Home >
Collections >
Documents >
Chaia Smichkovitz >
Chaia Smichkovitz

Chaia Smichkovitz

Testimony

שם המרואיינת: חיה סמיצקוביץ'

שם המראיינת: אוה לוטקביץ'

תאריך הראיון: 22.6.97

שם המדפיסה: בתיה שטהל

אני מראיינת את הגברת סמיצקוביץ' חיה ילידת חוז'וב פולין.

ש: בבקשה תספרי לי קצת על המשפחה שלך, על הילדות שלך בחוז'וב לפני המלחמה.

ת: נולדתי בחוז'וב, עד גיל שש הייתי גרה שם עם ההורים. כשהייתי בת שש עברנו לזגלנבי-דומברובסקי זה בעיר בנדין. עברנו לשם, כי אבא שלי קיבל שם עבודה בבית-חרושת אצל פירסטנברג, שבפולנית היו קוריאם לזה צינקובניה. היינו גרים בתוך בית-החרושת, היתה לנו שם דירה. אבא שלי היה שם פקיד, כלומר, אני חושבת שהוא היה מנהל חשבונות. אני זוכרת שהיה גר בתוך הבית אינג'ינר ששמו שניידרמן ועוד איזה מין פקיד, אני לא זוכרת, אני חושבת שקראו לו גולדמינץ. אנחנו כולנו היינו גרים שם, ואבא שלי עבד שם.

ש: גרתם בשטח המפעל?

ת: כן, בשטח בית-חרושת. גם לבית-ספר וגם לגימנסיה הלכנו שם. בעל בית-החרושת גם בנה גימנסיה יהודית שהיתה יחידה בזגלנבי-דומברובסקי, שמכל הסביבה היו באים לשם יהודים ללמוד, ושם למדנו. זאת היתה גימנסיה מאוד ציונית, יפה, טובה ועל רמה. אני זוכרת שאפילו ביאליק ביקר שם בגימנסיה. עד שנת 39' כמובן היתה לי ילדות רגילה ונחמדה.

ש: הבית היה מסורתי?

ת: לא, לא היינו חילוניים.

ש: חילוניים לגמרי?

ת: לא לגמרי. אבא הלך פעמיים בשנה לבית-הכנסת, הוא היה כהן, אני זוכרת שאני בת כהן, כי אני זוכרת שביום כיפור הייתי נכנסת תחת הטלית, והייתי פוחדת שהוא החזיק את האצבעות ככה, זה היה סימן שהוא כהן, אבל לכן אני זוכרת את זה טוב מאוד. היינו חילוניים אבל לא קיצונים, כי אמא היתה מבית מסורתי, אני זוכרת את סבא עם שטריימל והסבתא היתה עם פיאה נוכרית על הראש. כשבאתי אל סבתא אז היא נתנה לי מכות ביד כשהרמתי את המתג להדליק חשמל בשבת. היינו בלילות שבת הולכים לסבתא, כלומר, היתה מסורת. היתה לי ילדות שקטה ונחמדה, כמובן עד שנת 39' כשהרוצחים הגרמנים הגיעו, כשפרצה המלחמה.

ש: אתם הייתם בבנדין כשפרצה המלחמה?

ת: כן, אנחנו היינו בבנדין.

ש: היתה לך אחות קטנה?

ת: כן, היתה לי אחות בשנתיים יותר קטנה, היא ישנה עוד, היא חיה, היא נמצאת עכשיו באוסטרליה. כשפרצה המלחמה אני זוכרת שהייתי באיזה מקום אבל די רחוק, ראיתי את האש שפרצה אחרי כמה ימים שהגרמנים נכנסו, ואמרו ששורפים את בית-הכנסת הגדול בבנדין. זה היה בית-כנסת של כמה מאות שנים, בית-כנסת יפהפה, איזה בית-כנסת. אני זוכרת שבשמחת תורה אבא הלך איתנו עם דגל ותפוח ונר על זה. זה זכור לי, את זה אני זוכרת ממש כמו היום. בית-הכנסת נשרף שם יחד עם כל היהודים, אלה שעמדו והתפללו שם באותו זמן ממש נשרפו חיים.

ש: זה היה בימים הראשונים?

ת: כן, בימים ראשונים שהגרמנים הרוצחים נכנסו לבנדין, זה זכור לי טוב מאוד.

ש: בת כמה את היית אז?

ת: אני הייתי בקושי בת חמש-עשרה, ארבע-עשרה וחצי חמש-עשרה. כמובן הפסקנו ללמוד, כי המלחמה פרצה. עוד כמה זמן היינו אני לא זוכרת, אבל לא היינו הרבה זמן בבנדין. תיכף כשהגרמנים נכנסו, לא זכור לי בדיוק, הם לקחו תיכף גברים צעירים, אני חושבת שאבא היה בן שלושים ושמונה בתקופה הזא, אולי בן ארבעים. אמא גם היתה צעירה, היא היתה אולי בת שלושים וחמש, אני לא זוכרת בדיוק, אני לא יכולה לדייק. אני זוכרת שאמא בעצם נשארה איתנו, ואת אבא לקחו גם-כן עם הקבוצה של היהודים. לאן לקחו אותו? לאושוויץ, זה מה שאני זוכרת.

ש: ישר בההתחלה ב39-'?

ת: כן, כן.

ש: הם באו לקחת אותו מהבית, או תפסו אותו ברחוב?

ת: זה לא זכור לי, ממש לא זכור לי, זה נמחק ממני לגמרי. אני רק יודעת ממש, כי אחר-כך בגרמניה פגשתי מישהו שאמר לי, שהוא פגש את אבא במצב קשה מאוד, הוא ראה אותו באושוויץ, הוא היה כבר במצב מאוד קשה. אבל פגשתי גם דוד יחיד שעוד חי, הוא נפטר לפני שנתיים, הוא היה בקנדה אחרי המלחמה, הוא גם-כן איבד את אשתו והילד. הוא סיפר לי שעל בטוח שאבא שלי ניספה באושוויץ.

אמא שלי שמעה, היו שמועות שהרבה יהודים בורחים לגבול רוסיה-פולניה, כי שם יש אפשרות לעבור לרוסיה, וככה יכולים להציל את החיים, ויכולים להישאר בחיים. אני לא יודעת, אבל באופן אינסטנקטיבי זה דחף את אמא. היא לקחה אותנו, אותי ואת אחותי. זכור לי איזה לילה שהיינו על עגלה רתומה בסוס או שניים עם איזה גוי. אנחנו נסענו על העגלה הזאת דרך שדות, דרך יערות למקומות צדדיים ככה, שלא יראו אותנו עם הגוי הזה. כל הרכוש שהיה אצל אמי היה בחזה, היא הכניסה כמו שהנשים הפולניות היו מכניסות לחזה. היא רצתה לכסות את זה, מה שהיה לה שם, מה שהיא עוד הצילה. מפני שהרי הכל הם לקחו, דירה והכל, הרי תיכף גרשו. אינני יודעת איך ומה, בכל אופן אני זוכרת את זה, ואנחנו הגענו בצורה כזאת עד זאמושץ'.

בזאמושץ'ץ' היו יהודים, אז אמא חיפשה מישהו שיוביל אותנו לגבול רוסיה-פולניה, ואנחנו נעבור את הגבול. כולם אמרו לאמא: את משוגעת גברת, מה את הולכת לעשות. כבר יורים שם, מי שרוצה לעבור את הגבול, יורים שם, סוגרים את הגבול הרמטי, וא מרשים יותר לעבור. זה היה גם אי-ליגאלי, אבל אם היו סוגרים עיניים, אז בכל זאת היה אפשר עוד לעבור. אבל כשאנחנו באנו כבר נתקענו בזאמושץ'ץ'.

שם התחיל הגלגול, שם התחילו כבר כל הצרות. מה שזכור לי שהיינו באיזו דירה, כלומר, בכוך קטן היינו כמה משפחות. היתה כאילו איזו משפחה מאוסטריה. אמא, אני ואחותי היינו במיטה אחת והיינו כמה משפחות בחדר אחד שהיה בגודלו חצי מהחדר הזה, שעכשיו את מראיינת אותי.

מה שאני זוכרת שקיבלתי שם כינים בראש, כינים בבגדי, פישפשים. אלה היו תת-תנאים היינו במצב קשה מאוד. יום אחד אמא הביאה איזה מין פחון קטן, ושפכה עלי נפט. היא שפכה עלי, על השערות על הבגדים ועל הכל נפט. היא אמרה: בחיים לא יאכלו אותנו כינים. באמת מאז אומנם היינו מסריחות מנפט וזאת היתה סכנה, כי אם הייתי ניגשת לאיזה ניצוץ של אש הייתי יכולה להישרף. אבל זה עזר. יחד עם זה אמא חיפשה איזו דירה, תתארי לך, היה לה כנראה עוד קצת כסף, אני לא יודעת מה וכמה, אבל היה לה עוד משהו. היא מצאה איזה מרתף, שזה היה מרתף משהו נורא, אבל היינו לבד.

ש: זה היה לפני הגיטו בזאמושץ'?

ת: כן, נכון, זה היה עוד לפני הגיטו.

ש: אתם הגעתם לזאמושץ', היא חיפשה דירה, ומצאתם את הדירה?

ת: כן. את צודקת, זה היה כנראה לפני הגיטו. היינו שם בתוך המרתף הזה, היא השיגה לשם איזו מיטה או שהיתה שם איזהו מיטה והיינו שלושתנו במיטה אחת. בלילה הראשון שישנו שם פתאום היא שומעת עכברושים, היא שמעה את הקולות של העכברושים ורישרוש של כל החרקים, והיא חטפה שוק. בלילה הזה היה לנו שם איזה קצת לחם או משהו, והכל נעלם. אז אמא מסכנה טיפסה על הכסא, היא מצאה איזה חבל, ואת הלחם ואת האוכל הקצת שהיה לה, היא תלתה מעל המיטה שלנו בחבל. זה היה כמו המנורה בחבל, זה היה מעלינו, והיא שמה לה מקל על-יד המיטה כדי שלא יגש לשם העכברוש הזה. היא דפקה עם המקל, הווא היה בורח. אני זוכרת שהעכברוש הזה היה כמו חתול ענק כזה, זה היה משהו נורא. שאלתי את אמא: אמא, למה באנו לכאן? היא אמרה לנו: י ותר טוב כאן מאשר אנחנו נקבל שוב את הפישפשים. אבל היא ברחה משם, אז היא קיבלה כאן את העכברושים. בכל אופן ישנו שם בלילה, היה שם קר מאוד והיינו ללא תנור.

ש: זה היה בחורף 39-'?

ת: כן, זה היה ב39-', אני חושבת שזה היה עוד בחודש ספטמבר.

ש: ממש בהתחלת המלחמה?

ת: כן, זה היה בהתחלת הסתיו והתחלת המלחמה. בכל אופן היינו שם, ומשם התחילו לחפש לעבודה, היינו צ ריכים לצאת לעבודה. איזו עבודה זאת היתה? זאת היתה עבודת כפיה לעשות רגולציה של נהר, זאת אומרת תיקון של נחל שהוא לא יעבור על גדותיו. אמא, אני ועוד קבוצה של יהודים היינו צריכים ללכת כמה ק"מ בבוקר. היינו קמים בבוקר.

ש: איך זה היה, אתם גרתם שם, באו הגרמנים ולקחו אתכם לעבודות כפיה?

ת: היה שם יודנראט.

ש: כלומר, כבר היה יודנראט?

ת: כן, היה כבר גימיינדה, והם היו קוראים לנו.

ש: היה לכם טלאי?

ת: כן, בוודאי כבר היה טלאי.

ש: אז אולי זה היה כבר קצת יותר מאוחר בכל זאת?

ת: כן, זה היה כבר כנראה יותר מאוחר, אבל נשארנו שם, כי זה היה לא רחוק מהסביבה של הגיטו שהקימו שם. עוד לא היינו בגיטו, אבל היה לנו כבר טלאי, לאמא ולי, אני לא זוכרת מתי קיבלנו, אבל זה היה מהיודנראט.

ש: זאת אומרת, אתן הייתן כבר רשומות בתור פליטות, שהגעתן מבנדין?

ת: כן, נכון.

ש: היודנראט שלח אתכם לעבודה?

ת: כן. אז הלכתי עם אמא, בבוקר זה היה ללכת כמה ק"מ בקור. בגדים חמים גם לא היו לנו, זה היה מאוד מאוד קשה, אבל זה מה שהיה צריך לעשות. הפולקסדויטשים הם שמרו עלינו, וכשהיינו באים לשם היינו מעלים אדמה על מריצות, ומעבירם לצד השני. זה היה די קשה, אבל מה לעשות, עבדנו שם כמה שעות טובות, ואחר-כך הלכנו בחזרה הביתה.

ש: היו נותנים לכם לחם או משהו כזה בכל זאת?

ת: לא, היינו מביאים לחם מהבית, אם זה היה לחם, זה היה אבנים בפנים, היו קוראים לזה בצוקשן. בשביל זה גם-כן עמדתי בתור, ולפעמים כשהגעתי כבר לא היה לי לחם, זרקו אותי מהתור וכבר לא היה לי בכלל, זה היה אחרי יום שלם של עבודה. לאמא כבר לא היה כוח, היא התחילה להרגיש לא טוב, היא היתה כבר חולה. אז אני הייתי ראש המשפהח, אני הייתי תמיד זאת שעמדתי בתור בשביל הלחם.

בבוקר אמי שלחה אותי גם-כן, היו איכרות באות לעיר, ומביאות חלב, זה היה שוק שחור כזה. היה לי מראה פולני, הייתי נראית כמו פולניה, זה היה המזל שלי. אמא היתה עושה לי צמות, הייתי שמה כמובן מטפחת על הראש. הייתי נראית ככה ילדה צנומה וקטנה, לא שמו לב אלי, הורדתי את הטלאי והייתי יוצאת, אבל זה היה סיכון גדול. אבל לא היתה לנו ברירה, או כן או לא, כי היינו רעבות. אמא נתנה לי כמה גרושים, הייתי ניגשת לאיכרה כזאת, היא היתה נותנת לי את החלב, והייתי באה עם זה. אבל בשביל זה הייתי צריכה לקום בחמש בבוקר בשביל להביא חלב. לפעמים הייתי קפואה כולי, בקושי החזקתי את החלב, הידיים היו כחולות מהקור. זה היה אז באמת חורף קשה מאות, איזה ארבעים מעלות מינוס.

אמא חלתה, אני הייתי זו שמפרנסת. אחותי היתה צעירה ממנה בשנתיים, היא היתה בת שלוש-עשרה. אמא הצליחה להכניס אותה לאיזו משפחה פולנית, היתה שם איזו מספרה, והיא עבדה שם כאילו בתור עוזרת במספרה, זה היה גם בשביל לחם, שיהיה לה מה לאכול, זה הכל. זה הצליח, והיא היתה שם עובדת.

ש: הם ידעו שהיא יהודיה?

ת: כן, אבל היא גם-כן הורידה את הטלאי.

ש: היה לה גם-כן מראה טוב?

ת: לה דוקא היה קצת מראה, היא היתה נראית כמו איטלקיה, היה לה מראה קצת יותר שמי, כי היתה קצת טיפ טיפה יותר כהה, אני הייתי יותר לבנה. היא היתה עם עיניים חומות, היא היתה טיפה יותר עם מראה שמי, אבל גם לא. בכל זאת היא היתה שם. אמא היתה יום שלם, היו לה כבר כאבי בטן איומים מסכנה, והיא שכבה שם יום שלם במיטה, היא כבר חלתה, היא לא יצאה לעבודה, ואני הייתי זאת שהייתי עוד יוצאת. נגמרה עבודת הכפיר שם על-יד הנהר, הפרק הזה נגמר.

ש: אבל הייתם עדיין מחוץ לגיטו?

ת: כן, עדיין מחוץ לגיטו. פתאום יום אחד, אני לא זוכרת בדיוק איך, הצלחתי וקיבלתי עבודה אצל שטונבן פיהרר אס.אס מאיור פריץ, זה אני זוכרת אותו. הוא היה גר באחוזה של פדואלי, זה היה פריץ פולני, היתה קצת אצולה פולני, הוא היה אציל פולני, זה היה בזאמושץ'. כשהגרמנים נכנסו לשם, הוא היה מאיור, אז הוא קיבל את כל האחוזה הזאת. שם היתה גינה, ואני עבדתי, התחלתי לעבוד שם עם עוד כמה בחורות בתור משק בית, כלומר, בתור עוזרת כמובן.

ש: בתור פולניה?

ת: לא, לא, עוד בתור יהודיה, לא פולניה. מה היה המזל? שכשאני עבדתי שם כמובן, אז אני קיבלתי אישור שאני עובדת אצל אוסוויז שאני בריאה, והם זקוקים לי, כי אני חומר טוב לעבודה. כי אם הייתי חולה אז הייתי הולכת למוות, הייתי הולכת למחנה כמובן. אבל הייתי צעירה ובריאה, אז לקחו אותי לשם. עבדתי שם בשדה, היה שם תות שדה, אז בבוקר יכולתי כבר לאכול תות שדה, זה החזיק אותי.

אחר-כך כשבאתי לחדר הייתי צריכה לרחוץ את הרצפות ואת הכלים מהליכלוך, כי הרי בלילה הם היו עושים נשפים. היה שם ליכלוך, והם זרקו אוכל על ימים ושמאל, ולתוך פח הזבל הם הכניסו אוכל. את האוכל הזה אני אספתי, וכשיצאתי בערב הביתה הוצאתי את האוכל הזה, למרות שזה היה כמובן אסור. זה היה טוב לתת את זה לכלב אבל לא ליהודים. אז הכנסתי את האוכל בתוך הבגדים, וככה הייתי מביאה לאמא שלי ולאחותי את מה שנשאר. פה היתה מין חתיכת לחם, פה איזה מין ביסקויט, פה איזו חתיכת עוגה שנשארה, פה איזה תפוח-אדמה בצורה כזאת הייתי מביאה להן אוכל. קיבלתי פעם גם מכות, כי תפסו אותי גם-כן. אבל לא היה איכפת לי לקבל מכות, העיקר שאני מעבירה את זה. אבל לא היה כל-כך נורא, הצלחתי להעביר את זה.

ש: קיבלת מכות, אבל בכל זאת אחר-כך נתנו לך להעביר?

ת: בכל זאת, זה חשוב, ידעתי שיש לי אמא רעבה והיא חולה. כמה שהיא סבלה, כבר לא היה רופא, והכסף כבר הלך לה גם-כן, כי את הזבל את הג'ורה שהיינו גרים שם היא שילמה על זה ביוקר. היא שילמה לעגלה רתומה עם סוסים, כל דבר היא שילמה. אני זוכרת שעל הנפט שהיא שפכה עלינו היא שילמה כסף. הכל עלה כסף, הגויים ניצלו את ההזדמנות הזאת. כבר נזל לה כל הכסף, וכמה גרושים היא עוד החזיקה כה, אז זה היה אושר שהבאתי את השיריים של כל מיני דברים.

אני רוצה לספר איזה אינסידנט מאוד חשוב כדי להראות איזה סאדיסטים הם היו. אבל הוא בעצמו, המאיור הזה, אני אספר לך, הוא היה סוגר עיניים, כי אצלו ניצלו הרבה יהודים שהיו אקציות, אני בטוחה שהוא ידע מזה. אבל היתה לו אשה מאוד מכשפה, היא היתה כנראה עשירה, והיא לקחה אותו, היא קנתה אותו. היא היתה מכוערת ונכה, משהו כזה, בפולנית קוראים לזה פיטהור.

כשהיא ראתה אותי, אני הייתי ילדה. היה לה כלב קטן, פינצ'ר כזה, והיא ישנה איתו, זה היה עין בראש שלה. אני זוכרת שבעלה היה בוגד בה. נשארה שם הפולניה הזאת שבעלה היה קצין גבוה פולני, לקחו אותו למלחמה, והיא נשארה. היא היתה צריכה להישאר שם, ונדמה לי שהיא חיה עם המאיור הזה.

ש: זאת אומרת, האחוזה היתה של בעלה?

ת: כן, אבל הגרמנים לקחו את זה לעצמם. אשתו היתה מכשפה כזאת רצינית. את הדייסה שהכלב לא אכל, אני גם-כן אספתי אמא שלי, הביתה. את מה שהוא נגע הייתי שמה הצידה, ואת היתר הייתי אוספת. יום אחד היא רואה שאני אוספת את זה, אז היא צעקה בגרמנית: את יהודיה מלוכלכת, , בין כך יעשו ממך קציצות, בשביל מה את צריכה לאכול את זה. זה רק לכלב, לכם אסור לאכול את זה. ככה היא אמרה, אני לא אשכח את זה כל החיים. היא אמרה לי: הרי את תהיי קציצה מחר, היא ידעה שאנחנו הולכים למוות. תתארי לך את הלב של, את הצורה, את הסאדיזם שלהם ככה להגיד. אז אני ידעתי שאני צריכה לשמור, מאז אני כבר שמרתי שהיא לא תראה שאני אוספת את זה. אבל זה לא לקח הרבה זמן, היו אקציות אחרי אקציות.

ש: אתם ידעתם כל הזמן שיש אקציות, כי גרתם מחוץ לגיטו, אז ידעתם שלוקחים יהודים?

ת: כן, כן. היה לי עוד אינסידנט גם-כן מאוד חשוב. אני זוכרת שהיה קיר כמו שכאן די גבוה, אני לא זוכרת אם זה היה שייך איפה שהיינו גרים בדיוק לגיטו, או שזה היה על-יד הגיטו, אני לא יכולה לזכור את זה. אבל אני חושבת שזה כן שייך, כי הרי היינו יהודיות, והיינו הולכים עם הטלאי, אז כן היה כבר גיטו.

ש: ראיתם שיש אקציות, ידעתם שיש אקציות?

ת: כן, אני גם אגיד לך עכשיו למה. ראשית כל, אני לא יודעת איך, אבל מאחורי הקיר הסתובב שם איזה גיפרייטה, זה היה וורמאכט, זה לא היה אס.אס, כי הרי היה אס.אס, אס.אה, אבל זה היה וורמאכט. אני לא יודעת מה, הוא היה עובר שם, ויום יום הוא היה זורק לחם, פעם פה ופעם שם, הוא היה זורק לחם. אנחנו לא תפסנו מה זה.

יום אחד אמא יוצאת, ופתאום היא רואה לחם. הוא ראה שאמא יצאה, היא ידעה גם גרמנית, והיא אמר לה: גברת, את יודעת אתם צריכים לברוח, כי תהיה אקציה די קשה. תקחי את שתי הבנות שלך. אמא קיבלה שוק, הוא היה מסתובב, ואמא פחדה נורא, כי היא לא ידעה מה הולך כאן, היא נורא פחדה. הוא אמר לאמא: תהיה אקציה, תקחי את הילדות, ותברחי לפרטיזנים ליער. אמא פשוט לא ידעה מה לחשוב, או שזה איזה מין טריק של אס.אס, היא לא ידעה מה לחשוב, זה מה שהוא אמר לה. אבל זה שהוא זרק כל יום לחם, חתיכת לחם פה, חתיכת לחם שם, היא לא הבינה. הוא כנראה היה ידיד של יהודים או שהוא היה יהודי, אני לא יכולה לדעת מה היה.

ש: או שהוא פשוט היה בן-אדם.

ת: שמו היה פוגל. יום אחד אמא התקרבה, והיא שאלה אותו: למה אתה עושה את זה, אנחנו יהודים. הוא אמר: אני מתבייש שאני גרמני. אמא נעמדה דום, היא לא ידעה מה להגיד, אבל תיכף תפסה את עצמה, והיא ברחה, היא כמובן פחדה. אז הוא נעלם. אני אמרתי לאמא שלי עם השכל שלי, הייתי מאוד נאיבית, אבל אמרתי לאמא: אמא, אני לא מבינה, בואי נציל את עצמנו, בואי נעשה באמת מה שהוא אמר, נברח ביער. כי שמענו שיש פרטיזנים, ויכולים ככה להינצל. אז אמא צדקה, והיא אמרה: אני אשה עוד די צעירה, אבל כבר אין לי צורה, אני חולה, אני לא אגיע ואתן שתי בנות, אנחנו נלך ליער? יהרגו אותנו שם, או שיאנסו אתכן. אני פוחדת אני לא רוצה, מה שיהיה יהיה. היא לא רצתה. כמובן יום אחד כולנו היינו צריכים לעזוב, זה היה אחרי כמה ימים. זה היה כבר בסוף 42', התחילה כבר מלחמת גרמניה-רוסיה, והם הלכו כולם לחזית הרוסית.

ש: זאת אומרת שלוש שנים את היית שם בזאמושץ'?

ת: היינו שנתיים וחצי בזאמושץ' עם כל היסורים האלה שהיו שם. שם באמת כשהיתה האקציה הזאת האחרונה, זה היה בסוף שנת 42', כמעט שנת 43', זה היה חיסול של גיטאות בהרבה מקומות בפולניה וגם הגיטו הזה. אז אני עבדתי הרי אצל האס.אסמן הזה, אז היה לי אישור שמותר לי להיכנס. אני לא זוכרת איך, אבל הכנסתי איכשהו את אמא, אני לא זוכרת אם אחותי היתה גם-כן, זה אני לא זוכרת, אבל הצלחתי להכניס את אמא. היתה שם אורוה עם סוסים, למטה היתה האורוה ולמעלה היה האוכל של הסוסים - הקש. אנחנו עלינו למעלה, כל היהודים שעבדו שם, הביאו לשם את המשפחות. עלינו על הבוידים הזה והיינו שם כל הלילה.

ש: איך הצלחתם להיכנס לשם?

ת: היה לילה כמובן, היה לי את הרשיון, אני עברתי עם הרשיון, העברתי את הרשיון דרך הגדר לאמא.

ש: אמא עוד היתה מסוגלת ללכת ברגל?

ת: כן, היא עוד היתה מסוגלת, אבל היא היתה מאוד חולה. אמרתי לאמא: אם לא תבואי, גם אני לא אבוא. היא בעצם הלכה ממש ישר למוות, היא לא רצתה יותר לחיות. היא לא יכלה לראות כמה שאנחנו סובלות. היא ראתה אותי ואת אחותי מה שנהיה מאיתנו. הנעליים שלנו כבר לא היו טובים, הבגדים כבר לא היו טובים, היינו רעבות ללחם, כל הדברים האלה, זה ממש דיכא אותה. בעלה כבר גם לא היה, היא היתה מאוד אומללה, היא היתה במצב מאוד קשה.

אבל הוצאתי אותה משם, אני לא זוכרת בדיוק איך, כמו שאחרים הצליחו להביא לשם את המשפחות. נכנסנו שם לבוידים והיינו שם כל הלילה. היה שם אפילו תינוק שבכה, אני לא יודעת מה היה שם, היתה ממש טרגדיה, ממש חנקו אותו. אני לא יודעת מה קרה שם הלאה, אבל זה היה מאוד רציני. אנחנו עברנו את האקציה, אבל זה לא נגמר, למחרת שוב היה משהו, אבל אני כבר יצאתי. הייתי בתוך העיר, ואני נכנסתי לאיזה חדר שהיהודים כבר עזבו אותו.

אז כבר לא עזר אפילו הרשיון, כבר גם לא היה איכפת להם. היו הודעות ברחובות שפולני מציל יהודי אז מגיע לו גם-כן עונש מוות, זה היה כבר חיסול טוטאלי. אני לא ידעתי שזה עד כדי כך, וכשקראתי את הפלקט נכנסתי מהר לאיזו דירה. זאת היתה כבר דירה של חורבן ששם יהודים עזבו, אני לא יודעת מי היה שם. אני נכנסתי מתחת למיטה, כי ידעתי שאם אני אצא עכשיו, ושמעתי צעקות, זה היה עוד בבוקר או אחרי-הצהרים, אני לא זוכרת בדיוק, זה נמחק.

אני נשארתי שם תחת המיטה, פתאום אני שומעת שנכנסים גרמנים. אני אומרת לך, את רואה מה זה גורל, נכנסים גרמנים, פותחים את הדלת, והוא אומר: ניקס. הוא מסתכל רק באופן פרוביזורי, הוא דופק שם בארון, מסתכל בארון. הנשמה שלי היתה כבר בשמים, אני הייתי כבר לא בן-אדם, כי ידעתי שאם הוא יסתכל תחת המיטה גמרנו. הוא לא הסתכל שם, הוא יצא, ואני נשארתי שם. זה נס. אבל בכיתי נורא, כי כבר אז לקחו את אמא.

ש: אז אמא בינתיים היתה באחוזה או אמא חזרה הביתה?

ת: אמא חזרה הביתה, אבל לא ידעתי עליה שום דבר. היא חזרה, וגם אחותי הצליחה לבוא. אני ארח-כך באתי הביתה וכולנו היינו יחד. אבל ריכזו אותנו עוד יהודים שנשארו שם בגיטו. נשארנו שם שוב מרוכזים באיזה מין ג'ורה-חדר כל היהודים, ובלילה אחרי זה שוב לפנות בוקר ככה בארבע בבוקר צעקו: ראוס יודן! ראוס פפלוכטה יודן! את יודעת איך שהם צעקו. הם צעקו: תצאו החוצה, שום דבר לא לקחת רק משהו. הם אמרו לנו ללכת לשוק בכיכר של העיר, שם ריכזו את כל היהודים שנשארו עוד שמם, אלה היו כבר באמת רק ילדים, נשים ואנשים זקנים וחולים. מסביב כמו שהם ידעו עמדו כל החיילים של אס.אס, והם כיוונו את הנשק, לילדים, נשים וזקנים.

אמא מתחילה לצעוק: "שמע ישראל", "שמע ישראל", "שמע ישראל", תציל לי את הילדות, תציל לי רק את הילדות, תהרוג אותי. הם מוציאים לנו במיוחד את הנשמה, הם מכוונים את הרובים ואת הנשק אלינו, ואנחנו חושבים באותו רגע שאנחנו הולכים למות. אבל הם הוציאו את הנשמה איזה שעתיים שלוש, והתחילו פתאום בסוף לגרש אותנו למארש דרך יערות ודרך שדות, כדי שלא יראו מה שהם עושים. הם עשו טבח כמובן, וירו באנשים.

ש: זאת אומתר, כולם יצאתם, כל הקבוצה הזאת?

ת: כן.

ש: אמך היתה עוד בחיים?

ת: כן, עוד אמי, אחותי ואני, אנחנו החזקנו ככה את אמי באמצע.

ש: ואתם הולכים?

ת: כן, אנחנו הולכים, זה היה מארש. אני חושבת שגרשו אותנו למיידאנק, כי זה לובלין, שם זה היה מיידאנק לכיוון הזה. הלכנו דרך יערות, דרך שדות כדי שהגויים לא יראו מה שהם עושים, ימח שמם. לקחו עגלה, אספו את היהודים שהם הרגו, ופתאום מתחילים לירות על ידנו. אמא אומרת בפולנית: חיושקה, תברחו, ילדים תברחו. באותו רגע אני קיבלתי פחד היסטריה, אני שומעת יורים, וילדים צועקים. אנחנו כולנו נפרדנו, אז איבדתי את אמא ואת אחותי. אני רצתי, רצתי, אני לא יודעת לאן, אני רצה כמו משוגעת, יורים אחרי, ולא הרגו אותי.

אני כנראה נפלתי או משהו, כנראה קיבלתי מכה בראש או משהו כזה, אני לא יודעת. כשהתעוררתי היה שקט מוחלט, לא ידעתי איפה אני. אני נמצאת בשדה יש שקט, אני לא רואה את אף אחד, אני שוכבת לבד, ואני לא יודעת מה שנעשה איתי. אני שוכבת, אני רוצה לשחזר, ואני לא יודעת מה.

עד שכעבור כמה זמן, אני לא יודעת כמה, לא יכולה להגיד לך, חזרתי לעצמי, ואני מתחילה להיזכר במה שקרה. אני רקואה את הטלאי הצהוב שלי, אז התחילו התמונות לחזור שאני כאן. באותו רגע אינסטיקטיבית הסתכלתי שאף אחד איננו, הורדתי את הטלאי הצהוב תיכף ומיד, וקברתי את זה באדמה. זה היה כאילו כמו חיה, אינסטינקט אמר לי שאני צריכה לברוח, לברוח.

מזל שהייתי בשדה, זאת היתה תקופה של סתיו, והאיכרים שמים תפוחי-אדמה בתוך הקש הזה כדי לשמור אותם. אני נכנסתי לתוך המקום הזה שהיו שם כאלה מין חבילות קש, זה היה כזה מין כאילו אוהל ולמזלי היו שם תפוחי-אדמה בפנים. נכנסתי, היה לי קר, היה לי לא טוב, הייתי צמאה, רעבה מלוכלכת, ואני נכנסת. התחלתי רק לבכות לבכות, והתחלתי לחשוב, איפה אמא, איפה רותי - אחותי. אני מדברת אל עצמי, ואני מתחילה להיזכר. אני צמאה נורא, לקחתי תפוח-אדמה, ואכלתי אותו חי, היה בזה קצת מים, וזה הציל אותי כמובן. אז חשבתי, מה אני אעשה עם עצמי עכשיו, לאן אני אלך?

בינתיים ירד הלילה, ואני ישנתי בתוך המקום הזה. למחרת בבוקר התעוררתי, כנראה הייתי עייפה מהכל, וישנתי טוב. כשהתעוררתי כבר קיבלתי קצת כוחות, והשכל התחיל קצת לפעול. אמרתי לעצמי, שאני חייבת לזוז מכאן, אי אפשר ככה לחיות, אני רעבה ואני צמאה. התחלתי להוציא את הקש מהשערות, היה לי מעיל עלי. אני נזכרת ששכחתי להגיד לך עוד את זה, זה גם-כן חשוב.

ש: את חוזרת קצת?

ת: כן, אני חוזרת קצת, זה גם-כן חשוב, כי יש לי כאן את הקופסה שמצאתי, את הקופסה הזאת עם המזל.

ש: זה היה לפני שהוציאו אתכם?

ת: כי במארש שהלכנו, כשגרשו אותנו מזאמושץ' וירו בנו עוד לפני זה, אבל זה היה גם-כן במארש. לקחנו עוד כמה דברים איתנו, איזה בגדים קצת, אמא אספה בתוך מטפחת, כי מזוודות כבר לא היו כמובן. היא לקחה מטפחת, סגרה את זה, וככה הלכתי עם זה. אמא היתה באמת אשה פיקחית, היא אמרה לי: חיל'ה, והיא אמרה גם לאחותי: תזרקו את זה תיכף ומיד, כי אם יהיה צורך לרוץ, זה יפריע לכם. אני הלכתי ככה הצידה, וזרקתי את זה. כי אסור היה לזוז מהשורה, כי הם ירו.

איך שהתכופפתי ככה לזרוק והסתכלתי, אני מוצאת את הקופסה הזאת כאן. זאת הקופסה, ואני מוצאת בקופסה הזאת חזיר קטן כזה. אני מראה לאמא, ואני אומרת לה: תראי מה שמצאתי. אמא אמרה לי: חיושקה תחזיקי את זה, זה יביא לך מזל. זה נשאר, לקחתי את זה, וזה נמצא אצלי חמישים שנה.

ש: התחלת לספר שהיה לך מעיל.

ת: כן, אמא נתנה לי מעיל, לאחותי היא נתנה גם-כן חצי מעיל ואני הייתי עם מעיל ארוך, זה היה מעיל של אמא. אני לא יודעת אם היא הורידה אותו מעצמה, זה היה מעיל ארוך כזה. אז אמרתי: חם לי בתוך המעיל וזה טוב לי. אבל זה מראה שקרה משהו, שאני יהודיה, יכירו בי, כי המעיל היה מלוכלך, והוא קיבל כבר את הקש שהייתי שם בתוך הקש. אני שואלת את עצמי: מה לעשות? החלטתי שאני לא אוריד אותו, כי הרי היה קר. התחלתי ללכת לכיוון הכפר לפני העיר. שם היו כבר בתים של איכרים, ואני החלטתי להיכנס.

ש: חזרה לזאמושץ'?

ת: כן, חזרה לזאמושץ'. מה יכולתי לעשות, אני חשבתי מה לעשות, אני רעבה, מה אני אעשה עם עצמי. החלטתי שאני אחפש עבודה אצל פולני, ואני אגיד שאני פולניה, אבל איך אני אגיד שאני פולניה כשאני כל-כך מלוכלכת? שמתי את המעיל הזה בתוך אוקופה שהיו שם, וחשבתי שאני אמצא אותו. אבל כשהתקרבתי אל בית, כלב התחיל לנבוח, ויצא האיכר, אני אמרתי: אני מחפשת עבודה, אני מוכנה לעבוד, ואני רוצה משהו לאכול. אז הוא תיכף אמר בפולנית: פרשובה ז'ידובו .

ש: הוא הבחין שאת יהודיה?

ת: כן, הוא הבחין לא בגלל המראה, אלא בגלל המראה המלוכלך שהיה לי. הם ידעו שאתמול שלשום היתה אקציה, והם ידעו שיהודים מסתתרים. אז כבר ידענו שזה ברוך גדול וזה אסור לי. מתקרב הלילה, אני פחדתי להיכנס, ואני רעבה כמו כלב. אז אני חזרתי לשם, ואכלתי עוד תפוחי-אדמה חי מהשדה. חשבתי, איפה אני אישן, ריבונו של עולם, מה אני אעשה. ישנתי שם לילה בתוך האסם, חזרתי לשם בחזרה. גם-כן נרדמתי קר או לא קר, נרדמתי מרוב צרות, וישנתי שוב כנראה.

למחרת פחדתי כבר ללכת בדרך הרגילה, אז נכנסתי לבית-הקברות הפולני, וישבתי שם גם-כן יום שלם. פחדתי לצאת ביום, כי יראו אותי, ויכירו אותי שאני יהודיה. אומנם הורדתי את הטלאי, אבל הייתי מלוכלכת, לא היו לי מים, חשבתי מה אני אעשה. הסתובבתי ככה כמה ימים, ואני חושבת, מה לעשות עם עצמי. ידעתי שיש שם איזה מנזר ויש שם כנסיה, אז אמרתי לעצמי, שאני אכנס לכנסיה, ואני אבקש מהכומר שהוא יסתיר אותי. יש לי מראה פולני, אני אפילו אעבור לדת הנוצרית, ואחר-כך אחרי המלחמה אני אחזור להיות יהודיה, כי אני הייתי יהודיה בלב.

אני נכנסת לשם כמו שכאן יש איפה שאת יושבת כזה מין קנטור, כזה מין כלי. אני אומרת לו: אני רוצה להגיד לך את האמת, אני יהודיה, אני מאוד רעבה, ואני הייתי רוצה לראות את הכומר. היית צריכה לראות את הפרצוף של הגוי הזה, ראיתי שהוא הולך למסור אותי. הוא קפץ עם צחוק כזה, והוא רץ. אני הרגשתי שנפלתי כאן לפח אז ברחתי משם, והלכתי לכיוון, ידעתי שיש שם מינזר, כלומר, אם פה הכנסיה אז לא רחוק יש מינזר.. ברחתי, הייתי צעירה, ידעתי לברוח. ברחתי, והצלחתי להגיע על-יד המינזר.

איך שאני ככה הולכת, הולכת מולי נזירה. אני אמרתי לעצמי, כאן או כן או לו. אני ניגשת אליה, ואני אומרת לה: את נזירה, אני אגלה לך סוד, תסתכלי עלי, אני יהודיה. אני ברחתי מהאקציה, אין לי לאיפה ללכת, לכלב יש מלונה ולי אין אפילו מלונה, זה מה שאמרתי לה. אין לי איפה ללכת, אם את רוצה מסרי אותי לגיסטאפו, או שתצילי אותי. לי אין כבר כוח, אני רעבה, מלוכלכת, אין לי בית, אני לא יודעת לאן ללכת, מה לעשות עם עצמי.

היא תפסה אותי, עשתה עלי צלב. היא בעצמה תפסה אותי ככה שהייתי בטוחה שהיא הולכת למסור אותי, אבל היא עשתה צלב, אז אמרתי שאולי היא כן מצילה אותי. היא הכניסה אותי, זרקה אותי למזוה כזה, וסגרה אותי.

ש: זה היה ממש בתוך המינזר?

ת: כן, זה היה בתוך המינזר. היא תפסה אותי שם והייתי שם. אני הייתי כל-כך עייפה ורעבה.

ש: לא ידעת מה היא תעשה?

ת: לא ידעתי. הייתי כל-כך עייפה ורעבה שנרדמתי. כשהתעוררתי מישהו דופק, אני קיבלתי דפיקות לב, לא ידעתי מה שנעשה איתי. זה היה לילה, מישהו דופק בדלת, היא פותחת, היא נכנסת, ופתאום נזכרתי מה קורה לי. אני בכלל לא ידעתי מה שנעשה איתי, אני הייתי הרוגה, עייפה, רעבה, ובכיתי הרבה זמן. פתאום אני מתעוררת, אני רואה את הנזירה הזאת, והיא מביאה לי לא פחות ולא יותר צלחת מרק ופת לחם. אני התנפלתי עליה, תאמיני לי שנישקתי את הרגליים שלה. אני חוזרת חמישים שנה בחזרה, ואני בוכה.

היא מצלבת אותי, היא עושה עלי צלב, והיא אומרת לי: שקט, תאכלי את זה, כשתגמרי אני אבוא שוב. אני חושבת שהיא עבדה עם ארגון מחתרתי, כלומר, אני חושבת, אני לא יודעת, זה היה המזל שלי. היא באה שוב, היא עשתה עלי צלב, היא עשתה תפילה, והיא אומרת לי: תשמעי, יש לי בן אח שעובד במשטרה של הגרמנים, הוא שם פקיד, והוא מציל גם-כן פולנים, כלומר, הוא עובד ככה, ומצד שני הוא עוזר לפולנים, כי הוא הרי פולני. הוא יודע מתי יש אובואבה, שזה אקציה על פולנים תופסים אותם בכוח לעבודות כפיה לגרמניה, כי כבר לא היו ידיים עובדים, הרי הגרמנים הלכו לרוסיה, וכבר לא היה מי שיעבוד אצלם בבתי-חרושת ובשדות. אז הם בכוח לוקחים את הפולנים, וסוחבים אותם לגרמניה.

היא אמרה לי: אני אציל אותך בצורה כזאת. בלילה אני אביא לך בן-אדם, הוא יעביר אותך לתחנת רכבת בזאמושץ', והוא יעביר אותך ללובלין. תתארי לך שהוא ידע מתי שיש אובואבה, שזה אקציה על פולנים, תופסים אותם ברחוב איפה שהם רק ישנם, ושולחים אותם ברכבות לעבודות כפיה לגרמניה, כי כבר לא היו ידיים לעבודה, אז הם לקחו את הפולנים. היא אמרה לי: זה יציל אותך, את תהיי בתור פולניה. יש לך מראה ארי, ובצורה כזאת אולי אלוהים יציל אותך.

היא אומרת לי: אני אעשה תפילה עליך, ואני מוסרת לך כאן את המדליונים. (מראה את המדליונים) זה מה שהיא נתנה לי, אחד חסר לי, הנכדות שתהיינה בריאות, שיחקו עם זה פעם כשלא ידעתי, ואיבדו לי אחד, אז היו לי שלושה. היא נתנה לי את המדליונים, היא תלתה לי על הצואר, יש עוד קצת השרשרת. היא תלתה את זה, אמרה תפילה, וצלבה אותי. היא אומרת לי: אני נתתי שלושה מדליונים כאלה לחייל פולני, והוא חזר שלם מהמלחמה. אלוהים ישמור אותם, וזה יציל גם-כן אותך.

אני נישקתי אותה, שאלתי אותה: איך קוראים לך? היא אמרה: האחות היאצנטה. זה אני זוכרת, אבל אני לא יכולה לדעת אם היא עוד חיה, היא היתה צעירה. אני לא זוכרת, אני הייתי בדמעות עם בכי, והסתכלתי עליה כמו מלאך, זה היה מלאך משמים בשבילי. היא אמרה לי: אני אביא לך driadria, והוא יעביר אותך מחר בבוקר לתחנת רכבת שנוסעת מזאמושץ' ללובלין. שם יש אקציה, שם יתפסו אותך לעבודת כפיה. הרי תפסו את הפולנים איפה שהם היו לעבודות כפיה בגרמניה. היא אמרה לי: זה יציל אותך, ואת תסעי בתור פולניה.

אבל פספורט היא לא יכלה לתת לי שום דבר, היא אמרה לי: את תמציאי לך משהו מהראש, תגידי מה ואיך, תמציאי שם של איזו חברה, וככה תיסעי לגרמניה. בבוקר בשעה ארבע היא הביא לי סל כזה ליד. ראשית כל, היא גם נתנה לי להתרחץ, כי הייתי מלוכלכת והיה עלי קש. אני עוד שכחתי לספר לך, לפני זה כשהסתרתי את עצמי כבר לא תחת הגשר, ופעם ישנתי איפה שמחזיקים אוכל לבהמות, כזאת אורוה לפרות ולסוסים, שם הסתרתי את עצמי בתוך הקש עד שהגעתי למינזר. נדמה לי שזה היה איזה שבוע שאני הסתובבתי בצורה כזאת.

ש: הסתובבת, חלק היית בשדה, חלק באורוה הזאת?

ת: כן, וחלק ישנתי כמה לילות תחת הגשר, ממש תחת הגשר. הייתי עם מעיל של אמא שלי ארוך כזה, זה היה בלילה, היה לי פחד מפני החיים ומפני המתים. זה באמת שכחתי לספר לך. הלכתי גם דרך בית-הקברות. כשיצאתי מהשדה הזה אז יום אחד אני נכנסתי לאיכר, רציתי עבודה, וכשברחתי מהאיכר הזה הלכתי לאיכר שני, הוא הכיר שאני יהודיה, והוא צעק עלי בפולנית: פארז'יבו ז'ידובו - לברחי מכאן. הוא הרגיש שאני יהודיה, כי הייתי מלוכלכת המעיל השחור הזה היה מלוכלך, הייתי לא רחוצה, נדמה לי שהיה עלי קש עוד מזה ששכבתי שם. בכל אופן כל הטלטולים האלה היו עד שהגעתי למינזר הזה, את זה שכחתי לספר, שזה היה לפני-זה.

ש: זה היה בערך שבוע, הסתובבת ככה בשדות?

ת: כן, הסתובבתי ככה, ישנתי תחת הגשר איזה שני לילות כמו כלב.

ש: אז היא נתנה לך להתרחץ?

ת: כן, היא נתנה לי להתרחץ.

ש: אף אחד אחר לא ידע על זה, רק היא?

ת: לא, לא, הכל היה בלילה. היא אמרה לי: אסור לי. אני ביקשתי ממנה שהיא תכניס אותי למינזר, היא היתה אחות שהיתה ממינזר, אז היא אמרה לי: אני יכולה להציל אותה, אבל אסור לי להביא אותך למינזר, כי יש שם בין האחיות אחיות אנטישמיות, והן תמסורנה אותך לגיסטאפו. אני לא יכולה להכניס אותך למינזר, אני יכולה רק ככה להציל אותי.

ש: היא היתה אחות צעירה או מבוגרת, את זוכרת?

ת: אני חושבת שהיא היתה ככה בגיל בינוני. לא יכולתי לראות כי היא היתה ממש שראו רק את הפנים ככה, הכל היה סגור. את הפנים שלה אני גם לא אזכור יותר. היא לקחה אותי, היא רחצה אותי, כלומר, היא נתנה לי מים חמים, אני רחצתי את עצמי והכל. היא הביאה לי גם בגדים נקיים, על התמונה רואים שאני כאן מסודרת. היא נתנה לי את המדליונים, והיא אמרה לי: אני נתתי את המדליונים האלה לחייל פולני, והוא חזר שלם מהמלחמה. אז אני מאמיני לאלוהים, היא עמדה והתפללה בשבילי, והיא צלבה אותי. היא אמרה לי: את תישארי בחיים. שאלתי אותה: איך קוראים לך? היא אמרה: אחות היאצנטה, כך היא אמרה, זה הכל. אני לא זוכרת בדיוק איך שהיא נראית.

היא נתנה לי בסל לחם, נקניק, שלושה זלוטים, שזה היה כסף פולני. יש לי כאן חמישים גרוש, גרושים שנשאר מזה. היא אמרה לי: אני אביא לך בן-אדם, שהוא יוביל אותך לתחנת רכבת בלילה מוקדם בבוקר, הוא יביא אותך לתחנה. הוא יקנה לך כרטיס עבור שלושה הזלוטי האלה. תבוא רכבת ללובלין, תסעי, ושם יתפסו אותך בתור פולניה. את תספרי שאת נוסעת לדודה שלך, שאמא שלחה אותך לדודה. אני לא זוכרת בשום אופן את הכתובת, אני לא יודעת אם היא נתנה לי את זה בפתק או שבעל-פה, אני לא זוכרת. היא אמרה לי: תספרי שאת נוסעת לדודה, מביאה לה קצת נקניק.

בכל אופן אני הגעתי לתחנת רכבת, איך שאני יורדת יש מלא גיסטאפו עם כלבים, ותופסים את הפולנים. אני יורדת, ובשבילי זאת כמובן הצלה. אני כבר בתור פולניה, אבל היא לא נתנה לי שום ניירות, לא היה לי פספורט, לא היה לי כלום. אבל הייתי כזאת ילדה, מי שם לב אלי. זה הציל אותי, היו לי ככה שתי צמות. היא אמרה לי לשים את המטפחת די עמוק, כדי שלא יראו שאני גם סימפטית או משהו אלא שאני ילדה כזאת.

הגיסטאפו תופס אותי, הוא תיכף שואל אותי איך קוראים לי? אני זכרתי שם של חברה שלי, ואני אמרתי לו, שאני אניטה פצ'ינסקה. הוא כתב את זה. אני אמרתי שאני נוסעת לדודה, כי הדודה חולה, ואמי שלחה אותי אליה. היה דולמצ'ב, כי אני דיברתי פולנית, אני כאילו לא ידעתי מילה גרמנית, למרות שאני ידעתי הכל. הוא אומר לי: לכי הצידה, והוא שלח אותי לעשות דיזאינפקציה. תיכף היה לאגר גדול, שם היו פולנים נשים וגברים ביחד שתפסו.

ש: זה היה בלובלין?

ת: כן, בלובלין, ממש בתחנת רכבת שם. עשו אנקלאוזונג. היינו צריכים שם בנות צעירות להתפשט לגמרי ערומות, להיכנס שם לטוש, אלה היו מים קרים קרח. זה היה כבר בתוך פולניה. עומדים לפנינו גברים, הצעירים הפולקסדויטשים היו. אני התביישתי, אבל מה לעשות, זה היה נורא, ככה עמדתי. התרחצנו עם איזה סבון שזה היה אבן, זה לא היה סבון. זה נקרא אנקלאוזונג, כי אנחנו היינו הרי מלוכלכות. אמרו לנו לעבור לחדר שני, שם בדקו אותנו אם אנחנו בריאות. גם-כן עמדנו, והם צחקו מאיתנו, זה היה משהו נורא הבושה הזאת, דיסקרימינציה וכל זה. ילדות צעירות עומדות בצורה, ניגש אחד ונותן צביטה. אי אפשר לתאר את הסבל הזה. אבל אני הייתי ברקיע השביעי שאני כבר בתור פולניה.

אחרי הבדיקה הזאת העבירו אותנו, הייתי צריכה להגיד איך קוראים לי. אבל אני זוכרת שהייתי צריכה לתת כתובת, מאיפה אני באה. כאן היו בנות לפני, ואני שמעתי שבת אחת אומרת לו שהיא מאיזה מקום, כתוב לי כאן בתוך הפספורט פוביאט בילגורייסקי, אני כבר באמת לא זוכרת, עברו כל-כך הרבה שנים.

כתוב בפספורט שנולדתי בשלושה-עשר ליוני, זה אמרתי אמת כמו שאני, אני ילידת 24', כי זה פחדתי שאם אני אשכח אוי ואבוי לי. אני יכולה יום אחד להגיד תאריך אחר זה כבר לא בסדר, אז אני זכרתי מתי נולדתי וזה חשוב. גיבורצורט, גוראייץ, קרייס שזה בילגוריי ושטאץ אנגהרישקייט, כלומר, זה אמרתי כמובן שאני פולניה. ליידיק, כלומר, רווקה הייתי בת חמש-עשרה, וכאן כתוב: קינדער קיינה, זה הכל. אני מלובלין (מקריאה כתובת בגרמנית), זה הכל לא אמיתי. זה אני שמעתי שאמרה שם פולניה, ואני התרחקתי רחוק רחוק ממנה, שהיא לא תראה שלקחתי, ואמרתי את זה. הכנסתי לי את זה לראש, תראי איזה אינסטינקט יש לבן-אדם לפני המוות. אני הכנסתי את זה מהר לראש, הזיכרון אז פעל לא כמו שהיום, הייתי כמובן צעירה, וזה נכנס לי לראש.

כשבא התור שלי אני אמרתי שאני צריכה לשירותים, כי ברגע שבא התור שלי אני רק ידעתי שאני אניטה פצ'ינסקה, אבל מה עם הכתובת? אני הייתי כל-כך אומללה באותו רגע, אמרתי שאני צריכה נורא לשירותים, אז הביאו אותי לשירותים. בינתיים היא הלכה, אני כבר הייתי הרבה אחריה, שהיא לא תשמע שאני אומרת מה שהיא אמרה. תראי איך האינסטינקט לפני המוות. (אומרת משהו בפולנית). ככה אמרתי, אני באתי אחרי שהיא כבר עברה, את זה רשמו, ונתנו לי פשפוסטקה, זה לא היה תיכף פספורט, אלא רשמו את כל זה. זה היה פשפוסטקה, כלומר אישור, ולפי הפתק הזה הלכתי הלאה.

אנחנו היינו כמה, אחר-כך נתנו לנו להתלבש. היינו באולם ענק כולם יחד פולנים, נשים וגברים, כולם יחד, זה היה שם נורא. לקחתי את המטפחת, לבשתי אותה כדי שלא יראו אותי. בכיתי נורא, נורא בכיתי. הלכתי רחוק רחוק כדי שלא לפגוש את אותה גויה שנתתי את אותה כתובת שהיא נתנה. היה לי שכל, כלומר, אינסטינקט לפני המוות. אז אני הלכתי רחוק רחוק כדי לא לפגוש את הגויה הזאת.

ש: הייתם שם כמה זמן בתחנת רכבת?

צד שני:

התרחקתי מהבחורות שהיו מלובלין ומזאמושץ', מפני שלא היה לי מושג על הרחובות, כי הרי לא הייתי גרה שם, אז לא היה לי מושג איך העיר נראית, ואיך קוראים לרחובות. אז הלכתי לי די רחוק, וחיפשתי שם כל מיני, הלכתי להכי פשוטות. ראיתי איכרה יושבת, ובוכה מאוד, אז אליה ניגשתי. שאלתי אותה: למה את בוכה? היא אומרת לי: תפסו אותי, ואמא שלי והמשפחה לא ידעו איפה אני נמצאת, סוחבים אותי לגרמניה והיא, והיא בכתה בכי מר. אמרתי לה: האמת היא שגם אותי תפסו, ואני גם התחלתי לבכות איתה גם על הגורל שלי ועל המרימות שלי, ובכיתי יחד איתה. זה היה כמו כלב פוגש כלב, ואחד מנחם את השני, ככה הייתי ממש כמו איזו מין חיה קטנה. באמת ככה הרגשתי את עצמי. שפכתי את הלב לפניה, אמרתי לה: אני גם-כן בלי הורים, ואני לא יודעת מה לעשות עכשיו, נוסעים לגרמניה. שאלתי אותה: מאיפה את? היא אומרת לי: זאת הכתובת.

ש: זאת היתה הבחורה?

ת: כן, זאת היתה הבחורה. אבל את השם שלה לא נתתי, היא אמרה לי , אבל זה לא היה לי חשוב, כי אני כבר נתתי שם שזכרתי בדיוק. את השם הזה אניטה פוצ'ינסקה אני נתתי מחברה פולניה שגרה איתנו בבית שם שכנה ואנחנו היינו חברות. אז את השם הזה נתתי, כי זה שם שאני אזכור. אבל כאן את האיכרה הזאת אני לא מכירה, זאת היתה פעם ראשונה, מה אני אתן את אותו שם.

ש: את גם לא יכולה לתת את השם.

ת: גם לא היה לי עט שיכולתי לרשום, זה הכל היה צריך להיות בראש. אבל מזל שהראש פעל אז, כי הייתי צעירה, ומבית-ספר הראש זכר את זה. את כל זה הייתי צריכה לזכור. אני אניטה פוצ'ינסקה והיום שנולדתי זה גם-כן יהיה חשוב. לגבי מגורים אמרתי לך איפה. היא נתנה לי את הכתובת, אני הבטחתי לה, אמרתי לה: כשאני אגיע לאיזה מקום, אני אכתוב להורים שלך. היא לא ידעה לקרוא ולכתוב. שאלתי אותה: אולי יש לך עיפרון? היא אמרה לי: אין לי. שאלתי אותה: למה אין לך? היא אמרה לי: אני לא יודעת לכתוב. אמרתי לה: אני אכתוב מכתב להורים שלך, לכן היא נתנה לי את הכתובת.

אמרתי לה: עכשיו אני מוכרחה ללכת בחזרה, כי שם מחכים לי בקבוצה שאני צריכה להצטרף אליהם. אז עזבתי אותה וכבר היתה לי את הכתובת. כשבאתי לגרמני הוא כתב מה שאמרתי לו, זה מה שכתוב כאן.

ש: אז את לקחת את זה קודם ממנה, כי קודם לא סיפרת את זה, כלומר, את לקחת את הכתובת מהאיכרה, ואחר-כך נתת את הכתובת הזאת?

ת: כן.

ש: אתם נוסעים, לוקחים אתכם ברכבת?

ת: אנחנו היינו שם עוד איזה יום יומיים, היתה שם איזו לינה, אני לא זוכרת בדיוק אם יום או יומיים. אחר-כך מכניסים אותנו לרכבת, ואנחנו נוסעים לגרמניה. ברכבת אני שומעת איך שהגויות, כל השיקצס האלה מדברות, והן אומרות ככה: מספרים שיש גם-כן התקפה על רכבות, אנחנו יכולים להיהרג, מפני שהאמריקאים זורקים פצצות על הרכבות.

ש: זה היה כבר בשנת 44'?

ת: הם זרקו לא רק ב44-', הם זרקו כבר גם-כן ב43-'. אני שומעת איך שהן משוחחות ביניהן. שמעתי את השיחה, שאחת אומרת: כדאי להגיד שאני מכפר, מכיוון שאם אנחנו אומרים שאנחנו מהעיר שולחים אותנו לבית-חרושת, ואת כל בתי-החרושת האמריקאים מפגיזים ומפציצים. אז כדאי שנגיד שאנחנו מהכפר, אז לא ניכנס לבית-חרושת, כי אחרת יהרגו אותנו יחד עם הגרמנים, ימח שמם. אני שמעתי את זה, זה היה מספיק לי.

כשבאתי לפקיד הזה אני מצצתי סיפור מהאצבע, אמרתי לו, שאני בת איכר עשיר, שהחזיק עובדים פולנים שעבדו את עבודות המשק, ואני בתור הבת שלו הוא שלח אותי לגימנסיה, אני למדתי, ואני לא עבדתי את העבודות האלה. כשהגעתי לתחנה סופית זה היה בשוונדורף. שם הביאו אותנו לארבעייט סאמט, ושם קיבלו מה שאני אמרתי, שאני בת איכר, ואני יודעת את העבודות של איכר.

תיכף שלחו אותי למשק חקלאי, שהוא היה על-יד רייגנסבורג, ולעיירה הזאת קוראים ניטנראו אינטר אוברפלץ, זה אני זוכרת בדיוק. זאת עיירה מאוד ציונית ויפה. לאן אני נכנסתי? כמעט חשבתי שאני מתעלפת, כי לקראתי בא אס.אה, לא אס.אס אבל אס.אה. הוא היה עם טוטנקופ על הראש, אני כמעט התעלפתי, אבל צריך להחזיק פאסון. אני לא יודעת כמעט גרמנית, הוא הביא מתורגמן, הוא שאל אותי, מאיפה אני ומה אני. אני אמרתי לו שאני יודעת לעבוד, שאני בת איכר .

ש: זה היה משק שלו?

ת: כן, זה היה משק שלו של האס.אה בניטנהאו. הוא שלח אותי כבר לבוידים, שם היתה גרה אוקראינית או רוסיה, אני לא יודעת בדיוק. היא דיברה רוסית, אני לא ידעתי, אבל מכיוון שידעתי פולנית הבנתי אותה. היא היתה עם שני ילדים. אני קיבלתי איתה שם מיטה, ושם בבוידים הזה ישנתי איתה. שם בבוקר בארבע הוא כבר קרא לנו: רונטר פפלוכטר פולין פורארבייט.

מה היתה העבודה שלי? הייתי צריכה לנקות את הדיר חזירים, את האורווה של הפרות, אחר-כך להוציא את התפוחי-אדמה מהמרתף, לבשל את זה שיהיה אוכל בשביל החזירים לתת להם לאכול אחרי שניקיתי. לחלוב פרות, לכבס את הכביסה של פועלים שהיו שם. הצרפתים היו עובדים שם בתור שבויים מלחמה וגם אוקראינים ופולנים.

ש: זאת היתה חוה גדולה?

ת: כן, זאת היתה חוה גדולה. לפעמים היינו צריכים להביא את האוכל לשדה, שהם היו עובדים בשדה. אני הייתי צריכה לעשות גם כביסה, ונתנו אז סודה לא סבון. אני קיבלתי כאן פצעים, כי בחיים שלי לא עשיתי עבודה כזאת. זה אכל לי את העור, זה היה משהו איום ונורא, עד היום יש לי סימנים על הידיים, קיבלתי מזה ארטריטיס, כי זה היה חורף. הייתי צריכה עם הידיים ללוש את התפוחי-אדמה כדי שזה יהיה רך לחזירים. הוא היה בודק את זה, לא פעם אחת הוא נתן מקום האס.אה. אני חשבתי בליבי, אוי ואבוי אילו היית יודע שאני יהודיה, היית הורג אותי על המקום. הוא היה גובה עצום, ראו את הרוצח ממש, כמה שאני רעדתי.

ש: הוא היה עם המשפחה שלו שם?

ת: זה היה המשק שלו, אבל הוא היה גר בשונדורף. הוא היה בא למשק לסוף שבוע עם אשתו, וכאן היה המשק, כל השבויים עבדו אצלו במשק, זה היה משק גדול. אני הייתי צריכה לשמור גם על התרנגולות. אבל הצרה היתה גדולה, מפני שאני לא ידעתי לחלוב פרות. היה לי מזל, המזל הלך איתי כל הדרך, המזל היה שהרוסיה הזאת קיבלה אותי תחת חסותה. היא לימדה אותי איך חולבים פרות, איך מנקים חזירים, איך לגשת, הרי אני רעדתי. כשראיתי חזיר זה היה פחד מוות, לראות כזאת חיה שבחיים שלי לא ידעתי מה זה, או לראות פרה. כשהתחלתי לחלוב, אז קיבלתי ממנה גם פליק, כזאת מין ברך היתה לי. אבל כל זה היה כלום, אני עשיתי הכל באהבה רק בשביל לשרוד.

כשחלבתי את הפרה אז תחת הפרה אני כבר לקחתי, ושתיתי את החלב. כשנתתי אוכל לחזירים גנבתי תפוחי-אדמה. אחר-כך אני הייתי צריכה לחלק פרוסת לחם לפועלים, היו שם שנים-עשר פועלים או חמישה-עשר, אז הייתי צריכה לחלק את זה שוה. אבל איך אפשר לחלק בדיוק שוה, אחד יצא לי יותר עבה, אחד יצא לי יותר דק.

הפולנים היו מאוד אכזרים וגם האוקראינים. יום אחד הוא בא אלי, והוא אומר לי, שלצרפתי נתתי פרוסה יותר גדולה מאשר לאוקראיני. אני אומרת לו: אני לא יכולה למדוד. את יודעת איזו שנאה היתה להם אלי. למחרת חתכתי, ונתתי לו את היותר גדול, כי אני פחדתי. אמרתי לצרפתי את זה, שהוא כועס עלי, אבל אני לא יכולה, כי זאת לא היתה מכונה שחתכה את הלחם, זה היה ביד. פחדתי שלא יהיה להם כעס עלי, מפני שאני בכל זאת יהודיה, למרות שהם לא ידעו מזה, אני גם לא הייתי נראית, ודיברתי פולנית פרפקט והיה לי גם אקצנט נקי.

אבל יחד עם זה התחילו להיות חשד, כי מה היה הכי קשה אצלי? שאני לא ידעתי את התפילות של הנוצרים. הם כולם היו דתיים, הם הלכו לכנסיה, ואני לא הלכתי לכנסיה. פחדתי פחד מוות ללכת לכנסיה, כי לא ידעתי מה עושים בכנסיה. הרוסיה היא רוסיה, היא התפללה ברוסקי, ואני לא הלכתי לכנסיה, אני אמרתי שאני חילונית, אבל זה לא עזר, כי הפולנים היו כולם דתיים.

היה שם פולני אחד, שמו היה אנטק, אני זוכרת את זה כמו היום, קראו לו אנטוני-אנטק. הוא היה אנאלפבית כזה פשוט, הוא נתפס אלי, הוא ניגש אלי, ואמר לי: אני רוצה להתחתן איתך, לא פחות ולא יותר. חשכו לי העיניים, ממש פחד מוות תפס אותי. הוא שואל אותי: למה את לא הולכת לכנסיה? אמרתי לו: אני חילונית, אני לא כל-כך דתית. הוא אמר לי: את לא תספרי לי, מה זאת אומרת, אם את בת איכר את לא יכולה להיות חילונית. אני אומרת לו: מה זה עניינך? הוא אמר לי: יש לי חשד עליך.

אני התחלתי לשחק משחק, ואני אמרתי לו: תשמע, אתה תשלם בעד זה ביוקר, אני אקח נגד. המזל שלי היה ששם היתה גם-כן משפחה, אני אומרת, שאלוהים שלח לי, אני לא יודעת מאיפה, שלח לי דבר כזה. היתה שם משפחה פולניה מפוזנן, היא היתה אשת סנדלר, הוא עבד בתור סנדלר, ודיברו עליו שהוא נסע לגרמניה בהתנדבות. בתור סנדלר הוא עשה את הנעליים בשביל אס.אס, הוא תיקן אותם. היא היתה גרה בתנאים די טובים, היה לה חדר אחד, אבל היה לה אוכל ומצבה היה טוב.

היא התיידדה איתי, אני לא יודעת, אבל אני מצאתי חן בעינינה. אני גרתי עם הרוסיה הזאת, אבל היו ימים כמו יום ראשון שלא היה לאיפה ללכת, ואמרו לי שיש כאן פולניה. אומנם מאוד פחדתי ללכת, אבל הייתי צריכה להתיידד, מפני שאם אני ככה הולכת הצידה זה מעורר חשד, אז הייתי מוכרחה לעשות את זה.

עליתי אליה, ואמרתי לה שאני פולניה מכאן ומכאן לפי הפספורט הזה. היא אומרת לי: בואי תיכנסי. היא ראתה שאני מדברת ככה פרפקט, שהיא מדברת פולנית לא כל-כך טובה, ואני מדברת פולנית טובה. היא רואה שאני ככה מבינה אחרת קצת. לא הייתי צריכה הרבה, כי פחדתי קצת, כי אם אני בת איכר הרי אני צריכה קצת לשחק שאני בת איכר ולא להיות כל-כך אינטלגנטית גם-כן. פחדתי, כי איך שאני לא עושה זה לא היה טוב.

בכל אופן מצאתי חן בעיניה, שמי היה אניטה. היא היתה בלי ילדים, והיא לקחה כאילו אפטרופסות עלי. כך התיידדתי איתה. יום אחד כשזה קרה, שהגוי הזה התלבש עלי, ואני לא רציתי לצאת איתו, כי הוא הזמין אותי לפונדקיה שאני אצא איתו, שאני אהיה חברה איתו, ורק זה היה חסר לי דבר כזה. אני קיבלתי דפיקות לב והיה לי כבר מספיק. אני באתי אליה, ושפחתי את הלב לפניה. אמרתי לה: ארני בת איכר, אבל אני הלכתי בבית-לבית-ספר, ולא היה לי עסק עם אחד כזה. הוא נדבק אלי, ויום אחד הוא אמר לי: יש לי חשד שאת יהודיה. אני התחלתי לבכות, ואמרתי לה: תגידי לי, אני יהודיה, האם אני נראית לך יהודיה? אז התחלתי לקלל, ואמרתי: ימח שמם היהודים, אני יהודיה, אני נראית לך יהודיה? אני שונאת יהודים!

היא היתה אנטיטשמית שאל תשאלי. על כל מילה היא הוסיפה פרשזיד. אני הרגשתי נורא, כי התיידדתי איתה, והיא דיברה על יהודים, היא סיפרה דברים. שאלתי אותה: אני ז'ידובקה? אני דיברתי איתה בפולניה, והתחלתי לדבר פוולנית טובה. היא פתחה עיניים, ואמרתי לה: אני אכתוב לך מכתב אם אתה רוצה, תסתכלי שאני לא יהודיה, אני פולניה. תני לי בבקשה ספר תפילה, כי אין לי, אני אלך היום לכנסיה, ואני רוצה לדבר עם מאטקה בוסקה.

היא האמינה לי, היא ראתה, תפסתי אותה, חיבקתי אותה ובכיתי. אמרתי לה: מה הוא רוצה ממני הפשוט הזה שלא יודע קרוא וכתוב. מה הוא רוצה ממני, אני לא רוצה להתחתן איתו. אני אתחתן עם מישהו ששווה לי, אבל לא עם אחד כזה. חוץ מזה אני עכשיו סך-הכל בת חמש-עשרה וחצי שש-עשרה, איך אני אתחתן איתו. היא תפסה, היא הלכה אליו, והיא נתנה לו מנה. היא אמרה לו: זאת הבת שלי, אתה לא יכול להשתוות אליה, אתה לא יכול לקרוא ולכתוב, אתה רוצה להתחתן עם אניטה?

היא גם-כן היתה כמעט אנאלפבתית, ואני התחלתי לכתוב לה מכתבים אל ההורים שלה ואל המשפחה שלה. אני קניתי אותה בצורה כזאת, אז אני הייתי בשבילה כבר שלה. היא הצילה אותי, כי אם לא היא הוא היה מוסר אותי לגיסטאפו. שם בכפר הזה היתה יהודיה, שאני רק הגעתי לשם באותו יום סיפרו שתפסו שם יהודיה, והרגו אותה. היא באה עם ניירות אריות, אבל היו לה פנים שמיים. היא היתה יפהפיה, אבל היא היתה שחרחורת, היו לה עיניים שחורות, והיא דיברה עם מבטא. היו יהודים שהיו מדברים עם מבטא כזה מתחת הלשון, אבל אצלי היה מבטא נקי.

אני סיפרתי לה הכל, מאיפה אני, מי אבא שלי. אז הייתי שלה, היא ממש רצתה שאני אהיה בת שלה, והיא הצילה אותי מכל העניין. אבל כבר לא היה לי לב שקט. אני נשבעת לך, שאני החלטתי שאם יבואו גיסטאפו, כי אולי בכל זאת הוא ימסור אותי, החלטתי שאני קופצת מהקומה השניה. היינו בקומה השניה, אז החלטתי שאם יבוא הגיסטאפו, אני קופצת מהקומה השניה, כי אני ידעתי שהם יהרגו אותי. נדמה לי שתלו את היהודיה הזאת, אני לא זוכרת בדיוק. היה שם גם גוי פולני, אז ביום שבאתי לשם סיפרו, שהוא הלך עם גויה גרמנית, אז תלו אותו.

ש: בגלל שהוא הלך עם גרמניה?

ת: כן, בגלל שהוא הלך עם גרמניה, כי הוא מלכלך את הריינה ראסה הגרמני, ארישה ראסה. אבל מאז היה לי פחד, לא היה לי לילה אחד שישנתי בשקט, כי חשדה שהוא בכל זאת ילך למסור אותי, נורא פחדתי. אבל הגויה הזאת היתה מפוזנן, אני לא יודעת, אלוהים שמר אותי, אני אומרת לך. אני עבדתי שם בעבודות הקשות האלה עד הסוף.

היו הפגזות איומות, כי לא רחוק משם היה בית-חרושת מתחת האדמה, וייצרו שם חלקים לאוירונים. כנראה האמריקאים הפציצו שם וזה לא היה רחוק מאיתנו, אז בלילה אנחנו היינו בורחים לשדות, והיינו שוכבים בשדה, מפני שידענו שהם הפגיזו שם גם את העיירה, כי זה היה לא רחוק. אז היינו בורחים לשדות.

יום אחד כשאנחנו ככה שוכבים אנחנו שומעים טנקים קשים באים. למזלי הטנקים הראשונים לא היו אמריקאים אלא הם היו הונגרים. הם היו הראשונים ששחררו אותנו, לא יכולתי לדבר. הם אמרו שהאמריקאים נמצאים אחריהם. אז כבר לא פחדנו, כולנו כל הפולנים יצאנו, רצנו, עלינו על הטנק, והם שחררו אותנו. אני לא יכולה להסביר לך את האושר הזה של השחרור. לא רצינו להאמין, כי בכל זאת עוד פחדנו, איך שלא יהיה נורא פחדתי עוד, מפני שהסתובבו גיסטאפו ואס.אס. כשבאו ההונגרים היו עוד גיסטאפו ואס.אס.

ש: הגיסטאפו לא ברחו?

ת: הם ברחו, אבל הם הסתובבו בסתר עם נשק וכל הדברים האלה, זה היה עדיין סכנת חיים.

ש: בעל האחוזה ברח?

ת: בעל האחוזה לא ברח, אבל אני זוכרת שהאוקראינים והפולנים סיפרו שנתנו לו מכות כאלה, שלקחו אותו לבית-חולים. באותו יום כמובן אנחנו היינו עוד בשדה, אנחנו פחדנו מהגרמנים, כי הם הסתובבו בכל מקום, והם ירו בפולנים. אז אנחנו שכבנו בשדות, וכשנהיה קצת שקט חזרנו לעיירה.

אני חזרתי לא למשק הזה, מפני שלקחו אותם, אני לא יודעת בדיוק, לו הרביצו כמו שאמרתי לך, ואשתו אני לא יודעת מה קרה לה. אני לא יודעת כבר מה קרה להם, כי אני לא חזרתי לשם. אבל היה גרמני רופא שיניים, אני באתי אליו, והוא קיבל אותי. אני אמרתי לו: אני אניטה, שעבדתי אצל לויצינגר, זה היה השם של האיכר האס.אה שעבדנו אצלו, קראו לו יוזף לויצינגר. אמרתי לרופאת שינים, שאני עבדתי אצלו, אבל שתדעי שאני לא פולניה, אני יהודיה.

ש: אמרת את זה לגרמני?

ת: כן, הרי כבר האמריקאים הגיע, אז כבר לא פחדתי. הוא היה רופא שיניים וגם היא היתה רופאת שיניים, ואני כבר לא פחדתי. למה באתי אליה? כי רציתי שהיא תיתן לי חדר, כי לאן אני אלך? למשק הזה לגוי הזה לא הלכתי יותר. הלכתי לרופאת שיניים, ואמרתי לה: תשמעי, אני יהודיה, אני עבדתי בתור פולניה, ואני מבקשת ממך, אין לי איפה להיות. אני לא הולכת ללויצינגר, לקחו אותו לבית-חולים, והיא מכשפה אני לא רוצה להסתכל עליה יותר. אני גם מוכנה לתת לה מכות, למרות שאני לא יכולה לעשות דבר כזה. אני רוצה לגור אצלך, עד שיבואו האמריקאים, וישחררו אותי ממש. היא לא רצתה להאמין, היא אמרה לי: את יהודיה, לא יכול להיות, אניטה האם את יהודיה, לא! אמרתי לה: כן! היא לא רצתה להאמין לי.

ש: את לא פחדת?

ת: איזו ברירה היתה לי?

ש: יכולת עדיין להגיד שאת פולניה?

ת: לא, זה היה לי נקמה, היתה לי כל-כך נקמה, כי ידעתי שהאמריקאים כבר ממש בעיירה, אז כבר לא פחדתי. רציתי להגיד את זה מתוך נקמה. באמת נכון שזה היה סיכון גדול. האמריקאים היו לפני הכניסה לעיר, ואני אמרתי לה: אני יהודיה, את יודעת? היא כמעט התעלפה. היא תיכף נתנה לי חדר, נתנה לי להתרחץ, נתנה לי לאכול כמו שצריך, כי שם אצל האיכר אכלנו פרוסה דקה כזאת, שראו את ורשה דרך זה. אבל אני לא, אני גנבתי, אני גנבתי תפוחי-אדמה מהחזירים. היא השאירה חלב בשביל לעשות שמנת, אז אני הייתי גונבת, אפילו לפעמים הייתי מכניסה שמנת בתוך תוכי שהצלחתי, ושתיתי את החלב. זה החזיק אותי.

אני אמרתי לרופאת שיניים, שאני לא אהיה יותר אצל לויצינגר, ואני מחכה שהאמריקאים ישחררו אותי. האמריקאים עמדו כבר בפתח, והם נכנסו. כשהם נכנסו אני רצתי, ואני נישקתי את החיילים. כל-כך בכינו, כל-כך נישקנו אותם, לא ידענו מה לעשות. אפילו את ההונגרים שהם היו אנטישמים גם-כן נישקנו להם את הידיים. לא ידענו מה שנעשה איתנו מרוב שמחה שאנחנו משוחררים. לא רציתי להאמין שאני משוחררת, לא יתכן דבר כזה.

רצתי בחזרה לגויה הזאת, היא החזיקה אותי, והיא אמרה לי להישאר בבית, כי מסתובבים עוד הרבה אס.אס והרבה משטרה חשאית גרמנית, שזאת סכנה, אז שאני אשאר אצלה. הם גם טיפלו בי בשיניים, הוא היה רופא שיניים. הוא זה שכשהתחתנתי, הוא נתן לנו...

בעלי בא לשבנדורף לניטנהאו עם המארש מהקצטים, כלומר, ממחנה ריכוז, הוא הגיע עד ניטנהאו, והוא הבריא כבר אז. כי הוא היה מוזלמן, מצאו אותו ממש סקלט, אבל הוא הבריא. איך היכרתי את בעלי? שהוא בא לרופא שיניים לרפא את השיניים. הוא לא רצה להאמין לי שאני יהודיה, הייתי צריכה עוד להצטדק גם אצלו, לספר שאני יהודיה. איך אני הוכחתי לו שאני יהודיה? אמרתי לו: אני מבינה יידיש, אבל לא דיברתי, כי ההורים דיברו ביניהם יידיש, אבל אני הייתי עונה להם בפולנית, זה היה קצת אסימילציה כזאת. אז ידעתי קצת מילים, ולמדתי גם-כן קצת עברית בבית-ספר, אבל לא ברצון, כך שידעתי עברית עילגת. ידעתי גם את התפילה "שמע ישראל".

הוא הסתכל עלי, הוא לא רצה להאמין שאני יהודיה. הוא חשב שזה טריק עם הרופאה הזאת, כי הגרמנים הרי אז נהיו חסידי אומות, הם לא היו אשמים ו etc. הוא חשב שהיא רוצה להציל את עצמה איתי בצורה כזאת, שהיא תסתיר. אני התחלתי לספר לו את כל הסיפור, וככה היכרתי את בעלי. אבל אני גרתי אצלה כל הזמן, היא נתנה לי לאכול והכל, ואני כבר התלבשתי כמו בן-אדם.

ש: עד מתי היית אצלה?

ת: לא זמן ארוך, הייתי אולי איזה שבוע שבועיים.

ש: ושם פגשת את בעלך במשך הזמן הזה?

ת: כן, שם פגשתי את בעלי, כמובן היו לנו קשרים, ואחרי שנה אני התחתנתי איתו. הרופא שיניים הזה נתן לנו...

ש: זה היה גבר רופא שיניים או אשה רופאת שיניים?

ת: גם האשה וגם הגבר, שניהם היו רופאי שיניים.

ש: הוא נתן לכם את זה?

ת: הוא נתן לנו, לבעלי ולי, אבל לדאבוני בעלי לא מזמן איבד בבריכה את שלו, אבל את זה יש לי. את רואה שחתום כאן שם ושנה מתי התחתנו.

ש: זאת היתה מתנה מהזוג של הרופאי שיניים?

ת: כן, כן.

ש: אבל כשאתם התחתנתם אחרי שנה כבר לא היית אצלם?

ת: לא. בעלי היה שם על-יד ניטראו למקום שהיה במרחק של שלושה ק"מ משבאנדרוף, למקום הזה היו קוראים ברוק. אני הייתי בניטנהאו וזה היה שני ק"מ משם, איפה שבעלי ניצל קראו לזה ברוק אינדור אובר פאלץ. הוא לקח אותי לשם לעיירה, הוא נתן לי חדר. בעלי בשש שנים יותר מבוגר ממני, הוא היה שם מנהל של כל היהודים שניצלו, היה לזה שם מסויים ששכחתי. בכל אופן הוא היה ממונה, ועשו אותו אחר-כך גם ראש העיר של העיירה הזאת, האמריקאים עשו את זה.

ש: אז הייתם שם ביחד?

ת: כן. אבל בעלי חלה שם מאוד, הוא קיבל טיפוס, הוא היה במצב קשה, זה היה משהו.

ש: אני מאמינה שהוא סיפר את זה בקלטת?

ת: כן, הוא סיפר שם. אני ביקרתי אותו אחר-כך. כשהייתי עוד בניטנהאו אצל הגויה הזאת, אצל הרופאת שיניים, אז היא אמרה לי שיש כאן כמה יהודים, אני הלכתי גם-כן לבקר שם בבית-חולים, שניצלו יהודים. אני שנתיים וחצי לא ראיתי יהודי, לא ידעתי בכלל שנשארו יהודים בחיים. אז באתי, הוא היה שם מאוד חולה. אבל אחר-כך הוא קיבל חדר, אחות רחמניה טיפלה בו באופן פרטי, והוא הבריא. אז היכרתי אותו הוא הביא אותי לעיירה שלו שם, הוא דאג לי שם לחדר. הוא גם היה גר שם אצל איזושהי גויה שהיה לה חנות למניפקטורה וגלנטרי, הוא עבד שם בינתיים, ועשו אותו לראש העיר של העיירה הזאת.

ש: הייתם שם עד שעליתם לארץ?

ת: לא, לא, אני לא יודעת כמה זמן היינו שם, שנה או משהו כזה.

ש: לאן נסעתם אחר-כך?

ת: אחר-כך נסענו למינכן. התחתנתי איתו שם באמת, אני התחתנתי בעיירה הזאת, נסענו למינכן, ושם התחלתי לחפש את אחותי. אני זוכרת שבמוזיאון במינכן היה ספר גדול, וכל היהודים באו ורשמו את השם שלהם, אלה שניצלו אחרי המחנות והכל. אני רשמתי את השם שלי, ובצורה כזאת חיפשתי, הרי כל אחד רשם אלה שניצלו, אולי אני אמצא את אחותי, את אמא או את אבא, או בכל זאת דוד או מישהו שאני מכירה. בצורה כזאת הופיע גם-כן השם שלי, ומישהו אחר היה יכול למצוא אותי.

הלכתי לשם, אבל לא מצאתי את השם של אחותי. מצאתי שם שם של חברה שהיתה מהעיירה שלי, שהיא הלכה לאותה גימנסיה רק כיתה אחת מעלי. מצאי שהיא מאותה עיירה ובאותה גימנסיה. קיבלתי את הכתובת, ובאתי אליהם. כשבאתי אליהם בדיוק באותו ערב הגיע שליח מעליה ב'. הוא היה בחור שהוא ריכז את כל היהודים, ושלח דרך עליה ב' אי-ליגאלית לארץ-ישראל. היתה לו קבוצה של יהודים שהם היו בעיר על הגבול אוסטריה-גרמניה, אני לא זוכרת את שם המקום הזה, כל הזמן אני ידעתי, ועכשיו אני שכחתי.

שם על גבול אוסטריה-גרמניה הוא ריכז את כולם, ומשם הוא היה שולח אותם בדרך לא-ליגאלית על אוניות לא-ליגאליות בעליה ב' לארץ-ישראל. אחותי היתה בקבוצה הזאת, אבל זה לא היה פשוט. כשאני באתי אל החברה היתה שמחה וששון, זאת היתה משפחת ארליך. פגשתי שם עוד כמה בנות מהעיר שלי, שהלכו גם לגימנסיה הזאת וזאת היתה בדיוק פגישה כזאת.

הם אמרו לי, שבא הערב בחור מעליה ב', שמעביר את היהודים לארץ-ישראל. בעלי היה מאוד פיקח, הוא אמר לי: חיה, את לא תסעי בדרך הזאת, חכי עוד קצת, ניסה בצורה ליגאלית. למה לך להיתקע עם האנגלים. הרי את יודעת מה היה, האנגלים היו תופסים את האוניות, והיו שולחים לקפריסין. הוא החזיק אותי, הוא אמר לי: את לא תיסעי, זה היה עוד לפני החתונה, אבל היינו כבר מאורסים. אז לא נסעתי, אבל אני חיפשתי.

בא הבחור הזה אז באותו ערב כשאני הייתי אצלם במינכן, הם היו גרים בדירה יפה כמובן אחרי השחרור. כל אחד מספר את הסיפור של איך ניצלנו וכל זה. פתאום הוא מופיע, והוא מוציא תמונה, שהנה יש קבוצה שהוא צריך להעביר אותם. לא פחות ולא יותר בתוך התמונה אני רואה את אחותי, ששלוש שנים לא ראיתי אותה, הייתי בטוחה שהיא נהרגה, שהיא לא חיה. אני אומרת לך שהתעלפתי, בכיתי, וקיבלתי היסטריה, זה היה משהו.

ש: אז אמרת לו, והוא הפגיש אתכן?

ת: זה היה קשה, היא היתה בלינץ, שזאת עיר על הגבול בין אוסטריה לגרמניה. היא היתה בלינץ, היא היתה צריכה לעבור בדרך לא דרך לאוסטריה, היא חיכתה לאוניה ולכל הטרנספורט הזה להעביר אותם. אני אומרת לו: זאת אחותי רותי, זה לא יתכן. הוא אומר: כן, הוא מכיר אותה. היא היתה גם-כן על ניירות אריים, אבל היא עבדה בבית-חרושת של מטוסים שעבדו בסיכות למטוס, זאת עבודה מאוד עדינה.

ש: זאת אומרת, מהטרנספורט לקחו גם אותה?

ת: לא, גם היא ברחה, כשאנחנו נפרדנו מאמא, אז היא רצה לכיוון אחר. אני לא ידעתי שלוש שנים עליה. באיזושהי צורה, אני לא יודעת איך, היא ניצלה, לקחו אותה לבית-חרושת, והיא עבדה שם. אבל לה לא היה יותר מה לאכול. אני גנבתי את תפוחי-האדמה וכל זה, לכל הפחות את זה. אבל לה בכלל לא היה מה לאכול, היה להם מעט אוכל, והיא עבדה קשה בעבודה מאומצת עם הראש לעשות את הסיכות האלה לאוירונים. זאת היתה עבודה מאוד אחראית. הן היו היא ועוד יהודיה אחת, שהיא גם אמרה שהיא פולניה.

אחותי נשארה שם בלינץ. אני לא יודעת איך, אבל היא הגיעה איכשהו ללינץ, והוא היה צריך להעביר אותם לארץ-ישראל, היא עמדה לנסוע עם עליה ב'. אני כתבתי לה מכתב באותו לילה עם בכי, כל המכתב היה עם דמעות. כתבתי לה מכתב, זה היה משהו, והוא העביר את זה. אז היא כבר נשארה בגרמניה, היא כבר לא עברה לאוסטריה. כתבתי לה שאני עומדת להתחתן, כתבתי את השם של בעלי. כתבתי לה, שהחתונה תהיה בשבעה-עשר לפברואר, אם היא יכולה לבוא. אבל היא לא יכלה לבוא, היא לא באה לחתונה. היא חיכתה שם, היא נשארה באוסריה, וכמה חודשים אחרי החתונה היא באה אלי.

זאת היתה פגישה לא נורמלית. אבל מסכנה היא היתה נפוחה כולה מרעב. אחרי המלחמה היא קיבלה קצת לחם, תפוחי-אדמה ואת האוכל הגס, והיא התנפחה כולה, היא היתה ממש נפוחה מזה, עד שזה ירד. מסכנה זה היה משהו. זה היה אחרי שהיא אכלה, בהתחלה היא היתה כמו סקלט, אחר-כך כשהיא התחילה לאכול את האוכל היא התנפחה בצורה לא רגילה.

אנחנו היינו יחד כמובן, ובעלי עבד בג'וינט. הוא ידע עברית, כי הוא הלך לגימנסיה עברית שדיברו שם רק עברית. אני למדתי גם בגימנסיה ציונית, אבל את העברית למדנו בתור מקצוע, גם מקצוע הדת היה בעברית, היתה שפה עברית, ידעתי לכתוב. אבל לא רצינו ללמוד, אני אמרתי לאמא: בשביל מה אני צריכה את השפה הזאת? הרי זאת שפה מתה, ואני לא אבוא לישראל. זה היה באמת נכון, מה לעשות עם זה? לא אהבנו ללמוד עברית, זאת שפה קשה. אבל הוא בא מריגה, ושם דיברו אפילו בבית עברית. הוא למד בגימניסה העברית, והוא ידע עברית. הוא עבד בקומיטט בג'וינט, הוא עבד גם-כן עם העולים החדשים, הוא היה שם איזה מנהל, היתה לו משרד גבוהה, וקיבלנו דירה במינכן. שם אחרי החתונה ילדתי את הבן הגדול.

ש: נשארתם במינכן עד שעליתם לארץ?

ת: כן.

ש: כלומר, ממינכן עליתם לארץ?

ת: כן. אני חליתי גם-כן כמובן.

ש: איפה?

ת: אצל האיכר. זה משהו לחוד שאני שכחתי לספר מקודם. היה שם גרמני שהוא היה קומוניסט. מכיוון שהוא היה קומוניסט, אני לא יודעת איך הוא נשאר בחיים, אולי בזכות זה שהוא היה מאוד זקן. הוא היה רופא מצויין, הוא היה גר שם בכפר, הוא היה הרופא של האיכרים. זרקו אותו שם לכפר נידח כזה, מפני שהוא היה קומוניסט. פלא שהגרמנים לא הרגו אותו, אפילו שהוא היה גרמני אבל הוא היה קומוניסט, והוא היה מרפא שם את הגויים.

אני הייתי, תסלחי לי, בלי תחתונים. קיבלתי שם רק בגדי עבודה, זאת היתה שמלה מפישתן וזאת לא היתה שמלה חורפית. קיבלתי מגפי גומי בלי גרביים, הכנסתי למגפיים רק עיתון במקום גרביים, כי זה היה קר נורא, זה היה חורף. אז הצטננתי מאוד, וחליתי עם חום גבוה מאוד של ארבעים מעלות, היתה לי דלקת בדרכי השתן, וחליתי מאוד מאוד. הייתי כבר כמעט בלי הכרה, כי קיבלתי חום גבוה.

הרוסיה הזאת, היא באמת הצילה אותי. היא רצה בלילה להביא את הרופא הגרמני הזה. הוא היה רופא של כולם, הוא היה הרי קומוניסט, אז מה היה איכפת לו, הוא ריפא את כוללם. הוא היה זקן מאוד, היה לו אופנוע, הוא בא על אופנוע שהיה ישן כזה טרנטה, עם זה הוא היה נוסע בכפרים, ומרפא את החולים את כל מי שבא. הוא בא, הוא נתן לי איזו זריקה וגם תרופה, ובזכותו נשארתי בחיים, כי הייתי כבר עם חום גבוה מאוד והיתה לי דלקת שתן עם זיהום. כי לא היו לי אפילו תחתונים, אז הצטננתי מאוד והיתה לי כבר מוגלה שם והכל.

ש: אבל הוא הציל אותך?

ת: כן, הוא עשה לי ניקיון, הוא עשה ניקוי בפנים, הוא הכניס לי זריקה תיכף ומיד שהחום ירד לי. אני לא יודעת, הוא היה מלאך עלי אדמות, זקן כזה. הוא זה שהציל אותי.

אחר-כך קיבלתי אינפקציה באצבע, אז כאן היתה סכנה, כי כאן לקחו אותי לבית-חולים. שם נתנו לי גם-כן טישטוש, ואני פחדתי שאני אדבר, ומי יודע מה יכולים לדבר תחת ההשפעה של הטישטוש. אבל היה לי מזל, אני לא יודעת. בכל אופן עברתי את הסכנה, חזרתי הביתה, וזה גם הציל אותי. הגויה הזאת לא נתנה לנו הרבה לאכול, אני רק גנבתי. ממש לא היה מה לאכול. היו שם מים עם תפוחי-אדמה ככה דל.

ש: אז גנבת מהחזירים האלה?

ת: כן, גנבתי מהחזירים ומכל הדברים האלה. הסכנה בשבילי היתה גדולה כשהיה ליל חג המולד. הביאו את עץ האשוח, ואת מי בוחרים שהיא תברך, ותדליק את הנרות? את אניטה. חשבתי שאני אמות על המקום. אמרתי לך שלקחתי את הסידור של הגויה הזאת, אשתו של הסנדלר, היא נתנה לי את זה, ואני אמרתי שאני רוצה בלילה להתפלל למטקה בוסקה, אז היא נתנה לי סידור.

ש: אז את התכוננת?

ת: כן, זה הציל אותי, כי אני למדתי את זה אז בעל-פה. עשיתי את הברכה, והתחלתי לשיר את הקולנדה עם הגויים מסביב. אני הדלקתי, וכולם יחד. יש לי עוד הרבה משם ממה שאני סבלתי שם, זה היה נורא. אני לא זוכרת.

יום אחד הצרפתים צדו איילה, זאת היתה סכנת חיים. הם עשו מזה צלי, והגרמנים מצאו שהצרפתים עשו את זה, אבל הצרפתים חילקו את זה בין הפולנים וכל אלה. יום אחד בא גיסטאפו, ודופקים בדלתות. כאן זאת היתה סכנת חיים נורא גדולה, אז אני עם הרוסיה עם הילדים, לקחתי ילד על הידיים, והילדים בוכים. הם שאלו אותי: את עזרת לצרפתים? אמרתי: אני לא ידעתי, אני לא עשיתי שום דבר, אני לא אכלתי, ולא עשיתי כלום. אבל באו, וזרקו לנו חתיכת בשר, אני לא יודעת מאיפה זה. לקחו את הצרפתים שם, אני לא יודעת, אבל אני חושבת שהרגו את אחד מאלה שצדו את האילה הזאת.

אחר-כך היתה סכנה שלא הלכתי לכנסיה. אני לא יודעת איזה חג זה היה, כולם באו לכנסיה, ואני לא יודעת מה לעשות שם. אבל לקחתי את הספר הקטן, אני רואה שכולם על הברכיים, מחזיקים את הפה פתוח, והכומר מכניס את החתיכת אופלטק, כלומר, הלחם הזה, אני לא יודעת בדיוק איך קוראים לזה. הם מחזיקים את הפה פתוח. עשיתי אותו דבר, התיישבתי, ואני גם פתחתי. את הפה. אני הקשבתי מה הם אומרים לו. מה אני אגיד לך, אם אני באותו רגע לא מתתי, זה אי אפשר לספר את הפחד.

אני דיברתי אל הכומר, ובתוך תוכי אני צעקתי "שמע ישראל", תסלח לי שאני כאן בכניסה. אני אומרת "שמע ישראל", איך אני מדברת אליך, מתפללת אליך בעברית ובשפה היידיש ואני כאן בין הגויים, תציל אותי. אני הייתי כמו חיה קטנה, ממש כמו חיה בין כל אלה, לא ידעתי מה שנעשה. אבל זה עבר בשלום, יצאתי מהכנסיה, ואני באתי. כבר היתה לי השמירה עליה, מפני שהפולניה הזאת הגנה עלי, כי אני הרי הייתי כאילו בת שלה. אז הפולניה הזה כבר לא ניגש אלי, אני הלכתי ישר הביתה אליה. שם התחלתי לשיר איתה את הקולנדה. זה היה מזל ונס גדול שלי, האשה הזאת ממש הצילה אותי.

יש עוד הרבה דברים שאני לא זוכרת, שיצאו לי. מקרים שאני הייתי כבר בסכנת חיים. אני נזכרת בסיפור אחד. יום אחד כשיצאתי מהגיטו שהיה סגור. אני חוזרת עוד בחזרה לשם, כשהיינו במרתף הזה, שכחתי. אמא שלי ואנחנו היינו רעבות, לא היה מה לאכול, ואני רואה שאמא סובלת. אמא שולחת אותי, היא אומרת לי: לכי לשם. היה שם מחנה שהיו מבשלים שם אוכל בשביל הפועלים הצרפתים וכל הגויים שעבדו שם בעבודות כפיה. אני יצאתי מהגיטו, וזה היה אסור לצאת. היו גם שעות שהיה מותר לצאת ליהודים, ושעות שהיה אסור לצאת, ואני יצאתי בשעה שהיה אסור. אני הורדתי את הטלאי הצהוב, ואמא סרקה אותי יפה. היה קר מאוד, אבל לא יצאתי עם המעיל הזה, כי המעיל של אמא היה מאוד ארוך. עשיתי ככה שאני אראה כמו גויה מסודרת עם סלסלה כזאת, הייתי נראית ילדה פולניה.

יצאתי מהגיטו ולא היה כלב ברחוב. הלכתי לכיוון המחנה הזה למצוא איזה תפוח-אדמה או משהו, למצוא קצת משהו לאכול. זה כמו חיה, שאני רעבה, אני מוכרחה לחפש משהו. לא היה איכפת לי אם יהרגו אותי, או לא יהרגו, כי הרי בפנים הקיבה ממש מצטמקת מרוב רעב. אני הולכת ככה, פתאום נוסע אופנוע בספיד עצום, והוא עוצר, זה גרמני אס.אס. אבל זה היה מרחק כמו מכאן שאני יושבת עד שהלכנו לשירותים. הוא עוצר, הוא מסתובב אלי ככה, הוא מסתכל עלי. אני אמרתי, שכאן אני גמרתי את החיים, אבל אני אמרתי לעצמי: את ממשיכה ללכת כאילו כלום, את פולניה! את הולכת! המשכתי, והרגשתי שהדם יורד לי, הרגשתי שאני לא בן-אדם, אבל הלכתי, אמרתי לעצמי: לכי, לכי, לכי. המשכתי ללכת, ואני ככה בפחד בלי שום דבר הולכת קדימה. הוא נעצר, הוא מסתכל, והוא שוב עובר עם האופנוע, הוא עשה ככה עם היד, וממשיך לנסוע.

ש: ממש מזל שלך.

ת: אני אומרת שכל הזמן הלך איתי איזה גורל. אני לא יודעת אם אלוהים או שאמא שמרה אותי. היו לי רגעים כאלה בלי סוף.

היה עוד משהו, אני סיפרתי לך שעבדתי אצל אס.אס אצל מאיור פריץ שם, עבדתי שם בשדה, אז בא איזה אס.אסמן, הוא מסתכל, ואנחנו היהודיות מדברות ככה פולנית. פתאום נעצרנו מרוב פחד, כי עובר אס.אס אז אנחנו תיכף מפסיקות לדבר, והוא ככה מסתכל עלינו. הוא אומר בגרמנית: מה זה, את יהודיה? אני אומרת: כן, אני יהודיה. הוא אומר: חבל, את לא נראית, את פולניה, לא? אני אומרת: לא, אני יהודיה, ואני אומרת: הנה תסתכל כאן יש לי את הטלאי. הוא אומר: זה חבל שאת יהודיה. אז אני אמרתי: אבל אני גאה שאני יהודיה. אני הייתי מאוד נאיבית, אני עדיין לא ידעתי מי זה אס.אס ומי זה גרמנים. הוא לוקח, ונותן לי מכות.

אני באתי הביתה לאמא, ואני סיפרתי לה את האינסידנט הזה. אמא מרוב היסטריה ופחד, לא מספיק שהוא הרביץ לי, היא נותנת לי סטירה ועוד סטירה בפנים. היא נבהלה, היא קיבלה כזה פחד היסטרי על מה שאני עשיתי. היא ידעה שהיא תפסיד, היא ידעה שיהרגו אותי. היא אמרה לי: מה את עושה, אסור לך לעשות את זה. את טיפשה, את נאיבית.

ש: אבל את היית ילדה?

ת: אני הייתי ילדה מאוד נאיבית. היא אמרה לי: מה את עושה, איך את יכולה ככה להגיד. גם-כן שם אצל הגויה הזאת, אני קיללתי את היהודים כדי שהיא לא תכיר, שלא תרגיש שאני יהודיה. אני הייתי צריכה לשחק את הפולניה. מה שהציל אותי זה גם האקצנט הפולני שדיברתי (אומרת משהו בפולנית).

ש: אולי אנחנו תיכף נראה את החפצים, את תסבירי גם על החפצים שהבאת.

העדה מראה חפצים:

* זאת קופסה שמצאתי אותה ברגע שזרקתי את החבילה שלי שהיא היתה כבדה, ואמא אמרה: תזרקי את זה תיכף ומיד, מפני שאם אנחנו נלך עם החבילות האלה, זה יהיה קשה לנו לברוח. אם את תזרקי את החבילה תוכלי לרוץ, ולברוח מהמוות. איך שאני זורקת את החבילה אני מוצאת את הקופסה הזאת עם החזירון בפנים. אני באה לאמא, אני אומרת לה: אמא, תראי מה מצאתי. אפילו לא הסתכלתי מה היה בפנים, חשבתי שיש כסף או משהו. אז אמא אומרת לי: בתי, יכול להיות שזה יביא לך מזל, כי בפולניה אמרו שדבר כזה מבין מזל. אולי את תישארי בחיים, תחזיקי את זה אצלך. אני החזקתי את זה עכשיו חמישים שנה, וזה מונח אצלי.

אלה מדליונים שקיבלתי מאחות נזירה, אבל כאן חסר אחד, כי הנכדות שיחקו, ואיבדו לי אחד כשאני לא ראיתי, אז אחד חסר כאן, היו שלושה. זה מהאחות שפגשתי אותה בדרך למינזר, וסיפרתי לה שאני יהודיה etc. אז היא צלבה אותי, והכניסה אותי שם למחסן הזה. לפני שהיא שיחררה אותי לגירוש כשנסעתי לרכבת, כשהיא הביאה לי את הגוי שצריך להביא אותי לרכבת, היא נתנה לי את שלושת המדליונים, היא צלבה אותי, ועשתה ברכה, התפללה בשבילי, והיא אמרה לי ככה: ילדה יקרה שלי שתדעי, את הצלב ואת המדליונים, היה גם צלב קטן, נתתי לחייל פולני שהלך למלחמה, והוא חזר שלם ובריא. אני נותנת לך את אותם המדליונים, תלבישי את זה, ואל תורידי את זה מהצוואר שלך, את תישארי בחיים. ככה אני לבשתי את זה, ועד היום של החופה, כשהייתי כבר תחת החופה, אני אומרת לך את האמת, פחדתי להוריד את זה. אבל חשבתי, איך אני יכולה לעמוד תחת חופה יהודית עם צלב. אז אמרתי, לא, הורדתי אבל היה לי פחד גדול. אני מוכרח להגיד שפחדתי הרבה זמן. אבל השארתי את זה אצלי עד שזה עבר לי לאט לאט.

חמישים הגרושים האלה שיש לי זה שוב כסף שהנזירה נתנה לי בסלסלה עם נקניק ועם לחם וגם שלושה זלוטים. ז'ידק הזקן שהלך איתי דרך השדות בלילה לרכבת, הוא קנה לי כרטיס בתחנת רכבת, את זה הוא קיבל עודף, הוא נתן לי את זה, וזה נשאר לי למזכרת. זה גם-כן כבר חמישים שנה אצלי.

* את התמונה הזאת קיבלתי עם פספורט, זה הפספורט המזוייף, שמה שאמרתי הם רשמו. בתמונה אני כאן נקיה ויפה, כי הנזירה נתנה לי את הבגדים, שאני לא אראה כמו אחת שברחה מהאקציה. כל הפולנים ידעו שהיתה אקציה. היא נתנה לי את הבגדים האלה, התרחצתי, הסתרקתי, ואת רואה שיש לי שם כזה כתר מצמות, שאני אראה בדיוק כמו איזו אוקראינית או איזו פולניה ממש. על זה רואים, אם תסתכלי טוב, שיש לי את המדליונים האלה והצלב, אבל זה נכנס בפנים. זו התמונה, שאני כאן בקושי בת חמש-עשרה.

* זה מצפן שנתנו לנו הצרפתים שהם עזבו כבר, הם נסעו עם הטרנספורט כבר בחזרה, כי הם היו שבויים אז אותם תיכף שחררו. נתנו לנו את זה שם לפולנים כדי שנדע לאן ללכת, להציל את עצמנו מהגיסטאפו, אז זה נשאר לנו המצפן של הצרפתים.

Testimony of Chaia Smichkovitz, born in Chorzow, Poland, 1924, regarding her experiences in the Zamosc Ghetto, in hiding in a convent and life using a false identity as a Polish woman on a farm near Nittenau, Germany Her family before the war; move to Bedzin due to her father's work in a zinc factory, 1930; witness attends a Jewish school. Outbreak of the war; deportation of her paternal grandfather to Auschwitz; deportation of the family to the Zamosc Ghetto; ghetto life; forced labor on the estate of a German Army officer; liquidation of the ghetto, 1943; deportation of the Jews in the direction of Majdanek; escape to a forest; in hiding in a convent with the help of a nun; receives Aryan documents from the nun; volunteers for labor in Germany using a false identity as a Polish woman; transfer from Lublin to Schwandorf, Germany; labor on a farm near Nittenau; US Army air-raids; liberation by the US Army. Search for her sister; marriage in Munich; aliya to Israel, 1949.

LOADING MORE ITEMS....