Genya Shtok

ראיון עם: גניה שטוק

תאריך הראיון: 29.9.96

מראיינת: טובה אלוני

תכתוב: עדנה חלמיש

ש. גניה נולדה בשנת 1918 בעיירה פרובוז'נה שבגליציה המזרחית. את תקופה המלחמה עברה במזרח פולין. ספרי לי על בית אבא, ספרי מי היו הוריך, במה עסקו.

ת. שם אבי היה חיים שמחה שטוק, יליד אותה עיירה, נולד בכסלו 1878. בגיל 13 התחיל במסחר. אמא ילידת העיירה קודרינצה, על יד מיילניצה. נולדה בשנת 1882. שמה היה ציפורה שטוק הולנברג. הם התחתנו בשנת 1900 והיא עברה לגור בעיירה פרובוז'נה. באותו זמן אבא כבר היה סוחר די אמיד. הוא עסק בסיטונאות בדברי אוכל ותבואה. הוא היה קונה תבואה אצל הגויים ושולח אותה לוינה, לבוב וכו'. להורי נולדו 4 בנים, כולם חלו בזה אחר זה בדיפטריה ונפטרו, והם נשארו ללא ילדים. בשנת 1908 נולדה אחותי, האפי שטוק-הורנשטיין. בשנת 1914 נולדה אחות שניה, שרה, ואחריה נולדתי אני בשנת 1918, ובשנת 1923 נולד בן.

מצבנו היה טוב. העיירה היתה קטנה. אני יצאתי לעבודה והרווחתי עד כדי כך שיכולתי לפרנס את ארבעתנו. אצל הרוסים היה יי"ש ואפשר היה לגנוב את היי"ש הזה מכל אלה שעבדו שם. גונבים יי"ש, והוא יקר, ומוכרים אותו ויש כסף ויש ממה לאכול.

ש. בעצם, המלחמה מסתיימת, את בחורה בת 26, איך את רואה את החיים שלך?

ת. הבית היה דתי, מאד פתוח.

ש. דתי אורתודוכסי?

ת. לא, אבי היה חבר מזרחי. אבל בית מאד דתי. אחותי הגדולה, זאת שנולדה בשנת 1908, היתה רביזיוניסטית. אחותי השניה היתה א-פוליטית. אני הייתי בשומר הצעיר. הבית היה מאד פתוח, לא היתה שבת שאבי לא הביא אורח לארוחת צהרים. הוא גם היה עוזר מאד למי שנזקק והיה ידוע בסביבה. בשנת 1932 נסעתי ברכבת לבד, ושם ישבו מולי שני יהודים ושאלו מהיכן אני. אמרתי מהיכן אני. שאלו מה שם המשפחה, ואמרתי שטוק. אז הם אמרו: שם יש לנו סוחר מאד מאד אמין. באמת, שמו הלך לפניו.

אמי עזרה מאד לאבא בעסק, היתה מאד טובה, עד כדי כך שכאשר היו באים יהודים עניים, היתה מוכנה לוותר על ארוחתה ולהאכיל אותם ואחר כך לאכול מה שאפשר היה, כי היה מה לאכול. אצלנו בבית גם היו משרתים. היתה נוצריה שהיתה ממש גרה אצלנו. וחוץ מזה בעסק היו לנו תמיד 2-3 בחורים שעזרו.

ש. באיזה בית ספר למדת?

ת. למדתי בגימנסיה בעיר בורשצ'וב, שם למדתי לבגרות.

ש. זה היה מעממי עד תיכון?

ת. לא. עממי למדתי בעיירה.

ש. וזה היה בית ספר יהודי?

ת. לא, זה היה בית ספר ממלכתי פולני. אמנם, באותו זמן שהייתי בגימנסיה פולנית, התארגן בית ספר יהודי אחרי הצהרים. לימדו שם עברית. אחותי הגדולה ידעה עברית על בוריה, היא היתה 'אוטודידקט'. אחותי השניה גמרה את בית ספר יסודי ועזרה להורים בעסק. האח גמר בית ספר יסודי. הוא היה קצת 'פלייבוי', למרות שהיה בבית כל כך דתי. התחשק לו יום אחד לקום ולנסוע לאיזו ישיבה. גידל פיאות. כעבור שנה חזר, גזז את הפיאות ולמד אצל מורה פרטי.

ש. מה מבחינת פעילות של תנועות נוער?

ת. היה 'החלוץ', רביזיוניסטים, השומר הצעיר. אני הייתי בשומר הצעיר מגיל די גבוה, כי לא הייתי בבית, הייתי בגימנסיה. כשחזרתי, הייתי פעילה, אבל זה כבר לא לקח הרבה זמן, כי המלחמה פרצה בספטמבר 1939.

ש. את יכולה לספר על תוכן הפגישות בשומר הצעיר?

ת. הרבה שיחות, הרבה ציונות. המדריכים היו מנדל לבנקרון, אברהם לאוף, שרה לאוף, פנחס סקאלקה. אלו הקימו את השומר הצעיר. סקאלקה עזב בשנת 1936 ועלה לארץ. לבנקרון נספה בינובסקה, לבוב. משפחת לאוף, אברהם ושרה עלו. אני עליתי יחד איתם. הם היו ברוסיה בזמן המלחמה. הם עזבו בשנת 1941 והקימו שם בית יתומים, ברוסיה, בצ'לבינסק. אני פגשתי בהם כשהגעתי לפולין בשנת 1946 במקרה, וכמובן ידעתי שפניהם, עם בית הילדים, לגרמניה. כי זאת היתה התחנה הראשונה לפני העליה לארץ. היה מדובר בעליה לא ליגלית.

ש. אילו זכרונות יש לך מהבית?

ת. מאד נעימים, קשר נהדר. אבי היה יהודי מאד דתי, בשבת הוא לא היה משתמש במסרק, אבל אני יכולתי לעמוד לידו בשבת ולהסתרק, והוא לא היה אומר דבר. אולי היה אכפת לו, אבל הוא לא אמר לילדים איך להתנהג. יש לי בעיה עם הקרובים פה, שחושבים שאבי לא היה דתי מאחר ואני יצאתי לא דתיה. אבל זה היה אב מאד תומך, וגם אמא.

ש. היו לך הרבה חברות?

ת. כן, בגימנסיה היו לי הרבה חברות.

ש. יהודיות דוקא?

ת. הרוב.

ש. הקשרים של ההורים היו עם יהודים?

ת. כן, אבל גם יחסים טובים מאד עם האוקראינים והפולנים, כי אצלנו האוכלוסיה היתה מעורבת. הורי היו מאד מקובלים אצל השלטונות ואצל האוקראינים והפולנים.

ש. את זוכרת גילויים של אנטישמיות?

ת. כן. זה התחיל בשנת 1938. לא פגעו בנו, אבל התחילה אנטישמיות. אני זוכרת שהיו ערבים שבהם פחדנו קצת לצאת. לפעמים גם היו זורקים אבנים. היו אז כבר סימנים מאד מאד ברורים של אנטישמיות.

ש. את יכולה לתאר לי את בית הכנסת? את היית הולכת עם אבא ואמא לבית הכנסת?

ת. לא. היו כמה בתי כנסת. היה בית הכנסת הראשי, שנקרא בפולנית 'סינגוגה'. אבי היה חסיד ולכל קבוצת חסידים היה בית המדרש שלה. לבית הכנסת הראשי הלכו בדרך כלל האנשים ה'פרוגרסיבים' כביכול, לא כל כך דתיים. אני חושבת שבימי חול אפילו לא היה שם מנין, רק בשבתות ובחגים. אבל בית הכנסת של אבי היה גם בית מדרש. ביידיש יש שם לבית הכנסת של החסידים — 'שול'. אבי היה חסיד אוטיניה, שם הרבנים של אוטיניה היה האגר ומקומם היה בסטניסלבוב. היה גם בית מדרש של צ'ורטקוב, שמם היה פרידמן, והחצר היתה בצ'ורטקוב. היה גם בית מדרש קטן של בעלי מלאכה.

ש. את מסיימת את הגימנסיה?

ת. כן, וחוזרת הביתה, והיה מדובר שאני נרשמת לאוניברסיטה, אבל בינתיים הרגשנו שהמצב מתחיל להיות מאד לא טוב. אני סיימתי את הגימנסיה בשנת 1937. ראיתי שלא אוכל להשאיר את ההורים. האחות הגדולה עזבה את העיר כי היא התחתנה. היא עזבה לעיר בוצ'ץ. והאחות השניה היתה חלשה באופי. היא יכלה לעזור להורים, אבל רק מעט. ואני הייתי צריכה להיות עמוד התווך ובגלל זה לא נסעתי ונשארתי עם ההורים. עזרתי להם הרבה מאד.

ש. זאת אומרת שלא הספקת להמשיך ללמוד אחרי הגימנסיה.

ת. לא, רק אחר כך עברתי איזה בית ספר מקצועי של שנה אחת. הייתי נוסעת לעיר צ'ורטקוב. שם למדתי גם הנהלת חשבונות, ובאמת מקצועי הוא הנהלת חשבונות. בארץ עבדתי בהנהלת חשבונות במשרד החינוך המחוזי בחיפה, ומשנת 1972 הייתי גיזברית, עד לפנסיה.

ש. כשאת לומדת בגימנסיה מחוץ לפרובוז'נה, יש לך קשר עם השומר הצעיר?

ת. לא, שם לא היה קן של השומר הצעיר. שם שלטו הנוער העובד. שם לא הייתי פעילה. מה שכן, נניח היה הפוגרום בפשיטק, אז ארגנתי את הנוער היהודי בגימנסיה לאסוף כסף, וזרקו אותי מבית הספר ואחר כך קיבלו אותי בחזרה. מנהל בית הספר רצה מאד לדעת מי ארגן את הדבר הזה, והיה איזה חבר שכבר גמר את הגימנסיה, אז הוא הלך למנהל ואמר שהוא ארגן, והודות לזה יכולתי לחזור לבית הספר ולגמור.

ש. אז אנחנו בשנת 1937, את בפרובוז'נה. איך נראים החיים בפרובוז'נה?

ת. מאד דלים. למרות שהתנועות היו די פעילות. החלוץ היו פעילים, הרביזיוניסטים היו פעילים. מזרחי היו קצת פעילים. אצלנו היה רב ידוע שהקים ישיבה והרבה מאד הלכו לישיבה, כי לא היתה להם אפשרות להתקדם בחיים. ואם מדובר בבחינות בגרות, אז היינו שלושה שעשו בגרות, כל היתר למדו בבית הספר העברי שקם וידעו עברית. אני לא ידעתי עברית. באתי לארץ ללא ידיעת עברית. אחותי הגדולה ידעה. גם האמצעית למדה עברית באותו בית הספר אחרי הצהרים.

ש. ובבית לא היה שום צורך לדעת עברית?

ת. אבא ידע נהדר להתפלל. אמא גם ידעה. אבי מאד רצה לעלות לארץ, אבל המצב הכלכלי היה כל כך טוב, אז אמא אמרה: מה, אני אקח את הילדים ואסע לשם? מה אעשה שם?

ש. וכשפרצה המלחמה?

ת. ב17- לספטמבר באו אלינו הצבא האדום. כמובן, מיד התארגן שלטון קומוניסטי. לקחו לנו את העסקים, הלאימו. גם זרקו אותנו מהבית. יום אחד הגיע שוטר קומוניסטי ואמר: אנחנו צריכים את הבית שלכם, תחפשו לכם דירה אחרת.

ש. ואיך ההורים מגיבים?

ת. מאד קשה. ופעם אחת, כשאבא עוד היה בבית והיה הולך להתפלל לאותו בית כנסת, אז מישהו מהשלטון אמר באיזו אסיפה: פה יש יהודי אחד שהולך כל בוקר לבית הכנסת ואני בטוח שהוא מקלל אותנו עד למאד.

היינו גם ברשימה שיוציאו אותנו לא רק מהדירה, אלא שגם ישלחו אותנו לסיביר, אבל פשוט לא הספיקו. הם מיד נתנו לכולנו תעודות זהות ושם היה כתוב -11C, וזה היה לשלוח לסיביר. היו באמת יהודים ששלחו אותם.

ש. איך הם עשו את החלוקה הזאת?

ת. הם ידעו מצבו של מי היה טוב. היו אנשים שעזרו להם וסיפרו להם. היה אצלנו רוקח שהיה מאד עשיר. הם אסרו אותו ושלחו אותו לסיביר. הוא היה מאד עשיר, היתה לו אחוזה.

ש. הוא היה 'האויב הגדול'?

ת. כן, ולכן שלחו אותו לסיביר. משפחות נשארה, אשה ושתי בנות. הבת הגדולה במקרה לא היתה בבית. כעבור חודשים מספר באו ה-NKVD ואמרו להם: תארזו את החפצים כי אנחנו שולחים אתכם לסיביר.

ש. מה קורה איתכם?

ת. אנחנו עברנו למקום אחר בעיר, חדר אחד עם מטבח, לא היתה ברירה. כולנו נכנסנו לחדר אחד.

ש. ומה קורה עם העסק של אבא?

ת. שום דבר, הכל הולאם. לא קיבלו אותנו לעבודה. את הצעירים, שלא לדבר על אבא. בשנת 1939 הוא כבר היה מבוגר ולא היה מסוגל לעבוד בעבודה שחורה וגם אמא לא.

ש. כל הקשר שלו עם בית המסחר נותק? הוא אפילו לא עובד שם?

ת. לא, שום דבר, הם לקחו הכל. כמה ימים לפני המלחמה היה מצב שאנשים התחילו לאגור קצת. אבל נניח מחסן עם המון חביות נפט שהיינו מביאים במיכלים של אלפי ליטר, את זה הם הלאימו. כל מה שהיה בעסק הם הלאימו. יכולנו להוציא קצת אוכל, אורז, סוכר. המצב היה מאד קשה.

ש. איך אתם מסתדרים בדירה הזו של חדר? איך אבא ואמא מתארגנים?

ת. זה היה בשבילם שוק. אני אולי היחידה שחשבה שיותר טוב שכבשו אותנו הרוסים ולא הגרמנים. בכל זאת לא היה מדובר על מחנות ריכוז.

ש. למה חשבת והרגשת ככה?

ת. הייתי בשומר הצעיר והאמנו קצת בקומוניסטים. אני זוכרת, שיום לפני שהם נכנסו היתה שבת, ועמדו על ידי חבר'ה בחצר, ואמרתי: חבר'ה, רק מהצפון יכולה לבוא ישועה (הם הגיעו מהצפון). ולמחרת הם הגיעו והלאימו את כל הרכוש שלנו. אבל לא הייתי מיואשת, למרות שהלכתי לחפש עבודה והם אמרו: את לא תעבדי אצלנו, את 'בורז'וי', את מבית עשיר. אבל יש לציין, שבשביל הנוער נפתח צוהר יוצא מן הכלל. את העיירה קטנה הם הפכו למשרדים עם משרות ורוב הנוער התחיל לעבוד ולהתפרנס. אצלנו היה מיתון עד אז, לנוער לא היה מה לעשות. אלה שהצליחו להגיע לארץ בעליה ב', או עם סרטיפיקטים היו יחידי סגולה. כל הנוער היה ממש ב"סטציה". להם זו היתה כמעט הצלה, לפי דעתי. נפתח בית ספר על-יסודי. שם היה בית-עם, הביאו קולנוע, הנוער היה רוקד, עבדו, הרוויחו. מעט, אבל הרוויחו.

ש. אבא ואמא והאחים שלך עובדים?

ת. לא, חס וחלילה. אנחנו היינו 'מסומנים'. הם היו מכניסים לקרונות משא ושולחים לסיביר. אותו רוקח, אחר כך היינו שולחים לו חבילות, למרות שלא היה. אבל היו ידידים גויים שעזרו. התחלנו למכור את הדברים מהבית.

ש. ועד מתי אתם יכולים לחיות ככה?

ת. היה לנו כסף. חיינו בצניעות, ואיכשהו לא הזדקקנו לעזרה. אבל היו כאלה שכן נזקקו. היו גם מכירים שהיו מביאים קמח, חמאה וכל מיני מצרכים. היינו משלמים להם. אחר כך התחלנו למכור את הבגדים.

ש. לפעילות של השומר הצעיר הלכו?

ת. לא, חס וחלילה, נפסק. אלו שהיו מאד פעילים, המדריכים, היו 'על הכוונת'.

ש. אז אפילו לא במחתרת?

ת. לא, חס וחלילה.

ש. ואבא מצליח להשאר בבית?

ת. כן. הוא הפסיק ללכת לבית הכנסת והיה מתפלל בבית, ואמא היתה מספקת לנו את האוכל. היא היתה מאד אנרגטית. זו היתה עיירה מעורבת, לא היה רחוק ללכת לכל מיני מכירים ולהביא משהו להאכיל אותנו. היא עשתה את זה.

ש. זאת אומרת שהשנים 1939-41 היו קשות אבל שקטות?

ת. מאד קשות מבחינה כלכלית, אבל שקטות פחות או יותר. לא לקחו אותנו בינתים לסיביר ולא ידענו מתי זה יהיה. התחלתי לקרוא עיתון רוסי, 'פרבדה', כי לא עבדתי והייתי צריכה לעשות משהו.

ש. ידעת רוסית?

ת. אוקראינית, ולכן יכולתי לקרוא עיתון. זה היה כיבוש טוטלי של הרוסים. היינו מתכנסים בסתר עם החברים ומדברים.

ש. מבחינת חיי תרבות?

ת. שום דבר, רק שהיה קולנוע. ואבי היה אומר, שהיות והם לא נותנים לנו לאכול, אז הם נותנים קולנוע, שנשכח.

ש. ואיזה סרטים?

ת. רוסים, רק רוסים.

ש. מגמתיים?

ת. כן. שם הכל היה מגמתי. היו פרסומות, שקרים. אני זוכרת שאחד מהשלטון נכנס לבית שלנו לראות איך הוא נראה, והוא נכנס לחדר ההורים ושם היו ארונות לילה והוא חשב שזה רדיו. היתה שם איזו שידה קטנה עם זכוכית ירוקה, אז הוא שאל ברוסית: זה רדיו?

הם פתחו מיד בית ספר על-יסודי והנוער שהיו בגיל הזה נהנו ממנו כי לא הצטרכו לנסוע מחוץ לעיר כמוני.

ש. בחוויה האישית שלך התקופה הזו זכורה לך כתקופה טובה?

ת. לא, קשה. ידעתי שיש חלק של פולין ששם קרוב לודאי הרבה יותר גרוע. היינו מקבלים מכתבים מהערים שהיו שייכות לרוסיה, אבל היו כאלה שהתכתבו עם וארשה וידענו. שם זה גם עוד לא היה כל כך קשה. הפוגרומים ומחנות ההשמדה קמו הרבה יותר מאוחר על אדמת פולין. מעניין, שהיו יהודים שברחו ממערב פולין אלינו והיו בקשר עם משפחות וחזרו למערב! והיו כאלה שנרשמו לחזור, אז אלה שלא הספיקו לחזור למערב, ה-NKVD אספו אותם ושלחו אותם לסיביר. ויש כאלה שהודות לזה נשארו בחיים. ואנחנו עשינו הכל לשלוח חבילות לאלה שהיו בסיביר.

ש. אנחנו מתקרבים לשנת 1941.

ת. כן. אנחנו ידענו על הסכם ריבנטרופ-מולוטוב, אבל לא תארנו שהיטלר יכבוש את הצד שלנו. לצערנו הרב, ב21- ביוני 1941 ידענו שהיטלר מתקדם בצעדי ענק. ב1- ליולי 1941 כל השלטון הרוסי עזב את העיירה, וגם כחמישים בני נוער וזוג מבוגר, ברחו, כי אנחנו היינו מאד קרובים לגבול הרוסי הקודם בין פולין לרוסיה. כל אחד דאג לאיזו עגלה עם סוסים, לקחו את המטלטלים, ואיזה 50 איש ברחו מזרחה, לעבר הגבול הקודם.

ש. מה קורה איתכם?

ת. אנחנו נשארים בעיירה. אבא ואמא לא רצו לברוח, הם שנאו את הרוסים. הם לא תארו לעצמם שהיטלר יכול להיות גרוע יותר. אני אולי ידעתי, אבל באותו הזמן הם גם חשבו להביא את אחותי מהעיר שבה היתה גרה, עם הילדה. בעלה היה צריך לבוא, אבל כבר לא יכול היה, אז הוא נשאר בעיר ההיא. הקשר לא נותק, אבל אחרי שהגרמנים הגיעו, אסור היה לנסוע מעיר לעיר. אני כן נסעתי לעיר צ'ורטקוב, כי סיפרו לי שאפשר לקנות אישור מעבר, אבל לצערי הרב לא יכולתי לקנות את זה והוא נשאר בעיר ההיא. ואחותי איתנו. ואז הגרמנים נכנסו ביום שני, ה30-. הם הגיעו לאותו בית כנסת שאבי היה מתפלל בו. אנחנו לא נתנו לאבא ללכת באותו יום לבית הכנסת, אבל היו יהודים שכן הלכו. בשעה 10 נכנס איש SS עם אוקראיני וקודם כל הוציא את ספרי התורה, שם אותם יחד ועשה מהם מדורה. היהודי שבביתו גרנו היה עד לזה והוא סיפר לנו אחר כך. גזזו להם את הפיאות ואת הזקנים ואמרו להם ללכת הביתה. זה היה נס. וככה עברו ימים שבהם רק דאגנו לאוכל. כי בעצם שלטון גרמני לא היה אצלנו. הם רק דרשו שנקים 'יודנראט' והתארגנה משטרה אוקראינית שהיתה כביכול השלטון מטעם הגרמני. ה'יודנראט' היה המקשר בין היהודים ובין השלטון שהיה בצ'ורטקוב.

הם היו באים לעתים קרובות סתם לבקש קפה ותה וכל פעם היה צריך לתת להם. ובכל זאת, ליהודים עוד היו קצת דברים ולא היתה ברירה. אני זוכרת שפעם נכנס איש SS אלינו וחיפש בבית, פתח איזו קופסה שבה היתה תעודת הבגרות שלי ועוד כמה מסמכים. לפני שפתח אמר: פה בטח ישנם הדולארים. ואחרי שפתח הוא לקח מה שמצא חן בעיניו והלך.

כעבור שבועות מספר הגיעו שני אנשי SS ואמרו שאנחנו חייבים להם קונטריבוציה בסך 100,000 רובל. מכל העיירה. הם אמרו שאם עוד חודש לא מוסרים את הכסף, הם לוקחים בני ערובה. ידעתי שאבי הוא הראשון.

ש. זה הכל דרך היודנראט?

ת. כן, הכל בשיתוף. ידעתי שאבי ועוד כמוהו יהיו הקורבנות הראשונים. אלה בני ערובה, ואם אין כסף, יהיה מוות. מסירת הכספים היתה פרוגרסיבית. היודנראט ידע שיש אנשים מאד עניים ומהם לא דרשו, אבל היו אלה שהיה להם והם לא רצו לתת. אבל הסברנו שחבל שיקחו 10 יהודים ויהרגו אותם. הצלחנו בשבועיים הראשונים להעביר להם 50,000 רובל ובסוף החודש עוד 50,000, וככה נפטרנו מהם.

ש. איך היו היחסים בין המשפחות ועם היודנראט?

ת. היו מתחים. עוד דבר חשוב ששכחתי: בין ה1- ליולי ל7- ליולי היינו באנרכיה. הרוסים ברחו והגרמנים עדין לא הגיעו. שבעה ימים ללא שלטון ואנחנו נורא פחדנו, כי ידענו שהאוקראינים הרגו בעיר --- 150 גברים, וגם אצלנו רצו נורא לעשות פוגרום. אבל הכומר היה עומד ודורש לא לעשות את זה, והם לא עשו את זה. בכפרים מסביב, שבהם היו 10,15 משפחות, שם כן הרגו את הגברים.

היודנראט היה מורכב משלושה איש. אחד מהם עסק אך ורק לאסוף במקרה והגרמנים דרשו לשלוח בחורים צעירים לעבודה. בהתחלה הם לקחו את כולנו לנקות בתי שימוש במשרדים שלהם, לעשות עבודות משפילות.

ש. את כל כוח העבודה היודנראט נותן?

ת. כן. אני בעצמי הלכתי לא פעם. היה יהודי אחד, לימשיץ, שאמר: אנחנו חייבים לפנות לשלטון הגרמני ולספר לו שהם דורשים מאיתנו לנקות את בתי השימוש. אז פרצתי בצחוק ואמרתי לו: אין לך מה לפנות! אז הוא אמר: אבל זה לא יכול להיות, אני זוכר את הגרמנים ממלחמת העולם הראשונה! הנאיביות של היהודים.

באותו זמן היה בציר בשדות, אז הלכנו ברצון לאסוף את היבול. כי למי היו שדות? לגויים. היה רק יהודי אחד שהיתה לו אחוזה, שהיו לו שדות, אותו רוקח, אבל כל האחוזה כבר לא היתה שייכת לו ואסור היה לו אפילו לבוא. והיה צריך לאסוף את היבול ואנחנו הלכנו ברצון לעשות את זה, שנראה עסוקים, לא אוכלי לחם חינם.

ש. עד מתי ממשיכים החיים האלה?

ת. רק רגע. האוקראינים אספו 15 בחורים ושלחו אותם לטרנופול לעבודה. הם נמצאו שם חודשים מספר ואחר כך על ידי כופר החזירו אותם הביתה. היה יהודי אחד שלא רצה לשלם כופר בעד בנו והוא באמת נספה. היה לו כסף, אבל היה לו עקרון, הוא לא רצה לתת להם. 14 חזרו.

בדצמבר 1941 בא הגסטפו ודרש את כל דברי הזהב והפרוות. ואנחנו כמובן אספנו את כל מה שהיה לנו. כלומר לא אנחנו, הבאנו ליודנראט, שם ישב אדם שאסף את כל מה שהיה. איש ה-SS שאסף את הזהב שמו היה אוטומאנק.

ש. יש עוד גזירות?

ת. כן, בנובמבר 1941 אספו את הבחורים האלה. הזמן זחל והיו צרות. כל אחד רצה לעבוד לשם הסוואה. לפעמים אפשר היה לעבוד אצל הגויים, להרוויח משהו. הקשר החיצוני היחידי עם העולם החיצוני היה הדואר. קיבלנו מכתבים גם ממערב פולין.

היה יהודי שהיה דוקטור להסטוריה וידע גרמנית. הוא היה כותב לוארשה, שהוא מבקש עזרה מהיודנראט בוארשה לאותם יהודים שסבלו כי לא היה להם כסף ולא היה להם מה לאכול. הוא קיבל קצת כסף. הוא היה מקבל גם עיתונים. ואז ראינו שבוארשה יש חתונות ויש תיאטרון בגטו. מאד התפלאנו.

ב6- לפברואר 1942 באה ועדה של SS וביקשה שכל הגברים מגיל 18 עד 60 יבואו למפקד אוכלוסין. במפקד הזה היו קטגוריות A,B,C. A - זה מי שעובד, B - מי שלא עובד, C - מי שחולה ואיננו מסוגל לעבוד. אני רוצה לספר על טראומה שעברתי אז. אני הלכתי יחד עם אחי ולקחתי איתי דבר איום ונורא: מחק ועפרון. ואמרתי לו שאם יקבל בחזרה את הכרטיס ויהיה כתוב B, אולי יוכל לעשות מזה A. רציתי, שאח שלי, אם יקבל את ה-B, שימחק אותו ויכתוב A. הוא פחד, לפניו עמד בחור שאמר שהוא לא פוחד. הוא לקח ממני את העפרון והמחק ותיקן את זה. והם לקחו את הכרטיס וראו מיד שזה נמחק. הם שמו אותו בצד, וכשגמרו את הפעולה, לקחו אותו איתם. ואם עברתי את זה ולא איבדתי את עצמי לדעת… ואיש לא ידע מזה. כל העיר ידעה שלקחו אותו ולא ידעו מדוע. אני לא סיפרתי. אילו הוא לא היה חוזר, הייתי מאבדת את עצמי לדעת. בשעה 12 הוא חזר. הם זרקו אותו ממזחלת והוא חזר הביתה. וזה היה מאד קרוב לבית שבו גרתי.

ש. אילו עוד גזירות את זוכרת?

ת. לתת לגסטפו ולתת. קודם כל מצרכים. כוח עבודה מתחיל אחרי המפקד הזה. ועוד משהו: הטלאי הכחול. זה היה נקרא 'יודן שטרן' - כוכב כחול. כולנו הלכנו, פרט לילדים קטנטנים. גם לא יכולנו להסתובב אחרי 6 ברחוב, אסור היה לצאת.

אחרי המפקד הזה הם דרשו 30 יהודים לעבודת פרך במחנה גלנבוצ'קי-ביילקי. שם כבר היה מחנה עם הרבה יהודים. המחנה הזה היה קרוב מאד למסילת רכבת. הם הביאו לשם רכבות משא מקולקלות והיהודים שם היו צריכים לתקן הכל. אלה שעבדו שם יכלו לשלוח מכתבים ואפשר היה לשלוח להם חבילות.

ש. היכן את נמצאת כל הזמן?

ת. בבית. אני לא גבר. אני השתדלתי לעזור למי שהיה צריך. היה איזה זוג שהגיע מהונגריה ואני זוכרת שהייתי מביאה להם אוכל.

ש. מה אבא היה עושה?

ת. שום דבר. היות ולא לקחו לו את ספרי הגמרא והסידורים, הוא ישב ולמד. אמא עוסקת יותר, אחותי מטפלת בילדה. אחי הלך לעבוד באיזו אחוזה של מכירים שקיבלו אותו.

וכשהשלושים האלה שנלקחו למחנה העבודה התחילו לכתוב מכתבים, התארגנה קבוצה של כמה בחורים, לקחו עגלה וסוסים, וכל שבוע היו מעבירים להם חבילות, במיוחד אוכל. הם עבדו שם גם במחצבות והיו אלה שתיקנו את המסילות. כי היו המונים, מכל המחוז.

ב18- למרץ 1942 שם היה שלג מאד גבוה, הביאו אותם לאיזו מסילה לא רחוק מאיתנו, לנקות את המסילה מהשלג. אז הבינו שזה לא סתם יום אחד. אז אשה אחת החליטה לנסוע באותו אוטו מסע שבו נסעו הגברים. היא רצתה לדעת מה יהיה גורלם. הם אמרו שהם באים בבוקר וחוזרים בערב הביתה ולמחרת יבואו שוב. אחרי שהם גמרו את העבודה, הם העמיסו אותם על אוטו משא והעבירו אותם לצ'ורטקוב, לבית סוהר. והאשה הזו נסעה יחד איתם וראתה שסגרו אותם. באותו יום נסעה גם בחורה צעירה, והיא ראתה איש SS ששמר עליהם, והוא ניגש אליה ואמר לה: מה את עושה פה? זה כפור כזה. תסעי הביתה. אז היא נסעה הביתה וסיפרה שהגרמני דיבר איתה כל כך יפה. האשה השניה לא חזרה. בעלה היה שם. וזו שחזרה ואמרה: אין מה לפחד, הכל יהיה בסדר. השניה חזרה למחרת בבוקר מצ'ורטקוב ואמרה: הם כולם בבית סוהר. ואף אחד מהם לא נשאר בחיים…

ש. זו בעצם פעם ראשונה שקורים דברים נוראים.

ת. כן. זה לא קרה בגלמבוצ'קי, זה קרה במסילת הברזל, איפה שמנקים את השלג.

… תיקון: לקחו 100 איש לנקות את מסילת הברזל, לא 30. לקחו אותם לפנות ערב, העמיסו אותם על אוטו משא, הכניסו אותם לבית סוהר. וכעבור ימים מספר העבירו אותם למחנה בשם קמיונקה. הם עבדו עבודות פרך. שוב התארגנו כמה אנשים והעבירו קצת אוכל וביגוד. הם עברו קשה מאד. באחד המפקדים שאלו: אולי מישהו לא מרגיש טוב. אז יהודי אחד יצא ואמר שהוא לא מרגיש טוב. אז הם במקום, בזמן המפקד, ירו בו. זה היה הקרבן הראשון של העיירה שלנו.

ש. מי סיפר את זה?

ת. נסעו אליהם. כמובן שהיה גם שוחד של אלה ששמרו עליהם. זה שהביא את האוכל ואת המכתבים סיפר את זה שהיהודי נורה. אחר כך היו מקרים שהם היו חולים מאד. היו מקרים שהם עשו הכל על מנת שיהרגו אותם, כי הם לא יכלו לעבור את זה. היה בחור אחד שחלה קשה מאד. כנראה היה שוחד מאד רציני ואותו יהודי שהיה מביא להם קצת אוכל הביא אותו הביתה. למחרת הוא נפטר. הם הרביצו לו כל כך שהם גמרו איתו.

ש. את מספרת את הסיפור של אותה קבוצה. מה קורה באותו זמן בפרובוז'נה?

ת. אלו שנשארו, שהיו מסוגלים לעבוד, מסביב היו הרבה אחוזות, והיה צורך בידים עובדות. אנחנו יצאנו לעבודה באחוזות.

ש. על פי דרישה של היודנראט?

ת. לא, היה לנו חשוב לצאת לעבודה, כי יכולנו להביא קצת תפוחי אדמה או להביא חלב. כמובן היודנראט היה זה שקישר בין אותן האחוזות לבין היהודים. אני ואחי עבדנו ככה. מהמחנות זגלמבורצ'ק וקמיונקה הגיעו ידיעות איומות: מכות ומוות. עכשיו אנחנו מגיעים לסתיו, לראש השנה, ואנחנו כבר יודעים שבעיירות מסביב יש אקציות. אצלנו כל אחד מוצא לו מקום, בכל בית יהודי היה מרתף, ועושים משהו על מנת להסתתר.

ש. זו כבר שנת 1942 בסתיו?

ת. כן. החלטנו שכל משפחה תתחלק, לא כולם יחד ילכו לבונקר אחד. ואז אני ואחותי והילדה היינו בבונקר אצל מכירים. הורי עם אחותי האחרת היו בבונקר על ידי הבית, ואחי הלך לבונקר שבו היתה חברה שלו. ב30- לספטמבר לפנות ערב נכנסנו לבונקר, ולפנות בוקר בא הגסטפו ואנשי SS עם המשטרה האוקראינית והתחילו לחפש מבית לבית. זה היה היום האחרון של חול-המועד סוכות.

ש. אתם מתחבאים במרתף והגסטפו עובר מבית לבית?

ת. ומחפש את המרתפים. אצלנו היה משהו מאד טרגי. אלו שהכינו את המרתף הזה סתמו אותו ושכחו שיש צורך בחמצן כדי לנשום, ואנחנו התחלנו להחנק. פתחנו את הבונקר, ובאותו רגע הם באו. הוציאו את כולם. אני הייתי עם הילדה ועליתי מן המרתף. הוא ראה אותי אבל ירד להוציא את יתר האנשים. ואני אז נכנסתי למטבח. שם היה תנור שבו היו אופים לחם ומתחתיו היה איזה כוך. את הילדה שמתי מתחת למיטה ואת עצמי בכוך הזה, וכל פעם הייתי מציצה. והוא צעק: איפה האשה עם הילדה הבלונדית?

ש. זו היתה בת אחותך?

ת. בת אחותי. זה היה בספטמבר 1942, היא היתה בת 3. היא שכבה בשקט, לא הוציאה הגה, היא הבינה. הגיעה שעה 3 ושמענו שקט. בערב שמעתי שמישהו הולך. הוצאתי את הראש וראיתי את אחותי יורדת מעליית הגג. היא נתנה לאותו איש SS חבילה עם 30 מטבעות זהב והוא הלך והיא עלתה לעליית הגג. היא ישבה שם ולא ידעה איפה אני והבת שלה. את יודעת, במקרים כאלה יש איזה אגואיזם, אני חושבת. היא ירדה ואני מיד קראתי לה. היא נכנסה וככה נשארנו עד לפנות בוקר. לא ידענו מה קרה עם ההורים ועם האחות האחרת והאח. הגענו הביתה ומצאנו שכל היהודים שהסתתרו בבונקר שבו היו הורי - כולם נשארו. כעבור זמן ידענו איפה אחי, הלכנו לשם ואמרו ששם מצאו את הבונקר ושהוא הלך יחד עם כולם. הם היו 750 איש. לקחו אותם במשאיות לתחנת הרכבת לקרונות משא ולקחו אותם מערבה. אחר כך נודע לנו שהם בבלזץ. זה היה מחנה מוות.

ש. נודע לך מה שקרה עם אחיך?

ת. כן. את הצעירים אספו והעבירו ליאנובסקה, מחנה בלבוב. הוא היה עם האנשים הצעירים. אחר כך כנראה שהיה שם עודף והעבירו אותם למחנה על ידי לבוב, שכחתי את שמו. חבר שלי שהיה יחד איתו כתב לנו שהוא נמצא יחד איתו והם לא יודעים מה יהיה גורלם. היתה לי בבית הספר היסודי מורה פולניה, אשה נהדרת. נתתי לה כסף ומעט בגדים והיא נסעה ברכבת ללבוב ועד למחנה, וראתה אותו. זו היתה סכנת חיים שלה. זה היה ממש גבורה מה שהיא עשתה. היא ראתה אותו ומסרה לו את הכסף. אבל מהר מאד חיסלו את המחנה הזה מכל העובדים האלה. וידענו כבר שהוא איננו.

ש. מה קורה איתך אחרי האקציה?

ת. עברו עוד כשבועיים. אז נשארו בערך 750 איש. גם כל היודנראט הלך באותה אקציה. תפסו את כולם. כעבור שבועיים קיבלנו פקודה לבוא לקופצ'ינצה. המדיניות שלהם היתה להוציא את האנשים לעיירה ולחסל. הגענו לקופצ'ינצה, אבל היות וכל כך הרבה יהודים משם לקחו לבלזץ, היו הרבה דירות פנויות. שם התארגן מיד יודנראט, אנשי קופצ'ינצה, והם דאגו שכל אחד יקבל מקום מגורים. הורי, אני, שתי אחיותי והילדה. שם זה לא היה גטו, זה היה נקרא רובע. באחד הימים נודע לי שיש שם, בפרובוז'נה, כמה יהודים ששיחדו את המשטרה האוקראינית והם היו עובדים שם קצת. אני השתדלתי שאחותי עם הילדה לא תהיה לקופצ'ינצה, שהיא תחזור. ובאמת החזרנו אותה. אני, הורי ואחותי נשארנו בקופצ'ינצה. אני ואחותי חלינו בטיפוס, אבל יצאנו מזה. אחרינו חלו הורי בקופצ'ינצה, והם לא יכלו לעבור את זה. אמא קיבלה שבץ לב ואבא קיבל סיבוך של דלקת כבד וכיס המרה ושניהם נפטרו מוות טבעי. אמא נפטרה ב28- לפברואר 1943, זה היום שגנרל פאולס כבש בחזרה את סטלינגרד מהגרמנים. הצלחנו לקבור את הורינו בקופצ'ינצה בבית הקברות. הכנסתי שני בקבוקים עם נייר וכתבתי את התאריך שבו נפטרו, גם את התאריך העברי. אחר כך לא מצאתי את הקברים.

אחרי שהם נקברו, נשארנו בקופצ'ינצה. החזרנו את אחותנו כי שם כבר היה מסוכן. הגסטפו כבר ידעו שהגויים עושים עסקים עם היהודים וכולם היו מוכרחים לחזור. היו כאלה שהלכו לגויים לבונקרים. לנו לא היה לעת עתה שום בונקר, אז החזרתי את אחותי אלינו. כבר לא היינו באותו חדר, אלא ברחוב אחר. הם השתדלו לרכז את היהודים יחד.

באותו בית בקופצ'ינצה, כשלא גרתי שם, כשהיתה אקציה, היה גם מרתף עם יהודים והוציאו אותם משם. בין אלה היה בחור שלא היה כל כך שפוי והוא היה האחרון שנשאר בבונקר. ואיש SS ניגש אליו ואמר לו: יהודון, מה אתה נותן? אז הוא ענה לו: עשרת הדיברות. מיד במקום הוא הרג אותו. מאיפה אני יודעת את זה? אתם יודעים שהיתה גם משטרה יהודית, ואחד מהם במקרה היה שם וראה את זה וסיפר לי את זה.

התחלנו לחשוב באיזו צורה לשרוד. אבל זו כמובן משימה בלתי אפשרית. בסוף חודש מאי התחילו לדבר על זה, שקרוב לודאי שבתחילת חודש יוני כבר לא יהיו אקציות, יהיו פוגרומים, וצריך להסתתר. במקום שבו גרתי היה בונקר.

ש. איך אתם יודעים על פוגרומים?

ת. מעניין, היו כנראה יהודים וגם גויים פולנים, שקיבלו את המידע. בבית שבו גרתי היה מרתף נהדר, אבל אני אמרתי שאני לא מסוגלת להרגיש שהגסטפו רודף אחרי. ב13- לאפריל 1943 אני מחליטה שאני לוקחת את הילדה ואת שתי אחיותי ואנחנו הולכות ליער, שלא היה כל כך רחוק. הגענו ליער והיינו יחידות שם. וכל עלה הפחיד אותנו. בכל זאת עברנו יום שלם ביער. ושמענו את היריות וידענו שיש פוגרום במקום. היהודים גם היו צריכים לחפור את הקברים. ופתאום שמענו שקט מוחלט. החלטנו שאנחנו יוצאים. בדרך פגשנו שני שוטרים אוקראינים. לאחותי עוד היה משהו והיא נתנה להם והם נתנו לנו ללכת. כשהגענו לעיר ראינו גופות ברחוב, גופה אחת זיהיתי. והגענו לאותה דירה שממנה יצאנו. זה היה ערב פסח. היהודים שם נשארו בשלמות.

ושוב שקט, עד יוני. ב2- ליוני כבר מרננים שבטוח יהיה פוגרום. אבל אני 3 ימים לפני זה, דרך מישהו, נודע לי שיש גוי שמוכן לקבל יהודים אליו הביתה. זה לא היה בתוך העיר. הוא קיבל את ארבעתנו, הוא קיבל חברה שלי, הוא קיבל יהודי בשם ד"ר יוסף קרמוש, את אביו ואת אחותו. אנחנו שכבנו שם יומיים וחצי.

ש. הוא סידר לכם מסתור בבית שלו?

ת. כן, באסם, בעליית הגג.

ש. שילמתם לו הרבה כסף?

ת. שלמנו, לא הרבה. כבר לא היה. כמובן שזה לא היה חינם. זה היה כסף של אחותי. עלינו לשם וישבנו שם יומיים. ואני וחברה שלי החלטנו שאנחנו יורדות לקנות משהו לאכול. הוא לא היה מביא לנו אוכל. אדם צעיר לא חושב הרבה. אני אומרת לחברה: יש לי כל כך הרבה חשק להתקלח ולהכנס למיטה ולישון לילה אחד. אז אני בחדר שאני גרתי והיא בחדר שהיא גרה. והיה לה חבר והוא כנראה היה במשטרה היהודית והוא ידע. הם כבר ידעו שמסביב לעיר יש גסטפו, יש SS, יש משטרה אוקראינית. הוא מיד העיר אותה ואותו ואמר: אתן לא יכולות להשאר, בואו לבונקר. באמת שם כבר היה מלא אנשים. אותה הכירו ואותי לא הכניסו מפני שפשוט לא היה מקום. ואני האמנתי להם. זה היה הבית האחרון ברובע. בבית הראשון ברובע היה צריף עם עליית גג והוא החביא אותי שם. אני נכנסתי לשם ומצאתי שני יהודים שכבר ישבו שם. לא הכרתי אותם. ושם היו חריצים. ישבנו בשקט כמובן. לפנות בוקר ראינו איך שאוספים את היהודים. מיד בבוקר פתחו את הבונקר הזה והוציאו את כל היהודים, כולל את החברה שלי. הוא לא נכנס לבונקר, הוא ברח ליער. ואני יושבת שם ומה שאני רואה… ראיתי בחורה אחת שהוציאו מהבונקר וירו בה, כי היא אמרה שהיא לא הולכת. אבל הם לא גמרו איתה. אני ראיתי איש SS מסתכל על האקדח ככה וככה, והוא ראה שהיא עוד חיה, הרג אותה והלך הלאה. אני ישבתי שם כל היום. והם חשבו שאני כבר לא בחיים. ובת אחותי היתה צועקת כל הזמן: היא תחזור, היא תחזור! בערב הגעתי, עליתי למעלה, וככה נשארתי בחיים. והיא צהלה ואמרה: אמרתי לכם שהיא תחזור! זה היה הפוגרום הזה.

כעבור יום אנחנו מחליטים לחזור הביתה. עלינו הביתה, הורדנו מעצמנו את הבגדים, התחלנו לדאוג למשהו לאכול. למחרת נכנס בן עיר ואומר: אנחנו מכירים כל כך הרבה גויים. אנחנו מוכרחים לשרוד כדי לספר מה שקרה. הוא יצא מאיתנו, ובאותו רגע היה פוגרום ברחוב. אותו פגשו. אנחנו עלינו לעליית הגג ושכבנו שם. למחרת היה שקט. במקרה הסתובבה המשטרה האוקראינית. אני מציינת, שבאותו יום שהם הרגו את כל אלה, זה היה הכל ברחוב. זה נקרא 'גאסן אקציון' או 'גאסן פוגרום'. אני לא יודעת איך הזדמן, במקרה איזה שוטר אוקראיני שהיה בן עיר שלנו אמר: אתם פה? זה סכנת חיים, כי למחרת יכול להיות שוב. תברחו לשדה! לקחנו את עצמנו וחשבנו לחזור הביתה לפרובוז'נה. זה היה זמן הקציר, התבואה היתה גבוהה. נכנסנו לשם ושכבנו ושמענו שוב יריות. שכבנו שם עד לפנות ערב, ארבעתנו, בשדה. לא לקחנו דבר. הילדה ישבה ומצצה משהו של התבואה.

לפנות ערב הגענו לפרובז'נה לגוי שהכרתי היטב. כשהוא ראה אותנו, לא היה לו כל כך טוב כי הוא ידע שהוא יצטרך לעזור. בכל זאת הוא קיבל אותנו. הוא הכניס אותנו לעליית גג עם הרבה קש, נתן לנו משהו לאכול. ישבנו שם שתי יממות. אחר כך הוא אמר שצריך לחפש משהו. חמותו היתה גרה 2-3 ק"מ ממנו והיא היתה מוכנה לקבל אותנו. הוא לא ידע אם יש לנו כסף. כשבאנו אל אותה משפחה, הם גם לא ידעו שיש לנו כסף. היה להם סנטימנט גדול למשפחה שלנו. זו היתה אשה אלמנה, בת וחתן. ושלושתם קיבלו אותנו. ביומיים האלה הוא הקים באסם שלו קיר ועשה לנו מקום של אולי מטר על שלושה מטר. ולשם הכניסו אותנו. בתוך הקיר הזה היינו עד 24 לדצמבר 1943.

כשהיינו שם, הוא בא פעם מאיזה מקום וסיפר לי שראו שני יהודים: אותו יהודי שהכניס אותי לעליית הגג והציל אותי ועוד בחורה. לא יחד, הם היו בשדות. אז שאל מה דעתנו, אם להביא אותם. והוא באמת הביא אותם. הוא חפר להם בור נפרד.

ש. למה הוא עשה את כל הדברים האלה?

ת. זה באמת קשה. הבחור הזה שילם בחייו, אותו גוי. אשתו נשארה בחיים.

ש. את זוכרת את שמו?

ת. סטפן סרדה. הוא הכיר היטב את המשפחה שלנו. היינו אנשים די אמידים וכל הגויים היו באים לקנות, אז כל אחד ידע את השם. אז הוא חפר להם בור, לשני החבר'ה האלה. זה לקח זמן. אנחנו בינתים היינו ביחד, לא יכולנו לשכב, אנחנו ישבנו. אצלם זה היה ככה: הזוג הזה רצה להתחתן. הכומר…

ש. בפרובוז'נה?

ת. לא, זה היה מקום שאפילו לא תוכלו לכתוב: חרינקובצה. היה שם כומר פולני, כי היא היתה פולניה והוא היה אוקראיני, אז מתחתנים אצל כומר פולני. אבל לא היה להם כסף, אז כשהם באו להתחתן, הכומר לא רצה לערוך חתונה בלי כסף. בינתים האורחים היו בבית. אז הם באו בלי שהתחתנו בטקס בכנסיה והוא הצהיר: הכומר רצה כסף, לי איך כסף. אני נשבע קבל עם ועולם ואלוקים, שהיא אשתי ואני בעלה. את זה הוא סיפר לנו.

הם היו מכניסים לנו קצת אוכל. אמא שלה היתה באה אלינו. והילדה היתה מאד משועממת. אחותי כבר היתה מאד חולה. והילדה ידעה פולנית ויידיש ואוקראינית. והגויה היתה באה מדי פעם ומספרת לה סיפורים, לוקחת אותה קצת, מעלה אותה למעלה. דרך חריצים היתה רואה חתולה או אנשים הולכים. ופעם הילדה שאלה את האשה: גברת קלנקובסקי, למה החתולה הזו יכולה להסתובב ואני לא? וככה היינו שם.

בינתים היה זוג שהיה אצל גויים והם היו חייבים לעזוב את הגויים האלה. והם היו ידידים של אותו גוי שהכניס אותנו לשם. והם באו. אז היינו כבר 8. היינו שם עד 24 לדצמבר 1943. לילה לפני זה מצאו יהודים אצל גויים, הרגו אותם בבית הקברות וקברו אותם בקבר אחים. והשכנים התחילו לרנן שפה יש משהו, שבבית הזה יש משהו. וב24- לדצמבר, זה כריסמס של הפולנים הקתולים, אותו סרדה אסף אותנו ואמר שאם ימצאו אותנו, כולנו נלך. אף אחד לא התווכח איתו. היות והיינו ראשונים והיות ונתנו לו 500 דולר בזהב, הוא אמר לנו לחכות ושהוא יביא אותנו לאיזה כפר לבית הקברות, לצריף, ואולי הוא יוכל להחזיר אותנו. הוא פתח את הצריף, הכניס אותנו עם חתיכת לחם. הוא הבטיח שיבוא ויביא משהו לילדה.

היינו שם במשך כמה ימים. יומיים הוא לא הביא דבר. אני החלטתי לצאת. והיה שלג. ראיתי אור באחד הבתים מחוץ לבית הקברות. דפקתי בחלון, אמרתי בטפשותי מי אני וביקשתי קצת לחם. אז הוא אמר: תלכי מפה! חזרתי, אבל עקבותי היו בשלג. הוא הגיע בבוקר, אותו איש שפניתי אליו, פתח את הדלת ואמר: עוד מעט יבוא איש SS ויהרוג אתכם. אז היינו בטוחים שגמרנו. אחותי האמצעית אמרה: אני לא רוצה להקבר פה, אני רוצה שיביאו אותנו לבית הקברות היהודי. התווכחנו, והילדה היתה מאד עייפה אבל אמרה: אתם תראו, שהם לא יבואו, ונרדמה. וזה כבר היה בוקר. היא ישנה עד הלילה והתעוררה ואמרה: אמרתי לכם שלא יבואו?

בא הגוי שלנו, הטוב, וסיפרנו לו מיד. הוא אמר: אתם לא יכולים להשאר פה, הוא יספר לאיזה גוי אחר. כי ההוא הלך לראש המועצה ואמר לו מי נמצא בצריף הזה. אז הוא אמר לו: אם תיפול שערה מהמשפחה הזו, אתה לא תחיה. ואז הוא פחד. אבל לספר למישהו אחר הוא בטח לא פחד. ראש המועצה אמר שהוא לא יודיע למשטרה. הגוי שלנו הביא אותנו לכפר בשם כריסטנקה לגוי שהוא הכיר. הוא הכניס אותנו לרפת.

ש. הוא הלך איתכם?

ת. עד למקום. הכניס אותנו לרפת עם הפרות. בבוקר בא הגוי להוציא את הקש וראה אותנו וכעס מאד. אמרנו לו מי אנחנו והוא אמר שלא נוכל להשאר בשום אופן. זה היה כבר 6 לינואר. מ24- לדצמבר עד 6 לינואר היינו בצריף הזה. ב6- לינואר זה חג קתולי, הם חוגגים את הקריסמס באיחור של 13 יום.

בבוקר יצאנו. עברנו דרך בית שידעתי ששם גר כומר. אני הייתי כמעט בלי נעלים. נכנסתי ואמרתי לו מי אני. הוא הכיר את השם ואמר שהוא לא יכול לעזור. אבל הוא הביא לי נעלי בית חמות. הלכנו לאחוזה, לבית ששם יש הפקידות של האחוזה. מנהל האחוזה, גרמני, חשבתי שהוא בטח יעזור לנו. מה היתה צריכה להיות העזרה? לתת לנו מזחלת ולהביא אותנו למשטרה לפרובוז'נה.

ש. החלטתן שאתן רוצות להסגיר את עצמכן?

ת. כן, זאת היתה ההחלטה. לאן ללכת? פה לא, שם לא. לאן ללכת? באתי אליו עם הילדה על הכתפים ואמרתי לו מה שאני רוצה. אז הוא אמר: תלכו מפה! במקרה פגשנו בבית הזה מכר טוב מאד. הוא לא הכיר אותנו. אני אמרתי לו מי אנחנו, אז הוא התחיל לבכות וברח. כבר התחיל להחשיך. עמדנו והתייעצנו, אם ללכת לפרובוז'נה דרך הכביש הראשי או דרך השדה. אני הייתי זו שתמיד קבעה. אמרתי שנלך בכביש הראשי, כי בו נוכל לתפוס מזחלת שתביא אותנו למשטרה.

התחלנו ללכת בכביש הראשי, ואנחנו שומעות פעמונים של סוסים ומזחלת. עצרתי את האיש וביקשתי שיביא אותנו למשטרת פרובוז'נה. הוא לא הסכים ונסע. הלכנו הלאה דרך השדה ושמענו פעמונים, אז הבנו שזאת מזחלה. לא ידענו שזה מישהו שנוסע לקחת אותנו. הסתבר שהגרמני הזה הודיע למשטרה שמסתובבות פה נשים והמזחלה הזו והשוטרים האלה הבינו שאם אנחנו הולכות לכיוון פרובוז'נה, לא נלך בדרך הראשית אלא דרך השדה. באו ולא מצאו אותנו. הם חזרו. הגענו לפאתי פרובוז'נה. יש בית מלא אור. הכרנו את הגויה שם, אלמנה. אז אחותי אומרת: בואי נכנס פה. נכנסנו. חם, המון אוכל, קשה לתאר את הניגוד הזה. והיא ראתה אותנו ושאלה: מה אתם עושות? אמרתי: גברת אופוניצקי, אנחנו בדרך למשטרה, אנחנו הולכות למסור את עצמנו. את מוכנה לעזור? היא אומרת: איך אני יכולה לעזור? בנות, החזית כל כך קרובה, הרי זה לא יקח הרבה זמן.

אז נשברתי ואמרתי לבנות ביידיש: פה זה לא רחוק מסרדה. אני אלך דרך הגינות. השמים היו בהירים ומצאתי. לא, סליחה, ידעתי שלא רחוק גרה המגהצת שלנו. הגענו לשם. אחותי הגדולה דפקה ונכנסה. היא ראתה אותה והתעלפה. מלוינה, מדוע, מה קרה? אז היא אומרת: איפה גניה, איפה סלה, איפה אסתרק'ה? אז אחותי אומרת: הן פה. היא יצאה וראתה אותנו. אז אני אומרת: מלוינה, אנחנו הולכות למשטרה למסור את עצמנו. אז היא אומרת: לא, זה בשום אופן לא. יש פה בור לאיחסון תפוחי אדמה. והיא הכניסה אותנו שם. שם שכבנו עד 22 לפברואר 1943. היא היתה פולניה קתולית. היה לה בן, אבל הוא לא ידע שהיא הכניסה אותנו.

לילה אחד היא באה ואומרת: אני הולכת מהבית. האוקראינים התחילו להרוג את הפולנים ואני פולניה. הם יבואו ולא ימצאו אותנו, אבל אני מאד פוחדת. ושם זה לא היה רחוק מסטאך סרדה. אז לקחנו את עצמנו ובאנו לאסם. שם היה הרבה מאד קש. נכנסנו לתוך הקש וחיכינו לבוקר. ידענו שהאמא, חמותו של אותו סטאך, תיכנס בבוקר. ובאמת, כשהיא נכנסה, אני הרמתי את הראש, והיא נדהמה. כי כבר היה מדובר שמצאו אותנו והרגו אותנו.

ש. 'המת-החי'.

ת. נכון. אז היא אמרה: טוב שאתם פה, אני נורא שמחה, אבל הבונקר הרוס, הכל הרוס. אבל שוב אותו בור של תפוחי אדמה. היא הכניסה אותנו לבור הזה. שם אי אפשר היה לשכב, רק לעמוד. ה

ש. הם היו אוקראינים?

ת. היא היתה פולניה, הבת היתה פולניה.

ש. והם לא היו בסכנה?

ת. הם היו בסכנה, אבל זו היתה גויה שלא פחדה. אמרתי לה שהיינו אצל מלוינה. והיא אומרת: נכון, אבל אני לא מפחדת. והיא הכניסה לנו כל פעם קצת אוכל, לא היה להם כל כך הרבה. לילה אחד היא באה ואומרת: אמנם החזית מאד קרובה, אנחנו מאד פוחדים שהם יכנסו ויתחילו להרוג. אנחנו לא עוזבים את הבית, אנחנו נשארים. יום שישי, 23 למרץ 1944, היא נכנסת אלינו ואומרת: הם פה, הרוסים. אבל אני לא נותנת לכם לצאת. אם אשמע שמישהו לפחות חזר כבר, אז אתן לכם לצאת, אבל לא ביום, לפנות ערב.

ביום ראשון לפנות ערב, פה כבר היינו בבית, כי זה היה מאד קרוב לעיר. ואנחנו לא יודעות לאן ללכת, למרות שחלק מהבית שלנו עמד על תלו. כי העיירה ברובוז'נה היתה הרוסה עד היסוד.

ש. אתן חוזרות?

ת. אנחנו חוזרות. הלכנו לאחת העוזרות שלנו. היא מכניסה אותנו. היא התאלמנה. היא כבר ידעה על משפחה אחת שחזרה בשלמותה. אחר כך עוד משפחה עם ילדה שחזרו. הם ידעו כבר שאנחנו בחיים.

ש. לא חזרתן לבית שלכן?

ת. עוד לא. היינו כמה ימים אצל העוזרת הזו ואחר כך אצל עוזרת אחרת. אחרי שידענו שנשארה משפחה שלמה - הורים, שתי אחיות ובן, רק בן אחד לא היה בחיים. הם נכנסו מיד לבית שלהם. ולהם היו דברים בין הגויים.

ש. את מסכמת את היהודים שחזרו לעיירה?

ת. כן. חזרו 17 איש, בתוכם 3 ילדים. האשה הזו עם הילד, שבעלה היה כבר בארץ משנת 1938, אחר כך אנחנו שלושתינו והקטנה שלנו, הזוג הזה עם הילדה והבחור הזה שהוא בזמנו הביא אותו, ועוד בחורה שצצה לנו, שגם היתה אצלנו בבונקר. וב24- לדצמבר 1943 כולם עזבו, כולם היו מוכרחים לעזוב. היו עוד כמה יהודים בחצר, כשהחלטנו שאנחנו עוזבים את הגוי. כל אחד מצא לא איזה מקום. הזוג שיינהולץ, הבחור שהיה כביכול במשטרה בקופושינצה והבחורונת הזו, שאמרתי לו שהוא יכול להביא.

ש. נשארים 17 איש?

ת. כן, מ1100- יהודים שחיו בעיירה שלנו. אחר כך היתה בעיה, שהעיר טרנופול נכבשה בידי הרוסים, אבל הם היו מוכרחים לסגת והגרמנים כבשו שוב את העיר. אז היתה סכנה שהם יכולים לחזור אחורה ולכבוש אותנו שוב. אני ביקשתי מהמשפחה היהודית הזו שיכניסו אותנו. הם הכניסו אותנו רק לשני לילות. אז בלית ברירה הלכנו לבית שלנו. הבית היה ריק. היה ארון, היו שתי מיטות. חזרנו לבית שלנו.

כעבור שבועות מספר כל אחד התחיל לחשוב על עבודה. איכשהו הגויים נתנו קצת אוכל לאותם 17 היהודים. היתה אצלנו מבשלת יי"ש. והתחילו רק להתארגן. הגיע מנהל מרוסיה, ואני כיהודיה מנהלת חשבונות באתי אליו וביקשתי לעבוד. אז הוא אמר לי: את לא תעבדי. כי הוא ראה שאני לא יודעת היטב רוסית. אבל כעבור שבוע הוא ביקש שאבוא לעבודה. לקחתי עוד חברה אחת שנשארה בחיים, ופולני אחד שידעתי שהוא יודע הנהלת חשבונות. והתחלנו את המשרד. התחילו לקנות תפוחי אדמה מהגויים. לא רק לקנות, הם גם היו לוקחים.

ש. המלחמה מסתיימת. את בחורה בת 26.

-------

…נכון, שלו החבר הזה היה עובר את המלחמה יחד עם אחי, זו היתה חברות מאד אינטימית. וחוץ מזה…

ש. זאת אומרת שאת לא עושה לעצמך.

ת. שום דבר.

ש. מלבד אותו חבר, לא היה לך שום קשר?

ת. לא, לא. אז אחותי, האמא של הילדה, חלתה. בעיר יש רופאה והיא מיד קבעה שהיא חולת שחפת בדרגה אחרונה. והשניה מאד נפגעה מכל מה שקרה. היא לא יכולה להתגבר. היא לא מתפקדת פחות או יותר בבית. ואם צריך לבשל, אני יוצאת, לא ידעתי מה היא עושה. לא כיבסנו בעצמנו, היו לנו עוזרות שבאו לכבס. וגם צריך היה להביא את המים מהבאר. אחת היתה באה לכבס והשניה היתה מביאה את המים. אותה מלוינה מאד רצתה לנסוע לארץ.

ש. המגהצת?

ת. כן, כי היו לה פה המון ידידות, המון בתים שהיא עבדה בהם.

ש. מתי עולה הרעיון לבוא לארץ?

ת. זו דרך מאד ארוכה, אבל זה היה משוש חיינו, כולנו היינו ציונים. ב28- לפברואר, באותו יום שנפטרו הורי, עוד קיבלנו מברק מגיסי - מהאבא של הילדה, הבעל של אחותי: מה איתכם? אין לי ידיעות. וזו היתה הידיעה האחרונה ממנו. כנראה שם הלך.

זה היה בשנת 1944, לפני חוזה שיקורסקי, שיהודים אזרחי פולין יוכלו ללכת… הרי המלחמה נגמרת ב1945-, לוחמים. אצלנו כבר היו הרוסים, אבל נמשכת מלחמה עקובת דם. פולין עוד לא קמה. אז חלק אחד של פולין קם בתחילת 1945. וארשה ניצלה ב19- למרץ, אחרי המרד. אנחנו ב1944-, אותו ד"ר קרמיש, מאיפה הוא קיבל עיתון? הוא מודיע לנו על מרד גטו וארשה שהיה ב19- באפריל. אבל יש עוד מלחמה, המלחמה נגמרת ב8- למאי 1945.

אנחנו בינתים יודעים שיש טרגדיה, לא חושבים בכלל. אבל אחרי שיקורסקי, יהודי פולין שהיו אזרחים עד 1939, יכלו לעבור למערב פולין. אז למשל חברה שלי, שיצאה עם בעלה מהבונקר, מגייסים אותו והוא נופל ליד ברלין. למשל, המשפחה השלמה הזאת, עזבה את קופצ'ינצה ועברה לגור בצ'ורטקוב, כי בפרובוז'נה לא היתה להם מחיה. כי הם מיד עשו מסחר. הם היו סוחרים נהדרים ועשו המון כסף. לא היה להם נוח לגור בעיירה שמכירים אותם, שיודעים מה הם עשו ומה הם עושים כרגע. אז הם החזיקו אותנו בסך הכל יומיים, כשהגרמנים חוזרו. אחרי זה הם עזבו לצ'ורטקוב, כי שם היו יותר יהודים. וכאן נשארו שוב כמה מסכנים. החברה שלי נשארה עם דודה. היא עזבה את פרובוז'נה ראשונה, עברה את פולין, ומצ'ורטקוב התיישבה באיזה קרון ונסעה למערב פולניה.

ש. מתי את נסעת?

ת. באוקטובר 1945, עם אחות מאד חולה, עם הילדה ועם האחות השניה. היה אצלנו בעיר יהודי שאמו היתה יהודיה ואביו היה גרמני. הוא נולד בזמן מלחמת העולם הראשונה. לא ידוע אם איזה חייל גרמני אנס אותה, או שזה היה משהו אחר, בכל אופן היא ילדה את הבן. והיה לו שם פולני ושם משפחה גרמני. שמו היה סטניסלב וולפהרט. אבל הוא הרגיש את עצמו יהודי. אמו אף פעם לא היתה חיה עם אביו. והוא התגייס למלחמה עכשיו והגיע למערב פולין והיה נוסע ברכבות…

ש. מה היה הקשר שלו אליך?

ת. הוא פשוט הכיר אותי טוב מאד. הוא היה גר בעיר שלנו. אמו נפטרה. כולנו ידענו שהוא נולד לאב גרמני. שהיא מעדה, או שהגרמני אנס אותה. כשיצאנו מהבונקר, הוא היה אחד הראשונים שהתגייס לצבא, והוא הלך ולא ידענו מה איתו. אני מציינת שהגרמנים לא נגעו באמא, למרות שהיתה יהודיה.

כשעלינו על הרכבת לנסוע למערב פולין, הגענו לפני קטוביץ והוא היה מסתובב ברכבות לחפש מכירים. הוא נכנס לקרון וראה אותנו. לאן אתן נוסעות? אני אומרת: לאן שהרכבת תוביל. אז הוא אומר: אתן יורדות מיד! והוא לקח אותנו והביא אותנו לאיזה בית. שם פגשנו קצת מכירים. הוא אמר: לאן לנסוע? תשארו פה, אנחנו נתחיל לחשוב איך לעבור לגרמניה על מנת לעלות לארץ.

ש. מה התאריך?

ת. הגענו לקטוביץ ב1- בנובמבר 1945.

ש. כמה זמן שהיתם שם?

ת. שם אחותי נפטרה ב2- למרץ 1946 משחפת. היא קבורה בקטוביץ. ואז אני עוברת לעיר ברסלב. זה בשטח שפולין כבשה מגרמניה. סידרו לי שם עבודה. ופגשתי במקרה זוג, שברחו ב1941- לרוסיה, הם והוריהם. ברוסיה הם הקימו בית יתומים, אפילו מעורב, פולנים ויהודים. אחר כך, לפני שהם עזבו את רוסיה, לקחו להם את הילדים הנוצרים והשאירו את הילדים היהודיים. במקרה פגשתי בהם, ואני אובדת עצות. הם יודעים שאחותי איננה ונשארה הילדה. היא היתה בת 7 כשאמה נפטרה. כשאנחנו מדברות על זה, הסביבה איננה יודעת, היא לא רוצה שידעו שאין לה אבא ואמא, והיא לא אומרת את זה בבית הספר. היא אומרת שאני האמא שלה. למרות הכל אני בטוחה שהסביבה ידעה. היא ביקשה ממני לא לספר. בדרך, כשנסענו לגרמניה, לא יכולתי לתת לה את השם של אביה - הורנשטיין- ואנחנו שתינו היינו שטוק. כולנו שטוק. והיא רשמה את עצמה בבית הספר אסתר שטוק, אמא גניה, אבא משה. היא לא אומרת הורנשטיין.

ש. משה היה שם אביה?

ת. שם אביה. היא לא רוצה שהחברות תדענה. בכל אופן פגשנו את הזוג הזה ואמרתי להם שאני עם אחותי שרה ועם אסתר. נסענו וראינו את בית היתומים הזה. אני עוד עבדתי קצת. באתי לאותה עיר, ברסלאו, שבוע אחרי שאחותי נפטרה.

היו לי בפולין שתי בנות דוד קומוניסטיות, הן עברו את המלחמה ברוסיה. אחת היתה פקידה מאד גבוהה. אני מצאתי אותה והיא ידעה מה שקרה עם אחותי. היא כבר היתה מייג'ור בצבא הפולני. היא היתה גרה בלודג' והיתה באה לבקר. כשעברתי לברסלאו, היא סידרה לי מקום עבודה כמנהלת חשבונות.

ש. את מפרנסת את אחותך ובת אחותך?

ת. כן.

ש. האחות שנשארה היא גם במצב בריאותי לא טוב?

ש. כן. היא בבית עם הילדה, כי לא משאירים את הילדה שניה אחת, והיא גם לא מוכנה להשאר לבד. אני עבדתי שם כחודשיים ופגשתי את הזוג הזה. מתחילים לדבר על עזיבת פולין והוא אומר שאני כמובן אצטרף אליהם.

ש. ואת לא חושבת בכלל על עליה לארץ?

ת. כן! לגרמניה ואחר כך ארצה בעליה ב'. בפברוצלב פגשתי במקרה את מנהל החשבונות שהגיע מרוסיה, של הבית שלנו. והוא שמע מה שסיפרתי. הגיע שליח מהארץ שעשה תעמולה לנסוע לגרמניה ומשם לארץ. אנחנו לא הצטרכנו את התעמולה. אני ידעתי שבארץ לגיסי יש הרבה מאד קרובים, מאד ידועים. ואני מחפשת איזה קשר. אני אמנם כתבתי להם, אבל לא קיבלתי תשובה. שם הגיס הורנשטיין. מצד אמו הוא הורוביץ.

כשפגשתי את מנהל החשבונות הזה והלכנו ברחוב, ראינו מודעה ענקית שמישהו מהארץ ירצה במקום מסוים. הוא אמר: לזה מוכרחים ללכת. בערב הלכנו, ואני חשבתי לעצמי לגשת לאותו מרצה ולשאול אותו שאלה מאד טפשית. אחרי ההרצאה ניגשתי אליו ושאלתי: יש לי קרובים בארץ — עו"ד ד"ר וורצל ועו"ד ד"ר פייטל, שניהם גרים בחיפה. אלו בני דודים של גיסי. הוא תופס בראשו ואומר: אני כבר מחפש אותך בכל פולניה! בכל עיר שאני בא להרצות, אני שואל עליך, והנה את פה!

הוא הביא לי כסף מפולניה, לא הרבה, 20 דולר. אבל אז זה היה הון. בסוף יוני, ההנהלה הראשית של השומר הצעיר קבעה, שבית היתומים עובר את הגבול. קודם לצ'כיה, משם לוינה ואחר כך לגרמניה. וכך היה. התערבנו בכל מקום. בוינה היינו בבית רוטשילד. הספקנו ללכת לאופרה ולכל המקומות היפים. ויום אחד התיישבנו ברכבת ונסענו לגרמניה.

ש. כמה ילדים היו בבית היתומים?

ת. כ50- ילדים. היינו כמה ימים בהאבסבורג. אחר כך ההנהגה הראשית של השומר הצעיר התאחדו עם מפאי. העבירו אותנו למחנה דורנשטט. שם קיבלנו צריפים, הג'וינט טיפל בנו עם אוכל. אני עבדתי שם בהנהלה. הילדה לא היתה עם כל הילדים, היא היתה איתנו. זה היה התנאי. היא לא היתה מוכנה וגם אני לא. נשארנו עד שמפאי והשומר הצעיר שוב 'התגרשו'. לשומר הצעיר היה בית בארמון נהדר, שם היתה גרה איזו גרמניה שכל הארמון היה שייך לה. כמובן, אותה הוציאו מהארמון ונתנו לנו. שם נשארנו עד העליה באקסודוס.

ש. איפה היה הארמון הזה, מה היה השם?

ת. שוובדה, על ידי אשוייגה. ארמון פנטסטי. כל הזמן הילדה איתי.

ש. כמה זמן שהיתם שם?

ת. כשמונה חודשים. ואז מתארגנת אקסודוס, והחלטנו לעלות. קודם כל לצרפת. בצרפת בפורט ביק. לא יכולנו להגיע למרסיי, כי הבריטים שלטו פה. 'אקסודוס' היתה אוניה שקנו באמריקה, רעועה, וסידרו אותה. עלינו על 'אקסודוס'. כעבור שבוע ימים היינו בחיפה, אבל עוד לפני המים הטריטוריאלים שטו אחרינו אוניות קרב. הגענו לארץ, והם אחרינו. הם הגיעו כל כך קרוב, שיכלו לעלות על 'אקסודוס' בעזרת גשר. היה קרב. שלושה בחורים נפלו.

ש. היה לכם נשק?

ת. לא, רק קופסאות שימורים וביצים. הגענו לחיפה, ושם היו מוכנות שלוש אוניות משא. היינו 4523 איש. הם התחילו להוריד, הורידו ככה שבכל אוניה היו כ1500- איש. אני ועוד חברות וכל בית הילדים היינו במקום אחד. עמדנו לילה שלם בחיפה. למחרת היה גם שליח מפה, גד פרלמוטר. ידוע שהם לא תפסו את הקברניט של 'אקסודוס'. היה לו כוך בתוך האוניה, והוא נכנס לשם. כשבאו לנקות את האוניה, הוא לבש בגדי פועל, ויחד עם הפועלים שניקו את ה'אקסודוס' הוא ירד לחוף ונשאר בחיפה. זה היה אייק אהרונוביץ.

אנחנו הפלגנו, 3 האוניות יחד. והיה מדובר שאנחנו מפליגים לקפריסין. אבל זה לקח כל כך הרבה שעות! שטנו 10 שבועות. באוניה שלנו היתה פצצה, ובגלל זה ירדנו בהאמבורג בכוחות עצמנו. לא היתה כל התנגדות. כי שתי האוניות האחרות התנגדו. אותנו הורידו כי ידעו שהפצצה צריכה להתפוצץ. הם מצאו אותה, אבל הם פוצצו אותה. אז המון שמשות בהאמבורג התפוצצו.

העבירו אותנו למקום בשם סנגוארדן. נתנו לכל אחד חדר. התחלתי לעבוד בסוכנות.

ש. כמה זמן הייתם בהאמבורג?

ת. מעט מאד זמן, כי הביאו אותנו לאותו מחנה, שפעם היה מחנה צבאי, סנגוארדן. היה מחנה נהדר עם חדרים נהדרים. שם מיד התארגן מטבח וקיבלנו אוכל.

ש. כמה זמן אחרי זה עליתם לארץ?

ת. עוד היה מנדט פה. זה תחילת 1948. פתאום אמרו, שמי שרוצה, יכול לעבור לצרפת, אולי משם אפשר לעלות בעליה ב' לארץ. בית היתומים שלנו התפרק. כשירדנו מהאוניה קרה, שאותו יהודי שהביא את בית היתומים, כאילו איבדנו זה את זה. כי אני ועוד זוג חברים, שגם עבדו איתי באותו בית יתומים בגרמניה, הם פשוט סחבו אותי ולא נתנו לי ללכת יחד עם בית הילדים. ואנחנו היינו באוניה אחרת. אנחנו ירדנו אחרונים מהאוניה. אני חשבתי להסתתר באותה 'אקסודוס'. כי בחיפה עלה אליה רופא לבדוק את החולים והפצועים. אחר כך נודע לנו בארץ, שהרופא קיבל בקשה מהקרובים של הילדה, שאולי יתקל בשמות שטוק ויוכל להציל אותנו. הוא לא מצא אותנו. אנחנו הגענו למחנה סנגוארדן כבר בלי בית הילדים. ואני עם זוג חברים ועוד ידידה אחת קיבלנו יחד חדרים. חיינו יחד. זה היה גורל. ואז אני מחליטה שאני לוקחת את הילדה עם אחותי ועוד זוג ידידים עם בנם ונוסעים לצרפת.

הגענו למרסיי. שם היו כבר מספיק יהודים, אז מצאו לנו מקום במחנה צבאי בדרום צרפת.

ש. אתם קשורים עם השומר הצעיר?

ת. לא, כבר לא. למחנה הצבאי הסוכנות נתנה את השם בניאס. ובאוניה הזו, איפה שהייתי כבר בלי הילדים של השומר הצעיר, היו המון מכירים, היו 1500 איש וכבר היו מכירים. התנאים היו איומים באותה אוניה שהפליגה מחיפה להאמבורג.

הגעתי למרסיי, ואמרו שמי שרוצה לנסוע לדרום צרפת, שירשם. נרשמתי. מאד רציתי לתפוס את בית היתומים, אבל היתה שם במרסיי כזו ערבוביה. אז אני ועוד כמה נסענו לבניאס. קיבלנו חדרים, ושם היינו עד 4 ליולי 1948. ב29- לנובמבר 1947, כשהצביעו על חלוקת הארץ, אני לא זוכרת איפה הייתי, אם בגרמניה או בצרפת. אבל בתחילת יולי אמרו שיש אפשרות לנסוע, וכבר היתה מדינת ישראל. היתה אוניה בשם 'כלניה'. הושיבו 400 איש, זו היתה 'פיילה'. הגעתי לחיפה ב11- ליולי 1948. לקחו אותנו באוטובוסים לבית עולים בחדרה.

ש. לסיכום, גניה, יש לך רצון לומר משהו בתמצית, איזה מסר שאת רוצה להבליט במיוחד?

ת. איך נשארתי בחיים? אין לי כל מושג. אני לא חושבת שזה היה גורל, זה היה מקרה. נכון שמבחינת האנרגיה, לסחוב ילדה קילומטרים על הכתפיים… אבל נשברתי, אז כשרציתי ללכת למסור את עצמי. אבל אחר כך ידעתי להלחם טוב מאד. ואני מציינת, שלא היתה לי עזרה משום צד. אפילו מהקרובים של הילדה לא היתה לי עזרה. אני לא מדברת על עידוד נפשי, לא מבחינה כלכלית. ואם היתה לי איזו עזרה, זה היה מידידים. מבני עיר שפגשתי פה. קודם כל היה להם קצת מוזר, שקרובים שלהם לא נשארו בחיים ואני כן. אני לא הצטדקתי. הם היו מזועזעים כשהם שמעו. אני למשל לא רציתי ללכת לגור בבית ערבי. הייתי חודשיים בבית עולים, ואמרתי שאני רוצה כבר רוצה ללכת לגור במקום קבע. הדבר היחיד שמשפחת הילדה עזרה - היתה להם פרוטקציה בסוכנות היהודית, ואני לא רציתי לגור בבית של ערבי שברח ונימקתי את זה טוב מאד. כי הרוסים זרקו אותי ואני ידעתי מהי ההרגשה. אז במקרה בנו במוצקין בית לעולים חדשים. בכל בית היו 48 דירות, ובפרוטקציה של אותו ד"ר בייגל, קיבלתי דירה. עברית לא ידעתי מילה.

ש. ושם את גרה?

ת. לא. גרתי שם 8 שנים. התחלתי לחפש עבודה. לא ידעתי עברית. התחלתי לעבוד בבית חרושת לשוקולד. ודוקא אחותי קיבלה עבודה והיתה מאד אהודה בעבודה שלה. שתינו בעבודה פיזית. כעבור שנתיים התחלתי עברית, ואז התחלתי לעבוד במשרד הסעד, מחלקה להזנת הילד. עבדתי שם. אחר כך עברתי עם המחלקה למשרד החינוך, וסיימתי שם כגזברית במחוז חיפה. יצאתי לפנסיה מוקדמת בגיל 61. ומה קרה עם הילדה? היא היתה מאד מפונקת, אבל נבונה! היא ילידת 1939. היא גמרה פה בית ספר תיכון כתלמידה מצטיינת. היא שרתה שנתיים בצבא, עשתה את ה-BA. הכירה את בעלה, שגם הוא היה שריד שואה. הם התחתנו ב1964-. ב1968- הם נסעו לשיקאגו. הוא עשה שם את הדוקטורט והיה מדובר שהם חוזרים ארצה. אני מאד כעסתי והיו בינינו ויכוחים. הויכוח היה עד מלחמת לבנון. אחר כך הפסקתי, ועכשיו אנחנו מתראים כל שנה.

ש. תודה רבה, גניה.