Dalia Blum

Testimony

ראיון עם דליה בלום

תאריך: 25.8.96

מראיינת: אתי פינטו

כתבנית: גילי קראוס

קרנובד - KARNOBAD

פלובדיס - PLOVDIS

סופיה - SOFIA

ש. דליה בלום נולדה בקרנובד שבבולגריה ב1933-. ספרי לנו קצת על הרקע של הבית לפני המלחמה, איפה גדלת, הורים, אחים. בבקשה.

ת. היינו משפחה של 5 נפשות: אבא, אמא, אחות גדולה ממני בחמש שנים ואח צעיר ממני בארבע שנים. בית מסודר בעיר קטנה, אפשר להגיד עיירה, אבל היתה עיר מחוז, בסביבה היו הרבה כפרים. אבי היו לו שתי חנויות, אחת מין כל-בו כזה, שהיה גם משרת את כל הכפרים, האנשים שהיו באים לקנות, וחנות אחת למעילים ומעילי גשם. אני זוכרת את החנות שעבדו בה שלוש מוכרות, ובחנות השנייה, ואמי גם כן היתה באה לעזור שמה במכירות, אז אני זוכרת את עצמי מגיל חמש ככה בערך, שהייתי באה לחנות ומשחקת שמה וזה, היו מלמדים אותי לרקום. ילדות יפה, בית די מבוסס, מסודר מאוד יפה, עם רהיטים. בית שהיה בו.

אבי היה בנאדם מאוד חזק, נגיד ככה, הוא היה צייד, שהשתייך שמה גם כן לאגודת הציידים בעיר, והיה אחד מהיחידים שהיו לו מכוניות, שתי מכוניות היו לו, כשבכל העיר היו עוד שתי מכוניות, אחת של חבר שלו ואחת של, מונית שהיתה נוסעת מהתחנה של הרכבת לעיר, להביא את הנוסעים. והיה לו נשק של ציד, רובה ציד, והיה לו גם אקדח, ותמיד היה אחד שהיה למעשה עם הגויים יותר. היה לו כמובן משפחה יהודית. אמי היתה הרבה יותר, נגיד יהודיה ממנו. אביה היה מוהל, והיא גדלה בבית דתי. אחיות היו לה ואחים, 4 אחים ו4- אחיות, והיא גם היתה ציונית, אפשר להגיד.

ש. האבא לא ציוני?

ת. אבי לא היה ציוני. הוא היה, ידע שהוא יהודי, חגג את החגים היהודיים, אבל לא מסורתי, אפילו אפשר להגיד. המשפחה שלו היתה יותר חופשית, אבל אמא שלי היתה זאת שניהלה את הבית ושמרה על כשרות, והיא בחוץ לא היתה אוכלת, ואבי כל הזמן אהב לאכול במסעדות, אבל הסתדרו, הסתדרו יפה. והיה לנו פסל קטן, אני זוכרת אותו עוד מילדות, של הרצל, שהיה במזנון, במקום הכי בולט ויפה, והקופה של קרן קיימת שתמיד, וכמובן מזוזה על הדלת. אני מספרת את זה, בגלל זה שיש לה איזה חשיבות. אני הייתי ילדה מאוד פחדנית, מברקים ורעמים נורא פחדתי, אז כשהייתי פוחדת אז אמא היתה אומרת: "אל תפחדי, ברק לא פוגע בבית של יהודים." הייתי אומרת: "איך אלוהים יודע שזה בית של יהודים?" היא היתה אומרת: "זאת המזוזה, ובמזוזה זה שומר על הבית, שומר על הבית היהודי." וככה היא הכניסה בנו יהדות וציונות. הייתי אומרת: "בשביל מה הקופה הזאת?" היא היתה אומרת: "זה, בפלשתינה קונים מזה אדמות."

סבי מצד אבי, היו מספרים שהיה תורם גדול לקרן קיימת, והיה אומר, היא היתה אומרת: "מכל הכסף הזה קונים אדמות בשביל היהודים בפלשתינה." ומזה היא היתה מכניסה לנו גם קצת ציונות. אבל ככה אנחנו גדלנו אמנם ברחוב היהודים, אבל בגילי היינו רק שלוש ילדות, שהצטרכנו להיכנס לכיתה א'. ומורה ומורה בבית הספר היהודי כבר לא היו, אז רשמו אותנו ישר לכיתה א' לבית הספר הממלכתי, של הגויים. זה היה בשנת 1940. 1940-41 זאת אומרת למדנו. התחלנו ב1940-, ו41-.

ש. לימודים בחדר לא היו לאחים שלך?

ת. לא. לא היה חדר בכלל. זה, לומדים בבית ספר היהודי, כשאני לא חושבת שלמדו דת והיסטוריה של עם ישראל, אבל מאמא, מכיוון שסבא היה בנאדם חכם ומוהל, אז היא למדה גם על מנהגי ישראל וכל הדברים האלה, ואיכשהוא היתה מכניסה לנו את כל זה, אבל ממש ללמוד יהדות או זה - לא יכולנו ללמוד מבחוץ. בשנת 1940 לקחו את אבי, גייסו אותו במילואים לצבא הבולגרי. הוא היה שמה נהג, מכיוון שהיו מעט אנשים שידעו לנהוג, אז גייסו את כל אלה שהיו להם רשיונות, והוא היה באיזה מחנה שהיו מעבירים פצצות למעשה. אני לא יודעת מאיזה מקום לאיזה מקום כמובן, אבל הוא איך שסיפר, שהיה נהג משאית. בחורף 1940 הוא השתחרר וחזר לעיר.

באותה שנה, אני חושבת, לא בטוחה, נכנסו צבא גרמני לעיר, ואנחנו הילדים היינו הולכים לראות את החיילים כמובן וזה, ולנו לא היה, עוד לא היו שום סימנים של יהודים או משהו, אז איפה שהם היו אז אנחנו היינו הולכים. באו יום אחד, ואמרו שצריכים חדר בשביל איזה קצין גרמני, ובאו לבית שלנו. אמי, היו מכירים את הבית שלנו, אז נכנסו וחדר האורחים כאילו רשמו אותו בשביל ה-,

ש. מי ביקש?

ת. באו משם, מהעירייה, אני לא יודעת בדיוק מי היו, ואמרו: צריכים לתת חדר בשביל איזה קצין גרמני. אז ידעו שיש לנו חדר אורחים, אז אמרו: חדר אחד בבית, לאבי קראו מיכאל, הבית של מיכאלצ'וק קראו לו בעיר. בבית של מיכאלצ'וק זה חדר אחד בשביל, לוקחים. אבל באותה חצר היה גם הבית של דוד שלי, וכשבאו לשכן את הקצין הגרמני, אז אמא שלי הראתה להם חדר בבית של דודי, שהיה חדר ריק, לא היו מתגוררים בו אנשים, הם אמרו: זה לא מתאים לקצין גרמני, אז שיכנו שמה ששה גרמנים, אני חושבת שהיו קצינים. הם הסתובבו בחצר וזה, היו משועממים, לא היה להם פעילות. בבוקר היו מתחלפים, כל בוקר היו מתחלפים, אבל זה, בעיר הורגש שיש צבא.

המחירים אז עלו, שהיו ביצים, עשר ביצים נגיד בחמישה לוואר. היתה אחר כך ביצה אחת בחמישה לוואר. הם פשוט לקחו, הגרמנים, פחים, ומילאו עם ביצים. היו פותחים את הביצה ושופכים אותה בפנים בתוך הפחים האלה. למעלה היו ממיסים חמאה, ממיסים על זה, סוגרים, נותנים את זה שיסגרו בבית חרושת לשימורים, שמה היה אחד, והיו שולחים את זה לגרמניה, למשפחות שלהם. ויום אחד, בחצר של, ברחוב שלנו, היתה חצר גדולה מאוד, שהיו שמה גם הרבה מחסנים, מחסנים של תבואה וגרעינים לשמן היו שמה. זה היה מחוז גדול מאוד כבר של חקלאות. בחצר הזו הכניסו איזה 500 כבשים והתחילו לשחוט אותם ולהוציא להם את העור, ואנחנו הילדים נכנסנו לשמה להסתכל מה עושים. אז מאז אני לא יכולתי לאכול בשר. לא הייתי יכולה לראות, ראיתי איך שפתחו איזה כבשה ומבפנים הוציאו שניים קטנים, היו לה תאומים, ומזה נחרדתי, ומאז לא אכלתי בשר. ובזמן המלחמה, שלא היה אוכל, והעיר שלנו היתה מחוז של הכבשים, היו אומרים: הכבש הכי טוב זה מקרנובד.

והיה גם, זה אחד היינות הטובים של מוסקט, היה גם כן, זה בכפר גדול, ... גם כן אבי כל הזמן היה איתם במשא ומתן כל הזמן, במכירות, קניות. בבית של דוד שלי, למטה, היה מרתף ענק, שמה החזקנו את כל הדברים, את כל המצרכים לחורף שמה, גם עד היום צריכים להכין בשביל החורף את הדברים. והיה לו שמה חבית של יין מוסקט, ענק, חבית ענקית היתה שם, שהיו אומרים 860 ליטר. ובבית תמיד היו אורחים, חברים, הרוב גויים. היתה לנו משרתת,

ש. אז היחסים עם הגויים היו מצויינים?

ת. היו מצויינים, מכיוון שאבי היה צייד, היה יוצא איתם לציד, ויחסים היו לו הרוב חברים גויים. היה לו בן דוד יהודי אחד, שהוא היה גם כן צייד, אז הם היו שני היהודים היחידים מהעיירה שהיו ציידים. הם גם המשיכו את זה בארץ, דרך אגב.

ש. גילויי אנטישמיות לא היו? מצד ילדים או,

ת. לא הורגש. לא הורגשה שום אנטישמיות, עם הילדים גם בבית ספר וגם בכל.

ש. לא הרגשת שונה, שאת יהודיה?

ת. שום דבר, שום דבר. לפעמים הילדים היו אומרים 'יהודיה', אז אני יהודיה, אין מה להיעלב מזה. אחר כך התחילו להגיד 'שפוט', שזה כמו ג'וד, משהו כזה, שהיו אומרים. 'שפוט'. אבל זה הורגש כבר יותר מאוחר. זה בכיתה ב', כבר ב1942-, ב1941- אני עוד רוצה לספר משהו. ב1941-, בסוף 1941, בא, היו כל החדשות והכל מכריזים בכרוז, היה בא אחד מתופף ומקריא שמה את כל הדברים. אז הוא אמר, זאת אומרת הקריא שמה שכל היהודים צריכים להצהיר על כל הרכוש שלהם: בתים, חנויות, וכל דבר נייד ולא נייד. כסף בבנקים וכל זה. זה היה, אני זוכרת את התאריך מכיוון שבמשפחה שלי כולם זוכרים אותו: ב16- לנובמבר 1941. אותו לילה במקרה אבי לא היה בבית, אבל יותר מאוחר, אז אמא שלי שמעה את הכרוז, וחזרה הביתה, היתה מאוד מאוד נרגשת, ובלילה קיבלה שיתוק בחצי הגוף שלה. אני מאז זוכרת כבר את כל ה-, בבוקר כשהתעוררתי ראיתי כל מיני אנשים מסתובבים בבית, אמרו לי: "תתלבשי, תתרחצי, תלכי לבית ספר, אמא מאוד חולה." כשחזרתי מהבית ספר בדרך רק התפללתי, היה בהתחלת הרחוב עץ, אז ילדה קטנה מה היא יודעת? קירבתי את הראש, אמרתי: "הלוואי ואני אמצא את אמא חיה."

טוב, חזרתי הביתה וראיתי, היה שמה כבר הרופא. היא בלילה העירה את אחותי, ואת אבא שלי שאז חזר, ואז אמרה: "תשימו לי כר על הראש ועל הלב," היא היתה אשה מאוד אינטיליגנטית ומאוד ידעה דברים, "ומשהו חם על הרגליים." אז הם חיממו את המגהץ החשמלי, ושמו לה על הרגליים. הרגל שהיתה בסדר - היא הזיזה אותה. הרגל השנייה, שקיבלה את השיתוק, קיבלה כוויה למטה. וכשחזרתי בבוקר מהבית ספר, בצהריים מהבית ספר, הרופא היה מטפל בפצע שלה וזה, אז הלחץ דם שלה עלה מכל ההתרגשות הגדולה, לאיזה 205, שהיא היתה בסך הכל בת 34, אשה צעירה בת 34, אשה מאוד יפה, נאה, גבוהה. אבל טיפול טוב, הרופא, שהוא היה ידיד של המשפחה, אפשר להגיד, טיפל בה מאוד יפה, ואמר לה: "מה עשית לעצמך? מה כל כך התרגשת שעשית לעצמך?"

אחרי זה התחילו, למעשה כבר 4 חודשים היתה במיטה, מנותקת, והיה כבר אסור ליהודים שיהיה להם משרתת. המשרתות היו בחורות גויות מהכפר, ולנו היתה משרתת שבאה לבית שלנו, מ37- היתה בבית שלנו, ומתי שאחי נולד, אז עד שהוא היה כבר ילד די גדול היא, שאסרו לגויים לעבוד אצל היהודים, היא הצטרכה לעזוב, אבל מפעם לפעם עוד היתה קופצת לראות את הגברת. היא מאוד אהבה אותנו, וגם את אמי, שהיא היתה ממש כמו אחות גדולה שלה, אפשר להגיד, כמו אמא שלה. והיא היתה קוראת לה פשוט 'זה בתי', ואנחנו עד היום בקשר איתה. אשה מאוד, אז היתה נערה, מאוד מאוד טובה, וכל הזמן אמי חשבה שאם בזמן המלחמה היא תוכל להציל מישהו מהילדים - היא תשלח אותה לכפר, תשלח את הילד לכפר במשפחה הזו, שהם למעשה היו משפחה ענייה מאוד, 7 בנים ובת אחת, היא היתה היחידה, הבת הגדולה. אבל כל הזמן היה לה בראש, זה ככה.

אחר כך היו צריכים למסור את ה-, התחילו ב1941- בקיץ, הלכו כבר לעבודות הכפייה, הגברים. ואמי למעשה הצטרכה, אחרי כל המחלה שהיתה לה, שהיא לא עברה אותה כמובן, היא עוד היתה סוחבת את הרגל ואת היד, הצטרכה לנהל את החנויות וזה, אבל עוד איכשהוא היא היתה מסתדרת. היתה בבית לקחו נערה, שהיא היתה טורקיה מוסלמית, אז למוסלמים היה מותר לעבוד אצל יהודים, גויים לא, בולגרים לא.

ש. איזה עוד הגבלות היו על יהודים, חוץ מזה?

ת. אחר כך החליפו לנו את השמות.

ש. למה?

ת. אוולינה, כמו שקראו לי בלידה, בתעודת לידה, זה היה שם של גויים, והחליפו את, במקום יעקב אז עשו יעקוב לאחי. אמנם קראנו לו ג'ייקוב בבית. והצטרכנו להחליף את השמות, ואני, שבבית קראו לי לינה, לינצ'ה לינצ'ה, הייתי נורא קטנה ורזה, אז אמרו לי, אמא שלי הלכה שמה לבית הכנסת, אני חושבת, היו רשימות איזה שמות יכולים לשים. אז שמו לי שם הרצלינה. ועל הדלת, מעל לדלת בבית היה כתוב: בית יהודי, ככה וככה נפשות, שייך למיכאל קונפינו, דורטה קונפינו, רוזטה קונפינו, אוולינה קונפינו וג'ייקוב קונפינו. וכל זה, הרחוב היה נקרא סטרפנינה, זה מספר 4, ובחצר הגדולה זה היה בית של, קודם היה של סבתי, שאחר כך דודי היה, אבל הוא היה גר בסופיה באותו זמן, לא היה מתגורר בבית.

וכשבאו הגרמנים גם, אני נכנסתי קצת ככה, שלקחו את החדר ועשו אותו לששה גרמנים שהיו מתחלפים, ולהם היה כל הזמן מצית, אבל היו דופקים בחלון והיו מבקשים גפרור או משהו. ובחורף, הם קראו לי יום אחד, שהם לא ידעו איך להדליק את התנור. אז אומרים לי, שאלו אותי מה זה, איך קוראים לתנור, אמרתי בבולגרית: פצ'קה. אז הוא אומר: "פז'קה אופן, אופן פז'קה." לסגור ולפתוח הראה לי. אומר: "פז'קה אופן," לא חשוב. יום אחד אני רואה, אמא שלי ראתה, שבמרפסת של הבית של הדוד, איפה שהם היו גרים, הגרמנים, ישב שם איזה גרמני, ולקח את אחי על הברכיים שלו, ובנאדם בוכה. מלטף את אחי ובוכה. אז היא אומרת: "לכי תקחי את אחיך." אז הלכתי, והוא המשיך ללטף אותו, הוציא מהכיס שלו תמונה של הילד שלו, שאחי מאוד כנראה הזכיר לו אותו, אותו הגיל וזה, והוא לא ידע שאנחנו יהודים,

ש. הם לא ידעו, הגרמנים, שאתם יהודים?

ת. אני לא חושבת שהם ידעו, לא. הם פשוט כל יום היו מתחלפים, אחרים היו באים.

ש. אה, מה הם בדיוק עשו שם?

ת. זה, אני לא יודעת מה שהצבא הגרמני עשה שמה, אבל היו יוצאים בבוקר מתי שהיה שלג כבר, והיו לוקחים מהשלג, והיו מתפשטים חצי גוף בחצר, והיו עושים להם מסאז'ים עם השלג, עד שהיו נהיים ורודים ורודים כאלה. אז אחר כך בעיר היינו אומרים: אלה מתכוננים לרוסיה, למלחמה ברוסיה, אז רוצים קצת להתחזק לפני, לקור, להיות מוכנים לקור. ודווקא איתנו, לא יודעת אם הם ידעו שאנחנו יהודים או לא יהודים, לא היה לגרמנים שום דבר איתנו. יום אחד בחורף, אז אבי עשה מנגל, ושם כבש, אז באו ושאלו אותו: "מה זה?" אז הוא אמר להם: "מהה, מהה," אז הם כולם, כל הששה שם שהיו, התחילו להגיד "מהה מהה." הם לא עשו שום דבר. יום בהיר אחד, ראינו שעשו איזה אוהל ענק - מקלחת. הביאו מים והכל, לא יודעת מאיפה, מים חמים, נכנסו בפנים, התרחצו, בגדים חדשים לבשו, ועם הכלבים ועם הכל נכנסו שמה. קיפלו אחר כך את האוהל ואת כל הדברים, ונעלמו מהעיר. כמו שבאו, אני הייתי קטנה, לא ידעתי מתי הגיעו ואיך הגיעו ובשביל מה הגיעו, אבל, והחיים נמשכו ככה רגיל למעשה. בבית ספר, אז פעם ראשונה שהרגשתי שמשהו לא בסדר, זה היה בכיתה ב'.

ש. באיזו שנה זה היה?

ת. זה היה ב1941-2-. אז התחילו הצעירים הפשיסטים, היו קוראים להם, לגדולים 'בראניצים' ולילדים הקטנים 'אורלטה'. המורה שלי היתה גם האמא של אחד התלמידים באותה כיתה, שהוא, הבן הגדול שלה, היה של הבראניצים, ראש הבראניצים, ועשה את הבן הקטן, עשו את הבן הקטן, קראו לו ממצ'יל, לראש של האורלטה. הוא רשם שמה את כל הילדים לזה של האורלטה, והיא אמרה לו: "למה אתה לא רושם את אוולינה, את ביאטריצ'ה," קראו לחברה השנייה שלנו, "ולבקה," שלוש בנות יהודיות שהיינו בסך הכל בכיתה. לא רושם אותן גם כן? אז הוא אמר לה: "מה, את משוגעת אמא?" אז היא אפילו לא ידעה למה, מה יעשו הילדים האלה. ואז אני הרגשתי, חזרתי הביתה ושאלתי: אמא, ככה וככה, והוא לפני כל הכיתה אומר לאמא שלו, והוא - בבית ספר לא היה מעז לקרוא לה אמא, היה קורא לה 'המורה', כמו כולנו, אז הוא אמר לה: "אמא, מה את משוגעת?" אז היא אומרת: "כן, זה כאלה רק הגויים יכולים להיות, שהם נגד היהודים." אמא כבר ידעה הרבה על כל הזה, והיא אומרת: "יש, הם לא אוהבים אותנו שאנחנו יהודים, ומכל מיני סיבות," וזה, קיבלתי את זה.

אחר כך, יום אחד, גם כן היה בקיץ, הם לא היו מעזים לעשות, אני חושבת, את זה מתי שאבי היה עוד פעם במחנות עבודה, אז בוקר אחד נכנסו לבית שלנו בבוקר מוקדם, בחמש היה משהו כזה, כל הנערים האלה, הבראניצים, והתחילו לחטט, הפכו את כל הבית, ונכנסו לתוך המחסן הזה, שהיה לנו בבית של דוד שלי למטה, והוציאו משמה איזה שבע עגלות של כל מיני דברים, מצרכים. והתחילו לשתות מהיין של אבא שלי, של החבית, עד שכולם, נערים צעירים, כולם יצאו משמה שיכורים, אז אחד בא על המזוזה בבית שלנו, התחיל לחטט, ואחותי היתה ילדה מאוד חזקה וגיבורה כזו, והיא היתה יחד איתם בבית ספר, אמרה: "תעזוב את זה," "מה זה? מה יש בפנים?" היא אמרה: "תראה, לא הפרעתי לך כשהפכתם את כל הבית וזה, אבל אתה עוד פעם תיגע בזה - אני ארסק אותך." אז הם ידעו שהיא היתה ילדה שהיא היתה הולכת מאוד מכות איתם, אז עזב את זה.

ש. בני כמה הם היו?

ת. הם היו מגיל, אני חושבת, 15 ומעלה. זה בית ספר עממי, אחרי בית ספר עממי. בית ספר עממי שמה היה שבע שנים, ואחרי זה כבר כנראה, הם היו אלה הגדולים, אלה הגדולים שבאו לבית לחטט. הקטנים לא היו איתם. אבל מה? אנחנו כבר פחדנו ללכת גם לבית הספר. ואחרי זה כבר התחילו ההחרמות, החרימו לאבא שלי את המכוניות, החרימו את הנשק של הציד, החרימו את,

ש. מתי זה היה?

ת. זה היה ב1942-, אני חושבת, או 1941 בסוף או 1942. ואת החנויות הוא היה צריך לחסל אותן, אבל אמרו לו: אתה יודע מה? תתן אותן, ממולנו בדיוק, ממול החנות, היה אחד שהיתה לו מתפרה, חייט, אז הוא אמר: תמכור לו את זה כאילו, ואתה תמשיך לעבוד, אבל הוא יהיה הבעל הבית. אבל אבי הרי כל הקיץ, איזה 8-9 חודשים לא היו בעיר, אז הוא נהיה בעל הבית, ולא שילם עבור זה ולא שום דבר. החרימו את המקלטים, מקלטי הרדיו, שלא היו הרבה אז בעיר, אז מקלט הרדיו שלנו - לקחו אותו לעירייה שמה. החרימו את המכונת תפירה של אמי.

ש. רק ליהודים החרימו מקלטי רדיו ורובים?

ת. רק ליהודים, והיהודים בעיירה היו, רוב האוכלוסייה שהיתה, היו עניים, יותר עניים מאיתנו בכל זאת, ובבתים יותר קטנים. הבית שלנו היה, היו כמה משפחות מאוד אמידות, מאוד מאוד אמידות, שהיה להם חנויות בעיר, ואמי פשוט לא רצתה לעבור. אבי כל הזמן רצה לעבור לסופיה, אבל אמנם היתה לה תאומה, שהיתה נשואה בסופיה, ואותי למשל היו שולחים כל קיץ אצל הדודה הזו, שלה לא היו, 12 שנה לא היו לה ילדים. אז כל הקיץ והרבה, ובחורף גם כן היו שולחים אותי אליה, שהייתי אכלנית איומה, והיא היתה מכניסה לי אוכל, להשמין, לגדול. הייתי אנמית והייתי סובלת מקדחת חוזרת ואנגינות, הייתי עושה המון בעיות מבחינה בריאותית. והיא למעשה, הייתי אצלה המון, והייתי מכירה את סופיה טוב. בעלה, הם היו משפחה גם כן מאוד עשירה, וב1941-, לא, 1942, רגע,

ש. לא נורא.

ת. ב1941- נסענו אליה, אחרי שאמי היתה משותקת, אז היא קיבלה מהרופא מכתב אישור, שהיא הצטרכה גם לקבל אישור בשביל לנסוע לסופיה. היה אסור לנו לנסוע לסופיה, היה אסור לנו ללכת לבית קולנוע, היה אסור, לבית המלון, היה בית מלון יחידי, לארח שמה, להתארח. יהודים היו - אסור להם להתארח. ולמטה היתה מסעדה גדולה של הבית מלון, היה אסור על היהודים להיכנס שמה. והיה מותר לנו רק משש בבוקר עד תשע בערב להיות ברחוב, מחוץ לבית. מי שהם היו מוצאים אותו אחרי תשע בבוקר (בערב) מחוץ לבית - היו אוסרים אותו. ואני הייתי בקיץ, ב1941-, דוד שלי כבר היה גם כן במחנות עבודה, אז היינו בסופיה אצל הדודה, שאמא הלכה שמה לפרופסורים ורופאים, למסאז'ים, שנתנו לה אישור במיוחד, אז היא לקחה אותנו הילדים ונסענו לסופיה אצל הדודה. יום אחד, היה יום ראשון,

ש. גם שמה היו הגבלות על היהודים?

ת. בסופיה היו הגבלות מאוד מאוד חמורות. שכחתי להגיד לכם, גם היה, תעודות זהות ליהודים היו בצבע ורוד, ולגויים היה בצבע ירוק, ונסענו ביום ראשון אחד, זה איפה שהיו עובדים בעבודות הכפייה הגברים, שזה היה מחוץ לסופיה עם רכבת, אבל עוד לא היה כל כך פחד לנסוע וזה. לקחנו מצרכים וגם בגדים בשביל להביא לדוד שלי, אז כל היהודים הצעירים, עד גיל 40 נדמה לי, יותר, עד 45, היו צריכים ללכת לעבודות כפייה. אז נסענו לשמה, זה היה מקום יפה. כמו פיקניק, נסענו כאילו לפיקניק. אז בחזרה, באה רכבת, עלו המון אנשים, אז אמרו: "מספיק כבר, לא עולים יותר לרכבת, עוד חמש דקות יהיה עוד פעם רכבת." אז חיכינו, הרכבת לא באה, הרכבת לא באה, עד שהגיעה הרכבת היה כבר מאוחר. עלינו לרכבת, הגענו לסופיה, הכניסו אותנו לתחנה של הרכבת וסגרו את הדלתות. היה אחרי תשע. ואמרו: כל אלה שיש להם תעודות ירוקות, הגויים, יכולים לעבור, והיהודים נשארים בפנים סגורים.

ש. זה היה בסופיה?

ת. בסופיה, ב1941-. והיו רק נשים וילדים, הגברים נשארו במחנה. היו שמה כזה דוחק, צריחות ובכי וכל כך דוחק, אמא שלי הרימה את אחי, בקושי היא היתה יכולה להרים אותו, אבל הוא היה ילד קטן, גם כן רזה. לקחה אותו על הידיים, ונפלה לו הנעל, ואחרי כמה זמן, זה לקח איזה חצי שעה שהחזיקו אותנו שמה, אולי פחות, לא יודעת בדיוק, ושחררו אותנו, אמרו: "תיכף, אתם נוסעים, ישר אתם לוקחים את החשמליות, כל אחד לבית שלו, ואם מוצאים מישהו בחוץ - כולכם תלכו למחנות הריכוז." היה לי דוד גם כן בסופיה,

ש. כך אמרו? "תלכו למחנות ריכוז?"

ת. "נעצור אתכם." דוד שלי, האח הגדול, הבכור של אמי, הוא היה בתשע וחמישה לפני הבית שלו, לקחו אותו ושלחו אותו שבמקום, עם עוד, אמרו שהיה שמה במקום הזה איזה 400 וכמה יהודים עצורים, שתפסו אותם שהם אחרי תשע היו בחוץ או כל מיני דברים, וממש זה היה מחנה ריכוז. פרצה גם כן בחורף שמה איזה שריפה מהתנור, לא יודעת ממה, ואחד היהודים שמה סיפרו שזה. שמה היה גם כן רב אחד שהיה בסופיה, יחד איתו, שדודי כל הזמן היה מספר, שאחר כך כאן בארץ הוא עוד היה, אלטרז(?) קראו לו. אבל מה? העם, הבולגרים, הגויים, הם העם הפשוט. הוא לא היה נגד היהודים, הוא עזר ליהודים.

ש. את הרגשת את זה אישית, או שזה איזושהיא דיעה רווחת?

ת. תראי, היינו אורחים, לנו לא היה כבר רדיו. היינו הולכים אצל בן דוד שלי אבי, גם כן היו, הם היו שלושה ילדים, והיינו הילדים שרים ורוקדים והכל, ופתאום האבות היו נעלמים. אז היו הולכים לשמוע רדיו, אני חושבת BBC, שהיו משדרים אז בבולגרית באיזו שעה, ומזה, אצל גוי, שכן גוי, שהוא גם היה, היו אומרים שהוא קומוניסט. אבל היו הרבה בין הגויים שהתייחסו מאוד, לא, נגיד לא, נהיו פתאום לא טובים עם היהודים, אבל העמכה היה בסדר עם היהודים, לא הרגשנו את הרדיפות. אני חושבת שבבית שלנו במיוחד, שאז עשו את כל הבלגאן, הצעירים האלה, ידעו שבית יותר עשיר, ויכולים לקחת משמה דברים וכל זה. אז החרימו החרימו. וככה זה.

ב42- גם כן הייתי בסופיה, אצל דודה שלי. היא היתה בהריון. ואמא שלי, שבאה לשמה, כשהביאה אותנו לסופיה, דודתי היתה בשמירת הריון, שלא ידעו, ידענו ש12- שנה לא היה ילד, אז שמרו עליה מאוד ולא סיפרו לה שאמא שלי היתה משותקת וכל זה. אבל היא, איך שראתה אותה אמרה לה: "תגידי לי, מה קרה לך? מה יש לך?" היא אומרת: "את רואה אותי עכשיו בריאה, שלמה, אין לי שום דבר." היא אומרת: "לא לא לא, תגידי בדיוק מה קרה." אז היא אמרה: "עברתי איזה," היא אומרת, "כן, איזה משהו קטן." שדודה שלי, היו לי עוד שתי דודות בפלובדיס, עיר שנייה בבולגריה למעשה. אחת באה לטפל באמא שלי, ואחת נסעה אצל דודה שלי, לטפל בה בשמירת ההריון, שכבר לא היו משרתים, משרתות, שיכלו לעשות את העבודות. ונסעתי לשמה וחיכיתי עד שבן דוד שלי נולד, ב1942-, בקיץ. כן, ביוני, סוף יוני 1942 הוא נולד.

חזרנו, אחרי שהוא נולד חזרנו כבר לסופיה, לקרנובד, והגברים כל קיץ היו הולכים למחנות העבודה, ובגלל זה שהיה לי, כל הזמן היתה לי קדחת חוזרת, יום אחד הייתי הולכת לבית ספר, יום אחד הייתי נשארת בבית עם חום גבוה, עם צמרמורות. אז הרופא אמר לאמי: "תשמעי, את צריכה להוציא את הילדה מהעיר הזו, אחרת לא יודעת איך היא תהיה לך, אם תישאר לך בחיים." אז היא דיברה עם דודה שלי, היא אמרה: "את יודעת מה? הבת שלי גומרת עכשיו תיכון, אז תשלחי לי אותה, אני אגדל עוד ילדה," והייתי ילדה מאוד שקטה וטובה למעשה, אבל, היא אומרת: "תביאי, שהיא תבוא לפלובדיס, אני אטפל בה." שלחה אותי לפני הבית ספר, כבר אוגוסט בטח היה, לפלובדיס, אבל ברכבת קיבלתי חום גבוה, ופתאום היה לי שנית. הכניסו אותי לבית חולים שמה. אחרי, לא היו טלפונים, שלחו לה מברק, לאמא שלי: "אוולינה בבית חולים עם שנית." היא אמרה: "אמרו, אוולינה חולה עם שנית,"

ש. מה זה שנית?

ת. "היא בטח מתה ולא רוצים להגיד לה."

ש. מה זה שנית?

ת. סקרלטינה. זה מחלת ילדים. בארץ יש מעט מאוד, אבל יש. הבן שלי במקרה עבר את זה גם פה בארץ. ושמה זה 40 יום בבית חולים, טוב, לא היה אנטיביוטיקות וכל הדברים האלה. טוב, היא לא יכולה לבוא לפלובדיס. שלחה אחותי שתיקח לה רשיון, עם המברק. אומרת: "לכי תוציאי לי רשיון, אני נוסעת." לקחה, ואפילו שהיו מזוודות בבית, היא אומרת: "תשימי בגדים של אחיך," שהיה קטן, "שימי בפנים בגדים והכל, אני נוסעת לפלובדיס." ובאה לפלובדיס, ואחי גם כן ברכבת גם כן אותו הסיפור, היה אסור, בגלל שקראו לרופא יהודי היה, אז הוא אומר: "גברת, אני מצטער להגיד לך, גם הילד חולה גם כן מזה." ושמה היו צריכים לעשות דיסאינפקציה בכל הבית. הפכו לה את הבית, פעם שניה עשו לה חיטוי. ובאה לזה. ולאבא שלי שלחו גם כן מברק, שככה וככה שני הילדים בבית חולים, אבל לא רצו לתת לו לבוא לראות אותנו. לא הרשו לו מהמחנה לבוא לראות אותנו. בסוף, כבר לפני שהשתחררנו אחרי 40 יום, אז נתנו לו לבוא לראות אותנו לכמה שעות, ושיחזור.

וחזר, ואחר כך שלחו אותו לאיזה מחנה עבודה, מחנה כפייה. וגם כן, זה מקום שגם כן היה לו המון קדחת, אז אמרו: "תכתבו הביתה שישלחו לכם כינין, נגד הקדחת." אז הוא אמר: "מי שהביא אותנו להנה," הוא היה בנאדם שלא פחד, היה בנאדם בלי פחד, אפשר להגיד, אמר: "מי שהביא אותנו להנה - שהוא ידאג לנו לכדורים. אז שמה הקצין שהיה שומר עליהם לקח עם הרובה ונתן לו על הראש מכה, על האוזן. אז מאז הוא התחיל עם כאבי ראש מאוד חזקים, ועם כל הזמן היה לו רעש באזניים, עד שהוא נהיה חירש.

ש. איזה עבודה הוא עשה שם?

ת. הם עבדו, עשו כבישים, בנו את הכבישים שמה, ועבודות סיקול וכל מיני עבודות קשות. וטוב, הוא היה בנאדם חזק מאוד ולא התלונן, עבודה או זה.

ש. היו רק יהודים במחנות האלה?

ת. רק יהודים, והקצינים, זאת אומרת השומרים היו גויים.

ש. איך היה היחס, חוץ מ-,

ת. אבי היה כל הזמן משחד את השומרים שלו, למעשה, אז אוכל היה לו אוכל שהיה קונה בשבילו ובשביל כל, היו ישנים באוהלים קטנים כמה אנשים, בשביל כל אלה שבתוך האוהל, ותמיד דאג שיהיה להם אוכל ויהיה להם זה. שמה גם מהכפרים היה אפשר לקנות כל מיני מצרכים, נקניקים ו-,

ש. מאיפה היה לו לשחד?

ת. היה לו כסף, הוא היה בנאדם,

ש. לא החרימו את הכל?

ת. להחרים החרימו. החנויות, זה למעשה לא שילמו לו שום דבר, אבל איך שלא היה - היה לו כסף. יהודים תמיד היה להם בצד משהו. הוא היה בכלל מבית מאוד עשיר, אביו היה בנאדם שהיה לו ייצור, ורוב הייצור היה לגרמניה, חיטה ועורות, במיוחד עורות, עורות של כבש. המחוז שלנו היה מחוז שהיו המון כבשים. היו שוחטים את הכבשים רק בשביל העור, למעשה הבשר היה נשאר בחינם. ... היה עולה כבש, ו... היה העור. אז הבשר היו למעשה, כמו שאומרים, זורקים אותו, לחינם. אבל מה, אני לא הייתי אוכלת בשר.

ש. עד היום את לא אוכלת?

ת. לא, היום אני אוכלת מאוד, מאוד אוהבת כבש, אבל,

ש. אז לא יכולת?

ת. אז לא יכולתי, וכל הזמן היינו מסתכלים, הבית שלנו היה בנוי על מין גבעה כזאת, והיינו רואים את כל הרחוב היהודי. ב1943- היה הגירוש מסופיה לעיירות הקטנות, לערים הקטנות.

ש. למה?

ת. בגלל זה שהם יהודים. אז את סופיה ניקו מיהודים. כל היהודים גורשו, שלחו אותם נגיד, אבל בלי, עם כמה מטלטלים. אז אמי - היה לנו בית של 3 חדרים למעשה, עם סלון ועם מטבח גדול. באו אחותה מסופיה, התאומה, עם ילד בן שנה וכמה חודשים, וחמיה וחמותה, והאחות של החם שלה, ובעלה ואח של בעלה, אחות של בעלה עם שתי ילדות. בעלה של האחות, הוא היה בעבודות הכפייה, אז הוא אחר כך בחורף הצטרף. אבל בקיץ, בין התמונות שהראיתי לך, אז שמה, כולם כמעט שמה. יש עוד החם והאחות של החם, לא מופיעים בתמונות, אבל היינו איזה, בחצר, כשכבר הגרמנים עזבו, אז באה משפחה יהודית לגור, עם 4 ילדים.

ש. שלא היו קרובים שלכם?

ת. מי?

ש. המשפחה היהודית שבאה לגור?

ת. לא, היא היתה משפחה מהעיר, ששכרה את הבית אחרי ש-, והיו, חדר אחד, החדר הגדול למעשה, אז בהתחלה שוכנה, מי היה גר שמה? טוב, זה היה בית גם כן די גדול. חדר אחד, אחר כך, הם היו בחדר, בכל הבית, וב1943- שלחו מסופיה את היהודים, אז בא, דוד שלי התחתן ב1942-, האח של אבי, שהבית היה שייך לו, ובא עם אשתו, וב1944-, ביוני, אשתו ילדה בת, ונתנו לה אחד מהחדרים. ועוד חדר אחד קטן, שגרה שמה משפחה עם שני ילדים, ועוד משפחה שגרה, שני, אמא ואבא ושתי נערות, היו כבר די גדולות, ובקיצור, בחצר היינו המון אנשים. בית הספר היהודי - עשו אותו מטבח של כל אלה שגורשו מסופיה, שמומן מהקהילה. אמנם אוכל די דל, ובהתחשב שזה היה גם זמן מלחמה, שכל המצרכים הכל היה מאוד יקר, אבל הקהילה דאגה להם לאוכל אלמנטרי.

ש. הגויים לא הגיבו בצורה אלימה או איזהשהם גילויים של אנטי, למראה יהודים שמתחילים לזרום לעיירה?

ת. תראי, כל היהודים שבאו מסופיה שוכנו בבתים של היהודים. לגויים - היה אסור להם לשכן יהודים, אז הם כולם היו למעשה ב-, באו המון המון יהודים מסופיה.

ש. לא היתה להם איזו בעייה, שפתאום כל העיירה מוצפת?

ת. תראי, היו מוכרחים, אם הממשלה שולחת אותם מסופיה לעיר הזו, היו שולחים לכל מיני ערים, לכל העיירות הקטנות, אבל בעיר שלנו זה עוד מהתחלה, איך שב1943- התחילו לשלוח אותם לעיירות, לפזר אותם בתוך העיירות, זה למעשה כאילו עשו גטאות, שהיהודים יהיו מרוכזים באיזה מקום, וכל הזמן, אז שמענו: הולכים לקחת אותנו כבר לפולין, באים לקחת אותנו לפולין. ובעלה של דודה שלי, שהוא נשאר, שהוא היה חולה, והוא גם כן נתן שוחד גדול כדי שיהיה עוד יותר חולה, ונשאר בעיר. והוא למעשה היה מטפל בכל החמולה הזו הגדולה שהיינו, והיו מתחילים לבשל לשבת, מיום רביעי מכינים הכל ליום שבת. ועבדו שמה במטבח, אצלנו היו אומרים: יש מטבח אחד בבית הספר ומטבח אחד אצל מיכאלצ'ו, במטבח של אמא שלי.

אז היו אומרים, היו מתחילים לבשל, היינו המון ילדים, המון אנשים, והיו, התחילו כינים. אמנם שמרו מאוד מאוד על הנקיון, והיה לנו באר בתוך החצר, שלא בכל חצר היה באר, ולנו היה מזל שהיה לנו באר. היו כל יום רוחצים אותנו, מושיבים אותנו בבוקר ומתחילים להוציא את הכינים. אבל מה? מים לשתיה היה רק במקום אחד, בסוף הרחוב היהודי, או בהתחלת הרחוב היהודי נגיד. ובגלל זה שבאו כל כך הרבה אנשים, היו צריכים בבוקר לעמוד בתור, כל היום, לא רק בבוקר, משש בבוקר, שהיה מותר כבר ליהודים לצאת, לחכות בתור בשביל למלא מים. העיר היתה מאוד, לא היו בה מים, היו רק בכמה מקומות מים לשתיה. אז מים לשתיה ולבישול היינו צריכים להביא מהמקום הזה, ולפעמים היו צריכים לעמוד שעות בשביל למלא דליים וכדים, להביא הביתה מים לשתייה. אבל מה? המים של החצר מאוד עזרו, שיכולנו, אמנם אמא שלי תמיד היתה אומרת: "רק עם המים הנקיים נחפוף לכם את הראש" וזה, אבל טוב. הכינים חגגו. היו עושים סבון בבית. היו קונים שומן של חיות, ועם סודה קאוסטית, והיו מבשלים את זה.

ומכינים אוכל. ולא היה סוכר. היה לנו עץ של שזיף, שאותה שנה נתן, 43, היה לו המון המון פרי, אז לקחו ואספו את הפרי ואמרו: נעשה ריבה, שיהיה לילדים. אבל מה? סוכר לא היה. אמרו: טוב, ננסה. הפרי יש לו. ושמו עצים, ובישלו את זה, זה סנטה רוזה גדולים יפים היו. הוצאנו את החרצנים, כל הילדים ישבנו, הוצאנו את החרצנים, עשו ריבה. בקיץ חם, אז הכל התחיל לתסוס, והיו צריכים לזרוק את הכל. אוכל למעשה לא היה חסר, שהיו קונים בשוק שחור, עם הרבה כסף, והרי כל האיכרים היו מכירים את אבי, והיו מפעם לפעם מביאים משהו, כמובן בכסף אבל בתמורה אמא שלי פה בגד, פה בד, משהו.

ש. גם היהודים הפחות אמידים עזרו ליהודי סופיה?

ת. לא יכלו לעזור, וגם הבתים שלהם היו יותר קטנים. בבתים הגדולים וזה, אז היה לנו הפרה שאבי קנה אותה ב1940- או משהו כזה, אז למעשה אחותי, ילדה קטנה, היא היתה זאת שהיתה מטפלת בה, אחרי שהמשרתת הלכה, וחולבת אותה. והיינו מביאים חלב לאמהות עם תינוקות וזה. באה מסופיה, בסופיה היה בית יתומים יהודי, והיתה שמה מורה, פורטונה קראו לה, והיא באה עם עשרה ילדים מהבית יתומים, באה לתוך העיר שלנו. זו היתה העיר שלה מנעוריה, מילדותה, אז היא הביאה אותם לשם.

(סוף צד א')

ת. המורה פורטונה היתה אוספת אותנו בחצרות, והיתה מלמדת אותנו קצת עברית. אז שמה,

איזה שיר קטן בעברית: התרנגול קרא, בוקר טוב, כל מיני דברים כאלו. אבל למעשה לא למדנו כל השנה.

ש. איזו שנה זאת היתה?

ת. ב1942-3- לא למדנו.

ש. למה?

ת. שלא נתנו לנו ללכת לבית הספר של הגויים. ובסוף 1944 רק עשו לנו בחינות, קצת בחשבון, בכתיב, בכתב, בקריאה וכל הדברים האלה, אבל זה, משהו ככה, לתת לנו תעודה שגמרנו כיתה ד' למעשה.

ש. אז לימדה הגננת, בלי ה-,

ת. היא היתה מורה לעברית,

(ההקלטה נקטעת, והמשך צד ב' אינו מוקלט)

ת. שלושה ימים אחרי זה הוא נפטר. אנחנו לא ידענו, היינו כל הילדים ברחוב, ובאה איזה ילדה גויה, ואומרת: "המלך מת." ואנחנו כל הזמן היה מדובר שכאילו המלך לא נותן ליהודי בולגריה שייקחו אותם גם כן לפולין, שייקחו אותם מחוץ לבולגריה. וכששמענו את זה - כל הילדים, בשתי דקות הרחוב היה כבר ריק מילדים, והיינו המון ילדים. כולם התחילו להגיד: "עכשיו כבר ייקחו אותנו, ישלחו אותנו לפולין, ישרפו אותנו עם כל הזה." אחד אמר: "זה לא נכון," ואחד אמר: "זה כן נכון." האמהות והסבתות וכולם, הגברים לא היו בבית, אז היו ממש בפניקה, בהיסטריה. ואחר כך, המצב למעשה התחיל להיות מבחינה נפשית יותר גרוע ויותר גרוע, כל אחד דאג איך, אם ייקחו אותנו אז מה הוא ייקח, והתחילו לעשות, לאפות לחם בבית ולעשות מזה צנימים, לקחת לדרך. והיה מין פניקה כזו, אפשר להגיד.

ש. כמה זמן נמשכה,

ת. אחרי שהמלך נרצח. ואחר כך, בחורף הגברים חזרו, אז עוד היו השמועות האלה, והיהודים שהיו להם כספים או משהו, התחילו לחפש, לתת לגויים שייקחו משהו, מה שנשאר להם - כסף או איזה דברים יקרים, שיסתירו וכל זה. ואני זוכרת, הגדולים כל הזמן התלחשו, והיה מצב לא נעים. ב44- זה נמשך הזה, כל הזמן היו אומרים: "הנה, עוד מעט הרכבות יבואו, ייקחו אותנו, בשביל זה אוספים אותנו." היינו כמו בגטו. אמנם היה מותר ללכת ברחוב, אבל לא ברחוב הראשי ולא בחנויות שהיו פתוחות, וכל הדברים האלה. אבל בכל זאת, אבי היה הולך, היו לו המון חברים הרי בולגרים, אז היה הולך אליהם ולא, היו מספרים לו מה שמעו ברדיו וזה, שהצבא האדום התקדם וכל הדברים האלה. בקיץ עוד פעם לקחו אותם, ב1944-, למחנות את הגברים, והנשים עם הילדים שוב נשארו לבד בבית. היה דוחק וכבר הרבה יותר היה חוסר של אוכל, אבל היה אפשר לחיות עם זה.

עד 1944, ב9.9.44- נחת מטוס רוסי בשדות של החיטה בעיר שלנו, וכל הילדים רצנו לשמה, והתחלנו לצעוק: "הורה, הורה, הורה," זה "הידד, הידד, הידד," ויחד איתי רץ הילד הזה, הבן של המורה, מונצ'יר. אז אני אומרת לו: "ומה אתה עכשיו צורח 'הורה'?" אז הוא אמר לי: "את תשתקי." אמרתי: "כן, שתקנו ארבע שנים, עכשיו אני אדבר." איך שהייתי קטנה וזה, אבל כאילו זה נתן לי איזה כוח, הבנתי מה זה.

ש. הבנת בתור ילדה שזהו, נגמרה הסכנה?

ת. שכל הזמן היו אומרים: "הצבא הרוסי מתקדם," "הצבא הרוסי הגיע עד פה," הצבא הרוסי זה, בנות הברית, בבית היו מדברים, איכשהוא, לא הייתי הכל מבינה, אבל הייתי מבינה שכאילו מחכים לאיזה גאולה, שהצבא הרוסי צריך להגיע. אז באותו זמן, אמא שלי עברה דרך הרחוב הראשי והוציאה לה את המגן דוד הצהוב, אז חברים של אבא שלי ישבו שמה בבית הקפה, ואומרים לה: "דורטה, לא מוקדם מדי שהוצאת את ה-," - זנצ'קה קראו לזה - "את הזנצ'קה?" אז היא גם כן קיבלה אומץ ואמרה: "גם התרנגול שלנו כבר קורא, שכבר בוקר, אחרי כל הלילה."

ש. אבא שלך גם הלך עם זה?

ת. אבא שלי - הוא היה במחנות עבודה, בטח הוא גם כן הלך עם זה, אבל מתי שהיה בעיר, בחורף, הוא כל הזמן היה צריך ללכת עם זה. אבל כל אחד היה מכיר אותו. לא היה ילד או מבוגר שלא היה מכיר אותו, החנות במרכז העיר, איפה שכולם היו נכנסים לקנות, והוא היה מאוד מקובל, היה אחד הסוחרים המאוד מקובלים בין היהודים. אמנם הוא היה הכי צעיר: הוא בגיל 13 כבר היה סוחר, פתח לו חנות. וממשפחה ידועה, וגם אמי היתה ממשפחה ידועה.

אבל המצב אז, הפרה שלנו המליטה כמה חודשים לפני זה, לפני ה9.9-, אז היה לה עגל, קראו לו סיבאש, והוא היה הולך, היו נותנים לו ללכת חופשי, אבל אחותי היתה קוראה לו: "אוי, סיבאש," והוא תיכף היה חוזר הביתה. היה רק שומע את הקול שלה - היה חוזר הביתה. וכשבאו הרוסים, אז הם החרימו אותו. קודם הגרמנים החרימו את הרכוש, הם החרימו אותו ושמו אותו על איזה משאית, והוא קפץ, ניסה לקפוץ מהמשאית, והרגו אותו עם אקדח, דפקו לו כדור בראש והרגו אותו. ואחי, שהיה אז ילד קטן, אז הוא זכר את זה. הוא סיפר לי שהוא זכר רק כמה, מכל השנים האלה כמה דברים: שהגרמני לקח אותו על הברכיים, שראה איך שגרמני שוחט איזה חזיר בשלג, הוא אומר: זה התיז כזה, כששחט אותו, דם, כל השלג נהיה אדום, והוא פחד מהגרמנים. ושהרגו את סיבאש. הוא אומר: את שלושת הדברים האלה, אפילו שהוא היה מאוד קטן הוא אומר: "את שלושת הדברים האלה אני זוכר - ככה התמונה עוד בעיניים שלי." אמרתי: "לכל אחד מאיתנו יש כמה תמונות לפני העיניים, גם אחרי כל השנים האלה."

ש. החיים משתנים עם הכניסה של הרוסים? מה חוץ מזה עוד קרה?

ת. טוב, התחילו להחזיר כאילו מהרכוש. הרדיו שלנו - רצו להחזיר אותו, שכבר היה גמור, שהוא היה בתחנה של ראש העיר, אני לא יודעת איפה, בלי הכפתורים, בלי כל הדברים. היה כבר, לא היה שווה כלום. אז אבי אמר: "אל תחזירו לי את זה." אמרו שהרובה - נתנו אותו למישהו באיזה כפר וזה, אז הוא לא הלך לחפש אותו. אמרו שהאקדח - נתנו אותו לעוד איזה שוטר או משהו, גם כן לא הלך לחפש אותו.

ש. והחנויות?

ת. החנויות - גם כן לא רצה אותן בחזרה.

ש. למה?

ת. תראי, הוא למעשה מכר שמה את כל הסחורה בפנים. סחורה חדשה בזמן המלחמה כמעט ולא קנו, וגם האיכרים - הם היו באים רק למכור את הדברים שלהם, הבגדים וזה - היו מסתדרים. בקיצור, הוא, ואמא שלי אמרה לו: "אתה חושב שהיו לך חברים? כשאני עברתי דרך הרחוב הראשי ב9.9- ואמרו 'לא מוקדם מדי הוצאת את המגן דוד הצהוב?'" אז היא אמרה: "אל תחשוב שיש לך חברים. כולם היו חברים בשביל לאכול ולשתות ולשבת ולשוחח ולעשות מסיבות - בשביל זה היו חברים. אבל אל תחשוב שהיו," אמנם היה לו חבר שהוא גם בזמן שהיה אסור לו לתת ליהודים עבודה, אז בחורף אבא שלי היה הולך שמה ועוזר לו, אבל מה? הם היו כמו אחים. וגם ב1942- אחיו התחתן, ואבי ואמי הוזמנו לחתונה שלו והכל. הם במקרה היו, נשארו ככה יותר, אבל היו כאלה שהראו את הפרצוף האמיתי, אז אמי אמרה: לא רוצה.

אז אבי אמר: "את יודעת מה? אנחנו עוברים לסופיה, יחד עם כל היהודים שיחזרו לסופיה - אנחנו חוזרים לסופיה." הוא שכר קרון, העמיד שמה את כל התכולה של הבית, ולפני זה נסע לסופיה, מצא דירה, ועברנו לסופיה. וזה פשוט, אפילו שבאו הרוסים כבר וזה, אז הוא תרם בשביל הדגל האדום, היה בעד, בשביל הנדוניה של אחותי, שהיו מכינים לפני זה, שמהחנות בד סאטן אדום, אז תרם את זה לשמה, שיעשו מזה דגלים. והיו אומרים שהוא גם היה תורם בשביל, היה זמן ב1942-, שהוא היה אומר לאמא שלי: "תשמעי, אני רוצה לברוח לפרטיזנים, ומשמה אני אברח, אעבור את הגבול ליוגוסלביה, ושמה עם הפרטיזנים של טיטו."

ולילה אחד, אני זוכרת את זה, אמא נורא בכתה. היא אמרה: "תשמע, אם אתה תלך - אתה תציל את עצמך, אבל זה, יחד עם זה, ברגע שיודעים שמישהו הלך לפרטיזנים או עוזר לפרטיזנים, אז כל המשפחה שלו הולכת," ויכול להיות שלפעמים היו גם מוציאים, זה כל השמועות, היא היתה אומרת: "אתה מסכן את הילדים שלך, אותי, ואולי גם את כל הקהילה היהודית שנמצאת כאן." אז הוא מאוד לא רצה להישאר במחנות העבודה, והיא כל הזמן היתה דואגת שהוא לא יברח ממחנה העבודה ויילך לפרטיזנים. וב1944-, אז הוא עם הרכבת הראשונה שעברה דרך המחנה עבודה לפני ששחררו אותם, עלה על הרכבת הראשונה וחזר לעיר. הוא אמר: "עכשיו אני לא מפחד - לא מהנאצים ולא מכל האלה." אבל התחיל,

ש. אז עברתם לסופיה ואז מה?

ת. עברנו לסופיה, וטוב, נרשמתי לכיתה ה' לבית ספר, ואולי אז הרגשתי יותר את האנטישמיות מאשר בזמן המלחמה, שהיינו למעשה בתוך הגטו. רשמו את הילדים, והיו כיתות מאוד גדולות. אז היהודים, הרי בסוף ספטמבר רק התחילו, או אוקטובר, לחזור לסופיה, אז הם היו, היינו ברשימה, בסוף של הכיתות. אז עשו כיתה נפרדת ממספר 40 נגיד, עד כמה שהיו מיותרים מה40- ומטה, עשו עוד כיתה, שלמעשה היינו הרוב יהודים. והמורה לחשבון היתה נותנת מבחנים וזה, מבחן בלי שום שגיאה בחשבון - אז שמה זה משתיים עד שש המספרים של המבחנים, אז נתנה לכל היהודים 5, אפילו שהיינו יותר טובים מכל הגויים. ואחר כך גם, בכל מיני מקצועות. הרגשנו את 'זה אתם היהודים ואתם היהודים', כאילו שאנחנו היהודים היינו אשמים בכל מה שלהם לא היה טוב.

ש. זה נאמר, או שזאת היתה רק הרגשה?

ת. זה גם נאמר, זה גם נאמר.

ש. מצד המורה?

ת. לא מצד המורה. המורה למעשה, זה שהיתה נותנת לנו, בראש השנה בכיתה ו', אז למעשה היינו כיתה של יהודים, אז לא הלכנו. אז היא לימדה כמה גויים שהיו שמה בכיתה, ונתנה להם כל מיני, בחנה אותם. בהיסטוריה לא היו לנו ספרים, שהצטרכו את כל הספרים של ההיסטוריה - לעשות אותם אחרים, לסלף את ההיסטוריה. אז לא חילקו לנו ספרים, לא היה מספיק, אז נתנו ספר לכל כמה ילדים. נתנה שיעורים, ואנחנו היהודים בראש השנה לא הלכנו לבית ספר. אמי אמרה: "את לא הולכת לבית ספר, מה שיהיה יהיה." אז לכולנו שמו 2, ולתקן 2 זה היה משהו, צריך בכל הזמן של הבית ספר לקבל רק 6, בשביל לתקן את ה2-. אבל הרגשנו, אחר ביום כיפור, יום כיפור אמרנו: "אנחנו לא נלך לבית ספר." נדברנו כל הכיתה: לא באים לבית ספר, הולכים לבית הכנסת. לא נלך לבית הספר. ודווקא אז לימדו וחילקו ספרים וזה, ולילדים היהודים - לא. וזה היה גם ביתר החגים. והרגשנו מה ש-, אבל כשהייתי אחר כך, טוב, גמרנו כיתה ה' ו-ו', כיתה ז'.

בכיתה ח' נרשמתי לבית הספר האיטלקי. זה היה כבר תיכון איטלקי. ושמה היה לנו מורה לגיאוגרפיה ומתימטיקה, שהוא היה לא (רק) אנטישמי, גם פשיסט. הוא היה איטלקי. וכל, היינו רק שלושה ילדים יהודים בכל הבית ספר, בכל התיכון. אני פשוט רציתי ללמוד אחר כך רפואה, והיה לי בן דוד שהוא למד בבית הספר האיטלקי לפני המלחמה, ואחר כך למד רפואה, וטוב, הוא היה רופא. ושמה, רק בבית ספר האיטלקי היו מלמדים נו, לא איטלקית,

ש. לטינית?

ת. לטינית. רק לטינית היו מלמדים בבית הספר האיטלקי, ביתר בתי הספר היו מלמדים שפות זרות, אבל לא לטינית ממש. ונאלצתי, דיברתי איתו אז הוא אמר: "כן, זה יעזור לך הרבה, אם תדעי לטינית אז זה יעזור לך ברפואה. אם תרצי אחר כך להמשיך רפואה אז זה יעזור לך הרבה." אז נרשמתי והייתי בבית ספר האיטלקי. והמורה הזה - כל שיעור חשבון היא מוציא אותי מהכיתה. היה קורא לי באיטלקית "קופה מכוערת - תצאי החוצה." והיה מלמד דברים חדשים, ואחרי זה היה קורא לי לכיתה: "בואי תפתרי את החשבון הזה." המורה שלי לאיטלקית, היא היתה איטלקיה ומאוד אהבה אותי. וסיפרתי לה, אמרתי: "תשמעי, הוא כל שיעור מתימטיקה וגיאומטריה וזה - זורק אותי וזה. אז בסוף אני אכשל." אז היא אמרה לי תראי, בעלה היה טייס, היא אמרה: "תשמעי, לבעלי יש חבר שהוא יודע מתימטיקה גבוהה, והוא ייתן לכם שיעורים פרטיים. כמה שילדים אתם בכיתה, שלא מבינים את החשבון," אמרתי: "תראי, אני למעשה אף פעם לא בתוך הכיתה. יש כאלה שמתקשים, אבל זה שהוא לימד אותם." אז התחלתי לקחת שיעורים פרטיים, ויום אחד בהפסקה אני אומרת לו: "נו, כמה תיתן לי בגיאומטריה?" שאלתי את המורה, אז הוא אומר לי: "2". אמרתי, ושמה היה מ2- עד 10 בבית הספר האיטלקי, אז אמרתי: "למה 2? אתה לא בחנת אותי." אז הוא נתן לי סטירה, אמר לי: "יהודיה מלוכלכת." זה היה ב47-8-, לימודים של 47-8.

הבחורה השנייה היתה בכיתה אחרת, גם כן באותה כיתה, אבל אני הייתי ב-א' והיא היתה ב-ב' נגיד. אז הייתי אומרת לה: "מקי, מה איתך?" היא אומרת: "כל השיעור של פמפורי" - קראו למורה - "הייתי בחוץ." ואני, היה לי דוד שהוא היה עוזר של שר הפנים. והוא גם כתב ספר על השואה וזה, נתן גרינברג. הייתי זה, אמרתי: "אני יודעת למי ללכת להתלונן עליך. אני אלך ישר למשרד החינוך, ששמה אני אתן את הבחינות לראות אם אני צריכה 2 או זה, ושאני יהודיה מלוכלכת." אז היתה שמה מורה בצרפתית, לקחה אותי בצד אומרת לי: "תשמעי, בעלי גם כן יהודי. אני נשואה ליהודי. אל תעשי את הבעיות האלה, שיסגרו את הבית ספר." אמרתי: "אם זה בית ספר רק לבולגרים - אז לא הצטרכו לרשום אותי וזה, אבל ככה שסתם יגידו לי 'יהודיה מלוכלכת' ויתנו לי סטירה לפני כל הבית ספר, של כל הכיתות," אמנם זה היה כיתות מאוד קטנות, כיתה י"ב היו רק 8 תלמידים, היו מעט מאוד תלמידים, והכרנו ממש אחד את השני, אמרתי: "מה, הוא נותן לי סטירה ואומר לי 'יהודיה מלוכלכת'?" המנהלת היתה עוברת והיא היתה רואה אותי בחוץ, ואומרת לי: "..., זה שם המשפחה שלי, מה קרה?" הייתי אומרת: "אדון פמפורי זרק אותי החוצה." "למה?" הייתי אומרת: "תשאלי אותו." והם ידעו ממש שהוא שונא יהודים, אבל טוב, הוא לא היה יכול באותו זמן להגיד לי "את יהודיה - את לא צריכה ללמוד." אבל מה? הוא לא רצה אותי בכיתה שלו. בלי שום סיבה.

ש. אז איך זה נגמר, הסיפור?

ת. הסיפור נגמר שסגרו את כל הבתי ספר הזרים. זה בית הספר האיטלקי והצרפתי והגרמני והאמריקאי, ועברנו לבתי ספר של הבולגרים, הממלכתיים. ושמה למעשה לא למדתי הרבה. למדנו, בינואר יש הרי את החגים שלהם, ובסוף ינואר כבר התכוננו לעלות לארץ.

ש. עליתם כל המשפחה?

ת. אחותי עלתה לפנינו, 11 חודש לפנינו היא עלתה. היו צריכים כאילו זוגות צעירים, אז אמא שלי נתנה לה את הטבעת שלה, טבעת הנישואין, ומישהו כאילו הם נשואים, זוג. אז הם ככה עלו דרך, נסעו עם רכבת דרך יוגוסלביה, צרפת, דרך מרסיי עלו לארץ. אבל טוב, כבר היתה קצת עלייה. והיא באה 11 חודש לפנינו לארץ. אנחנו, אני ואחי, אמי ואבי, הגענו ב9.2.49-, היינו בבית עולים, כמו כל עם ישראל שאז הגיע, בפרדס חנה.

ש. עליתם מבולגריה?

ת. מבולגריה ישר.

ש. לא היתה עם זה בעייה?

ת. לא, זה כבר הארץ היתה,

ש. זה קומוניסטים, נתנו לצאת?

ת. כן, אבל שילמו, כמו שאחר כך נודע לי, על כל גולגולת - 10 דולר או 15 דולר. ועלינו, אנחנו עלינו עם אנייה בולגרית, שהיתה אניית משא למעשה. ושמו קרשים, ועשו מזה מיטות. אני לא יודעת אם את ראית,

ש. כמה אנשים עלו איתכם יחד באנייה הזאת?

ת. זה באנייה הזו - 3500 איש.

ש. יהודים?

ת. יהודים כולם. ואני - היה לי מחלת ים, ששמונה ימים בים לא, תסלחו לי, לא הפסקתי להקיא. והרגשתי משהו זוועתי. אבי, שהיה בנאדם כל כך חזק וזה, אפילו הקיא. רק אחי הקטן - הוא דווקא, שהיה הכי חלשלוש, הוא היה בסדר בים. אבל זה היה משהו, בכל מקום ראית אנשים מקיאים וזה. הגענו לארץ - חושך מצרים. חיפה, באנייה ... שעברנו את הבוספורוס, אני אומרת לאחד המלחים: "איזו עיר יפה איסטנבול." היה יורד שלג על איסטנבול. אז הוא אמר: "את תראי את חיפה שלכם, כמה היא יפה." אבל את חיפה ראיתי בשלוש בלילה, ועוד היה כאן, היה אסור להדליק הרבה אורות וכל זה.

הם לקחו אותנו, וזה הלילה שאבי אמר: הלילה היחיד שהוא פחד. לקחו את כולנו עם הרכבת מחיפה עד בנימינה, לא יודעת עד איזה מקום. משמה התחילו ילדים וזקנים, ילדים מתחת לגיל 10 עם הזקנים - שיעלו לאוטובוסים האלה. אותו לילה היה מבול - זה לא מלה. כאילו עם דליים - כל הים שפכו כאילו עלינו. חושך נוראי. קודם כל לקחו אותנו עם הרכבות, רכבות משא מחיפה עד פרדס חנה. זה היה כבר הסיוט, שכל זמן המלחמה חשבנו על זה, שייקחו אותנו ברכבות משא, יכניסו אותנו לרכבות משא וזה. והגענו לפרדס חנה - הכל היה חושך, רק גשם. במקום אחד ראו קצת אור, אז אבי, לכל אחד היה מותר רק 20 קילו בשקים להביא. אמא שלי, כמובן, לא יכלה לסחוב, ואחי גם כן לא, אז אבי לקח שני שקים - 40 קילו, ואני לקחתי שני שקים - 40 קילו, מתי שאני שקלתי כולי, אני חושבת, פחות מ50- קילו. אבל ירדנו מהאנייה, והכניסו אותנו לתוך המחסנים של הנמל, ושמה נתנו לנו תפוז וסנדוויץ', אבל מי היה יכול לאכול סנדוויץ' ותפוז אחרי כל הטלטולים באנייה?

הגענו לפרדס חנה, ושמה התחילו לרשום, טוב, רשמו את כולם - מתי הגענו וזה. אבי כמובן לא זכר בדיוק כל שנה. שאלו אותו: "בת כמה היא?" אז הוא אמר: 16. אז אני הייתי פחות, אז הוא רשם אותי שנה יותר גדולה. שאל: "בן כמה הילד?" בן, גם כן רשם אותו שנה יותר גדול. לא חשוב. אבל, אז אחר כך, אחרי שנים אבי אמר: "הלילה היחיד שפחדתי בחיים שלי זה הלילה שהגענו לישראל." הוא אומר: "קודם כל הכניסו אותנו לזה, אחר כך הכניסו אותנו לקרונות," וכנראה מתישהוא הוא היה, במחנות העבודה, שמה עברו רכבות עם פליטים מאיזה מקום, אולי מטרקיה, מקדוניה או מיוון, דיברו ספרדית. אז היו צועקים: "אחים אחים, הרמנוס, הרמנוס, פאן, אגווה, לחם, מים." אז כנראה הפועלים, אלה שעבדו שמה במסילות, נתנו להם. אז אבי אומר: כל הזמן היה לו הסיוט הזה, שאם ייקחו אותנו למחנות זה יהיה ברכבות משא וזה. והוא אומר: זה הלילה היחידי בחיים שלו, דווקא בישראל, שהוא פחד. אבל אחר כך הוא היה הציוני הכי גדול בישראל.

ש. טוב, תודה רבה, נסיים בזה.

סוף הראיון.

Testimony of Dalia Blum, born in Karnobat, Bulgaria, 1933, regarding her experiences in Karnobat Her childhood in a well-to-do family. Draft of her father into the Bulgarian Army and his release, 1940; German occupation; German Army soldiers live in their home; anti-Jewish decrees, 1941; expulsion from school and transfer to a Jewish school; draft of her father to forced labor every summer, 1941-1944; harassment by members of a fascist youth movement; arrival of Jewish refugees after their deportation from Sofia, 1943; help to the refugees from the Jewish community; arrival of the Red Army, September 1944. Antisemitism in school; aliya to Eretz Israel, 1947.

LOADING MORE ITEMS....