Jael Eva Levinas

שם המרואיינת: לוינס יעל איה

שם המראיין: דב גדי

תאריך הראיון: 23.8.98

שם המדפיסה: בתיה שטהל

שמות מקומות:

Lyck

Berlin

Trieste

ש: גברת לוינס, איפה נולדת, ומתי נולדת?

ת: אני נולדתי בלוק אוספרויזן (Lyck) שזה פרוסיה המזרחית, ונולדתי בשנת 1923. לוק זאת עיירה לא גדולה עם קהילה יהודית מאוד מצומצמת. אבא שלי היה סוחר, היתה לו חנות לכלי בית, כלי מותרות וצעצועים. בקשר למצבנו הכלכלי אני הייתי יותר מדי צעירה בשביל לזכור בדיוק. המצב היה מאוד טוב, היתה דירה גדולה, בבית היו שתי עוזרות בית, אחת לניהול הביתה ואחת לילדים. היו לי שני אחים, האח הגדול ולטר הרמן, אני אמצעית והאח הקטן קלאוס הרמן.

ש: מה היו השמות של ההורים?

ת: אבא ליאו הרמן, אמא גרטרוד הרמן מבית זידנה. אמא באה מברלין (Berlin), והם התחתנו עד כמה שידוע לי אחרי גמר מלחמת העולם הראשונה בשנת 1919 או 1920. אחי הגדול נולד כנראה קרוב לנישואין. זה היה בית בורגני יקי עם כל הגינונים.

ש: תתארי את הגינונים האלה.

ת: אנחנו לא אכלנו ביחד עם ההורים אלא ארוחת ערב. את אמא ואבא לא ראינו הרבה, ארוחת הערב היתה משותפת עם האומנת, או אני לא יודעת איך לקרוא לה, היא לא היתה מטפלת כי היינו כבר יותר גדולים. היו גינוני אוכל לאכול לחם בסכין ומזלג, לא מדברים כשלא פונים אליך. אמא לא התערבה הרבה בחינוך שלנו, ואני סבלתי די הרבה מהאומנת, שאני לפי דעתי היום או שהיא היתה אנטישמית או שהיא היתה סאדיסטית, זה הלך עם מכות. עם אמא לא כל-כך דיברנו על זה, היה די ריחוק. אני זוכרת את אמא כשהשכיבו אותנו, שהיא באה בשמלת ערב להגיד לנו לילה טוב. מאוד אהבנו את ההורים, אבא היה סגור מאוד, בן-אדם מאוד מאוד סגור. זה בערך הרקע.

ש: כמה חדרים היו בבית, תתארי את הפנים של הבית?

ת: הבית היה במרכז לוק, מול הכנסיה האוואנגלית ברחוב ראשי. היה חדר אוכל, הכל פרקט עם שטיחים.

ש: פרקט זה ריצפה מעץ?

ת: זה לא עץ, היתה חדרי עץ בחדר ילדים. פרקט זה היה ששיפשפו את הריצפה עם מים. על-יד חדר האוכל היתה דלת הזזה, משם התחבר חדר לגברים כאילו. היה שם שולחן כתיבה, כורסאות עור, שולחן עישון והכל עם תמונות יפות.

ש: האם להוריך היתה אזרחות גרמנית?

ת: כן, אחרת לי לא היה היום. הרי בגרמניה החוק זה לא כמו בארצות-הברית שמי שנולד בארצות-הברית מקבל באופן אוטומטי את האזרחות, בגרמניה זאת ירושה. למשל הבת והבן שלי באופן אוטומטי, וגם הנכדים מקבלים את האזרחות. בעלי לא, אלא מי שנולד. הבת לא יודעת אף מילה גרמנית, הנכדים בוודאי שלא, אבל יש להם את האזרחות הגרמנית פלוס הישראלית, כלומר, אזרחות כפולה.

ש: האם זכור לך שאבא שירת בצבא הגרמני?

ת: כן, בוודאי, את הסיפורים ממלחמת העולם הראשונה מצרפת, אבא שירת. כל המשפחה של אמא זה היה ברור. חוץ מזה ההורים שלי היו פטריוטים, נגיד אפילו שוביניסטים גרמנים.

ש: מה זכור לך מהשוביניזם הגרמני שלהם?

ת: אין כמו גרמניה!

ש: תתארי בבקשה.

ת: נגיד ארון ספרים היה מלא עם ספרים של קלסיקאים. דיקלמו את היינה, את גטה ואת שילר ומה שבכלל היה. דיברו על גרמניה, איך ביטאו את זה? אנחנו גרמנים בני דת משה. לא הכחישו אף פעם שהם היו יהודים, אבל הם אזרחים גרמנים. זה התבטא גם בכך שהיתה הסתייגות מיהודי מזרח אירופה שבאו אחר-כך, כנראה אחרי המלחמה. היתה שכונה בברלין שהם היו פליטים שברחו מפולניה, היה בכל נתק. הם לא דיברו גרמנית, היו להם הרבה ילדים, זקנים, כפתנים. אני זוכרת שאמא היתה אומרת: מילא שהם הולכים עם זקן, אבל למה התפריט של כל השבוע בתוך הזקן. לא אהבו אותם. היהודים הגרמנים זאת היתה מין קליקה לבד, הזמינו ליום-הולדת, נסעו ביחד. אבל אני הלכתי לבית-ספר, גם אחי הגדול וגם אני הלכנו ל בית-ספר גרמני.

ש: ממשלתי?

ת: כן, ממשלתי, בית-ספר עממי. אני נכנסתי שם לבית-ספר, לא היה שם בכלל בית-ספר יהודי, זאת עיר קטנה. למשל אני זוכרת שבגרמניה בזמנו היה מקצוע דת, אני הייתי היהודיה היחידה בכיתה, אז אמא היתה שם, והיא ביקשה שישחררו אותי משיעורי דת. זאת אומרת, שיעור דת היה תמיד הראשון, שהיה מותר לי לאחר, או שזה היה אחרון, התחשבו מאוד, כך שיכולתי לצאת לפני זה. אבל אני הייתי מאוד פגיעה בנצרות, כי האומנת היתה קתולית והעוזרת היתה גם-כן נוצריה. בחדר של ההורים עמדה החנוכיה, ועמדו פמוטי שבת, בחדרים עמד עץ אשוח מאוד מאוד גדול שהסטנט שלו הסתובב, וניגן שטילה נאכט, היליגה נאכט עם כל הטקסים, וקיבלנו מתנות כמו כל ילדי גרמניה. מצד שני הדליקו את החנוכיה, ושרו מעוז צור בגרמניהת, זה נשמע נורא מצחיק. תמיד הדגישו שאנחנו יהודים, אבל מאוד חופשיים, מאוד ליברליים, אני לא יודעת איך להסביר את זה.

ש: במה התאפיינה יהדותכם בבית, למשל זכורים לך השבתות או החגים?

ת: אנחנו אכלנו בשר טרף, אבל אמא הדליקה את הנרות, זה לא היה בניגוד. אמא בליל שבת הדליקה נרות שבת, היו פמוטים יפהפיים, ישבנו ביחד, אבל אכלנו מה שאכלנו. אותו דבר היה בפסח, אני זוכרת את חג הפסח מאוד יפה.

ש: תתארי ככה את חג הפסח.

ת: לא החליפו כלים, הביאו מצות, אכלו אוכל רגיל אבל עם כל הטקסים, עם מי מלח, פטרוזיליה, עם העצם, עם הביצה, ועם החרוסת שנורא אהבנו תמיד. אבא קרא את האגדה בגרמנית מלבד הברכות, הברכות נקראו בעברית. אנחנו לא הבנו עברית, אז אני חושבת שזה היה די הגיוני שהוא קרא את זה בגרמנית כדי שאנחנו נבין. אסור היה להשתולל, אבל זה היה נורא ארוך. חוץ מזה מלבד שהלכתי לבית-ספר גרמני היו שיעורי דת יהודיים.

ש: איפה למדת?

ת: נדמה לי שבכל העיירה לא היה רב, אלא היה חזן משהו כזה, ואחרי-הצהריים נדמה לי שזה היה פעמיים בשבוע, הלכנו לשמוע אותו. הכל היה בגרמנית, למשל שאול היה זאול, חוה היה אוה, ולמדנו את סיפורי התנ"ך. את הברכות ברכנו בעברית, לפני חגים סיפרו לנו. היו בגרמניה ילדים שלא ידעו, אצלנו תמיד הדגישו שאנחנו יהודים, אבל אזרחים לא דתיים, זאת אומרת, אזרחים גרמנים. למדנו את האותיות בעברית בדפוס. זה היה די נחמד לא מחייב, אבל עמדו על זה שאנחנו פעמיים בשבוע אחרי-הצהריים הולכים לשיעורים האלה.

ש: מעבר לבית-ספר עממי איפה למדת בבית-ספר יותר גבוה בגרמניה?

ת: אחר-כך עברנו לברלין, זאת כבר תקופה אחרת.

ש: למה עברתם לברלי?

ת: למה עברנו? אמרתי לך שזאת עיר קטנה - עיירה. החנות של אבא בשביל הממדים של לוק היתה חנות מאוד גדולה עם שתי קומות, היא היתה גדולה. שם ידעו מיהו יהודי, יכלו עם אצבע להצביע מי זה יהודי.

ש: אז מתי עברתם לברלין?

ת: עם היטלר ביחד נכנסנו לברלין. אני חוזרת עוד משהו. לחנות או דברים כאלה אסור היה לנו תמיד לבוא, היתה לנו האומנת שאיתה הלכנו לפארקים וליערות. לא היה חופשי, לא שיחקנו ברחוב, דבר כזה בכלל לא היה. ידעו מי אלה יהודים, גם מבחינה סוציאלית יהודים היו אנשים מסודרים. היה בית-כנסת מאוד יפה, בראש השנה וביום כיפור ההורים הלכו לבית-הכנסת. לא הבינותי שום דבר, אני הלכתי עם אמא, והאח הגדול הלך עם אבא למטה. זה היה בית-כנסת מאוד מאוד יפה, לא מה שמשוים היום. זה היה ליברלי עם מקהלה, אם היה עוגב אני לא זוכרת, בברלין היה העוגב הגדול. תמיד היינו, נגיד בחופש הגדול, לוק נמצאת בסביבה יפהפיה, יערות ואגמים, יערות ואגמים, שטוח אבל זה קשה לתאר. אז היו מביאים אותנו החוצה למקום קיט כזה, ולמדנו לשחות בגיל קטן קטן, אף פעם לא עם אמא אלא תמיד עם האומנת הזאת. היו דברים מאוד משעשעים, כי היה לה שם חבר, אם אמא היתה יודעת, הם שמו את שלושתנו לתוך סירה, או אני לא יודעת איך קוראים לזה בעברית, לא סירה עם משוטים אלא עם משוט אחד. אחי היה על השפיץ של האוניה ושטנו. לא העזנו לספר בבית. בצהריים בא שליח שהיה בחנות, הוא בא עם האוכל מוכן ארוז יפה, ישבנו שם ואכלנו. לפעמים הצטרפו אלינו. בשביל להכיר את חבל הארץ הזה, זה מלא גרגירי יער. זה קשה לתאר, אני לא יודעת, אין כזה איזור. שטחים עצומים, זה היה ממש יפהפה ושם בילינו.

ש: מה זכור לך מן המעבר לברלין?

ת: כבר אז עמדו לפני החנות של אבא צלמים כדי לצלם גויים שנכנסים לתוך החנות. היתה סיסמה שאני אגיד אותה בגרמנית: תרגום לעברית: אדון וגברת אל תקנו אצל החזיר היהודי! עמדו וצילמו מי שנכנס.

ש: באיזו שנה זה היה?

ת: בפרוסיה המזרחית היו מאוד מאוד קונסרבטיבים, הדויטש נאציונאל, הידנבורג, לודנדורף, היו שם , היו שם מצבות שהכניסו את הרוסים לתוך הביצות. שם גרמניה ניצחה, ניצחה, ניצחה.

ש: אבל כשצילמו את הלא-יהודים נכנסים לחנות שלכם, לדעתך באיזו שנה זה היה?

ת: כמו שאמרתי לך עברנו ב33-' אז זה היה ב32-'. התנועה הנאצית היתה מאוד מפותחת ויותר היה, אני לא יודעת אם המושג הזה אומר לך משהו, הדויטש נאציונל, זה הצבא, הגנרלים, שאיפה שהוא הסתייגו מהיטלר כי הוא היה פליבאר, כלומר, לא בן-אדם, אבל הם היו, אני לא יודעת איך אומרים רטרבורג, אבל זה ידוע. אז הייתי קטנה מדי, אני הבינותי שכנראה ההורים פשטו את הרגל, ואנחנו עברנו לברלין. עברנו לברלין בתנאים מאוד מאוד, אם היה לנו בית יפהפה, בתנאים מאוד מאוד מצומצמים. עוזרת אחת עוד באה איתנו, אמא פתחה איזו חנות קטנה ללבני נשים, ואבא נשאר בלוק כנראה לחסל. אני הייתי קטנה מדי, וגם לא מספרים לילדים.

ש: איפה את לומדת בברלין?

ת: רגע אחד, בברלין עכשיו מתחיל. היה במקום גם-כן מושג שאני לא יודעת להסביר אותו, זה היה ולטלשה שולה, זאת אומרת, בית-ספר ללא דת. זה היה מאוד שמאלני, סוציאל-דמוקרטים. היה שם דבר שאף פעם לא היה בגרמניה, למדו בנים ובנות בכיתה אחת, למורה קראו בשם פרטי ולא עם כמו שקראו גרמניה. שם אני הלכתי לבית-הספר. מצבנו כבר לא היה כל-כך כל-כך. שם איך שלא היה זה בית-ספר ליברלי, דיברו על כל האירגונים, דויטשה דיזאר, על איזור הריין, כבר התחילו להגיד: זה שייך לנו גרמניה הגדולה וכל הטקסים הלאה היו שם. אבל אני זוכרת שהיו ילדים שהיו בתנועת נוער של התנועה הקומוניסטית, הלכו עם המטפחות. שם אני לא הרגשתי אנטישמיות. אבל לאט לאט חיסלו את כל בתי-הספר של הסוציאל-דמוקרטים, ונכנסו זה נקרא קרסטלישה-שול עם המשטר. אני ביקרתי בשמונה בתי-ספר בברלין. אמא העבירה אותנו, היה בנונקרן קארל-מרכס שולה, הלכתי לקראל-מרכס שולה. היה שם יחס יוצא מן הכלל, ידעו שאני יהודיה. המורה היה מאוד מאוד אוהד ויותר מאוהד. הוא שאל אותי: איך באת? גם בכיתה.

ש: היו לך חברים וחברות שבאו אליך הביתה, שהלכת לבתים שלהם?

ת: אנחנו גרנו אז כשעברנו לברלין בתנאים שלא הזמינו הביתה ילדים. היו אחת שתיים חברות גם עוד בלוק, ושמה זה הלך גם-כן, כי זה גיל שהתחילו בנים ובנות. היו לי חברים, לא הייתי בחוץ, למרות שלא הייתי מעורבת באופן מיוחד. אני זוכרת שעשו שם את ההצגה של אריך קסטנר, שפה נותנים את זה עכשיו גם-כן של שני ילדים פונקצ'ין און אנטון, כלומר, פיצפונת. שיתפו אותי בכל דבר הייתי בפנים, למרות שלא הייתי דומיננטית. הדומיננטיות שלי התבטאה שאני הייתי נורא נורא ערה.

ש: מה את רואה ברחובות, איך האוירה?

ת: זאת התה שכונה.

ש: איך ההורים מגיבים לאור מה שקורה?

ת: אבא איננו, אמא מנהלת את החנות שם. זאת היתה שכונה חדישה חדישה שהיתה בנויה, קראו לה העיר הלבנה. אני לא יודעת איך להסביר, הרחובות היו מאוד סימטריים, ויצרו ריבועים. בתוך הריבוע היו מגרשי משחקים לילדים, היה גן שושנים, היו דשאים, היה מאוד מאוד רחב, זה תמיד היה מין ריבוע כזה. שם השתלבתי, שיחקתי.

ש: הצטרפת לתנועת נוער כלשהי?

ת: איפה, אני בכלל לא ידעתי. אני גדלתי כך שלא ידעתי כלום. ידעתי שיש פלשתינה, שם נולד ישו בנצרת, על יוסף האבא, על מריה ועל היוניה, איך אומרים, הפוסטלה, הכל אני ידעתי. אבל על כך שיש תנועת תחיה יהודית מעולם לא ידעתי בגיל הזה עוד, לא ידעתי. לא דיברו על זה בבית, אני לא יודעת אם הם ידעו, הם בוודאי ידעו. אבל אבא היה חבר באריות F שזה האיגוד היהודי ללוחמי החזית בגרמניה, זה היה מאוד מתבולל, והאמין בגרמניה. כשהתחילו, כשראו את הסימנים הראשונים אז המילה היתה, זה קורה בפולניה, זה קורה ברוסיה או בליטא, אני יודעת איפה, אבל לא בגרמניה הנאורה. משוגע אחד יגמרו איתו מהר, זאת תקופה שצריך לעבור אותה. אני לא יודעת, האמינו, הרי זאת ארץ עם תרבות, זה לא יכול להיות.

ש: מתי את מרגישה שמשהו עומד להשתנות בבית, ברחוב?

ת: אני מתחילה להרגיש את זה במצב הכלכלי קודם כל.

ש: באיזו שנה?

ת: אני באתי לברלין ב33-', אז זה ב34-'35-'. היתה לי סטיפנדיה בבית-ספר קארל-מרכס, ואז כבר הוציאו יהודים מבתי-ספר מהגימנסיה, כבר לא נתנו. אז נדדתי לעוד ועוד בתי-ספר. אישית לא סבלתי, זאת אומרת, לא התנפלו עלי. אבל המורה נכנס לכיתה, כולם קמים, מרימים את היד - הייל היטלר!

ש: זה היה בשבילך פתאומי?

ת: לא, זה הלך. בפולניה נכנסו הגרמנים והיתה מהפיכה, בגמרמניה זה הלך צעד, צעד, צעד, זה שש שנים עד לקריסטל-נאכט.

ש: איפה את עומדת לאור השינויים האלה, איך זה שוטף אותך?

ת: הסבל הגדול ביותר בשבילי היה לראות את הורי יורדים מבחינה כלכלית. לא היה, זה הגיע לכך שחסכו על אוכל. בסוף הגעתי לבית-ספר, בבית-ספר המורה הופיע במדי אס.אה, אבל אני לא יכולה להגיד שהוא צעק היהודיה או הזה, אבל נכנס לבית-הספר מקצוע - תורת הגזע. הוא לקח אותי, ועלי הוא הדגים את הגזע הנחות לעומת הגזע הארי. אני שחרחורת, אבל לא היה לי אף גדול, הייתי נראית די נורמלית. אז הוא הדגים עלי, ואז באתי הביתה ואמרתי: אמא, בזה אני גמרתי, רגלי לא תדרוך יותר בבית-ספר גרמני. היו בתי-ספר יהודיים, אבל אמא רצתה שאנחנו נלמד בבית-ספר גרמני. אתה מכיר את הסלנג הזה יודן-שולה ששם יש רעש ובלגן, זה היה עוד בראש של אמא שלי. אבל אז כשעמדתי על כך, ואמרתי: אני לא הולכת לעולם לא, תעשי מה שאת תעשי, אז היא רשמה אותי לבית-ספר יהודי בברלין.

ש: באיזו שנה?

ת: בערך ב45-'46-'. אז נפתחו עיני, אז הכל התהפך אצלי.

ש: תתארי בבקשה את השינוי, קודם כל איפה למדת בבית-הספר היהודי, האם לבית-הספר היהודי הזה היה שם?

ת: זה היה בית-ספר עממי במקום בברלין. זה היה בית-ספר יפהפה גם מבחינה ארכיטקטורית וניקיון, המנהלת היתה ליידי והיו ילדים יהודים. פתאום נפל משהו. אני בכלל הייתי ילדה מופנמת בגלל שגם בבית הורי סבלו נורא נורא, הם לא היו רגילים, אמא שלי לא היתה רגילה. אז מה אני אגיד, זה היה שינוי של תשעים מעלות.

ש: מה הרגשת פתאום?

ת: אני לא צריכה להתאפק, אני לא צריכה לשמור. תמיד אמרו בגרמניה, זה יהדות גרמניה: תתנהג יפה, אל תלך עם תכשיטים, לא להתבלט, צנוע, יפה, תמיד על פרופיל נמוך. פה אני פתאום התחלתי לחיות, אז שמעתי בפעם הראשונה על תנועת נוער וכל הרעיון. היו כמה תנועות, היתה תנועת הבונים והיה השומר הצעיר, לקחו אותי לתנועות, ובסוף נשארתי בהשומר הצעיר. אז אני גבהתי, הזדקפתי והתנועה זה היה משהו שאי אפשר לתאר.

ש: תתארי את פעילותך, את הצטרפותך לתנועת השומר הצעיר.

ת: קודם אני צריכה להגיד משהו, שכשאני הייתי בבתי-הספר הגרמנים הילדים היו בנוער ההיטלראי והבנות היו ב-בי.די.אם, זאת התנועה של הנשים, ואני גם רציתי. אתה יודע מה זה שהולכים בסך עם פנפרים, עם דגלים, הרי היינו ילדים. הלכו לקולנוע היו סרטים מגמתיים נאצים עם הילדים הגיבורים שמקימים את גרמניה החדשה, כולנו רצינו. אמרתי תמיד שמזל שנולדתי יהודיה, אחרת הייתי נסחבת וזה היה טבעי.

עכשיו באה תנועת נוער, אני באה לשם, איך אני אגיד לך. אני באתי בפעם הראשונה אני נדהמתי, כולם היו בחולצות לבנות, היתה שירה והיו ריקודים. השומר הצעיר שהיום אני לא יודעת אם הוא שווה משהו, שם זאת היתה תנועה מאוד אינטלקטואלית, קראו את הכל. אני לא אומרת שאת ההשכלה שלי קיבלתי שם, אבל זה נתן לי את האשנב, נפתח לי אשנב. ספרים, מוזיאונים, קונצרטים. אני זוכרת שהיתה האופרה של ברלין, היינו בחמש בבוקר קמים, עומדים בתור בשביל לקבל מקום עמידה וביחד תמיד כמה. איזה חוויות היו לנו.

ש: תתארי את החוויות.

ת: תתאר לך שאתה נמצא באופרה של ברלין, אני לא יודעת אם אתה יש לך, הרי את האופרה של פריז ראיתי, אבל זה משהו. הלכנו לתיאטראות. זה הודות לתנועות שפתחה אשנבים יותר לעולם. משילר יש דון-קארלוס, שיש שם משפט - אדוני תן חופש מחשבה. אין לי מילים להגיד את זה מה שקורה שם בתנועה לבן-אדם, מדברים על זה. היה לנו קן השומר הצעיר, היו בברלין כמה, אבל היה לנו בקירבת מקום, ושם ישבנו ודנו על הבעיות של העולם.

ש: כשהצטרפת להשומר הצעיר הרגשת עוד את הפטרוטיוטיזם הגרמני או שפתאום יש ציונות בפתח?

ת: יש לנו גם-כן, הרי זה היה אידיאליזם מטורף של ילדה בת ארבע-עשרה חמש-עשרה, שבונים ארץ שלנו. עשו גם הרבה שגיאות, סיפרו לנו הכל על קיבוץ, על שוויון - גן עדן עלי אדמות.

ש: אז איפה הפטריוטיזם הגרמני שלך?

ת: אני אספר לך משהו. קראנו בתנועה סיפור של פרץ, ויש שם מילה שהרבי בא ואומר איזשזהו מאמאשי. אני באה הביתה, ואומרת לאמא: מאמאשי. קיבלתי סטירת לחי כזאת שהראש... אחר-כך כל יהודי מזרח אירופה זה כבר היה דור שני, הם כבר דיברו גרמנית, לא הרגשתי הבדל בכלל לא, וזה גם לא עלה בדעתי, אבל אמא שלי תמיד ראתה. אתה יודע מה זה לנסוע לא לטיול אלא למסע אצל איכרים להיות בתוך התבן ובתוך הקש, ואנחנו הכל עוד עושים לבד ומבשלים.

ש: היית הכשרה?

ת: זה עוד לא הכשרה, זה עוד בתנועת נוער, זה היה חיים, זה היה חלום. פעם אחת אני זוכרת, שרנו הרי את השירים לא של הנאצים, אתה לא יודע, הרי יש לאנץ קנשט לידה זה שקמו האיכרים.

ש: זה שיר האדמה?

ת: לא של אדמה, אלא שקמו והתנגדו, כל השירים האלה. אחר-כך שרנו שירים אנטי-מלחמתיים. שרנו את השיר - לעולם לא נישא נשק וזה היה שיר אסור בגרמניה. באו גיסטאפו ובלילה כמו שהיינו...

ש: איפה הייתם?

ת: היו מחנות הכשרה אבל זה לא היה בהכשרה. הם נתנו לתנועות נוער איזה ארבעה שבועות פשוט לחיות חיים עצמאיים, היה יום שאנחנו קבענו את הסדר יום, קראנו מבובר, קפקא ווסרמן. הכל נפתח, ומאוד מאוד תפס אותנו.

ש: מה קורה, מה את רואה ברחוב?

ת: אני לא חיה ברחוב, הלכתי לבית-ספר יהודי והשעות הפנויות זה היה בשביל חברים מהקן. אני ברחוב באמת לא חייתי, לא חייתי. אנחנו חיינו כך שיום יום היינו נפגשים.

ש: שמעת על גירושים?

ת: אחר-כך אני עוד לא שם. סגרו את הקן, נתנו לנו בקהילה היהודית הגדולה חדרים, וכל שיחה, כל פגישה היו צריכים להודיע לגיסטאפו, היה שם מישהו אחראי, על מה מדברים. אז לפי הנושאים דיברנו על דבורים ועל עצי פרי. תמיד אחד מאיתנו עמד בחוץ, ראו שמישהו נכנס, אז דיברנו על התולעים ועל כל זה, אבל ככה דיברנו על ארץ-ישראל וכל הרעיונות. מה שראינו זה עוני של הילדים. היו יהודים שכנראה הוציאו כספים החוצה, ההורים שלי נשארו עם הכותונת.

ש: כשאת אומרת העוני, תתארי את העוני הזה, מה את רואה, מה זאת אומרת?

ת: אבא לא עבד, הוא עשה דרך הקהילה היהודית או אפילו דרך הגרמנים הסבה מקצועית. אבא שלי עם הידיים הקטנות, אני עד היום לא יודעת מה זה מה שהוא עשה, הרתחה או איזה . לקחו אותו, הכניסו אותו לאיזו עבודה, הוא עבד בשכר רעב. היהודיות ניסו ללמוד לעשות עוגיות שאולי יהגרו. היה קשה, לא היה לקנות בגד. לא הלכנו בסמרטוטים, כי יהודים ניסו לשמור על פאסון. המפעל שאבא עבד בו אריזיאט עבר לידיים של גרמנים אז פיטרו את כולם, גם את בעלי-הבית, הרי קנו את המפעלים בפרוטות, כי ידעו שיהודים צריכים למכור. אז חלה, מעניין שהוא הלך לבתי-חולים גרמנים, והוא קיבל דמי אבטלה.

ש: מה קורה עם המשפחה שלך עם הדוד, עם הסבא?

ת: את הרופאים נדמה לי שכבר ב הראשון הוציאו מהאוניברסיטאות, אז אלה היו כבר בחוץ. כולם היו בערך באותו המצב. מי שהיה לו קצת בצד אז היה לו, אבל אין הכנסה, אין פרנסה. אחר-כך היה החוק שהוציאו את כל העוזרות הגרמנות מהבתים היהודיים בגלל שהבעלים לא ישחיתו את הגזע הארי, כולם היו צריכים לצאת. על החנויות היהודיות שעוד היו היו צריכים לכתוב באותיות מאוד גדולות צורה מסויימת, והוסיפו לכל אשה את השם שרה ולכל גבר את השם ישראל. אתה רואה את הפספורט, אני שרה, זה נשאר. אז הם היו מסומנים מראש, איש לא העז להיכנס לחנות כזאת. אחר-כך אני מתקרבת לליל הבדולח.

ש: האם יש הרגשה באויר שמשהו עומד לקרות?

ת: עד כמה שאני יודעת היה הרצח על-ידי גרינשפן, ברגע זה שיהודי רצח גרמני, נדמה לי שזה היה בצרפת שהוא רצח אותו, אז התחיל מאוד.

ש: מה את רואה ברחוב באותו לילה?

ת: רגע, אני עוד לא הייתי. זה היה פתאום, לא ידענו, אני לא ידעתי שום דבר. פתאום אנחנו שומעים קולות נפץ של זכוכיות והמון פרוע מסתובב ברחובות. אני הייתי לבד בבית, אני מסתכלת החוצה, ולא הבינותי שום דבר. לפני זה עוד, אני לא יודעת אם זה בזמן ליל הבדולח, לקחו את כל היהודים שהיו ללא אזרחות, שהיו פולני, ושלחו אותם לבונשון לגבול גרמניה-פולניה.

ש: איך ראית, איך ידעת?

ת: אני לא ידעתי, חברים פתאום נעלמו. לא ידעתי, מי ידע?

ש: מה את שואלת, לאן הם הלכו?

ת: אחר-כך נודע לנו שהפולנים לא נתנו להם להיכנס, הגרמנים לא נתנו להם לחזור.

ש: איך זה משפיע עליך?

ת: החברים שלי אינם.

ש: איך זה משפיע על חיי המשפחה?

ת: זה דיכאון אחד גדול, בבית זה נורא. אני חייתי בבית-הספר ובתנועה, בבית זה היה רק לבכות, לראות את הורי זה קשה לתאר. אבל הייתי צעירה מלאת מרץ ואידיאליזם, בית-ספר והתנועה. עזרו בבית מה שיכלו. אז אני באתי לבית-הספר היהודי, ותתאר לך את זה, גמרתי שמונה כיתות, גימנסיה לא היתה, אז בית-הספר דאג לכיתות נוספות, אבל זה עלה כסף, זה עלה מעט כסף, אבל להורים שלי לא היה כסף לשלם את זה. אני רואה את הויכוח בבית, למה היא לא תלך לעבוד ותרויח כסף. אין לי מה להתפאר, אבל הייתי תלמידה מצטיינת, ושאלו אותי: למה את לא ממשיכה? אז קראה לי המנהלת שהיתה ליידי יוצאת מן הכלל. היא אמרה לי: אווה אני אתן לך את האפשרות לתת שיעורי עזר לכיתות הנמוכות, את מסכימה? היא באמת היתה, ואני יודעת שכשהקריאו את השמות מי לא שילם, על השם שלי דילגו, לא הזכירו, היא ידעה את המצב. אז אני הלכתי לבית-הספר לכיתות הגבוהות, אישיות ד"ר ברגמן שהיתה. זה לא היה בית-ספר, כבר ישבו ביחד וקראו, זה קשה לתאר. היינו מעט. כשגמרנו אמרו לי: את רוצה לעבוד, את לעליה.

ש: כבר היעד שלך זה לעלות ארצה?

ת: זה היה בשנים 38'39-'.

ש: איך ההורים ראו את העתיד שלך?

ת: לא ראו, לא ראו, אם חיים במצב כזה אין עתיד, אין עתיד, איזה עתיד יש? אני הולכת ברחוב, עוברים בסך שם האס.אה עם כל הדגלים, וכל הקהל עומד ברחוב לא חשוב איפה, עומדים דום, וחייבים לברך את הדגל. אני יודעת שדוד שלי עמד שם במקרה, לא הרים את היד, אז הרביצו לו מכות רצח. למדנו שאם בא משהו, ושומעים את השירים האלה, נכנסו לתוך כניסה של בית. אנחנו רואים, איזה עתיד? העתיד היה להגר. אילו היית רואה את התורים על-יד הקונסוליות.

ש: מה קורה במשפחה שלך?

ת: אחי חלה, הורי התעניינו להגר לאוסטרליה, כי חיפשו בעלי מקצוע, ואבא למד את ההתכה הזאת. ברגע שיש חולה במשפחה אף ארץ לא מקבלת אותנו.

ש: ולארץ-ישראל?

ת: בחייך, אתה שואל על ארץ-ישראל?

ש: או פלשתינה?

ת: אתה באמת שואל את זה ברצינות, מי יכול היה לעלות? היה סרטיפיקט של קפיטליסטים, אני לא יודעת עבור איזה סכום שלא היה ובשביל משפחה זה המון המון כסף בגרמניה. כשאני הייתי בתנועת נוער התחילה עליית הנוער, היתה הנרייטה סולד האמריקאית שאירגנה. כשאני העזתי להגיד בבית ב39-' שאני רוצה לעלות עם עליית הנוער אז הורי היו צריכים לתת את ההסכמה, הרי הייתי בת חמש-עשרה.

ש: מה הם חשבו?

ת: אני אגיד לך משהו נורא מצחיק, שאני מתביישת להגיד, הם אמרו לי: מה, את תלכי לחלוב פרות, את תסתפרי, תראי כמו בן ויהיה לך ילד בלתי-ליגאלי. לחצו ולחצו, בינתיים אחי אושפז בבית-חולים יהודי עם יחס לא רגיל, זה אחר-כך ההורים כותבים לי. היתה לו אז בסך-הכל דלקת פרקים, פניצלין ודברים כאלה הרי בזמן ההוא עוד לא היו, וזה עבר ללב. אז המצב הדרדר. הוא גדול ממני אז הוא עוד היה בהכשרה. מה זה נקרא הכשרה? הולכי לחודש ימים או שלושה שבועות לחוה חקלאית לעבוד, להתגבש אם אתה חבר טוב, או אם אתה מסתגל. את זה אנחנו עשינו לא הנאצים, לבדוק אם הוא מסוגל לחיות בחברה. היום אני מסתכלת על זה, שלא אישרו אותו בגלל מחלתו. אחר-כך אני נרשמתי. אבל זה אני עוד צריכה לספר שהלכתי לעבוד אצל משפחה יהודית עם ילד.

בדתי אצל המשפחה הזאת, הם לא התנהגו, יהודים לא יודעים לא קיבוצניקים. ראו שאני לא באה מהרחוב, היחס היה לא מאוד נעים. אבל מה שאני זוכרת שראיתי בחלון שהיה שם מצעד של הנאצים לראווה וזה היה שעות. אומרים שכולם היו במפלגה, אבל מי שלא היה חבר מפלגה לא קיבל עבודה. אם מישהו לא היה חבר מפלגה הוא היה מחוסר עבודה, אז אנשים הלכו. שעות שעות צעדו וצעדו עם הדגלים. היו איגודים מקצועיים, מי שלא הופיע נזרק מהעבודה. את המדים הם קיבלו מהעבודה, או אני יודעת ממי. יש עוד משהו, שהמצב הכלכלי בגרמניה אחרי חוזה וורסאי היה באמת כזה שהיו המונים של מחוסרי עבודה, ופתאום אומרים להם, הנוער הזה בכלל בנו את האוטוסטרדה. פתאום היה דבר כזה שנקרא טיולים, כמו שהיום עושים מפא"י, שמכניסים את כולם לאוטובוס, ונוסעים לבית-הבראה, אבל זה היה הרבה יותר מאסיבי. היו אוניות והיתה גרמניה גדולה, וכולם נהנו, מה אני אגיד לך, הם נהנו. אני אחרונה שאצדיק את זה, אבל היה רקע.

אם אני יכולה לחזור למשהו בחזרה, כשהייתי עוד בלוק מצבנו היה מאוד טוב. היה חורף מאוד מאוד קשה, אמא פנתה לקהילה היהודית, וביקשה לקבל בן בגיל של אחי ובת בגילי שיבואו אחרי בית-הספר לאכול אצלנו ארוחה חמה ולבלות איתנו ממש עם הילדים. לא מצאו בכל לוק ילד יהודי כזה. אז אמא לקחה ילדה מהכיתה, אני זוכרת את השם עד היום, היא צריכה להיות הנאצית הגדולה ביותר וילד מהכיתה של אחי. הם באו לבית, הם היו כאלה חיוורים. הם היו אצלנו עד החושך, שיעורים והכל עשו אצלנו. אמא שלחה איתם לבית שלהם ארוחת ערב, כי זה כבר היה מאוחר. עוזרת הבית שהיא היתה נחמדה, מאוד אהבנו אותה, היא היתה מלווה את הילדים האלה לבית, היא חזרה, והיא אמרה: אני לא יכולה לתאר לכם איך אנשים גרים במרתפים, בחלונות מתחת לפני הקרקע. אז תתאר לך שאנשים כאלה אים לבית יהודי שהכל יש מכל טוב...

צד שני:

אחרי ליל הבדולח הדברים נעשו יותר חריפים. איך אני עליתי ארצה? על-ידי התנועה - השומר הצעיר. היה במייניקה שטראסה בברלין יונדאמט, אני לא יודעת איך קוראים לזה, זה היה משרד של הקהילה היהודית ל...

ש: הגירה?

ת: לא, זה היה רק לישראל. או שהוציאו ילדים, היו אחר-כך עליות ילדים שניסו להוציא אותם.

ש: מי הולך למשרד הזה, את הולכת לשם?

ת: פה יש מכתב, הכל אני הולכת, אבל היה לי הגב של התנועה, ההורים לא. ילדה בת חמש-עשרה, מה זה ארץ-ישראל? ארץ פראית ללא תנאים, שולחים ככה בלי אף אחד, בלי שפה, בלי, בלי, בלי, הם לא ששו לזה. אז הלכתי למייניקה שטראסה, רשמו, אבל המדריכים... . מפלגתיות תמיד היתה, אז המדריכים מהשומר הצעיר עזרו לנו, זאת אומרת, הם עמדו אחרינו, וגם המליצו. עכשיו אני אספר לך באמת משהו מצחיק. רוצים לשלוח אותי שנת 39' אחרי ליל הבדולח, אז יהודים שהיו רופאים הם היו צריכים לאשר שאני כשרה לעלות לארץ. אני הייתי רזה רזה, עכשיו לא, הייתי עוד יותר רזה, לגמרי לא מפותחת כמו ילד, לא אישרו אותי לעליה. יהודים רופאים לא אנטישמים אמרו: את לא יכולה במצב כזה, לא תעמדי, כמה שיהדות גרמניה היתה מטומטמת. אמרו לי: את לא יכולה לעמוד בזה, מחקו אותי, ואמרו לי: נותנים לך חצי שנה, אחרי חצי שנה תתייצבי שוב. אף אחד לא מאמין לי לזה. אחרי חצי שנה אני לא יודעת אם קיבלתי במשקל או אם לא, או אם גבהתי, אבל אז אישרו אותי, ושלחו אותי לא להכשרה, כי להכשרה הלכו הבוגרים שהלכו לעבוד אצל איכרים. היה מחנה שקראו לזה פורבראייטון לאגר - מחנה הכנה, אז שלחו אותי לשם. תמיד היו איזה שלושים, והביאו אותנו...

ש: איפה זה היה?

ת: זה היה ברוטניץ, אני הייתי ברוטניץ, אל תשאל אותי היום איפה זה, זה איזה חור בגרמניה.

ש: איך את נפרדת מההורים?

ת: נסעתי רק לשלושה שבועות, עוד לא, עוד לא. אני הייתי רזה ונורא התחשבו בי, אז נתנו לי לעשות את העבודות בבית לבשל, לנקות, לשטוף את הרצפות. הבחורים והבחורות הבריאות יצאו לעבוד בשדה לחפור באת. האדמה היתה קפואה, הם עבדו כמו סוסים, המים קפאו, אי אפשר היה להתרחץ. ישנו גם-כן איזה עשרה בחדר אחד בקומות והיתה המון שטיפת מוח. כולם היו ילדים, ההרכב היה אני חושבת שבעים עד שמונים אחוז יוצאי השומר הצעיר, היו גם ילדים שהיו לא מאורגנים, והם לא התנהגו יפה. אנחנו באנו היה לנו רקע, ידענו, היתה לנו מטרה, אבל הילדים באו מבתים שלא כל-כך יודעים. הם לא היו חברותיים, הם לא הכירו את השירים. בתנועת נוער יש הרי כל מיני קונצים, אבל הם היו איכשהו בחוץ. תתאר לך שאחרי ארבעה שבועות יושבים ודנים מי כשר לא רק מבחינה בריאותית אלא חברתית לעלות ארצה וזה בשנת 39'. המדריכים ישבו, אחר-כך באו מההנהלה הראשית של השומר הצעיר, וגם שיתפו אותנו במקרים שזה כאב. לא אישרו, והם הושמדו זה מאה אחוז, ילדים כמונו.

ש: איך בכל זאת עלית ארצה?

ת: אותי אישרו, כי הייתי בשומר הצעיר.

ש: תתארי את היום שאישרו לך, ואת מודיעה להורים שלך?

ת: אני אושרתי, אבל עכשיו זה עוד לא הולך. עכשיו באו המדריכים מהתנועה לשכנע את ההורים לחתום. אולי זה נראה היום, אבל הייתי בת יחידה בין שני אחים, אחי היה מאוד חולה כבר אז. הם באו לא פעם אחת ולא פעמיים, דיברו, ואני נידנדתי. הסוף היה שההורים חתמו, אבל עוד לא יוצאים. הלכתי להיפרד, בשביל להבין את האוירה, בצרפת הנאצים נכנסו וטראח, בגרמניה זה הלך בהדרגה. הלכתי למורה שלי בכיתות הגבוהות, אישה מאוד נחמדה, רציתי להיפרד ממנה. אני יושבת איתה, והיא אומרת לי: אוה, את מטורפת, את הולכת לעבוד בחקלאות, את חייבת ללמוד, איך את? הכוונות שלה היו טובות, היא אמרה לי: את לא נוצרת לזה, ככה בשנת 39'. בסוף...

ש: את עוזבת את הבית?

ת: לא, אני עוד לא עוזבת. יש רשימה מה צריך להביא, להורים שלי לא היה כסף להביא את הכל, והתביישתי כי היו יהודים שכן יכלו, היה להם אולי מתחת לבלטות, אני לא יודעת איפה. היתה אז המודה שהולכים עם מגפיים ומעילי עור, ומעיל עור עלה הון תועפות. אני יודעת שלאמא היו איפה שהוא מטבעות זהב שהיא הלכה למכור בשביל לתת לי את המינימום, והיא שאלה: מה את רוצה עוד? אני גם לא יכולה להסביר, יש לי ילדים טובים, יש לי נכדים טובים, שילד זה לא בגלל שהייתי טובה, אבל התחשבות כזאת. אמרתי לאמא: אמא, אל תקני, תשאירו לכם, אני אסתדר. אני הייתי נוכחת כשהיו צריכים לשלם חשמל ולא היה כסף, ואם לא היה כסף סגרו את החשמל. אז היינו יושבים בבית, מפחדים להוציא הגה, הוא היה מצלצל, לפעמים הייתי לבד, ולא לפתוח את הדלת. כל-כך הזדהו עם ההורים, בכל אופן אני חושבת שרוב הנוער. אז אספו אותנו, אמרו שלום, אבל תמיד חשבנו שעוד מעט נתראה, לא היתה המודעות הזאת. אמרנו: אמא, נבוא, את תבואי, נתראה, כדי לעשות אוירה יותר קלה. לחלק מזה אנחנו באמת האמנו, כי היו אומנם כבר מחנות ריכוז בגרמניה כמו: ברגן-בלזן, בוכנוואלד, אורניינבורג, אבל אלה לא היו מחנות השמדה. אומנם מתו שם כמו זבובים מסיבות אחרות, אבל לא היתה השמדה, וישבו שם המון קומוניסטים.

ש: אבל באותם ימים כשהיית צעירה ידעת על כל המחנות וכל העצורים שהיו במחנות האלה?

ת: כן. אני יודעת שאת הדוד שלי עצרו וזה היה עוד אחרת. עצרו אותו נדמה לי בגלל שהוא העביר דוויזים או משהו, תפסו אותו. שלחו אותו לבוכנוואלד, ועל-ידי הקהילה היהודית הם שיחררו אותו בתנאי שהוא מביא סרטיפיקט או ויזה לאיזושהי ארץ, שהוא במקום עוזב את גרמניה, אז הוציאו אותו. זה עוד לא היה...

ש: מבחינתך כשאת מתכוננת לעלות ארצה, איפה את עומדת בהכנות?

ת: אין לי הרבה הכנות.

ש: אז מתי את הולכת?

ת: זה טרנספורטים, זה לא הולך אחד אחד.

ש: תתארי את עלייתך ארצה, קודם כל באיזה תאריך עלית ארצה?

ת: בפספורט כתוב מתי עליתי ארצה, זה היה במרץ 39'. בברלין יש המון תחנות רכבת, אבל היתה תחנת רכבת שמשם יצאו לחוץ-לארץ. קבענו להיפגש שם עם התנועה היו...

ש: כמה אנשים הייתם?

ת: היינו הרבה, כי עמדה רכבת שלמה ולכל הפחות ארבעה חמישה קרונות.

ש: לאן אתם נוסעים?

ת: רגע אחד, עומדים וצריך, אתה שאלת אותי, אם את זוכרת, יש דברים שלא שוכחים לעולם. הורים מביאים את הילדים שלהם בעצם לבלתי-ידוע. אני רואה את האס.אס עומד ויש מלא הורים וילדים. היינו צעירים, נוסעים לישראל קצת שרים, ואתה רואה את ההורים. אז באו, אלה לא היו האס.אה אלא האס.אס, הם שילבו את הידיים עשו שרשרת לכל אורך תחנת הרכבת, ודחקו את ההורים רחוק ככה שבקושי אנחנו יכולנו עוד לראות אותם. אנחנו שמענו את הבכי וזה הסוף. אנחנו נסענו לאיטליה לטריאסט (Trieste), זה בעליית נוער שאנחנו יצאנו הרי באופן ליגאלי, היה לי פספורט וגם לכולם, אחרת לא יכלו לצאת. נדמה לי שהיה מותר לקחת חמישה מארק, ויצאנו לטריאסט. בטריאסט הלינו אותנו באיזה מחסן, ושם עלינו על אוניות.

ש: איזו אוניה?

ת: נדמה לי שזה היה 'גלילי'. אז נסעו איזה ארבעה ימים, זאת אומרת, עם טריאסט היינו בדרך נדמה לי איזה חמישה ימים. על האוניה אנחנו רוקדים, נוסעים לארץ, זאת היתה אקסטזה. איפה שהוא ההורים תמיד נשארו אבל... , וגם אף אחד לא רצה להיות... . הנסיעה היתה מעניינת עם אוכל, עם הכל, עם תאים, הקאנו כמו שצריך, כי זה היה במרץ, ובמרץ כשיוצאים מאיטליה מהים האיגאי אז יש שם סופות, והגענו לארץ.

ש: לאיפה בארץ?

ת: אני הגעתי לחיפה. עכשיו תבין עוד דבר אחד, הרי אותי לא אישרו לעליה חצי שנה, אז החברה שלי יצאה כבר חצי שנה לפני. עשו ג'סטה עצומה, ששמרו לי מקום אצלם, שאני היכרתי אותם. אני הייתי לבד. באו למעברות לשער עמקים והייתי יחידה, כי הקבוצה לגן שמואל יצאה חצי שנה קודם.

ש: מחיפה לאן את הולכת?

ת: בחיפה המדריך, אם זה בשבילך היום מושג, בניו גרינברג שהוא היה בן-אדם לא רגיל, הוא הבן של היהודי הפולני שהיה בפרלמנט הפולני. הוא קיבל אותי, לא ידעתי עברית. על ערבים אף פעם לא סיפרו לנו, זה לא ידענו. על ערבים דרך אגב, היו הסיפורים של הנער מהחולה שמציל את הישוב, ערבים זה לא היה, בכלל לא...

ש: מחיפה לאן את הולכת?

ת: המדריך של עליית הנוער גן שמואל בא, ולוקח אותי.

ש: הוא לוקח אותך לגן שמואל?

ת: קודם הוא מביא אותי למטבח הפועלים בחיפה, אני רואה תפוזים, ולא ראינו כבר תפוזים. הוא שואל אותי: את רוצה לשתות כוס מיץ? אבל אני התביישתי, חשבתי שזה נורא יקר, בקיבוץ חיים בצימצום. הוא שתה, אני זוכרת שראיתי איך שזה יורד לו, ואני אמרתי: לא, אני לא רוצה. הוא הביא אותי לגן שמואל. לעליית הנוער היה סטוטוס מיוחד, הסוכנות בנתה בזמנו בתים רק לעליית נוער.

ש: בגן שמואל?

ת: בכל מקום, אבל אני הייתי בגן שמואל. זה בית הסוכנות, שתי קומות, חדרים חדרים והטיפוסי זה עם המרפסת הגדולה שמחברת. אנחנו היינו שם, והצטרפו אלינו וינאים. אז עוד לא היתה עליה מאף מקום, זה היה אחרי האנשלוס מאוסטריה, אז היינו וינאים וייקים. גרנו תמיד שלושה בחדר אחד.

ש: איך החברה הישראלית קיבלו אותך כייקית?

ת: אני בעליית נוער בקיבוץ לא יכולה לדבר אף מילה עברית. אני בעליית נוער הקיבוץ זה קיבוץ. עם המדריך עם בניו דיברתי עם ידיים הוא ידע קצת יידיש ובקושי היתה איזו קומוניקציה. אנחנו באנו לשם זה עליית נוער, בית מלא ייקים ואוסטרים, לדבר גרמנית אסור, כי זאת שפת האוייב, אבל לא היתה לנו שפה אחרת, אז דיברנו בשקט בשקט בגרמנית. עכשיו יש לי טענה, היינו בני חמש-עשרה שש-עשרה בבית לבד, אף אחד לא גר בבית הזה חוץ מאיתנו, חופש מוחלט. היינו בגיל ההתבגרות היה שם שישו ושמחו. כל אחד חיפש חום אצל השני, כי היינו שם ללא שפה, חום, אוכל, הכל זר וכל מה שהיה היו החברים. היה חוזה, הסוכנות עוד שילמה, השאירו אותנו בתוך הבית חצי יום לימוד חצי יום עבודה. אז החצי יום עבודה אנחנו לא רגילים לחום, לאוכל. נשרפנו בעור בתור חתיכות, הכל נשרף בשדה. אלה שהיו שם אמרו לנו: את מסנוורת עם העור הלבן.

ש: קשר עם הבית יש?

ת: בינתיים עוד לא. יש תקציב למכתבים. אם אני אספר לך על מכתבים של אמא ואבא, שמתחננים: תכתבי, תשלחי תמונה, אני כבר לא יודעת איך את נראית, תכתבי, אבל היה תקציב. אני לא מאשימה את גן שמואל, אני לא יודעת איך זה היה לפני פרוץ המלחמה, היה תקציב, ולא יכולתי לכתוב כמה שרציתי. בכל מכתב ההורים התחננו: תכתבי, תשלחי תמונה, איך את נראית. בינתיים אחי נפטר בבית-חולים, קיבלתי מכתבים קורעי לב. מי נשאר? את הקטן רצו לרשום אותו לעליה, ילדים לא קיבלו עוד, אז היתה עליה שהוציאו לאנגליה, אבל לא קיבלו אותו, לא יודעת למה, והוא ניספה גם-כן. אז הכל אני הייתי. זה היה קשה לקרוא, הם ביקשו תמונה. אני שלחתי איזו תמונה שעשו ממני שם בתמונה, אז אמא כותבת במכתב: את החלפת את התמונה, זאת לא את. רק אחר-כך היא כתבה שהיא לקחה זכוכית מגדלת, והיא אמרה, הרגליים הארוכות והשערות, היו לי אז שערות. היא כתבה: אבל תשלחי עוד. שלחתי עוד מכתב, אבל לא כל המכתבים הגיעו. הם כתבו, ואני כמו שאמרתי לך ויאה ורשה, זה לקצר. מנין היה להם כסף לשלוח את זה עם הדואר המיוחד לשדה תעופה פעמיים ביום, שאת לא תסבלי, כי כל מה שיש לנו זה עוד זהו. אני יושבת וזה נוזל, מה אני אגיד לך.

הדבר הטוב הוא שהיינו צעירים ולצעירים יש משהו. אנחנו גם באים לקיבוץ שזה החלום, אבל המכה שקיבלנו בקיבוץ גם-כן היתה גדולה מאוד. כי מה שאנחנו חלמנו, ומה שסיפרו לנו זה לא יכול להיות דבר כזה, זה לא יכול להיות. פתאום ראינו על-יד סידור עבודה עומדים חברים ורבים בקולי קולות. בקיבוץ רבים, מרימים את הקול? זה היה גם-כן מין... . בגן שמואל היו ילדים בגילנו, בגן שמואל כבר היו. אנחנו לא היינו שייכים, לא עירבבו אותנו עם הילדים. אם אתה זוכר היה במשמר העמק המוסד החינוכי של הקיבוצים, כי בקיבוצים לא היו מספיק ילדים, אז היה המוסד החינוכי עם חזן, עם מאיר יערי ושם זה היה לתפארת. אותם שלחו לשם ללמוד, אבל אותנו לא. אם אני אספר לך, זה אידיוטי אם אני אחרי כל האסונות וכל השואה מספרת על חתיכת שוקולד, היה להורים תקציב לילדים. את האוכל חלק בכלל לא יכולנו לאכול, זיתים אני לא היכרתי הגדולים והשחורים, חצילים לא. גם בקיבוץ לא אכלו, לא נתנו לנו אוכל יותר רע, חס ושלום, אבל לא הלך לנו כל-כך, אכלנו לחם עם שמן, הבחורות התחילו להשמין. זה היה גיל התבגרות, הווסת נפסקה, כל ההורמונים השתנו גם אצל הבנים, ועבדנו כמו סוסים. אחר-כך ילדי קיבוץ גן שמואל היו מדריכים שהיינו הולכים, הם קראו לנו בשמות גנאי.

ש: כמו למשל?

ת: אנחנו היינו לבושים אחרת, אנחנו לא היינו צברים. הם קראו לנו שמות כמו: גבינה לבנה, קצת נאצים. אני יודעת שעשו את הכל בשבילנו, המדריכים היו מעל ומעבר, באופן מיוחד הבניו הזה הוא היה אמא, אבא, מדריך, הוא היה הכל. אבל הוא הכניס משטר, אולי זה היה טוב, שמי שלא עובד בסדר, והוא שם דגש גדול על לימודים.

ש: מה למדת?

ת: קודם כל עברית, קצת תנ"ך, אבל תנ"ך עם הפירושים המודרנים. קארל מרכס, קראנו את הקפיטל, את פלכנוב. למדנו בכלל מה זה משטר קאפיטלסטי לעומת פרוליטריון. אני הייתי, זה לא רק אני, אבל רק מכל הבחינות למה. לא היתה הסתה, אבל זאת היתה שטיפת מוח, אם אני היום חושבת על זה. פרצה הרי מלחמה, רוסיה היה הכוח שלחם נגד גרמניה.

ש: אבל היה לך קשר עם הבית?

ת: היה קשר מכתבים.

ש: מה ההורים מספרים?

ת: אני מבינה מהמכתבים שלא רצו להכביד עלי. איך אמא אומרת? אותך אני לא יכולה לנחם, ולחבק אותך. דברים פוליטיים על כך שפרצה המלחמה, אף מילה לא היתה בפנים, כנראה פחדו. היו לי מכתבים שנפתחו על-ידי הצנזורה. הם לא כתבו אף מילה. הם כתבו הרבה על המחלה של אבי, איך טיפלו בו. יש מכתב מאבא, הם גם לא תיכף אמרו לי את זה, הם רק כתבו לאט לאט שהמצב. הם כתבו: לא אכלנו, לא שתינו, מילאנו לו כל בקשה שבכלל אפשר. הם השיגו תפוזים, והוא ביקש שמפניה. מכל המשפחה הביאו לו, ידעו שהוא הולך, הם ידעו. לא הבאתי את התמונה שהוא בבית-חולים. איך טיפלו בו, זה כל מה שהיה במכתבים האלה. הם כתבו כמה שאני חסרה, הם כתבו על האח הקטן, וכמה שהם משתדלים לעזוב את גרמניה. הארץ היחידה שהיה אפשר עוד איכשהו להגר אליה זה היה שנחאי. הם כתבו: האח של זה הלך לשנחאי, מי שקיבל הלך לדרום אמריקה. אבל אף אחד לא קיבל עם ילדים ולא בגיל הזה.

ש: מתי הופסק הקשר עם ההורים?

ת: הבאתי את המכתב האחרון, שהוא נשלח דרך ארצות-הברית. קודם כתבו דרך בלגיה, כשבלגיה עוד לא היתה במלחמה. כתבו לבלגיה למישהו, והם שלחו לישראל. אחר-כך שלחו דרך קרובים שהיו בארצות-הברית. הם כתבו שאלה שנסעו כותבים כל הזמן. יש עוד מכתב מזעזע, כתוב שם: אמא ואבא שלך מביאים אותי לתחנת רכבת, ואני כותב לך, אבל החתמתי עוד את אמא ואת אבא כדי שתראי את כתב היד שלהם.

ש: כל השנים שאת חיה בארץ מה ידוע לך על גורל היהודים שנשארו בגרמניה?

ת: אני אספר לך משהו, אני לא יודעת אם זה שייך לפה. מה שהגרמנים עשו לעם היהודי אין, אין.

ש: את אישית?

ת: אני אישית, יש לי רגשי אשמה בגלל זה, אני אוהבת את גרמניה את הנוף. טשרנחובסקי אמר: "בן-אדם הוא תבנית נוף מולדתו", אני אוהבת את השפה. אין לי בעיה לקרוא עברית, אבל אני קוראת גרמנית. אם אני רוצה להנות משירה, מרומן אני קוראת בגרמנית. זה מצחיק, לא המשטר, אבל איך להופיע, אדיבות, אני לא יודעת איך להסביר, אני לא יודעת איך בצרפת, בגרמניה זה עוד יותר, ניקיון, נימוסים. אולי זה לא בא מהלב, אבל נעים לך שאומרים לך תודה, בבקשה, מבקשים, ולא דוחפים. זה עד היום חסר לי. עכשיו יש לי בעיה גדולה, הבן שלי חי בברלין.

ש: אבל באותה תקופה, האם יש ידיעות שמגיעות על גורל היהודים, ואיך את מגיבה?

ת: קודם כל לא מאמינים בהתחלה, אני לא יודעת בארץ מתי שפירסמו את זה. אני הייתי בפלמ"ח לפני פרוץ מלחמת השחרור גייסו חבר'ה גרמנים, ובאותו גיוס אני גם-כן התגייסתי, אז לא ידעו. זה לקח המון זמן עד שידעו, הרי פה בארץ גם-כן לא דיברו. אז תמיד היתה התקוה. זה אולי אידיוטי מה שחשבתי, את הורי עצרו באותה דירה שאני עזבתי במרכז ברלין, את אבא לקחו לעבודה. אולי באמת פה ביד-ושם יודעים יש לי את זה פה, הוא עבד ביודן-קולונה, כלומר, קבוצה יהודית שלקחו לעבודות, אבל הוא קיבל משכורת, יש מכתב שאמא בוכה. זאת היתה עבודה פיזית מאוד קשה בחפירות, להניח פסי רכבת.

ש: איך ידוע לך?

ת: זה יש עוד מכתבים. אחר-כך אבא גם-כן אושפז, אמא כותבת: בארבע וחצי בבוקר הוא הולך לתחנה של הרכבת התחתית, מגיע בשש, עובד משש בבוקר עד חמש עם הפסקה של שעתיים וחצי, זה יש לי עוד במכתבים, והוא מקבל שבעים ושניים פניש לשעה. כנראה עבדו שם רק יהודים. אמא כותבת: הלוואי והוא יחזיק מעמד. אמא מצאה מקום, אמא שלי היתה מאוד מעשית, היא הלכה לעבוד. בהתחלה היא הלכה לעבוד בבתי כלבו, הם היו טיץ ורטהיימר הגדולים, שאחר-כך הכל הלך, הרי פשטו את הרגל, הנאצים נכנסו, אז היא עבדה בחנות קטנה. בסוף היא הלכה לעבוד באירגון יהודי לעזרה, שניסו להשיג ניירות. היא עבדה שם בניקיון, זה כתוב בדיוק. זה היה משרד גדול, והיא כותבת: אני הולכת לקנות מצרכים לפרסונל.

ש: מאיזו שנה המכתבים האלה?

ת: זה הולך ממרץ 39', שהמכתבים הגיעו באפריל, הרצף היה עד ספטמבר כשפרצה המלחמה ואחר-כך מכתבים בודדים דרך אנשים. יש כאן מכתב אחד שמישהו בא, ונתן לה מכתב מהארץ, היא לא יודעת מי זה.

ש: אחרי המלחמה האם נפגשת, או ניסית להיפגש עם ניצולי שואה שהגיעו ארצה כדי לדעת מה גורל הוריך?

ת: רגע אחד. אנחנו עברנו אחר-כך לכפר מסריק, היתה מלחמה לא היתה עליה, אז השלמנו קיבוצים חדשים והיינו בכפר מסריק. אז באו כבר, באו ילדי טהרן, באו בודדים. בוודאי שאחר-כך...

ש: מתי ניסית לדעת על גורלם?

ת: תיכף דרך הצלב האדום?

ת: באיזו שנה?

ת: יש לי פה מכתב של שכנה של הורי, שהיא כותבת לי. אני שלחתי מכתב דרך הצלב האדום לאורניום איפה שגרנו, לא הוציאו את היהודים.

ש: איפה ניסית לחפש?

ת: כותבים לצלב האדום.

ש: בארץ, לאן פנית בארץ?

ת: היה אירגון מהבריגדה שפניתי לשם, וגם קיבלתי מכתב מחייל, שהוא בא לברלין, הוא מצא את הוריו, זה היה קרוב מאוד. הם חזרו מטרזיינשטאדט, אבל מאיתנו לא. כותבת לי פה השכנה שאני לא זוכרת אותה, היא היתה נישואי תערובת, היא נשארה. היא כותבת לי שהיא קיבלה עכשיו את המכתב, זה הגיע ב46-'. אז היא כותבת לי שיש לה את השלט עוד מהדלת. בינתיים הגיעו מכל המשפחה רק בת-דודה אחת וככה אף אחד לא, כי היו ניגשים לדירה זה ברור. אמרו על שכנים שכן חזרו, ודרך הצלב האדום, איפה יכולתי לחפש, איפה הולכים לחפש. אני ידעתי שהם נשלחו לאושוויץ. יש לי מכתב של הבת-דודה הזאת, שהם נשלחו נדמה לי לליטא או לאטביה, ושם לפני העיניים שלה קצרו את ההורים שלה. יש עוד משהו, אני לא לבד, אני חיה עם קבוצת אנשים יש שותפות גורל. לאחד ניצלה אחות, אבל כולנו היינו ככה. איפה אני יכולה לחפש? בצלב האדום.

ש: מה למדת בארץ?

ת: יש דברים שאני מוכרח לספר. על הקיבוץ, אני לא יודעת אם בשבילך גן שמואל זה מושג. זה היה משק מבוסס מאוד כבר אז כשהיתה מלחמה והכל. אתה רואה אותי, אני לא שמנה, נכון? והייתי רבע ממה שעכשיו, הרי לא אישרו אותי אז לעליה. איזה עבודות עליית נוער עשינו, לא רק הבנים. הם עבדו אבל לא הילדים שלהם. לא היה מיכון כמו היום שחורשים ואוספים. באוגוסט כשיש קטיף תירס הכל נחתך עם שקים, הרי טיפת אויר לא היתה, שורה היתה קילומטר. הוציאו אותנו לכברה שם היו השדות. בחורף היה קטיף. גן ירק, אתה כבר מהאריסטוקרטיה בוודאי לא עבדת בזה. איסוף מלפפונים מהבוקר, כשאתה הגעת לסוף החלקה כבר גדלו שם, כי הרי זה גדל במהירות. זה היה בקיץ בשמש לוהטת עם הפחים. שם עברה רכבת, אנחנו ראינו את הרכבת, והעיניים יצאו לנו לנסוע לראות. היינו קמים, היינו נותנים צריחות בכל השדה כדי לשחרר את הלחץ. החברות היתה יוצאת מן הכלל, וזה מאוד מאוד עזר שאתה לא לבד.

ש: התגייסת לצבא למלחמת השחרור?

ת: רגע, רגע, יש לי עוד. קודם כל רציתי ללכת ל-A.P.S, זה הגיוס למלחמת העולם. בקיבוץ הארצי לא נתנו, אז הלכתי ללישכה. אני הייתי מאוד עצמאית, לא היתה לי ברירה, היום אני כבר לא כל-כך. לא היתה לי ברירה, החיים מלמדים אותי. אמרו לי: אילו היית יודעת לנהוג היינו מקבלים אותך. בינתיים הזהירו אותי, היו בחורים מאיתנו שהיו בצבא הבריטי, אמרו לי: אל תלכי, את לא יודעת לאן את מגיעה, זה לא יצא. אז התגייסתי לפלמ"ח. היית צריך לראות אותי, אתה מכיר רובה קנדי איזה כובד יש לו, על זה כידון, שק קש, רצח בעיניים וצרחות. היום לא עושים את הדברים האלה. היו מלמדים אותנו אקדח, רובה, סטן. עשינו מסעות של אני חושבת מאות קילומטרים. אני זוכרת שהייתי תמיד לא גיבורה מבחינה פיזית. הלכנו עם כל האוכל בפנים בשביל כמה ימים. היתה משמעת מים, שאסור לשתות מים. הלכנו מיגור, אז היינו בקיבוצים, לאלון. הלכנו כמובן לא בכבישים זה ברור, כי זה היה הרי שלטון המנדט. אני לא יכולתי לסחוב, אבל לא אומרים את זה, אז את כל האוכל אני השארתי, ולא נשאר לי אוכל. היו איתנו בחורים, הם שאלו אותי: את רוצה שאני אעזור לך? אבל הגאוה הנשית שאני כמוכם לא נתנה את זה. אז את זה עברתי גם-כן.

אחר-כך במלחמת השחרור הייתי עוד בקיבוץ בכפר מסריק. אני הייתי מאוד אינדבידואליסטית, אני באמת חייבתי מאוד חיי קיבוץ שזה יפה, אבל החד-גווניות. הייתי בת שבע-עשרה, אז אמרתי ככה: בתור צעירים גרים פה באוהלים, בעוד כמה שנים אני נכנסת לצריף, אחרי הצריף בא שיכון, אלה היו כבר שיכונים בבניין, ובסוף אני נכנסת לדירה. פה בקיבוץ להתחתן, אני יכולה פה, פה ופה, לא היתה לי בעיה הייתי בחורה נחמדה. בזמן הזה היו יותר גברים מאשר נשים, אז אמרתי, בסוף שם בית-קברות. לא יכולתי, לא יכולתי, ואמרתי שאני עוזבת. הייתי אידיוטית כמו תמיד, לא מחפשים עבודה לפני שעוזבים, כי זה לא מוסרי. נסעתי העירה, כסף בקושי היה, זה היה בזמן המלחמה ככה אני יודעת, האוסטרלים הסתובבו בתל-אביב ואני לבד עם התיק.

יש דברים שאני רוצה שידעו אותם. באתי לגן שמואל חדשה, היה מחסן א', שמה שהבאת הלך. הסוף היה שלקחו לי את השם. אני רואה שהיום לא למדו, זה הדבר היחידי שנשאר לי - אוה, פתאום קראו לי יעל. שילמדו מזה, לקחו את השם. עוד משהו, היום מגיעים למסקנה לטפח את התרבות של ארץ המוצא. היום עדות המזרח את החגים שלהם, המנהגים שלהם, השירה שלהם, הצרפתים, הדרום אמריקאים, אבל לגרמנים היה אסור, כי זאת ארץ אוייב. אנחנו היינו אסורים, עד היום. הורים דיברו בשפת אם עם הילדים שלהם, אבל לדבר גרמנית עם ילדים - שפת האוייב.

ש: דיברת גרמנית עם הילדים שלך?

ת: לא. בעלי הוא לא יקה הוא ליטאי שהוא יודע גרמנית, הם למדו גרמנית בגימנסיה, אבל הוא מדבר עם שגיאות. לא דיברתי גרמנית, רק בבית כשרצינו לפעמים להסתיר מפני הילדים דיברנו גרמנית, אז היה להם משהו באוזן. הבן שלי הלך ללמוד בגרמניה, הוא הלך פה לגטה אינסטטוט, ושם הוא למד, הוא לא ידע גרמנית אלא רק מילים, הצליל היה, אבל לא דיברנו איתם גרמנית, כי זה היה קרוב.

ש: בשבילך אם הבן שלך גר היום בגרמניה, מה זה בשבילך?

ת: הוא בחור מוכשר, מאז שאני זוכרת אותו הוא רצה ללמוד קולנוע ותיאטרון. אז היה לי פספורט גרמני. הוא היה חייל בצבא סדיר במלחמת יום כיפור, הוא היה קרבי. העבירו אותו, גם-כן אידיוטים, זה היה יום שישי, צילצלתי, הוא היה שיריונאי, והפקידה האידיוטית אומרת לי ביום שישי: העלו את כולם לגולן, ואני אז עוד לא ידעתי. הוא עבר את המלחמה בגולן, נפצע, זאת היתה מלחמה מחורבנת, נכון? אז אני לא יודעת למה אמרתי, עכשיו אני אגיד משהו פויה נורא. כשעלו הליכוד לשלטון אז אני בכלל אמרתי: יהיו מלחמות. אני הוצאתי, זאת לא היתה בעיה, יש לי את הפספורט שרצו לקחת לי אז, הוצאתי אזרחות גרמנית. לא ידעתי שהוא גם-כן הוציא, הוא הלך לקונסוליה. זה היה אז גם-כן פס אירופאי של השוק המשותף. הוא נסע לאנגליה ללמוד בבית-ספר לקולנוע, הוא היה זר, ואמרו לו, שכדאי לו לעשות שנה אחת אקדמית. באנגליה זה עולה הרבה כסף, אבל בגרמניה הוא מקבל את זה בחינם. הוא בעצם נסע לעשות את שנת האוניברסיטה בגרמניה.

ש: את חזרת מאז לגרמניה?

ת: זה גם-כן סיפור. אני נסעתי עם בעלי הרבה, אבל לא לגרמניה, לא יכולתי.

ש: בפעם הראשונה שנסעת לגרמניה?

ת: איכשהו הגעתי לזה כשהתחילו עם קברים, ואמרתי שאני צריכה למצוא את הקבר של אחי. קיבלתי אינפורמציה שהוא קבור שם, גם סבא וגם סבתא, רציתי לראות את בית-הקברות, זה היה בשנת 72'. אני עליתי בשנת 39', מאז עברתי בשוויצריה, בבאזל היה הגשר פה הגרמני, פה השוויצרי, אבל לא יכולתי, לא יכולתי לעבור, לא נסעתי. ב72-' אמרתי, שאני אלך לחפש את הקברים שלי, אז נסעתי פעם ראשונה.

ש: איזה מקצוע היה לך בארץ?

ת: עזבתי את הקיבוץ, כסף לא היה לי אף מיל. אני עבדתי הרבה עם ילדים, רציתי ללמוד הוראה, גננות, אבל לא היתה לי אפשרות. אם אני אומרת לך שאני עוזבת את הקיבוץ בגיל תשע-עשרה עשרים בלי פרוטה, לא היה לי איפה לישון, ישנתי בגנים ציבוריים. עבודה היתה, נתנו לי עבודה, אבל לא היה לי איפה לגור. שלחו אותי לאיזה בית נכים, שאני יודעת עד היום איפה זה. היה שם רופא באמת מכובד, ואני עשיתי רושם שלא באתי מהרחוב. הוא אומר לי: את תטפלי פה, תקבלי את... . אמרתי לו: אין לי מושג. הוא אמר לי: אני אלמד אותך, ואני אעשה לך. התברר, זה היה אחרי ההפצצות הראשונות בתל-אביב, היו שם פצועים זקנים ששכבו בתנאים תת-אנושיים. המזרונים היו רקובים מצואה ומפיפי. אני באה בבוקר, זאת ישנה, כנראה נתנו זריקות, זאת ישנה, זאת איננה. ראה חבר אחד שהייתי יחד איתו, הוא ראה שאני באה בוכה. אמרתי לו: אני רעבה, בוא תראה איפה שאני עובדת. הוא לקח אותי, קיבלתי פלאפל, הוא הלך איתי, הוא ראה את המקום, והוא אמר לי: את לא נשארת כאן. שם הסתתרו גם אלה שהיו פולנים ממש, הם נשכבו שם בתוך המיטות, קיבלתי כמה צביטות בכל מיני מקומות.

הוא הלך לעולי מרכז אירופה, נתנו לי מקום לעבוד אצל משפחה עם ילד עם לינה. זה היה שיעבוד, אבל כל הזמן טיפלתי כדי להתקבל לסמינר - סמינר הקיבוצים. היה לי איפה שהוא תמיד מזל שתמיד התייחסו, דיברתי עם מנהל הסמינר - מרדכי סגל. אני לא הייתי יחידה, הוא אמר לי: בואי נעשה הסכם, שנת עבודה - שנת לימוד. זאת אומרת, בפנימיה כביסה, כיתות, מטבח. בזמן הזה את לא מקבלת משכורת, יש לך את האוהל, גרנו באוהלים וכלכלה.

צ' שלישי:

ש: במה עסקת בארץ?

ת: עבדתי בקיבוץ, עבדתי בכל עבודה, עבדתי הרבה עם ילדים. היתה לי גם השאיפה לרכוש מקצוע. בזמן הנוער היינו פועלים שחורים. עבדתי בעבודה שחורה בחקלאות, איפה שהיה חסר דחפו אותנו, לא היו לנו זכויות יתר.

ש: אבל אחרי הקיבוץ?

ת: אחרי הקיבוץ הייתי איזה ארבעה חודשים במשק בית עם ילד, אז פניתי לסמינר הקיבוצים, זאת היתה תקופה שהרבה יהודים גרמנים למדו מהקיבוצים, היתה העליה הזאת. שוחחתי עם המנהל, הוא הסכים שהוא יסדר לי את העבודה ואני אלמד. הוא היה מאוד לארג', אפילו בזמן שאני השתלמתי עוד בעברית עבדתי, לא הייתי עוד בתקן של תלמידה, הוא הודיע במטבח: יעל עובדת רק אחרי-הצהריים. המורים לא ידעו בעצם שאני עובדת מטבח.

ש: מה סיימת?

ת: גמרתי בתור גננת מוסמכת וכיתות נמוכות.

ש: כמה ילדים יש לך?

ת: לי יש שני ילדים.

ש: ונכדים?

ת: שניים.

ש: גברת לוינס אני מודה לך מאוד על עדותך, וברשותך נעבור להסברים של התמונות.

ת: מראה תמונות:

* הדמות הימנית זה דודי ולטר זידנר, שנפל במלחמת העולם הראשונה.

* הוריך ליאו הרמן וגרטרוד הרמן לבית זידנר - תמונה ישנה. שניהם ניספו באושוויץ.

* אחי הקטן קלאוס בלוק אויס-פרויסן ניספה גם הוא באושוויץ.

* אחי ולטר הרמן מת בברלין בבית-חולים היהודי בשנת 39'.

* זה שוב אחי הקטן שניספה באושוויץ, פה הוא בגיל יותר גדול.

* החנות של הורי בלוק אויס-פרויסן בשנות העשרים, הם באמצע והפרסונל שעובד בחנות מסביבם.

* אחי הגדול ואני ביער על-יד לוק.

* מיין פספורט מדמיש שעליתי איתו ארצה, הוא משנת 39' בפוליציי פריזיטיום ברלין.

* קבוצת עליית הנוער מגרמניה ואוסטריה שעלתה ב38-' לגן שמואל.

* פתק זה מצאתי בכיס מעילי ביום שהגעתי ארצה בגן שמואל, על הפתק כתוב: (בגרמנית) . את זה אי אפשר לתרגם, יש דברים שלא ניתן.

* זאת אני בגן ילדים בשנים הראשונות של עבודתי בארץ.

* תעודת מעצר של הורי שבה כותבים שהם הועברו לקונטציון לאגר אושוויץ, הסיבה - יודה, זה כתוב בגדול. פה יש גם התאריך מתי זה, זה זוועה.

* זאת המצבה היחידה שיש אחרי משפחתי, בשנים האחרונות יכולתי לאתר את הקבר, ושמתי את המצבה בברלין ויינסזה בבית-הקברות הגדול.

* זה רזי לוינס בני הבכור.

* זאת בתי ענת, היום ענת יונגמן עם שתי הנכדות.