Online Store Contact us About us
Yad Vashem logo

Joseph Hans Klein

Testimony
אפשר אחר כך יהיה לקבל הקלטה.
על המקום. מיד אנחנו נגמור.
דקה וחצי עד שהוא מדפיס ואתה תקבל את זה.
יופי.
היום 28 ליוני 1998 ביד ושם.
אני דוב גדי עורך ראיון עם יוסף קליין.
עדותו תהיה על גטו טרזינשטט.
מר קליין. מתי נולדת?
ב19 באוקטובר 1921.
איפה נולדת?
במוסט. עיר.
באיזה מדינה.
בצ׳כיה. צפון צ'כיה.
עיר מעורבת גרמנית-צ'כית.
עם 60% תושבים גרמנים.
השם הגרמני הוא ברוקס.
(BRUX).
העיר הזאת היום לא קיימת בצורתה.
היום יש שמה מכרה פתוח של פחם חום.
ליגנייט. העיר תמיד הייתה תעשייתית.
היו שמה בסביבות 750 יהודים.
כולם. כמעט כולם במצב כלכלי תקין.
מעמד בינוני או למעלה.
עם אחוז לא קטן של מקצועות חופשיים.
המשפחה שלי. היו משפחת סוחרים.
אבי עבד בבית חרושת לברזל
ונעשה עצמאי אחרי המלחמה הראשונה.
מלחמת העולם הראשונה.
והקים עסק לא רחוק מהעיר.
עסק של מה?
של ברזל ישן. וחדש יותר מאוחר.
וסיפק חומר גלם לאותו בית חרושת לברזל שהוא עבד קודם.
כמה נפשות משפחתך מנתה לפני המלחמה?
אז אם אתה כולל דרגה ראשונה.
זה היו אבי ואמי. אחי ואני.
חוץ מזה היה לאימי זוג הורים שאז..
מה שמם?
פישר
השם הפרטי של אבא. של אמא?
כן. פישר.
מה השם הפרטי שלהם?
שלהם. סבי שמו היה אלכסנדר סבתי סופיה. סופי.
של אבא ואמא?
אבא - דוד אמא - אוגוסטה. גוסטי בקיצור.
אחי- פטר. פטר. אוטו.
וקרובי משפחה נוספים.
דודים. בני דודות. בנות דודים יותר נכון.
ומשפחה גדולה של סבתי שהיא הייתה במשפחה של שבעה ילדים.
ברובם של אותה המשפחה התרכזו בצפון צ׳כיה.
צפון-מערב צ'כיה. חלק בפראג.
מאיזה רקע משפחתי אתה בא?
אני בא ממשפחה.
הייתי אומר דתייה לא במיוחד.
מה שהיום נקרא אולי רפורמי.
משהו דומה לזה. לא בדיוק.
אנחנו היינו מסורתיים חגגנו כל חגי ישראל.
זכור לך את חגים בבית?
בודאי.
תתאר בבקשה.
אז החג המשפחתי הגדול זה היה פסח.
שרוב המשפחה הנמצאת בעיר התאספה יחד.
זה כלל את הסבים.
את המשפחה שלנו ומשפחה
של אחות אמי ששמם במקרה גם היה פישר.
ולה היו שני שתי בנות.
כמובן בעלה שמו היה אמיל.
הבנות שמם היה אווה- חווה והאנה - חנה.
שתיהן היו יותר צעירות בשנה או בשלוש שנים ממני.
דרך כל תקופת שיהותינו בעיר אנחנו קיימנו קשר
הדוק בכל מיני הזדמנויות חברתיות
וגם בתנועת הנוער שהשתייכתיי אליה עם אחי.
איזה תנועה?
תכלת לבן.
מה הוא סוג הפעילות?
סוג הפעילות..
באיזה נסיבות נכנסת לתנועה?
באופן טבעי מפני שאמי בזמנו הייתה חברה בבלאו- וויייס.
אז זה היה עוד נקרא בלאו -ווייס.
אחת תנועות הנוער היהודיות.
יותר מאוחר ציוניות. הראשונות באירופה.
באופן טבעי נכנסנו לאותה התנועה.
אגב היחידה שהייתה קיימת בעיר.
העיר מוסט.
מוסט.
הפעילות אחת או פעמיים בשבוע ערבי מועדון.
שמה עסקנו בהשכלה ציונית.
שירים וגם תולדות והמדריכים לרוב ממקומות אחרים.
ואחר כך היו הצגות
בפורים ומחנות חורף - סקי בהרים.
ומחנות קיץ. לפחות חודש ימים במחנה כלל תנועתי של כל התנועה.
בנוסף לזה טיולים בשבתות
וגם לפעמים ליומיים לסביבה הקרובה והיותר רחוקה.
היה לכם קשרים עם תכלת לבן. בלאו וייס מגרמניה?
בגרמניה כמה שאני יודע רק בלאו וייס היה קיים בזמנו.
כשאני הייתי חבר בתכלת-לבן.
בגרמניה היו מאוד דומות אבל לא בדיוק אותו הדבר.
הבונים במקרה. במקרה אחרי שהיטלר
תפס את השלטון הגיעו אלינו פליטים בגרמניה שחלקם היו ב"הבונים".
וכמובן הם היצטרפו אלינו קיימנו קשר הדוק איתם.
באיזה שפה דיברת בבית?
ובאיזה שפה דיברת בחוץ?
דיברנו בבית בשתי השפות. גרמנית וצ'כית.
אנחנו גדלנו על שתי השפות ודיברנו שוטפת לפי הצורך.
באיזה בית ספר. איפה למדת?
בית ספר יסודי חמש כיתות.
בית ספר גרמני. עירוני.
אחר כך ארבע כיתות גימנסיה.
הגמנסיה הייתה מין קלאסית כזאת עם לטינית.
ויוונית ועוד שפות נוספות.
ואחרי זה שתי כיתות בית הספר למסחר.
מפני שנועדתי. לרשת את העסק.אז רצו שתהיה לי
השכלה בשטח הזה.
איך היו הקשרים שלך עם בני כיתתך?
שהם היו יהודים. זה בית ספר מעורב? יהודי?.
כן. היו מעט מאוד יהודים בתוך הכיתה. אז ארבעה- חמישה.
הקשר החברתי יהיה טוב עם עם כל היהודים.
יש מהם עוד חבר כיתה שאיתו אני מקיים קשר עד היום הזה.
ואם לא היו יהודים?
אם לא היו יהודים. היה דיי טוב.
יחסית אם כי אחרי עליית היטלר לשלטון הגרמנים הצטרפו.
הנוער הגרמני הצטרפו לנוער הנליין.
זה היה נקרא.זה היה מסווה להיטלר יוגנד למעשה.
אבל לא הלכנו להרביץ מכות.
הייתי אומר פחות או יותר זה היה על מישור קורקטי. פחות או יותר.
אנחנו לא קיימנו יחסי חברה עם
גרמנים אבל הסתדרנו איכשהו.
כל בית הספר שלי היו בשפה הגרמנית.
תתאר את התקופה. עד כמה שאתה זוכר.
של עליית הנאצים ב..
כן.
באזור.
אז ככה. אבי היה חבר בליגה
נגד.. בליגה לזכויות האדם הייתי אומר.
אביך?
אבי כן. ואנחנו כמובן קיבלנו את כל הפרסומים של אותה ליגה.
שהייתה מאוד מאוד אנטי נאצית.
את כל הכליאות במחנות ריכוז וכל הדברים האלה.
אנחנו ידענו הרבה זמן לפני שהאמינו בכלל שהשואה הולכת להתחולל.
בגלל אותם הפרסומים שהם באו אלינו כל שבוע.
קראנו שם בדיוק מה שקורה בגרמניה הנאצית.
עקבנו מאוד. צמוד אחרי התבערה של הרייכסטאג.
ואחרי המשפט של ואן דר - לובה.
את כל הדברים האלה אנחנו ידענו טוב מאוד מה שקורה.
ולא היו לנו הרבה אשליות בקשר לזה.
מה השפעה שיש בעיר מוסט?
ההשפעה בין היהודים. הייתי אומר ככה.
היהודים ניסו להשלות את עצמם שלנו זה לא יקרה.
אותו הסיפור ידוע.
למה?
למה. מפני שאנחנו חיינו במדינה דמוקרטית שנשיאה היה
תומאס גריג מסריק שהוא דגל בהומניזם באופן כללי
ובאי אפליה של יהודים או עמים אחרים לגבי זה.
ומצאו בהומניזם שלו איזה שהוא מגן.
שכאילו הוא. הם יגנו על.
על היהודים או על מיעוטים אחרים ולא יקרה מה שקרה בכל זאת.
אז לא היה מדובר על סיפוח.
אבל למעשה גם לא הייתה קיימת איזה שהיא
איבה תהומית בין צ'כים לגרמנים או בין צכוסלובקיה לגרמניה.
כל הדברים האלה רק התפתחו יותר מאוחר.
כמובן השכנים הגרמנים שמעו
בקולי קולות את הנאומים של היטלר.
אנחנו גם כן היינו שומעים את הדברים האלה למרות.
למרות שלא רצינו כמובן כן?
אבל אי אפשר היה לא לשמוע את הדברים זה היה ברדיו בקולי קולות כמובן.
מה התכוונתם לעשות?
טוב אז אחי ואני לחצנו לעלות ארצה.
לחצנו ולחצנו אבל לא עזר לנו.
לחצתם על מי?
על אמא.אמא. אבי כבר נפטר.
אמא הייתה מנהלת את העסק.
אבל הייתה הבעיה של שני ההורים זקנים שאמא לא רצתה להפקיר אותם. להשאיר אותם.
אפשר היה להעלות את כל המשפחה כולל ההורים הזקנים.
כולל הדודים (האחות של אימי.
עם הבעל ועם שתי הבנות דודות).
הייתה אפשרות אובייקטיבית לעשות את זה.
היה מספיק כסף אפשר היה לעשות את זה.
אלא מה שאנשים לא היו מספיק ערים לסכנות
ולא רצו כביכול להיפרד
מהסביבה וממה שהכירו כל החיים שלהם.
מתי אתה מרגיש שמשהו עומד להשתנות?
אני חושב שזה התחיל
בצורה דרסטית בשנת 1936.
תתאר את השינויים האלה.
למשל אני נסעתי הרבה
באופניים לעסק הסמוך לעיר ובחזרה.
עזרתי שם בזמן החופש.
מה שאפשר היה לעשות.
יום אחד הסתפח אלי איש לא
מבוגר מאוד אבל בגיל 30. 40.
התחיל לדבר איתי. הכל על אופניים.
והתחיל לדבר על מרקס.
על יהודים וזה ו.. התחיל לעסוק בתעמולה.
אז אמרתי לו תשמע.
אני יהודי תעזוב אותי.
והוא עזב אותי.
בבית הספר התחלנו להרגיש את ה..
אי אפשר היה להגיד איבה מאוד חזקה.
אבל ההתארגנות. הילדים באו עם מדים של היטלר יוגנד לבית הספר ולא התביישו יותר.
היו התנגשויות בחגים כמו אחד במאי.
ששמה זה היה חג גרמני כביכול לאומני והצ'כים לא סבלו את זה.
היו בחירות באותה השנה.
בחירות מקומיות. לראשות העיר.
ונבחר במקרה או לא במקרה. מורה שלי מהגימנסיה.
הוא היה מורה ל.
אני לא זוכר כבר. לא חשוב.
אבל הוא נבחר לראש העיר.
הוא היה גרמני ותחתיו הנאצים חגגו.
ואתם? הקהילה היהודית כן מתכוננת?
הקהילה היהודית התכוננה. לא היו התקפות ישירות על הקהילה או דברים כאלה.
למעשה הצטרפו אלינו הרבה אנשים שהיו
יותר מרוחקים מציונות בזמן הזה התחילו להצטרף אלינו.
זה כלל גם ילדים שהלכו לבתי ספר צ'כים.
בדרך כלל דוברי צ'כית יהודים הם היו
יותר מרוחקים מציונות אבל בזמן ההוא התחילו להגיע אלינו.
מה קורה בתנועת נוער?
בתנועה ידענו יפה מה שעלול
להתחולל והתחלנו להתארגן לקבוצות עליה.
אבל כמובן בתור כאלה.
התור הראשון לעלייה היה לכל אלה שהיו בסכנה מיידית וזה היו יהודי גרמניה.
חברי תנועות הנוער מגרמניה או מפולניה ולהם הוקדשו כל הסטריפיקטים.
אתה בתנועת נוער בתקופה הזאת.
היה לך חלק פעיל בעליה?
חלק פעיל בעליה לא.
בעזרה אני מתכוון.
בעזרה בהחלט. בהחלט.
תתאר את העזרה הזאת.
אנחנו.. אני הזכרתי את מחנות הקיץ.
מחנות הקיץ השתרעו על חודש שלם.
חודש יולי היה מחנה קיץ באחד ממקומות הטבע היפים שלא חסר.
שמה התארגנו קבוצות לעלייה.
בדרך כלל מגיל 15 עד 17. עליית הנוער.
שמה ממש התחילו ללמוד עברית. גם אני.
אנחנו למדנו עברית עוד בעיר גם יותר מוקדם.
התחילו להתארגן
לכאילו הכשרות חקלאיות בעיקר.
השתתפת בהכשרות?
יותר מאוחר. כן. השתתפתי ב..
מה זה יותר מאוחר?
זה היה ב 1939 זמן קצר לפני פרוץ המלחמה.
אני בגיל זה עוד לא הייתי נכלל.
אני הייתי צעיר מדי לעליית הנוער.אבל למשל הייתה העלייה לעין גב בזמנו.
1936. זה היה דבר גדול מאוד.
הגיעו שליחים מהארץ ואנחנו השתתפנו מאוד בצורה ערה למאורע הזה.
איפה היה קן שלכם?
הקן של.. היה בעיר.
באחד המקומות שכרנו איזה קומה באיזה שהוא בית.
שמה נפגשנו כל הפעמיים בשבוע נדמה לי.
אני זוכר את הרחוב זה היה ברינג שטראסה.
זה היה נקרא רינג שטראסה.
זה מין רחוב שהולך מסביב לעיר בזמנו.
אחר כך זה היה כבר באמצע העיר. המחנות היו בעיקר בצפון - מזרח צ׳כיה.
לא רחוק כל כך מהגבול. אבל באזור הצ'כי.
שם מצאנו מקומות שיכולנו להקים אוהלים.
ב-1938 היה מחנה בסלובקיה.
איפה בסלובקיה?
קרוב לז'ילינה בטטרה.
שמה גם הייתה כבר קבוצת עליה מוכנה לעליית נוער.
לצערי אני לא צורפתי משום מה.
ואיך הקהילה היהודית קיבלה את ההתארגנות הציונית שלכם?
הקהילה היהודית תמכה מבחינה כספית ומבחינה מוסרית.
שלחו אנשים לקונגרסים הציוניים.
למשל. היה איש מאוד
מפורסם יותר מאוחר יעקב אדלשטיין.
אם השם אומר לך משהו.
הוא ביקר לעיתים קרובות בעיר נתן הרצאות ונאומים.
כמובן ששמענו יחד עם כל יתר האנשים. הארגונים הציוניים.
היו ארגוני נשים ציוניות.
היום זה נקרא ויצ"ו כמובן.
אז זה היה נקרא בשמות אחרים.
הייתה. הצבענו לקונגרס הציוני עם השקל. כמו ש..
היה תנועות נוער דתיות?
לא אצלנו. לא אצלנו.
היינו כולנו פחות או יותר מסורתיים מה שנקרא.
כן?. כמובן שבכל החגים אנחנו ראינו אחד את השני גם על יד בית הכנסת.
בתוך בית הכנסת.זה היה מקובל.
שזה. כשהיה הסיפוח של אוסטריה.
איך זה משפיע על המקום שאתה גר?
הסיפוח לאוסטריה זה היה דבר מאוד קשה.
עבורכם אני מניח.
ב15.03.1938. זה נתן שוק גדול מאוד.
וידענו שבאוסטריה קיימת תנועה תכלת - לבן.
אבל שמענו את כל המתרחש. מה שעשו ליהודים.
וקיווינו שיצליחו לברוח מה שיותר מהר.
התכוננתם? תכננתם לקבל אותם?.
לא תכננו לקבל אותם.
התארגנתם לקבל אותם?.
גם לא באו. גם לא באו. זה לא היה פשוט.
אני יודע. במקרה ידיד שלנו הגיע מוינה לפראג או קודם למקום אחר קודם.
בעזרת הקרובים שלו שהיו בצ׳כיה או במורביה יותר נכון.
זה מקרה שאני יודע אבל למוסט עצמה לא הגיעו פליטים מאוסטריה.
לו היו מגיעים היינו מקבלים אותם כמו שקיבלנו את הפליטים מגרמניה.
הפליטים האלה מגרמניה רובם היו ללא אזרחות גרמנית.
שאותם גרשו. פשוט מאוד קיבלנו אותם והם התחילו
בעיסוקים שלהם ועזרנו כמה שיכולנו גם מבחינה חברתית גם מבחינה אחרת.
ושמתחוללת הבעיה של הסודטים. עבורכם. מה ההשפעה על חיי הקהילה?
אז ככה. הקהילה התפנתה.
הקהילה התפנתה היהודים היו צריכים לעזוב עד עשרה לאוקטובר.
חלקם התפנו ולא קיבלו
אשרה להיכנס לתחום הצ׳כי.
היה איזה שהוא איזור של נו מאנס לנד.
של.. אזור ניטרלי.
שמה הם שהו. אפילו כמה שבועות עד שאיך שהוא נתנו להם להיכנס.
זה היה דבר קשה מאוד.
אני באותו זמן הייתי בלוני.
בלוני. עיירה שהייתה קרובה
מאוד לגבול שאז היה צ'כי.
על יד איזה עיר גדולה. לוני?
אני יודע. זה בערך בין מוסט לפראג. משהו באמצע.
לא הייתה עיר מאוד גדולה על יד זה.
ומה אתה עושה שמה?
שמה למדתי מסחר בברזל בית מסחר לברזל.
שמה למדתי כמה חודשים עד שגם אמי
עברה מאוחר מאוד בפברואר רק אחרי 1939 עברה לפראג.
למה.
היא הייתה חייבת לחסל את העסק.
אז הייתה מכירה מאולצת של העסק. והייתה חייבת לחסל.
הכסף הלך לבנקים בדרזדן והיא
הייתה חייבת לחסל את הדבר הזה.
והיא נשארה לבדה עד פברואר.
וממה התפרנסתם בתקופה הזאת?
בתקופה הזאת. אז היא התפרנסה ממכירת הסחורות.
כן?. והיתרה הלכה לבנק.
על הבית על החצר הגדולה וכל הדברים האלה.
מה שהיא יכלה להוציא לעצמה זה היה משהו מאוד מוגבל.
מפני שהגבילו את היהודים בכסף מזומן.
אי אפשר היה לקבל כמה שרוצים.
ובסופו של דבר היא איכסנה את בית המגורים באיזה שהוא מקום
בתוך צ׳כיה ועברה לגור בפראג
בתוך דירת חדר אפשר להגיד.
זה היה חדר. הול ושירותים.
ואיפה אתה גר?
אני הצטרפתי אליה אז לפראג וגרנו יחד באותה הדירה.
מי עוד? איפה שאר המשפחה?
שאר המשפחה עוד קודם לכן עברו
לפראג ואחותה עברה בשנת 1937 נדמה לי לפראג.
ההורים הזקנים. הסבים שלי גרו ברובע העתיק של פראג.
גם כן בחדר אחד מאוד דחוס.
מה שהגרמנים אז עשו תחת הכיבוש.
ריכזו את כל היהודים לרובעים הישנים.
מתי זה היה?
זה היה ב1939.
כשפרצה המלחמה. מה קורה?
המלחמה פגשה אותי בהכשרה חקלאית.
אני בסוף אוגוסט עברתי להכשרה חקלאית.
אוגוסט 1939
1939. ובראשון בספטמבר פרצה המלחמה.
תתאר את היום הזה.
היום הזה. זה היה היום מאוד מתוח הייתי אומר.
אנחנו אמנם היינו בלב אוכלוסיית צ'כית.
יש לך.. בהכשרה חקלאית.
איפה אתה?
ההכשרה החקלאית הייתה אצל איכר אחד על יד עיירה ששמה חרודים. חרודים. (CHURUDIM)
וזה. מטעם מי הייתם?
מטעם החלוץ.
שזה היה ארגון גג של כל תנועות הנוער.
ואז מה קורה?
שמה פגשה אותי המלחמה.
אנחנו המשכנו שמה לעבוד בתור שכירים.
במקום הסלובקים שתמיד באו בצורה עונתית לעבוד בצ׳כיה.
סלובקיה אז הייתה כבר עצמאית.
ואפשר להגיד שאת ניצלו אותנו נורא.
מי ניצל אתכם?
בעל החווה.
כמה אנשים הייתם מטעם החלוץ?
עשרים וחמישה איש.
חלקם גם מהחלוץ לא מהתנועה.
חלקם מהתנועה חלקם. אז ניסו לערב
אנשי תנועה לאנשים שלא השתייכו לתנועה אבל היו ציונים.
כשפרצה המלחמה מה קורה?
אז למעשה חיינו לא השתנו במיוחד.
היינו שמה.
עד מתי?
עד.. עד סוף נובמבר.
ואז עברנו לפראג ואז העבירו אותנו
אך זמן קצר למקום אחר באמצע צ'כיה.
גם כן להכשרה. וזה היה באיזה שהוא מקום באמצע יער שכרתנו עצים.
מטעם תנועות נוער החלוץ?
תנועת הנוער סידרה את המקום אבל לא את העיסוק.
שם בילינו נו אז חודש- חודשיים עד שהעבודה הזאת ניגמרה וחזרנו לפראג.
ואז החלטנו חברי ואני ללמוד מקצועות.
חבר אחד למדת נגרות.
ואתה מה למדת?
אני למדתי אינסטלציה.שרברבות ופחחות.
חבר שני שלי גם למד אותו הדבר אם כי במקום אחר בפראג.
והיינו בקשה הדוק גם אחרי העבודה.
אנחנו השתדלנו אז לראות ולשמוע מה שיותר מוזיקה.
הצגות. אופרות כל זמן שהיה מותר.
זה לא לקח הרבה זמן עד שהגרמנים אסרו מקומות בידור כלשהם ליהודים.
אבל נפגשנו הלאה.זה היה נקרא
(מילה בצ'כית) המשרד הארץ-ישראלי.
שמה היו גם פקידות של החלוץ. ושמה בילינו.
עברנו גם איזה סמינריון איזשהו.
איפה בפראג?
בפארג. כן. זה היה פחות או יותר להשכלה כללית לקראת ישראל.
ולמדנו מקצועות. וזה נמשך עד
שאסרו עלינו ללמוד הלאה.
אסרו עלינו גם.. היו
גם בתי ספר מקצועיים מטעם ה..
כל החניכים כביכול היו חייבים ללכת לבית ספר מקצועי אבל ליהודים היה אסור.
בנובמבר 1941 גם אסור היה לי ללמוד הלאה.
כלומר. מ1939 ועד 1941 אתה בפעילות תנועתית. הכשרה וכו'.
ואז מתי הכל משתנה?
הכל משתנה עם הגירוש למעשה.
איך זה מתחיל? יש ימים שקדמו לגירוש?
בודאי.
בבקשה. תתאר.
הגירושים הראשונים מצ'כיה התחילו ב-16 באוקטובר.
של איזה שנה?
1941.
אז ריכזו קודם כל אנשים זקנים ובודדים שלא היו להם משפחות.
מה אתה רואה?
איפה אתה נמצא שאתה רואה את הגירושים האלו.
אני נמצא בתוך העיר ברובע השני
בתוך חדר יחד עם אמי
ויחד עם עוד אי - אלו דיירים שצופפו אותם לתוך הרובע הזה.
אני התבקשתי למשל לעזור לזוג
זקנים שהכרתי מהעיר שלנו ממוסט לארוז להם את המזוודות.
קודם כל איפה גרתם ומתי עברתם למקום אחר ומאיזה נסיבות?
בהתחלה גרנו ברובע השביעי הולשוביצה.
בדירת חדר בבניין חדיש יחסית עם שירותים. עם.. מקום יפה.
בשנת 1940 ריכזו את כל היהודים לרובעים הישנים של העיר.
גם אתם?
גם אותנו.
תתאר את המעבר הזה.
אם אינני טועה אני אפילו לא הייתי בבית בזמן הזה.
הייתי במקום הזה בתוך
היער ואיזה חודש או חודשיים
ובאתי בחזרה אז כבר אמי עברה למקום אחר לתוך אמצע העיר.
לרובעים הישנים של העיר.
יחד בצפיפות עם בעלת
הבית שהיא הייתה גרה שמה לפני זה.
ואליה הצטרפו עוד דייר נוסף ועוד דייר נוסף וגם אמי ואני גם.
כל הזמן הזה אמך מתפרנסת ממה?
אנשים יהודים לא התפרנסו הלאה. הם קיבלו הקצבות.
כך וכך קרונות שאפשר למשוך מהקונטור הסגור.
כל היהודים היה להם קונטור סגור בתוך הבנק הראשי של צ׳כיה (מילה
בצ'כית) משם אפשר היה למשוך סכומים קטנים למחיה.
מזה חיו בדוחק . בצפיפות.
גם מי שהיה לו עוד כסף אי אפשר היה לקנות הרבה מאוד מצרכים.
הגרמנים הגבילו את האפשרויות קנייה על ידי כרטיסי מזון.
וליהודים נתנו כרטיסים מינוס.
זאת אומרת. הגבלות על מצרכים שאותם אי אפשר היה לקנות בתור יהודי.
ברובעים איפה שהיו מרוכזים היהודים יכולתם לצאת בקלות להכנס בקלות?
אנחנו היה עוצר משעה 20:00.
ליהודים היה אסור לצאת אז לרחוב. משהו כזה.
היו עליכם סימנים שאתם יהודים?
יותר מאוחר כן בשנת 1940 אני חושב. קיבלנו טלאי צהוב.
אז אני הלכתי עם הטלאי הצהוב.
נסעתי עם האופניים בעיר עם טלאי צהוב.
נסעתי בחשמלית במקומות האחוריים
רק מותר היה לעמוד עם הטלאי הצהוב.
האוכלוסייה הצ׳כית התנהגה דיי יפה. יחסית.
במה תנהגו דיי יפה?
הם ראו. הסתכלו אבל לא יותר מזה צ׳כי.
העם הצ'כי היה. הייתי אומר הם לא.
לא העזו להסגיר יהודים.
למשל אני לא מכיר מקרה שהצ'כים הסגירו יהודים כמו שקרה בהולנד ועוד מקומות.
אבל הם גם לא.
לא רדפו יהודים כן?
אם כי כל מיני פקידויות.
סקטורים של פקידות. היו חייבים לעזור לגרמנים בצורה זו או אחרת.
זו שנת 1940.מה עיסוקך?
אז אני עבדתי בתור שוליה לשרברבות ופחחות עם הטלאי.
עם אחד שהיה בעל מקצוע
שהתייחס אליי מאוד יפה.
תמך בי כמה שאפשר היה.
הוא עצמו והוא כמו רבים אחרים היו קומוניסטים צ'כים.
האם במקביל לעבודתך המשכת את פעילותך התנועתית בשנות ה- 40?
כן אנחנו נפגשנו אחרי העבודה..
איפה.
הזכרתי את המשרד הארץ-ישראלי.
ולפעמים אצלי. לפעמים אצל חברים שלי.
נפגשתי עם. עם החבר שגם הוא למד אינסטלציה אצל...
כמה אנשים היו באים אצלך לפעילות?
שלושה.ארבעה לא יותר מזה.
מה היה תוכן השיחות?
דיברנו. החלפנו חוויות ממקום העבודה לרוב.
יום אחד אני זוכר.
הזמינו אותנו לאיזה שהוא מקום ואמרו לנו תראו אין אפשרות יותר לעלות.
ואתם תצטרכו להשאר פה ולדאוג להמשך החיים היהודיים.
איפה שזה לא יהיה.
כנראה גם אז כבר ידעו שיגיעו גרושים.
העליות האחרונות יצאו מצ׳כיה בשנת
1940 בקיץ או באביב אולי.
אז נותקה העליה. אנחנו.
חבר שלי ואני ניסינו עוד איך שהוא להגיע דרך
הונגריה ויוגוסלביה דאז. ויוון.
ניסינו איזו שהיא דרך אבל כאשר
האיטלקים והגרמנים יותר מאוחר כבשו את הבלקנים הסיכוי הזה נפסק.
זה היה ניסיון.
הניסיון האחרון לעלות שלא הצליח למעשה.
מתי הכל משתנה בשבילך?
אי אפשר לנקוב בתאריך מסוים מפני שכל העניין הזה של.
של הרדיפות עבר שלבים.
תתאר אותם.
השלב הראשון. למסור את כל מכשירי רדיו.
למסור את כל מכשירי ה.. כל המצלמות.
למסור מכונות כתיבה. למסור תכשיטים.
אסור היה להחזיק תכשיטים.
הגרמנים.. היה צריך למסור תכשיטים.
אחרי זה עבר שלב של רישום.
היינו חייבים להיבדק בתוך אותו הבניין
של המשרד הארץ - ישראלי למטה. היו.
ממה להיבדק?
להיבדק מבחינה גופנית. אם אנחנו בריאים.
חולים או מה. איזה מחלות.
אחרי זה הגיע שלב של רישום.
הרישום התנהל באיזה שהיא וילה מחוץ לעיר.
בצפון העיר שהיה שם המשרד של אייכמן.
אייכמן ישב שמה. עם שטף של פקידים. של האס.אס.
שמהה רשמו אותנו. את כל היהודים.
מבחינה פיזית?
אנחנו קיבלנו הזמנה ביום וזה וזה להתייצב שמה.
התייצבנו בשורה ארוכה של אנשים ורשמו אותנו אחד. אחד.
זקנים מבוגרים. צעירים. משפחות. בודדים.
אחר כך?
זהו. אחר כך המשכנו את החיים כפי שתיארתי אותם.
התחלתי את המקצוע למדתי. התמחתי.
עד מתי?
נהנית מהיחס הטוב של המעביד.
הוא שילם לי איזה שהם סכומים קטנים.
לא מי יודע מה עד אמרתי עד נובמבר 1941.
בינתיים לא הזכרתי את הגירושים. התחילו לפני זה.
הגירוש הראשון לטרזין התחיל בנובמבר.
באיזה שנה?
בשנת 1941.
הצטרף לזה או הגיע לזה החבר שלי שגם הוא למד שרברבות.
הוא היה. הוא קידם אותי בערך בחודש.
מה אתה רואה בגירוש הזה? איפה אתה נמצא?
יקשה לדעת. לפני זה אי אפשר היה לדעת מפני שלא היו ידיעות מאותם האנשים שהגיעו לגירוש כלשהו.
אמרו לי. זו הייתה השמועה שהגירושים הראשונים הגיעו ללודג'.
איך זה מתבצע הגירוש?
איך זה מתבצע? מקבלים הזמנה ספח שכתוב עליו להתייצב
במקום זה וזה עם ציוד
של 50 קילו לשם העברה למקום אחר.
ואתה?.
אני התייצבתי.
מתי קיבלת את הצו הזה?
את הצו הזה קיבלתי בערך.
18 או 19 בדצמבר 1941.
התייצבתי שם במקום.
שם התאספו אלף רווקים.
איתי היו לפחות עוד עשרים קליינים.
זה היה שם מאוד נפוץ.
בין היתר גדעון קליין אם השם הזה אומר לך משהו.
באיזה סיבה מה הסיבה שנותנים לכם?
לאיזה יעד אתם הלכים?
שמה חיכינו איזה יומיים.
מה לקחת איתך?
חמישים קילו בגדים. כלי גילוח כלי. משהו.
לא במיוחד אוכל. דברים שצריכים.
ולאן חשבת שילכו. שיקחו אותך?
אני. אני כנראה כבר ידעתי.
איך נודע לי אני לא יכול להגיד.
אבל כנראה ידעתי כבר שזה הולך לטרזין מפני שיצאתי בתור מתנדב.
כאילו. מתנדב שחייב לבנות
את הגטו הזה כדי שאפשר יהיה לחיות בו.
הקבוצה הזאת שבה היו
אלף רווקים כפי שאמרתי היה נקרא בשני שמות.
באותו מספר טרנפסורט זה היה ג'יי. האות ג'יי.
בתור טרנספורט של מתנדבים זה היה נקרא אי. קיי 2.
איי. קיי 1 היה הטרנספורט הראשון
בנובמבר.איי.קיי 2 היה הטרנספורט השני בדצמבר. איי קיי. אאוף- בק קומנדו.
AK.
המקום ריכוז הזה היה בתוך.
איך אפשר להגיד את זה?. בתוך תערוכה.
מקום תערוכה. גני התערוכה אתה יכול לקרוא לזה.
זה היה מקום מקורה עם קונסטרוקצית ברזל ותו לא.
רצפת בטון.
היום יש שמה מלון.
ועליו יש פלקטה. משם יצאו הגירושים.
היה קרוב לתחנת רכבת.
עברנו לרחוב הלכנו לתחנה רכבת.
שם חיכו לנו קרונות רכבת רגילים.
לא קרונות מסע. קרונות רגילים ומשמה הגענו לקרבת טרזין.
שם עוד לא היה חיבור לרכבת.
הלכנו שניים או שלושה קילומטר ברגל עד שהגענו לטרזין.
מי מוביל אותכם? מי מוביל?
הובילו אותנו ז'נדרמריה צ'כית.
היא הייתה אחראית על הובלת המגורשים.
כל התקופות. כל התקופות.
איזה יחס נתנו לכם?
היחס היה בסדר. הם לא עשו לנו שום דבר.
הם היו צריכים לדאוג שכול הטרנספורט הזה יגיע. שלא יברחו.
זו הייתה האחריות שלהם.
גם. גם אחרי זה שהגענו לקסרקטינים.
טרזין הייתה עיר קסרקטינים.
ושיכנו אותנו בקסרקטין מסוים.
שם היה שער. איך זה נקרא שמה ש"ג כביכול.
זה היו ז'נדרמריה צ'כית.
מין משטרה כאילו .סוג של משטרה.
אחרי שהגעת לטרזין. תתאר לי את היום הראשון.
מיד פגשתי את החבר שלי
וכאשר הוא קדם לי בחודש בערך.
אולי פחות. אז הוא אמר לי בוא אנחנו נעבוד ביחד בתוך ענף
שנקרא "טכניקה של חימום וקירור".
בראשה עמד מהנדס ירכא פוגל שהוא
היה מאוד מיודד עם החבר שלי
והוא הכניס אותי לרשימה של העובדים שלו במקום גבוה.
אולי שני. שלישי משהו כזה.
תאר את המגורים. איפה אתה שם את הדברים שלך?
המגורים היו קסרקטינים עם רצפת בטון.
מיטות?
לא מיטות ולא שום דבר.
איך האולם. המקום.
שכבנו באולמות על בטון.
שורות. שורות. שורות.
על מיטות? על הרצפה?
עוד לא היו מיטות רק כעבור כמה זמן הביאו קרשים
והקימו מיטות קומה. שלוש קומות.
ואז כמובן עברנו למיטות קומה ואז כל אחד קיבל את המקום שלו.
הנהלת המגורים הייתה בידי
היהודים חברים וכל אחד היה ממונה על.
על המגורים שהוא הקציב לכל אחד את המקום שלו.
וזה נמשך עד למעשה 1943 כשחליתי.
אבל זה יותר מאוחר.
בינתיים העיר הייתה עדיין תפוסה על ידי לא
יהודים שהוציאו אותם משמה רק בסוף מאי.
של 1941?
של 1941. ובינתיים הייתה האפיזודה של היידריך אם זכור לך.
אז איך זה משפיע על החיים בטרזין?ואיך זה נודע לך.
זה נודע. אני חושב שהגיע איזה שם עיתונות.
אבל עד שהגיעו עד פרשת היידריך. מה אתה עושה?
אני עבדתי.
איך אתה מתחיל לעבוד?
אני עבדתי. תיכף ומיד התחלתי לעבוד.
והקציבו לי קסרקטין דווקא של. של נשים.
ושמה טיפלתי בכל מה ששייך
למים מקלחות ושירותים כל הדברים היו תחת אחזקתי.
אבל היו עוד אנשים שהם היו אסירים במקום הזה?
או עדיין לא היה אף אחד?
היה לי. היה לי ילד.
בחור בגיל 16.17 כעוזר.
אבל האם היו אנשים כבר במקום הזה? אסירים?
נשים. נשים כן. הקסרקטין היה מלא נשים.
שעשו מה?
לא היה להם תעסוקה מיוחדת.
הן היו נשארות שמה. יותר מאוחר .התחילה תעסוקה לנשים
הם עסקו ב.. חלק בתפירות.
תיקון מדים לרוב וחלק בפיצול של חומר שנקרא גלימר.
אם אני אחשוב הרבה אולי אני אדע את השם העברי זה חומר חסין
אש שמופיע בטבע והשתמשו בו לכל
מיני צרכים צבאיים והבחורות עסקו בהכנת החומר הזה.
היו חיילים גרמנים שהיו עם הז'נדרמריה הצ'כית?
היו חיילים גרמנים. אבל מעטים מאוד.
שעשו מה?
זאת אומרת. אס.אס.
הם בעיקר היו מפקד המחנה וסגנו.היתר היו סמלים אולי.
והסמלים האלה עסקו בהובלות היו להם טרקטורים
שהובילו מזוודות מתחנת הרכבת למגורים בחזרה.
זה מה שאתה רואה.
ומה העיסוק העיקרי שלך?
העיסוק העיקרי שלי תחזוקה של הקסרקטין הזה.
מתי התחלת לעבוד?
מיד בימים הראשונים.
מיד בימים הראשונים קיבלתי את מקום העבודה הזה.
אמרו לי את זה הקסרקטין שלך את דואג שהוא.
מי היה נותן..
מי היה ממונה עליך?
הממונה הישיר שלי היה
מהנדס רכבות ששמו היה פישגרונד מוצאו היה מברנו.
שמו המנהדס פישגרונד.
הוא היה יהודי?
הוא היה יהודי. זה היה הממונה הישיר שלי.
הממונה היותר גבוה מעליו היה אותו האינג'יניר.מהנדס.
ירכא פוגל שאצלו הייתה רשימת עובדים והוא החזיק אותי כל הזמן מפני שהייתי
גבוה ברשימה וזה אחת הסיבות שבעצם נשארתי בחיים.
מה הייתה המהות של העבודה שלך?
תתאר את יום העבודה שלך.
שם היה למשל היו.
הייתה מקלחת לקסרקטין הרי גם חיילים חייבים להתקלח ולהתרחץ.
באותו הזמן. בהתחלה. עוד לא הייתה.
לא הייתה רשת מים בטרזין.
רשת המים הוקמה על ידי יהודים רק יותר
מאוחר והמים נשאבו מבארות.
המים האלה היו מלאי חול.
והחול הזה סתם את כל המקלחות. כל הברזים.
ואני עסקתי בעיקר בניקוי חול.
כדי שהמים יזרמו שאנשים יוכלו להתקלח.
כלים לעבודה?
היו לי קצת כלים.
מי הביא לך?
קיבלתי מהמהנדס. פישגורנד הזה קיבלתי כלים קצת.
איפה הייתם מקבלים את המזון למשל?
את המזון הייתי מקבל במגורים שלי. בקסרקטין.
שמה היה מטבח של הקסרקטין.
ושמה הייתה חלוקת המזון.
כל אחד קיבל חצי כיכר לחם.
200 גרם סוכר. מרק בצהריים.
איזה מין משקה בבוקר.
האם היה לכם. האם היה לך קשר עם הבית?
דרך המכתבים או דרך אופן אחר.
מי עם הגיענו לטרזין
הודיעו לנו שאסור איסור מוחלט להתקשר לבית בצורה כלשהי.
טלפונים לא היו לנו אז.
אבל גם קשר אחר - מכתבים.
אסור בתכלית האיסור.
והייתה פרשה ששנים - עשר
בחורים צעירים בגילי בערך.
שהיית בן כמה אז?
הייתי אז בן עשרים. עשרים פלוס.
אלה מצאו דרך להתקשר עם הבית.
כתבו מכתבים מאוד פשוטים ומסרו אותם
לאותם הז'נדרמים ששמרו על הקסרקטין כיביכול.
הז'נדרמים האלה מסרו את המכתבים האלה לגרמנים.
למפקד המחנה ושנים עשר הבחורים האלה נאסרו מיד
והוחזקו בחדר המשמר על יד השער במאסר עד למשפטם.
המשפט התנהל ללא נוכחותם בברלין.
משם הגיע פסק דין מוות.
איך נודע למחנה. ומה ההשפעה? על היום יום.
קודם כל הגרמנים עצמם פרסמו.
הם היו מעוניינים כמו בטרור.
להרתיע להפחיד ולהחזיק את
כל עניין טרזין בזמנו דיי בסוד.
הדבר הזה. הם היו מעוניינים שהדבר הזה לא יתפרסם
או לא יתפרסם לפחות בצורה הזו כמו שאנחנו חיינו את זה.
אז הגרמנים קודם כל קראו לנו
לאפל הודיעו לנו שנים עשר בחורים כאלה ואחרים.
לא זוכר את השמות.
הפרו ואת הצו של חוסר קשר
או ניתוק הקשר עם המשפחות בפראג.
יותר מאוחר הודיעו שהם נידונו למוות ונטלו
בנוכחות ועד הזקנים מה שנקרא אז אלטסטנראט.
מה שידוע לך. האנשים
האלה היו צריכים להיות נוכחים בהוצאה להורג על ידי תליה.
ואיך נודעה לך הפרשה?
פרשת אמרתי. כבר אמרתי היה עוצר.
אסור היה לי ללכת לעבודה.
אסור לאף אחד לצאת משמה מהקסרקטין הזה
וכמובן שראינו אחר כך איך שהנידונים הלכו לגרדום ברחוב.
איפה היית כשראית את ההוצאה להורג?
אני את ההוצאה להורג לא ראיתי.
אבל ראיתי איך שהובילו אותם אל המקום להוצאת ההרג.
יש קיר מסוים ששמה כנראה יש גם אנדרטה.
היו דברים מאוד קשים.
למשל הם הטילו את ההוצאה להורג על אחד.
אחד שכביכול היה צריך להתנדב לעשות את זה.
בחור שהכריחו אותו. אתה תעשה את זה.
אז הוא היה צריך לעשות את זה כמובן לא מבחינה מקצועית ואז
כמובן סגן המפקד של האס. אס. הוא ירה בהם. לשם הבטחון למוות.
וכל הדבר הזה כולם ידעו את זה.
אי אפשר היה להמלט מזה. זה מקום קטן.
אנשים דיברו אחד עם השני זה היה מאוד.
מאוד זה היה שוק גדול לכל האוכלוסיה.
מה סך הכל הבחורים האלה עשו?
כתבו לאמא תשלחי אוכל או משהו כזה.
יותר מאוחר התחילו להתיר גלויות
בשלושים מילים באותיות דפוס בגרמנית.
אפשר היה לשלוח לקרובים שהיו חיים בצ'כיה
או במקום אחר ברייך השלישי. את פרשת..
האם היו עוד פרשיות על חיי היום יום בטרזין?
כן. פרשת היידריך השפיעה חזק מאוד.
עצם העובדה על התנקשות בהיידריך נודעה.
אני לא יודע איך. אבל ידענו הכל.
ידענו איפה זה קרה. איך זה קרה.
ידענו שהוא נהרג על ידי רימון יד שנזרק לתוך המכונית הפתוחה שלו.
איך זה ישפיע על היום יום?
קודם כל. מה קרה אחרי הרצח?
אחרי הרצח מייד התחילו לחפש את המתנקשים.
איפה?
בכל צ׳כיה.
הפרוטקטורט שנקרא.
חיפשו מבית לבית.
בעיר. בכפר. בכל מקום.
ובטרזין?
בטרזין.
תתאר את החיפוש.
ללא יוצא מן הכלל. נכנסו לבתי המגורים לקסרקטינים אנשי אס-אס והתחילו חיפושים.
היינו צריכים.. ספרו אותנו בדקו את
המטענים שלנו והכל היה צריך להיות פתוח לפניהם.
אצל מגורי הבחורות היו בנות אס אס שחיפשו.
זה הדבר הראשון.
אחר כך הפרשה של לידיציה. לידיצה.
זה היה כפר קטן שמשום מה בחרו אותו.
ללא כל סיבה ניכרת.
הם טענו כאילו ששמה ירדו צנחנים אבל זה לא היה נכון.
איך היה ידוע לך? איך נודע לך מה שמתחרש בלידיצה?
איך נודע לי? החבר שלי שגם הוא היה שרברב.
גוייס לחיסול השרידים של הכפר הזה. כלומר קבורת הבחורים.
כל הזכרים נורו למוות והיה צריך לקבור אותם.
כל החיות. חיות בית: כלבים.
חתולים. פרות. תרנגולות. הכל הושמד.
זה מה שהוא מספר?
כן. הוא סיפר לי שהם היו צריכים לקבור את כל הפגרים האלה.
הבתים נהרסו על ידי בולדוזר.
ואיך זה נודע לטרזין?
מה שהתרחש בלידיציה? ומה השפעה.
הבחורים הלכו לקבור את כל הדבר הזה מטרזין.
גייסו אותם לזה. בחורים צעירים.
אני במקרה לא. אבל חבר שלי.
עשיתי הרבה דיוק הכל בפרוטרוט. זוועות.
ומה עובר עליכם?
כמו שאני נודע לי. נודע לאחרים.
מה עובר עליכם באותם ימים?
זה היה מאוד מפחיד.
אחת הפעולות הטרור. פעולות הטרור.
כמו שאי אפשר לקרוא לזה אחרת. שהגרמנים ביצעו.
די מוקדם בעצם בכל פרשת הגירושים.
איך אתם ממשיכים את השגרה אחרי מה שעובר עכשיו. באותם ימים.
השגרה. לא הייתה ברירה.
היינו חייבים להמשיך לעבוד.
בינתיים גם המשיכו לצאת גירושים.
טרנספורטים המשיכו לצאת מטרזין הלאה למזרח.
כשיש גירושים. האם היית עד לגירושים מטרזין למזרח?
אז ככה. קודם כל התחילו הצעירים האלה שנקראים אה. קה. AK.
שזה אומר?
לבנות קו רכבת.ממקום שנקרא בורשוביצה לתוך גטו.
כלומר קו הרכבת הזה היה חיוני לגירושים.
הרכבת נכנסה עד מקום מסוים.
קסרקטין ששמה ריכזו אנשים לגירושים.
העלו אותם על קרונות.
הפעם על קרונות משא.
היית עד לגירוש? תתאר את הגירוש.
הגירוש התנהל שוב פעם.
קיבלו הודעה בצורה פתק כלשהו.
אתה מתייצב בשעה זו וזו בקסרקטין זה וזה.
עם מטען 25 או חמישים אפילו.
גם מטרזין עם פתק?
מטרזין עם פתק. הבחירה של האנשים.
מי יגורש ומי נשאר הייתה בידי ועד הזקנים.
כלומר הגרמנים תמיד פעלו דרכי היהודים.
היהודים כביכול היו חייבים לגרש את האנשים.
מלבד מי שנבחר באופן שמי על ידי הגרמנים בלבד.
אבל אם היה גירוש של 1200 או 2000 איש.
הרוב הגדול היה צריך להיבחר על ידי ועד הזקנים.
לאן היו אומרים? מה היה?
לא היו. הם לא היו אומרים.
אבל דרך שמועות נודע לפעמים ללודג'.
לגטו ורשה ולעוד מקומות.
מה קורה באותו יום שיש גירוש?
באותו יום שיש גירוש.
מה אתה עושה?
כל האנשים שקיבלו את ההודעה קודם כל התחילו להתרוצץ להנצל מהדבר הזה.
דרך קרובים. דרך מכרים.
דרך פרוטקציה זו או אחרת ולרוב לא הצליחו.
כי מישהו.. הם אמרו מתייצבים 1200.
2000 איש והיה צריך למלא את המספר הזה.
אני עזרתי לאנשים לארוז
את הפקעלאך. את המזוודות שלהם.
זה הדבר היחידי שיכולתי לעשות לפעמים אפילו גם לעזור להם לסחוב את הדברים האלה.
עד למקום הגירוש.
מה עושים אנשים שלא.
לא גורשו באותו יום. שרואים אחרים.
אנשים שלא גורשו הרגישו רע מאוד.
באיזה שהיא צורה הם חיכו שיגיע תורם.
הם ידעו שיגיע תורם.
מתישהו כן היו תקופות רגיעה אבל היו גם תקופות של גירושים המוניים זה אחר זה.
בהתאם למצב של מחנות המוות.
אם מצבם היה כזה או אחר.
כאשר היו גירושים היו גם גירושים מפראג לטרזין?
כל הזמן. כל הזמן.
בעיקר אחרי שהעיירה שנקראת טרזין
התפנתה מהאוכלוסיה הלא יהודית.
אז הבתים של אותה אוכלוסיה עברו לידיים יהודיות.
התחילו להתבצע עבודות שיפוץ ובינוי גדולות.
בעיקר של דברים חיוניים. ביוב. מים.
סגרו את האזור?
הגטו היה סגור באופן טבעי.
זה היה עיר מבצר. שהייתה מוקפת חומות.
זה הגטו. זה הגטו. ומה העיר?
העיר הייתה בתוך החומות.
העיר הייתה בתוך החומות.
לא היה במקום מחוץ לחומות.
בתוך החומות מסביב היו קסרקטינים.
באמצע גם כן חלק קרסקטינים חלק בתים אזרחיים.
הבתים האזרחים התמלאו יהודים כאשר
באזרחים באופן מקורי היו בערך 5000. 6000 אזרחים.
היתר היו קסרקטינים וחיילים כאשר העיר התרוקנה מחיילים ואזרחים
הכניסו שמה בסביבות 64 אלף איש בתקופת השיא.
בתקופת השיא עצמה אנשים התחלפו תוך יום. יומיים. שלושה.
כל הזמן באו והלכו.
טרנפוסרט הלאה. גירושים למזרח.
מעט מאוד אנשים חזרו מאותם הגירושים.
אבל בהיותי דיי גבוה ברשימה של עובדים.
המקצוע שלי. אני הייתי פחות או יותר מוגן.
היו ביקורי חוץ לטרזין? מה שראית.
הייתה משלחת של הצלב האדום.
זה היה ב..נדמה לי בקיץ 1943.
התחילו פתאום לשפץ את העיר.
לצבוע את הקירות בחוץ. ליפות את העיר.
לשם איזה שהיא מטרה תעמולתית גרמנית. וצולם שם הסרט.
מה אתה רואה?אתה. מהביקור הזה?
מהשיפוץ הזה אני פתאום. אני רואה חזיתות של הבתים היו משופצים.צבועים.
צבעו את האבן שפה של המדרכות.
עשו גינות באמצע כיכר העיר. ניקו את העיר.
הכל אך ורק לשם חזות חיצונית. כן?.
אחיזת עיניים הייתי קורא לזה.
ונתנו לכם. היה לכם אפשרות לגשת לאנשי הצלב האדום?
אתה..
לא. לא. הצלב האדום מתי שהוא ביקר זה היה כבר ב1944.
אני דיברתי על 1943.
1943. צולם סרט הפירהר נתן ליהודים עיר.
כשמצלמים את הסרט איפה אתה נמצא?
אני הלכתי. במקרה הזה אני כבר הייתי בבית חולים. הייתי חולה.
בעקבות מה?
אני חליתי בעקבות דלקת ריאות קשה.
אני חליתי כמובן מכל מיני סיבות.
רעב וכל התנאים הקשים.
אז נכנסתי לבית חולים באביב 1943.
בתוך הבית חולים הזה נשארתי עד כמעט סוף 1944. קיבלתי...
תתאר את הטיפול. תתאר את הבית חולים.
זה היה בית חולים לחולי שחפת. חולי ריאות.
עם ציוד עם רנטגן.
עם צוות רופאים ואחיות.
מאיפה הם יהודים?
כולם יהודים.
גם בית חולים זה היה פעם קסרקטין.
שמה הייתה קומה שלמה.
פונתה לבית חולים עם הרבה מיטות.
היו הרבה חולים. נשים. גברים.
ילדים קיבלנו טיפול ככל שאפשר היה לטפל באותה מחלה.
בתקופה ההיא עוד לא היו אנטיביוטיקה.
הטיפולים לרוב לא עזרו.
במקרה שלי. במקרה. כן עזרו.
היה לי הרבה מאוד מזל.
והרבה מאוד רצון טוב של הרופאים והאחיות לעזור ממש.
כאשר היה הביקור של הצלב האדום ב-1943.
ארבע.
אבל דיברת על הראשון ב1943.
ייפוי העיר.
ב1943 אמרת.
אמרתי כן.
אחרי הביקור מה קורה לחזות העיר. לגינות?
אחרי הביקור קודם כול התחוללו אחר כך גירושים המוניים.
זה הדבר הראשון.
העיר השיפוץ של העיר זה היה דבר למראית-עין.
אחרי הפסאדות לא היה שום דבר.
מחלות. טיפוס ושחפת. צהבת מדבקת וכל הדברים האלה דיזינטריות המשיכו.
ואז אחר כך חלית?.
והאנשים מתו בהמוניהם הלאה.
ואתה חלית מ1943 עד 1944.
עד 1945. קרוב ל1945.
אז העיר התרוקנה אחרי ביקור הצלב האדום התחילו גירושים
המוניים למחנות ההשמדה במזרח.
והעיר התרוקנה כמעט מכל תושביה.
נשארנו בסביבות 3000-4000 איש.
מכל ה- 64 אלף בתקופת השיא.. התחילו להגיע אחרי
שנגמר המחנה ריכוז אושוויץ - בירקנאו
התחילו להגיע צעדות רגליות.
אנשים שצעדו בחורף רגלית והגיעו לטרזין.
אז נצטווינו. כבר הייתי פחות או יותר במצב טוב.
היצטוונו לבנות צריפים כדי לאכלס
את כל אותם הפליטים שהגיעו בצעדות רגליות במצבים קשים מאוד.
אז בנינו את הצריפים.
אני עסקתי בבניית האינסטלציה והתקנת המים.
זה נמשך עד לפברואר 45.
כשהייתם כשהיית בטרזין. אתה מרגיש שדברים משתנים?
בודאי. כלומר אנחנו ידענו די הרבה על מה שקורה בחוץ.
איך?
חלק הגרמנים עצמם פרסמו. למשל העניין הזה
של הקבר ההמונים של הקצינים הפולנים באיזה שהוא מקום בפולניה.
הרוסים הרגו קצינים פולנים.
אבל איך זה נודע לך?
אז הגרמנים הפיצו עיתונים והראו את הקבר.
תעמולה. כאילו הרוסים הרגו.
זה מצד הגרמנים אבל
באיזה שהיא צורה אני חושש שהמקור הוא הייתה אותה ז'נדרמריה.
מדי פעם קיבלנו ידיעות.
קיבלנו ידיעות על אל-עלמיין.
קיבלנו ידיעות על סטלינגרד.
קיבלנו ידיעות על נסיגה של הצבא הגרמני.
וכל הזמן היה כעין מרוץ עם הזמן.
אנחנו ניסינו להחזיק מעמד עד שהדבר
הזה יגמר כי כבר אז בסוף 1942.1943.1944 ידענו שהגרמנים לא.
לא יזכו במלחמה. לא ינצחו.
האם ידוע לך. מה עולה או מה עלה בגורל של יהודים? האם ידוע לך על השמדה?
כן. היה לי חבר שהיה המורה לעברית שלי לפני זה.
הוא גורש ב 1943
לאן?
לאחד ממחנות ההשמדה. אני חושב שזה היה על יד ורשה.
מיידאנק. אני לא יודע. סוביבור.
משהו כזה הוא כתב משם גלויה שלושים מילים באותיות דפוס.
מתוך הניקוד מסוים הודיע לי על מילה אחת גז.
מה הבנת מזה?
הבנתי מזה שמשמידים אותם עם גז.
איך דמיינת שמשמידים אותם עם גז?
ידעתי שהם לא נוסעים לטיול.
שהגירושים האלה הם למקומות השמדה.
כאשר הגטו הזה משמש תחנת מעבר.
מה אתה עושה עם הידיעה הזאת?
עם הידיעה הזאת אני ניסיתי להסביר לכל מי שרוצה לשמוע.
מה אתה מסביר?
שמי שגורש מהגטו לא.
לא. לא גורש לשם השעשוע.
גורש בעיקר בשביל השמדה.
אבל היו מקרים שאנשים גורשו לאושוויץ ולמקומות אחרים ונשלחו
משם הלאה לכל מיני משימות עבודה בתוך איזור הכיבוש או הרייך עצמו.
כאשר קיבלת את הגלויה מהחבר שלך איך אתה מגלה או מבין את המילת הסתר הזאת "גז".
גז. איך עוד אפשר להבין?
באיזה מובן. באיזה אופן הוא כותב את זה.
שאתה מבין שמשמידים בגז.
טוב. לא היה הרבה.
לא היה צורך בדמיון רב בשביל לדעת את הדבר הזה.
אנחנו למשל לפני ש.. כשהתחילה המלחמה או עוד לפני זה.
כן? עוד לפני.. עוד הרבה לפני זה.
בתקופת מלחמת העולם הראשונה השתמשו בגזים רעילים ללוחמה.
אז לא ידענו בדיוק שזה ציקלון בי אבל ידענו שקיימים גזים שגורמים למוות.
אבל במכתב איך הוא כותב את זה?
הוא כותב. הוא עשה נקודות על אותיות מסוימות.
בגרמנית זה שלוש אותיות סך הכל.
אני רואה את הנקודה הזאת.
למה זה עורר בך סרקנות? האותיות האלה.
הנקודות האלה אין להן פירוש אחר.
כן? הוא רצה לסמן לי.. גם אגב.
הוא אמר לי גם שהוא יכתוב לי.הוא אמר לי לא אמר לי מה יכתוב אבל הוא אמר לי שינסה לכתוב.
כי אפשר היה בין.
בין אותם המקומות לכתוב כמו שאמרתי גלויות עם שלושים מילים עם אותיות דפוס.
אז הוא הצליח איכשהו על ידי 3 נקודות
לסמן לי שלוש אותיות: ג'י. איי. אס.
שם נקודה מעל כל אות.
סך הכל. וזה עבר.
ומה אתה עושה אם הידיעה הזאת?
את הידיעה הזאת.. תראה זו הייתה הדילמה.
למי לגלות מה.
אז לאנשים מבוגרים.
מה אתה מספר להם?
אני לא מספר להם. אבל אנשים צעירים.
שהיה להם סיכוי טוב להמשיך לחיות.
אמרתי להם "חברה תנסו לברוח כמה שאפשר".
אני עצמי הייתי אז עדיין חולה.
זה הגיע ב1943 אחרי שהבחור הזה הוא
יצא מטרזין בסביבות אביב 1943 משהו כזה.
ואמרתי להם חברה תנסו לברוח כמה שאפשר.
ובאמת לא בגללי. אבל מתוך
סיבות אחרות היו טרנספורטים בעיקר בחורף 1943. בסוף 1943.
אותו הטרנספורט שאדלשטיין היה בו. הוגלה הלאה.
ברחו כמה אנשים. ואז התחוללו "אפלים" - ספירות.
אנשים ספרו אותם הלוך וחזור.
כמה עד שהגיעו ואף פעם לא הגיעו למספר מדוייק. אבל הם ספרו.
הוציאו את כל האוכלוסיה לאיזשהו במגרש מחוץ לעיר ושמה התחילו לספור אותם.
כשקראת את המילה גז. גז.
איך דמיינת שמשמידים עם גז?
לא יכולתי לדמיין את זה.
לא יכולתי לדעת שהם בנו מערך שלם לדבר הזה. אי אפשר היה לדעת.
אפשר היה לדעת שמשמידים אנשים עם גז.
אפשר לדעת פרטים על.. זה בכלל הדבר הזה רק נודע אחרי המלחמה.
אחרי ש.. אחרי שהמקומות האלה נכבשו.
ואושוויץ- בירקנאו זה לא היה המקום היחידי.
ב1945 מה קורה עבורך?
1945.
מה השינוי שהתחולל?
חבר.ככה אז קודם כל המלחמה עמדה להסתיים.
איך הרגשת את זה?
הרגשנו. נודע לנו באיזה שהיא צורה.
לרוב על ידי שמועות.
ידענו שרוסים עומדים לפני ורשה.
ידענו שעומדים לפלוש למערב אירופה.
כן הפלישה באביב. ביוני 1944. היא נודעה.
אנחנו ידענו שמעצמות הברית עלו ליבשה בצרפת.
הולנד. ארצות השפלה ובלגיה והתחילו בכיבושים והתחילו להתקרב.
איך זה משפיע על האזור איפה שאתה נמצא?
האזור אז קודם כל..
מה משתנה פתאום?
משתנה פתאום שנפסקו הטרנספורטים.
לא היו הגליות נוספות.
אלא התחילו טרנספורטים לזרום לטרזין.
אוכלוסייה התחילה להגיע. אוכלוסיה שעברה מצעדים רגליים
במצב גופני גרוע ביותר. זה הדבר הראשון.
ואחר כך?
אחר כך פורסם.
איפה פורסם?
בגטו. על ידי החבר שלי אמר לי.
שמה?
שהמנהל שלנו אותו אנג'ניר פוגל.
שהיה חבר ועד הזקינים.
קיבל ידיעה שעומד לצאת טרנספורט לשוויצריה.
שזה בטוח וביקש ממני..
הוא גם מצטרף לטרנספורטר הזה וביקש ממני: "בוא תצטרף".
זה לא הגליות זה שחרור.
הוא משום מה מתוך סיבה אחרת לא יכול היה להצטרף.
אבל אני הצטרפתי ויצאתי בפברואר
ב45 ברכבת דרך מערב צ׳כיה.
קודם כל איך מתארגן המשלוח הזה?
אז ככה. קודם כל הגרמנים בדקו
את המתנדבים לטרנספורטר הזה כדי שיציגו אנשים שהם פחות או יותר במצב תקין מבחינה בריאותית.
שאנשים שעדיין נראים פחות או יותר בסדר.
שעומדים על שתי רגליים.
שהם לא במצב גופני ירוד.
כל זה כדי לסתור את סיפורי הזוועה של התהלכו בכל אירופה.
אז מי מגיע ליום המיוחל?
ליום המיוחל. אנחנו הגשנו.
ניגשנו לתחנת הרכבת הזאת.
שם נכנסנו לקרונות רגילים. קרונות רכבת רגילים. לא קרונות משא.
ולאן אתם נוסעים?
ידענו שאנחנו נגיע לשוויצריה זה אמרו
לנו וציידו עם קצת אוכל.
בשלב מסויים בזמן הנסיעה הודיע לנו המנהל. קצין האס.אס.
שליווה את הטרנספורט הזה ששוחררנו על ידי הנהלת האס-אס.
הימלר שחרר אותנו.
אנחנו לא יותר אסירים ועצירים שלהם.
איפה הוא מודיע לכם?
הוא הודיע לנו בסביבות נירנברג איפה שהוא.
אז אתה נוסע מטרזין לאיזה כיוון?
כיוון מערב. דרך גבול צ׳כיה - גרמניה המערבית.
(עיר בגרמניה). נירנברג הגענו
אז לאגם בודנזה שם היה מעבר מהצד הגרמני- קונסטאנץ
לצד השוויצרי - קרויצלינגן עברנו מרכבת.
זה בשוויץ?
זה בשוויצריה. עברנו מתחנת רכבת גרמנית.
מהרכבת הגרמנית לרכבת שוויצרית
ומהרכבת פשוט הגענו לסנט גאלן.
שם אוכסנו באיזה שהוא מקום.
במשך כמה זמן?
במשך יום -יומיים.
ואחר כך מה?
נבדקנו על ידי צוות רופאים ואחיות והם תכף ראו מה.
מה היה לי. מה לא היה לי.
משם הלאה הגענו לסביבת ציריך.
למקום שהיה נקרא אדליסוויל.
זה היה מקום. מחנה.
בית-חרושת לשעבר שפונה משום מה ושמה היינו.
כמה זמן?
זו פרשה. התגלה איזה מקרה של סקרלטינה (שנית).
אז בילינו שמה בקרנטינה בבידוד שלושה חודשים. לא נתנו לנו לצאת.
זה היה הבידוד המקובל דאז.
כמובן צריך לזכור שלא היו אנטיביוטיקה כמו היום.
ומה עשיתם שם במשך שלושה חודשים?
שמה. אני במקרה עזרתי במכבסה למשל.
הסתובבנו בסביבה עשינו טיולים מאורגנים..
ואחר כך?
בשלב מסוים קיבלתי הזמנה
לניתוח בציריך. בקנט הוספיטל בציריך.
מהשחפת נשאר לי שחפת בעצם.
זה למעשה השחפת בריאות התרפאה או נסגרה.
ונשאר לי שריד של שחפת העצמות שאותו הם סילקו לי על ידי ניתוח.
בזה סיימתי את המחלה והייתי בן אדם בריא.
לאחר מכן מה עשיתם?
לאחר מכן. בינתיים שכבתי איזה שבועיים בבית חולים.
בינתיים אותם 1400 יהודים מטרזין הגיעו הלאה לשווצריה המערבית.
מונטרה. כור.
אבל אתה. אתה. מה קורה?
אני..
ניסיתי למצוא מה. מה עלה בגורל אמא שלך? מה קורה?
כן.
אז איך.. תתאר את הניסיונות לחפש את אמא.
אז ככה. ברגע שהגענו לשוויצריה.
רשמו רשימה של אותם
1200 או כמה אנשים שיצאו מטרזין והגיעו לשוויצריה כפליטים.
פליטים בלתי לגאליים.
אנחנו לא קיבלנו אשרות מעבר ודברים כאלה.
היינו בתור בלתי לגאליים ועם כל המשתמע מזה.
טביעות אצבעות וליווי וכל הדברים האלה.
אבל הרשימות האלה נמסרו הלאה לאנגליה.
באנגליה הופיעו הרשימות האלה בכל מיני ריכוזים של יהודים והתפרסמו.
ונוצר קשר ביני. בין אחי וגיסתי.
כבר אז נודע לי על
גורל אמי וגם מלבד זה ידעתי מה יהיה גורלם.
כן? אבל אז נודע לי "ראסמי".
יתרה מזו כאשר הייתי בשוויצריה ניסיתי ליצור קשר עם אנשי
תנועה תכלת- לבן וגם אנשים אחרים שייצגו בקונגרס ב1939.
נשארו שמה שליחים מישראל.
מה רצית לעשות שהיית בשוויץ?
איך ראית את המשך חייך?
קודם כל כך.
הייתה ברירה. לחזור לצ'כיה.
כמו כל יתר האנשים שבאו מ'צכיה. מהולנד. מוינה וגרמניה.
והייתה לי ברירה לעלות ארצה.
אני בחרתי בברירה השנייה ונשארתי בשוויצריה את עד מרץ 1946.
למה?
בשביל לעלות ארצה. העלייה הייתה אז בלתי לגאלית.
לא הייתה אפשרות אחרת.
עברנו משוויצריה לאיטליה גם בצורה.
איך אתה עולה ארצה?
איפה אתה נמצא? באדליסוויל עדיין?
לא.
איפה אתה נמצא?
אני כבר נמצא בשוויצריה המערבית. בחלק הצרפתי.
איפה?
כור. מעל מונטרה. היה בית מלון גדול מאוד. מפורסם מאוד.
שמה ביליתי אולי חודש.
אתה בכור. איך אתה עולה ארצה מכור.
מכור עברתי ללביי-לבן. שמה שמשתי כמדריך נוער.
איפה?
ללבי - לבן.
Lavey-les-Bains.
זה כבר על יד הרון.
על יד?
הנהר רון. רון.
משמה אחרי ששימשתי שמה מדריך נוער.
הנוער הזה בתור קבוצה עלה ב1945 לישראל.
גם כן קיבלו רק סטריפיקטים באיטליה.
אבל אני המשכתי הלאה להדריך בשוויצריה האיטלקית על יד לוגאנו.
המשכת ליד?
לארמון רוסי.
רגע. מכור אתה עובר לאן?
מכור ללבי לבן.
מלביי לבן לאן?
מלביי לבן ללוגאנו. או על יד לוגאנו.
גם שמה בבית בסביבות חמישה חודשים. עד לעליה.
מלוגאנו עברנו את הגבול
בצורה בלתי לגאלית לקומו. מקומו עברנו למילאנו.
וממילאנו לאיזה שהוא מקום ריכוז לעלייה.
זה היה הכל בחסות הבריגדה.
הבריגדה דאגה לנו גם למזון. גם למקומות לינה.
ובמרץ 1946. עליתי ארצה בצורה בלתי לגאלית.
ופה אפיזודה נוספת שנקראית "לה ספציה".
לה ספציה זו היא עיר נמל.
עלית מלה ספציה.
לה ספציה היא עיר נמל שבה קבור היה כל הצי האיטלקי.
טבוע בתוך הנמל.
מה הקשר אליך?
בלה ספציה חיכתה לנו אוניית מעפילים. בשם פדה.
(FEDE). פדה זה נאמנה באיטלקית.
והגורל רצה ובלילה שעלינו לנמל היה בלה ספציה מקרה רצח. שוד ורצח.
אנחנו הגענו עם שיירה של משאיות צבאיות של הבריגדה לפני הנמל.
והמשטרה האיטלקית התחילה לבדוק את המשאיות שהם חשדו
שמישהו מסתתר בין.. שקשור לרצח הזה.
והם גילו שמה אזרחים בתוך משאיות צבאיות של הברגידה.
איך יצאתם מזה?
זה עורר את חשדם והם קראו
לממונים הבריטיים. לצבא הבריטי.
ואמרו הינה יש אזרחים בתוך משאיות. מה קורה פה?.
הדבר הזה כמובן הבריטים הקימו מיד.
אסרו אותנו בתוך הנמל.
על הרציף. לא נתנו לנו לזוז משמה.
האיטלקים מאוד הצטערו אגב.
על הזה.. אבל זה פשוט צירוף מקרים.
ובילינו על הרציף הזה עד מאי. קרוב לשלושה חודשים.
מה עשיתם שם?
קודם כל עשינו שביתת רעב. עשינו שביתת רעב.
כל היהודים שרצו לעלות 1400 יהודים שבתו רעב 84 שעות.
זה היה מאוד לא נעים לבריטים.
הם בכל מיני טענות החזיקו אותנו.
שהאוניה הזאת לא יכולה להכיל כל כך הרבה אנשים. זה לא סניטרי. אנשים יחלו במחלות.
אבל בנמל. על הרציף. איך אתם מתארגנים לישון? לאכול?
ישנו על הרציף. קיבלנו אוכל מהג'וינט.
הביאו ישר אוכל מהג'וינט. אוכל קיבלנו.
אני זוכר למשל הלכנו במצעד. בתהלוכה לספר. להסתפר.
היינו כולנו מגודלי שיער כמה חודשים וטיפלו בנו
לא רע עם הג'וינט.
כמובן בתוך הטענה הזאת שאי אפשר לעלות 1400 אנשים על אוניה קטנה כזאת. אז הביאו עוד אוניה.
אז באיזה אוניה עלית?
עליתי בשיירה של שתי אוניות. הראשונה הייתה נקראת "דב הוז" זו הפדה.
והשנייה הייתה נקראת "אליהו גולומב".
אבל אתה. באיזה אוניה עלית?
"אליהו גולומב" זו הייתה אוניה ששימשה.
אולי זו הייתה "ליברטי שיפ" משהו כזה.
בכל אופן אוניה שפעם שמשה להובלת חיות.
אבל אתה עולה על האוניה אליהו גולומוב?
אני עולה על האוניה "אליהו גולומב".
שתי האוניות האלה יצאו במאי
1946 מלה ספציה דרך מיצר מסינה. בדרך ארצה.
איפה אתה מגיע ארצה?
לפני שהגענו ארצה הייתה לנו תקרית בקפריסין. זה היה ב..
תקרית בין מי ומי?
זה היה מקרה. התקרית הייתה פשוטה מאוד.
הצוות שעבד על האונייה
"אליהו גולומב" לא היה צוות מאוד מאומן.
שם היה דיזל. מכונת דיזל. רגילה. פיסטון אחד.
להתנעה היה צריך אוויר דחוס.
אוויר דחוס בצורה מאוד
פשוטה מילאו על ידי על ידי פיסטון הדיזל עצמו.
הם שכחו את הפעולה הזאת ביציאה והגענו לפמגוסטה.
והתברר.. בשביל להצטייד במזון. מים. ודברים כאלה.
התברר שהם מיכל האוויר הדחוס היה ריק.
אז הביאו מהחוף מיכל עם אוויר דחוס.לקח לנו שש- שבע שעות.
עד שהגעתם ארצה?
עד שהגענו ארצה.
הנסיעה הייתה יותר. הנסיעה הייתה בסביבות שנים עשר ימים.
אני כל הזמן הייתי על הסיפון.
לא. לא ירדתי לתוך ה..
איפה הגעת ארצה?
הגעתי ארצה לחיפה.
ומה אתה עושה שם?
לפני שהתקרבו לחוף כמובן שהבריטים שלחו אווירונים.
שמיד גילו את שתי האוניות האלה.
והקיפו אותנו עם אוניות מלחמה.
הביאו אותנו לתוך הנמל
ושמה העבירו אותנו במקלחות לניקוי וכל מיני דברים כאלה.
כעין קרנטינה של יום-יומיים.
כדי לוודא שלא יהיו מחלות. ושמה שחררו אותנו.
לאן?
אני ישר הגעתי לדורות משמה. ישר לדורות.
מי בא לקחת אותך?
אף אחד לא.
נתנו לי בסביבות ה - 300.400 מיל. זה היה הכסף.
ולמה דורות? מי טיפל בך?
מי בא לקחת אותך ואיך הוא..
מנעורי היו לי קשרים עם חברים שבזמנו עלו ארצה ב1939.
והייתי. הייתי בעצם חבר באותה
קבוצה אלא מה התמזל שאני הייתי קצת יותר מבוגר. מעל גיל 17.
אז מחיפה ישר..
עוד בשוויצריה נוצר קשר בין אותם החברים שהכרתי אותם עוד מצ'כיה כשהם היו
למעשה קבוצת הגיל שלי
וחברים טובים מהעיר שלי ממוסט או מאוד ערים קרובות.
אנשים שהכרתי אותם והצטרפתי לדורות.
עוד בשוויצריה כתבתי שאני מעוניין להצטרף.
והייתה לי התכתבות משווצריה לדורות.
מתי אתה נפגש עם אחיך?
עם אחי נפגשתי הרבה יותר מאוחר.המפגש
הראשון היה בשנת 1961 כאשר הוא בא לדורות לבקר אצלי.
באיזה שנה?
1961.
בדורות.
בדורות. כן.
כן בבקשה.
אבל היינו בקשר כל הזמן.
כל מיני דברי. עניינים משפחתיים.
מה עשית בדורות?
בדורות בהתחלה. עד שעבדתי שלב
של בדיקות שאני בריא והכל בסדר עבדתי בכל מיני עבודות קטנות.
לא נתנו לי עבודה מקום עבודה קבוע.
אבל כעבור זמן קצר נכנסתי לאותו מערך מים. ביוב. באר.
והייתי אחראי על הפעלת מערך באר מים הרבה שנים.
מתי התחתנת?
מתי התחתנתי?
אני התחתנתי ב1948 באופן "ראסמי".
אבל גרנו בחדר משפחה כבר.
כמה ילדים יש לך?
יש לאשתי בת מנישואים קודמים.
שהייתי למעשה האבא שלה.
ועוד שני ילדים בת ובן.
וכמה נכדים?
נכדים. אוהו.
איזה עשרה נכדים וארבעה נינים.
מר קליין. אני מודה לך מאוד על עדותך.
תודה רבה. גם לך.
השמאלי הוא סבי אלכסנדר פישר.
התמונה הזאת צולמה בתחילת שנות ה-30.
כאשר הוא היה כבר איש מבוגר.
איתו יחד חבר נעורים
שאת שמו אני פשוט לא יודע.
סבתי סופי פישר. סבי אלכסנדר פישר ואמי אוגוסטה קליין
בת של סבי וסבתי.
התמונה צולמה באמצע שנות ה-30 באחד מהמקומות.
מהחצרות אולי קאלספרט. אולי פרנצנספרט.
זו היא אמי אוגוסטה גוסטי קליין.
בערך. פחות מגיל 40.
אישה מאוד נאה. מעוד עצמאית.
זה אבי- דוד קליין.
כשהיה בערך בעשרים שנה מבוגר מאמי.
בתמונה הזאת הוא עדיין במצב בריאותי טוב.
זה היה בשנות העשרים המאוחרות יותר מאוחר הוא
חלה במחלת לב קשה שגרמה למותו בשנת 1934.
זו היא תמונה משפחתית.
יושבים מקדימה אבי דוד בצד ימין שלו אמי.
בצד שמאל שלו אחות אמי- דודה הילדה.
על ידה יושבת בת הדודה- האנה.
מעליה בת דודה שניה אווה -חווה.
אחי הוא הבולט מכולם למעלה ואני בצד ימין.
הרבה יותר נמוך ממנו.
תמונה שצולמה שוב בהתחלת שנות השלושים בערך שלושים ואחת. שתיים.
איפה?
בבית העסק שלנו. קרוב לעיר מוסט.
המקום נקרא היום הורני -ייז'קין.
שם זה היה מקום גדול מאד.עם דשאים. עם מבני תעשיה.
מקום מאוד רחב וגדול קרוב להרים.
התמונה הזאת היא של קרל
פליישמן הוא היה בן דוד שלי.
אבי. היה הדוד הנכון שלו.
אמו הייתה האחות המבוגרת של אבי.
התמונה הזאת מראה בן אדם יוצא דופן.
הוא היה רופא עור בבודיוביצה
(בודוויס) אבל היה גם סופר וגם אומן.
עסק באומנות. עסק בחריטת עץ. בחריטת לינולאום
יש לי ממנו מעט מאוד דברים שהוא צייר והוציא.
ייחודו הוא בזה שהוא בטרזין
שימש סגן מנהל של מערכת הבריאות.
והוא היה ממונה על הבריאות הציבורית.
הוא ואמו המאוד מבוגרת ואחותו היו בטרזין. גם אחיו. אגב.
מה עלה בגורלו?
הוא נשלח הלאה להשמדה בטרנספורטים של סתיו 1944 ולא חזר משם.
אחיו. אמיל חזר משם והוציא מטרזין מאות אולי אלפי
סקיצות שאותו אחיו קרל צייר בטרזין
לשם תיעוד החיים בגטו.
הסקיצות האלה קיימות עד היום הזה.
רובם נמצאים במוזיאון היהודי
בפראג.מעט מאוד נמצאים פה ביד ושם.
חלק קטן בגבעת חיים.
הממוריאל של גטו טרזין.
בן אדם מאוד יוצא דופן.
מאוד פעיל גם מבחינה ציונית אבל כאמור גם אומן.
Testimony of Josef Hans Klein, born in Most, Czechoslovakia, 1921, regarding his experiences in Prague, the Theresienstadt Ghetto, St. Gallen and Lugano His childhood in Most; his studies in Prague; his activities in the Tehelet Lavan (Blau-Weiss) youth movement and help to the movement's activists from Germany to make aliya to Eretz Israel. Deportation to the Jewish quarter of Prague with his mother, 1940; deportation to the Theresienstadt Ghetto, 1941; labor in the maintenance department; daily ghetto life; tuberculosis illness, 1943-1944; receives medical treatment; transfer to St. Gallen via Constance and Kreuzlingen, February 1945. Life in Lugano under the auspices of the Jewish Brigade and with help from the JDC; aliya to Eretz Israel from La Spezia on the "Eliahu Golomb" ship, 1946; joins Kibbutz Dorot and kibbutz life.
LOADING MORE ITEMS....
item Id
3565425
First Name
Hans
Josef
Joseph
Last Name
Klein
Date of Birth
1921
Place of Birth
Most, Czechoslovakia
Type of material
Testimony
File Number
10871
Language
Hebrew
Record Group
O.3 - Testimonies Department of the Yad Vashem Archives
Date of Creation - earliest
28/06/1998
Date of Creation - latest
28/06/1998
Name of Submitter
KLEIN HANS JOSEF
Original
YES
No. of pages/frames
35
Interview Location
ISRAEL
Connected to Item
O.3 - Testimonies gathered by Yad Vashem
Form of Testimony
Video
Dedication
Moshal Repository, Yad Vashem Archival Collection