Beniamin Bzhezinski

שם המרואיין: בנימין בזזניסקי

שם המראיין: אלי שגיא

תאריך הראיון: 1.12.94

שם המדפיסה: בתיה שטהל

שמות מקומות:

קאליש - Kalisz

זשוב - Rzeszow

הוטה-קומרובסקה - Huta Komarowska

מיילץ - Mielec

פלוסנבורג - Floessenbuerg

דכאו - Dachau

פרנקפורט - Frankfurt

אני מראיין את מר בנימין בזזניסקי אשר נולד בשנת 1925 בעיר קאליש (Kalisz), במחוז פוזנן בפולין.

ש: בנימין, ספר לנו על משפחתך בקצרה.

ת: היינו בבית שלוש אחיות אח וכמובן הורים. אנחנו היינו משפחה חסידית אשר אבי עסק במסחר, ואנחנו הבנים, אחי ז"ל מרדכי ואני למדנו בישיבות. אחי היה מבוגר ממני בשבע שנים. אני החילותי את הלימודם מגיל שלוש ב'חדרים', לפי ההתקדמות עברנו מ'חדר' ל'חדר', למדנו תנ"ך. לאחר-מכן עברתי ללמוד בישיבה עד גיל ארבע-עשרה כשפרצה המלחמה.

ש: ספר לנו על הוריך, מה הם עשו, על הבית שבו גרתם, אם אתה יכול לתאר את הרחוב, על הישיבה, האם היתה ציונות בבית?

ת: עד כמה שזכור לי אנחנו גרנו ברחוב בפינה 13. הישיבה היתה לא רחוק מהבית, היא היתה בהמשך הרחוב, או יותר נכון להגיד שהישיבה היתה בבניין של בית מדרש סמוך לבית-הכנסת, שזה היה הרחוב היהודי. על ציונות בבית לא דיברנו. אנחנו היינו משפחה חסידית טיפוסית, אשר אומנם אחי ז"ל רצה לבוא ארצה עקב רדיפת היהודים על-ידי אנטישמים. הוא היה צריך לשרת בצבא, לכן הוא רצה לעלות ארצה, אבל הוא לא הספיק.

לאחר-מכן כאשר המסחר כשל עקב האנטישמיות אשר התחוללה בכל הארץ ובעיקר בקאליש, כאשר הם ראו יהודי בעיקר עם זקן אז עשו בו פרעות. הודות לזה שהשם שלנו בזזניסקי, ועקב הרדיפות האלה אשר שברו שמשות בחנות, אז אחותי שהיתה נראית קצת בלונדינית, היא היתה צריכה להיות בחנות. מכיוון שכשחלפו על החנות, ראו את השם בזזניסקי ואחת שדומה לגויה, אז חלפו מעל פנינו. אבל האנטישמיות היתה מוכרת, היא היתה מאוד מאוד חריפה.

ש: אנטישמיות מצד מי?

ת: מצד הפולנים. עד כמה שזכור לי בהיותי נער הלכתי עם אבי ז"ל לטיול לפארק, פתאום יצאו נערים על-מנת להתחיל איתנו. כמו שאנחנו גרשנו אותם, באו כמה בריונים, ועשו בנו שמות, הרביצו לנו מכות. זה ביחס לאנטישמיות אשר היתה נפוצה בעירנו.

כאשר פרצה המלחמה, כשידענו שהגרמנים כבר נכנסו לפולין קמה בהלה בעיר בעיקר בקרב היהודים. התחלנו לנוס מהעיר, משום שלא ידענו איפה יהיה טוב בשבילנו. ידענו מהניסיון של היהודים שהיו בגרמניה כיצד התנהגו איתם, וכיצד גרשו אותם. לכן חשבנו שאנחנו נתרחק מהעיר הזאת.

ש: מאיפה ידעתם מה קורה בגרמניה?

ת: ידענו, כי מגרמניה העבירו אלינו אזרחים שהיו אזרחים פולנים, כלומר, קודם הם התחילו עם האזרחים הפולנים, הם העבירו אותם לגבול, והקהילה היהודית טיפלה בהם. היה לנו מושג מה קורה משום שאבי ז"ל היה גיזבר כבוד באירגון הסוחרים, שראש האירגון של הסוחרים היה חבר בקהילה ויושב-ראש הקהילה. כך שאנחנו היינו מודעים היטב למה שהגרמנים זממו בעבר, ולמה שצפוי לנו בתור יהודים.

קמה בהלה, אנחנו התחלנו לארוז כמה חפצים כל אחד עם איזו חבילה קטנה, והתחלנו לצאת לדרך מחוץ לעיר. לאבי ז"ל היה קרוב משפחה בעיירה הקרובה ששמה היה סטבישין, הלכנו לשם, זה היה מרחק של כעשרה ק"מ מהעיירה שלנו. בדרך לשם גם-כן ליוו אותנו צד בצד הצבא הפולני, שגם הוא נס ונסוג מהעיר. כאשר הגענו לעיירה היינו שם במשך כמה ימים, עד שהגיעו פטרולים של הגרמנים, וכל אלה אשר עזבו את קאליש הצטווינו לחזור לעיר.

כשחזרנו העירה מיד החלו הרדיפות, זה התבטא בענידת סימן היכר של היותנו יהודים של פס לבן עם מגן דוד כחול, אשר היינו צריכים לענוד על היד הימנית. צעדינו הוצרו, היה אסור לנו ללכת על המדרכות, היה אסור לנו להיכנס למקומות ציבוריים אשר נכתב עליהם מיד: לכלבים וליהודים הכניסה אסורה. ככה החיים התנהלו בדאגה לקראת ההווה ולקראת המחר. חיפשו יהודים לעבודות פיזיות שונות, כאשר היהודים בחלקם לא חזרו משום שירו בהם. כעבור זמן מה, אפשר להגיד שזה היה בתחילת 41'.

ש: לפני זה, אתה זוכר אולי עוד הגבלות שהגרמנים הצרו את צעדיכם?

ת: ציוו להביא את כל התכשיטים, משום שהתארגן יודנראט, והם היו אחראים בשביל לאסוף גם תכשיטים וגם כסף. היו גם מקרים שאני רק שמעתי, שכשלא סיפקו את המיכסה שהגרמנים ביקשו הם נורו. זה מה שידוע לי בהיותי נער בגיל ארבע-עשרה. החיים התנהלו בלי ודאות מה יוליד לנו יום.

בתחילת 41' נפוצו שמועות שעומדים להעביר אותנו את כל היהודים מהעיר הזאת למקום אשר לא ידענו לאן. אפשר להגיד שהחרדה לא היתה כה גדוה לעצם העברתנו מהעיר, משום שאז מחנות השמדה עוד לא היו קיימים בזמנו.

נחזור למקרה של העברה מהעיר קאליש. בתחילה היו חוטפים את היהודים מהרחוב, ריכזו אותם לבניין השוק העירוני החדש, אשר שם גידרו את המקום בגדרות, וחיילי האס.אס שמרו שם. זה היה בשביל לשלוח אותם במשלוח למקום לא ידוע.

למזלנו הרע אמי נחטפה, ונודע לנו שהיא גם נמצאת שם. כמובן שאנחנו רצינו להיות ביחד כל המשפחה ביגון ובשמחה, אבל העיקר להיות ביחד. זה היה אצלנו כרעם ביום בהיר שאנחנו נשארנו בלי אמא. באיזו צורה שהיא אמא הצליחה לברוח משם, לא ידוע לי איך וכיצד. היא חזרה הביתה, והתוגה הפכה ספונטאנית לשמחה. כולנו כמובן בכינו מרוב אושר. אבל אבי לא יכול היה להתאפק, הוא המשיך לבכות. ראיתי את זה בפעם הראשונה שאבי בוכה, משום שלא הייתי רגיל לזה. זה נגע מאוד לליבי, משום שראיתי שאבי היה בוכה פעם אחת בשנה בערב יום כיפור כשהלכנו ל"כל נדרי". אז היה המנהג אצלנו שאבא היה מברך את הילדים, ורק אז הוא היה בוכה. זה נחרת עמוק בזכרוני.

לאחר-מכן החטיפות חדלו, וציוו עלינו כל רחוב ורחוב להיות מוכנים בתאריך זה וזה, בשעה זו וזו, עם חפצים כל אחד עם חבילה קטנה להיות מוכנים על-יד הבית. הוזהרנו שאם מישהו ישאר הוא יקבל כדור בראש. ראינו שאין להתחכם בזה והיינו מוכנים. הובילו אותנו תחת משמר כבד של האס.אס למגרש שעל-יד השוק העירוני. שם היינו במשך יומיים, כמובן שבתנאים לא סניטריים ולא אנושיים. כל משפחה קיבלה איזה תא, משום שזה היה מיועד לחנויות. מי שהתמזל מזלו קיבל קצת קש בשביל לישון על זה, ומי שלא אז ישן על ריצפת בטון.

כעבור יומיים ציוו עלינו לצאת, האס.אס היה בחוץ עם הכלבים הגזעיים האמתניים. הם דאגו לזה שאנחנו נסתדר בשורות, ואנחנו נתחיל צעדה לקראת תחנת הרכבת. עד כמה שזכור לי, בצידי הכביש עמדו הגויים האנטישמיים, וצהלו מרוב שמחה. כשהם ראו אותנו מוכי גורל מובלים, האנטישמיות המשיכה להיות בקרב הגויים בפולניה.

הובילו אותנו לתחנת רכבת, היו שם כבר קרונות משא סגורים, קרונות שהיו מיועדים להובלת בקר. הוכנסנו לתוך הקרונות עד אפס מקום, הדלתות הוגפו, החלונות אשר היו מוסמרו בקרשים, למרות שהיו כמה סדקים. נסענו במשך יומיים עד שלושה, היה שם דוחק, היתה צחנה, לא היה אויר. אומנם התמזל מזלנו שאנחנו ישבנו על-יד החלון, שיכולנו לנשום קצת אוויר, אבל זה לא היה לזמן רב, היות ואנשים אשר ישבו באמצע הקרון, כל אחד ישב על החבילה שלו מבלי יכולת לסובב את הראש, כל-כך צפוף היה. אלה שהיו באמצע הקרון התפרסו מעלינו כדי לנשום קצת אוויר. גורלם של הזקנים והקשישים אשר לא יכלו לעשות את זאת היה רע ומר, הם נפחו נשמתם. במשך היומיים האלה לא הרשו לנו לעשות את הפעולות הפיזיולוגיות, אלה נעשו בקרונות. יש לתאר את חוסר האוויר והצחנה ביחד אשר היה ללא-נשוא.

סוף כל סוף כעבור יומיים בערך הגענו לתחנה שאמרו לנו שזה זשוב (Rzeszow), כלומר, בפולנית זה היה זשוב וביידש קראו לזה ריישה. נפתחו הקרונות, הורידו אותנו, חצי מאיתנו היו מעולפים מחוסר אוויר. חיפשנו מעט מים אשר זה גם-כן לא היה נמצא במקום. יש לציין שהיודנראט מאותה עיר היו מעודכנים אודות בואנו, והם התחילו מיד לחלק משפחות משפחות לבתים ששם גרו ברווחה מסויימת. אנחנו הגענו למשפחה בשם פודין. הבית הזה היה לא רחוק מהתחנה, עד כמה שזכור לי הרחוב היה קוליובה 4.

נכון מאוד שרצינו להיות כולנו יחד. היו שם גם מאירגון האיכרים היהודים שחיו בכפרים הסמוכים לזשוב, והם חיפשו מישהו שיכול לשמש בתור מורה. זה היה אחי ז"ל אשר נלקח על-ידי האיכרים לכפר, שהיו שם כמה כפרים סמוכים אחד ליד השני, והוא שימש שם כמורה לעברית. אומנם רצינו להיות ביחד, אבל זאת היתה מין נחמה מסויימת שאנחנו יודעים שאומנם נפרדנו מהאח, אבל ידענו איפה שהוא נמצא.

הגיטו טרם הוקם. החיים של היהודים אומנם צעדיהם הוצרו כמו שהיה בקאליש, היינו צריכים ללכת באמצע הכביש, לא ללכת על המדרכות יחד עם הגויים. היו גם-כן חטיפות לעבודות שונות, אשר לאחר-מכן זה נהפך שכל אחד היה חייב להתייצב בלישכת העבודה. לא זכור לי בדיוק השם של המקום הזה.

חיי היהודים בעיר התנהלו משום שהם היו מקומיים, וכל רכושם נשאר אצלם. פרט לכך ששוב היו צווים מטעם הגרמנים דרך היודנראט בשביל לאסוף פרוות, משום שאז התחילה כבר החזית ברוסיה, הם חיפשו דברים חמים, ואת זה הם אספו דרך היהודים. כמובן אספו גם כסף, תכשיטים והכל.

ש: היו עוד הגבלות שהגרמנים הטילו על היהודים בעיר?

ת: ההגבלות היו עבודות דחק, שאנחנו קוראים להן עבודות דחק משום שהם לחצו אותנו לעבוד. כל החיים האלה היו עדיין חיים חופשיים שאפשר להגיד שהיהודים גרו עדיין יחד עם הגויים באותם הרחובות. זה היה עד סוף שנת 40'.

בתחילת 41' נפוצה השמועה שעומדים לסגור אותנו בגיטו. הרעש והמהומה היו שוב, כי מה מחכה לנו לאחר-מכן? מיד ציוו עלינו לעזוב את הדירות. הם נתנו רחובות מסויימים אשר גידרו אותם, וכל היהודים אשר גרו מחוץ לרחובות האלה הוכנסו לתוך בתים, בתוך רחובות אשר היו בתוך הגיטו.

ש: איך עברתם לשם, מה לקחתם איתכם?

ת: לקחנו איתנו את כל מה שהצלחנו להוציא כאשר גרשו אותנו מקאליש מעט חפצים. לקחנו כל מה שכל המשפחה כל אחד יכול היה לשאת חבילה קטנה איתו. כמובן שמקורות מחיה לא היו. כאשר אבי ארז חפצים בקאליש, אז מתוך העסק, שהיה לנו עסק של מברשות, חנות למברשות, הוא הספיק לקחת כמה מברשות יקרי ערך, שהוא אמר: אולי זה פעם יביא לחם. זאת היתה המציאות, כאשר עוד לפני הגיטו אבי הכיר שם חנות של מברשות, שאבי מכר להם את המברשות, הוא קיבל מעט כסף, וכך יכולנו לאכול.

ש: היכן גרתם בגיטו?

ת: הרחוב לא זכור לי, אבל גרנו שש נפשות בתוך חדר אחד קטן. קיבלנו אוכל מהמטבח של הקהילה של היודנראט. קיבלנו מרק לפי מספר הנפשות. חיפשו אנשים לקלף תפוחי-אדמה במטבח, ואני התייצבתי שם. אבל התנאי היה לקלף קליפה דקה דקה, משום שלא קיבלו מספיק תפוחי-אדמה. אני התקבלתי לשם לעבודה, הודות לזה קיבלנו עוד שתי מנות מרק, ואת זה לקחתי הביתה בשביל לשבור את הרעב. אומנם אי אפשר להגיד ששבענו מזה, אבל היה קצת להשיב נפש.

אני גם נחטפתי לעבודה, זאת היתה עבודה פיזית קשה של פריקת מלט מקרונות. זה היה שייך למחלקת הבניה של חיל האוויר, זה היה באולייטונג דה-לופטוואפן. הכריחו כל אחד לקחת שני שקים עם מלט שזה היה מאה ק"ג. כאשר שמו עלי שק אחד, וניסו רק לשים את השק השני התמוטטתי. כאשר ראה את זאת המנהדס הבכיר של מקום העבודה, הוא לקח אותי, משום שהייתי נראה צעיר, הייתי כבר בן חמש-עשרה, חמש-עשרה וחצי. הוא לקח אותי לעבוד אצלו, עד כמה שזכור לי שמו היה זיידל. הוא היה אנטישמי מובהק. סמוך למקום העבודה הוא התגורר בבית אצל פולנים, עלי היה לעבוד בגינה שלהם, ולשרת אותם במשק החקלאי.

כמובן שגם בכפר הסתובבו ז'נדרים של האס.אס, כלומר, משטרת האס.אס. לכן הצעדים שלי שוב היו מוגבלים להסתובב ולחפש מעט אוכל. אבל הסתכנתי, הוצאתי מהגיטו דברי לבוש, ומכרתי אותם בכפר תמורת תפוחי-אדמה, ירקות, שעועית, כל מה שאפשר היה לקבל, ורציתי להבריח את זה לתוך הגיטו. להבריח זו מילה פשוטה, אבל כיצד לבצע את זאת?

לקחתי שק, מסביב שמתי קרשים, ובתוך הקרשים שמתי את התפוחי-אדמה ומצרכים מסויימים. כאשר הגעתי לגיטו ניגשו מסביב, זה היה בתחילת הגיטו, ונתנו להיכנס. אבל לאחר-מכן ציוו לרוקן את השק כדי לראות מה שיש בפנים. אני ידעתי על זה, אז בבית טיכסנו עצה מה לעשות, כי אנחנו חייבים להמשיך ולחיות. אז כיוונתי את זאת עם אחותי הגדולה ממני בשם בינה, שהיא תעמוד בצד הפנימי של השער של הגיטו, והיא תסמן לי אם אני יכול לעבור מבלי שאני אצטרך לפרק את השק או לא.

כאן יש לציין משהו שפסחתי על זה, שהיה לי אישור שאני יכול לנוע דרך הרחובות האריים עד למקום העבודה. זה מה שאיפשר לי תנועה חופשית אפשר להגיד, כמובן שבמגבלות, שלא ללכת על המדרכות.

היה פעם מקרה אשר אני באתי לשער הגיטו עם שק, כאשר השק היה אולי יותר גדול ממני. אבל מה לעשות בשביל להציל נפשות. אז אחותי או שסימנה לי עם היד מסביב, זה היה סימן בינינו, שהיתה שם איזו פירצה בגדר, אשר דרך זה היה אפשר אם לא מסתובבים פטרולים של האס.אס, היה אפשר לזרוק דרך שם את השק, ולהיכנס לפנים מתחת לגדר. באותו זמן כמו שאני עמדתי להיכנס, אני הייתי עם רגל אחת בפנים, הרגשתי שמישהו אוחז לי ברגל השניה. זה היה נער, כמו שקראנו להם שייגץ של גוי. הוא התחיל לצעוק: כאן יהודי! אני ראיתי שאני בצרות, הצלחתי להושיט את הרגל השניה, נתתי לו מכה בשיניים, ובצורה כזאת הצלחתי להזדחל ולהיכנס לגיטו.

נכון שהסתכנתי, אמי ז"ל ואבא ז"ל אמרו לי: למה אתה מסכן את עצמך? אמרתי להם: נפשי קשורה בנפשכם, אני חייב לעשות את זה. כך אני המשכתי עוד, פעם דרך השער פעם הברחה דרך הגדר. בנוסף לזה, כמו שהזכרתי קודם, אחי היה סמוך לכפר שאני לא זוכר ברגע זה את שמו. כשחזרתי מהעבודה לקחתי עלי את חפירה, היה לי חופש תנועה. אז יצאתי, זה היה מרחק של ארבעה ק"מ מהגיטו, הלכתי לכיוון הכפר כדי לראות את אחי, ולהביא הביתה שלום ממנו. כמובן גם משם הבאתי דבר מה איזה קמח או קצת שעועית גם-כן. הסתרתי את זה על הגוף, ובצורה כזאת חזרתי שוב לגיטו. הזמן נמשך עד אמצע 42', כאשר התחילו לאסוף את כל היהודים.

ש: לפני-כן אני רוצה לחזור שוב לגיטו. תתאר לנו בבקשה את הגיטו מבחינה פיזית, איך הוא נראה, הרחובות, אם אתה זוכר.

ת: הגרמנים לא איפשרו התקהלות של היהודים כמובן ברחובות, כדי לא לגרום איזה מין אירגון מסויים, איזו מין מחתרת מסויימת. ברחובות היינו יכולים לראות עגלות עמוסות עם גופות אשר התגלגלו ברחובות או מרעב או מהמתה על-ידי הגרמנים. האווירה בגיטו היתה מתוחה מתוחה, לא ידענו מה, ולא ידענו איך וכיצד.

עד שהגיע הרגע אשר הפיצו שמועה מפה לאוזן שעומדים להעביר את היהודים מהגיטו. כאן נחזור על זה שאספו וריכזו את כל היהודים אשר היו בכפרים סמוך לזשוב, ריכזו אותם בתוך הגיטו. אחי חזר ושוב היינו יחד, מבלי לדעת מה מחכה לנו.

ברצוני לציין כאן את אשר לא ציינתי, שנתנו צו שכל מי שיש לו היתר, והוא נמצא עובד במקום עבודה קבוע, לעבור לגיטו אחר, כלומר, גיטו בתוך גיטו. כאן שוב היתה הדילמה שאני שוב צריך להיפרד מההורים. לא נחה נפשם של ההורים עד שהם ידעו עם מי אני נמצא בתוך חדר אחד. כאשר אמרתי להם, והם ידעו שהם מכירים את האנשים האלה, אז בדיעבד הם היו צריכים להשלים עם הגזירה.

ככה היה שביום אחד ציוו שוב על רחוב מסויים להיות בכניסה של הבניין עם חפצים, כל אחד חבילה אחת. אני מהגיטו הקטן, כך קראו לזה, שמעתי את זאת, מכיוון שהם ידעו אז שכעבור יום או יומיים, לא זכור לי באיזה יום זה היה, היו צריכים להיות מוכנים. אני הייתי שם, ידעתי גם אני, והייתי גם אני בזמן שכולנו היינו דרוכים בשביל היציאה לרחוב לקראת האיסוף לתחנת רכבת.

כאן התחילו להתעורר ספיקות לאן ולמה, בעיקר אצל אחי הגדול. כאשר אני למעשה לא רציתי להישאר, משום שרציתי להיות יחד עם ההורים. אבל אחי אמר לי: אם אפשר היה אני הייתי נשאר. אבל זה היה בלתי אפשרי, משום שבתעודה שמאפשרת שאני עבדתי במקום קבוע היה כתוב השם וזה היה בלתי אפשרי. המילים האלה מצלצלות באוזני, שרצו להישאר, כי ידעו מה שעומד לקרות כאן. היה תוהו-ובוהו לא ידעו בדיוק, ידעו רק שמשהו עומד להתחולל כאן, אבל לא ידעו מה. אמרו שעומדים להעביר אותם לעיר אחרת ששם יעבדו אדמות, היו הודעות שונות, ולא ידעו בדיוק מה הצעד הבא.

ברגע שלקחו אותם, הם היו בחוץ, שוב הצעידו אותם תחת משמר של האס.אס לתוך מקום איסוף. אני רצתי אחריהם, רציתי להצטרף אליהם, אבל גרשו אותי עם יריות באוויר. אז ההורים התחילו לצעוק לי שאני אשאר במקום שאני אקבל כדור. כעבור יומיים התבשרנו בשורת איוב, שהם נלקחו למחנה השמדה בלז'ץ. אין לתאר את מצבי, את התוגה, החרון אף, כאשר לא ידעתי שזה השמדה, אבל ידענו כבר שזאת הדרך האחרונה שלהם, כאשר נמנע ממני ללוות אותם בדרכם האחרונה. אני המשכתי לעבוד באותו כפר.

ש: אתה זוכר את השם של הכפר?

ת: לא, אני לא זוכר. כאשר ליבי נצבט בי שלא היה לי עבור מי להסתכן, ולהביא אוכל הביתה.

כעבור זמן מה תפסו אותי ברחוב למקום עבודה, זה היה שם בלי קשר, אם היתה הוראה לקחת אנשים למקום מסויים, לא התחשבו אז עם ההיתר של מקום העבודה הקבוע. לקחו אותי למקום שזה היה גם שייך לצבא לחיל האוויר, לפיטום חזירים בדיר חזירים. העבודה היתה עבודה פיזית, אוכל כמובן לא היה. התחלקתי בתור שותף פאסיבי עם החזירים עם האוכל, כאשר קיבלתי תפוחי-אדמה לבשל ולתת להם, אז חלק מסויים גם אני אכלתי. או ששלחו מהקזינו הגרמני שאריות אוכל של הקצינים בשביל פיטום החזירים, הייתי גם אני שותף להם. אם היתה איזו פיסת בשר או פיסת תפוח-אדמה גם אני נהניתי מזה, אבל זה היה בחשאי, ואם הייתי נתפס בזה הייתי מקבל מכות או אני לא יודע מה, שאני לא דואג לפיטום החזירים שלהם.

העבודה נמשכה עד סוף 42', כאשר נחטפתי שוב למחנה שזה היה מחנה עונשין בשם הוטה-קומרובסקה (Huta Komarowska). זה היה מטעם איזו חברה בשם בוימיל את לאש. המחנה הזה הוקם בתוך יערות, כמובן שלא הייתי היחיד שם, היו שם כבר הרבה יהודים. עד כמה שזכור לי היו שם גם נשים שנחטפו לעבודות האלה, אבל עבודות קלות יותר.

העבודה התבטאה בעקירת עצים ביער. מקום העבודה היה בהתאם להתרחקות מעצם היער, כלומר, שאנחנו עקרנו את העצים, והשארנו אחרינו מקום ריק. העבודה היתה פיזית מאוד, שמרו עלינו לבל נתיישר מבוקר עד ערב. אם התיישרנו קיבלנו מכה בראש, ולא ידענו מאיפה. היה שם שומר פולני, ויש לציין שהיו גם יהודים ביניהם, אשר הם גם-כן לא חסו, וקיבלנו גם מהם מכות. העבודה היתה מפרכת. כשחזרנו מהעבודה עוד האיצו בנו לשיר, שאנחנו נשיר.

ש: מה?

ת: זה לא משנה מה, שירים יהודים או שירים פולנים, משום שהם חשבו שכל-כך טוב לנו, שיש לנו רק מצב רוח לשיר.

חזרנו למחנה, גרנו בצריפים, היתה עונת הגשמים. מנהל המחנה היה אנטישמי בשם שמידט. כאשר הלכנו לעבודה אפילו שירד גשם וגשם שוטף, עבדנו. כאשר לאחר הפסקת מה של הגשם התחלנו בכל זאת לנוח עקב הגשם, משום שהשומרים עלינו חיפשו גם-כן איזה מחסה. כשפסק הגשם התחלנו התחלנו שוב לעבוד, אבל כל מכה בעץ שוב המטירה עלינו גשם.

ככה חזרנו למחנה רטובים עד לשד עצמותינו. בגדים להחלפה לא היו לנו, וככה שכבנו. קיבלנו איזו מנה זעומה של מרק וגם-כן איזו פרוסת לחם במשך היום. ככה שכבנו על הדרגשם שלנו, כאשר הרטיבות התייבשה מחום גופנו. כמובן שזה השאיר אחרי זה צלקת שקיבלתי התקררות גדולה וגם דלקת ריאות. במקום היה חדר חולים למקרים כאלה, הושכבתי שם, קיבלתי איזה טיפול מסויים. אבל כשהחום להט אמרו לי: תפנה את המקום, יש מקרים יותר גבוהים. ככה עם חום גבוה הצטרכתי שוב לצאת לעבודה, וכפי שפרטתי לעיל, זאת היתה עבודה פיזית מפרכת.

מנהל המחנה הזה, כפי שהזכרתי, הוא היה אנטישמי מובהק. היתה לו איזו אידיליה מסויימת להוביל אותנו מידי שבוע ביום שישי לאגם אשר היה בקרבת מקום כדי להתרחץ. הוא אמר לנו: זאת הרי מצוה אצל היהודים לטבול בערב שבת. האגם היה עמוק, אני הייתי נמוך קומה. הוא עמד על שפת האגם, ביד אחת היתה לו משרוקית וביד השני אקדח. הוזהרנו שבעת שהוא ישרוק עם המשרוקית אסור שאף ראש יראה מעל פני המים. נשמעה שריקה, אני לא ידעתי לשחות, המים היו לי עד לצואר, אבל נעזרתי במישהו אחד גבוה שעמד על-ידי, ונאחזתי בו, ככה ניצלתי מטביעה. יום רדף יום, המצב לא השתנה, התנאים לא השתנו. אחר-כך הועברנו למחנה...

ש: לפני-כן, אני רוצה קודם כל שאתה תתאר את תיאור ההגעה למחנה. כשנכנסתם, מה ראיתם, מה עשו לכם, מה דיברו איתכם? לאחר-מכן אם אתה יכול לתאר את המחנה עצמו ביתנים, אוהלים.

צד שני:

ת: המחנה בהוטה-קומרובסקה היה מגודר בגדרות שלא היו כל-כך שמורים תחת משמר של האס.אס, רק עצם המיקום שלו ביער העבות לא איפשר לאף אחד לברוח. היו גם מקרים שמישהו ניסה לברוח מתוך המחנה. כולנו קיבלנו עונש להשאיר את הבגדים של חצי הגוף העליון במרחק קילומטר ממקום העבודה. יש כאן לציין שלא היה לאן לברוח, ראשית היו היערות מסביב. אם מישהו הצליח לצאת מהיערות, כל הפולנים חוץ מיחידי סגולה אשר באחרית הימים הם הוכרו כחסידי אומות העולם, אבל רוב רובם של הפולנים שיתפו פעולה עם הגרמנים. כך שאפילו אם הצליח מישהו לצאת, הוא הוסגר לגרמנים. זה מה שציינתי מקודם שהעונש שלנו היה שהלכנו לעבודה בלי בגדים עליונים בכל מזג אוויר, זה כדי שלא ננסה לברוח.

גרנו בצריפים. כאשר קמנו בבוקר קיבלנו פרוסת לחם עם ריבה ומעט שתיה. זה היה לכל היום עד שחזרנו שוב למחנה, כשבמחנה קיבלנו מרק דליל. אחר-כך עלינו כל אחד על הדרגש שלו בצריף. השיחה שהיתה בינינו היתה אודות המצב, שאנחנו לא יודעים איך ומתי זה יגמר. גם-כן דיברנו על המצב שאין לנו, כלומר, שאין לנו אוכל. כשכל אחד הסתכל על השני אז הוא תאר לעצמו איך הוא נראה.

למחנה הזה אנחנו הובלנו במשאיות. כאשר בסוף 42' הובילו אותנו למחנה ריכוז בתוך מיילץ (Mielec), זאת עיר בפולניה ששמה היה מיילץ. כאשר נכנסנו למחנה נתנו לנו כתובת קעקע L.K, כאשר לכל אחד נתנו את הקעקוע הזה. מספרים לא היו שם באותו מחנה. המחנה הזה היה מפעל לאוירונים היינקרוס, אלה היו מפציצים גרמנים.

ניסו את כל אחד ואחד מאיתנו אם הוא יהיה מסוגל לעבוד בזה. מי שלא נקלט בזה הובל לעבודות אחרות מפרכות. עברנו שלבים שלבים, והתחלנו בעבודה. הגדר במחנה הזה היתה מחושמלת. מפקד המחנה היה שם אס.אס, אבל מנהל המחנה היה יהודי ששמו היה פרידמן. היה לו גם אח אשר שניהם התנהגו אלינו יור גרוע מאשר הנאצים עצמם.

ש: אתה מוכן יותר לפרט על ההתנהגות שלהם?

ת: כן. העונש הקטן ביותר שקיבלנו, זה היה מושג בתוך המחנה המילה סטו, כשסטו זה מאה. הוא היה מצווה להכות אותנו במאה פרגולים. גם אני נפלתי פעם קורבן לזה. היה לי חום גבוה, ולא יכולתי לצאת לעבודה.

כאן אני פסחתי על משהו,אחר-כך אני אחזור לתאור ההתנהגות של היהודים. בתוך המפעל של האוירונים כאשר התארגנו מי שהתאים לעבודה, היו שם מהעיר עצמה גויים פולנים שעבדו בתוך המפעל הזה. הם עבדו שישה ימים, בימי ראשון הם לא עבדו. ה-L.K הזה שהם קעקעו בנו, כל פולני אשר עבר דרך המחנה היה חייב להפשיל את השרוול כדי להראות שאין לו את ה-L.K. בימי ראשון הם לא עבדו, אבל אותנו הוציאו מהמחנה לעבודות פיזיות. כאן במחנה עצמו יש לציין שהעבודה לא היתה פיזית. אבל כמובן שהרעב וכל התלאות מסביב היכו בנו. ביום ראשון שהוציאו אותנו לעבודות פיזיות זה נקרא לעבודות שדה, כדי להכין מקומות בשביל ערוגות שונות של ירקות.

כאן אני רוצה לספר סיפור על גזר. כשיצאנו לעבודה עברנו על פני שטחים אשר היו בערוגה אחת גזר, בערוגה שניה סלק. כל אחד הלך להוציא לפי התור איזה גזר בשביל להשיב את נפשו, משום שהרעב הציק לנו. הגיע תורי, נכנסתי, הוצאתי שני גזרים, ושמתי אותם בכיס. לפתע יצא מהחורשה איש אס.אס ששמר עלינו עם שני כלבים גזעיים, והוא שואל אותי: למה עשית את זה? אמרתי לו: אני רעב. הוא אמר לי, שאני אברח מהמקום. שני הכלבים האמתניים האלה רק חיכו למוצא פיו. אני לא רצתי, לא היה לי גם כוח לרוץ, ואם זה היה תלוי בי הלכתי. מבלי לשמוע שום צו ושום דבר מהאס.אס הרגשתי את הכלב עלי. הוא נשך אותי בירך הימנית, והוא התכונן לקפוץ לי על הראש, אבל הוא קיבל שריקה, וחזר אל האס.אס.

לאחר-מכן הוא קרא לי, זה לא היה מרחק גדול. הוא לקח אותי, נתן לי מין עזרה ראשונה, הוא רחץ לי את הפצע, ושלח אותי בחזרה למחנה. אני אז וגם עכשיו לא יכול לרדת לעומק הדבר כיצד הסאדיזם היה מהול באיזה מין רגש אנושי, לא יכולתי לתאר לעצמי מה קרה כאן.

בחזרי למחנה, היו צריפים בתוך המחנה והיו דרגשים בארבע קומות. במקרה נפל בחלקי שאני הייתי בקומה הרביעית. זה היה טוב מבחינות מסויימות שהשוטרים היהודים בתוך המחנה לא יכלו להגיע כל-כך גבוה כשהם חיפשו את מישהו. לזה אני אגיע גם קצת יותר מאוחר אודות המצב שנראה לי, אבל קודם על המקרה של עצם נשיכת הכלב. זה גרם לי שהרגל היתה נפוחה כמו תוף. היה לי חום גבוה. במחנה הזה ללכת למרפאה היה קשור במין מזל של החיים, משום שהיה ידוע שאת המרפאה של המחנה היו פוקדים מדי פעם אנשי אס.אס, ומי שהיה שם בתור חולה, לקחו אותו, והוסיפו אותו לטרנספורט למחנות השמדה. ידענו על זה, לכן נמנעתי ללכת לשם. היה כוח של החיים, רצינו לחיות. לא ידענו כמובן אם נצליח לעבור את שבעת מדורי הגיהנום, אבל עד כמה שזה היה תלוי בי, לא הלכתי לשם, למרות שסבלתי יסורי תופת.

היה שם רופא שסיכן את עצמו, הוא הביא לי תרופות למחנה לצריף, הוא הגיש לי. כמובן שהחברים מהצריף קצת שמרו עלי לבל יתגלה במיוחד שאני נמצא בצריף בתור חולה באי יכולת תנועה. ככה העברתי את הזמן, וכשראיתי שאני יכול פחות או יותר לתפקד חזרתי, צלעתי, כאב לי, אבל לא רציתי יותר מדי להסתכן, ולהישאר במחנה.

כאן אני רוצה לחזור על מקרה שאפשר לכנות את זה מין סאדיזם של השוטרים היהודים, אשר משום מה, היה אחד ביניהם ששמו היה יאנק קליין. הוא היה ידוע בתור המכה, הוא היה ידוע בתור האיש הרע. לא ידענו אם הוא חשב שבצורה כזאת הוא יצליח לעבור את המחנות, ולהישרד בחיים, לא ירדנו לסוף דעתו הארורה.

מקרה שקרה אצלי, שלאחר-מכן היה לי חום גבוה, ובאותו יום ראשון כאשר הם באו ואספו אנשים לעבודה הפיזית השחורה, אני נשארתי במיטה. הוא בא, ומצא אותי במיטה. התחננתי על נפשי, ידעתי מיהו ומהו. אמרתי לו: יש לי חום גבוה, אני לא יכול לקום, הראש סחרחר עלי. הוא לקח אותי, היה שם עוד המסדר לפני שיצאו לעבודה. הוא הוביל אותי כאילו שהוא מצא כאן איזה פושע שנמלט, ככה הוא הביא אותי למרכז המסדר. היה שם שרפרף, הייתי צריך לשכב על זה, והוא התחיל להלום בי מכות עד שאני התמוטטתי. זה לציון של השוטר היהודי האסיר.

אי אפשר לשלול גם-כן את זכותם של שוטרים אחדים, אשר אחד מהם שמו היה סגל. איך הוא נכלל בחבורה הזאת אני לא יודע, אבל הוא היה טוב לב. כאשר הוא היה צריך לתת למישהו מכות, הוא אמר לו: תצעק חזק, ואני אוריד את המקל עליך כך שיחשבו שהרבצתי לך. הוא היה איש טוב, אבל זה היה בעוכריו. פעם אחת עשו מסדר כשהיינו במחנה במשמרת לילה ואיש אחד היה חסר. השוטר סגל הזה היה במקרה במשמרת הזאת. הפסיקו את העבודות, והביאו אותנו למחנה. עמדנו כל הלילה, זה היה חורף, היה קר. בתור עונש תלו את סגל תליית עונשין צבאית על הידיים, הראש היה שמוט כלפי מטה, והוא היה באוויר. הוא ביקש רחמים, תביאו לי קצת מים, אבל היה אסור לנו לזוז מהמקום. הרגעים חלפו כנצח נצחים, עד שהורידו אותו מהעונש הזה, ואנחנו נשמנו לרווחה, כי הוא היה כל-כך אהוב עלינו.

בקשר למסדרים במחנה הזה, היו מקרים שבאו אנשי אס.אס שספרו כל עשירי, הוציאו אותו, ולקחו אותו למחנה השמדה. כאן יש לתאר את המהומה שהיתה בינינו, כמו שאומרים שכל דאלים גבר, אז מי שהיה יותר חזק דחף את השני כדי שהוא לא יהיה עשירי. ככה הם שינו מדי פעם בפעם את השיטות, פעם לקחו כל רביעי ופעם כל חמישי.

ככה שמתוך המחנה, הרי ידוע שאייכמן הצורר הזה היה צריך לספק מיכסה מסויימת של קורבנות בשביל למלא קרונות למשלוחים למחנות השמדה, וזה היה מוכר בתוך המחנה שלנו. הפחד שלנו גבר, לא ידענו כבר, משום שראינו שהוציאו מהמרפאות, ועשו מין סלקציות כאלה ללא קשר אם היהודי הזה נחוץ או לא נחוץ. בעצם כל היותנו במחנות ריכוז ולא במחנות השמדה היה כדי להפיק מאיתנו את מרבית התועלת בשביל לעבוד באוירונים או בכל עבודות אחרות.

במחנה הזה היינו עד תחילת 43' כשהרוסים התחילו להתקרב, פחדו מהרוסים, אז העבירו אותנו לגרמניה למחנה עבודה פלוסנבורג (Floessenbuerg). שוב הוכנסנו לתוך קרונות סגורים, נסענו עד שהגענו לפלוסנבורג. כאשר הביאו אותנו למחנה ראינו שלט מעל השער שהיה כתוב: "העבודה משחררת". אבל אז לא ידענו ממה היא משחררת, מהחיים זה היה במשמע.

העבירו אותנו למחנה מעבר אשר שם הפשיטו אותנו מהבגדים. עברנו כל מיני בדיקות גופניות כדי לראות אם יש לנו איזה מחלות אחרות מתחת לעור. כאן אני רוצה לציין שהמחנה הזה מנה מעל שלושים אלף אסירים. זה היה מחנה בתוך הרים. המפעל היה במעמקי האדמה, שהיה מכוסה עם הרים, כאשר אפילו המפציצים לא יכלו לפוצץ, ולהגיע למפעל של המסרשמיטים. שם זה היה המחנה למפעל המסרשמיטים שאלה היו מטוסי הקרב.

כאשר היינו במחנה המעבר הזה הסתובבנו יומיים ערומים, כאשר על ידנו הרחנו איזה מין ריח משונה. כשהתקרבנו ראינו מין קרמטוריום קטן, שזה היה שורה של בולי עץ, ושורה של גופות, וכן הלאה וכן הלאה עד גובה מסויים. ככה נשרפו גופות של יהודים, ואי אפשר לדעת אם לא גם של עמים אחרים. משום ששם היה מחנה שהיו שם מכל הלאומים. זה היה מחנה אשר נשלחו לשם לפני 39' אסירים שאו שהם היו פליליים, או פוליטיים, או שעשו סבוטז'ים. אלה שהיו הותיקים שבאסירים, כמובן הגרמנים, הם היו הקאפוס והשומרים עלינו בתוך המפעל.

כאן יש לציין בטרם הגענו לעצם העבודה, שאפשר לציין שזאת לא היתה עבודה פיזית, אז עברנו את מחנה המיון הזה. מי שהיה נראה להם שהוא לא מסוגל לזה, וגם אני הייתי תקופה מסויימת ביניהם כאשר נשלחנו לעבוד במחצבה. נשלחנו לסחוב אבנים כבדות שזה היה כמובן מעל כוחנו, כאשר הסלעים תוך כדי סחיבה הם כיסו אותנו, כיסו את כל אחד אשר היה חלש.

באיזו צורה נחלצתי מהגיהנום הזה, והועברתי לעבוד במפעל של האוירונים, אז הרבה הוקל עלי. העבודה במפעל הזה היתה כרוכה בעבודת שרשרת. כל אחד היה צריך למלא את העבודה שלו בדייקנות של מילימטרים. זה היה מסמור מסמרים אשר כל אחד עבד לפי הצורך. באם נעשתה איזו שגיאה על-ידי מישהו, הוא הוצא משם, ונשלח למחצבה, ומהמחצבה היה ברור מה היה סופו.

האוכל שהיה שם היה כך: בבוקר כאשר קמנו קיבלנו קצת שתיה דמויית קפה. הבלוק שלנו היה עד כמה שזכור לי בלוק מספר 12. הוא היה במרומי ההר, היו שם בלוקים עוד יותר לגובה, אבל אני הייתי בבלוק מספר 12. כאן לא הביאו לנו על מגש את השתיה, רק תפסו את מי שיכלו בשביל לסחוב את הדוודים האלה עם השתיה. זה היה חורף, החלקנו במדרגות. כל אחד היה נמנע מזה, אבל בסופו של דבר לא היתה ברירה, וככה היינו צריכים להביא את השתיה.

בבוקר קיבלנו שתיה, לאחר-מכן בתוך המפעל קיבלנו ארוחת בוקר פרוסת לחם דקה, כאשר אם היינו בחוץ היינו יכולים לראות את הרקיע דרך הפרוסה הזאת. לפעמים קיבלנו עם זה קצת ריבה או לפעמים קצת מרגרינה. ככה חיינו עד שעות הצהריים, כשאז קיבלנו מנה של מרק. כאן כל אחד חיכה עם הצלחת שלו בשביל לקבל את המרק.

ציינתי קודם שהיו שם מלאומים שונים. היו שם רוסים, היו שם גם שבויים רוסים, כאשר הרוסים לא הצטיינו באהדה כלפי היהודים. כשהם ראו בבוקר שעומדים בתור, והם ראו שהלחם היה מחולק, היו הנשיקות, שתי נשיקות, והן היו קצת יותר עבות מאשר שאר הפרוסות בכיכר הלחם. כשהם ראו שהיהודי אני או מישהו אחר עמד לקבל את הנשיקה הזאת, הרוסי היה בא אלי, היה דוחף אותי, ואומר לי: יהודי ארור לך מכאן! זה היה בכוח. אותו דבר היה גם-כן בשעות הצהריים כשקיבלנו את האוכל. המרק היה דליל, אבל אם הקאפו הגרמני הזה הגיע עם חלוקת האוכל לתחתית הדוד האוכל היה יותר סמיך. אז שוב התעוררה הבעיה של הרוסים שנדחפו כדי לקבל מרק סמיך.

כאשר חזרנו למחנה קיבלנו עוד פרוסה כמו שקיבלנו לארוחת בוקר. כאן אני רוצה לספר סיפור על גורל של פרוסת לחם. כאשר קיבלתי את הפרוסת לחם ידעתי שבבוקר מקבלים קצת שתיה, וגם זה היה כרוך בקשיים עד שקיבלנו את כוס השתיה. אבל אם הצלחתי לקבל את קצת השתיה אז עברה איזו מחשבה להשאיר לי כזית לחם, חתיכת לחם בשביל הבוקר כדי שאוכל לשתות את השתיה עם פרוסת הלחם. זה היה מנת חלקם של כולם שכשקיבלו את הפרוסה הרימו את הפרוסה כלפי מעלה, ואמרו: מה דעתך, כמה פרוסות אפשר לעשות מזה בשביל להשאיר עוד כזית לבוקר? לגבי כשקיבלתי את פרוסת הלחם ברוב המקרים אכלתי את כל הלחם.

אבל פעם רציתי להשאיר לי חתיכת לחם למחרת בשביל הקפה. אכלתי עוד חתיכה, הקיבה ניגנה, הרעב הציק לי, ואכלתי עוד חתיכה. אז אמרתי: לא, חתיכה קטנה אני אשאיר בשביל מחר. כיצד הסתרתי את זה? שמתי את זה בתוך כיס המכנסיים, כשהלכנו לישון שמתי את המכנסיים מתחת לראשי ונרדמתי. לפתע אני מרגיש סחיבה מתחת לראש, סחבו לי את המכנסיים עם האוצר הגדול - חתיכת לחם. אני ירדתי, ראיתי איזה צל, ניסיתי לרוץ אחריו, אבל נתקלתי בגופות, אלה אנשים אשר ישנו, או שאלה היו אנשים שנפחו את נשמתם. גם שם היו שלוש או ארבע קומות של דרגשים, ומי שנפח שם את נשמתו זרקו אותו למטה. ככה אני דרכתי על גופות.

מנהל הבלוק ראה איזו תנועה, הוא שאל אותי: מה אתה עושה? לפני שהוא התחיל לתת לי מכות, אחרי שחטפתי כבר מכה אחת, אמרתי לו: חטפו לי את המכנסיים. אם הייתי מספר לו על הלחם הייתי ודאי מקבל ממנו מכות נוספות. הוא אמר לי: לך תשכב, בבוקר תחפש אותם. בבוקר העירו אותנו למסדר, מי שהצליח לשתות שתה, המסדר נערך בחוץ, ואני הייתי חסר, כי חיפשתי את המכנסיים. קיבלתי בדרך מכות ממנהל הבלוק, אבל מצאתי את המכנסיים. זה היה הסיפור של כזית לחם שרציתי לאכול אותו, ונגנב ממני.

בתוך המחנה על כל מקרה שהיה חסר מישהו או שטעו בספירה עמדנו לילה שלם בכפור בבגדים הבלויים שלנו עד שמצאו את האיש. הלכתי כבר לעבודה לפי אותו סדר של הימים הקודמים. כאשר חזרנו מהמפעל או שכאשר עזבנו את המחנה היה מסדר כללי שהשאירו גופות תלויות בגלל כל עונש שהוא שעבר, וכולם היו חייבים לראות ולהסתכל על הגופות. אותו סיפור חזר על עצמו כאשר חזרנו מהעבודה, שוב נערך מסדר, והיינו צריכים לראות. כמה היו שם אני לא יודע, אני לא זוכר כמה שהיו, אבל מדי יום ביומו היו עשרה או אפילו יותר מקרים של אנשים שנתלו.

יום רדף יום, המצב במחנה ובעבודה היה ללא שינוי, והיתה חרדה של מה יהיה הלאה. במחנה הזה היינו זמן מה עד מאי 45'. קודם לכל היו שמועות משמועות שונות, זה נגנב מפה לאוזן מידיד של מישהו או באיזו צורה אחרת, שהאמריקאים מתקרבים. הגיע היום שזה הפך למציאות. אז התחילו לאסוף את כל היהודים, לא את הגויים שהיו במחנה אלא רק את היהודים. הובילו אותנו לתחנת רכבת, שוב הועמסנו על רכבת עם קרונות סגורים, ולא ידענו לאן. רק לאחר-מכן נודע לנו שהמטרה היתה לקחת אותנו למחנה דכאו (Dachau), ולהשמיד אותנו.

התחלנו לנסוע, תוך כדי נסיעה של כברת דרך באו מטוסים. אז המטוסים האמריקאים כבר הסתובבו באופן חופשי מעל הערים ללא התנגדות, וגם אפילו ירו. עצם העובדה שהם ירו עלינו על הקרונות. הם פגעו בקטר, כיוון שהם חשבו שזאת רכבת צבאית. הוציאו אותה מהשימוש, מספר אנשים שלנו נפצעו והיו גם-כן הרוגים, כיוון שהמטירו עלינו אש חזקה. הביאו קטר אחר, והתחלנו לזוז. אנחנו טיכסנו עצה, החלטנו שאנחנו נוציא בגדים, ונתלה אותם מעל הקרון, מכיוון שהם השקיפו די היטב, וידעו מה שמתרחש ברכבת הזאת. המטוסים הוציאו גם את הקטר הזה משימוש, ובנו לא פגעו.

הגרמנים ראו שזה לא עניין, שאין להם במה לקחת אותנו במהירות לדכאו, אז התחלנו במצעד המוות. זאת היתה עונת הגשמים, זה היה בחודש מאי. הבגדים כמובן התייבשו מעלינו מעוצמת הרוח. כאן כל מי שלא יכול היה לצעוד לפי התכתיב של שומרי האס.אס נורה, ונזרק לתעלה לצידי הכביש. זכור לי שחבר שצעד על ידנו הוא צלע, היה לו אפצס ברגל, הוא אמר: אני לא יכול. אז החבר שהיה על ידי ואני אנחנו פשוט מאוד עם דלות כוחותינו תמכנו בו, וסחבנו אותו עד שיעבור הזעם באיזו צורה שהיא בכדי שהוא לא יקבל כדור, ולא יזרק לצד הכביש.

ככה צעדנו, בתחילה צעדנו לאור היום, אבל הם פחדו מפני ששומרי האס.אס גם-כן פחדו לעורם, הם לא כל-כך דאגו לנו. אז התחילו להצעיד אותנו בלילות. נכנסנו לאיזה כפר שהסכימו לתת לנו שם איזה תפוח-אדמה מבושל, וככה המשכנו לצעוד, לאבד חברים ואחים.

יום אחד נתנו לנו לישון בלילה באסם של איכר אחד בתוך כפר מסויים, אני לא זוכר את שם הכפר. בבוקר קמנו שוב בשביל המשך הצעידה. אנחנו יוצאים מהכפר הזה במעמקי היער, מכיוון שכל הצעידה הזאת התנהלה ביערות לא על הכבישים, כדי שלא יזהו אותנו. אני לא יודע איזה מרחק זה היה מהכפר, אנחנו צועדים, ופתאום קיבלנו הוראה לעצור. החיילים השומרים נמצאים בצד.

זכור לי עוד מקרה אפיזודי קטן שישב לו החייל, הוא היה לבוש עם שכמיה וכו', והוא אכל ארוחת בוקר, הוא אכל סנדוויץ' של לחם עם ביצה. אני אומר לחבר שעמד על ידי: תגיד לי יענקל, אנחנו עוד נזכה פעם לאכול איזו ביצה בחיים שלנו? משום שהסיסמה היתה: לאכול לחם לשובע ואחר-כך אפילו למות, אבל לזכות לאכול את הלחם לשובע.

אנחנו עומדים ככה, לפתע באה פקודה, כל השומרים שלנו עוזבים. הם עוזבים, ואנחנו נמצאים כצאן בלי רועה, אנחנו נשארנו לבדנו, רואים שאין אף אחד ששומר עלינו. כאן שמענו כבר הדים מהעיירה הקרובה של תותחים, אנחנו עומדים, ולא יודעים מה לעשות כאן, היינו אובדי עצות. לא ידענו האם להסתתר ביער, כי אם אנחנו נבוא העירה אולי הגרמנים יגמרו אותנו בתוך העיר, או שאנחנו נישאר ונתחבא ביערות. התחלקנו לשתי קבוצות, גורלי להישאר בחיים היה שאצטרף לקבוצה שנלך העירה. אבל מר גורלם של אלה שנשארו ביערות, כי האס.אס השומרים התחבאו שם, וגמרו איתם, ירו בהם.

אנחנו התקדמנו לכיוון העיירה, האמריקאים כבר היו שם. זאת היתה עיירה בשם סטמסט. עוד לפני שהגענו לעיירה עברנו עוד איזה כפר, והאיכרים כבר ידעו, שמעו כבר שהאמריקאים נמצאים כבר בעיירה. הם נתנו לנו אוכל, חילקו פרוסות לחם. לא הספיק לכולם, אז הם אמרו לנו: תלכו לעיר, שם האמריקאים ישנם, ותקבלו לחם כאוות נפשכם.

הגענו לעיירה, עד כמה שזכור לי זה היה ביום ראשון. כשהגענו לעיירה הקבוצה הזאת שנשארו בחיים מצאנו שם איזו מסעדה פתוחה. כמובן שהמסעדה לא היתה מיועדת בשבילנו, אבל נכנסנו לשם כמה שהאולם הזה יכול היה להכיל אותנו. התישבנו סביב שולחנות, וקיבלנו לחם. כשאנחנו ראינו לחם חופשי, לכל אחד היה ציוד אשר בלעדיו אי אפשר היה להתקיים במחנות. היתה שקית, היתה כף והיתה צלחת בשביל לקבל את האוכל. כל אחד מילא את השקית שלו עם לחם, משום שאז אנחנו לא אכלנו אלא העיניים אכלו כשאנחנו ראינו לחם.

חוזרת המלצרית, היא אומרת: בלי עין הרע, אכלתם כבר את הלחם. היא הביאה עוד מנה. המנה השניה היתה כקודמה. קיבלנו לאחר-מכן את המרק, עזבנו את המקום, והתחלנו לנדוד. לאחר-מכן לעיירה אחרת ששמה היה נויבורג, עד כמה שזכור לי.

משם היו כבר יהודים שהיו משארית הפליטה. גרנו תקופה מסויימת בבית מסויים אצל גרמנים אשר קיבלו אותנו או מחמת פחד או מחמת רחמים, אינני יודע, משום שאי אפשר לדעת ולתהות על קנקנם, מה הם היו. או שהם היו נאצים, או שפשוט מאוד ברגעים הראשונים הם רצו להתנהג יפה כלפי היהודים.

במשך תקופה מסויימת המשכנו לנדוד לעיר יותר גדולה, והגענו עד לפרנקפורט (Frankfurt). שם כבר קיבלנו אוכל מהחיילים האמריקאים עם כל מיני שימורים. המזל שלנו היה שבקבוצה שלנו היה איש מבוגר אשר נקלע לגיהנום של ההשמדה באקראי, משום שההורים שלו היו כבר בארץ, הוא חזר לאיזה ביקור מסויים, והמלחמה לכדה אותו. הוא היה איש מבוגר, והוא הדריך אותנו כיצד לאכול. משום שהיו אנשים, עכשיו אני יכול להגיד אנשים, מכיוון שמקום היינו צלם אנוש, ועכשיו אנחנו היינו כבר אנשים. היו כאלה אשר התנפלו על האוכל, ונפחו את נשמתם. הקיבה היתה מצומקת, היא לא יכלה לעכל את האוכל. הוא הדריך אותנו איך לאכול, ומה לא לאכול, עד שהקיבה באופן הדרגתי התחילה להתרגל לאוכל.

מהבחינה הזאת של אוכל ושלד אדם, אני רוצה לחזור לאיזו תקופה של המחנה במיילץ, שאיש לא ראה את עצמו במראה לראות איך הוא נראה. עמדנו במחנה מיילץ בתוך הצריף כשקיבלנו את המנה אוכל והיה חלון פתוח. הדמות שלי השתקפה בחלון, אבל לא ידעתי אם זה אני או לא אני, משום שהייתי ממש שלד. אני רציתי לראות, קראתי לזה לאחר-מכן איזו מין חכמה חלמאית, שהרימותי את היד כדי לראות אם זה אני מרים אותה. ראיתי באמת שזה אכן אני שהייתי צלם אנוש.

נחזור לתקופה של פרנקפורט. כשהגענו לפרנקפורט חיפשנו מקום מחסה איפה להתגורר, איפה לאכול, לעשות משהו בשביל להתארגן עם יהודים נוספים כדי לעשות משהו תכל'ס. אמרו לנו שיש מחנה מעבר של אמריקאים, כי אז החזית ביפן היתה עוד בעיצומה, שם זה היה מחנה מעבר, ואמרו לנו שהם רוצים אותנו בשביל כוח עזר. נכנסנו לשם, עבדנו בהגשת אוכל לחיילים אמריקאים. קיבלנו לינה, אוכל בודאי שקיבלנו, אין מה לדבר. קיבלנו גם-כן סיגריות, קיבלנו דמי כיס, וככה המשכנו.

ש: איזה מחנה זה היה?

ת: זה היה מחנה מעבר שהיה ברחוב אקרמן שולה. זה נחרת בזכרוני, משום שלאחר-מכן הייתי צריך להגיש בשביל פיצויים איפה שהייתי, ומה עשיתי לאחר השחרור.

ככה היינו שם תקופה מסוף מאי-תחילת יוני, היינו שם במחנה הזה. במשך הזמן באו אלינו שליחים מהבריגדה שהיו בצבא הבריטי שהיו באיטליה, והם התחילו לדבר על ליבנו שנעלה ארצה, שהארץ מחכה לנו, אנחנו צריכים ליישב את הנגב, הם הרביצו בנו ציונות. אומנם היה לי דוד בארץ, הזכרתי זאת קודם לכן, שהוא עלה ארצה בשנת 1922, כמובן שרציתי לעלות ארצה בשביל לראות את שארית המשפחה אשר נשארה בחיים, זה היה הדוד היחיד שנשאר.

אנחנו התפלגנו שוב לשלוש קבוצות. אני לא זוכר כמה שהיינו, יכול להיות שהיינו שלושים ושישה או קרוב לארבעים חבר'ה, אשר חלק הבטיחו שהם ימשיכו עם החיילים שבאותו מחנה מעבר לחזית יפן, כמובן אם הם ישארו בחיים, מובטח להם גרין-קארט לארצות-הברית. כלומר, התפלגנו לשלוש קבוצות: קבוצה אחת של חלוצים שרצינו לעלות ארצה, קבוצה שניה אשר נשארה בגרמניה. אין להאשים אותם, יש כאלה, וירא כי טוב שראו והם נשארו בחיים אז רצו לחיות. והיתה הקבוצה השלישית שהלכו עם החיילים האמריקאים לחזית יפן.

אנחנו נרשמנו בשביל לעלות ארצה, זה היה בנובמבר משום שזאת היתה תקופת חנוכה, אני אחזור לזה לאחר-מכן. התחילו להעביר אותנו לאיטליה. זה לא היה כל-כך נוח להעביר אותנו, צרפו אותנו לשבויים איטלקים אשר היו בגרמניה, ויחד איתם הבריחו אותנו את היהודים לתוך איטליה.

נכנסנו לתוך הכשרה כשהמקום היה אחוזה של איטלקי בשם סנסיסטו סרוקו, שם עבדנו עבודה חקלאית. שם יחד איתנו היו עוד מהפרטיזנים אשר נשארו, כלומר, היהודים שלחמו בפרטיזנים, והגיעו לפרנקפורט ולאיטליה לאחר-מכן, או שישר לאיטליה בשביל לעלות ארצה. שם היה מקובל שהתור היה ארוך וגדול בשביל לעלות על האוניה. ההתקדמות היתה לפי המצב של העליות, לפי המצב של האוניות. לאחר-מכן התקדמנו לעוד אחוזה אחת, שזה היה צירנו לגטו, גם-כן בעל אחוזה שגם שם עבדנו.

ש: אתה מוכן לתאר מה עשיתם שם?

ת: עבדנו בעבודות חקלאיות. עבדנו בכרמים, להפוך אדמות בשביל זריעה, ממש עבודות חקלאיות.

צד שלישי:

במחנה האחרון שהיינו, זה היה צירנו לגטו, זכור לי שזה היה באמת חנוכה, משום שהמדריך מהבריגדה שבא אלינו שר איתנו "מי ימלל גבורות ישראל", הוא לימד אותנו את השיר הזה, לכן זכור לי שזה היה בחנוכה. כעבור זמן מה, שבוע או שבועיים, הועברנו למחנה המרכזי אשר משם היתה הדרך בשביל לעלות לאוניה.

ש: איזה מחנה?

ת: מג'נטה. שם זה היה מנוהל על-ידי מנהל המחנה, אבל הדרך היתה עוד קצת רחוקה בשביל לעלות על האוניה. בינתיים לא עשינו משהו מיוחד, אבל מה שכן נפל בחלקי שהיינו בחברה סגורה אשר הכנו מצרכי אוכל בשביל אוניות שקדמנו לנו. זה היה התפקיד שלנו להעביר את האוכל מארגזים אשר החיילים של הבריגדה הביאו, וסחבו מהבריטים, להביא את זה לאריזה אחרת כדי שלא ידעו שזה היה שלל (בזעיר אנפין) בריטי. זה היה מקום שהיה שמור בסוד, אבל נפל בזכותי להיות בקרב החבורה הזאת.

כעבור זמן אנחנו כבר היינו על גחלים בשביל לעלות ארצה, ובפרט שאלה שהצטרפו לעליה היו ממש חלוצים, אשר רצו לעלות ארצה. אנחנו עודכנו שהארץ נמצאת בידי הבריטים, ובסופו של דבר אנחנו צריכים להיגאל מזה. מי שספג את המהלומות האלה שלא היתה לנו מולדת, ידענו שאנחנו צריכים לעשות הכל בשביל הארץ. משום שזאת היתה המהלומה של היהדות האירופאית וגם-כן של הארצות הבלקניות אשר נלקחו למחנות השמדה.

אני לא ארחיב כאן ביחס למה שהזכירו את העניין של כצאן לטבח, משום שיש על זה סיפורים אשר הדיו לא תספיק לתאר את המצבים. אני מספר רק את הסיפור שלי הבודד, אבל ישנם הרבה הרבה סיפורים. כמו שהזכרתי למה היתה קשה הבריחה מהמחנות, משום שבמחנות האלה לא היה, כמו בגיטו ורשה למשל, כשהתחילה ההתקוממות והמרד, היה מי שינחה את זה, אבל במחנות לא היה. אנחנו היינו שמורים היטב, שמרו שלא תהיה התקהלות וכדומה.

נחזור לעצם הדבר שלנו וגם אני בתוכם. ראשית כמובן רציתי לעלות ארצה כדי לראות את הדוד, כמו שהזכרתי, אבל מבחינה חלוצית ראיתי שזאת היא הדרך בשבילי. ויהי היום שהתבשרנו, לקחו אותנו לאוניה. האוניה, כפי שהתברר לאחר-מכן, זו היתה אוניה בשם 'אנצו סירני'. לקחו אותנו במשאיות.

ש: באיזו שנה?

ת: הגעתי ארצה בינואר 46', אז זה היה סוף דצמבר בערך. לקחו אותנו במשאיות סגורות, דחוסות. אומנם המשאיות היו סגורות, ונאמר לנו במפורש שאיש לא יפצה פה, לא ידבר, אפילו לא לנשום בקול רם, אבל הדרך הזאת היתה הדרך הגואלת שלנו, שלא כמו בהעברות אחרות שהיינו נוסעים, ולא ידענו לאן ואיך, והאם נזכה עוד לראות את השחרור.

עלינו על האוניה 'אנצו סירני', שהיו עליה בין תשע מאות לאלף מעפילים, ככה זכור לי. עלינו על דרגשים, זאת היתה כמובן אוניית משא. אנחנו הפלגנו, האוכל שקיבלנו היה כמובן מוקצב, מים קיבלנו במשורה, משום שלא ידענו כמה זמן אנחנו נצטרך להסתובב בים כדי שהבריטים לא יתפסו אותנו. אנחנו מפליגים, ראינו אוניות, כלומר, למעשה לא אנחנו ראינו, כי אנחנו היינו למטה בירכתי האוניה. על הסיפון הורשנו רק לעלות אם קיבלנו משהו לאכול או בזמן השתיה. כאשר הזדמן לנו להיות למעלה ראינו מרחוק אוניה במרחק רב. אנחנו היינו צריכים לשנות את הכיוון, לא זוכר לי תחת איזה דגל הפלגנו, אבל הצטרכנו לשנות כיוון. כאשר התקרבנו יותר למים הטריטוריאלים של ארץ-ישראל היו פטרולים של מטוסים.

ש: בריטים?

ת: כן, בריטים. הם ראו אוניה שמפליגה לא בכיוון מסויים, היא משנה מדי פעם את הכיוון. הם דיווחו על כך למי שהיה צריך לדווח. פתאום, כלומר, כעבור מספר שעות אנחנו ראינו על ידינו משחתת בריטית. כמובן שעל האוניה שלנו היו אנשי הפלמ"ח, רב-החובל היה איטלקי אשר מאז שהם ידעו על קיומנו הוא הצטופף. הודיעו לנו שהם עולי על האוניה שלנו. לא היתה התנגדות, אינני יודע בדיוק אולי זה היה צו מסויים ממישהו שלא נתנגד. לאחר-מכן אני אתאר כיצד הגענו ארצה.

היו שם הכלניות, הצנחנים של הבריטים, הם עלו על האוניה, ואנחנו, זה שוב מרגש אותי מבחינה חלוצית אידיאלית, הנפנו דגל שלנו, שרנו את התקוה. זה היה משהו משמח את הלב, שאנחנו שרים את התקוה של המולדת שלנו. יש לציין שכל הבריטים האלה עמדו דום, וכיבדו את ההימנון שלנו. לאחר-מכן האוניה נסעה איתם יחד, עד שהגענו לנמל חיפה. שם נחרץ גורלנו, שמשאירים אותנו בארץ, ונכנסנו למחנה עתלית.

ש: אני רוצה שאתה תרחיב על דכאו.

ת: כפי שתארתי קודם מחוז חפצם של הגרמנים היה להעביר אותנו לדכאו בשביל להשמיד אותנו, אבל האמריקאים שיחררו אותנו באמצע הדרך. יתר על כן, אנחנו יצאנו מההשמדה הזאת הודות לאמריקאים, משום שביום מסויים זה אשר האמריקאים שיחררו אותנו, מצאו מכתב מהפיקוד העליון בכיס של אחד ההרוגים של האס.אס אשר נהרג, היתה שם פקודה לבשל מרק מורעל, ולהשמיד אותנו במקום. השחרור הזה מנע את ההשמדה של אלה אשר ניצלו מהגיהנום של המחנות.

ש: לאחר-מכן אתה סיפרת שהגעת לכפר שבו היו האמריקאים, ראית את האמריקאים, איך הם נראו לך, מה חשת כלפיהם, איך הם התייחסו אליכם כיהודים?

ת: אנחנו התייחסנו אליהם, כשאנחנו ידענו בדיוק מה אנחנו חשים, אבל ידענו שהם הגואלים שלנו, זה מה שאנחנו חשנו. הם התייחסו אלינו בצורה כזאת שהם הרעיפו עלינו מכל טוב, לאות שהם הגואלים שלנו. עוד בקשר ליחס של האמריקאים אלינו. כאשר הגענו לפרנקפורט, שם היתה כבר הקהילה הגדולה של הצבא האמריקאי, הם עשו בשבילנו מסיבה מפגש, כל הקצונה הגבוהה היתה שם, היו הרבה הרבה יהודים. עד כמה שזכור לי, ילד אחד שר שיר על המחנה בלז'ץ. אני אומנם נזכרתי בשיר הזה, אם אני אמצא אותו או שאני אשלח אותו לכאן, שאולי השיר הזה לא בנמצא ביד-ושם. זה שיר אשר תיאר את ההגעה שלנו בקרונות למחנה ההשמדה. אם מישהו ישאר, ינצל ממחנה ההשמדה, שיראה לעמים האחרים את המצבה אשר הוקמה לזכר השמדת היהודים. הקצינים וכל החיילים אשר הבינו יידיש, זה היה ביידיש, התייפחו מבכי. הם היו בגל הראשון של כיבוש גרמניה, שהם היו חיילים קרביים, אבל השיר הזה זיעזע אותם.

ש: איזה שיר זה, אתה זוכר?

ת: כן.

ש: אתה מוכן להגיד את המילים או לשיר?

ת: לשיר לא. אני אומנם תירגמתי את זה לעברית, אבל זה יותר חרות בזכרוני ביידיש.

ש: תגיד ביידיש.

ת: (אומר את מילות השיר ביידיש).

ש: לאחר השחרור האם חיפשת את המשפחה?

ת: כן. היה דבר כזה, כאשר נשארתי בחיים בגרמניה העברתי מכתב לדוד שלי אשר נמצא בארץ, זכרתי את הכתובת שלו, וכתבתי אליו מכתב. בכל מקום אשר הגעתי לאיטליה עידכנתי אותו איפה שאני נמצא. יש לי בן-דוד שנשאר גם בחיים, הוא עשה אותו דבר כמוני, זה התברר לי לאחר-מכן. הוא שלח מכתב לדוד, והדוד עידכן אותו במקום האחרון אשר הייתי באיטליה בצירנו לגטו. כאשר פתאום במחנה אני שומע בני בזזניסקי, לא ידעתי מי זה, ראיתי שזה הבן-דוד שלי. התברר שהדוד כתב לו איפה אני נמצא, והוא בא לפגוש אותי. הוא היה איש מבוגר, אשר לאחר-מכן ב47-' הוא בא ארצה. ככה ידעתי שאין לי מה לחפש. לפולניה לא רציתי לחזור ולחפש, משום שאני ידעתי שהמשפחה שלי ההורים, האח והאחיות הושמדו בבלז'ץ. אם מישהו היה נשאר לפליטה הוא היה זוכר כמו שהבן-דוד הזה, לאיפה לכתוב, וליצור קשר בין הניצולים.

ש: רצית להגיד עוד משהו אחרון?

ת: לאור זה שנפגשתי באיטליה עם הבן-דוד אז ראיתי שאין כל תועלת וכל תקוה לחפש. אבל יחד עם זאת, כשהגעתי ארצה, איפה ששמעתי את השם שלי בזזניסקי, בארץ איפה שרק שמעתי את השם הזה נסעתי לברר ולהתעדכן. אם זה היה בסביבות אשקלון התברר שהם מארגנטינה, והשמות שלהם הם משחר הימים. ככה שלאראיתי כל תועלת ותקוה לחפש.