Rina Waldman

ולדמן רינה

מקומות

שם המרואיין - ולדמן רינה

שם המראיינת - דב גדי

תאריך הראיון - 6.6.96

תמליל - נירית ברקוביץ'

היום, ביד-ושם, ב- 6 ליוני 1996, אנחנו מקבלים את העדות של הגברת ולדמן רינה.

ש. גברת ולדמן, תוכלי לתאר לנו בבקשה את משפחתך, את ההוואי המשפחתי, ואיפה נולדת ומתי.

ת. אני נולדתי בכפר קטן , 40 קילומטר מ- Munkacs, כפר לרגלי הקרפטים, כפר שגרו בו 30 משפחות יהודיות והם כולם היו קשורים בקשרי משפחה. כמעט לכולם שם קראו לדנשטיין (?), זו היתה מין משפחה מורחבת גדולה.

אבא שלי היה קבלן יערות כי מסביב היו יערות. הוא היה קונה יער, כורת את העצים ומוכר ובזה הוא עבד. ב- 34' בערך הוא חלה, חלה קשה ולא יכול היה להמשיך לעבוד באותה עבודה כי זה היה ביערות, ואז הוא יצא לפנסיה מוקדמת ואנחנו עברנו לגור ב- Munkacs.

אנחנו היינו משפחה דתית והיינו שמונה ילדים בבית, ארבעה בנים וארבע בנות. אבא היה תלמיד חכם של הכפר וכולם מאד העריכו אותו. כשעברנו ל- Munkacs המצב הכלכלי שלנו לא היה הכי טוב כי הפנסיה לא היתה גבוהה. שני האחים הגדולים נסעו ללמוד. קודם שלחו אותם לישיבות והם למדו גם בישיבה וגם בבית ספר תיכון כי אבא היה דתי אבל הוא היה מאד נאור. היה לנו תמיד עיתון בבית. הוא היה מאד דתי אבל יחד עם זה הוא לא היה פנטי, היה אדם נאור.

ש. האם הדתיות של אבא השתקפה בבית?

ת. בטח. תמיד היו שיחות על מה קורה בעולם, אמנם היינו אז בכפר ואפילו מקלטי רדיו לא היו בכפר בשנות ה- 30' אבל בכל זאת היה מגיע עיתון ביידיש, ואחר כך כשעברנו ל- Munkacs אז היה לנו עיתון בהונגרית. היו לנו הרבה ספרי קודש של אבא אבל היו לנו גם ספרים חילוניים.

שני האחים הגדולים שלי למדו בישיבה בעיירה לא רחוקה ושם הלכו גם לבית ספר תיכון. הם הגיעו איכשהו ל"שומר הצעיר". הם היו לבד, בלי המשפחה והגיעו ל"שומר הצעיר" שם היו כל מיני דעות קומוניסטיות והיו תמיד בבית וויכוחים. בכל אופן אבא היה מקבל את הדברים שהיו אומרים האחים והיה מתווכח איתם.

היתה אווירה מאד משפחתית ואנחנו מאד הקפדנו להיות תמיד בחגים להיות ביחד ולהפגש, הארוחות היו תמיד בשעת הצהריים, השתדלנו שתמיד כל המשפחה תאכל ארוחת צהריים יחד, לא שאחד חוטף פה ואחד חוטף שם, היתה אווירה מאד משפחתית. זה היה ככה עד 36'.

ב- 36' עברנו לגור ב- Munkacs. מצבנו הכלכלי לא היה הכי טוב. פעם כשאבא היה קבלן יערות אז מצבנו כן היה טוב ואז זה התדרדר. אחותי למדה תפירה והיא תפרה. אבא היה מכין ילדים לבר-מצווה ועוזר להם בלימודי יהדות.

עברנו ל- Munkacs כי חשבנו ששם יהיה לנו יותר קל מבחינה זאת שנוכל להסתדר. גם המשפחה של אמי גרה שם וחשבנו שעל ידי שנעבור הוא יוכל יותר לעזור ויותר להרוויח והילדים יוכלו גם לעזור ביום המשפחה.

ש. את למדת בבית ספר דתי?

ת. לא. למדתי בבית ספר צ'כי. היה בית ספר חילוני, חטיבת ביניים. אבא מאד רצה שאנחנו נלמד, שנמשיך ללמוד אז אנחנו למדנו כולנו, גם הבנים הגדולים בחטיבת הביניים ואחר כך לא המשיכו בתיכון אלא למדו מקצוע. שני האחים הגדולים למדו בבית דפוס. אחותי למדה תפירה ואני הלכתי לבית ספר עד 38' בחטיבת הביניים הצ'כית.

ב- 38', אחרי הסכם מינכן, צ'כוסלובקיה חולקה והאיזור הזה, איפה שאנחנו גרנו, לפני מלחמת העולם הראשונה היה אוסטרו-הונגריה וגם היתה שם מנטליות הונגרית. גם הורי למדו בבית ספר הונגרי. האיזור עבר לידי ההונגרים. שני האחים הגדולים שלי בשנות ה- 40' לא רצו לחיות במשטר הפשיסטי ההונגרי והיה קודם גליציה שהיה בידי הסובייטים, בידי הרוסים ושני האחים עברו את הגבול לרוסיה. היו להם דעות קומוניסטיות, שמאלניות מאד. הם עברו לרוסיה ולא ידעו מה שמצפה להם שם. אז זה היה בכלל שהמון נוער שמאלני עבר אז לרוסיה כי היה גבול משותף ואפשר היה להבריח את הגבול. את כולם לקחו לסיביר. ככה שהאח הגדול עבר יחד עם אשתו הצעירה, שרק התחתנו. אותו לא לקחו לסיביר כי היתה לו משפחה, אבל את האח הצעיר שלי לקחו לסיביר. אנחנו לא ידענו עליהם שום דבר, שום כלום, הם רק השאירו הודעה "עברנו לאן שכל הנוער היהודי השמאלני עובר עכשיו".

אנחנו חיינו תחת המשטר ההונגרי. אני המשכתי ללמוד בבית ספר הונגרי וגמרתי את חטיבת הביניים והלאה לא המשכתי כי גם אי אפשר היה. היו חוקים אנטישמיים שהגבילו. רק אחוז קטן מאד של יהודים יכלו ללכת לבית ספר גבוה, לבית ספר תיכון. גם המצב הכלכלי לא איפשר כל כך, אבל כל הזמן אבי דיבר על כך שכולנו נלמד, אבל פשוט תחת המשטר ההונגרי זה לא היה אפשרי. באופן ספציפי הם לא פגעו ביהודים, לא היה לנו שינוי.

ש. היו לכם יחסים טובים עם השכנים הלא יהודיים?

ת. לא. לא היו לנו שום יחסים טובים עם השכנים הלא יהודיים. הצ'כים היו עם מאד נאור ואיתם כן היו לנו יחסים, אבל באופן ישיר היו לנו קצת שכנים הונגרים שגרו אבל גם בזמן הצ'כים לא היו לנו שום יחסים איתם.

ש. לא היו לך חברות לא יהודיות?

ת. לא היו לי חברות לא יהודיות. בבית ספר הצ'כי כן, היו לי חברות לא יהודיות וזה היה די מעורב ילדים צ'כים וילדים יהודים. אחר כך המשכתי בבית ספר הונגרי עוד שנה רק.

ש. כלומר עד איזו שנה?

ת. עד כיתה ט', עד שנת 40' בערך. אז הפסקתי ללמוד. היתה לי חברה טובה שהיתה ב"שומר הצעיר" וגם החברות שלה ואפילו היתה לה אחות שהיתה בארץ-ישראל. היא היתה חברה טובה שלי והיא הזמינה אותי ללכת איתה ל"שומר הצעיר", היא אמרה לי שעליז שם ושמח שם ובלי הרבה אידאולוגיות. היינו נערות בנות 13-14.

ככה שאני בגיל 14 הגעתי ל"שומר הצעיר" ואז היה שם קן די גדול והיינו נפגשים, עם אותה חברה יום יום אבל ככה היינו נפגשים פעמיים בשבוע. ביום שישי בערב אני לא יכולתי ללכת כי אז לא הרשו לי לצאת מהבית, יום שישי בערב לא יכולתי לצאת, זה שבת, לא הולכים. ההורים שלי לא ידעו שאני ב"שומר הצעיר" הם ידעו שאני עם החברה הזאת והכירו את החברה הזאת שלי ואת המשפחה שלה, היא היתה קרובה רחוקה מאד, בת משפחה ואני הולכת איתה תמיד.

בבית ההורים אף פעם לא הרביצו לנו, כעסו כן, הרימו קול, אבל מכות אף פעם לא קיבלנו. יום אחד אני חוזרת מהשיחה מהקן ואבא מחכה לי בדלת ומוריד לי שתי סטירות "לאן את הולכת, למה שכנים צריכים לבוא אלי ולהגיד לי שאת הולכת ל"שומר הצעיר", איך את עושה לי דבר כזה, לו לפחות היית הולכת ל"בני-עקיבא". על בני עקיבא הוא היה מתפשר אבל "השומר הצעיר" לא. ספגתי שתי סטירות והמשכתי ללכת ל"שומר הצעיר" וזה נשאר ככה. הייתי ב"שומר הצעיר", הוא ידע והתעלם מזה, הוא אמר את שלו ואני המשכתי.

ש. בבית היו שיחות על המצב ועל מה שמתרחש בעולם?

ת. בבית היו שיחות כששני האחים שלי היו באים הביתה לשבתות, אז ביום שישי דווקא סביב לשולחן השבת היו וויכוחים על המצב. היה שם הרבי ממונקטש שהיה מאד אנטי-ציוני, אז היו שיחות. היו שיחות כששמעו עוד פעם נאום של היטלר ודיברו על מה שהוא אמר. אבל אנחנו לא האמנו שמשהו ממש קורה, לא הבנו ולא האמנו, ממש לא האמנו.

אני זוכרת שקראתי אז את הספר של ...(לא ברור) על בית אופנהיימר, הייתי אז בת 15 ומאד אהבתי לקרוא, תמיד היינו קוראים הרבה האחים והאחיות. למרות שזה היה בית דתי זה היה חופשי ומקובל. אני זוכרת שקראתי ולא האמנתי שמתוארת שם איזו סצנה של חולה בבית חולים שתולים עליו שלט "אני חזיר, נותחתי על ידי רופא יהודי", לא האמנתי ולא הבנתי איך זה יכול להיות, הרופא היהודי הזה הציל את חייו. ממש לא האמנו ולא הבנו וידענו איך שזה קורה.

ש. לא חשבתם על פתרון אחר, לעלות ארצה, לברוח?

ת. לא יכולנו לחשוב. קודם כל לי יכלה להיות אפשרות כי אותה חברה שלי, ב- 42' יצאה עם עליית הנוער האחרונה הליגאלית שיצאה מהונגריה ואז רשמו את כולם בקן מי שמוכן ויכול לעלות. היו צריכים את החתימה של ההורים וכשבאתי ואמרתי שאני רוצה לנסוע ושאני רוצה שיחתמו לי והורי לא רצו לשמוע ואמרו: "אנחנו לא נפרק את המשפחה, שני האחים כבר הלכו ומי יודע אם אם עוד נראה אותם (אמא בכתה), בשום אופן אני לא אתן שאף ילד יצא מהבית. אנחנו נשמור על המשפחה ביחד, מה שיקרה יקרה לכל המשפחה ביחד", אבל לא חשבנו שיקרה משהו. חשבנו שזו מלחמה והמצב הולך ונהיה יותר קשה ויותר קשה כי הארץ היתה במלחמה, הונגריה היתה במלחמה, לצד הגרמנים אבל היתה במלחמה. הלחם היה בהקצבה, הכל היה בהקצבה כמו במלחמה.

Munkacs היתה עיר של 32,000 תושבים ומתוכם 18,000 יהודים, היו יהודים מכל השכבות, היו יהודים מאד עשירים ויהודים מאד עניים. אנחנו גרנו ברחוב שהוביל לעיר אחרת, זה היה רחוב מאד ארוך. בתחילת הרחוב גרו קצת יהודים ואחר כך גרו נוצרים. היו רחובות שהיו יהודים, בכולו גרו רק יהודים, היו עוד כמה סימטאות שבהן גרו רק יהודים, אבל זה היה כך מאז ומתמיד, כך גם קראו לרחוב הזה, הרחוב היהודי.

אנחנו גרנו ברחוב לא יהודי, רחוב שהוביל לעיר אחרת שקראו לה ...(לא ברור) שהיא הובילה יותר מערבה. ב- 42' בערך הקן ירד למחתרת כי אסור היה להתכנס ואנחנו נשארנו חבורת צעירים שהתכנסנו, ככה היינו מתכנסים על שפת הנהר, לא היה לנו קן אבל היינו תמיד נפגשים אצל מישהו אחר.

ש. היו גזירות בעיר שלך?

ת. לא היו גזירות שאי אפשר היה לעמוד בהן. לא היו גזירות פיזיות כל כך, לפעמים איזה חייל שיכור התנפל על איזה יהודי והוריד לו את הזקן, אבל רשמית לא היו כל כך גזירות. הגזירות למשל היו, הבחורים היהודים שהיו חייבים ללכת לצבא אז לא לקחו אותם לצבא אלא לקחו אותם לגדודים מיוחדים, גדודי עבודה. לקחו אותם לחזית, הם לא קיבלו נשק אבל שם הם חפרו תעלות נגד טנקים, קראו להם "פלוגות עבודה", היו רק פלוגות עבודה יהודיות, זה מה שאני יכולה לזכור. הדבר השני שאי אפשר היה ללמוד.

ש. אז מה עשית?

ת. למדתי תפירה איזה שנה ואחר כך עזרתי לאחותי בתפירה ואחר כך עבדתי בנקיון קטן ובאריזה, ארזתי כל מיני דברים, זה מה שעשיתי עד 44', והיינו נפגשים בערב עם אותם הנערים ששמרנו קשר מהקן.

ש. מתי את מבחינה שמשהו נורא עומד להתרחש? או שיש שינוי מהשיגרה היומית?

ת. לא, יש שיגרה יומית, אנחנו מקשיבים לרדיו לשמוע מה קורה, אנחנו מתעניינים בחזית, כבשו עוד ועוד, הגרמנים מתקדמים וההונגרים כמובן יחד איתם נלחמים שכם אל שכם. בעצם מה שאני אישית ככה באופן מוחשי ביותר מרגישי זה באותו יום שהגרמנים נכנסו להונגריה.

זה היה ערב פסח, 19 למרץ, זה תאריך שאני לא אשכח, אני תאריכים שוכחת אבל את התאריך הזה אני לא אשכח, 19 למרץ 44', כפי שאמרתי לך אנחנו גרנו ברחוב הזה והם באו מהעיר הזאת ברחוב הזה. אנחנו קמנו בבוקר, זה היה ערב חג, לקראת חג הכל היה מוכן וכשר ועוד עשינו את הליטושים האחרונים, עוד ניגבנו פה אבק, שרפנו שם חמץ.

בבוקר אנחנו יוצאים החוצה וכל הרחוב, וזה רחוב של קילומטרים, כל הרחוב בטנקים גרמניים עומדים עד לבית שלנו, אנחנו גרנו בפינה, מספר 4, עד לבית שלנו לאורך קילומטרים עומדים טנקים גרמניים. את זה הרגשתי.

ש. מה הרגשת?

ת. הרגשתי שמשהו עומד לקרות, שעכשיו יקרה משהו נורא.

אנחנו הסתגרנו ולא יצאנו לרחוב, אבא שלי היה עם זקן אז בכלל הוא השתדל לא לצאת לרחוב קוטה, זה היה ב- 19 למרץ כפי שאמרתי. שבוע אחרי זה או אפילו פחות, אחרי כמה ימים היו כבר היו כל מיני מודעות על הקירות, ליהודים אסור את זה, ליהודים אסור את זה, כל מיני איסורים, צריך להביא את כל מכשירי הרדיו וצריך להביא את כל הפרוות של היהודים לעירייה. התחילו כל מיני גזירות כאלה. התחילו כבר מהכפרים להביא את היהודים, אחרי עשרה ימים, אחרי שבועיים התחילו לרכז את היהודים ל- Munkacs שם היה בקצה הרחוב איפה שאני גרתי, ליד הרכבת היה בית חרושת ללבנים ובבית החרושת ללבנים היו סככות ארוכות איפה שמייבשים את הלבנים, אלו היו שטחים גדולים והרכבת מגיעה עד לשם והתחילו לרכז שם את כל היהודים מהכפרים.

גם המשפחה שלנו מהכפר שלנו כמובן היתה שם אבל אי אפשר היה להגיע אליהם כי כבר שמרו עליהם. אותנו, אחרי שבועיים ריכזו בגטו. לקחו את הרחוב היהודי הזה ועוד שתי סימטאות מסביב שגם הן היו יהודיות ועוד את הרחוב שהיה בנפרד ולשם הכניסו את כל היהודים.

אחותי בינתיים היתה נשואה והיה לה ילד בן שנה וחצי. ההורים של הבעל שלה גרו ברחוב היהודי ככה שאנחנו עברנו להורים של הבעל שלה. אנחנו שם בדירה של ארבעה חדרים היינו 20 איש, 21 איש, ילדים ומבוגרים כי כולם התקבצו שם.

ש. כלומר עזבתם את הבית שלכם ועברתם לגור שם?

ת. כן, בגטו.

ש. כלומר הגטו היה גם המפעל ללבנים?

ת. המפעל ללבנים זה היה בנפרד, לשם ריכזו רק את היהודים מהכפרים. את היהודים מהעיר ריכזו בגטו. את היהודים מהכפרים התחילו כבר לשלח לאושוויץ. המשלוח יצא משם, מבית החרושת ללבנים.

ש. כמה זמן היית בגטו?

ת. בגטו היינו איזה שבועיים בתנאים קשים מאד וידענו כבר שיקחו אותנו. כל הזמן דיברו על כך, שיקחו אותנו לגרמניה לעבודה.

ש. איך היה בשבועיים שעברת שם? איך חילקו את המזון או איך חילקו אתכם בדירות?

ת. כל אחד התארגן לו אצל משפחה, אצל מכרים, אצל סתם יהודים ששילמו להם. הגטו לא היה כל כך סגור הרמטי. בקצה הרחוב היה קיר כזה מקרשים, לא היה סגור הרמטי.

ש. היתה אנדרלמוסיה בגטו, היו הרבה אנשים?

ת. היו הרבה אנשים, אנשים בעצם התכוננו לזה שנעזוב. ברגע שהתחילו לרכז את היהודים מהכפרים אז אנשים ידעו שלא יקח הרבה זמן ויקחו אותנו לגטו אז התכוננו, הכינו מזון, כמה שקשה היה להכין בכל זאת הכינו את הדברים הבסיסיים.

ש. גם אצלכם?

ת. גם אצלנו, שומן, וקמח או אורז ודברים כאלה, הכנו שיהיה לנו בגטו.

יום אחד נתנו הוראה שעוברים לגטו ותוך יום אחד כולם צריכים לעבור לשם. שם היינו בציפייה, שם חיכינו מה יהיה הלאה. שם ידענו שלוקחים אותנו אבל לוקחים אותנו לגרמניה.

אמא תפרה לכל אחד מאיתנו תרמיל קטן שכשנצא לדרך לכל אחד יהיה את הדברים שלו. לכל אחד היא הכינה בתיק קצת עוגיות, צנימים, ודברים כאלה שיהיה לדרך קצת מזון ובגדים. הרבה דברים אי אפשר היה לקחת. זו היתה תקופה קשה מפני שאי הוודאות היתה מאד קשה.

ש. מה את עושה באירוע הזה, בגטו?

ת. זה בית גדול מאד איפה שאנחנו גרים ויש שם הרבה מאד צעירים שהיו כן קרובים לי ולא קרובים לי, ויש מסביב מרפסת כזאת ואנחנו תמיד עומדים על המרפסת ומדברים מה יהיה איתנו ואנחנו מתכוננים גם להכי גרוע, מי יודע מה יהיה בשנה הבאה. בעצם באופן מעשי לא עושים שום דבר רק מדברים, אבל אין אפשרות לעשות, אין שום דבר. אין לך עם מי לבוא במגע, וגם אני לא מכירה הרבה שהסתתרו כי האוכלוסיה היתה עוינת.

ש. במשך השבועיים שהיית בגטו, מה היתה שיגרת החיים?

ת. קודם האירגון בתוך הבית, זה היה כל כך צפוף אז כל משפחה קיבלה חדר אחד. אנחנו היינו ששה ועד שהתארגנו.

ש. איך אתם ישנים למשל.

ת. על הרצפה על מזרונים, על שמיכות, על קסתות. היתה שם עריסה לילד של אחותי שהוא בעצם הנכד של האנשים שגרים שם והיו שתי מיטות וזהו, פרסנו שמיכות וישנו. כל הזמן תיכננו איך נתארגן שנסתדר אחד עם השני כי היינו 21 איש שם אז כדי שנתארגן אז כל היום אירגנו לנו את היום מה לעשות. ישבנו גם במפרסת בחוץ. לא היה גם לאן ללכת, זה היה גטו קטן, רחוב ושתי סימטאות, זה היה הכל. התרמילים האלה שאמא הכינו היו מוכנים כל הזמן מהרגע הראשון הם היו ארוזים שלא תהיה הפתעה.

בוקר אחד מוקדם, לפנות בוקר, אנחנו שמענו צעקות בחוץ, צעקות נוראיות. הסתכלנו דרך החלון ואנחנו רואים המון אנשים ברחוב, הרחוב מלא ומסביב ז'נדרמים. הז'נדרמים ההונגרים היו מאד אכזריים והיו מאד מטילי פחד. היו להם כובעים עם מוטות גדולות ונוצות צבעוניות, ככה קראנו להם "בעלי הנוצות". כל אחד מאד פחד מהם. ראינו שכל ההמון מוקף בחיילים גרמנים וז'נדרמים כאלה. החיילים הגרמנים דופקים על כל דלת וצועקים "ראוס", "ראוס", "ראוס". לא עברו חמש דקות וכבר מוציאים את כולנו. זה היה מוקדם בבוקר, השארנו את המיטות פתוחות, הכל כפי שהיה, כל אחד חוטף לו את המעיל ויורד כי הם עם הרובים מכים, גם הז'נדרמים האלה מכים. אנחנו מיד התארגנו ותוך חמש דקות היינו למטה ברחוב.

הרחוב היה כבר מלא בהמון, אנחנו היינו ככה: אבא ואמא, אחותי הגדולה עם התינוק שלה, אני ואחות אחת יותר קטנה ממני בשנתיים, אח בן 12 ואחות בת 9. שני האחים הגדולים סיפרתי שעזבו, ואח שהיה יותר גדול ממני הוא עבד בהונגריה, הוא לא היה בבית, הוא עבד מחוץ לבית בהונגריה, אותו לקחו משם. היינו חמישה ילדים וההורים שירדנו למטה. אחותי ואני מיד לקחנו את אבא ביניינו ועמדנו באמצע השורה שלא נהיה בקצה השורה כי בקצה השורה החיילים הלכו ככה ללא הבחנה והרביצו.

לקחו אותנו לבית החרושת ללבנים שזו הליכה של ארבעה-חמישה ק"מ, וזה היה השוק הראשון שלנו. השוק הראשון שלי שקיבלתי, הממשי, כי עד אז האמנו שיהיה טוב ואיכשהו כל אחד קיווה בליבו שלא זה לא יקרה, אבל זה היה שוק.

הובילו אותנו, האיצו בנו, מי שהיה מהצדדים כל הזמן הרביצו, כל אחד השתדל לקחת כמה שיותר חבילות, עם ילדים ועגלות וחבילות על הגב, אנחנו הלכנו ורצנו, הלכנו ורצנו את חמשת הקילומטרים האלה. הדרך היתה זרועה חבילות ומזוודות שאנשים הלכו, היו אנשים מבוגרים וילדים שבדרך לא יכלו לסחוב יותר, לא יכלו לעמוד בקצב ועזבו את החבילות כי לא יכלו יותר. הדרך היתה ממש זוועתית. אנחנו גרנו ברחוב איפה שגרתי שהוביל לבית החרושת ללבנים, זה היה רחוב ארוך כזה, ובשבילי זה גם היה הרחוב שממנו הגיעו הגרמנים. אנחנו הלכנו לאורך הרחוב הזה, הסתכלתי בשני הצדדים, השכנים שלנו לשעבר עמדו בחלונות, הסתכלו עלינו, חייכו, סתם עמדו והסתכלו ללא תגובה, רק חיוך, ואלו היו אנשים שהכירו אותנו. אלו היו אנשים שאחותי תפרה להם, אלו היו אנשים שהיו בקשר איתנו, לא קרוב אבל היינו בקשר. הם עמדו בחלון וחייכו, כמו "הנה, הגיע גם תורכם".

ש. מה זה אומר בשבילך לעבור מול הבית שלך?

ת. זה היה נורא, אני אמרתי שמי יודע אם אני כבר אראה את הבית שלי עוד פעם. הבית שלנו היה קטן והוא היה סגור, זה היה עם שער מצד אחד, כל הבתים שם היו עם שערים, היה שער שם והשער היה סגור, אני ואחותי כל הדרך שמרנו על אבא שלא יהיה בהשיג יד של החיילים הז'נדרמים. רק הסתכלתי ואמרתי בליבי, מי יודע מתי, לא חשבתי אם, חשבתי רק מי יודע מתי אני אהיה כאן שוב. ככה הלכנו ואחרי הליכה ואחרי ריצה ואחרי מסע אימיים כזה קשה הגענו לבית חרושת ללבנים.

בבית החרושת ללבנים שם כל יום שילחו אנשים. שם פגשנו קרובי משפחה מכפר זה ומכפר אחר והתחלנו להתארגן בסככה. שם בישלו מרק וחילקו מרק. היה איזשהו אירגון בתוך הבלאגן. שם כל בוקר הוציאו רשימות רשימות והרכבת הגיעה עד לשם, עד לשער של בית החרושת ולקחו. כל יום היתה קבוצת אנשים גדולה שלקחו אותם ל- Auschwitz, אנחנו לא ידענו לאן לוקחים. ידענו שהולכים לעבודה בגרמניה.

בסך הכל התנאים שישנו זה היה בסככות פתוחות ואמרנו שמוטב שניסע כבר לגרמניה כי ככה אי אפשר לחיות. היינו שם איזה שלושה או ארבעה ימים, אולי חמישה, אני לא זוכרת בדיוק וזה לא משנה אבל גם השם שלנו הופיע שמחר בבוקר אנחנו צריכים לבוא לרכבת. לפי הרשימות הלכו.

באנו לרכבת ועמדה שם רכבת ארוכה עם קרונות של בהמות ושם היה חלון קטן בצד שהיה מרושת והעלו אותנו שמונים שמונים לקרון כזה של בהמות. החזקנו ידיים שחס וחלילה לא יפרידו בינינו שכל המשפחה תהיה ביחד, ושם בקרון בקושי אפשר היה לזוז, רק לשבת איכשהו. ישבנו בפינה ושמרנו על המקום כי אם מישהו קם הוא כבר לא מצא לו מקום לשבת. בין כל הקרונות עמדו חיילי אס.אס עם רובים מכוונים, והם גם העלו אותנו לרכבת.

כך נסענו ברכבת לילה ויומיים. בהתחלה אמרנו שאנחנו נוסעים לגרמניה, אבל ראינו שהרכבת נוסעת מזרחה לפולין ולא לגרמניה. אז כבר התחילו ספקולציות אחרות, מה זה יכול להיות, למה לפולין ואם זה פולין אולי זה לא כל כך טוב. הצפיפות היתה נוראית ובכיות של ילדים, הנסיעה הזאת היתה סיוט אחד גדול. היו לנו בקבוקי מים אבל את הצרכים היינו צריכים לעשות במקום. זה היה סיוט.

בלילה השני, מוקדם בבוקר, לפנות בוקר ב- 4.00 הרכבת עצרה ופתחו לנו את הדלתות של הרכבת וחיילים התחילו לצעוק שוב "ראוס, "ראוס, להשאיר את כל החבילות ולרדת מהרכבת". כל אחד ניסה לתפוס את החבילה שלו וחיפש אותה "להשאיר את כל החבילות". ירדנו ובין הקרונות הסתובבו אנשים עם פסים, אלו היו אסירים והם דיברו יידיש איתנו והם אמרו לנו "את הילדים הצעירים תמסרו עם הזקנים", רק את זה הם אמרו , שום דבר יותר כבר כי אסור היה להם לדבר איתנו כי הסתובבו שם חיילים, הם עברו וככה לחשו לנו איפה שראו אמא צעירה עם ילד על היידים הם אמרו "תמסרו למבוגרים את הילדים".

אנחנו יצאנו וראינו אור גדול, עשן בא מהאור, שם מרחוק היה מקום שיוצא עשן וריח מיוחד כזה ומסביב היו מלא חיילי אס. אס עם כלבי זאב ענקיים, הכלבים נבחו והיה אור והיה רעש והיתה מהומה.

אחותי אחרי שאחד הצעירים לחש לה שתמסור למבוגרים את הילד, הילד היה בן שנה וחצי ואחותי היתה בת 25 אז, היא מסרה אותו לאמי ואמא לקחה את הילד והילד נורא התחיל לבכות, הוא היה נורא מבוהל מהרעש הזה, הוא נורא בכה ואחותי לקחה בחזרה את הילד ואמרה: "לא אכפת לי, מה שיהיה עם הילד שלי יהיה גם איתי, אני לא משאירה את הילד שלי, אני לא עוזבת אותו".

ש. ידעתם לאן הגעתם?

ת. לא ידענו כלום, רק זה היה כאילו הגענו לגהינום, כל האורות האלה והכלבים והנביחות והעשן והאורות, זה משהו סוראליסטי כזה, זה לא מהעולם הזה, זה לא היה מהעולם הזה. אמרו לנו להסתדר גברים לחוד נשים לחוד. הסתדרנו גברים לחוד, נשים לחוד ונורא שמרנו שהמשפחה תהיה יחד, אבא לקח את האח ואנחנו הבנות היינו עם אמא. הלכנו ככה בטור ובסוף הטור עמד קצין אס. אס עם מגפיים מבריקות, עם הופעה נאה, ממש קצין והחזיק ביד מקל טיולים קטן ומראה ימינה שמאלה. הוא הסתכל על האנשים וככה קבוצה הלכה לחיים וקבוצה למוות. אחותי עם הילד ואמא עם אחותי הקטנה הלכו לצד ימין, ואני עם האחות שהיתה יותר צעירה ממני בשנתיים הלכנו לצד שמאל, זאת אומרת, אותם לקחו לתאי גזים ואותנו לקחו למחנה. כמובן שלא ידענו שום דבר, הפרידו בינינו. זה היה בתחנת הרכבת, אחר כך הלכנו ברגל ל- Birkenau.

ש. מתי ידעת שזה Birkenau?

ת. לא ידעתי, הלכנו, הובילו אותנו. הלכנו ובשני הצדדים הלכו חיילי אס.אס ואנחנו הלכנו באמצע. הלכנו והגענו לאיזה מחנה עם שער גדול ועל השער כתוב ...(משפט בגרמנית). יפה, זה טוב, אנחנו באים לעבוד, לוקחים אותנו לעבודה. המחנה היה מוקף בגדר תייל מחושמלת. מאחורי גדר התייל ראינו אנשים מגולחי ראש בכל מיני סמרטוטים. לא יכולנו להסביר לעצמנו מה זה. ככה הכניסו אותנו למחנה והביאו אותנו למקלחת. במקלחת אמרו לנו להתפשט לגמרי עירומים והושיבו אותנו וגילחו לנו את הראשים. דבר ראשון גילחו לנו את הראשים ונתנו לכל אחד חתיכת סבון קטנה מרובעת שהיה כתוב על זה ...(לא ברור). אמרו שאנחנו הולכים למקלחת ובאמת הכניסו אותנו למקלחת ובאמת היו מים חמים ובאמת התקלחנו ויצאנו ונתנו לנו כל מיני סמרטוטים בלי לבדוק אם למישהו מתאים או לא מתאים משהו, זרקו לנו סמרטוט משהו ללבוש. גם כשהיינו במקלחת חיילים הסתובבו. זה היה בעיניינו משהו מזעזע, באים חיילים נכנסים ויוצאים כאילו אנחנו בכלל לא בני-אנוש.

במקלחת אחותי הופרדה ממני איכשהו. אחותי היתה מאד בלונדינית, מאד בהירה וקטנה ורזה. גילחו לה את הראש והיא ממש נראתה כמו ילדה קטנה. השינוי הזה ברגע שמגלחים את הראש הוא גדול, קודם כל האדם מרגיש את עצמו כמו לא בן-אדם, מלבד זה השינוי החיצוני הוא כל כך קשה, כל כך נורא.

הפרידו ביני לבין אחותי, אני יוצאת מהמקלחת ואני מחפשת אותה ואני מסתכלת ופתאום אני שומעת שמישהו קורא לי "ראצי, ראצי", כך קראו לי בבית. אני מסתכלת ועומדת שם איזו ילדונת פיצל'ה, בקושי הכרתי אותה. מאד שמחנו שהיינו יחד, אבל מה, היא היתה נראית כמו ילדה ומיד לקחו אותה עם ילדים.

Birkenzu היה מחולק למחנות. היה שם A לאגר, B לאגר, C לאגר. ה- C לאגר היה של ההונגרים, לשם הביאו את ההונגרים.

ש. שם היית?

ת. כן שם הייתי. לקחו אותי ל- C לאגר ולקחו אותי לבלוק 12. הכניסו אותנו לבלוק. הבלוק נראה משהו צר וארוך, באמצע הבלוק עובר קיר תנור כזה לכל האורך שבנוי מלבנים, כשבנו את זה אולי חשבו שיהיה שם תנור, אבל אף פעם לא פעל. זה מין מבנה כזה כמו בגובה של השולחן וברוחב של השולחן, עשוי לבנים לכל האורך והיה איזה מרווח של 60 ס"מ ואחר כך משני הצדדים יש מדפים, מדפים של שלוש קומות. היו שם חלק אנשים, ועל כל מדף זה מחולק מדף מדף באמצע, ועל כל מדף יש שם 9 אנשים. תקעו אותי לאחד המדפים.

בינינו מסתובבות בחורות עם שיערות שהן הקאפואיות והבלוקאלטסטיות, שהן בחורות סלובקיות. בסלובקיה ב- 42' לקחו חלק מהיהדות והביאו כשרק התחילו לבנות את Birkenzu ואלה ששרדו מהבחורות הסלובקיות הפכו להיות קאפואיות, בלוקאלטסטיות.

ש. איך את לומדת את ההררכיה?

ת. יש בלוקאלטסטר והיא אמרה "אני הבלוקאלטסטה ואני אחראית עליכן, יש אחת קאפו שעוזרת לי". אנחנו באותו בלוק 1000 נשים. בתוך כל מדף 9. אתה בטח ראית את התמונות, אני לא צריכה להסביר לך איזה גובה זה היה, אבל אפשר רק להוציא את הראש. גם כששכבנו 9 אז כשרצינו להסתובב אז יחד כולנו הסתובבנו כי כמו סרדינים שכבנו.

ש. מה את חושבת באותם הרגעים כשאת חיה במציאות הזאת?

ת. שזה לא אני, אני חושבת שזה לא יכול להיות, זה לא קורה לי, אבל זה קורה לי. אני חושבת איך זה יכול להיות.

אחר כך, לא רחוק משם היה בלוק נוסף, שם היו כמה בלוקים ובתוך המחנה אנחנו יכולים להסתובב בין אפל לאפל. אפל זה המפקד כשסופרים אותנו. היו מעירים אותנו בבוקר ב- 4.00 כשעוד היה חושך לגמרי והוציאו אותנו למגרש למפקד ושם העמידו אותנו בחמישיות. שם עמדנו ועמדנו שעות על גבי שעות בבוקר והבלוקאלטסאיות מסתובבות בינינו שנעמוד בסדר, שיהיה בסדר ואחר כך בא קצין והיא מסרה לו את המפקד והוא ספר אותנו ואז חילקו לנו חתיכת לחם. לכל חמישיה חילקו כיכר בגודל כזה ואחר כך חזרנו לבלוק וקיבלנו מים עכורים לשתות.

בצהריים הביאו מרק, דוד גדול של מרק, אם היה מזל אז היתה חתיכת כרוב או תפוח-אדמה, אם זה הגיע עד אלייך, אם תקעו את המצקת עד למטה, ובערב שוב איזו שתיה, והשתיה בלי כלום. זה היה האוכל שלנו.

ש. שאלת איפה את נמצאת ומה עם ההורים.

ת. אני הייתי בבלוק 12, הילדים היו בבלוק 14 ואחותי היתה בבלוק 14. אחותי באה אלי ואמרתי לה: "בואי תשארי פה ונהיה ביחד". הבלוקאלטסטה ראתה אותה וגירשה אותה, זה היה בערב, במשך היום יכולנו להסתובב, אבל היא אמרה לה: "כשיהיה צל-אפל, את צריכה להיות שם באפל ואת לא יכולה לבוא הנה". אחותי באה אלי שוב והסתתרה אצלי שוב בלילה ובבוקר כשעשו אפל הבלוקאלטסטה ראתה אותה והעיפה אותה לשם וצעקה עליה: "שאני לא אראה אותך פה עוד פעם". כך אנחנו בהסתר, היא היתה באה והבלוקאלטסטה היתה מגרשת אותה תמיד. היא נפלה לה על העיניים כמו שאומרים, אחותי.

אנחנו ראינו את העבודות הגדולות האלה, ואת שתי הארובות שיוצאות ממנה עשן כל הזמן ושאלנו את הבלוקאלטסה: "מתי אנחנו נראה את ההורים?" והן ענו לנו ככה: "אתן רואות את העשן שם? שם ההורים שלכן". לא האמנו. זו היתה האימרה שלהן ולא רצינו להאמין להן, לא האמנו.

ב- Birkenzu עצמה כל הזמן יש סלקציות, מי שנופל במפקד, ואנשים מתמוטטים, פשוט מתמוטטים מרעב וזה. כל יום יש סלקציות שהולכים לתאי גזים ואז אנחנו כבר יודעים שיש תאי גזים ושלוקחים, אנחנו יודעים שסלקציה זה אסון.

ש. בבלוק שלך, מה שיגרת היום, מה אתם עושים כל היום?

ת. מ- 4.00 עד 8.30 אנחנו בצל-אפל עומדים. אחר כך מקבלים את השתיה, אחר כך אפשר להסתובב והולכים לחפש מכרים. אני פגשתי הרבה קרובי משפחה והרבה חברים וחברות מהעיר. הולכים לבלוק זה לראות מי נמצא ובבלוק זה. אחר כך זה כבר צהריים ומחלקים את המרק, צריך לרוץ לקחת את המרק. אחר כך היו לנו ערבים לפעמים שסבלו משילשולים.

ש. כשאת אומרת שבצהריים צריך לקחת את המרק, איך ידעתם את הזמן?

ת. אפשר היה לדעת, הסתובבנו איזו שעה-שעה וחצי כי זה לא היה שטח גדול שאפשר היה להסתובב ורק שכבנו במדף הזה.

פגשתי בת-דודה שלי שהיינו קרובות ואחר כך על יד ה- C לאגר יש את ה-צ'ה-לאגר, הלאגר שמביאים מ-רזינשטט את הנשים. אלה מטרזינשטט הם גברים ונשים יחד וילדים ומבוגרים עוד, כולם יחד, משפחות משפחות כי אז הביאו אותם. ב- 44' חיסלו לגמרי את טרזינשטט והביאו את האנשים ל-Birkenzu והם לא גילחו אותם, הביאו אותם כפי שהיו משפחות משפחות.

אני פגשתי שם בת-דודה של אמי שחיה בצ'כיה, שהיא היתה בסביבות גיל ה- 30. אשה יפה, היא היתה ארבע שנים בטרזינשטט והיא נשמרה מאד יפה. בסוף את כולם לקחו ל- Birkenzu אבל למה לקחו אותה? כי היא ילדה תינוק בטרזינשטט ולקחו אותה מיד. אני נפגשתי איתה שם ומאד שמחנו, והלכתי תמיד לדבר איתה. היא חיה רחוק מאד מאיתנו, היא חיה בצ'כיה. הלכנו לדבר איתה, אחר כך אחותי באה.

ש. את ניסית לחפש את ההורים ולדעת את האמת או השלמת עם מה שאמרו לך?

ת. אמרו. כולנו קיווינו שנפגוש את ההורים, אבל הקאפואיות האלה אמרו לנו: "אין לכם מה לחשוב, אין לכם מה לקוות, כל מי שהלך לשם הוא כבר איננו". אחר כך היינו יושבות והיינו מדברות על אוכל, על בישול, מתכונים ומה נעשה ומה נאכל כשנחזור הביתה ומה נפגש שאמא תכין לנו, דיבורים מסוג זה.

ש. כלומר את הניתוק מההורים טרם השלמתם?

ת. לא השלמנו עם הניתוק, עד לסוף היה לי שביב של תקווה שאיפשהו הם יהיו ויחיו.

כל יום עשו מיון כזה שלקחו אנשים לעבודה מהמחנה שלנו. הקאפואית הזאת היתה אומרת לאחותי: "תהיי עם הילדים, הילדים מקבלים יותר אוכל, תהיי שם". יום אחד אחותי לא באה. זה היה למחרת שבחרו אותי לעבודה באותו יום אחותי בכלל לא באה אלי. באותו יום כשהיה מפקד אז בחרו באופן די אקראי אנשים שנראו די בסדר ולקחו אותם בנפרד ומיד עשו סביבם שרשרת שהם לא יצאו מקבוצת האנשים ושאחרים לא יצטרפו, שרק קבוצת אנשים זו תשאר. לא ידענו למה זה. לקחו אותנו בנפרד לצריף ולמחרת לקחו אותנו לרכבת ואמרו לנו שלוקחים אותנו למחנה עבודה לעבודה.

את אחותי אני יותר לא ראיתי ואמרו שבאותו לילה לקחו את כל הילדים מהצריף לתאי הגזים, שחיסלו את הצריף של הילדים. זה היה ממש לפני שיצאתי.

אנחנו יצאנו לרכבת ונסענו בקרונות פתוחים כאלה. זה היה יוני ומסביב השדות היו ירוקים ומלאי פרגים והיו כל כך יפים השדות ואנחנו היינו סגורים בתוך הקרון ואז כן חשבתי בלבי תראי כמה שיפה מסביב, איך העולם יכול להיות כל כך יפה מסביב בכלל?

לקחו אותנו ל- Stutthof שזה לא רחוק מדנציג והיינו שבוע ימים ב- Stutthof ושם שום דבר לא עשינו, היו לנו תנאים כמו ב- Birkenzu של מפקד ורביצה על המדפים האלה ואחרי שבוע ימים לקחו אותנו למחנה עבודה שהיו שם כמה צריפים והיתה שם קבוצת נשים של 700 נשים. אנחנו היינו הראשונים שם ובנינו שדה תעופה ליד דנציג.

ש. באיזה מחנה הייתם?

ת. זה היה מחנה עבודה, ליד דנציג היו מפוזרים מלא מחנות קטנים כאלה של 700 איש או של 1000 איש שעבדו בכל מיני עבודות. אנחנו עבדנו בבניית שדה תעופה.

כשהגעתי לשם, קראו לזה Praust למחנה העבודה, לפי העיירה, לעיירה קראו Praust ולמחנה קראו Praust. היו שם כמה צריפים ומגרש למסדרים וצריפים לשומרים. כשעשו לנו את המסדר הראשון פתאום אני פגשתי שם בת-דודה שלי, ידעתי עליה, פגשתי אותה ב- Auschwitz. נורא שמחנו שנהיה יחד ועמדנו ביחד באותה חמישיה עם עוד שתי בנות מהכפר שלה. היינו חמישיה והחלטנו שנהיה ביחד. הבת-דודה שלי היא בשנתיים יותר גדולה ממני ולקחה עלי כאילו חסות, כן נהיה ביחד. ובאמת כל הזמן היינו ביחד.

שם התנאים הפיזיים היו יותר טובים כי עבדנו בעבודה פיזית נורא נורא קשה.

ש. במה עבדת?

ת. עשו מסלולים באספלט והיינו ממלאים חול בתוך קרוניות כאלה, ככה כל היום.

ש. היתה שיגרה במחנה?

ת. אז ככה, קמנו מוקדם בבוקר והיה אפל, היו כל מיני עבודות, אני במקרה עבדתי בזה. היה אפל ואחרי האפל חילקו לשתות וחילקו לחם וחילקו חתיכה פיצפונת של מרגרינה וזהו. אז יצאנו לעבוד ועבדנו עד 14.00-15.00 חזרנו, נתנו מרק, המרק כבר היה יותר טוב ולפעמים אפשר היה לקבל עוד קצת, התנאים לא היו כמו באושוויץ, היה רעב מתמיד אבל זה היה קצת יותר טוב, זה היה מחנה עבודה, וגרנו בצריף שהיו שם מין חדרים כאלה של 12 מיטות על קומות, זאת אומרת 24 בחדר אחד, היה איפה להתרחץ וברזייה כזאת.

ש. מי ליווה אתכם כל הזמן?

ת. כל הזמן חיילי אס.אס. היו גם אס. אסמניות, נשים.

ש. איך התייחסו אליכם?

ת. הנשים היו פי כמה יותר אכזריות מהגברים. הנשים היו נורא נורא אכזריות. הן הרביצו.

ש. היכו אותך?

ת. אותי לא אבל את הבת-דודה שלי כן. כשהרביצו נתנו 25 מכות על הגב, אותי לא אבל את הבת-דודה כן, אני הייתי פחדנית מדי, הבת דודה הלכה להשיג תמיד משהו.

ש. איך את מסתדרת מבחינה הגיינית לגבי החלפת בגדים ונקיון?

ת. יש שם ברזייה כזאת, חדר עם ברזים, שם אנחנו מתרחצים, שם אנחנו מכבסים לנו את התחתונים, יש לנו שתי שמלות אפורות בקיץ קשורות בחבל, ממש שמלת שק כזאת, חבלים היו לנו מהעבודה, ואנחנו מכבסות לנו שם בלי כלום, סתם ככה במים קרים מכבסות. מחזור חודשי לא היה לנו, כל הזמן, כל השנה. ב- Birkenzu כך אמרו, שמו ברום באוכל כדי שלא יהיה מחזור, ואחר כך, עקב ההרעבה אף אחת לא היה לה מחזור חודשי.

אנחנו עסוקים עם האוכל, כל הזמן רק מתעסקים עם האוכל, אם יש או לא. אנחנו עם הבת-דודה הזאת היינו ממש כמו שתי אחיות. קיבלנו יחד את הלחם, שתי חתיכות לחם.עבדנו עם מלט והנייר המרכזי שבין שקי המלט הוא נקי והיינו לוקחים את הניירות האלה ואורזים את הלחם וקושרים אותו על החגורה, ותמיד חבילת הלחם היתה על החגורה.

ש. איפה החזקת את הלחם?

ת. את הלחם ארזתי, קשרתי, ואת החבילה השחלתי על החבל שקשרתי בשמלה כדי שלא יגנבו לי את זה. היו בחורות ונשים שקיבלו את הלחם ומיד גמרו אותו, אמרו: "מוטב שאני אהיה שבעה פעם ביום ובמשך היום אני אהיה רעבה אבל לפחות ארגיש פעם ביום שאכלתי משהו". היו כאלה שחילקו למשך היום. אנחנו חילקנו למשך היום. פרסנו את הלחם, מצאנו פחים כאלה והשחזנו את זה על אבנים ופרסנו את זה לפרוסות דקות דקות. כל פעם אכלנו פרוסה.

עבדנו בחוץ כי שדה התעופה היה בחוץ ומסביב היה צנון הבר וחרדל הבר והיינו אוספים את הפירות ושמים על הלחם והיה לזה טעם של צנון, היה לזה טעם של חרדל. היינו אוספים כל מיני פירות של צמחים ומתבלים את הלחם.

אחר כך חזרנו וקיבלנו את המרק. זה היה איזור חקלאי וגידלו שם סלק סוכר. כל אחד רצה לצאת ולקחו אותנו לחוות לאסוף מהשדות של סלק סוכר, תלשנו סלק סוכר ואכלנו אותו ככה, חתכנו פרוסות ואכלנו עם הלחם וזה היה דליקטס בשבילנו, כן, אבל אם היום אני חושבת על זה, יש לזה טעם מתוק-מתוק, מריר-מריר.

ש. איך המחנה נראה?

ת. שם לא היתה גדר תייל מחושמלת, היתה גדר תייל אבל היא לא היתה מחושמלת. לפני הגדרות היו הצריפים של השומרים ובכל זאת זה היה עם שתי גדרות שבאמצע עשו פטרולים עם כלבים. היו כמובן מגדלי שמירה בכל מיני מקומות. היו אולי עשרה צריפים, אני לא זוכרת בדיוק כמה. היה מגרש גדול של מסדרים, שם עשו את הצל-אפל ומשם יצאו לעבודה. זה היה כל המחנה שלנו. זה היה נקרא מחנה קטן, מחנה עבודה קטן.

ש. שהיה קרוב ל- Stutthof?

ת. שהיה קרוב לדנציג, ממש היה לא רחוק מדנציג, 8 ק"מ מדנציג.

ש. היו אזרחים מסביב שראו?

ת. כלום, לא ראינו שום אזרח. היו מסביב הרבה מחנות. אנחנו נפגשנו כשהלכנו לעבודה עם עוד קבוצות שהלכו לעבודה. היינו מחולקים חמישים חמישים בקומנדו, קומנדו עבודה. כל בוקר אותם האנשים היו באותם הקומדנו והיו מסודרים לעבודה. היינו פוגשים בדרך שבויים צרפתים והיו להם תנאים של שבויים, היו להם תנאים לגמרי אחרים. הם היו זורקים לנו חתיכת לחם או איזו חבילה עם משהו. מי שתפס את זה ואם ראה את זה שומר אוי ואבוי היה לו, אבל בכל זאת מדי פעם מישהו תפס את זה.

ש. מה היה המצב הפיזי שלך באותם ימים?

ת. אני לפני המלחמה הייתי שמנמנה, ראית בתמונה. כשיצאתי מהמחנה הייתי 40 קילו. כל פעם לאט לאט ירדתי. בסך הכל די שמרתי על מצב טוב. לא הייתי חולה בדרך כלל, השתדלנו לא להיות חולים כי מי שהיה חולה החזירו אותו ל- Stutthof והביאו אחרים במקומו. תמיד היו צריכים להיות שם 700 עצירות במחנה. מי שהיה חולה, היה שם חדר חולים, אפשר היה ללכת לחדר חולים ולהיות כמה ימים בחדר חולים עד שהצטברו שם כמה אנשים, עשרה, ואז לקחו אותם ל- Stutthof והביאו אחרים.

אחרי שהיינו שם כמה שבועות פתאום הגיע טרנספורט של עצירות, איזה 50 עצירות חדשות מהצ'ה-לאגר. בין העצירות של הצ'ה-לאגר היתה בת-דודה של אמי. היא היתה אשה מאד כריזמטית ומאד נחמדה ויודעת להסתדר, והיא הצטרפה אלינו, אלי ואל בת-הדודה שלי והיינו באותו חדר. היינו 24 באותו חדר אז סידרנו שנהיה באותו חדר והיינו באותו קומדנו וכל הזמן היינו יחד ואם לאחת היה משהו, אם אפשר היה נניח להשיג מרק נוסף אז חילקנו בין שלושתינו ומאד שמרנו אחת על השניה.

כשהלכנו לשדות אז היו תפוחי-אדמה בסביבה, אבל אסור היה לרדת מהכביש אבל אם מישהי יכלה מהצד לסחוב איזה תפוח-אדמה מהשדה אז היא לקחה ואכלנו תפוחי-אדמה לא מבושלים, חתכנו אותם לפרוסות דקיקות דקיקות ושמנו את זה על הלחם וככה אכלנו.

ש. ממה חתכתם?

ת. אמרתי שהיו לנו פחים שהשחזנו אותם וזה היה הסכין שלנו.

הלכנו מסביב למטבח ומצאנו קליפות תפוחי-אדמה ואכלנו קליפות תפוחי-אדמה, וזה היה נורא טוב, תוספת מזון פשוט מאד. כשחזרנו מהעבודה עשו עלינו חיפושים אם לא הבאנו סלק אבל באופן אקראי, לא לכל אחד, אבל אם מצאו אצל מישהו סלק אז הוא קיבל מכות. בת-דודה שלי פעם הלכה ככה ולקחה כמה תפוחים ומצאו אצלה את התפוחים. אני לא העזתי, אני לא הלכתי אף פעם, אבל היא לקחה וחילקה איתי אחר כך הכל שווה בשווה, פירור פירור. מצאו אצלה, היא קיבלה 25 מכות. איך נתנו את המכות? העמידו באפל, כן. את כל האנשים העמידו במסדר בצורת ח' ובאמצע היה מין שולחן כזה שהשכיבו את האדם המוכה והיתה לנו אחת, אס.אסמנית אחת, נורא שמנה, היא לקחה חגורה והיא הרביצה בלי רחמים. ככה היא קיבלה 25 מכות, לא יכלה שבוע ימים לשכב, על הבטן היא שכבה.

ש. המשכת לעבוד באותה עבודה?

ת. אנחנו המשכנו לעבוד באותה עבודה. ככה המשכנו כל הזמן. השבויים הצרפתים היו כותבים לנו פתקאות ופתקאות היו כותבים על ההתקדמות של הצבא הרוסי. אנחנו האמנו שאנחנו נשרוד, נעבור את זה. קיווינו. כשהלכנו לעבודה היינו חייבים ללכת ולשיר בדרך. אם לא שרנו אז השומרים היו צועקים: "לשיר, לשיר, לשיר".

ש. הבנת מיד את השפה הגרמנית?

ת. אני דיברתי יידיש והבנתי טוב גרמנית. באמת מי שיודע יידיש מבין גרמנית.

ש. היו לך געגועים למשפחה וניסית לדעת חדשות?

ת. אנחנו חשבנו, איפה שהוא היתה תקווה שכל המשפחה תפגש למרות שאמרו שההורים כבר אינם. בכל זאת לא רציתי לקבל, באופן שכלי ידעתי שזה נכון, אבל רגשית קיוויתי שאני כן אפגוש אותם. היינו יושבים וחולמים בהקיץ. היינו יושבים עם הבת-דודה של אמי וחושבות מה נעשה אחרי המלחמה. כל הזמן תיכננו מה נעשה אחרי המלחמה. היא אמרה לי: "את תבואי אלי לפראג, את תהיי אצלי בפראג ואני אשלח אותך לאוניברסיטה". אחר כך כל הזמן תיכננו מה נאכל ומה אנחנו נספר להורים ולאחים ולאחיות. כל הזמן קיווינו. באופן שכלי ידענו שלא יהיה מה שהיה פעם, אבל קיווינו שאנחנו נפגש, שהמשפחה בכל זאת תהיה עוד פעם משפחה.

ש. חוץ מהבת-דודה של אמא שלך התחברת עם עוד אנשים במחנה או בקבוצת העבודה שלך?

ת. כן. היינו חמישיה, אנחנו השתדלנו להיות תמיד בתחילת הקומנדו כדי לא לפגר וזה גם תמיד טוב להיות מקדימה. היינו חמישה. היו שתיים שאחת היתה בת-דודה של אמי ואחת היתה בת-דודה ממש ואחר כך היו עוד שתי בנות שהיו גם כן קרובי משפחה רחוקים. אנחנו החמישה היינו תמיד ביחד. גרנו באותם חדרים. אחר כך גרנו 24 בחדר והתחברנו.

אבל בכל זאת כל אחד דאג לעצמו. ישנו עם הלחם מתחת לראש כדי שלא יגנבו לנו כי גנבו לחם האחת לשניה. אנחנו בכל זאת לא כל כך בטחנו. אם אחת הלכה והביאו קליפות תפוחי אדמה היא לא אמרה איפה היא מצאה אותן, כל אחד דאג לשרוד. זה היה מאד יוצא דופן מה שהיה ביני לבין הבת-דודה שלי. ציינו את זה גם. אפילו מעט אחיות דאגו ככה אחת לשניה כפי שהיא דאגה לי.

ש. למה את חושבת שהיא דאגה לך כל כך?

ת. היה לנו צורך בזה, היה לנו צורך שיהיה לנו מישהו, שלא נהיה לבד כל כך. היא היתה המשפחה הישירה היחידה שלי, היה לנו צורך אחת בשניה.

ש. איך מדדת את הזמן במחנה?

ת. קודם כל אני אומרת לך שרוב הזמן עבדנו. כשלא עבדנו היו חלומות בהקיץ, מה יהיה אחרי המלחמה ואיך יהיה, איך ישחררו אותנו ומי ישחרר אותנו, היו חלומות בהקיץ. חלומות בהקיץ שדיברנו עליהם.

ש. בסביבה היו שינויים באווירה מסביב, שמעתם שהחזית מתקרבת?

ת. זה מה ששמענו מהשבויים הצרפתים שזרקו לנו פתקאות מדי פעם איפה החזית ושהיא מתקרבת.

ש. אבל באופן ברור לא שמעתם?

ת. שום דבר, שום כלום, זה היה סגור הרמטי מהעולם החיצוני. לא ראינו שום אזרח. הם לא התקרבו אלינו. אפילו אם ראינו הם לא התקרבו אלינו.

ש. היה איזה אירוע מאד בולט או מאד משמעותי במחנה הזה?

ת. לא. רק אז כשהרביצו לבת-דודה שלי.

אחר כך התחיל הסתיו והתחיל הקור. עד אז היינו עם בגדים דקים, שמלות כתנה דקות אפורות, ובסתיו נתנו לנו שמלות פלנל עם פסים. כל הזמן היו לנו קפקפי עץ. היו לנו שמיכות על המיטות, שמיכת קוץ כזאת, שמיכה אחת. היה כבר קר אז אנחנו לקחנו ניירות משקי המלט, הנייר האמצעי והכנסנו לנו מתחת לשמלה וקשרנו את השמלה עם החבל וזה החזיק וככה שמרנו על חום הגוף שלנו. גם זה אסור היה, אם תפסו אז הרביצו. כך עבר הזמן. לא ידענו מה יהיה, ומי יחזיק מעמד. חיינו רק כדי לשרוד ולהחזיק מעמד.

אמרו כבר שהרוסים מתקרבים ואנחנו כבר שמענו את התותחים שלהם, של הרוסים. היה ינואר והיה כבר קור אימיים בחוץ. יום אחד באים השומרים וחילקו חתיכת לחם ואמרו: "קחו את השמיכות וקחו את הדברים שלכם, הולכים, יוצאים". לא היו לנו דברים אבל היו לנו פיצ'פקס כאלה, כמו הסכין. הולכים. זה היה בינואר. היה כבר שלג בחוץ, אנחנו כולנו התעטפנו עם השמיכות והתחלנו ללכת. שמענו כל הזמן את התותחים של הרוסים. הצבא הגרמני נסוג והיינו צריכים תמיד לעמוד בצד לתת לצבא לעבור. הלכנו בכיוון אחד.

ש. אמרו לכם לאיזה כיוון אתם הולכים?

ת. הובילו אותנו, כל הזמן היו שומרים, כל כמה מטר שומר ולא יכולת לזוז.

ש. הלכתם ברגל?

ת. יצאנו ברגל מהמחנה. אנחנו ידענו שבורחים עכשיו כי הרוסים מתקרבים כי אנחנו כבר כמה ימים לפני זה שמענו את התותחים. הלכנו שלושה ימים ושלושה לילות. הלכנו במעגל, הלכנו בכיוון אחד חצי יום, התקרבנו, שם כבר היו הרוסים קרובים אז כיוונו אותם לצד השני. הלכנו לצד השני, התקרבו הרוסים לצד השני והובילו אותנו שוב לצד אחר. ככה שלושה ימים ושלושה לילות, בלי הפסק הלכנו. הלכנו ובלילה תוך כדי שינה הלכנו. הלכנו בחמישיות. מי שפיגר הם ישר ירו בו.

ש. חילקו לכם מזון?

ת. לפני שיצאנו נתנו לנו אוכל, חתיכת לחם וחתיכת מרגרינה. נתנו לנו לנוח חצי שעה אחרי חצי יום ואחרי חצי שעה לקום וללכת. ככה הסתובבנו שלושה ימים במעגל וברחנו כל הזמן שהרוסים לא ישיגו אותנו.

ש. בהליכה את מי אתם פוגשים? חיילים גרמנים, אזרחים?

ת. לא, לא היו שם אזרחים. ביום ראשון פגשנו צבא שנסוג, אחר כך לא פגשנו עוד.

ש. איך התייחסו מהצבא?

ת. שום דבר, לא הסתכלו עלינו, אנחנו לא היינו בני-אנוש בכלל. התחייסו כמו לחיה שעברה שם. כל הזמן שמענו יריות וכל מי שפיגר ירו בו. הדרך היתה זרועה בגוויות, עם גופות. בצד הדרך ממש ראינו גופות.

ש. היו לך רגעים שמאד פחדת?

ת. היו לי רגעי יאוש אבל נגיע לזה.

אני הלכתי והלכתי בקפקפי עץ, הרגליים עטופים בסמרטוט כי גרביים לא היו לנו ועטופים בניירות. הרגל נורא השתפשפה לי והרגשתי מאד לא טוב וביום השלישי, כשהלכנו כך שלושה ימים ברצף אז נתנו לנו חצי שעה מנוחה, ובחצי השעה הזאת ליקקנו שלג כי השלג היה גבוה מאד. אני הרגשתי שאני לא יכולה לזוז. אחרי חצי שעה שמתחילים לצעוק השומרים "לקום, לקום, לקום", אני אומרת לבת-דודה שלי: "זהו, אני לא קמה יותר. אני לא מסוגלת לעשות צעד יותר, ומה זה משנה, את רואה את כל הגופות לצד הדרך, אנחנו מכאן ממילא לא נצא בחיים, לא משנה לי אם אני אמות היום או אם אמות מחר, מה זה משנה עוד יום אחד? אני לא רוצה יותר לסבול כי אני מרגישה שאני לא יכולה יותר, אני לא מסוגלת לקום". ואז הבת-דודה אמרה לי ככה: "כל עוד שאני הולכת, את הולכת איתי. אני לא אשאיר אותך". הבת-דודה והבת-דודה של אמי הקימו אותי בכוח, אבל ממש בכוח כי אני התנגדתי, הקימו אותי בכוח, לקחו אותי מתחת לבית הזרוע וסחבו אותי. עוד לפני שכולם התרוממו הקימו אותי כדי שאנחנו נהיה בתחילת הטור כי מי שנשאר בסוף הטור הוא נשאר. הן סחבו אותי ככה שתיהן ביד כל אחרי הצהריים.

בערב הגענו לאיזה אסם, חווה, ושם הכניסו אותנו לאסם, שם נשארנו ללון באסם הזה ונשארנו גם למחרת, ושני לילות ויום היינו שם ואני התאוששתי והמשכתי ללכת. כשיצאנו מהאסם שהיה אסם עם קש, החיילים עברו עם כידונים ודקרו את כל חבילות הקש שאף אחד לא יסתתר שם, לבדוק אם מישהו מסתתר שם, ככה הם בדקו שכולם יצאו. זאת אומרת לא היה סדק שאפשר היה לברוח וגם לא היה לאן לברוח כי היה מסביב שלג.

אחר כך המשכנו ללכת, הלכנו עוד ובלילות הכניסו אותנו לאסמים כאלה ללון. הלכנו עוד כמה ימים וסך הכל הלכנו איזה שבוע ימים. מי שהלך הלך ומי שנשאר נשאר לצדי הדרך.

ש. אבל השומרים לא דיברו אתכם?

ת. אף פעם לא דיברו, הם רק צעקו. גם כשעבדנו הם לא דיברו איתנו, אף פעם לא דיברו, הם תמיד רק צעקו עלינו: "מהר, מהר".

ש. פיתחת איזה שנאה נגדם?

ת. היו לנו שומרים מיוחדים, לכל אחד היה שם כינוי. האוקראינים היו מאד גרועים. היו שומרים אוקראינים שהיו באס. אס. והם היו נורא אכזריים.

ש. באיזו צורה?

ת. הם לא העלימו עין משום דבר, הם כל הזמן צעקו וכל הזמן שמרו עלינו ודחפו אותנו.

ש. אבל היו גברים או נשים?

ת. אוקראינים היו רק גברים, גרמנים היו גם נשים, והנשים היו גם מאד אכזריות. מין אכזריות כזאת שלא מצפים לאכזריות כזאת מאשה.

ש. את יכולה לתת דוגמה?

ת. אני אמרתי, את המכות הן הרביצו.

ש. חוץ ממכות?

ת. הן היו מקבלות את המסדר ואת הצל-אפל, אז הן משכו את הצל-אפל שנעמוד יותר ושמרו שזה יהיה חמישיות שיעמדו יפה וישר, ודחפו וצעקו ואיימו.

ש. באיזה כינויים הייתם קוראים לשומרים שלכם?

ת. אחד היה רומני אז הוא ידע רומנית, אחד היה השמן, אחד היה הזמר, מסוג זה, היה אחד שתמיד רצה שנשיר, הוא שר איתנו כשהלכנו בדרך והוא תמיד עמד על זה שנשיר שירי לכת.

ש. הייתן שרות?

ת. כן, היינו שרות.

ש. היית שרה?

ת. הייתי שרה עם כולן, כן. אני לא זוכרת מה. אחד שידע רומנית רצה שתמיד ישירו לו שירים ברומנית.

ש. אז הלכתן במשך שבוע ימים ו...?

ת. הלכנו במשך שבוע ימים ואחר כך הגענו לאיזה מקום, שדה, מחוץ לכפר, היה אסם גדול והכניסו אותנו לאסם הזה. אנחנו בתוך האסם היינו איזה שלושה שבועות. פעם ביום הביאו לנו איזה משקה לשתות, פעם כן הביאו חתיכת לחם ופעם לא הביאו. זה היה פברואר בפולין, קור איימים. יום יום קפאו למוות כמה בחורות. היה קש שם ואנחנו התחפרנו בתוך הקש שלא יהיה לנו קר. היתה לנו השמיכה והתעטפנו בשמיכה כל הראש, רק את העיניים אפשר היה לראות ועשינו מחילה בתוך הקש וכך שמרנו שלא לקפוא.

ש. ומה הייתם עושים באסם הזה?

ת. שום דבר לא, שום דבר, רק בינתיים חשבנו אם נזוז הלאה, הסתובבנו גם מחוץ לאסם, לא היינו כל הזמן באסם, בלילה היינו סגורים באסם וביום הסתובבנו גם מחוץ לאסם, אבל השומרים היו תמיד מסביבנו.

בפולין הם שומרים את תפוחי האדמה במחילות בשדה. הם חופרים בורות ענקיים, מכסים תפוחי אדמה עם קש, מכסים את הקש הזה עם אדמה ושם הם משמרים את תפוחי האדמה. בשדה היו פזורים בורות של תפוחי אדמה. היינו מתגנבים לבור כזה וחופרים בו ומוצאים תפוחי אדמה, וככה כמו שזה היה, לא מבושל, אז היה מזון לכמה ימים.

ש. אני מבין שאתם לא רחוקים מדנציג?

ת. זה לא רחוק, זה בסביבה שם, כל הזמן זה בסביבה שם.

אחרי שלושה שבועות באו בוקר אחד ושוב ממשיכים ללכת. זה היה כבר סוף פברואר, תחילת מרץ. אני לא יודעת בדיוק את התאריכים, אני נותנת לך תאריכים משוערים.

התחלנו ללכת, אנחנו הלכנו איזה יומיים. כשהוציאו אותנו מהאסם הזה שמענו את התותחים או-טו-טו, כבר לידנו, כל הזמן שמענו את התותחים הרוסים. כשהיינו באסם היתה איזושהי הפסקה כנראה כי אז לא שמענו את התותחים, אבל כשהוציאו אותנו והצעידו אותנו הלאה אז כל כך קרוב היו לנו התוחתחים שחשבנו שיתפסו אותנו בדרך. איפה?!

הלכנו יומיים והגענו לעיר נמל קטנה בים הבלטי, אני לא יודעת בדיוק איפה העיירה הזאת, אבל קרוב שם, באיזור. הגענו לעיר הנמל הזאת.

ש. איך קראו לעיר?

ת. ... (לא ברור). הכניסו אותנו למחסן גדול ואמרו שלמחרת יעמיסו אותנו על אניה ויקחו אותנו לגרמניה. הכוונה שלהם היתה, והם עשו את זה עם כמה טרנספורטים, העמיסו על אניה רעועה והם הטביעו את האניה באמצע הים על האנשים. זאת היתה הכוונה לעשות לנו גם כן. ככה אמרו אחר כך.

אנחנו באותו לילה היינו במחסן וכל הלילה העיר מתפוצצת, ממש שומעים שהעיר מתפוצצת, אנחנו לא עצמנו עין רק חשבנו מה קורה. בבוקר קמנו ולא היו שומרים. נעלמו השומרים והדלתות של המחסן היו פתוחות ואנחנו היינו לבד. יצאנו לכביש ועל הכביש היו סוסים ירויים. היו אנשים שרצו לסוסים והתחילו לחתוך מהבשר החי של הסוסים.

זו היתה עיירה מאד נחמדה שגרו שם גרמנים בעיקר. בתים יפים עם גרניום. אנחנו התפזרנו בעיירה הזאת ונכנסנו לבתים ובבתים עוד מצאנו ארוחת בוקר על השולחן, לחם פרוס, ספלים עם קפה, חם הכל, כי הם ברחו הגרמנים כשהרוסים נכנסו. אנחנו התפזרנו בעיירה הזאת ונכנסנו לדירות כאלה לגור ולאכול. הלכנו מדירה לדירה לאסוף אוכל.

קודם כל כדבר ראשון עשינו אמבטיה, כי אנחנו כל הזמן היינו מלאי כינים, החל מההתחלה. זה לא כינים כמו שיש פה לילדים בבית ספר, זה כינים מיוחדות שגורמות לטיפוס בהרות, אלו כינים של בגדים.

אנחנו היינו שבוע ימים בתוך הדירה הזאת, שתי הבנות דודות שלי ואני. עברנו מדירה לדירה ואספנו בגדים. הארון היה מלא בבגדי אס.אס, זאת אומרת שראינו ששם גרו גרמנים. אנחנו אספנו ודאגנו לעצמנו, אספנו מזון והיה לנו מזון, ותיכננו איך אנחנו יוצאים משם, ואז הבת-דודה חלה בטיפוס הבהרות ואחר כך אני חליתי ולקחו אותנו לבית חולים. בבית החולים לא עשו שום דבר, הם עשו מין קרנטל כזה כדי לשמור מהאוכלוסיה שלא תדבק מאיתנו, כי לא קיבלנו שום תרופות.

ש. כשהשתחררתם באופן פתאומי וכשפניתם לבית חולים, של מי היה בית החולים הזה?

ת. של העיירה הזאת, אני לא יודעת, של העיירה.

שכבנו שתיים במיטה ולא קיבלנו שום תרופות, רק שכבנו שם. הבת-דודה הזאת מצ'כיה אחרי שבוע ימים, אחרי שהשתחררה, אחרי שעברה את טרזינשטט, ואת הלידה בטרזינשטט, ואת אושוויץ, ואת Praust, נפטרה מטיפוס. רבים מאד נפטרו אחרי זה מהטיפוס הזה. ואז, שוב פעם גילחו לנו את הראש בגלל הכינים.

ש. מי?

ת. הרשויות, אני לא יודעת מי, הרוסים. אני לא יודעת מי גילח. בכל אופן שם בבית חולים גילחו לנו את הראשים. אני רוצה לספר לך משהו. היה לי איזה זיהום באצבע וימים האחרונים זה נורא דפק לי והיה לי שם הרבה מוגלה. ביום ראשון כשהשתחררנו הלכנו לכביש ועצרנו אוטו של חיילים רוסיים שהיה עליו צלב אדום, רופא ירד ופתח לי את זה ושלח אותי לבית חולים.

ש. ואיך הרוסים התייחסו אליכם?

ת. בימים הראשונים הם התייחסו בסדר. בא מישהו ואמר לנו: "אני קצין רוסי אבל אני יהודי". אבל אנחנו היינו חולים והבת-דודה הזאת מתה והבת דודה השניה נסעה הביתה ואני נשארתי שם לבד. ומכל הטרנספורט, כשאנחנו יצאנו 700 נשים ממחנה Praust נשארו בחיים 240. זה פורסם אחר כך. התאוששתי מהמחלה.

ש. בלי טיפול?

ת. לא, לא קיבלנו שום טיפול. שם שכבנו רק.

ש. דאגו לכם למזון?

ת. מזון כן. נתנו לנו מזון שם. זה כאילו בית חולים, שכבנו במיטות אבל באולמות ענקיים. לא היה להם שם מה לתת לנו ומי ששרד שרד. אני לא יודעת איך, אני לא יודעת למה אני ולא היא.

אני הבראתי. קרובי משפחה כבר לא היו לי כי אחת נפטרה והשניה נסעה הביתה והתארגנו רכבות חזרה הביתה למולדת. היו שם כל מיני ברכבת, כל מיני אנשים, מצרפת, מיוגסלביה, מיוון, כל מיני, והם נסעו מערבה הביתה.

עליתי עם חבורת בחורות שהיינו יחד במחנה, כל אחת מעיר אחרת, אני הייתי היחידה מהעיר שלי. חזרנו הביתה ובדרך לא היה לנו מזון, אף אחד לא דאג לנו למזון, אז הרכבת שעתיים נסעה וחמש שעות עמדה, אז היינו יורדות ועוברים בבתים ואוספים אוכל. איפה שהיו בתים ריקים מצאנו וזה היה בסדר, אבל איפה שהיתה אוכלוסיה פולנית אז היא היתה מאד עויינת, ולא רצו לתת לנו אוכל. אבל תמיד מצאנו בתים ריקים שאפשר היה למצוא שם אוכל. אני הגעתי ל- Munkacz.

ש. כמה זמן נמשכה הנסיעה הזאת?

ת. שבועיים.

ש. ואז מה קורה?

ת. אני מגיעה ל- Munkacz בתחילת מאי, ערב אחד, ברכבת צועקים Munkacz, הרכבת עוצרת ואני היחידה שיורדת מהרכבת והרכבת ממשיכה לנסוע.

ב- Munkacz היו כבר כמה יהודים, קודם כל היו הבחורים האלה שהיו בפלוגות העבודה, הם חזרו לפני אלה שהיו במחנות אז הם קצת התארגנו קצת והיה איזה בית שקיבל את האנשים שחזרו מהמחנות. היו קצת אנשים שחזרו מהמחנות, לא הרבה. גם הם שמעו שמגיעה רכבת אז היו שם אנשים שחיכו לראות מי מגיע, ואני הייתי היחידה שהגעתי. לא הכרתי את האנשים האלה, לקחו אותי למין דירה כזאת, לקחו אותי לשם, ושם על הקיר היו רשימות של מי שכבר הגיע הביתה. השמות של מי שנמצא כבר ב- Munkacz. הסתכלתי על הרשימה ולא מצאתי שום שם מוכר, לא רק שלא היה מישהו מהמשפחה. אני בכל זאת שיחקתי עם התקווה הזאת שאני אמצא מישהו בבית. כל הזמן קיוויתי שאח שהיה שנתיים יותר גדול ממני שהוא יהיה בבית. על אחותי כבר לא האמנתי שהיא תבוא כי ידעתי הרי מה קרה. היתה לי איזו תקווה שאמצא מישהו בבית.

אני באתי שם למשרדים של הוועד והסתכלתי ברשימה ואף אחד, לא קרוב, לא מכר, אף אחד אני לא רואה ברשימה הזאת.

ש. את חוזרת לביתך?

ת. לא. הבית שלי תפוס שם. גרים שם. אני הייתי שם במשרדים של הוועד. פתאום נכנסת בחורה שהיא הגיסה של אחותי, שבזמן הגטו גרתי אצלה. נורא נורא שמחנו. היא חזרה חודש לפני גם ממחנה, והיא מצאה בחור שהיה בפלוגת עבודה שהוא היה הגיס של הגיסה שלה. היא גרה איתו ביחד. אנשים היו כל כך לבד שככה שמיד הם התחברו יחד לגור.

היא אומרת: "אני גרה עם ...(לא ברור ) אבל את באה איתי, את תהיי אצלנו". היא לקחה אותי אליה הביתה ככה שהיה לי איפה לישון באותו לילה. באתי אליהם והייתי אצלם. הלכתי לראות את הבית אבל לא נכנסתי לחצר, ראיתי שם ילדים משחקים ולא נכנסתי. ראיתי שגרים שם. הסתובבתי ברחובות של העיר והעיר ריקה, ממש ריקה. פה ושם ראיתי איזה מכר. לא ידעתי מה לעשות עם עצמי, פשוט לא ידעתי מה אני עושה עם עצמי.

מישהו סיפר לי שהיה לאמי בן-דוד שהיה קומוניסט והוא לחם בבריגדה בספרד ושהוא ישנו. הלכתי לחפש אותו. יום אחד אני הולכת ופתאום בא לקראתי בחור שהוא השכן שלי והיה בקן בין הבוגרים. אני בקן הייתי בין הצעירים והוא היה בין הבוגרים.

הסתובבתי הרבה ברחובות וכל הזמן חשבתי מה אני הולכת לעשות עם עצמי. מה יהיה סופי, אני פה בעיר הזאת לא מוכנה להשאר לבד ולא מוכנה להיות לבד איפה שחייתי עם כל המשפחה, איך אני אוכל לחיות לבד? לא מצאתי שום תשובה מה אני עושה. הייתי ממש מיואשת.

אני הולכת ברחוב ופתאום בא לקראתי חבר מהקן, מהבוגרים, ורץ לקראתי וככה נורא שמח, ואומר לי שהוא נמצא ב- Budapest, הוא נשלח מהתנועה בבודפשט לבדוק אם יש חברים מהתנועה שחזרו מהמחנות והוא רוצה לעזור להם להגיע לבודפשט ומשם לעלות ארצה, מתארגנת קבוצה של עלייה ובאופן לא ליגאלי לעלות ארצה. נורא נורא שמחתי.

שאלתי אותו: "איך אני אגיע ל- Budapest" והוא אמר לי: "אני אתן לך כסף לרכבת". בינתיים שמעתי שיש שם בן-דוד של אמי שהיה קומוניסט. חיפשתי אותו לפגוש אותו. פגשתי אותו ודיברתי איתו ואמרתי לו: "תראה אני החלטתי שעכשיו אני נוסעת ל - Budapest נוסעת לפלסתינה". אז עוד לא היתה ישראל. הוא אומר לי: "לא, מה פתאום, אל תסעי, עכשיו מחכה לנו פה עתיד יפה שהרוסים נמצאים פה, אל תסעי". אמרתי לו: "יוני אני נוסעת, אני לא מסוגלת לחיות פה, כי כל רחוב וכל פינה מזכירה לי את המשפחה, אני חייבת לצאת מכאן".

ואז באמת קיבלתי עוד שמלה, היו לי שתי שמלות, היו לי שתי מטפחות ראש, כי אני הרי חזרתי מגולחת ראש והיו לי שיערות כאלה קטנות של סנטימטר וחצי אחרי המחלה.

ש. והלא יהודים, הסביבה הלא יהודית, איך התייחסו לאנשים שחזרו?

ת. אני לא באתי במגע איתם בכלל, רק עם יהודים באתי במגע. לא יכולתי להסתכל עליהם. אני הלכתי ככה ברחוב וראיתי את השכנים הקרובים שלנו שגרו ממול שהיו כאלה הונגרים פטריוטים ולא יכלתי להסתכל עליהם, אפילו לא אמרתי להם שום דבר, לא ברכתי אותם והם לא בירכו אותי. לא באתי בשום מגע איתם.

החבר הזה נתן לי כסף לרכבת, היו לי שתי שמלות, שתי מטפחות, מברשת שיניים ועם זה נסעתי ל- Budapest. אני לפני זה אף פעם לא הייתי ב - Budapest. כשבאתי ל- Budapest קיבלתי בדיוק הוראות איך להגיע למקום שקראו לו "בית התנועה", שם היתה כבר קבוצת אנשים ובמקרה מחציתם היו מהעיר שלי שהכרתי. אנחנו כבר היינו קבוצת עלייה. מיד אירגנו אותנו בתור קבוצת עלייה.

Budapest היתה אז הרוסה עד ליסוד, ממש. על הדנובה היה גשר אחד ויחידי שנשאר משמונה גשרים, העיר היתה הרוסה. שם היה משרד של התנועה ואנחנו שם קיבלנו איזה סכום של כסף. הלכתי למשרד הזה שיהיה לי כסף להוצאות ראשוניות, שאני אקנה לי משהו כי ככה לא היה לי כלום. חיכינו שם לעלייה.

בינתיים, בבית הכנסת הגדול ב- Budapest, כל מי שחזר מהמחנה עבר מבית הכנסת הזה דרך חצר ענקית ושם מי שבא כל אחד רשם את עצמו ברשימה. ושם קירות שלמים היו מכוסים בשמות של אנשים שחזרו. עמדו שם אנשים וחיפשו קרובים וקראו רשימות. ככה התוכנית שלנו, של כולנו, של כל הקבוצה בעצם, כי כולנו היינו כאלה שחזרו ממחנות, לא היו כאלה שהסתתרו או משהו, התכנית שלנו היתה יום יום ללכת לקרא את הרשימות, אולי מישהו חזר ואולי נפגוש מישהו.

אני שם באמת ככה פגשתי מהמשפחה בת-דודה אחת, אחר כך ראיתי שהיה רשום איזה דוד שלי שחזר, ולא יותר. אני מאד קיוויתי שאמצא את אחי כי את אחי לקחו מהונגריה, הוא עבד בהונגריה ומאד קיוויתי שאמצא אותו.

הייתי ארבעה שבועות שם ב- Budapest ב"בית התנועה", ואחר כך, לילה אחד לקחו אותנו ועברנו ברגל את הגבול לאוסטריה. כל הלילה הלכנו ברגל שם בהרים ועברנו לאוסטריה.

באוסטריה לקחו אותנו למחנה עקורים שקראו לו Judenburg. ב- Judenburg היינו כמה חודשים, אני לא זוכרת בדיוק כמה חודשים. שם חיינו בתור קבוצה, קבוצת עלייה של "השומר הצעיר" והיינו כבר כאילו קיבוץ.

ש. ומה עשיתם כל היום?

ת. כלום. שם יכולנו להשיג ספרים אבל היה כתוב באותיות גוטיות. התחלתי לקרוא באותיות גוטיות. קראתי ספרים באותיות גוטיות וטיילנו בסביבה כי זה לא היה מחנה סגור. קיבלנו שם אוכל והיו לנו תנאים. היו חדרים עם מיטות שתי קומות, ועשרה איש בחדר, אבל אלו היו תנאים כבר.

ש. בתקופה הזאת חשבת על מה שעבר עלייך? על הורייך, על משפחתך?

ת. כל הזמן. אנחנו החלפנו רשמים כל הזמן, את הייתי פה, אני הייתי שם, בינינו. בעצם ידענו שזה מה שהיה, עכשיו אנחנו נשארנו לבד, בליבנו היינו לבד, רובינו, והחיים מתחילים מכאן. היו חיים שנגמרו איפשהו ועכשיו מתחילים חיים אחרים איתם. זהו, זה מה שהיה.

אחר כך באו מהבריגדה ורצו להעביר אותנו, לקחו אותנו עד לגבול ולקחו אותנו למחנה של הבריגדה, אחר כך אי אפשר היה להעביר אותנו והחזירו אותנו שוב ל- Judenburg, והיינו שם שוב איזו תקופה. אחר כך שוב חיילי הבריגדה לקחו אותנו והעמיסו אותנו על רכבות, רכבת נוסעים אבל סגרו את הרכבת, כל אחד קיבל שם אחר ואמרו לנו לא לדבר עם אף אחד. ככה עברנו לאיטליה. חלק קטן מאותה קבוצה, איזה 15 עברו ברגל את האלפים לאיטליה. אני הייתי בין אלה שנסעו ברכבת.

הגענו לאיטליה ובאיטליה היו כבר הרבה הרבה מעפילים.

ש. איפה באיטליה?

ת. קודם על יד רומא ב- Grotta Feraaata הייתי כמה חודשים. אנחנו כבר אז חיינו ממש בצורת קיבוץ. קיבלנו וילה, קיבלנו מהג'ויינט ומהאונרא. אנחנו היינו עקורים. קיבלנו תמיכה כל חודש מהאונרא כל מיני פרודוקטים, אוכל, ומהג'ויינט קיבלנו סכום כסף.

אחר כך עברנו לאוסטוויה, שזה על שפת הים ממש של רומא ששם זה חוף הרחצה של רומא. שם קיבלנו בית ממש על שפת הים. היינו קבוצה של 60 חבר'ה כולם פחות או יותר באותו גיל ושם חיכינו לעלייה. רוב היום היינו בים כי רק הצטרכנו לעבור את הכביש והיינו בים. אירגנו סידור עבודה שהיו כאלה שבישלו והיו כאלה שהיו אחראיים על הכביסה, התארגנו ממש כקבוצת עלייה של קיבוץ.

אחר כך הגיעה לשם עוד קבוצה, עוד כמה אנשים, שהם היו ב- Budapest ב- 1 במאי 45' נסע גרעין שומרים שלקח על עצמו את השם "אחד במאי". זה היה קיבוץ "אחד במאי", וכל מי שהיה שם ב- Budapest היה שייך ל"אחד במאי" וכל מי שהיו במחתרת ב- Budapest ושהסתתרו ושהיו עם ההכשרות, כל אלה היו ב"אחד במאי". אני הצטרפתי לקיבוץ "אחד במאי" הזה, כל הקבוצה הקטנה שלנו הצטרפה לקבוצת "אחד במאי", והיינו שם איזה 60-70 חבר'ה שם באיזו וילה על שפת הים.

התארגנו, למדנו קצת עברית, רקדנו בערבים, שרנו בערבים, עונג שבת, ממש ניהלנו חיים פחות או יותר סדירים. אף אחד לא חשב לטייל באיטליה, טיילנו רק בסביבה הקרובה שלנו שהיו שם חורשות ושם יצאנו לעשות מחנות ודברים מסוג זה. כל הזמן חיכינו רק לעלייה, מתי מתי עולים. היינו מוכנים כל רגע שיביאו לקחת אותנו.

אנחנו גם בשביל הג'ויינט היו מגיעות חבילות עם בגדים ונתנו לנו כמה מכונות, היתה לנו מין מתפרה כזאת שתיקנו בגדים, וגם היו כמה בגדים שיכולנו לקחת לעצמנו, אז היינו פחות או יותר לבושים.

כשהשכנים שלנו נסעו והיו ב...(לא ברור), איפה שהיתה שביתת הרעב, אז מאד קינאנו בהם שלא לקחו אותנו לשם. ככה היינו באיטליה מעל שנה.

באוקטובר 46' אנחנו יצאנו לשבת לאיזשהו מחנה, היו שם כל מיני מתקני ספורט, ופתאום בא שליח ואמר: "מיד לעזוב את הכל, עולים". עזבנו את כל המתקנים וחזרנו. לכל אחד מותר היה לקחת תרמיל עם חמישה קילו כי זו עלייה בלתי ליגאלית. היו לנו קצת שמעטס מהג'ויינט. לקחו אותנו עוד באותו לילה במכוניות משא סגורות של הבריגדה ל- Bari. היינו ב- Bari איזה יומיים שלושה, היה שם איזה מחנה גדול ובערב לקחו אותנו לשפת הים, לקחו קבוצות קבוצות שלא יתפסו ויראו אותנו, וגם כשהמכוניות נסעו הן היו תמיד סגורות כדי שהאנגלים לא יגלו שיוצאת אניה, והאניה לא עגנה בנמל אלא מחוץ לנמל. לקחו אותנו בסירות לאניה ומהסירה בסולם חבלים טיפסנו לאניה. היו המון גלים עד שטיפסנו לאניה. עלינו על האניה בסוף אוקטובר 46'.

ש. איזה אניה?

ת. "ברכה פולד". היתה נערה בת 20 בשם ברכה פולד שנורתה על ידי האנגלים בתל-אביב אז נתנו את השם שלה.

הפלגנו ושטנו כמה ימים והיו סערות בים. רובם היו קבוצות נוער חלוציות באניה הזאת ובאמת מאד שמרו על הסדר. כשהתקרבנו לחופי הארץ כיסו את האניה, זו היתה אניה קטנה של 300 טון, אניה קטנה, אנית דייגים קטנה. אנחנו היינו 700 איש על האניה הזאת. הוציאו את הכל מלמטה מבטן האניה וסידרו לכל הגובה מדפים רק בשביל לשכב.

ש. זה החזיר אותך לימים ההם?

ת. לא כל כך כי הייתי בנסיבות אחרות עם אנשים אחרים ועם תקוות אחרות. כשהתקרבנו לחופי הארץ פתאום שמענו אווירון עובר מעלינו וידענו שגילו אותנו. אז אסור היה לעלות על הנמל שלא יראו אותנו. ידענו שגילו אותנו ולמחרת בבוקר כבר היו מסביבנו שתי אניות מלחמה בריטיות וכבר רצו לעבור אלינו לאניה שלנו.

כמובן שהתחלנו לזרוק עליהם קופסאות שימורים, אבל לא עזר לנו הרבה, הם מיד השתלטו על האניה והגענו לחיפה. ראינו את חיפה מרחוק ולא הגענו אליה. זה היה כל כך יפה ושאת לא יכולה להשיג את זה, זה משהו נורא.

ש. לאיפה מעבירים אתכם?

ת. היו לבריטים שתי אניות עם חיילים והם העבירו אותנו למחרת לאניה הזאת. הוחלט על התנגדות פסיבית, זאת אומרת אף אחד לא הולך לבד, כל אחד סחבו שני חיילים, אף אחד לא הלך לבד. חיילים סחבו כל אחד החוצה והכניסו אותו לתוך האניה הזאת.

היו שתי אניות כאלה ועל האניה הזאת שלנו היו הרבה חיילים מהההגנה שהעבירו את כל הקבוצה וגם הם נתפסו והועברו לתוך האניה. הוחלט, התקבלה הוראה מההגנה לפוצץ את האניה הבריטית הזאת כדי שלא יהיה להם במה להעביר את האנשים לקפריסין. אני לא יודעת איך הגיעה לאנשי ההגנה האלה חומר נפץ. בכל מקרה אנחנו היינו למטה, שם היו מיטות והכל, ולמעלה על הסיפון היו החיילים הבריטים.

אנחנו התארגנו למטה בריקודים סוערים ובשירה בציבור בלתי רגילה. בינתיים אנשי ההגנה פתחו את בטן האניה והכניסו לשם חומר נפץ. זה היה צריך להתפוצץ כשיגיעו אנשים. זה באמת התפוצץ אבל הנזק לא היה כל כך גדול. אני לא יודעת אם שמעת על זה שההגנה פוצצו אניות, אני הייתי על אניה כזאת אבל הנזק לא היה גדול ואותן האניות שהעבירו את האנשים לקפריסין המשיכו.

ש. אז העבירו אתכם לקפריסין?

ת. כן. הגענו לקפריסין, שוב מחנה מוקף עם גדרות תייל. היינו בקפריסין חצי שנה. אני הייתי ב- Famagusta שזה מחנה קיץ. היינו באוהלים. אנחנו היינו האניה החמישית שהגיעה לקפריסין. כלומר זה היה די בהתחלה כשרק התחילו להביא אנשים לקפריסין. היו מחנות לפי האניות איך שהגיעו. האנגלים נתנו כל חודש 750 סרטיפיקטים כפי שהם החליטו שהם יתנו ואותם. כך שכל חודש מקפריסין יצאו 750 איש.

אנחנו בקפריסין התארגנו ממש כמו קיבוץ. רצינו תורן עם דגל ולמדנו עברית והתארגנו. היינו קבוצה די גדולה והתארגנו. עשינו חדר אוכל, קיבלנו אוכל בסדר שם בקפריסין ואכלנו ביחד.

ש. מתי את עולה ארצה בצורה ליגאלית?

ת. ב- 15 למרץ 47' אני מגיעה ארצה ומגיעה לחיפה ואני עוד חודש בעתלית וב- 15 לאפריל אני יוצאת לאפריל. אני יצאתי מ- Munkacz ביוני 45' ואני מגיעה ארצה ב- מרץ 47', זו דרך העלייה שלי. כמעט שנתיים אני בדרך.

ש. מעתלית לאן את מגיעה?

ת. מעתלית אני חודש בקרית-שמואל, שם היה מחנה עולים עד שאנשים נקלטים ועד שיודעים בדיוק לאן ללכת. אחר כך אנחנו מצטרפים לקיבוץ "מעלות" כגרעין. ואז יש שם כבר גרעין אחר, גם כן של "האחד במאי", זה קיבוץ גדול והתנועה מחליטה לייסד מה"אחד במאי" שלושה קיבוצים. ואז מה"אחד במאי" יש ב"יסעור" ישנו "געתון" וחלק היו גם ב"יחיעם". געתון ויסעור הם מהגרעין של "האחד במאי". אנחנו בגרעין חצי שנה ואז אני עוברת לקיבוץ "יסעור".

ש. מתי את מגיעה ל"יקום"?

ת. אני ב"יסעור" שנה וחצי ואני מכירה שם את בעלי שהיה בגרעין אחר, גרעין פולנים, ואנחנו מתקשרים, והם משלימים את "יקום" ואני עוברת עם בעלי ב- 49' ל"יקום". מ- 49' אני ב"יקום".

ב"יקום" נולדו לי שלושה ילדים וגידלתי אותם שם.

ש. יש דבר אחד שאת רוצה למסור באופן מיוחד אחרי הראיון שלנו?

ת. אני אגיד לך איך אני מסתכלת על הראיון הזה, אני מתייחסת לראיון הזה כאילו שאני מקימה מצבה למשפחתי. כך אני מתייחסת לזה כי אין להם מצבה. אני לא יודעת איך זה קרה אבל כששלחו את השמות של "לכל אדם יש שם", אני לא יודעת איך אבל אני פיספסתי ולא שלחתי ותמיד הצטערתי על זה. עכשיו, כשבאה אלי ההזדמנות הזאת של למסור את העדות אמרתי, נכון זו טרחה, נכון זה קשה מאד, כי להחיות ולהעלות את הכל מחדש, לי היה נורא קשה, אני שנים לא סיפרתי לאף אחד את הקורות שלי, שנים. רק לבעלי. אני הייתי בוכה בלילות והוא היה מעיר אותי. שנים הייתי בוכה בלילות. אף אחד לא ידע ולאף אחד לא סיפרתי. אף אחד לא רצה לשמוע. הרי אז לא רצו לשמוע. היתה לי הרגשה שאני לא צריכה להעביר לילדים את החוויות הקשות האלה. אני לא סיפרתי להם. הם ידעו שאין להם סבים ושכל המשפחה נספתה, אבל פרטים ופרטי פרטים לא סיפרתי. אני חושבת שגם היום אני לא סיפרתי פרטי פרטים, זה לא פשוט.

הבן שלי היה בן 23 והיה קצין בטחון באל-על והיה בניו-יורק ולא ידע מה לעשות אז הלך וקנה את הספר של ויזל באנגלית וקרא את זה וחזר ואמר: "את יודעת אמא, קראתי את הספר וקראתי וכל כך הייתי מרוגש, כל כך התרגשתי". אמרתי לו: "אתה יודע מה עוזי, עם שינוי מקומות, עם שינוי שמות, בדיוק כל זה עבר עלי מה שהוא כותב. הוא גם כן ממשפחה דתית וגם כן אותה אווירה של היהדות ההונגרית, כל זה, רק תשנה את המקומות". אז הוא אומר: "אז למה את אף פעם לא סיפרת לי?"

רק כשהילדים היו יותר גדולים הם באו אלי בטענות למה את אף פעם לא סיפרת. כך כמו שקראת מה שהבת שלי כותבת ושנתתי לך לקרוא. כשהילדה היתה בת 9 היא ביקשה ממני "ספרי". זה היה יום הזכרון והיא אמרה לי "ספרי לליטל משהו מהמחנות". אמרתי לה: "אוי רחלי, איך אני יכולה לילדה בת 9 לספר דברים קשים כאלה", אני הייתי בעד לא לחשוף אותם לחוויות הקשות האלה. היא אמרה לי: "ספרי על המשפחה, ספרי משהו". ספרתי לה באמת על המשפחה קצת ושכולם נספו. למחרת היא אמרה לי: "סבתא, את יודעת, כשהיתה צפירה עמדתי ודמעות זלגו לי מהעיינים ולא יכולתי להתגבר, כל הזמן חשבתי על אמא שלך". הבת שלי אומרת לי "את רואה שהיית צריכה לספר לה".

ש. היא נסעה לפולין?

ת. היא נסעה לפולין, כן.

ש. מה היא סיפרה על הרשמים שלה?

ת. בתוך הקבוצה שלה היא היתה היחידה שהיה לה קשר ישיר לאותם המקומות, שמישהו באופן ישיר מהמשפחה שלה היה שם וחווה את כל הדברים האלה. היא כתבה יומן, יומן כזה מרגש. גם זו שליוותה אותם אמרה שעליה הרגישו, על כל צעד ושעל כמה שהיא מרגישה וכמה שהיא מקושרת לכל האירוע הזה.

ש. את רוצה אולי לקרוא איזה קטע?

ת. ביומן היא כתבה באופן אישי לי.

ש. אולי את רוצה לצטט?

ת. "סבתא, הייתי בבירקנאו, עמדתי על הרציף שאת עמדת עליו, הרציף בו נפרדת מאוהבייך. אבל אני עמדתי שם גאה, מחזיקה את הדגל שלנו, דגל ישראל. זקפתי ראש בשבילך סבתא והראתי להם. גם אני הייתי בבירקנאו סבתא בנסיבות אחרות. אני בניגוד לך ראיתי את היערות היפים של פולין, ראיתי כמה יפה הארץ השטנית שגרמה לך לסבול כל כך והדלקתי ששה נרות בשביל ששה בני משפחתנו וגוננתי עליהם בשש אבנים בשביל ששה בני משפחה. חפשתי את בניין שלוש והבנתי שלמרות מה שחשבתי באמת באתי לפולין בשבילך. באתי במקומך למקום שאליו לא תגיעי, לא תרצי להגיע. באתי בשליחות אותה אני מקווה שמלאתי בהצלחה למענך. לא צילמתי באוושיץ, אני חושבת שאין מקום לצילומים במקום זה, אבל אזכור כל זאת בראשי, את הרציף, את שני צידי המחנה, את השירותים, את הציורים בבניין הילדים ואת יסודות הצריף ההרוס בו היית. את כל התמונות האלה צילמתי בראשי. התמונה היחידה שאני מצטערת שלא צילמתי היא של הנרות שהדלקתי כשהם מוגנים על ידי האבנים שהבאתי מהארץ כדי שתראי, שתרגישי שהדלקת אותם יחד איתי. אני כל כך רציתי שתהיי לידי בעודי מחזיקה את הנרות. את מצידי האחד ומצדי השני אמא וכולנו מדליקות נר, תומכות האחת בשניה. למעשה היית איתי שם בכל רגע מהמסע בפולין. את היית איתי בטבלינקה, מיידניק, אושוויץ ובמיוחד בבירקנאו. הכי בבירקנאו. תמונתך מצויירת בראשי וקולך נשמע באוזני משחזרת את סיפורך.

אוהבת ומתגעגעת אליך,

מתגאה בך ששרדת, שהקמת משפחה, שאני חלק מהמשפחה, חלק ממך.

אני מבטיחה לך שילדי ידעו ונכדי ידעו והעולם כולו לא ישכח.

ש. אני מודה לך מאד!

ת. תודה גם לך.

סוף הראיון