Khava Eva Veinberger

ראיון עם: חוה ויינברגר

תאריך הראיון: 21.10.96

מראיינת: מרים אביעזר

תכתוב: עדנה חלמיש

מקומות

Debrecen

Hajdunanasz

Strasshof

Genuenden

Theresienstadt

ש. חוה ויינברגר, אוה כהן מהבית, ילידת דברצן. גברת ויינברגר, היינו מעוניינים לשמוע על הבית שלך, על ההורים, על האוירה שבה גדלת. להחזיר אותך הרבה שנים אחורה.

ת. אני נולדתי בעיר דברצן. זו היתה עיר תעשייתית גדולה, השלישית אחרי בודפשט. 120 ק"מ בערך מבודפשט. היו בה כ10,000- תושבים יהדים ו125,000- תושבים נוצרים. בערך 7-8% מהתושבים היו יהודים. היתה קהילה אורתודוכסית מאד דתית, והיתה קהילה סטטסקו - יהודים פחות דתיים וגם נאולוגים. היו שתי קהילות והיו בתי ספר בהתאם. לדתיים היה לחוד, פרטי הכל, גני ילדים. וגם לסטטסקו היתה גימנסיה יהודית.

אמי נולדה בעיר שרושפטק ליד גבול צ'כיה. בית מאד עשיר, עם אחוזה, אדמות, יקב, ענבים. היינו נוסעים לשם לבקר פעם בשנה בחופשה. היו שולחים לנו עגלה וסוסה והיו לוקחים אותנו לשם. בילינו שם, והייתי פעם בבציר ופעם הייתי גם כן בשבירת תירס, זו היתה חגיגה מאד מעניינית. באו הרבה אנשים, גויים, לעזור לקטוף את התירס ואחרי הקטיף היתה חגיגה והתלבשו בתלבושת לאומית הונגרית. אני זוכרת שלאחת הדודות מצד אמא היתה תלבושת כזו ואני נורא רציתי ללבוש את זה ובקושי נתנו לי. זה היה גדול עלי, הייתי אז ילדה בת 6-7. ונתנו לי ללבוש לכמה דקות. זה היה רקום בחוט זהב ופנינים אמיתיות.

היינו נוסעים לדוד השני שהיה גר לא רחוק משם בגנץ, איזה כפר. הוא היה סוחר תבואה. היתה לו חצר מלאה עגלות עם סוסים. היינו הולכים לשם. היה לי שם בן דוד והיינו משחקים בחצר. פעם בשבוע היה שם שוק וקנינו דברים בשוק. אני זוכרת שלקחנו קצת כסף והוא קנה בובה, והיה לי איזה סינר ואת הכסף קשרו לי בסינר שלא אאבד אותו. זה היה מאד מעניין, היינו נוסעים כמעט כל שנה.

מצד אבי, זה היה בטרנסילבניה. אף פעם לא נסעתי, לא הכרתי אותם. רק מתמונות לפני המלחמה. לא הכרתי הרבה אנשים. אני יודעת שההורים שלו מרקע יותר דתי. ההורים של אמי היו לא כל-כך דתיים וההורים של אבי היו הרבה יותר דתיים.

ש. כשאת אמרת שהיו כ10%- יהודים, האם הם היו בולטים? הנוכחות שלהם היתה מורגשת בדברצן?

ת. כמובן שהיתה מורגשת. הם היו אליטה, היו ביניהם עשירים מאד. באורתודוכסיה היו יותר דתיים. הם בלטו מבחינת הדת, הם הלכו בתלבושת הרגילה עם השטריימל והקפטנים ועם פאות, לא התביישו. היו להם בתי כנסת, בתי מרחץ. הם בלטו בדת. חוץ מזה היו הרבה רבנים. היו אנשים בעלי עמדה. והסטטסקו היו האינטלקטואלים, האינטליגנציה. הם היו רופאים, בעלי מסחר, חנויות, עורכי-דין, מרצים.

בעיר שלנו היה אחד האנשים הבולטים שכתב את המילון ההונגרי-עברי. קראו לו מנהיים, ובמקרה אני למדתי עם הבת שלו. הוא היה אדם מאד מעניין. היו אנשים בולטים ומעניינים.

אנחנו גרנו קודם בעיר, במרכז. אחר-כך אמא שלי ירשה איזה סכום ועברנו לגור באזור וילות. שם גרו יהודים וגם נוצרים. אבל הסביבה היתה די נחמדה. מסביב גנים. עם עוזרות בית לכולם. והיה האנשלוס האוסטרי ובאו הרבה פליטים מאוסטריה. לא ידעו טוב הונגרית. בחורות צעירות נחמדות הלכו להיות פרוייליין, מדריכות למשפחות. היו משפחות עשירות שלקחו כל יום מדריכה. והיו מדריכות שעבדו בכמה משפחות, לא כל יום בשבוע. והן היו בחורות עם רמה אינטלקטואלית גבוהה. הן היו אינטליגנטיות, מורות גננות. והן גם פתחו גן גרמני, שאני כמובן הלכתי ללמוד שם. לי היתה גם פרוייליין. לא כל יום אבל פעם פעמיים בשבוע היא באה, לקחה אותנו לטייל בעיר. הלכנו לכל מיני מקומות והיא לימדה אותנו את תורת האתיקה, מה מותר ומה אסור. למשל אסור לאכול ברחוב. או מתי מותר להתקשר לחברה אחרי הצהרים, בערב. וכל מיני דברים בקשר לאתיקה.

ש. איזו אוירה היתה בבית?

ת. אני הייתי די קטנה. אני זוכרת שהאוירה היתה מאד בסדר. אבי ואמי לא היו מאד דתיים. לא היו חופשיים מאד, אבל אפשר היה להגיד כמו בישראל 'מזרחי'. אבי היה ציוני. שם בבתי הכנסת ובכל מיני מקומות היו תורמים לקרן קיימת ואפשר היה לקנות אדמות בישראל. וכל יהודי תרם, תרם, עד שאמרו: טוב, תקבל פתקה, יהיה לך משהו בירושלים אם תגיע אי-פעם. אז אנחנו, אני לא יודעת אם חשבנו להגיע לירושלים. אני תמיד חשבתי. לי היתה שכנה גויה שהיה לה חדש-ישן של הנצרות, והיא תמיד אמרה לי שאני אספר לך על ירושלים, אבל פעם אחת את תקחי אותי. ואני הבטחתי לה. אמרתי: אם אסע, אקח אותך. היא היתה אשה מאד מבוגרת ומאד נחמדה.

היו לנו שכנים גם כן אנשים נחמדים. התייחסנו אליהם יפה והם התייחסו אלינו. הם היו הראשונים, כשבא פסח, שקיבלו את המצה הראשונה. ושלחנו כמובן כל חג מתנות. אנחנו לא כל-כך קיבלנו מתנות כי אצלנו היה כשר ולא השתמשנו במה שהם שלחו כמובן. אני זוכרת שהיה עוד שכן אחד שכל יום ראשון היה שיכור. הוא שבר את החלונות מסביב. לפעמים גם לגויים, אבל בדרך-כלל ליהודים. ואמא שלי היתה אשה מאד מאד יפה, והוא אמר פעם לאמא שלי: את יודעת, אני לא שובר לך את החלון אף פעם, כי את כל-כך יפה. כך היה מספר לאמי. בשביל זה שהיינו שכנים כל-כך קרובים, ביום ראשון הבן הלך ותיקן את כל החלונות.

ש. רחמן כזה.

ת. כן. היה לו נכד שבית הספר שלו היה קרוב לבית-הספר שלי. היינו צריכים ללכת כל בוקר ברגל. זה היה די רחוק. אז לא היו אוטובוסים, היו מין טרוליבוסים כאלה על פסים, והיה מאד קשה לעלות, היה תמיד מלא. אז הלכנו ברגל. סיפורים אנטישמים לא היו, אבל היה לנו שכן אחד שהיה מנהל תכנת הרכבת. ב1943- בתו התחתנה והזמינה אותנו לחתונה. כמובן שההורים לא הלכו. אני לקחתי את המתנה, ושמעתי שם סיפורים ותמונות גם על מה שקורה ליהדות. באתי הביתה וסיפרתי. אמרו: אוי, זה אנטישמי כל-כך זה… אי אפשר להאמין!

ש. מה הוא סיפר?

ת. הוא סיפר שלוקחים יהודים ברכבות ומעבירים אותם לגרמניה והורגים אותם שם ולוקחים להם הכל. ולא רצו להאמין. לא רצו פשוט, ההורים שלי ואף אחד שאני סיפרתי. ובראש השנה ב1943- הלכנו לבית כנסת להתפלל. היה לנו רופא בית שקיבל כסף כנראה. כל פעם הזמנו אותו כשמישהו היה חולה בבית. ויצא חוק ב1941- שכל גבר מגיל 18 עד 42 צריך ללכת לעבודת כפיה. והוא גם היה שם ולקחו גם את אבי. ב1941- כבר לקחו את אבי. והוא קיבל לפעמים חופשות בחגים. וגם כן את יודעת, לקבל חופש משם היה צריך לשחד הרבה את המפקדים. שמעתי תמיד שאבא סיפר שהכל הולך לפי שוחד. נתנו יותר מתנות למפקדים אז קיבלו יותר חופש והיחד היה יותר טוב.

בהתחלה הם הלכו למקום שנקרא היידוננש. שם ריכזו אותם ומשם חילקו אותם לכל מיני עבודות כפיה: בנית כבישים, פסי רכבת. ויותר מאוחר, כשהתחילו להפציץ את הונגריה - אז לעבוד במקומות שהפציצו. לפנות אחרי ההפצצה ולבנות אחרי ההפצצה כמובן. כשהלכנו לשם היה רב והרופא הזה, ופתאום הוא הביא ספר תורה מלא כתמי דם, שם על השולחן וסיפר: אני הייתי באוקראינה. באוקראינה ראיתי מה שעושים ליהודים. ואנחנו, אלה שעבדו בעבודת כפיה, היינו צריכים לעזור לגרמנים. והוא סיפר שהפשיטו אותם ואחר כך ירו בהם לתוך נהר הדנייסטר. אחר-כך לקחו את היהודים שעבדו שם בעבודת הכפיה וגם התחילו לירות בהם. היות והוא רופא, הוא קפץ כנראה קודם ונפצע ברגל. הוא איבד רגל אחת. עשו לו אמפוטציה. אבל הוא חזר. הוא אומר: תראו את התורה הזאת. מה שקרה עם היהודים שם, יכול לקרות גם פה. כל מי שיכול, יש לו איזו תעודה, פספורט, ויכול לנסוע לחוץ — שיסע. יכול לקרות פה, הוא אומר. מה שעשו שם, תאמינו שזה נכון. אז קם הרב…

ש. זה היה ב?…

ת. ב1943-! וקם הרב של אותו בית הכנסת… זה לא היה במרכז. במרכז היו בתי כנסת קהילתיים גדולים, יפים. לא הלכנו עד שם. זו היתה כבר אוירה… ואבא שלי בא לכמה ימים לחופש בחג. הוא היה כבר במחנה כזה של כפיה. וקם הרב ואמר: תראו, מה שקרה שם לא יכול לקרות בהונגריה. יש לנו את הורטי, ראש ממשלה, ולא יכול להיות דבר כזה אצלנו. לא עד כדי כך אנטישמים אצלנו. ואמרו שהוא מסית. "למה לך לעשות את זה?" אני לא אשכח את הדברים האלה. ומאז אני כל-כך האמנתי. כי קודם שמעתי את הסיפור בחתונה של השכנה שלי, וגם הוא סיפר, מנהל תחנת הרכבת הזה. אז התחלתי להאמין. ושאלתי אותה: תגידי, זה הכל נכון מה שאבא אומר? והתמונות? אז הוא אומר: תראי, זה נכון. זה בדרך-כלל לקומוניסטים עושים וליהודים הדתיים. הוא כינה אותם 'פייס וזקן'.

ואני אמרתי לאמא: תראי, אני מתחילה לפחד. לא יודעת. סיפרתי לה גם מה שהם אומרים. אין לך מה לפחד. כולם אמרו שם. ואת ילדה קטנה ואת לא מבינה כלום. תמיד אמרו לי שאני ילדה קטנה ולא מבינה כלום.

ואבי מעט מאד חזר משם לחופשה. וב19- למרץ 1944 נכנסו הגרמנים להונגריה. אז מיד אספו את ראשי הקהילות היהודיות ודרשו מהם לרכז אותם וללבוש טלאי צהוב וכל מיני דברים. יצאו חוקים שלמי שיש עוזרת, אסור להחזיק עוזרת, ולסגור חנויות, למי שהיה. אז זה היה מאד קשה.

וכל הגויים שגרנו והיינו בשכנות טובה, היו גם יהודים. ופתאום התחילו להשתנות, התחילו להסתכל עלינו לגמרי אחרת. ואני זוכרת שאמי מאד כעסה עלי שאף פעם לא רציתי לענוד את הטלאי הצהוב. אמרתי שאני ילדה, מה יעשו לי. אמרה: אבל יתנו לי את העונש בגללך. ואני אף פעם… עוד היה כמה ימים אחרי זה בית-הספר, וסגרו.

ש. מתי בדיוק?

ת. מתי בדיוק סגרו את בית-הספר אני לא יודעת.

ש. במרץ 1944?

ת. ב19- למרץ 1944 נכנסו הגרמנים להונגריה. ובדברצן אחרי יום יומיים התחילו לרכז את ראשי הקהילות ולתת את הטלאי. אני זוכרת שחיכיתי כל-כך שאבי יחזור מהמחנה.

ש. זה השפיל אותך שאת הולכת עם הטלאי?

ת. כן. לא רציתי לענוד אותו וללבוש שום בגד עם טלאי והרגשתי השפלה. והגויים גם השתנו לגמרי. השכנים שלי שעד אז היו נחמדים הסתכלו עלינו בצורה אחרת, בהסתייגות.

ש. היה לך חבר אמרת?

ת. כן, אמרתי שהיה לי 3 שנים, בגיל שלי, והיינו הולכים כל בוקר ביחד לבית הספר. ואם אני אלבש את הטלאי הזה אז הוא יתבייש ללכת איתי, וללכת לבד זו היתה דרך די ארוכה. ואני גם התביישתי, זה השפיל אותי מאד. אמא שלי מאד כעסה שאני לא רוצה ללבוש. היא אמרה שאני אגרום לה צרות בגלל הטלאי. והיא הדגישה שאבי לא בבית. ואמרתי: אבי יבוא הביתה והכל יהיה בסדר. ובלב שלי הרגשתי, שהגרמנים כאן, איזה בסדר יכול להיות. מה שהרופא סיפר יכול לקרות גם פה. ועוד יותר התגבר עלי הפחד. הפחד הזה הוביל אותי כל הדרך.

ש. המשכת ללכת לבית-ספר?

ת. אחרי כמה ימים סגרו כבר את בית הספר. אחרי כמה ימים, יצא חוק שב27- לאפריל צריכים להכנס לגטו. במרכז העיר, איפה שבית הספר שלי, שם היה איזה מרכז יהודי, שם ריכזו את הגטו הגדול. על-יד זה היה מרכז יותר קטן, כמה רחובות קטנים — שם ריכזו את הגטו הקטן.

בגטו הגדול היו צריכים לרכז את יהודי דברצן ובגטו הקטן יהודים מהסביבה. גם שם היתה סביבה. זו היתה עיר מחוז ומרכז, הוידו, ומסביב היו הרבה קהילות יהודיות קטנות יותר, והן גם-כן היו צריכים להכנס כמונו לגטו. לפני שנכנסנו לגטו יצא חוק: לגטו אסור לקחת רק כמה דברים קטנים. צריכים הכל להשאיר איך שהיה בבית, והם יבואו ויסגרו את הבית.

אמי לא רצתה כל-כך להשאיר הכל בבית. היתה לנו שכנה לא ממש על ידינו, קצת יותר רחוק. היתה לה חצר ענקית. קראו לה דודה פקטה. והיא הלכה אליה בלילה ואמרה לה: תראי, אסור לנו לקחת תכשיטים, אבל יש לי זכרונות מאמא שלי. את אמי לא כל-כך הכרתי, יש לי רק את הזכרונות האלה, מפני שהיא מתה כשהייתי בגיל 7 והיתה לי אמא חורגת. והייתי רוצה מאד כמה דברים מהזכרונות, תכשיטים ודברי כסף, להשאיר אצלך ולקחת אליך. אז היא אמרה שהיא צריכה לעשות בור באמצע הגינה ולסגור את זה בעשבים. שנבוא למחרת בלילה ונביא את זה והיא תשמור לנו. ואמי ואני השארנו את שתי האחיות הקטנות, בנות 4 ו6-, לקחנו כמה דברי כסף וזהב ומטבעות. ובאמת הבור היה מוכן. היא הכניסה את זה בשקים בתוך הבור וסגרה את זה באדמה ועל זה שתלה שיח או עץ. והיא שמרה על זה.

כשנכנסנו לגטו, אני זוכרת את היום, באו ז'נדרמרים ונכנסו לבית וגרשו אותנו בגסות רבה החוצה. עמדה עגלה על ידינו. הכנו כמה תרמילים קטנים, כמה דברי לבוש מה שנתנו. לא נתנו הרבה לקחת. אמרו שנצטרך לקחת קצת אוכל איתנו לכמה ימים. ואמי, אני זוכרת, אפתה עוגיות ולחם. בחצר היה לנו מטבח קייצי כזה ושם גרה עוזרת, עד שהיה מותר. ואפינו לחם, לא אחד, כמה, ועוגיות, והכנסנו. ולבוש. אמי אמרה שניקח רק דברים חדשים לשבת, שיהיה לנו לבוש טוב. ויצאנו החוצה.

וראינו את כל השכנים שעד עכשיו היו חברים, כמעט עד הגטו, עד 19 במרץ, עד שנכנסו הגרמנים. וצחקו ממש, שמחו, וראיתי על הפנים את השמחה. היו כאלה שממש צחקו ואמרו מילות גנאי, 'יהודים מלוכלכים'. ולא היו אומרים את זה לפני כן בנוכחותנו. אולי מאחורי גבנו כן, אבל בנוכחותנו… וזה כאב לי, זה השפיל אותנו מאד, ללכת… את החפצים שלנו זרקו על העגלה. וכל הדרך אספו עוד יהודים, עוד משפחה. כמובן אבי לא נכנס איתנו לגטו.

ש. הילד הזה ש…

ת. אני לא ראיתי את הילד, אבל ההורים שלו, שהיו ממש מקורבים לשלטון, הם היו אנשים מאד אינטליגנטים, מאד נחמדים. ואני זוכרת אפיזודה אחת שצעקה השכנה הזאת, שהיתה מקורבת לראש הממשלה ממש. לא רוצה להגיד פה שמות. ממש מקורבים. והיא אמרה יום אחד לאמי: תרז, בואי מהר, אני מוכרחה לספר לך! ואמא שלי רצה. זה היה עוד ב1943-. אני מוכרחה לספר לך! מה קרה? היה לה בן טייס שהתחתן עם יהודיה מבודפשט. אבל לא סתם יהודיה, עם תואר אצולה. והיו בבודפשט הרבה יהודים עם תואר אצולה. בחורה מאד יפה ועשירה. והיה להם תינוק. והיא מאד כעסה שהוא לא סיפר על החתונה ועל אשתו. נו, הנה, הוא הביא את רבקה הביתה. גם לאשתו של הורטי קראו רבקה. אמרו שגם היא מקורבת באיזו צורה ליהודים. אבל זה לא בטוח שזה נכון. אבל קראו לה רבקה. לא פעם צעקו: הורטי, תוציא את רבקה מהבית! כי הוא היה טוב ליהודים כביכול. והבן שלו גם כן, כשהיה בשלטון ולא נכנסו הפשיסטים, סאלאשי, בשלטון היה הכל בסדר.

את הורטי עצרו הגרמנים ואחר כך הכל השתנה. אני זוכרת איך האנשים השתנו תוך כמה ימים, זה קשה לתאר. כל מה שהיה להם בלב בפנים יצא נגד היהודים. ממש ראית שמחה. היתה לי רק שכנה זקנה שסיפרה לי תמיד מהתנ"ך ורצתה שאקח אותה לירושלים. אמרה לי: מה אם את תשארי איתי? לפני הגטו, היא שמעה שאני נכנסת. את תשארי איתי, אני אקח אותך לבת שלי ואת תשארי איתי. אמרתי: לא, אני הולכת עם אמא. היא אהבה אותי, הייתי ילדה מאד יפה, עם צמה ארוכה. היא באמת אהבה אותי. היא חשבה ברצינות מה שהיא אמרה, אני חושבת. לא בטוחה, יכול להיות שאם היו לוחצים עליה היתה מוסרת אותי, אבל היא הציעה לי את זה.

בגטו כמובן היה מותר לצאת כמה ימים. זה היה במרכז העיר. היו בתים של היהודים, אבל לא קיבלנו בית כמובן. לא קיבלנו אפילו חדר. היו כמה משפחות בחדר. מי שהיה משפחה גדולה קיבל חדר בתור דירה. קודם היו שני גטאות, הקטן והגדול. אחר-כך חיברו ביחד. בימים הראשונים היה מותר לצאת עם אישורים. פעם אחת יצאתי מהגטו. כמה זמן לפני שיצאנו לגטו, שברתי חלון בדירה שלנו. ודרך איפה שמכניסים את הפחם בחורף, גם אפשר היה לעבור דרך המרתף לדירה. ואף פעם לא סגרנו את החלון של המרתף לגמרי. אז הבאתי כמה דברים מהבית דרך החלון השבור, דרך המרתף. עוד לא היו גרים בו. והיה במרתף גם אוכל. תמיד אחסנו שם אוכל. אמי עשתה תמיד כל מיני… למשל שלחנו לשחיטה אווזים והיא עשתה שומן מהאווזים. והיו שם כל מיני דברים שהיא בישלה לחורף, ריבות ודברים כאלה. אז עוד לקחתי כמה דברים.

אחר-כך היה אסור לצאת מהגטו. ובאו כל מיני שמועות. לאמי היתה דודה מבוגרת, אשה מאד עשירה, שהיתה מתנדבת בארגון הנשים, כמו פה נעמ"ת נגיד. היתה לה נכדה, היא טיפלה בנכדה מפני שאבא של הנכדה מת. היתה אשה לא בריאה. והיא סיפרה לנו שהיא שמעה, שוויץ, פה שם, אפשר אולי לרשום את הילדים. היו שמועות. לא ידענו בדיוק. והיא היתה מקורבת להנהלת הגטו, מפני היו שם עוד אנשים שהיו חולים והיו צריכים טיפול. המשיכו לפעול קצת, לא בצורה שהיתה פעם. לעזור. ושמענו. לא ידעתי שזה קסטנר, או איך, אבל שמענו.

הרב שלנו, הסטטסקו, מאיר וייס, שנהיה אחר-כך מנהל הגימנסיה הדתית בירושלים, שמעתי שהוא נרשם לטרנספורט הזה ואת ראשי הקהילות יקחו לשוויץ. אז לא ידעתי שיקחו אותנו לאיזה מקום. והיה רב גדול שקראו לו רב יואליש טייטלבאום. עבר דרך הגטו שלנו. ואמי מאד רצתה לגשת אליו ולדבר איתו, שיתן לנו ברכה. אבל אנשים לא נתנו להכנס לרב.

ואלו שבאו לא בדיוק מהונגריה, מהסביבה או פליטים — לקחו אותם לפנינו בטרנספורט הראשון. אחר-כך לקחו רק את יהודי הגטו. ואמי מאד בכתה ואמרה שהיא מאד רוצה לראות את אבי והיא לא יודעת מה יקרה לנו ולאן יקחו אותנו. שמענו שלוקחים מפה את הגטו ומעבירים אותנו לאיזה בית חרושת ללבנים. ולא ידענו יותר.

ופתאום התחילו לבוא אנשים מהקבוצה שאבא שלי עבד עבודת כפיה ומישהו סיפר: אבא שלך כנראה יבוא עם הטרנספורט הבא לבקר אותך. וכשעברנו משם לבית חרושת ללבנים, היה מאד רע שם. שם היו כבר לא בתים אלא מין גגונים, בלי צדדים, אפילו לא צריף.

ש. מתי זה היה?

ת. זה היה אחרי שבועיים שלושה בגטו. בדיוק את התאריכים אני לא זוכרת, הייתי מאד קטנה. ושם באמת התחיל הסבל הנורא. אוכל לא נתנו, רק שתיה היתה. בבית החרושת ללבנים, אחרי יום יומיים, התחילו לבוא רכבות. לא של נוסעים, של משא. והתחילו לצעוק ברמקולים, שאלו שמאד חולים ואלו שיש להם הרבה ילדים — מיד יתייצבו על-יד הרכבת וישאירו את כל מה שיש להם, שאין צורך לקחת שום דבר.

ש. אפילו לא את התרמיל הקטן?

ת. הם אמרו שלא צריך לקחת שום דבר. שהם ישלחו אחרינו. ואני יצאתי לראות מרחוק, ואני ראיתי שעומדים אנשי SS עם מוט וצועקים "שנל, שנל" ונותנים מכות. מהר מהר מהר. היו דוחפים את האנשים בכוח. ומה שראיתי אף פעם לא אשכח. עמדה שם אשה עם תינוקת ואמרת: אין מקום כבר לעלות! אז הוא תפס את התינוקת וזרק לתוך הרכבת. והאמא צרחה וצעקה עד שבאיזו צורה היא עלתה. "אם אין מקום אז תדחפו, תדחפו!". וגם השוטרים ההונגרים עזרו להם. וכל כך מהר הם עלו על הרכבת וסגרו אותם. ואת החלון סגרו בחוט ברזל דוקרני. זה לא היה חלון, אלא מין אשנב.

ואנשי SS עלו על הקרון הראשון והרכבת התחילה לנסוע. זה היה הראשון. הצעקות השניות באו אחרי יום, נדמה לי. הם כבר הלכו ברגל. גם-כן צעקו למי שיש מעט ילדים וחולים, עוד נשארו מעט. ושיתייצבו על-יד השער. והתחילו לגרש אותם ברגל. לא יודעת עד איפה הלכו, אחר-כך כנראה כן עלו על רכבת. אף פעם לא נודע לי לאן הם הלכו.

ואמרתי לאמי שעד שאבי לא בא, אני לא יוצאת מפה, אני לא רוצה לעלות על הרכבת. וסיפרתי לה מה ראיתי. ופתאום על ידינו אני רואה רופא נותן לאשתו משהו לשתות, והיא עושה ככה, הוא גם שותה ועושה ככה. וסיפרתי לשכנים מה שראיתי, הם אומרים: אוי, כבר טוב לו, כבר טוב לו. שאלתי למה טוב לו. לא רצו להגיד. אחר-כך אמי הסבירה שהוא התאבד עם אשתו.

ש. שניהם התאבדו?

ת. שניהם התאבדו. על ידינו ממש. וכל יום היה יותר גרוע. וחיכיתי לאבי וחיכיתי, והוא לא בא.

ש. תסבירי לי קצת. אמנם עדין לא ידעתם לאן לוקחים אתכם, אבל האם היו איזה שמועות, איזה ניחושים לאן?

ת. כבר כשהיינו בגטו והתחילו לדבר שכדאי לנסוע לשוויץ ולשלם את הכסף… דרשו הון תועפות, כרטיסים קודם כל ועוד, אמרו שצריך לתת פה ושם. שמענו שמועות. זה לא היה ברור לאף אחד ולא כולם ידעו. רק הדודה של אמי ידעה, כי היא עבדה בתוך הקהילה. היא ידעה משהו. אני יודעת שהיא נרשמה עם הנכדה שלה, ואני ביקשתי שתרשום גם אותנו. והיא אמרה: יהיה בסדר, אל תדאגו. אבל אם את חושבת שאת כולם לקחו, מי שהבטיחו ומי ששילם?

אני זוכרת שלקחתי כסף. היה בית כנסת במרכז הגטו. מהרצפה עד התקרה היה מלא שטיחים, דברי ערך, תמונות, דברי כסף — לא ראית דבר כזה מה שהיה שם.

ש. איפה?

ת. במרכז הגטו. אספו מהיהודים שעוד נכנסו לגטו.

ש. הגרמנים?

ת. הגרמנים, הז'נדרמרים והגרמנים. כל הזמן צעקו: אין לכם צורך בו, תתנו! כל הזהב כל הכסף. כל הזמן: אין לכם צורך, תקבלו הכל מה שתרצו. מה שנשאר פה תקבלו אחר-כך בחזרה. יש כאלה שקיבלו ממש רשימה מה שנתנו, ויקבלו בחזרה… בסדר, יש כאלה שבאמת האמינו. לאמא שלי היו כמה תכשיטים שלא השארנו אצל הגויה בלילה — טבעת נשואין, והיא הסתירה בתוך כרית קטנה… היתה לנו איזו כרית קטנה… אחותי היתה כל-כך קטנה, היא נולדה 1,450 גרם ובנס היא נשארה בחיים. היא היתה חלשה כזאת, קטנה כזאת, והיו כל הזמן צריכים לסחוב אותה. אמא שלי השאירה עליה איזו כרית קטנה ואמרה: טוב, אני אעשה חור ואכניס טבעת נישואין ועוד עגילים או משהו שהיה לה. אני לא זוכרת בדיוק מה היה. אני יודעת שהיא הכניסה כמה דברים.

וכל היהודים, את יודעת, כל-כך עם אמונה ופחד. בימים הראשונים בגטו לקחו את כל העשירים אחד-אחד והרביצו להם ועינו אותם. היו כאלה שמתו. שיגלו איפה התכשיטים וכל מה שהיה להם, אם מסרו את הכל. ויש כאלה שמתו שם במקום, או שיצאו בצורה נוראית. היו כאלה שקשרו אותם ברגלים עם הראש למטה והרביצו בהם לפני כולם, שיראו. וככה ביקשו: איפה הכסף ואיפה הזהב. יש כאלה שהודו ויש כאלה שמתו ולא הודו, או שלא היה להם באמת. כבר מסרו. הם לא רצו להאמין גם שמסרו כבר את הכל.

והתנגדות בגטו — לא היתה אפשרית התנגדות לכל אלה, מפני שאנשים היו מבוגרים, וילדים. את בני 17-18 עד 40 לקחו לעבודת כפיה. ואנשים פשוט נשברו ברוחם, בנפשם. בהשפלות, במכות שקיבלו. ראשי קהילות — היו שם כמה שהוציאו להורג בפני כולם. והפחידו את האנשים. מי שברח, קיבל מכות רצח או שהרגו אותו. אי אפשר היה. פשוט הזקנים עם הילדים, או מה? אני לא זוכרת שהיה איזה מרד או התנגדות, כמו בוארשה למשל. היו התנגדויות, זעם מהקהל, ניסו לברוח. היו אנשים שהיה להם לאן לברוח. בדרך-כלל ההונגרים היו אנטישמים כל-כך גדולים, לפעמים יותר אנטישמים מהגרמנים עצמם. הם היו האינטליגנציה, מה אגיד לך? היו ביניהם גם ככה וגם ככה. אבל העם ההונגרי היה יותר פרימיטיבי מהגרמנים, כי היו הרבה אנאלפבתים ועובדי עבודת אדמה והם מאד שנאו את היהודים. הם אמרו שכל מה שקרה בהונגריה זה תמיד בגלל היהודים.

ש. מה למשל?

ת. התחילו הפצצות אויריות. בלילה באו הרוסים וזרקו את הפצצות. מאות פצצות נפלו ולא במטרות, פצצות קטנות. באו ביום האנגלים והאמריקאים וזרקו את הפצצות למטרות. והיה לנו מזל שלא נפלו בגטו אף פצצה.

ש. כשאתם רואים שהסכנה כבר כל-כך קרובה וכשכבר ראיתם מה קרה פה ושם לאנשים, אתם לא חושבים על לברוח, לעשות משהו?

ת. לא היה לאן! למי? לאנטישמים? תראי, אנחנו ניסינו לשמור דברים. לא ידענו שהגטו לא יחזיק 3 שנים. והרוסים היו כבר מאד קרובים, הם חנו כבר על-יד הדונאו, כמעט בגבול הונגריה. ב1943- היו כבר קרבות… בנובמבר 1943 כבר השתחררה רומניה. היה כל-כך קרוב! אמנם אסור היה ליהודים לשמוע רדיו, אבל תמיד היו שמועות, והיו כאלה שדוקא החזיקו רדיו. אפילו בגטו ידענו ואחד סיפר לשני. לא האמנו שהגטו לא יעמוד 3 שנים או שנתיים או שנה. שמיד יקחו, אחרי כמה ימים. מבית החרושת ללבנים… אף אחד לא תאר לעצמו שזה יקרה תוך ימים ספורים, שינקו את הגטו מהיהודים וישלחו אותם לגרמנים. לא! אף אחד.

זה היה מצב פסיכולוגי מוזר ביותר. והרמאים אמרו תמיד שהכל יהיה בסדר ואין לנו מה לדאוג, והיו אסיפות. וכנראה שהאסיפות האלה… ראשית כל נתנו מידע מה קורה, ואנשים הלכו גם להתעניין מה קורה. ולא ידעו בדיוק מה קורה. אם שמעו על אושויץ, אז הכחישו את זה. הקהילה היהודית כבר בודאי שמעה, כי היו שליחים. בבודפשט כבר ידעו. קסטנר היה כבר… התארגנו בבודפשט. כבר שמעו. זה היה הגטו האחרון של בודפשט, אז התארגנו. אבל זה היה כל-כך פתאומי, מיד אחרי שנכנסו הגרמנים! תראי, ב19- למרץ נכנסו. באפריל כבר נכנסנו לגטו, והיינו בגטו רק כמה שבועות! והתחילו לשלוח את הטרנספורטים לכיוון קושו.

ש. איך את בעצמך, איך היתה התחושה שלך?

ת. התחושה שלי היתה נוראה. ראשית-כל רציתי לראות את אבי, שלא נכנס. באמת עד שיצאנו מהגטו הוא לא נכנס.

ש. איפה הוא היה?

ת. לא ידענו איפה. ידענו שלא רחוק מהעיר ושלא נותנים לו להכנס. בסוף, כשכבר נכנסו מהעבודות כפיה, כשהתחילו לנסוע הרכבות, בבית חרושת ללבנים — כבר לא נתנו לצאת בחזרה. עד שהיה הגטו הגדול, אז נכנסו הבעלים לבקר את המשפחות ונתנו להם לבקר לכמה שעות. לא נתנו ללון, חס ושלום, כמה שעות. ואלה לפחות ראו. אבל אני לא ראיתי את אבא. אמרו תמיד שהוא בטרנספורט הבא, אבל בטרנספורט הבא שיצא לחופשה אבא שלי לא הגיע, לא בא. וזה היה נורא. ראשית-כל בלי לראות את אבא. ואמי נשברה נורא, אשה שבורה לגמרי. עם 3 ילדים קטנים, בלי אבא, בלי כלום. ונצטרך ללכת לאיזה שהוא מקום, כבר ראינו שלוקחים. לא ידענו עד אז לאן. ותראי, עד שהשתחררתי לא ידעתי לאן לוקחים אותנו. רק אחרי שהשתחררתי התחלתי לשמוע על הדברים הנוראים. ואמי לא רצתה כל-כך להאמין, אבל היא פחדה. כולם פחדו. כשראו איך שהם מתייחסים כשעולים על הרכבת, אז כבר ראו מי הגרמנים. אבל עוד לא ידעו שלוקחים אותם להשמדה. לא ידעו! פשוט לא ידעו. היו כאלה מראשי הקהילה שידעו, אבל אלה נסעו באמת לשוויץ. אבל היתר לא ידעו בדיוק. מפני שטשטשו את הענין. היתה מגמה לטשטש. במקום להגיד את האמת, שתתנגדו…

ש. זה נורא קשה להבין שביוני 1944 אפשר לגמרי לטשטש ולהסתיר…

ת. לא לגמרי. תראי, לגמרי לא יכלו. כבר הבנו שאנחנו בידים של הנאצים הגרמנים. עבל לא ידענו כד כמה אנחנו בידים שלהם ולא ידענו… ידענו מי זה סאלושי, ראש הממשלה החדש, אבל לא ידענו עד כמה. את מבינה? השנאה היתה כל-כך גדולה, גם מצד הגרמנים וגם מצד ההונגרים. והם שמחו! הם קיבלו את הרכוש שלנו. כל אחד ציפה לרגע שיוכל לפרוץ לבתים ולהוציא משם דברים. את מבינה? שיקחו אותנו. וכנראה עד שלא שמו אותנו על הרכבת, עד שלא חיסלו את הגטו, לא העזו לעשות. אבל אחרי זה? כל הבתים היו פרוצים! אבי סיפר לי אחר-כך. אני אספר לך בהמשך. מסרו את הבתים שלנו לאוכלוסיה. אם היה בית יותר יפה אז קיבלו עם פרוטקציה יותר גדולה. מי שהיה פחות, קיבל בית פחות יפה. אבל הם מסרו להם פשוט את הבית עם הרכוש, איך שהיה. והיו בתים שפרצו ולקחו את הכל, שדדו ממש. היה שוד מותר, שוד עם חוק.

זה מה שהכי כאב לי, ההתנהגות של אותם אנשים שהייתי איתם כל-כך בסדר. כל-כך השתנו. זה כואב וזה משפיל. היו דברים שאת לא האמנת שיכול אדם אחרי שעות ספורות כל-כך להשתנות. אפילו שהוא לא השתנה אולי מבפנים, אבל מבחוץ היה צריך להראות כמה שהוא הולך עם הזרם, עם הנאצים.

ש. מישהו דרש מהם לעשות את זה?

ת. תשמעי, בכל דבר יש עבודה ועבודה נוספת. הבנת אותי? יש 'אוברוייט', בבתי מלון יש 'אוברבוקינג'. הם עשו עבודה נוספת. להראות כמה שהם עם השלטון. הם היו גויים גאים שונאי יהודים. להראות להם שהם בעצמם. אלה שעזרו ליהודים, היו כמה כאלה שהיתה להם אחוזה והיו מאד עשירים — אלה ניסו לעזור. היו כמה שבאמת עזרו. אז אלו או תפסו אותם, אם תפסו אותם…

ש. זה מאד מענין מה שאת אומרת עכשיו. האם אפשר לעשות איזו קטגוריה של אנשים שעזרו ואלה שלעגו?

ת. אני אגיד לך. הם זרעו פחד, הגרמנים והשלטון. זרעו ממש פחד באוכלוסיה, שלא לעזור ליהודים. אולי היו עוזרים יותר. אלו שהתחילו לעזור קיבלו כל מיני עונשים. היו כאלה שלקחו אותם וזרקו אותם ביחד עם היהודים לרכבת. כך שמעתי, לא ראיתי. והיו כאלה שהכניסו אותם לבתי סוהר, והרביצו להם, ותראי — הם קיבלו עונשים. פחות מהעונש שקיבל העם היהודי, אבל קיבלו כל מיני עונשים. והיו כאלה שלא תפסו אותם אף פעם. היו טובים. ואלה קיבלו אחר-כך צל"ש ממדינת ישראל. והם לא עשו את זה רק מטוב לב אלא מבצע כסף גם-כן. היו הרבה אנשים שעשו את זה מבצע כסף. קודם לקחו את הכסף והיו טובים, ואחרי איזו תקופה גילו את היהודים. נשאר גם הכסף וגם זה. שמעתי גם על כאלה.

ש. יש לי עוד שאלה אחת. סיפרת שהיו לכם הרבה עוזרות גויות.

ת. כן, הם היו מוכרחים להפסיק לעבוד. באיזו תקופה היה צו שאסור. אבל היתה לנו איזו אשה מבוגרת שהיתה כובסת. העוזרת לא עשתה כביסה. באה פעם בשבוע כובסת לעשות כביסה בחוץ בחצר או באיזה מקום. והיא באה עד הגטו כמעט, אבל היא קיבלה המון כסף, המון מתנות. אמי ראתה שאנחנו נכנסים לגטו, אז היא נתנה לה המון מתנות.

ש. אז מה היא עשתה בשבילכם?

ת. כביסה.

ש. לא, אבל כשנכנסתם לגטו?

ת. שום דבר. אולי שמחה עם המתנות והלכה.

ש. היא ליוותה אתכם לגטו?

ת. לא לא, מה פתאום? היא באה לעשות כביסה, לא בגטו. לפני הגטו. בשבוע האחרון, כשכבר אסור היה מבחינה חוקית, היא באה. זה מה שהיא עשתה. אני זוכרת שהיא קיבלה מתנות מאמא. אני זוכרת שאמי אמרה: קחי את זה, את זה כבר לא אצטרך. אני לא זוכרת כבר מה היא נתנה לה, אבל היא נתנה לה די הרבה.

זאת אומרת השינוי באוכלוסיה בעצמה… הפחד שזרעו לא נתן לעזור. היו כמה יוצאים מן הכלל, כמו בכל דבר.

ש. כל ההתנהגות הזו של השכנים ושל חברים ושל הידידים הגויים והטלאי הצהוב — האם זה משפיל אותך או שזה מחזק אצלך את הזהות היהודית?

ת. אני אגיד לך, שגם זה וגם זה. זה השפיל אותי נורא שאנחנו צריכים לעשות את זה. והיינו בבית יהודים לא מאד דתיים, אבל אפשר להגיד מזרחיסטים בישראל. היתה אורתודוכסיה מאד דתית והיו מתבוללים, ולא היינו לא מתבוללים ולא אורתודוכסים. בבית-הספר אמרנו כל בוקר 'אני מאמין' גויים ואת 'אדון עולם' של היהודים.

ש. מה הייתם אומרים?

ת. 'אדון עולם'. 'אני מאמין' לפני שהתיישבנו, ואחר-כך את 'אדון עולם'. גם לגויים, גם ליהודים. והיתה אוירה… אני למדתי בבית-ספר יהודי, 'שטטה-סקול', לא מאד דתי. שם היתה להם גימנסיה. מי שלמד בבית-ספר 'שטטה-סקול' לא היה צריך לעבור מבחן לגימנסיה. מי שלמד בבית אורתודוכסי דתי מאד, שלמדו שם כמה מקצועות פחות, אז היו צריכים לעבור בחינת מעבר ואז התקבלו לבית-ספר. כמובן, כל בתי הספר היו פרטיים והיו צריכים לשלם טוב. לא בעזרת הממשלה.

ש. אז היתה גם השפלה?…

ת. אני אומרת לך, זה השפיל אותי מאד וזה כאב לי מאד, אבל אם אמרו לי 'יהודי מלוכלך', אמרתי 'אתה גוי מלוכלך'. עניתי פעם ככה למישהי שאמרה: אוי, כמה היהודים מלוכלכים. אמרתי: מה זאת אומרת מלוכלכים? תראי, יש שני אנשים מלוכלכים. אנשים מתרחצים והם נקיים. אבל הגויים הם מלוכלכים באמת, פה, בלב. אתם קיבלתם חינוך נגד היהודים ואנחנו סובלים כל החיים בגלל החינוך שלהם. וחינוך אי אפשר למחוק.

ש. הם יונקים…

ת. לא אמרתי בדיוק יונקים, אבל הם מקבלים את החינוך בבית. זה מלוכלך, אמרתי, וזה אי אפשר לרחוץ. אבל יהודי שהוא מלוכלך, אפשר לעשות לו אמבטיה לרחוץ אותו. אותנו לא חינכו, אמרתי, נגד הנצרות. זה אמרתי פעם לילד כנראה. לא למבוגר, כי לא העזתי להגיד למבוגר.

לאט לאט הגטו התרוקן והיינו צריכם גם אנחנו לעלות על הרכבת. כמובן עלינו על הרכבת הזאת. לא היה מקום אפילו לעמוד, עד-כדי-כך היה צפוף. לשתות ולאכול לא נתנו במשך כל המסע. זה היה צריך לקחת יום-יומיים ולקח כמה ימים בגלל ההפצצות מהאויר. כל פעם שהיתה הפצצה וקרה משהו בדרך, אז הורידו אותנו לפסים צדדיים וחיכינו עד שהגרמנו עוברים עם הרכבות. וצבא עבר כל הזמן בדרך. כל הזמן היו הפצצות אויר.

לפני שהגענו לגבול, עלה איזה שוטר מהמשטרה ההונגרית והתחיל לצעוק: אתם רוצים מים? תקבלו מים אם תתנו תכשיטים ותשלמו עבור המים. כל אחד רצה מים… לא שתינו כמה ימים. יותר קשה היה ברכבת, שהיינו כמו סרדינים, אחד על-יד השני, ולא היתה אפשרות לזוז. לא הרעב היה מציק, אלא הצמא. אני הייתי ילדה. לא היו הרבה ילדים בטרנספורט הזה, הם לקחו אותם בטרנספורטים הקודמים. כל אחד שהיה לו איזה תכשיט, נתן. הם אמרו שבין כה אנחנו עוברים את הגבול ושם לא נצטרך כבר. לא הסביר למה ומדוע. ואני הייתי ילדה והוא אמר: את תרדי, ועוד איזה בחור יותר מבוגר ממני. שנינו ירדנו לקחת דלי מים. ואחד צעק שם דרך החלון: אל תחזרי בכלל, תברחי לאן שאת יכולה! אמרתי: אני לא אחזור עם המים? הרי צמאים ורוצים לשתות. יש שם תינוקת ברכבת. מעט ילדים, אבל היו. והיו הרבה מבוגרים. שיקרה להם משהו בגללי? לא, אני חוזרת לאמא שלי. וחזרתי.

אחרי מסע של יום יומיים הגענו לאוסטריה.

ש. ידעתם באיזה כיוון אתם נוסעים?

ת. לא אמרו לנו שום דבר. לא ידענו לאן נגיע. הגענו לאוסטריה. אמרו שזה אוסטריה, זה קרוב לאיזה מחנה שנקרא שטרסהוף ונצטרך לקחת את הדברים וללכת ברגל קילומטרים. ואמי היתה מאד חלשה והרגישה מאד לא טוב. היא אמרה שהיא לא הולכת, מה שיהיה יהיה. היא לא הולכת מטר אחד יותר. אמרתי: אבל את מוכרחה לבוא איתנו. אני לא יכולה לסחוב את אחותי הקטנה בת ה4- איתי. בשום אופן לא יכולה. והיא נשכבה על-יד פסי הרכבת ואמר שהיא לא יכולה יותר. והתחילו לזוז שמה רכבות ואני הוצאתי אותה ממש בכוח. אמרתי: אמא! איך את יכולה להשאיר אותנו פה? מה יהיה איתנו? סחבתי אותה והיא יצאה. ובאמת הלכנו ברגל. אני סחבתי קצת את אחותי והיא סחבה. הייתי בסך הכל בת 10. היה לי קשה לסחוב. גם חבילות וגם אחותי. לה לא היה בכלל כוח ללכת.

אחרי שעות של הליכה ברגל וצעקות 'שנל, שנל, שנל', מהר מהר של ה-SS-ים ומכות בדרך, ולא יכלו ללכת בקצב שהם רצו, אז נתנו מכות — הגענו לאיזה מקום שהיה דומה מאד לבית חרושת ללבנים. היה מבנה רק עם גג, לא היו לו צדדים. והיו שם כבר הרבה אנשים, אני זוכרת. כנראה לא היינו שם הטרנספורט הראשון.

ופתאום את מי אני רואה שם? את הדודה של אמי שהיתה מאד מאד חולה, כמעט לא יכלה כבר ללכת. עם הנכדה שלה. האשה הגאה הזאת, שהיתה פעילה כל החיים שלה. היא נשברה לגמרי, אי אפשר היה כמעט להכיר אותה. וכל האנשים שהיו שם כבר ממש פשוט את צורתם האנושית כמעט. כולם, אני זוכרת, אפילו הרופא שהכרתי, שהיינו איתו ביחד בבית חרושת ללבנים קרוב אחד לשני. כולם נשברו. את יודעת מה זה? כולם.

שמה היינו כמה שעות, ופתאום אמרו שצריך ללכת לעשות חיטוי ולהתרחץ. מה לעשות? צריך להעביר את כל החפצים, חיטוי ולהתרחץ. הלכנו להתרחץ, כולם כמובן, נשים, גברים וילדים, ערומים, ביחד. לא חילקו גברים ונשים. זה היה מראה נורא. וכולם אנשים עייפים ושבורים, רעבים, צמאים. את יכולה לתאר לך, שבוע כמעט הטלטלנו בדרכים לא דרכים, ולא אכלנו וכמעט לא שתינו.

התרחצנו. אחרי הרחצה והחיטוי… כל החפצים שלנו עברו חיטוי. החזירו לנו את הבגדים אחר-כך. התלבשנו ועברנו רגיסטרציה - רישום. היה חדר וכל אחד נכנס בו. ולפני החדר אני רואה ששמים סימן. לא 'טטולציה' שעשו באושויץ, אבל סימן. לא יודעת איזה סימן. אני הייתי ילדה רעה ועשיתי ככה, ובאותה שניה זה ירד. אף אחד לא ראה. עשיתי מפני שכאשר הייתי ילדה ונתנו זריקה בכתה, אמרו: מי שעושה ככה, אז יורד הזריקה. אפשר למחוק ולא תכאב לך היד. אז לא ידעתי מה זה בדיוק ומחקתי את זה.

ש. ולאחרים זה נשאר?

ת. אני מחקתי. יצא מטושטש. לאמי ושתי אחיותי נשאר סימן. אז לא ידענו מה לעשות. יצאנו משם. והיה שם זוג רופאים שנסענו איתם, והוא אמר: הוא ינסה להוריד את זה. ירד ירד, אם לא - לא. הוא ילבש שרוולים ארוכים, שלא יראו. הוא עבד שעות וחלק ירד. למחרת היה שוב רישום ואמרו: מי שיש לו הרישום הזה הולך לברגן-בלזן, ויש קבוצות עבודה.

עברנו את הרישום השני ושם היה איזה קצין. פתאום הוא קם ואומר: גבירתי, אני מכיר את בעלך ואני רוצה להציל אותך. אמי הסתכלה עליו ולא רצתה להאמין. "מהיום הבת שלך לא בת 10 אלא בת 15, והיא עובדת. תזכרי, את עובדת. ואת רוצה לעבוד, נכון?" אמי היתה אשה מאד יפה, נראתה צעירה מגילה. ולא רצינו להאמין שהוא מתכוון ברצינות. והוא אומר: מחר בבוקר יוצאת רכבת עם אנשים שנוסעים למחנה עבודה ושם אני אעזור לכם. אני אבוא לקחת אתכם. אבל אני אקלל אתכם. אפילו ארביץ לכם. אל תסתכלו אחורה, תלכו תמיד ישר ואל תפחדו. אני אציל אתכם. לא האמנו. את יודעת מה זה? לא האמנו.

ש. זה היה קצין SS?

ת. קצין SS. אם לא היה קצין, לא היה יכול לעשות, כי את יודעת, לא היתה לו סמכות לעשות. הוא תפס את אחותי מתחת לשכם שלו ורץ. זרק את אמא שלי. כל הדרך קילל כל הקללות שאת יכולה לתאר, ודחף אותנו, כאילו שהוא מתנקם בנו, וזרק אותנו על הרכבת שהיתה עם גברים ונשים די צעירים, לעבודה באמת. ואנחנו היינו המשפחה היחידה עם ילדים! לא ידענו אם ביתר הקרונות יש עוד ילדים. אחרי כמה דקות הוא מופיע עם חבילה ומוסר לנו אותה. היה בפנים לחם שלם ונקניק שלם! את יודעת מה זה אחרי צום ארוך כזה לקבל לחם שלם ונקניק?

ונסענו באמת למקום שנקרא גומונדר, באוסטריה. שם עשו לנו שוב חיטוי ושלחו אותנו למחנה, זאת אומרת מחצבת אבן, שהיה צריך לעבוד שם, שנקראת שרמפס. אני יצאתי עם אמי לעבוד. היו שם אנשים…

ש. זה מחנה עבודה?

ת. זה מין מחנה כזה שעבדנו. זה היה מחצבה של אבנים והיו צריכים להרים אבנים די גדולות ולשים על קרון קטן ולקחו את זה לכל מיני עבודות כביש וכו'. הגברים סחבו את זה והנשים רק העמיסו את זה. והיינו שם, והיתה לי שם יום הולדת. אני לא אשכח את זה. תתארי לך יום הולדת… ילדים לא היו. ראיתי עוד משפחה אחת עם ילדים, אבל לא הכרתי אז אותם. היו להם 5, לנו 3. בסך הכל 8 ילדים ראיתי שם בסביבה.

הטבחית אמרה: את יודעת מה? את תקבלי שתי כפות מרק. זה היום הולדת. וקיבלתי שתי כפות, לא כף אחד. וזה היה קצת יותר סמיך. זה היה היום הולדת שלי שם. תתארי לך. שם לא היו הרבה אנשים, רק 30-40, קבוצת גברים ונשים, ואנחנו 3 ילדים והאשה הזאת שלא הכרתי עם 5 ילדים. לה היו בנים יותר גדולים ובת אחת. בגילים 13-18, והיתה לה ילדה קטנה יותר משלנו. והיתר יותר גדולים, זה לא נקרא ממש ילדים.

ש. את גם עבדת?

ת. כן. העמסתי, לקחתי אבן והעמסתי על הרכבת שמובילה את האבן. הייתי מוכרחה, הייתי רשומה.

ש. אבל הקטנים יותר לא.

ת. אמי לפעמים לקחה את אחותי והושיבה אותה בפינה, כי לא היה מי שישמור. והיתה טבחית שבישלה לכולם. שם לא היה כל-כך רע. לא ראינו אנשי SS. לא נפגשנו עם אוכלוסיה, כי לא היתה בסביבה. ואחרי כמה זמן, היינו שם כמה ימים או שבוע שבועיים, זמן מאד קצר, פתאום מישהו אמר: יש איזו חוה שדורשים אנשים שמבינים קצת בעבודות, וכדאי שאלו עם הילדים יסעו לשם. שם יהיה להם יותר טוב ויותר קל. יהיה להם אוכל יותר טוב. ככה הסבירו לנו.

ש. מי בעצם מסביר? תחת איזה הנהלה זה היה?

ת. תמיד היה שם 'פורארבייטר', כמובן אוסטרי. והוא היה אדם לא כל-כך רע. קיבלנו את פרוסת הלחם וצלחת המרק. ראית, עשו לי יום הולדת, כביכול. זה היה יום הולדת מאד מרגש מפני שקיבלתי כף אחת יותר מרק ויותר סמיך. אני לא אשכח את זה עד ש… לא היו הצעקות האלו שצעקו ה-SS-ים, שנל שנל. לא היה. כל אחד עבד לפי הקצב. כולם השתדלו כמובן לעשות הכל. ולא היינו הרבה, 30-40 איש. ולא היה כל-כך רע. היה יותר טוב משטרסהוף ומהגטו. היה יותר אוכל וגרנו בצורה יותר נורמלית. גרנו באיזה חדר עשוי עץ ענק. כל אחד קיבל את הפינה שלו. היו מיטות בקומות. כל אחד היה יכול להסתדר במיטה שלו, בפינה שלו. ולא היה הפחד הזה. בגטו כל הזמן היה פחד: מה יקרה מחר, איך יהיה מחר? לאן תסעי? ופה כבר הגעת לאיזה מקום. ועוד מבטיחים לך יותר טוב מזה.

אז באמת הוציאו אותנו. אמי אמרה שהיא גדלה בחוה של אבא שלה והיא מבינה קצת והיא מעוניינת. וגם האשה הזאת עם הילדים, שמעה ילדים, אז נסענו. אספו 17 איש ושלחו אותנו למקום ברכבת. הפעם רכבת של נוסעים וקיבלנו אוכל לדרך! אני לא זוכרת מה, אבל קיבלנו כנראה פרוסת לחם ונסענו ברכבת נוסעים. עד למקום שהגיעה הרכבת. אני זוכרת שחיכו לנו עם עגלה, לקחו אותנו, והאדם הזה שלקח אותנו אמר: אני המנהל. היה צעקן גדול, אבל חיצוני. ומיד הביאו אותנו לאיזה… באמצע היער היה איזה 'קסטל', איזה ארמון כזה, ומאחורנית היה איזה חדר ענק. כנראה זה היה חדר הציד. עם תנור כל-כך גדול שבחיים שלי לא ראיתי. שאפשר להכניס איזה צבי שלם לשם. ושולחן ענק. אבל שום דבר לא יותר. שולחן ענק ותנור. זה היה באמצע היער.

למחרת בבוקר קיבלנו אוכל. הילדים קיבלו חלב, דבר שלא ראינו כבר מזמן, לא ידענו איך הוא נראה. והוא הסביר שהוא יתן לנו כרטיסי מזון והם אחראים על התשלום, אבל כל אחד צריך לעבוד. והסביר מהי העבודה: יש עכשיו קציר וצריך לצאת לשדה ולעזור בקציר. כל אחד ישתדל לעבוד לפי יכולתו. גם הילדים, הוא אמר. ילדים קטנים לא, אבל ילדים כן יכולים לעזור בקציר. היינו 17 איש והוא מנה את האם ל5- ילדים, שהיתה מהיידוננש, על-יד דברצן, וקראו לה גברת בראונשטיין. אני לא אשכח אותה. גם את הילדים אני עד היום זוכרת. לכל ילד היה שם הונגרי ושם ביידיש. היא היתה אשה מאד מאד דתיה. מקרוב אף פעם לא הכרתי אשה עד-כדי-כך דתיה. שם הכרתי פעם ראשונה אשה כל-כך דתיה, לא מסורתית, אלא ממש חרדית.

אני יצאתי לעבודה כמובן עם אמי. בתחלה סחבנו את אחותי. והיא נשארה להכין לנו אוכל. כל אחד קיבל את הפינה שלו, הלכנו לקחת קש ועשינו לנו פינה. כל אחד עם קש ועל זה ישנו. כנראה נתנו לנו שמיכות שם. וכל אחד היה בפינה שלו עם הקש שלו. ויצאנו לעבודה. הוא צעק קצת, אבל היה אדם די אנושי.

לי היה עוד דבר — היתה לי פרוייליין מהאנשלוס, אוסטרית, שדיברתי אתה גרמנית וידעתי את המבטא האוסטרי-גרמני וזה מאד מאד עזר לי. אם היתה איזו פקודה ולא הבינו, אני מיד תרגמתי ועזרתי. והוא התייחס אלי בצורה אפשר להגיד נורמלית. לא טוב מדי ולא רע מדי. בכלל הוא התייחס אל היהודים לא מאד רע. קילל, צעק, אבל חוץ מזה לא הרים ידים או משהו. דרש עבודה, דייקנות. אני זוכרת שהוא אמר: אני רוצה שתעשו משהו, אבל תעשו את זה טוב, בדייקנות ומהר. תשתדלו. תמיד אמר 'תשתדלו'.

זה היה באמצע היער. לא אמרו לנו: מותר לטייל, אסור לטייל. הלכנו לטייל ביער. היער היה מלא פירות-בר. היה שם תות בר ואגסי בר ופטריות. יום אחד אני מטיילת ביער ואני רואה אשה מאד יפה, בלונדינית, עם ילד בגיל שנתיים ומשהו. והיא צועקת: פאפי, פאפי. אני ניגשת, אני מדברת אתה, ואני מביאה לה את הילד, שכנראה ברח. היא אומרת לי: את יודעת מי אני? את הברונית? שאלתי אותה, מפני שהיא היתה האחראית על הכל. אמרה: כן, אני אחראית על הכל. ודיברה איתי ושאלה אותי מאיפה אני יודעת גרמנית כל-כך יפה לדבר.

ש. גרמנית?

ת. כן, גרמנית אוסטרית. וסיפרתי, ועזרתי לה לקטוף שם כל מיני פירות בר. היו שם אוכמניות ועזרתי לה לקטוף. היא באה עם סל קטן ואני אמרתי לה: תשבי עם פופי, ואני הולכת לקטוף. קטפתי לה…

ש. זה גדל מתחת לשיח.

ת. כן, מתחת לשיח כזה. והיה מלא. זה היה יער שהלכו לערוך שם ציד. והיו הרבה פירות וגם פטריות. היא הסבירה לי איזו פטריה טובה ואיזו לא טובה. היה שמפיניון והיה עוד סוג של אורנית. ועזרתי לה לקטוף גם את זה. וכמובן שקטפתי גם קצת לנו. ושאלו אותי מאיפה יש לי, אז סיפרתי שהלכתי. לא כל-כך רצו להאמין לי, אבל אחר-כך ראו ש… היה שם גם נחל בקרבת מקום, שם עשינו כביסה. ואנחנו הילדים גם הסתובבנו בנחל הזה. והיו אנשים שהלכו שם לאזור דיג.

אחרי כמה ימים בא מנהל העבודה ואמר: הנה הכרטיסים שלכם וצריך שני אנשים שילכו לקחת את האספקה מהחנות. אחת צריכה לדעת טוב גרמנית והשני לסחוב. אז אני הלכתי עם גבר. אני ידעתי טוב גרמנית כמובן, והלכתי איתו לקחת את האספקה. באספקה היה קצת קמח. גם להם לא היה כנראה מספיק לחם. היה יותר מאשר לנו. היו שם שדות תפוחי אדמה שעבדנו בהם והם הרשו לנו לקחת כמה שאנחנו רוצים תפוחי אדמה. בהתחלה לא יצאתי. אחר-כך לקחתי אוכל לאמי לעזור שם בשדה. והוא אומר לי: את יודעת לעבוד הרבה יותר מהר מאמא שלך. תני לאמא שלך לנוח קצת ואת תעבדי. את ממש זריזה! את עושה את זה יפה ומהר. ועבדתי. לפעמים אמי ישבה עם אחותי חצי שעה-שעה לנוח, ואני עבדתי. הייתי ילדה קטנה בעצם. והוא אמר לי: את ילדה קטנה בעצם, תשארי בבית, תעזרי לה לבשל, לנקות את החדר. הוא לא נתן לי יותר לצאת לעבודה, רק לעזור לאמא שלי. את רואה שהוא היה אנושי. ולא יצאתי באמת אחר-כך לעבוד.

היו לנו כמה שעות חופש. לא עבדנו יום ולילה כמו במקומות אחרים. והתיידדתי עם האשה הזאת. היא סיפרה לי שבעלה קצין בצבא.

ש. עם הדתיה?

ת. לא, התיידדתי עם הברונית. היא סיפרה לי שבעלה קצין גבוה בצבא, והיא חושבת, אם היא תהיה טובה ליהודים אז בעלה יחזור. היא רוצה לעזור. היא לא אנטישמית, היא לא נגד היהודים. היו לה כל הזמן חברים יהודים. היא סיפרה שהכירה אנשים, שהיו מיודדים. היו גם ברונים יהודים.

אני ראיתי שהיה איתנו איזה אדם מבוגר ששולח מכתבים. הולך לדואר ושולח מכתבים. הוא היה פעם מנהל דואר בזגרב ושלח מכתבים. אמרתי: למה שלא אשלח מכתבים? למי אשלח? אבא שלי לא ידעתי איפה הוא, אז שלחתי לגויה שהסתרנו אצלה את הדברים. אני לא יודעת אם המכתב הגיע, אבל אני שלחתי פעם מכתב. וכמובן הוא אמר לי לא לכתוב את שמי, רק בתוך המכתב, בחוץ לא. את הכתובת, רק איפה שאני שולחת. ושלחתי.

אני זוכרת שהגיע ראש השנה ליהודים. בראש השנה עבדנו אבל ביום הכיפורים ביקשנו מאד מאד שיום אחד לא נעבוד. והרשו לנו. אבל פתאום מגיע קצין מהמשטרה שהיה אחראי שם על הסדר ומביא לנו עוגה. קצין גוי! הוא הסביר לנו שאת הצלב הוא עונד רק על היד, אבל בלב שלו אין שום דבר. הוא נתן לנו את העוגה, לא אשכח את זה, ואיחל לנו כל טוב. אחרי כמה זמן באה פקודה שצריך להעביר אותנו. היינו כמעט שלושה חודשים.

ש. איך קראו למקום הזה?

ת. קראו לו פיינגרטן. היום יש שם בית הבראה. הפכו את המקום לבית הבראה מפורסם. זה לא רחוק מוינה. ובנובמבר אמרו שקיבלו פקודה להעביר אותנו בחזרה ויקחו אותנו. בא מישהו, שוב נסענו ברכבת, לא ברכבת משא. וביקשנו שיתן לנו לקחת איתנו קצת תפוחי אדמה. והוא נתן לכל אחד כמות. לקחנו איתנו תפוחי אדמה. ועלינו על הרכבת והגענו למקום לא רחוק משם שנקרא ויידהופן.

שם מצאנו 40-50 איש, בלי ילדים, ממש לא ראינו ילדים. כשהגענו אמרו שהמקום לא בסדר כי פרצה מחלה שקוראים לה סקרלטינה, שמאד מאד מדבקת, ואין לנו ברירה, אנחנו מוכרחים להכנס לצריף. בצריף נקבל מקום ונשמור כמה שאפשר. מי שאין לו כינים, בדרך-כלל לא מקבל. אבל אסור שנהיה קרובים אחד לשני ושלא נשתה אחד אחרי השני ולא נאכל. וסקרלטינה זה עם חום מאד גבוה. אחרי יומיים או שלושה שהיינו שם, אחותי הקטנה קיבלה ועברה את זה בצורה מאד קלה. אחותי הבינונית קיבלה מאד קשה. ואני, ששכבתי בין השתים, לא קיבלתי. היה לה חום מאד גבוה ותרופות לא היו.

ש. את גם קיבלת?

ת. לא, אני לא. אני שכבתי בין שתי האחיות שלי ולא קיבלתי. תרופות לא היו שם. היה שם רופא ולא ידע מה לעשות. לא רחוק משם היה מנזר והיו שם כמה אחיות. הוא נסע למנזר לקבל תרופה או עצה. במנזר אמרו שאם יש אדם שכבר התרפא — לתת ערוי דם מאדם שאחרי המחלה לאלה שמאד חולים. אולי זה יציל, אבל זה לא בטוח. תרופות לא היו להן. אספירין כן היה. חוץ מזה שום תרופה. אז הוא לקח את אחותי ועשה ערוי דם שם כנראה מאחד שהתרפא מהמחלה, ואחותי חזרה לאיתנה.

ואמי היתה צריכה לצאת. אני כבר לא יצאתי אז לעבודה, נשארתי עם האחיות שלי. שם לא היו צריכים ילדים, היתה עבודה מאד קשה, עבודה ביער. עבדו וחטבו עצים. היה מאד קר, נובמבר, ושלג מאד גבוה. מאד מאד קר, אני זוכרת. לא היו לנו מספיק שמיכות ולא חיממו את הצריף הזה. סבלנו מאד מאד. היינו שם עד פברואר.

ש. את יכולה לתאר לנו מי היו האנשים האחרים?

ת. האחרים היו אנשים רובם מיוגוסלביה. היה שם איזה סיפור שהלך. היה קצין משטרה שהיה אחראי על המקום. הוא היה צולע, הוא נפצע במלחמה ונשאר בבית והיה אחראי על המקום. וסיפרו שלאדם אחד יש שתי בנות מאד יפות, שלא ראינו, והן הלכו לנהל את הבית שלו. לקחו אותן לנהל. והיו כל מיני סיפורים מסביב. אני לא יודעת אם זה היה נכון, רק שמענו. וזה אדם מאד רע, ושנזהר, לא נעשה כלום.

היה שם מנהל עבודה יהודי שהיה אחראי. אז אמרו שזה אבא שלהם, המנהל עבודה. והוא דרש הספק מנשים ומגברים. אני זוכרת שאמי היתה מאד חלשה. לא פעם אחת הוא צעק על אמא שלי, ועל הילדים, שנהיה בשקט, שלא נפריע. ולנו היו כמה תפוחי אדמה מהמקום שממנו באנו וגם למשפחה השניה. והם אמרו שצריך לחלק בין כולם. אז חילקנו בין כולם את כמה תפוחי האדמה האלה. אוכל היה מעט מאד. נתנו איזה מרק וחתיכת לחם, זה מה שהיה. אבל היה. ולשתות כמובן תה או קפה. יותר תה מאשר קפה, מהצמחים של הסביבה.

בפברואר קיבלו צו להעביר אותנו בחזרה לשטרסהוף. נסענו, שוב ברכבת, לא בקרון נוסעים ולא בקרון של משא. הגענו לשטרסהוף. מצאנו שם המון אנשים.

ש. החזירו אתכם לשם?

ת. כן, החזירו אותנו לשם.

ש. זה כבר מרץ?

ת. זה פברואר. ושם שוב עברנו חיטוי ואמרו שעכשיו אנחנו נוסעים לטרזינשטט לזונדרלאגר — מחנה מיוחד תחת פיקוח שוויצי. מקום נפלא. כל-כך הרבה דיברו על המקום הזה, כמה שזה טוב ויפה. וחשבנו שזה ככה. ושוב, אחרי שעברנו את החיטוי, עלינו לרכבת משא והתחלנו לנסוע ברכבת. כל הדרך היו הפצצות אויר.

אחת הרכבות קיבלה הפצצה מהאויר. זרקו אותנו הצידה. צעקנו: תעזרו לנו, תוציאו את הפצועים. במקום לעזור זרקו את הקרון הצידה, לקחו פח בנזין, שפכו על הרכבת והציתו אותה.

ש. מי עשה את זה?

ת. הגרמנים. כל הזמן היה לנו ליווי של אנשי SS.

ש. זו היתה רכבת עם הרבה קרונות?

ת. הרבה קרונות.

ש. קרון אחד קיבל?…

ת. כן, נפגע. אז במקום להוציא את ה… לעבוד קצת. כנראה האנשים שלא היו פצועים קפצו, אני מתארת לעצמי, לא ראיתי כי זה היה אחורנית. אי אפשר היה לראות רחוק כי היה אשנב קטן, זו היתה רכבת משא עם אשנב מאד קטן ועם חוטי תיל ואי אפשר היה לראות מה נעשה, רק מה שסיפרו אנשים. והאנשים הנפגעים, פשוט הציתו אותם ביחד עם הקרון. שיהיה אפשר להעביר את הרכבת. ועמדנו שם כמה זמן, יום יומיים, ואחר-כך הגענו לטרזינשטט.

בטרזינשטט שוב חיטוי, רישום. ואני רואה שעושים לכולם חיטוי, ואחר-כך בצד לוקחים את הילדים, הגברים, הנשים…

ש. אבל לפני שהגעתם לטרזינשטט בטח שמעתם קצת על טרזינשטט. לא שמעתם?

ת. שום דבר. לא ידענו על אושויץ מילה.

ש. לא אושויץ…

ת. בכלל, שום דבר.

ש. לא, חשבתי האם ידעתם שנוסעים למקום טוב?

ת. חשבנו שנלך הלאה למקום טוב. לא ידענו מה זה טרזינשטט. אחר-כך אני אספר לך מה זה טרזינשטט, מה זה היה. וראיתי שם אחרי שהתרחצנו… לא זכור לי שהחזירו לנו בגדים. חלק מהבגדים החזירו לנו. זה היה פברואר, קר מאד לעמוד שם ערומים לגמרי עד שצילמו אותנו וכו'. ראיתי שלוקחים את כל האנשים, לוקחים איזו מכונה כזאת וגוזרים את השערות. לכולם, ממש קרחת. אני כל-כך נבהלתי, התחלתי לצעוק לשוטרת ה-SS: לא לגזור! והיתה לי צמה מאד ארוכה ויפה עם סרט.

ש. איך הצלחת לשמור עליה מהכינים?

ת. אני אספר לך: אמא שלי בדקה אותנו ואני בדקתי את האחיות, ושמרנו על זה, כי בכל מקום אמרו שאם יהיו לנו כינים נקבל את כל המחלות. הזהירו אותנו. אז שמה ראיתי שגוזרים לכולם את השערות, נבהלתי והתחלתי לצעוק: לא לגזור! הסתכלה עלי — איך אני מעזה לצעוק. לא ידעתי מה זה בדיוק SS. אי אפשר. כשלא היית במחנה יותר גרוע. ראיתי אנשים נורמלים עד עכשיו פחות או יותר. אז היא ענתה לי: תראי, אם אין לך כינים, אני לא אגזור לך את השערות. היא היתה כל-כך בטוחה. והיא זרקה אותי ליהודים שגזרו את השערות, שעבדו רק בזה שגזרו את השערות. ובדקו אותי ואמרו שאין לי. אז היא אומרת לי בגרמנית: אם אני הבטחתי לך לא לגזור, אני לא אגזור! ככה הסתכלה עלי, איך אין לי כינים. היא לא יכלה להאמין שאין לי כינים. אמרתי שגם לאמא שלי ולאחיות שלי אין כינים. אז הם בדקו ולא גזרו.

יצאנו משם עם השערות ועם הצמה שלי. יש לי תמונה על כך. זו היתה ההתנגדות שלי הראשונה, הממשית. זאת אומרת התנגדתי ולא ידעתי מה אני עושה. את יכולה לקבל כדור ממש ולההרג שם. היא היתה אשה מאד צעקנית וגסה, ה-SS הזאת. היא הסתכלה עלי במין מבט כזה: איך היא מעזה? היא לא אמרה לי, רק הסתכלה עלי ואמרה: אם אין לה כינים, לא אגזור. יצאתי משם גאה עם השערות ובגדים אזרחיים. שם לא נתנו בגדים עם פסים, בטרזינשטט. זה היה זונדרלאגר. מבחוץ זה נראה כאילו שאין שם שום דבר. בתוך הלאגר היה.

הגענו לשם, ואני לא אשכח. התחלנו לראות שם אנשים שלא היו אנשים. חשבתי שהם יצאו מהקבר. צלם אנוש… בכלל בכלל… היו עור ועצמות. לא ידעתי עוד. אמרו שאלה כולם חולי טיפוס. יש טיפוס ראש ויש טיפוס בטן. וכדאי לגזור את השערות, אחרת אקבל טיפוס. כי אם כינה אחת תעקוץ אותי, יהיה לי מיד טיפוס. לא ידענו מה לעשות, למי להאמין.

הגענו לשם, קיבלנו חדר, מין 'קסרנה' כזה, שגרו המון המון אנשים, אני לא יודעת כמה. כל אחד קיבל פינה. אנחנו קיבלנו פינה קטנטנה, שלוש קומות של מיטות היו, על-יד החלון. אבל החלון היה סגור. כנראה שהחלון צפה מחוץ למחנה מפני שהוא היה מאד סגור. אמרו שזה 'פארקשטרסה 2'. פארקשטרסה 1 זה הקומנדו, ופארשטרסה 2 זה בנין של אבן. אולם מאד גדול.

אמרו שכל האנשים שלא חולים צריכים ללכת לעזור לעבוד בכל מיני עבודות: נקיון של המחנה, כביסות ועבודות. אמי השאירה אותנו בבית לבד ואני שמרתי על שתי האחיות שלי. כל הזמן או אחת או השניה היתה חולה. לא היה לנו מספיק בגדים. קיבלנו כל מיני מחלות, כאבי גרון, כאבי בטן וכל מיני מחלות. אבל לא טיפוס. התחיל להיות קצת יותר חם בחוץ, ואני הלכתי לטייל, היה אפשר לצאת.

ש. איך האוכל?

ת. האוכל היה מרק, פרוסת לחם ועוד משהו. העיקר מרקים עם איטריות ותפוחי אדמה. לא תפוחי אדמה ממש אל קליפות תפוחי אדמה. כל מיני ירקות. מין מרק כזה שנותנים לחיות. אני חושבת שהחזיר של השכן שלי קיבל מרק יותר טוב. זה מה שנתנו שם. ואנשים עבדו בכל מיני עבודות. היה שם בית חולים. תרופות לא היו.

אמנם באו השוויצרים והראו להם את ה… היה שם גן ילדים, אבל היה ריק. המחנה לא היה מלא. ראו שאין בו הרבה אנשים. אבל היו כמה אנשים. דיברו כל השפות: צ'כית, יידיש, עוד כמה שפות. ויום אחד יצאתי ואיזה שוטרת SS עבדה באיזה משתלה, והיה שם קומנדו לא רחוק משם. ובאה אשה מבוגרת, בעיני היתה מבוגרת, ראתה אותי וצעקה ביידיש ובפולנית: "למה את חיה? ואיזה שערות יש לך! איך יש לך שערות?" וזרקה אותי לשוטרת ה-SS. ואמרה: "למה היא עוד חיה?!"

ש. היא היתה יהודיה?

ת. יהודיה כמובן. היא דיברה יידיש. היא היתה מפולניה כנראה. פולנים ידעו יידיש. איך אני עוד חיה ואיך יש לי שערות. וזרקה אותי לשוטרת SS. לא אשכח את זה. אז היא אמרה: הזמן שלה גם יגיע. שהזמן שלי יגיע. לא ידעתי איזה זמן צריך להגיע, אבל היו לי תמיד חששות. הפחד חי בתוכי כל הזמן. ואבא שלנו לא היה איתנו, אז היה עוד יותר פחד: איפה הוא. כל הזמן הדאגה איפה הוא. ראיתי וברחתי.

למחרת ראיתי שהיא עוד עובדת שם וניגשתי לשוטרת ועזרתי לה שם במשהו בגינה, חממה כזאת. ודיברתי איתה גרמנית והיא שאלה אותי מאיפה אני. סיפרתי לה מה עברתי, מאיפה אני. והיא סיפרה לי שפה היו המון אנשים ושלחו אותם לפרניקטונגס-לאגר. אז עוד לא הבנתי מה זה פרניקטונגס-לאגר. מחנות השמדה. היא סיפרה לי. אז שמעתי את המילה פעם ראשונה בחיים שלי. שאלתי כמה אנשים ולא ידעו בדיוק להגדיר לי מה זה. אמרו ששלחו אותם מפה ברכבת ולא בטוח שהם יחזרו…

אז היא אמרה לי: תראי, פה אוספים את הילדים ויש הצגות. שאני אשתדל לא ללכת לשום הצגה, כי אומרים שאוספים את הילדים. ואפילו שמחלקים סוכריות ושוקולדים, שלא אקבל, או אם אקבל לזרוק ולא לאכול אותם. יכול להיות בפנים משהו. היא לא הגדירה לי מה. ושאף פעם לא אלך למקומות שיש בהם הרבה אנשים. כי אוספים ילדים ושולחים אותם מפה. זה היא אמרה לי. תראי, שוטרת SS. דיברתי איתה כמה פעמים.

ואני זוכרת שסיפרו שמגיעות רכבות מכל מיני מקומות עבודה ומביאים גם אנשים מהעיר שלנו. ושאני אצא לתחנת רכבת, אולי אבא שלי בפנים, בתוך אחד הטרנספורטים. אז הלכתי לשם לראות את התחנה איפה שמביאים את האנשים. מה ששם ראיתי… כל עוד אחיה, לא אשכח. פתחו את הקרונות. אני לא ראיתי אדם אחד שירד מהקרון. או שכבר היה מת, או שקלחו אותו באלונקה. ישר לקחו אותם לאיזה צריף. היו שם כמה צריפים גדולים. זה היה קודם מחנה צבאי של הצ'כים. וסיפרו שהם חולים מאד ולרובם יש טיפוס, ושיותר לא אבוא לתחנת רכבת, כי אקבל את כל המחלות פה. וגרשו אותי משם. לפעמים כן הלכתי אבל הסתכלתי מרחוק מאד. כל פעם שהגיעה רכבת, תמיד ראיתי אותה תמונה: שאנשים לא יורדים מהרכבת, לוקחים אותם, והחלק הגדול אינם בחיים.

לא הבנתי בדיוק מה קורה, הייתי קטנה. ושאלתי. קיבלתי כל מיני תשובות. אני לא יודעת אם נתנו לי את התשובה האמיתית. אני לא רציתי להאמין, לא נכנס לי. זה היה הכל בתת-הכרה, לא רציתי להאמין מה שקורה עם האנשים. והתחילו אז לספר על מחנות ההשמדה, אלה שהגיעו. והגיעו משם. חלק הגיע ברגל. מכל מיני מחנות, כשהגיעו האמריקאים או הרוסים, אני לא יודעת איזה צבא הגיע — אז גרשו אותם או ברגל או העמיסו אותם על רכבות, והם הגיעו לטרזינשטט.

אבל אני אמרתי: אבל זה זונדר-לאגר, זה מחנה מיוחד, זה תחת השגחה של שוויץ. שמענו שמביאים שם מתנות לילדים. היו חנויות כל-כך אלגנטיות ברחוב הראשי, וגנים ציבוריים מאד יפים. היה תיאטרון וקולנוע. אבל לא בשבילנו, רק בשביל השוויצרים. היה כסף, אבל הכסף… נתנו כמה גרושים…

ש. לא הבנתי…

ת. אני אסביר לך. כדי להראות…

ש. איפה שם?

ת. בטרזינשטט בזונדר-לאגר, איפה שהייתי. היו חנויות מאד מאד אלגנטיות ברחוב הראשי מלאות כל טוב. אפילו היה מחיר כמה עולה כל דבר. היה תיאטרון, והיה גן ציבורי מאד יפה ומסודר, שאת חשבת שאת באמת בגן עדן, אבל לא בשבילנו. רק בשביל ההצגה לשוויצרים שבאו לבדוק את המחנה. רק הצגה.

ש. כלומר בשביל הצלב-האדום?

ת. בשביל הצלב-האדום. זה היה תחת השגחה כביכול, והם לא ידעו מה שנעשה שם. הם לא ידעו שכל יום, מי שחלש…

ש. את רוצה לומר, שכל מה שסיפרת עכשיו…

ת. זה היה רק בשביל ההצגה, בשביל הפרסום של המחנה. ושום דבר לא היה אמת! שום דבר! לא היתה חנות לקניה, זה היה רק תערוכה, אפשר להגיד.

ש. חלון ראווה?

ת. חלון ראווה ותערוכה! ולגן אסור היה בעצם להכנס. זה היה סגור. רק באותו היום שבאו אז הרשו קצת יותר. מי שנראה כמו בן אדם, אז עוד הרשו לו לצאת ולטייל קצת. אבל היתר לא.

במחנה היו שני צריפים ענקיים. לאחד קראו 'האמבורגר קטאנה' ולשני קראו 'האנובר קטאנה'. שני אלו היו בתי חולים. כאן אכלסו את כל האנשים שהורידו מהרכבת והיה להם טיפוס. כמעט כולם היו חולים, אלה שירדו. היו בתת-תזונה כולם. שנית, פתאום התחלתי לראות בגדי פסים. לאף אחד לא היו שערות, וראיתי את המספרים ושאלתי מה זה. אמרו שעשו להם את זה.

והתחלתי לשאול את עצמי איך זה יכול להיות דבר כזה? איך נראים האנשים האלה? הם לא כל-כך מבוגרים בעצם. תת-אנוש. איך השפילו אותם? ולא ראיתי ילדים. שאלתי איפה הילדים. אז אמרו לי: אל תשאלי את השאלה הזאת אף פעם. לא הבנתי למה אסור לי לשאול איפה הילדים. למה אין ילדים. אמרו: אל תשאלי! תעשי טובה ואל תדברי על הילדים.

דיברו שם כל השפות: פולנית, רוסית, צ'כית, שבדית, הולנדית. כל השפות. היה מין מגדל בבל. ולא כולם הבינו את כולם. עם יידיש אפשר היה להסתדר. ואני לא הבנתי אז טוב יידיש. גרמנית הבנתי אבל יידיש לא דיברנו בבית ולא הבנתי. ואת הסיפורים שלהם היה מאד קשה להבין. ושמעתי שם דברים נוראים. שההונגרים היו שנה וחצי במחנה. הפולנים היו שם כבר שנים, והם היו הקאפואים. מה זה קאפואים? היו מאד רעים להונגרים ומאד קינאו בהם שהם עוד נראים עם צלם אנוש. הם כבר היו שם שנים. והתנהגו מאד לא יפה להונגרים.

והתחילו לספר על כל מיני מחנות עבודה. סוביבור — שמעתי את המילה סוביבור פעם ראשונה. שלקחו מהונגריה, גם מהעיר שלי, הרבה אנשים לסוביבור. זה היה מין מחנה כפיה. ושם הרגו את כולם בכל מיני צורות. ופרטו את צורות ההריגה. אמרתי: את אבי לא הרגו. אני לא מאמינה שהרגו. התחלתי לבכות נורא. אמרתי: את אבא שלי לא הרגו. אל תדברו ככה! סיפרו שמהעיר שלי היו בסוביבור. ובאמת אני כל הזמן ציפיתי וחיכיתי.

יום אחד שומעים צעקות, יריות, ומישהו צועק: תדעו לכם, זה היום האחרון שלכם! כל המחנה מלא פצצות. מחר יעוף כל המחנה באויר, ואף אחד לא ישאר. חלק האמינו, חלק לא. הנה כבר הרוסים מגיעים. כבר יש כאלה ששמעו. שומרי המחנה שהיו צ'כים שקראו בעיתון שהם מאד קרובים למחנה ועוד יום יומיים הולכים להשתחרר. הם כבר ידעו את זה. אנחנו עוד לא ידענו. ואמרתי לאמא שלי: את שומעת? אני שומעת פצצות! זורקים פצצות, יורים. אמרתי שאני מוכרחה להסתכל. מה עשיתי? היה שם מין גגון. עלינו ילדים, היתה שם עוד משפחה אחת עם ילדים. עלינו על הגג, הסתכלנו וראינו באמת קרבות לא רחוק. אפשר היה לראות. ראיתי שבאים טנקים מרחוק ובאמת הרוסים מתקרבים למחנה. אמרו שהרוסים ישחררו אותנו.

למחרת בבוקר יצאנו, הילדים, לחצר. שמענו הרבה יריות.

ש. באיזה תאריך?

ת. זה היה ב6- למאי. יצאנו, ופתאום התקרב טנק לשער הראשי, שבר את השער ונכנס. ורואה כמה ילדים. לוקח דברים וזורק למטה. הסתכלנו מה זה. היו מפוחיות פה קטנטנות כאלה וכמה סוכריות עם שוקולד. וצעק: יבריי, יבריי! אני יהודי, אני יהודי! כך התחיל השחרור. השחרור היה קשה מדי למשפחה שלי. לשמוע את כל הסיפורים האמיתיים ולראות מה בעצם היה הזונדר-לאגר. מאחורי המחנה היה בדיוק אותו קרמטוריום, אותה משרפת גז כמו באושויץ. היו יכולים לעשות אותו דבר מה שבאושויץ. היה להם. וכל האנשים שסיפרו, התחילו לספר שבעצם היו במחנה השמדה והתחילו לספר מה זה מחנה השמדה. לשלוח אותם לגז, להרוג אותם בגז ואחר כך לשרוף אותם במשרפות ועוד דברים כאלה. והתחילו באמת לשמוע מה שבאמת עשו הגרמנים. לאט לאט.

אחרי השחרור היו איזה משרדים. היה אפשרי לשים פתקאות לשאול שאלות בקשר למשפחות. לשאול לאן נסעו מכל עיר.

ש. חיפוש קרובים.

ת. כן, מין חיפוש קרובים. אז אמי הלכה לדבר עם אחד הפקידים. היו שם פקידים גבוהים. אומרים שגם קרייסקי היה שם. אמנם קרייסקי המיר את דתו ויותר מאוחר היה נוצרי. אבל לא קיבלו את זה. ואמי סיפרה שאחותה ואחיה מעיר לגזם ושרושפטק, היו בגטו שם. אז אמרו שבקושיצה מסרו אותם לגרמנים והם נסעו לאושויץ. את המילה אושויץ כבר שמענו — מחנה השמדה. ישר לאושויץ, כי לא היה צעיר ולא היה מספיק בריא. אז לא חזר משם. אמא שלי התחילה לחפש אנשים מהעיר שלה. היא שאלה אם ראו אותה. היא לא היתה מאד מבוגרת, שנתיים שלוש יותר מאמא שלי. והבת שלה גם כן היתה. ולא חזרו. אמרו לא. לא ראו אותם. אמרנו שהם היו מאד עשירים. אמא שלי אמרה שהם היו בעלי אחוזה. נו, אז אין לך מה לחפש. לא ענו. אין לך מה לחפש. לא הבנו למה. אחר-כך סיפרו שלדוד שלי הרביצו בגטו, אבל חזר. ושלחו אותם לאושויץ.

בסדר, חשבנו שאף אחד כבר לא יחזור. אמרו שמי שיש לו קרובים ומשפחה, יכול לכתוב מכתב, גלויה. כתבנו גלויה. למי כתבנו? לאותה גויה שהסתרנו אצלה דברים.

בימים הראשונים היתה אוירת נקמה. תפסו גרמנים והשפילו אותם. גם גזרו להם את השערות. היו כאלה שהלכו והתנקמו בהם. אבל היה משהו הכי הכי מוזר ומפתיע. שהגרמנים התחילו לברוח. והרוסים תפסו כמה והתחילו לראות שהם כל כך מלאי… פתאום הורידו את המגפים. המגפים היו מלאים מלמעלה עד למטה תכשיטים!

ש. של הגרמנים?

ת. של הגרמנים שתפסו אותם. וגם לנשים — החזיות, השרוולים, המגפים. לא ראיתי כל-כך הרבה תכשיטים ביחד. איך אפשר לקחת כל-כך הרבה תכשיטים. כנראה היו כאלה שגם הצליחו לברוח עם התכשיטים. אלה שתפסו, היה ממש מפחיד כמה שיכלו לאסוף תכשיטים ולצבור ולשמור ולברוח עם זה. כמובן אלה קיבלו עונשים. אלו היו כנראה הצוות. זה גם כן היה נורא. התחלנו לקחת לבנים מהקיר ולזרוק לכיוון אנשי ה-SS. לא יודעת אם פגע או לא. ובא טנק, העמיד אותם בשורה. קודם שאלו שאלות, אם היו בצוות וכו'. אמרו שכן. העמידו אותם בשורה, לקחו את הטנק ועלו עליהם. זו היתה הנקמה הראשונה שראיתי. יותר נקמות לא ראיתי, רק שמעתי. זה היה קשה לראות. שמענו על כל מיני נקמות שעשו היהודים, וגם הרוסים. הרוסים, אמרו שגם כלפינו וגם כלפי האוכלוסיה הגרמנית היו יותר גרועים מאשר האמריקאים. זה סיפרו.

אמרו שאסור לנו לנסוע הביתה. וגם אם היינו רוצים לנסוע הביתה, לא היה במה. קודם כל אנחנו צריכים לאכול קצת ולהחליף בגדים. והשוויצרים ואחר כך התחילה הסוכנות היהודית — שולחים משלוחים מאמריקה. אז נזכרו בנו. בגדים ואוכל התחלנו לקבל. אני לא יודעת בדיוק איזה אוכל, אבל סיפרו שזה מה שהצבא הרוסי מקבל. אחר כך התחילו כנראה לתת קצת יותר אוכל.

ואיזה יום ראינו שמגיעים אוטובוסים עם הסמל ועם הדגל הדני, ולוקחים את האנשים הביתה אחרי כמה ימים של השחרור.

ש. עם הסמל של הדנים? אבל איזה צבא?

ת. לא צבא. הגיעו אוטובוסים למחנה, עם סמל דני, והתחילו לקחת אנשים לדניה, הביתה. והתחלתי כל-כך לבכות. אמרתי: גם אני רוצה הביתה! אז עוד לא ידעתי איזה בית מחכה… אז לאט לאט החליפו לנו בגדים. התחלנו להראות כמו בני אדם. נשים התחילו להצמיח שערות. ואמרו שנורא קשה לשלוח אותנו מפני שהצבא הרוסי צריך את המסילות ואת הקרונות. היינו שם יותר מחודש.

ש. איפה?

ת. בטרזינשטט, אחרי השחרור. ואנשים התחילו לברוח מהמחנה הביתה וגם התחילו לשלוח. אבל איך שלחו אותנו? תחת השגחת הצבא הרוסי. לא מספיק שעברנו מה שעברנו. הם עלו על הרכבת, החיילים, והתחילו לצעוק: למי שיש תכשיטים, למי שיש וודקה, למי שיש שעון — שניתן להם. היו כאלה שהיה להם וודקה, שהיה להם שעון. נתנו להם, והלכו. והיו כאלה שרצו בחורות. ועד שגרשו אותם מהרכבות… בכל תחנה שעברנו בחזרה הביתה, נעצרנו. לפעמים שעות, לפעמים ימים. ובאו מהקהילה היהודית של המקום והביאו לנו סנדביצים ושתיה. בכל תחנה שעברנו בחזרה.

כשהגענו לגבול הונגריה, עברנו דרך צ'כיה להונגריה. ופתאום אנחנו רואים שבאמצע המרכז שנוסעים, על-יד תחנת הרכבת יש איזה מרכז, וכמה רוסים תלויים שם עם הרגלים למטה, הרוגים. שאלנו למה, אז אמרו שהם תקפו אנשים וגנבו. הם לקחו את החיילים שלהם, ירו בהם ותלו בככר או על-יד התחנות, כדי להראות לנו שהם בסדר. טוב, הגענו להונגריה.

בהונגריה נסענו לעיר שלנו. אז עוד לא ידענו מי נשאר בחיים ומי לא נשאר בחיים. היתה שם איזו קהילה קטנה יהודית שהתארגנה כבר. אמרו שיתנו לנו איזה חדר עם מיטות ואנחנו יכולים להכנס לשם, ואחר כך לראות מה עם הדירה שלנו ולהכנס לדירה אם אנחנו רוצים. אמי אמרה שקודם תלך לגויה לשאול. כתבנו לה מכתב שתחפש את אבי. אולי היא מצאה. ובקהילה היהודית לא ידעו שום דבר.

אז הלכנו לגויה. היא היתה בסדר גמור. פתחה את הבור, נתנה לנו מה שיכלנו אז לקחת, כל התכשיטים. עד היום יש לי עוד אחד מזה. והיא אמרה שהיא קיבלה את המכתב שלנו. היא פחדה לענות. והיא חיפשה את אבא שלנו. היא הלכה לקהילה היהודית ושאלה. שם היא מצאה בחור שהיה ביחד עם אבא שלי. היא אמרה את השם, ואמרה: תלכו מהר לשם, הוא ברח לאחות שלו לבוקרשט. זה מה שהיא ידעה. לא ידענו אם זה אמת.

הלכנו לדירה שלנו. רצינו להכנס לדירה. היו לנו מפתחות לדירה. שמרנו באיזה מקום ומצאנו את המפתחות. צלצלנו בשער. זה היה שער וכניסה דלת. לא כמו פה. קודם שער לחצר. יצאה איזו פרימיטיבית אחת, איזו כפרית גדולה שמנה כזאת. צעקה: מה אתם רוצים? אמרנו שזה הבית שלנו. "זה לא הדירה שלכם! זו דירה שלי!" אז אמי התקרבה לדירה, ממש לכניסה. פתחנו את הדלת בכוח ורצינו להכנס, והיא דחפה אותנו. אמא שלי ראתה את כל הדברים, גם הפמוטים, שהשארנו שם, ודברי כסף על ה'בופה' ועל הטואלט. אפילו התמונות היו. והיא לא נתנה להכנס… היא הראתה ניירות, הראתה שקיבלה את זה מהממשלה וזה שלה. בשום צורה לא נתנה להכנס. אי אפשר היה להוציא שערה אחת מהדירה. שום דבר!

אז מה שהיה לנו לקחנו, ואמא שלי חזרה למקום של הקהילה היהודית. סיפרה שאבי כנראה בבוקרשט. אבל אז לא היתה תקשורת כמו עכשיו לשאול בטלפון. רק מצאנו את הבחור הזה שהיה עם אבי. הוא סיפר, שכל הקבוצה נשארה בחיים עד שהגיעו הרוסים. ראו שה… איך אני אסביר לך את זה? הם היו בשדה תעופה, יהודים עובדים. היה להם פס צהוב וטלאי. פס זה עבודת כפיה וטלאי זה יהודים. והמפקד שלהם היה אדם די טוב. הוא ראה שזה הסוף ויהרגו אותו ברגע שישתחרר שדה התעופה. אז הוא אמר: אם אתם תתנו לי כסף, מהיום אתם פועלים. שאני אוכל להחזיק אתכם לתת לכם אוכל עד שיבוא השחרור. זה שבוע שבועיים. ואתם תעבוד מהיום כפועלים לא יהודים. אני רק דורש דבר אחד — תתנו לי מכתב בשלו בשלוש שפות שיוכיח שאני הייתי בסדר איתכם. שלא יעשו לי ולמשפחתי כלום. אז הוא אמר: תלכו לבתים שלכם ותוציאו מה שאפשר למכור, שיהיה לנו כסף למזון. כי כבר לא קיבלו מהממשלה את תקציב הצבא. והוא שמר עליהם כפועלים שם. אבל היה רב אורתודוכסי ביניהם. והוא לא רצה אף פעם לגזור את הפיאות והזקן. ואכל כשר. לא ידעו מה לעשות איתו, איפה להחביא אותו. הוא יהודי ורואים עליו. על היתר לא ראו, את יודעת, הם התלבשו כמו פועלים. והיו מסכימים, מי שהיה לו זקן או משהו, לגזור. אז אחד אומר: "תראו, את הבית שלי תפס הקומנדו הגרמני". אחד שהיה איתם בעיר דברצן, בשדה התעופה שעבדו שם. "ואף אחד לא יחפש במרתף של הקומנדו. נחביא אותו שם". אבל איך לתת לו אוכל עד שישתחררו. לא ידעו אם זה יום, שבוע, שבועיים? לא ידעו. היו עליות וירידות. פעם עברו הרוסים את הדונאי, אחר כך חזרו, ושוב. פעמיים כבשו את הדונאי. היו פעמיים קרבות על הדונאי. ולא ידעו מה לעשות. ובאו כל מיני שמועות, הרוסים פה, הרוסים שם. ואחד אחד לפי תור לקח אוכל יום יום, עד שבאמת השתחררו.

כשהשתחררו היהודים מהנאצים ומההונגרים, אז הרוסים החליטו שצריך כוח עבודה וצריך לאסוף את כל הצבא שנשאר, החיילים והפועלים, לעבודה. שיתקנו את שדה התעופה שהיה מפוצץ ופסי רכבת לא היו. לקחו אותם לעבודת כפיה בחזרה. היו כאלה שלקחו אותם ישר אליהם לסיביר. ביחד יהודים וגויים, זה אצלם לא שיחק מי יהודי ומי גוי. זה הוא סיפר לנו. וגם הוא ואבי. שניהם ברחו ולא תפסו אותם לקחת אותם למחנה. אבי שמע שיש לו אחות בבוקרשט, בבוקרשט לא לקחו את היהודים, וכנראה שאבי באמת ברח לבוקרשט.

אז איך לנסוע לבוקרשט, עם 3 ילדים קטנים ובלי רכבות. אז לא היו כרטיסים או כסף. היה קשה מאד לעלות לרכבת. ביקשנו נורא מהקהילה היהודית שיעזרו לנו לפחות להגיע לגבול רומניה. אולי ברומניה יהיה יותר קל. לא ידענו שגם שם אי אפשר.

אחרי הרבה בקשות והתחננות, לקחו אותנו לאחת הרכבות שהיתה מלאה חיילים רוסים. ריחמו עלינו ונתנו לנו לעלות על הרכבת. והגענו באמת לקלוז'. בקלוז' היתה קהילה יהודית עוד פעם. גם הם לא נשארו. גם הם עברו את כל המחנות. אבל הם שמעו את הסיפור שלנו ואמרו שהם מוכנים לעזור לנו להגיע לבוקרשט.

בדרך לא דרך הגענו לבוקרשט. שם כבר פעלה הסוכנות היהודית. ושם באמת, את מי ראיתי קודם? את הדודה שלי שראיתי בתמונה. ונתתי צעקה. היא עבדה בסוכנות, ושאלתי מה עם אבא. היא אמרה שאבי באמת כאן. וככה הגענו. ואבא אמר שכולם אמרו לו שאנחנו לא בחיים. אחר-כך הוא אמר שנחזור לחפש קרובים בהונגריה. שמענו שיוצאות אוניות מבוקרשט עם יהודים לישראל. אז עוד היתה עליה ב'.

הגענו בחזרה להונגריה. הלכנו לסוכנות היהודית ונודע לנו שאח של אמי חי וצריך למצוא אותו. ובאמת כל המשפחה של אמי נשארה באושויץ, חוץ מהאח. כולם היו משפחה, אשתו והילדים. ואבי החליט שהוא לא יכול יותר להשאר במקום כזה. לאבי לא נשאר אף אחד בהונגריה, השמידו את כולם. אז חשב. אחר-כך נודע שנשארו בני דודים בסיביר. הרוסים לקחו אותם לסיביר. לא מספיק היה אושויץ, היה עוד סיביר.

והחלטנו באמת לנסוע לישראל, אבל אי אפשר היה מיד. פה היו קרבות, בישראל. ולא נתנו עם ילדים. ודודי החליט שהוא לא יכול יותר לנהל את הבית, והוא התחתן שוב. ואנחנו נסענו לבודפשט, סגרנו את כל הבית איך שהיה. לא לקחנו איתנו כמעט כלום, קצת תכשיטים. והלכנו לסוכנות היהודית ושאלנו איך אפשר להגיע לישראל. הם אמרו שאי אפשר להגיע לישראל בדיוק. אפשר קודם להגיע לאוסטריה בדרך לא דרך, לעבור ברגל. יש קבוצות בריחה שמעבירים. ומשם, מאוסטריה, כבר יסדרו לנו. ודרך אוסטריה היינו 3 שנים ואחר כך הגענו לישראל.

את הסיפור הזה אני מספרת לזכר הילדים שלא הצליחו להשאר בחיים. אני מקווה שלא יקרה דבר כזה עוד פעם.

ש. תודה רבה לך.