Yad Vashem logo

Mala Katz

Testimony
מלה כץ
מקומות, אנשים, מושגים
Klimontow
Kielce
Skarzysko - Kamienna
Leipzig
סטרלה
Skarzysko - Kamienna
שם המרואיין -מלה כץ
שם המראיינת - אתי פינטו
תאריך הראיון - 20.11.96
תמליל - נירית ברקוביץ'
כץ מלה נולדה ב- Klimontow שבמחוז ראנדום, פולין, 1927.
ש. ספרי לנו בבקשה על הבית ועל הרקע הכלכלי, תרבותי וחברתי שבו גדלת.
ת. אני נולדתי בבית תרבותי יהודי-פולני. לא דתי אבל מסורתי. אני זוכרת את עצמי בתור ילדה בת 10 בערך כשהתחלתי לקרוא עיתון והתחלתי לפחד כי התחלתי לקרוא מה קורה בגרמניה. הבנתי רק חצי אבל התחלתי לפחד. כל יום שישי בערב אצלנו היתה מעין אסיפה וכל הזמן דיברו על מה קורה בגרמניה.
ש. אסיפה של מי?
ת. אסיפה של המשפחה. הגברים חזרו מבית הכנסת והשיחה היתה על מה שקורה בגרמניה והפחד אצלי היה גדול. אני שמעתי כל דבר.
הבית שלנו היה בית לא עשיר וגם לא עני. היה קשה לפרנס את הבית אבל התפרנסנו בכבוד והיינו במשפחה של כבוד.
ש. ממה התפרנסתם?
ת. בעלי מלאכה: חייטים נגרים וכל השאר. ככה היה עד 39'. ב- 39' נכנסו הגרמנים.
ש. איפה למדת? כמה אחים היו לך?
ת. אני הייתי הגדולה בבית והיו לי שתי אחיות יותר קטנות. לאחת קראו סימה ולשניה קראו לאה. אני למדתי בבית ספר פולני ובבית ספר יהודי "בית יעקב". אחותי השניה למדה בבית ספר פולני וב"יבנה", בית ספר עברי. אחותי הקטנה עוד לא למדה.
ש. איך היו היחסים עם הפולנים?
ת. הפולנים היו נהדרים. אנחנו גרנו אצל פולנים והיחסים היו נהדרים איתם. היינו בידידות ממש עמוקה.
ש. היו לכם ממש חברים שנכנסו הביתה?
ת. כן. אני הייתי בתור ילדה, ילדה מאד אהובה על כולם. איפה שאנחנו גרנו היתה פולניה שהיתה יותר גדולה ממני וקראו לה ונדה סובקובסקה ואני הייתי לוקחת ממנה שיעורים, ומאד מצאה חן בעיני הדת הנוצרית וההתנהגות הנוצרית, למרות שאני הייתי ילדה ב"בית יעקב", אבל אני נשארתי יהודיה.
ש. גילויים של אנטישמיות חשתם בבית ספר?
ת. בבית ספר מובן שהיתה כי היינו מעטים, אבל לא באופן אישי לי. היו לי חברות פולניות ועוד דיברנו שאם פעם אני אגדל, אני לא אשאר בפולניה כי פלסתינה היא הארץ של היהודים והן תבואנה לבקר אותי ואני אחזור לפולניה לבקר אותן.
ש. את גדלת בבית ציוני?
ת. לא.
ש. אז איך עלה לך הרעיון הזה בראש?
ת. כי צעקו כל הזמן "יהודים לפלסתינה" ואני ככה הבנתי כי הייתי מאד ממושמעת. הבית שלי לא היה בית ציוני.
ש. לא היתה בכלל התייחסות לנושא הציוני אצלכם בבית?
ת. לא היתה התייחסות לנושא, רק יהדות טובה ופשוטה וזהו.
ש. המקום שבו גרת היה כפר?
ת. לא, זוהי עיירה קטנה.
ש. גרו שם הרבה יהודים?
ת. הרוב היו יהודים.
ש. היו חיי קהילה יהודית?
ת. כן, היו חיי קהילה. העיירה היתה מאד תרבותית. היו גם כל מיני מפלגות, אבל אני לא הייתי שייכת לשום מפלגה כי הייתי צעירה. משפחתי היה שייכת למפלגת העבודה והוויכוחים היו תמיד בבית.
ש. אילו מוסדות של קהילה יהודית היו שם?
ת. היה רב והיו שוחטים, ממש עיירה קטנה, לא ורשה ולא לודז'.
ש. כמה יהודים היו בעיירה?
ת. אני לא יודעת.
ש. מה היה האחוז שלכם באוכלוסיה?
ת. הרוב.
ש. ישבו רק פולנים במקום הזה?
ת. כן. היו מעט מאד ... דוייטשים.
ש. איתם היה קשר?
ת. לא ידענו את זה לפני המלחמה. במלחמה נודע לנו.
ש. מתי בתור ילדה התחלת להרגיש שמשהו משתנה?
ת. כשהתחלתי לקרוא עיתון ביידיש וידעתי מה קורה עם יהדות גרמניה.
ש. מה את זוכרת שקראת?
ת. שמענים את היהודים ושלוקחים להם את הרכוש. עוד לא ידענו על גירוש, אחר כך במלחמה הם התחילו לבוא אלינו. גירשו את היהודים אלינו. אני חייתי כל הזמן בפחד. אף פעם לא שמחתי כי פחדתי. לא ידעתי שיהרגו אותנו אבל כל הזמן חייתי בפחד.
ש. וההורים שלך?
ת. הם חיו את החיים שלהם, אבל יכול להיות שגם הם פחדו. אף אחד לא אמר "אני מפחד".
ש. הם לא שיתפו אותך?
ת. לא, הם לא שיתפו אבל אני שמעתי כל מה שמספרים, גם הם חיו בפחד. ההבדל היה כזה שהם האמינו ואני לא.
ש. האמינו במה?
ת. אתחיל לספר כבר על המלחמה. בעיירה היו מעט מאד עשירים, הרוב היו עניים. העיירה חיה מהעשירים למעשה. לא ידענו שבעיירה יש זהב ואיך שהגרמנים נכנסו הם תיכף הרגו בני אדם.
ש. ספרי על היום הראשון שהם נכנסו.
ת. הם נכנסו לא כמו בני אדם, הם נכנסו כמו אריות. הם היו יפים כאלה על אופניים ועל כלי רכב שלא ראינו קודם. הם נכנסו עם כעס כזה ואת מי שראו הרגו, לאו דווקא יהודים. הם הגיעו לעיירה וכל פעם היתה גזירה חדשה. היום הם רוצים זהב ונותנים להם זהב, היום הם רוצים מתכת, נותנים להם. נתנו להם הכל העיקר שישאירו אותנו בחיים. אני שמעתי איך שזקני המשפחה מדברים ביניהם "נו, אתם רואים, מי ידע שלנו יש כל כך הרבה זהב. ניתן להם הכל והם את החיים שלנו לא יקחו, נשאר לחיות". אני לא האמנתי בזה. לא התווכחתי עם זקני המשפחה, אבל זו היתה ההרגשה שלי.
כשהתחילו עם הגטאות הגיעה אלינו מכל פולניה משפחה. גרנו בחדר ובמטבחון קטן אבל החזקנו את הפחם לחורף ואת העצים.
ש. מאיפה הם באו?
ת. מלודז', מורשה. באו אלינו כי לא רצו לחיות בגטו. חשבו שזה יגמר יותר מהר ונשאר לחיות. אבל עם הזמן מתה המשפחה כמו אפרוחים. ראיתי את זה וסבלתי מזה.
ש. ממה מתו?
ת. מרעב ומקור. לא יכולנו לקחת את כולם הביתה למרות שכבר ישנו על הרצפה. לא היה לנו מספיק מקום. אבא שלי בינתיים שמע בשורה נוראה שבן-אחותי נהרג.
ש. איפה הוא נהרג?
ת. בפולניה, הוא היה בצבא הפולני. הוא היה בעיירה ליד ורשה. אבא שלי תיכף חלה. הספיקו עוד לקחת אותו לבית-חולים בקרקוב, שם עוד היתה לו אחות, אבל כעבור כמה חודשים הוא נפטר. לנו כבר לא היה כסף, מה שהיה מכרנו.
ש. ממה התפרנסתם אז?
ת. לא היתה לנו שום פרנסה.
ש. איך הבאתם את האוכל?
ת. גנבנו, אחותי ואני. אחותי הקטנה היא היתה הגנבה העיקרית.
ש. ממי גנבתם?
ת. הפולנים באו לשוק, היה לנו שוק פעמיים בשבוע והפולנים הביאו למכור את התוצרת החקלאית שלהם. אחותי היתה בלונדינית והיא היתה גונבת עם עוד שני ילדים תפוחי-אדמה, ועם תפוחי-האדמה היינו מבשלים מרק ואוכל. איפה שגרנו אצל פאני סוקובסקה, היא היתה עוזרת לנו המון.
ש. מי היא היתה?
ת. פולניה שגרנו אצלה והיא עזרה לנו המון. מי שנשאר נשאר, אבל כל יום מישהו מת. מתו מהמשפחה בלי סוף ואני נורא סבלתי.
ש. כמה אנשים הגיעו אליכם?
ת. המון. אני לא יכולה לזכור כמה, גם בעיירה היינו משפחה גדולה.
ש. מדובר בעשרות אנשים?
ת. כן, עשרות. גם ב- Klimontow היינו משפחה גדולה. התחילו לקחת את הבחורים החסונים, היפים והנהדרים למחצבה. הם לא חזרו בריאים. חלק מתו במקום וחלק באו הביתה ומתו בבית. הם קיבלו מכות ועבדו עבודה קשה בתנאים קשים והיה שלג.
ש. לא פחדתם לצאת מהבית מפני הגרמנים שהסתובבו ברחוב?
ת. פחדנו פחד מוות, אבל חיפשנו אוכל. לא היינו בני אדם, היינו חיות, חיפשנו רק אוכל. היינו הולכים ליער אחותי ואני ובני-דודים שלי להביא קצת עשבים וקצת פטריות. הרבה פעמים הגרמנים לקחו וזרקו לנו את זה.
ש. ניתקלתם בגרמנים?
ת. בטח. הם היו המונים בעיר שלנו.
ש. קיבלת מכות?
ת. איזו שאלה?!
ש. ספרי לנו על זה.
ת. היינו הולכים ליער בבוקר השכם להביא קצת עצים כי גם לא היה כסף לקנות עצים והפולנים לא הביאו כל כך. היינו יוצאים והפולנים או הגרמנים היו לוקחים לנו והיינו חוזרים הביתה עם בכי. אבל הפולניה שגרנו אצלה עזרה לנו הכי הרבה. אנחנו כל פעם היינו נותנים לה מה שיש לנו למרות שהיא היתה יותר עשירה מאיתנו.
ש. הפולנים ברובם התנכלו לכם גם במלחמה?
ת. כן.
ש. במה זה התבטא?
ת. למשל אם הלכתי עם אחותי, אני הייתי יותר גדולה ממנה אבל בגודל היא היתה יותר גדולה ממני והיא היתה גם בלונדינית. היא היתה יכולה להיות בתור נוצריה אם מישהו היה רוצה לקחת אותה, אבל אמא שלי לא רצתה לתת אותה. פגש אותנו פעם פולני אחד ולקח לנו את הדברים, הרביץ לנו וזרק וחזרנו הביתה בלי כלום.
ש. ו.. דוייטשה?
ת. לא ידענו אז שיש. אחר כך כשהם התחילו להתחזק התחילו להראות שיש כמה. הם היו השולטים בעיר.
ש. מתי?
ת. אצלנו זה התחיל מ- 40' עד 42'.
ש. במה זה התבטא שהם היו השולטים בעיר?
ת. למשל אם מישהו רצה לנסוע לעיר אחרת להביא קצת סחורה, הם לא נתנו, או שנתנו להביא וזרקו את הסחורה. זה התבטא בכך שהם לא נתנו לנו לחיות. למשל הלכנו ברחוב ולקראתנו הלך איזה גרמני הוא נתן לנו מכות והפיל אותנו מהמדרכה לרחוב.
ש. זאת אומרת לא באופן רשמי אלא באלימות הם הפכו לשלוט?
ת. כן. גם הפולנים לא היו כל כך טובים, כשעוד היינו בעיר בשנת 41' וידענו שיגרשו אותנו, כל פולני כבר ידע איזה בית הוא יתפוס כשנלך לגירוש.
הפולניה שלנו, איפה שאנחנו גרנו היה לה שדה ובתוך השדה הזה היא זרעה כל מיני ירקות. היא היתה כבר מבוגרת והילדים שלה כבר גרו במקום אחר, רק בת אחת שלה עוד גרה איתה, והיא אהבה אותנו מאד. היא שלחה אותנו להביא לה קצת פטרוזליה ושמיר. אנחנו הלכנו עם תחתונים שהיה להם גומי ולא רצינו להראות לה שאנחנו גונבים, אז היינו מוציאים שתיל של תפוחי-אדמה והיינו גונבים שני תפוחי-אדמה ואת השתיל דחפנו בחזרה לאדמה והיינו מביאים לה והיא היתה מאמינה לנו. בדרך היינו עוברים מטע של פירות והיינו קוטפים ואוכלים. היא היתה מאמינה לנו וזה נתן לנו טיפה כוח.
ש. למה היא לא נתנה לכם? היא ידעה שאין לכם.
ת. היא היתה מוכרת את זה. היא היתה נותנת לנו יותר ממה שנתנו למישהו אחר, אבל לא הכל. לנו היה יותר מזל מאשר למישהו אחר.
ש. אמרת שלפני המלחמה היו לכם הרבה חברים פולנים. איפה כולם נעלמו?
ת. הם נעלמו.
ש. לא עזרו?
ת. לא. אם מסרת יהודי לגרמני באיזו עבירה הכי קטנה, קיבלו קילו סוכר, כך שמסרו את החברים הכי טובים לגרמנים.
ש. אלו סיפורים, השאלה אם ניתקלת בזה?
ת. בוודאי, איזו שאלה.
ש. ספרי לנו את הסיפור שלך.
ת. אני באופן אישי לא ניתקלתי בזה, אבל במשפחה שלי קרו דברים כאלה.
ש. מי את מכירה שנתפס?
ת. היה לי בן-דוד שקראו לו באריש והוא היה עם הפולנים חבר טוב מאד, אבל כשהם מסרו אותו לגרמנים הם קיבלו עבור זה קילו סוכר.
בשנת 42' לא היה לאן לברוח ולא היה לנו מה לעשות.
ש. את אומרת שהיית פסימית, ידעת שיהרגו אתכם. זו דווקא גישה מאד מיוחדת, רוב האנשים האמינו שיהיה בסדר.
ת. נכון, אבל אני בלב שלי האמנתי.
ש. אם כך הרגשת וכך האמנת לא עשית פעולות שיכנוע לברוח?
ת. לא היה לנו לאן לברוח.
ש. ליערות?
ת. אי אפשר היה.
ש. למה לא?
ת. כי גם ביערות היו גרמנים ופולנים.
אני אספר לך סיפור. היו אצלנו בעיירה כמה משפחות. משפחה אחת היתה מאד עשירה, משפחה יהודיה, שכנים שלנו. האמא ושני הילדים הקטנים שלה ודודה אחת ברחו ליער וחשבו שאם יקחו איתם "בוכטה" של כסף הם ישארו לחיות. האשה גמרה את המלחמה, נתפסה ונשארה באיזה מחנה, אולי היא עוד חיה פה בארץ. אחות של בעלה נשארה והילדים נעלמו. האשה סיפרה לי את זה, היא לא ידעה לאן הילדים שלה נעלמו. לילה אחד שתיהן התעוררו ולא ראו יותר את הילדים. אותה תפסו ולקחו למחנה והיא הגיעה פה לארץ, אולי היא כבר נפטרה, והשניה, סוניה שהיתה מאד צעירה ויפה, פולני תפס אותה ממש עירומה. הוא לקח אותה הביתה ושם היא נשארה לחיות אצלו והיא התנצרה והתחתנה עם הבחור הזה. אני חזרתי אחרי המלחמה לפולניה וראיתי אותה והיא סיפרה לי את הסיפור הזה ואמרה לי שנורא לא טוב לה מפני שהיא זוכרת את היהדות, אבל היא ועוד אחת התנצרו כדי שישארו לחיות. את רואה, אי אפשר היה לברוח, לאן לברוח? הפולנים והגרמנים עשו יד אחת.
העיירה שלנו התמלאה ביהודים, יהדות גרמניה כבר אצלנו, יהדות ממקומות שונים בפולניה כבר אצלנו, אנשים ממש ישנו ברחובות ובבתי הכנסת.
ש. באתם לעזור להם?
ת. איך יכולנו לעזור? לנו לבד היה רע מאד. אחד מהמשפחה הרחוקה שלי התחתן עם בחורה מעיר אחרת, אופטוב(?), שם בסוף 41' או בתחילת 42', לקחו את כל הצעירים ל- Skarzysko והם בנו שם צריפים והתחילו לעבוד שם בבתי חרושת לנשק.
ש. רק בחורים לקחו?
ת. לא, גם בחורים וגם בחורות. בין אלה היה שהקרוב שלי התחתן עם הבחורה הזאת, היה כזה בחור חזק שלא פחד. הוא הצליח לברוח מ- Kamienna - Skarzyskoובא אלינו הביתה ל- Klimontow. הוא בא הביתה והתפאר לפני פולני "הנה אני ברחתי מ- - Kamienna Skarzysko". אנחנו עוד לא ידענו מה זה - Kamienna Skarzysko בכלל. הפולני הזה הלך לגרמנים והלשין עליו. הגרמנים התחילו לחפש אותו אבל זה נודע תיכף והוא ברח עם אבא שלו. אבא שלו היה גם כזה "ג'דה". שניהם ברחו ועד היום לא יודעים מה איתם. מה עשו הגרמנים? הגרמנים עשו כזה דבר, באותו לילה כשהם חיפשו אותו ולא מצאו, הם הוציאו את כל המשפחה שלו, לא רק בני-דודים אלא גם בני-דודים רחוקים, משפחה של מאות אנשים, לקחו אותם, והביאו אותם למקום הכי יפה בעיירה שלנו וירו בכולם, בתינוקות ובמאות אנשים. העיירה היתה מלאה בדם.
ש. את ראית את זה?
ת. אני חייתי בעיר הזאת. לא ראינו את הגוויות כי תיכף סילקו אותן. הפולני הזה אמר "אתם הרגתם את כולם, מאות אנשים, אבל אני רוצה בעד זה משהו". שאלו אותו "מה אתה רוצה?" והוא אמר "אני רוצה שתהרגו מהפינה הזאת ועד לפינה ההיא את כל היהודים", עד איפה שגרנו וקצת אחרי. התחיל משא ומתן בין היודנראט לבין הפולנים והגרמנים. היודנראט לא יכלו לעשות שום דבר כי הם לא ידעו. בלילה הלכו והוציאו את כולם עם מלשין אחד ועשו איזה מין הסכם ולא הרגו את הרחוב הזה של היהודים, שגם אנחנו גרנו שם, אבל הוציאו לבית הכנסת המון יהודים וירו בהם. אני זוכרת יום שלם של יריות. בפולניה היו תעלות כאלו והדם שם ממש זרם.
ש. הם נתנו ליהודים אחרים גישה לראות את זה?
ת. לא, אבל אחרי זה קברו אותם.
ש. מי קבר אותם?
ת. היהודים, מי יכול היה לקבור אותם?!
אז התחילו ימים נורא נורא קשים. יום אחד בא איזה יהודי שאני בכלל לא יודעת מי זה. אנחנו גרנו בחצר והדוד שלי גר בחזית. בא היהודי הזה ואמר "אני יודע שאין לאן לברוח, אבל תעשו משהו". אחד מהדודים שלי היה דוד מנדל והוא אמר "תעוצו עיצה, מה אפשר לעשות, אני עם חמישה ילדים, לאן אפשר לברוח?" זה היה כבר 42'. האיש הזה אמר החזית הרוסית מאד לא טובה ויש המון המון פצועים גרמנים והם עכשיו יתפסו רק את הפולנים ויקחו מהם דם כי צריכים המון דם, יש המון פצועים גרמנים. אני שמעתי את זה וכששמעתי את זה דיברתי עם עצמי. יצאתי מהבית של הדוד, הלכתי לשער וישבתי שם ואמרתי לעצמי "אם תהיה אודמובה, זה תפיסה, אני הולכת עם הפולנים", ככה דיברתי עם עצמי. "פה מכירים אותי והם יודעים שאני יהודיה, הם תיכף יהרגו אותי". בזה החלטתי שכך יהיה.
אנחנו עוד גרנו אצל הפולניה הזאת וכמה ימים אחרי זה שומעים יריות. אני בלב שלי כבר מתוכננת. בינתיים המשפחה שלי בכל זאת תיכננה משהו, לפה יברח הדוד שלי עם הילדים שלו, ומישהו זריז יותר יברח לשדה.
ש. הכנתם מקומות מחבוא?
ת. כן, קצת בחצר.
פתאום הפולניה הזאת דופקת לנו בדלת ואומרת "יש אודמובה, תלכו להסתתר". אני הייתי ילדה בת 15 והייתי צריכה להשאר עם הילדים אבל אני החלטתי לא להשאר עם הילדים ולא אמרתי שום דבר ויצאתי לחצר. כשיצאתי לחצר בא הגרמני, אבל הוא לא תופס אותי ואני הולכת לרחוב. הרחוב היה מלא ביהודים מתים, אני הולכת על מתים וככה אנחנו עומדים ברחוב והיו המון יריות וצעקות ומביאים אותנו למרכז. כל המרכז היה מלא. את לא הולכת על כביש אלא על מתים. זה היה בשעה 24.00 בלילה. ככה עמדנו עד הבוקר עם יריות וצעקות, אבל אפשר היה לברוח.
ש. לאן?
ת. חזרה לבתים. אפשר היה בקלי קלות. אני עמדתי עם המשפחה שלי ועם החברות שלי ובנות עיר שלי והמון ברחו. אני החלטתי ואני לא מדברת עם אף אחד על זה ואני נשארתי. עד השחר נשארנו קומץ של אלפים. הגרמנים ראו שאנשים ברחו. עם שחר הגיעו משאיות והפסיקו עם היריות. פתאום אמא שלי באה ודודות שלי באות ומנסות להוריד אותי מהאוטו. אני כבר על האוטו כי אני ראשונה נדחפתי לאוטו, אבל לא היו באוטו פולנים, רק יהודים. לאמא שלי היתה פרוטקציה והיא ניסתה להוריד אותי.
ש. למה היתה לה פרוטקציה?
ת. היתה לנו פרוטקציה, אנחנו היינו יהודים עם הרבה כבוד. היתה לנו פרוטקציה מהפולנים. אמא ניסתה לשכנע אותי לרדת ואני עושה את עצמי שאני רוצה לרדת אבל לא יורדת. אני יורדת וחוזרת. בינתיים כל אחד נתן לי את הטבעת שלו ואת השעון שלו, ואני מבטיחה לאמא שלי שאני יורדת, אבל אני לא יורדת. עד היום הזה יש לי יסורי מצפון שלא ירדתי לאמא שלי. אני זוכרת איך שחלק מהמשפחה שלי בכו וביקשו ממני לרדת אבל אני לא רציתי ולא שמעתי בקולם. עם שחר אנחנו באוטו 55 בחורות, נשים וילדים.
ש. למה התעקשת להשאר על האוטו?
ת. כי אמרתי בלב שלי "אני לא הולכת למוות עם המשפחה שלי, אני הולכת לבד". התעקשתי.
בכמה אוטובוסים איתנו נסעו 250 גברים. עם בוקר יצאנו לדרך.
ש. באיזה חודש זה היה בערך?
ת. זה היה בחגים. אותי לקחו בערב סוכות, זה היה באוקטובר בערך או סוף ספטמבר. באנו לעיירה שקוראים לה אופטוב, שמשם ברח הקרוב שלי. שם חלק שיש לו משפחה ופרוטקציה ירד מהאוטו וחלק עלו לאוטו. אני ממשיכה לנסוע. בעיירה השניה, אוסטוביץ, אותו הדבר. אני ממשיכה לנסוע. הגענו ל- Kamienna -Skarzysko .
ש. כמה זמן לקחה הנסיעה?
ת. שש או שבע שעות.
ש. קיבלתם אוכל בדרך?
ת. מה פתאום? אמא שלי הביאה אוכל. את כל האוכל שהיה בבית הביאו לי.
באנו ל- Skarzysko - Kamienna ואנחנו רואים שלדים של אנשים, המונים, כל כך הרבה אנשים, אבל הם לא אנשים, אלה מעין יצורים שלא מהעולם הזה. פתאום אני שומעת קריאות "מלה'לה, מלה'לה". אני מסתכלת מי קורא לי, אנחנו כבר בתוך המחנה ואני לא מזהה. באות מולי שתי בנות-דודות ובן-דוד מעיירה אחרת, אבא שלהם ואבא שלי היו אחים. אני ראיתי אותם, זיהיתי אותם ופרצנו בבכי. אני תיכף את כל האוכל שלי נתתי להם, לא נגעתי בשום דבר. אמרו לי "קחי בחזרה את הסיר שיהיה לך לאכול".
היינו שם כמה ימים ושם התחילו לעשות את המספרים. אנחנו לא קיבלנו, אלינו לא הגיעו. כעבור כמה ימים אמרו לנו "אתם הולכים למחנה הכי גרוע. אם יש לכם פרוטקציה תשתדלו להשאר פה". אני, דרך אגב, את בני-הדודים שלי כבר לא ראיתי יותר. הם לקחו את האוכל, חיפשתי אותם ולא ראיתי אותם יותר, אבל היו שם מכרים.
ש. מי אמר לכם שיקחו אתכם למחנה גרוע?
ת. האנשים שחיו שם כבר חודשים, אנשים מכל מיני מקומות מפולניה.
ש. הוותיקים את מתכוונת?
ת. כן. בני-הדודים שלי למשל היו שם מתחילת הקיץ. אני לא יכולתי לקבל פרוטקציה. אני נסעתי עם שני דודים וידעתי שאני צריכה לטפל בהם. אולי יכולתי להשאר אבל לא ניסיתי.
ש. איפה להשאר?
ת. באותו Skarzysko - Kamienna היו שלושה ורקים: ורק A, ורק B וורק C. ורק A היה פחות או יותר בסדר, ורק B היה יותר קשה, אבל ורק C היה גיהנום בחיים ולשם שלחו את הטרנספורט שלנו. הלכנו לשם כל הדרך במשך שעות. הגענו בבוקר והגענו לפנות ערב. פולנים באו לקחת אותנו והגענו למקום מרכזי גדול כמו כל חיפה. המקום היה מלא פרוז'קטורים, בחיים לא ראינו דבר כזה. בדרך הפולנים הרביצו לנו על שמאל ועל ימין.
ש. השומרים היו פולנים?
ת. כן, אז היו פולנים. הגענו לשם, העמידו אותנו ובאו גרמנים גדולים ויפים כאלה, היית מוכרחה להסתכל עליהם. כל פעם כשגרמני בא הפולני אמר בגרמנית שבורה "הנה החזירים פה". התחילו לספור אותנו ואז באו פולנים חדשים והתחילו לדבר בגרמנית שבורה, הוא צריך 20 גברים. הגברים הרימו ידיים והעמידו אותם בשורה בפינה. אחד בא ואמר "אני צריך 20 הנה", כל פעם קראו למשהו אחר ואנשים הרימו ידיים, מי שרצה. הבנו הכל ביידיש. אני הייתי ילדה שלא גרתי בבית עשיר אבל הייתי נורא מפונקת, שום דבר לא עשיתי כי הייתי ילדה חלשה, לא הרמתי ידיים לשום דבר. בין זה פתאום בא גרמני ואמר "ילדים קטנים חולים חוזרים הביתה". עשר בנות בגילי אמרו שהן חולות ועמדו בצד ולקחו אותם באותו היום. למחרת היום היה הגירוש מהעיר - Kamienna Skarzysko והן הלכו לגירוש עם האנשים האלה, הן לא הגיעו הביתה.
אני נשארתי לבד כי לא רציתי לחזור. נשארתי לבד. בא פולני ושואל את הגרמני "מה אני עושה עם הקטנה הזאת?" והוא אמר "קח אותה לאן שאתה רוצה, אבל לא לחיים".
ש. הבנת מה שהוא אומר?
ת. כן, וודאי שהבנתי כי אני למדתי גרמנית לפני המלחמה.
ש. למדת בבית ספר גרמנית?
ת. לא, למדתי באופן פרטי.
ש. גרמנית?
ת. גרמנית וצרפתית.
הפולני חילק אנשים לאולמות: אולם 53, 15, 20, 13. אני הלכתי לאולם 53. הוא חילק את כולנו לעבודות ואני לבד. הפולני הזה שאל אותי בפולנית "נו מה אני אעשה איתך?" אז לא רציתי לחיות יותר, אני בלי משפחה, אני לא רוצה לחיות יותר. אמרתי לו "שמעת מה הגרמני אמר לך, קח אותי למוות". הפולני היה נורא נחמד ואמר לי "לא, את לא תלכי למוות, אני אדאג לך, את תקבלי פה עבודה. לפי הפולנית שלך את יודעת לכתוב פולנית". הוא נתן לי עבודה עם אחת שבמקרה היתה מכרה טובה שלי. היא רוקנה מארגזים את החומר שהלך להשקל בשולחנות ומזה עשו חומר נפץ, ואני כתבתי כמה ארגזים הוצאנו.
באותו הלילה התחיל רומן בינינו. הוא היה פולני מבוגר והוא אמר לי "תראי, אני אשתדל בשבילך". כך נשארתי אצלו שנתיים וחצי.
ש. מה הוא היה, שומר?
ת. לא, מנהל עבודה. בבתי החרושת היו מנהלי עבודה פולנים וגם יהודים.
ש. הוא היה אסיר?
ת. לא. כשאנחנו באנו עבדו שם עוד פולנים נוצרים. כשאנחנו באנו הוציאו אותם ואנחנו עבדנו במקומם. הם עבדו במסכות ואנחנו לא עבדנו. אנחנו התחלנו לעבוד במסכות אבל זה היה מאד קשה, העבודה עם המסכות היתה מאד קשה כי אי אפשר היה לנשום. ככה זה הלך שנה וחצי שעבדתי שם עם הפולני הזה שהיה נהדר. הוא לא עזר לי באוכל אבל הוא עזר לי כי לפחות 20 פעמים רצו להוציא אותי כי הייתי קטנה וחלשה והוא עזר לי.
באותו זמן הכרתי פולניה שעבדה באותו בית חרושת במקום אחר. נראיתי לה מאד נחמדה, אני אף פעם לא הייתי יפיפיה, והתחלנו לדבר. המשפחה שלי היתה עוד בבית והיא אמרה לי "אני יכולה לשלוח בשבילך מכתב. תכתבי מכתב, תגידי לי את הכתובת ואני אשלח לך את המכתב הזה". מיד הורדתי שעון אחד ונתתי לה.
ש. היית עם התכשיטים שלך?
ת. לנו לא היו כל כך הרבה תכשיטים בבית, לא היינו עשירים, אבל שעון היה לי.
ש. כשנכנסת למחנה לא לקחו לך את זה?
ת. עוד לא הגעתי לזה.
אמרתי לה, "אני רוצה לבקש ממך, אני לא יודעת אם יהיה לי צמר. אני נותנת לך את השעון הזה ומבקשת ממך שתביאי לי שתי מסרגות או מסרגה אחת כי אני אוהבת לסרוג". כתבתי מכתב והיא שלחה אותו הביתה. אמא שלי עוד חיה והיא היתה מאושרת שנשארתי לחיות וידעה שהיא לא תשאר לחיות.
ש. איך את יודעת את זה?
ת. כי אני קיבלתי מכתב חזרה. כעבור ששה שבועות גירשו את כולם.
ש. את העיירה שלכם?
ת. כן, את כולו.
ש. מה היה התפקיד של הפולניה הזאת ששלחה עבורך את המכתב?
ת. היא עבדה בבית חרושת לנשק.
ש. היא לא היתה אסירה?
ת. לא. ממול, איפה שהחדר שלי היה, היה פולני זקן ונורא כאב לו הכאב שלנו והוא התחיל לדבר איתי. ידעתי פולנית על בוריה. הוא אמר לי ככה "תשמעי, אני הייתי עוזר לך ברצון אבל אני פולני ואפילו חתיכת לחם אני לא יכול להביא לך". אמרתי לו "אתה כן יכול לעזור לי". הוא אמר לי "תגידי לי איך". אמרתי לו "אני רואה שאתה מתעסק עם דברים. אם תתן לי סוודרים לפרום אני אוכל לסרוג סוודר חדש ואולי אני אמכור". הוא אמר לי "ברצון אעזור לך". ככה הפולני הזה עזר לי. תפרתי גם חזיות וקיבלתי חתיכת לחם.
ש. ממי?
ת. אסירות שלנו. הבגדים שלנו נהרסו, עבדנו בכזה חומר שהכל נשרף.
ש. איך תפרת חזיות?
ת. ידעתי, היה לי כשרון.
ש. מאיפה היה לך מחט וחוט?
ת. הכל הביאה לי הפולניה כי סרגתי לה, נתתי לה מכל טוב. בסוף הפולניה הזאת, פאני סובקובסקה שלחה לי כל שבועיים חבילת אוכל לאותה פולניה שעזרה לי במחנה. ולהפולניה הזאת היתה חנופה גדולה ותמיד אמרה לי "את כל כך טובה, כל כך טוב לדבר איתך, כל כך אני נהנית". כל פעם היא נתנה לי תפוח-אדמה אחד, חתיכת לחם. כל דיבור היא היתה נותנת לי את זה. מה אני לא סרגתי לה? הפולני המשיך לתת לי מה שרציתי.
יום אחד אמרה לי אחד מהחברות שלי "מלה, שמעתי חדשות לא טובות בשבילך". שאלתי אותה "מה קרה?" היא אמרה לי "ביצקי שלך עובר ל... (לא ברור)". נפתחה מחלקה של עבודות יותר טובות ולשם הוא עבר להיות מנהל, ולפה יבוא סוקרסקי, פולני אחר. שכחתי גם לספר לך שכעבור חודשיים מאותם 250 בחורים איש לא נשאר. או שהיה גרמני אחד עם יד ברזל והוא הרג אותם או שלקחו אותם וירו בהם.
ש. מאיפה את יודעת את זה?
ת. אני חייתי איתם, ראיתי היום פחות. גם את הדוד שלי לקחו כך ... (לא ברור). אז עוד לא היה שם כבשן. אחר כך, כשהפולני שלי עבר, אז היה שם כבר כבשן. מכל אלה, מתוך 250 איש נשארו ארבעה יהודים, או שניים, אני לא זוכרת בדיוק.
ש. הביאו חדשים?
ת. הביאו. כל יום בא טרנספורט אחר, אבל אני מספרת על העיר שלי.
אני יושבת ביום הזה ובוכה בלי סוף. די, ידעתי שזה הסוף, כבר מזמן רצו לסלק אותי. היתה שם מנהלת פולניה שכל פעם רשמה אותי למוות וכל פעם הוא הציל אותי. מה אני לא נתתי לי, סרגתי המון ודברים משהו משהו מהסוודרים שהפולני הזקן הזה נתן לי.
ש. מאיפה היו לו סוודרים?
ת. הוא קיבל מהטרנספורטים דברים והוא נתן לנקות את המכוניות. אני באה בבוקר לעבודה וישר אני מדברת עם פאני .... (לא ברור) "אני עובר להיות מנהל אצל שמיץ ואת נשארת פה". ואני אומרת לו "תקח אותי, איך אתה תשאיר אותי ככה?" הוא אמר "ניסיתי, אבל אני לא יכול". אמרתי לו "אצל סקורסקי תיכף הסוף שלי יהיה". הוא אמר "אני הבטחתי לך שאת תחיי ואת תחיי. אני דיברתי עם סקורסקי". הוא דיבר עם סקורסקי וסקורסקי לא עשה לי שום דבר.
אני מוכרחה לספר מקרה מאד חשוב. היות ומותר היה לי לעשות הכל אצל וילסקי הזה, בת עירי שהצילה אותי, שהיא בקיבוץ "גשר", גם היא נתנה עדות פה. היינו ביחד כל הזמן, היא היתה שכנה מהבית שלי ועבדנו ביחד. לכל אחת היתה מכונה. לי לא היתה מכונה אבל היא עבדה במכונה אחת עם ארבעה בחורים, והמכונה הזאת עשתה מפעם לפעם התפוצצויות ואז הרגו את הבחורים. הם כבר היו שרופים ויותר לא עבדו במכונה הזו. היא עבדה עוד במכונה הזו והיתה עוד התפוצצות. הוציאו את כולם וגם אותה. אני בכיתי נורא שהיא איננה, שהיא כבר לא חיה. כשחזרתי בחזרה מהעבודה אני רואה פתאום שמרים חיה והיא שמחה והיא קיבלה מקום עבודה נהדר.
לי בכל מקום היתה לי פרוטקציה עם הסריגה שלי. גם לשומרים היהודים שהיו שם, גם להם סרגתי ותפרתי איך שיכולתי. אני באה לשם ובוכה שמוכרחים לעזור לי, שאני מוכרחה לעבוד עם מרים בהאלה 12. אסור לצאת מהבלוקים לבד עם שוטר יהודי, רק הפולני מוכרח להכניס אותך. אני משכנעת אחד מהיהודים והוא מביא אותי. אני מדברת עם ... (לא ברור) והוא מרשה לי ללכת לשם, ואני הולכת לשם וזה היה בזמן החגים. שם היה בחור פולני אחד שהיה מעין מנהל, והוא היה חבר שלי וחבר של חברה שלי שבקיבוץ "מגידו". אני באה לשם ומבקשת עזרה והוא עוזר לי ואני כבר עובדת שם וטוב לי ונהדר. אני עובדת שם כמה ימים.
ש. במה עבדת?
ת. גם בלשקול, אבל שם היתה עבודה נהדרת רק עם הפולנים וזה היה מקום נהדר וקיבלנו אוכל מהם.
ש. איך הכניסו אותך לעבוד רק עם פולנים?
ת. לא, היו שם גם יהודים. עבדתי שם כמה ימים וטוב לי ונהדר לי ובילסקי בא לבקר אותי. זה היה בזמן החגים בהאלה 15.
ש. מה זה האלה?
ת. כולם, בניין 27, בניין 13, בניין 50, היו שייכים להאלה הזאת. מפה שלחו אותנו לעבודה ומפה חזרנו לעבודה. אנחנו היינו שייכים ל... (לא ברור).
בכל אופן הוא בא לבקר אותי והיתה שמחה גדולה. המנהל הכללי היה גרמני, גרמני האכט, והיה גם גרמני שניידר שגם מאד חיבב אותי ולא עשה לי אף פעם שום דבר. ראיתי שהוא מחבב אותי למרות שהוא לא דיבר איתי אף פעם. אני עובדת ויום אחד הם נסעו לחג לגרמניה והמנהל הכללי חוזר. אני באותו זמן עובדת במקום אחר אבל באותו בניין. אני שוקלת כבר את החומר ובעבודה הזאת היה צריך לדייק נורא, לא יכולתי כבר לצאת מזה. המכונה שלי היתה 2. הגרמני הזקן הזה חוזר ולא רואה אותי. הוא שואל את המנהל הגרמני "איפה זאת הקטנה?" והוא אומר לו בגרמנית שעברתי לעבור בהאלה 12. הוא התעצבן עליהם ונסע על אופניים ובא לשם וצועק עלי וכועס עלי ואמר לי "כבר תחזרי איתי". אני חוזרת איתו וממשיכה לעבוד פה. אני בוכה והלב שלי נשבר. אין ברירה, אני ממשיכה לעבוד פה בחזרה.
ש. מה זה פה? עבודת הרישום?
ת. איפה שעבדתי מקודם, לא בעבודת הרישום, אני כבר שוקלת את החומר במשקל. זו היתה עבודה מאד אחראית.
ש. אמרת שבהתחלה רק רשמת.
ת. כן, ואחר כך הוציאו אותי והלכתי לשקול. לא רציתי בזה כי זו עבודה מאד אחראית ורציתי להיות חופשיה. כשמישהי יצאה לעשות משהו אני החלפתי אותה, אבל לא היתה לי ברירה, הגב' ...(לא ברור) לקחה אותי למשקל ולא עזר שום דבר.
ש. לאן הצלחת לעבור משם?
ת. למקום אחר, מקום יותר טוב.
ש. ומה עשית שם?
ת. גם במשקל. אנחנו עבדנו בפצצות נגד אוניות. פה היו פצצות נגד אווירונים, פצצות קטנות וזו עבודה בהרבה יותר נעימה, וגם עם הרבה מאד פולנים שכל פולני עזר ליהודי.
ש. הפולנים שם עזרו להרבה יהודים?
ת. כן, עזרו.
יום אחד המכונה שלי התקלקלה. היה שם קילקול אבל לא היתה התפוצצות. אני יושבת שם ותמיד הייתי עייפה כי עד שעת לילה מאוחרת סרגתי ותפרתי, ומה שהרווחתי לא אכלתי לבד אלא עם החברות שלי שחלק עוד חיות פה. אני יושבת ומעבר לדלת בא איזה גרמני ורואה אותי יושבת. הוא הלך עם צרור כזה גדול של מפתחות ונותן לי מכה בפה עם צרור המפתחות. כל השיניים האלה יצאו לי.
ביסקי הלך וסקורסקי בא. סקורסקי זה שייניץ כזה, פולני רע שהרג מאות יהודים. אבל היו גם רגעים שהיה לנו שם טוב. אני שרתי מאד יפה. יום אחד הוא שמע אותי. אני פחדתי ממנו פחד מוות למרות שהיתה לי הבטחה, אבל פחדתי. יום אחד הוא בא ליד השולחן שלי ונותן בעיטה עם הרגל לשולחן שלי ואומר "את יהודייה מסריחה, תשירי משהו, שמעתי שאת שרה יפה". הוא לקח כסא וישב לידי ואני שרה לו בפולנית. עוד לא פתחתי לשיר והוא כבר ישן. באולם הגדול היה שקט, הבחורים עומדים בנחת ואין פחד שתהיה התפוצצות כי הוא כמו שד רץ בהאלה. ההאלה היתה ארוכה מאד. הוא רץ. תמיד הוא בא שיכור ויחד עם זה הוא גם היה מאד אלגנטי והסריח ממנו האודקולון. אבל הוא התבייש בפני. הוא אף פעם לא נגע באוכל, אבל אמר לי פעם אחת "אם ישאר אוכל קחי לך". הוא לא אכל אף פעם. לקחתי אוכל ואנחנו התחלקנו כל הבחורות והוא לא עשה לי שום דבר. אני שרתי לו כל לילה. הבחורים נישקו אותי בעד זה, היה שקט באולם, הוא לא רץ כמו איזו חיה מורעלת.
אבל אני גם קיבלתי הרבה מכות מיהודי אחד שהוא היום באמריקה. היינו צריכים לעשות 12 ארגזים של פרודוקציה. הפרודוקציה היתה מין חתיכות סבון כאלה אבל אלו היו פצצות. בשולחן הרביעי היה בחור שאני אהבתי אותו, לא אהבה של ממש, אבל הוא לא יכול היה לעשות את זה. הפולנים אמרו "מי שלא יעשה את הנורמה הכלב יגמור אותו". כולם איכשהו גמרו כי כל כמה ימים באו אנשים חדשים שהיו עוד קצת חזקים, זה היה בחור כזה קטן והוא לא יכול היה להגיע לנורמה. הייתי גונבת כל פעם בשבילו ושמה אצלו, אבל בסוף הוא הלך לבוכנוולד ושם מת.
בכל אופן שרתי לסקורסקי המון שירים ועל פי רוב הוא היה רדום ובהאלה היה שקט. אנחנו ביניינו המצאנו שיר, עשינו לו מנגינה ושרנו. (העדה שרה בפולנית?).
ש. תרגמי לנו בבקשה את מילות השיר.
ת. זה בית אחד: "האלה 15 עובדים רק בפקרין (חומר מסוים) ואפילו הקירות צהובים. הכל בצהוב וכל מה שמדברים ושרים הכל בצהוב". הבית השני מדבר על שניידר גרמני טוב אחד שלא הרביץ לנו ולא עשה לנו שום דבר. (העדה שרה את הבית השני). התירגום "המייסטר שניידר מסתכל עלינו ורואה אותנו ובכל מקום מר ובכל מקום רע ככה שרה בחורה צהובה".
ש. הייתם צהובים כולכם?
ת. כולנו היינו צהובים. היינו יורדים מדי פעם לוורק A להתרחץ שם. הכניסו אותנו בחורים ובחורות ביחד להתרחץ כי בוורק C לא היה איפה להתרחץ. אם אני פגשתי שם קרוב שלי הוא לא יכול היה לדבר איתי כי באותו הרגע כשעמדנו אחד ליד השני הוא היה משתעל כי מאיתנו נדף ריח מר כזה וחזק שאי אפשר היה לנשום לידנו.
ש. רק אלה שעבדו בשקילה?
ת. ב- - Kamienna Skarzyskoפיקרנה, כן.
ש. פיקרנה זה שם החומר?
ת. פיקרנה ... (מילה לא ברורה), זה החומר, חומר הנפץ.
ש. כמה זמן היית שם בשקילה עם החומר הזה?
ת. שנתיים וחצי ב- - Kamienna Skarzysko ושנה ב- Leipzig.
ש. עד כמה צהוב זה היה?
ת. ג'ינג'ים ממש היינו. כינה לא עמדה לידינו כי מיד היא מתה. עשב לא צמח שם במקום הזה.
ש. הפולנים והגרמנים שעבדו באיזור גם הצהיבו?
ת. הם לא עבדו כמונו, הם עברו, נתנו פקודות, אנחנו כל היום עבדנו שם. למשל אם אני לקחתי חומר, היתה כזו קוביה ולתוך הקוביה הייתי צריכה לשפוך את החומר. זה פעם היה כמו אורז ופעם כמו סולת, גם לבן וצהוב כזה. שמתי קצת יותר, טראח, אש פורצת. היינו צריכים להיות מאד זהירים.
ש. היו תאונות עבודה?
ת. באלפים.
ש. מה קרה? ראית משהו?
ת. אצלי פעם אחת מיהרתי נורא ולא הספקתי ואש פרצה לי בפרצוף ושרפה לי את השיערות. לבחורה אחת שרפה אש את כל הראש.
ש. טיפלו באנשים האלה?
ת. אנחנו טיפלנו אחד בשני. ככה היינו שם עד שנת 44'.
ש. איך היה האוכל שם? קיבלת אוכל טוב? מספיק?
ת. הלחם היה מקליפות של תפוחי-אדמה ואיזה בוץ. המרק היה מים וגם הוא היה מקליפות תפוחי-אדמה.
ש. כמה שעות עבדתם כל יום?
ת. מהבוקר עד הערב ומהערב עד הבוקר. בבוקר היה קצת קפה, אבל מי הגיע לקפה? אף אחד לא! לי היה בן עיר שהוא בישל את הקפה והוא נתן לי את הסמיך ומסרתי את הסמיך למישהו אחר והוא נתן לי חתיכת לחם בימים שלא היה לי מספיק אוכל.
ש. מקלחות היו?
ת. איפה שאני עבדתי במקרה היו. אמרתי לך שהלכנו לוורק A להתרחץ. הבחורים לא התרחצו, רק הבחורות.
ש. הקפדת להתרחץ כל יום?
ת. מה פתאום?!
ש. כל כמה זמן?
ת. פעם בשבועיים. לא היתה לנו מגבת.
בקשר לתכשיטים רציתי לספר. יום אחד, זה היה יום ראשון, לא עבדנו ופתאום היתה פקודה, מוציאים את כולם עם הדברים שהיה לנו והביאו אותנו למקום לגמרי אחר. כמובן שכל המחנה וגם בית החרושת היו בנויים בתוך יער. הגענו בהליכה כעבור כמה זמן לאיזה מקום וכל כמה צעדים עמד ארגז. קיבלנו פקודה שכל הרכוש שיש לנו, כסף, שעונים, לזרוק לקופסאות. זרקנו. לי היו שני זוגות עגילים שאי אפשר היה להוריד אותם. זרקנו הכל אבל לא ידענו שעוד נצטרך לעבור חיפוש עלינו. בשום אופן לא ירד מהצד הזה העגיל. היינו צריכים למהר, צועקים לנו למהר כל הזמן. לא הצליחו להוריד לי את העגיל ואחת אמרה לי "אם אני לא אוריד לך אף אחד לא יוריד לך. אפילו אם אני אוריד לך חתיכת אוזן, אבל אני אוריד לך". היא נלחמה עם העגיל הזה ולא הולך לה והיא לא הורידה לי. עברתי את החיפוש, שמתי את הצמות שהיו לי על האוזן וכך עברתי. את העגיל השני החזקתי ביד ואת יתר הדברים הכל נתתי. ככה הלכתי עם זה ושמחתי שיש לי משהו מהבית. אחר כך החזירו אותנו לבלוקים והיינו בטוחים שזה הסוף ונתנו הכל. כל מה שהיה לנו נתנו.
ש. מתי זה היה?
ת. כעבור כמה שבועות מאז שהגענו למחנה.
ש. מה קרה עם העגילים האלה? הם נשארו איתך עד סוף המלחמה?
ת. כן. החזקתי אותם. מצאתי חגורה דקה דקה והיו לי צמות אז קשרתי. ב- Leipzig גם עברתי איתם כי ב- Leipzig נכנסנו עם בגדים ויצאנו ערומים.
יום אחד איבדתי את זה ועד היום הזה יש לי סימן של חור גדול, וכל עגיל, אני כבר הורדתי הרבה עגילים בגלל החור הגדול הזה. כך הייתי עד 44'.
ש. בזמן הזה התחילו להגיע שמועות מה קורה בחזית ומה קורה עם היהודים?
ת. כל הזמן ידענו.
ש. מה ידעתם?
ת. קודם כל במחנות שלנו היתה קבוצה של בחורים יהודים שגנבו נשק והוציאו לפולנים ליער. היו מקרים שתפסו והרגו ועינו.
ש. הכרת את הבחורים האלה או שרק שמעת עליהם?
ת. אני לא הכרתי, שמעתי עליהם. הכרתי את האחיות שלהם שהיו בוורק C. ידענו שיש אירגונים וששולחים לנו כסף. והיודנראט משתמש בזה. אני הלו הייתי קרובה לכולם עם הסריגה שלי וידעתי.
אני ישנתי עם בחורה אחת שקראו לה דובקה אלפנט. לה היה חבר ביודנראט והיא ידעה את כל החדשות.
ש. איפה זה היה?
ת. במחנה. היודנראט היו מנהלי העבודה. הם היו כאילו שוטרים. היה שם מארק, נשמה נהדרת, והוא בא לבלוק שלנו והיו כאלה בחורות יפות, יפיפיות שקשה לתאר, הוא היה בא וקורא לנו למשמרת בוקר ולמשמרת לילה. הוא היה מאד נחמד. הוא היה קורא לנו ושר לנו שנצא לעבודה. אני נסעתי עם חברה ל- Skarzysko - Kamienna, היא היתה מלודז', זה היה לקראת הסוף, הם היו מאד עשירים והיא באה לגור אצלנו, והיא היתה בגילי, היינו ביחד, ישנו ביחד. רק באנו לשם היא אמרה "אני לא רוצה לחיות, אני רוצה למות, אני לא הולכת לעבודה". התחלתי לשכנע אותה ולבכות.
ש. את כן רצית לחיות?
ת. כל פעם היתה תקופה אחרת. במחנות כבר רציתי לחיות.
ש. למה?
ת. רציתי לחיות, רציתי לעבור את המלחמה. למדתי ב"בית יעקב" שכמה שיהיו ליהודים צרות תמיד מישהו ישאר, אפילו שישמידו אותנו. רציתי להיות בין אלה. אני שכנעתי את מרלה. כשהיא באה מצבה היה יותר טוב מאשר שלי והיינו ביחד. ידעתי שאסתדר כי היה לי רצון גדול. אמא ואבא שלה כל כך ביקשו ממני, מלה תשמרי על מרילה. סחבתי אותה בכוח לעבודה, בכוח. היא עבדה במקום אחר, דרך אגב, והיתה כזאת נחמדה.
יום אחד, כשהיינו אולי חודשיים במחנה ואני שומרת עליה, הלכנו ביחד לשירותים. הלכתי איתה לכל מקום כי היתה לי הרגשה שהיא תעשה משהו, היא כל כך לא רצתה לחיות. יום אחד איבדתי אותה. היא לא הלכה לעבודה, חזרתי ומרילה כבר לא היתה, רק הדברים שלה נשארו.
ש. מה זאת אומרת?
ת. מי שנשאר לקחו אותם למקום איפה שמנסים את הנשק והורגים אותם. אז עוד לא לקחו אנשים לתנור, את התנור בנו יותר מאוחר. באתי למיטה כי ישנו ביחד וראיתי שרק הבגדים שלה נשארו. אחר כך ישנתי עם דומקה אלפנט.
ש. מאיפה את יודעת שניסו בנשק?
ת. ידענו.
ש. ממי ידעת?
ת. ראינו. ראינו שלוקחים אותם ומנסים את הנשק עליהם. יש פה אחד, בנוה-שאנן, שהיה ביניהם. הוא סיפר את הסיפור הזה, בטח שראינו. דוד שלי הלך ככה ואני ראיתי איך שהוא הולך.
ש. נתנו לכם לראות איך שמוציאים להורג?
ת. כן כי הכל היה בבוקר. את כל הדברים האלה עשו לפני שאנחנו הלכנו לעבודה. התליות היו רק בבוקר והיריות והדברים הקטנים היו רק בבוקר. הכל ראינו.
ש. ליד כולם? נתנו לכם לראות?
ת. עמדנו במאות אנשים בחמישיות וראינו, איזו שאלה?! האנשים האלה לא חזרו יותר.
ישנתי עם החברה השניה, עם דונקה אלפנט ולה היה חבר בין השוטרים שידע הכל. כבר בסוף ידענו שחלק מהפולנים היה משוחרר כבר, ידענו שנשתחרר. בינתיים קמה קבוצה בין השוטרים שהם עמדו לברוח. הם ידעו שאיכשהו יוציאו את המחנה שלנו עם אלפי היהודים, ואלה, השוטרים היהודים מהיודנראט עמדו לברוח. דומקה היתה ביניהם. היא אמרה לי "את תשארי פה במיטה, ברגע שנתחיל לזוז אני באה לקחת אותך". הכל היה מוכן לבריחה. היא היתה למטה ב... (לא ברור), ואני הייתי על המיטה. אנחנו לא ישנו וכבר לא עבדנו כמה ימים וחיכינו מתי יבוא הגירוש. פתאום התחילו יריות, אלו היו יריות של שעות, את כל אלה, 250 שעמדו לברוח הרגו. דומקה לא הספיקה לבוא לקחת אותי ואני נשארתי לחיות. בין הקבוצה הזו היתה אשה, אמא של ... (לא ברור), רק היא נשארה לבד, אשה מבוגרת, ואת כולם הרגו.
ש. תפסו אותם?
ת. כן.
ש. איפה?
ת. בוורק C.
ש. איך הם ידעו שהם הולכים לברוח?
ת. היתה הלשנה. הלשינו עליהם. הגרמנים הרגו אותם ונשארה רק אשה אחת. היו ביניהם גם הילדים שלהם.
למחרת באו וגירשו אותנו. הרגו גם אנשים ובנות במחנה.
ש. לפי מה הם הרגו?
ת. ירו.
ש. סתם?
ת. סתם בלי שום סיבה. קודם כל הם ידעו מי האינטיליגנציה ומי לא, וקודם כל הרגו את האינטיליגנציה. אנחנו ראינו איך שאנחנו עמדנו ליד השער והיו כאלה ששם ירו בהם.
ש. מה זה האינטיליגנציה? אלו אנשים יותר מבוגרים?
ת. יותר מבוגרים. הם ידעו את מי להרוג, תאמיני לי.
לנו נתנו לכל אחד כיכר לחם קטנה והלכנו ברגל לוורק A. בוורק A היינו כמה ימים.
ש. את כולם העבירו או רק אתכם?
ת. את כל המחנה.
ש. את וורק C העבירו לוורק A?
ת. כן, וורק B כבר היה בוורק A. הגיעו קרונות, רכבות, העמידו 100 איש על הקרון ונסענו. לא מים, לא אוכל, לא שום דבר. 100 איש בקרון אחד. כשיצאנו, כשכבר הגענו כעבור זמן ל- Leipzig, חצי היו מתים.
ש. כמה זמן נסעתם?
ת. עשרה ימים, שבועיים. אני רק זוכרת שכשהגענו ל- Leipzig זה היה הרגע הכי קשה שלי. הלו התאפקנו, לא אכלנו, היה עלי עוד טיפה לחם וכשהביאו אותנו למחנה ונתנו לנו להכנס לשירותים, לא היתה יציאה ולא יכלנו לצאת לשירותים. כל אחד סחב את השני בשיערות ככה לצאת עם מכות.
ש. לא עשיתם שבועיים?
ת. לא יצאנו מהקרון.
ש. אבל אני שמעתי סיפורים ששמו דלי ואנשים עשו את הצרכים שלהם.
ת. לא אצלנו, לא.
ש. אי אפשר שבועיים להתאפק.
ת. התאפקנו. היו כאלה שעשו אחד על השני, גם ב- - Kamienna Skarzysko היינו עושים ככה.
ש. למה ב- Skarzysko - Kamienna?
ת. כי הרבה לילות לא נתנו לצאת לשירותים ומי שהיה ישן בקומה שלישית או רביעית ולא יכול היה להתאפק. הרבה עשו בתוך הסירים שלהם. אי אפשר לתאר.
נתנו לנו בפולניה ברגע האחרון בגדים. המחסנים היו פתוחים ואפשר היה לקחת בגדים. מי שלקח, לקח. כשבאנו ל- Leipzig נכנסנו לדלת אחת לגמרי ערומים. נכנסנו לאולם כזה ענק וכזה יפה, אין לך מושג, וישבנו מסביב לקירות ערומות. שם היתה אס.אס מאנית אחת יפיפיה והיא הרביצה לנו. היא לא היתה בן-אדם, היא היתה שטן. לא ידענו מה יש פה, לא ידענו שזה בית חרושת לנשק, לא ידענו שום דבר. ישבנו שם וקיבלנו מכות ממנה, היא הלכה עם כזה מקל והרביצה בלי סוף.
בסוף יצאנו והתרחצנו וקיבלנו את הבגדים עם הפסים.
ש. מה לבשתם ב- Skarzysko - Kamienna?
ת. בגדים שלנו או שקיבלנו.
ש. שם לא היו בגדי אסירים?
ת. לא. שם לא.
ב- Leipzig קיבלנו בגדי אסירים וחילקו אותנו לעבודות. כשכבר שיחררו אותנו מהעולם הגדול וחילקו אותנו לבלוקים אז קיבלנו שם קצת מרק סמיך ובקערות אנושיות וכבר קיבלנו חתיכת לחם והיינו מאושרים. בסוף בחורות לא רצו כבר ללכת לעבודה, רצו לנוח. היה שם מחנה בינלאומי ואני שמעתי שהרוסיות מספרות שמחר הולכות 500 בחורות לעבוד בלבוריטריום. אני שמעתי את זה, סיפרתי לכמה בחורות והלכתי. היו כאלה שלא רצו לבוא אבל אני הלכתי וקיבלתי מקום עבודה נהדר.
ש. מה עשית?
ת. היו שולחנות רחבים ארוכים, היו שלושה שולחנות ושם עבדנו. זה היה בית חרושת לנשק אבל זה היה רימונים. אני ישבתי השלישית. הראשונה היתה גרמניה, השניה היתה צרפתיה כמונו ואני הייתי השלישית.
ש. הגרמניה היתה אסירה פוליטית?
ת. לא, היא עבדה בבית החרושת הזה. לפני זה עבדו שם רק גרמניות וכשהביאו אותנו יצאו חלק מהגרמניות לעבודות אחרות. ככה היה שולחן וככה עבדנו ויום לפני שבאנו אספו את כל הגרמניות וסיפרו להם מי בא מחר. אמרו להם שתבוא קבוצה גדולה של מאות יהודיות או שהן זונות, או שהן קומוניסטיות או שהן גנבות, כולן עם חטא.
ש. איך את יודעת את זה?
ת. הגרמניות סיפרו לנו.
חילקו אותנו לעבודה. אני ישבתי בשולחן השני והמנהלת שלי היתה אריקה. ישבנו אחת ליד השניה. ביום הראשון הן לא דיברו איתנו, ביום השלישי הן התחילו לדבר. כשהתחלנו לדבר הן שאלו אם אנחנו גנבות. אמרנו להן והן לא רצו להאמין. בשולחן הראשון ישבה שם אחת, גלוז'יסקה, שושנקה בעברית, כזאת צעירה חמודונת.
ש. גרמניה?
ת. לא, יהודיה, שושונקה. שואלת אותה הגרמניה מה היא היתה והיא לא הבינה את זה שלא היינו שום דבר. היא אמרה לי "למה את משקרת? כולכן שקרניות?" אז התחיל הוויכוח בינינו ואז האמינו. הגרמנים עצמם לא ידעו שאין לנו בתים ושגירשו אותנו. הם לא האמינו או שהם עשו את עצמם. בכל אופן מאז היחס של הגרמנים אלינו היה טוב. לי עזרה כל הזמן גרמניה אחת.
ש. דיברתם על המשטר הנאצי, על פוליטיקה ומה שקורה במלחמה?
ת. לא, כי ביניהן היו גם אנטישמיות גדולות. היו גם כאלה מבוגרות. השלישית ממני היתה גרמניה שהביאה לי כל פעם נעליים. נעלתי נעליים בבית החרושת כי אנחנו הלכנו בנעליים של ההולנדיות וזה שיפשף לי נורא. היא היתה מביאה לי נעליים ומדי פעם היתה מביאה לי בגדים יפים להחליף מבגדי האסירים. אבל אם האס.אס ראו הייתי מוכרחה להחליף את הבגדים.
היתה אחת, גברת שטלצנר, שהיה לה בן יחיד והוא היה גרמני בקרקוב. היא היתה אשה נהדרת, מבוגרת. היא היתה הולכת לאכול ארוחת בוקר והיו שם שירותים לגברים ולנשים והיה מין קרש כזה שהפריד ביניהם ולמטה היתה כזו תעלה. כשהיא היתה יורדת לאכול ארוחת בוקר אז קודם היא היתה נכנסת לשירותים, ואחר כך היתה נכנסת לחדר האוכל שלהם. היא היתה אומרת לי "מלה בואי". אני הייתי יורדת ואחרי שתי חברות שלי והיא היתה מעבירה לי משהו לאכול. היא היתה אשה באמת נהדרת, יום יום היא היתה עושה את זה.
ש. היא ידעה מה הבן שלה עושה בקרקוב?
ת. היא ידעה שיש לה בן בקרקוב שהיה אישיות גדולה.
ש. הוא היה ורמכט או אס.אס?
ת. אני לא יודעת, אבל הוא היה גרמני עם אשיות גדולה והיא עזרה לי כל הזמן. פעם ראשונה בחיים אכלתי באמצעותה סלט מיונז. היא הביאה לי ובכיתי כשאמרתי שמה שהם לא אכלו הם מביאים לנו. אחר כך ידענו שהיא הביאה לנו אוכל טוב. היא ידעה שאני מתחלקת באוכל שהיא נתנה לי עם עוד אנשים.
יום אחד תפסו אותי איתה. מזל מהשמיים שלא שלחו אותי תיכף לרבנסבורג.
ש. האס.אסיות היו אחראיות גם על הגרמניות?
ת. לא, רק עלינו. הגרמניות יכלו לעשות מה שבא להן. הן הרביצו לנו מכות רצח.
ש. הגרמניות התערבו?
ת. פעם אחת כן. פעם אחת קרה מקרה כזה שבשולחן השלישי, אחרי, היו שתי גרמניות נורא אנטישמיות. אחת היתה לה גיבנת והשניה היתה גדולה. הן לא עשו לנו רע אבל הרגשנו שהן אנטישמיות. פתאום אחת מצאה כינה. היא לקחה את הכינה, שמה אותה בצמר גפן ובצנצנת. בבוקר באה לבית החרושת והביאה את הצנצנת עם הכינה והתחיל שם סיפור שלם.
ש. למה היא עשתה את זה?
ת. לעשות לנו צרות. היה שם מנהל ומנהלת. היפה הזאת היתה המנהלת של כולם. כשהיא היתה נכנסת לאולם לא היתה אחת שהיא היתה עוברת לידה ולא היתה נותנת לה איזו סטירה. האיש, הגבר היה בהרבה יותר טוב ממנה. היא הביאה את הכינה והראו את זה למנהלת, לאס. אסמנית הזו. היא אמרה לה "איך זה שאנחנו הגרמניות נהיה חולות בגלל היהודיות? כינה מעבירה מחלות". פתאום היו צעקות וכולנו היינו בפחד גדול, האולם היה מאד גדול ולא כולנו היינו באותו מקום. פתאום קמו שתי בחורות גרמניות והתחילו לצעוק על האס.אסמנית "תראו מה אתם עושים לאנשים?" אחת מהם ניגשה לאשה אחת ושאלה אותה "מתי התרחצת?" והיא ענתה לה "לפני כך וכך זמן" היא שאלה אותה "עם סבון?" והיא ענתה "לא, בלי סבון". ואז היא שאלה אותה "מה אכלת היום?" והיא ענתה בדיוק כמה. היא צעקה על האס.אסמנית: "ככה אתם מתנהגים עם אנשים? טוב לנו שאנחנו ככה העם הגרמני מתנהג ככה עם בני אדם? מה אתם רוצים שלא יהיו להם כינים? בטח שיש להם כינים והם עוברים אלינו. מה שיש לנו אתם אחראים, לא הם". אנחנו ידענו שהסוף שלה יהיה שיהרגו אותה.
אבל המצב הוטב ולמחרת הלכנו להתרחץ וקיבלנו סבון. שם היה בהרבה יותר טוב. קיבלנו בבוקר קפה וביום ראשון קיבלנו תפוחי-אדמה וחתיכת סבון. פה יש לי כסף שהיינו מקבלים מהם ויכלנו לקנות מברשת ומשחת שיניים או כמה תפוחי אדמה.
ש. מקרים של מוות היו שם?
ת. איזו שאלה?
ש. הרגו ואנשים מתו?
ת. בטח. אמא אחת זרקה בת כי הן לא הסתדרו עם האוכל. היו שם הרבה קומות והילדה נפלה ונהרגה.
ש. בת כמה היתה הילדה?
ת. אולי 15, 17-18.
ש. את ראית את זה?
ת. כן. היו כל מיני מקרים כאלה. היו גם מקרים כאלה בין אחיות. היו כל מיני מקרים. אנחנו לא היינו בני-אדם. אני הצלתי בחורה שגרה היום בנתניה. אני ביקשתי ממנה "חווה, בואי איתי לעבודה, אומרים ששם תהיה עבודה טובה". היא אמרה לי "מה אני בהמה כמוך? לי טוב פה, אני רוצה לנוח, אני לא הולכת". היא לא הלכה אבל כולם קיבלו עבודה. היא קיבלה עבודה במכונה יותר גדולה ממנה והיא עמדה כל הלילה במים חמים או בשמן חם. היא קיבלה פצע ולא ריפאו את הפצע וזה התחיל להיות במצב נורא קשה. בגללה, דרך אגב, פולני בא להציל אותה והרגו אותו ב- Skarzysko בגלל היהודיה הזאת. היא חשבה שהיא חכמה, היא היתה מאד יפה. בסוף הפצע הגיע עד לעצב וזה כבר היה רקוב וזה נורא הסריח. היא לא יכלה ללכת יותר לעבודה. היה לה כוח להסתתר ורק איתי. כשהיה אפל היא תלתה את עצמה עלי וככה אני הסתרתי אותה הרבה זמן. 500 בחורות נהרגו ואני וחווה נשארנו, עמדנו ליד הדלת. כל פעם היא לא קיבלה אוכל כי היא לא הלכה לעבודה וכל פעם אני וחברות שלי נתנו לה ביס לחם והיא ככה נשארה.
כשהלכנו לעבודה כל פעם אמרו לנו אנשים פרטיים שעוד כמה ימים המלחמה נגמרת.
ש. מי אלה היו האנשים הפרטיים?
ת. אנשים גרמנים או איטלקים ב- Leipzig. הם צעקו לנו, הם ידעו שאנחנו הפטלינגים = אסירות.
לקראת הסוף כבר לא הלכנו לעבודה וידענו שהנה הסוף קרב. חווה ישבה לידי ולא זזה וכבר צועקים לנו "כולם לחצר". איך אני יכולה ללכת איתה? לנו היו שתי שמיכות ואני הייתי איתה למטה ולא תפסתי שמיכה. אני בכוח השתחררתי ממנה ותפסתי שמיכה והחברה שלי לא תפסה שמיכה. אני לא יכולה לתת לה שמיכה, חורף. צעקתי לה והיא רצה ותפסה במיטה אחרת שמיכה, אבל אני איתה ולא יכולה לעשות שום דבר. אני מתחננת אליה "חווה תני לי ללכת, תשארי פה, בין כך כולנו נמות, אני לא יכולה לסחוב אותך, חווה רחמי עלי". היא לא שמעה אותי, היא היתה תלויה עלי.
אני רואה את כל החולים הולכים איפה שהבונקר, איפה שהיו המקלחות. אני סוחבת אותה ואומרת לה "בואי נלך למקלחת". אני הולכת איתה והיא לא רוצה ללכת ואני אומרת לה "חווה, אנחנו נכנס לפה שתינו ביחד, אני הולכת איתך. אבל אני בלב שלי יודעת שאני אדחוף אותה. אני אאסוף את הכוחות שלי ואדחוף אותה. אנחנו הגענו ועמדנו כבר ליד המדרגות ובינתיים החברה הזאת מקיבוץ "גשר" רצה עם עוד חברה אחרת. אחת תפסה חבילת מרגרינה ואחת תפסה חבילה עם מלח ואני שום דבר כי אני עסוקה עם חווה. שם היתה אחת, קאפו, אירנה, פולניה והיא עמדה על המדרגות עם מקל שאני בחיים לא אבין מאיפה היא לקחה כזה מקל גדול, מפה ועד להודו. היא הרביצה עם המקל הזה. מי שנכנס לשם קיבל מכות אבל החווה הזאת לא רצתה להכנס ואני קיבלתי את המכות מהמקל הזה.
בסוף, כמו שתיכננתי, איכשהו, אני כבר לא יודעת איך, כי כולי הייתי מלאה דם, דחפתי אותה והיא התגלגלה מכל המדרגות ואני ברחתי. אבל כשאני ברחתי כבר אף אחד לא היה בחצר. כולם כבר הלכו.
ש. לאן היא התגלגלה מהמדרגות?
ת. לבונקרים. הבונקרים שימשו גם להתרחץ.
ש. אבל למה דחפת אותה לשם?
ת. כי איך היא תלך? היא לא יכולה ללכת, היא נכה כבר. איך אני יכולה לסחוב אותה?!
ש. לא קרה לה כלום?
ת. חכי. אני ברחתי ואני באה לחצר והיו רק אנשים בודדים. ואם את לא היית בין האנשים שלך את היית אבודה, ממש אכלו אותך חיים. אני לא רואה אף אחד וזה לוקח הרבה זמן ובאות עגלות עמוסות עם דברים ועם גרמנים כאלה גדולים וענקים ולוקחים בכל עגלה עשרה אנשים ואני ביניהם. אנחנו סוחבים ודוחפים את העגלות וכולנו בכינו כי איבדנו את הקבוצה שלנו.
אנחנו הולכים ככה כל הלילה ואני כולי מלאת דם מהמכות. בבוקר ראינו מרחוק המון אנשים עם פסים וידענו שאלה אנשים שלנו. הצטרפנו אליהם.
ש. באיזה זמן זה היה?
ת. בתחילת אפריל 45'. היינו כבר בין כולם ושמחנו שיש לנו כבר מרגרינה כמו לכולם וליקקנו קצת מרגרינה, קצת מלח וקצת שלג וזה הציל אותנו. אחר כך האמריקאים זרקו אורז.
באותו זמן הגרמנים פתחו את המקומות איפה שתפוחי-האדמה היו מונחים והחברה שלי שהיתה ישנה איתי ב- Leipzig שלא פחדה למות רצה להביא לנו תפוחי-אדמה ואכלנו תפוחי-אדמה לא מבושלים.
ש. הם חילקו לכם אוכל לפני צעדת המוות?
ת. לא, לפני צעדת המוות לא חילקו אוכל, מי שתפס - תפס.
ש. אבל איך אפשר היה לתפוס? מי שיחרר את האוכל הזה?
ת. המחסנים היו פתוחים וכולם התנפלו על זה.
ש. ואז משם הלכתם?
ת. הלכנו כל הזמן באותו המקום. כל פעם אנחנו נחנו והגרמנים צעקו לנו להמשיך ללכת ומי שלא יכול היה ללכת נשאר אחרון והגרמנים ירו בם וזרקו אותם עם הרגליים לתעלות. היו תעלות בדרך. באיזור התקיים הקרב האחרון בין הרוסים לגרמנים ונשארנו מעטים.
לי כבר לגמרי לא היה כוח וכבר נמאס לי לחיות וכבר לא דיברתי כמה ימים, בכלל לא יכולתי יותר לדבר. ב- 27 לאפריל היה לילה נהדר ואני תפסתי מקום ליד עץ גדול ונשענתי על העץ הזה. נשארנו כבר מעטים מאד מהחברות, נשענתי על העץ הזה והחלטתי שפה הסוף שלי, אני לא הולכת יותר. כולם צועקים להמשיך ללכת והחברות שלי, זו מקיבוץ "גשר" וזו מאמריקה צעקו לי להמשיך ואני כבר לא עונה ורק מראה עם היד "לא". אני לוקחת את השמיכה, שמה אותה על הראש ונשארת במקום והם הלכו.
זה לקח איזה רבע שעה, חצי שעה, ישבתי והייתי מוכנה למוות. פתאום חוזרת חברה שלי, זו מקיבוץ "גשר" וכמו שאני החזקתי את חווה ככה היא תפסה אותי והגענו תוך רגעים לקבוצה עם הגרמנים, כבר לא היינו בשורות של עשיריות וחמישיות, ופתאום אנחנו רואים נחל ועל הנחל מלא מתים. אני כבר לא מדברת והיא סוחבת אותי.
אני שוב מחליטה, כולם נפלו פה גם אני אפול פה. עלינו על עץ גדול שהעביר אותנו מהנחל, רפסודה. עברו מאות אנשים על הרפסודה ואני החלטתי שכשאני אהיה על הרפסודה אזרוק את עצמי לנחל הזה.
ש. איזה נחל זה היה?
ת. אלבה (נהר).
החברה שלי החזיקה אותי חזק כמו ילד. עברנו את האלבה ועם שחר הגיעו הרוסים.
ש. מה קרה כשהם הגיעו?
ת. כשהגיעו הרוסים פחדנו מאד כי היינו בשמלות עם פסים. קודם היינו נורא צמאים ונורא מלוכלכים והיה יום, פחדנו. התרחקנו קצת, קבוצה של כמה בחורות.
ש. לאן נעלמו הגרמנים? הם לא עברו את הנהר?
ת. הם גם עברו את הנהר אבל הם ברחו. הם החליפו בגדים וברחו. הלכנו על אלפים של מתים, לא רק בנחל. הם עזבו אותנו ובסוף נכנסו בין השיחים, התרחצנו ושתינו מים מהנחל ועם חשיכה התחלנו ללכת לעיר.
קראו לעיר סטרלה. הגענו לאחד מהבתים ולא ראינו בני-אדם. פחדנו כי שמענו שגם הגרמנים הולכים עם נשק ואם הם רואים הפטלינג הם יורים בהם. עם לילה הגענו לשם ואחת נכנסה ראשונה לדלת שהיתה פתוחה. היא הרגישה שהיא הולכת על קש. היא נכנסה הלאה וקראה לנו. נכנסנו כולנו ושכבנו על הקש הזה. זה היה בית דו-קומתי ואחת עלתה למעלה, ושם היה המטבח ועוד היה אוכל חם. למטה היו כנראה חיילים גרמנים ולמעלה גרו אנשים גרמנים וכשהם שמעו שאנחנו כל כך הרבה הם נבהלו וברחו. בבוקר החלפנו את הבגדים והשארנו את השמלות במקום.
ש. איפה מצאתם בגדים חדשים?
ת. בארון היה שם הכל. החלפנו בגדים והלכנו. הרוסים לא נתנו לנו ללכת ואמרו לנו להשאר בגרמניה כי בפולניה נורא לא טוב. אנחנו נסענו בתור גויות, לא יהודיות כי פחדנו, חשבנו שאנחנו מאחרוני היהודים, ונסענו עם גויים.
ש. לאן נסעתם?
ת. לכל מקום שהיתה אפשרות לנסוע.
השתחררתי ב- 27 לאפריל וב- 8 למאי הייתי בלודז', בפולניה. נסעתי והלכתי עד שהגעתי וכל הזמן בכיתי כי לא רציתי לחיות אז. לא היה לי כוח, הייתי שק עם עצמות.
ש. בשביל מה נסעת ללודז'?
ת. סתם. ידעתי שאין לי משפחה אבל לא ידעתי שהעיר שלנו חופשיה ושאפשר לצאת. כמו שכולם נסעו גם אני נסעתי.
ש. הלכת למקום שבו נולדת, ל- Klimontow?
ת. רכבות אז לא נסעו לשם. היה כבר יודנראט והלכנו ליהודים וקיבלנו איזו פינה.
ש. את מתכוונת לג'ויינט?
ת. לא היה עוד ג'ויינט אז, יהודים הקימו בית ליהודים. באחד מהבתים הקציבו לנו חתיכת מקום ושם נשכבנו ושם בישלו. אחר כך באה אשה אחת וככה חילקה דירות למי שנשאר בלודז'.
ש. מי היה האירגון הזה?
ת. אירגון יהודי שנשאר אחרי המלחמה.
ש. איזה אירגון?
ת. א היה לא שם. קראו לזה ... (לא ברור). הם חילקו דירות ונתנו אוכל. הכל בא מאמריקה וגם הפולנים עזרו.
משפחה אחת לקחה אותנו והיתה להם מסעדה והלכנו לעבוד שם ואחר כך ראינו שעוד יש המון יהודים. אחר כך הקמנו את הקיבוץ הראשון בלודז' ובין הראשונים יצאתי מפולניה לישראל.
ש. לא חזרת למקום הולדתך?
ת. חזרתי לעיירה כעבור כמה ימים. מאד רצו שאשאר שם.
ש. מי רצה?
ת. פאני סובקובסקה, והיא סיפרה לי שהיא שלחה לי שנתיים וחצי אוכל ל- Skarzysko - Kamienna. וכשאני לא אמרתי לה תודה בעד זה היא מאד התפלאה אבל האמינה לי שאף פעם הפולניה הזאת לא אמרה לי.
ש. היא שלחה לך חבילות והן לא הגיעו?
ת. הגיעו לפולניה הזאת, סיפרתי לך, היא נתנה לי כל פעם משהו. בכל אופן פאני רצתה שאשאר אצלה ואתנצר. כשהיא שמעה על ישראל היא יצאה מעורה, היא בכתה, היא לא רצתה לראות אותי כבר, שרק לא אלך לישראל כי פה יש ערבים פראים ויהרגו אותי. היא אמרה לי שהיא הבטיחה לאמא שלי שתשמור עלי כל החיים שלה. לבסוף עזבתי אותה ברוגז.
ש. בגלל שעלית?
ת. בגלל שלא שמעתי בקולה היא לא רצתה לשמוע ממני. היא נתנה לי מה שאני רוצה. היא לא גרה בבית שלנו, מישהו אחר גר שם. אני רציתי לנסוע לישראל ובאתי לישראל.
ש. היית מאז בקשר איתה?
ת. הייתי בקשר כעבור כמה שנים, אבל היא כבר לא חיה והייתי בקשר עם בתה, גם היא כבר נפטרה.
ש. מתי היית אצלה?
ת. תיכף אחרי המלחמה הייתי שבוע ימים.
ש. אחרי שעלית לארץ לא ראית אותה יותר?
ת. לא.
ש. היה לך קשר איתה?
ת. מכתבים.
ש. מה קורה איתך אחרי שאת בלודז'? מה את עושה?
ת. אני עובדת זמן קצר ואנחנו מקימים קיבוץ ואנחנו יוצאים הראשונים.
ש. לאן?
ת. לדרך. בדרך לא דרך: הונגריה, צ'כיה, ומצ'כיה מגיעים לאיטליה ומאיטליה עלינו ארצה.
ש. לא בדקו אתכם?
ת. אנחנו נסענו בתור יווניות. הפולנים ידעו שאנחנו עוזבים ואמרו לנו שעוד נצטער על זה.
ש. כמה זמן היית באיטליה?
ת. כמה חודשים.
ש. באיזו מסגרת?
ת. היה לנו קיבוץ וכל אחד עבד במה שהיה צריך, כיבסנו, תיקנו, בישלנו ובאנו ארצה.
ש. זה היה מחנה עקורים כזה של כל הפליטים?
ת. כן, אבל אנחנו כבר היינו חברה לקיבוץ.
ש. מתי עלית ארצה?
ת. בתחילת ינואר 45'. הגענו לעתלית כמה שבועות ואחר כך כל הקבוצה שלנו הלכה לקיבוץ "גשר".
ש. היו לך קשיי קליטה בארץ?
ת. לא, אבל עשו לנו עוול גדול. מי שבא מוקדם ארצה הממשלה שילמה לנו גרושים של פיצויים, ומי שנשאר בגרמניה, לא מספיק שהוא זכה לאכול ולהתלבש, ומה אנחנו?! גרושים, צוחקים מאיתנו. אני שלא יכולתי להשקל קיבלתי גרושים. התביישתי מהחברות שלי, אני החכמה באתי הראשונה. מה עשתה בשבילנו מדינת ישראל?! רק כאב!
ש. זה לא עדיף מאשר להשאר בפולין?
ת. תראי, אני בפולניה לא הייתי נשארת, אבל עשו לנו עוול. ידעתי שאני באה, לא רציתי לגדל ילדים בפולניה, אבל ככה לעשות לנו?!
ש. מה עשו לכם?
ת. באותו זמן גדולי האומה עשו הסכם שמגיע לנו פיצויים. לא שילמו לנו גרוש. בן-גוריון שלנו, זכרונו לברכה, אמר "מי שבא ארצה עד שנת 47' אנחנו ניתן לו את הפיצויים, אתם תשלחו לנו, ומי שנשאר בגרמניה הגרמנים ישלמו". אלה שהיו בגרמניה מהמחנות ברחו מהגרמנים ואלה שהיו ברוסיה באו לגרמניה והג'ויינט והאונר"א נתנו להם מכל טוב. באמת הגרמנים שולחים לנו פיצויים אבל אנחנו מקבלים גרושים. לעומת זאת כל החברות שלי שאני איבדתי אותן בדרך מקבלות כמו שצריך, לי יש גרושים מהפיצויים שלי. אני מתביישת בפני הילדים שלי. גם לא ידעתי לשקר כי לא הייתי חולה חלילה. גם עכשיו אני רואה שיחד עם הניתוחים שלי ויחד עם זה שאני חולת לב, יחד עם זה אני בסדר בהשוואה לאנשים אחרים, אבל הכאב הוא גדול בגלל זה.
ש. הצברים שאלו אותך על השואה? התעניינו בסיפור שלך?
ת. חלק. סיפרתי לך על .... (לא ברור). עד שאני שיכנעתי אותה ועד שהכנסתי אותה שהיא חלק מהעם הזה, שמשפחתי סבלה. אנחנו בישראל כולנו ישנים.
ש. כשהגעת בקיבוץ אמרו לך משהו?
ת. לא, לא בקיבוץ. שמעתי שבעיר אמרו "סבונים", "הלכתם על מתים", לי לא קרה דבר כזה אבל שמעתי שאנשים נורא סבלו. היו אנשים ששאלו ניצולי שואה "איך אתה נשארת לחיות? איך זה?"
ש. לילדים שלך סיפרת מה עבר עליך?
ת. במיוחד לבת הגדולה שלי. אני נתתי עדות להרבה אנשים. בחיפה כולם מכירים אותי. אחד שמע שאני חיה, הוא גר בנוה-שאנן, הוא גם נתן עדות מאד חשובה.
ש. לבנות שלך סיפרת?
ת. אנשים מהמחנות באו אלי הרבה ולא דיברנו על שייקספיר, על ביאליק, דיברנו רק על המחנות.
ש. סיפרת את זה לבנות?
ת. כן, הבת הגדולה שלי יודעת הרבה. הקטנה יודעת פחות.
תמיד באו אלי אנשים מהמחנות. אחד נודע לו שאני חיה, הוא לא ידע את שם המשפחה שלי. אנחנו במקרה עבדנו ביחד. אמרו לו שאני גרה בקריית-אליעזר, זה היה לפני הרבה שנים. הוא לא ידע את שם המשפחה שלי, הוא ידע רק שקוראים לי מלה. הוא ימים עמד ליד הצרכניה וחיכה לי עד שיום אחד הופעתי. רק הוא ראה אותי הוא כל כך התחיל לצעוק ולבכות שלא ידעתי מי זה. עד שהכרתי אותו, ואני מכירה אותו טוב מאד, לקח זמן. לו יש סיפור, אני רוצה שתזמינו אותו.
ש. תודה רבה מלה!
סוף הראיון
Testimony of Mala Katz, born in Klimontow, Poland, 1927, regarding her experiences in Klimontow, Skarzysko Kamienna, Leipzig and a death march Traditional home; her family earns a livelihood from small trade; attends a Jewish school and a Polish school; contacts with the Polish population; Klimontow's population had a Jewish majority and included Poles and ethnic Germans, Volksdeutsche. German occupation, September 1939; forced contributions; arrival to her family's home of relatives from the large cities; hunger; harassment of Jews by Poles and Volksdeutsche; help from the Polish landlady; execution of Jews on the streets by Germans; assembly of the Jews in the center of the city and their deportation in trucks; deportation to Skarzysko Kamienna with her female cousins; receives help from a Polish foreman and a Polish female laborer who transfer letters to the witness' mother; knits sweaters and sells them in exchange for food with help from Poles; labor weighing poisonous chemical material; accidents during labor when the material catches on fire and burns the laborers; testing of weapons on inmates; rumors concerning what is happening at the front; escape attempt by inmates which results in their death; transfer to Leipzig in freight trains and labor in a weapons factory; death march, April 1945; receives help from a woman friend; liberation by the Red Army near the Elbe River. Return to Klimontow; crosses the border to Italy illegally disguised as a Greek woman; aliya attempt to Eretz Israel on the "Enzo Sereni" ship, 1946; detention in Atlit; life on Kibbutz Gesher.
LOADING MORE ITEMS....
details.fullDetails.itemId
3564049
details.fullDetails.firstName
Mala
details.fullDetails.lastName
Katz
details.fullDetails.dob
1927
details.fullDetails.pob
Klimontow, Poland
details.fullDetails.materialType
Testimony
details.fullDetails.fileNumber
9596
details.fullDetails.language
Hebrew
details.fullDetails.recordGroup
O.3 - Testimonies Department of the Yad Vashem Archives
details.fullDetails.earliestDate
20/11/1996
details.fullDetails.latestDate
20/11/1996
details.fullDetails.submitter
כץ מלה
details.fullDetails.original
YES
details.fullDetails.numOfPages
42
details.fullDetails.interviewLocation
ISRAEL
details.fullDetails.belongsTo
O.3 - Testimonies gathered by Yad Vashem
details.fullDetails.testimonyForm
Video
details.fullDetails.dedication
Moshal Repository, Yad Vashem Archival Collection