגנו עליהם. היינו בסך הכל שמונה עשר יהודים, זה הכל. נכנסנו לאיזה חדר יהודי עזוב, ושם שהינו. אחר כך ניגשתי לרחוב בו גרנו, וראיתי עוד את הארובה של הבית. הבית לא היה. בית המדרש לא היה. איש לא היה, זכר לא היה לכל מה היה חי ותוסס שם…

ואז מתחילה פרשה חדשה. היתה אבקואציה. כל אזרחי פולין לשעבר יכלו, על פי הסכם בין ממשלת פולין שישבה בלונדון לבין ברית המועצות, לשוב לבתיהם במקומות הולדתם. ואז התחלתי לפעול כדי לשוב לשם. זה לקח חודשים רבים, עד שקיבלתי את האישור. ויום אחד מצאתי את עצמי בלודז'. לודז' היתה אז העיר שריכזה או ליקטה ניצולים. מדוע הפכה לודז' לעיר ריכוז של יהודים? מכיון שאלה שניצלו, שיצאו ממחבוא, מהכפרים שהיו חבויים בהם כל השנים… אנחנו מדברים עוד לפני השחרור הכולל, לפני תום המלחמה. אני הגעתי ללודז' כחודשיים לפני תום המלחמה, באפריל 1945. המלחמה עדיין התנהלה בברסלאו [Breslau]. ואז כל הניצולים שהגיעו בודדים ורצו לחזור לבתיהם, לכפר, לעיר או לעיירה, כדי לראות מי נשאר בחיים או מה נשאר… האכזבה היתה נוראה, מרה. הגויים לא נתנו להם להשאר אפילו לילה אחד. היו כאלה שעברו את אושויץ ומיידנק [Mazdanek] וסוביבור, ומחנות אחרים. והגיעו לעיירה שלהם לראות מה נותר ומי נותר, ונורו למוות בידי פולנים. הגרמנים לא הצליחו לחסל אותם, והפולנים… ואז ראו שאין ברירה, שהאדמה הזו אינה ראויה שנשאר יושבים עליה.

ואז התרכזו רוב הניצולים בלודז'. גם בוארשה קשה היה ליהודים להשאר, אפילו זמנית. אז לודז' היתה המרכז. בלודז', למחרת הגעתי, היתה הלוויה של שלוש מאות ספרי תורה מחוללים, בבית הקברות היהודי. היתה כבר קהילה קטנה, שאנשים עצמם טיפלו בזה. טיפלו בכל מה שדרוש היה לחיים. ידעו, התגלגלו בחורבות הגטו ספרי תורה מחוללים, ובמקומות שהיו בתי כנסת שנשרפו. אספו את כל זה והביאו לקבורה. באותו בוקר, כשנאמר לי שתתקיים הלוויה, הלכתי גם אני לשם. שם פגשו אותי כמה יהודים צעירים, עדין שלדים רזים, כמעט ללא חיים. ופונים אלי. מדוע פנו אלי? אני מוכרח לגלות זאת, כי אחרת זה לא יובן. היה מישהו שאמר דברים לפני קבורת הספרים, והוא הכיר אותי מלפני המלחמה וראה אותי בין העומדים. והוא הזכיר אותי. ניגשו אלי כמה אנשים צעירים ושאלו אותי דבר אחד: האם אני מוכן לתת כתף לשיקום החיים הדתיים פה, זמנית. לעצמנו, שאנחנו בעצמנו נתחיל בחיינו כפי שחיינו עד המלחמה. עם הכל. היו אלה אשר ארבוס ז"ל, משה גודל ברין, מאיר קורן, לייבל זמושץ. ועוד מישהו. ופשוט אמרתי להם שאני מוכן. ואז החלה פעולה לגמרי אחרת, לגמרי חדשה. התחלנו לחיות מחדש. ולמה שעשינו הקדשתי את הספר 'ימי בראשית'.

הזכרתי את השמות, הם היו לודז'אים והיו בכל שנות הגטו בלודז'. בתקופה האחרונה, מהמשלוח האחרון לאושויץ, הם הסתתרו, ובאיזו צורה נשארו בחיים. הם היו הראשונים שיצאו לחיים אחרי שהצבא האדום נכנס ללודז'. הם נכנסו לדירות שלהם. הדירות שלהם הפכו אחר כך לאכסניות לניצולים שבחרו להיות בימים הראשונים באוירה שלהם. ואני הייתי באמת חודשים בביתו של משה גודל ברין. וכשהיו הרבה אורחים כמוני, אז משה גודל ברין היה ישן על הרצפה במקום במיטה, ונתן את המיטה לאורחים. הם היו אלה שדיברו איתי. השלב הראשון, אנחנו רצינו לחזור לעצמנו, להיות מה שהיינו. להקים בית תפילה, להתפלל יחד, לשמור על השבת, על הכל מה שחייב אותנו, שמחייב אותנו כל יום במשך כל שעות היום. זה לא לקח הרבה זמן. והתחילו כבר ניצולים מהמחנות לשוב. ואז אמרנו שלא נדאג לעצמנו. אז מה עשינו? היה שם ועד יהודי מרכזי שהיה בשליטת השמאל. מדוע בשליטת השמאל? כי השלטון בפולין היה קומוניסטי. הועד היהודי היה מורכב בעיקר מהקומוניסטים. וכל מי שבא מהמחנה, איך הם היו באים? קרועים ובלויים, עטופים בשמיכות, יחפים, מוזלמנים, שלא ידעת אם הם נידונים לחיים או חלילה לא.

ואנשים היו מתרכזים סביב לבניין הוועד המרכזי וחיפשו קרובים, ניצולים. כל אחד רשם את שמו ושם משפחתו. היו מקרים שבעל מצא את אשתו, מבלי לדעת. אבל זה היה מיעוט שבמיעוט. ואז היינו ניגשים לילד או ילדה, ומתחילים לשוחח, מתחילים לדבר. ושואלים את הילד מאין הוא, איך היו ההורים, מה היה אצל ההורים. עד שמגיעים לכך שהוא היה רגיל בבית לחיים דתיים. אנחנו הכנו שני מקומות: אחד בשביל קיבוץ לבנות, זה היה בתוך החצר שקבענו בה את משרדנו, ואחד בשביל קיבוץ לבנים. והתחילה העבודה. ניגשים לבחורה, לילדה, שואלים. לא רוצים לרדת לנקודות: איפה אבא, איפה אמא? יודעים שאין אבא, יודעים שאין אמא. אבל איך הם חיו. אז היא מתחילה לבכות, ואומרת שהם היו בית דתי וחרדי, חסידי. אומרים לה: את לא צריכה לחפש שום דבר, בינתיים תעלי למעלה, כאן בקומה השניה בבית יש לכם קיבוץ.

היום, בראיה לאחור של הימים האלה, אני רגיל לומר: אנחנו לא עשינו כלום. אלא שהקדוש ברוך הוא עשה זאת, או שנתן לנו להיות דברים שהוא דיבר ועשה. כי אדם לא מסוגל. איך יכולנו לדבר לאדם שאיננו אדם? ואני אכנס כאן לסיפור בתוך סיפור. אני גר בבני ברק רק ארבע שנים. סליחות אני אומר ברחוב רבי עקיבא, שם יש שטיבל גור בתוך חצר. שם אני מוצא אנשים פחות או יותר בגילי. פעם אחת, לפני שנתיים, ניגש אלי יהודי בשטריימל וקפוטת משי ופאות מסולסלות וזקן ארוך, ואומר לי: ר' יחיאל, אתה לא מכיר אותי? אמרתי: לא. אז הוא אומר לי: שמי כך וכך. אתה לא זוכר אותי, אז אני אספר לך מי אני. אני גרתי בחצר שלכם. זה היה נקרא אז פועלי אגודת ישראל. קבוצי הבנות נקראו 'בנות אגודת ישראל'. היות וזה היה שלטון קומוניסטי סוציאליסטי, אז אגודת ישראל היתה בעיניהם לא כל כך כשר. אז אנחנו פועלי אגודת ישראל. 'אתה ראית אותי, אני שכבתי שם על קרש. ואתה ניגש אלי ושואל אותי, ובקושי עניתי לך. הבאת לי מים'. דובבתי אותו, בקושי הוציא מספר מילים. מוזלמן, הוא לא היה בחיים, הוא היה צריך להיות בקבוצה הזאת שהאמריקאים לקחו לקבור. אני מתחיל לדבר איתו: אם אתה חי, אם הגעת לכאן, אז אתה כבר תחיה. הנה, יש לנו כאן קבוץ, לא תהיה לך דאגה לאוכל. יש לנו גם רופא וכל מה שתצטרך. גם אנשים אחרים עברו מחנות וכל מיני מקומות. תתעורר לחיים! כך הוא מספר שאני דיברתי על לבו. לא להגיונו. ההגיון שלו היה שם, מעבר לחיים. והנה, הוא אומר לי עכשיו: ברוך ה', יש לי כבר נינים.

וכך, נשארתי בלודז' רק שנה וחצי. אחרי שנה וחצי היו לנו קבוצים של בנים ושל בנות בכל רחבי פולין. אפילו בשלזיה שפולין סיפחה. הגיעו בינתיים גם יהודים מרוסיה שלא היה להם היכן להיות. את כולם קלטנו. בשנת 1946, כשהיינו בפריז והיתה ועידה של פועלי אגודת ישראל והגיע מישראל בנימין מינץ, סיפרתי לו שבקבוצים שלנו בלודז' יש קרוב לארבעת אלפים בני נוער, ניצולים מהמחנות, ללא אבות וללא אמהות. וכולם יהודים חרדיים הרוצים להקים חיים חרדיים מלאים ושלמים. מהם קמו באמת חיים של יהודים חסידים. המגמה שלנו היתה להביאם לארץ ישראל ולא לארץ אחרת. בפולין אי אפשר היה להשאר ולא רצינו שישארו, כי ידענו ששם לא יהיו חיים יהודיים מלאים. אפילו לא מלאים. אז כיוונו אותם על ידי ארגון 'הבריחה', שהתנהל על ידי הסוכנות היהודית. היינו מיוצגים שם על ידי משה גודל ברין. הוא היה מן המובילים את הקבוצות דרך הגבולות, גנבו גבולות. הגיעו לצ'כוסלובקיה, משם לגרמניה או לאוסטריה, ומשם לארץ ישראל.

אני רק רוצה לומר, מה זאת אומרת לקחת אנשים צעירים, שאיבדו את הוריהם, לשקם אותם, להחזיר אותם לחיק היהדות המלאה. עם כל היסורים, עם כל הבכי, עם כל מה שליווה אותם. אני זוכר את השבת הראשונה בקבוץ של הבנות. הייתי מלווה את הסעודות שם, מדבר אליהן. בשבת הראשונה יושבות שבעים שמונים בנות יתומות. שולחנות ערוכים, מפות צחורות, נרות דולקים, חלות על השולחנות. ושרות זמירות, ובוכות. בליל אותה שבת, מבלי שנהיה מוכנים לכך, פתאום…

[סוף קלטת 2 צד א]

…איך עלו? כנראה ששאלו וחקרו ושמעו שיש כאן קבוץ. עלו, וראו את הבנות ואת השולחן ואת הזמירות ואת הבכיה. הם פנו לפינה ובכו.

היה לנו עוד שטח פעולה: הוצאת ילדים מהגויים. הקדשתי לנושא זה את הספר 'חיים כפולים'. כל העבודה שלנו היתה במחתרת. ידעו ולא ידעו, התירו ולא התירו. אנחנו עשינו ולא התחשבנו. הוצאתי עשרים וכמה חוברות, שלא חילקנו אותם לאף אחד, רק העברנו אותן לקבוצים. בהזדמנות העברנו את זה גם לחוץ לארץ. כשהייתי בפריז בשנת 1946, כבר עם אשתי, קבלנו טלפון מלודז', שלא אחזור ללודז', מכיון שעומדים לעצור אותי. מדוע? מכיון שכל החוברות שלנו, בהן הטפנו לדת, לאמונה, לחיים דתיים מלאים, לשיבה לארץ ישראל – כל החוברות הללו נמצאות בש"ב הפולני. ומישהו משם הדליף לאחד מאיתנו. ואגב, אותו אדם שהדליף היה יהודי, והוא נמצא היום בארץ. הוא הדליף כדי להציל אותי. שלא אחזור, כי ברגע שאחזור, יעצרו אותי.

ידענו שיש ילדים אצל גויים. מי יכול לחרף נפשו, לנסוע ברחובות מהם היו מורידים יהודים. הפולנים הימניים הפשיסטים היו מורידים יהודים והורגים אותם, רק כדי שלא יהיה לנו חשק להשאר בפולין, שפולין באמת תהיה נקיה מיהודים. מי היה מוכן להקריב את חייו, לנסוע לכפרים, להסתובב בכפרים ולעשות להוצאת ילדים מן הגויים? אגב, את הממון שהיה צריך העמיד לרשותנו הג'וינט. גברת שטרנבוך ז"ל, ועוד, ועד ההצלה. והיה לייבל זמושץ, חסיד גור צעיר מקרקוב. למזלו, בלונדיני, עיניים ירוקות, מראה של גוי פולני. והוא היה זה שהיה מסתובב בכפרים, נותן למישהו ביד כדי שיבדוק ויספר לו אצל מי יש לו חשד שיש ילד יהודי. וכך עלה על עקבות של אותו אכר שהחזיק ילד יהודי. ולייבל זה היה נוסע תמיד עם בקבוק וודקה וכסף. נכנס לאותו איכר, יושב איתו ושותה איתו ומפתה אותו. לבסוף מקבל ילד יהודי. להביא אותו אלינו, גם לא קל. לנסוע בדרך עם ילד שצועק "אני לא יהודי", גם לא קל. בכל אופן, הם הגיעו אלינו ללודז'. ומי שעמדה בראש הקבוץ, מלכה, היא זאת שקלטה את הילדים הללו, אחד אחרי השני. זה סיפור בפני עצמו, איך ילדים כאלה הופכים יהודים. לא מיד. הם עם צלבים, עם ספרי קודש להם, להבדיל, הם מתגעגעים לאבא. כי הם לא ידעו שזה לא אבא. היו צעירים, בני ארבע, שש. עם המבוגרים יותר היה קל יותר לעבוד. ראשית כל קיבלו לאכול. היתה לנו ילדה אחת שלא ידענו מדוע אינה אוכלת. ומלכה הסתובבה והזעיקה רופא לשאול אם יש לה מחלה. ניסו לתת לה לחמניה במקום לחם, זה במקום זה. לא הולך. פתאום עלה בדעתה של מלכה, אולי לנסות לתת לה את האוכל בלילה. ואכן כך היה. נתנו לה את הלחמניה בלילה, בבוקר לא היה. היא היתה רגילה לאכול בלילה. בבוקר אסור היה לה לאכול שם. וכך, לאט לאט, היו כאלה שהיו כבר חודש, והיו חדשים. ואלה שהיו כבר חודש ידעו שלא אוכלים אותם כאן. אז, כפי שמלכה מספרת, אחרי חודש ניגשת אליה ילדה ואומרת לה: דודה, אני לא צריכה את הספר הזה שלהם. תני לי את מה שאתם קוראים סידור. נתנו לה סידור. או שזה זורק את הצלב וכבר רוצה להיות יהודי שלם. וכך קרה עם כל הילדים.

היתה גם בעיה: לייבל הביא פעם ילד בתוך שק. הביא אותו למשרד, פותחים את השק ובשק יש ילד. אנחנו קוראים למלכה, שתיקח אותו למעלה למחלקת הילדים. הילד לא הלך, לא דיבר. והיא לוקחת אותו למעלה. והוא לא מגיב. מזעיקים מיד את הרופא. הרופא בא ואומר: כן, הילד פגוע. כנראה שאלה שהחזיקו בו הרביצו לו בראש. אחר כך התברר עוד שהחזיקו אותו בדיר חזירים, והיה עליו לאכול מהקערות של החזירים. והחזירים היו דוחפים אותו ולא נותנים לו לגשת. וכך החזיק מעמד. הילד לא היה נורמלי. מה עושים איתו? מלכה בוכה, הוא ילד יהודי. לא היה בית חולים יהודי. מלכה היתה בזמנים מסוימים בצד הארי. כשהיתה רוצה לשלוח בדואר לסבא וסבתא לוארשה חבילת מזון, אז יצאה את הגטו, הורידה את הטלאי והלכה כגויה. וכך היתה אחר כך גם בוארשה, כשהיתה צריכה להיות עם אמא שלה. אז אין ברירה, אי אפשר להחזיק את הילד הזה בקבוץ. מלכה מחליטה ללכת לבית חולים פולני, ובוכה שם: היא פולניה, בעלה הוא קצין צבא והיא לא יודעת מה קרה איתו במלחמה, אם נפל, וזה מה שקרה עם הילד החולני. והם התחילו לבכות איתה יחד, משתתפים בצערה. והילד נתקבל לבית החולים. ותוך שבועות היא באה כמעט כל יומיים לבקר אותו, כאמא. ולאט לאט הוא התפתח.

ש. בן כמה הוא היה?

ת. קשה היה לומר אז. אולי בן חמש. מלכה היתה צריכה לנסוע לפריז יחד איתי, בשנת 1946, והילד בבית חולים. אנחנו לא ידענו, חשבנו שאחרי כמה ימי הועידה אנחנו חוזרים. ולא יכולנו לחזור. אבל בכל אופן, אפילו לזמן קצר, היא בחרה בשתי נערות שיטפלו באותו ילד. אחר כך הילד היה במוסד יהודי לא דתי בלודז'. בתחילה היינו עוד בקשר, היתה לנו גלויה ממנו. הילד חי. מה קרה איתו אחר כך אנחנו לא יודעים, כי נפסק הקשר בין פולין ובין העולם החיצוני.

היו גם שתי ילדות שלייבל הביא פעם. ילדה אחת בת שש. והיא אומרת: היתה לי אחות, יש לי אחות קטנה באותו כפר. והדרך היתה בסכנה, אבל לייבל נוסע, ומביא את האחות. לתאר את המפגש בין האחות בת השש ובין האחות בת הארבע, כשהיא רצה ומלטפת אותה… זה פשוט היה משהו בלתי רגיל שאי אפשר לתאר. הילדה הזאת בת השש קיבלה בגדים של הג'וינט והיתה שם פרווה קטנה. היא אומרת למלכה: דודה, אני לא צריכה את הפרווה הזאת, תנו את זה לאחותי. שתיהן בארצות הברית. שני בתים דתיים מובהקים וחיים.

אסיים את הנושא של הילדים בארוע נוסף. בבית המדרש הגדול בירושלים, אצל בית ישראל, אחרי התפילה, ניגש אלי אברך, אב לילדים קטנים, עם שטריימל ופיאות וקפוטת משי. ואומר לי: ר' יחיאל, זהה אותי. אני אומר: לא אוכל. באמת כל כך הרבה אנשים וכל כך הרבה ילדים עברו דרכי. אז הוא אומר לי: אני זיגמונט! זיגמונט? אני מחפש בתא הזכרון שלי. והוא אומר: אני אזכיר לך. לייבל הביא אותי אליכם, ואני צעקתי "אני לא יהודי!. אני אשבור את החלונות ואברח מכם!" והוא התחיל שם להחריב את החדר. ואז אמרתי לו: בוא איתי. לקחתי אותו לחדרי, התחלתי לדבר איתו. ואני רואה שהוא מסתכל כל הזמן על החלון, לקפוץ דרך החלון. ואני סוגר את החלון היטב. אני ניגש למגירה. נזכרתי שמישהו השאיר חפיסת שוקולד. משהו נדיר. מי אכל שוקולד אז. לא יודע מי השאיר את זה. אני ניגש ופותח את המגירה ואומר לו: תראה, זהו זה. אתה מקבל את זה! הילד השתגע. ברגע אחד אמר: אם כך, אז גם אני יהודי. זה אותו זיגמונט, שאני רואה בבית המדרש של הרבי מגור.

כפי שאמרתי, יצאנו מלודז' מבלי לדעת שלא נחזור. היינו באמצע העבודה. והיינו בפריז. בהנובל היה מין בית, מעון כזה, של ניצולי שואה, שהג'וינט העמיד לרשותנו. ושם היינו כמאתיים וחמישים נפש. מדי פעם יצאה קבוצת אנשים בעליה ב' לארץ ישראל, שאנחנו עוסקים בה. המעון הזה היה פעיל עד 1950. באותה שנה אני סוגר את המעון, מחזיר את המפתחות לג'וינט, ועולה לארץ.

ש. מתי נשאת את מלכה?

ת. בתחילת 1946. לא היתה לי חליפה לחתונה, אז יעצו לי המומחים לתת את זה לחייט שיחליף אותה. אז הוא החליף את החליפה, והכיס שהיה בצד שמאל, הפך לצד ימין. כך התחתנו. שלושה ארבעה חודשים עדיין עבדנו בנפרד, היא עם הבנות, נוסעת בין קבוצים, משגיחה עליהם ומדריכה בהם ועוזרת להם. ואני ממשיך בעבודתי כאילו לא קרה כלום. בפריז הוצאנו, משה בנימין קליימן, דב זריצקי ואנוכי, שבועון ביידיש בשם 'בשער'. אחרי שהם עלו, אני הוצאתי אותו לבד. בשנת 1950 יצא ספרי הראשון ביידיש, 'יהודי ביער'.

הגעתי לארץ, ובארץ הסתלקתי מפעילות ציבורית. רציתי להתמסר יותר לכתיבה. הייתי פקיד ממשלתי בכיר. כמה חודשים אחרי שהגעתי ארצה, ר' איצ'ה מאיר לוין שהיה שר הסעד, לקח אותי כדובר המשרד. אחר כך הייתי מנהל מחלקה. למעשה יצאתי לחופשי אחרי שיצאתי לפנסיה. ואז התחלתי לכתוב את הספרים שרציתי לכתוב. מאז שיצאתי לפנסיה ועד היום כתבתי 18 ספרים. ומה אני עושה עכשיו? שני ספרים הביאו אותי לדבר שאני עושה עכשיו. אחד, 'הוד וגבורה', שהוא ספר על אבא של מלכה, הרבי מרדושיץ בפיוטרקוב, על קורותיו בגטו ובמחנות. בפעם הראשונה ראיתי איך אדם חי במחנה והולך עם יהודים לתפילה בעבודה של סחיבת מוטות ברזל, לנשק, לרימונים. הולך עם יהודים יחד ומתפללים בצוותא במנין, בציבור. והוא מתחת למגבעת שלו התפילין, והטלית מתחת למעילו. והצריף שלו נקרא גם על ידי מפקד המחנה הגרמני, שונא ישראל, "צריפו של הרבי". היה לו יחס כזה שפחד ממנו. ועם זה, יום אחד הכריז על מסדר. כולם היו צריכים להתייצב. מלכה היתה אז במשמרת מסוימת. היא חוזרת מהמשמרת ורואה את המסדר, כבר מרחוק חוששת שמא משהו ארע עם אבא. ובאמת, אז הוא מוציא מכיסו חתיכת דבר אחר, ודוחף לפיו של הרבי. והוא יורק. לא נותן לזה לגעת בשפתיו. אז חשבו כל היהודים, יש כאלה שחיים עדיין כאן, אחד מהם רב אשר רייזמן, שהיו שם במעמד זה. הם חשבו שהפעם הוא מוציא את האקדח ויורה ברבי. זה לא קרה.

אחר כך הפרידו בין מלכה ובינו, בעת שהרוסים התקרבו וחיסלו את המחנות. את מלכה הביאו למחנה לייפציג, שם היו עשרת אלפים נשים, יהודיות ולא יהודיות. ואת אביה לקחו למחנה שליבן, שם הוא חי על לחם יבש ועל תפוחי אדמה שצלה על תנור. סיפר לי יהודי שנמצא בארץ, שהוא פעם הביא חפיסת מרגרינה, שיאכל קצת שומן על תפוח האדמה או הלחם, והוא לא רצה. והגיע ליום שלא יכול היה להביא את פרוסת הלחם לפה, והוא גווע. הספר הזה הביא אותי למעשה לשאול: מה הגבורה הפיזית שלך? אתה לחמת על החיים שלך, לא יותר. ופה אתה רואה שלאנשים יש משהו שהוא מעל לחיים, יותר מהחיים עצמם. אז באה לי מחשבה, אולי תרצה להכיר איך עוד יהודים חיו. איך בכלל היהודים הדתיים חיו.

זה הביא אותי לספר 'הגבורה האחרת'. חמש שנים עבדתי על הספר הזה. חמש שנים עברתי ביד ושם (אני חבר המועצה הבינלאומית של יד ושם) בעדויות, וחיפשתי. ואני מעמיד זה מול זה, מול הגבורה הפיזית המועטת, את הגבורה הרוחנית של המוני יהודים, בתוך סכנות רבות. בגטאות ובמחנות. כשאסור להתאסף לתפילה, בכל מיני דברים הקשורים בקיום מצוות. והם חרפו את נפשם. העבודה על הספר הזה הולידה ארבע מאות עמודים, החושפים את עמידת היהודי הדתי, מן היום הראשון לבואם של הנאצים עד תום המלחמה. כי המלחמה התחילה מיד למחרת. הם רצו להתפלל, הם רצו לאכול ולהתפלל כפי שהם רגילים, עד כמה שהיה אפשר. וחרפו נפשם על הצלת ספרי תורה מהאש מבתי כנסת שהוצתו על ידי הגרמנים.

עד היום, באוניברסיטאות בארץ לומדים את השואה. בירושלים, בבר אילן, באקדמיות בעולם. אבל אין מחקר מקיף אחד על חיי היהודים הדתיים בשנים האלו, על הקרבתם, על חרוף נפשם. והחומר ישנו. שיקראו את העדויות. לא קוראים את זה. אני מסביר מדוע. זה כבר נושא בפני עצמו. כי בתקופה הראשונה רצו שנראה רק את הגבורה הפיזית, רק את מרדכי אנילביץ, רק את הפרטיזנים, רק את הלוחמה, ולא יותר. וכל השאר, המיליונים – "כצאן לטבח יובל". לא כדאי לדבר עליהם, לא כדי להשתבח בהם. ועכשיו הם רואים בעצמם את הטעות שעשו, שלא ראו אותנו, את העולם של הניצולים. למחקרים כאלה לא הגענו.

מה אני עושה עכשיו? אני מכין, בעזרת ה', שימשיך לתת לי כוח, כי אני יודע ימי אנוש, הכל תלוי ברצונו. ומבקש ומתפלל שיתן לי כוח להביא את הדבר לאור. וברוך ה', יש לי כבר כאלף חמש מאות עמודים מוכנים לדפוס של שלושה ספרים, בשם 'מקדשי השם'. אלה הם ערכים על אנשים גדולי ישראל ופשוטי עם, מכל השכבות. יהודי שנכנס לבית כנסת בוער ומוציא ספר תורה, והגרמני מחכה לזה ליד השער ויורה בו למוות עם ספר התורה, והוא נשרף עם ספר התורה. וכל מיני צורות של קידוש השם. יהודים שבתוך אושויץ, לפני הכניסה לכבשן. ר' משה בצלאל אלתר. אני החזקתי ביד ושם פיסת נייר רשומה בדיו, של מישהו מתוך הארכיון של עמנואל רינגלבלום, ההסטוריון של וארשה. ושם כתוב, שכאשר הצדיק ר' משה בצלאל אלתר הובא לטרבלינקה ועמד לפני הכבשן, אמר ליהודים: הבה נתפלל מעריב. ומה לספר? הוא התפלל תפילת ערבית בהתלהבות בלתי רגילה. כמה דקות לפני המוות. ובמקום אחר יהודים רקדו לפני המוות, משום שרצו לקיים את מצות קידוש השם מתוך שמחה, לא מתוך עצב. לא מתוך שמובילים אותם למוות. אלו הספרים 'מקדשי השם'. הכרך הראשון יופיע אי"ה בקרוב.

כאשר גמרתי עם זה, הידיים תבעו ממני משהו נוסף. אולי הראש. לא רוצה לומר שליחות, אני לא יכול לומר דברים כאלו. תוך כדי כתיבת 'מקדשי השם', נתקלתי בסיפורים על יהודים שהיו ברוסיה בסיביר, גולי פולין, שחרפו נפשם למען קודשי ישראל. ונאסרו וישבו בכלא על כך שמצאו את האבא לומד עם הילד שלו להתפלל. וכך הלאה. כל מיני סיפורים. ומה קורה? דיברתי על כך עם מנהל הגנזך, ר' דב ויצקולסקי שיחיה, והוא המציא לי שלוש מאות עדויות של נערים ונערות ומבוגרים שהגיעו בשנת 1943 לארץ. והם סיפרו את סיפוריהם, ושם מצאו את סיפוריהם על הוריהם ועליהם עצמם, איך שחרפו את נפשם למען קיום תורה ומצוות. בתנאים גרועים מאד, בתוך מחנה סגור ואנשי נקו"ד מסביב. ומיד מלשינים עליך, שראו אותך. לא רק זאת, אם ראו שני ילדים מדברים ביניהם יידיש, אסרו אותם ואמרו להם: אם עוד פעם נמצא אתכם… פה המולדת שלכם היא רוסיה. תשכחו מה שהיה לכם. מכאן לא תצאו. מכאן בכלל לא יוצאים. כך אמרו. זו היתה אמירה שגרתית אצלם. פה בסיביר ישנם קברים מתחת לקרח. אם כן, אני באמצע כתיבת עבודה, 'הרוגים על שם קודשו', על גולי פולין בסיביר.

אני חושב שכל מה שהיה לי, סיפרתי לכם.

ש. ספר על הבן שלך ועל הנכדים.

ת. הבן שלי נולד בפריז. כשרציתי להוציא אותו מפריז, כשעלינו ארצה. היינו כבר במרסיי ליד האוניה, אמרו לי: לא, אתה לא יכול להוציא אזרח צרפתי, הוא אזרח צרפתי. אז התחלתי להתרוצץ, אמרתי: טוב, אני מוותר על האזרחות שלו. אז השאלה שלהם היתה, האם אני יכול לוותר על האזרחות שלו כאשר הוא לא יכול למחות. בכל אופן נתנו לי אותו וברוך ה' הבאתי אותו לארץ. היינו בתל אביב בשיכון של סופרים. ושם, לכל אחד היתה חלקת אדמה. אז הוא בשבת יוצא ורואה את השכן מעבד את האדמה. אז הוא אומר לו: אסור לעבוד בשבת! הוא היה בן שלוש וחצי או ארבע. אז ההוא אומר לו: מי אמר לך? אז הוא מראה לו באצבע אומר: שם למעלה, אלוקים אמר את זה! הילד הזה הלך לחדר. היה שם בית ספר דתי. אנחנו הלכנו לחזון איש זצ"ל לשאול אותו. כי היתה טרחה גדולה לנסוע, אז בשנת 1950, מהמקום שהיינו בו, להביא אותו ולהחזיר אותו. והחזון איש אמר לשלוח אותו לבית ספר 'יסודי תורה'. אשתי כמובן נסעה כל יום מוקדם בבוקר. והיו אז תורים ארוכים להכנס לאוטובוס, אנשים נסעו לעבודה. נסעה כל יום בבוקר, ובצהרים נסעה לקחת אותו. עד שבגיל שש שבע הוא אמר: מספיק, את לא צריכה לנסוע איתי. הוא נכנס ל'ישוב החדש'. שם למד שלוש וחצי שנים. בשנה הרביעית עמד לגמור. הוא בא אלי ואמר לי: אבא, אני רוצה ללמוד את השנים שאני יכול ללמוד גמרא חזק. הלימוד החילוני היה אצלם כלום. לא שלא הכשירו, עשו את זה כלאחר יד. אני מדבר על 'הישוב החדש' של הרב קולודצקי. אני נמצא בירושלים, אצל הרבי מגור, בית ישראל, זה היה בפרשת שקלים, אני נפרד. הוא שואל אותי מה שלום הילד. אני אומר, נראה לי כילד טוב. הוא שואל על החברים. הוא אומר לי: קח אותו מהישיבה. הם היו קבוצה שהחליטה לצאת, והלכו לפונוביץ. למדו 3-4 שנים. אז הוא התחתן. והיום הוא מנהל את מכון משמרת סת"ם בבני ברק. יש לו שלושה ילדים. שני בנים ובת. בן אחד בן 17, לומד בישיבת גור. הבן בן 12 בתלמוד תורה של גור. והילדה בת 8 בבית יעקב החסידי.

ש. שתי שאלות אחרונות: איך השפיעה השואה עליך בחינוך הילד?

ת. זה מעניין. הרי היו הרבה הורים שסתמו את פיהם, שלא סיפרו. אחר כך כשהילדים גדלו והתחילו ללמוד בבית הספר… היו דיסוננסים ביניהם. היו ילדים שהתחילו לחשוב, אולי יש לאמא או לאבא שלי משהו שהוא לא רוצה לספר? וזה לא היה נכון. הוא חי איתי עם השואה. הנכדים שלי חיים איתי עם הספרים שלי על השואה. והם נורמליים, וזה מובן מאליו. ואני מדבר אליהם והם שואלים אותי. אחד הילדים, כשהיה בגיל 6-7, שאל את אמו, את כלתי: אמא, איך חי הסבא בלי אמא? היתה לו אמא ביער? הוא אמר אחר כך: אני יודע כבר. היו כל כך הרבה צדיקים. השם לקח אותם כדי שיהיו איתו יחד.

ש. מה אתה רוצה למסור לדורות הבאים?

ת. מה אני יכול לומר, מי אני שאמסור מסר? רק שידעו באיזו כוונה כתבתי את הספרים ומה רציתי. רציתי להביא לידיעתם מה שהדור הזה עדיין אינו יודע. שידעו לכבד את זכרון השואה. ושידעו שכל יהודי נאבק עם עצמו כדי שלא לאבד את צלם האלוקים שלו ואת צלם האנוש שלו. מי שטרח בכך, הצליח.

ש. תודה רבה.