Home >
Collections >
Documents >
Gershon Nest >
Gershon Nest

Gershon Nest

Testimony

שם המרואיין: נסט גרשון

שם המראיין: משה נאמן

תאריך הראיון: י"ח בכסלו תשנט - 7.12.98

שם המדפיסה: בתיה שטהל

שמות מקומות:

טולוז – Toulouse

ורשה – Warszawa

לובלין – Lublin

זלוצ'וב – Zloczow

לבוב – Lvov

רדום – Radom

סיביר – Siberia

ביליסטוק – Bialystok

סוביבור – Sobibor

ינובסקה – Janowska

דניפרופטרובסק – Dnepropetrovsk

אודסה – Odessa

בידגושץ' – Bydgoszcz

פוזנן – Poznan

חרקוב – Kaarkov

ניקולייב – Nikolayev

קרפטים – Carpahin

סנוק – Sanok

פרהה – Praha

היום י"ח בכסלו תשנ"ט – 7 בדצמבר 1998, משה נאמן מראיין את מר גרשון נסט ביד-ושם ירושלים. גרשון יליד 1922 בוורשה (Warszawa) עבר כפולני באמצעות שם בדוי באיזורי כיבוש גרמניים באוקראינה, ועלה ארצה בשנת 1946.

ש: גרשון, ספר בבקשה על משפחתך הקרובה – אבא, אמא, אחים, אחיות.

ת: כמו שמשה אמר נולדתי במרץ שנת 1922. גם ההורים שלי היו ילידי ורשה, אבא יליד 1892 ואמא ילידת 1894. גרנו ברחוב כרוכמלנה 8 שזה היה בית שהיה שייך לסבתא, אמא של אמי, וגרו שם כמה דודים ודודות זמן ממושך. אנחנו גרנו שם עד שנת 39'.

ש: מה השמות של אבא ואמא?

ת: לאבא קראו מאיר ולאמא קראו גיטל. על שם אבא הבן שלי מאיר והבת שלי גילה. למדתי בבית-ספר יהודי בשם שפוליה, זה התחיל מגיל רך, זה היה עוד לפני בית-הספר כמו גן ילדים מתקדם משהו כזה. הזיכרון שלי לא הכי טוב, ככה שיש כמה דברים שאני מספר יהיו במבט כללי ויותר מאוחר לפי ההבנה ולפי הזיכרון שיש לי. גמרתי את בית-הספר ב1939- בגיל שבע-עשרה. מכיוון שבפולין היה נומרוס-קלאוזוס באוניברסיטה שלחתי את תעודת הבגרות שלי ואת תעודת הלידה שלי בתרגום צרפתי לטולוז (Toulouse), כי רציתי ללמוד אגריקולטורה באוניברסיטה. ברור שכבר לא הספקתי להגיע לשם, כי בספטמבר 39' פרצה המלחמה.

ש: אחים ואחיות?

ת: אחותי נולדה שנתיים אחרי ב1924-, שמה היה הלינה, וקראו לה לושה. השם שלי היה יז'י, וקראו לי יורק. מעניין שאני עברתי כל-כך הרבה שמות שזה כבר בכלל לא משנה את העובדה שעכשיו אני גרשון, אשתי קוראת לי ג'ורג', החברים קוראים לי שוב אחרת, ובמשפחה קוראים לי יורק, אפילו אצל ילידי הארץ אני יורק. אחותי למדה גם בבית-ספר יהודי, אבל השפה העברית הייתה שפה נוספת, כי היו בתי-ספר עבריים שתעודת הבגרות הייתה גם בעברית חוץ מהפולנית. אצלנו היה רק פולנית, ועברית הייתה שפה נוספת שיכולנו ללמוד. אבל זה היה בית-ספר יהודי ששמו היה נוצ'ניה נאוצ'יצ'רי.

אבא עבד בכל מיני עבודות, אבל גרנו כל הזמן באותו המקום. זה לא היה איזור יוקרתי אלא להיפך, זה היה הפלאצל המפורסם למי שמכיר את ורשה. באותו רחוב הרבה מספרים אחרינו היה בית-היתומים של יאנוש קורצ'אק. איפה שאנחנו היינו גרים זה היה בית מעבר לרחוב מירובסקה שהיה שם שוק פירות, ירקות ודגים. אחד הבילויים שלי זה היה להסתכל שם על המוכרים והמוכרות. הילדות שלי עברה יפה, אני יכול להגיד שטיילנו במסגרת בית-ספר, טיילנו לבד בארגונים יהודיים.

ש: היו שם תנועות נוער, היית קשור לאיזו תנועת נוער?

ת: הייתי מספר שנים באיזו תנועת נוער שאני לא זוכר בדיוק את שמה, אבל אחר-כך גיליתי שהם היו לגמרי ימניים אז אני עזבתי, כי אני לא הייתי כל-כך ימני. אבל נשארתי ציוני, ותמיד חשבתי לבוא לארץ. אחת הסיבות שרציתי ללמוד אגריקולטורה, כי חשבתי שבארץ צריכים את זה שזה מקצוע יעיל. בסופו של דבר הייתי הרבה שנים גנן פה בארץ בלי ללמוד במיוחד.

ש: אנחנו נגיע בשלב יותר מאוחר כשאנחנו נדבר על העלייה ארצה והשיקום. אתה הזכרת שאבא עבד בעבודות שונות, אתה יכול לציין או לפרט איזה עבודות?

ת: כשהייתי קטן אבא היה סוכן נוסע עם כל מיני סחורות. כנראה שזאת הייתה תקופה קשה מאוד, הוא היה עוזר לאנשים בסביבה שכולם או רובם דיברו יידיש, והוא שלט בפולנית. הוא גם ידע רוסית, כי בזמנו ורשה הייתה רוסית, והוא גמר בית-ספר גם ברוסית. אבל הוא שלט בפולנית, וכל מיני בקשות לבתי-משפט ודברים רשמיים למשרדים הוא כתב להם. אחר-כך הוא היה מנהל חשבונות תקופה ארוכה מאוד, יש לי אפילו תמונה אחת שהוא היה באיזה בית-קפה גדול באיזור יוקרתי בוורשה על-יד ווז'נקי בווטלה, ושם הוא עבד הרבה הרבה שנים.

ש: איך התנהלו החיים בבית?

ת: הבית לא היה מסורתי במיוחד. בחגים בפסח אנחנו עברנו תמיד אצל סבתא את הסדר, אבל בקושי הבנתי, כי הכל היה בחצי יידיש חצי עברית, ככה שהיה רק תרגום פולני. אצלנו בבית זה לא היה מסורתי, אבל את הבר-מצווה שלי עברתי בבית-כנסת הגדול בטרומצקי, בית-הכנסת הזה שאחר-כך הגרמנים שרפו. מה שאני זוכר שהחזן היה קוסביצקי ופרופסור שור היה הרב. אבל הנאום שלי היה בפולנית, חוץ מ"שמע ישראל ה' אלוקינו ה' אחד", זה הכל היה בפולנית.

ש: הדרשה של הבר-מצווה?

ת: כן, הדרשה של הבר-מצווה. מסיבה הייתה בבית, אז עוד לא היה מקובל מסיבות באולמות, כנראה זה היה גם יותר מדי יקר. בכל אופן בשכבה שלנו זה לא היה מקובל כמו שעכשיו להזמין כמות אורחים.

ש: אחים היו לך?

ת: לא, הייתה לי רק אחות.

ש: אחות יחידה?

ת: כן, אחות יחידה. היו לי הרבה בני-דודים. מהצד של אבא הם היו שמונה אחים ואחיות, הם היו ארבעה בנים וארבע בנות, לכל אחד היו בממוצע שני ילדים אז ככה היו בני דודים ובנות-דודות. מהצד של אמא הם היו שלושה אחים ושלוש אחיות, זה היה אותו הסיפור, אז המשפחה הייתה גדולה, וכשהלכנו לחגיגה אצל סבא אז נפגשנו. כל אחד לפי היכולת או לפי עמדה הכלכלית שלו. ככה התנהלו החיים. הסבתא מצד אמא, זאת אומרת, אמא של אמי הייתה לבד, היא התאלמנה וזה היה הבעל השני שלה. השם שלה מהבית היה זקכין. יש לנו מישהו שהוא מארצות-הברית שהוא עשה את העץ של שושלת היחסים מהמאה השש-עשרה, גם אני מופיע שם וגם הבן שלי. עכשיו רק הנכדה שלי שהתחתנה והחליפה שם צריכה לכתוב לו מכתב, והוא יכניס אותה במהדורה החדשה. הוא מתקן את זה כל כמה שנים. פגשתי אותו פה בארץ כשהוא היה, הוא טלפן אלי, הלכתי, שוחחתי איתו, והוא מצא לי הרבה משפחה פה בארץ בשמות לגמרי אחרים.

ש: אני רוצה לחזור איתך לתקופה שלך בבית-הספר. אתה אמרת שאתה למדת בבית-ספר יהודי?

ת: כן, זה בית-ספר בשם שקוניה.

ש: כל השנים למדת בבית-הספר הזה?

ת: כן, כל השנים למדתי באותו בית-ספר.

ש: אתה יכול לומר לי קצת איזה מקצועות למדתם, מקצועות שהיו קשורים ליהדות?

ת: יש לי פה תעודת בגרות, שאמרתי לך ששלחתי…

ש: למדתם עברית?

ת: עברית הייתה שפה נוספת, וזה לא מופיע בתעודת בגרות. לא היו שום מקצועות שקשורים במיוחד. היה שיעור דת, אז למדו בעצם על היסטוריה יהודית, אבל זה היה פעם בשבוע וזה לא היה רציני, זה היה מאוד כללי. אבל כולם היו יהודים, למשל בכיתה לפני הגמר כשהיינו חייבים גיוס, כשהלכנו ללשכת גיוס כולם קיבלו פטור מגיוס, כי אנחנו היינו חייבים להיות קצינים לפי החוקה הפולנית. מי שגומר בית-ספר תיכון ויש לו תעודת בגרות הוא חייב להיות קצין. אבל הפולנים לא רצו יהודים בתור קצינים, אז קיבלנו כולם באופן אוטומטי פטור מגיוס.

ש: יש עוד משהו שאתה היית רוצה לספר על המשפחה, על החינוך בבית?

ת: לא, אני חושב שזאת תמונה כללית, אולי שטחית, אבל בוא נגיד שזהו.

ש: אנחנו נכנסים לתקופת המלחמה לספטמבר 39', איפה המלחמה מוצאת אתכם?

ת: בבית.

ש: בוורשה?

ת: כן, בבית בוורשה. יש הודעה ברדיו שכל הגברים מתבקשים לצאת לכיוון מזרח. אני לא רוצה להיכנס למה הייתה ההודעה, אם זאת הייתה עבודה גרמנית או לא. אבל הרבה אנשים יצאו וגם אנחנו. אנחנו הלכנו יחד, היו שני דודים ובן-דוד אחד או שני בני-דודים. הלכנו לרכבת הקטנה זאת הייתה רכבת של הפרברים, הגענו לעיירה או כפר בשם אוטפוצק, שם הייתה תחנה סופית. אחרי זה הדודים אמרו: אנחנו לא מוכנים, אנחנו חוזרים הביתה, כי היה זרם עצום של אנשים ולא היו מקומות. ואנחנו המשכנו, אבא שלי, אני ובן-דוד אחד. אז אבא קנה עגלה וסוס, ואנחנו עם עגלה וסוס התחלנו לנסוע לכיוון מזרח. אבל ברור שהגרמנים היו יותר מהירים, הם עברו ועקפו. אני לא אספר על ההפגזות בכבישים וכך הלאה, אנחנו הגענו ללובלין (Lublin), אבל שם הגרמנים כבר השיגו אותנו. גרנו בלובלין זמן קצר, בינתיים ורשה עוד לא נכבשה, כי הפולנים לחמו שם, אבל נדמה לי שאחרי שבועיים שלושה גם ורשה נפלה. אז אבא החליט שאם ורשה היא בידי הגרמנים ואנחנו פה אז חוזרים הביתה. אבל זה לא היה פשוט, כי בשביל לחזור הביתה היינו צריכים לקנות אופניים, קנינו שני זוגות אופניים.

ש: כשאתה אומר לחזור הביתה זה מלובלין לוורשה?

ת: כן.

ש: כמה זמן הייתם בלובלין?

ת: איזה שלושה ארבעה שבועות משהו כזה. כשכבר ידענו שוורשה בכיבוש גרמני אז אבא החליט שאנחנו חוזרים. קנינו שני זוגות אופניים, אני לקחתי את הבן-דוד על הרמה, כי הוא לא ידע לרכוב, לאבא היו האופניים שלו, והתחלנו לנסוע. עשינו איזו כברת דרך, באיזושהי הצטלבות הייתה בדיקה גרמנית, ביקשו תעודות, בדקו, ראו שאנחנו יהודים, אז סגרו אותנו באיזושהי כנסיה. זאת הייתה כנסיה בעיירה בשם קוז'ניצה. זה היה שם בלי מים, בלי יציאה לשירותים, זה היה משהו שאף פעם לא שמענו על דבר כזה. בין היתר היו שם גם פולנים, אבל רובם היו יהודים. הם פשוט מאוד רוקנו את הכבישים. אני ישבתי שם כמה ימים אולי יומיים שלושה והייתה לי עוד תעודה…

ש: בקוז'ניצה בכנסיה ישבת?

ת: כן, בקוז'ניצה בכנסיה הזאת. אחרי יומיים אבא לקח את התעודה שלי של בית-הספר שהייתה לי עוד, שלא מסרתי אותה, הוא ביקש שישחררו אותי, כי אני מתחת לגיל שמונה-עשרה, והגרמנים שיחררו אותי. אז אני אמרתי לאבא שאני נוסע לדוד לזלוצ'וב (Zloczow). לקחתי אופניים, היו ערמות של אופניים, אנחנו גם באנו עם אופניים, אבל זה לא היה חשוב, הם נתנו את האופניים. לקחתי אופניים ונסעתי עד הגבול, כלומר, הגבול לא היה גבול כי הרוסים והגרמנים היו אז בידידות. הגבול היה חופשי, עברתי את הגבול, השארתי את האופניים בתחנת רכבת, נכנסתי לרכבת שזה היה בלי תשלום בלי שום דבר, ונסעתי ללבוב (Lvov) ומלבוב לזלוצ'וב. ככה הגעתי למשפחה של הדוד.

ש: כמה זמן היית בלבוב?

ת: אז רק עברתי בלבוב, לא היה לי במיוחד לא כסף ולא שום דבר, אומנם לא הייתי רעב, אבל רציתי להגיע לבית של הדוד. הגעתי, נשארתי שם כל הזמן, וההורים באו לשם בדצמבר 39' או ינואר 40' משהו כזה. זאת אומרת, אבא היה בקוז'ניצה יחד עם הבן-דוד, אחר-כך העבירו אותם למחנה סגור ברדום (Radom), שם יהודי רדום היו צריכים לתת קנס (קונטריבוציה), שילמו את הסכום, ואז שיחררו מספר יהודים. אז הם חזרו לוורשה. כשאבא חזר לוורשה הוא ראה שהבית שלנו נשרף בהפגזות של 39', ואמא ואחותי עברו למשפחה לנובוליפקה. הוא מצא את כולם, אבל חלק גדול של הרכוש נשרף. זה כבר היה אחרי חודש חודשיים הם החליטו שאין מה לחפש בוורשה, אבא לקח את אחותי, את אמא שלי ואת הבן-דוד, אותו בן-דוד שהיה כל הזמן איתנו הוא המשיך יחד איתם, והם עברו את הגבול. אז היה כבר הרבה יותר קשה לעבור את הגבול, תפסו אותם, ולקחו להם כל מיני דברים וזה היה בשלג. הגבול היה כבר יותר רציני לא כמו מספר חודשים לפני-כן.

ש: איך הם הגיעו לגבול?

ת: הם הגיעו, בדיוק פרטים אני לא יודע, הגיעו עם אוטו ששוכרים ומשלמים. היה גם מישהו שהעביר אותם בגבול, היו כאלה שהיו מעבירים את הגבול. הרוסים תפסו אותם, אבל לא החזיקו אותם הרבה זמן, והם הגיעו לזלוצ'וב. בזלוצ'וב היינו כמה זמן עוד בדירה של הדוד, אבל כשכבר היינו משפחה – אמא, אחותי וכולם שכרו דירה. אבא התחיל לעבוד בחנות, הוא היה מנהל חשבונות, הוא ידע רוסית אז היה לו קל למצוא עבודה. הוא עבד במין קאופרטיב כזה כמו כחול לבן שיש שם הכל. זה הכל היה אז שלטון רוסי קומוניסטי, הכל היה בניהול חשבונות וביקורות וכך הלאה. אני התחלתי לעבוד בגרז', הייתי מחסנאי שנתתי את הכלים. זה היה גרז' גדול עם כל מיני הובלות, והיו צריכים לקחת מפתחות וחלקי חילוף. למדתי רוסית. אחותי עוד למדה בבית-הספר.

ש: אתה היית בחור כבן עשרים בערך?

ת: לא, זה היה בשנת 40', ואני נולדתי בשנת 22' אז הייתי בן שמונה-עשרה. התחלתי לעבוד, וההורים לחצו שאני אתחיל גם-כן ללמוד. בשנת 39'40-' לא התחלתי ולא למדתי, אבל בשנת 41' למדתי.

ש: עוד לפני המלחמה, לפני יוני 41'?

ת: נכון, בהתחלת שנת הלימודים 40', בשנת הלימודים 40'41-' התחלתי ללמוד בהתכתבות עם פוליטכניקה בלבוב, וכשהייתי במבחני מעבדה של שנה ראשונה בלבוב אז פרצה המלחמה בין הגרמנים לרוסים. בזמן הזה שהיינו שם היה שאלון לאוכלוסיה בעיקר לכל אלה שבאו מהמערב, שאלו שם: מי רוצה להישאר, ומי רוצה לחזור לגרמנים? אבא שלי החליט שאנחנו לא חוזרים, הם כבר טעמו את הטעם של הגרמנים, ואנחנו נשארנו. כל אלה שנרשמו שרוצים לחזור מכל מיני סיבות, לפעמים המשפחה התפלגה, הילדים נשארו שם ההורים פה, לכן הם רצו לחזור. אבל זה לא חשוב, מי שנרשם שהוא רוצה לחזור באו בלילות, ולקחו אותם את כולם לסיביר (Siberia), כי כל האיזור הזה היה איזור גבול וזאת הייתה המדיניות של הרוסים. דווקא את אלה שלקחו לסיביר נשארו בחיים בחלקם, ומי שנשאר פה עבר שוב לגרמנים.

היה לי בן-דוד ובת-דודה שהילדה שלהם שהייתה ילדה בת שנה נשארה עם הסבתא בוורשה. הוא היה חולה, ובאו לקחת אותה, כי הם רצו לחזור לתינוקת. לקחו אותה, וכשהוא שמע אז הוא נפטר, הוא נפטר בביאליסטוק (Bialystok). הוא נפטר, והיא עברה בסיביר ועכשיו היא פה באפקה בבית-אבות, עכשיו היא בת שמונים וארבע. היא התחתנה אחרי המלחמה ויש לה ילדה בשם של אותה התינוקת שניספתה.

ש: תספר איך רכשת את השם הבדוי שלך?

ת: השם הבדוי זה עוד רחוק. ב41-' כשפרצה המלחמה היה לי כבר צו גיוס לצבא האדום. אבל לשכת הגיוס ברחה עוד לפני שאני הגעתי, ובאו הגרמנים. בלילה או ביום הראשון שהם באו היה פוגרום של האוקראינים המקומיים יותר מאשר של הגרמנים. הגרמנים היו אלה שירו, היה מקום איפה שהיה חור גדול, והתחילו להוביל את כל היהודים לשם.

ש: על מה אתה מדבר, על איזה מקום?

ת: על זלוצ'וב, על 41' בהתחלת המלחמה. אז הדוד שלי שהוא היה מנהל בית-חרושת מספר שנים והיו לו בטח אוייבים הרגו אותו שם. אני תיכף הסתובבתי ברחוב, כי אותי בכלל לא הכירו, הרי אני הייתי יחסית חדש בעיר, ולא הכירו אותי, אז חזרתי הביתה. אבא שלי הגיע עד למעלה, והסתתר בין נשים, כי נשים אז לא הרגו, אז הוא גם-כן חזר. זאת הייתה ההתחלה שלנו עם הגרמנים. בבית שלנו איפה שאנחנו היינו זאת הייתה דירה שכורה קטנה, אבל לבית של הדוד נכנסו גרמנים, ואמא שלי הייתה משרתת אותם תקופת מה. לאט לאט אנחנו היינו חייבים לענוד קודם כל את הסרט על היד, אחר-כך במשך הזמן היינו צריכים לענוד טלאי צהוב, להצדיע לכל גרמני וכל הסיפורים שהיו בכל מקום.

אז הגיע חורף 41' שזה היה חורף די קשה, סגרו, וסגרו, כל הזמן הקטינו את שטח המגורים בשביל יהודים. מנות האוכל היו קטנות, לנו לא היו שום רזרבות לא כספיות ולא כלום. אז התחילה באמת התקופה הקשה ביותר שאני עברתי, זאת הייתה תקופה של רעב, שלא היה לנו מה לאכול. אני עבדתי עם אבא, חתכנו עצים. שם באיזור הזה מחממים עם עצים, אז האיכרים היו מביאים עצים בגודל של מטר, את העצים האלה היו חותכים או לארבע חתיכות או לשלושה, והיו עושים חתיכות כאלה. באחת הפעמים אני נפלתי, ואבא בדיוק אז הוריד לי את החתיכה של האצבע, זה היה מזל שלא את כל היד. אבל עברנו בשלום.

עברנו את כל התקופה הזאת, היו אקציות, אני לא צריך להסביר מה זה אקציה. כבר היה יודנראט, הייתה כבר משטרה יהודית, והם החליטו שצריכים לתת כמות יהודים למשלוח. אנחנו הסתתרנו פשוט מאוד באותו הבית השכור, אבל מכיוון שלא הכירו אותנו, כי אנחנו היינו שם בסך-הכל משנת 40-', כפי הנראה לא התבלטנו ולא ידעו, אז כשאף אחד לא מלשין אז עברנו. עברנו בשלום את כל האקציות, היו שתיים או שלוש אקציות, אני לא זוכר בדיוק. כל אחד היה צריך לעבוד, כל הגברים, אני עבדתי במחנה צבא במקום, בבוקר הלכנו לעבודה. היה שם איזה גרמני ששם עלי עין, אני שוב עבדתי עם העצים, חתכתי, עשיתי מה שהוא אמר.

ש: חוץ מהעצים איזה עוד עבודות היו שם?

ת: היו שם עבודות נגרות אבל פשוטות, בפולנית קוראים לזה צ'צ'לה, זה היה טפסן, אבל זה לא היה טפסן שעושה פה בשביל בניין בשביל יציקות. טפסן שם זה היה עבודות עץ, בונה מעץ כל מיני דברים, מה שהם היו צריכים. כנראה שהייתי חרוץ, הוא נתן לי עבודות, ועשיתי את זה יום יום. עד שאנשים בודדים אלה שלקחו אותם למשרפות לסוביבור (Sobibor) או למקומות אחרים כמו חלם שאני בדיוק לא זוכר את המקומות, אבל הם חזרו. בודדים חזרו, והתחילו לספר מה הולך. היהודים לא רצו להאמין, אנשים לא האמינו שזה ייתכן שהגרמנים שורפים, ועושים כל מיני דברים כאלה. בהתחלה עוד לא היו גזים, אלה היו ניסיונות.

אחר-כך בסוף 41-', זה היה בסתיו באוקטובר-נובמבר, כשכבר היה מדובר שסוגרים את הגטו, את כל יהודי הסביבה מכל הכפרים את כולם שמו בתוך הגטו, והיו צריכים לסגור את הגטו. אני ביקשתי אז מאבא שיקנה לי תעודת לידה של גוי. זאת לא הייתה הוצאה גדולה, הוא קנה לי, וקראו לי מיכאל דייצ'ק. את הפרטים אני כרגע כבר לא זוכר, הייתי צריך לזכור טוב את שם אמא, את שם אבא, שנת לידה וכל מיני פרטים קטנים. בשם הזה אני עברתי את רוב המלחמה עד שעברתי שוב לצד הרוסי.

יחד עם זה זה לא היה פשוט לעזוב את הגטו. הצעדים הראשונים היו מכריעים, כי אני נכנסתי למשטר הזה שאני לא יכול ללכת ולא יכולתי כלום אלא רק בתוך הגטו. אז הייתה אוקראינית מלבוב, שבתשלום היא באה ולקחה אותי. לילה הראשון או כמה לילות הייתי יכול להיות אצלה, ואחר-כך הייתי צריך להסתדר לבד. דבר ראשון זה היה עבודה, וכשיש עבודה אז יש תלושים, אין מישהו שאין לו תלושים ואין מישהו שאין לו עבודה. בשביל להשיג עבודה הולכים ללשכת עבודה – ארבאייץ לאנט. הלכתי לארבאייץ לאנט, סיפרתי סיפור שאני מוורשה, שאני פה, ואני מבקש עבודה. הפולני הפקיד הזה היה די פיקח, הוא לא רצה לקחת על עצמו את העבירה, הוא נתן לי פתק שאני לינובסקה (Janowska) לארבאייץ לאגר.

ש: מחנה עבודה שהיה בלבוב?

ת: מחנה עבודה של גרמנים בינובסקה בתור טפסן. לא ידעתי מה זה ינובסקה, לא ידעתי מה זה ארבאייץ לאגר, לקחתי את החשמלית, ינובסקה זה בפריפריה של לבוב. כשבאתי ראיתי לאן אני הולך, אבל חשבתי שאם צריך משהו להיות אז זה יהיה פה ולא במקום אחר. נכנסתי, הראיתי להם את הפתק, לקחו אותי למשרד, כולם היו שם אס.אס, מסתובבים עם כלבים וכל זה. שאלו אותי אם יש לי תמונה? נתתי תמונה. היא נתנה לי תעודה שאני עובד בינובסקה באס.אס. זאת הייתה תעודה אמיתית. אמרו לי: למחרת תבוא לעבודה בשעה שבע וזהו. חזרתי הביתה לדירה שכורה, כי בינתיים אני שכרתי לי איזושהי מיטה אצל אוקראינית או פולניה שהיא השכירה חדר אחד, ובחדר אחד היו שתי מיטות אז כל אחד שילם בשביל מיטה ככה וככה.

גרתי ברינק, חזרתי לשם, אחרי זה הלכתי למרשם התושבים, קיבלתי תלושים ואז הייתי כשר למהדרין. אז התחלתי לעבוד. הייתי בקשר עם אותה אשה, שהיא עשתה את העבודה הזאת להוציא אנשים בתשלום לא רק בשבילי אלא גם בשביל אחרים, אמרתי לה, שתמסור לאמא אם אמא רוצה או מישהו אחר רוצה לצאת, אז אני כבר מסודר, אני גיבור גדול ואני יכול לעזור. אמי ניסתה, היא הגיעה עם אותה אשה עד תחנת רכבת, בתחנת רכבת הייתה ביקורת מזון שגרתית, לא חשבו עליה שהיא יהודיה. אבל אמא אמרה שם לאשה הזאת: אני לא יכולה לעמוד בזה, והיא חזרה לגטו. אבא שלי אמר: מה שיהיה עם כולם יהיה איתי. לאחותי סידרו איזה מקלט בתשלום, אבל לדאבוני לא היה לה מספיק כסף עד סוף המלחמה, ועד כמה שידוע לי מבת-דודה, אותו הדוד שהרגו אותו הבת-דודה הייתה בסביבה, והיא סיפרה לי שהוציאו את אחותי מהמקלט בשבועות האחרונים לפני שהרוסים באו, ככה שלא נשאר אף אחד. אני הגעתי לשם רק בסוף המלחמה ב45-'.

ככה אני יצאתי וככה התחלתי להיות מיכאל דייצ'ק. עבדתי, ראיתי את המעשים בינובסקה. זה היה חורף קשה, יהודים עמדו בלי נעליים, בלי תלבושת, כל יום בבוקר הם הלכו עם תזמורת, עם יריות, שמו בקבוקים על הראש וירו וכל מיני דברים. כשבאה אקציה כנראה שהם הכירו אותי לפי האף, למרות שלא הייתי דומה, אבל באו אלי, שאלו אותי, והתחילו לדבר איתי ביידיש. אני פחדתי. אני לא הייתי המייסטר, היה שם עוד אחד, והיינו צריכים לבנות צריפים. הצריפים לא היו כמו פה, אלה היו קרשים עבים, היינו צריכים להתאים את הפינות. אני הייתי עוזר שלו, מה שהוא אמר לי פחות או יותר השתדלתי לעשות. אם היינו צריכים לעבוד בתוך הברקים תמיד מצאנו גוויות של יהודים שמתו.

זה היה נובמבר, דצמבר, אחר-כך בא הכריסמס. כריסמס אצל פולנים זה היה משהו שלא ידעתי בדיוק איך להתנהג, הייתה מספיקה תנועה שככה ולא ככה אז הייתי גמור. למשל הורידו יהודים מחשמלית, מקולנוע, אלה היו פולנים שהורידו אותם, ומסרו אותם לגסטפו. אז הברירה היחידה שהייתה לי שנכנסתי למיטה והייתי חולה את הכמה ימים של כריסמס, ככה שלא הייתי צריך ללכת לכנסיה ולא לאכול. הביאו לי את הלחם הזה שהם נותנים לאכול. ככה עברתי את הכריסמס, אבל ראיתי שאני לא אחזיק מעמד, לא לעבוד במחנה ולא להיות ברחובות של לבוב. אז היו הודעות בעיתון, שוב לא ידעתי שהרבה יהודים מהגטו עושים אותו דבר. הודיעו שאו.טה – אורגניזציון טוט…

ש: ארגון טוט?

ת: כן, ארגון טוט מבצע עבודות.

ש: זאת סוכנות לעבודות חצי צבאיות כאלה, הם ניצלו עובדי כפיה.

ת: הסוכנות היה, בדיוק קיבלתי פה מכתב, הוא יודע טוב גרמנית אז הוא כותב לי (בגרמנית). זאת הייתה פירמה אוסטרית שעבדה במסגרת ארגון טוט, והיה הייתה צריכה לבצע כל מיני עבודות. אני באתי לשם בתור צימר מייסטר, אמרו לי: בסדר, תבוא ותיסע. נכנסנו לקרון, לא נסענו ברכבת נוסעים. נכנסתי לקרון בלבוב עם חבילה שהייתה לי, לא היה לי שום דבר. נסענו בקרון כל הלילה, והגענו לדניפרופטרובסק (Dnepropetrovsk).

ש: אני רוצה לפני-כן, לפני שאתה מגיע לדניפרופטרובסק, תגיד לי בבקשה כמה זמן היית בינובסקה?

ת: זה היה כל הזמן כשהייתי בלבוב זה נניח נובמבר התחלת דצמבר עד מרץ, משהו כמו שלושה ארבעה חודשים. אז החלטתי שאני לא יכול לעמוד בזה, הייתה ההודעה הזאת, ו אני אפילו לא זוכר אם מסרתי הביתה דרך אותה האשה שאני עוזב את לבוב, או כן מסרתי או שלא מסרתי, אני לא זוכר את זה.

ש: לך אישית היו איזשהן תקלות עם המפקדים שם, עם החיילים הגרמניים?

ת: לי עם גרמנים לא היה.

ש: לא היה לך שום קשר איתם במחנה ינובסקה?

ת: אני הייתי עם אותו מייסטר פולני שאני באתי לעזור לו בבניית הצריפים או בבניית המיטות פריצ'ות כאלה. לא היה לי קשר עם גרמנים.

ש: לא היה לך קשר איתם תוך כדי עבודה שלך בינובסקה?

ת: אני רק ראיתי מה שהם עושים, אבל לי אישית לא היה קשר.

ש: ראית מרחוק?

ת: כן, מרחוק. כשעמדתי על הפיגום אז ראיתי, וחוץ מזה הסתובבתי שם כל היום, עובדים משבע עד ארבע אלה שעות עבודה וזה היה חורף. אז בקרון הזה בנסיעה חצי היו יהודים וחצי היו פולנים. חלק מהיהודים הם הכירו תיכף, אז דרשו מהם כסף, דרשו מהם כל מיני דברים. אותי בינתיים לא הכירו. אני ירדתי בדניפרופטרובסק עם כולם, והלכנו לאותה הפירמה.

ש: אתה נסעת מלבוב?

ת: כן, אני נסעתי מלבוב לדניפרופטרובסק.

ש: אתה נסעת צפון-מזרח, זה הכיוון הכללי?

ת: כן. אני נכנס לקרון, בתחנה הוא עוצר, אני יכול לקחת מים וכל מיני דברים כאלה, לא היה אוכל, כל אחד הביא לבד. אז הגענו לשם, וכשבאנו לשם אז פולנים כבר התלבשו עלי, הם אמרו לי: אתה יהודי, תן מה שיש לך!

ש: איך הם זיהו אותך?

ת: הם זיהו אותי לפי האף, ובשביל לזהות יותר אמרו לי: תוריד את המכנסיים. לא היה לי מה להוכיח, מה שהיה לי נתתי להם. היה לי מעיל, לקחו לי את המעיל, ונתנו לי משהו קרוע, את הקצת כסף לקחו לי. עמדתי בדניפרופטרובסק ברחוב הראשי בהצטלבות כזאת, ולא ידעתי מה לעשות. כמו שאני עומד שם בא אלי מישהו במדים של ארגון טוט, היו להם גם מדים לא בדיוק כמו הגרמנים, אבל אלה היו מדים של אותו הארגון. הוא בא אלי, הוא שואל אותי מאיפה אני? הוא שואל אותי ישר בפולנית מאיפה אני? אמרתי לו שאני מוורשה. כבר לא היה לי מה להסתיר. הוא שאל אותי: באיזה בית-ספר למדת? יכולתי להגיד כל בית-ספר ממשלתי שידעתי והיכרתי, אבל החלטתי שאני אומר את האמת, אין לי פה מה להסתיר. אז אמרתי שלמדתי בטספויה. הוא אמר לי: אני למדתי בכיתה לפניך. זה הוא. הוא היה כבר הרבה יותר משופשף, הוא נשאר בוורשה בגטו, הוא היה עובר מתחת לגבולות והוא היה חברמן. הוא ידע גרמנית פרפקט, הייתה לו חוצפה בשביל שני ישראלים, והוא אמר לי: בוא איתי. הוא הציל אותי, כי לא הייתה לי שום דרך אחרת.

אז הלכתי איתו. אני לא זוכר בדיוק את הסיפור הראשוני אבל היה לו מקום ואוכל. התחברנו עם עוד אחד שקוראים לו פוקס, שהוא כותב אליו את המכתב. אבל שם הוא היה בז'וז', הוא מחק את הפקס וכתב בז'וז'. התחברנו, לי לא היה גרוש, כי לקחו לי הכל, לשני שקראו לו ז'יכו גם לא היה לו הרבה כסף, ולרומק היה קצת כסף. למה אני מספר את זה? כי אנחנו שלושתנו אמרנו, אנחנו פה בדניפרופטרובסק, פה זה לא טוב כי כבר מכירים אותנו, צריכים לברוח. לאן נוסעים? נוסעים לאודסה (Odessa), אודסה זה שם ים.

ש: דרומה?

ת: כן, דרומה. אודסה זה חלום של נערים לבוא לאיזו אוניה להתגנב, ולבוא לארץ-ישראל.

ש: לחוף הים השחור?

ת: נכון. בתור גיאוגרפיה ידענו לאן ומה, אז הצעד הראשון נוסעים לכיוון דרומה, לכיוון ניקולייב. ניקולייב היה על הבוק, לא הבוק הפולני אלא יש בוק גם באוקראינה, שזה נהר גדול מאוד, הלוואי אצלנו הירדן שיהיה ככה. הגענו לניקולייב ועצרנו, צריך לעבור את הגשר. בצד שני זה היה רומניה, שם יש חיילים רומנים ופה הגרמנים. פה בא הכסף של החבר השלישי. היו שם איטלקים, היה קורפוס איטלקי באוקראינה. הגיעו איטלקים, נתנו להם קצת כסף, אני דיברתי צרפתית, כי אני למדתי בבית-ספר צרפתית. בגרמנית אני לא רציתי להגיד מילה בשביל לא להכשיל את עצמי עם איזושהי מילה ביידיש. אני דיברתי איתם קצת צרפתית. תמורת כסף הם העבירו אותנו לצד השני עד לאיזושהי הצטלבות, שם היה כתוב שהמרחק עד אודסה הוא מאתיים ק"מ, הם אמרו לנו: הנה תלכו.

ש: כמה זמן היית בדניפרופטרובסק, ולמה החלטתם לנסוע אחר-כך לאודסה, בגלל סיבות מיוחדות?

ת: לא הייתה סיבה מיוחדת, אלא רצינו לעזוב גם את רוסיה וגם את הגרמנים, כי זה הכל היו גרמנים. מה שהם עשו בוורשה ובמקומות אחרים כבר ידענו, זה לא משהו שמישהו היה צריך לספר לנו. ז'יכו זה השלישי הוא ידע הרבה יותר ממה שאנחנו ידענו, אבל אני גם מינובסקה כבר ידעתי מספיק. ככה שהחלטנו שאנחנו רוצים לצאת מרוסיה, ואם אפשר בנמל להתגנב לאוניה, אולי תהיה לנו איזו הזדמנות. התחלנו ללכת בלילה, כי ביום פחדנו, אז בלילה הלכנו. לפנות בוקר נשכבנו בשדה, וככה עברנו מאה ק"מ. אני לא יודע בדיוק כמה זמן זה לקח, זה לקח חמישה שישה ימים, כי אנחנו לא היינו הכי גיבורים בהליכה.

ש: מה עשיתם עם אוכל?

ת: היה לנו קצת אוכל, אני לא יכול להגיד איך, אבל היה לנו איכשהו והתקיימנו. פה ושם אולי נכנסנו לאיזה כפר או שקנינו או שביקשנו, אני לא יודע, לא זוכר את הפרטים. עד ששוב היה איזה נחל קטן, איזה גשר. אנחנו היינו צריכים לעבור ככה בדמדומים, לא בלילה. עובר איזה קצין רומני, והוא קורא לנו. היינו לבושים קצת אחרת מאשר המקומיים. הוא קרא לנו, שאל אותנו מה אנחנו? אמרנו שאנחנו פולנים. הוא שאל אותנו: מה אתם עושים? אמרנו לו: אנחנו הולכים לאודסה, שמענו ששם נמצאת היחידה שלנו של ארגון טוט. זה היה שוב סיפור בדוי שהתחלנו לספר. הוא אמר לנו: טוב, בואו איתי. סגר אותנו בכלא, היינו כלואים שם איזה יום ולילה או אולי שני לילות, היינו שם עם כל מיני קומוניסטים מקומיים וכל מיני מתנגדים.

שם הוא נתן לנו חייל שיביא אותנו לאודסה, וימסור אותנו לגסטפו. ככה היה אנחנו הגענו לגסטפו, ופה קרה ממש נס שקשה להבין אותו. פגשנו שם פולקס דויטש פולני מאיזור בידגושץ' (Bydgoszcz), פוזנן (Poznan). הייתה לו סימפטיה אלינו, סיפרנו לו סיפר שהיה ריקטוק, היינו פה, היינו שם, אז הגרמנים הלכו, איבדנו את היחידה שלנו, ושמענו שהיא נמצאת באודסה. הוא אמר לנו: טוב שלא שמעתם שזה בארצות-הברית. הוא קצת הבין או לא הבין, אבל הוא רצה לעזור לנו. הוא סידר לנו ניירות שאנחנו שייכים לארגון טוט, שלא הייתה לנו שום תעודה, לא לראשון, לא לשני ולא לשלישי, כל השלישיה. אחד מאיתנו אמר שהוא מאלר, זה הרופא שיניים שהוא פה בתל-אביב, הוא היה מאלר. זה שבארצות-הברית הוא היה לאגר פון ולטר ואני הייתי צימרמייסטר – הטפסן. אלה היו שלושה מקצועות טובים, הוא כתב מה שהוא כתב. נתן לנו את הקומנדירובקה, שזאת הפניה בשביל להגיע לניקולייב (Nikolayev), כי ניקולייב זה היה המקום הקרוב ביותר איפה שיש ארגון טוט ואיפה שיש גרמנים.

עם נייר כזה היינו מקבלים את הנסיעה, את האוכל ואת הכל. זה לקח מספר ימים, אנחנו לא מיהרנו היה לנו זמן, נסענו לאט עד שהגענו לניקולייב. אז הלכנו לארגון טוט, הייתה שם המפקדה הראשית. הוא אמר הייל היטלר וכל זה, הוא דיבר וסיפר. אני לא מדבר, אני לא מבין, והשני הוא מלבוב הוא מדבר גרמנית טוב. נתנו אותנו לאיזו חברה אחרת, לאיזו פירמה אחרת מאוסטריה או מגרמניה, אני לא זוכר. הוא זוכר יותר טוב, זה שהוא כותב, הוא כותב על אותו האפטיילונג.

ש: כל הזמן הזה זה אתה והחבר שלך?

ת: אנחנו היינו שלושה יחד. באנו לאותה החברה, קיבלו אותנו לעבודה, אותי שלחו למקום אחר, את השלישי שלחו למקום שלישי. זה היה בכפרים כאלה ששם היו מחנות של נוער מקומי, לקחו אותם בנות ובנים בני שמונה-עשרה, לקחו אותם לעבודה. הם קיבלו את האוכל, אנחנו היינו אחראים כל אחד על משהו אחר. שם עברתי איזה שנה, קצת יותר משנה. אחרי שנה הייתי צריך לקחת חופש, כי בתור פולני שיש לו משפחה מי שלא נוסע לחופש זה חשוד. אז הייתי צריך לנסוע, נסעתי ללבוב, הייתי שבועיים באותה הדירה. אבל אז באתי עם מדים, דאגתי להביא קצת מזון.

ש: אלה מדים של ארגון טוט?

ת: כן, מדים של ארגון טוט. באתי, הבאתי לאותה בעלת-בית שהייתה לי שם המיטה.

צד שני:

ש: אנחנו הפסקנו כאשר אתה מגיע לחופשה ללבוב, מה מתפתח, מה קורה?

ת: אחרי חופשה קצרה של שבועיים שזה מגיע לכל חייל לבקר את המשפחה, חזרתי חזרה לניקולייב למקום איפה שהייתי לעבודה. אחרי מספר חודשים הייתה נסיגה כללית של הגרמנים. לילה אחד קיבלנו פקודה לקחת את כל החפצים האישיים וכל הדברים על העגלות, ומתחילים ללכת ולנסוע, החפצים בעגלות ואנחנו ברגל והחזית מתקרבת. עד שלילה אחד חבר אחד משלושתנו היה בדיוק בחופש, זה שהוא עכשיו רופא שמו רומק הוא היה בחופש והשני היה יחד איתי, אבל התפצלנו, אני לא יודע עד היום איך שהתפצלנו. לילה אחד אני החלטתי שהחזית קרובה, אני לא יודע לפי מה, אולי לפי שמועה. אז עוברים כפרים שהם ריקים, אנשים ברחו, נכנסתי לבוידים של בית אחד, היה שם קש, דאגתי לקצת מים וקצת אוכל, ונשארתי שם ארבעה ימים. רק דרך תריסים כאלה קטנים הסתכלתי מה הולך בחוץ, וזה לקח ארבעה ימים עד שנכנס הצבא הרוסי.

כשראיתי שזה צבא ולא האוקראינים, כי האחרונים של הגרמנים היו אוקראינים שלחמו יחד איתם של ולאסוב, אלה היו מאוד מסוכנים, הם שדדו, הרגו, ועשו כל מיני דברים. אבל כשראיתי כבר את הצבא הרוסי אז יצאתי עם ידיים למעלה. מכיוון שהייתי במדים אז עצרו אותי, הובילו אותי עם גרמנים אחרים שהיו עם רומנים ועם כל מיני כאלה שהיו באותה הסביבה, ובאתי לאיזה ריכוז של שבויי מלחמה. זה לקח איזה יום יומיים, כי היחידה מתקדמת יש שומר אחד על השבויים, וכולם מתקדמים יחד. עד שהגעתי לאיזה מקום שבא קצין, ושואלים אותי, אז אמרתי שאני יהודי. התגובה שלו הייתה N.K.V.D. אני שמעתי N.K.V.D .

ש: מה זה אומר?

ת: זה אומר שיש בולשת, N.K.V.D זה כמו מוסד או משטרה חשאית, שהם כבר יחקרו אותך, והם כבר יגידו אם אתה יהודי או לא. לא הייתה לי שום תעודה ושום הוכחה חוץ מזה שאני כמו כל היהודים עברתי ברית מילה, אבל אין לי שום הוכחה אחרת, אין לי שום תעודה כלום. אז החלטתי שמה שלא יהיה שהרוסים הם לא פחות אנטישמים מאשר כל הגויים האחרים, אז אמרתי את זה לאחד, האחד הזה נשאר, אני המשכתי עם שבויים אחרים, והפסקתי להגיד שאני יהודי. אני פולני, אני מיכאל דייצ'ק, אני הולך כמו שזה. ככה התגלגלתי.

ש: איפה תעודת הלידה הפולנית שלך, היא עדיין אצלך?

ת: יש לי תעודה פולנית שלי אורגינלית ששלחתי אותה לטולוז לאוניברסיטה בצרפת בשביל להתקבל, היא בתרגום צרפתי על-ידי נוטריון יחד עם תעודת הבגרות. את זה קיבלתי בחזרה אחרי המלחמה, כשבאתי ארצה וזכרתי שלחתי מכתב, וקיבלתי חזרה, יש לי את זה פה, אני אראה לך את זה אחר-כך. ככה התגלגלתי בתור פולני מחנה פה, מחנה שם שהיה ריכוז גדול. ראיתי מחלקה של סלובקים, כי סלובקיה לחמה עם הגרמנים נגד הרוסים. אבל המחלקה הזאת בהשפעה של הקצינים שלהם סובבו את התותחים, והתחילו לירות על הגרמנים, ככה שהיה להם יחס מיוחד כי הם עברו ברצון לצד של הרוסים, אבל בכל זאת הם היו בשבי. אז אני ניגשתי לקצין הסלובקי, וביקשתי שירשום אותי יחד איתם. הוא אמר לי: תראה, אני לא בעל-הבית, אני בשבי כמו שאתה. אמרתי לו: תראה, כולנו זה סלבים, תרשום אותי, אם הם לא ירצו אז הם ימחקו אותי.

הוא רשם אותי, ואני עם המחלקה הזאת שכולם היו גויים ועברו המשכתי. שחררו אותנו מהשבי, נתנו לנו לעבור למקום אחר, ומשם היינו צריכים לחפש את לשכת הגיוס לצבא הצ'כי שהיה ברוסיה, זה היה גנרל ספובודה. אנחנו התחלנו לנסוע לאיפה שהייתה לשכת הגיוס שאף אחד לא יודע. אלה סיפורי מלחמה של רוסיה, אבל זה היה ככה עד שהגענו לחרקוב (Kaarkov). בחרקוב קיבלנו שני קרונות, מחלקה זה שישים איש, היינו שישים איש, שניים חלו, וקיבלו חום גבוה, היו שם שני קצינים אחראיים הם היו חייבים לדאוג אלה חיילים שלהם מה שלא יהיה אפילו בשבי.

ש: כשאתה מגיע לצבא אתה מתגייס?

ת: עוד לא התגייסתי. אני ביקשתי מהקצין שיצרף אותי לקבוצה ואני הייתי יחד איתם.

ש: אתה נשאר בבגדים הקודמים שלך?

ת: כן, בבגדים קודמים, שם לא היו שום סימנים, לא היו לי שום סימנים, אלה היו רק בגדים צהוב כזה, צהוב אחר, קצת ירקרק. הגענו לחרקוב, בחרקוב היו שני חולים, אז עצרו את שני הקרונות בצד, באו מבית-החולים, לקחו אותם, קבעו שיש להם טיפוס, ולכן עוצרים אותנו לקרנטין. קרנטין זה עוצר כזה בבית-חולים עד שכולם יהיו בריאים. לא כולם היו חולים, אבל אני חושב שהיינו שם איזה קרוב לחודשיים עם כל מיני סיפורים, שאני לא יודע מה אנחנו, ששלחו אותנו בתור מרגלים פה ושם. אבל יצאנו משם, קיבלנו ליווי.

ש: מי חשד בכם שאתם כמו מרגלים?

ת: הרוסים.

ש: לא בי במיוחד אלא בכל הקבוצה, בכל המחלקה. עד שסוף סוף שוכנעו שזה בסדר, שלחו אותנו עם ליווי של סמל של הצבא רוסי, וחיפשנו את לשכת הגיוס. אחרי נסיעה פה ושם זה לקח הרבה זמן, כי אף אחד לא מיהר להגיע לאותו מקום, חוץ מהקצינים האלה שכל הזמן לחצו בשביל להגיע, בשביל להשתחרר מהמעמד שיהיה להם מעמד אחר. הגענו ללשכת גיוס, עומדים בשורה, בא סמל אחר מקומי של הצבא הצ'כי, הוא הגיע אלי, והוא שואל אותי: אתה פולני? אמרתי לו: אני פולני כמו שאתה צ'כי. ראיתי שהוא יהודי מצ'כיה. הוא שאל אותי: אז למה אתה הולך לפולנים? אמרתי לו: אני לא הולך לפולנים, אבל אני לא צ'כי, אם אתה יכול לסדר אני אשאר פה. אני לא רץ לפולנים. הוא אמר לי: בסדר, אני ארשום אותך בתור צ'כי. אז אני ביקשתי שהוא ירשום אותי בשם שלי בשם נסט ולא דייצ'ק. שם אמרתי שיש לי הזדמנות לחזור לשם שלי, ואני לא צריך את השם הזה דייצ'ק, בכל מקרה אין לי שום תעודות. אז נולדתי מחדש, והוא סידר הכל שאני כאילו צ'כי. אמרתי לו: אבל אני לא יודע לדבר. הוא אמר לי: לא חשוב, תגיד שאתה מפודולה. שם היו הרבה קולוניות מושבות של צ'כים, ואתה לא מדבר כל-כך, אתה מדבר פולנית וקצת צ'כית, תלמד גם צ'כית.

עברנו קורס מזורז של חיילים פה ושם, קיבלתי דרגה של סמל ראשון, אחר-כך סמל שלי, הייתי קשר, ואחר-כך היה מה שאף אחד לא חשב, שלחו אותנו לחזית. החזית הייתה בקרפטים (Carpahian) באיזור סנוק (Sanok). אחרי חודשיים שהייתי בחזית נפצעתי מרסיסים של מרגמה. השאירו אותי, אחר-כך באו חובשים רוסיים בסביבה, לקחו אותי על עגלה, ולאט לאט הגענו למקום איסוף. הלכנו ממקום אחד למקום שני עד שהגעתי לבית-חולים. זה לקח זמן, עשו לי איזה ניתוח, אני בדיוק לא זוכר מה, אבל בכל זאת הייתי נקרא פצוע קשה, אז שלחו אותי לעורף. נסעתי חודש ימים ברכבת של בית-חולים, בכל צד היו שלוש מיטות, מי שיכול היה לעלות למעלה עלה למעלה, אחר-כך אמצע ולמטה היה פצוע הכי קשה. על זה נסענו חודש ימים עד שהגענו לעיר קירובובאט. קירובובאט זאת עיר גדולה שנמצאת באזרבאז'אן או משהו כזה. שם קיבלתי את הטיפולים שקיבלתי, אני לא יודע מה. אחרי איזה כמה חודשים עוברים את הביקורת, קיבלתי את התעודה שאני לא יכול להמשיך להילחם, ואני חוזר ליחידה הצ'כית.

ש: הנסיעה הזאת ברכבת בתור חולה, בתור פצוע, איך היה הטיפול שם, טיפול של רופאים, אחיות, איך היה המזון?

ת: בדרך כלל היו שם רופאות או אחיות, כמעט שלא היו גברים, והיה רק טיפול שוטף לא ניתוחים ולא שום דבר. הרכבת נוסעת, ויותר עומדת מאשר נוסעת, כי אם יש טרנספורטים של חיילים או של ציוד נותנים להם לעבור כי זה היה יותר דחוף. ככה נסענו חודש ימים.

ש: איך היה האוכל?

ת: היה בסדר, פחות או יותר אוכל רוסי.

ש: היה מספיק אוכל?

ת: זה אוכל רוסי מה שחיילים אוכלים, שלזה אנחנו לא רגילים. כשאני הייתי בבית-חולים פגשתי שם צרפתי שהיה באותו ארגון טוט, הוא נפצע, והוא הלך לפרטיזנים זה היה סיפור שלם, אבל הוא נפצע והוא היה בבית-חולים. אני הייתי היחידי שיכולתי קצת לדבר איתו, אז הוא אמר לי: איך אנשים פה אוכלים את האוכל הזה? אפילו רוסים את הגריסים, היו כל יום גריסים, יום יום היו גריסים. עד שהפצועים, לא אני ולא מישהו יותר, אבל הפשוטים יותר לקחו את הגריסים, וזרקו את זה על האחיות האלה שבאו להגיש את זה, למרות שהן לא היו אשמות. היה אוכל, אי אפשר להגיד שהייתי רעב. השתחררתי שם ב45-', ונסעתי חזרה.

ש: חזרה לאן?

ת: חזרה ללבוב אבל קודם כל לזלוצ'וב. התעודה שלי הייתה לנסוע לפראג לצ'כוסלובקיה, כי הייתי בצבא הצ'כי. אבל קודם כל נסעתי לזלוצ'וב בשביל לראות מי נשאר במשפחה. לא נשאר אף אחד, לא פגשתי אף יהודי. בלבוב ראיתי את אותה אשה שהעבירה אותי, שבצעדים הראשונים הייתי אצלה. אצלה דווקא הייתה תינוקת, היא לקחה גם תינוקת במחשבה הזאת שהיא תזכה להרבה רכוש, אבל הכל נשאר ברוסיה, ככה שאני לא יודע אם התינוקת הזאת נשארה אצלה או שהיא העבירה אותה לארצות-הברית. הייתה לה רק כתובת, אבל מה שקרה אני לא יודע.

משם המשכתי בדרך באותה רכבת לקרקוב, אז היה סוף המלחמה בשישי במאי 45'. אז הגעתי לאט לאט לפראג. הצ'כים התייחסו יפה מאוד. בהתחלה אמרו שאני לא קיים, אז אמרתי: הייתי פה ופה, אמרתי את המספר של הדיביזיה מה שזכרתי, אז התחילו לחפש מתי קיבלתי את הדרגה של סמל ראשון, אז מצאו את כל הדרגות שלי, לא היו לי דרגות גדולות, אבל מצאו את הדרגות. אז שלחו אותי למשהו שהם קראו לזה בית נכים, זה מין מקום החלמה כזה, כי אני הלכתי עם מקל. אז עברתי איזושהי ועדה של רופאים, ואמרו לי: אתה נכנס לאותה מסגרת של הצבא של הנכים, ושלחו אותי לפיישצ'נה שזה מקום מרפא כמו קלסברד משהו כזה, שזה מקום בסלובקיה. הייתי שם חודשיים, ואני יצאתי בלי מקל. עשו שם בוץ, התעמלות, חשמל ומסאז'ים, יצאתי בלי מקל עד היום הזה.

ש: כמה זמן בסך-הכל היית במסגרת הצבא הצ'כי?

ת: זה היה 45' כשחזרתי, בסוף הקיץ של שנת 44' התגייסתי בעזרתו של אותו הסמל שהוא היה מצ'צ'ין. צ'צ'ין זה היה בדיוק גבול בין פולניה לצ'כיה. הוא עזר לי, ואז השם שלי היה נסט איז'י, לכן אני תמיד עם השמות. אחר-כך אני הייתי בתור נכה עוד לא השתחררתי, הייתי במצב טוב יותר, אבל הייתי זכאי לכל מיני דברים. הייתי אחר-כך תקופת-מה בהחלמה כזאת בסודטים, והייתי נוכח איך שהצ'כים לקחו את כל הגרמנים מאותה עיירה, אמרו להם: תיקחו מה שאתם יכולים ותלכו. ליוו אותם לגבול, ואחר-כך לאותם הבתים, לאותו המלון, הדירה, המסעדה ולכל העסקים אנחנו היינו זכאים לקבל את זה לניהול. כלומר, בהתחלה זה נקרא רק לניהול, אחר-כך זה היה כנראה כך שאנשים קנו בתשלום. אני לא רציתי, הייתי שוב בודד לבד, לא היו לי חברים ולא מכירים, לא מצאתי משפחה. חשבתי שאני אלמד מקצוע שוב עם כוונה לבוא לישראל, וזה לא היה מקצוע כמו שחשבתי אז, אלא רציתי ללמוד ליטוש קריסטלים.

ש: שם בצ'כיה זה מקובל.

ת: כן, שם באיזור בצ'כיה זה נפוץ. ניגשתי לאחד כזה, אמרתי לו: אדוני, אני חייל נכה משוחרר פה ושם, אני רוצה ללמוד, אני לא יודע כלום, אני רוצה ללמוד את זה מההתחלה, אבל אני רוצה ללמוד את זה יותר מהר מאשר מתלמד רגיל. הוא אמר לי: בסדר. לא היה חשוב לי תשלום ולא שום דבר, כי אני קיבלתי איזשהו תשלום, אני לא יודע מה אבל קיבלתי. אז היה לי מקום מגורים, היה לי אוכל, והתחלתי ללמוד את זה. זה לקח כמה חודשים, אבל בכל זאת זה לא הלך. זה לא הלך כי האנטישמיות הייתה כזאת כך שלא יכולתי לסבול את זה. אני שיחקתי כל הזמן שאני לא יהודי, שאני צ'כי. שם לא כתוב את הדת בתעודה, אז אמרתי שאני צ'כי מאיזור פודולב, ואני לא מדבר טוב צ'כית.

ש: במה זה התבטא?

ת: הם דיברו ביניהם על הנושא היהודי, ואני שמעתי את ההשקפות שלהם. היו שם גם כל מיני התפתחויות, עד שהחלטתי שאני נוסע. נסעתי לפראג, ושם עבר זרם של העלייה של הבריחה, של עלייה ב'. אנשים שהלכו מרוסיה לפולניה, מפולניה לצ'כיה, דרך צ'כיה עברו לאוסטריה, מאוסטריה או לאיטליה או לצרפת, זה כבר הבריגדה והסוכנות – עלייה ב'. הצטרפתי ל…

ש: לפני שאנחנו ניגש לנושא הזה. אני לא יודע, זה לא הוזכר בראיון, מה קורה לאבא, לאמא ולאחות שלך, מה איתם?

ת: אני חזרתי לזלוצ'וב, ולא מצאתי אף אחד.

ש: אתה יודע מה היה איתם?

ת: אני עזבתי את זלוצ'וב ב42-', ומה שסיפרו לי שבפסח 43' היה חיסול גמור של הגטו, לקחו את כולם, ולא נשאר אף אחד.

ש: בזלוצ'וב?

ת: כן, בזלוצ'וב.

ש: זה היה באמת בשני לאפריל 43' אז הגטו חוסל.

ת: אני לא יודע, אני ידעתי שבפסח, אני לא זוכר בדיוק.

ש: אפריל ופסח זה באותה תקופה.

ת: הם תמיד בחרו את התאריכים. אחותי נשארה עד כמה שבועות לפני הכניסה של הרוסים לזלוצ'וב, אבל כנראה שלא היה לה במה לשלם, אז הוציאו אותה מאותו המקלט. כי המקלטים היו בתשלום, מי שלא שילם זה היה עניין של אוכל עניין של סכנה, אז הוציאו אותה, ובאותו הרגע שהוציאו אותה אז תפסו אותה.

ש: וכולם ניספו?

ת: לא כולם, אלא היא אחותי. מי שנשאר באותו המקלט נשאר, אבל על אחרים אני לא יודע מי היה במקלט.

ש: מה קרה לאבא ולאמא?

ת: אבא ואמא היו בגטו, ומה שקרה עם כולם קרה גם איתם, כשחיסלו את כל הגטו בפסח 43', אז גם אבא ואמא הלכו. אחותי נשארה עוד אחר-כך עד 44', ככה סיפרו לי שראו אותה שהיא יצאה. באיזה מקלט היא הייתה ואיפה לא הגעתי לזה.

ש: אנחנו בפרק של עליה ב'.

ת: אני הגעתי לפרנוולד שזה בגרמניה, זה מחנה גדול ואני הייתי באיזו קבוצה של חיילים משוחררים. היו שם התנועות דרור, פועלי ציון ימין ופועלי ציון שמאל. אני הייתי בקבוצה של חיילים משוחררים, וחיכינו לעליה. אחרי שבועיים שלושה נסענו ברכבת עד מרסיי, במרסיי היה מחנה בסנז'רום, זאת הייתה טירה שהסוכנות שכרה, זה היה ממש ארמון קטן. שם ריכזו את הפליטים, ושם כבר חיכינו לאוניה. עלינו על אונייה 'יגור' באוגוסט ויש לי אפילו תמונה של האונייה, שצילמו את האונייה בחיפה, השבועון 'לייף' צילם את האונייה, אני ראיתי את התמונה, ומצאתי את עצמי על האונייה, יש לי את זה פה. ככה הגעתי עם האונייה 'יגור' לחיפה, אנחנו היינו האונייה הראשונה שלקחו אותנו לקפריסין, אונייה אחת לפנינו הלכה לעתלית, אבל זה המשיכו והמשיכו, ואנחנו הגענו לקפריסין. ישבנו בקפריסין עד דצמבר, יחסית זה לא הרבה, כי אחר-כך ישבו הרבה יותר זמן בקפריסין. ככה הגעתי בדצמבר 46'.

ש: איך היו חיי היומיום שלך מבחינתך בקפריסין?

ת: קודם כל בסנז'רום היכרתי את אשתי, היא עבדה בתור יהודיה צרפתייה, היא הייתה צריכה לדאוג, היא הייתה פקידה, היינו צריכים אוכל, היינו צריכים שירותים, לקנות, להביא משאיות ללכת פה ושם, זה היה מטעם הסוכנות. היא עבדה בהתנדבות, היו שם רק כמה שליחים, כל היתר עבדו בהתנדבות ובין היתר היא עבדה שם בהתנדבות. היא עלתה על אותה אונייה. כולם רצו לעלות אבל לא היה תמיד מקום, תמיד היו יותר מבקשים מאשר מקומות. ברגע האחרון מישהו לא נסע אז היא עלתה לאוניה, ככה שבקפריסין היינו כבר יחד. יום יום אני עבדתי אצל השליחים, הייתי משרת של השליחים.

ש: שליחי העלייה בקפריסין?

ת: באו שליחי העלייה, זאת הייתה רק התחלה עד שהם באו. אז עבדתי אצלם לא כל היום אבל מספר שעות עבדתי, מה שהיה צריך לעשות עשיתי. אחר-כך השתחררנו, הגענו ככה לקריית ביאליק או קריית מוצקין, כתוב לי לי גם פה המקום, אני לא זוכר בדיוק. אחרי כל הבדיקות והתעודות התחלנו, בשלושים ואחד בדצמבר 46' הגענו לשדות ים לקיסריה. למה לשדות ים? כי הגרעין של אשתי שהיא הייתה פעם בהחלוץ, היא הייתה עם החלוץ של בלגיה, היא הייתה גרה בוולנסייה, היא מוולנסייה זה על הגבול הבלגי. הגענו לשדות ים, שם היינו אני חושב עד מאי. התנאים בקיבוץ היו די קשים, למרות שלי זה לא היה קשה אחרי מה שאני עברתי. אבל לאשתי שהיא הייתה יותר מפונקת, והיא באה בתנאים יותר טובים היה לה קשה, והחלטנו לעזוב.

אז התחלנו לבד בגבעתיים בשכונת . קודם גרנו בצריף הראשון, אחר-כך בגבעתיים בצריף השני, אחר-כך לרמת-גן על הגג, ככה מדירה לדירה עד שהיה גיוס לצבא, זה היה כבר בסוף 47'48-'. ב47-' אני רציתי להתגייס לבד, אבל לא היו לי מכירים ולא היו לי דרכים, לא רצו לקבל אותי לפלמ"ח. אז חיכיתי עד שהיה גיוס כללי, אני זוכר שזה היה בבית-ספר קריניצ'י ברחוב יהלום. הגעתי לשם ובדיוק הייתה לי דלקת אוזניים, ממש נזל לי מהאוזניים. הייתה לי פעם איזו מחלה כשהייתי ילד, כנראה אני לא יודע למה, אז נתנו לי את הפנקס האדום או הצהוב שאני לא מתאים לצבא. זה היה אז עוד הגיוס הראשון.

באותו הזמן חברים נכנסו לתע"ש – תעשיה צבאית, אז אמרו לי: עם זה אתה תבוא איתי. אז התחלתי לעבוד בתעשייה הצבאית, בהתחלה זה היה עוד מחתרת, עבדתי בירקון שם איפה שהיה בית-חרושת לעורות של לבקוביץ'. עבדנו שם למטה מתחת לאדמה, אבל אחר-כך עשו את תל-אביב חופשי, אז יצאנו כבר, עשינו רימונים, עשינו סטנים, כלומר, את הסטנים אנחנו רק הרכבנו. עשינו גם את החומר נפץ לפגזים של מרגמות. היו שם כמה פעמים תקלות, שזה נדלק והיו בעיות. ראיתי את אלטלנה ואת כל הסיפור, זה היה בדיוק על חוף הים בירקון, זה היה על-יד הילטון איפה שהיה שם עוד בית-קברות. לא הבנתי הרבה הייתי עולה חדש, רק אחר-כך שיחזרתי מה שהיה. המספר שלי בתע"ש היה 601, עבדתי שם עד סוף המלחמה. בינתים השתכללתי, עבדתי על רבולבר ועל כל מיני דברים, אבל זה לא היה לטעמי לעמוד ולעשות את זה, וכשהמלחמה נגמרה השתחררתי.

ש: איך אתה מסתדר עם העברית, מה מצב העברית שלך כשהגעת ארצה?

ת: העברית שלי לא לטושה לגמרי, אני אף פעם לא למדתי באופן מסודר, וזה מפריע לי עד היום.

ש: היום זה בסדר.

ת: זה לא נקרא בסדר, לי זה מפריע. אבל בוא נגיד את האמת שאין לי אף שפה, אפילו הפולנית שלי כשאני קיבלתי את המכתב הזה של החבר, אני מקנא בו שהוא יכול לכתוב מכתב כזה בפולנית, אני חושב שאני לא מסוגל. עם אשתי דיברתי צרפתית, עכשיו אנחנו מדברים רק עברית, עם הילדים בטח עברית. אבל העברית שלי לא מושלמת רחוק מזה.

ש: אתה השתלבת באיזה לימודי אולפן?

ת: השתלבתי. אני עבדתי בתור מנהל עבודה, אז עברתי מספר קורסים בפריון עבודה, משרד העבודה מטעם העבודה כל פעם פה ושם, ככה שהייתי חייב. אבל לא למדתי בשום אולפן בשום דבר, זה הכל לימוד עצמי, ואחר-כך מה שהיה צריך כשהייתי במסגרת של קבוצות. אחר-כך התגייסתי לצבא, בסוף גייסו אותי אחרי זמן מה. המספר האישי שלי הוא 127015, יש לי פה את התעודה עם כל האותות שאני השתתפתי בכל המלחמה, המלחמה האחרונה שהשתתפתי בה זה היה ביום כיפור. אז אני אמרתי שאני לא יכול. היחידה שלי היא יחידה מיוחדת, אנחנו נסענו במשאיות המצריות האלה הגבוהות, אנחנו היינו הסוואה. דרך אגב, בנינו את החטיבות של הטנקים, אני לא יודע אם אתה יודע או לא יודע, עכשיו אפשר כבר לגלות. אני לא יודע אם יחידה כזאת קיימת או לא, אבל במלחמת ששת הימים הבלוף הזה עזר מאוד. אנחנו בנינו חטיבות טנקים של קרטונים.

ש: דמה?

ת: כן, דמה. את הדמה הזה היה צריך לעשות בלילה, לעשות כך שצילומי אוויר לא יגלו את זה, ושזה יהיה קרוב לגבול וכל זה בלילות. ככה שידיים עם הברזלים האלה מכל זה זה הלך. אבל הצלחנו. גם ביום-כיפור עוד היינו, הייתי בגולן, הייתי חלק בחזית המרכז. אז אמרתי שלקפוץ למעלה ולקפוץ למטה אני גמרתי, ואז עברתי להג"א לאיזה שנה שנתיים ועם זה גמרתי.

ש: במלחמת העצמאות לקחת חלק?

ת: במלחמת העצמאות הייתי בתע"ש, אז גייסו אותי לשם, אנחנו שלחנו את כל מה שעשינו ישר לירושלים עבדנו שם יום ולילה, זה גייסו אותי במקום. את מלחמת העצמאות עברתי בצורה קלה, כל יתר המלחמות השתתפתי בכולן. אחר-כך עבדתי במקום עבודה אחד שלושים שנה בהמשקם, שם הגעתי להיות מנהל סניף. כשיצאתי לגימלאות בשנת 87' אחרי כמה חודשים בחופש אמרתי, שעכשיו אני לא עושה כלום. אבל זה לא הלך ככה, ונכנסתי לגפים. גפים זאת חברה בתל-השומר שהיא מטפלת בנכים, היא עושה פרוטזות. אז הקימו מחסן לציוד רפואי לנכי צה"ל, אני בעצם הקמתי את זה לא בהרבה עזרה, עם ה שלי. במחסן הזה אני עובד עכשיו בנובמבר אחת-עשרה שנה, מ87- בנובמבר, במחסן לציוד רפואי לנכי צה"ל שזה שייך למשרד הביטחון. זה התפתח, היום זה דבר גדול, אנחנו עובדים שם ארבעה. אם פעם אני הייתי המנהל, העובד הכל הכל, אז במשך הזמן לדאבוני יש לנו הרבה נכים וזה גדל, זה מחסן יחידי בכל הארץ. אנחנו שולחים לכל הנכים בארץ את הציוד לפי הפניות של רופאי משרד הביטחון. עכשיו עובדים שם ארבעה. אני העברתי את שרביט הניהול למישהו שהתחיל לעבוד איתי אחרי חמש שש שנים שהייתי לבד. אחר-כך אמרו לי: תוסיף עוד יום, תוסיף עוד יום, אז אני אמרתי: לא, אני גימלאי, אני לא רוצה להוסיף יום, תביאו מישהו אחר. הביאו, זה התפתח, ואנחנו עכשיו עובדים שם ארבעה, לדאבוני יכול להיות שיהיו שם חמישה, אבל יש הרבה עבודה.

ש: ספר על ילדים, נכדים.

ת: יש לי שני ילדים, הילד נולד ב48-'. אנחנו נכנסנו לקיבוץ בשלושים ואחד בדצמבר 46', וב48-' הילד נולד, הוא נולד בבית-חולים בתל-אביב בבלפור.

ש: מה שמו?

ת: מאיר על השם של אבא. גילה נולדה שנתיים אחר-כך, היינו אז ברמת-גן, היא נולדה ברמת-מרפא. כשהילד שלי הגיע לגיל שש-עשרה וחצי הוא נכנס לפנימייה צבאית חיל-ים. אז פתחו פנימייה לאלקטרוניקה, זה היה אז חדש עם כל הרד"רים וכל זה. אני הלכתי אחר-כך לבקר אותו כשהוא היה כבר מדריך בחיפה, אז לא האמנתי במה הוא מדריך, את המלחמות ברד"רים, הוא היה אז בן שמונה-עשרה. זה היה בית-ספר מכין, והוא גמר את הקורס. הוא גמר את הצבא אחרי שלושים שנה עם שני פלאפלים, הוא היה גם בפו"ם ופה. עכשיו הוא עובד בבזק, שזה בעצם אותו דבר הרבה יותר גדול. כרגע הוא בשבדיה, הוא נוסע כל פעם, כי מוכרים את הדברים, כנראה שזה טוב אז אנשים קונים. פעם שבדיה, פעם צרפת, פעם צ'ילה, פעם ונצואלה, כל הזמן הוא בנסיעות, אבל זאת העבודה שלו.

גילה גם נכנסה לצבא בגיל שמונה-עשרה, היא עשתה את השירות בתור נהגת אמבולנס, היה לה שירות די קשה, אבל היא גמרה את זה, היא התחתנה. עכשיו יש לי שישה נכדים, שלושה אצל הבן, שלושה אצל הבת. אצל הבת הילדה הגדולה שלה, הנכדה הגדולה התחתנה ויש לנו נין שהוא בן שנה.

ש: שיהיה הרבה נחת.

ת: יש לי פה תמונות של כולם חוץ מהנין, את הנין שכחתי.

ש: לפני שאנחנו ניגש לראות את החומר המצולם אני רציתי באמת להודות לך על הסיפור המעניין הזה, תודה רבה, יישר כוחך.

ת: תודה רבה. אני רוצה רק להוסיף שהרבה פרטים אי אפשר לספר, או אי אפשר לזכור הכל ולספר בבת-אחת. חוץ מזה מפרספקטיבה של כל-כך הרבה שנים התמונה גם קצת שונה. אבל לפעמים כשאנחנו נפגשים עם אותו החבר שהוא רופא שיניים, אז נזכרים בכל מיני דברים שהוא זוכר, ושאני לא זוכר. אבל בדרך כלל זהו הסיפור. תודה רבה לך. כל הזמן ביקשו, בעיקר אשתי ביקשה שאני אספר את זה. הסיפור שלה הוא אחר, היא עברה את הסיפור גם במחתרת אבל בצרפת.

ש: אז אפשר להזמין אותה גם לראיון פה.

ת: אפשר, היא כבר פעם רצתה, והיא התחרטה, כי באופן נפשי זה די קשה. את הסיפור הזה לא סיפרתי לאף אחד ככה בשלמות. אולי זה יישמר, לא יודע בשביל מי.

ש: זה חשוב מאוד שסיפרת.

ת: מראה תמונות.

זה צילום של אבא שלי בראשון למאי 1935 ירד שלג בוורשה. זה מקום עבודה שלו בבגטלה בית-קפה על-יד וויז'נקי, זאת התמונה היחידה שנשארה לי מאבא.

מצד שמאל אני עומד על-יד סבתא שלי שקראו לה ברוכה זקכן, למעלה עומדת דודה שלי אחות של אמא, רגינה ציר, אמא שלי יושבת – גיטלה נסט מהבית זקכן ואחותי לושה על-ידה. הייתי אז בן שבע או משהו דומה.

זאת תמונה שלי ושל אחותי יחד עם הבן-דוד שלנו שקראו לו מונייק זקכן, עכשיו קוראים לו מרקו זקכן, הוא רופא באיטליה, עכשיו הוא כבר בן שמונים וארבע.

זאת תמונה שלי ב1946- בצבא הצ'כי עם מדים בריטיים עם אות של ההשתתפות במלחמה.

ב1939- שלחתי את תעודת הלידה ותעודת בגרות בתרגום לצרפתית לטולוז בשביל להתקבל ללימודים באוניברסיטה בטולוז של אגרונומיה. זה נשאר שם, ברור שאני לא הגעתי לשם ללמוד. ב54-' אני ביקשתי את זה בחזרה, הם שלחו לי את זה וזאת המסגרת.

זאת הזמנה לטקס פרידה מצה"ל עם כל האותות על ההשתתפות ברוב מלחמות ישראל, המלחמה האחרונה שהשתתפתי בה הייתה מלחמת יום-כיפור.

זאת החתונה של הנכדה שלי, הבת של הבן שלי, יש לו שלוש בנות. שמה של הנכדה הוא אורית, שם משפחתה הוא וולדמן ויש לה בן שהוא הנין שלי הראשון, הוא בן שנה ומשהו. הבת שלי עומדת גם בחתונה יחד עם בת ושני בנים. סך-הכל יש לי שישה נכדים ונין אחד.

Testimony of Gershon Nest, born in Warsaw, 1922, regarding his experiences escaping to east Poland, Janowska labor camp and as a POW in Russia Family life before the occupation and attending a Jewish school. Escape to the east with the outbreak of the war and life in Lublin; detention in a church; escape to his uncle's house in Zlloczow via Lvov; mobilization order from the Red Army; pogrom and murder of his uncle; forced to wear a yellow badge and distress from hunger; rescue from "Aktions"; buying a birth certificate from a non-Jew and living under a false identity; life in Janowska labor camp and forced labor building barracks; deportation to Dnepropetrovsk and to the direction of Odessa; forced labor for the German organization Todt; in Russian captivity; wounded during military service in the Czechoslovakian Army. Release from the army and traveling on the hospital-train; return to Zloczow and knowledge of the family's fate; convalescence in a rest home during military service; aliya to Eretz Israel during Aliya Bet (illegal immigration), 1946; life in a detention camp in Cyprus; settling on Kibbutz Sdot Yam; enlists in the IDF and active combat; employment in Tel Hashomer.

LOADING MORE ITEMS....