Online Store Contact us About us
Yad Vashem logo

Alberto Blum

Testimony
שם המרואיין: אלברטו בלום
שם המראיינת: שושנה בן-אברהם
תאריך הראיון: 17.12.98
שם המדפיסה: בתיה שטהל
שמות מקומות:
Istanbul
Milano
Valdosula
ש: תאריך ומקום לידתך?
ת: אני נולדתי בחמישה-עשר למאי 1924 באיסטנבול (Istanbul).
ש: ספר לי קצת על משפחת המוצא שלך.
ת: סבא שלי מצד אבא נולד באוקראינה בקטרינוס או יותר נכון היום קוראים לזה יטרו-פטרובסק, והוא ברח משם בגלל הצבא. הוא היה בדרך לישראל, אבל סבתא הייתה בהריון אז הוא הגיע לקושטה ונשאר שם. זה מצד אבא. מצד אמא זה דבר יותר מסובך. הם ילידי ספרד, או יותר נכון יוצאי ספרד מאחת המשפחות האצילות ביהדות ספרד.
ש: איזו משפחה?
ת: נחום. סבא שלי היה בנקאי ואחיו היה הרופא הראשי והרופא האישי של הסולטן בתורכיה.
ש: מה היה שמו של הרופא?
ת: אני יודע נחום פאשה אבל יותר פרטים אין לי, הוא היה האח של סבא שלי. במשפחת נחום נהגו להתחתן בתוך המשפחה בשביל למנוע עירבוביות שאחר-כך היו. הסבא שלי התחתן עם בת הרופא. אלה הפרטים שידועים לי בתוך המשפחה. אנחנו גרנו בעיר קיט שנקראת ישידקיי שזה פרבר של אינסטנבול שבה נמצא גם שדה התעופה של אינסטנבול. אני גדלתי למעשה ליד משפחת אמא. היה לנו מגע עם המשפחה של אבא, אבל הם היו בעיר, הם היו באים אלינו, אבל הקשר לא היה כל-כך אלא רק עם סבא.
ש: ממה ההורים שלך התפרנסו?
ת: אבא שלי היה סוחר בינלאומי, והוא החדיר את המסחר היפני לאירופה דרך תורכיה. למה דרך תורכיה? כי היה מאוד מאוד קשה היבוא של הסחורות היפניות שהיו זולות. בתורכיה היה כלל כלכלי של הקופנסציה, זאת אומרת, אם תוציא סחורה ליפן תוכל להביא סחורה מיפן. זה איפשר ליצואן למכור בזול, וליבואן לשלם לסחורה את היותר יקרה. הוא קבע את המושב שלו באינסטנבול לצורך העבודה הזאת, למרות שהחינוך שאני קיבלתי הוא כולו חינוך איטלקי.
ש: איך, איפה, באיסטנבול?
ת: כן, באיסטנבול.
ש: אני אדבר איתך על זה גם-כן, כי גם זה מעניין אותי. אני רוצה לשאול האם המשפחה ההורים היו אנשים דתיים?
ת: לא.
ש: היית מגדיר אותם חילוניים במושגים של ימינו?
ת: כן, אבל חילונים מסורתיים.
ש: שומרי מסורת?
ת: כן, שומרי מסורת. עובדה שהייתה לי חברה שלא הייתה יהודיה, ואני זוכר שאמא שלי אמרה לי: אלברטו, תתחתן רק עם יהודיה.
ש: אחים ואחיות?
ת: היו לי שני אחים ואחות אחת. אני בעצמי נולדתי תאום עם אחות שלא היכרתי אותה, היא נפטרה בגיל שלושה חודשים, למרות שמי שהיה צריך למות זה אני.
ש: למה אתה אומר את זה?
ת: היות שאני נולדתי פג, שמו אותי באינקובטור.
ש: ספר לי באמת קצת על החינוך, התחלת להגיד שאתה למדת בעצם, או קיבלת חינוך איטלקי. איך זה, איפה זה?
ת: אנחנו היינו נתינים איטלקים.
ש: הייתה לכם אזרחות איטלקית?
ת: נתינות אז, כאשר היה המלך באיטליה אז אנחנו היינו נתינים איטלקים. בהתחלה כבר איפה שאנחנו היינו היה בית-ספר וגם גן ילדים של הנזירות, שם אני למדתי. אחרי זה אני עברתי לפנימייה גם-כן של נוצרים, ושם אני למדתי בית-ספר עממי מכיתה ג' ומעלה. אחרי זה עברתי לבית-ספר איטלקי, זאת אומרת, מה שקוראים פה היום החטיבה והגימנסיה שהם היו ביחד בבית-הספר האיטלקי.
ש: זאת אומרת, אתה לומד בעצם בחברתם של ילדים נוצרים בעיקר?
ת: נכון, אבל לא הייתי היהודי היחיד.
ש: אני באמת רוצה לשאול עד כמה שאתה זוכר, איך היה היחס אליך בבתי-הספר הנוצרים הללו גם מהתלמידים הלא-יהודים וגם מהמורים?
ת: מהתלמידים לא הייתה שום בעיה. אני רוצה לציין שגם אצל הנזירות וגם אצל הכמרים קיבלתי יחס מאוד מאוד הוגן. זאת הייתה פנימיה, וכשהם היו מתפללים בכנסיה התלמידים הנוצרים אני הייתי חופשי לשחק או לעשות שיעורים. לא הייתה שום פניה או כפיה דתית או ניסיון שאני אתנצר מצידם.
ש: במקום איפה שגרתם האם גרתם בתוך סביבה שאנשים היו בא יהודים או תורכים מוסלמים, נוצרים או מעורב, באיזו שכנות התגוררתם?
ת: המקום שגרנו בו הוא כפר נופש, ורוב האנשים שהיו גרים בכפר היו נתינים או אזרחים זרים, לא תורכים. התורכים שהיו גרים שם היו רק האליטה שהייתה גרה שם. אבל הקשר שלנו היה בדרך כלל עם משפחות יהודיות.
ש: אבל היו להורים שלך גם, אני לא מדברת בתוקף העבודה, כי בתוקף עבודתו של אבא בוודאי שהיה לו קשר עם כל מיני. אבל האם אתה גם זוכר קשר חברתי שלך עם ילדים נוצריים שבאים אליך או שאתה הולך אליהם? וגם בבית להורים האם יש להם איזשהו קשר עם אוכלוסיה מוסלמית, תורכית, נוצרית או איך?
ת: על-פי רוב הקשר היה עם יהודים, אבל זה לא מנע מההורים יחסי שכנות או יחסים חברותיים עם ארמנים ונוצרים. עם מוסלמים כמעט שלא היה קשר.
ש: בוא תספר לי קצת על התקופה שלפני המלחמה על שנות השלושים. באיזה מצב המשפחה, מה אתה עושה עם עצמך, ומה אתם שומעים מאירופה?
ת: שני האחים שהיו מבוגרים ממני בהרבה עברו לאיטליה אחרי הלימודים. אחי הבכור בגיל עשרים ושמונה, זאת אומרת, בראשון לינואר 38' בדיוק נפטר. החלום של אמא היה להיות בקרבת הקבר שלו. בדצמבר 39' נפטר אבי, ואז בחודש מרץ 40' עברנו לאיטליה.
ש: מיוזמתה של המשפחה עצמה?
ת: של אמא.
ש: סליחה עוד דקה לפני שנמשיך באמת בחלק הזה. בהיותכם עדיין בתורכיה בשנות השלושים לפני שני האירועים האלה שאתה מציין, האם אתה זוכר, האם בבית שמעתם, האם ידעתם, האם איפה שהוא הגיעה אינפורמציה על מה שמתרחש בגרמניה, באירופה ובכלל?
ת: אנחנו קיבלנו אינפורמציה על מה שמתרחש בגרמניה, על האנטישמיות בגרמניה אנחנו ידענו. על המלחמה שהתחילה בפולין גם זה ידענו. יחד עם זאת אפשר לומר שהיינו מעודדים מההכרזות של השלטון האיטלקי. ב1938- באיטליה זה היה נדמה לי בחודש יוני התקבל החוק של שמירת הגזע.
ש: טוהר הגזע.
ת: לפי תרגום מלולי זה שמירת הגזע. אבל יחד עם זה החוק הזה היה מאוד מאוד רופף. לדוגמה, יהודים שהיו בצבא יצאו כולם לפנסיה, אבל לא איבדו את הדרגה שלהם. אחר-כך אני ניצלתי את החוק הזה לכמה דברים. יהודים לא היו יכולים ללמוד בבתי-ספר ממלכתיים, אבל איפשרו ליהודים שהתחילו ללמוד לגמור, אם זה היה בית-ספר עממי לגמור את בית-הספר העממי, אם זה היה החטיבה לגמור את החטיבה. אפילו מי שהתחיל באוניברסיטה נתנו לו אפשרות להמשיך.
ש: איפה התגוררתם באיטליה?
ת: במילאנו (Milano).
ש: רק תזכיר לי בבקשה באיזה זמן עברתם לאיטליה?
ת: במרץ 40'.
ש: תמשיך על מה שקורה בחיים שלכם.
ת: אנחנו עוברים לאיטליה, אני הולך לבית-ספר ערב להמשיך את לימודי, וביום אני עובד בוועד הקהילה היהודית במילאנו. שם אני עוסק באופן מיוחד ברישום ועניין המיסים. לפי החוק האיטלקי כל יהודי היה חייב להיות רשום בוועד הקהילה היהודי, ולשלם אחוז מסויים של ההכנסות שלו, בדיוק כמו מס הכנסה.
ש: לוועד הקהילה, לא למדינה?
ת: כן, לוועד הקהילה. החוק להגנת הגזע לא ביטל את החוק הזה. אני הייתי הולך לעירייה יום יום, היו שם טפסים שהיה חובה למלא של בן-אדם שעבר דירה, הייתי מוצא שם את השמות היהודים, הייתי בודק אם הוא רשום אצלנו, אם לא שולח לו הודעה לבוא להרשם ולשלם. זאת הייתה העבודה שלי בוועד הקהילה.
ש: מה למדת שם בערב?
ת: אני למדתי תיכון כלכלי.
ש: פה אני גם רוצה לשאול אותך משהו. אנחנו מדברים על שנת 40', ונורא מעניין אותי בבית-ספר ערב הזה, או בשכנות איפה שאתם גרים במילאנו, איך היחס אליך מצד הסביבה הקרובה?
ת: אני חייב להודות שבאיטליה לפני המלחמה האנטישמיות לא הייתה קיימת בכלל. אני אספר לך איזה קוריוז. כשהגעתי לגיל שמונה-עשרה כל מי שהיה בגיל שמונה-עשרה קיבל צו גיוס על-ידי גלויה, אז החברים שלי שהיו באותו גיל שאלו אותי: אלברטו, קיבלת את הגלויה? אמרתי: לא, אני לא יכול לקבל אותה כי אני יהודי ונשללה ממני הזכות להיות בצבא. אז אחד החברים ענה לי: איזה מזל יש לך. זה מה שהיה מבחינת היחס.
ש: תמשיך תספר מה קורה איתך.
ת: בעשרים וחמישה ליולי 43' הופל משטרו של מוסוליני, ובשמיני לספטמבר איטליה נכנעת, והגרמנים כובשים את איטליה. מיד עם הכיבוש הם מתחילים לאסוף את הבחורים הצעירים אשר ברחו מהצבא, ומעבירים אותם לגרמניה. אמי ואחותי פחדו, נתנו לי מספיק כסף, ואמרו לי: תעבור לשוויצריה. בדרך לשוויצריה אני פוגש חיילים איטלקים שערקו אשר הגדירו את עצמם כפרטיזנים, אז אני החלטתי להישאר איתם. תוך כדי הישארותי איתם הם ראו שאני בחור בעל השכלה, אומנם לא הייתה לי השכלה צבאית, אבל הם קבעו שאני המפקד שלהם.
ש: זאת אומרת נבחרת באופן דמוקרטי?
ת: כן, הייתי מפקד איזור.
ש: מה זה אמר מבחינתך שאתה מפקד איזור, מה התפקידים שהיו לך? איזה איזור זה?
ת: הייתי יוזם פעולות, הייתי מחפש דרכים…
ש: תספר לי על זה, איזה פעולות למשל, נורא מעניין אותי. איפה זה היה, מה עשיתם?
ת: אנחנו היינו באיזור שנקרא ולדוסולה (Valdosula) שגובל עם הגבול השוויצרי.
ש: זאת אומרת בצפון?
ת: כן, בצפון.
ש: כמה אנשים היו תחת פיקודך?
ת: איזה שלושים איש בהתחלה ויותר בהמשך. שם למעשה הייתה לי ארוסה שלא הייתה יהודיה, והיא הצטרפה אלי למחתרת. שם היו פעולות רבות, פעולות הטרדות.
ש: אני רוצה לשמוע גם על הפעולות וגם על תנאי החיים היומיומיים בקבוצה הזאת שלך.
ת: התנאים שלנו היו תת-אנושיים.
ש: תסביר לי, אני רוצה את הפרטים האלה, זה מאוד חשוב.
ת: קודם כל היינו צריכים למצוא מחסה, היינו בהרים שהיה שם שלג וקור. היינו צריכים לדאוג למזון אז היינו לוקחים מהחקלאים.
ש: גונבים או לוקחים ברשות?
ת: לוקחים, ואפילו נותנים להם קבלות שהם גבו את זה אחרי המלחמה. יש כאלה שלא גבו את זה, אבל יש מי שגבה את זה.
ש: האיכרים האלה שמהם הייתם צריכים לקחת מזון בדרך כלל שיתפו פעולה מרצון או בגלל שפחדו?
ת: ברצון, מאוד ברצון. אני חייב לספר לך קוריוז אחד. כל אחד מאיתנו היה לו שם בדוי, אז אחד החיילים הפרטיזנים נפצע מאוד קשה, והבאנו לו כומר. הוא קורא לי, הוא לא ידע שאני יהודי, הוא אומר לי: אני לא צריך את הכומר הזה.
ש: מי אמר את זה, הפצוע?
ת: כן, הפצוע. הוא אמר לי: אני לא צריך את הכומר. אמרתי לו: תראה מצבך אנוש, אז הוא אמר לי: לא, אני יהודי. הכומר הזה שהוא היה מהכמרים בעלי ההשכלה הכי גבוהה הוא התפלל בעברית, והוא שמע שהוא מתפלל בעברית אז הוא שמח. אני מספר לך את זה כקוריוז.
ש: בוא תספר לי הלאה על התנאים שבהם חייתם. בסופו של דבר גרתם במערות או במשהו?
ת: גרנו במערות. לפעמים שם באלפים יש מקומות של תיירים של סקי או משהו, אם הצלחנו לתפוס ולכבוש שם אז גרנו שם, אבל הצטרכנו לעבור משם כעבור יום, כי פחדנו שהגרמנים יגיעו. עכשיו אני רוצה להגיע לדבר ידוע, אבל שאני חוויתי אותו. בספטמבר 44' אנחנו כבשנו את כל המחוז של ולדוסולה.
ש: הקבוצה הזאת של שלושים פרטיזנים?
ת: לא, לא, כולל אחרים. אז הופיע מטוס עם שני קצינים אנגלים אשר אמרו לנו: תכינו שדה תעופה אנחנו נביא לכם נשק כבד וכל מה שצריך. אלפיים איש עבדו שלושים ושבעה ימים כדי להכין את שדה התעופה. הודענו לבריטים ששדה התעופה מוכן, אבל לאכזבתנו למחרת היו מטוסים גרמנים ששלחו לנו קרקטים כאלה.
ש: אתה מתכוון לכאלה צליירים?
ת: הם הודיעו לנו: תיכנעו או שאנחנו נחסל אתכם. באמת כעבור ארבעים ושמונה שעות הם התקיפו אותנו, וחיסלו אותנו. מה זה חיסלו אותנו? חלק ברחו לשוויצריה, חלק נהרגו, וחלק נשבו. אני הייתי בין אלה שנשבו, הייתי שבוי.
ש: אתה הזכרת לי באיזה תנאים פחות או יותר חייתם, אבל מאוד הייתי רוצה לשמוע אילו פעולות תכליתיות עשיתם?
ת: הפעולות שעשינו היו על-פי רוב פעולות הטרדה.
ש: את הגרמנים?
ת: כן.
ש: מה למשל?
ת: למשל אם הייתה צריכה לעבור שיירה אז היינו תוקפים אותה, לא לתת לה להגיע לאן שרצתה להגיע. בואי נקרא לזה פעולות השמדה של ה…
ש: אז מעניין אותי, כי אוכל אפשר להשיג מהאיכרים, מאיפה משיגים נשק וחומרי לוחמה בכלל?
ת: על-פי רוב הנשק שהיה ברשותנו זה היה נשק של הצבא האיטלקי שחיילים שברחו לקחו את זה איתם. אבל היו למשל פעולות או שחבר שלנו נהרג אז הנשק הזה היה עובר, או שהיינו הורגים גרמנים, והיינו לוקחים ממנו את הנשק. לא תמיד הנשק הזה היה מתאים, היות שהתחמושת לא הייתה מתאימה. אבל זה היה המקור העיקרי של הנשק. אז הגענו לאחר הסיפור של שדה התעופה ושל שחרור המחוז הזה, שבה הוכרזה גם איטליה החופשית. אני נהייתי שבוי, אבל לא ידעו שאני יהודי, נתתי להם את שם הכינוי שלי.
ש: מה היה הכינוי הזה?
ת: קלאודיו.
ש: קלאודיו מה?
ת: רק קלאודיו.
ש: היו לך גם איזשהם דוקומנטים לזהות בדויה?
ת: לי לא. באותה תקופה, זה אולי סיפור מאוד מעניין, משפחתי התגוררה באותו בית במילאנו. עד שהופיעה המשטרה האיטלקית, הופיע סמל אשר עצר אותם. אחותי, זיכרונה לברכה, התחילה לבכות. הוא צייד אותם בתעודות מזוייפות.
ש: הסמל האיטלקי?
ת: כן, הסמל האיטלקי. הוא אמר להם: תברחו מפה, כי מחר עלולים לבוא הגרמנים, ואם הם ימצאו אתכם אתם אבודים ואני אבוד.
ש: אתה יודע במקרה את שמו?
ת: שכחתי. אבל זה סיפור אמיתי ללא צל של ספק, אני היכרתי את הבן-אדם הזה, הזמנתי אותו לארוחה אחרי זה.
ש: נפגשת איתו אחרי המלחמה?
ת: כן. הן עברו למקום אחר. בספטמבר 44' כנראה באו הגרמנים ועצרו אותן, כנראה שהייתה איזו הלשנה או משהו. מאז העבירו אותן לבולסנו, שזה היה מחנה מעבר לגרמניה. משם הן עברו לאושוויץ (Auschwitz), שם אמא נעלמה, ואחותי הועברה לברגן-בלזן (Bergen-Belzen), כי היא הייתה צעירה. מה היא עשתה בדיוק בברגן-בלזן אני לא יודע, אבל לפי עדות של איזו בחורה שהייתה שם איתה היא חלתה בטיפוס ונפטרה.
ש: אתה רוצה להזכיר את שמן של אמא ושל אחותך?
ת: מילאתי טפסים.
ש: אבל גם בעדות אתה יכול להזכיר.
ת: שמה של אמא היה רבקה נחום, בלום מהנישואין, ולאחותי קראו ריקטה.
ש: אני חוזרת אליך כי אתה נלקחת שבוי, לאן, ומה קורה בדיוק?
ת: פה אחד הסיפורים היפים. בלילה הראשון היינו בבית-סוהר.
ש: איפה?
ת: בביאטה גרסו על-יד מילאנו. אז פלג של הפרטיזנים בפיקוד זאת שהייתה ארוסתי עשו פעולה ושחררו אותנו.
ש: כמה אנשים שוחררתם?
ת: איזה חמישה-עשר אנשים.
ש: שחררו אתכם מהכלא שעליו פיקדו הגרמנים?
ת: כן.
ש: זו הייתה פעולה צבאית?
ת: כן, ממש פעולה צבאית. אז עברתי לשוויצריה.
ש: איך?
ת: לקחו אותי משם, אנחנו לא היינו כל-כך רחוקים מהגבול השוויצרי, והצלחנו להגיע לגבול השוויצרי.
ש: רגלית?
ת: כן, רגלית.
ש: כלומר, אתם עוברים באלפים או משהו כזה?
ת: כן. אנחנו מגיעים לשוויצריה ומשם ישר למחנות עבודה. במחנות עבודה בשוויצריה היחס של השוויצרים לא היה הכי טוב, היה יחס הוגן, אבל עם קצת אנטישמיות.
ש: בדיוק מה שרציתי לשאול אותך, הרי היית בקבוצה שרובם לא היו יהודים?
ת: כן, כן.
ש: אז יש אליך יחס מיוחד?
ת: היה לי יחס מיוחד כי הייתי המפקד שלהם.
ש: אני שואלת מבחינת אנטישמיות שאתה אומר, באיזה מובן?
ת: הם לא ידעו שאני יהודי.
ש: זאת אומרת, רק ממה שהם דיברו בעצם?
ת: חוץ מהכינוי שלי לא ידעו עלי שום דבר. כשהייתי בשוויצריה פגשתי את אחי שהוא היה כבר בשוויצריה מהתחלת המלחמה, זאת אומרת, מכיבוש הגרמנים. אשתו נוצריה, והם קבעו נורמה מסויימת שהבנים יהיו יהודים, והבת תיקח את הדת של בעלה לעתיד, זה היה ההסכם ביניהם שמולא עד הסוף.
אחרי השחרור חזרתי לאיטליה, לא מצאתי את ארוסתי שהיא נהרגה, לא מצאתי את ההורים. המשכתי לעבוד בוועד הקהילה במילאנו הפעם בתפקיד בכיר. ניצלתי את החוק האיטלקי, זאת אומרת, חוק שחוקק בעקבות החוק להגנת הגזע, נרשמתי ישירות לשנה שלישית של האוניברסיטה, נתתי את כל הבחינות, הגעתי לתעודת הגמר, וגמרתי את הפרק הזה של הלימודים. יש לי מה שנקרא באיטליה דוקטורט למדעי מסחר וכלכלה.
ש: בינתיים אתה ממשיך לחיות במילאנו?
ת: כן, אני ממשיך לחיות במילאנו.
ש: מה העבודה שלך, במה אתה עוסק?
ת: אני על-פי רוב עובד בוועד הקהילה ואני לומד.
ש: אני פה רוצה לשאול אותך. אתה בצפון איטליה, האם באיזשהו שלב מהתקופה הזאת אתה נתקל בחיילי הבריגדה או משהו?
ת: אני פגש אותם, אבל אני נשאר אלרגי אליהם.
ש: למה?
ת: בגלל העסק של האלפיים איש שעבדו בשדה התעופה, והם לא עמדו בשלהם. בתוכי אני האשמתי אותם, ואני אז אלרגי גם לשפה שלמדתי באוניברסיטה וגם על היחס של האנגלים.
ש: אבל בתוך חיילי הבריגדה ישנם יהודים.
ת: פה מתחיל סיפור אחר. היה יהודי שהוא בזמנו היה חבר גבעת ברנר בשם ברונו סוולדי, זה היה כבר אחרי המלחמה אחרי השחרור. אני נפגש איתו ומתחבר איתו. הוא התחיל לדבר איתנו על הציונות על ארץ-ישראל, וכתוצאה מזה התנדבתי ונהייתי מזכיר של הקרן הקיימת. שנים אחרי זה נפגשנו פה בצבא, שרתנו ביחד בשרות תרבות של צה"ל. הוא בינתיים עזב את הקיבוץ, התחתן שנית.
ש: אותי מעניין איך בסופו של דבר, מהו התהליך שמביא אותך לזה שאתה עולה לארץ?
ת: קודם כל העבודה שלי בוועד הקהילה, זה קירב אותי ליהדות. בעצם היותי כבר בתנועה הציונית כמזכיר הקרן הקיימת ובין העורכים של העיתון הציוני באיטלקית שנקרא החלוץ הייתי מקורב לציונות. אבל הקש ששבר את גב הגמל היה. אני הייתי רווק, וערב אחד מסרתי את דירתי לרווק אחר לחבר שלי. עברתי דרך הגן הציבורי במילאנו, שוטר עצר אותי, ביקש את התעודות והייתה לי רק את התעודה של הפרטיזנים. מסרתי לו את התעודה הזאת אז הוא אמר לי: גם אתה היית בין הבנדיטים? כי היו רבים שראו את הפרטיזנים לשימצה. אז אני חשבתי לעצמי, שאני שנלחמתי לכבוד איטליה אני צריך לקבל תשובה כזאת? התפתח שם משהו, נתתי לו סטירת לחי, הוא עצר אותי, שוחררתי וכל זה.
אני מגיע הביתה היה לי את העיתון, ואני קורא בעיתון – הערבים ארבעה ק"מ מתל-אביב. אז עשיתי חשבון נפש. אני אמרתי שאמי ואחותי נהרגו בגלל זה שהיה להן חטא אחד, הן היו יהודיות. אני פה באיטליה כאיטלקי ניסיתי לעשות משהו, ומכנים אותי בנדיט. מה אני עושה פה? למחרת התייצבתי אצל שליח בשם רוברט שאני חושב שהוא היה מקיבוץ נגבה בנגב. התגייסתי, הייתי במחנה אימון באנצנו, ומשם עלינו ארצה. באנו עם תעודות מזוייפות.
ש: בתור מה?
ת: כעולים לישראל.
ש: אבל מה זה התעודות המזויפות, איזה סוג תעודה?
ת: לי למשל הייתה תעודה שאני נשוי עם עוד בחורה שבאה מרומניה. השם שלי היה אברהם בלום, לא אלברטו בלום אלא אברהם בלום. עלינו לדקוטה בלי מושבים, והגענו פה לאיזה מקום בדרום. משם העבירו אותנו לבית ליד לקלט.
ש: מתי אתה מגיע לארץ?
ת: בסוף מאי 48'.
ש: זאת אומרת, שבעצם כבר קמה המדינה?
ת: כן, קמה המדינה. משם אני מקבל ארבעה ימי חופש, אבל אני לא הבנתי את זה איך כשאני בא לפה להילחם, אבל דבר ראשון נותנים לי חופש, כסף וארוחות כאלו. אני הופתעתי מכל היחס הזה.
ש: זה היה טוב מדי?
ת: כן, טוב מדי. נשים של הוועד למען החייל באו לקחת אותנו ממועדון החיילים אליהם לישון ולאוכל, כל היחס הזה מאוד מאוד השפיע עלי. למחרת רציתי לנסוע לחיפה איפה שידעתי שבן-דודי זכרונו לברכה חי. טעיתי, עליתי לאוטו שנסע ללטרון, אז קצין במבטא אנגלוסקסי שאל אותי אם יש לי ניסיון קרבי? אמרתי לו: קודם כל הייתי בפרטיזנים, אחר-כך הייתי גם בצבא האיטלקי, הייתי קצין בצבא האיטלקי, עברתי קורס. הוא אמר לי: אלו חייליך! ככה יצאתי ללטרון, שם נפצעתי. הייתי בצבא, השתחררתי מהצבא.
ש: כמה זמן היית בצבא?
ת: פחות משנה או יותר משנה.
ש: אני רוצה לשאול אותך פה שאלה כזאת, גם בהיותך בצבא וגם לאחר שהשתחררת מהצבא, האם אנשים התעניינו, שאלו, האם רצית לספר על מה שקרה שם באירופה, על מה שעבר עליך אישית?
ת: לא.
ש: לא שאלו או לא רצית לספר?
ת: התעניינו, אבל אני לא הייתי מוכן לספר.
ש: למה?
ת: הכאב היה יותר מדי גדול. כמו שאמרתי לך, הייתי בקשר אם אחי, זיכרונו לברכה, שנשאר באיטליה. החלטנו שנינו לא לבקש מהגרמנים שום דבר, כי שום דבר לא יכול היה לשלם את הנזק שנגרם לנו. אני עד היום הזה בבית שלי לא תמצאי שום דבר מתוצרת גרמניה, אני לא קונה, פשוט חרם אישי על תוצרת גרמניה.
ש: מאז שאתה בארץ יצא לך שחזרת על עקבותיך לאותם המקומות שהיית בהם בתקופת המלחמה?
ת: כשהייתי באיטליה בחזרה לבקר את אחי הייתי בכמה מקומות. בפעם האחרונה הייתי עם הבנים, ואז לקחתי אותם לדירה איפה שגרתי, הדירה איפה שגרו אמא ואחותי, שמשם הן נלקחו. להם סיפרתי מה שעבר עלי, אבל רק להם, לא אהבתי לספר את כל מה שעבר עלי.
ש: סתם סקרנות, האם שמרת על קשר עם מי מהחיילים הפרטיזנים שנותרו בחיים?
ת: במקרה לא שמרתי קשר, היות שאיך שהגעתי הייתי עסוק מדי. חוץ מזה לא ידעתי את השמות שלהם, כי לכל אחד היה כינוי. אבל באחת הנסיעות שלי לאיטליה הגעתי לאיזה פונדק, אז אני שומע את הכינוי שלי, אני מסתובב, וזיהיתי את אחד החיילים שלי שכיבד אותי, ועשינו כל מיני זיכרונות.
מה שלא אמרתי לך שאני גוייסתי לצבא האיטלקי באיטליה אחרי המלחמה, עברתי קורס קצינים, הדרכתי שם, ושרתי במטה של הצבא האיטלקי בשרות מודיעין, היות שאני ידעתי הרבה שפות. שם קרה לי איזה קוריוז. הגנרל יום אחד קורא לי, הוא אמר לי: לפני זמן מסויים היה פיצוץ בשגרירות הבריטית, יהודים עשו דבר כזה וכזה, אני רוצה שתחקור מי עשה את זה?
ש: בפיצוץ של השגרירות הבריטית הואשמו יהודים?
ת: כן, אנשי האצ"ל. אני חשבתי לעצמי, תראה איזו אנטישמיות, לי ליהודי הוא נותן חקירה כזאת. אני עשיתי את החקירה, ודרך אנשים מסוימים אמרתי להם שיעזבו את הארץ, כי עלו על עקבותיהם, ומסרתי את הדו"ח שלי. מה קרה עם הדו"ח הזה אני לא יודע, אבל את אותו גנרל פגשתי פה בארץ כאורח המדינה. הוא אמר לי: עשית בדיוק מה שרציתי שתעשה.
ש: שתבדוק, ותזהיר אותם שילכו. זה פנטסטי, מי זה הגנרל הזה, אתה זוכר את שמו?
ת: נדמה לי שזה היה גנרל רוסי, אבל אני לא בטוח.
ש: האם יש עוד דברים שלא סיפרת לי עד עכשיו שהייתה להם השפעה או משמעות מיוחדת, או אישית בשבילך בתקופה הזאת?
ת: אני התחתנתי בארץ לפני חמישים שנה עם יהודיה בדיוק כמו שאמא שלי רצתה. אני מקווה שבעוד שלושה חודשים אנחנו נוכל לחוג את נישואין הזהב שלנו.
ש: יש עוד משהו שהיית רוצה להוסיף?
ת: לא. אני חושב שסיפרתי לך דברים שלא סיפרתי לאף אחד.
ש: אני מאוד מודה לך על זה, תודה רבה.
ת: אם יש לך שאלות אני אענה לך.
Testimony of Alberto Blum, born in Istanbul, Turkey, 1924, regarding his experiences in Milan and with the Italian partisans His family's life in Istanbul before the war; his family's move to Milan, Italy, after the death of his father and brother; attitude of the local population. German occupation of Italy, and his move in the direction of Switzerland, 1943; meets with Italian partisans en route and joins the partisans; receives the nickname Claudio among the partisans; life among the partisans including operational activities; preparation of an airfield for the benefit of the British, and the shelling of the airfield by the Germans; detention and imprisonment; move to Switzerland after the liberation. Return to Italy at the end of the war; aliya to Israel, May 1948.
LOADING MORE ITEMS....
item Id
3747431
First Name
Alberto
Last Name
Blum
Date of Birth
1924
Place of Birth
Istanbul, Turkey
Type of material
Testimony
File Number
11061
Language
Hebrew
Record Group
O.3 - Testimonies Department of the Yad Vashem Archives
Date of Creation - earliest
17/12/1998
Date of Creation - latest
17/12/1998
Name of Submitter
BLUM ALBERTO
Original
YES
No. of pages/frames
14
Interview Location
ISRAEL
Connected to Item
O.3 - Testimonies gathered by Yad Vashem
Form of Testimony
Video